(1) 
לִצְדָדִין קָא מִשְׁתָּרְשִׁי וְהָא תְּנַן אהַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ אִם אֵין עַל גַּבָּהּ עָפָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ.
לִצְדָדִין קָא מִשְׁתָּרְשִׁי וְהָא תְּנַן אהַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ אִם אֵין עַל גַּבָּהּ עָפָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ.take root to the sides, i.e., the growing roots spread sideways and cause damage to walls? But didn’t we learn in a mishna (Kilayim 7:1): With regard to one who bends a branch of a grapevine into the ground so that it strikes roots and produces a new vine, if it does not have three handbreadths of earth over it he may not plant a seed above it, as he would thereby transgress the prohibition of diverse kinds?
1. ואת מי...טפחים: גט , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. כ״י סוטרו עד: ״רגלים כו׳ ״. בדפוסים נוסף: ״כו׳ ״.
2. אבל בכותל אבנים: דפוסים : אבל בכותל של אבנים . חסר בדפוס קושטא .
3. כ״י ירושלים, דפוסים משלימים מהגמ׳ יט ע״ב (נוסח דפוסים בסוגרים): ״הגה אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון ותיפוק ליה דמקבל טומאה ודבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה בנילוש במי פירות מיתיבי קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולין התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין תבן הא (קא) חזי לבהמתו בתיבנא סריא גרוגרות הא (קא) חזי ליה בהתריפו האי חבית היכי דמי אי פומ(יה) לבר תיחוץ דכלי חרס אינו מטמא מגבו לא צריכא [דפומא] (דפומיה) לגוא ואיבעית אימא בחבית של מתכת עכ״ה״.
מדקתני מתני׳ מרחיקין את הזרעים ג׳ טפחים – מכלל דזרעים לצדדין מעקמי ומשתרשי ואזלי ומש״ה מרחיקין כי היכי דלא ליזקו בכותל ורמינהו המבריך את הגפן בארץ שנועץ ראש הגפן בקרקע ולא מצעיתו נמי כפהו ונועצו בקרקע כדי שישתרש ויגדל הכרם אם אין על גבי הגפן הכפוף ונעוץ עפר גבוה ג׳ טפחים ה״ז לא יביא זרעים לשם ויזרע על גבו משום דקא ינקי הדדי ואיכא כלאים בכרם אבל אי איכא עפר ג׳ טפחים זורע על גבו דלא אזלי שרשין דזרעין טפי מעומק ג׳ טפחים ולא מסתבכי בשרשי הגפן. אי ליכא על גבו עפר ג׳ טפחים אין זורע על גבו דגפן אבל זורע את הצדדין של גפן אילך ואילך מכאן ומכאן מש״ה מצי לזרוע בסמוך מכאן ומכאן דלא קא אזלי הזרעין לצדדין אלא יורדין כנגדן בקרקע וליכא למיחש דלישתרשי לצדדין וליערבו בשרשי הגפן ואם כן אמאי מרחיקין אותן מן הכותל ג׳ טפחים: שמחלידין ונוקבין בקרקע ריבוי השרשין ומעלין עפר תיחוח ומרפין יסוד הכותל:
לצדדין קא משתרשי – ומחלידין מתחת לכותל ומקלקלים יסודו.
המבריך את הגפן – גפן יחידי שאין בזרעים שאצלם משום עירבוב דאין כרם בפחות מחמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אלא שלא ינק הזרע מן הגפן.
מבריך – כמו ויברך הגמלים (בראשית כד) כופף זמורת גפן מחוברת ומבריכה בקרקע בצידיה לכאן ולכאן וקורין בלעז פרובניי״ר.
1המבריך את הגפן – פירוש גפן יחידי שהוא מושרש בארץ וכופף את הגפן באמצעיתו ומכסהו בקרקע ונשרש שם וקאמר מותר לזרוע את הצדדין דאף על גב שאינו רחוק שלשה טפחים ויונק עם הגפן מתחת הקרקע כיון דמעל הקרקע ליכא עירבובי׳ שרי כדמוכח בעירובין (דף צג.) ובמסכת כלאים (פ״ד) דזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן וא״ת והיכי דמי שזורע לצדדין אי כשהרחיק ג׳ טפחים מן הצדדין אפילו על גביו נמי ואי בלא הרחיק מן הצדדין נמי לא ואומר ר״י דמיירי כשזורע הצדדין ברחוק ג׳ טפחים מגפן היוצא מן הקרקע מכל צד דליכא ערבוביא למעלה מן הקרקע ומכל מקום אסור לזרוע על גביו מפני שהשרשין נכנסין בתוך הגפן והוי כמרכיב זרעים באילן דאסור ואם תאמר ומאי איריא דנקט גפן אפי׳ שאר אילן נמי אסור ואומר ר״י דשאר אילנות שהן קשין מותר לזרוע על גביו כנגד השורש דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע בתוך האילן שהוא קשה אבל גפן שהוא רך חיישינן והאי (פירוקא) מצא ר״י בירושלמי בגמרא דהך משנה.
1. תוס׳ ד״ה ״המבריך את הגפן״ מופיע בדפוס וילנא בדף י״ט.
תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא א״כ הרחיק ממנו שלשה טפחים. בד״א בכותל לבנים אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק. וכמה טפח ובצונמא מותר. מתני׳ מרחיקין את הריחיים מן השכב שלשה שהן ארבעה מן הרכב:
ב. פיסקא: מרחיקין את הזרעים כול׳ המבריך את הגפן בארץ – כתב רבינו יצחק זצוק״ל שכפף אמצע הזמורה וחיפה אמצעיתה בעפר כדי שתקבל יניקה בקרקע ולא שתשרש ויהיו שני גפנים ויונקים זה מזה ואין שרשיה יוצאין לצדדין ומשום הכי מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך. אבל אם היה גפן יחידי בלא הברכה לא היה יכול לזרוע בסמוך כמדומה לי שצריך ג׳ טפחים הרחקה שאף על פי שהזרעים לא משתרשי לצדדין הגפן משתרש להכי נקט המבריך דוקא. ואינו נראה לי דסתם הברכה כדי שתשריש בארץ היא עשויה ואפילו הכי לא קשיא ולא מידי דמאי תנן בפרק שישי דכלאים וכמה היא עבודת הגפן ו׳ טפחים לכל רוח ר׳ עקיבה אמר שלשה דוקא כשהגפן נראת על גבי קרקע אבל הזמורה שהיא טמונה תחת הקרקע ואינה נראית אף על פי שהשרישה מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך ולשרשין דמישתרשי לצדדין לא חישי׳ דכל עיקר כלאים אינו אלא מפני התערובת שנראין גפנים וזרעים גדילים כאחת שהרי לגפן יחידית נותנין לה ששה טפחים ולה׳ גפנים שחשובין כרם נותנין להן עבודתן ד׳ אמות. ואטו טפי משתרשי שרשים דהני מהני אלא משום דקימא לן הלכה למשה מסיני שעבודת הכרם היא ד׳ אמות. ועבודת גפן יחידית היא ששה טפחים אם זורע זרעים בתוך עבודתן נראין כי הן גדילים כאחת והן כלאים. תדע דהכי הוא טעמא משום תערובת ולא בעבור היניקה שהרי אם היה גדר בנתים זה סומך הגפנים עד הגדר וזה סומך זרעיו עד הגדר. ואף על פי שיונקים זה מזה כיון שאינן מעורבין מותר. ובפרק שישי דכלאים תנן המותח זמורה מאילן לאילן תחתיה אסור. אלמא אף על פי שהזמורה ארוכה הרבה ורחוקה מן העיקר של גפן יותר משיעור יניקתה אסור לזרוע תחתיה מפני שנראה כתערובת שיהו הזרעים מלמטה והזמורה מתוחה עליהן הכא נמי גבי מבריך כיון שההברכה אינה נראית על גבי קרקע מותר לזרוע את הצדדין אבל על גבה אסור אם אין עפר על גבה ג׳ טפחים משום דאזלי זרעים ומיחברי על הגפן והוה ליה ירק באילן ואסור להרכיב ירק באילן בכל אילן ואף על פי שאינן גפנים כדתנן בפרק קמא דכלאים אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה. אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן.
לז. למימרא דזרעים לצדדים קא משתרשי והא תנן המבריך גפן בארץ אם אין על גבה עפר שלשה טפחים לא יביא זרע עליה ותאני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך. וש״מ דזרעים לאו לצדדין קא משתרשי, דאם כן אמאי זורע את הצדדין, הא קא נגעי שרשין בהדי גפן. אמר רב חנא משום רבי יוסי מתניתין דקתני מרחיקין את הזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח. ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו אבל לר׳ יוסי דסבירא ליה על הניזק להרחיק את עצמו (ו)לא בעו רחוקי דהא בעידנא דקא זרע לא מטי הזיקא לגבי כותל ולאו גיריה נינהו, אלא אפילו לר׳ יוסי בהא מודי דשלשה טפחים סמוך לכותל ככותל דמו ומשתעבדי ליה לבעל הכותל מידי דהוה אהרחקת ארבע אמות דמשום דושא כדברירנא במתני׳ (לעיל יז,א סי׳ א):
לח. תניא לא ישתין אדם בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים בד״א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה אמר רב פפא טפח ושל צונמא מותר אפי׳ סמוך לכותל. ומסתברא דהני מילי במשתין או בשופכין דלפי שעה בעלמא הוא, אבל בביב של מי רגלים או בגומא (של) [ש]מי רגלים נקוין לתוכה דתדירי ונפיש היזיקיהו אפילו בכותל אבנים נמי בעי שלשה טפחים וסד בסיד כדברירנא במתני׳ (שם סי׳ ג). דיקא נמי דברייתא דקא מפליג לא איירי אלא במשתין דאקראי בעלמא הוא:
לט. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעיט. כגון חלון הפתוח בין ב׳ בתים וכזית מן המת באחד מהן, אם היה בחלון פותח טפח והיה רקיק זה ממעטו מטפח הרי הוא כאילו אינו ואינו ממעט בחלון לחוץ בפני הטומאה. ודייקינן מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא עבה דלא מבטיל ליה דגריר להו לאפיה ואכיל ליה לשארא, אבל רקיק דמאיס בכוליה ואי אתי למגרר מיניה (ו)לא משתייר מיניה ולא מידי אימא מיבטיל ליה, קמ״ל דלא. הילכך הוה ליה דבר העומד לינטל וכנטול דמי, וכן כל כיוצא בזה. ומקשינן ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. ואוקימנא שנילושה במי פירות דלא מקבל טומאה, אפ״ה אינו חוצץ:
מ. ושמעינן מיהא דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה:
מא. ושמעינן נמי מינה דעיסה שנילושה במי פירות אינה מקבלת טומאה דמי פירות שיש להם שם לווי אין מכשירין:
מב. מיתיבי קופה מליאה תבן וחבית מליאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאלו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אינן חוצצין. דכיון דתבן וגרוגרות באנפי נפשייהו לא חזו למיחץ דהא אינן יכולין לעמוד בפני עצמן, אע״ג דיכולין לעמוד על ידי הקופה והחבית נמי לא חיצי, דהשתא לאו אינהו קא עבדי מחיצה אלא קופה וחבית הוא דקא עבדן מחיצה, וקופה וחבית דבר המקבל טומאה נינהו ואינו חוצץ בפני הטומאה.
ודייקינן מינה תבן חזי לבהמתו וש״מ דאפילו מידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בתיבנא סריא. והוא תבן סרוח. ומקשינן תו חזי לטינא. ואוקימנא דאית ביה קוצי. ומקשינן תו חזי להסקה. ואוקימנא במתונתא. כלומר דאית לה לחלוחיתא דמיא דלא חזי להסקה. ומקשינן חזי להיסק גדול. ומפרקינן הסק גדול לא שכיח. ואי שבת או יום הכפורים הוא דלא חזי לטינא ולא להסקה, אע״ג דיביש ולית ביה קוצי כיון דסרי ולא חזי לבהמתו חייץ. ומקשינן גרוגרות חזיאן ליה. ואוקימנא בשהתריפו וכן תני רבה בר אבוה כשהתריפו. כלומר שהורקבו ואינן ראויין למאכל אדם כלל. ואי לאו דאוקימנה בשהתריפו הוה צריכינן לאוקומה בדלא אתכשור דלאו להוו דבר המקבל טומאה, אלא השתא דאצטריכינן לאוקומה כשהתריפו אפילו תימא בדאתכשור, וכיון דהתריפו נפקי להו מתורת אוכל לגמרי ותו לא חזי לאדם, ולכלב נמי לא חזי דלאו אורחיה למיכל גרוגרות, ואשתכח דלא מקבלי טומאה ואמטול הכי חיצי.
והא דתנן המבריך גפן אחד בארץ אם אין על גביו – לאו משום יניקה קאמרינן דכיון דבגפן אחד הוא והוברך כלו בארץ שאין עיקרו נראה ליכא משום עירבוב ומשום יניקה לחודה לא מתסרי שהרי הוא זורע את הצדדים אע״ג דאיכא יניקה כדכתבי׳ ותנן נמי מחיצת הכרם שנפרצה כו׳. אלמא אע״ג דאיכא שרשין דקא ינקי לא מיתסר כיון דליכא עירבוב ובמסכת כלאים שנינו כמה משניות בענין זה לענין כלאי הכרם דתנן התם בפ׳ שלישי היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שהוא נראה בסף שדהו כלומר ואין כאן ערוב ומותר, ולענין כלאי הכרם נמי תנן בכי האי גונא.
