חלק ג, סימן כד
בשר תאוה ובשר נחירה במדברא*
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לד׳ לפני משכן ד׳, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו (
ויקרא י״ז, ג׳־ד׳).
כי ירחיב ד׳ אלוקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר
(דברים י״ב, כ׳).
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד׳ אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ד׳ לך כאשר צויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך (דברים י״ב, כ״א).
והנה, הגמ׳ במס׳ חולין ט״ז,ב־י״ז,א מביאה שתי דרכים כיצד להבין מה באה המשנה (חולין ט״ו,ב) ללמדנו במילים: ״ולעולם שוחטין״.
א. אמר רבה, רבי ישמעאל היא, דתניא ״כי ירחיב ד׳ אלוקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וכו׳, ר׳ ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה (רש״י: ״כשיבואו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה״), שבתחילה (רש״י: ״כשהיו במדבר משהוקם המשכן״) נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה.
ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון, לכך שנינו לעולם שוחטין.
ופירש״י ד״ה נאסר להם בשר תאוה: ״שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת, כדכתיב (ויקרא י״ז, ד׳) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכו׳ ״.
ותוס׳ שם: ״וקשה דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ, ולקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו, צבי ואיל גופייהו מי הוי שרי, הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה, ונראה לפרש מדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרא אסור ומהאי טעמא דייק נמי רבי עקיבא שבתחלה הותר להם בשר נחירה מדאיצטריך קרא לאסור״.
והגמ׳ דוחה פירוש זה של רבה: מתקיף לה רב יוסף: האי לעולם שוחטין, לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה. ועוד מעיקרא (רש״י: ״במדבר״) מאי טעמא איתסר, משום דהוו מקרבי למשכן, ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן, וכל שכן השתא (רש״י: ״כשגלו״) דארחיקו להו טפי.
ופירש״י ד״ה לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה: ״כיון דלאו להלכות שחיטה אתי לאורויי אלא להתיר אכילת בשר חוצה לארץ, ליתני לעולם שוחטין ואוכלין, והיכי שבק לעיקר מילתא ונקט שחיטה לחודה, ומדשבק לאכילה שמע מינה לא איצטריך לאורויי אלא מידי דשחיטה, ועוד למה ליה לאשמועינן הא, וכי מהיכן תיסק אדעתין למימר יחזרו לאיסורן הראשון״?!
ופירש״י ד״ה מאי טעמא איתסר משום דהוי מיקרבי למשכן: ״והיו יכולין להקריב קרבנות מכל בשר תאותן ויקריבו הדם והחלב לבדו ואוכלין הבשר, ולבסוף כשנכנסו לארץ והיתה ארצם רחבה, והרחוקים לא היו יכולים לבוא בירושלים בכל יום״.
ב. אלא אמר רב יוסף, רבי עקיבא היא, דתניא ״כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד׳ אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך״, ר׳ עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה (רש״י: ״כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וכו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך וכו׳ ״) שבתחילה הותר להן בשר נחירה (רש״י: ״מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה״), משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה.
ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון, לכך שנינו לעולם שוחטין.
במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל, ר׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל.
ופירש״י ד״ה בשר תאוה לא איתסר כלל: ״וקרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו – בקדשים כתיב, וכו׳ ״.
ובתוס׳ שם ד״ה רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל: ״תימה מנא ליה הא, דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי״? [פירוש, אולי גם ר׳ עקיבא מודה שיש איסור בבשר תאוה, ומה שהותרה נחירה זה רק היכי שלא ניתן להקריב כקרבן, כגון בחיה]. ״וי״ל אי לרבי עקיבא מיתסר בשר תאוה, אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה, דבקדשים מודה דבעיא שחיטה, וכו׳, ואי בצבי ואיל, הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן, כדכתיב כי ירחק ממך וזבחת מבקרך ומצאנך, מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה. ומיהו קשה דהוה ליה לאוקמי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה״.
המשך הגמ׳: בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ושחט את בן הבקר (ויקרא א׳, ה׳), אלא לרבי עקיבא מאי ושחט? קדשים שאני.
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י״א כ״ב), אלא לר׳ עקיבא מאי הצאן ובקר ישחט להם, ינחר להם מיבעי ליה? נחירה שלהן זו היא שחיטתן.
בשלמא לרבי ישמעאל היינו דתנן (חולין פ״ה,א) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר (רש״י: ״מדעת, ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה״) והמעקר (רש״י: ״סימנין, ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל״) פטור מלכסות, אלא לר׳ עקיבא אמאי פטור מלכסות (רש״י ד״ה אלא לר׳ עקיבא: ״על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי״)? הואיל ואיתסר איתסר.
בשלמא לר׳ עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל, היינו דכתיב (דברים י״ב, כ״ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו (רש״י ד״ה אך כאשר יאכל: ״עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ, שאעפ״י שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו, אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת, וכו׳ ״), אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופיה מי הוי שרי? כי אסר רחמנא (רש״י: ״בשר תאוה במדבר״), בהמה דחזיא להקרבה אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא.
למה חשיב שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה?
בענין הקושיא הידועה על שיטת התוס׳ קידושין נ״ז,ב ד״ה מה שלי בשלך אסור, ששחוטי חוץ מותרים באכילה מדאורייתא, מהא דחולין פ״ה,א דחשיב לשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה, ולשיטת התוס׳ הנ״ל אמאי קרי ליה שחיטה שאינה ראויה?
