אמר ר׳ אבה אמר שמואל הני צריפי2 דאורבאני כיון שהתיר ראש מדנים3 שלהן כשרין והא אגידי4 מתתאי אמר רב פפא דשרי [להו רב הונא בריה דרב יהושע5 אמר כל אגד6 שאינו עשוי]7 לטלטלו לא שמיה איגד:
(1) 
אֶלָּא אֵימָא עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתוֹ כִּשְׁיָרָיו אֶחָד.
אֶלָּא אֵימָא עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתוֹ כִּשְׁיָרָיו אֶחָד.Rather, emend the baraita and say: It is unfit only when its origins, like its remnants, are one.
1. ואע״ג: גד , כ״י נ , דפוסים. כ״י א : ״אע״ג״.
2. צריפי: גד : ״צריפנא״.
3. ראש מדנים: וכן בה״ג. כ״י נ : ״ראשי מדנין״. גד : ״ראשי מעדנים״. דפוסים: ראשי מעדנין .
4. אגידי: גד : ״אגודי״.
5. יהושע: וכן ב-גד , דפוסים, וכן בה״ג. כ״י נ : ״יהודה״.
6. אגד: חסר ב-גד .
7. להו...עשוי: חסר בכ״י א .
אלא – אתחלתו קאי והכי קאמר אין תחילתו פסול עד שיהא הוא כשיעור שיריו דהיינו אחד אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל למצוה דאי לעכב הא מני לא רבי יוסי ולא רבנן.
הני איסורייתא דסורא מסככין בהן. ואע״ג דאגידן, למנינא היא דאגידן. הני צריפי דאורבני כיון שהתיר ראשי מדנין שלהן כשרין. ואע״ג דאגידי מתתאי, דכל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד. כתוב בהשלמה סוכי תאנים ובהם תאנים פרכילי ענבים ובהם ענבים קשים ובהם שובלים מכבדות ובהם תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין ואם לאו פסולין. וקיימא לן הקוצר לסכך אין לו ידות. ואם היה הפסולת והידות מרובה על האוכלין כשרין. ואם קצרן לאכילה ונמלך עליהן לסכוך יש לו ידות, שאין (עוברין) [עולין] מטומאתן אלא בשנוי מעשה, אפילו בידות, דקיימא לן ואם בססן ממש אין לו ידות, אבל היתר אגדן לא מהני, דתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין ע״כ.
אלא אימא [אמור] ותקן את הנוסח כך: עד שתהא תחילתו כשיריו אחד ואז ודאי פסול הוא.
Rather, emend the baraita and say: It is unfit only when its origins, like its remnants, are one.
הכל
(2) דָּרֵשׁ מָרִימָר אהָנֵי אִיסּוּרְיָיתָא דְסוּרָא מְסַכְּכִין בְּהוּ אע״ג אַף עַל גַּב דַּאֲגִדָן לְמִנְיָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲגִדָן.
Mareimar taught: With regard to these bundles of reeds from Sura that are bound for sale, one may roof the sukka with them. Although the seller bound them, he bound them merely to ascertain the number more readily, and they will not remain bound.
איסורייתא דסורא – חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין.
מסככין בהן – ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניעם באגדם.
אלא למנינא בעלמא – אגדינהו עד שימכרו והלוקחן לייבשן מתיר אגדן הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן.
דרש מרימר הני איסוריאתא דסורא מסככין בהו ואף על גב דאגידן למניינא דעלמא הוא דאגידן – שמעת מינה דכל היכא דלא אגידן לטלטלן בהן אלא למנינא ולא לדבר אחר כשרה.
דסורא – שעושים אותם למדור בשוק. כתב רבנו שלמה, ואין בהם משום גזירת אוצר לפי שאין דרך להצניעם באגדם, אלא למנינא בעלמא הוא דאגדינהו עד שימכרו, והלוקחן ליבשם מתיר אגדם, הילכך המסכך בהם לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן ע״כ. והעיקר דאסורייתא דסורא הם חבילות קטנות ואוגדים אותן לדעת המנין לחלוק עם בעל השדה או הכרם ואין אגדן להכניסם לאוצר בתורת חבילה, דחבילה היא מכ״ה זרדין. וכן תבין דעת הר״ם פרק ה׳ שכתב ואין חבילה פחותה מכ״ה בדין, חבילות קטנות שאגדו אותן למנין מסככין בהם ע״כ.
דרוש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככינן בהו – פירוש וליכא משום גזירת חבילין ואע״ג דאגידן למנינא בעלמא הוא דאגידן פירוש ולא שמיה אגד ולקמן נמי אמרינן דלא שמיה אגד שאינו עשוי לטלטלו בהם לא שמיה אגד לענין סוכה ואע״ג שאפשר לטלטלו באותו אגד כיון שלא נעשה לטלטלו בו כעין חבילי עצים לא גזרינן בהו ושמעי׳ שמותר לסכך בקנים הסדורין זה בזה כיון שלא נעשה לטלטלו בהם אף על פי שראוי לטלטלם כולם כאחד מפי מורי נר״ו.
א דרש מרימר: הני איסורייתא [אותן חבילות קנים] שעושים בסורא כדי למוכרן, ונמכרות לפי מספר הקנים שבהן — מסככין בהו [בהן] אף על גב [אף על פי] שאגדן יחד. וטעם הדבר — כי למנינא בעלמא [למנין בלבד] הוא שאגדן ואינן עשויות להשאירן כחבילה.
Mareimar taught: With regard to these bundles of reeds from Sura that are bound for sale, one may roof the sukka with them. Although the seller bound them, he bound them merely to ascertain the number more readily, and they will not remain bound.
הכל
(3) א״ר אָמַר רַבִּי אַבָּא הָנֵי צְרִיפֵי דְאוּרְבָּנֵי כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרָה רָאשֵׁי מַעֲדַנִּים שֶׁלָּהֶן כְּשֵׁרִין וְהָא אֲגִידִי מִתַּתַּאי אֲמַר רַב פָּפָּא דְּשָׁרֵי לְהוּ.
Rabbi Abba said: With regard to these huts made of willow branches, once their upper ties holding them together are undone, they are fit roofing. The Gemara asks: But aren’t they still tied from below? Rav Pappa said: Rabbi Abba is referring to a case where he unties them from below as well.
צריפי דאורבני – פירוש: צריפין שמסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשיהן מהנה ומהנה בנת וקושרין עוד קצותן למטה שלא יפרדו. פי׳ ראשי [מעדני׳] כדכתי׳ התקשר מעדנות כימה. ואילו הקשרין אין עשוין ליטלטל בהן. ותנן נמי בכלים פרק כ״א (משנה כלים כ׳:ז׳) בעניין המחצלות: וכן המתיר ראשי המעדנים טהורה, נחלקה לאורכה ונשתיירו בה שלשה מעדנין של ששה טפחים טמאה.
ערך צרף
צרף – א(סוכה יט:) העושה סוכתו כמין צריף (סוכה יג:) אמר רב אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנין שלהן כשרין פי׳ מלון של שומרי שדות ואותן צריפין מסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשי׳ ומשלשלין אותן מהנה ומהנה בגג וקושרין עוד קצותן שלא יפרדו מלמטה (עירובין נח) יושבי צריפין כיושבי קברות (בבא מציעא מב) ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואגניבו פי׳ מין גמי ובעלי כפרין עושין כן (א״ב פי׳ בל״י מין גמי אשר בו הכפריים מסככים בתיהם ואין להם גג שטות כי הסיכוך משופע משני צדדין להתוך המטר ארצה) (בסוף גמ׳ דפרק במה בהמה בשבת כז) במתניתא תנא אותו היום שהעמיד ירבעם שני עגלים אחד בבית אל ואחד בדן נבנה צריף אחד וזו היא איטליא של יון (א״ב פירוש בלשון יוני בית פחותה עשוי מעץ).
א. [ביידעל ארם ווערבינע.]
צריפי – כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות.
דאורבני – עשוי מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים שעושין בגומא שקורין יונק״ש אבל אין בצריף שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה.
ראשי מעדנים – קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה (איוב לח).
מתתאי – לצד פיו הוא קלוע.
דשרי להו – מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו ואינו צריך להפקיע הקליעה.
כיון שהותרו ראשי מעדנין שלהן כשרין – פירוש: קשר שקושרין בראשי העבי׳.
והא אגידי מתתאי – בראשי הענפים.
דשארי להו – ומאי רבותא קמשמע לן דכיון דכולהו דשארי להו ואף על גב דאגידי מנפשייהו אכתי משום אגד ראשון שהתיר לא חשבינן ליה אגד כיון דלא אגידי באשילי.
