בסוגיא של בית שמאי ובית הלל.
מסקנת הסוגיא היא שב״ש וב״ה פליגי בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה. יש לעיין בטיב שתי המחלוקות האם קשורות הן זו בזו או שיש כאן שתי מחלוקות נפרדות.
התשובה לשאלה הזאת תלויה בשיטות הראשונים:
א) שיטת התוס׳.
תוס׳ ד״ה דאמר פוסק להלכה כב״ש בסוכה קטנה וכב״ה בסוכה גדולה. יוצא שלתוס׳ אין המחלו׳ תלויות זו בזו.
והנה, בעל המאור מסכים עם תוס׳ ומבאר את ההבדל בין סוכה קטנה לגדולה, שבסוכה קטנה הטעם של ב״ש הוא מפני פסול דאורייתא דסוכה צריכה להיות דירת קבע, ובזה ההלכה כמותם. מאידך בסוכה גדולה טעמם של ב״ש הוא גזרה שמא ימשך אחרי שולחנו - היינו חשש דרבנן ובזה אין ההלכה כמותם.
ונראה ששיטת ב״ש בסוכה קטנה אליבא דבעה״מ אינה שהחפצא של סוכה הוא דירת קבע כפי שבאמת סובר ר׳ יהודה - ואין הלכה כמותו. לב״ש החפצא של סוכה הוא דירת עראי אלא שמעשה ישיבת הגברא צ״ל בקביעות דבעינן תשבו כעין תדורו. ומאחר שמעשה הישיבה בסוכה קטנה אינו קבע לכן אינו מקיים מצוה כשיושב בה. ברם בחפצא של הסוכה אין דין שתהיה קבע, שלא כשיטת ר״י.
ב) שיטת הרי״ף.
הרי״ף פוסק כב״ש בשתי המחלוקות (עיין דף י״ג ברי״ף). וז״ל (ברי״ף דף ד.): ולאו טעמייהו דב״ש משום דבעינן דירת קבע אלא טעמייהו משום דגזרינן שמא ימשך אחר שולחנו, עכ״ל. פשטות דברי הרי״ף מורה שגם פסול הסוכה הקטנה לב״ש הוא מדרבנן. סוכה קטנה שוה לסוכה גדולה, בשתיהן אינו יוצא חובת סוכה מדרבנן כששולחנו מחוץ לסוכה. עיין במלחמות ד׳ לרמב״ן שכנראה מפרש כך את דעת הרי״ףא.
עיין בתוס׳ הגרעק״א זצ״ל על המשנה לקמן
(דף כח) שכ׳ דלפי הרי״ף אם עשה סוכה קטנה סמוך לסוכה גדולה ושם שלחנו בתוך הגדולה דיצא דאין כאן הגזרה שמא ימשך אחר שלחנו כי מ״מ יהיה בתוך סוכה. ולכאורה, אפי׳ לפי הרי״ף מכיון שיש חשש שמא ימשך אחר שלחנו גזרו מדרבנן שעור בסוכה עצמה, וכן משמע מפירוש המלחמות על הרי״ף שאומר ״שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה״. ז׳ על ז׳ לב״ש מהווה שיעור ובפחות מכך לא מקרי סוכה, וליכא נפקא מינה אם שם את שלחנו בתוך סוכה גדולה שהרי אין הקטנה נחשבת סוכה. וצ״ע בדברי מרן הגרע״א זצוק״ל.
ג) שיטת הרמב״ם.
הרמב״ם פוסק כב״ש בין בקטנה ובין בגדולה. עכ״ז נראה שלרמב״ם מהוים פסול הקטנה ופסול הגדולה שתי הלכות שונות - שלא כרי״ף.
דין סוכה קטנה מביא הרמב״ם בריש הלכות סוכה
(פ״ד הל״א) וז״ל: שעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים כו׳ ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים כו׳ היתה פחותה מעשרה או משבעה על שבעה כו׳ הרי זו פסולה, עכ״ל. מזה משמע שהרמב״ם משוה את הדין של ז׳ טפחים ברוחב עם הדין של י׳ טפחים בגובה. ויוצא, שלרמב״ם הדין של ב״ש בסוכה קטנה מן התורה הוא והוי הלכה דאורייתא בשעור הסוכה.
מאידך את הדין של סוכה גדולה מביא הרמב״ם בפ״ו הל״ח, וז״ל: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך ביתו כו׳ הרי זה אסור וכאילו לא אכל בסוכה כו׳ גזרה שמא ימשך אחר שולחנו, ואפילו בסוכה גדולה, עכ״ל. מבואר שלרמב״ם הדין בסוכה גדולה הוא מדרבנן.
הרי מוכח דלרמב״ם יש כאן שתי הלכות שונות לגמרי: בסוכה קטנה דין תורה קובע את שעורי הרוחב, ובסוכה גדולה יש גזרת החכמים בלבד. ויש להבין אליבא דרמב״ם האם יש שייכות בין הדין מדאורייתא בקטנה והגזרה מדרבנן בגדולה.