ובתחילת ההשקפה רציתי לומר שאסורים מצד
(דברים י״ד,ג׳) ״לא תאכל כל תועבה״ [עי׳ חולין קי״ד,ב: ״לא תאכל כל תועבה – כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל״], והא דבעי קרא לחולין שנשחטו בעזרה [עי׳ קידושין נ״ז,ב: יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת – מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב] ולא קאסר מצד ״כל תועבה״, הוא כמו שכתב השער המלך והובא בהגהות ש״ס ווילנא, דבלאו הבא מכלל עשה [עיי״ש בקידושין: כי ירחק ממך המקום וזבחת – בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב] לא אסרינן מצד ״כל תועבה״ (עי׳ פסחים כ״ב,א בגליון הש״ס ד״ה רש״י, והגהות רש״ש שם ד״ה רש״י).
אח״כ מצאתי במקנה על תוס׳ הנ״ל ד״ה מה שלי בשלך אסור, שהעיר בזה והביא גם התירוץ, שהאיסור מצד בשר תאוה, שהי׳ אסור במדבר [לדעת רבי ישמעאל, חולין ט״ז,ב] ורק משנכנסו לארץ הותר להם, ולפי״ז גם לאחר היתר התורה לא הותרו אלא דברים שהתורה התירה בפירוש, היינו חולין גמורים, אבל קדשים, שלא התירה התורה בפירוש, ממילא אסור מצד בשר תאוהב. ועיין שם במקנה, שהעיר ג״כ דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ג״כ מצד בשר תאוה שלא הותר במקדש, דהוה בקירוב מקום, והותר רק בריחוק מקוםג. וגם העלה, דלר׳ עקיבא שבשר תאוה לא נאסר, ממילא מותרים חולין בעזרה וגם קדשים בחוץ.
מהו יסוד איסור בשר תאוה?
ויש להעיר עפ״י דברי רש״י בחולין ט״ז,ב ד״ה נאסר להם בשר תאוה, שבבשר תאוה חייב כרת כמו על שחוטי חוץ, שהקרא ואל פתח אוהל מועד קאי גם על חולין, א״כ גם בבשר תאוה האיסור רק על השחיטה ולא על האכילה, כמו בשחוטי חוץ לשיטת התוס׳ד.
וביותר מבוארים הדברים ברמב״ן לויקרא י״ז, ב׳ שכל הבהמות במדבר היה צריך להקדיש ולהביאם בתור קרבנות. ועי׳ גם בר״ן חולין ט״ז,ב שכתב, כיון שנאסר בשר תאוה, כל השוחט סתם כמקדישן בפירוש, שאל״כ למה הוא שוחט. מבואר, שכל הבהמות היו בגדר קדשים וא״כ כל האיסור של בשר תאוה הוא איסור של שחוטי חוץ, ואי נימא ששחוטי חוץ אינו אסור אלא בשחיטה אבל לא באכילה, א״כ גם בבשר תאוה כן [ולא עוד אלא אפילו לרש״י ששחוטי חוץ אסור באכילה, היינו משום שלא נזרק דמם ומי יתירם, כמ״ש בקידושין נ״ז,ב ד״ה מה שלי בשלך אסור, משא״כ בחולין לא שייך זה וממילא מותר באכילה ואין איסור רק בשחיטה]. ולפי הר״ן שהם קדשים ממש, אסורים ג״כ כמו קדשים שנשחטו בחוץ, אבל לפי הרמב״ן הם רק בגדר קדשים, לא קדשים ממש, אפשר שמותריםה.
בזה מיושב מה שנתקשיתי בגמ׳ דחולין פ״ה,א דאמר דר׳ שמעון, דאית ליה דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, לא יליף משחוטי חוץ, דחולין מקדשים לא ילפינן. והקשיתי, שלפי פירש״י ורמב״ן, שאיסור בשר תאוה הוא מקרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, א״כ מצינן שחוטי חוץ גם בחולין? וביותר קשה, לפי מה שהעלה המקנה, דמאן דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא בע״כ סובר דבשר תאוה איתסר, וא״כ לרבי שמעון דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא (עי׳ קידושין נ״ח,א) קשה כנ״ל, דמצינו איסור שחוטי חוץ גם בחולין. ולפי הנ״ל מיושב, דבשר תאוה אינו אסור אלא מצד שכל הבהמות היו קרבנות והכל היו קדשים, כנ״ל.
על שיטת הרמב״ם שגם לר׳ עקיבא היה אסור לשחוט חולין במדבר
ודעת הרמב״ם בהל׳ שחיטה פ״ד הי״ז, שגם לר׳ עקיבא היה אסור לשחוט חולין במדבר, ולא הותר אלא הנחירה. ומה שכתב שם: ״כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר הגויים״ – קאי על חיה ועוף שהיו מותרים בשחיטה, שאינם ראויים לקרבן. וכן הבין בדבריו בלחם משנהו.
ומצאתי כן בספר האשכול (ריש הל׳ שחיטת חולין), שכתב: ״והא דכתב מבקרך ומצאנך ולא חי׳ ועוף, שכל זמן שהיו שוחטין במדבר היו צריכין להביא אל אוהל מועד כל הראוי להקרבה וזה בקר וצאן, אבל חיות אין ראויות לקרבן וכן העופות חוץ ממין אחד. לפיכך כשבאו לארץ אמר להם: כאשר ירחק המקום אשר יבחר ד׳, הותר לשחוט אף בקר וצאן חוץ למשכן״. ועי׳ בנחל אשכול שם מבואר שבעוף הראוי לקרבן אסור לשחוט ולאכול לדעת ר׳ עקיבא ולדעת ר׳ ישמעאלז. וזהו כדעת הריטב״א [שהוזכר בספר מקור ברוך ח״א סי׳ י״ט].
