הא דבעא מניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר – פירשו כל רבותינו ז״ל דתרתי בעיי ב״מ ועל בני המבוי שפותח פתחו למבוי שלהם הוא שאמר שמעכבין עליו ומפני רבוי הדרך וה״ג בכל נוסחי הגאונים ז״ל א״ל בני מבוי מעכבים עליו ואכסניא לפי בני אדם מתחלק׳ ותנ״ה אחדא מיניהו זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסני׳ לפי בני אדם.
ואי קשי׳ לייתי נמי תניא נמי אבני מבוי מעכבים עליו מיהא דתני׳ לקמן איכא למימר ההיא חסורי מחסרא. ודילמ׳ ר׳ קתני לה ור׳ שמעון פליג עליה ואפשר היה לו׳ כן משום דלר׳ דאמר דשקיל במבוי וסותם כנגד פתחו מעכבין עליו ולר׳ שמעון דאמר כולן משתמשות במבוי אין מעכבין עליו ולפיכך לא סיעוה מיניה אי נמי כיון דבעא גמ׳ לאיתוי׳ בסמוך לא חש לה ואשכחן כי האי גוונא בתלמוד׳ דמצי לאיתוי׳ תנ״ה ולא מייתי חדא בפ׳ הזהב גבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואחרת בשבת פרק מפנין גבי מטלטלים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה ותניא כרב הונא הוא, וכן כתב שם רבי׳ הגדול ז״ל.
וא״ת היכי פשט ליה דמעכבי׳ מפני רבוי הדרך, דהא קיימא לן לדידן דאין טענת ריבוי הדרך במבוי ולא שנינו אלא בחצר השותפין בפ׳ חזקת הבתים וכדבע״ל למיכתב קמן. א״ל זו אינה דומה לזו שבודאי למי שיש לו פתח ודרך במבוי ואף ע״פ שהוא מרבה עליהן נכנסין ויוצאין אינן יכולים לעכב עליו אבל מי שאין לו עסק במבוי כלל ואין לו שם פתח היאך י״ל עליהם בודאי דין הוא שיעכב עליו ואדרבה׳ מדקא מיבעיא ש״מ שאין במבוי דין (מבוי) [ריבוי] הדרך (כבני) [בבני] המבוי עצמן שאם כן פשיטא דמעכבים לאחר אלא לפי שאין דנין בו דין רבוי הדרך בבני המבוי הוצרך לשאול על בני מבוי אחר, ופשט ליה דמעכבין כטעמ׳ דאמרן.
ולא תימא כי אמרי׳ מעכבין ה״מ במבוי שפתוח לרחבה או לבקעה אבל פתוח לרש״ה כיון דרבים דחקי ועיילי התם אינן יכולים לעכב זה על זה אלא לעולם מעכבים שאינו דומה דרך של זה שהוא קבוע לדרכם של בני רשות הרבים שהוא עראי ואקראי בעלמא אבל במבוי המפולש ודאי הוה ליה רש״ה ואינן יכולין לעכב עליו כמו שכתבו ר״ח ורבי׳ ז״ל.
ופירוש אכסניא לפי בני אדם, אכסניא של מלך. ולשון אחר פירשו בו ר״ת ורבי׳ יצחק ז״ל זבל של אכסניא וגילפא שדרו׳ שמניחין אכסניים ונראה שבחצר לנים בלילה וזבל בהמותם גולפותם מניחין אותם שם ומ״ה קתני ברייתא זבל שבחצר לפי פתחים מתחלק דרך פתחים השליכוהו שם ודרך פתחים יטלו אבל זבל של אכסניא וכן גולפ׳ ושדרו׳ שבחצר חולקין אותם לפי רוב בני אדם הדרים בבתים שלא הפקירום האכסניים אלא לדעת בני הבתים הניחום, ור״ח ז״ל כתב לכל בני אדם ופיר׳ שכל הקודם בהם זכה ובתוספת׳ נמי כך מצינו לכל בני אדם, אבל גרסת הספרים עיקר.