הני צריפי דאורבני – פי׳ סוכה של ציידי עופות שעושין צריף והוא מענפי ערבה ועושין כעין (כמין) כוך עגול רחב מלמטה וקצרה מלמעלה, וגודלין הענפים מלמטה זו בזו, דמחברין וקושרין הראשים מלמעלה וכיון שהתיר הקשר מלמעלה היא נסתרת מאליה. ולפיכך מסככין בכולה אחר שהתיר אותן הקשרים. ומדנין כמו מעדנין, והוא לשון קשר כמו מעדנות כימה. הרב בעל השלמה ז״ל הביא הא דמייתי בגמרא הקוצר לסמוך אין לו ידות. פי׳ שהיד אינה נחשבת כאוכל אלא כפסולת, ומסככין בהן כיון דפסולת עם הידות מרובות על האוכלין. וכן נמי מסככין בסופי תאינים עם התאינים ובפרכילין ובהן ענבים, כל היכא דאיכא פסולת מרובה על האוכל. ולא חיישינן דנצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דכיון דמעורב בו בטל במיעוטו. ולפיכך נהגו היתר במקצת מקומות בסכך של שומר שקורין פינו״ל, הואיל ופסולת מרובה על האוכל.
צריפי – כמין כוך עגול בכובע, ועשוי מענפי ערבה, ונחבאים בתוכו ציידי עופות. כתב רבנו שלמה לא שמעתי, צריף אותן רשתות שעושין לקחת [בהן] דגים ולועזין נישש, וקושרין אותן בשני ראשיהן.
ראש מדנים – קשר העליון.
מדנים – כמו מעדנות כימה.
מתתאי – קשר התחתון.
הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהם – פיר׳ קשר שקושרים בראשם כאחד כשרה והא אגידי מתתאי במקום הרוחב דאע״ג דליכא אלא חד אגד הוא ומה שאמרו אגד בחד לא שמיה אגד ענין אחר הוא כמו שפי׳ למעלה.
אמר רב פפא דשרי להו – פי׳ והא קמ״ל דאע״ג דאכתי קיימי מנפשייהו כמאן דאגידי כיון דלא אגידי ממש לית לן בה.
ב אמר ר׳ אבא: הני צריפי דאורבני [אותן סככות של ערבות] כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן שהוא הקשר העליון הקושר אותן — כשרין לסכך בהן. ומקשים: והא אגידי מתתאי [והרי אגודים הם עדיין מלמטה]! אמר רב פפא: דשרי להו [שמתיר אותם] גם מלמטה.
Rabbi Abba said: With regard to these huts made of willow branches, once their upper ties holding them together are undone, they are fit roofing. The Gemara asks: But aren’t they still tied from below? Rav Pappa said: Rabbi Abba is referring to a case where he unties them from below as well.
הכל
(4) (וְאָמַר) רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּלָא שָׁרֵי לְהוּ כׇּל אֶגֶד שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְטַלְטְלוֹ לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Even if you say that Rabbi Abba is referring to a case where one does not untie them from below, they are fit for sukka roofing, as any binding that is not destined to be moved is not considered a binding. Since these huts are untied from above, were one to attempt to move them, they would fall apart.
שאינו עשוי לטלטלו – כגון זה שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים.
ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אף על גב דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטל לא שמיה אגד – פירוש: דהא לא עביד לטלטלו בראשי הענפים. ומיהא ומשמעתין דלעיל דאמרינן דלמניינא בעלמא הוא דאגידן שמעינן דכל אגד שאינו עשוי לטלטלו באגד זה אף על פי שאפשר לטלטלו לא שמיה אגד. ולא מתסרא סוכה אמטוליתיה וכן הלכה וכן נראה נכון. הלכך סיכך בקנים סדורים שקשורין זה בזה כשרה כיון דלא לטלטולי עביד ליה אף על פי שראויין לטלטלן כולן כאחד כשרה.
שאינו עשוי לטלטלו – פירש רבינו שלמה שכיון שהתיר הקשר העליון אי אתה יכול לטלטלו, שהרי הוא ניתק מאיליו ע״כ. ולשון הר״ם בזה, וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטל אינו אגד. וזה כתב גבי בידי שמים אינו אגד ואע״ג דאגדיה, ורוצה לומר שאינו יכול לטלטלו באותו האיגד. כמו שפירש רבנו שלמה.
בגמ׳ - אגדן למנינא. בהיתר אגד למנין חלוקים רש״י והרמב״ם. וז״ל רש״י: לפי שאין דרך להצניעם באגדם כו׳ והלוקחן לייבשן מתיר אגדן וכו׳. כלומר, האגד אינו של קיימא. לדעת רש״י יש לדמות ההיתר כאן לדין קשר שאינו של קיימא בשבת - התלוי בכוונת הקושר להתיר את הקשר אחרי זמן מעט, ולא רק בחוזק הקשר גופו.
אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אפילו תימא [תאמר] דלא שרי להו [ושאינו מתיר אותם], אלא טעמו של דבר כל אגד שאינו עשוי לטלטלו שמאחר והתיר את הקשר, אם יטלטלוהו יתפרק כולו — לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] אגד.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Even if you say that Rabbi Abba is referring to a case where one does not untie them from below, they are fit for sukka roofing, as any binding that is not destined to be moved is not considered a binding. Since these huts are untied from above, were one to attempt to move them, they would fall apart.
הכל
(5) א״ר אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל יְרָקוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה וְאֵין חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה בוּפוֹסְלִין בַּסּוּכָּה מִשּׁוּם אֲוִיר מ״ט מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דִּלְכִי יָבְשִׁי פָּרְכִי וְנָפְלִי כְּמַאן דְּלֵיתַנְהוּ דָּמֵי.
§ Rabbi Abba said that Shmuel said: With regard to vegetables about which the Sages said: One fulfills his obligation to eat bitter herbs on Passover, if they are spread over a source of ritual impurity imparted by a corpse, they transmit ritual impurity, and the impurity spreads to objects beneath them. And, nevertheless, the Sages decreed that they do not serve as a barrier before the spread of ritual impurity. The impurity breaches roofing made of these vegetables and rises upward, as if there were no covering over it. If one roofs a sukka with these vegetables, it is as if they were not there at all, and they render a sukka unfit due to the unfitness of airspace. Just as three handbreadths of airspace in the roofing renders a sukka unfit, so too, three handbreadths of these vegetables in the roofing renders a sukka unfit. What is the reason for this halakha? Since when they dry they crumble and fall, even while fresh, they are as one that is not there.
ירקות פוסלין הסוכה, מאי טעמא כיון דלכי יבשי פרטי ונתרי כמאן דליתנהו דמי – ואותו מקום המסוכך בירקות כאויר הוא. ואף על פי שעכשיו מסוכך הוא ואם יש בו ג׳ טפחים פסולה.
ירקות שאמרו חכמים – בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ושאר חברותיהן דקות הם טינב״ש בלעז הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא משום דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו (דאי מקבלי טומאה לא חייצי בפני הטומאה) ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי.
ומביאין את הטומאה – בעודן לחין וכל כמה דלא יבשי אהל הוא מדאורייתא.
ופוסלין בסוכה משום אויר – כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בשלשה טפחים כדאמרינן לקמן בפירקין (סוכה יז.) אויר בשלשה ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא ובשלשה.