עכ״פ מבואר, שדעת הרמב״ם והאשכול שגם לר׳ עקיבא יש איסור בשחיטות בהמות מחוץ לאוהל מועד. וע״כ שדעתם שגם ר׳ עקיבא מודה שהקרא ״ואל פתח אוהל מועד״ קאי גם על חולין, שאסור לשחוט מחוץ לאוהל מועד, ופליגי רק אם מותר לנחור ולאכול, שלר׳ עקיבא מותר לנחור ולאכול, שכיון שנחרו שוב אינו ראוי לפתח אוהל מועד ונחירה הותר להם במדבר, ויליף מהא דכתיב ״כי ירחק ... וזבחת מבקרך ומצאנך״ – שהכתוב התיר להם השחיטה בחוץ וממילא נתחייבו בשחיטה. ולר׳ ישמעאל לא הותר להם נחירה כלל והשחיטה נאסרה להםח.
ולפי״ז אין צורך למ״ש רש״י (
חולין י״ז,א ד״ה בשר תאוה) שלר׳ עקיבא קרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, בקדשים כתיב. ומיושבת גם קושיית התוס׳ שם, ד״ה ר׳ עקיבא: מנ״ל הא, דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי? שבאמת עיקר המחלוקת בין ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא הוא אם מותר לאכול בשר נחירה במדבר, שלר׳ ישמעאל אסור ולר׳ עקיבא מותר, אבל שניהם מודים שיש איסור בשחיטת בהמות חוץ. ולשון הגמ׳: ר׳ עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל – היינו שמותר ע״י נחירה. וכן מה שאמרה הגמ׳: ר׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל – היינו שלפיכך אמר ר׳ ישמעאל דבשר תאוה נאסר, שהרי אין לו היתר ע״י נחירה והשחיטה הרי אסורה היא
ט.
והתוס׳ שהקשו כנ״ל, הם לשיטתם, שאיסור בשר תאוה לר׳ ישמעאל מדאיצטריך להתיר להם בשר תאוה בבואם לארץ מכלל דמעיקרא אסור, וא״כ יש איסור מיוחד באכילת בשר תאוה, ולפיכך הקשו שאפשר שגם ר׳ עקיבא יודה לזה, ולא התיר את הנחירה אלא במקום שאין איסור בבשר תאוה, כגון בבעל מום. אבל לפי הרמב״ם והראב״ד [אולי צ״ל: ורש״י, העורך] שאין איסור מיוחד באכילת בשר תאוה, והאיסור הוא רק השחיטה מטעם שחיטת חוץ, והמחלוקת בין ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא היא רק על היתר הנחירה – אין מקום לקושיית התוספות.
ובאמת יש להביא ראי׳ מלשון הגמ׳ לדעת הרמב״ם דפריך שם: לר׳ עקיבא מאי הצאן ובקר ישחט להם, ינחר להם מבעי לי׳? וקשה לי, אטו לר׳ עקיבא נאסרה השחיטה, והרי רק התיר הנחירה, וא״כ מאי עדיפא לשון הנחירה? ובע״כ, שבאמת לר׳ עקיבא נאסרה השחיטה, והקושיא היא, בשלמא לר׳ ישמעאל אין שום עצה באכילת בשר אלא ע״י אכילת קרבנות ובקרבנות אי אפשר בלא שחיטה, אבל לר׳ עקיבא הרי הותר בשר תאוה ובבשר תאוה אסור לשחוט, ומוכרח הוא לנחור וא״כ ינחר להם מיבעי ליה.
*
והנה בחולין כ״ח,א: תניא רבי אומר: וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. והרמב״ן לדברים י״ב, כ״א, מביא דברי הספרי: ״כאשר צויתיך – מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה״, ומפרש הרמב״ן ש״כאשר צויתיך״ קאי על קדשים. ולפי הנ״ל אתי שפיר, שבין לר׳ ישמעאל בין לר׳ עקיבא היתה השחיטה אסורה בחולין במדבר, ולפיכך בא הכתוב להתיר את השחיטה בחולין כמו שהי׳ קודם ביאתם לארץ נהוג בקדשים. והרמב״ם בהל׳ שחיטה פ״א ה״ד, שהביא דרשת רבי – נראה שאינה אלא אסמכתא, שדיני שחיטה נמסרו למשה בע״פ, ולפיכך הביא הרמב״ם בהלכה א׳ שם, דרשה מיוחדת לשחיטת עוףי. ועי׳ בלחם משנה שם.
ונראה שהחקירה אם היה אסור לאכול בשר עוף במדבר תלויה ג״כ במחלוקת התוס׳ ושאר הראשונים בטעם איסור בשר תאוה. שלהתוספות יש איסור מיוחד באכילת בשר תאוה, ולפי משמעות הגמ׳ הטעם הוא משום דמיקרבו למשכן והיו יכולין לאכול בקדושה, וא״כ הא תינח בבהמות, שאפשר להקריבם שלמים, משא״כ עופות, כמש״כ בספר מקור ברוך. משא״כ לרש״י ורמב״ן ושאר הראשונים, שהאיסור הוא משום שחיטת חוץ ומשום שכל הבהמות היו בגדר קדשים, כמשכ״ל בשם הרמב״ן והר״ן, א״כ גם עופות, כמו תורים ובני יונה, שהם ראויים לקרבן, ג״כ הם בגדר קרבן ולפיכך גם הם אסוריםכ.
*
ולכאורה יש סתירה לדברי מהגמ׳ חולין ט״ז,ב דפריך: ״האי לעולם שוחטין – לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי ליה״. ובאמת ראיתי שכבר נתקשה בזה בראש יוסף וכתב, שלפירוש התוס׳ שפיר מקשה הגמ׳ שהרי האיסור היה האכילה ולא השחיטה, והיה לו להשמיע העיקר, דאוכלין. אבל לפירש״י, שהאיסור הוא מצד השחיטה, א״כ מאחר דאמר דשוחטין, פשיטא דאוכלין ג״כ. ועיי״ש שתירץ, שגם לרש״י פריך שפיר, שמכל מקום הוה ליה לאשמעינן תרוייהו: לעולם שוחטין ואוכלין. ולפי מה שכתבתי לעיל, שאין איסור באכילה כלל אלא בשחיטה, אף לדעת רש״י, מאי פריך הגמ׳?
