פרק ראשית הגז
מוקדשין מ״ט לא אמר קרא צאנך ולא של הקדש ואסיקנא דלא איצטרך קרא לקדשי מזבח דהא אסירי בגיזה ועבודה ולא לקדשי בדק הבית דהא קדיש ליה וכי איצטריך קרא למעוטי למקדיש בהמה חוץ מגיזתה סד״א לגזוז וליתב ליה קמ״ל צאנך ולא של הקדש: והא דאמרי׳ הא בעי׳ העמדה והערכה פי׳ וגיזה א״א בהעמדה ולאו למימרא דהקדיש גיזה וכלים מב״ה צריכין העמדה דהא לא אפשר. אלא דהכא מפני שהקדיש בהמה כולה עם גיזתה הרי כל הטפל לה כמוהו להיות צריך העמדה והערכה: וכ״ת אכתי ליעביד העמדה והערכה לבהמה הא ליתא דאנן בשעת פריקה בעינן העמדה והערכה כדכתיב והעמיד והעריך לאלתר והערכה היינו פדיון כפי׳ תו׳.

פשטא קדושה בכולה – פי׳ דקדושת הגוף חמירא ופשטא בכולה משא״כ בדק הבית שאינן אלא קדושת דמים דמאי דלא אקדיש לא קדיש כלל ורבא משני במקדיש גיזה עצמה פי׳ ולא הקדיש בהמה כלל והשתא לא בעי העמדה והערכה וכדפרישנא לעיל וס״ד וכו׳ עד יצא זה שמחוסר גיזה פדיה ונתינה ואלא צאנך למאי אחא לכדתניא וכו׳ ולא גרסינן השתא דאתית להכי אפילו תימא בקדשי בדק הבית וכו׳ וגרס דטעותא הוא דהא אוקימתא דהכא גופא לא שייכא כלל אלא בקדשי בדק הבית ובהדיא עסקינן על כרחין.

ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה – פירש רש״י ז״ל אין לך כל חטה וחטה שאין מחציתה טבל ומחציתה חולין ואם בא לתרום ומעשר מיניה וביה מעשר שלם לפי כל הדגן נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו שהרי מחצית מה שמפריש הוא חייב ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואם בא לעשר ממקום אחר מעשר כנגד מחציתו שהוא חלקו בו כדינו. והקשה עליו בתוספות מהא דאמרינן התם בשילהי פ׳ השולח דאי לא דאמר ר׳ יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ואם כדברי רש״י ז״ל אפי׳ לרבי יוחנן דאמר אין ברירה ולקוחות הן מ״מ לייתי ביכורים על מחצית חלקו שהרי חלק ירושתו יש לו בחלקו ואי משום דשאר הוי חולין ואין מביאין חולין לעזרה לעשות בהם תנופה הרי יכול להקדיש את השאר: וכדאמרינן בפ׳ המוכר את הספינה אליבא דר״ל במוכר שדהו לפירות: וליכא למימר דהכי אמרי׳ התם לא משכחת ליה דמייתי ביכורים בלא הקדש דא״כ ה״ל לפרושי הכי בגמרא כדפרישנא בפ׳ המוכר אליבא דר״ל במוכר שדהו לפירות ומדלא פריש הכי שמעינן דלא משכחת דמייתי ביכורים כלל דקאמר וש״מ דלמ״ד אין ברירה לא חשבינן לו במה שהגיע לו חלקו יורש כלל ושמא כל חלקו הוא הראוי כולו לאחיו. וה״נ מוכח במסכת בכורות פ׳ יש בכור לנחלה גבי מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים ולפיכך פי׳ בתו׳ טבל וחולין מעורבין זה בזה משום דאין ברירה שלא הוברר חלקו של ישראל כלל ושמא הגיע לו חלקו של גוי או מקצתו ומהאי טעמא גבי אחין שחלקו לרבי יוחנן אי אית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת לה דמייתי ביכורים מדאורייתא אלא חד בר חד דדילמא לוקח הוא בכלל חלקו וה״נ שמא כל חלקו של ישראל או מקצתו היה חלקו של גוי ולפיכך אין לו תקנה להפריש עליו מניה וביה דשמא הפריש הוא מחלקו של עכו״ם והשאר מחלקו שלו או בהיפך ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור ולמקום אחר נמי א״א להפריש דשמא כל חלקו הוא משל גוי ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. מיהו כי עביד הכי פירותיו מתוקנים ממ״נ אבל מעשרותיו ספק טבלים הלכך יפריש על אותן המעשרות ממקום אחר וכן יעשה לעולם עד שלא ישאר שם אלא מעט ויתנם הכל לכהן וללוי. וזה שאמרו בתוס׳ דמסכת דמאי הטבל והחולין שנתערבו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי החשבון והיינו על הדרך שאמרנו: והאי מתניתא קאמינא בפ׳ השולח למאן דסבר דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר דמיירי בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש רשב״ג אומר של ישראל חייב ושל עכו״ם פטור דקסבר יש ברירה והא קי״ל דבאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הלכך הלכתא כרשב״ג. ודיני ברירה הארכתי בה בפ׳ כל הגט בס״ד.