×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם אַוֵּירָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּסוּכָּה קְטַנָּה מַחְלוֹקֶת וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל מַלְכָּה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה קְטַנָּה אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לסוכה הָעֲשׂוּיָה קִיטוֹנִיּוֹת קִיטוֹנִיּוֹת.
due to the fresh air that circulates through the openings in thewall. However, according to the one who said that it is specifically in the case of a small sukka that there is a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis, in which case the baraita is referring to a case where Queen Helene resided in a small sukka, is it customary for a queen to reside in a small sukka whose area is less than four cubits squared? Rabba bar Rav Adda said: This ruling is necessary only in the case of a sukka that is constructed with several small rooms [kitoniyyot]. The sukka was large, but it was subdivided into many small rooms, each of which was smaller than four square cubits.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״המהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סוכה ג ע״א-ע״ב}1 גרסינן בסוכה תנו רבנן2 בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו [מטמא]⁠3 בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מערכי4 המלחמה ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב ואין עושין אותו5 עיבור6 בין שתי עירות ואין האחין והשותפין חולקין בו מאי טעמא הנך כולהו בית כתיב בהו והאי לאו בית הוא ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין [בו]⁠7 עירוב דלא חזי לדירה והאי עירוב [דאין]⁠8 מניחין [בו]⁠9 עירובי חצירות אבל שתופי10 מבוי11 מניחין בו דלא [גרע]⁠12 מחצר [שבמבוי]⁠13 ואין עושין אותו עיבור14 בין שתי עירות דאפילו15 כבורגנין16 נמי17 לא משוינן ליה מאי טעמא בורגנין חאזו למלתיהו18 והאי לא חאזי למלתיה19:
{בבלי סוכה ג ע״א} גמ׳ אמר רב
שמואל בר רב יצחק אמ׳ רב הונא20 הלכה צריכה שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו אמר ליה ר׳ אבה כמאן כבית שמאי (אמ׳ ליה21) ואלא כמאן איכא דאמרי אמר ליה ר׳ אבא דאמ׳ לך מני בית שמאי היא ולא תזוז ממנה22. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק23 ממאי דבסוכה קטנה פליגי דילמא בסוכה גדולה פליגי כגון דיתיב אפומא דמטללתא ושולחנו בתוך הבית דבית שמאי סברי גזרינן שמא ימשך אחר שלחנו ובית הלל סברי לא גזרינן ודיקא24 נמי דקתאני מי שהיה [ראשו ורובו בסוכה]⁠25 ואסיקנא דבתרתי פליגי [פליגי]⁠26 בסוכה גדולה ופליגי בסוכה קטנה וחסורי מיחסרא והכי קתאני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא27 ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. והלכה28 כבית שמאי בתרויהו29 [דחד טעמא נינהו]⁠30. {הלכות גדולות} וכמה כדי ראשו ורובו ושולחנו שבעה טפחים [על שבעה טפחים]⁠31:
{בבלי סוכה ג ע״א-ע״ב32} גרסינן בסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין האחים השותפין33 חולקין בו דלא חזי לדירה:
1. מובא גם ברי״ף בבא בתרא פרק א (דף ז ע״ב), ובהלכות מזוזה.
2. תנו רבנן: חסר בריב״ח, דפוס קושטא וברא״ש.
3. מטמא: גכד גכה, כ״י פריס 756, כ״י נ, דפוסים, רא״ש, עיתים (סי׳ ק״ה). כ״י א: ״מיטמא״.
4. מערכי: כ״י פריס 756, כ״י נ, דפוסים, ריב״ח, רא״ש: ״מעורכי״.
5. אותו: חסר בכ״י נ.
6. עיבור: כ״י פריס 756: ״עירוב״, וכן בהמשך שם.
7. בו: גכד גכה, כ״י פריס 756, כ״י נ, עיתים, ריב״ח, ר״ח, דפוסים. כ״י א: ״ביה״. וכן בהמשך.
8. דאין: גכד גכה, כ״י פריס 756, כ״י נ, עיתים, ריב״ח, דפוסים. וכן כ״י פריס 756 אחר הגהה (שם לפני הגהה: ״ואין״. כ״י א: ״דלא״.
9. בו: גכד גכה, כ״י נ, דפוסים, עיתים, ריב״ח. כ״י א: ״ביה״.
10. שתופי: גכה, כ״י פריס 756, כ״י נ, דפוסים, עיתים: ״שתוף״.
11. מבוי: גכד: ״מבאות״.
12. גרע: גכד גכה, כ״י פריס 756, כ״י נ, עיתים, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״מגרע״.
13. שבמבוי: גכד גכה, כ״י נ, עיתים, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״של-מבוי״. כ״י פריס 756: ״שמבוי״.
14. עיבור: כ״י פריס 756, דפוס קושטא: עירוב.
15. דאפילו: דפוסים: ואפילו.
16. כבורגנין: דפוס קושטא: בבורגנין.
17. נמי: חסר בדפוסים.
18. חאזו למלתיהו: גכד: ״למלתיהו חאזו״.
19. למלתיה: כ״י פריס 756: ״למילתיהו״.
20. אמ׳ רב הונא: וכן ב-גי, כ״י נ, ה״ג. חסר בדפוסים, ובריצ״ג.
21. אמ׳ ליה: חסר ב-גי, כ״י נ, דפוסים, ה״ג, ריצ״ג.
22. ממנה: וכן ב-גי. כ״י נ, דפוסים: ״מינה״, וכן בה״ג, ר״ח.
23. יצחק: גי: ״רב יצחק״.
24. ודיקא: כ״י נ: ״ודייקינן״.
25. ראשו ורובו בסוכה: גי. חסר בכ״י א, דפוס קושטא. כ״י נ רק: ״ראשו״. בדפוסים הושלם כאן סיכום הסוגיא שבגמרא: ראשו ורובו ולא קתני מי שאינו מחזיק ראשו ורובו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואלא מאי בסוכה גדולה פליגי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין בית שמאי אומרים יצא ובית הלל אומרים לא יצא מיבעי ליה ואלא קשיא מי שהיה.
26. פליגי: גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
27. אומרים לא יצא, אומרים יצא: גי: ״פוסלין, מכשירין״. כבר״ח.
28. והלכה: וכן ב-גי. כ״י נ: ״והלכת׳⁠ ⁠״.
29. וכן בר״ח ובריצ״ג בשם ״רובא דרשוותא״.
30. דחד טעמא נינהו: דפוסים, וכן-גי לפני הגהה. חסר בכ״י נ, כ״י א.
31. על שבעה טפחים: גי, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, כפי שחסר בה״ג.
32. מובא גם ברי״ף הלכות קטנות סוף הלכות מזוזה (דף ו ע״ב), וברי״ף עירובין פרק ז (דף כה ע״ב).
33. השותפין: וכן כ״י נ. דפוסים: והשותפין.
ערך קטן
קטןא(סוכה ג.) בסוכה העשויה קיטונות קיטונות (יומא טו) ורמינהי (מדות לד) ארבע לשכות היה בבית המוקד פתוחות לטרקלין. (בראשית רבה כה) זה ספר לארכון טיקטונים שבנה המדינה חדרין ובובין ומערות ויבא החדרה תרגום ירושלמי ועל לקיטונה וכן ובחדר משכבך ומחדרים אימה (א״ב פי׳ בל״י חדר ובפרט אשר שוכבים בתוכו אבל טקטון בלשון יוני חרש עצים ואבנים וארכיטקטון ראש האומנים והחרשים):
א. [שלאף געמאך.]
משום אוירא – רוח שהוא שולט בה מפני החום.
אלא למ״ד בקטנה פליגי – אבל בגדולה אפילו רבנן מודו.
וכי דרכה של מלכה – והלא נערותיה ומשרתיה מסובים עמה.
ועוד בהשלמה, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב. אבל שיתוף מניחין בו, דלא גרע מחצר שבמבוי שמניחין בו שיתוף. ואין האחין והשותפין חולקין בו, כלומר אין בו דין חלוקה בחצר, דקיימא לן נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. עד כאן.
אלא לר׳ זירא דאמר דבסוכה קטנה פליגי ואסיקנא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לקיטונית שבה – פירוש: דסוכה גדולה הואי והואי בה חדא קיטונית פחותה מארבע על ארבע.
בד״ה דאמר לך מני כו׳ מיהו שמעתין דהתם תימה היכי דייק כו׳ ומדב״ש נשמע לב״ה כו׳ עכ״ל שיעור דבריהם כך הוא דלפי יישוב שמעתין דהתם לא מייתי ראיה מהך מלתא דסוכה אלא למילתא אחריתא דב״ה מחמירין מדרבנן דאם עשה כדברי ב״ש לא עשה ולא כלום השתא לית לן לדחוקי כדלעיל למימר דבסוכה גדולה הלכה כב״ה אלא דמצינן למימר שפיר דבסוכה גדולה הלכה כב״ש דרב יוסף לא נחית לאתויי התם ראיה אהך מלתא דסוכה כלל אלא אמילתא אחריתא כמו ק״ש וע״ש בתוס׳:
בסוגיא של בית שמאי ובית הלל.
מסקנת הסוגיא היא שב״ש וב״ה פליגי בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה. יש לעיין בטיב שתי המחלוקות האם קשורות הן זו בזו או שיש כאן שתי מחלוקות נפרדות.
התשובה לשאלה הזאת תלויה בשיטות הראשונים:
א) שיטת התוס׳.
תוס׳ ד״ה דאמר פוסק להלכה כב״ש בסוכה קטנה וכב״ה בסוכה גדולה. יוצא שלתוס׳ אין המחלו׳ תלויות זו בזו.
והנה, בעל המאור מסכים עם תוס׳ ומבאר את ההבדל בין סוכה קטנה לגדולה, שבסוכה קטנה הטעם של ב״ש הוא מפני פסול דאורייתא דסוכה צריכה להיות דירת קבע, ובזה ההלכה כמותם. מאידך בסוכה גדולה טעמם של ב״ש הוא גזרה שמא ימשך אחרי שולחנו - היינו חשש דרבנן ובזה אין ההלכה כמותם.
ונראה ששיטת ב״ש בסוכה קטנה אליבא דבעה״מ אינה שהחפצא של סוכה הוא דירת קבע כפי שבאמת סובר ר׳ יהודה - ואין הלכה כמותו. לב״ש החפצא של סוכה הוא דירת עראי אלא שמעשה ישיבת הגברא צ״ל בקביעות דבעינן תשבו כעין תדורו. ומאחר שמעשה הישיבה בסוכה קטנה אינו קבע לכן אינו מקיים מצוה כשיושב בה. ברם בחפצא של הסוכה אין דין שתהיה קבע, שלא כשיטת ר״י.
ב) שיטת הרי״ף.
הרי״ף פוסק כב״ש בשתי המחלוקות (עיין דף י״ג ברי״ף). וז״ל (ברי״ף דף ד.): ולאו טעמייהו דב״ש משום דבעינן דירת קבע אלא טעמייהו משום דגזרינן שמא ימשך אחר שולחנו, עכ״ל. פשטות דברי הרי״ף מורה שגם פסול הסוכה הקטנה לב״ש הוא מדרבנן. סוכה קטנה שוה לסוכה גדולה, בשתיהן אינו יוצא חובת סוכה מדרבנן כששולחנו מחוץ לסוכה. עיין במלחמות ד׳ לרמב״ן שכנראה מפרש כך את דעת הרי״ףא.
עיין בתוס׳ הגרעק״א זצ״ל על המשנה לקמן (דף כח) שכ׳ דלפי הרי״ף אם עשה סוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה ושם שלחנו בתוך הגדולה דיצא דאין כאן הגזרה שמא ימשך אחר שלחנו כי מ״מ יהיה בתוך סוכה. ולכאורה, אפי׳ לפי הרי״ף מכיון שיש חשש שמא ימשך אחר שלחנו גזרו מדרבנן שעור בסוכה עצמה, וכן משמע מפירוש המלחמות על הרי״ף שאומר ״שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה״. ז׳ על ז׳ לב״ש מהווה שיעור ובפחות מכך לא מקרי סוכה, וליכא נפקא מינה אם שם את שלחנו בתוך סוכה גדולה שהרי אין הקטנה נחשבת סוכה. וצ״ע בדברי מרן הגרע״א זצוק״ל.
ג) שיטת הרמב״ם.
הרמב״ם פוסק כב״ש בין בקטנה ובין בגדולה. עכ״ז נראה שלרמב״ם מהוים פסול הקטנה ופסול הגדולה שתי הלכות שונות - שלא כרי״ף.
דין סוכה קטנה מביא הרמב״ם בריש הלכות סוכה (פ״ד הל״א) וז״ל: שעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים כו׳ ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים כו׳ היתה פחותה מעשרה או משבעה על שבעה כו׳ הרי זו פסולה, עכ״ל. מזה משמע שהרמב״ם משוה את הדין של ז׳ טפחים ברוחב עם הדין של י׳ טפחים בגובה. ויוצא, שלרמב״ם הדין של ב״ש בסוכה קטנה מן התורה הוא והוי הלכה דאורייתא בשעור הסוכה.
מאידך את הדין של סוכה גדולה מביא הרמב״ם בפ״ו הל״ח, וז״ל: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך ביתו כו׳ הרי זה אסור וכאילו לא אכל בסוכה כו׳ גזרה שמא ימשך אחר שולחנו, ואפילו בסוכה גדולה, עכ״ל. מבואר שלרמב״ם הדין בסוכה גדולה הוא מדרבנן.
הרי מוכח דלרמב״ם יש כאן שתי הלכות שונות לגמרי: בסוכה קטנה דין תורה קובע את שעורי הרוחב, ובסוכה גדולה יש גזרת החכמים בלבד. ויש להבין אליבא דרמב״ם האם יש שייכות בין הדין מדאורייתא בקטנה והגזרה מדרבנן בגדולה.
מסתבר, דגם לרמב״ם אכן תלויות ההלכות זו בזו. והביאור בזה הוא כי דין סוכה קטנה קובע שבסוכה יש צורך מדאורייתא למקום הראוי לתשמיש של אכילה. אם רוחב הסוכה פחות מז׳ טפחים ומפני כך אין הסוכה מחזקת שולחנו, הרי איננה ראויה לתשמיש המעכב במצות סוכה. לדעת הרמב״ם דין זה הוא מה״ת. בסוכה גדולה יש גזרה מדרבנן הנוגעת גם כן לתשמיש של אכילה בסוכה. חכמים גזרו שהאכילה צריכה להיות רק על שלחן הנמצא בתוך הסוכה. ודומה, שתקנתם מיוסדת על הדין דאורייתא. הואיל ומן התורה יש חלות דין שולחן בסוכה המעכב בשעור הרוחב גם החכמים גזרו שבמעשה האכילה צריך השולחן להיות בתוך הסוכה. ככה יתקיים מדרבנן התשמיש של אכילה בסוכה כדין.
לפי הרמב״ם יש שעור דאורייתא בסוכה שתהיה ראויה לתשמיש דירה, ולפי׳ צ״ל ז׳ על ז׳, דאף דרבנן לא מצרכו חפצא של דירת קבע אבל ראויה לתשמיש ולמעשה דירה בעינןב.
ב