ונ״ל שבאמת בתחילה סברה הגמ׳ שיש איסור באכילת בשר תאוה מצד עצמה, אבל למסקנת הגמ׳ גבי צבי ואיל ״כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה״, א״כ הטעם הוא רק משום הקרבה, ובע״כ שהאיסור הוא רק משום שחיטת חוץ.
ובזה מיושב מה שהקשה שם התוס׳ ד״ה שבתחילה, על רש״י, דמאי קאמר הגמ׳ אלא לר׳ ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו וכו׳. ובזה מומתקים דברי הגמ׳ שם, שאמרו: ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר, משום דהוי מקרבי למשכן. ולכאורה תמוה, וכי דריש טעמא דקרא על איסור בשר תאוה?
ולפי פירש״י מיושב שפיר, שהגמ׳ פריך בדרך ממ״נ: אם יש איסור באכילה, א״כ שוחטין ואוכלין מיבעי ליה, ואם אין איסור באכילה אלא בשחיטה, ובע״כ הטעם הוא משום שהם בגדר קדשים מצד קירוב המקום, א״כ כל שכן השתא דאירחקו טפי, ומיושב לשון ועוד, ודו״ק.ל
א. *) הדברים נכתבו כתשובה להגאון ר׳ נחום ברוך גינצבורג זצוקלה״ה, הי״ד, אבד״ק יאנאווה בליטא, מחבר ספר מקור ברוך, והודפסו בשו״ת ״שרידי אש״, מהדורה חדשה, ח״א סי׳ קע״ג. מתוך שספר זה הוא ספר חידושים של בעל ה״שרידי אש״, אנו משמיטים כאן את ההערות האישיות, ורק נביא את מש״כ הגריי״ו בתחילת מכתבו: ״הנני להציע להד״ג איזו הערות שרשמתי לי בשעת עיוני בספרו היקר מקור ברוך ח״א סי׳ כ״ה״. אנו משמיטין כאן גם את ההערה שכתב הגריי״ו בסוף מכתבו (אות ו׳ בסי׳ הנ״ל), וכן את תשובת הגאון בעל מקור ברוך למכתב זה, עיי״ש בשו״ת ״שרידי אש״.
ב. ולפי״ז גם לאחר היתר התורה לא הותרו אלא דברים שהתורה התירה בפירוש, היינו חולין גמורים, אבל קדשים, שלא התירה התורה בפירוש, ממילא אסור מצד בשר תאוה. וזה חוזר לאותו רעיון שבגללו נאסר בשר תאוה במדבר – שהתורה רוצה בעיקרון שנשחט בפנים ונאכל בשר בתורת קרבן (עי׳ רש״י קידושין נ״ז,ב ד״ה לפי שנאמר: ״... לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה״), אלא משנכנסו לארץ ישראל והתרחקו מהמשכן ויתרה התורה והתירה להם בשר תאוה, אך במקום שממילא הוצרכו להקריב בפנים, שוב אין מקום לויתור! ויש כאן רעיון מחודש, שאיסור בשר תאוה קיים בסופו של דבר גם לאחר הכניסה לארץ ישראל.
וצ״ל שהן אם האיסור מצד לא תאכל כל תועבה והן אם האיסור מצד בשר תאוה, אין כאן סתירה לדברי התוס׳ בקידושין ששחוטי חוץ מותרין באכילה מדאורייתא, כי תוס׳ כתבו זאת מצד היתר שחיטה, שהשחיטה פעלה את פעולתה, אך גם אם השחיטה פעלה את פעולתה, יכול עדיין להתלבש על הבשר איסור חיצוני. ואולי בשביל זה נקטו התוס׳ בלשונם: ״וכמו״כ נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרין באכילה״ – שמצד איסור אבר מן החי היה מקום לומר ש״יהיו״ מותרין באכילה, אם כי בפועל חל איסור אכילה עליהם מצד איסורים אחרים.
ותוס׳ באים שם להוציא מפי׳ הקונטרס שכתב דמאחר שאין דמו נזרק מי יתירנו. וזהו פסול בקדשים, דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות מותרים אלא ע״י זריקה מתרת. ועוד נראה, דהיה מקום למחשבה שקרבן שלא נשחט כראוי הרי זה כעבודה פסולה ואין כאן כלל מעשה שחיטה, וק״ל.
ג. ועיין שם במקנה, שהעיר ג״כ דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ג״כ מצד בשר תאוה שלא הותר במקדש, דהוה בקירוב מקום, והותר רק בריחוק מקום. עפי״ז יוצא שענין בשר תאוה כולל בתוכו את הדרישה המוחלטת של הפרדה בין מה שבפנים ומה שבחוץ. בשעה שהיו במדבר, פי׳ הדבר שכל בשר הראוי להקרבה היה חייב להיות בפנים, ושאינו ראוי להקרבה, כגון צבי ואיל (עי׳ חולין י״ז,א) או בעלי מומין (עי׳ קידושין נ״ז,ב ורש״י שם ד״ה אלא תמימים), חייב להיות בחוץ. ומשנכנסו לארץ, הדרישה הנ״ל משמעה שקרבנות חייבים להיות בפנים, ומאידך, בשר חולין, מכל סוג שהוא, חייב להיות בחוץ.
והנה בגמ׳ קידושין נ״ז,ב נזקקין ללימוד מיוחד ע״מ לאסור את השחיטה בפנים (ואת האכילה) של חולין בעלי מומין. ולכאורה, יכולנו ללמוד זאת מסברא פשוטה. והעירו לי דהלימוד הכרחי, דיכולנו לחשוב דאדרבה, התורה אסרה דווקא את הראוי להקרבה, דכך היא טענתו של בורא עולם: אתה בא להכניס את בהמתך בתוך רשותי ואינך מקריב אותה כקרבן, זוהי עזות פנים. וזהו גופא ״בשר תאוה״ – שהייתי יכול להביא כקרבן, וע״כ, כיון שאני לא מביא זה מוגדר כבשר תאוה!
