×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ובית נמי אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה כֵּיוָן דִּקְבִיעַ אוּהְלָא הוּא דְּלָא גָּרַע מִקִּינוֹפוֹת.
And this halakha that it is not sufficient to place his head out the window applies also to a house even if it is not ten handbreadths high. Since it is a fixed structure it is considered a tent in and of itself, as it is no less permanent than a bed with four posts, which is considered a tent even though the netting is less than ten handbreadths higher than the bed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
דייקינן מנה מדקתני למה זה דומה לעומד בבית דבית אף על פי שאינה גבוהה עשרה טפחים אסור להוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא שם בית נמי כדאית ביה י׳ טפחים למה לי למימר אלא שמע מינה אפילו פחות מי׳ טפחים כיון דקביעא אהלא הוא דלא גרע מקינופות.
{משנה סוכה א:ד} מתני׳ הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקוסס1 וסכך על גבן פסולה ואם היה הסכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה זה הכלל דבר שאינו מקבל טומאה וגידוליו2 מן הארץ מסככין בו:
{בבלי סוכה יא ע״א-ע״ב} או שקצצן כשרה: וצריך לנענע כדי שיהא מעשה לשם3 סוכה ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן
וכן לענין ציצית נמי היכא דתלאן וקשרן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן פסולין ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן דתניא תלאן ואחר כך פסק ראשי4 חוטין שלהן פסולין5:
1. הקוסס: כ״י נ, דפוסים: הקיסום, וכן בה״ג, ריצ״ג, ובפירוש תלמיד הרמב״ן. רמב״ם בפיהמ״ש: ״הקִיסוּס״, וכן בערוך (קסוס). ר״ח (בגמ׳): ״קיסם״.
2. וגידוליו: רמב״ם בפיהמ״ש: ״וגדוליו״. כ״י נ: ״וגדולו״. דפוסים: וגידולו.
3. מעשה לשם: כ״י נ: ״נעשה לשום״.
4. ראשי, ראשי: חסר ב-דפוסים.
5. ולא...פסולין: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
ה״ג: ובית נמי אע״ג דלא גבוה עשרה כיון דקביע הוי אוהלא דלא גרע מקינופות – והך מלתא שמעתא באפי נפשה הוא דלא תימא בית ככילה דאי לא גבוה לישתרי להוציא ראשו חוץ לחלון.
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקסום וסכך על גבן פסולה. ואם היה הסכוך מרובה מהן כשירה. ואוקימנא בשחבטן, דאי לאו הכי מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה. או שקצצן כשירה. וצריך לנענע כדי שיהא מעשה לשם סוכה, ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. וכן לענין ציצית נמי היכא דתלאן וקשרן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם פסולין, ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן. וכל זה מתבאר בהלכות ציצית. כתוב בהשלמה דוקא תלאן וקשרן ואחר כך פסק, אבל פסק ואחר כך קשר כשרין. הטיל לשני קרנות בבת אחת כשירין, דוקא פסק ואחד כך קשר, ואשמועינן דלא בעינן כנף בשעת פתיל. אבל קשר ואחר כך פסק פסולין משום תעשה ולא מן העשוי. ולא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן. עשאה מן הקוצים ומן הגרדין ומן הנימין פסולה. פירש רש״י שהם שירי תפירה ושירי אריגה, ופסולה משום תעשה ולא מן העשוי. ויש מפרשים שהם צמר קשה שאין ראויין לעשות מהן בגד, ופסולה משום דכתיב כנף מין כנף. ואף מן [הציצין] (הסיסין) פסולה משום דבעי טויה לשמה. כך הוא דעת הגאונים דקיימא לן הזמנה לאו מילתא היא, ובעינן עיבוד גבי תפלין לשמן ובעינן טויה לשמה גבי ציצית. זהו הפסק הנכון. מיהו לדעת רש״י נראה דלא בעינן טויה לשמה. עד כאן מדרך ההשלמה.
זה הכלל כל דבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו, דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. אי נמי מהכא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב. היינו הדס היינו עץ עבות, הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב.
ובית אף על גב דלא גבוה עשרה כיון דקביע אהלא הוא דלא גרע מקנופות.
כתב רבינו שלמה הכי גרסינן, ובית אע״ג דלא גביה עשרה הואיל וקביע הוי אוהלא דלא גרע מקינופות. ופירש, דהא מילתא שמעתתא באפי נפשה היא דלא תימא בית ככילה, ע״כ.
דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אף על פי שיש לה גג וגבוהה עשרה ואמרי׳ כמאן כר״י לימא הלכה כר״י אי אמר הלכה כר״י כו׳ לכאורה היה נראה מכאן דכיון דפריש תלמוד׳ דרשא דדריש רבה בר רב הונא בפירק׳ כר׳ יהודה דאלמא כר״י ס״ל דסבר דירת קבע בעי׳ ותנאי דסברי דירת קבע בעי׳ שיטה נינהו וי״ל דלרווחא דמלתא הוא דשני תלמודא דאפי׳ אמרה רבה בר רב הונא כר״י לא יכול למימרא הלכה כר״י מטעם דמפרש ואזיל אבל איהו כרבנן אמרה דאע״ג דסוכה דירת עראי הוא כילת חתנים אינה לעולם אפי׳ אהל ארעי משום דלא קביעא ולא מבטל לסוכה דהוי׳ אהל עראי מיהת ולית הלכת׳ כותיה אלא כשמואל דפסיל בשיש לה גג גבוה י׳.
ובית נמי [גם כן] לענין קריאת שמע אף על פי שאין הוא גבוה עשרה טפחים, כיון דקביע הוא קבוע] — אוהלא [אהל] הוא דלא גרע [שאינו גרוע] מקינופות, שאף קינופות קבועים, אפילו בפחות מעשרה, מהווים אהל.
And this halakha that it is not sufficient to place his head out the window applies also to a house even if it is not ten handbreadths high. Since it is a fixed structure it is considered a tent in and of itself, as it is no less permanent than a bed with four posts, which is considered a tent even though the netting is less than ten handbreadths higher than the bed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ל״אלִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מוּתָּר לִישַׁן בְּכִילַּת חֲתָנִים בַּסּוּכָּה לְפִי שֶׁאֵין לָהּ גַּג אע״פאַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה.

Some say another version of the previous discussion: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is permitted to sleep inside a netted bridal canopy in the sukka since it is inclined and does not have a roof, even though it is ten handbreadths high.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לישנא אחרינא אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג. ואף על פי שגבוהה י׳ טפחים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כלה
כלהא(סוכה יא.) מותר לישן בכילה בסוכה. (בבא מציעא קא:) כלליה לבריה חזינן אי הוה אפשר לאודועיה איבעי ליה לאודועיה פי׳ עשה בה תופת בנו (בפסקא ויהי ביום כלות משה) כלת כתיב ביומא דעלת כלתא לגמניא:
א. [ברויט בעט.]
כילת חתנים – אינה כשאר כילה ואין עושין לה גג והיא סביבות המטה וגגה משופע כשל נקליטין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בלישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג ואף על גב שגבוהא עשרה – שמעת מינה דאליבא דשמואל דכילה שיש לה גג ואינה גבוהה עשרה כשירה או כילה שאין לה גג גבוהה עשרה כיון דבצרא מינה חדא מיניהו.
כילת חתנים – פירש רבנו שלמה אינה כשאר כילה ואין לה גג, שגגה משופע כשל נקליטין.
בגמרא לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב יהודא אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים כו׳ ת״ש נקליטין שנים כו׳ ובלבד שלא יהא גבוה עשרה. ולכאורה יש לתמוה דמאי מקשה מהך ברייתא לשמואל דהא מצינו למימר דהאי תנא דברייתא סבר ליה כהאי תנא דלקמן שלהי פרקין דשיפוע אהלים כאהלים דמי ומש״ה פסול בגבוה יו״ד דשפיר קרי גג משא״כ שמואל סבר כחכמים דלקמן דפסלי בעושה סוכתו כמין צריף וכדמסקי׳ התם להדיא דהכי הלכתא דשיפוע אהלים לאו כאהלים דמי אם כן שפיר מתיר שמואל לישן בכילת חתנים שאינה גבוה יו״ד. ונראה לענ״ד בזה דודאי בלא״ה מגופא דמימרא דשמואל מוכח דסבירא ליה כי הך ברייתא דנקליטין פסולין בגבוה יו״ד דאל״כ תיקשה הך מימרא דשמואל מאי קמ״ל דמותר לישן בכילת חתנים מתני׳ היא הפורס ע״ג נקליטי המטה כיון דנקליטין שרי כ״ש כילת חתנים וליכא למימר דהך גופא איצטריך שמואל לאשמעי׳ דלא תימא דנקליטין דמתני׳ היינו פחות מיו״ד א״כ הכי הוי ליה למימר אמתניתין גופא פורס ע״ג נקליטין אפילו גבוה י׳ אע״כ דשמואל גופא לא שרי אלא בכילת חתנים דוקא אבל בנקליטין מודה דאסור בגבוהין יו״ד כהך ברייתא דקתני הכא להדיא והא דאיצטריך לאתויי הך ברייתא ולא דייק ממימרא דשמואל גופא היינו משום דניחא ליה לאותבי מברייתא כדאשכחן בכמה דוכתי כיון דשמואל גופא הכי סבירא ליה. ועוד דאי לאו הך ברייתא הוי מצינו למימר דלעולם דשמואל בנקליטין נמי הוי שרי אפילו בגבוהין יו״ד אלא הא דלא קבעי מימרא דידיה אמתניתין גופא דנקליטין היינו משום דלא שכיח כלל נקליטין שיהיו גבוהין יו״ד דבכה״ג כתבו כמה מפרשים הרי״ף והרמב״ן לפי שיטתם אבל מברייתא דהכא מקשה שפיר דאשכחן מיהת דנקליטין גבוהין יו״ד. ואם כן ע״כ דשמואל נמי סבר ליה כהך ברייתא מדלא קבע למילתיה אמתניתין דנקליטין כנ״ל נכון ודו״ק:
לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה] את ההלכה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג, אלא היא משופעת מכל צידיה, אף על פי שהיא גבוהה עשרה.
Some say another version of the previous discussion: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is permitted to sleep inside a netted bridal canopy in the sukka since it is inclined and does not have a roof, even though it is ten handbreadths high.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵיתִיבִי הַיָּשֵׁן בְּכִילָּה בַּסּוּכָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who sleeps in a bed with netting inside the sukka did not fulfill his obligation. The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita? It is with a bed with netting in a case where, unlike a bridal canopy, it has a roof.
ר׳ חננאלרי״ףהמאורותרא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי הישן בכילת חתנים כו׳ ואסיקנא נקליטין לגבי קנופות לא קביעי נקליטין לגבי כילה קביעא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע הישן בכילה בסוכה וכו׳. תא שמע נקליטין שנים קנופות ארבעה פירש על גבי נקליטין כשרה על גבי קנופות פסולה ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה הא גבוהין פסולה ואף על פי שאין לה גג – דהא אמינא דנקליטין לית להו גג.
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: הישן בכילה בסוכהלא יצא ידי חובתו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]בשיש לה לכילה זו גג ואינה עשויה ככילת חתנים.
The Gemara raises an objection from a baraita: One who sleeps in a bed with netting inside the sukka did not fulfill his obligation. The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita? It is with a bed with netting in a case where, unlike a bridal canopy, it has a roof.
ר׳ חננאלרי״ףהמאורותרא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ת״שתָּא שְׁמַע אנַקְלִיטִין שְׁנַיִם וְקִינוֹפוֹת אַרְבָּעָה פֵּירַס עַל גַּבֵּי קִינוֹפוֹת פְּסוּלָה עַל גַּבֵּי נַקְלִיטִין כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נַקְלִיטִין גְּבוֹהִין מִן הַמִּטָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים הָא גְּבוֹהִין מִן הַמִּטָּה עֲשָׂרָה פְּסוּלָה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ גַּג.

Come and hear another question from what we learned: Naklitin are two posts and kinofot are four posts. If one spread a sheet over four posts, the sukka is unfit; if he spread a sheet over two posts the sukka is fit, provided the two posts are not ten handbreadths higher than the bed. It can be inferred from here: But if they are higher than ten handbreadths the sukka is unfit even though it has no roof, contrary to the opinion of Shmuel.
עין משפט נר מצוהרי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע [בוא ושמע] קושיה אחרת, ממה ששנינו: נקליטין שנים הן, וקינופות ארבעה, פירס סדין על גבי קינופות המיטה שבסוכה — פסולה שהרי בכך הוא עושה גג ממש החוצץ בינו לבין הסכך, ואם פרס על גבי נקליטין, כיון שהם רק שנים והסדין הפרוס על גביהם משופע לשני צידיו ואין לו גג — כשרה, ובלבד שלא יהו הנקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים. ונדייק: הא [הרי] אם היו גבוהין מן המטה עשרה הריהי פסולה, אף על פי שאין לה גג, היפך דברי שמואל!
Come and hear another question from what we learned: Naklitin are two posts and kinofot are four posts. If one spread a sheet over four posts, the sukka is unfit; if he spread a sheet over two posts the sukka is fit, provided the two posts are not ten handbreadths higher than the bed. It can be inferred from here: But if they are higher than ten handbreadths the sukka is unfit even though it has no roof, contrary to the opinion of Shmuel.
עין משפט נר מצוהרי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שָׁאנֵי נַקְלִיטִין דִּקְבִיעִי אִי קְבִיעִי לֶיהֱוֵי כְּקִינוֹפוֹת לְגַבַּי קִינוֹפוֹת לָא קְבִיעִי לְגַבֵּי כִילָּה קְבִיעִי.