מסתבר, דגם לרמב״ם אכן תלויות ההלכות זו בזו. והביאור בזה הוא כי דין סוכה קטנה קובע שבסוכה יש צורך מדאורייתא למקום הראוי לתשמיש של אכילה. אם רוחב הסוכה פחות מז׳ טפחים ומפני כך אין הסוכה מחזקת שולחנו, הרי איננה ראויה לתשמיש המעכב במצות סוכה. לדעת הרמב״ם דין זה הוא מה״ת. בסוכה גדולה יש גזרה מדרבנן הנוגעת גם כן לתשמיש של אכילה בסוכה. חכמים גזרו שהאכילה צריכה להיות רק על שלחן הנמצא בתוך הסוכה. ודומה, שתקנתם מיוסדת על הדין דאורייתא. הואיל ומן התורה יש חלות דין שולחן בסוכה המעכב בשעור הרוחב גם החכמים גזרו שבמעשה האכילה צריך השולחן להיות בתוך הסוכה. ככה יתקיים מדרבנן התשמיש של אכילה בסוכה כדין.
לפי הרמב״ם יש שעור דאורייתא בסוכה שתהיה ראויה לתשמיש דירה, ולפי׳ צ״ל ז׳ על ז׳, דאף דרבנן לא מצרכו חפצא של דירת קבע אבל ראויה לתשמיש ולמעשה דירה בעינןב.
ב
הגמרא בברכות
(יא.) משוה מי שקרא ק״ש כדעת ב״ש למי שאכל בסוכה כפי ב״ה. וז״ל רב יוסף אמר עשה כדברי ב״ש לא עשה ולא כלום דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה וכו׳, עיין שם.
ושאלו התוס׳ כאן (ד״ה דאומר) על השייכות בין העניינים. וחדשו ששווים בכך שכל שעבר על שתי הגזרות האלו לא רק שעבר על תקנות דרבנן, אלא שגם לא קיים את המצות מן התורה; חכמים הפקיעו ממנו את עצם הקיום של המצוות מן התורה. וקשה, היאך הפקיעו הרבנן את המצוות מה״ת, ואין לדמותן למה שגזרו חז״ל שאין תוקעין בשבת ואין נוטלין לולב בשבת והפקיעו קיומי המצוות, כי שם קבעו איסור וגזרו איסור הוצאה על התוקע בשבת ועל הנוטל בשבת ועיקר התקנה היתה תקנת איסורין וממילא ליכא מצוה, ברם בסוכה ובק״ש לכאורה משמע מהתוס׳ שחז״ל הפקיעו את קיומי המצוות בלי תקנת איסור, ועלינו להבין מנין כח זה להפקיע מצוה דאורייתא במקום שאין איסור.
ועוד יש לעיין בחלות ההפקעה - האם גזרו חז״ל שהיושב ואוכל בתוך הסוכה כשהשולחן הוא בתוך הבית שחסר לו אפילו מעשה מצוה של ישיבה בסוכה או״ד הפקיעו את קיום המצוה לחוד. קיימת נ״מ בכך אם הגברא יושב בסוכה בשמיני ואוכל כששולחנו נמצא בבית - היעבור בבל תוסיף. אם הפקיעו החכמים ז״ל את עצם מעשה המצוה לא יעבור שהרי אינו נחשב ליושב בסוכה כלל ע״פ דין. אבל אם גם מדרבנן נשאר מעשה המצוה, אלא שבתוך החג הפקיעו את קיום המצוה בלבד, אכן יעבור שהריהו יושב מעשה ישיבה דמצות סוכה בשמיני.
ונראה שניתן לפשוט את שתי השאלות מהרמב״ם הנ״ל בדין סוכה גדולה, וז״ל: הרי זה אסור וכאילו לא אכל בסוכה וכו׳. מוכח דלרמב״ם יסוד התקנה בשולחנו מחוץ לסוכה הוא חלות שם איסור. אסור מדרבנן לגברא לאכול ככה, וגזרו שמי שעובר על איסור זה אינו מקיים את המצוה; העבירה מפקיעה את הקיום, כי אין הפקעת קיום המצוה בלי חלות איסור. וכדומה לגבי השאלה השניה - משמעות דברי הרמב״ם שיש מעשה מצוה של ישיבה בסוכה אלא שאינו מקיים מצוה ״וכאילו לא אכל בסוכה״.
יוצא שלפי הרמב״ם דזוהי השוואת הש״ס בין סוכה וק״ש: גם בק״ש יש איסור לנהוג כב״ש נגד ב״ה, ומי שעובר על האיסור אינו מקיים את המצוה. אעפ״כ יש כאן מעשה מצוה של ק״ש, כי החכמים הפקיעו רק את קיום המצוה כפי שעשו בסוכה.