ד. א״כ גם בבשר תאוה האיסור רק על השחיטה ולא על האכילה, כמו בשחוטי חוץ לשיטת התוס׳. כלומר, עד עכשיו היתה ההנחה שבשר תאוה נאסר גם באכילה, וע״כ היה מקום להבנה דקדשים בחוץ הם שחיטה שאינה ראויה – גם לשיטת התוס׳ הנ״ל שהשחיטה פעלה את פעולתה – מצד איסור בשר תאוה. אך עכשיו שמתברר דלרש״י גם בשר תאוה נאסר בתורת שחוטי חוץ, וא״כ שוב אין לאסור שחוטי חוץ באכילה מצד בשר תאוה, וע״כ אם באת לאסור – זה רק מצד תועבה [ואפשר דבמדבר לא היה מקום לאסור בשר תאוה מצד תועבה, ובפרט לשיטת הרמב״ן המובא להלן בדברי הגריי״ו, שמדבריו עולה דזוהי רק מעלה בקודש – שנדרשו בני ישראל להחשיב בהמה הראויה לקרבן כאילו היא כבר קרבן].
אך כל זה נכון הוא לפי הבנת התוס׳ ברש״י בחולין ט״ז,ב ד״ה שבתחילה, שהאיסור של בשר תאוה הוא אך ורק מצד הפסוק ואל פתח אוהל מועד לא הביאו. אך יש מקום להבנה אחרת ברש״י, שרש״י רק בא לחדש שלא רק איסור אכילה יש בבשר תאוה – ואיסור זה הוא אולי מאותו טעם שכתבו תוס׳ בעצמם, דמדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ מכלל דמעיקרא אסור (ולפי״ז תתיישב קושיית התוס׳ על רש״י מצבי ואיל, ואכמ״ל) – אלא גם איסור שחיטה. דיסוד איסור בשר תאוה הוא רצון התורה שיביאו כל בשר כקרבן, ממילא נחשבת כל בהמה הראויה לכך כקרבן בכוח וחל עליה איסור שחיטה (וודאי כן הוא לשיטת הר״ן המובאת להלן בדברי הגריי״ו שכל השוחט במדבר סתם כמקדישן בפירוש, אך לר״ן כבר לא צריך קרא אחרינא לאסור את אכילתן, דהם כקדשים בחוץ ממש, שאכילתם נאסרה לשיטת רש״י).
והעירו לי שמה שנזקק רש״י לציין איסור שחיטתן, זה ע״מ ליישב במקצת את קושיית הגמ׳ חולין ט״ז,ב על הה״א – שמה שנאמר במשנה ״לעולם שוחטין״ הוא לשיטת רבי ישמעאל שבשר תאוה נאסר במדבר, ויכולנו לחשוב שעכשיו שגלו יחזרו לאיסורן הראשון, ומקשה הגמ׳ דא״כ הו״ל למיתני לעולם שוחטין ואוכלין, שהוא עיקר החידוש. ועפ״י רש״י שיש איסור בשחיטתן, יש מקום ליישב, דהמשנה באה לחדש דבניגוד למה שהיה במדבר, עכשיו שגלו אין כלל איסור בשחיטה, ומאותו טעם הותרה גם האכילה, דשני האיסורין קשורים לרעיון אחד, וכשמתבטלת הדרישה לקרבן הכל שרי.
וביישוב הקושיא השניה על הה״א של הגמ׳, דאדרבה, עכשיו שגלו התרחקו עוד יותר מהמשכן, וא״כ ודאי הותר להם בשר תאוה, לאחר שהותר להם בארץ ישראל מטעם שהתרחקו מהמשכן – עי׳ ב״השלמות״ שבסוף הסימן, הערה א׳.
היוצא מהנ״ל שאיסור אכילה הוא איסור בפני עצמו אלא שמתווסף לו איסור שחיטה, וזאת מכוח היותו קרבן בכוח. בהמתקת הדברים, לא איסור אכילה הוא תוצאה של איסור שחיטה, אלא איסור שחיטה הוא תוצאה של איסור אכילה. וזה נותן פתח להבין קצת יותר מהי בכל זאת קושיית הגמ׳ דהו״ל למיתני ״לעולם שוחטין ואוכלין״.
ואמנם הגריי״ו בהמשך דבריו הבין דאם איסור בשר תאוה במדבר הוא מטעם שחוטי חוץ, שוב אין מקום לאסור את האכילה [וזאת אף לרש״י שס״ל דבעלמא קדשים בחוץ אסורין באכילה].
ולקראת סוף דבריו כותב הגריי״ו שבתחילה סברה הגמ׳ שלר׳ ישמעאל יש איסור באכילת בשר תאוה מצד עצמה (ובזה מיישב מה שהקשתה הגמ׳ דה״ל למיתני ״לעולם שוחטין ואוכלין״, וכן מיישב כנ״ל את קושיית התוס׳ על רש״י מצבי ואיל), אלא שלמסקנת הגמ׳ גבי צבי ואיל ״כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה״, א״כ הטעם הוא משום הקרבה, ובע״כ שהאיסור הוא רק משום שחיטת חוץ. ולפי מה שכתבתי, שאיסור שחיטה הוא תוצאה של איסור אכילה, שוב אין הכרח לומר שהגמ׳ חזרה בה במסקנה, ודו״ק.