The Gemara answers: Two posts are different from the bridal canopy because they are fixed in the bed, and therefore the sheet over them is considered a tent even with an inclined roof. The Gemara asks: If they are fixed then let them be considered like four posts and let them render the sukka unfit even when they are less than ten handbreadths high. The Gemara answers: Vis-à-vis four posts, two posts are not considered fixed and therefore, they render the sukka unfit only when they are ten handbreadths higher than the bed. However, vis-à-vis a bed with netting, two posts are considered fixed and consequently, they render the sukka unfit even though they lack a roof.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליהוי כקינופות – וליפסלא אף בפחות מי׳.
לגבי קינופות לא קביעי – לחשוב כמותה ליפסול אף בפחות מי׳.
לגבי כילה קביעי – הלכך אינהו פסלי בי׳ אפילו לית להו גג וכילה לא פסלה אפילו בי׳ כי לית לה גג.
אי קביעי להוי כקינופות – אע״פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג מ״מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהין עשרה ובשניהם אית ביה חדא לריעותא דנקליטין אין לה גג וגבוה עשרה וקינופות יש לה גג ואין גבוהים י׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני נקליטין דקביעי אי קביעי להו כקנופות – דבקנופות דאית להו גג אסרינן אפילו בבציר מעשרה ונקליטין כיון דלא גביהי עשרה.
ואף על גב דאית להו גג בפחות מעשרה, אמרינן: לגבי קנופות לא קביעי – דקנופות קביעי טפי מיניהו. לגבי כילה קביעי – דכילה לא קביעא. ושמעינן מיהא תלת כילה דלא קביעא ואם יש לה גג ואינה גבוהה עשרה כשרה. וכן אם אין לה גג וגבוהה עשרה כשרה וכן הלכתא. ואידך נקליטין דקביעי טפי מכילה ואם פירס עליהן סדין ועשה להן גג בפחות מעשרה כשרה למעלה מעשרה לעולם פסולה בין שיש להם גג בין אין להם גג קנופות פסולה אם יש לה גג ואף על פי שאינה גבוהה עשרה או אם גבוהה עשרה ואין לה גג ואינה כשרה לעולם אלא כשאין לה גג ובפחות מעשרה וכן הלכתא.
ליהוו כקינופות – וליפסלו אף בפחות מעשרה.
לגבי קינופות לא קביעי – ליחשב כמותן ליפסל בפחות מעשרה.
לגבי כילה קביעי – הילכך אינהו פסלי בעשרה, גילה אפילו בעשרה לא מיפסלא כי לית לה גג.
תוס׳ בד״ה אי קביעי להוי כו׳ מ״מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהין י׳ ובשניהם אית ביה חדא לריעותא כו׳ עכ״ל אין דבריהם מובנים במה שאמרו ובשניהם אית ביה חדא לריעותא דאדרבה מהאי טעמא לית לן למפסל נקליטין באינן גבוהין י׳ דהא אית ביה תרתי [לטיבותא] ועוד כילה מאן דכר שמיה וראיתי בגמרא מאבא מורי ז״ל שהגיה בכאן להקדים המאוחר ולאחר המוקדם ונקליטין במקום כילה וכצ״ל אי קביעי להוי כקינופת אע״פ שזו יש לה גג וזו אין לה גג ובשניהן אית ביה חדא לריעותא דנקליטין אין לה גג וגבוה י׳ ובקינופת יש לה גג ואינה גבוה י׳ מ״מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהים י׳ עכ״ל ובזה יבואו דבריהם על נכון בלי גמגום וק״ל:
בתוס׳ בד״ה אי קביעי כו׳ עד סוף הדיבור כל מפרשי התוס׳ נלאו למצוא הפתח ליישב דבריהם לנכון עיין במהרש״א שכתב בשם אביו ז״ל שהגיה בהיפוך דברי תוספת ובכל זה לא נתיישב לנכון כמ״ש בחדושי מהר״ם ז״ל ע״ש. ומ״ש מהר״ם ז״ל שדברי התוספות הם בלשון תדע קיצר במובן ודבריו כדברי ספר החתום:
ועוד דיותר יש לתמוה על דבריהם ופירושם בעיקר דברי התוס׳ שכונתם לומר דמכל מקום לא חשיב גג כיון שאין גבוהין עשרה ומש״ה גרע טפי מאין לה גג וגבוה׳ יו״ד ובזה עיקר כוונת המקשה דקאמר ולהוי כקינופות משום דאין לחלק כלל בין יש לה גג לאין לה גג בדלא גביהי יו״ד וזה תימא דא״כ מאי ענין הך קושיא בשקלא וטריא דהכא ובמימרא דשמואל דמוקמינן אליביה שאני נקליטין דקביעי ואהא מקשה אי קביעי להוי כקינופות ותיפוק ליה אפילו בלא מימרא דשמואל ושקלא וטריא דהכא תיקשה ליה הכי אגופא דברייתא מ״ש נקליטין דבעינן עשרה ומ״ש קינופות דפסולה אפילו בפחות מיו״ד אע״כ דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם לפי שקינופות יש להן גג ונקליטין אין להן גג וזה עיקר חילוק ביניהם:
לכך נלע״ד ליישב דברי תוספת בלי שום הגה״ה אלא כמו שכתוב בספרים שלפנינו ואדרבה עיקר המשך לשון התוספות הם ע״ז הדרך שכתבתי דהא דקשיא להו וכתבו אע״פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג וכוונתם בזה שכן מוכח בלשון הברייתא עצמו בלא מימרא דשמואל וא״כ מאי האי דקאמר אי קביעי להוי כקינופות וע״ז כתבו שפיר דמכל מקום לא חשיב גג כיון דאין גבוהין יו״ד וכוונתם דוודאי כל מידי דלא גביהי יו״ד לאו אהל הוא מדאורייתא כמ״ש רש״י לעיל במימרא דשמואל וכן כתבו התוספות בד״ה ובלבד שלא יהא נקליטין כו׳ דבין קינופות דלא גביהי עשרה ובין נקליטין דאין גבוהין יו״ד לא מפסלו אלא מדרבנן. וזהו שכתבו כאן ובשניהם אית בהו חדא לריעותא וכוונתם דמש״ה החמירו לפסול מדרבנן. נמצא דלפ״ז לא שייך אברייתא גופא בלא מימרא דשמואל משא״כ השתא דאמר שמואל דמותר לישן בכילת חתנים אע״פ שגבוהה יו״ד הרי לפנינו דשמואל לית ליה הך סברא לפסול בחדא לריעותא ומקשינן עליה מברייתא דנקליטין כיון דשמואל נמי הכי סבירא ליה לפסול בנקליטין כדפרישית בסמוך. ואהא משני אליביה שאני נקליטין דקביעי ולפי פשטא דמילתא משמע שעיקר הטעם דכל מידי דקביעי אינו בטל כלל לגבי הסוכה ומש״ה פסול לפי שאינו יושב בסוכה ואפי׳ מדאורייתא פסול מה״ט ומש״ה מקשה הש״ס שפיר אי קביעי ליהוי כקינופות. ועוד דאפילו את״ל דמידי דקביעי לאו פסולא מדאורייתא אלא מדרבנן אפ״ה לא משמע לחלק בין תרתי לריעותא ובין תלתא לריעותא ואהא משני הש״ס שפיר לגבי קינופות לא קביעי פירוש דמש״ה לא הוי נקליטין פסולין דאורייתא דנהי דנקליטין הוי קביעות שאינה בטל לגבי סוכה אפ״ה כיון שאין לה גג בטל לגבי האדם שהן צורך תשמישיו ומש״ה לא הוי הפסק בינו לבין הסוכה אבל בגבוהין יו״ד אינם בטילין לא לגבי סוכה ולא לגבי האדם מש״ה פסול כנ״ל נכון בכוונת התוס׳ ונתיישב׳ היטב שיטת הגמ׳ על מכונו לפי שיטה זו ודו״ק:
אמנם לענ״ד יתכן יותר ליישב שיטת הגמרא ע״פ שיטת הרי״ף והרא״ש ז״ל שהבאתי לעיל דלדידהו טעם הפסול במידי דקביעי וכן במידי דגבוה יו״ד ולא קביעי לא הוי משום הפסקה בינו לבין הסוכה אלא משום דנעשה כסוכה בתוך סוכה ונ״ל דלשון נעשה היינו מדרבנן ותדע שכן הוא לשיטת הרי״ף דאי ס״ד דהוי כסוכה בתוך סוכה ממש א״כ למה כתב בריש פרק הישן תחת המטה דלא יצא ידי חובתו דאיירי דוקא בגבוה עשרה ומסיק שם דנעשה כסוכה בתוך סוכה א״כ תיקשי מדידיה אדידיה אמאי בעינן עשרה והרי בסוכה בתוך סוכה פסק הרי״ף ז״ל בהדיא כמ״ד בד׳ טפחים סגי לפסול ודלא כשמואל. ולפ״ז הא דתרגמה שמואל במטה גבוה עשרה אזיל לטעמיה ולא הוה ליה לרי״ף להביאו בהלכותיו אע״כ דכל מידי דלא הוי כסוכה ממש לא מיפסל אלא מדרבנן. וא״כ לפ״ז מקשה הש״ס שפיר טובא אמימרא דשמואל דמפרש טעמא דברייתא דנקליטין משום דקביעי א״כ להוי כקינופות דכיון דקביעי אע״ג דלא גבוה יו״ד נעשה כסוכה בתוך סוכה דסוכה נמי קביעי אע״כ דליתא לדשמואל אלא הא דפוסל בברייתא בנקליטין גבוהין יו״ד היינו משום דברייתא סברה דשיפועי אהלים כאהלים דמי דמה״ט מכשיר בעושה סוכתו כמין צריף. וא״כ לפ״ז כשנקליטין גבוהין יו״ד הוי כסוכה בתוך סוכה ממש:
ובזה נתיישב היטב מה שכתב הרי״ף ז״ל דנקליטין אפילו גבוהין י׳ כשירין והיינו משום דסוגיא דהכא היינו דווקא אליבא דשמואל דמפרש טעמא דברייתא דפסלי בנקליטין גבוהין יו״ד לאו משום דשיפועי אהלים כאהלים דמי אלא משום דקביעי לגבי כילה משא״כ למאי שפסק הרי״ף כהנך אמוראי דלעיל דבסוכה בתוך סוכה בד׳ טפחים נמי מיקרי קביעי מדפסלי בסוכה בתוך סוכה ממש בד׳ אע״ג דתרוייהו סכך כשר נינהו ולפ״ז תו לא מצינו לפרש טעמא דברייתא בנקליטין גבוהין יו״ד משום דקביעי דא״כ אפילו בד׳ טפחים ליפסלו אע״כ טעמא דברייתא משום דסבירא ליה דשיפועי אהלים כאהלים דמי והוי כסוכה בתוך סוכה ממש ובסוכה כמין צריף כשירה וא״כ לדידן דקי״ל דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי אלא הו״ל כדופן עצמו ולא מן הסכך וא״כ אין שום טעם לפסול נקליטין שאין להם גג מה״ט דנעשה כסוכה בתוך סוכה כיון שאין שם סכך עליה אלא כדופן בעלמא כנ״ל נכון וברור בשיטת הרי״ף ז״ל שכל דבריו הם כפתור ופרח לפי שיטתו. ועוד אבאר בזה לקמן בשילהי פרקין גבי העושה סוכתו כמין צריף ע״ש ודו״ק היטב:
ומשיבים: שאני [שונים] נקליטין דקביעי הם קבועים] במיטה, וכיון שהם קבועים במיטה הרי הם יוצרים אהל אף על פי שאין לו גג. ומקשים: אי קביעי, להוי [אם קבועים הם, שיהיו שייחשבו] כקינופות, ואף בפחות מעשרה יפסלו! ומשיבים: בהשואה לגבי קינופות לא קביעי [אינם נחשבים כקבועים], ולכן אינם פוסלים בפחות מעשרה, אבל לגבי כילה קביעי [נחשבים הם כקבועים] ופוסלים אפילו בפחות מעשרה, אף על פי שבכגון זה אין הכילה פוסלת.
The Gemara answers: Two posts are different from the bridal canopy because they are fixed in the bed, and therefore the sheet over them is considered a tent even with an inclined roof. The Gemara asks: If they are fixed then let them be considered like four posts and let them render the sukka unfit even when they are less than ten handbreadths high. The Gemara answers: Vis-à-vis four posts, two posts are not considered fixed and therefore, they render the sukka unfit only when they are ten handbreadths higher than the bed. However, vis-à-vis a bed with netting, two posts are considered fixed and consequently, they render the sukka unfit even though they lack a roof.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מוּתָּר לִישַׁן בְּכִילָּה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג אע״פאַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהָה עֲשָׂרָה כְּמַאן כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע דִּתְנַן א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה נוֹהֲגִין הָיִינוּ לִישַׁן תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים.