ואמרינן נמי בעירובין (יא,א) נעץ ארבע קונדיסין ומתח זמורה על גביהן שסומך כדפרש״י ומצינו בירושלמי שם במסכת כלאי׳ שהקשו לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מהנך קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל אילן אי משום עבודה נתני ששה כלו׳ אי בשיש שם ערבוב וצריכא הא ליתן לה כדי עבודת׳ ולזרוע השאר נתן לה ששה טפחים שכך שיעור גפן יחידית ומתרץ רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משם זרעים על הגפן פירוש בשאין שם ערבוב שאין עיקר הגפן נראה ואין כאן משום כלאי הכרם דליבעי ששה אלא מפני שהוא מביא ירק בגוף הגפן שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדים אע״ג דינקי לית לן בה הואיל וליכא ערבוב.
ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי. ותיפוק ליה משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מקרי הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן. אבל שרשין בשרשין אע״פ שמסתבכין אלו באו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל אחד ואחד יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צריך עיון. ולא כן פי׳ רש״י ז״ל.
ואמרינן נמי בעירובין (יא,א) נעץ ארבע קונדיסין ומתח זמורה על גביהן שסומך כדפרש״י ומצינו בירושלמי שם במסכת כלאי׳ שהקשו לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מהנך קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל אילן אי משום עבודה נתני ששה כלו׳ אי בשיש שם ערבוב וצריכא הא ליתן לה כדי עבודת׳ ולזרוע השאר נתן לה ששה טפחים שכך שיעור גפן יחידית ומתרץ רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משם זרעים על הגפן פירוש בשאין שם ערבוב שאין עיקר הגפן נראה ואין כאן משום כלאי הכרם דליבעי ששה אלא מפני שהוא מביא ירק בגוף הגפן שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדים אע״ג דינקי לית לן בה הואיל וליכא ערבוב.
ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי. ותיפוק ליה משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מקרי הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן. אבל שרשין בשרשין אע״פ שמסתבכין אלו באו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל אחד ואחד יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צריך עיון. ולא כן פי׳ רש״י ז״ל.
המבריך גפן בארץ אם אין על גביו שלשה טפחים לא יביא זרע לשם. פירוש לאו משום יניקה ומשום כלאים, דאין אסור משום כלאים אלא כשיש יניקה וערבוביא, הא ביניקה לחודה לא, וכדתניא בברייתא דמייתינן בריש מכילתין מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש, וכדאיתא במסכת כלאים (משנה כלאים ג׳:ג׳), ובמסכת עירובין בפרק קמא (עירובין יא.) גבי נעץ ארבעה קונדסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן, והכא על כרחין כשהוא זורע רחוק מראשי הגפן המגולין כדי עבודת גפן יחידית, דהיינו ששה טפחים לרבנן או שלשה דלרבי עקיבא, דאי לאו הכי היכי קתני אבל זורע הוא את הצדדין, והא צריך להרחיק כדי עבודת הגפן, והכא היינו טעמא דעל גביו אסור אם אין עליה שלשה טפחים, לפי שהגפן רכה ושרשי הזרעים נשרשין לתוכה והוה ליה מרכיב ירק בגפן, והיינו נמי דנקט גפן דרכיך, הא שאר כל אילן אף על פי שאין על גביו שלשה טפחים מותר, דאינן רכין, ואי אפשר לשרשי הזרעים להתרכב בהן, ולפיכך שרי ובלבד שירחיק כדי הרחקה מן היוצא על גבי קרקע, וכן מוכח בירושלמי (כלאים, פ״ז, ה״א) דגרסינן התם על משנה זו מה אנן קיימין אי משום זרעין באילן, כלומר משום מרכיב ירק בגפן, למה לי גפן אפילו שאר כל האילנות אי משום עבודה ניתני ששה, אלא כרבי עקיבא דאמר שלשה, אי כרבי עקיבה אפילו מן הצד ניתני שלשה, רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משום זרעים על גבי הגפן, כלומר לעולם משום מרכיב, ודוקא בגפן שהיא רכה, אבל שרשי שאר האילן קשין ואין הירק מתרכב בהן.
המבריך גפן יחידית בארץ אם יש על גבה שלשה טפחים עובי עפר הותר לזרוע עליה שאין כאן יניקה ואין כאן משום מראית העין הואיל ואין זה כרם שאין כרם אלא בחמש גפנים נטועים על הדרך האמור למעלה ואם אין על גבה שלשה טפחים עובי עפר אסור לזרוע על גבה שהרי יש כאן יניקה ויש שואלים בה והרי מ״מ אין בה מראית העין וכל שאין בה מראית העין אע״פ שיש שם יניקה מותר לדעת קצת כמו שהתבאר במקומו אלא שנראה שהזרעים מדלדלים העפר והמים באים ומגלים ויש בה מראית העין וכבר הארכנו בה ותרצנוה בפנים אחרים במסכת שבת (פ״ד:) בשמועת ערוגה ומ״מ זורע הוא את הצדדים שאין הזרעים משתרשים לצדדים ואע״פ שהגפן משתרשת לצדדים משתרשת היא בעמק ואין שרשיה פוגעות בתחום יניקת הזרעים:
כבר ביארנו במשנה שאסור להשתין בצד כותלו של חברו אא״כ הרחיק שלשה בשל לבנים וטפח בשל אבנים אבל בשל סלע מותר בלא שום הרחקה ובשופכין אף בשל אבנים שלשה וכן ביארנו בשופכין שמקבצן בכלי ושופכן על הכותל כאחת והוא הדין במים אחרים אלא שיש חולקין לומר דוקא במי רגלים מתוך חוזק שלהם וגדולי המחברים יראה שפירשו בשופכין גומא שמקבצין בה מי רגלים ומ״מ ראיתי לגאונים שכתבו שכל שעושה גומא להתקבץ שם מי רגלים או זבלו והוא שעושה שם בית הכסא קבוע צריך הרחקה יתירא עד שלא יגיענו בכך שום היזק לפי ראות עיני הדיינים ואפילו במקום שלא היתה שם טענת ריח שלא התירו במי רגלים אלא דרך שפיכה וכן לא התירו בזבל אלא בזה שהולך ומתיבש בכל יום ושמא תאמר והלא כל שאין שם גירי זה חופר בתוך שלו ובית הכסא זה אינו מזיק עכשו בשעת חפירה מ״מ כשיתחיל לעשותו בית הכסא יתחיל להזיק מיד ואפילו לא היתה שם טענת ריח שאם יש שם טענת ריח לית דין ולית דיין ומעתה צריך להרחיק אפילו יותר מעשרים אמה עד שלא יזיק לפי ראות עיני הדיינים וכן כתבו שאם בא לקבוע בית הכסא סמוך לבורו של חברו צריך להרחיק אפילו כמה בכדי שלא יזיק מי בורו של חברו:
בית שיש בו מת ויש בכותל המבדיל בינו לבין בית שבצדו חלון שיש בו טפח על טפח או בין הבית לעליה הרי חלון זה מביא את הטומאה שבבית זה לבית שכנגדו או לעליה שעליו הא פחות מטפח אין הטומאה יוצאה ממנו לבית שני או לעליה ודוקא בחלון העשוי לאיזה תשמיש הא אם נעשה לאורה אף בשיעור פנדיון הטומאה יוצאה ממנו ואם לא נעשה בידי אדם אלא על ידי מים או שרצים או שנאכל מאליו שעורו כראש גדול של אדם נמצא מ״מ שהעשוי לתשמיש שיעורו בטפח על טפח סתמה כלה או עד שנשאר החלון בפחות מטפח הרי זה אותה סתימה חוצצת בפני הטומאה במה דברים אמורים בשהיה אותו הדבר הסותם ודבר שאינו מקבל טומאה וכן שיהא דבר שמן הסתם אדם מבטלו למקום שהוא ואין דעתו לפנותו או אם היה מן הדברים שאין אדם מבטלם מן הסתם שיגלה דעתו בבטולן כגון שיאמר כן בפירוש או שיניחהו שם על דעת לחוץ כל שאדם מניחו שם על דעת לחוץ הרי הוא כמי שמבטלו בפירוש בעוד שהטומאה לשם כמו שביארנו במסכת מגלה בפרק בני העיר:
מעתה רקיק שהיה באותו חלון במקרה וסתמו אינו חוצץ אפילו לא היה מקבל טומאה כגון שנילוש במי פירות כגון מיץ תותים או תפוחים שאין מכשירין אלא שבעה משקין המים והטל היין והשמן והדבש והחלב והדם ורקיק הוא חררה דקה של עיסה ואין צריך לומר בעבה שראויה לגרור עפרורית שבה ולאכל את השאר והרי היא עומדת במיאוסה מ״מ אין אדם מבטלה מן הסתם שהרי ראויה היא לכלבו או לתרנגוליו וכן בשאר אוכלין עד שיסרחו ויפסלו מלאכל הכלב וכן אם היתה שם תבן שהרי ראויה היא לבהמתו או להסק ומ״מ אם היה תבן סרוח עד שאינה ראויה לבהמה וכן שהיו בה קוצים ואינה ראויה להתערב בטיט וכן שהיא לחה ואינה ראויה להיסק הרי זו חוצצת ואע״פ שראויה להסק גדול שאין הסק גדול מצוי:
היו אוכלין אלו הסרוחים או התבן הסרוח בתוך חבית והחבית אינה חוצצת אם התבן או האוכלין יכולין לעמוד בפני עצמן אף בלא החבית הרי אלו חוצצין ואם לאו אין חוצצין וכיצד הוא שלא תהא החבית חוצצת אם היא של חרס כגון שהיתה עומדת על פיה כלפי טומאה והרי היא מיטמאה מאוירה וכל שמיטמאה אינו חוצץ הא אם היה גבה כלפי טומאה היא עצמה חוצצת ובלבד שיהא כלי מאוס ונקוב עד שלא יהא ראוי להקיז בו דם עד שמן הסתם אין דעתו של אדם לפנותו או שיגלה דעתו בבטולו לכל זמן שהטומאה לשם על הדרך שביארנו ואם היה משאר הכלים הואיל וכל מגע מטמא בהם אינו חוצץ בטומאת אהל בשום צד:
לצדדין קא משתרשי [הם משתרשים], שהשורשים צומחים לצדדים ומשום כך מזיקים לכותל? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: המבריך את הגפן בארץ, שמכופף ענף מן הגפן ומכניסו לאדמה כדי שיגדל שורשים ותצמח גפן חדשה, אם אין על גבה עפר שלשה טפחים — לא יביא זרע עליה, שיש בכך מעין כלאים,
take root to the sides, i.e., the growing roots spread sideways and cause damage to walls? But didn’t we learn in a mishna (Kilayim 7:1): With regard to one who bends a branch of a grapevine into the ground so that it strikes roots and produces a new vine, if it does not have three handbreadths of earth over it he may not plant a seed above it, as he would thereby transgress the prohibition of diverse kinds?
הכל
(2) וְתָנֵי עֲלַהּ באֲבָל זוֹרֵעַ אֶת הַצְּדָדִין אֵילָךְ וְאֵילָךְ אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַעֲלִין עָפָר תִּיחוּחַ.:
And it is taught with regard to this mishna: But one may plant on either side of that bent branch. This indicates that there is no concern that the roots of the seeds will spread out sideways. Rabbi Ḥagga says in the name of Rabbi Yosei: The issue here is not that the roots will spread out sideways and reach the wall. Rather, it is prohibited to plant seeds near one’s neighbor’s property because they break up the ground and cause loose soil to rise up, which damages the foundation of the wall.
And it is taught with regard to this mishna: But one may plant on either side of that bent branch. This indicates that there is no concern that the roots of the seeds will spread out sideways. Rabbi Ḥagga says in the name of Rabbi Yosei: The issue here is not that the roots will spread out sideways and reach the wall. Rather, it is prohibited to plant seeds near one’s neighbor’s property because they break up the ground and cause loose soil to rise up, which damages the foundation of the wall.
[ערוך ע׳ חלד] [מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח]: בפ׳ ב׳ בחולין (לב.) ובגמ׳ השוחט מן העורף (שם כ:) קסבר מאי חלדה, כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמיכסי הכא הא קא מיגלי וכו׳, ובפרק לא יחפור בגמ׳ מרחיקין את הזרעין מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח, פי׳רש ר״ח ז״ל: יונקין בה הקרקע כחולדה שדרה בעיקרי בתים.
[עיטור הל׳ מודעא] זרעים שמחלידין את הקרקע. ופר״ח ששותין לחלוחית הקרקע החלודה מידי.א
א. הלשון בהרחבה ראה לעיל יז, ב.
אבל זורע הוא את הצדדין. ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשין לצדדים. י״ל דשרשי הגפן אינן עולין למעלה אלא למטה משלשה הן נשרשין.
אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח. פי׳ ולעולם אין משתרשין לצדדין. ואם תאמר אם כן בטלת דין ערוגה. י״ל התם משום דממקומן הן יונקין בסמוך להן שלשה טפחים.