ה. ולפי הר״ן שהם קדשים ממש, אסורים ג״כ כמו קדשים שנשחטו בחוץ, אבל לפי הרמב״ן הם רק בגדר קדשים, לא קדשים ממש, אפשר שמותרים. כוונתו שאת״ל דלא כתוספות, אלא שקדשים בחוץ נאסרים באכילה, הרי לפי הר״ן שבשר תאוה הוא קדשים ממש, גם בשר תאוה ייאסר באכילה, אך לפי הרמב״ן שהם רק בגדר קדשים (בלשון שנקטנו לעיל, הם קדשים בכוח), אפשר שמותרין באכילה.
ו. וכן הבין בדבריו בלחם משנה. אין הדברים מפורשים בלחם משנה, והלחם משנה רק כתב: ״וקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו וכו׳ מפרש רבינו שר׳ עקיבא יתרץ אותו בכי האי גוונא שלא יוכל לשחוט אלא קדשים בלבד אבל שאר חולין אין שוחטין. ורש״י ז״ל לא תירץ כן אלא אמר דההוא בקדשים כתיב, ר״ל שהקדשים לא הביאום לפתח אוהל מועד אבל חולין מותר לאוכלם״, עכ״ל.
אך י״ל דמשתמע מדבריו, דהתורה רק אסרה בכי האי גוונא שהי׳ עליו לשחוט בתורת קדשים, וממילא האיסור אינו חל על חי׳ ועוף.
והעולה מדברי הרמב״ם, שכתב בהמשך דבריו: ״ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנא׳ איש איש מבית ישראל וכו׳ ואל פתח אוהל מועד וכו׳ ״, שגם הוא דרש איסור שחיטה בחולין במדבר מהקרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, וחידושו הגדול דאף ר׳ עקיבא אית ליה הך דרשה.
ז. מבואר שבעוף הראוי לקרבן אסור לשחוט ולאכול לדעת ר׳ עקיבא ולדעת ר׳ ישמעאל. ובספר החינוך, מצוה קפ״ז, כתב שזה שהתחייבנו בכיסוי הדם בחיה ועוף דווקא, הוא מפני שאין מביאים ממינם קרבן. ״ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חיבתנו בכסוי דם העופות בכולן״, עיי״ש.
ולפי האמור כאן, לענין שחיטה ואכילה במדבר, מתברר שהתורה חילקה בין עוף לעוף, וקבעה דין מיוחד לעוף הראוי לקרבן.
ח. ופליגי רק אם מותר לנחור ולאכול, שלר׳ עקיבא מותר לנחור ולאכול, שכיון שנחרו שוב אינו ראוי לפתח אוהל מועד ונחירה הותר להם במדבר, ויליף מהא דכתיב ״כי ירחק ... וזבחת מבקרך ומצאנך״ – שהכתוב התיר להם השחיטה בחוץ וממילא נתחייבו בשחיטה. ולר׳ ישמעאל לא הותר להם נחירה כלל והשחיטה נאסרה להם. הגריי״ו מחדש כאן חידוש גדול, שזה שנתחייבו בשחיטה לשיטת רבי עקיבא, הוא מפני שהותרו בשחיטה. כלומר, היתר שחיטה הוא בבחינת ויתור של התורה. ומהו ה״ויתור״? כי ישראל קדושים הם, ומעוניינים היו לאכול את בשרם דווקא בדרך שאוכלים קרבן, כלומר ע״י מעשה שחיטה. ובמדבר זה נאסר להם, אך משנכנסו לארץ ולקדושתה, הותרו ב״מעשה קרבן״. אך בו בזמן נדרשו הם לשמור על קדושה יתרה, וממילא נתבקשו לאכול בשר רק ע״י שחיטה!
אך אם נימא שלא כרמב״ם, אלא כרש״י שגם במדבר הותרו בשחיטה [וכמו שמביא הגריי״ו בהמשך דבריו את דברי רש״י, דלר׳ עקיבא קרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים כתיב], צ״ל שהכתוב לא התיר להם מאומה בכניסתם לארץ ישראל, והוא רק בא לאסור להם בשר נחירה. וקצת דוחק הוא הלשון ״כי ירחק ממך המקום ... וזבחת״, דמשמע דבגלל ריחוק מקום הותרו בזביחה. וצריך לומר בכוונת הקרא, דבגלל ריחוק מקום חוייבו בזביחה. כלומר, מתוך שכבר לא נמצאים תחת ההשפעה התמידית של מקום המשכן, עליהם להקפיד לעשות בכל מקום מעשה קרבן. והפסוק הקודם ״בכל אות נפשך תאכל בשר״, לא בא להתיר להם בשר תאוה, אלא מציין עובדה, שהותר להם בשר תאוה, ולא נימא שעכשיו שנכנסו לקדושת ארץ ישראל נאסר להם, אלא שההיתר הזה הוא מוגבל, וזה מציין פסוק דידן – שרק ע״י זביחה הותר להם אכילת בשר.
וראה ב״השלמות״ שבסוף הסימן על עומק המחלוקת שבין רבי ישמעאל ורבי עקיבא ע״י הסבר ההבדל שבין הה״א בגמ׳ שבגלות חוזרים לנהוג כבמדבר, ובמסקנה, שאדרבה, בגלות נוהגין כמו בארץ ישראל.
ט. ולשון הגמ׳: ר׳ עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל – היינו שמותר ע״י נחירה. וכן מה שאמרה הגמ׳: ר׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל – היינו שלפיכך אמר ר׳ ישמעאל דבשר תאוה נאסר, שהרי אין לו היתר ע״י נחירה והשחיטה הרי אסורה היא. והגריי״ו מחדש כאן שאיסור בשר תאוה, לרבי ישמעאל, אינו איסור בפני עצמו, והוא כולו נובע מבעייה מעשית – דאין אפשרות למעשה לאכול בשר תאוה!