Rabba bar Rav Huna taught: It is permitted to sleep in a bed with netting even though it has a roof and even though it is higher than ten handbreadths. In accordance with whose opinion did Rabba bar Rav Huna teach this halakha? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said that in principle, a temporary tent does not come and negate a permanent tent, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda said: We were accustomed to sleep beneath the bed before the Elders. Since a bed is a temporary tent relative to the more permanent sukka, even one sleeping beneath a bed is considered to be sleeping in the sukka and he fulfills his obligation in that manner.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דרש רבא בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה ואף על פי שיש לה גג ואף על פי שגבוהה י׳ טפחים. כמאן כר׳ יהודה דאמר נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה כו׳ קסבר לא אתו אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע לא שנא כילה ולא שנא מטה לא מבטלי סוכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אבדומה
אבדומהאדרש רב יהודה בר אלעאי אבדומה שריא (סוכה יא.) פי׳ דג שמניחין אותו בחמה עד שמבאיש ועושין צחנתו אבדומה והוא טרית פי׳ אחר אבדומה הוא דג שמו ידוע ובלשון יוני אבדומין: (א״ב: נראה שתתכן גרסת אברמין באות ר׳ כי כן נקר׳ מין דג רחב גדל בבריכות מים בלשון יוני:)
א. [איין פיש פון דעס נילוס.]
כר׳ יהודה – לקמן מפרש בפרק הישן.
נוהגים היינו ישנים תחת המטה – דמטה לגבי סוכה אהל עראי הוא שמסלקין אותה ממקום למקום.
ומותר לישן תחת המיטה בסוכה ובכילה, דדרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה אע״פ שיש לה גג ואע״פ שגבוהה עשרה כר׳ יהודה דאמר לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, דתנן א״ר יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המיטה לפני הזקנים.
מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אע״פ שיש לה גג ואע״פ שגבוהה עשרה – אין הלכה כן דאמרינן בסוף פירקין (סוכה יט:) אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה אמר כמאן כר״א משמע דלא שרי אלא בלא גג ואמר בפרק הישן (לקמן דף כו.) רב שרא ליה לרב אחא ברדלא למיגני בכילת חתנים בסוכה משום בקי כלומר דמצטער פטור מן הסוכה משמע דהא לאו הכי אסור בשיש לה גג או כאידך לישנא דשמואל בגבוה עשרה ואע״פ שאין לה גג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה ואף על פי שיש לה גג ואף על פי שגבוהה עשרה. כמאן כר׳ יהודה דאמר לא אתי אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע דתנן אמר ר׳ יהודה נוהגים היינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים – לאו הכריחא היא כלל ולא שמעינן מיהא דרבה בר רב הונא אף על גב דאמר דכר׳ יהודה אמרה לשמעתיה דסבירא ליה כר׳ יהודה דסוכה דירת קבע בעינן. דהכא אפילו אי סבירא ליה לרבה1 ברב הונא דסוכה דירת עראי בעינן מכל מקום סוכה קבע היא לגבי כילא דלא קביעא כלל ואף על גב דאמרינן לקמן עלה דר׳ יהודה לטעמיה דבעי דירת קבע. הני מילי ר׳ יהודה דכיון דשמעינן ליה לר׳ יהודה דאמר דדירת קבע בעינן מוקמי הא נמי לטעמיה אבל ודאי אפילו אי סבירא לן דדירת עראי בעינן כילה לגבי סוכה עראי הוא.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י מוסקבה 185: ״לרבא״.
כר׳ יהודה – בפרק הישן.
תחת המטה – דמטה לגבי סוכה אוהל עראי הוא, שמסלקין אותה ממקום למקום.
מתני׳ הדל׳ עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו׳ וסיכך על גבן פסולה מדקתני הדלה ואח״כ סכך דייק ר׳ יעקב דדוקא שתחלתו בפיסול דתו לא מכשרה בסכך כשר אבל תחלתה בכשרות שסכך מתחלה סוכתו בסכך כשר כראוי אף על פי שהדלה עליה אילן אח״כ כשרה ולא מיפסל׳ משום סוכה שתחת האילן דאי לא ליתני סיכך ואח״כ הדלה וכ״ש הדלה ואח״כ סיכך. והאי דיוקא ליתא אפי׳ לפום דעתיה דמרן ז״ל דהא רישא אף על פי בשאין הסכך הכשר רבה על הפסול הוא ואין צלתו מרובה מחמתו וא״כ היכי אפשר דמתכשר כשסיכך ואח״כ הדלה דהא אינה מסוככת כהלכתה ומצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ובזה אף הרב ז״ל מודה וליכא לפרושי דרישא נמי בסיכוך מרובה אלא שלא חבטן דהא ודאי מאי דחדית מתניתין בסיפא היינו רבוי הסכך דקתני בהדיא דאלו חבטן ממיל׳ משמע והדלה עליה אף כשחבטן נמי משמע אלא ודאי דהאי דיוקא ליתא ומתני׳ תרתי קתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת או סיכך על גבן כלומר בין שקדם הסכך כדקתני הדלה עליה את הגפן בין שקדם האילן וסיכך עליו פסולה ואפי׳ חבטן בדליכ׳ רוב׳ ואם היה סיכוך מרובה וחבטן כשרה בשניהם באיזה מהם שקדם וכן אם קצצן דהוו להו תלושין וצריך לנענע משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא בגמרא.
בגמרא דריש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה כו׳ כמאן כר״י כו׳. וקשיא לי דאמאי פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמלתיה דרבה בר רב הונא לא מתוקמי אלא כר״י דלכאורה אפילו כרבנן דר״י נמי מצי לאוקמי דהא דאמרו חכמים דהישן תחת המטה לא יצא י״ח היינו משום דקביעי דאע״ג דמטה לתוכה עשוייה אפ״ה הוי שפיר אהל כיון דמגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה כדאיתא שם בש״ס להדיא דאף ע״ג דמשמע התם דהש״ס הדר ביה מהך סברא למאי דמסיק רבא דטעמא דשוורים נמי לאו משום דמגינים על הרועים בחמה דבשביל כך לא הוי אהל אלא מטעמא אחרינא וא״כ במטה נמי לא חשיב אהל במה שמגינה על מנעלים וסנדלים מכל מקום למאי דמסיק סתמא דתלמודא התם דר״י לטעמיה דמכשיר במטה משום דסוכה דירת קבע בעינן ומטה דירת עראי. וא״כ לפ״ז משמע למאי דקי״ל סוכה דירת עראי בעינן לא יצא י״ח תחת המטה ולעולם דטעמא משום דמגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה משו״ה הוי קביעי וא״כ שפיר מצינו למימר דרבה בר רב הונא דהכא דמתיר בכילת חתנים היינו אפילו כרבנן דפרק הישן והיינו כדפרישית דדוקא במטה אסרי משום דקביעי אפילו לענין מה שתחתיה לפי שמגינה על מנעלים וסנדלים אבל כילה דלא קביעי כלל אפילו לגבי נקליטין שפיר מקשה רבה בר רב הונא אפילו בגבוה יו״ד אף על פי שיש לה גג דהכל תלוי בקבוע. והנלע״ד ליישב בזה דהא דקאמר הכא כמאן כר״י היינו משום דבלא״ה א״א לאוקמי מילתא דרבה בר ר״ה אליבא דכ״ע דהא אשכחן לעיל בשמעתין דמייתי הש״ס ברייתא דהישן בכילה ערום לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע ומוקמינן לה בגבוה יו״ד. ואם כן הך ברייתא ודאי דלא כרבה בר ר״ה דהא סוכה וק״ש משמע בשמעתין דכהדדי נינהו דהא בהא תליא כדמסיק הש״ס בהדיא דבית נמי לענין קריאת שמע אע״פ שאין גבוה י׳ אסור ומסיק דלא גרע מקינופות אע״ג דקינופות לא איירי לענין ק״ש אלא לענין סוכה אלמא דפשיטא ליה להש״ס דהא בהא תליא. וא״כ ע״כ דהא דפליג רבה בר ר״ה אברייתא דלעיל לענין כילה היינו משום דסבירא ליה דתליא בפלוגתא דר״י ורבנן במטה כנ״ל נכון ודו״ק:
דרש רבה בר רב הונא: מותר לישן בכילה אף על פי שיש לה גג, ואף על פי שגבוהה עשרה. כמאן [כמי], כשיטת מי אמר זאת — כר׳ יהודה, שאמר: בכלל לא אתי [בא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע, והכל הולך לפי הבנין הקבוע. דתנן כן שנינו במשנתנו]; אמר ר׳ יהודה: נוהגין היינו לישן תחת המטה בפני הזקנים, שכיון שהמיטה נחשבת כאהל ארעי לגבי סוכה, אין היא מבטלת את האהל הקבוע, שהוא הסוכה עצמה.
Rabba bar Rav Huna taught: It is permitted to sleep in a bed with netting even though it has a roof and even though it is higher than ten handbreadths. In accordance with whose opinion did Rabba bar Rav Huna teach this halakha? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said that in principle, a temporary tent does not come and negate a permanent tent, as we learned in a mishna that Rabbi Yehuda said: We were accustomed to sleep beneath the bed before the Elders. Since a bed is a temporary tent relative to the more permanent sukka, even one sleeping beneath a bed is considered to be sleeping in the sukka and he fulfills his obligation in that manner.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְלֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara asks: And if the statement of Rabba bar Rav Huna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, let him say simply that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם דעת רבה בר רב הונא ממש כדברי ר׳ יהודה, לימא [שיאמר] איפוא רק כי הלכה כשיטת ר׳ יהודה!
The Gemara asks: And if the statement of Rabba bar Rav Huna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, let him say simply that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי מַטָּה דִּלְגַבָּהּ עֲשׂוּיָה אֲבָל כִּילָּה דִּלְתוֹכָהּ עֲשׂוּיָה אֵימָא לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּלָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קָבַע לָא שְׁנָא מִטָּה וְלָא שְׁנָא כִּילָּה.:

The Gemara answers: If he said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that this applies only to a bed, which is made for use atop it and not beneath it. Perhaps the reason a bed is not considered a tent in and of itself is that its primary purpose is to lie on top of it, not in the space beneath it. However, with regard to a bed with netting, which is made for use of the space within it, say that no, it is indeed considered a tent in and of itself and one who sleeps in it does not fulfill his obligation. Therefore, Rabba bar Rav Huna teaches us that the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda is that a temporary tent does not come and negate a permanent tent, and there is no difference whether the temporary tent is a bed or whether it is the netting over a bed.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלגבה עשויה – לשכב על גבה ולא תחתיה להיות לו אהל הלכך לאו שם אהל עליה וטעמא לאו משום עראי הוא אלא לאו שמה אהל.
אבל כילה דלתוכה עשויה – ולאהל הלכך שם אהל עליה ואע״ג דעראי הוא לא מיפקע שמיה קמ״ל רבה דטעמא דרבי יהודה התם כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולימא הלכה כר׳ יהודה אי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה אמינא הני מילי מטה משום דלגבה עשויה – משום הכי לא חשבינן לה אהל כלל.
אבל כילה לתוכה עשויה אימא לא – דאהל חשבינן לה.
קמשמע לן דטעמיה דר׳ יהודה דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע לא שנא מטה דלגבה עשויה ולא שנא כילה – דתרוייהו אהל עראי נינהו דאף על גב דקביעא כיון דלגבה עשויה אהל עראי חשבינן לה. והוא הדין דהוה מצי למימר אי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה אמינא משום דסוכה דירת קבע בעינן. אלא הא דאמר עדיפא ליה דהוה אמינא בעיקר דינא דלאו הכי.
דלגבה עשויה – לשכב עליה ולא תחתיה.
דלתוכה – לאוהל, הילכך שם אוהל עליה.
קמ״ל רבה דטעמיה דר׳ יהודה וכו׳ – סוגיא דשמעתא כילה שיש לה [גג] ואינה גבוהה עשרה מותר לישן תחתיה, וקינופות אע״ג דלא גביהי עשרה אסור לישן תחתיהן הואיל וקביעי, כדקאמר שאני קינופות דקביעי. וכילה שאין לה גג אע״פ שגבוהה עשרה מותר לישן תחתיה. ונקליטין אע״פ שאין להם גג אם גבוהים עשרה אסור לישן תחתיה משום דקביעי טפי מכילה אע״ג דלא קביעי כקינופות. הדין הוא מסקנא דהך שמעתתא לפום שיטה דילה. והרי״ף והר״ם השמיטו כל האמור כאן משום קביעות וכתבו הדין שהכל תלוי בגג טפח וגבוה עשרה, ואי בציר חד מינייהו מותר לישן תחתיה. לשון הרי״ף אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בבילה בסוכה אע״פ שיש לה גג והוא שאינה גבוהה עשרה. ואותבינן עלה הישן בכילה בסוכה לא יצא ידי חובתו. ופריק הכא במאי עסקינן בשגבוהה עשרה. ואם אין לה גג אע״פ שהיא גבוהה עשרה מותר כדבעינן למימר קמן בהעושה סוכתו כמין צריף ע״כ. ולשון הר״ם פרק ה׳ מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים הישן תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה עשרה טפחים אין ישינים בה בסוכה. וכן המעמיד ארבעה עמודים ופירס הסדין עליהם אם גבוהים עשרה הרי היא כסוכה בתוך סוכה. אבל שני עמודים שפירס עליהם סדין וכן כילה שאין בגגה טפח אפילו גבוהין כל שהן מותר לישן תחתיהם בסוכה לפי שאינן בסוכה בתוך סוכה מפני שאין לה גג ע״כ. ותימה הוא איך דחו כל הך שיטה דקביעותא. וצ״ע. אבל מה שלא כתב הר״ם הן שיטה לענין ק״ש דלפום הן שיטה לענין ק״ש הכי דינא. כילה שאינה גבוהה עשרה אם הוא ישן בתוכה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק״ש. ואם גבוהה עשרה לא יוציא ראשו ויקרא. וּבית וקינופות הואיל וקביעי אע״ג דלא גביהי עשרה לא יוציא ראשו ויקרא. הכי הוא דינא לפום הן שיטה. והשמיט כל זה הר״ם ולא זכר זה הדין כלל בהלכות ק״ש. הא מילתא לא קשיא מידי, דהך שיטה היא כמ״ד פרק מי שמתו לבו רואה את הערוה מותר ולית הילכתא כותיה כמו שביארנו שם. אבל למאן דאמר לבו רואה את הערוה אסור לא יקרא לעולם עד שיהיה דבר חוצץ בין לבו וערותו.
ומשיבים: אי אמר [אם היה אומר] הלכה כר׳ יהודה הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין מטה, שלצורך גבה היא עשויה, שאפשר לומר שאין המיטה נחשבת כאהל מטעם אחר, משום שעשייתה היא כדי לשכב על גבה ולא כדי להשתמש במקום שמתחתיה, אבל כילה שלצורך תוכה היא עשויה אימא [אמור] שלא נפקע ממנה שם אהל ואף על פי שאינה אלא אהל ארעי, על כל פנים תפסול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי טעמא [טעם] של ר׳ יהודה הוא בעיקר משום שסבור הוא שלא אתי [בא] אהל ארעי ומבטל אהל קבע, ולכן לא שנא [שונה] אם היתה זו מטה ולא שנא [שונה] אם היתה זו כילה.
The Gemara answers: If he said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that this applies only to a bed, which is made for use atop it and not beneath it. Perhaps the reason a bed is not considered a tent in and of itself is that its primary purpose is to lie on top of it, not in the space beneath it. However, with regard to a bed with netting, which is made for use of the space within it, say that no, it is indeed considered a tent in and of itself and one who sleeps in it does not fulfill his obligation. Therefore, Rabba bar Rav Huna teaches us that the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda is that a temporary tent does not come and negate a permanent tent, and there is no difference whether the temporary tent is a bed or whether it is the netting over a bed.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: בהִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדַּלַּעַת וְאֶת הַקִּיסוֹס וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּהּ פְּסוּלָה גוְאִם הָיָה סִיכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן דאוֹ שֶׁקְּצָצָן כְּשֵׁרָה.