הגמרא
בברכות (יא.) משוה מי שקרא ק״ש כדעת ב״ש למי שאכל בסוכה כפי ב״ה. וז״ל רב יוסף אמר עשה כדברי ב״ש לא עשה ולא כלום דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה וכו׳, עיין שם.
ושאלו התוס׳ כאן (ד״ה דאומר) על השייכות בין העניינים. וחדשו ששווים בכך שכל שעבר על שתי הגזרות האלו לא רק שעבר על תקנות דרבנן, אלא שגם לא קיים את המצות מן התורה; חכמים הפקיעו ממנו את עצם הקיום של המצוות מן התורה. וקשה, היאך הפקיעו הרבנן את המצוות מה״ת, ואין לדמותן למה שגזרו חז״ל שאין תוקעין בשבת ואין נוטלין לולב בשבת והפקיעו קיומי המצוות, כי שם קבעו איסור וגזרו איסור הוצאה על התוקע בשבת ועל הנוטל בשבת ועיקר התקנה היתה תקנת איסורין וממילא ליכא מצוה, ברם בסוכה ובק״ש לכאורה משמע מהתוס׳ שחז״ל הפקיעו את קיומי המצוות בלי תקנת איסור, ועלינו להבין מנין כח זה להפקיע מצוה דאורייתא במקום שאין איסור.
ועוד יש לעיין בחלות ההפקעה - האם גזרו חז״ל שהיושב ואוכל בתוך הסוכה כשהשולחן הוא בתוך הבית שחסר לו אפילו מעשה מצוה של ישיבה בסוכה או״ד הפקיעו את קיום המצוה לחוד. קיימת נ״מ בכך אם הגברא יושב בסוכה בשמיני ואוכל כששולחנו נמצא בבית - היעבור בבל תוסיף. אם הפקיעו החכמים ז״ל את עצם מעשה המצוה לא יעבור שהרי אינו נחשב ליושב בסוכה כלל ע״פ דין. אבל אם גם מדרבנן נשאר מעשה המצוה, אלא שבתוך החג הפקיעו את קיום המצוה בלבד, אכן יעבור שהריהו יושב מעשה ישיבה דמצות סוכה בשמיני.
ונראה שניתן לפשוט את שתי השאלות מהרמב״ם הנ״ל בדין סוכה גדולה, וז״ל: הרי זה אסור וכאילו לא אכל בסוכה וכו׳. מוכח דלרמב״ם יסוד התקנה בשולחנו מחוץ לסוכה הוא חלות שם איסור. אסור מדרבנן לגברא לאכול ככה, וגזרו שמי שעובר על איסור זה אינו מקיים את המצוה; העבירה מפקיעה את הקיום, כי אין הפקעת קיום המצוה בלי חלות איסור. וכדומה לגבי השאלה השניה - משמעות דברי הרמב״ם שיש מעשה מצוה של ישיבה בסוכה אלא שאינו מקיים מצוה ״וכאילו לא אכל בסוכה״.
יוצא שלפי הרמב״ם דזוהי השוואת הש״ס בין סוכה וק״ש: גם בק״ש יש איסור לנהוג כב״ש נגד ב״ה, ומי שעובר על האיסור אינו מקיים את המצוה. אעפ״כ יש כאן מעשה מצוה של ק״ש, כי החכמים הפקיעו רק את קיום המצוה כפי שעשו בסוכה.
אך מהרמב״ם נראה שקיים איסור פרטי בהלכות סוכה שלא לאכול על שלחנו בתוך הבית ומאידך בק״ש משמע מהסוגיא בברכות (יא) שהאיסור שם הוא כללי: שלא לעבור על דברי ב״ה ושלא לנהוג בקפידה כשיטת ב״ש. לדעת הרמב״ם האיסורים מפקיעים את קיומי המצוות. (ועיין ברמב״ם בפ״ב מק״ש הל״ב שאינו מזכיר שאסור להקפיד לקרא ק״ש כב״ש וגם משמיט את הדין שמי שעשה כב״ש לא עשה ולא כלום, וצ״ע בפסקו).
ונראה שהפירוש הזה ברמב״ם מוכרח בק״ש, כי ב״ה אסרו לומר ק״ש רק למי שמשנה את מצב גופו בעת הקריאה כדי לקיים שיטת ב״ש. למשל בק״ש של ערב, מי שעומד אסור לו לשכב ולקרא. ברם אם היה שוכב מכבר מותר לו לקרא את הק״ש של ערבית בשכיבה. א״כ לא יתכן שבתקנת ב״ה יש הפקעה של עצם מעשה המצוה. הרי ק״ש בשכיבה כשרה בערב למי שהיה שוכב מקודם. יש רק איסור מדבריהם לשנות את מצב הגוף; הגברא חייב לקרא ק״ש כדרכו ואסור לו להקפיד לקיים את שיטת ב״ש. איסור זה גורם להפקעת קיום המצוה למי שעובר עליו. אבל בכל אופן יש מעשה מצוה של ק״ש - כמו שסובר הרמב״ם בסוכה.
נפקא מינה במי שמדקדק לקרא ק״ש כפי שיטת ב״ש ואח״כ מתפלל שמ״ע - האם מקיים סמיכת גאולה לתפלה או לא. אם מדרבנן אין קריאתו מעשה קריאה דק״ש כלל גם המצוה של סמיכת גאולה לתפלה אינה מתקיימת. אולם אם חז״ל הפקיעו רק את קיום מצות ק״ש, אך מעשה מצוה של ק״ש לא אזל מקיים סמיכת גאולה לתפלה, דסמיכת גאולה לתפלה תלוי׳ בחפצא של ק״ש ולא בקיום מצותה. הראיה לכך מקיום סמיכת גאולה לתפלה אחרי שעבר זמן ק״ש ולא עבר זמן התפלה, מכאן שאינה מיוסדת בקיום ק״ש אלא בחפצא דק״ש.
עוד יש להתבונן לפי שיטת ב״ה שהסוכה צריכה להחזיק רק את ראשו ורובו ולא את שלחנו - האם יש שיעור רוחב המעכב בסוכה קטנה - ומה יהיה הדין במי שיכול ללחוץ את עצמו לתוך סוכה של ג״ט על ג״ט. ולכאורה בעינן שעור רוחב יותר מלבוד דלבוד כסתום לגמרי ואין בסוכה מקום כלל, ברם שעור מקום של ד׳ טפחים אינו שייך לסוכה אלא להלכות שבת. שם יש חלות דין מקום, בסוכה אין צורך לחלות שם מקום אלא לישיבה תחת סכך בלבד, וצ״ע בדין זה.
א. באמת דברי הרמב״ן אינם ברורים כ״כ. בראשית דבריו הוא אומר וז״ל, בסוכה קטנה נמי משום הכי הוא שמא יביא שולחן וימשך אחריו עכ״ל, כנראה שסובר שפסול מדרבנן. אבל הוא גם אומר וז״ל, אפי׳ לישן ולשנן ולטייל בה או לאכול ופתו בידו פסולה שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה עכ״ל, מזה משמע שיש כאן פסול מן התורה. גם בסוף דבריו שם הוא אומר וז״ל, אבל גדולי הגאונים כך פסקו כדברי רבינו ז״ל ולא חלקו בין גדולה לקטנה כו׳ אע״פ שנחלקו בשתיהן להודיעך כחן, הרי גלו דעתם שאין מפרישין ביניהן עכ״ל. ונראה שמסיק שדין א׳ הוא ששתיהם פסולות מדרבנן בלבד, וצ״ע.
ויתכן שאע״ג שעיקר הגזרה בין בקטנה ובין בגדולה היא מדרבנן מ״מ חלות התקנה בקטנה היא על החפצא דסוכה דליכא בה שעור, ולכן אומר הרמב״ן דאינה סוכה. וכן הסיק רבינו שליט״א לגבי דינו של הגרעק״א זצ״ל, עיין בפנים. ועיין להלן בביאור שיטת הרמב״ם.
ב. שלא כגרי״ז זצ״ל בספרו על הרמב״ם האומר דלרבנן אין דירה כלל בעצם החפצא של הסוכה. הדין של ז׳ על ז׳ מוכיח שיש דין שהסוכה תהיה ראויה לתשמיש ולמעשה דירה. ועיין בגר״א (סי׳ תר״מ ס״ז) המשווה דירה סרוחה ופחות מז׳ על ז׳ כי לרבנן סוכה שאינה ראויה לדירה אינה סוכה.
משום אוירא [אויר] שתהא הסוכה מאווררת על יד משב הרוח הנכנס בין הכתלים לסכך. אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] כי בסוכה קטנה מחלוקת, ולפי זה, סוכתה של הילני המלכה קטנה היתה, וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה ששטחה פחות מארבע אמות? אמר רבה בר רב אדא: לא נצרכה אלא לסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות שהסוכה כולה היתה גדולה, אולם היתה מחולקת למדורים קטנים, ששטח כל אחד מהם פחות מארבע על ארבע אמות.
due to the fresh air that circulates through the openings in thewall. However, according to the one who said that it is specifically in the case of a small sukka that there is a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis, in which case the baraita is referring to a case where Queen Helene resided in a small sukka, is it customary for a queen to reside in a small sukka whose area is less than four cubits squared? Rabba bar Rav Adda said: This ruling is necessary only in the case of a sukka that is constructed with several small rooms [kitoniyyot]. The sukka was large, but it was subdivided into many small rooms, each of which was smaller than four square cubits.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״המהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל מַלְכָּה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה הָעֲשׂוּיָה קִיטוֹנִיּוֹת קִיטוֹנִיּוֹת אָמַר רַב אָשֵׁי לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקִיטוֹנִיּוֹת שֶׁבָּהּ.