וקשה לי אמאי אמר אחד מבני מבוי אחד מבני רשה״ר נמי והוה ליה למימר התם בקש להחזיר פתחו למבוי שאינו שלו בני מבוי. ולאו קושיא היא דאורחא הוא כדאמרינן בר מבואה אבר מבואה אחריתא מעכב ולא אמרי אבר רשות הרבים אי נמי כל שכן בשביתו פתוח לרווחה לרה״ר שמעכבין עליו ושמא ירבה בנכנסין ויוצאין.
אלא הא קשיא לי, למה ליה למימר שבקש להחזיר פתחו דמשמע שרוצה לסתו׳ זה הל״ל שבקש לפתוח לו פתח במבוי אחד וי״ל רבותא קאמר ואין צ״ל אם לא סתם שהרי אף מן המבוי האחד נכנסין ויוצאי׳ כאן אי נמי אורחא דמילת׳ קא מיבע׳ ליה שאין דרך ליכנס בשני מבואו׳ ולא דאיק לי ועוד דהוה לן למימ׳ בני אותו מבוי מעכבין עליו כדאמרי׳ בני אותה העיר מעכבין עליו דבני מבוי סתם בני מבוא׳ שלו משמע.
ופירוש אחר יש בכאן, ששתי שאלות אחד הן, וכך שאל רבי חגא אחד מבני מבוי שבקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה בני מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שהמלך מטיל עליהם לפי בני אדם הנכנסין ויוצאין במבוי מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת הילכך כל זמן שלא פירץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כשהיה עושה מקודם לכן (ואין) [או אין] בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין והוא הדין למבקש להחזיר פתחו לרה״ר אלא שדרך הכל להיות הבתים פתוחות לחצר והחצרות ממבוי א״נ לרה״ר אין מעכבי׳ עליו שהאכסני׳ לפי מבואות מתחלקת וזהו שביתו יוצא למבוי עם המבוי נמנה הואיל ואין לו מבוי אחר שימנה בכללן. ולהאי פירושא כיון דאמרין תנ״ה אכסניא לפי בני אדם לא הוצרכו להביא ברייתא אחר׳ שבני מבוי מעכבין עליו ואין פירוש זה עולה כהוגן והך ברייתא דלקמן נמי משמע דמשום תשמישי החצר מעכבין ולא משום מסין וארנונו׳.
ובתוספתא [ב״מ יא,י] תני הכי רצו בני הפנימי׳ לפתוח להן פתח ממקום אחד יכולין לעכב על ידן ומשמע שרוצה לפתוח פתח במבוי אחר ממש ואילו מעכבין כדי שלא יעברו בני מקום האחר עליהם ומשום ריבוי הדרך.
ולשון הגמ׳ שאמרו להחזיר פתחו למבוי אחר רבותא קאמר לא מיבעיא אם בקש לפתוח במבוי זה. מבלי שיסתו׳ פתחו האחר שמעכבין עליו שהוא מעביר עליהן בני המבוי האח׳ מעכשיו אלא אפי׳ בקש לסתום פתחו שבמבוי זה אין שומעי׳ לו למחר ימלך לפתחו והחזיק בפתח האחר ומרב׳ עליהן דרכן וכל שכן במחזיר לרש״ה שבני מבוי שמעכבים ומיהו אם פירץ פצימיו מן המבוי הזה אין מעכבין עליו והיינו דקאמר להחזיר פתחו ולא קאמר לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר משום דלמא הוי משמע בפירץ פצימיו וההוא ודאי אין מעכבין.
והפירוש שאמרתי שאינו עולה כהוגן מפני שאין דינו מחוור לי, שאם מן הדין לחייבו במס אכסניא של מלך יחשבו אותו כשהוא סתום מכאן ופתוח לשם ואם אין הדין לחייבו למה מונעין ממנו חזרו פתחו א״כ כל היוצא מן המבוי יחייבו אותו שלא לצאת כדי שיתן עמהם בלחי וקורה ובשאר הדברים וכן אחד מעיר שנתן דעתו לעקור משם כן.

אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו – פרש״י ז״ל שבקש להקיף מחיצה סביבות ד״א פירוש שיש לו במבוי כנגד פתחו מעכבין עליו שההולך מראש המבוי לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצ׳.