ואמנם, אילולא הרמב״ם שגם לרבי עקיבא נאסרה השחיטה במדבר, מובן לכאורה ביתר שאת מה הגמ׳ באה להוסיף בפיסקה: ״במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל, רבי ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל״. דיכולנו לחשוב שגם לרבי עקיבא נאסר ״בשר תאוה״ שבא ע״י מעשה שחיטה, והוא רק התיר אכילת בשר ע״י מעשה נחירה, דרק מעשה נחירה מגדיר את הבשר כבשר תאוה. אך בשר שנולד מתוך מעשה המיועד למקדש, גם אם הוא לא יוגדר כשחיטת חוץ, לא הותרה אכילתו. מאידך יכולנו לחשוב שלרבי ישמעאל הותרה הנחירה בבהמה שא״א להביאה כקרבן, כגון בעל מום או חיה, וע״כ צריכה הגמ׳ להדגיש ולחדד שלר׳ ישמעאל בשר נחירה לא אישתרי כלל, ודו״ק.
י. ולפיכך הביא הרמב״ם בהלכה א׳ שם, דרשה מיוחדת לשחיטת עוף. כי לפי הפשט, ״כאשר צויתיך״ קאי על שחיטת קדשים במדבר, וע״כ היתה בעייה לרמב״ם על עוף, כי אי אפשר להסתמך על קדשים, כי זה היה במליקה, וגם אי אפשר להסתמך על חולין כי זה היה בנחירה, וע״כ הביא דרשה מיוחדת, ודו״ק.
כ. א״כ גם עופות, כמו תורים ובני יונה, שהם ראויים לקרבן, ג״כ הם בגדר קרבן ולפיכך גם הם אסורים. ולכאורה, גם לפי התוספות, היה לנו לאסור במדבר אכילת תורים ובני יונה, שהם ראויים לקרבן. וצ״ל דלפי תוספות יש מקום לומר דבעופות הדין הוא כמו שנוהגין ברוב המכריע של העופות, וכעין שכתב ספר החינוך הנ״ל, מצוה קפ״ז, לענין כיסוי הדם, דנוהג בכל העופות כיון שברובם אין בהם קרבן. משא״כ לראשונים שהאיסור הוא משום שחיטת חוץ, לא שייך לנהוג כפי רוב העופות, דבתורים ובני יונה בע״כ הוא בבחינת שחיטת חוץ.
ל.
השלמות
הערה א׳:
ופליגי רק אם מותר לנחור ולאכול, שלר׳ עקיבא מותר לנחור ולאכול, שכיון שנחרו שוב אינו ראוי לפתח אוהל מועד ונחירה הותר להם במדבר, ויליף מהא דכתיב ״כי ירחק ... וזבחת מבקרך ומצאנך״ – שהכתוב התיר להם השחיטה בחוץ וממילא נתחייבו בשחיטה. ולר׳ ישמעאל לא הותר להם נחירה כלל והשחיטה נאסרה להם. וננסה לבאר את עומק המחלוקת שבין ר׳ ישמעאל ורבי עקיבא ע״י הסבר ההבדל שבין הה״א בגמ׳ שבגלות חוזרים לנהוג כבמדבר, והמסקנה, שאדרבה, בגלות נוהגין כמו בארץ ישראל.
נתחיל עם רבי ישמעאל. בה״א היתה מחשבה שעכשיו שגלו חזרו לאיסורן הראשון, כלומר נאסר להם בשר תאוה. ויש להסביר את הה״א בב׳ אנפין.
א. יכולנו לחשוב שדווקא בגלל שכה הורחקו מן המשכן דורשין מהם קדושה יתרה, שלא ישכחו אף לרגע את המשכן ואת בית המקדש, כעין התקנה שתיקן רבי יוחנן בן זכאי לאחר החורבן שיטלו את הלולב במדינה שבעה ימים זכר למקדש
(משנה סוכה מ״א,א), מטעם ״ציון היא, דורש אין לה״
(ירמיה ל׳, י״ז) – מכלל דבעיא דרישה (גמ׳ שם). והוא הוא הנא׳ שיכול יחזרו לאיסורן הראשון, כלומר שעליהם לנהוג כמו בשעת מדבר, שהמשכן קרוב אליהם מאד מאד!
והמסקנה, שלא דורשים מהם בגלות קדושה יתרה, ואדרבה, אם הותר להם בשר תאוה מטעם ריחוק מקום בארץ ישראל, ודאי שבגלות כך.
ב. אולי קשה להעמיס מחשבה כזאת בגמ׳ שדווקא בגלות יש לנהוג כאילו הם קרובים למשכן. ויש לגשת לה״א מזוית אחרת. לא ממקור האיסור במדבר, אלא ממקור ההיתר בארץ ישראל. זה שהותר להם בשר תאוה קשור לקדושת ארץ ישראל. ואמנם היה כאן ויתור של התורה בגלל ריחוק מקום, וא״א לכל אחד לבוא ולהקריב שלמים במקדש, אך ויתור זה מעוגן בדרישה, והדרישה היא לעשות ״מעשה קרבן״ גם מחוץ למקדש, ודווקא בגלל שנמצאים הם בארץ הקודש יש כאן אמון שיש לישראל את הכושר לעשות גם מעשה חולין כאילו הוא קדשים [ואם מסכת חולין נמצאת בסדר קדשים, הרי זה מרמז שיש לו לאדם להכניס את ״חולין״ לסדר ״קדשים״! ועי׳ בילקוט שמעוני פרשת בהר רמז תרסו: תנא דבי רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי
(שמות כ׳, כ׳) וכתיב התם וכפר אדמתו עמו
(דברים ל״ב, מ״ג)]. ועכשיו שגלו, התרחקו מקדושת ארץ ישראל, וע״כ אין בהם כבר את הכושר להפוך חולין למעין קדשים.
והמסקנה, שזה שהותר להם בארץ ישראל, הוא אך ורק ויתור בגלל ריחוק מקום, בבחינת דיברה תורה כנגד יצר הרע, וא״כ ודאי שבגלות כך.