Again, the Gemara asks: Is it then customary for a queen to reside in a sukka constructed with several small rooms without leaving a large room in which she could assemble her family and servants? Rav Ashi said: This ruling is necessary only with regard to the compartments in the sukka. It was indeed a large sukka with a large central room; however, there were many small rooms adjacent to the main room. It is with regard to this type of sukka that there is a tannaitic dispute.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לקיטוניות שבה – סוכה גדולה לבני מסיבת׳ וקיטונית קטנה בתוכה לצניעות והיא בקיטונית יתבא ואע״ג דפסולה לא איכפת לן דאשה פטורה מן הסוכה.
לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה – מה שדחק בקונטרס לרב חנן בר רבה מה ראיה לרבי יהודה הא אי אפשר לשבעה בנים בשבעה טפחים לאו פירכא היא דדילמא ארוכה טובא אבל לא היתה רחבה שבעה טפחים ובניה באותו אורך הוו יתבי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה רבנן סברי בניה בסוכה מעליא הוו יתבי כו׳ ור״י סבר בניה גבה הוו יתבי ואפ״ה לא אמרו לה דבר. לכאורה למאי דס״ד מעיקרא נמי ע״כ לר״י גבה הוו יתבי ולרבנן בסוכה מעליא וא״כ מאי הוצרך ר״א לאסוקי הא מילתא ובאמת ראיתי בחדושי הריטב״א ז״ל שכתב דלא שייך הך מילתא לשינויא דר״א דוקא אמנם לע״ד לפי מה שדקדקתי בל׳ רש״י ז״ל נראה דלעולם לא שייך האי פלוגתא בסוכה מעליא הוו יתבי או גבה הוו יתבי בענין שהסוכה מעליא היא סוכה אחריתי לגמרי והסכך פחות מעשרים דא״כ פליגי ר״י ורבנן בדבר הנראה לעינים דכיון דאיכא סוכה אחרת הכשירה לכו״ע א״כ מאי ראיה מייתי מסתמא בכוונה נעשה כן שהיא ישבה בסוכה גבוה׳ שהיא פסולה ובניה בסוכה הנמוכה שהיתה בהכשר גמור ועוד דרש״י ז״ל כתב להדיא דנערותיה ומשרתיה מסובין עמה משמע שאפי׳ דרך נערותיה ומשרתיה להסב בסמוכין ממש כ״ש דבניה סמוכין על שלחנה ממש אע״כ דלא שייך הך מילתא אלא לר״א לחוד דמוקי לה בקיטוניות שבה וא״כ סייעתא הוא דמייתי למילתא דהשתא א״ש טובא פלוגתא דר״י ורבנן דמסתמא הקיטוניות פתוחות לאותה סוכה גדולה כדאמרינן בעלמא בקיטוניות הפתוחות לטרקלין והטרקלין היינו בירה גדולה והשלחן מפסיק בין הסוכה לקיטוניות ושם היו מסובין נערותיה ומשרתיה וסכך א׳ בשוה על כל הבנין דטרקלין וקיטוניות ולעולם שלחנה היה בין הגדולה לקיטוניות ומש״ה פליגי שפיר דר״י סבר דבניה גבה הוו יתבי ואוכלין משלחן הגדול שלפניהם בגדולה ורבנן סברי דמשום הכשר סוכה היו בניה יושבין עם נעריהם ומשרתים בצד השלחן של צד סוכה הגדולה כן נ״ל ברור בכוונת רש״י ולפ״ז למאי דס״ד מעיקרא דלא שייך פלוגתייהו בהכי ע״כ דמטעמא אחרינא לא חיישו רבנן לראיה דר״י אי משום דס״ל דאין האשה חייבת לחנך בנה או משום דאע״ג דזקנים בשיטתיה דר׳ יהודה קאי אפ״ה לא ס״ל לרבנן נמי כאותן זקנים כדאשכחן בדוכתי טובא וק״ל:
בפירש״י בד״ה ור״י סבר כו׳ וא״ת לרב חנן דמוקי פלוגתייהו כו׳ עד סוף הדיבור. ולפמ״ש לעיל בשם הברייתא בירושלמי דר״י סובר דשיעור סוכה ד׳ אמות וא״כ מדלא מקשה מהאי ברייתא אדרב חנן ע״כ צ״ל בא׳ משני פנים או דלרב חנן פליגי נמי בסוכה גדולה לפי ערך עשרים אמה לשבעה טפחים או שנאמר דרב חנן אית ליה דפליגי נמי בסוכה גדולה משום הכירא היכא שאין הדפנות מגיעות לסכך דר״ח לא איירי אלא בדפנות מגיעות לסכך וא״כ ממ״נ לא קשיא מברייתא דהילני המלכה אדרב חנן משא״כ מדרב הונא אמר רב מקשה שפיר דהתם לא שייך לומר דפליגי נמי לפי ערך דא״כ מאי בין פחות מד׳ ליותר מד׳ דהא לעולם משערינן לפי ערך לפי תירוץ ראשון של התוספות לעיל בד״ה יש בה וכמו שהקשיתי שם על פירוש מהרש״א ז״ל ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה לא נצרכה כו׳ דדלמא ארוכה טובא אבל לא היתה רחבה שבעה טפחים עכ״ל. ומכאן מוכיח בספר ב״ח בא״ח סימן תרל״ד דלא בעינן בהכשר סוכה ז׳ טפחים על ז׳ טפחים מרובעות דוקא אלא אפילו ע״י רצועות נמי מצטרפין ובעל טורי זהב ובעל מגן אברהם סי׳ הנ״ל השיבו עליו וכתבו דע״כ גרסינן בתוספות לא היתה רחבה רק שבעה טפחים ע״ש בט״ז באריכות ולענ״ד נראה משיטת התוס׳ כדברי הב״ח ובעיקר דבריו של בעל ט״ז דקשיא ליה אלשון הגמרא דיהיב שיעור סוכה ז׳ טפחים וע״כ בין לאורך ובין לרוחב דאלת״ה נתת דבריך לשיעורין ולענ״ד משום הא לא איריא דהא בכל דוכתי לא קתני אלא לשון מחזקת ראשו ורובו או ראשו ורובו ושלחנו ומסקינן בירושלמי דשיעור ראשו ורובו ששה טפחים וטפח השביעי לשלחנו וא״כ בעיקר השיעור אין לך שיעור מפורש בין לאורך ובין לרוחב אלא כמו שאמרו שמחזקת ראשו ורובו דהיינו ששה טפחים. ולפ״ז אדרבה הוי משמע דטפח השביעי לא בעינן אלא לאורך או רוחב הסוכה לצורך שלחנו ומה״ת נאמר שצריך טפח עודף לאורך וטפח עודף לרוחב דלאו כל אדם זוכה לשני שלחנות וא״כ לעולם בז׳ טפחים על ששה הוי סגי ואי לאו שיצא הדבר מפי הרמב״ם והסכימו הפוסקים ע״י דבעינן שבעה על שבעה לענין הכשר סוכה ואפשר דהיינו מהטעם שכתב בעל מגן אברהם לפי שהיו מסובין בעינן שבעה אורך ומשום השלחן בעינן שבעה רוחב אלא דמלשון רש״י אין הכרע ממש לענין עיקר דבריו של רב הונא אמר רב דקאמר אבל מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו ד״ה כשירה משמע בפשיטות שכל שמחזקת יותר בשום ענין או באורך או ברוחב הוי בכלל יותר מכשיעור דקאמר ד״ה כשיר׳ אם מצד הלשון דהא מחזקת יותר מראשו ורובו ושלחנו וטעמא רבה נמי איכא דמדרב הונא אמר רב נשמע לרב חנן אמר רב כמ״ש הט״ז בעצמו והדבר ברור דלרב הונא דביותר מד״א ד״ה כשירה ע״כ כל היכא שהוא יותר באורך או ברוחב קאמר ד״ה כשירה דהא תליא טעמא בצל סוכה וא״כ כיון שהיא ארוכה טובא ואין רחבה אלא ד״א או איפכא תו לא סגי ליה בצל דפנות וצריך לצל סוכה וזה מבואר לכל מבין וא״כ לרב חנן נמי משמע דלעולם הוי בכלל יותר בין באורך לבד ובין ברוחב לבד. ולפ״ז לא א״ש גירסת הט״ז בתוס׳ דהיתה ארוכה טובא ורחבה שבעה טפחים דא״כ הדרא קושיא לדוכתיה דבכה״ג הוי בכלל יותר מכשיעור וד״ה כשירה ולכך נראה עיקר כגירסת התוספות שלנו דאין רחבה שבעה טפחים דנהי דלענין הכשר סוכה סגי בהכי כשיטת הב״ח דמצטרפין לרצועות אפ״ה איכא למימר דאפילו לרב חנן שייך פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בכה״ג נמי דלא הוי בכלל יותר מכשיעור דקאמר כיון דאפילו כשיעור לא הוי אלא ע״י צירוף מ״מ לא הוי בכלל יותר מכשיעור כן נ״ל לכאורה ועדיין צ״ע משום דלכאורה לרב הונא דקאמר אבל יותר מד״א ד״ה כשירה היינו לענין הרוחב לבד שאין האורך מזיק לרוחב דמסתמא לאו בסוכה של ארבעה דפנות דוקא מיירי וא״כ אין הצל אלא ע״י הדפנות של הרוחב או האורך. ולפ״ז אעיקר דברי תוספת נמי קשה אע״כ דלא שייך לומר מדרב הונא נשמע לר׳ חנן כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד אלא דאפ״ה עיקר דברי קיימין מצד הלשון דכל שיש יותר באורך או ברוחב הוי בכלל יותר מכשיעור כן נ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב תוהים: וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות בלא להשאיר לעצמה אולם רחב שבו תוכל להסב עם בני ביתה ומשרתיה? אמר רב אשי: לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה. שהיתה זו סוכה גדולה והיו בה גם חדרים קטנים צמודים לה.
Again, the Gemara asks: Is it then customary for a queen to reside in a sukka constructed with several small rooms without leaving a large room in which she could assemble her family and servants? Rav Ashi said: This ruling is necessary only with regard to the compartments in the sukka. It was indeed a large sukka with a large central room; however, there were many small rooms adjacent to the main room. It is with regard to this type of sukka that there is a tannaitic dispute.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבָּנַן סָבְרִי בָּנֶיהָ בְּסוּכָּה מְעַלְּיָא הֲווֹ יָתְבִי וְאִיהִי יָתְבָה בְּקִיטוֹנִיּוֹת מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא וּמִשּׁוּם הָכִי לָא אָמְרִי לַהּ דָּבָר ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בָּנֶיהָ גַּבָּהּ הֲווֹ יָתְבִי ואפ״הוַאֲפִילּוּ הָכִי לָא אָמְרִי לַהּ דָּבָר.

The Rabbis hold: Her sons were residing in a full-fledged sukka with a large central room, which everyone agrees was fit. However, she often resided in the small rooms due to modesty, to avoid being in the public eye. And for that reason the Elders did not say anything to her, as even if the small rooms were too small relative to the height of the sukka, there was no problem since her sons did not sit in them. And Rabbi Yehuda holds: Her sons would occasionally reside with her in the small room, and even so, the Elders did not say anything to her, indicating that a sukka more than twenty cubits high is fit even in a small sukka. Now that the Tosefta can be explained according to all the statements cited by the amora’im in the name of Rav, no proof can be cited with regard to the essence of the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis with regard to a small sukka more than twenty cubits high.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״המהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי לא יצא ידי סוכה היה להן לומר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבי יהודה סבר כו׳ – וא״ת לרב חנן דמוקי פלוגתא בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו הכא כיון דבניה גבה הויא לה גדולה ומודו בה רבנן ומאי ראיה של רבי יהודה י״ל דשולחנה בתוך הסוכה הגדולה היתה ובניה על השולחן היו יושבין ראשן ורובן ולא כמסובין הן ולא כזקופין ולי נראה דודאי לרב חנן קשיא והאי תירוצא לרב הונא הוא וכן עיקר דשיעור ראשו ורובו אמרינן לקמן דאינו אלא ז׳ טפחים ואי אפשר לשבעה בנים בשבעה טפחים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן סברי בניה בסוכה מעלייתא הוו יתבי – דאית בה צל כיון דרויחא.
ור׳ יהודה סבר בניה גבה הוו יתבי – פירוש: הנהו לא הוו צריכי לאימן דמחייבי. והני מילי אליבא דר׳ זירא. אבל לרב נחמן בר רב לית ליה קיום. דבסוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו לא אפשר דליתבו בניה גבה. ואנן לא אכפת לן דהא מילתא דרב חנן בר רב{א} דלא כחד היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובמין סוכה זו נחלקו; רבנן סברי [חכמים סבורים] כי בניה בסוכה מעליא הוו יתבי [מעולה, כשירה, היו יושבים], שהיה רחבה גדול והיתה כשירה לפי שיטות אלה, ואיהי יתבה [והיא עצמה ישבה] בקיטוניות משום צניעותא [צניעות], שלא היתה מצויה תמיד בחוץ אלא בחדר קטן, ומשום הכי [כך] לא אמרי [אמרו] לה דבר. שאף אם אמנם היו הקיטוניות קטנות משיעור הרוחב הראוי לגבי גובה הסוכה, מכל מקום, מכיוון שלא ישבו בהם הבנים — הרי הכל כשר. ור׳ יהודה סבר כי בניה לעיתים גבה הוו יתבי [עמה בקיטוניות היו יושבים] ואפילו הכי [כך] לא אמרי [אמרו] לה דבר והרי זו הוכחה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה כשרה. ואם כן, אין להוכיח מתוספתא זו בדבר טעמי מחלוקת ר׳ יהודה וחכמים בסוכה קטנה.
The Rabbis hold: Her sons were residing in a full-fledged sukka with a large central room, which everyone agrees was fit. However, she often resided in the small rooms due to modesty, to avoid being in the public eye. And for that reason the Elders did not say anything to her, as even if the small rooms were too small relative to the height of the sukka, there was no problem since her sons did not sit in them. And Rabbi Yehuda holds: Her sons would occasionally reside with her in the small room, and even so, the Elders did not say anything to her, indicating that a sukka more than twenty cubits high is fit even in a small sukka. Now that the Tosefta can be explained according to all the statements cited by the amora’im in the name of Rav, no proof can be cited with regard to the essence of the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis with regard to a small sukka more than twenty cubits high.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״המהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אהֲלָכָה צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא מַחְזֶקֶת רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ א״לאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא כְּמַאן כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי א״לאֲמַר לֵיהּ אֶלָּא כְּמַאן.