(יט.) וסבר רבי יוסי. כתבו בתוספות לקמן על מקומם הוה ליה לאקשויי כו׳. פירוש דלשטת רבינו תם ורבינו חננאל ז״ל דמעיקרא הוא דמוקי לה בלוקח ולבסוף הדרינן מינה היינו דקא פריך הכא וסבר רבי יוסי כלומר בשלמא אי הות מוקמת לה בלוקח והנך פירכי הוה מתרצינן להו וכגון שסמך בעל הדבורים תחלה וכי תימא אמאי מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך משום דסבירא ליה על הניזק להרחיק את עצמו וכי תימא אם כן אפילו משרה וכרישין נמי שאני משרה וכרישין דהוי כמו גיריה דממקומם הם מזיקים אבל חרדל ודבורים שהדבורים הן באות ואוכלות החרדל והחרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים להכי מתיר רבי יוסי ולהכי לא קשה מידי מבור ואילן דשאני אילן שאינו מזיק אלא לאחר זמן ולא הוי גיריה אבל משרה וכרישין מיד הם מזיקים ממקומם אלא לדידך דאמרת דמתניתין לא איירי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דאם לא כן לא היה מתיר רבי יוסי לסמוך לבעל החרדל דמשמע דסבירא ליה לרבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והא תנן רבי יוסי אומר כו׳. אבל לפי שיטת רש״י ז״ל דלמסקנא מתניתין מיירי בלוקח וקא פריך לרבי יוסי מדידיה מאי שייכא הכא לקמן על מקומם הוה ליה לאקשויי דהא כי נמי מוקי לה בלוקח רבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה ואין שום אמורא שיסבור דהיכא דסמך בעל הדבורים תחלה שיתיר רבי יוסי לסמוך אחר כך אם כן לקמן הוה ליה לאקשויי דהא לכולי עלמא קשיא דרבי יוסי מדידיה אדידיה. אי נמי קפריך לשטת רבינו תם ורבינו חננאל ז״ל. בשלמא אי מוקמת לה בלוקח כדרב פפא והוה מתרצת להני פרכי דלעיל כדמתרצינן לשטת רש״י ז״ל לא הוה קשה דרבי יוסי מדידיה אדידיה דהא על כרחך לרבנן שאני להו בין לוקח משרה ללוקח אילן דגבי אילן בשסמך בהיתר אמרינן דלא יקוץ וגבי משרה בעי הרחקה משום דאילן הפסדו מרובה כמו שכתבו בתוספות ואם כן כל היכי דמפלגין לרבנן בין לוקח משרה ללוקח אילן הכי נמי מפלגינן לרבי יוסי דמשום הכי מיקל רבי יוסי באילן טפי ממשרה וירק משום דהפסדו מרובה והא דקאמר שזה חופר בתוך שלו היינו לומר דמשום דהפסדו מרובה הוי כחופר בתוך שלו אבל השתא דלא מוקמת ליה בלוקח ואין חילוק לרבנן בין אילן למשרה אם כן גם לרבי יוסי לא מפלגינן בין משדה לאילן אם כן קשה דרבי יוסי מדידיה אדידיה. אבל לפי שיטת רש״י ז״ל דלמסקנא נמי איירי בלוקח לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי דהא כי לא מיירי בלוקח טפי איכא לאקשויי מדרבי יוסי אדרבי יוסי דליכא מאן דמפליג בין אילן למשרה אבל הכא כי מוקמינן בלוקח על כרחך לרבנן איכא לפלוגי בין אילן למשרה אלא משום דאיצטריך ליה לפרש הכא דרבי יוסי אית ליה על המזיק להרחיק את עצמו אסקה לכולה מלתא הכא אף על גב דלא אלימא פירכיה הכא כי התם אלא דבעי לאסוקי קושטא דמלתא. וכי תימא לפי גרסת רש״י ז״ל נמי דלא גרסינן אלא איכא למימר דהכא בדוקא דקפריך מדרבי יוסי אדרבי יוסי וכפי מאי דפריש רבינו חננאל ז״ל בלוקח דהא מתניתין דאילן אוקימנא לעיל בלוקח ופירש רבינו חננאל ז״ל בלוקח שלקח מאדם אחד וטוענים ללוקח ודוקא אם אילן קדם לא יקוץ דטוענים ללוקח כיון דאכתי ליכא היזיקא עביד איניש דמחיל אבל אם בור קדם לא טענינן ליה ללוקח שאין אדם עשוי למחול נזקיו ולא למכרם ואם כן אי לא הוה מוקמינן מתניתין דחרדל נמי בלוקח לא הוה קשה מידי דהוה אמרינן דרבי יוסי אלוקח דמיירי ביה רבנן קאי וסבירא ליה דטענינן ללוקח אפילו אם הבור קדם וכמו שהקשה ר״י לעיל אבל השתא דמוקמינן מתניתין דחרדל נמי בלוקח וסבירא ליה לרבי יוסי במשרה וירק דלא טענינן קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ולהכי קא פריך מדרבי יוסי אדרבי יוסי הכא ולא במקומה דאלו במקומה היה משנינן דמתניתין דאילן מיירי בלוקח וכדכתיבנא. ליכא למימר הרי דבלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש רבינו חננאל דאם כן למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון דטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה דהא כשסמך אכתי ליכא היזקא. גליון.
נקטינן בשמעתין דבשדה שאינה עשויה לבורות סומך ובשדה העשויה לבורות אינו סומך כלל דקיימא לן כרבא משום דמהשתא מזיק לה דכל מרא ומרא דקא מחית כו׳. ובשאר נזיקין שאינם מזיקים מעצמן כגון זפת וזבל ורחים ותנור לפי שיטתו של רש״י ז״ל לא כל הימנו לסמוך כלל ואפילו הוא אומר אסמוך עכשיו ולכשיבא חברי לבנות אסלק נזקי אין שומעין לו כדי שלא יצטרך חברו להתעצם עמו בדין באותה שעה. ומכאן נמי שמעינן למי שבא לפתוח חלון על חורבתו של חברו שאף על פי שעכשיו אינו מזיקו יכול למחות בידו. אבל לפי שיטת הר״י ן׳ מיגש ז״ל כולהו נזיקים דלא מזקי מהשתא סומך עד שיבא חברו לסמוך אבל מכל מקום נראה לי דאפילו לפי זה אם בא לפתוח חלונותיו על חורבתו של חברו מעכב עליו שאף על פי שאינו מזיקו עכשיו מכל מקום הרי הוא מוחזק עליו שכשיבא לבנות יצטרך להרחיק מכנגד חלונותיו ארבע אמות כדי שלא יאפיל שזו היא ששנינו ומכנגדן שלא יאפיל. הר״ן ז״ל.
וכן כתב הר״י ז״ל בעליותיו וזה לשונו: שמעינן מהא דאין אדם רשאי לפתוח חלון על חורבתו של חבירו לפי שיכול לומר שמא תחזיק עלי וכשאמלך לבנות חורבה זו נמצא חלונך פתוח לחצרי ותזיקני בהיזק ראיה וגם תזקיקני להרחיק מכנגד חלונך ארבע אמות. ומדאמר רבא דאינו סומך גפת וסלעים לרבנן שמא יחזיק עליו נשמע לרבי יוסי בחלון דאף על גב דאמר רבי יוסי זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו מודה הוא בהיזק ראיה דהוי כגיריה. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר שהבא לפתוח חלון לחורבתו של חבירו רשאי שלא אמרו להרחיק בור מן המצר או גפת וסלעים ממקום הראוי לכותל או להרחיק האילן ממקום הראוי לבור לרבנן אלא מפני שזה חופר מזיק הוא אלו היה לחברו כותל סמוך להם הילכך גם כן עכשיו שאין שם בור וכותל מונעים אותו שמא יעשה שם חברו בור או כותל אבל הפותח חלון אינו מזיק שאפילו אם יש לחברו חצר כנגדו אין החלון עצמו נקרא מזיק אצל חצר חברו אלא בני אדם הדרים בבית הן המזיקים בראייתן הלכך כיון שתלוי ההיזק בראייתם כל זמן שאין שם היזק ראיה אין למנוע פתיחת החלון וכיון שאין יכול למחות אף על פי שהחזיק שלש שנים לא הוי חזקה. עד כאן לשונו.
עוד כתב וזה לשונו: אם לקח בית ובו חלון פתוח לחצרו של מוכר יש לו לסתום החלון משום היזק ראיה ואף על פי שנעשה ברשות ואנו לומדים זה מדתנן מרחיקים את המשרה מן הירק ואוקימנא לה בלוקח את המשרה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואף על פי שנסמכה ברשות ונהי דלא קיימא לן כרבנן בהרחקת משרה אלא אף על פי שאינו לוקח אין צריך להרחיק משרה מן הירק שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו מיהו כיון דמודה רבי יוסי בגיריה והיזק ראיה כגיריה דמי אף על פי שנעשה החלון ברשות על בעל החלון להרחיק את עצמו דמדרבנן במשרה וירק נשמע לרבי יוסי בגיריה דאפילו על הלוקח להרחיק את עצמו אבל הלוקח גפת וזרעים שסמכן המוכר לכותלו וכן הלוקח שדה שיש בו זרעים ומחרישה תוך שלשה טפחים לכותל של מוכר אין על הלוקח להרחיק את עצמו ואף על פי שמודה רבי יוסי בכל אלה שמרחיקים אותו מן הכותל הני מילי כשהוא נחשב מזיק בשעת מעשיו אבל הלוקח אותם סמוכים לכותל הרי הוא לא סמכם ואינו נחשב מזיק כדי שנחייב אותו בהרחקתם. ודברים אלו כשיש היזק בחלון בשעת המכר אבל אם מכר לו ביה שיש לו חלון כו׳ ככתוב בנמוקי יוסף לקמן בפרקין בסופו והילכך הא דאמרינן באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה פירושו שיש לו לסתום חלונות שיש לו על חצר אחיו משום היזק ראיה כי אף על פי שנתנו לחלקו בית שיש בו חלונות על חצר אחיו על דעת לסלק נזקו נתנו לו בית זה ורבא אמר יש להם ולא דמי ללוקח בית שסותם חלון שיש בו היזק ראיה דשאני הכא דאמר ליה נדור ביה כדדיירא ביה אבהתהון. עד כאן לשונו.
ולענין פלוגתא דרבי יוסי ורבנן קיימא לן דאין המזיק צריך להרחיק אלא בגיריה הילכך במשרה וירק אין צריך להרחיק דלאו גיריה נינהו וכל שכן חרדל דאין צריך להרחיק אבל דבורים מחרדל חייב להרחיק אליבא דרבי יוסי משום דגיריה. ומיהו לא קיימא לן כרבי יוסי אלא כרבנן דאמרי דדבורים לחרדל לא מזקי הילכך אין בעל דבורים חייב להרחיק. הר״ן ז״ל.
(יט:) אבל זורע הוא את הצדדים. ואם תאמר ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדים ניחוש לשרשי הגפן דלצדדים משתרשי ובאים שרשי הירק ונכנסים בהם יש לומר דאפשר דליכא משום הרכבה אלא בגוף הגפן ממש אבל בשרשים לא. הר״ן ז״ל.
ועיין בהר״ן שעל ההלכות סוף פרק קמא דקידושין.
וזה לשון הרשב״א ז״ל: ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשים לצדדים. יש לומר שרשי הגפן אינם עולים למעלה אלא למטה משלשה הם נשרשים. עד כאן.
וכן תירץ הר״י בעליותיו וזה לשונו: יש לומר שרשי הגפנים יורדין הם למטה לארץ שלשה טפחים ואין שרשי הזרעים באין לתוכן. עד כאן.
ותני עלה [ושנינו על משנה זו]: אבל זורע את הצדדין מצדדיה של אותה הברכה אילך ואילך. משמע שאין חוששים ששורשי הזרעים יתפשטו לצדדים, ומדוע חוששים כאן? אמר ר׳ חגא בשם ר׳ יוסי: הטעם כאן הוא לא משום שהשורשים מתפשטים הצידה ומגיעים לכותל, אלא מפני שמחלידין (מחוררים) את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (רך), ועל ידי זה ניזק יסודו של הכותל.
And it is taught with regard to this mishna: But one may plant on either side of that bent branch. This indicates that there is no concern that the roots of the seeds will spread out sideways. Rabbi Ḥagga says in the name of Rabbi Yosei: The issue here is not that the roots will spread out sideways and reach the wall. Rather, it is prohibited to plant seeds near one’s neighbor’s property because they break up the ground and cause loose soil to rise up, which damages the foundation of the wall.
הכל
(3) וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְכוּ׳.: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ דִּכְתִיב {מלכים א כ״א:כ״א} וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אֲנַן תְּנַן וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הָתָם בְּשׁוֹפְכִין.
§ The mishna teaches: And urine must be kept at a distance of three handbreadths from the wall of one’s neighbor. Rabba bar bar Ḥana says: It is permitted for a person to urinate alongside the wall of another, as it is written: “And I will cut off from Ahab those who urinate against the wall, and him that is shut up and him that is left at large in Israel” (I Kings 21:21). As the verse employs the term “those who urinate against the wall” to mean males, it seems that urinating against a wall was a common practice. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that urine must be kept a distance of three handbreadths from the wall? The Gemara answers: There, the mishna is referring to urine that is poured from a chamber pot, as opposed to urine that is passed from the body.
§ The mishna teaches: And urine must be kept at a distance of three handbreadths from the wall of one’s neighbor. Rabba bar bar Ḥana says: It is permitted for a person to urinate alongside the wall of another, as it is written: “And I will cut off from Ahab those who urinate against the wall, and him that is shut up and him that is left at large in Israel” (I Kings 21:21). As the verse employs the term “those who urinate against the wall” to mean males, it seems that urinating against a wall was a common practice. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that urine must be kept a distance of three handbreadths from the wall? The Gemara answers: There, the mishna is referring to urine that is poured from a chamber pot, as opposed to urine that is passed from the body.
[ערוך ע׳ שפך] [התם בשופכין] בר׳יש פ׳רק לא יחפור בגמ׳: ואת מי הרגלים התם בשופכין. פי׳רוש מים הנשפכין מן הכלי או מכיוצא בו, אבל השתנה קיימא לן בדתניא לא ישתין אדם בצד כותלו של חבירו אלא א״כ הרחיק ממנו שלשה טפחים.