MISHNA: If one trellised climbing plants such as a grapevine, or gourd plant, or ivy [kissos], over a sukka while they were still attached to the ground, and then added roofing atop them, the sukka is unfit. If the amount of fit roofing was greater than the plants attached to the ground, or if he cut the climbing plants so that they were no longer attached to the ground, it is fit.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״ההמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו׳ יתיב רב יוסף וקאמר הא דתנן או שקצצן כשרה אמר רב עלה וצריך לנענע אחר שקצצן כלו׳ צריך מעשה לשם סוכה בסכך עצמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קסוס
קסוסא(כלאים פרק ה) הארוס וקיסוס ושושנת המלך (פרק א דאהלות) הארוס והקיסוס וירקות החמור (סוכה יא.) הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס מפרשין אותה בלעז אי״לרא (א״ב פי׳ בליו״ר וערב מין נטע הנסבך בעצים ובכותל ועלהו לא יבול בחורף וזה ענין הדלה את הקיסום אבל ענין הארוס והקיסוס לפי דעתי אחר הוא והוא פרח הנקרא בלשון יון ורומי נרקיסוס ותרגום חבצלת נרקס):
א. [פפלאנצע.]
מתני׳ הדלה – טרלי״ד בלעז.
קיסוס – איר״א בלעז והוא נדלה כגפן.
פסולה – שאין מסככין במחובר דאמר מר (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר.
הרבה מהן – ומבטלן ברוב.
או שקצצן – אף לאחר שסככה בהן ולא אמרינן תחילת עשייתה בפסול ופסולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין. הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה – פירוש: או שסיכך על גבן קאמר דתרתי קתני.
ואם היה סכך הרבה מהן או שקצצן כשרה – דתו ליכא תעשה ולא מן העשוי.
אם היה הסכך מרובה מהן או שקצצן כשר – דגטלינהו ברוב. ודוקא בחבטן כדאוקימנא לעיל וכדמפרש חבטן ואם קצצן כשרה. וצריך לנענע אחר כן כדי שיעשה מעשה, דאי לא עביד מיפסלא משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. וצריך לדקדק בזה לשון הר״ם ז״ל בפרק חמשי, דלפי לשונו משמע דאפילו קצצן צריך סכך מרובה. וצריך (נענוע) [עיון].
הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס ר״ל מלשון קשואים והוא הדין לכל מחובר ומדכתיב באספך מגרנך ומיקבך דבר הנאסף מן הגורן ומן היקב אלא שהוא תופש את אלו מפני שדרכם בזמורות ארוכות שאדם יכול להדלותם כרצונו על כל משך הסוכה ואמר עליהם שאם סכך על גבם פסולה ואם היה הסיכוך הרבה מהם וכשחבטם או קצצם ונענעם אח״כ כשרה הכל כמו שפירשנו למעלה וי״מ וסיכך על גבם או סכך על גבם שתחילה הוא פוסל סיכוך במחובר ולבסוף אף בתלוש עם עירוב מחובר על הדרכים שביארנו ואף בתלוש צריך נענוע אחר שלא נעשה בשעת עשייתו לשם צל זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה וכן כל דבר שאין גידולו מן הארץ ר״ל בצמיחה כגון מתכות ועצמות ועורות ואבנים וצרורות אין מסככין בו שאין מסככין אלא בדבר שיש בו שני דברים אלו ר״ל שיהא גידולו מן הארץ ושיהא דבר שאינו מקבל טומאה והוא שאמרו בתלמוד המערב בעורות שאינן עבודים שאע״פ שאין מקבלין טומאה מצד שאינן עבודין אין מסככין בהם אחר שהעור אין גידולו מן הארץ ואע״פ שלענין מעשר אמרו מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע דאלמא שבקר וצאן גדולי קרקע מ״מ גדולי קרקע לחוד וגדולו מן הארץ לחוד ואין גדולו מן הארץ נאמר אלא בדבר הצומח וכעין מה שאמרו מירבא מארעא רבו מינק מארעא לא ינקי והוא שאמרו במציעא פרק פועלים (ב״מ פ״ט.) מה דיש דבר שגדולו מן הארץ וכו׳ יצא החולב והמחבץ והמגבן אלמא בהמה אינה בכלל גידולו מן הארץ אע״פ שהיא בכלל גידולי קרקע ומה שאמרו בסוגיא זו מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ פירשו גדולי הרבנים שזו היא שהשיבוהו אי מה חגיגה בעלי חיים וכו׳ עד שהביאוה מבאספך וכו׳ ומאחר שנדחית אף היא נדחית לענין שאינה נקראת גידולו מן הארץ אלא שהיא קרויה גידולי קרקע על צד שהיא גדלה בארץ ובמרעה שלה לפרנסתה מה שאין כן בדגים ומלח וכמהין ופטריות כמו שביארנו בשלישי של עירובין ומ״מ יש גורסין במשנתנו זה הכלל דבר שאינו מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ מסככין בו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אין מסככין בו ודבר המקבל טומאה כגון כלים ואוכלין ובגדים וגידולו מן הארץ פירושו שהוא מחובר כגון גפן ודלעת שהם מחוברים והדלן על הסכך ולשיטה זו מסככין בעורות קודם עיבודן שהרי אין מקבלין טומאה ואין גידולן מן הארץ ומ״מ סוגיא זו שוברת דבריהם לגמרי שהרי נאמר בה ואיד יעלה וגו׳ מה איד דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו׳ אלא שהם משבשים אותה וגורסין כשיטתם ואין הדברים נראין:
הדלה – אנטרילו בלעז.
הרבה מהם – פירש רבינו שלמה ומבטלו ברוב ע״כ. והעיקר כדפרישנא, הרבה מהם שהסכך כשר הוא כל כך שצילתה של סוכה מרובה מחמתה אע״פ שסכך פסול יהיה אויר. ומיירי שחבטן, כלומר שהוא עומד במקום אחד ואינו מתערב עם הסכך הכשר ואין בו במקום אחד שיעור שיפסול הסוכה, כדפרישנא לעיל.
או שקצצן – אף לאחר שסיכך בהן, ולא אמרינן הואיל ותחלת עשייתו בפסול פסולה.
גמרא יתיב רב יוסף קמיה דרב הונ׳ וקאמר או שקצצן כשרה אמר רב וצריך לנענע – פי׳ שצריך שיעשה בה מעשה לאחר הכשרה דאי לא הוי׳ לה תעשה ולא מן העשוי דקציצתן אין זו עשיתן ולפיכך צריך לנענע אותם לשם צל דלשם חג לא בעיא וכי אמרי׳ תעשה ולא מן העשוי היינו בתרי אנפי חדא כגון הא שתחלתה בפסלות גמור דהוי מחובר ולא חשיב׳ סוכה כלל ואי קייץ להו ומתכשרי והוי׳ סוכה נעשית מאליה ולפיכך צריך מעשה אח״כ ואידך כגון חבילי עצים וכיוצא בהם פסולים לסכך וכגון תקרה דאסרי׳ לסכך בהם שמא יעשה סוכה מחבילין שהניח כבר על גגו ותקרה שהניחו בביתו וה״ל תעשה ולא מן העשוי כדאיתא לקמן וכ״ת בשלמא אנפ׳ קמא דהוה מעיקרא פסול איכא למימר דאי לא עביד בה מעשה אחר הכשרה ה״ל תעשה ולא מן העשוי אלא חבילי עצים ותקרה שהם כשרים לסכך מאי מעשה בעו דהא כשרים הם מתחלתם אליבא דב״ה דלא בעו סוכה לשם חג אלא לשם צל והויא לה כסוכת יוצרים החיצונה או כסוכת גנב״ך ורקב״ש דלא בעינן בהו נענוע ולא שום מעשה כלל ולא חיישינן בהו משום תעשה ולא מן העשוי ומ״ש א״ל דחבילי עצים ותקרה נמי פסולה בתחלתה במעשה הראשון משום דלא אתעבידא לצל דחבילים ניתנו על גגו לייבש ותקרה ניתנה לביתו לדירה ושתיהן פסולות משום דבעינן סוכה לשם צל ולא לשם דירה כדבעינן בסוכת גנב״ך הלכך כשמחשב עליהם לסוכה ולצל אי לא עביד בהו מעשה הו״ל סוכה מן העשוי שלא לשם צל וסוכה מכבר והתורה אמרה תעשה שיהא בה מעשה לשם צל וזה נכון ומבו׳ וגדולים ורבים נשתבשו בזה ולפיכך הוצרכתי לבאר כנ״ל.
במשנה הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו׳ וסיכך ע״ג פסולה. כתב הר״ן ז״ל בשם ר״ת שדקדק מכאן מדקתני הדלה ואח״כ סיכך ולא קתני איפכא סיכך ואח״כ הדלה והוי רבותא טפי ע״כ דלקושטא דמלתא לא מפסל אלא דוקא בכה״ג שתחלת הסיכוך היה בפסול אבל היכא דתחילת הסיכוך היה בהכשר תו לא מפסל ע״י סכך פסול שעל גביו וכן כתב הריטב״א ז״ל בחדושיו והקשה ע״ז כיון דרישא איירי כשאין הסכך פסול מרובה על הכשר א״כ אין צילתה מרובה מחמתה אלא ע״י הגפן ודלעת והאיך אפשר שיתכשר בכה״ג בסיכך ואח״כ הדלה ע״ש באריכות. ולענ״ד משום הא לא איריא דשפיר מצינו למימר דצל הסוכה כשירה בעצמה מרובה מחמתה אלא דאפ״ה כיון דמתניתין איירי בחבטן וערבן בענין שאינו ניכר ומש״ה ודאי כשצל הסכך פסול מרובה על צל הסכך הכשר א״כ הוי רובא סכך פסול ומשו״ה פסולה וכן משמע לשון המשנה דקתני סיפא ואם היה סיכוך הרבה מהן ולא קתני סתמא ואם היה סיכוך הרבה אלמא דלא לענין צילתה מרובה מחמתה איירי אלא שעיקר הסכך הכשר מרובה מהפסול דבכה״ג אזלינן בתר רובא בין להקל ובין להחמיר. מיהו בלא״ה מה שכתבו הר״ן והריטב״א ז״ל דהא דקתני וסיכך ע״ג היינו או סיכך ע״ג ותרי בבי נינהו דברישא הדלה ואח״כ סיכך ובסיפא סיכך ואח״כ הדלה לא עמדתי לסוף דעתם דכיון דלמסקנא דלעיל מוקמינן לסיפא דמתניתין דהכא דקתני ואם היה סיכוך הרבה מהן כשחבטן וערבן בענין שאין ניכרות. ולפ״ז רישא דמתניתין נמי איירי כשחבטן ועירבן כמ״ש הר״ן והריטב״א ז״ל בעצמם כאן וא״כ לא שייך כאן תרי בבי אלא חדא והיינו בענין שסיכך תחילה סכך הכשר ואח״כ השפיל ענפי הגפן והדלעת למטה ועירבן היטב בענין שאינן ניכרות ובענין אחר לא משכחת לה וכה״ג יש לי לדקדק קצת בעיקר פירושו של ר״ת. ועוד יתכן יותר למאי דפרישית לעיל דאדרבה לעולם אזלינן בתר סכך העליון שעיקר הצל תלוי בו והוא המגין מן החמה ומן הצינה. ולפ״ז ודאי איכא רבותא טפי כשהדלה ואח״כ סיכך דאע״ג שהסכך העליון כשר אפ״ה פסולה וצ״ע ודו״ק:
שם ואם היה סיכוך הרבה מהן כו׳ גם בזה כתב הר״ן ז״ל לעיל בסוגיא דהעושה סוכתו תחת האילן דקשיא ליה אמאי בעינן הכא סיכוך הרבה מהן ולא סגי ליה בפלגא ופלגא הא תנן לקמן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה וע״ש מה שתירץ בזה מסברא דנפשיה. ומיהו למאי דפרישית בסמוך אין צורך בזה כיון דמתניתין איירי בסיכך תחילה בסכך כשר ואח״כ חבטן והשפיל הענפים למטה אף ע״ג שעירבן אפ״ה כיון שהענפים מוטלין על הסכך א״כ אפילו אם בשיעור כמות הסוכה הוי פלגא ופלגא אפ״ה כיון שהעליון מוטל על התחתון ודאי סתמא דמלתא העליון מרובה וכה״ג אמרינן לקמן במעדיף כמו שאבאר שם משו״ה קתני שפיר ואם היה סיכוך הרבה מהן והיינו שהסכך הכשר מרובה על כל ממשות סיכוך הענפים שלמעלה מהן כנ״ל. ובלא״ה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו להר״ן והריטב״א ז״ל מהך מתני׳ דלקמן דקתני המקרה סוכתו בשפודין דאם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה כו׳ ות״ל דלקושטא דמלתא מסקינן לקמן דהאי ריוח כיניהן כמותן דקתני היינו בנכנס ויוצא או במעדיף וא״כ הכא נמי מצינן לפרושי בכה״ג וצ״ע:
במשנה - הדלה עליה את הגפן פסולה. ופי׳ רש״י וז״ל: פסולה שאין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, עכ״ל. אולם הריטב״א (יא:) נטה מפרש״י ומפרש וז״ל: ונ״ל דפסול מחובר היינו משום תעשה ולא מן העשוי דאלו מחובר כו׳ לא נעשה בו מעשה כלל מתחילתו לשום ענין כו׳ שהוא מן העשוי מעצמו שלא נעשה בו מעשה כלל בתלוש עכ״ל. מסתבר שרש״י וריטב״א חלוקים ביסוד פסול המחובר לסכך. לפי הריטב״א אין המחובר חפצא של סכך כלל. ואילו רש״י סובר שמחובר אכן נחשב לחפצא של סכך אלא שהוא פסול מגזה״כ. (ועיין בשעורים לעיל (ט:) שם הסביר מרן שליט״א את שיטת בעה״מ ע״פ יסודו של הריטב״א כאן.)
שם. בגמ׳ - שקצצן כשרה. לפי הריטב״א - ע״י קציצת המחובר בא החפצא של סכך לעולם, ואליבא דרש״י קציצת המחובר מביאה לחלות דין הכשר סכך והפקעת פסול. הסוגיא משוה שני ענינים לקציצת המחובר: פסיקת ציצית ולקיטת ענבי הדס. לכאורה, לפני פסיקת הציצית לא היה בכלל חפצא של ציצית בבגד, והפסיקה היא שחדשה את החפצא של ציצית. ובכן דומה פסיקה זו לקציצת המחובר ע״פ שיטת הריטב״א. מאידך, ההדס שענביו מרובים פסול מדין הדר. החפצא של מין ההדס קיים אלא שההדס פסול; לקיטת הענבים מכשירה את ההדס ומפקיעה את פסולו. לקיטת ענבי ההדס דומה לקציצת המחובר ע״פ שיטת רש״י. היה אפשר להניח שבענביו מרובים מעליו מופקע עצם החפצא של מין ההדס ודומה לסכך מחובר לריטב״א. אבל מסוגיא לקמן (לג) בה רצה רב חסדא להכשיר ענביו מרובים מעליו בשנים ובשלשה מקומות של ההדס ורבא פסלו מדין מנומר נראה שהפסול בענבים מרובים הוא מדין הדר ולא מפני הפקעת עצם החפצא ומין ההדס, עיין שם. ונ״מ בכך יש בנוגע ליו״ט שני שלפי הרמב״ם פסולי ההדר כשרים והפקעת המין פסולה, ועיין בשעורים על פרק לולב הגזול.
א משנה הדלה עליה (על הסוכה) את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס שהם מטפסים וענפיהם מתפשטים הרבה וסיכך על ידי כך על גבה בעודם מחוברים לקרקע — פסולה. ואם היה סיכוך הכשר הרבה מהן מענפיהם של צמחים אלו, או שקצצן את הענפים ושוב אינם מחוברים לקרקע — כשרה.
MISHNA: If one trellised climbing plants such as a grapevine, or gourd plant, or ivy [kissos], over a sukka while they were still attached to the ground, and then added roofing atop them, the sukka is unfit. If the amount of fit roofing was greater than the plants attached to the ground, or if he cut the climbing plants so that they were no longer attached to the ground, it is fit.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותרא״ההמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) זֶה הַכְּלָל הכֹּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה וְאֵין גִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ מְסַכְּכִין בּוֹ.:

This is the principle with regard to the roofing of a sukka: Anything that is susceptible to ritual impurity, e.g., vessels, or its growth is not from the ground, e.g., animal hides, one may not roof his sukka with it. And anything that is not susceptible to ritual impurity and its growth is from the ground, one may roof his sukka with it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הכלל כו׳ – בגמרא יליף לה.
ואין גידולו מן הארץ – כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הכלל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו – פי׳ תרוייהו בעינן, אבל בחדא לא. הילכך בעורות שאינן עבודין אע״פ שאין מקבלין טומאה כיון דאין גידולן מן הארץ אין מסככין בהן. וכן נמי בגמרא דילן משמע [ד]⁠עורות לא מיקרו גדולו מן הארץ, כדקאמר בפרק השוכר מה דיש מיוחד שגדולו מן הארץ וכו׳ יצא החולב והמחבץ והמגבן דלא גדולו מן הארץ נינהו, ואע״ג דגבי מעשר קריגן בהמה גדולי קרקע, כדאמרינן התם פרי מפרי וגדולי קרקע, וכתיב בבקר ובצאן. דילמא גדולי קרקע מיקרו וגידולו מן הארץ לא מיקרו, דומיא דההיא דברכות דאי מירבא מארעא קא רבו, מינק מארעא לא ינקי. ואותן האבנים שקורי לבד״ש פסולין נמי לסכך, אע״פ שאינן מקבלות טומאה לא שמייהו גדולו מן הארץ.
זהו ביאור המשנה וכולה על הצדדים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
זה הכלל – בגמרא יליף לה מקראי.
ואין גידולו מן הארץ – כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה.
ונוסף לפסול זה של סכוך בדברים המחוברים לקרקע, זה הכלל בסכך: כל דבר שהוא מקבל טומאה (כגון כלים) או דבר שאין גידולו מן הארץ (כגון עורות) — אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו בעיקרו מן הארץ — מסככין בו.
This is the principle with regard to the roofing of a sukka: Anything that is susceptible to ritual impurity, e.g., vessels, or its growth is not from the ground, e.g., animal hides, one may not roof his sukka with it. And anything that is not susceptible to ritual impurity and its growth is from the ground, one may roof his sukka with it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גמ׳גְּמָרָא: יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר אוֹ שֶׁקְּצָצָן כְּשֵׁרָה וְאָמַר רַב וצָרִיךְ לְנַעְנֵעַ.