§ Rav Shmuel bar Yitzḥak said: The halakha is that one’s sukka must be large enough to hold his head, and most of his body, and his table. Rabbi Abba said to him, astonished: In accordance with whose opinion did you rule? Was it in accordance with the opinion of Beit Shammai? This is the subject of a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, and according to Beit Hillel it is sufficient for the sukka to be large enough to hold one’s head and most of his body; it need not be large enough to hold his table as well. The halakhic ruling that you issued is in accordance with the opinion of Beit Shammai, despite the fact that in disputes between Beit Shammai and Beit Hillel, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Rav Shmuel bar Yitzḥak said to him: Rather, in accordance with whose opinion should I rule? Yes, my ruling is in accordance with the opinion of Beit Shammai because in this case that is the halakha.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כב״ש – דאי כב״ה לא בעי שולחנו כדלקמן בפרק הישן (דף כח.)
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב הלכה צריכה שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו – דהיינו ז׳ טפחים וכן הלכתא דבהא הלכה כבית שמאי כדקאמר דאמר לך מני בית שמאי היא ולא תזוז מינה.
הלכה צריכה וכו׳ – וכן הלכתא כב״ש בתרוייהו, שאם היא הרי״ף איכא מאן דפסיק כרבה, דאמרינן כל מילי דמר עביד כרב. ואנן מסתברא לן דהלכתא כרבא, דקיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן, ור׳ יהודה ס״ל דדירת קבע בעינן ולית הלכתא כותיה. ואי הוו דפנות מגיעות לסכך כל שכן דהויא לה דירת קבע. ועוד דהא סוגיין בענין סוכה ע״ג סוכה שייכא כותיה דרבא. ע״כ. וזה נבאר. וכ״פ הר״ם: ולמעלה מעשרים אמה אין לה הכשר עד שימעט חללה מעשרים, דחלל סוכה תגן חלל מבוי תנן. ואפילו דפנות מגיעות לסכך או יש רוחב יותר מד׳ אמות על ד׳ אמות פסולה עד שימעט חללה.
כדי ראשו ורובו ושולחנו – הם שבעה טפחים על שבעה טפחים.
למשכה – למשך הסוכה.
הלכה צריכה וכו׳ – וכן הלכתא כב״ש בתרוייהו, שאם היא פחותה מז׳ טפחים על ז׳ טפחים פסולה. ובסוכה גדולה אם שולחנו חוץ לסוכה לא יצא ידי סוכה ואסור לו לאכול על שולחנו שהוא חוץ לסוכה. דהא קאמר ליה רבא ולא תזוז מינה. וכן פסקו הרי״ף פרק הישן, שהביא שם סוגיא זו והר״ם פרק ו׳. ואיכא מאן דפסיק בסוכה קטנה כב״ש, דהא פסיק רב הונא כותיה בהא, ומהא אמר ליה רבא ולא תזוז מינה, אבל בסוכה גדולה ושולחנו חוץ לסוכה הלכה כב״ה, דקיימא לן ב״ש במקום ב״ה אינה משנה. ועוד דלקמן בפרקין אוקימנא להא דשולחנו בתוך הבית למילתייהו דב״ש בשיטה. וזו אינה ראיה, דאביי דקאמר הכי סבירא ליה דטעמייהו דב״ש משום דבעינן סוכה דירת קבע. אבל רב נחמן בר יצחק לית ליה הך סברא, דהא מפרש טעמא דהא דמשום דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא אמר ר׳ שמואל בר יצחק הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. לכאורה אין כאן מקומו אלא לקמן אמתניתין דפרק הישן ונראה דהשתא משמע ליה דרב הונא ור׳ חנן דלעיל בהכשר סוכה פליגי דאע״ג דאמרי׳ לעיל דכ״ע הכשר סובה ראשו ורובו ושלחנו דחויי בעלמא הוא דקשיא קושיית התוספת בד״ה יש בה וכמ״ש לעיל דלמאי דאמרינן דבין למעלה ובין למטה הכל לפי ערך א״כ מ״ש דנקיט במתניתין שיעור עשרים דשייך בד״א ולא נקיט שיעורא דשייך בסוכה קטנה דהוי שבעה טפחים ואי כתירוץ השני דהתו׳ דמז׳ טפחים עד ד״א שיעור א׳ לפסול בגובה ובתר הכי קים להו זה נראה דוחק יותר אלא דיחויא בעלמא הוא ולעולם דבהכשר סוכה פליגי וא״כ מסתמא כל חד מוקי לסתם מתניתין דילן אליבא דהלכתא ולפ״ז לרב הונא אמר רב סתם מתניתין ס״ל דהכשר סוכה בד״א מש״ה קאמר ר׳ שמואל בר יצחק דאין הלכה כרב הונא אמר רב אלא כר׳ חנן ואע״ג דבעיקר פלוגתייהו משמיה דרב בטעמא דמתני׳ לית הלכתא לא כרבי הונא אמר רב דס״ל כרב זירא ולא כר׳ חנן אמר רב דאתי דלא כחד אלא כרבא דטעמיה משום דירת עראי לרוב הפוסקים ולקצת פוסקים כרבה משום הכירא אפ״ה בענין הכשר סוכה גופא דפליגי רב הונא ורב חנן פסק ר׳ שמואל בר יצחק כר׳ חנן אמר רב דמשמע ליה הכי סתמא דמתניתין אלא דאכתי איכא למידק דא״כ אמאי קאמר צריכה שתהא מחזקת ולמאי דפרישית הכי הו״ל למימר הלכה סוכה שמחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשירה אלא דאיכא למימר דאגב אורחא קאמר נמי קושטא דמילתא דבעינן דוקא ראשו ורובו ושלחנו ולאפוקי מדב״ה דס״ל בראשו ורובו סגי. ולכאורה נראה דהך מילתא גופא נמי שייך הכא משום דמלישנא דמתני׳ דידן הוי משמע דבראשו ורובו סגי מדלא קחשיב במתני׳ פסולה מפחות משיעור ארכה ורחבה כי היכי דנקיט שאינה גבוה עשרה בהדי אינך פסולי וא״כ משמע דתנא דידן ס״ל דראשו ורובו סגי דהיינו ששה טפחים מש״ה לא איצטריך ליה למתני דפחות מיכן פסולה דמילתא דפשיטא היא דדרך ישיבתו מיהא בעינן שיהא ראשו ורובו בסוכה ומש״ה קמ״ל דאפ״ה הלכה דצריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כן נ״ל:
והואיל ואתא לידן בענין פסק הלכה בעיקר פלוגתא דשמעתין דלעיל בטעמא דפסולה למעלה מעשרים ראיתי להביא לשון הרי״ף והרא״ש ז״ל שכתבו בשמעתין וז״ל איכא מ״ד הלכתא כרבה דהא בכל מילי כרב עביד ואנן מסתברא לן דהלכה כרבא דבתראה הוא עכ״ל. ולכאורה לישנא קמייתא דברים תמוהין הן דמאי שייך הכא הא דכל מילי כרב עביד וכבר תמה בזה הר״ן ז״ל. ולענ״ד נראה דכך פירושו דוודאי עיקר טעמא דלישנא קמא דהלכה כרבה לא איצטריך לטעמא לגבי דרבא ור״ז דבלא״ה הרבה מגדולי הקדמונים ס״ל דדוקא מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אבל היכא שנחלקו אביי ורבא על הדורות שלפניהם ס״ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובכמה דוכתי אשכחן פלוגתא דרבוותא בכה״ג היכא דפליגי רבה ורבא דאיכא מאן דס״ל הלכה כרבה ונראה דה״ה לגבי ר״ז דרבה גדול מרבי זירא שבכל מקום מקדים רבה לרבי זירא ורבה ריש מתיבתא הוי ובשמעתין נמי מקדים דבריו לדר׳ זירא אלא משום דזה אינו מספיק למיקבע הלכתא כרבה כיון דאשכחן דפליגי רב אשי ורב הונא ורב חנן אליבא דרב בטעמא דמתני׳. ולכאורה בהנך אמוראי אליבא דרב משמע דהלכה כרב הונא אליבא דרב דאפי׳ לגבי דשמואל הלכה כרב הונא שהיה גדול משמואל ותלמיד חבר דרב הוי כמ״ש התוספות בכמה דוכתי וכיון דר״ה מוקי לרב כר׳ זירא הו״ל למיפסק כר׳ זירא דהא רב גדול מרבה טובא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד לכאורה בלא״ה משמע דרב גופא לית ליה הא דרבה מדקאמר רב בריש עירובין בטעמא דרבנן ור״י דילפי מפתחו של היכל ופתחו של אולם ואי סלקא דעתך דרב כרבה ס״ל דרבנן ס״ל דטעמא דסוכה משום היכירא וס״ל דלמעלה מעשרים לא שלטא עינא א״כ במבוי נמי הו״ל למיפסל משום טעמא דהיכירא דהא קורה משום היכירא לרב גופא כדאיתא בעירובין בכמה דוכתי אע״כ דרב ס״ל דלמעלה מעשרים נמי הוי היכירא וע״כ בסוכה אית ליה טעמא אחרינא והו״ל למיפסק דלא כרבה כיון דרב פליג עליה מש״ה כתב האי איכא מ״ד דהלכה כרבה כיון דכל מילי כרב עביד וכדאמרינן דכחומרי דרב עביד א״כ אי לאו דקים ליה לרבה דרב גופא ס״ל האי טעמא דהיכירא לא הוי פליג עליה ולמימר טעמא דהיכרא דלפ״ז בסוכה שהדפנות מגיעות לסכך כשר אע״כ דרב גופא ס״ל טעמא דהיכרא בסוכה לחוד ולא במבוי כדמפלגינן בינייהו בריש עירובין דאמרינן וצריכא ע״ש וכיון דכל מילי כרב עביד קים ליה טפי בטעמא דרב מאינך אמוראי דמעשה רב כן נ״ל ודו״ק:
שם אמר ליה רבי אבא כמאן כב״ש אמר ליה ואלא כמאן איכא דאמרי א״ל ר׳ אבא דאמר לך מני כו׳. נ״ל דהני תרי לישני פליגי בדר׳ אבא דללישנא קמא סבר ר׳ אליעזר דב״ש ובית הלל לא פליגי אלא בסוכה גדולה משום שמא ימשך אחר שלחנו אבל בסוכה קטנה כ״ע מודו דבעינן ראשו ורובו ושלחנו וא״כ הכי קאמר ר״א לדידי לכ״ע צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו אלא לדידך דקאמרת הלכה משמע דאית לך דפליגי נמי בסוכה קטנה א״כ כמאן כבית שמאי ולא כבית הלל ומהדר ליה רשב״י ואלא כמאן דוודאי הכי הוא דפליגי בתרווייהו וללישנא בתרא סבר ר׳ אבא איפכא דדוקא בסוכה גדולה פליגי אבל בסוכה קטנה לכ״ע בראשו ורובו סגי ולא בעינן שלחנו היכא דלא שייך גזירה דשמא ימשך וא״כ הכי אמר ליה דאמר לך מני דהוי דלא כמאן ומהדר ליה ב״ש היא ולא בית הלל ולא בחד מינה דודאי בתרווייהו פליגי כן נ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה היא, שצריכה הסוכה שתהא מחזקת בשטחה ראשו של אדם ורובו (רוב גופו) ושולחנו. אמר ליה [לו] ר׳ אבא בתמיהה: כמאן שיטת מי] אומר אתה דבר זה, האם כשיטת בית שמאי? שנחלקו בית הלל ובית שמאי בנושא זה ולשיטת בית הלל די שיהיה בשטח הסוכה כדי ראשו ורובו ואין צריך שיהיה בה גם מקום לשולחנו, ואתה פוסק הלכה כדעת בית שמאי, שכרגיל נדחתה מן ההלכה. אמר ליה [לו]: אלא כמאן שיטת מי]?! אכן, כשיטת בית שמאי היא, אלא שכאן הלכה כמותם.
§ Rav Shmuel bar Yitzḥak said: The halakha is that one’s sukka must be large enough to hold his head, and most of his body, and his table. Rabbi Abba said to him, astonished: In accordance with whose opinion did you rule? Was it in accordance with the opinion of Beit Shammai? This is the subject of a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, and according to Beit Hillel it is sufficient for the sukka to be large enough to hold one’s head and most of his body; it need not be large enough to hold his table as well. The halakhic ruling that you issued is in accordance with the opinion of Beit Shammai, despite the fact that in disputes between Beit Shammai and Beit Hillel, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Rav Shmuel bar Yitzḥak said to him: Rather, in accordance with whose opinion should I rule? Yes, my ruling is in accordance with the opinion of Beit Shammai because in this case that is the halakha.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי אַבָּא דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי א״לאֲמַר לֵיהּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלָא תְּזוּז מִינַּהּ.