וזה הפירוש אינו נכון בדרך הסוגי׳, דאי הכי היכי אקשי׳ עליה דרב הונא מהא דתניא נמצא׳ פנימי׳ משתמשת עם כלן ומשתמשת לעצמה הא רב הונא לא אמר שיעכבו אלא פנימים על החיצונים שהדרך מתרבה להם אבל לא חיצונים על הפנימים כיון שאין הדרך מתרבה ועוד שלא מצינו ד׳ אמות במבוי אלא בחצר אמרו ואין דנין במבוי מחצר שהרי אינן שוין שפירוק משא בחצר הוא ולא במבוי.
ויפה פירש ר״ח ז״ל כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי מבפנים ובקש לסתום כנגד פתחו ולהוציאו מכלל המבוי מעכבין עליו מפני שהם היו יכולין לכנס ולהשתמש שם כדאמר רבי שמעון ב״א לקמן והדרך מתרבה עכשיו עליהן.
ואל תתמה אם על הפנימי בלבד היכי קאמר אחד, שהרי בכלל זה יש כל הפנימים שרצו לסתום והחיצונים מעכבין וכל אחד ואחד הבא ברשו׳ הפנימי סותם אע״פ שהחיצון מעכב עליו ולרב הונא אינו סותם ועוד שמצינו אחד סתם על אחד ידוע במסכת יבמו׳ פרק כיצד אשת ר׳ שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטר׳ צרתה כיצד חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה לצרתה לא נפטרה בעלת מאמר. ועוד במסכת שבועות פרק כל הנשבעים היה אחד מהן משחק בקובי׳ או מלוה ברבית שכנגדו נשבע ונוטל ולא נאמר אלא על הנשבע ולא משלם ובפרק המוכר את הספינה היתה מדה של אחד מהן ופירושו של לוקח ולא של מוכר. בפ״ק דב״ק לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם אלא דחד כלומר דניזק.
ופסקו הגאונים זכרונם לברכה כר׳ וליתה לר׳ שמעון ב״א ודרב הונא, ואפילו בא לפתוח לו פתח בסוף חלקו שכנס בתוך שלו שהדרך מתרבה עליהן מחמת שהוא פורק משאו בחוץ ובשלא היה סתום דרך בני אדם לפרק סמוך לבית אין בכך כלום כיון שיש לו להשתמש עמהן.
והוי יודע דכי אמרינן אין בני מבוי מעכבין עליו ה״מ במבוי הפתח למוקצה ולבקעה או לרחבה שאחורי הבתים אבל פתוח לרש״ה אפי׳ בני רש״ה מעכבין עליו משום דבני רשות הרבים נפישי ודחקי ועיילי התם טובא כדאמרי׳ לקמן מבואות המפולשין לרש״ה ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רש״ה מעכבין עליהם והתם בפתוחין מצד אחד קא׳ דאי במפולשין לגמרי משני צדדין היכי סבור מינה בד״א והיכי אמרי׳ זמנין דדחקי בני רש״ה ועיילי טובא הוה ליה למימר דחלפי בהו ומצינו שנקרא מבוי גדור משלש רוחותיו מפולש בפרק כל כתבי הקודש זה כתב הרב ראב״ד זכרונו לברכה. וכן הדברים נראין.
ומיהו דוקא במבוי פתוח ברחבו לרשות הרבים שאין בו פתח בדופן רביעית אבל היה בו פתח ברחבו שאינו רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב רגל הרבים ממנו מעמידים להם דלתות שלפיכך קראוהו מפולש לרשות הרבים כדאמרי׳ התם דשלש דפנות בלא לחי זהו מבוי המפולש ומיהו בהאי דינא אין לחי וקורה מעכבים.
אבל ראיתי דעת כל רבני ספרד זכרונם לברכה דמפולשין משני צדדין קאמר, ולפיכך יש לנו לדחות ולומר שבמפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לפי המבוי עושין להשתמש בו ואין רגל הרבים מצויה שם אבל במפולש משני צדדיו פריץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש ומשום הכי עיילי התם והאי דלא אמר חלפי בהו משום דאפילו בשאין דרך לאלו בדרך האחד דלא חלפי ביה מצי לעכב.