GEMARA: Rav Yosef sat before Rav Huna, and he sat and said, citing the mishna: Or if he cut them, it is fit. He added: And Rav said that it is not enough merely to cut the climbing plants; one is obligated to move the branches, thereby performing an action with the branches in order to render the roofing fit. When he placed the climbing plants atop the sukka, they were attached and therefore unfit roofing. When he ultimately cut them, it was as if the sukka were roofed by itself. In that case, the sukka is unfit due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared, derived from the verse: “You shall prepare for you the festival of Sukkot(Deuteronomy 16:13).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ויתיב – רב יוסף וקאמר הכי הא דתנן או שקצצן כשרה אמר רב עלה נהי דאין צריך לחזור ולסותרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת אותם שהוסככו במחובר לאחר קציצתן דתהוי להו הך כעשייה דאי לא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי משמע סוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנו בתיקון מועט כי האי דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה ומיהו נענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{גמרא.} יתיב רב יוסף קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר או שקצצן כשרה אמר רב וצריך לנענע – אף על גב שקצצן צריך נענוע דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ואכתי תעשה ולא מן העשוי קרינן ביה דהא אכתי קאי מגופיה אף על גב שקצץ וכן הלכתא.
לנענע – כלומר נהי דאין צריך אחר שקצצן לסותרה כולה ולחזור ולכסותה. אבל צריך לנענע אותו סכך שסככו במחובר לאחר קציצתו צריך נענוע, דלידמי בעשייה. ואי לא עביד הכי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, דהכי משמע קרא סוכות תעשה לך כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה, וכשזה עשאה לא היתה ראויה לסוכה דמחובר הוה. הילכך אחר שקצצן צריך שינענע ויגביה כל אחד ואחד ומניחו וחוזר ומגביה חבירו ומניחו.
תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם – פירוש תלאן לאו היינו נתינת חוטין בכנף בלבד בחוט אחד הכפוף לארבעה שנעשה אח״כ לשמנה דבהא מאי קפיד׳ איכא כיון דקייץ להו מקמי קשרים הא איכא עיקר מעשה דקשרים לאחר קציצה ותעשה קרינא ביה שפיר דקשרים היינו מעשה שבציצית אלא לומר שעשה הקשרים קודם שיפסוק ראשי כל החוטין ואח״כ גמר פסיקתם דהא אפשר למעבד הכי שפיר נמצא כי כשגמרו הקשרים לא היו הציציות ראוים שלא היו פסוקים ובפסיקתם הוכשרו ולא נעשה בה מעשה לאחר הקשרים וכיון דאמר רב שהם כשרים אלמא ס״ל דפסיקתן דקעביד לאכשורינהו זו היא עשייתן. והא דקתני רבי חייא הטיל לשתי קרנות בבת אחת כשרים היינו שהכניס החוט כפול לד׳ בשתי קרנות כעין קרן אחד ואח״כ משכו מן הקרנות וכשנתרחבו בנתיים נעשו שמנה. ואוקימנא דאי קשר ואח״כ פסק שלא גמר פסיקת החוטין כלם עד שקשר פסולים דה״ל ולא מן העשוי דגמר פסיקתן לאו זהו עשייתן אבל מתני דרב חייא כשפסק כל החוטים בנתים ונעשו ח׳ לכאן וח׳ לכאן ואח״כ קשר בכשרות והא קמ״ל דאע״ג דבשעת נתינת החוטין לא היה כל כנף עומד לעצמו ובשניהם ביחד הטיל החוטים ולא קרינ׳ ביה ונתנו על ציצית הכנף קמשמע לן דלא בעינ׳ כנף מיוחד בפני עצמו בשעת פתיל וכי פסיק להו מקמי קשרים היינו כנף בשעת פתיל וקי״ל כשמואל ולוי דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ובציצית קשר ואח״כ פסק פסולים לעולם דליכא מעשה דלעביד בהו בתר הכי וה״ל מן העשוי ובסוכה דאפשר בנענוע מנענען וכשרה.
רש״י בד״ה הטיל לשני קרנות כו׳ וכפף הראשין עד שהגיעו זה לזה נ״ב כזה*:
ב גמרא יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב הונא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] מה ששנינו במשנתנו; ״או שקצצןכשרה״, ואמר רב: אין די בקציצה בלבד אלא עדיין צריך לנענע את הענפים הללו, כדי לעשות בהם מעשה שיכשירם לשמש כסכך כשר. ואם לא עשה כן הריהו פסול מטעם ״תעשה״ ולא מן העשוי. שהרי לא סיכך בהם לאחר שנקצצו, אלא לפני כן, ומשקצצם הרי הסוכה כמסוככת מאליה.
GEMARA: Rav Yosef sat before Rav Huna, and he sat and said, citing the mishna: Or if he cut them, it is fit. He added: And Rav said that it is not enough merely to cut the climbing plants; one is obligated to move the branches, thereby performing an action with the branches in order to render the roofing fit. When he placed the climbing plants atop the sukka, they were attached and therefore unfit roofing. When he ultimately cut them, it was as if the sukka were roofed by itself. In that case, the sukka is unfit due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared, derived from the verse: “You shall prepare for you the festival of Sukkot(Deuteronomy 16:13).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא הָא שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ אַטּוּ מִי קָאָמֵינָא לָךְ דְּלָא אַמְרַהּ שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ רַב וְאַמְרַהּ שְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ דִּשְׁמוּאֵל אַמְרַהּ וְלָא רַב דְּרַב אַכְשׁוֹרֵי מַכְשַׁר כִּי הָא דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא רְמָא תְּכֵלְתָּא לְפַרְזוּמָא דְּאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ תְּלָאָן וְלֹא פָּסַק רָאשֵׁי חוּטִין שֶׁלָּהֶן.

Rav Huna said to Rav Yosef: Shmuel stated this halakha. Rav Yosef turned his face away in anger and said to him: Did I say to you that Shmuel did not say it? Rav said it, and Shmuel said it as well. What is your point? Rav Huna said to him: This is what I am saying to you, that Shmuel said it and not Rav, as Rav deems the roofing fit merely by cutting them, without moving them, as in that incident where Rav Amram the Pious cast the sky-blue dye, i.e., ritual fringes, upon the garment [pirzuma] of the people of his household. However, he attached them, but did not cut the ends of their strands prior to tying them, i.e., he took a single string, folded it a number of times, and inserted it into the hole in the garment. Since the fringes were uncut when he tied them, he was uncertain whether they were fit for use in fulfilling the mitzva, due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ל רב הונא שמואל אומר צריך לנענע אף על פי שחתכם אבל רב מכשר אפילו בלא נענוע אלא כיון שקצצו והוציאו מתורת מחוברין דיו. כי הא דרב עמרם חסידא תלה ציצית בטלית בני ביתו. זה פי׳ בפרוזמא דאינשי ביתיה ותלאם קודם שחתך ראשי החוטין ויפריד החוטין זה מזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרזומא
פרזומאא(סוכה יא. מנחות נג) רמי תכלתא בפרוזמ׳ דאנשי ביתיה פי׳ תלה ציצית בטלית של אשתו (שבת קכה.) אמר רב שירי פרוזמאות אסור לטלטלן בשבת פי׳ שירי טליתות (ירושלמי פרק במה אשה) המחלצות פרזומטא (א״ב פי׳ בל״י מחלצת ומעיל ובלשון רבים פריזומטא):
א. [שארץ.]
אהדרינהו רב יוסף לאפיה – בכעס.
אכשורי מכשר – בלא נענוע דקסבר קציצתה זו היא גמר עשייתה והיכי דמי תעשה ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך היה מאליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה אבל זה שקיצצן זהו מעשה שלה שנגמר בהכשר.
רמא תכלתא – הטיל ציצית.
לפרזומא דאינשי ביתיה – לטלית אשתו דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו (במדבר טו) פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב והויא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות.
תלאן – לציציות בכנפות הטלית חוט אחד כפול ד׳ ותוחבו בכנף ועודנו חוט א׳ כופלו והרי הן שמנה כפלים ופוסק ראשין שלהן ונעשין שמנה חוטין ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ונמצאת עשוין בפסול דאין בה אלא חוט אחד ואתא לקמיה כו׳.
דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה – וכן רב יהודה פרק התכלת (מנחות דף מג.) דקסברי לילה זמן ציצית ולא מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות כרבנן דפרק התכלת (מנחות מג.) דאמרי הכל חייבין בציצית נשים ועבדים ור״ש פוטר בנשים וכוותיה קי״ל מדדחיק גמרא בריש פרק שני דזבחים (זבחים יח:) לאוקומי תנאי התם כולהו כר׳ שמעון דממעט כסות לילה ומרבי כסות סומא ועובדא דר׳ יהודה בר אילעאי פ׳ במה מדליקין (שבת דף כה: ושם) שהיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן דאמרינן ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה ואיכא טעמא אחרינא פ׳ התכלת (מנחות מ:) ומדנקט האי טעמא שמע מינה דהוא עיקר ועוד בפרק במה מדליקין (שבת כז:) גבי האי דפריך דכי היכי דמרבי שאר בגדים לענין טומאה נרבי נמי לענין ציצית מאשר תכסה בה ומשני דההוא מיבעי לרבות כסות סומא ומייתי ברייתא דר״ש שמע מינה דכן הלכה וסתם ברייתא דפ״ק דקדושין (דף לד: ושם) גבי מצות עשה שהזמן גרמא דקחשיב ציצית ועוד דרבנן דר״ש מוקי פרק התכלת (מנחות דף מג:) וראיתם אותו לכדתניא וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע אלמא קסברי קריאת שמע דאורייתא וקיימא לן דקריאת שמע דרבנן בפ׳ מי שמתו (ברכות דף כא.) ומיהו מזה אין ראיה דהא רב יהודה דאמר ק״ש דרבנן ואשכחן דרמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה דפרק התכלת והוא דריש כאידך תנא דדריש וזכור מצוה אחרת ואיזו זו כלאים ועוד יש ראיה מפרק שני דברכות (ברכות יד:) דאמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתא דבמערבא (אמרי) לא (אמר) מצות ציצית בלילה ומסיק דאתחולי הוו מתחלי וכיון דמתחלינן גמרינן משמע מהא דלילה לאו זמן ציצית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאפיה – החזיר לו פניו והביטו בכעס, שהבין רב יוסף דרב [הונא] אמר דשמואל אמרה ותו לא בעי למימר. ואהדר ליה רב הונא דאיהו בעי למימר דשמואל ולא רב, דלרב כשירה בלא נענוע דקסבר רב דקציצתן זו היא עשייתן, ותעשה ולא מן העשוי לא אתא למעוטי אלא החוטט בגדיש וכיוצא בו, שאינו נוגע בסיכוך כלל אלא הוא נעשה מאיליו. אבל הכא שקוצץ הסיכוך זהו מעשה הכשירו.
רמא – הטיל ציצית של תכלתא.
לאינשי ביתיה – פירש רבנו שלמה לטלית אשתו דקסבר לילה זמן ציצית הוא ומצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות.
תלאן – לציצית בכנפות הטלית חוט אחד כפול לארבע ותוחבו בכנף ועודנו חוט אחד וכופלו. והרי הם שמונה כפלים, ופוסק ראשן ונעשין שמונה חוטין. ורב עמרם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדיל וקשריהם כראוי, ונמצאת עשייה בפסול שאין כאן אלא חוט אחד ואתא לקמיה וכו׳.
גמ׳ נשיב זיקא וקא מייתי ציבותא. נ״ב בערוך גריס וקמבלבל מצובייתא ע״ש:
רש״י בד״ה כי הא כו׳ ואיכא עיון טירחא כצ״ל:
בד״ה רב יוסף כו׳ דתניא בפסחים כו׳ כצ״ל:
בד״ה איבעיא להו עד שיאור עד שיעלה עמוד השחר. נ״ב אפשר שרש״י סובר שלשון שיאור סתם משמע עד שיעלה עמוד השחר אם לא היכא שנאמר אצלו עמוד השחר אזי בהכרח משמע עד שיאור המזרח וק״ל:
בד״ה מי שפך למי כו׳ מאי היא ישיבת סוכה כו׳. נ״ב פי׳ שאתה יוצא הימנה ומבטלה:
בד״ה וי״א כו׳ לבא ביציאתו כו׳ הד״א:
בגמרא אמר ליה ר״ה כו׳ דשמואל אמרי ולא רב דרב אכשורי מכשיר כו׳ כי הא דרב עמרם חסידא רמא תכלתא כו׳. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דשפיר מצינו למימר דהא דמכשיר רב בציצית היינו משום שכבר עשה מעשה ממש בגוף הציצית במה שתלאן בבגד דהא בכה״ג אשכחן דרב גופא לעיל דף ט׳ דאמר עשאה מן הקוצים ומן הגרדין פסולה ומן הסיסין כשירה והיינו משום דאע״ג דכתיב תעשה לך ודרשינן לשום חובך אפ״ה לא בעינן טוויה לשמה דעיקר קפידא דקרא בתלייתן בבגד כמ״ש רש״י שם וכדמשמע נמי מלשון התוס׳ כאן בד״ה פסיקתן וא״כ בכה״ג גופא מצינן למימר נמי לענין הך דרשא דתעשה ולא מן העשוי דבשעת תלייתן בבגד צריך שיעשה מעשה וכ״ש דקשה יותר לפי מ״ש תוספות במנחות בשם רש״י דטעמא דרב דאמר מן הגרדין פסולה היינו משום תעשה ולא מן העשוי וע״ש בתוס׳ משמע מיהא דלפירש״י עיקר העשייה לענין תולמ״ה אתלייתן בבגד קאי דהיינו מעשה דידהו אפילו לשיטת התוס׳ שהקשו שם על פירש״י מסוגיא דהכא אכתי היא גופא תיקשה מ״ש לענין לשמה דקאמר רב דאשעת תלייתן בבגד קאי ומ״ש לענין תולמ״ה מוקי לה אשעת קשירה. וא״כ לפ״ז לעולם אימא לך דרב מודה בסוכה דצריך לנענע כיון דלא שייך עיקר המעשה אלא במה שמסכך כדכתיב חג הסוכות תעשה לך והקציצה לאו מעשה סכך הוא. ואף דלכאורה נראה לישנא דרב גופא הכי דייק דקאמר פסיקתן זו היא עשייתן אלמא דלא סגי במה שנתנה בבגד לאחשבינהו מעשה כיון דבהאי שעתא לא הוי שמנה חוטין מ״מ אין מוכרח כ״כ דאפשר דלכתחילה מודה רב דיש להצריך בכל עשיית הציצית שלא יהא מן העשוי כל היכא דשייך עשייה ממש בגוף המצוה משא״כ הקציצה בסוכה לאו עיקר מעשה הסכך הוא אלא להכשיר הפסול ותו קשיא לי דלקמן בסמוך אמאי מסקינן לרב בקושיא מהך ברייתא דתניא תלאן ואח״כ פסקן פסולין לעולם ומאי קושיא הא מסקינן במנחות דעיקר פלוגתא דרב ושמואל בעיקר עשיית ציצית לשמן דלשמואל בעינן כל העשייה לשמן ולרב בחדא עשייה סגי דפליגי בפלוגתא דתנאי גבי ס״ת לענין עיבוד וא״כ משמע לכאורה לענין תולמ״ה נמי שייך הך פלוגתא וע״כ שכן הוא לפירש״י שהביאו התוס׳ במנחות:
והנראה לענ״ד ליישב בזה היינו משום דלענין לשמה ליכא לרב אלא חד קרא דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך דאידך קרא דכתיב ועשו להם ציצית מוקי לרב למעוטי גזולה כדמשמע לעיל משא״כ לענין דרשא דתעשה ולמ״ה ודאי איכא תרי קראי דכתיבי ועשו להם ציצית וכתיב נמי גדילים תעשה ומשו״ה ודאי בעינן בשני העשיות שלא יהא מן העשוי בין בשעת תליה ובין בשעת קשירה וכיון דאפ״ה קאמר רב דפסיקתן זו היא עשייתן שפיר דייקינן הכא לענין סוכה נמי אית לן למימר דרב אכשורי מכשיר דקציצתן זו היא עשייתן כנ״ל ודו״ק היטב:
בתוספות בד״ה דר״ע חסידא כו׳ וכן רב יהודה פרק התכלת דקסברי לילה זמן ציצית כו׳. לכאורה אין זה מוכרח כ״כ שהרי כתבו התוס׳ בשלהי ר״ה דף ל״ג דקי״ל כמ״ד נשים סומכות רשות ומשו״ה יכולין הנשים לברך על מצות עשה שהז״ג א״כ שפיר מצינו למימר בהך עובדא דר״ע חסידא הכי דאע״ג דלא מחייבי מדאורייתא אפ״ה רמי להו תכלתא ואפ״ה קפיד שפיר ר״ח בר אשי דכיון דהציצית פסולות בכה״ג שתלאן ולא פסקן א״כ מברכות הנשים ברכות לבטלה ויש ליישב וק״ל:
בא״ד וקי״ל דק״ש דרבנן עיין מה שכתבתי בזה שם בפרק מי שמתו ויבואר עוד לקמן בפרק הישן ועיין בכל זה באריכות בסוטה בריש פרק אלו נאמרין:
רש״י ד״ה לפרזומא כו׳ אבל כסות לילה חייב. עי׳ בשער המלך פ״ג מהלכות ציצית:
אמר ליה [לו] רב הונא לר׳ יוסף: הא [הלכה זו] שמואל אמרה. אהדרינהו [החזירם] רב יוסף לאפיה [את פניו] ברוגז ואמר ליה [לו] לרב הונא: אטו מי קאמינא לך [וכי אמרתי לך] שלא אמרה שמואל? אמרה רב, ואמרה גם שמואל ומדוע איפוא מעיר אתה לי על כך? אמר ליה [לו] רב הונא: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך] ששמואל בלבד אמרה ולא רב, ואכן רב אינו סבור כן, שרב אכשורי מכשר [מכשיר] ולדעתו די בקציצה לחוד ואין כל צורך בנענוע נוסף. כי הא [כמו מעשה זה] של רב עמרם חסידא [החסיד], רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה [תלה ציציות לבגד של אנשי ביתו] תלאן לציציות הללו בבגד וקשרן, אבל לא פסק (חתך) את ראשי חוטין שלהן, שלא היו כל החוטים מופרדים זה מזה, ונסתפק אם יהיו הציציות כשרות לאחר שיחתוך את החוטים, אף שלא עשה כן בשעתו.
Rav Huna said to Rav Yosef: Shmuel stated this halakha. Rav Yosef turned his face away in anger and said to him: Did I say to you that Shmuel did not say it? Rav said it, and Shmuel said it as well. What is your point? Rav Huna said to him: This is what I am saying to you, that Shmuel said it and not Rav, as Rav deems the roofing fit merely by cutting them, without moving them, as in that incident where Rav Amram the Pious cast the sky-blue dye, i.e., ritual fringes, upon the garment [pirzuma] of the people of his household. However, he attached them, but did not cut the ends of their strands prior to tying them, i.e., he took a single string, folded it a number of times, and inserted it into the hole in the garment. Since the fringes were uncut when he tied them, he was uncertain whether they were fit for use in fulfilling the mitzva, due to the principle: Prepare it, and not from that which has already been prepared.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב מְפַסְּקָן וְהֵן כְּשֵׁרִין אַלְמָא פְּסִיקָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן הָכָא נָמֵי קְצִיצָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן.