ירקות שאמרו חכמים – בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא דקות הן מאד טינב״ש בלע״ז הלכך אין חוצצין בהן בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור רבנן עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ מפני הטומאה דלמא סמכו עלייהו נמי לכי יבשי ומיהו מדאורייתא חייצי דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי ומביאין את הטומאה בעודן לחין דכל כמה דלא יבשו אהל הוא מדאורייתא כדפירש בקונטרס ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא הוא לענין הבאה אם כן לענין חציצה נמי ואי לא חשיבי אהל לענין חציצה אם כן לענין הבאה נמי לא דלא דמי להנהו דחשיב בפרק שמיני דאהלות (משנה אהלות ח׳:א׳) גבי מביאין ולא חוצצין דהתם היינו טעמא משום דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה אבל לא שייך למיתלי טעמא בהכי דהא מפרש טעמא משום דכי יבשי מפרכי ונפלי ולא מסתבר למימר דאסוכה לחודה קאי דלכאורה אכולה מלתא קאי ועוד דאי בהכי תלי טעמא ממתניתין דאהלות שמעינן ליה דקחשיב אוכלין טמאין אלא ודאי מדרבנן הוא דאין חוצצין הכא והא דלא חשיב להו גבי הנהו דאהלות משום דהתם מדאוריי׳ והכא מדרבנן אבל קשה דהיכי מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לט:) מה מצה שנקחת בכסף מעשר אף מרור כו׳ ומהאי טעמא ממעט הרדפני דאין יוצאים בו ידי מרור כדפירש שם בקונטרס דהרדפני אינו נקח בכסף מעשר דאינו מאכל ואנן בעינן אוכלין דומיא דיין ושכר ובקר וצאן והגהה היתה שהגיה הר׳ יהודה בפירוש רש״י דלא מקבלי טומאה משום דלאו מאכל אדם נינהו ואינו כן אלא מאכל אדם הן ואפ״ה חייצי מדאורייתא כל זמן שלא הוכשרו כדתנן במסכת אהלות פ״ח (מ״א) גבי מביאין וחוצצין קחשיב אוכלין טהורין דהיינו שלא הוכשרו וגבי מביאין ולא חוצצין קא חשיב אוכלין טמאין דהיינו שהוכשרו וכן מוכח בהדיא פרק לא יחפור (ב״ב דף יט: ושם) בשמעתין דרקיק ודווקא בתלושין עסקינן דאלו מחוברין לא מביאין ולא חוצצין כדתנן בפ״ח דאהלות (מ״ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו חכמים כלומר גבי מביאין וחוצצין דקחשיב התם בריש פרק ח׳ האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית דהנהו אפילו מחוברין חייצי דקביעי וקיימי ואין הרוח מנענען אבל שאר ירקות המחוברין מתנענעין ברוח והוו להו כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים ואפילו בעידנא דלא ניידי ואין מביאין ואין חוצצין מדקתני בסיפא קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן על גבי טלית מביאה את הטומאה הא לאו הכי לא אבל כשהן תלושין ומונחין בחלון או כנגד ארובה חייצי ושאר ירקות כדאמרינן בפרק לא יחפור (ב״ב דף כ. ושם) עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין.
אמר ר׳ אבה אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא חובתו בפסח אין מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר – פירוש: הכי תנן בפרק ח׳ דאהלות ואלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע חוץ מן הירקות שמנו, פירוש: הזרעים כגון תבואה וקיטינית כשהן מחוברין לקרקע וכן כל הירקות אינן חשובין אהלים שאם היה כזית מן המת תחתיהן וראשיהן נוטין על גבי הכלים אינן חשובין אהל להביא טומאה על הכלים ואם האהיל אדם עליהן כנגד הטומאה אינן חשובין אהל לחוץ ולהפסיק בפני הטומאה דכמאן דליתנהו דמו וכאילו האהיל על הטומאה דמי חוץ מן הירקות שמנו חכמים כדתנן לעיל בההוא פירקא יש מביאין את הטומאה וחוצצין ותני התם האירוס והקיסוס וירקת חמור ודלעת יונית שאלה הם חשובים אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה. ודוקא הזרעים והירקות המחוברים לקרקע לעינין אהל הוא דלא חשיבי לא להביא טומאה ולא לחוץ בפני הטומאה אבל לעינין למעט בארובה שבין בית לעלייה או שבין שני בתים חוצצין וממעטין את הטפח שלא תעבור מבית לבית כדתנן בפרק י״ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר פחות מכזית מן המת פחות מכזית מן הנבילה פחות מכעדשה מן השרץ פחות מכביצה אוכלין ותבואה שבחלון והכי שיש בה ממש ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה ונבלת העוף טמא שחושב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חישב עליה ואילו שאין ממעטין כול׳ עד זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט.
ושמואל אין מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה לא איצטריך ליה למימר דמתניתין הוא דכייל כל זרעים וכל ירקות חוץ מן הירקות שמנו שאינן לא מביאין ולא חוצצין אלא הא איצטריך ליה למימר שהן פוסלין הסוכה משום אויר דכי היכי דלעינין טומאה כמאן דליתנהו דמו ואף על פי שהן לחים ועושין צל כיון דלכי יבשי מיפרכי ונפלי כמאן דליתנהי דמו ואי לא הוו מיפרכי היו פוסלין משום סכך פסול בארבעה טפחים ומן הצד בד׳ אמות מפני שהן מאכל אדם וכל האוכלין פסולין לסיכוך ואף על פי שעדין לא הוכשרו דפסולת גרן ויקב אמר רחמנא ולא גורן ויקב עצמן ואף על פי שלא הוכשרו והכי אמרינן לקמן סוכי תאנים ובהן תאנים פרכילין ובהן ענבים קשין ובהן שבלים מכבדות ובהן תמרה כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשירין ואם לאו פסולין ואף על פי שלא הוכשרו כיון דראוין לקבל טומאה על ידי הכשר פסולין לסיכוך.
ואמר שמואל1 הני צריפי דאורבני – פירוש: חבילין שעושין מערבה ומאילני סרק.
אמר ר׳ אבא אמר שמואל ירקות שאמרו אדם יוצא בהן ידי חובת פסח אין חוצצין בפני הטומאה ומביאין את הטומאה ופוסלין בסכך של סוכה משום אויר – דכמאן דליתנהו דאמי. דכיון דכי מיבשי מיפרכי ונפלי דלאו בני קיומא נינהו אפילו לשבעת ימים אלא דמיד תכף הן יבשות ונופלות.
1. כן בכ״י מוסקבה 185, וכן בכמה כ״י של הבבלי.
ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח הרי הן דקות הרבה ועתידות ליבש בנקל ומתוך כך אינן קרויות אהל לא להביא את הטומאה אם היה טפח מהם מתאהל על כזית טומאה מצד אחד ועל כלי קטן מצדו השני ולא לחוץ בפני הטומאה אם כזית טומאה מתחתיו וכלי על גבו או אם טומאה בבית זה וחלון פתוח ממנו לבית שבצדו אלא שסתום בירקות אלו וכן כל הירקות בדין זה חוץ מארבעה מפורשות במקומן שעליהן רחבים וגסים ומתקיימין הרבה והם האירוס והקיסום ודקת חמור ודלעת יונית ויש גורסין בזו מביאין את הטומאה אלא שגדולי המחברים הביאוה כשיטתנו וכן לענין סוכה כל שסיכך בירקות חוץ מארבעה אלו נידון כאויר לפסול בשלשה שכל שידוע בו שמתיבש בתוך שבעה ולכשיתיבש יהא שם אויר בשיעור לפסול בשלשה או שתהא הסוכה חמתה מרובה מצלתה פסולות אף קודם שיתיבשו:
ירקות שאמרו חכמים – בפסחים.
שאדם יוצא בהן ידי מרור – דקות הן מאד. הילכך אינן חוצצין בפני הטומאה. ואית דמפרשי אם סיכך בהם גג, ומדרבנן דילמא לכי יבשי סמכי עלייהו, דאז אין חוצצות דהא מפילי ונפלי, ומביאין הטומאה בעודן [לחין דכל כמה דלא יבשו] אהל הוא מדאורייתא. ויבינו שלמה פירש אין חוצצין דקיימא לן שאם יש [טומאה בבית וארובה ד׳ על ד׳] פתוחה [בבית] טומאה בוקעת ועולה בההיא ארובה וכל שכנגד [ארובה עד לרקיע] טמא ואם היתה פקוקה [בדבר שאינו מקבל טומאה מציל אות פקק על שכנגד] הארובה לפי שחוצץ מפני הטומאה, ואם נפקקה באותן [ירקות אין חוצצין בפני הטומאה: ה״ג] אין מביאין טומאה, שאם ראשו אחד מאהל [על המת ואחד עליו] או על הכלים אין מביאין טומאה עליו, דלא חשיב אהל.
ופוסלין בסוכה משום אויר – כמו שאויר פוסל, שהוא פוסל בשלשה. פירש לא כסכך פסול שפוסל באמצע בארבעה טפחים ובצדדין בארבע אמות......
[הבוצר לגת. הבוצר ענבים] לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ [טומאה על האוכל לפי שאינו] צריך לבית אחיזה ולא ניחא להו בהו וכי איתרבו ידות לטומאה הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל.
פרכילי – זמורות.
אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהם י״ח בפסח אין חוצצין בפני הטומאה – אע״ג דבטלינהו הת׳ לגמרי ואע״ג דבעודן לחין חזי לחוץ בפני הטומאה גזור רבנן השתא דלכי יבשי מיפרכי וכמאן דליתנהו דמו ומהאי טעמא אמור רבנן שיהו פוסלין בסוכה משום אויר שהיא פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה ולא כאוכלין דעלמא שפוסלין בארבעה דגזור בהו מהשתא משום דלכי יבשו הוו כמאן דליתנהו וכן פרש״י ז״ל וגריס ומביאין את הטומאה. ואית דמפרש לפום נוסחי דגרסינן אין מביאין דכלהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיומא נינהו לשבעת ימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו והראשון יותר נכון.