ערך שפך
שפך – א(בבא בתרא ג:) עד דתקון שפוכאי (בבא בתרא ו) אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי פי׳ תקרה שהיא מקורה ברעפים שמנטפין מן התקרה בחצר חברו ואם בא לשנות נתת מרזב בתיקרה להיות כל מימי התקרה נשפכין במרזב אין לו כח (בבא בתרא יט:) התם בשופכין פי׳ מים הנשפכין מן הכלי או מכיוצא בו אבל השתנה קיימא לן כדתניא לא ישתין אדם בצד כותלו שלחברו אא״כ הרחיק ממנו ג׳ טפחים (שבת עח) מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית פי׳ משקין מאוסין העומדין לשפיכה: (מכשירין פרק ב) מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים פי׳ מים טמאים שנשפכו (חולין קה) האי דלא יתבי תותי מרזבא משום שופכין הוא פי׳ מי גשמים הנשפכין מן הגג במרזב (משנה פאה ז) בזמן שהוא שפכוני או ביישוני פי׳ זתים ששופכין שמן הרבה שזתיו מבושלין הן בטוב בישנין יבשין שאינן עושין שמן פ״א ממקום ששמו בישאן כמו חופני ובישאני ס״א בישני שהוא מבייש את חברו שעושה כפלים מחברו (ירושלמי) שפכוני שהוא עושה שמן הרבה בישני אית דבעי בישני ממש וכו׳ (עבודה זרה סו) אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך חמרא לגוים פי׳ גוים שהיו לוקחים חביות של יין מישראל והיה שופך נותן חביות לכליהם של גוים והיה מעבירן הנהר בספינה ונותנין לו שכרו כדים רקים (עבודה זרה עב) אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמר לגוים פי׳ משפך כלי שמשימין בפי החביות ושופכין בו היין ויורד לחבית.
א. [אויס גיסען.]
אמר רבה בר בר חנא מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו שנאמר והכרתי לאחאב משתין בקיר. פי׳ אלמא דרך העולם להשתין מים בקיר. ואקשינן עליה מיהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. ופריק התם בשופכין. פי׳ מי רגלים המתקבצין בכלי שלא יהא שופך אותם בצד כותלו של חבירו, לפי שכיון שנשפכין כאחד נמצאו מזיקים את הכותל וחופרין אותו, אבל לעמוד בצד הכותל ולהשתין, כיון שאין נשפכין מגופו בפעם אחד אין הכותל ניזוק מהם ולפיכך מותר. וליתא להא דרבה בר בר חנא דהא איתותב, הילכך אפילו לעמוד ולהשתין בצד כותלו של חבירו אסור לעשות כן עד שירחיק ג׳ טפחים:
התם בשופכין – וא״ת בשלמא אי מיירי במשתין אע״ג דתנא ליה אמת המים תנא ליה נמי האי דס״ד משום צניעותא לישתרי אבל אי מיירי בשופכין מאי קמ״ל הא תנא ליה אמת המים דמהאי טעמא אמר לעיל דלא תני חול י״ל דשאני חול שהוא כל שעה אצל הכותל אבל הנך מי רגלים כלים כרגע.
התם בשופכין. מהא שמעינן דשופכין דשאר מים דעלמא שרי, ולא אסרי אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי, אי נמי בחול במתונא, לפי שהלחלוחית אינו מתיבש במהרה, אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתיבשין ואין חוששין להן.
התם בשופכין. כתוב בתוספות ויש לומר דשאני חול שהוא כל שעה כו׳ וראוי היה לשנותו בהדי היזיקא דמתונא אלא משום דלא דמי להו דאינהו קביעי. עד כאן מתוספות הרא״ש ז״ל.
התם בשופכים פירוש מי רגלים המתקבצים בכלי שלא יהא שופך אותם בצד כותל של חבירו לפי שכיון שנשפכין באחת נמצאו מזיקים את הכותל וחופרים אותו אבל לעמוד בצד הכותל ולהשתין כיון שאין נשפכים מגופו ובפעם אחת אין הכותל ניזק מהן ולפיכך מותר. וליתא להא דרבה בר רב הונא דהא איתותב הילכך אפילו לעמוד ולהשתין בצד כותלו של חבירו אסור עד שירחיק שלשה טפחים. הר״י ן׳ מיגש ז״ל.
א שנינו במשנה: מרחיקים את מי רגלים מן הכותל — שלשה טפחים וכו׳. ובענין זה מביאים את מה שאמר רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו, דכתיב [שנאמר]: ״והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל״ (מלכים א׳ כא, כא), ומכאן למדים שכך דרכו של עולם. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: ומרחיקים את מי רגלים מן הכותל — שלשה טפחים! ומשיבים: התם [שם] מדובר במי שופכין, לא בהטלת מי רגלים עצמה, אלא במי שלוקח כלי של מי רגלים ושופך שם.
§ The mishna teaches: And urine must be kept at a distance of three handbreadths from the wall of one’s neighbor. Rabba bar bar Ḥana says: It is permitted for a person to urinate alongside the wall of another, as it is written: “And I will cut off from Ahab those who urinate against the wall, and him that is shut up and him that is left at large in Israel” (I Kings 21:21). As the verse employs the term “those who urinate against the wall” to mean males, it seems that urinating against a wall was a common practice. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that urine must be kept a distance of three handbreadths from the wall? The Gemara answers: There, the mishna is referring to urine that is poured from a chamber pot, as opposed to urine that is passed from the body.
הכל
(4) (ת״ש תָּא שְׁמַע לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים הָתָם נָמֵי בְּשׁוֹפְכִין).
The Gemara suggests: Come and hear a baraita: A person may not pour water at the side of the wall of another unless he distances the water three handbreadths from it. If pouring water is prohibited, then all the more so should urination be prohibited. The Gemara explains: There too, it is referring to urine that is poured from a chamber pot.
The Gemara suggests: Come and hear a baraita: A person may not pour water at the side of the wall of another unless he distances the water three handbreadths from it. If pouring water is prohibited, then all the more so should urination be prohibited. The Gemara explains: There too, it is referring to urine that is poured from a chamber pot.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לא ישפוך אדם מים בצד כותלו של חבירו — אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים משמע ששפיכת מים בלבד אסורה, וכל שכן להשתין! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר במי שופכין ולא בסתם מים.
The Gemara suggests: Come and hear a baraita: A person may not pour water at the side of the wall of another unless he distances the water three handbreadths from it. If pouring water is prohibited, then all the more so should urination be prohibited. The Gemara explains: There too, it is referring to urine that is poured from a chamber pot.
הכל
(5) ת״ש תָּא שְׁמַע גלֹא יַשְׁתִּין אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֶל לְבֵינִים אֲבָל בְּכוֹתֶל אֲבָנִים בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק וְכַמָּה טֶפַח וְשֶׁל צוּנְמָא מוּתָּר תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה תְּיוּבְתָּא.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: A person may not urinate alongside the wall of another unless he distances himself three handbreadths from it. In what case is this statement said? It is said in the case of a brick wall. But in the case of a stone wall, one must distance himself enough so that it does not cause damage. And how far must he distance himself? One handbreadth. And if there is hard rock present, it is permitted to urinate there. The Gemara comments: The refutation of the opinion of Rabba bar bar Ḥana is a conclusive refutation, and his ruling is rejected.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: A person may not urinate alongside the wall of another unless he distances himself three handbreadths from it. In what case is this statement said? It is said in the case of a brick wall. But in the case of a stone wall, one must distance himself enough so that it does not cause damage. And how far must he distance himself? One handbreadth. And if there is hard rock present, it is permitted to urinate there. The Gemara comments: The refutation of the opinion of Rabba bar bar Ḥana is a conclusive refutation, and his ruling is rejected.
ת״ש לא ישתין – בפירוש: בכותל לבנים דרכין נינהו מש״ה מרחיקין ג׳ טפחים וצונמא שחזקה היא מותר להשתין כרבה בר בר חנה דאמר לעיל מותר להשתין:
לא ישתין – ליכא לאוקמי אלא במשתין ממש.
בכותל לבינים – שהם של טיט שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים.
וכמה טפח – מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל.
ובצונמא – אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע.
מותר – סמוך ממש ואסיפא קאי בכותל אבנים.
ותיובתא דרבה בר בר חנה – ולא מצי לשנויי דכי קאמר רבה בר בר חנה בצונמא חדא דהוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דדריש מקרא ש״מ דלא מפליג.
במה דברים אמורים בכותל לבנים אבל בכותל אבנים טפח. פירש מורי הרב ז״ל דלא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין, כגון זרעים ומחרישה, אפילו מכותל אבנים מרחיקין שלשה טפחים.
במה דברים אמורים בכותל לבנים כו׳. לא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין כגון זרעים ומחרישה אפילו מכותל אבנים מרחיקים שלשה טפחים ומסתברא דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים אליבא דמסקנא נמי בשופכים מיירי ולפיכך מרחיקים אותם מן הכותל של אבנים ששה טפחים והכי משמע לשון הרחקת מי רגלים משום הכי לא קתני עלה במה דברים אמורים בכותל לבנים. הר״י ז״ל בעליותיו.
וז״ל לשון ה״ר יהונתן ז״ל: לא ישתין כו׳. דלא תימא דמתניתין מיירי כשופכים דהיינו עביט של מימי רגלים הוא דבעי הרחקה שלשה טפחים אבל להשתין שהוא דבר מועט לא ליבעי הרחקה קמשמע לן דאפילו כל השתנת המים אסר במתניתין בלא הרחקת שלשה טפחים וקמשמע לן נמי ברייתא דאף על גב דמתניתין משמע דדין מי רגלים וזרעים ומחרישה אחת הוא קמשמע לן דלא דלגבי מי רגלים היא דמשוינן חילוק בין כותל לבנים לכותל אבנים אבל בשארא לא שנא דבכולהו בעינן שלשה טפחים. עד כאן לשונו.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי פירוש קא סלקא דעתך השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכדמקשינן בסוף ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו ממעט בפני הטומאה. ופריק דלאו משום דמקבלי טומאה קאמר אלא משום דעתיד ליטלו משם וכל העומד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ ורקיק דנקט לרבותא נקטיה דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל ולפיכך דינא הוא דלא ימעט אלא אפילו רקיק דבעמידתו שם אפשר שיתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט קמשמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט. ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו ביטלו שם אינו חוצץ דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואיכא למידק אי מבטל ליה לא מקבל טומאה דהא כיפת שאור כו׳. ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כו׳. ככתוב בתוספות. ופרקינן בשנילושה במי פירות כו׳. וקשה לי דאם כן רקיק דקאמר דוקא קאמר דאי עבה וממלא כל החלון אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ כדאיתא בסמוך ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילושה במי פירות כלומר ורקיק דוקא. על כן נראה לי דמעיקרא כי אקשינן ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה כלומר למעט מאי שנא רקיק אפילו עבה אינו ממעט ופריק דלאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כדמפרש ואזיל ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ופריק בשנילושה במי פירות ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כן נראה לי. ובזה נסתלקו כל הקושיות דאפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ אינו ממעט. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הר״י ן׳ מיגש ז״ל: רקיק אינו ממעט בחלון. פירוש חלון שבין בית לבית אי במי בין בית לעליה ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה דחזי ליה דהא אפשר למחתך לא אמרינן כיון דמאוס בטוליה בטליה והוה ליה כעפר וממעט כיון דאפשר למחתך ליה להנהו פנים דאמאיס ליה כעפר ואכיל ליה לשארא אלא רקיק נמי דלא אפשר למחתך מיניה מידי דהא רקיק הוא אימא כיון דמאוס בטולי בטליה והוה ליה כעפר וממעט קא משמע לן דאף על גב דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפילו הכי כיון דחזי לכלבים אי נמי לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטלי ליה לא חייץ דקיימא לן דלא הויא מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא חזי ליה למריה דודאי בטולי בטליה והוה ליה עפר שבכותל אי נמי מאי דגלי דעתיה דבטליה אף על גב דחזי ליה הוי חציצה אבל כיון דגלי דלא מבטל ליה ליכא עליה תורת מחיצה כלל כי היכי דניחוץ בפני הטומאה. ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה פירוש משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית דליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ. ופריק הכא במאי עסקינן כגון שנילושה במי פירות. ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו׳ עד אם יכולין לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם אינם יכולין לעמוד בפני עצמן אלא הקופה והחבית הוא שמעמידין אין חוצצין לפי שאין הקופה והחבית חוצצין בפני הטומאה שהרי דבר שמקבל טומאה הם והתבן והגרוגרות נמי הרי אינם קשים שיהו עומדים בפני עצמם ויהיו מחיצה וקיימא לן דלא הויא חציצה וחוצץ בפני הטומאה אלא דבר שהוא קשה ועומד בפני עצמו אבל דבר שהוא רך ואינו עומד בפני עצמו אלא עד שיהא מונח בכלי אינו חוצץ כדאמרינן לקמן בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב שהן רכין ואין יכולים לעמוד בפני עצמן כדי שיהו מחיצה קתני מיהת אם יכולים התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצים ואי סלקא דעתך דכל היכא דחזי לכלבו או לתרנגולא אף על גב דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חייץ תבן אמאי חייץ הא חזי לבהמתו. ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול לבהמה. ואקשי אף על גב דלא חזי לבהמתו חזי לטינא ולא ניחוץ דהא אמרת כל היכא דחזי למידי לא מבטל ליה. ופריק דאית ביה קוצי. ואהדרינן לגופה דמתניתין לברורה ואמרינן גרוגרות חזי ליה ואמאי חצצו ופריק שמואל כשהתריפו התריפו בלשון ישמעאל כמג״ת עד כאן לשונו.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו — אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים; במה דברים אמורים — בכותל לבינים, אבל בכותל אבנים — צריך להרחיק בכדי שלא יזיק, וכמה ירחיק? — כדי טפח, ושל צונמא, אם היה שם סלע קשה מאד — מותר להשתין שם. ואם כן משיטת ברייתא זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבה בר בר חנה האומר כי מותר להשתין בצד כותלו של חבירו בלא כל הרחקה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ובטלו דבריו.
The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: A person may not urinate alongside the wall of another unless he distances himself three handbreadths from it. In what case is this statement said? It is said in the case of a brick wall. But in the case of a stone wall, one must distance himself enough so that it does not cause damage. And how far must he distance himself? One handbreadth. And if there is hard rock present, it is permitted to urinate there. The Gemara comments: The refutation of the opinion of Rabba bar bar Ḥana is a conclusive refutation, and his ruling is rejected.