Rav Amram came before Rav Ḥiyya bar Ashi and asked him about the halakhic status of the ritual fringes. He said to him that this is what Rav said: One cuts them into separate strands and they are fit. There is no need to remove them, cut them, and reattach them to the garment as separate strands. Apparently, according to Rav, their cutting is their preparation. Cutting them qualifies as active preparation of the fringes. Here too, in the case of the roofing of a sukka, Rav holds: Their cutting is their preparation, and no further action is required.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אתא לקמי׳ דרב חייא בר אשי. א״ל הכי אמר רב מפסיק ראשי חוטין וכשירה שמע מינה מדקאמר רב גבי ציצית פסיקתן זו היא עשייתן. כך שמע מינה דגבי סוכה קציצתן מן הקרקע של גפן ושל דלעת ושל קיסוס היא עשייתן. ואקשינן על שמואל מהא דתני ר׳ חייא הטיל ציצית לב׳ קרנות והחוטין מתוחין מזה הקרן לזה הקרן כמתחיות חוטין במסכת ואחר כך פיסק באמצע ונתפזרו הקרנות כשירין שנמצא בכל קרן ציצית כמצותן הנה בפסיקה בלבד [כשרין] דלא בעינן מעשה אחר אלא אמרינן זה מעשה הוא חשוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פסיקתן זו היא עשייתן – גרע עשאה מן הקוצים ומן הגרדין דלעיל (דף ט.) דאף על פי שעושין אחרי כן הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן משום דבעינן תלייה לשם מצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נויי סוכה אסור להסתפק מהם עד מוצאי יו״ט אחרון של חג ר״ל שמיני עצרת ולקצת גדולי הדור ראיתי שאסרום בחג עצמו משום בזויי מצוה וביום טוב אחרון משום מוקצה שמאחר שהוקצה לבין השמשות של שמיני הוקצה לכל היום שאיסור מוקצה של בין השמשות אסור לכל יומא בשבת או יום טוב ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו והוא שיאמר מערב יו״ט איני בודל מהם כל בין השמשות שנמצא שלא חלה עליהם קדושה בין השמשות כלל ובעצי סוכה לדעתנו אין תנאי מועיל בהם כמו שכתבנו במסכת ביצה ולקצת חכמי הדור ראיתי כמכריעים שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם לחג הסוכות ומ״מ מועיל הוא לשמיני שאין איסורם בו מן התורה אלא מתורת מוקצה שמתוך שהוקצה לבין השמשות של כניסת שמיני הוקצה לכל היום ובגולה אף בתשיעי כן אלא שאף הם פירשוה בסוכה רעועה ושנפלה מאליה שאם לא נפלה הרי יש כאן סתירת אהל ואין תנאי לסתירת אהל ואם נפלה והיתה בריאה מקודם נפילתה אין תנאי מועיל בה למה שאין דעתו של אדם כלל עליו והרי זה ככוס וקערה ועששית שאסורים אף לר׳ שמעון אף לאחר שכבו ולדעתנו אף בחג הוא מתורת מוקצה למצותו ומוקצה זה מן התורה כמו שביארנו במסכת יו״ט:
נויי סוכה היורדים לתוך עשרה אין ממעטין שהנוי שלהם מפקיע שם דירה סרוחה מהם אבל מן הצד אם מיעטו את רחבה משבעה על שבעה ממעטין ופסולה שהרי עכשיו אינה ראויה לישב בה כלל:
נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה ר״ל שרחוקים מן הסכך ארבעה טפחים ויש בהם רוחב שבעה על שבעה וצלתן מרובה מחמתן אין אלו טפלים אצל הסכך ליקרא נויי סוכה אלא מקום חשוב הם בפני עצמם והרי זה סוכה תחת הסוכה וכל שכן שהוא סכך פסול ואין בזה חלוק בין סוכה גבוהה הרבה לשאינה גבוהה אלא עשרה טפחים וגדולי הרבנים פירשוה בגבוהה עשרה ויורדים לתוך ששה ואין הדברים נראין:
חכם שדעתו באיזה דבר לאיסור ויש חכם אחר שכמותו שהוא מתיר ונתארח זה האוסר עם המתיר והניח לפניו מאותו דבר שנחלקו עליו אין יוהרא אצל זה אם אינו אוכל ממנו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו כאן ברב נחמן שהיה מכשיר בנויי סוכה המופלגין מפני שהיה סובר שאף בריחוק ארבעה הם טפלים אצל הסכך ונתארחו עמו רב חסדא ורבה שהיו פוסלים והאכילם בסוכה שנוייה מופלגים ולא אמרו לו דבר ושאל להם הדרי רבנן משמעתייהו ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטירינן כלומר שאלמלא כן לא היינו אוכלים או ישנים בה:
ולמדנו ממנה גם כן שכל שלוחי מצוה אע״פ שבמקום שמתעכבים לאכול מוצאים סוכה לאכול בה אין צריכין לטרוח בכך שהרי אלו ודאי במקומו של ריש גלותא סוכה אחרת היו מוצאים ואעפ״כ לא טרחו בכך ולא סוף דבר בשהליכתם אצל הסוכה מעכבתם מן המצוה שהם הולכים לעשותה או מאחרתם אלא אף כשאינם מתאחרים בהליכתם אצל הסוכה כלל שהרי אלו ודאי מן הסתם לא היו מתעכבים בסוכה אחרת יותר ממה שהיו מתעכבים באותה סוכה של ריש גלותא ואעפ״כ לא טרחו בכך:
הישן בכילה בסוכה לא יצא ידי חובתו מטעם סוכה בתוך סוכה שהרי לצורך הוא מניחה ודוקא בשיש לה גג ושגבוהה עשרה הא אם אין לה גג אין שם סכך עליו ואפילו גבוהה עשרה מותר וכן אם אינה גבוהה עשרה אין לה חשיבות כלל להיות עליו שם סכך ומותר אף ביש לה גג נמצא שאין פיסולה אלא ביש לה גג וגבוהה עשרה ומה שאמרו הישן תחת המיטה לא יצא פירושו בגבוהה עשרה ומ״מ נקליטין קבועים חמורים יותר מכילה וכל שגבוהים עשרה אע״פ שאין להם גג פסול וכן קינופות קבועים אף יותר מנקליטין ויש להם גג כמו שביארנו ואע״פ שאין גבוהים עשרה פסולה וכן סוכה על גבי סוכה אע״פ שאין התחתונה גבוהה עשרה פסולה כמו שביארנו למעלה מפני שהיא קבועה הרבה ומ״מ נקליטין שאינן קבועים אע״פ שגבוהים עשרה כשרים וזהו לדעתי מה שכתבו גדולי המחברים שאם העמיד שני עמודים ופרש סדין על גביהם אע״פ שגבוהים הרבה מותר לישן בתוכו:
הישן בכילה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא את שמע ודוקא בשאינה גבוהה עשרה שחושבים אותה כטלית רחבה שאין צריך להדקה כנגד לבו אלא שיוציא ראשו חוץ לטלית אבל אם גבוהה עשרה הרי זה כעומד בבית ערום שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא ובבית מיהא אע״פ שאין גבוה עשרה כן שקרקעיתה עושתה אהל בלא גובה עשרה וכבר ביארנוה בשלישי של ברכות:
ציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא שהרי לילה אינה זמן ציצית וכדכתיב וראיתם אותו ומה שאמרו כאן רמא תכלתא בפרוזמא דאינשי ביתיה ור״ל בטלית של אשתו שמא היה סובר לילה זמן ציצית ומפרש וראיתם אותו פרט לסומא ואין הלכה כן או שמא לאנשי ביתיה לאנשים:
מצות ציצית הוא שכופל חוט אחד לארבעה כשיעור ציצית של כנף אחד ותוחב ראשו אחד בכנף זה וכופלו ופוסק ראשיהן ונעשין שמנה ואח״כ קושר ואם תלאן וקשרן ואח״כ פסק ראשיהם פסולים שהרי בשעת קשירה לא היה אלא חוט אחד דכתיב גדילים תעשה לך ולא מן העשוי וכן אם הטיל ראשו לשני קרנות בבת אחת כגון שלקח חוט כשיעור שתי ציציות של שני כנפים וכפלו לארבעה והעבירו בשני כנפים דכופל חציין לקרן זה וחציין לקרן זה כל שיפסוק של כל כנף לעצמו עד שיהו שמונה קודם הקשירה כשר אע״פ שבשעת הפתיל לא היה כאן כנף אלא כנפים שאין הדבר תלוי אלא בשעת קשירת הציצית הא קשר עד שלא פסק פסולין כמו שביארנו:
אתא לקמיה [בא לפני] רב חייא בר אשי לשאול אותו, אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב: מפסקן (חותכן) כדי להפרידן והן כשרין ואין צורך לתלותן מלכתחילה כראוי. אלמא [מכאן] אתה למד כי פסיקתן זו היא עשייתן, שלדעת רב מרגע שחתך אותן נעשו ציציות כדינן, ואין צריכות עשיה לשמה מתחילה. הכא נמי [כאן גם כן] בסוכה, לפי אותה שיטה, קציצתן זו היא עשייתן ואין צורך לשיטה זו במעשה נוסף כדי להכשירן.
Rav Amram came before Rav Ḥiyya bar Ashi and asked him about the halakhic status of the ritual fringes. He said to him that this is what Rav said: One cuts them into separate strands and they are fit. There is no need to remove them, cut them, and reattach them to the garment as separate strands. Apparently, according to Rav, their cutting is their preparation. Cutting them qualifies as active preparation of the fringes. Here too, in the case of the roofing of a sukka, Rav holds: Their cutting is their preparation, and no further action is required.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְסָבַר שְׁמוּאֵל לָא אָמְרִינַן פְּסִיקָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּיתָן וְהָא תָּנֵי שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם ר׳רַבִּי חִיָּיא הֵטִיל לִשְׁנֵי קְרָנוֹת בְּבַת אַחַת וְאַחַר כָּךְ פָּסַק רָאשֵׁי חוּטִין שֶׁלָּהֶן כְּשֵׁרִין מַאי לָאו שֶׁקּוֹשֵׁר ואח״כוְאַחַר כָּךְ פּוֹסֵק זלֹא שֶׁפּוֹסֵק ואח״כוְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר.