רש״י בד״ה ופוסלין בסוכה כו׳ דאוכל דראוין לקבל טומאה הן כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ירקות שאמרו חכמים כו׳ שמנו חכמים כו׳. נ״ב על כל המשנה כו׳:
בא״ד כדאמרי׳ בפ׳ לא יחפור כו׳ כצ״ל:
בד״ה ירקות שאמרו כו׳ כדאמרינן פ׳ לא יחפור כו׳ או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין עכ״ל ודוקא לגבי מיעוט חלון קאמרינן התם דעלו מאיליהן שהוא מחובר ממעט דלגבי אהל למעלה בארובה אין חוצץ המחובר מפני שהרוח מנשבו כך תירצו שם בשם ר״ת ומיהו לענין תלוש שפיר מייתו הכא מהתם מדממעט בחלון חוצץ ה״ה נמי באהל דבתלוש ליכא לפלוגי בין מיעוט חלון בין חציצת אהל וק״ל:
בתוספות בד״ה ירקות שאמרו כו׳ ומיהו מדאורייתא חייצי והיינו דלא מקבל טומאה דלאו מאכל אדם נינהו. נראה דמה שכתבו דלאו מאכל אדם נינהו אין כוונתם דלאו מאכלי אדם נינהו כלל דהא לקמן דמברכינן עלייהו על אכילת מרור וקרא נמי כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואמרינן נמי בפרק ערבי פסחים דחזרת דקודם סעודה מברכינן עלייהו בפה״א אלא דמה שכתבו דלאו מאכל אדם נינהו היינו שאין דרך לאוכלן בעינייהו בפ״ע אלא ע״י טיבול ופרפרת ודברים אחרים וכל כה״ג לא מיקרי אוכל לענין טומאה דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל היינו אוכל שראוי לאכול בפני עצמו כדדרשינן מהאי קרא שיעור דכביצה בכדי אכילת פרס והנך מיני מרור אין דרך לאוכלן שיעור כביצה בכדי אכילת פרס וכדאשכחן נמי בפ״ג דעוקצין במשנה ה׳ הקושט כו׳ והפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין כדברי הכל אע״ג דפלפלין ראוין לאכילה ע״י טיבול כדאיתא בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף כ״ח ע״ב) ועיין שם בתוספות בד״ה ראשונים לא היה להם פלפלין כנ״ל ועיין בסמוך:
בא״ד ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא כו׳ ואי לא חשיבי אהל כו׳ עכ״ל. כוונתם בזה מבואר שרוצים לומר שכבר היה אפשר לומר דה״ט דכיון דכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנייהו דמי היינו מדאורייתא משום דלא דמי לאהל כלל אפילו אהל עראי נמי לא הוי כיון שדרכן לייבש וע״ז כתבו שא״א לפרש כן וכ״כ מהר״ם ז״ל בחדושיו ע״ש:
בא״ד אבל קשה האיך מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרי׳ בפ׳ כל שעה כו׳ אף מרור שניקח בכסף מעשר כו׳ עכ״ל. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דלמאי דפרישית בסמוך דוודאי ראוין לאכילה ע״י טיבול אלא לפי שאינם ראוין לאוכלן בעינייהו אין מקבלין טומאה ולא קרינן בי׳ מכל מאכל אשר יאכל א״כ אין בזה ראייה מענין שנקחין בכסף מעשר דלענין מעשר אפשר דאין להקפיד בכך דכל מידי דראוין לאכילה אפי׳ בדבר אחר שפיר מיקרי אוכל כדתנן להדיא בריש פרק בכל מערבין הכל ניקח בכסף מעשר וע״ש בסוגיא דאשכחן כמה דברים שניקחין בכסף מעשר ואפ״ה אין מטמאין טומאת אוכלין וע״ש בתוס׳ שכתבו כמה חילוקים בזה ואין להאריך כאן ועיין בסוף הפרק:
ברם מהרמב״ם (פ״ה מסוכה הלי״א) יוצא שלא כשיטת רש״י, וז״ל: חבילות קטנות שאגדו אותן למנין מסככין בהן עכ״ל. מדבריו נראה שבאגד למנין חסר החפצא של חבילה הנפסל ולא כרש״י שחסר אגד של קיימא.
שם. בגמ׳ - אגד שאינו עשוי לטלטל. וז״ל רש״י: שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו עכ״ל. משמע שמסככין בו משום שהאגד אינו של קיימא כיון שניתק בטלטול.
מאידך הרמב״ם (פ״ה מסוכה הלי״א) מביא לשונה של הגמרא כפשוטה. כפי הנראה שדעתו היא שדין זה תלוי במחשבת הגברא שאינו אוגד כדי לטלטל, ואם אינו אוגד לטלטל אין זו חפצא דחבילה פסולה.
ויש להעיר עמש״כ בפירוש הר״ח, וז״ל: ואלו הקשרים אין עשויין לטלטל בהן ותנן נמי בכלים בענין המחצלות וכן המתיר ראשי המעדנים טהורות וכו׳, וקשה למה מביא את המשנה דכלים?
ומסתבר שנתכוון להא דאיתא במשנה דכלים שהיתר הקשרים שבראשי המעדנים מטהר את המחצלת מפני שאין המחצלת הנשארת עושה מעין מלאכתה הראשונה, וכך מיטהרים כלים טמאים. לר״ח יוצא שגם ע״י היתר הקשר של הצריפי דאורבני מתבטלת חלות השם של חבילה מן החפצא ובכך מתכשר הצריף לסכוך. לפי הר״ח יש דמיון איזו שהיא בין ההלכות של בטול טומאת כלים לבטול פסול החבילה.
שם. תוס׳ ד״ה ירקות. שיטת רש״י שמרור של פסח אינו מאכל אדם לקבל טומאת אוכלין מדאורייתא. ומקשין עליו התוס׳ מהגמ׳ בפסחים (לט.) הממעטת הרדפני ממצות מרור מפני שאינו ניקח בכסף מעשר משום שאינו מאכל אדם - משמע ששאר הירקות הכשרים למרור אכן ראויים הם לאכילת אדם ומקבלים טומאת אוכלין.
ונראה ליישב ע״פ פירש״י בפסחים (שם) דהרדפני אינו אוכל מפני שסם המות הוא. ולפי״ז י״ל, שרש״י מחלק בין הרדפני שמאחר שהוא סם מות אינו נאכל כלל ולפיכך אינו ניקח בכסף מעשר ופסול למרור, מאידך שאר הירקות כשרים למרור כי אע״פ שאינם חפצא של אוכל לענין קבלת טומאה, מכל מקום נאכלים הם על ידי אנשים (ובמיוחד יהיו נאכלים בליל הסדר), ומשום כך נקחים בכסף מעשר וכשרים למרור. יסוד החילוק הוא שלקיחה בכסף מעשר תלויה דוקא במציאות דבר אכילה ואילו טומאה תלויה בחלות שם אוכל בחפצא; מרור אינו חפצא של אוכל לטומאה אבל בר אכילה הוא לגבי כסף מעשר.
עוד יתכן לרש״י שאין מרור ניקח בכסף מעשר אלא בליל הסדר שהתורה אחשביה למעשה אכילתו, אולם במשך השנה מודה רש״י שאינו חשוב בר אכילה ואינו ניקח בכסף מעשר. שאני הרדפני שהוא סם מות ואינו נאכל כלל באיזה זמן מן הזמנים וגם בליל הפסח.
בדין התבלינים חלוקים ר״ע וריב״נ במס׳ נדה (נא.). שני התנאים מסכימים שתבלינים אינם מיטמאים בטומאת אוכלין, אך ריב״נ סובר שבהתאם לכך גם אינם נקחים בכסף מעשר, ואילו ר״ע סובר שמ״מ ניקחים בכסף מעשר. ולכאורה היא המחלוקת בין רש״י ותוס׳ שלפנינו. התוס׳ כריב״נ שהדין ליקח בכסף מעשר תלוי בטומאת אוכלין, ורש״י כר״ע שאף דבר שאינו מקבל טומאת אוכלין ניקח בכסף מעשר, ומבצבצת ועולה הקושיא אליבא דרש״י, מאחר דקיי״ל כריב״נ בדין התבלין שמשום שאינו מקבל טומאת אוכלין אינו ניקח בכסף מעשר, מ״ש מרור מתבלין.
וי״ל, דשאני תבלינים דהואיל ואינם נאכלים בפני עצמם אינם נחשבים אוכל לטומאה וגם לענין כסף מעשר. ברם הירקות הכשרים למרור אכן נאכלים בפני עצמם, ולפיכך נקחים בכסף מעשר לפי רש״י אע״פ שאינם חפצא של אוכל בנוגע לקבלת טומאת אוכלין.