הכל
(6) וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה קְרָא קָאָמַר הָתָם הָכִי קָאָמַר אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּדַרְכֵּיהּ לְאַישְׁתּוֹנֵי בְּקִיר לָא שָׁבֵיקְנָא לֵיהּ וּמַאי נִיהוּ כַּלְבָּא.
The Gemara asks: But Rabba bar bar Ḥana stated a verse in support of his opinion; how can the baraita rule counter to what is written in a verse? The Gemara answers: This is what it is saying there, i.e., this is the meaning of that verse: I will not even leave Ahab something whose manner is to urinate against a wall. And what is that? A dog. According to this interpretation, the verse is not referring to people at all.
The Gemara asks: But Rabba bar bar Ḥana stated a verse in support of his opinion; how can the baraita rule counter to what is written in a verse? The Gemara answers: This is what it is saying there, i.e., this is the meaning of that verse: I will not even leave Ahab something whose manner is to urinate against a wall. And what is that? A dog. According to this interpretation, the verse is not referring to people at all.
ומקשים: והא [והרי] רבה בר בר חנה קרא קאמר [מקרא אמר] כטעם לדבריו! ומשיבים: התם הכי קאמר [שם במקרא כך הוא אומר], כך כוונת הדברים: אפילו מידי דדרכיה לאישתוני [דבר שדרכו להשתין] בקיר לא שביקנא ליה [אינני מניח לו], ומאי ניהו [ומיהו זה]? — כלבא [כלב], כלומר, שאין הכוונה שם כלל לאדם, אלא הכוונה היא לכלב, שאף כלב לא יישאר בבית אחאב.
The Gemara asks: But Rabba bar bar Ḥana stated a verse in support of his opinion; how can the baraita rule counter to what is written in a verse? The Gemara answers: This is what it is saying there, i.e., this is the meaning of that verse: I will not even leave Ahab something whose manner is to urinate against a wall. And what is that? A dog. According to this interpretation, the verse is not referring to people at all.
הכל
(7) אָמַר ר׳ רַבִּי טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל דרָקִיק אֵינוֹ מְמַעֵט בַּחַלּוֹן מַאי אִירְיָא רָקִיק אפי׳ אֲפִילּוּ עָבֶה נָמֵי.
§ Rabbi Tovi bar Kisna says that Shmuel says: A wafer does not reduce the dimensions of a window. When a corpse, or a significant part thereof, is in one room, its impurity can spread to a room adjacent to it if there is a window of a certain size between the rooms. Shmuel states that when one puts a wafer in a window, the wafer is not considered an obstruction, so the size of the opening as relevant to this halakha remains the same. The Gemara asks: Why discuss specifically this case? Why does Shmuel teach this halakha with regard to a wafer? Even a thick chunk of bread also does not reduce the dimensions of a window.
§ Rabbi Tovi bar Kisna says that Shmuel says: A wafer does not reduce the dimensions of a window. When a corpse, or a significant part thereof, is in one room, its impurity can spread to a room adjacent to it if there is a window of a certain size between the rooms. Shmuel states that when one puts a wafer in a window, the wafer is not considered an obstruction, so the size of the opening as relevant to this halakha remains the same. The Gemara asks: Why discuss specifically this case? Why does Shmuel teach this halakha with regard to a wafer? Even a thick chunk of bread also does not reduce the dimensions of a window.
[ערוך ע׳ רק] [אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון]: בפ׳ לא יחפור בגמ׳ ואת מי רגלים, רקיק אינו [בכ״י: שאינו] ממעט בחלון. פירוש, קיי״ל דחלון טפח מביא את הטומאה לבית חברו כשהמת בבית אחד [בכ״י: אחר] וחלון טפח על טפח פתוח לבית חברו, מביא לשם הטומאה ומטמא כל מה שבתוכו, ואם בחלון [כ״י: באותו חלון] נתון רקיק שהוא כגון רקיקין, וכל שכן פת עבה, הואיל וצריך ליטלו ולאכול אותו – אינו ממעט בחלון מטפח, אלא רואין אותו כמי שאינו, אעפ״י שנילוש במי פירות כגון שמן וכיוצא בו שאין מכשירין את האוכלין וכן כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאהא.
א. ועי׳ שו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ מ״ב. הגר״ח (סטנסיל) עמ׳ קצח.
רקיק אינו ממעט בחלון – דקי״ל אם יש מת בבית ויש בו חלון טפח על טפח ואותו חלון פתוח לבית אחד וחלון שהוא טפח על טפח מכניס ומוציא את הטומאה ואם יש באותו חלון פת רקיק אחד אינו ממעט בחלון ומיטמא בית האחר דלא מיבטיל ליה ודעתיה עליה למיכליה וכמו כמאן דליתא מש״ה אין ממעט: אבל רקיק דממאס שמלוכלך מכאן ומכאן ודק הוא אינו יכול לקלופיה אימא מבטיל ליה ולמעט קמ״ל דלא:
רקיק – סופגנין חררה דקה ורכה.
אינו ממעט בחלון – שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחת מהן וטומאה בוקעת לצד שני אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה.
אמר רב טבי בר קסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון. פי׳ חלון שבין בית לבית אי נמי בין בית לעליה וטומאה באחת מהן, ויש בחלון זה טפח על טפח מכוון שנמצא שהוא מביא את הטומאה מבית זה לבית זה אי נמי מן הבית לעליה (וטומאה באחת מהן ויש בו בחלון זה טפח), אם יש בחלון זה רקיק של עיסה, אותו רקיק אין ממעט אותה משיעור טפח כדי שלא תכנס הטומאה ממנו לבית זה שבצידו או לעליה שעליו. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא עבה דחזי ליה דהא אפשר למחתך, לא אמרינן כיון דמאיס בטוליה בטליה והוה ליה כעפר וממעט, כיון דאפשר למחתך ליה להנהו פנים דאמאיס ליה כעפר ואכיל ליה לשארא. אלא רקיק נמי דלא חזי ליה דלא אפשר למחתך מיניה מידי דהא רקיק הוא, אימא כיון דמאוס בטולי בטליה והוה ליה כעפר וממעט. קמ״ל דאף על גב דלדידיה לא חזי דהא מאיס, אפילו הכי כיון דחזי לכלביה אי נמי לתרנגוליה לא מבטל ליה, וכיון דלא מבטל ליה לא חייץ, דקימא לן דלא הויא מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא חזי ליה למידי דודאי בטולי בטליה והוה ליה כעפר שבכותל, אי נמי מאי דגלי דעתיה דבטליה אע״ג דחזי ליה הוי חציצה, אבל (כיון) [מאי] דגלי [דעתיה] דלא מבטל ליה [אע״ג דלא חזי ליה] ליכא עליה תורת מחיצה כלל כי היכי דניחוץ בפני הטומאה.
אמר רב טובי רקיק אינו ממעט – הך שמעתתא מייתי הכא אגב דפריך לקמן זרעים כיון דקשו לכותל שקיל להו.
רקיק אינו ממעט בחלון דיני – חלון פי׳ ר״י ב״ר מרדכי על פי המשניות דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא ואם הוא חלון שעשוי לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות (דף לז:) ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט מסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעים על רוחב גודל ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח ומלא אגרוף מפרש התם באגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר בראש כל אדם ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים אותו שיעורו כמלא מקדח בינוני.
מאי איריא רקיק כו׳ – השתא ס״ד דנקט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי חדא דלא סתימה מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו משום הכי פריך אפי׳ עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט.
שמועה זו כתבוה רבותינו הצרפתים ז״ל בתוספות בארוכה, והרי אנו כותבין אות׳ בכאן כמו שכתבוה להתלמד בה: אינו ממעט בחלון – פירוש בחלון העשוי לתשמיש שאם יש בו פותח טפח הוא מביא את הטומאה ואם נתמעט אפי׳ משהו אינו מביא כמו ששנינו במסכת אהלות פרק י״ג (מ״ד) העושה מקום לקנה וכו׳ לזון את עיניו לדבר עם חברו ולתשמיש דפותח טפח וקתני סיפא אלו ממעטין את הטפח וכו׳.
אבל בחלון העשוי למאור שנינו שם העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובמסכת כלים פי׳ שיעורו מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נרונית וכמלא נקב שבנעל ומוכח במסכת בכורות פרק על אלו מומין שסלע נרונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול.
וחלון זה אינו מתמעט בכל שהוא אלא כמו ששנינו במסכת אהלות שיירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל וכן נראה שאין אוכלין ממעטין בו דקתני סיפא אלו הן שיירי מאור חלון שסתמה ולא הספיק לגמרה. ויש שיעור אחר במאור בזמן שלא נעשה על ידי אדם וזהו ששנינו שם חרדוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף וכו׳. ומפורש במסכת כלים זהו אגרופו של בן אבטיח א״ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם.
אבל בחלון העשוי למאור שנינו שם העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובמסכת כלים פי׳ שיעורו מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נרונית וכמלא נקב שבנעל ומוכח במסכת בכורות פרק על אלו מומין שסלע נרונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול.
וחלון זה אינו מתמעט בכל שהוא אלא כמו ששנינו במסכת אהלות שיירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל וכן נראה שאין אוכלין ממעטין בו דקתני סיפא אלו הן שיירי מאור חלון שסתמה ולא הספיק לגמרה. ויש שיעור אחר במאור בזמן שלא נעשה על ידי אדם וזהו ששנינו שם חרדוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף וכו׳. ומפורש במסכת כלים זהו אגרופו של בן אבטיח א״ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון. מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי. פירוש דקא סלקא דעתיה השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, וכדמקשינן בסוף ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה, ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט, אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק דלא משום דמקבל טומאה קאמר, אלא משום דעתיד לינטל משם, וכל העתיד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ, ורקיק דנטל לרבותא נקטיה, דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל, ולפירושו דינא הוא דלא ימעט, אלא אפילו רקיק דבעמידתו שם איפשר שיתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט, קא משמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט, ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו בטלו שם אינו חוצץ, דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ואיכא למידק, אי מבטל [ליה] לא מקבל טומאה, דהא כיפת שאור שיחדה לישיבה אינה מקבלת טומאה, כדאיתא בפסחים (פסחים מה:), ובפרק העור והרוטב (חולין קכט.) נמי אמרינן בית שסככו בזרעים טהרו. ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כדי לבטלו, אבל ביטול לחודיה בלא מעשה אינו מעלה אותו מטומאתו ואכתי מקבל טומאה. והא דאמרינן במסכת סוכה (סוכה יג:) במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה, ומשמע משום דמקבל טומאה, ואף על גב דהתם הא עביד ביה מעשה בידים, י״ל דהתם נמי לא מבטיל ליה לעולם, אלא לשבעת ימי החג בלבד, ואנן ביטול לעולם בעינן.
בד״ה מאי איריא כו׳ השתא סלקא דעתך כו׳ משום דאית ביה תרתי כו׳ עכ״ל לישנא דאפילו דחקם לפרש דאית ברקיק תרתי דאם לא כן לא הוה ליה למימר אלא מאי איריא רקיק עבה נמי וק״ק דאימא דקושטא הוא דנקיט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי אבל עבה ממעט והשתא לא תקשי לשמואל הנך תיובתי דמייתי מקופה ומעשבים ואם נאמר דהנך תיובתי לא קאי אדשמואל אלא אתלמודא דקאמר אפי׳ עבה נמי כו׳ ופסיקא ליה דמידי דחזי לא ממעט ניחא והוא דחוק גם רש״י לא פירש כן וע״כ נראה דסובר התלמוד דמכח הך סברא לפי שהוא רך ועשוי ליפול לחוד ודאי לית לן למימר דאינו ממעט וא״כ אף אם נצרף לזה דאינו מבטלו לית לן למימר דאינו ממעט אי אינו ממעט בלחוד אלא ע״כ משום הך סברא דאינו מבטלו לחוד אמרינן דאינו ממעט ושפיר פריך אמאי נקט מלתא דאית ביה תרתי הא אפילו עבה דלית ביה אלא חדא דהיינו דאינו מבטלו אינו ממעט ודו״ק:
ב אמר ר׳ טובי בר קיסנא אמר שמואל: רקיק (מין עוגה רכה ודקה) אינו ממעט בחלון, שאם הניח אותו בחלון אינו ממעט את שיעורו של החלון לדיני טומאה. ושואלים: מאי איריא [מה שייך]? מדוע דווקא שנה ברקיק? אפילו לחם עבה נמי [גם כן] איננו ממעט!
§ Rabbi Tovi bar Kisna says that Shmuel says: A wafer does not reduce the dimensions of a window. When a corpse, or a significant part thereof, is in one room, its impurity can spread to a room adjacent to it if there is a window of a certain size between the rooms. Shmuel states that when one puts a wafer in a window, the wafer is not considered an obstruction, so the size of the opening as relevant to this halakha remains the same. The Gemara asks: Why discuss specifically this case? Why does Shmuel teach this halakha with regard to a wafer? Even a thick chunk of bread also does not reduce the dimensions of a window.
הכל
(8) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא עָבֶה כֵּיוָן דְּאִיחֲזִי לֵיהּ לָא מְבַטֵּיל לֵיהּ אֲבָל רָקִיק דְּמִמְּאִיס אֵימָא בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara answers: Shmuel is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state this halakha with regard to thick bread. Since it is fit for him to consume, he does not nullify it, i.e., he does not plan to leave it in the window for an extended amount of time. But in the case of a wafer, which becomes disgusting when placed in a window, I might say that he does nullify it and it becomes part of the house, thereby reducing the size of the window. To counter this, Shmuel teaches us that even a wafer is not nullified, as it can be used to feed animals, as one is not particular about their food. Therefore, the wafer does not become part of the window in which it is placed.