The Gemara asks: And does Shmuel hold that we do not say: Their cutting is their preparation? But didn’t Shmuel teach in the name of Rabbi Ḥiyya: If one cast fringes upon two corners of a garment simultaneously by repeatedly inserting one strand into holes in both corners and afterward cut the ends of their strands resulting in two full-fledged fringes, the fringes are fit. What, is it not referring to a case where one ties the fringes as required and afterward cuts them? The Gemara answers: No, it is referring to a case where he cuts the strands and afterward ties them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטיל לב׳ קרנות בבת אחת – שעשה ארבע כפלים ארוכין כשיעור שתי ציציות ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחר בכנף זה וכפף הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה.
מאי לאו קושר – עשה הגדיל בזו ובזו ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים ואע״פ שנעשו בפסול דכולה קודם שנפסקה חוט אחד הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטיל לשני קרנות בבת אחת – שעשה ארבעה כפולים ארוכין כשיעור שתי ציציות, ותחב ראשן אחד בכנף זה ואחד בכנף זה, וכפלן עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכן.
מאי לאו שקשר – שעשה גדיל הציצית וקשריו ואחר כך פסק אמצעה ונעשו שתים, ואע״ג שנעשו בפסול, שקודם שנפסק חוט אחד הוא.
ויוצא ממשמעות הסוגיא שבין קציצה היוצרת את החפצא של המצוה ובין קציצה המכשרת את החפצא של המצוה מפסולה נחשבות לעשיות אם סוברים קציצתן היא עשייתן. ואף שמסברה ניתן להבחין ביניהן, אך אין הבחנה זו משתמעת מהסוגיא שלפנינו.
שם. רש״י ד״ה ויתיב. אליבא דרש״י מובן שהדין של תעשה ולא מן העשוי הוא שהכשר הסוכה זקוק למעשה עשייה, וז״ל: דהכי משמע סוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנו בתיקון מועט וכו׳.
ויש להתבונן מהו יסוד ההכשר בדין דקציצה ונענוע. והנה בנוגע לנענוע כתב רש״י וז״ל: ומיהו נענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל א׳ לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו עכ״ל. הנראה מדבריו שבנענוע ליכא סתירה גמורה של הסכך הראשון ואינה עשייה מחודשת מוחלטת שהרי צל הסכך הראשון אינו נסתר כשמגביה ומניח את חתיכות הסכך אחת אחת. נענוע אליבא דרש״י אינו אלא חלות מכשיר. קרוב לסתירה הוא אבל אינו סתירה ממש.
והנה בקשר לנענוע כתב הרמב״ם (פ״ה מסוכה הלי״ב) וז״ל: צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשייה לשם סוכה עכ״ל. הרמב״ם קובע שיש צורך בעשייה לשמה לשם סוכה בשעת הנענוע. לכאורה שיטת הרמב״ם במהות הנענוע עולה בקנה אחד עם פירוש רש״י. ובכן קשה, למה יועילו קציצה ונענוע להכשיר סכך שהיה מחובר. הרי סוכ״ס הצל הוא אותו הצל שהיה מקודם, וליכא צל מחודש על הקרקע וא״כ איפה מעשה עשייה המכשיר את הסוכה.
לשם ביאור דעת הרמב״ם נראה להקדים מש״כ הרי״ף (ו: ברי״ף) וז״ל: שקיצצן כשרה וצריך לנענע כדי שיהא מעשה לשם סוכה, עכ״ל. הר״ן נוטה לומר שדברי הרי״ף אינם כפשוטם, וז״ל: ונ״ל דלשם סוכה דקאמר לאו דוקא דלא בעינן סוכה לשמה אלא משום תעשה ולא מן העשוי אתינן עלה, עכ״ל. ברם לשון הרמב״ם מורה שהוא מפרש דברי הרי״ף כמשמעם - שהמנענע צריך לכוון לשם סוכה. ולפום ריהטא יפלא הואיל והדין כב״ה - ולא כב״ש - וסוכה כשרה בלי כוונה לשם סוכה, מ״ש הכא שהרמב״ם מזקיק כוונה לשמה.
ונראה שהקושיות מתרצות זו את זו. בסוכה דעלמא שנעשתה כדין אין צורך בכוונה לשם סוכה אלא רק בכוונה לשם צל. מאידך בקציצה ונענוע של מחובר הכוונה לצל אינה יעילה כי הקציצה והנענוע אינן מייצרים צל מחודש. ויוצא שהכוונה לשם צל אינו מן הענין. רק כוונה לשם מצות סוכה מועילה להכשיר את העשייה ואת הסוכה. בקציצה ונענוע לשם מצות סוכה מתהווה הכשר עשיית סוכה אע״פ שאין צל חדש נופל על הקרקע.
כפי הנראה לא דחו ב״ה לגמרי את הכוונה לשם סוכה בחלות שם הכשר הסוכה. אמנם ב״ש חייבו כוונה לשם מצות סוכה בכל סוכה, ואילו ב״ה הכשירו עשיית סוכה גם בכוונה לשם צל לבדה. אולם במקום שאינה שייכת עשייה לשם צל, כמו בקציצה ונענוע של דבר המחובר, אף אליבא דב״ה יש עשייה דוקא בכוונה לשם סוכה. ובכך מוסברת שיטת הרמב״ם.
שם. תוס׳ ד״ה פסיקתן. וז״ל גרע עשאה מן הקוצים כו׳ משום דבעינן תלייה לשם מצוה עכ״ל. דבריהם זקוקים לביאור. ונראה בביאור דבריהם דלפסול תעשה ולא מן העשוי סגי בתיקון כל דהו כגון פסיקה (לרב), אבל פסול אינו לשמה אינו ניתן לתקן כך כי הדין דורש שכולו יהיה לשמה ומאחר שהתלייה היתה שלא לשמה פסולה.
ולפי״ז בכתיבת סת״ם לשמה אם הסופר יכתב חצי אות שלא לשמה ויגמרנה לשמה לא יוכשר הסת״ם. אך יל״ע בזה דשמא דין התוס׳ שכל עשיית החפצא - מתחילתה ועד סופה - טעונה לשמה מהוה דין מיוחד בציצית ואינו בשאר מילי.
שם. בא״ד - דבעינן תלייה לשם מצוה עכ״ל. קשה לעמוד על סברתם, וכי שייכת הטלה לשמה בהטיל לשני קרנות, והלא אין כאן מעשה הטלת ציצית בכלל, וצ״ע.
שם. הגהת אשרי (רא״ש סי׳ כ״ד). חלוקים הראשונים בדינה של סוכה שנעשתה תחת תקרת הבית ואח״כ הוסרה התקרה. רבינו ברוך פוסל את הסוכה משום דין תולמ״ה. ואילו ר״י הלבן סובר שהפסול של תולמ״ה מוגבל לסוכה הפסולה בפסול הגוף ואינו חל בסוכה זו הפסולה מטעם אחר. עיין לקמן בענין הטיל למוטלת.
סוגית הטיל למוטלת - מס׳ מנחות:
וז״ל הגמ׳ במנחות (מ:): ומי אמרי׳ תולמ״ה והאמר ר׳ זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בכל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, עכ״ל.
בפירוש הסוגיא נחלקו רש״י והרמב״ם. אליבא דרש״י אם נתכוון להוסיף על הראשונות הוכשרו הציציות בקציצת הראשונות מן הבגד. ברם בנתכוון לבטל את הראשונות אין הציציות מתכשרות בקציצת הראשונות. שיטת הרמב״ם (פ״א מציצית הלט״ו) היא להיפך - בנתכוון להוסיף הציציות פסולות אבל בנתכוון לבטל הן כשרות. ויל״ע, בין לרש״י ובין לרמב״ם, מה הנ״מ בין נתכוון להוסיף או לבטל.
ונראה ששיטת הרמב״ם מתפרשת בשני אופנים:
א) י״ל שאם נתכוון להוסיף נפסלו כל הציציות בבגד בעת תליית האחרונות. מפני כך אינן מתכשרות בקציצה שהרי לדעת הרמב״ם אין הקציצה לבדה עשייה כשרה (פ״ה מסוכה הלי״ב). מאידך אם נתכוון לבטל, כל הציציות כשרות למצוה ולא נפסלו גם אחר תליית הציציות הנוספות בבגד. בציור זה יוצאים ידי חובת המצוה של לבישה גם כשהראשונות והאחרונות תלויות יחד בבגד. כך משתמע מלשון הרמב״ם. אך בלתי מובן למה יוצאים ידי חובת המצוה גם בשעת תליית כל הציציות בבגד.
ב) לפיכך מסתבר לפרש דעת הרמב״ם ע״פ יסוד הגר״מ זצ״ל. הוא ביאר שלפי הרמב״ם יש שני דינים בבל תוסיףא: א) דין איסור גברא והפקעת קיום המצוה; ב) דין פסול בחפצא של המצוה.
הגר״מ זצ״ל הביא ראי׳ לדבריו מפסקו של הרמב״ם בהל׳ לולב (פ״ז הל״ז) וז״ל: כמה נוטל מהן לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול, עכ״ל. (כך הגירסא בספרים שלנו, ועיין בכ״מ שמביא גירסא אחרת.)
הראב״ד שם השיג עליו מהסוגיא בסנהדרין (פח:). שם מבואר אליבא למאן דאמר לולב א״צ אגד שאם הוסיף זקן ממרא על מצות לולב אינו חייב מיתה. הטעם לכך: אין ההוספה גורעת מן המצוה, דהאי לחודי׳ קאי והאי לחודי׳ קאי וההוספה אינה פוסלת. ובכן מאחר שקבע הרמב״ם שלולב א״צ אגד איך פסק שאם מוסיפים על הלולב ועל שאר המינים המצוה פסולה.
ופירש הגר״מ זצ״ל ששיטת הרמב״ם מחלקת בין פסול חפצא להפקעת קיום מצות הגברא. למ״ד לולב א״צ אגד הוספה על המצוה פוסלת את קיום מצות הגברא אבל לא החפצא של המצוה. זקן ממרא חייב מיתה רק כשתוספתו פוסלת את עצם החפצא של המצוה ולא כשתוספתו גורמת הפקעת מצות הגברא בלבד. לעומת זה כשהרמב״ם פסק שהוספה על הלולב פוסלת התכוון להפקעה של קיום מצות הגברא, אבל גוף החפצא של המצוה לא נפסל. (ותהיה נ״מ גם בנוגע למוקצה מחמת מצוה שרק בפסול בגוף החפצא של מצוה תפקע ההקצאה מחמת מצוה ולא בפסול בקיום מצות הגברא, ודו״ק בזה.)
לפי״ז י״ל, דבהטיל למוטלת ונתכוון לבטל ולא להוסיף אם ילבש הגברא את הבגד בזמן שכל הציציות עודן תלויות בו לא יקיים מצות ציצית. אכן האיסור של בל תוסיף יפקיע ממנו את קיום המצוה. עכ״ז עצם החפצא של הציצית בבגד לא נפסל. מאידך בנתכוון להוסיף על הציצית נפסל עצם חפצא של מצוה, ומשום כך פוסק הרמב״ם שאין הקציצה אח״כ מכשרת. ברם בנתכוון לבטל - שהחפצא של מצוה לא נפסל מכשרת התלייה הראשונה את הציצית ללבישה אחרי קציצה. (יש לדמות את שיטתו לשיטת ר״י הלבן שהובאה למעלה בעשיית סוכה תחת תקרת הבית, עיין לעיל.) העשייה מכשרת את החפצא למצוה אחרי זמן.
לפי זה ניתן להסביר גם שיטת רש״י התמוהה (עיין שם בתוס׳ ד״ה בבל שהשאירו את שיטתו בצ״ע.) רש״י נמי מחלק בין פסול חפצא לבין הפקעת מצות הגברא - אלא שהוא מגיע למסקנה הפוכה. בנתכוון להוסיף חל פסול בחפצא של הציצית. ורש״י נוקט בענין זה קציצתן כעשייתן מפני שע״י הקציצה פסול החפצא נפקע. הפקעת פסול מגוף החפצא הופכת את הקציצה לחלות עשייה כשרה. בהטיל למוטלת ונתכוון לבטל ליכא פסול בעצם החפצא של מצוה, אך בעת תליית כל הציציות אין הבגד ראוי לקיום מצות הגברא. רש״י סובר קציצה בציור זה אינה כעשייה, כי הקציצה הזאת אינה מכשרת את גוף החפצא של המצוה כי אם את מעשה מצות הגברא. וקציצה שאינה מכשרת את גוף החפצא של המצוה אינה עשייה והציציות פסולות מפני תולמ״ה. רש״י דוחה את שיטת הרמב״ם שבאופן זה יש עשייה לאחר זמן. לדעת רש״י הואיל והבגד אינו ראוי ללבישת הגברא בעת ההוספה, התלייה אינה נחשבת כעשייה.⁠ב
שם. בגמ׳ - לא אמרי׳ פסיקתן זו היא עשייתן. לפום ריהטא הסוגיא שלנו והסוגיא במנחות (מ:) סותרות זו את זו. כאן מבואר שפסיקה אינה עשייה כשרה ושם איתא שבהוסיף ציצית על ציצית ונתכוון להוסיף (לרש״י) מועילה פסיקת הציצית אח״כ להכשיר.
ואמנם התוס׳ שם ד״ה בבל תוסיף הקשו כך, ותירצו וז״ל דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשייה ובשעת קציצת הראשונים זו היא עשייתן עכ״ל. אך תירוצם תמוה, במה נחשבת קציצה כעשייה באלו הציציות הנשארות והלא חסר בהן מעשה בגופן ולמה תוכשרנה.
ונראה שניתן לפרש את הסוגיא באופן אחר; והוא דבנתכוון להוסיף האיסור ב״ת מחשיב את התלייה לעשייה. וכן מצינו בסוף פ״ג דמס׳ ר״ה דלמ״ד מצוות צריכות כוונה בעי כוונה לעבור בב״ת, ומוכח שע״י הכוונה יש בבל תוסיף חלות שם מעשה מצוה, ומפני שנחשב למעשה מצוה (בחלות שם כוונה למ״ד מצוות צ״כ) יש איסור ב״ת. הוא הדין בנידון דידן. האיסור של ב״ת מעניק לתליית האחרונות חלות מעשה עשיית ציצית למרות שאינו מקיים המצוה כל זמן שהראשונות תלויות שם עם האחרונות. והואיל והתלייה של איסור מהוה עשייה, מועילה הקציצה שלאח״כ. ויוצא לפי״ז שצריך לחשוב לשמה בעת שמטיל הציצית הנוספות כי זהו עיקר העשייה ולא אח״כ בשעת הקציצה. הקציצה אפשר שתיעשה בלי כוונה ואפי׳ ע״י עכו״ם - דהקציצה אינה עשייה. ונראה דזוהי כוונת הגמ׳ שם - ״השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, (בלשון בתמיה) - ר״ל שהאיסור בל תוסיף מחשיב את מעשה התלייה למעשה עשייה כשרה.
ברם רש״י ותוס׳ מפרשים שהקציצה אח״כ מהווה עשייה והיא המכשירה, וקשה מ״ש מפסיקה בסוגיא דידן שפסולה, וצ״ע.
ענין ציצית ומצות עשה שהזמן גרמא
א