ואמנם ניתן לחלק אליבא דר״ע לאידך גיסא. לדעתו י״ל, שתבלינים ניקחים בכסף מעשר אע״פ שאינם חפצא של אוכל לטומאה מפני שלאחר זמן יהיו התבלינים נאכלים בהדי אוכלים אחרים. לפיכך ניקחים בכסף מעשר אע״פ שאינן מקבלים טומאת אוכלים כשלעצמם. אבל מרורים שאינם אוכלים כלל בדיני טומאת אוכלים, אינם נקחים בכסף מעשר - כשיטת בעלי התוס׳.
שם. בגמ׳ - כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתניהו דמי. הריטב״א מביא בשם אית דמפרשי דדין זה הוא דאורייתא שלא כרש״י ותוס׳ המפרשים דהוי דרבנן. לפי שיטה זו דין דיבשי ונפלי הוא הפקעת אהל דאורייתא.
וכן מורים דברי הרמב״ם (פ״ה מסוכה הל״ג) וז״ל: סיכך בירקות שאם ייבשו יבולו ולא ישאר בהן ממש אע״פ שהן עתה לחים הרי מקומן נחשב כאילו הוא אויר וכאילו אינם עכ״ל.א ולכאורה דינו מן התורה מצטמצם רק לסוכה ולא לדיני אהל בכל התורה כולה. ויתכן לפרש שסובר שיש דין מיוחד דסכך הסוכה יהיה ראוי להתקיים לשבעת ימים ואלו שמתייבשים ונופלים אינם ראויים לשבעה. ודומה להא דאיתא לקמן (כג.) בדין סוכה שאינה ראויה לשבעה. ולפום ריהטא אין שייכות מכאן לשם, כי שם מדובר על דיני מחיצות הסוכה והרמב״ם משתעי בדין סכך הסוכה.
ברם עיין ברמב״ם (פי״ג מטומאת מת הל״ג) שפוסק שרק ירקות המתקיימין בימות החמה מביאין את הטומאה, וגורס כנראה בגמ׳ דידן ״אין מביאין את הטומאה״ (וכן מביא המאירי כאן בשם הרמב״ם). יוצא דסובר דדין הוא בהאהלה, ופסול לסכך מטעם שאינו אהל, שכן סכך כשר דוקא כשיש עליו דין אהל.
א. כ״כ בפרי מגדים סי׳ תרצ״ט אשל אברהם סקי״ג. ועי׳ בבכורי יעקב.
אמר ר׳ אבא אמר שמואל: אותם ירקות שאמרו חכמים כי אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור, מביאין את הטומאה. שטומאת מת המצויה תחתיהן מתפשטת הלאה, כמו כל טומאה מכוסה, אבל בכל זאת גזרו חכמים שאין הם חוצצין בפני הטומאה. וכן פוסלין ירקות אלה בסוכה, אם סיכך בהם, משום אויר, שנחשבים כאילו לא היו שם כלל. ולכן כמו באויר, אף הם פוסלים את הסוכה בשלושה טפחים. מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו — כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי [שכאשר הם מתייבשים, הרי הם נפרכים ונופלים], כמאן דליתנהו דמי [כמי שאינם נחשבים הם], אפילו בהיותם עדיין לחים ושלימים.
§ Rabbi Abba said that Shmuel said: With regard to vegetables about which the Sages said: One fulfills his obligation to eat bitter herbs on Passover, if they are spread over a source of ritual impurity imparted by a corpse, they transmit ritual impurity, and the impurity spreads to objects beneath them. And, nevertheless, the Sages decreed that they do not serve as a barrier before the spread of ritual impurity. The impurity breaches roofing made of these vegetables and rises upward, as if there were no covering over it. If one roofs a sukka with these vegetables, it is as if they were not there at all, and they render a sukka unfit due to the unfitness of airspace. Just as three handbreadths of airspace in the roofing renders a sukka unfit, so too, three handbreadths of these vegetables in the roofing renders a sukka unfit. What is the reason for this halakha? Since when they dry they crumble and fall, even while fresh, they are as one that is not there.
הכל
(6) וְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא גהַבּוֹצֵר לַגַּת אֵין לוֹ יָדוֹת.
Apropos the statements of Rabbi Abba, the Gemara cites another. Rabbi Abba said that Rav Huna said: In the case of one who harvests bunches of grapes for the winepress, these bunches do not have handles. The stems, which connect the grapes to the clusters, are not required for the production of wine. Therefore, their legal status is not that of a handle in terms of ritual impurity; they are merely waste. Consequently, if these stems come into contact with a source of ritual impurity, they do not become impure and they do not transmit impurity to the attached grapes.
אמר ר׳ אבא אמר רב הונא הבוצר ענבים לדורכן לגת אין לו ידות – כלומר אין רצון הבוצר בגת להיות בענבים ידות ולדורכן הוא בעי והידות שואבין היין.
ר׳ אבא אמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות כתנאי הוא – דהא תנא קמא אמר אין לו ידות. לרב מנשיא נמי תנאי הוא, דהא אחרים אומרים יש לו ידות. ודחה לא לעולם אפילו אחרים מודו דהקוצר לסיכוך אין לו ידות והכא כגון שקצרן לאכילה – שצריך להיד כדי להיות תופס בהן אוכל, לפיכך כמו האוכל הן חשובין להכניס הטומאה. וכבר פירשנוהו דין הידות בפרק העור והרוטב. וכיון שקצרן לאכילה אף על פי שנמלך עליהן לסיכוך תורת הידות לא זזה מעליהן. ואקשינן אי הכי אפילו לרבנן לא בטלה טומאה מנייהו, דהא קיימא לן דלא בטלה טומאה במחשבה ואמאי (מטהר)? דתנן בפרק כ״ה בכלים: כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה. מעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה. מחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה – פי׳ עור היה, וחישב עליו להיות קטבליא במחשבתו נעשה כלי ואם נגעה בו טומאה ניטמא. אבל אם היתה קטבליא וחישב לעשות עור אינה יוצאה מתורת כלי במחשבה עד שיעשה בה מעשה. כדתנן שלחן שנטלה אחת מרגליו טהורה כו׳. זהו פירושו כל היורדין לידי טומאה במחשבה אין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה.
הבוצר לגת – הבוצר ענבים לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה בהעור והרוטב (חולין דף קיז.) הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל.
{שמעתא דדיני סכך שלא הזכירם הרי״ף}
ופלוגתא דר׳ אבא ורב מנשיא בר גדא לא הזכירה הרי״ף ז״ל. ודרב מנשיא עדיפא, משום דקם ליה כדברי הכל.
וירקות שאמרו חכמים, יוצאין בהם בפסח, פוסלין בסוכה משום אויר.
אמר רב אבא אמר רב הונא הבוצר לגת אין לו ידות – פירוש: בצר ענבים לתתן לגת ובעלמא יש להן ידות בפירות לקבל טומאה דכל פרי שיש לו יד נגעה טומאה בידות הפרי טמא ובוצר לגת משום דלא ניחא ליה בידות דנימייציה לחמריה אם נגעה טומאה בידות לא מקבלי ענבים טומאה.
א״ר אבא אמר רב הבוצר לגת אין לו ידות – פי׳ דכי אתרבו ידות אוכלין לטומאה כדאיתא בפרק העור והרוטב היינו משום דצריכי לאותן ידות אבל הכ׳ דלא ניחא ליה באותן ידות לא ואם נגעה טומאה בידות לא מיטמא האוכל ובסמוך מפרש אמאי לא ניחא לי׳ באותן ידות ורב מנשיא בר גדא אמר ד״ה הקוצר לסכך אין לו ידות דלא ניחא ליה באותן ידות כדמפרש ואזיל מ״ד קוצר כ״ש בוצר ומ״ד בוצר אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה באותן ידות שיהו מחוברות לאוכלין כי היכי דלא ליבדרין אוכלין ויהיו משומרין עם הידות.
ג כיון שהבאנו מדברי הלכה של ר׳ אבא, מביאים הלכה נוספת שמסר; ואמר ר׳ אבא אמר רב הונא: הבוצר אשכולות ענבים לגת לעשות מהם יין — אין לו ידות. שאותם הגבעולים להם מחוברים הענבים באשכולות, אינם נחשבים להלכה כידיות לאשכול, שהרי אינם דרושים לתעשיית היין ואינם אלא כפסולת, ולכן אם נגעה טומאה בגבעולים הללו, אין בכך כדי לטמא את הענבים עצמם, אפילו בעודם מחוברים.
Apropos the statements of Rabbi Abba, the Gemara cites another. Rabbi Abba said that Rav Huna said: In the case of one who harvests bunches of grapes for the winepress, these bunches do not have handles. The stems, which connect the grapes to the clusters, are not required for the production of wine. Therefore, their legal status is not that of a handle in terms of ritual impurity; they are merely waste. Consequently, if these stems come into contact with a source of ritual impurity, they do not become impure and they do not transmit impurity to the attached grapes.