The Gemara answers: Shmuel is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state this halakha with regard to thick bread. Since it is fit for him to consume, he does not nullify it, i.e., he does not plan to leave it in the window for an extended amount of time. But in the case of a wafer, which becomes disgusting when placed in a window, I might say that he does nullify it and it becomes part of the house, thereby reducing the size of the window. To counter this, Shmuel teaches us that even a wafer is not nullified, as it can be used to feed animals, as one is not particular about their food. Therefore, the wafer does not become part of the window in which it is placed.
ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], ובאופן הבא: לא מיבעיא [נצרכה לומר] בלחם עבה, כיון דאיחזי ליה [שראוי לו] ויכול להשתמש בו לא מבטיל ליה [מבטל אותו], אבל רקיק דממאיס [שהוא נמאס] ומתלכלך בקלות — אימא בטולי מבטיל ליה [אמור שמבטל אותו], ונעשה כחלק מן הבית, וממעט את שיעור הפתח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו זה אינו מתבטל. שכל שראוי לשימוש כלשהו, כגון ליתנו לבהמתו שאינה מואסת בו, ויתכן שיקחנו משם — אינו מהווה חלק מן המקום בו הוא נמצא.
The Gemara answers: Shmuel is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state this halakha with regard to thick bread. Since it is fit for him to consume, he does not nullify it, i.e., he does not plan to leave it in the window for an extended amount of time. But in the case of a wafer, which becomes disgusting when placed in a window, I might say that he does nullify it and it becomes part of the house, thereby reducing the size of the window. To counter this, Shmuel teaches us that even a wafer is not nullified, as it can be used to feed animals, as one is not particular about their food. Therefore, the wafer does not become part of the window in which it is placed.
הכל
(9) וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה וְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה השֶׁנִּילֹשׁ בְּמֵי פֵירוֹת.
The Gemara challenges: And let him derive this halakha from the fact that a wafer is an item that is susceptible to ritual impurity, and any item that is susceptible to impurity does not serve as a barrier against the spread of impurity. The Gemara explains: This is referring to a wafer that was kneaded in fruit juice, which is not one of the liquids that renders food susceptible to ritual impurity, and therefore the wafer is not susceptible to ritual impurity. Consequently, one might have thought that it serves as a barrier before ritual impurity and reduces the dimensions of the window.
The Gemara challenges: And let him derive this halakha from the fact that a wafer is an item that is susceptible to ritual impurity, and any item that is susceptible to impurity does not serve as a barrier against the spread of impurity. The Gemara explains: This is referring to a wafer that was kneaded in fruit juice, which is not one of the liquids that renders food susceptible to ritual impurity, and therefore the wafer is not susceptible to ritual impurity. Consequently, one might have thought that it serves as a barrier before ritual impurity and reduces the dimensions of the window.
[רמב״ן] אוקמה בנלוש במי פירות, ומה שפ׳ירש רבינו חננאל ז״ל כגון שמן ליתא, דשמן מכשיר הוא כדאיתא במסכת שבת (ה, א. קמד.) ובמס׳ מכשירין (פ״ו מ״ד).
[תוס׳] מי פירות. פי׳ ר״ח כגון שמן, ולא דק, דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפרק קמא דשבת ובריש פרק חבית (ה, א. קמד.) דשמן חשיב משקה, אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה.
[תוס׳ ישנים כתוב יד] שנילוש במי פירות. פי׳ ר״ח כגון שמן. ושמא שאר שמנים, ר״ל שמן זית קאמר דאיהו פשיט׳א דחשי׳ב משקה בר ממוהל היוצא בתחילה כדאית׳א פ׳ חבית אל׳א מי פירות הוי כגון יין תפוח׳ים.
ותיפוק ליה דרקיק אינו ממעט משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה משום דנילוש מעיקרא במים והוי מוכשר מחמת מים וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה לסתום בו חלון שהוא טפח על טפח שלא תצא הטומאה או למעטו ואמאי איצטריך לאשמועינן דאינו ממעט. במי פירות ומי פירות אין מכשירין:
ערך רק
רק – א(בבא בתרא יט:) רקיק אינו ממעט בחלון פי קיי״ל דחלון טפח מביא את הטומא׳ לבית חברו כשהמת בבית אחר וחלון טפח על טפח פתוח לבית חברו מביא לשם הטומאה ומטמא כל מה שבתוכו ואם בחלון נתן רקיק שהוא כגון רקיקין וכ״ש פת עבה הואיל וצריך ליטלו ולאכול אותו אינו ממעט בחלון מטפח אלא רואין אותו כמי שאינו אע״פ שנילוש במי פירות כגון שמן וכיוצא בו שאין מכשירין את האוכלין וכן כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה.
א. [פלודען, קוחין.]
ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. פי׳ משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה, אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה והוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית, ליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה. ופריק הכא במאי עסיקינן כגון שנילושה במי פירות דלא מכשרי, כדקימא לן דמי פירות אין מכשירין, וכיון דליכא הכשר ליכא טומאה משום דקימא לן דאוכלין אין מטמאין אלא בהכשר לא שנא מחמת שרץ ולא שנא מחמת שאר טמאות.
ותיפוק ליה – אפי׳ אם יבטלו דאינו חוצץ משום דמקבל טומאה ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבל טומאה וטהור כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) דאמר כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים טהורים אלמא כיון דבטליה לא מקבל טומאה וי״ל דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה דהא אמרי׳ (שבת דף נב:) כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא ע״י שינוי מעשה וה״ה באוכלין דבעינן שינוי מעשה דאפילו בידות האוכלין מוכח בפרק קמא דסוכה (דף יד. ושם) דאיכא תנא דאית ליה דבעינן בהו שינוי מעשה.
שנילושה במי פירות – הו״מ לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות (משנה אהלות י״ג:ה׳) חשיב פחות מכביצה אוכלין בהדי הנך שאמר שממעטים את הטפח.
ות״ל דה״ל דבר שהוא מקבל טומא׳ – פי׳ ואע״פ שבטלו נמי הוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ.
ואיכא דקשיא, והרי אם בטלו אינו מקבל טומאה דמאי שנא מכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן בפסחים דטהורה ובמסכת חולין פרק העור והרוטב אמרינן בית שסבבו בזרעים טהרו אלמא כיון דבטלינהו לא מקבלי טומאה והא לא קשיא דהתם עביד ליה מעשה בידים כדי לבטלו לעולם אבל בטול לחודיה לא סגי ליה ואכתי מקבלי טומאה. והא דאמרינן במס׳ סוכה במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה משמע משום דמקבלי טומאה. איכא למימר התם נמי לא מבטל ליה אלא לשבעת ימי החג ולא טהר עד שיבטל לעולם ואיכא למימר שאני התם כיון שהוא מקבל טומאה בשעה שסכך מסכך בדבר המקבל טומאה הוא ואע״פ שסכך זה מטהרו אי נמי כיון דאיכא אוכל מרובה על הפסולת אע״ג דבטליה מעיקרא כגון שסכך בהן בית וטהר פסול דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן דלא חזו לקבל טומאה.
ול״נ דהכא הכי מקשינן, כיון דלא מבטל ליה אם כן הוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ והיכי אשמעינן רב טובי שאין שום דבר ממעט עד שיבטל ולא מצית למימר דאיהו לא אתא לאשמועינן אלא שאינו מבטלו דהוה ליה למימר הכי ומימריה לאו להכי אתיא אע״ג דהשתא אגב ארחיה נקט ליה רקיק.
ואי קשיא לך לוקמה בפחות מכביצה שהוא חוצץ בפני הטומאה כדתנן במסכת אהלות פרק י״ג ולמה ליה לאוקמה בנילוש במי פירות לאו קושיא היא דאי פחות מכביצה הוא לא בעי בטול ולפיכך אוקמה בנלוש במי פירות ומה שפר״ח ז״ל כגון שמן לית׳ דשמן מכשיר הוא כדאיתא במסכת שבת ובמס׳ מכשירין (ו,ד).
ואיכא דקשיא, והרי אם בטלו אינו מקבל טומאה דמאי שנא מכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן בפסחים דטהורה ובמסכת חולין פרק העור והרוטב אמרינן בית שסבבו בזרעים טהרו אלמא כיון דבטלינהו לא מקבלי טומאה והא לא קשיא דהתם עביד ליה מעשה בידים כדי לבטלו לעולם אבל בטול לחודיה לא סגי ליה ואכתי מקבלי טומאה. והא דאמרינן במס׳ סוכה במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה משמע משום דמקבלי טומאה. איכא למימר התם נמי לא מבטל ליה אלא לשבעת ימי החג ולא טהר עד שיבטל לעולם ואיכא למימר שאני התם כיון שהוא מקבל טומאה בשעה שסכך מסכך בדבר המקבל טומאה הוא ואע״פ שסכך זה מטהרו אי נמי כיון דאיכא אוכל מרובה על הפסולת אע״ג דבטליה מעיקרא כגון שסכך בהן בית וטהר פסול דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן דלא חזו לקבל טומאה.
ול״נ דהכא הכי מקשינן, כיון דלא מבטל ליה אם כן הוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ והיכי אשמעינן רב טובי שאין שום דבר ממעט עד שיבטל ולא מצית למימר דאיהו לא אתא לאשמועינן אלא שאינו מבטלו דהוה ליה למימר הכי ומימריה לאו להכי אתיא אע״ג דהשתא אגב ארחיה נקט ליה רקיק.
ואי קשיא לך לוקמה בפחות מכביצה שהוא חוצץ בפני הטומאה כדתנן במסכת אהלות פרק י״ג ולמה ליה לאוקמה בנילוש במי פירות לאו קושיא היא דאי פחות מכביצה הוא לא בעי בטול ולפיכך אוקמה בנלוש במי פירות ומה שפר״ח ז״ל כגון שמן לית׳ דשמן מכשיר הוא כדאיתא במסכת שבת ובמס׳ מכשירין (ו,ד).
אי דפומה לבר היא גופא תיחוץ – איכא למידק והא לא מבטל החבית דהא חזיא ליה והא אמרת בעינן בטול וכדאמרינן לקמן כלי חרס חזי ליה וא״ל כיון דהתריפו הגרוגרות מבטל ליה אגבייהו כך שמעתי וקשה לי היכא פשיטא ליה דמבטל לה לחבית ונראה לי שאם אינו מבטל החבית משום הגרוגרות שאינה ראויה וחשובה לנטלן ממנה אין בטול הגרוגרות מועיל לו כלום שהרי סופו ליטול החבית והרי הגרוגרות בתוכה לפיכך הקשו בגמ׳ פשיטא דמבטלת לחבית אגב גרוגרות עסקי׳ ואם כן היא גופ׳ תיחוץ.
ויש שפירשו דהכי קשיא ליה אי דפומ׳ לבר היא גופא תיחוץ ואי משום דלא מבטל לה לא אפשר לאוקמה בהכי דאם כן אע״פ שאין יכולים לעמוד בפני עצמן נמי דלא בעינן יכולין לעמוד בפני עצמן אלא בסמוך בדבר המקבל טומאה אבל משום בטול לא ואלו מי אלים לקושיה משום דקים ליה דלא אפשר לאוקמה משום דלא מבטל לה ולהך סברא הא דתנן בריש׳ דהך קוברי המת שהיו עוברים באכסדר׳ והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בשפותתת דידיה מאבראי ובשמקבל טומאה וא״א לומר כן דקתני עלה בתוספות ר״י אומר משום ר׳ אלעזר אע״פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו מציל לפי שלא נטמא המפתח אלמא רבנן סברי אע״פ שלא נטמא המפתח אינו מציל הואיל וסמיכת כלי הוא.
ואי קשיא לך דהכא משמע דבעינן ביטול ובמס׳ שבת אמרינן פקקו את המאור בתפיח. ואי דבטליה הא קא עביד דופן בשבת ונראה שרש״י ז״ל מפ׳ התם דכיון דלא מהדק ליכא משום דופן.
ומכל מקום קשי׳ הא דאמרי׳ במס׳ מגילה בענין ההיא אינדרינא וכו׳ ואמר רבא לישק לו לתיבות׳ ולינחוה התם והוו ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה ואיכא למימר בכלי העשוי לנחת לא בעינן ביטול שהרי אינו עשוי לטלטל.
ויש שפירשו דגבי חציצה לא בעינן ביטול. והא דאמרי׳ לקמן הא לא מבטל ליה לגבי מיעוט קאמרי׳ אבל לחציצה לא וכי אקשי׳ הכא והא לא מבטל לה אשאר דברים כגון תבן וגרוגרו׳ שהן אוכלין וכדתנן במס׳ אהלו׳ פ״ח ר׳ יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין אבל בשאר דברים לא בעי ביטול לגבי חציצה כ״ש ואפשר דגבי תבן וגרוגרו׳ אע״ג דקתני חוצצין מיעוט הוא שהרי אינן ממלאין את החלון דהא איכא קופה וחבית ועוד שאין במשנה שם בפי׳ דאהלו׳ לשון חוצצין ולישנא דגמרא הוא ולאו דוקא.
ויש שפירשו דהכי קשיא ליה אי דפומ׳ לבר היא גופא תיחוץ ואי משום דלא מבטל לה לא אפשר לאוקמה בהכי דאם כן אע״פ שאין יכולים לעמוד בפני עצמן נמי דלא בעינן יכולין לעמוד בפני עצמן אלא בסמוך בדבר המקבל טומאה אבל משום בטול לא ואלו מי אלים לקושיה משום דקים ליה דלא אפשר לאוקמה משום דלא מבטל לה ולהך סברא הא דתנן בריש׳ דהך קוברי המת שהיו עוברים באכסדר׳ והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בשפותתת דידיה מאבראי ובשמקבל טומאה וא״א לומר כן דקתני עלה בתוספות ר״י אומר משום ר׳ אלעזר אע״פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו מציל לפי שלא נטמא המפתח אלמא רבנן סברי אע״פ שלא נטמא המפתח אינו מציל הואיל וסמיכת כלי הוא.