תוס׳
ד״ה דרב. התוס׳ מסיקים שלילה לאו זמן ציצית ושמצות ציצית מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה. והנה התוס׳ במנחות (דף מ: ד״ה משום) מביאים דיון בזה בשם הירושלמי, וז״ל: אמר להם ר׳ שמעון אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור. אמר ר׳ אילא טעמא דרבנן שאם היתה טלית המיוחדת ליום ולילה חייבת, עכ״ל.
שיטת הירושלמי שפטור הלילה במצות ציצית חל בחפצא של הבגד, הוי אומר כסות לילה פטורה מציצית וכסות יום חייבת. כך היא גם שיטת הר״ת בתוס׳ שם. אך אם הפטור הזה משוה את המצוה לזמן גרמא תלויה במחלוקת בין ר״ש ורבנן. הם חלוקים בדין הבגד שהוא גם כסות יום וגם כסות לילה. לר״ש הסובר שציצית מ״ע שהז״ג בגד זה פטור מציצית ולרבנן בגד זה חייב.
לשם ביאור המחלוקת נראה להקדים שהפטור של כסות לילה מתפרש בשני אופנים:
א) כסות לילה אינה חפצא של בגד המחויב בציצית, ופטורה היא מהמצוה כמו תכריכי המתים הפטורים מציצית מפני שאינם החפצא של הכסות המחוייבת בציצית. לפי״ז, אין לפטור זה שייכות למ״ע שהז״ג שהרי הפטור אינו מדין הזמן של לילה הפוטר מצוות עשה שהז״ג אלא מדין מיוחד בחלות שם הכסות ותשמישה. תשמיש לילה אינו תשמיש כסות לחיוב ציצית, וכסות לילה אינה כסות על פי דין בנוגע למצות ציצית.
ב) א״נ י״ל שכסות לילה פטורה מציצית מדין זמן לילה הפוטר נשים מחובת המצוות כבכל מצוות עשה״ג.
והנ״מ בנוגע לכסות יום ולילה. לפי הדרך הראשונה בהבנת הפטור של כסות לילה, כסות יום ולילה אכן חייבת בציצית מפני ששמושו ביום מחייב בציצית. ברם לפי הדרך השני׳ יתכן שכסות זו נפטרת מציצית מפני חלות השם כסות לילה שישנו על הבגד הפוטרו על פי דין הזמן מן המצוה.
ובכך פליגי ר״ש ורבנן לפי הירושלמי. לר״ש פטור כסות לילה הוא בכלל מ״ע שהז״ג. ולכן לדעתו גם כסות יום ולילה פטורה מן הציצית; זמן הלילה חל כפוטר וכמפקיע מחובת המצוה. ואילו לרבנן אין ציצית מ״ע שהז״ג. כסות לילה פטורה מן הציצית מדין אחר - משום ששמוש המוגבל ללילה אינו קובע חלות שם כסות המחוייבת בציצית. כסות לילה אינה בגד בנוגע למצות ציצית, אבל כסות יום ולילה חייבת בציצית.
ע״פ המבואר מובנת קושיית התוס׳ במנחות (שם) על רבנו תם. ר״ת הוכיח ממה שכסות לילה פטורה מן הציצית שציצית מ״ע שהזמ״ג, והרי מן הירושלמי יוצא שלפי שיטת הרבנן אין מפטורה של כסות לילה שום ראייה לדין מ״ע שהז״ג.
ועיין בתוס׳ בברכות (יד:) ד״ה ויאמר המביא את הירושלמי ומפרשים שהוא כדעת מי שסובר ציצית חובת טלית. משמעות התוס׳ שם שלמ״ד ציצית חובת גברא אין חובת הציצית תלויה בכסות יום ובכסות לילה אלא בזמן לבישת הטלית. ובכן אם הגברא לובש את כסות היום בלילה איננו חייב בציצית מפני שלילה לאו זמן ציצית. מאידך למ״ד ציצת חובת מנא חיוב הציצית תלוי דוקא בשם הבגד. בגד יום לעולם חייב ובגד לילה לעולם פטור. לכאורה טעם התוס׳ שם הוא: למ״ד ציצית חובת גברא יש מעשה מצוה בלבישת הציצית בכסותו. חובת מעשה המצוה הזה תלויה בזמן עשייתה; ביום הגברא חייב ובלילה הגברא פטור ממצות לבישה. ברם למ״ד ציצית חובת מנא חובת הציצית היא שתהיה הציצית תלויה על כסותו. אם ציצית תלויה בכסותו מקיים בעל הכסות את המצוה, אבל איננו מעשה מצוה. משום כך, דין זמן הלילה שבציצית חל דוקא בחלות שם הכסות המחוייבת או הפטורה ולא בזמן עשיית המצוה. (ויתכן שתהי׳ לפי״ז נ״מ גם בנוגע לשליחות. למ״ד ציצית חובת גברא אין לקיים המצוה ע״י שליח מפני שלבישת הציצית היא מעשה מצוה שבגופו ואין שלוחו של אדם כמותו במצוות שבגופו כמבואר בראשונים ואחרונים. לעומת זה אם מצות ציצית חובת מנא היא ניתן לקיימה על ידי שליח מפני שאין בה מעשה מצות גברא כלל אך מצוה הבאה ממילא כשהציציות תלויות בכסותו.)
ברם, שיטת התוס׳ בברכות היא שלא כר״ת. אליבא דר״ת גם למ״ד ציצית חובת גברא חובת המצוה תלויה בחלות שם הבגד. לכ״ע, לדעתו, כסות יום חייבת בציצית בלילה. ושיטתו. צ״ע כפי שהקשו עליו בעלי התוס׳ במס׳ מנחות.
עוד יש להתבונן בתוס׳ במנחות (מ: ד״ה תכלת) המביאים בשם ר״ת שכלאים הותרו כציצית ולא רק נדחו. וז״ל: ואור״ת דה״נ אשמעינן דאפילו בלילה אין בה משום כלאים אע״ג דלאו זמן ציצית היא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית כו׳ דכסות יום חייב אפילו בלילה עכ״ל. דברי הר״ת אלו תמוהים. מכיון שהוא סובר כסות יום חייבת במצות ציצית גם בלילה, אפילו תאמר שכלאים רק נדחו בציצית מטעם עשה דוחה לא תעשה ולא הותרו לגמרי יידחה איסור הכלאים בלילה. ולמה נימק את היתר הכלאים של כסות יום בלילה דוקא משום שכלאים הותרו בציצית?
לשם ביאור הענין נ״ל שבציצית ישנן לכ״ע - בין למ״ד ציצית חובת מנא ובין למ״ד ציצית חובת גברא - שתי מצוות הנלמדות משתי הפרשיות של ציצית שבתורה: א) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (דברים כ״ב), זו חובת מנא: ב) והיה לכם לציצית וראיתם אותו (במדבר ט״ו), וזו חובת גברא.
המחלוקת בגמרא היא אם המצוה של חובת מנא מחייבת טלית המונחת בקופסא בציצית - כלומר אם כסות בקופסא נחשבת לחפצא של כסות להתחייב בציצית או״ד שהשם של כסות לחובת ציצית חל רק בלבישת החפצא. ברם הכל מודים שבשעת הלבישה מתקיימות שתי חובות - חובת גברא להתעטף בטלית מצוייצת וגם חובת מנא המצוייצת כהלכתה.
לפי״ז י״ל שר״ת מחייב כסות יום בציצית בלילה מדין חובת מנא אבל לא מדין חובת גברא. חובת לבישת הציצית של הגברא נוהגת ביום בלבד גם לר״ת כדכתיב וראיתם אותו.
בכך מובן למה נקט ר״ת שכלאים הותרו בציצית ולא רק נדחו. בחובת מנא ליכא היתר מדין דחיית כלאים שהרי אין בחובת מנא מעשה מצות גברא בפועל שנאמר עשה דוחה לא תעשה. המצוה של חובת מנא מתקיימת ממילא כשהציצית מוטלת בבגד, ועדל״ת דוקא כשיש מעשה מצוה בפועל הדוחה את הלאו. ומשום כך מסיק שההיתר של כלאים בציצית בלילה הוא משום שכלאים הותרו בציצית ולא משום שנדחו, כי בלילה בחובת מנא דין עדל״ת אינו חל.
גם מבוארת עפ״ז שיטת ר״ת שציצית מצות עשה שהזמן גרמא. חובת הגברא בציצית הריהי זמן גרמא באופן פשוט גם לדעת הר״ת. הלובש ציצית מקיים את חובת הגברא של עטיפה בציצית רק בעטיפה ביום ולא בלילה. כשלובש הגברא כסות יום המצוייצת כדינה בלילה מקיים הוא מצות חובת מנא בלבד. (ומסתבר, כשמתעטף בכסות יום בלילה לפי ר״ת אינו מברך את הברכה ״להתעטף בציצית״ שהיא הברכה על חובת הגברא אלא הברכה ״על מצות ציצית״ שהיא הברכה של חובת מנא כי שתי הברכות האלה מיוסדות על שתי המצוות של ציצית.) ולפי״ז חובת הגברא הריהי מ״ע שהז״ג ונשים פטורות ממנה. אלא שסובר ר״ת גם דין הזמן מטעם חובת מנא הקובע שכסות יום חייבת בלילה ושכסות לילה לעולם פטורה יסודו בדין מ״ע שהז״ג. שיטתו שדין הזמן בנוגע לחובת מנא שוה לדין הזמן בנוגע לחובת גברא. שתי החובות מהוות מ״ע שהז״ג ומשום כך נשים פטורות בין מחובת הגברא ובין מחובת המנא.
ב

לפי
שיטת התוס׳ בברכות (יד:) נחשבת מצות ציצית מ״ע שהז״ג מפני שיש גורם של זמן בשם הכסות המחויבת בציצית. כסות יום חייבת בציצית וכסות לילה פטורה מפני חלות דין הזמן בחיוב הכסות. ואע״פ שעצם זמן עשיית המצוה הוא תמיד, שהרי כסות יום חייבת גם בלילה, המחייב של זמן קובע חלות השם מ״ע שהז״ג.
ועיין בתוס׳ קידושין (כט. ד״ה אותו) שמקשים, למה לן קרא להוציא את הנשים ממצות מילה תיפוק לי׳ שהיא מ״ע שהז״ג מפני שאין מלין בלילה. ותירצו אחריםג שאע״פ שאין מלין בלילה אין בכך פטור מחובת המילה אלא פסול במעשה המילה ולפיכך אין המילה מ״ע שהז״ג שהרי חובתה תמידית. התוס׳ שם אינם מתרצים כמו האחרים. שיטתם היא שאם מעשה המצוה נוהגת רק מזמן לזמן - כמו מילה הנוהגת ביום ולא בלילה - המצוה מ״ע שהז״ג היא.
יוצא שלפי בעלי התוס׳ ישנם שני קובעים של מ״ע שהז״ג:
א) גורם זמן במחייב של המצוה ואפי׳ אם נהוג המצוה הוא תמידי - כמו בציצית; ב) גורם זמן בעצם עשיית המצוה ואפילו אם חובת המצוה היא תמידית - כמו במילה.
וככה מתיישבת תמיהה ידועה על הרמב״ם (פ״א מתפלה הל״א - ב׳). הוא פוסק שמצוה מן התורה להתפלל בכל יום ונשים חייבות במצות התפלה מן התורה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. מקשים עליו הראשונים, הרי מצות התפלה לדעתו היא להתפלל לפחות פעם בכל יום, ומאחר שהמצוה מתחדשת בכל יום ויום, למה אינה מצות עשה שהזמן גרמא?
ותירץ הגר״מ זצ״ל שלפי הרמב״ם מעשה מצות התפלה תלוי בזמן שמתפללים לפחות פעם אחת בכל יום, אבל חובת התפלה אינה זמן גרמא. הגמרא בברכות (כא.) אומרת ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ובכן המחייב של תפלה הוא מחייב תמידי של עבודה שבלב ואינו תלוי בגרמת הזמן. ומכאן שלדעת הרמב״ם הדין של מ״ע שהז״ג תלוי דוקא בזמן גרמא במחייב של המצוה ולא בזמן גרמא במעשה המצוה - כשיטת האחרים במילה ולא כמו בעלי התוס׳.
א. עיין בשעורים לפרק ג׳ בענין בל תוסיף.
ב. ויל״ע לפי״ז מהי דעת רש״י בעושה סוכה תחת תקרת הבית ובדין של ר״י הלבן.
ג. עי׳ בטורי אבן ושפת אמת למגילה דף כ׳, ובמהרי״ט מס׳ קידושין פ״ק בענין מ״ע שהז״ג.
ושואלים: וכי סבר שמואל כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] פסיקתן זו היא עשייתן? והא תני [והרי שנה] שמואל משום [משמו] של ר׳ חייא: הטיל ציציות לשני קרנות לשתי זויות של הטלית בבת אחת שהכניס בנקבים אותו חוט וחזר והכניסו, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן ונמצאו שם שתי ציציות גמורות — כשרין. מאי לאו [האם לא] הכוונה שקושר תחילה את הציציות בקרנות כהלכתן ואחר כך פוסק את החוטים! ומשיבים: לא, הכוונה היא שפוסק את החוטין תחילה ואחר כך קושר.
The Gemara asks: And does Shmuel hold that we do not say: Their cutting is their preparation? But didn’t Shmuel teach in the name of Rabbi Ḥiyya: If one cast fringes upon two corners of a garment simultaneously by repeatedly inserting one strand into holes in both corners and afterward cut the ends of their strands resulting in two full-fledged fringes, the fringes are fit. What, is it not referring to a case where one ties the fringes as required and afterward cuts them? The Gemara answers: No, it is referring to a case where he cuts the strands and afterward ties them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) פּוֹסֵק וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר מַאי לְמֵימְרָא מַהוּ דְּתֵימָא

The Gemara asks: If the reference is to a case where he cuts the strands and afterward ties them, what need was there to state that the ritual fringes are fit? That is the prescribed manner of preparing ritual fringes. The Gemara answers: Lest you say that in addition to tying the fringes separately
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: פוסק ואחר כך קושר מאי למימרא [מה יש לומר] שאם כך עשה מה החידוש בדבר, שהרי כל מצות ציצית אינה אלא בקשירה, והרי לפי הסבר זה עשה את הקשירה כשהיו הציציות מופרדות כהלכה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]
The Gemara asks: If the reference is to a case where he cuts the strands and afterward ties them, what need was there to state that the ritual fringes are fit? That is the prescribed manner of preparing ritual fringes. The Gemara answers: Lest you say that in addition to tying the fringes separately
רי״ףהמאורותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה יא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סוכה יא., עין משפט נר מצוה סוכה יא., ר׳ חננאל סוכה יא., רי"ף סוכה יא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה יא., רש"י סוכה יא., ראב"ן סוכה יא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה יא., המאורות סוכה יא. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רא"ה סוכה יא., המכתם סוכה יא. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה יא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה יא. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה יא., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה יא., מהרש"א חידושי הלכות סוכה יא., פני יהושע סוכה יא., גליון הש"ס לרע"א סוכה יא., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה יא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה יא., אסופת מאמרים סוכה יא.

Sukkah 11a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sukkah 11a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 11a, R. Chananel Sukkah 11a, Rif by Bavli Sukkah 11a, Collected from HeArukh Sukkah 11a, Rashi Sukkah 11a, Raavan Sukkah 11a, Tosafot Sukkah 11a, HaMeorot Sukkah 11a, Raah Sukkah 11a, HaMikhtam Sukkah 11a, Meiri Sukkah 11a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 11a, Ritva Sukkah 11a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 11a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 11a, Penei Yehoshua Sukkah 11a, Gilyon HaShas Sukkah 11a, Reshimot Shiurim Sukkah 11a, Steinsaltz Commentary Sukkah 11a, Collected Articles Sukkah 11a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144