הכל
(7) וְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא אָמַר רַב הוּנָא דהַקּוֹצֵר לִסְכָךְ אֵין לוֹ יָדוֹת.
And Rav Menashya bar Gadda said that Rav Huna said: In the case of one who harvests grain for roofing a sukka, the grain has no handles. The legal status of the straw is not that of a handle for the grain. Since his interest is roofing his sukka, he wants only the straw, which is fit roofing, and not the grain, which is unfit. Therefore, in this context, the straw does not facilitate moving the grain.
ורב מנשיא בר גמרא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות – ואסיקנא מאן דאמר קוצר לסיכוך אין לו ידות כל שכן בוצר שודאי אין לו. אבל דר׳ אבא דאמר בוצר אין לו ידות, הני מילי בוצר דניחא ליה דלא ליהוי להן ידות דלא נמציה לחמריה אבל קוצר לסיכוך יש לו ידות דניחא ליה לסכוכי בהן.
לימא כתנאי סוכי פי׳ אמירי תאינים ובהן תאינים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבולין, מכבדות ובהן תמרים, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשירה ואם לאו פסולין. אחרים אומרים עד שיהו קשים מרובין על הידות ועל האוכלין. מאי לאו בהא קמיפלגי – תנא קמא סבר הקוצר לסיכוך אין לו ידות, לפיכך תני עד שיהא פסולת מרובה על האוכל בלבד. ואחרים סברי יש לו ידות וידות כמו אוכל הן ופסולין הן לסיכוך, לפיכך עד שיהא פסולת מרובה על האוכל ועל הידות.
הקוצר לסכך – אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה עליו הוה פסיל לה לסוכה.
בד״ה אם פסולת מרובה כו׳ כדמוכח בתר הכי דפריך אי הכי מ״ט דרבנן דמה שמניחין ע״ג כו׳ עכ״ל ואפילו למאי דמסיק שבססן דהוי שינוי מעשה דהיינו בידות אבל בראשי השיבולין לא נעשה בהן שינוי ממש ואע״ג דהך פירכא אי הכי מ״ט דרבנן נמי אידות קאי מ״מ מייתינן שפיר ראיה מיניה דהנחה ע״ג סוכה לא מקרי שינוי מעשה וק״ל:
ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא: הקוצר לסכך אין לו ידות, שאין הקש נחשב כידות לשבלים שכן לצורך סיכוך אינו מעוניין בשבלים (שהן פסולות כשלעצמן לסכך בהן) אלא בקש, והקש אינו נחשב איפוא כמכשיר לטלטול השבלים.
And Rav Menashya bar Gadda said that Rav Huna said: In the case of one who harvests grain for roofing a sukka, the grain has no handles. The legal status of the straw is not that of a handle for the grain. Since his interest is roofing his sukka, he wants only the straw, which is fit roofing, and not the grain, which is unfit. Therefore, in this context, the straw does not facilitate moving the grain.
הכל
(8) מַאן דְּאָמַר קוֹצֵר כׇּל שֶׁכֵּן בּוֹצֵר דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִימְצְיֵיהּ לְחַמְרֵיהּ מַאן דְּאָמַר בּוֹצֵר שֶׁאֵין לוֹ יָדוֹת אֲבָל קוֹצֵר יֵשׁ לוֹ יָדוֹת דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלִיסַכֵּךְ בְּהוּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיבַּדְּרָן.
The Gemara notes: The one who said that in the case of one who harvests grain, the straw is not a handle, all the more so would he say so in the case of one who harvests grapes, since the stems are not suitable for his needs. Stems are not wanted in the winepress, so that they will not absorb wine. By contrast, the one who said in the case of one who harvests grapes that it has no handles, he said so only in that case; however, in the case of one who harvests grain, he would say that it has handles, since the grain attached to the straw is suitable for his needs. He can roof the sukka with them and weigh down the straw, so that it does not scatter in the wind.
מאן דאמר – דקוצר לסכך אין לו ידות.
כל שכן בוצר – לגת דלא ניחא ליה בהנך ידות.
דנמצייה לחמריה – מוצצות את היין ומפסידות.
דלא ליבדרן – ניחא ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד.
דלא ליבדרן – פ״ה שאם יבדיל ראשי שיבולים מן הקשין יתפרדו וילכו לאיבוד וי״מ שיכבידו ראשי שבלין על הקשים ולא יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח.
מאן דאמר קוצר קל וחומר כל שכן בוצר – מטעמא דאמינא.
ומאן דאמר בוצר אבל קוצר יש לו ידות ניחא ליה דנסכך בהו דלא ליבדרן – פירוש: ניחא ליה בידות שיהיו מחוברין באוכלין שלא יתפזרו האוכלין ויהיו משומרין עם הידות.
ומעירים: מאן דאמר [מי שאמר] כי קוצר אין לו ידות — כל שכן שהוא סבור שאין ידות בבוצר, שלא ניחא ליה [נוח לו] כלל במציאותם של אותם גבעולים באשכול, שלא נימצייה לחמריה [יתמצה יינו], כי חלק יתר זה סופג לתוכו מן היין והרי סופו להזרק. אולם מאן דאמר [מי שאמר] בוצר אין לו ידות, אבל קוצר — יש לו ידות, דניחא ליה דליסכך בהו [שנוח לו לסכך בהם] עם השבלים, כי היכי דלא ליבדרן [כדי שלא יתפזרו] קני הקש זה מזה. ולכן אפשר לומר שכיון שרוצה בהן הריהם נחשבים.
The Gemara notes: The one who said that in the case of one who harvests grain, the straw is not a handle, all the more so would he say so in the case of one who harvests grapes, since the stems are not suitable for his needs. Stems are not wanted in the winepress, so that they will not absorb wine. By contrast, the one who said in the case of one who harvests grapes that it has no handles, he said so only in that case; however, in the case of one who harvests grain, he would say that it has handles, since the grain attached to the straw is suitable for his needs. He can roof the sukka with them and weigh down the straw, so that it does not scatter in the wind.
הכל
(9) נֵימָא דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא הסוֹכֵי תְאֵנִים וּבָהֶן תְּאֵנִים פַּרְכִּילִין וּבָהֶן עֲנָבִים קַשִּׁין וּבָהֶן שִׁבֳּלִים מַכְבֵּדוֹת וּבָהֶן תְּמָרִים כּוּלָּן אִם פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכָלִין כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו פְּסוּלָה אֲחֵרִים אוֹמְרִים עַד שֶׁיְּהוּ קַשִּׁין מְרוּבִּין עַל הַיָּדוֹת וְעַל הָאוֹכָלִין.
The Gemara suggests: Let us say that the statement of Rav Menashya bar Gadda is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: Fig branches, and there are figs on them; vines, and there are grapes on them; straw, and there are stalks of grain on them; palm branches, and there are dates on them, with regard to them all, if the amount of waste is greater than the amount of the food, a sukka roofed with them is fit. And if not, the sukka is unfit. Aḥerim say: The sukka is unfit until the amount of straw is greater than the combined amount of the handbreadth of the handles attached to the food that is susceptible to ritual impurity and the food.
ערך מכבד
מכבד – א(פסחים נו:) מכבדות דברי הכל אסור גזרה שמא יעלה ויתלוש. (סוכה יג:) מכבדות ובהם תמרים (בריש עוקצים יד) המכבד של תמרה ד׳ טפחים פי׳ פצעילי תמרה והוא האשכול שתלויים בו התמרים ומפני שני דברים נקראת מכבדת חד משום הפרי שהוא תלוי עליה היא כבידה וניתלית למטה וחד שהיא לכבד את הבית ופירשנו מכבדת של תמרה ריכבא דהוצי.
ערך סך
סך – ב(בבא קמא קיד.) אבל לא יקוץ את סוכו (סוכה יג:) סוכי תאנים ובהם תאנים פירוש אמירי תאנים וכן פי׳ סוכה שריחה רע (בבא מציעא קה) כדכתיב באבימלך ויכרות סוכת עצים.
ערך אזביון
אזביון – גאין אוכלין אזביון בשבת בפרק שמנה שרצים (שבת קט:) ובפרק קמא דסוכה (סוכה יג) בגמרא דחבילי קש ובפרק י״א בפרה (משנה פרה י״א) ובסוף נגעים (משנה נגעים י״ד:ו׳) פירו׳ אזביון שומשוק בלשון רבנן כדאמרי רבי יוסף אמר אזוב אברתא בר המג אזביון אברתא בר הנג עולא אמר מריא חיורא ומסקנא רב פפי אמר שמשוק א״ר ירמיה כוותיה דרב פפי מסתברא וכולי בשמנה שרצים.