Some say that the exchange between the amora’im was slightly different. Rabbi Abba said: Who stated that opinion to you? Rav Shmuel bar Yitzḥak said to him: It was Beit Shammai, and nevertheless do not budge from it, as that is the established halakha. Based on either version of the exchange, there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to the minimum measure of a small sukka.
רי״ףתוספותהמאורותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאמר לך מני ב״ש היא ולא תזוז מינה כו׳ – בסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כב״ש חדא האי דסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ואידך במנחות פרק התכלת (דף מ. ושם) גבי סדין בציצית ב״ש פוטרין וב״ה מחייבין עוד לשם כמה חוטין הוא נותן ב״ש אמרי ד׳ ובה״א ג׳ עוד התם כמה תהא משולשלת בית שמאי אומרים ד׳ ובה״א ג׳ בכל הני עבדי כב״ש ואידך במסכת ברכות פרק אלו דברים (ברכות נא:) בש״א מכבדין [את] הבית ואח״כ נוטלין לידים ואמרינן בגמ׳ בכוליה פירקין הלכה כב״ה בר מהך עוד התם בסוף פירקא גבי מי שאכל ושתה ולא בירך דמייתי בגמרא עובדא דרבה בר בר חנה דאשכח יונה דדהבא וחד תלמיד דעבד כב״ש ואשכח ארנקי ואידך תלמיד דעבד כב״ה ואכליה אריה וקצת קשה הא דקאמר התם בכוליה פירקין הלכה כב״ה בר מהך ושמא משום דב״ה נמי מודו דלכתחילה מיהא עבדינן כב״ש ועל מה שפסק בהך דהכא כב״ש אין להקשות מהא דאמרינן פ״ק דברכות (דף יא.) דאמר רב יוסף עשה כדברי ב״ש לא עשה ולא כלום ומייתי ראיה מההיא מילתא דסוכה מעשה ברבי יוחנן החורני שחלה והלכו זקני ב״ש וזקני ב״ה לבקרו ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית אמרו לו זקני ב״ש א״כ היית נוהג כל ימיך לא קיימת מצות סוכה כל ימיך ומסקינן התם דהלכה כרבי יוחנן החורני דההיא פלוגתא בסוכה גדולה כדמסקינן דבתרתי פליגי בההיא הלכה כב״ה אבל הכא בסוכה קטנה ובהא הלכה כב״ש מיהו שמעתין דהתם תימה היכי דייק מינה דעשה כב״ש לא עשה ולא כלום דראיה דמייתי בעשה כב״ה מיירי ועוד וכי צריך ראיה על זה היכא דהלכה כב״ה שאם עשה כב״ש לא עשה ולא כלום וצ״ל דאיצטריך התם לאיתויי היכא דב״ה מחמירים מדרבנן וב״ש מוקמי לה אדאורייתא ולא גזרינן אם עשה כדברי ב״ש לא יצא ידי חובתו אפי׳ דאורייתא כדאשכחן לב״ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו וקאמרי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי׳ מדאורייתא לא קיים ומדבית שמאי נשמע לב״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי אמר רבא דאמר לך מני ב״ש היא ולא תזוז מינה וכן הלכה ואסיקנא דב״ש וב״ה בתרתי פליגי פליגי בסוכה קטנה ופליגי בסוכה גדולה ודייקי דפליגי בסוכה גדולה מדקתני מי שהיה דמשמע דאפשר למיקם בגוה הוא ושולחנו אלא דאתרמי דהוה הכי הוא מפנים ושולחנו מבחוץ ומדקא תני פוסלין דמשמע פסול בגוה ולא קתני יצא ולא יצא דייקי׳ דבסוכה קטנה נמי פליגי ואלו בסוכה קטנה הא איפסיקא הלכתא בהדיא כב״ש ולא נזוז מינה ובעינן שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו והיינו ז׳ טפחים על ז׳ טפחים ששיעור מקומו ששה טפחים ושיעור שולחנו טפח וכן פירשו בירושלמי אבל בפלוגתא דסוכה גדולה צריך לדקדק כמאן פסקי׳ מי אמרי׳ כיון דאיפסקא הלכתא כב״ש בקטנה ה״ה בגדולה או דלמא היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והדרי׳ לכללין דב״ש במקום ב״ה אינה משנה ומסתברא דהא תליא בטעמא דפלוגתייהו דאי טעמא חדא הוא בתרתי פלוגתא הא ודאי חדא מחתא הוא והלכתא כב״ש בתרוייהו ואי טעמי דפליגן נינהו היכא דאיתמר הלכה כב״ש אתמר ובאידך הלכתא כב״ה. ומשמע לפום סוגיא דפרקין דטעמי דפליגן נינהו דהא בסוכה גדולה פריש תלמודא לעיל דטעמא דב״ש שמא ימשך אחר שלחנו וב״ה סברי לא גזרינן ולית לן אלא טעמא דפריש תלמודא ואלו בסוכה קטנה אמרי׳ לקמן דטעמיה משום דבעי דירת קבע דהא אביי מוקי לקמן לב״ש בשיט׳ דסבירא להו דירת קבע בעינן מהא דפסלי בסוכה קטנה ואע״ג דקי״ל דסוכה דיר׳ עראי בעי׳ ומשמע דלא פליג בה אביי ובאידך קי״ל כב״ש כדפסק רבא לעיל ל״ק הלכתא אהלכת׳ דאפשר דאע״ג דבעי׳ דירת עראי במילי אחרינ׳ בעיא קביעותא קצת שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו דאי לא דירה סרוחה היא הלכך קי״ל כב״ש בסוכה קטנה דבעיא סוכה קבע בהא מיהא וקי״ל כב״ה בסוכה גדולה דלא גזרי׳ שמא ימשך אחר שלחנו וזו סברת הרינ״ג והרב בעל המאור ז״ל ומקצת הגאונים ז״ל אבל הרי״ף ז״ל פסק כב״ש בתרוייהו משמע דס״ל דכיון דאיתנו גבי הדדי בחד בבא דחד טעמא איכא לתרוייהו וטעמ׳ דתרוייהו משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו כדפריש תלמוד׳ בסוכה גדולה ואף על גב דאביי פריש טעמא דסוכה קטנה משום דבעו דיר׳ קבע אביי דסבר הכי ולהכי מוקים להו בשיטה ולדידיה לית הלכתא כב״ש אף בסוכה קטנה אבל רבא דפס׳ כב״ש בסוכה קטנה סבר דטעמא דב״ש לאו משום דבעיא דירת קבע הוא אלא משום גזירה שמא ימשך אחר שלחנו והלכתא כותייהו. א״נ דאביי ורבא לא פליגי ומאי דקאמר דטעמא דב״ש דבעו דירת קבע היינו דירה הראוי להיות בה קבע שאין לחוש שמא ימשך ממנה אחר שלחנו וחד טעמא הוא עם מאי דאמר רבא גזיר׳ שמא ימשך אלא ששינה בלשונו. ואיברא דבשמעתא איכא ראיה לאכרועי כחד מהני פסקי אלא שאין לנו לזוז ממה שפסק הרי״ף שקבלתן של גאונים ז״ל תורה היא.
תוס׳ בד״ה דאמר לך כו׳ כמה תהא משולשלת כו׳ נ״ב רש״י פי׳ התם דעל הפתיל קאי שיהא משולשל ד׳ אצבעות והגדיל ב׳ ור״ת פי׳ אגדיל קאי והפתיל שמנה וכן נוהגים. תוס׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה דאמר לך מני כו׳ ועל מה שפסק בהך דהכא כבית שמאי אין להקשות מהא דאמרינן בפרק קמא דברכות כו׳ ומסקינן התם דהלכה כר״י החורני כו׳ עד סוף הדיבור. הא מילתא דהלכה כר״י החורני ליתא התם וא״א לומר דהתוס׳ גרסי לה כיון דלא שייכא בשמעתא דהתם ועוד דאי הוי גרסי הכי להדיא הו״ל לאתויי בקצרה דאין להקשות מהא דאמרינן בפ״ק דברכות דהלכה כר״י החורני ומאי איצטריך להו לאתויי הא דאמר ר׳ יוסף עשה כב״ש לא עשה כלום וכל הסוגיא דמייתי ר״י ראיה וע״כ דכוונת התוספות דממאי דמייתי רב יוסף ראיה וקיימא התם הכי אף למסקנא דליכא מאן דפליג ממילא שמעינן דע״כ הלכה כר״י החורני וא״כ צריך פירוש לפירושו מהיכא משמע להו הכי כיון דלמאי דלא מסקו אדעתייהו מה שהעלו בסוף הדיבור אדרבה דברי רב יוסף גופא נשארו בתימא אף אי הלכה כר״י החורני ועיין מ״ש מהרש״א ז״ל בזה והוא דחוק מאד והוא הוכרת לפרש כן מהא דמשמע מדבריהם כאן דמקשו תימא על הפי׳ הראשון ובאמת דמסקנת התוס׳ כאן בסה״ד ג״כ דחוקין מאד דאכתי קולא מחומרא לא ילפינן מלבד שאר דחוקים ולולי מסקנת התוס׳ דהכא שהן דברי רבינו שמעי׳ שהביאו התוס׳ בפ״ק דברכות היה נלע״ד לקיים דברי התוס׳ הראשונים ויתיישב סוגיא דברכות בפשיטות דוודאי עיקר מימרא דרב יוסף דאע״ג דב״ש מחמירין אפ״ה מי שמחמיר כב״ש נמי לא עשה כלום ומייתי שפיר מעובדא דר״י החורני שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקרו ומצאוהו שהיה יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית ואי ס״ד דמותר לעשות כב״ש לא היה מיקל לעצמו לכתחלה כך אע״כ דאסור להחמיר כב״ש וא״כ שמעינן מיהא דהלכה כר״י החורני מדמייתי רב יוסף ראיה מדר״י ולא מדאמרו לו באמת אם כך היית נוהג לא קיימת אע״כ דהלכה כר״י החורני כן נ״ל לפרש דברי התוס׳ הראשונים ולא הוי שמעתא דהתם תימא לפירוש זה אלא טייעתא:
ולענ״ד דברים ברורים בעיקר כוונת הסוגיא דברכות וראיה ברורה דבפ״ק דיבמות דף ט״ו ע״ב מייתי הש״ס עובדא דר״י החורני בחבית של זיתים שנקבוה ומסיק התם בברייתא ואע״פ שתלמיד שמאי היה כל מעשיו לא עשה אלא כב״ה וא״כ ע״כ מהאי טעמא גופא דעשה כדברי ב״ש לא עשה כלום אלא דמהתם לא שמעינן דאפי׳ היכא דמחמרי בית שמאי אבל מהאי עובדא דסוכה מייתי רב יוסף שפיר דאע״ג דתלמיד שמאי היה ואפ״ה היה מיקל כדברי ב״ה אע״כ דכיון דהלכה כב״ה אסור אפילו להחמיר כב״ש כנ״ל נכון:
והא דמייתי בפ״ק דברכות תחלת המשנה דמי שהיה ראשו ורובו בסוכה פלוגתא דב״ש וב״ה וכל המעשה י״ל עוד דמכל זה הוי סייעתא טפי לדרב יוסף דקשיא ליה מאי אמרי ב״ש לב״ה מעיקרא לא כך היה המעשה שהלכו זקני ב״ש וזקני ב״ה כו׳ ולא אמרו לו דבר ואית להו למימר כי היכי דפליגי עכשיו הוו פליגי נמי מעיקרא ור״י החורני ס״ל כב״ה מש״ה לא אמרו לו זקני ב״ש דבר אע״כ כדפרישית דכיון דר״י החורני מתלמידי ב״ש היה מש״ה לא אמרו לו דבר שיש לו מיהא להחמיר אע״כ דהודו לו ב״ש לב״ה והשיבו אף הם אמרו לו ולא הודו מ״מ קשיא אדר״י החורני גופא למה לא היה מחמיר כב״ש כיון שהיה מתלמידי שמאי אע״כ דאין להחמיר דלא עשה ולא כלום היינו ראיה דרב יוסף וא״כ יפה כתבו התוס׳ כאן דשמעינן מיהא דהלכה כב״ה כיון דר״י החורני גופא היה מיקל בכך והוצרכו לתרץ ולחלק בין סוכה גדולה לקטנה לענין פסק הלכה כנ״ל נכון וברור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש אומרים] שחילופי דברים אלה היו בנוסח אחר קצת; אמר ר׳ אבא: זה שאמר לך שיטה זו מני [מי הוא]? אמר ליה [לו] רב שמואל בר יצחק: בית שמאי היא, ובכל זאת לא תזוז מינה [ממנה], כי הלכה קבועה היא. מכל מקום, לפי כל נוסח שהוא, מובן כי הלכה זו שנויה במחלוקת בית הלל ובית שמאי.
Some say that the exchange between the amora’im was slightly different. Rabbi Abba said: Who stated that opinion to you? Rav Shmuel bar Yitzḥak said to him: It was Beit Shammai, and nevertheless do not budge from it, as that is the established halakha. Based on either version of the exchange, there is a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to the minimum measure of a small sukka.
רי״ףתוספותהמאורותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִמַּאי דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּסוּכָּה קְטַנָּה פְּלִיגִי דִּלְמָא בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה פְּלִיגִי וּכְגוֹן דְּיָתֵיב אַפּוּמָּא דִּמְטוּלְּתָא וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר שׁוּלְחָנוֹ וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי לָא גָּזְרִינַן.

Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects to this assumption: From where do you conclude that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the minimum measure of a small sukka? Perhaps it is with regard to a large sukka that they disagree, and in a case where one is sitting at the entrance of the sukka and his table is inside the house. As Beit Shammai hold that we issue a decree to prohibit one from sitting that way lest he be drawn after his table while eating, to the extent that his head and most of his body will be inside the house and not inside the sukka. And Beit Hillel hold that we do not issue that decree.
ר׳ חננאלרי״ףהמאורותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל לדברי (הכל) מי שאו׳ בסוכה קטנה פליגי וכי דרך מלכה לישב בסוכה קטנה ושנינן בסוכה שהיתה עשויה קיטוניות היתה כו׳ ואסיקנא הלכתא צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ואמר ליה ר׳ אבא מני הא וא׳ רב הונא בית שמאי היא ולא תזוז מינה ואקשינן עלה ממאי דחלוקת בית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה. דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ודייקת מינה הנה בית הלל מכשירין אף על פי שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד ובית שמאי פוסלין בסוכה קטנה פליגי וכיון דיתיב אפומא דמטללתא ושלחנו בתוך הבית. ואוקימנא לעולם בסוכה גדולה (וכי דאמרין) [ודיקא נמי] מדקתני [במשנתנו מי שהיה ראשו ורובו ולא קתני מי שהיה בסוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ודחינן להאי סברא משום] דקשיא לן. דאי איתא שסוכה גדולה היא וכשרה. ומשום שיושב על פי הסוכה ושלחנו בתוך הבית פליגי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק וממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי דילמא בסוכה גדולה פליגי כיון דיתיב אפומא דמטללתא דיקא נמי דקתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין – בית שמאי פוסלין גזרה שמא ימשך אחר שולחנו ובית הלל סברי לא גזרינן. אלמא מדקתני מי שהיה משמע דאיפשר ליה למיקם בגוה אלא דהכי הוה דאי בסוכה קטנה הוה מיירי מחזקת או אינה מחזקת מיבעי ליה, שמע מינה.
בית שמאי ובית הלל נחלקו בפרק שני (סוכה כ״ח.) במי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית שבית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ופי׳ בסוגיא זו שמשנה זו חסרה היא וששתי מחלוקת תלויים בה בענין זה אחת שהסוכה קטנה ואינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו שהוא שיעור שבעה טפחים על שבעה טפחים וכמו שאמרו בתלמוד המערב כמה כדי שלחנו טפח וכן אמרו (סוכה ח׳.) גברא באמתא יתיב ולבית הלל כשרה בכל שהוא ובלבד שיהא שם ראשו ורובו שלא הקפידו אלא על הישיבה ולבית שמאי צריך שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו וכל שאינה כך אינה סוכה וכן נחלקו בסוכה גדולה אלא שהוא מעמיד שולחנו בתוך הבית שבש״א לא יצא שמא ימשך אחר שלחנו ובה״א יצא שאין גוזרין בה וענין המשנה כך מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בש״א לא יצא ובה״א יצא ושאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ולענין סוכה קטנה הלכה כבית שמאי וכמו שאמר רב שמואל בר רב יצחק הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו אבל בסוכה גדולה מחלוקת גדולה בין הפוסקים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שאף בזו הלכה כבית שמאי שלא יצא וכן חדשו עוד בדבר זה שלא היה טעם בית שמאי מתורת קבע ועראי באחת מהן שאם כן אף בקטנה היה לנו לפסוק כב״ה שהרי הלכה קבועה סוכה דירת עראי בעינן אלא בשניהם גזרה שמא ימשך אחר שולחנו הוא ואע״פ שהעמידוה בשיטה ולענין קבע כמו שכתבנו למעלה מפני שהדבר דומה מ״מ אינו כן אלא מתורת שמא ימשך שאף בקטנה מתוך שצר לו המקום ואינו מכיל את שולחנו אע״פ שאף חוצה לה אין לו שלחן לימשך אחריו מ״מ מתוך צרות המקום בא לו לאכול בתוך הבית ושמא תאמר אם שתיהן מטעם אחד מה הוצרכו שניהם אם לימדך בקטנה הייתי אומר שבגדולה מיהא מודים ב״ש לב״ה וכן אם לימדך בגדולה הייתי אומר שבקטנה מיהא מודים ב״ה לב״ש והואיל ושתיהן עיקר הטעם שבהם אחד והוא גזירה שמא ימשך וראינו שנפסקה הלכה כב״ש בקטנה הוא הדין לגדולה ואע״פ שפסקנו דירת עראי בעינן זו אינה מדין תורת קבע לגמרי אלא מן הדומה לה ומ״מ רוב פוסקים פירשו שלא נאמר טעם שמא ימשך אלא בסוכה גדולה כמו שהוזכר טעם זה עליה בגמ׳ אבל קטנה מתורת קבע נחלקו ואע״פ שהלכה [כב״ש] בקטנה עם מה שפסקנו דירת עראי בעינן לא כל הקביעות שוות ואע״פ שנאמר בכלם כאחד כלהו סבירא להו דירת קבע בעינן לא שכולם סוברים כן על ענין אחד שאלו כן אף הוא אומרה בלשון פלוני ופלני אמרו דבר אחד אבל כשאמר כלהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן מהם שסוברים כן על דרך אחת ומהם שסוברים כן על דרך אחרת וב״ש סוברים כן בכל מקום שהעראי שלו אין עליו שם דירה והם סוברים שכל שאינה בשיעור שבעה על שבעה אינה דירה כלל ואפילו שם עראי אין כאן כדי להכשיר וכן הענין בסוכה העשויה כמין צריף שאע״פ שהעמידוה באותה שיטה לסברת דירת קבע בעינן אנו פוסקים כן ומשום דשיפועי אהלים לאו כאהלים כלומר ואין בו שום דירה כלל אפילו לדירת עראי ואף לדעת האומר כאהלים דמו כל שאין טפח בגגו אינה דירה ואחר שבאנו לכך ואין הטעם בקטנה וגדולה שוים בקטנה שנפסקה הלכה כב״ש בהדיא בגמ׳ פוסקין כמותו ואע״פ שכלל ידוע שאין הלכה כשיטה כל שבגמרא פסקוה בהדיא אין אומרים כן ויש אומרים שלא אמרו אין הלכה כשיטה במקום שאין אחד סובר כדברי חבירו אלא שבמציעא פרק נשך נאמר דין שיטה אף במקום שאין אחד סובר כדברי חברו אלא שהענין כדעת ראשון וכן שאפשר שלא נאמר אין הלכה כשיטה במקום שהסברא תלויה בדין אחר והרי ידוע בכל מקום שכל שאינו דירה אינו כלום וכל שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו אינה דירה וכל שאין לה גג כלל אינה דירה ואנו מ״מ לקבע המביאו להיותו ראוי מיהא לדירת עראי בעינן אבל בסוכה גדולה שהוא טעם אחר ולא נפסקה בהדיא בגמ׳ כב״ש חוזרין לכלל הידוע בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וכל שבסוכה גדולה בכדי ראשו ורובו ושולחנו אין חוששין לשמא ימשך וכן עיקר אלא שגאוני הראשונים כתבוה כדעת ראשון ואף גדולי המפרשים נסכמו בה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה] על השערה זו רב נחמן בר יצחק: ממאי [ממה] מסיק אתה כי אכן בית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי [נחלקו] ובשאלה מהו שיעורה הקטן ביותר של סוכה? דלמא [שמא] בסוכה גדולה שיש בה כשלעצמה שיעור מספיק פליגי [נחלקו], ומחלוקתם כגון דיתיב אפומא דמטולתא [שיושב על פי, פתח, הסוכה] ושולחנו בתוך הבית. ובכך נחלקו: שבית שמאי סברי [סבורים] כי גזרינן [גוזרים אנו] שמא ימשך אחר שלחנו תוך כדי אכילה, וימצא לבסוף ראשו ורובו חוץ לסוכה, ובית הלל סברי [סבורים] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].
Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects to this assumption: From where do you conclude that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the minimum measure of a small sukka? Perhaps it is with regard to a large sukka that they disagree, and in a case where one is sitting at the entrance of the sukka and his table is inside the house. As Beit Shammai hold that we issue a decree to prohibit one from sitting that way lest he be drawn after his table while eating, to the extent that his head and most of his body will be inside the house and not inside the sukka. And Beit Hillel hold that we do not issue that decree.
ר׳ חננאלרי״ףהמאורותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְדַיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת ב״שבֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין וְאִם אִיתָא מַחְזֶקֶת וְאֵינָהּ מַחְזֶקֶת מִיבְּעֵי לֵיהּ.

And the language of the mishna is also precise, as it teaches: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka and his table was in the house, Beit Shammai deem it unfit and Beit Hillel deem it fit. And if it is so that the dispute is with regard to the minimum measure of the sukka, the formulation of the mishna is missing the essential point. The distinction between a sukka that holds and a sukka that does not hold his head and most of his body is what the mishna needed to say. Since the mishna does not make that distinction, apparently the dispute is not with regard to the minimum measure of a sukka.
רי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודיקא נמי גרסינן ודיקא נמי כדלקמן בגדולה פליגי והוא יושב על הפתח מבחוץ וראשו מושכב לתוכה ושולחנו לפני גופו בבית.
מדקתני – גבי פלוגתא מי שהיה ולא איירי בשיעורא דסוכה.
ואם איתא – דבשיעורא דסוכה פליגי ליתני סוכה המחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ב״ש פוסלין כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודיקא נמי [ומדוייק גם כן] הסבר זה לפי סגנון המשנה, דקתני כן שנינו בה]: מי שהיה ראשו ורובו בתוך הסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ואם איתא [ואם יש מקום] להניח שהמחלוקת כאן היתה לגבי שיעורה של הסוכה, אם כן אין סגנון הדברים מתאים, שהרי לפי הנחה זו, סוכה המחזקת ראשו ורובו ושאינה מחזקת מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ואם כן מסתבר שמחלוקת זו לא היתה כלל בדבר שיעורה של סוכה.
And the language of the mishna is also precise, as it teaches: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka and his table was in the house, Beit Shammai deem it unfit and Beit Hillel deem it fit. And if it is so that the dispute is with regard to the minimum measure of the sukka, the formulation of the mishna is missing the essential point. The distinction between a sukka that holds and a sukka that does not hold his head and most of his body is what the mishna needed to say. Since the mishna does not make that distinction, apparently the dispute is not with regard to the minimum measure of a sukka.
רי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּבְסוּכָּה קְטַנָּה לָא פְּלִיגִי וְהָתַנְיָא מַחְזֶקֶת רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ כְּשֵׁרָה רַבִּי אוֹמֵר עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת.