ואי קשיא לך דהכא משמע דבעינן ביטול ובמס׳ שבת אמרינן פקקו את המאור בתפיח. ואי דבטליה הא קא עביד דופן בשבת ונראה שרש״י ז״ל מפ׳ התם דכיון דלא מהדק ליכא משום דופן.
ומכל מקום קשי׳ הא דאמרי׳ במס׳ מגילה בענין ההיא אינדרינא וכו׳ ואמר רבא לישק לו לתיבות׳ ולינחוה התם והוו ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה ואיכא למימר בכלי העשוי לנחת לא בעינן ביטול שהרי אינו עשוי לטלטל.
ויש שפירשו דגבי חציצה לא בעינן ביטול. והא דאמרי׳ לקמן הא לא מבטל ליה לגבי מיעוט קאמרי׳ אבל לחציצה לא וכי אקשי׳ הכא והא לא מבטל לה אשאר דברים כגון תבן וגרוגרו׳ שהן אוכלין וכדתנן במס׳ אהלו׳ פ״ח ר׳ יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין אבל בשאר דברים לא בעי ביטול לגבי חציצה כ״ש ואפשר דגבי תבן וגרוגרו׳ אע״ג דקתני חוצצין מיעוט הוא שהרי אינן ממלאין את החלון דהא איכא קופה וחבית ועוד שאין במשנה שם בפי׳ דאהלו׳ לשון חוצצין ולישנא דגמרא הוא ולאו דוקא.
ופרקינן: בשנילושה במי פירות. שלא הוכשרה. והני מי פירות דקאמר כגון מי תותים ורמונים וכיוצא בהם, דלא איקרו משקה, הא יין ושמן מכשירין הן, דמשקין נינהו, וכדאיתא בשבת גבי י״ח דבר ובמקומות רבים בתלמוד. וקשיא לי, דא״כ רקיק דקאמר דוקא קאמר, דאי עבה וממלא כל הכותל אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ, כדאיתא בסמוך, ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילוש במי פירות, כלומר ורקיק דוקא. על כן נראה לי, דמעיקרא כי אקשי ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה, כלומר למעט מ״ש רקיק אפילו עבה אינו ממעט. ופריק דלאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה, כדמפרש ואזיל. ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט, ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק בשנילושה במי פירות, ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כנ״ל, ובזה נסתלקו כל הקושיות. ואפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ או ממעט. כנ״ל.
ושואלים: ותיפוק ליה דהוה ליה [ותצא לו הלכה זו מצד אחר, שכן רקיק זה הריהו] דבר שהוא מקבל טומאה, וכל דבר שהוא מקבל טומאה — אינו חוצץ בפני הטומאה! ומשיבים: מדובר שם ברקיק שנילש במי פירות, שכיון שלא נילוש באחד מהמשקים המכשירים אותו לקבל טומאה — אינו מקבל טומאה. ומטעם זה בלבד — היה חוצץ וממעט.
The Gemara challenges: And let him derive this halakha from the fact that a wafer is an item that is susceptible to ritual impurity, and any item that is susceptible to impurity does not serve as a barrier against the spread of impurity. The Gemara explains: This is referring to a wafer that was kneaded in fruit juice, which is not one of the liquids that renders food susceptible to ritual impurity, and therefore the wafer is not susceptible to ritual impurity. Consequently, one might have thought that it serves as a barrier before ritual impurity and reduces the dimensions of the window.
הכל
(10) מֵיתִיבִי וקוּפָּה מְלֵאָה תֶּבֶן וְחָבִית מְלֵאָה גְּרוֹגְרוֹת הַמּוּנָּחִים בַּחַלּוֹן רוֹאִין כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטְלוּ וִיכוֹלִין תֶּבֶן וּגְרוֹגְרוֹת לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָן חוֹצְצִין וְאִם לָאו אֵין חוֹצְצִין וְהָא תֶּבֶן חֲזֵי לִבְהֶמְתּוֹ.
The Gemara raises an objection to Shmuel’s opinion from a mishna (Oholot 6:2): With regard to a basket that is full of straw, or an earthenware barrel full of dried figs, which are placed in a window, one considers: If the straw or dried figs would stand on their own were the basket or barrel removed, then they would serve as a barrier against the spread of impurity. But if they would not stand on their own they would not serve as a barrier. The Gemara explains the objection: But why should the straw or dried figs serve as a barrier? Even straw that can stand on its own is fit for feeding to one’s animal and will likely be removed from the opening, which means it should not be considered part of the window.
The Gemara raises an objection to Shmuel’s opinion from a mishna (Oholot 6:2): With regard to a basket that is full of straw, or an earthenware barrel full of dried figs, which are placed in a window, one considers: If the straw or dried figs would stand on their own were the basket or barrel removed, then they would serve as a barrier against the spread of impurity. But if they would not stand on their own they would not serve as a barrier. The Gemara explains the objection: But why should the straw or dried figs serve as a barrier? Even straw that can stand on its own is fit for feeding to one’s animal and will likely be removed from the opening, which means it should not be considered part of the window.
[ערוך ע׳ תבן] [והא תבן חזי לבהמתו]: בר״ג דפרק המקבל (ב״מ קג:) בעינא דתיתבן ארעי. פי׳רוש שיהא לי התבן שמשתייר בה לזבל, וכו׳, בר״ג דפ׳רק לא יחפור: תבן, והא חזי לבהמתו, בתיבנא סריא. פי׳רוש שהובאש והופסד ריחו.
לעמוד בפני עצמן בחלון – דחוצצת משום דחבית וקופה שהן כלי ומקבלין טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. והא תבן חזיא לבהמתו ולא מבטל ליה וחוצץ וקשיא לשמואל דאמר לעיל דכל מידי דחזיא ליה לא מבטל ליה ואינו חוצץ ומשני משום הכי חוצץ דודאי בטוליה בטליה ולא חזי ליה דתבנא סריא הוא. והא חזי לטינא ואמאי חוצץ הא לא מבטל ליה ומשני דאית ביה קוצים ולא חזי לטינא משום שגובלין הטיט ברגלים ואי הוי ביה קוצי היו נכנסין ברגליהן ומש״ה לא חזיא:
ערך תבן
תבן – א(בבא מציעא קג:) בעינא דתיתבן ארעאי פי׳ יהא לי התבן שמשתייר בה לזבל תבן אתה מכניס לעפרים עיין בערך יוחני ובערך כרז (בבא בתרא יט:) תבן והא חזי לבהמתו בתיבנא סריא פירוש שהובאש והפסיד ריחו.
ערך חט
חט – ב(סוכה טו.) החוטט בגדיש לעשות לו סוכה. ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן (ובפרק ד׳ דמקואות) החוטט בצינור (בבא קמא יז:) תרנגולין שהיו מחטטין בחבל הדלי. (יבמות סג) קא מחטטי שכבי. (חולין כה) מחוסר חטיטה טהור פשיטא לא צריכא דחט קפיזא בקבא פי׳ זה העץ כוונתו לחקוק בו קב וחקק בו קפיזא ורוצה להשלימו לקב כיון שאין רצונו לקפיז׳ אנא לקב אחר כוונתו הולכין וחטיטת קפיזא אינה חשובה חטיטה. (חולין צב) מחטט אחריו פי׳ חותך וחופר. שנחטטה עינה בערך גף. (שבת קט) רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום אעפ״י שיש לו חטטין בראשו. (יומא עז) ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. (בבא בתרא יט) לא היו ראויין אומות העולם שיהא בהן מעלה חטטין. (ובפרשת צנומות דקות שדופות קדים צומחות אחריהן) בעת שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין (א״ב תרגום אם בפידו להם שוע אין בחטטי ישוי להון אספלעיתא).
ערך חלד
חלד – ג(בפרק ח׳ בכלאים) הקופד וחולדת הסנאין חיה (בבא קמא ס.) רשב״א אומר מגדלין כלבים כופריי׳ וחתולות וקופים וחולדת הסנאין מפני שעשויין לנקר את הבית פירש בלעז מרטוריל״א (א״ב כבר פרשתי בערך גלאקסינון) (ירושלמי בריש פרק שמונה שרצים) כתיב שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד רבי אחא אמר רבי אבהו ורבני חד אמר למה הוא מושל כל באי העולם כחולד׳ אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים והרבה מינין יש בים מה שאין כן ביבשה ואין חולדה בים וחרנא אמר למה הוא מושל כל באי העולם כחולדה אלא מה חולדה זו גוררת ומנחת ואינה יודע׳ למי מנח׳ כך כל באי העולם גוררין ומניחין ואינן יודעים למי מניחין יצבור ולא ידע מי אספם. (תענית ח) אמר חנינא (ר׳ אמי) בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מנא לן מחולד׳ ובור מה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקב״ה על אחת כמה וכמה. פי׳ מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר ותעת בדרך והלכה בלא יישוב כיון שהגיע חצי היום צמאה ולא היה לה מים ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לאחר שששתה ביקשה לעלות ולא יכלה היתה בוכה וצועקת עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין אמר לה מי את מבני אדם או מבני המזיקין אמרה לו מבני אדם אני אמר לה שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי אמרה לו לאו אמר לה השבעי לי שמבני אדם את נשבעה לו אמר לה מה טיבך ספרה לו כל המעשה אמר לה אם אני מעליך תנשאי לי אמרה לו הין העלה כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד אמרה לו מאי זה עם אתה אמר לה מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אמרה לו אף אני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקב״ה וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך נתנו ברית זה לזו וזו לזה אמר לה מי יהיה עד ביני וביניך והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן אמרה לו השמים וחולדה זו ובאר זה והיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה הלכו כל אחד לדרכו ואותה הנערה עמדה באמונת׳ וכל מי שהיה תובעה היתה ממאנת עליו כיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה נכפת ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש והוא כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו ונשא אשה אחרת ונתעברה וילדה בן זכר כשהגיע לג׳ חדשים חנקתו חולדה ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור אמרה לו אשתו אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צידוק הדין עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר אלא ספר לי מה מעשיך גילה לה כל המעשה נתגרשה ממנו אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב״ה הלך ושאל בעירה אמרו לו נכפה היא כל מי שתובעה כך וכך עושה לו הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה אמר לו אני מקבל כל מום שבה העמיד עליו עדים בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה סיפר לה מעשה חולדה ובור אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי מיד נתיישבה דעתה ופרו ורבו בבנים ובנכסים ועליה אמר הכתוב עיני בנאמני ארץ. או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו (חולין לב.) קסבר מאי חלדה כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמיכסי הכא הא קא מיגלי וכבר פירשנו דין חלדה בערך גרם. (בבא בתרא יט) מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח פי׳ ר״ח ז״ל יונקין כח הקרקע כחולדה שדרה בעיקרי בתים.
ערך תרף
תרף – ד(פסחים כ: בכורות לג: ובפרק ח׳ בתרומות) חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורף יניחנה במקום המוצנע פי׳ מקום מבוזה שאינו מוצנע (נדה נו) הרואה כתם על בשרם כנגד בית תורפה טמאה פי׳ מבית ערוה ולמטה טמא שחזקתו מן המקור בא (נדרים כ) כל המסתכל בעקיבה שנ אשה וכו׳ אמר ר״ל עקיבה דקתני מקום התורף שהוא מכוון כנגד העקב פי׳ כשהיא יושבת ולשון יוני הוא ובלעז נמי לדבר שאינו הגון קורין תור״פי (שבת סד) כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף (עבודה זרה כד) ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן פי׳ אלילים קרי ליה תרפות לשון גנאי כמו תורפה של אשה מקום הטנופת לעג וקלס תרגומו ממקנותא תרפותא (ברייתא דרבי אליעזר בפרק ל״ו) ומה הן התרפים דברו און שוחטין אדם בכור ומולקין את ראשו ומולחין אותו במלח ובשמים וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו תחת ראשו ונותנין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחוין לפניו ולכן היה מדבר עמהן ומניין שמדברין שנאמר כי התרפים דברו און לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב ועוד להכרית אלילים מבית אביה. (בבא בתרא יט) גרוגרות הא חזו ליה כשהתריפו פי׳ הרקיבו שאינן ראויות לאכילה (א״ב פי׳ בל׳ רומי מכוער נבזה ומטונף).
א. [מיט שטרויא בעשטרייען.]
ב. [גראבען אויס שלאג.]
ג. [מארדיר, וויזל מויל ווארף.]
ד. [שענדליך שאהמטייל.]
וחבית מלא גרוגרות – תאנים יבשים וכגון שלא הוכשרו.
כל שאילו ינטלו – הקופה וחבית.
ויכולין – התבן או הגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין בפני הטומאה.
ואם לאו אין חוצצין – שהחבית והקופה אין חוצצין לפי שהן מקבלין טומאה.
ואותביה עליה מיהא דתניא קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות שמונחים בחלון, רואין כל שאילו תנטל הקופה והחבית ויכולין התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין, ואם אינן יכולין לעמוד בפני עצמן אלא הקופה והחבית הוא שמעמידן אין חוצצין, לפי שאין הקופה והחבית חוצצין בפני הטומאה שהרי דבר שמקבל טומאה הם, והתבן והגרוגרות נמי הרי אינם קשים שיהו עומדים בפני עצמם ויהיו מחיצה, וקימא לן דלא הויא חציצה וחוצץ בפני הטומאה אלא דבר שהוא קשה ועומד בפני עצמו, אבל דבר שהוא רך ואינו עומד בפני עצמו אלא עד שיהא מונח בכלי אינו חוצץ, כדאמרינן לקמן בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב שהן רכין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן כדי שיהו מחיצה. קתני מיהא אם יכולים התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואי סלקא דעתך דכל היכא דחזי לכלבו או לתרנגולו אע״ג דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חייץ, תבן אמאי חייץ הא חזי לבהמתו. ופריק תבנא סריא. פי׳ תבן רע שנפסל מלאכול לבהמה. ואקשינן אע״ג דלא חזי לבהמתו, חזי לטינא ולא ניחוץ, דהא אמרת כל היכא דחזי למידי לא מבטל ליה. ופריק דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא כו׳.