אך מהרמב״ם נראה שקיים איסור פרטי בהלכות סוכה שלא לאכול על שלחנו בתוך הבית ומאידך בק״ש משמע מהסוגיא בברכות
(יא) שהאיסור שם הוא כללי: שלא לעבור על דברי ב״ה ושלא לנהוג בקפידה כשיטת ב״ש. לדעת הרמב״ם האיסורים מפקיעים את קיומי המצוות. (ועיין ברמב״ם בפ״ב מק״ש הל״ב שאינו מזכיר שאסור להקפיד לקרא ק״ש כב״ש וגם משמיט את הדין שמי שעשה כב״ש לא עשה ולא כלום, וצ״ע בפסקו).
ונראה שהפירוש הזה ברמב״ם מוכרח בק״ש, כי ב״ה אסרו לומר ק״ש רק למי שמשנה את מצב גופו בעת הקריאה כדי לקיים שיטת ב״ש. למשל בק״ש של ערב, מי שעומד אסור לו לשכב ולקרא. ברם אם היה שוכב מכבר מותר לו לקרא את הק״ש של ערבית בשכיבה. א״כ לא יתכן שבתקנת ב״ה יש הפקעה של עצם מעשה המצוה. הרי ק״ש בשכיבה כשרה בערב למי שהיה שוכב מקודם. יש רק איסור מדבריהם לשנות את מצב הגוף; הגברא חייב לקרא ק״ש כדרכו ואסור לו להקפיד לקיים את שיטת ב״ש. איסור זה גורם להפקעת קיום המצוה למי שעובר עליו. אבל בכל אופן יש מעשה מצוה של ק״ש - כמו שסובר הרמב״ם בסוכה.
נפקא מינה במי שמדקדק לקרא ק״ש כפי שיטת ב״ש ואח״כ מתפלל שמ״ע - האם מקיים סמיכת גאולה לתפלה או לא. אם מדרבנן אין קריאתו מעשה קריאה דק״ש כלל גם המצוה של סמיכת גאולה לתפלה אינה מתקיימת. אולם אם חז״ל הפקיעו רק את קיום מצות ק״ש, אך מעשה מצוה של ק״ש לא אזל מקיים סמיכת גאולה לתפלה, דסמיכת גאולה לתפלה תלוי׳ בחפצא של ק״ש ולא בקיום מצותה. הראיה לכך מקיום סמיכת גאולה לתפלה אחרי שעבר זמן ק״ש ולא עבר זמן התפלה, מכאן שאינה מיוסדת בקיום ק״ש אלא בחפצא דק״ש.
עוד יש להתבונן לפי שיטת ב״ה שהסוכה צריכה להחזיק רק את ראשו ורובו ולא את שלחנו - האם יש שיעור רוחב המעכב בסוכה קטנה - ומה יהיה הדין במי שיכול ללחוץ את עצמו לתוך סוכה של ג״ט על ג״ט. ולכאורה בעינן שעור רוחב יותר מלבוד דלבוד כסתום לגמרי ואין בסוכה מקום כלל, ברם שעור מקום של ד׳ טפחים אינו שייך לסוכה אלא להלכות שבת. שם יש חלות דין מקום, בסוכה אין צורך לחלות שם מקום אלא לישיבה תחת סכך בלבד, וצ״ע בדין זה.
א. באמת דברי הרמב״ן אינם ברורים כ״כ. בראשית דבריו הוא אומר וז״ל, בסוכה קטנה נמי משום הכי הוא שמא יביא שולחן וימשך אחריו עכ״ל, כנראה שסובר שפסול מדרבנן. אבל הוא גם אומר וז״ל, אפי׳ לישן ולשנן ולטייל בה או לאכול ופתו בידו פסולה שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה עכ״ל, מזה משמע שיש כאן פסול מן התורה. גם בסוף דבריו שם הוא אומר וז״ל, אבל גדולי הגאונים כך פסקו כדברי רבינו ז״ל ולא חלקו בין גדולה לקטנה כו׳ אע״פ שנחלקו בשתיהן להודיעך כחן, הרי גלו דעתם שאין מפרישין ביניהן עכ״ל. ונראה שמסיק שדין א׳ הוא ששתיהם פסולות מדרבנן בלבד, וצ״ע.
ויתכן שאע״ג שעיקר הגזרה בין בקטנה ובין בגדולה היא מדרבנן מ״מ חלות התקנה בקטנה היא על החפצא דסוכה דליכא בה שעור, ולכן אומר הרמב״ן דאינה סוכה. וכן הסיק רבינו שליט״א לגבי דינו של הגרעק״א זצ״ל, עיין בפנים. ועיין להלן בביאור שיטת הרמב״ם.
ב. שלא כגרי״ז זצ״ל בספרו על הרמב״ם האומר דלרבנן אין דירה כלל בעצם החפצא של הסוכה. הדין של ז׳ על ז׳ מוכיח שיש דין שהסוכה תהיה ראויה לתשמיש ולמעשה דירה. ועיין בגר״א (סי׳ תר״מ ס״ז) המשווה דירה סרוחה ופחות מז׳ על ז׳ כי לרבנן סוכה שאינה ראויה לדירה אינה סוכה.