The Gemara questions this conclusion: And in the case of a small sukka do Beit Shammai and Beit Hillel not disagree? But isn’t it taught in another baraita: A sukka that holds his head, and most of his body, and his table is fit. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is unfit until it measures at least four cubits by four cubits.
רי״ףהמאורותרא״המהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובסוכה קטנה לא פליגי וכו׳ – ואסיקנא דבתרוייהו פליגי בגדולה ובקטנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מסקנה זו מקשים: ובסוכה קטנה האם לא פליגי [נחלקו] בית שמאי ובית הלל? והתניא [והרי שנינו] בברייתא אחרת: סוכה המחזקת ראשו ורובו ושולחנו — כשרה. רבי אומר: עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות.
The Gemara questions this conclusion: And in the case of a small sukka do Beit Shammai and Beit Hillel not disagree? But isn’t it taught in another baraita: A sukka that holds his head, and most of his body, and his table is fit. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is unfit until it measures at least four cubits by four cubits.
רי״ףהמאורותרא״המהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְתַנְיָא אִידַּךְ רַבִּי אוֹמֵר כׇּל סוּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פְּסוּלָה וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ כְּשֵׁרָה וְאִילּוּ שׁוּלְחָנוֹ לָא קָתָנֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ הָא ב״שבֵּית שַׁמַּאי הָא ב״הבֵּית הִלֵּל.

And it is taught in yet another baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Any sukka that does not have an area of at least four cubits by four cubits is unfit. And the Rabbis say: Even if it holds only his head and most of his body, it is fit. However, the term: His table, is not taught in this baraita. If so, these two tannaitic sources contradict each other, as each attributes a different opinion to the Rabbis. Rather, must one not conclude from it that this baraita, in which: His table, is taught, is in accordance with the opinion of Beit Shammai, while that baraita, in which: His table, is not taught, is in accordance with the opinion of Beit Hillel? Apparently, they do dispute the minimum measure of a small sukka.
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת]; רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמותפסולה. וחכמים אומרים: אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובוכשרה. ואילו שולחנו לא קתני [שנה] בברייתא זאת. ואם כן קשיין אהדדי [קשות הן הברייתות זו על זו], שהרי לחכמים שני שיעורים שונים. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הא [ברייתא זו] המונה את שולחנו כשיטת בית שמאי היא, ואילו הא [ברייתא זו] שאינה מונה את שולחנו, כשיטת בית הלל היא. הרי שנחלקו בית שמאי ובית הלל גם בשיעור סוכה.
And it is taught in yet another baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: Any sukka that does not have an area of at least four cubits by four cubits is unfit. And the Rabbis say: Even if it holds only his head and most of his body, it is fit. However, the term: His table, is not taught in this baraita. If so, these two tannaitic sources contradict each other, as each attributes a different opinion to the Rabbis. Rather, must one not conclude from it that this baraita, in which: His table, is taught, is in accordance with the opinion of Beit Shammai, while that baraita, in which: His table, is not taught, is in accordance with the opinion of Beit Hillel? Apparently, they do dispute the minimum measure of a small sukka.
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר מָר זוּטְרָא מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא מִדְּקָתָנֵי ב״שבֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וב״הוּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין וְאִם אִיתָא בש״אבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יָצָא וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יָצָא מִיבְּעֵי לֵיהּ.

Mar Zutra said: And the language of the mishna is also precise, and it indicates that Beit Shammai and Beit Hillel indeed dispute the minimum measure of a small sukka from the fact that it teaches: Beit Shammai deem it unfit and Beit Hillel deem it fit. And if it is so that the dispute is with regard to the conduct of one sitting at the entrance of a large sukka, then Beit Shammai say: He did not fulfill his obligation, and Beit Hillel say: He fulfilled his obligation, is what the mishna needed to say. However, the terms fit and unfit indicate that the dispute is with regard to the halakhic status of the sukka itself, not the individual’s behavior.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא מדקתני פוסלין שמע מינה בסוכה קטנה פליגי. ואמרי׳ אי הכי דבסוכה קטנה פליגי ליתני מי שהיה בסוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד בית שמאי פוסלין כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר מר זוטרא דיקא נמי – דבקטנה פליגי ובשיעורא דפוסלין ומכשירין על כרחך אסוכה מהדרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר מר זוטרא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו עצמה מדוייקת] שאכן נחלקו בית שמאי ובית הלל גם בשיעור סוכה, מדקתני [ממה ששנינו] כי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ואם איתא [יש] לומר שנחלקו במקרה המסויים של אדם היושב לפי שעה בפתח הסוכה, אם כן, לשון בית שמאי אומרים: לא יצא, ובית הלל אומרים: יצא, מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. ולשון ״פוסלין״ ו״מכשירין״ אינה יכולה להתייחס אלא לדין הסוכה עצמה.
Mar Zutra said: And the language of the mishna is also precise, and it indicates that Beit Shammai and Beit Hillel indeed dispute the minimum measure of a small sukka from the fact that it teaches: Beit Shammai deem it unfit and Beit Hillel deem it fit. And if it is so that the dispute is with regard to the conduct of one sitting at the entrance of a large sukka, then Beit Shammai say: He did not fulfill his obligation, and Beit Hillel say: He fulfilled his obligation, is what the mishna needed to say. However, the terms fit and unfit indicate that the dispute is with regard to the halakhic status of the sukka itself, not the individual’s behavior.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאֶלָּא קַשְׁיָא מִי שֶׁהָיָה.

The Gemara asks: But if that is so, the formulation of the mishna: One whose head and most of his body were in the sukka, is difficult, as it indicates that the dispute is with regard to where in the sukka he was sitting. The mishna does not say: A sukka that holds his head and most of his body, which would indicate that the dispute is with regard to the minimum measure of the sukka.
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ואלא קשיא [קשה] הלשון ״מי שהיה ראשו ורובו״, שממנו מובן כי נושא המחלוקת הוא במקום הישיבה בסוכה, שכן לא נאמר לשון ״מחזקת ראשו ורובו״, שממנו משמע כי המחלוקת נסובה על גודל הסוכה!
The Gemara asks: But if that is so, the formulation of the mishna: One whose head and most of his body were in the sukka, is difficult, as it indicates that the dispute is with regard to where in the sukka he was sitting. The mishna does not say: A sukka that holds his head and most of his body, which would indicate that the dispute is with regard to the minimum measure of the sukka.
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לְעוֹלָם בְּתַרְתֵּי פְּלִיגִי פְּלִיגִי בְּסוּכָּה קְטַנָּה וּפְלִיגִי בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת בב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יָצָא וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יָצָא וְשֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בִּלְבַד ב״שבֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

The Gemara answers: Actually, they disagree with regard to two issues; they disagree with regard to the minimum measure of a small sukka, and they disagree with regard to where one may sit in a large sukka. And the mishna is incomplete and this is what it is teaching: One whose head and most of his body were in the sukka and his table was in the house, Beit Shammai say that he did not fulfill his obligation and Beit Hillel say that he fulfilled his obligation. And with regard to a sukka that holds only his head and most of his body, Beit Shammai deem it unfit and Beit Hillel deem it fit. In this way, the dispute in the mishna is understood as relating to the measure of a small sukka and the manner in which one fulfills his obligation in a large sukka.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי שהיה [ראשו ורובו] סתם למה לי ותריצנא בתרתי פליגי בגדולה וקטנה וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בבית או שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין וקיימא לן כבית שמאי והני מתניתא דקתני חדא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה רבי אמר עד שיהא בה ד׳ על ד׳ אמות ותניא אידך כל שאין בה ד׳ אמות על ד׳ אמות פסולה וחכמים אומרים אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו כשרה ואוקימנא קמייתא כבית שמאי ובתרייתא כבית הלל. פשוטות הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לא גרסינן והכי גרסינן לעולם בתרתי פליגי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא וסוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין – וטעמא דבית שמאי בסוכה קטנה לאו משום שמא ימשך אלא משום דלא חזיא לדירה כלל והכי מוכח לישנא דפסולין. ואיכא דאמרי דכיון דבחדא מחתא מחתינהו לתרוייהו הלכתא כבית שמאי בתרוייהו דטעמא דבית שמאי בתרוייהו משום שמא ימשך. ומסתברא כמאן דאמר דכיון דטעמי פליגין נינהו וטעמיהו דבית שמאי בסוכה קטנה לאו משום שמא ימשך אלא משום דלא קא חזיא לדירה כיון דכן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה והלכה כבית הלל.
אע״פ שכל שיש בה שבעה טפחים על שבעה טפחים קרוייה דירה וכשרה לענין סוכה מ״מ אינו קרוי בית כלל בפחות מד׳ אמות על ד׳ אמות וכל בית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מיטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה אלא פודה לעולם ואם לא גאלה יוצאה ביובל כשאר קרקעות ואין חוזרין עליה מעורכי המלחמה שכל אלו נאמר בהם בית וזה אין קרוי בית כלל וכן אם היה בית זה בחצר שהרבה בתים פתוחים לה וצריכים ערוב בית זה מיהא כמי שאינו הוא ובטל אצל כולם ואין צריך ליתן פת שאינו אוסר עליהם וכן הוא מותר לטלטל בחצר שאינו כבני החצר שנדונהו בשתוף החצר עם האחרים ואע״פ שלא נאמר כאן בית מ״מ כל שלענין ערוב בדין דירה הוא תלוי שהשיתוף והערוב הוא כאלו קובעים כולם דירה למקום שהעירוב והשיתוף לשם וכן אם המה במבוי שהיו הרבה חצרות פתוחות לה וצריכות להשתתף אין זה בתורת שיתוף שהבית כמי שאינו והרי הוא כאורח אצלם לא אוסר ולא נאסר ואין מניחין בו עירוב אחר שגבאוהו מן הבתים אבל מניחין בו שתוף שאין זה פחות מחצר שבמבוי שאף כשאתה רואה אותו כמי שאין שם כותלים הרי הוא נעשה מ״מ כחצר וכבר אמרו עירובי חצרות בחצר שתופי מבואות במבוי והקשו בה עירובי חצרות בחצר והא לא מינטר ותנן הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר כמו שביארנו בעירובין פרק שיתוף ותירצו בה עירובי חצרות בבית שבחצר שתופי מבואות בחצר שבמבוי ואע״פ שאינו משתמר לגמרי דיו שנעלהו מדרגה אחת ממבוי לחצר וכן שהשתוף עשוי לצירוף החצרות ואין לחצרות שם דירה עד שנצטרך להניחו במקום הראוי לדירה ואף בית זה לענין הנחת השתוף כחצר שבמבוי הוא וכן בית זה אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות והענין הוא שכבר ידעת ששתי עיירות רחוקות זו מזו יתר מאלפים אמה אין מהלכין מזו לזו בשבת וביארנו בעירובין שכל בית שחוץ למדינה בתוך שבעים אמה ושיריים ר״ל שני שלישי אמה לעיר נידון כעיר ומודדין מאותו בית אלפים אמה ואם יש בין שתי עיירות אלו בית אחד סמוך לאחת מן העיירות שבעים אמה ושיריים וכשאתה מודד מאותו בית אין ממנו לעיר האחרת אלפים אמה מהלך בה בשבת ואם אין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות אינו כלום ואינו חשוב כבורגנין שהבורגנין חזו למלתיהו ר״ל לשומרי פירות ולציידי עופות וכדומה לזה אבל בית לדירה הוא עשוי ואין זה ראוי לדירה כך אנו רגילים לפרש בענין זה:
ויש משיבין על פירוש זה שא״כ מה לו לומר בין שתי עיירות והיה לו לומר אין עושין אותו עיבור לעיר עד שגורסין בסוגיא זו כן ואף בתלמוד המערב שנו עליה אין עושין אותה חבור לעיר אלא שאנו מפרשים דרבותא קמ״ל שאף כשהוא בין שתי עיירות אינו חשוב כלל וגדולי הרבנים פירשוה ממה שאמרו בעירובין (נ״ז.) נותנין קרפף לשתי עיירות ר״ל שבעים אמה ושיריים לזה ושבעים אמה ושיריים לזה וכל שאין ביניהם אלא קמ״א ושליש נעשו שתי העיירות כאחת להלך את כולן וחוצה להן אלפים אמה ופרשוה בשיש בית באמצע ופירשו עכשיו דוקא בשיש לבית ד׳ אמות על ד׳ אמות ואין זה כלום שהרי קרפף זה ניתן בלא שום בית כמו שביארנו בעירובין בפרק עיבור ומ״מ קצת חכמי צרפת מביאין ראיה מזו שלא סוף דבר שנותנין קרפף בין שתי עיירות או בין עיר וכפר אלא אף בין עיר לבית ומפרשין בכאן אין נותנין לו דין עיבור שבין שתי עיירות שאילו היה ד׳ על ד׳ נעשה חבור לעיר לדונם כאילו הם שתי עיירות ליתן להם שתי קרפיפות שאף בין בית לעיר נותנין קרפף וכבר כתבנוה שם בפרק עיבור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לעולם יש לומר כי בתרתי פליגי [בשני הדברים הם חלוקים]; פליגי [חלוקים הם] גם בסוכה קטנה ביחס לשיעור הכשר הסוכה, ופליגי [וחלוקים הם] גם בסוכה גדולה ביחס למקום הישיבה בסוכה. וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך יש לשנותה]: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית — בית שמאי אומרים: לא יצא, ובית הלל אומרים: יצא, וסוכה שאינה מחזקת בשטחה אלא כדי ראשו ורובו בלבד — בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ובדרך זו מובנת המשנה לפי כל השיטות.
The Gemara answers: Actually, they disagree with regard to two issues; they disagree with regard to the minimum measure of a small sukka, and they disagree with regard to where one may sit in a large sukka. And the mishna is incomplete and this is what it is teaching: One whose head and most of his body were in the sukka and his table was in the house, Beit Shammai say that he did not fulfill his obligation and Beit Hillel say that he fulfilled his obligation. And with regard to a sukka that holds only his head and most of his body, Beit Shammai deem it unfit and Beit Hillel deem it fit. In this way, the dispute in the mishna is understood as relating to the measure of a small sukka and the manner in which one fulfills his obligation in a large sukka.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת גפָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה דוּמִן הַמַּעֲקֶה הוְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים ווְאֵינוֹ נֶחְלָט בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