והדרינן לגופה דמתני׳ לברורה ואמרינן גרוגרות חזי ליה ואמאי חצצי. ופריק שמואל בשהתריפו דלא חזו ליה. פי׳ התריפו, בלשון ישמעאל כמגת. ואקשינן והא חבית דלא חייצא גופה, היכי דמי אי פומה לבר. כלומר לבית שאין בו טומאה וגבה לבית שיש בו טומאה. תחוץ דהא אין כלי חרס מטמא מגבו אלא מאוירו דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא, וכיון דלא איטמי ליה תחוץ בפני הטומאה. ופריק לא צריכא דפומה לגאו דאיטמא לה. ואי נמי בחבית של מתכת דמיטמיא מגבה.
רואין כל שאילו ינטלו – אין לפרש דטעם משום דסופו ליטול חבית וקופה ולהכי בעינן שיהו גרוגרות ותבן יכולין לעמוד בפני עצמן דא״כ למאי דפריך תבן הא קא חזי ליה ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ תיקשי ליה אמאי צריך שיכולין לעמוד בפני עצמן אלא אומר ר״י דכך הוא הדין דכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו דקתני לעיל מהך משנה במסכת אהלות (משנה אהלות ו׳:ב׳) קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה ובא אחד מהן והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה דלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא וכן חבית של גרוגרות וקופה של תבן שהן נתונין בחלון משמע דהכל חד טעמא הוא והיינו טעמא דסתימת עראי הוא דכיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפירוש משניות מצא ר״י דמפרש אפילו במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד על ידי כלי אף על פי שאינו מקבל טומאה ורבי אליעזר פליג עלה בתוספתא וקאמר דטהור כיון שהמפתח אינו מקבל טומאה ואזלי לטעמייהו דפליגי במסכת אהלות (בפ״ו מ״א) בנדבך שהוא נתון על גבי כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלרבי אליעזר נעשה אהל לטהר ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון על גבי אבנים.
מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל ממה ששנינו: קופה (סל) מלאה תבן, וכן חבית של חרס מלאה גרוגרות המונחים בחלון — רואין, כל שאילו ינטלו הקופה או החבית ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן — הרי הם חוצצין, ואם לאו — אין חוצצין. ויש לשאול: מדוע חוצצים? והא [והרי] תבן אף שיכול לעמוד בפני עצמו הריהו חזי [ראוי] לבהמתו, ומן הסתם יקח אותו משם, ואינו בטל במקומו!
The Gemara raises an objection to Shmuel’s opinion from a mishna (Oholot 6:2): With regard to a basket that is full of straw, or an earthenware barrel full of dried figs, which are placed in a window, one considers: If the straw or dried figs would stand on their own were the basket or barrel removed, then they would serve as a barrier against the spread of impurity. But if they would not stand on their own they would not serve as a barrier. The Gemara explains the objection: But why should the straw or dried figs serve as a barrier? Even straw that can stand on its own is fit for feeding to one’s animal and will likely be removed from the opening, which means it should not be considered part of the window.
הכל
(11) זבְּסַרְיָא חֲזֵי לְטִינָא חדְּאִית בֵּיהּ קוֹצֵי חֲזֵי לְהַסָּקָה טבִּמְתוּנָא חֲזֵי לְהֶסֵּק גָּדוֹל הֶסֵּק גָּדוֹל לָא שְׁכִיחַ.
The Gemara answers: The ruling of the mishna is stated with regard to rotted straw, which is unfit for animal consumption. The Gemara asks: But it is fit for use in the making of clay for bricks. The Gemara answers: This is referring to straw that has thorns in it and therefore is not fit for making bricks. The Gemara challenges: Even so, it is fit for kindling a fire. The Gemara answers that this is referring to wet straw. The Gemara responds: Nevertheless, it is fit for kindling a large fire. If one builds a large fire, wet straw will dry and become ignitable. The Gemara answers: A large fire is not common, and therefore, in all likelihood, the straw will remain in the window.
The Gemara answers: The ruling of the mishna is stated with regard to rotted straw, which is unfit for animal consumption. The Gemara asks: But it is fit for use in the making of clay for bricks. The Gemara answers: This is referring to straw that has thorns in it and therefore is not fit for making bricks. The Gemara challenges: Even so, it is fit for kindling a fire. The Gemara answers that this is referring to wet straw. The Gemara responds: Nevertheless, it is fit for kindling a large fire. If one builds a large fire, wet straw will dry and become ignitable. The Gemara answers: A large fire is not common, and therefore, in all likelihood, the straw will remain in the window.
בתיבנא סריא – תימה אכתי חזיא לבהמתו ע״י פירוך כדמוכח בפרק בתרא דשבת (שבת קנה:) דאמרינן תא שמע מפרכין את התבן כו׳ אלמא מיטרח באוכלא שרי ומשני בתיבנא סריא וי״ל דהכא מיירי שהוא מוסרח כל כך דאפי׳ ע״י שום תקון לא חזיא.
חזיא לטינא דאית ביה קוצי חזיא להיסק ברטיבא. הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בשבת, דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כרחיה מבטל ליה התם חוצץ הוא ליומי, וכדאוקימנא לקמן בן שמונה חי המונח בחלון, אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה, כיון דתנא סתמא.
חזי לטינא דאית ביה קוצי. חזי להיסק במתונא. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשבת דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כן מבטל ליה התם וחוצץ ליומו וכדאוקימנא לקמן בן שמנה חי המונח בחלון. אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה כיון דתנא סתמא. הרשב״א ז״ל.
ומשיבים: מדובר בסריא [בתבן שהסריח], שאינו ראוי למאכל בהמה. ושואלים: הרי הוא חזי לטינא [ראוי לטיט] לערבו בטיט ולעשות ממנו לבנים! ומשיבים: דאית ביה קוצי [שיש בו קוצים] ואינו ראוי אף לכך. ואומרים: מכל מקום חזי [ראוי הוא] להסקה! ומשיבים: מדובר במתונא [בתבן לח]. ואומרים: עדיין חזי [ראוי] להסק גדול שאם עושה מדורה גדולה, גם תבן לח יתייבש ויהיה ראוי לשריפה! ומשיבים: הסק גדול לא שכיח [מצוי], ולכן מן הסתם משאיר את התבן הזה במקומו.
The Gemara answers: The ruling of the mishna is stated with regard to rotted straw, which is unfit for animal consumption. The Gemara asks: But it is fit for use in the making of clay for bricks. The Gemara answers: This is referring to straw that has thorns in it and therefore is not fit for making bricks. The Gemara challenges: Even so, it is fit for kindling a fire. The Gemara answers that this is referring to wet straw. The Gemara responds: Nevertheless, it is fit for kindling a large fire. If one builds a large fire, wet straw will dry and become ignitable. The Gemara answers: A large fire is not common, and therefore, in all likelihood, the straw will remain in the window.
הכל
(12) גְּרוֹגְרוֹת הָא חֲזוּ לֵיהּ אָמַר שְׁמוּאֵל יבְּשֶׁהִתְרִיפוּ וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בְּשֶׁהִתְרִיפוּ.
The Gemara further asks: But dried figs are fit for him to consume, and he will certainly remove them. Consequently, they should not be considered fixed in their place. Shmuel says: This is referring to a case where the figs became worm infested [beshehitrifu]. And so Rabba bar Avuh teaches: This is referring to a case where the figs became worm infested.
The Gemara further asks: But dried figs are fit for him to consume, and he will certainly remove them. Consequently, they should not be considered fixed in their place. Shmuel says: This is referring to a case where the figs became worm infested [beshehitrifu]. And so Rabba bar Avuh teaches: This is referring to a case where the figs became worm infested.
[ערוך ע׳ תרף] [אמר שמואל בשהתריפו]: בפ׳רק לא יחפור בגמ׳: ואת מי הרגלים, גרוגרות הא חזו ליה בשהתריפו - פי׳רוש הרקיבו שאינן ראוית לאכילה.
[ר״ח כת״י הגניזה] [גרוגרות אוקימנא בשהתריפו] שאינן ראויות לאכילה. ומקשינן אהאי דתניא (אהלות פ״ו מ״ב) חבית מלאה גרוגרות [היכי דמיא האי ח]בית, אי כלי חרש היא ופומה לבר היא גופה תיחוץ, דהא אין כלי חרש מטמא מגבו אלא מפתחו, וזה כיון שפתחו לבר אינו מקבל טומאה, [מ]פני מה אינו חוצץ. ופריק (כ.) דפתחו לגאו. אי בעית אימ׳א בכלי מתכות שמטמא אפילו מגבו.
הא חזו – לאכילה כולהו הנך תיובתא דשמואל דאמר מידי דחזי ליטלו משם לאחר זמן אין ממעט בחלון.
בשהתריפו – התליעו.
ועוד שואלים: גרוגרות — הא חזו ליה [הרי ראויות לו] ובודאי יקח אותן משם, ואם כן, אינן כקבועות במקום! אמר שמואל: מדובר כאן בשהתריפו (התליעו). וכן תני [שנה] רבה בר אבוה: בשהתריפו.
The Gemara further asks: But dried figs are fit for him to consume, and he will certainly remove them. Consequently, they should not be considered fixed in their place. Shmuel says: This is referring to a case where the figs became worm infested [beshehitrifu]. And so Rabba bar Avuh teaches: This is referring to a case where the figs became worm infested.
הכל
(13) הַאי חָבִית הֵיכִי דָּמְיָא אִי דְּפוּמָּא לְבַר
The Gemara clarifies: What are the exact circumstances of this barrel that held the dried figs? If this is referring to a case where its opening faced outward, i.e., not toward the source of the ritual impurity,
The Gemara clarifies: What are the exact circumstances of this barrel that held the dried figs? If this is referring to a case where its opening faced outward, i.e., not toward the source of the ritual impurity,
האי חבית היכי דמיא אי פומא לבר היא גופה תיחוץ. כלומר, דהא אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. ואם תאמר היכי תיחוץ, והא לא מבטל לה דחזיא ליה. וי״ל דכיון דגרוגרות שבה החריפו אף היא נמאסת ולא חזיא ליה, ואינו מחוור, דאף על גב דלא חזיא ליה לאשתמושי בה, מכל מקום מתבר לה וחזיא ליה ליתן בין פסים לחברו. וי״ל דאין חוששין שמא ישבר הכלי ליתן בין הפצימין, וכדמשמע לקמן בסמוך דתניא בברייתא דעשבין שתלשן והניחן בחלון וכו׳ וכלי חרס, ואקשינן כלי חרס חזי ליה, ואוקימנא דמאיס ומנוקב, ולא חיישינן דילמא שקיל ליה ומתבר ליה כדי ליתן בין פצין לחברו. ומיהו הנכון שיש לומר דכל שהוא סותם לגמרי את החלון, אף על פי שהוא עתיד לינטל, חוצץ הוא, ולא אמרן בשעתיד לינטל שאינו חוצץ אלא כשאינו סותם לגמרי אלא שממעט שיעורו של חלון, דכיון דאיכא תרתי, חדא דאינו סותם לגמרי ועתיד לינטל, אינו חוצץ, והיינו דנקט לעיל לשון מיעוט והכא נקט לשון חציצה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי שבת (שבת קנז.) מעשה ופקקו את המאור בטפיח דסתם כלים אין מבטלין אותם, וכן בפרק בתרא דמגלה (מגילה כו:) ההוא אנדרונא דהוה מחית ביה מיתה ואמר להו רבא דליוה לתיבותא ואותביה להתם, אף על גב דתיבותא לא מבטלי ליה התם, אלא טעמא כדאמרן, דכיון שסוגרין לגמרי, אף על פי שעתידין לינטל חוצצין. וכן פירש רבינו יצחק הזקן ז״ל הידוע בעל התוספות.
ומעתה מבררים: האי [אותה] חבית שהיו בה תבן וגרוגרות היכי דמיא [כיצד היתה בדיוק]? אי דפומא לבר [אם שפיה פונה לחוץ], לצד שאין המת נמצא בו —
The Gemara clarifies: What are the exact circumstances of this barrel that held the dried figs? If this is referring to a case where its opening faced outward, i.e., not toward the source of the ritual impurity,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא בתרא יט: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא בתרא יט:, ר׳ חננאל בבא בתרא יט: – מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד, רי"ף בבא בתרא יט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום בבא בתרא יט:, הערוך על סדר הש"ס בבא בתרא יט:, רש"י בבא בתרא יט:, ר"י מיגש בבא בתרא יט: – מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים), תוספות בבא בתרא יט:, אור זרוע בבא בתרא יט:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא בתרא יט:, רמ"ה בבא בתרא יט:, רמב"ן בבא בתרא יט:, רשב"א בבא בתרא יט: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא בתרא יט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא בתרא יט:, שיטה מקובצת בבא בתרא יט:, מהרש"א חידושי הלכות בבא בתרא יט:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא בתרא יט:
Bava Batra 19b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Batra 19b, R. Chananel Bava Batra 19b, Rif by Bavli Bava Batra 19b, Attributed to R. Gershom Bava Batra 19b, Collected from HeArukh Bava Batra 19b, Rashi Bava Batra 19b, Ri MiGash Bava Batra 19b, Tosafot Bava Batra 19b, Or Zarua Bava Batra 19b, Tosefot Rid Third Recension Bava Batra 19b, Ramah Bava Batra 19b, Ramban Bava Batra 19b, Rashba Bava Batra 19b, Meiri Bava Batra 19b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Batra 19b, Shitah Mekubetzet Bava Batra 19b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Batra 19b, Steinsaltz Commentary Bava Batra 19b