ערך אפקותא
אפקותא – דדדיקלא בגמ׳ דחבילי קש (סוכה יג) (נדה כד) בגמר׳ וחכמים אומרים פי׳ ראש הדקל שיש בו חריות הרבה פ״א הצואר של דקל שנחתך מן הדקל והחריות עמו דבוקין תרגום ותשבר מפרקתו ואתתברת אפקותיה.
ערך גרדם
גרדם – ה(סוכה יג) בגמ׳ דחבילי קש (פרה פי׳ י״א) מצות אזוב ג׳ גבעולין שיריו שנים וגרדומיו כל שהוא. (מנחות לח:) מאי שיריו ומאי גרדומיו לאו שיריו דאפסי׳ מינייהו גרדומיו דאיגרד׳ איגרדומי לא חדא קתני שירי גרדומיו כל שהוא ולימא גרדימיו שיריו למה לי הא קא משמע לן דבעינן שיריו כגרדומיו כדי לענבן (מנחות לח:) אמר רב פפי גרדומי דציצית כשרות וכו׳ פי׳ כשיבלו הציצית ולא ישתייר ממנו אלא מקצת וכה״ג באזוב (א״ב תרגום ותמס כעש חמודו מסיית היך עמר דאיתגרדים גושמיה).
א. [בעזעם.]
ב. [צווייג.]
ג. [גריכיש קרוט עס הייסט איזאפ.]
ד. [דר שפיץ פון דעם בוים.]
ה. [ברעכען, טייהלען.]
נימא דרב מנשיא – דאמר קוצר אין לו ידות תנאי היא.
סוכי תאנים – ענפי תאנים.
פרכילין – זמורות.
מכבדות – ענפי דקל.
כשירין – לסכך.
על הידות – כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה.
אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה – אבל אוכל מרובה פסולה אע״ג דאמר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) בית שסיככו בזרעים טיהרו משום דבטלינהו יש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר לה אחר החג אי נמי בעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תעשה ולא מן העשוי אי נמי התם כשעשה בהן שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה והכא בשלא עשה בהן שינוי מעשה כדמוכח בתר הכי דפריך אי הכי מ״ט דרבנן דמה שמניחן ע״ג הסוכה לא חשיב שינוי מעשה וכן בפרק לא יחפור (ב״ב דף יט: ושם) דאמר רקיק אינו ממעט בחלון כדקאמרינן התם משום דלא מבטל ליה ופריך ותיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה דלא מהני ביטול בלא שינוי מעשה.
אחרים אומרים עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין – פירוש: ידות השבלים הן כדתנן בפרק קמא דעוקצין וקנה של שבלת ג׳ טפחים ויד כל הנקצרין שלשה טפחים.
לימא דרב מנשיא בר גדא תנאי היא, דתניא סוכי תאנים ובהן תאנים פרכילי ענבים ובהן ענבים מכבדות ובהן תמרים קשים ובהן שבלים אם פסל1 מרובה על האוכל כשרין ואם לאו פסולין. אחרים אומרים עד שיהיו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין – לר׳ אבא ודאי תנאי היא אלא לרב מנשיא ודאי מי יימר תנאי היא. אורחא דתלמודא נקיט הכי דמאן דאפשר ליה לפרוקה מספק בה אם תנאי היא.
1. כן בכ״י מוסקבה 185, והשוו בבלי סוכה י״ח., י״ט. ועוד. ברוב עדי הנוסח של הבבלי: ״פסולת״. בכמה עדי נוסח: ״פסול״.
ידות האוכלין והם העוקצים המחוברים עמהם שהם כבית יד להם וניטלין בהם הרי הם מביאין טומאה לאוכלין ומיטמאין עם האוכלין ר״ל שאם נגעה טומאה ביד הרי האוכל כמוהו ואם נגעה באוכל הרי היד כמוהו והבוצר ענבים לדרכם אין לו ידות ליטמא עם האוכל או להביא לו טומאה שהרי אינו צריך לבית אחיזה ואדרבה רוצה הוא שלא יהו לשם כדי שלא יהו מוצצות את יינו ולא נתרבית יד לטומאה לא בכלי ולא באוכל אא״כ היא צריכה לכלי או לאוכל וכן הקוצר לסיכוך אין לו ידות שהרי אם הם קשים עם שבליהם אין נוח לו בחבור השבלים עם הקשים שהרי אין האוכל ראוי לסכוך ואע״פ שאפשר שנוח לו בכך הואיל ומ״מ אינן פוסלות את הסכך אחר שהן מיעוט כדי שלא יתפזרו השבלים ויעמדו לשם בהצנע אין זה כלום כמה שערים פתוחים לו להצניע את שבליו קצצן לאכילה יש להן ידות ואפי׳ נמלך עליהם לסיכוך עד שיתחיל לסכך שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין ממנו אלא בשינוי מעשה והענין הוא שכבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה אא״כ נגמרה מלאכתו ואם יש כאן עור העומד לרצועות ומנעלים שנמצא שלא נגמרה מלאכתו אם חישב עליו לעוצבא ר״ל שולחן שנמצא לפי מחשבתו שנגמרה מלאכתו הרי הם יורדים לטומאה במחשבה זו ואפ׳ חזר וחישב עליו לרצועות אינו יוצא מתורת קבלת טומאה עד שיתיז את האיזמל לחתוך בו ומ״מ מעשה מוציאו מידי כך אפי׳ היה במחשבה ראשונה מעשה כגון שקיצץ סביבותיו ליפותו שהמעשה מוציא אף מידי מעשה ומחשבה אינה מוציאה אף מידי מחשבה מעתה ידות האוכלין שהתיר אגדן אע״פ שזה גלוי הדעת שאינו צריך להן ואינו קפיד אם האוכלין מתפזרים לכאן ולכאן מ״מ אין זה אלא כמחשבה בעלמא אבל אם בססן ר״ל שדשן ברגלי בהמה או במקלות הרי זה מעשה ומוציא מידי תורת קבלת טומאה ואע״פ שאפשר שעדיין נוח לו בחבורם שאלמלא הן אין השבלים נוחים להפך בעתר שמתוך שהשבלים קצרים יוצאים הם מתוך עוקצי העתר ונשמטים ממנה:
לימא דרב מנשיא בר גדא כו׳ – דר׳ אבא דאמר קוצר יש לו ידות ודאי תנאי היא דלא אפשר דתיתי מימריה כרבנן דאמרי אם פסולת מרובה על האוכלין לבדם כשרים אלמא ידות לאו כאוכלין אלא כפסולת ואיהו דאמר כאחרים אלא דרב מנשיא דאתיא כרבנן מי לימא תנאי היא כלומר דהויא דלא כאחרים או כאחרים או אפשר דתיתי מימריה אפי׳ כאחרים ומשני דהא דרב מנשיא אפילו לאחרי׳ הוא דהא דאמרי אחרים יש לו ידות מיירי בשקצרן לאכילה דניתא לי׳ בידות וחזי לטומאה ואח״כ נמלך עליהם לסכוך דכבר נחתי להו טומאה מעיקר ולא סלקא מנייהו בהמלכה בתרייתא אבל קוצר מתחלה לסכך מודו אחרים דאין לו ידות.
בד״ה אם פסולה כו׳ דאמרי׳ בפ׳ העור והרוטב כו׳ וכן בפ׳ לא יחפור כו׳ דאמר רקיק אינו ממעט בחלון כצ״ל. ונ״ב פי׳ חלת רקיק:
ומציעים: נימא [האם נאמר] כי דבריו של רב מנשיא בר גדא תנאי [מחלוקת תנאים היא] היא בדבר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סוכי (ענפי) תאנים ובהן תאנים, פרכילין (זמורות) ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות (ענפים) ובהן תמרים — כולן, אם פסולת מרובה על האוכלין — כשרה לסכך, ואם לאו — פסולה. אחרים אומרים: עד שיהו קשין מרובין בכמותם על הידות (הטפח הסמוך לאוכל וצריך הוא לו, ולכן אף מקבל טומאה ויש לבטלו) ועל האוכלין יחד.
The Gemara suggests: Let us say that the statement of Rav Menashya bar Gadda is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: Fig branches, and there are figs on them; vines, and there are grapes on them; straw, and there are stalks of grain on them; palm branches, and there are dates on them, with regard to them all, if the amount of waste is greater than the amount of the food, a sukka roofed with them is fit. And if not, the sukka is unfit. Aḥerim say: The sukka is unfit until the amount of straw is greater than the combined amount of the handbreadth of the handles attached to the food that is susceptible to ritual impurity and the food.
הכל
(10) מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר יֵשׁ לָהֶן יָדוֹת וּמַר סָבַר אֵין לָהֶן יָדוֹת.