§ Apropos the above discussion, the Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: The halakhic status of a house in which there is not an area of four cubits by four cubits is not that of a house? Therefore, halakhot in the Torah or the mishna that are relevant to a house do not apply to a house that size. Consequently, it is exempt from the mitzva of placing a mezuza on its doorpost; and it is exempt from the obligation of establishing a parapet around its roof; and it does not become ritually impure with leprosy of the house. And its sale is not rendered final in the same manner as the sale of houses within walled cities. The owner of a house in a walled city who sells his house has the option to buy it back from the purchaser within one year of the sale. If he fails to do so, the sale is rendered final and the house does not return to the original owner during the Jubilee Year (see Leviticus 25:29–31).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטור מן המזוזה – כולה מפרש טעמא לקמן.
ואינו נחלט – אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין.
בית שאין בו ד׳ אמות – בירושלמי חשיב שאין טובל למעשר והנודר מן הבית מותר ליכנס בו ועוד הוה ליה למימר לענין פתח בית אב של נערה המאורסה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאן תנא להא דתנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מיטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה – דבכל הני בית כתיב בהו והאי לאו בית חשבינן ליה.
בית זה שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות אין צריך לומר שאם היה של שנים אין כופין זה את זה לחלוק שהרי כל שאין בו שמנה אמות בכדי שיהיו ארבע אמות לזה וד׳ אמות לזה אין בו דין חלוקה כמו שיתבאר במקומו אלא אף אין לו דין חלוקה בחצר ודבר זה הוא לענין מה שידעת שאם יש לאחד מבני החצר בית פתוח בשני פתחים לחצר ולאחד בית שאינו פתוח לחצר אלא פתח אחד ובאו לחלוק אויר החצר אין אומרין שתהא מתחלקת לפי פתחיה ויטול זה שני שלישי החצר וזה שליש אלא נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח לפניה לכל משך הפתח לפירוק משאה והשאר חולקין בשוה וכל שאין בבית ד׳ אמות על ד׳ אמות אין נותנין לפני פתחיה בחצר כלום שאחר שאינו ראוי לדירה היאך אתה דן בו פירוק משא ובשביעי של נדרים בשם תלמוד המערב שהנודר מן הבית מותר לישב בבית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות:
מאן תנא להא דת״ר בית שאין בו ד׳ אמות כו׳ עד אפי׳ רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא לגבי סוכה דדירת עראי הוא – פירש ודקא קרי לה סבר דאף ע״ג דרבנן דירת עראי בעו בעי׳ סוכה אי לאו דחזיא לדירה לא הוו מכשרי דהא בעיא דירה מיהת.
והא דתניא ואין עושין אותן עיבור בין שתי עיירות – כלומר דאלו בית שיש בו ד״א על ד׳ אמות עושין אותו עיבור שמודדין משם ואילך תחום שבת ודוק׳ כשהוא תוך ע׳ אמה ושיריים והכי משמע מדאמרי׳ לקמן דאפי׳ כבורגנין לא משוינן ליה משום דלית ביה ד׳ אמות על ד׳ אמות הא אלו אית ביה ד׳ אמות על ד׳ אמות הוי כבורגנין ואלו בורגנין אין עושין אותו עיבור אלא כשהן תוך ע׳ אמה ושיריים כדאיתא במסכת עירובין וה״ה לבית שיש בו ד׳ אמות על ד׳ אמות אבל בפחות מכאן לא חשיב כלל ולא הוי עיבור אף על פי שהוא תוך ע׳ אמה ושירים והא דנקט הכא בין שתי עיירות לאו דוקא אלא ה״ה לעיר אחת ולא הוזכר בעירובין עבור אלא לעיר אחת אבל בין שתי עיירות סמוכות אין ענין לעבור שאפי׳ בלא שום בית כלל אמרו שאם יש כאן שתי עיירות סמוכות זו לזו נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ועושין אותה אחת לגמרי ובירוש׳ אמרו כאן ואין עושין אותו עיבור לעיר והא דנקט בגמרא דילן שתי עיירות אורחא דמלתא נקט שאין דרך להקפיד במדידת אלפים מן העיר עצמה או מן העבור אלא במי שהולך מעיר זו לעיר זו תוך אלפים וע׳ אמה והרבה פירושים יש וזה נכון ועיקר לרבי׳ נר״ו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אגב הדיון בנושא זה שואלים מאן תנא להא [מי שנה את הברייתא הזו] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו נכנס כלל להגדרת ״בית״, וכל מקום שנאמר בתורה או במשנה ״בית״ — אינו חל עליו, ולכן פטור מן המזוזה, ופטור מן החובה לעשות מעקה לגגו ואינו מטמא בנגעים (נגעי בתים), ואינו נחלט בבתי ערי חומה, כדין המוכר בית בעיר חומה שאם לא פדאו בתוך שנה — נעשה הבית קנין חלוט (גמור) של הקונה (ויקרא כה, כט-לא).
§ Apropos the above discussion, the Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: The halakhic status of a house in which there is not an area of four cubits by four cubits is not that of a house? Therefore, halakhot in the Torah or the mishna that are relevant to a house do not apply to a house that size. Consequently, it is exempt from the mitzva of placing a mezuza on its doorpost; and it is exempt from the obligation of establishing a parapet around its roof; and it does not become ritually impure with leprosy of the house. And its sale is not rendered final in the same manner as the sale of houses within walled cities. The owner of a house in a walled city who sells his house has the option to buy it back from the purchaser within one year of the sale. If he fails to do so, the sale is rendered final and the house does not return to the original owner during the Jubilee Year (see Leviticus 25:29–31).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) זוְאֵין חוֹזְרִין עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵין מְעָרְבִין בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וְאֵין מַנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב

And one does not return from the ranks of soldiers waging war for a house that size, as would one who built a house with an area greater than four by four cubits (see Deuteronomy 20:5). And one need not join the houses in the courtyards for a house with that area. If there is more than one house in a courtyard, it is prohibited by rabbinic law to carry in that courtyard unless the residents of each of the houses contribute food that is placed in one of the houses, thereby rendering them joint-owners of the courtyard. The resident of a house with an area of less than four by four cubits need not participate in this joining of courtyards. And one need not merge the courtyards that open into an alleyway for a courtyard in which the area of its only house is less than four by four cubits. In this case, too, the resident of that courtyard need not participate in the merging of alleyways. And one does not place the food collected for the aforementioned joining [eiruv] of courtyards in this house but rather in a house with an area of at least four by four cubits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעורכי המלחמה – מי האיש אשר בנה בית חדש וגו׳ (דברים כ).
ואין מערבין בו – דרך בתיהם להיות פתוחין לחצר והרבה בתים פתוחים לחצר אחת והן יוצאין דרך חצר לרשות הרבים נמצא החצר רשות לכולן והבתים כל אחד מיוחד לבעליו ואמרו חכמים אין מוציאין מרשות לרשות בלא עירוב שיערב כל הרשויות להיותם רשות אחת ותיקנו ליתן כל בית ובית שבחצר פת וכולן בסל אחד ומניחין אותו באחד מן הבתים ונעשים כולם כאילו דרין באותו בית וכל הבתים דירה אחת ואשמעינן הכא דבית שאין בו ד׳ על ד׳ אין צריך ליתן את הפת.
ואין משתתפין בו – שתיקנו חכמים על כל חצר הפתוחה למבוי כדרך שתיקנו עירוב לבתי החצר שיהו נותנין בשיתוף ואם בית קטן זה פתוח לחצר שבמבוי ואין בית אחר פתוח לה אין משתתפין בו אין צריכה ליתן בשיתוף.
ואין מניחין בו עירוב – החצר לאחר שגבו אותו מן הבתים.
ואין מניחין בו עירוב – דלא חזי לדירה ואפי׳ לשמואל דאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם) עירוב משום קנין לא מיקנו רשותייהו בשביל בית דלא חזי לדירה ודכוותיה אשכחן התם שמואל גופיה דאמר בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת מאי טעמא כולהו הכא דיירי ואף על פי דאית ליה עירוב משום קנין ומקנו אהדדי משום דמנחי עירובן בביתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין מערבין בו – פירוש: שהדר בו אינו משתתף בעירובי חצרות.
ואין משתתפין בו – לשיתופי מבואות דלא חזי לדירה.
ואין מניחין בו עירוב – היינו עירובי חצרות.
מעורכי המלחמה – דכתיב מי האיש אשר בנה בית חדש ילך וישוב לביתו.
ואין מערבין בו – מי שדר בבית זה אינו אוסר על בני החצר והמבוי. הילכך אינו צריך בעירוב בני החצר ובשיתוף בני המבוי.
ואין מניחין – באותו בית עירובי חצרות שגבו מבני כל הבתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, כמו שנאמר שהבונה בית ולא חנכו יכול לשוב לביתו (דברים כ, ה). ואין מערבין בו, כלומר: אין צורך לעשות עירוב עבור בית זה. שכדי להתיר לטלטל מבית של אחד לבית של אחר באותה חצר, צריכים לערב יחד ולהניח את העירוב בתוך אחד הבתים, וזה אינו קרוי בית. ואין משתתפין בו שחצרות ובתים הפתוחים למבוי (סימטה) אחת צריכים לשתף עצמם על ידי מאכל אחד כדי להתיר את הטלטול במבוי בשבת, ובית זה אינו בכלל הצריך שיתוף ואף אין מניחין בו את העירוב שגבו מבני החצרות לצורך הכשר המבוי בטלטול, מפני שאינו בית.
And one does not return from the ranks of soldiers waging war for a house that size, as would one who built a house with an area greater than four by four cubits (see Deuteronomy 20:5). And one need not join the houses in the courtyards for a house with that area. If there is more than one house in a courtyard, it is prohibited by rabbinic law to carry in that courtyard unless the residents of each of the houses contribute food that is placed in one of the houses, thereby rendering them joint-owners of the courtyard. The resident of a house with an area of less than four by four cubits need not participate in this joining of courtyards. And one need not merge the courtyards that open into an alleyway for a courtyard in which the area of its only house is less than four by four cubits. In this case, too, the resident of that courtyard need not participate in the merging of alleyways. And one does not place the food collected for the aforementioned joining [eiruv] of courtyards in this house but rather in a house with an area of at least four by four cubits.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה ג., ר׳ חננאל סוכה ג., רי"ף סוכה ג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה ג., רש"י סוכה ג., תוספות סוכה ג., המאורות סוכה ג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רא"ה סוכה ג., בית הבחירה למאירי סוכה ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה ג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה ג., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה ג., מהרש"א חידושי הלכות סוכה ג., פני יהושע סוכה ג., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה ג. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה ג., אסופת מאמרים סוכה ג.

Sukkah 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 3a, R. Chananel Sukkah 3a, Rif by Bavli Sukkah 3a, Collected from HeArukh Sukkah 3a, Rashi Sukkah 3a, Tosafot Sukkah 3a, HaMeorot Sukkah 3a, Raah Sukkah 3a, Meiri Sukkah 3a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 3a, Ritva Sukkah 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 3a, Penei Yehoshua Sukkah 3a, Reshimot Shiurim Sukkah 3a, Steinsaltz Commentary Sukkah 3a, Collected Articles Sukkah 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144