The Gemara continues: What, is it not that they disagree with regard to this: That one Sage, Aḥerim, who said that the straw must be greater than the handles as well, holds that the produce designated for roofing have handles; and one Sage, the first tanna, who disagrees, holds that they do not have handles?
ונדייק: מאי לאו [האם לא] בהא קא מיפלגי [ברעיון זה נחלקו] דמר [שחכם זה], הסבור שצריך קשים מרובים על הידות, סבר כי יש להן ידות, ומר [וחכם זה] סבר כי אין להן ידות!
The Gemara continues: What, is it not that they disagree with regard to this: That one Sage, Aḥerim, who said that the straw must be greater than the handles as well, holds that the produce designated for roofing have handles; and one Sage, the first tanna, who disagrees, holds that they do not have handles?
הכל
(11) לְרַבִּי אַבָּא וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא לְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא אָמַר לָךְ רַב מְנַשְּׁיָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי הַקּוֹצֵר לסכך אֵין לוֹ יָדוֹת וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן וכְּגוֹן שֶׁקְּוצָצָן לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְסִיכּוּךְ.
The Gemara notes: According to the opinion of Rabbi Abba, who says that grape clusters harvested for the winepress do not have handles, but grain harvested for roofing does, it is certainly a dispute between tanna’im. Clearly, he holds in accordance with the opinion of Aḥerim, who hold that grain harvested for roofing has handles. However, according to the opinion of Rav Menashya bar Gadda, who says that grain harvested for roofing does not have handles, shall we say that it is a dispute between tanna’im, and that he holds in accordance with the first tanna of the baraita? Rav Menashya could have said to you that everyone agrees: With regard to one who harvests grain for roofing, the grain does not have handles. And here in the baraita, with what are we dealing? It is a case where one initially cut the stalks for food, and reconsidered his plan for them, and decided to use them for roofing. Since initially, as food, the grain had handles, its status does not change despite his change of intent.
לרבי אבא – דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ודאי תנאי היא על כרחיה מבעי למימר אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה דהא אמר אין לו ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כל שכן דהוה ליה למימר יש לו וקאמר אין לו הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא.
אלא לרב מנשיא – דאמר קוצר לסכך אין לו מי מידחיק לאוקמי מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי או מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי אחרים דיש לו ידות אבל בקוצר לסכך אחרים מודו נמי דאין לו.
הקוצר לסכך – אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה על האוכל הוה פסול לה לסוכה.
לר אבא – דאמר לעיל בוצר לגת אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות .. (עלים) דאפילו איירי רבנן בקוצר לגת לא חשיבי ידות.
אלא רב מנשיא – דאמר קוצר לסכך אין לו ידות .... אחרים איירי בקוצר לאכילה .... לר׳ אבא לפיכך סברו דאין לו ידות.
ומעירים: לשיטתו של רב אבא שלבוצר אין ידות ולקוצר יש — ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא, שהרי בבירור אומר הוא כאחרים שהקוצר לסכך יש לו ידות. אבל לשיטת רב מנשיא בר גדא שהקוצר לסכך אין לו ידות מי לימא [האם לומר] כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בכך והוא עצמו סובר כשיטת התנא קמא? אמר [יכול היה לומר] לך רב מנשיא: דכולי עלמא סברי [הכל סבורים] כי הקוצר לסכך אין לו ידות. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים], במקרה מיוחד — כגון שקוצצן מתחלה לאכילה ונמלך (והחליט) עליהן אחר כך לשנות את יעודן המקורי שישמשו לסיכוך, ולכן מתחילה כבר היו להן ידות.
The Gemara notes: According to the opinion of Rabbi Abba, who says that grape clusters harvested for the winepress do not have handles, but grain harvested for roofing does, it is certainly a dispute between tanna’im. Clearly, he holds in accordance with the opinion of Aḥerim, who hold that grain harvested for roofing has handles. However, according to the opinion of Rav Menashya bar Gadda, who says that grain harvested for roofing does not have handles, shall we say that it is a dispute between tanna’im, and that he holds in accordance with the first tanna of the baraita? Rav Menashya could have said to you that everyone agrees: With regard to one who harvests grain for roofing, the grain does not have handles. And here in the baraita, with what are we dealing? It is a case where one initially cut the stalks for food, and reconsidered his plan for them, and decided to use them for roofing. Since initially, as food, the grain had handles, its status does not change despite his change of intent.
הכל
(12) אִי קְוצָצָן לַאֲכִילָה מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן וְכִי תֵּימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כֵּיוָן דְּנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְסִיכּוּךְ בָּטְלָה לֵיהּ מַחְשַׁבְתּוֹ וּמִי בָּטְלָה לֵיהּ מַחְשָׁבָה בְּהָכִי וְהָתְנַן זכׇּל הַכֵּלִים
The Gemara asks: If he cut them for food, what is the rationale for the opinion of the Rabbis that the grain has no handles? As a rule, grain has handles. And if you say that the Rabbis hold that once he reconsidered his plan for them and decided to use them for roofing, his initial intent was negated and their legal status is like any other inedible roofing, and they consequently have no handles, the Gemara asks: And was his initial intent negated in that manner? Didn’t we learn in a mishna: All vessels
ומי בטלה מחשבה – קבלת טומאה בהכי ואפילו לא נטמאו קודם שנמלך מיהו ירדה להן תורת קבלת טומאה על ידי מחשבה ראשונה ומי בטלה קמייתא במחשבה בתרייתא.
אי הכי מאי טעמייהו דרבנן בשלמא אי אמרת דמתנית׳ בשקצר לסכך ותנאי היא שפיר אל׳ השתא דאמרת שקצרן לאכילה מ״ט דרבנן וכ״ת כיון דאימלך עלייהו בטלה לה מחשבתו ראשונה שחשב עליה על הידות כשקצרן לאכילה והא קי״ל דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה וכ״ת ה״מ כלים דחשיבי ואית להו טומאה מנפשי׳ אבל ידות דלא חשיבי דטומאה דידהו משום טפלת אוכלין במחשבה נחתי לטומאה ובמחשבה סלקין מינה והתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין בשלמא למ״ד בססן התיר אגדן ושנתפזרו ונתבססו גליא דעתי׳ דלא ניחא בידות ובמחשבה מוציא מידי מחשבה שפיר אלא למ״ד דוקא בססן ממש בעליו דעביד בהו מעשה אבל מחשבה לא מהניא מאי איכא למימר והכי אתיא כרבנן אליבא דידיה ופרי׳ הכא נמי פלוגתא דאחרים ורבנן בשקצרן לאכילה ונמלך עליהם לסכך ובססן ממש ופרכי׳ אי בססן ממש מאי טעמא דאחרים דאמרי לא סלקי מטומאת׳ ע״י מעש׳ ופריק דאינהו דאמרי כרבי יוסי דס״ל דאף ע״ג דבססן טמאי׳ דבסוס לא הוי גלויי דעתא דמוכח דלא ניחא ליה בהני ידות ולאו מעשה גמור הוא דאכתי חזו להפכן בעתר והכ׳ נמי סברי רבנן דאכתי לא בטלי מתורת ידות מפני שבססן דכי סתר לה לסוכה נקיט לה בגיליהו וכיון דמעיקרא קצרן לאכילה כל היכא דאיכא שום תועלת בעולם באותן ידות לאוכלין בטומאתן הם עומדין אבל כשקצרן מתחלה אין דעתו ואין לו רצון באותן ידות כלל ולשון בססן למאן דמפרש היתר אגדן מלשון מתבוססת בדמיך שפירושו מתגולל ה״נ התיר האגד מתגוללין ומתפזרין בגורן.
ומקשים: אי [אם] קוצצן לאכילה — מאי טעמייהו דרבנן [מהו איפוא טעמם של חכמים] הסוברים שאין להם ידות? הרי הלכה היא שלסתם שבלים יש ידות! וכי תימא קסברי רבנן [ואם תאמר שסבורים חכמים] כיון שנמלך עליהן לסיכוך, בטלה לו מחשבתו הראשונה שחשב עליהן לאכילה, והפכו להיות כשאר סכך שאינו עשוי לאכילה, וממילא גם בטל דין ידות מקצות השבלים. אולם, ומי בטלה ליה מחשבה [והאם בטלה לו] בהכי [בכך], שהחלטה ראשונה שהחליט בדבר יעודם של השבלים תתבטל על ידי החלטה אחרת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל הכלים
The Gemara asks: If he cut them for food, what is the rationale for the opinion of the Rabbis that the grain has no handles? As a rule, grain has handles. And if you say that the Rabbis hold that once he reconsidered his plan for them and decided to use them for roofing, his initial intent was negated and their legal status is like any other inedible roofing, and they consequently have no handles, the Gemara asks: And was his initial intent negated in that manner? Didn’t we learn in a mishna: All vessels
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.