עכ״פ ברור הוא לפי שני ההסברים, שהאיסור במדבר היה קשור לקירבה למקדש, וע״כ נדרשו בני ישראל לאכול את בשרם אך ורק בתורת קרבן.
ואשר לרבי עקיבא, יש מקום להבין את דרכו לאור המחלוקת בין רש״י ורמב״ם האם נאסר להם שחיטת חולין במדבר.
א. עפ״י רש״י, שבמדבר הותר להם הן בשר נחירה הן בשר שחיטה, מסתבר שהיה זה בגלל שעדיין לא נכנסו לקדושת ארץ ישראל, וע״כ בשר תאוה מכל סוג הותר להם. ובארץ ישראל, מחמת קדושתה נאסר להם בשר נחירה. ואמנם, הכתוב תלה את חיוב השחיטה בריחוק מקום (״כי ירחק ממך המקום ... וזבחת״). וצ״ל דאילולא ריחוק מקום, היו מתחייבים בארץ ישראל לאכול בשר רק דרך קרבן, אך מתוך שרחוקים הם, הותר להם ״מעשה קרבן״, למרות שאינם במשכן [וברש״י חולין י״ז,א ד״ה בשר תאוה לא איתסר כלל, הביא דהקרא שבא להזהיר על השחיטה משנכנסו לארץ ישראל בעצם משתעי בפסולי המוקדשין שנפדו, עיי״ש. והדברים מאירים, דמעתה יש לו לנהוג בחולין כמו בפסולי מוקדשין שנפדו]. ועכשיו שגלו, שוב חזרו למקום שאין בו קדושה יתרה, ויכולנו לחשוב שחזרו להיתרן הראשון.
עפ״י המסקנה, זה שהותר להם נחירה במדבר הוא דווקא בגלל קרבתם למשכן. קירבה זאת דיה היתה כדי שתחול קדושה על כל מעשה ידיהם. ובשעה שנכנסו לארץ ישראל, התרחקו, ונאסר להם נחירה, וא״כ ודאי שנאסר להם כשהתרחקו עוד יותר.
והעירו לי שיש מקום להבנה אחרת בהבנת איסור הנחירה אף בגלות. אמנם במדבר הותר להם כאמור, בגלל שלא נכנסו עדיין לקדושת ארץ ישראל. אך לאחר שנכנסו לארץ ישראל והתבקשו לנהוג בקדושה יתרה, שוב לא פקעה דרישה זאת אף לאחר שגלו. ואפשר אולי להטעים רעיון נוסף – שלמרות שגלו יש להם לחיות כאילו נמצאים הם עדיין בארץ ישראל, כדי ״שלא יהיו לכם חדשים״ – לכשיחזרו לארץ ישראל (עי׳ רש״י דברים י״א, י״ח), או כדי שיחושו כל העת את חיסרון המקדש וקדושת ארץ ישראל. לפי״ז מה שמהווה ה״א אצל רבי ישמעאל (במהלך הראשון הנ״ל), היא היא המסקנה לפי רבי עקיבא, דציון בעי דרישה!
ב. עפ״י הרמב״ם, זה שבמדבר הותר להם נחירה, ורק נחירה, בע״כ הוא בגלל שלא נמצאים הם עדיין בקדושת ארץ ישראל. וזה שנתחייבו בשחיטה בארץ ישראל הוא מפני שהותרו בשחיטה, כדברי הגריי״ו. כלומר, ישראל קדושים הם, ומעוניינים לאכול בשרם בקדושה, וע״כ הותרו ב״מעשה קרבן״, כפי שצויין כבר בהערה לעיל, אך בו בזמן נדרשו הם לשמור על קדושה יתרה, וממילא נתבקשו לאכול בשר רק ע״י שחיטה! ומובן שהכתוב תלה את חיוב השחיטה בריחוק מקום, כי הא בהא תליא, החיוב הוא מכוח ההיתר שניתן להם, והיתר זה הוא ״ויתור״ בגלל ריחוק מקום! וכשגלו יכולנו לחשוב שחזרו להיתרן הראשון, שאין בו קדושת ארץ ישראל.
ועפ״י המסקנה, אדרבה, גם בגלות עליהם לשמור על קדושה יתרה, וכנ״ל.
ונמצא שהקירבה למשכן יש בה השלכות לשני כיוונים. לרבי ישמעאל היא היתה סיבה לאסור בשר תאוה, דיש להם לאכול בשר קרבן. ולרבי עקיבא היא היתה סיבה להתיר בשר נחירה, ועפ״י אחת מההבנות, הרי זה בגלל שקירבה זאת דיה כדי ״לקדש״ גם בשר נחירה!
ולפי״ז תובן אולי בעיית רבי ירמיה בהמשך הגמ׳
(חולין י״ז,א), אליבא דרבי עקיבא: אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו? ועיי״ש ברש״י ד״ה שהכניסו ישראל: ״... ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואעפ״י שכבר עבר״. וברא״ש התקשה דלא מצינו בעייה בגמ׳ שאין לה איזושהי השלכה למעשה, ולפי הרא״ש יש למשל השלכה אם גזרו איזשהי גזירה, כגון גבינות עכו״ם, ונשאר לו עדיין בביתו מן הדבר שגזרו עליו, עיי״ש.
עכ״פ לרש״י עדיין צריך להבין, גם אם אין השלכה למעשה, מהם שני הצדדים של האיבעיא? ולפי הנ״ל י״ל דאמנם הותרו בנחירה, אך כדברי הגמ׳ שם, ״נחירה שלהם זו היא שחיטתן״ (ומתוך כך התחייבו בכיסוי הדם). והאיבעיא היא האם מתוך הקירבה למשכן יש קדושה בכל מעשה ידיהם, ומעשה נחירה הוא מעשה המכשיר כשחיטה. או די״ל דאדרבה, הקירבה למשכן פטרה אותם מכל קדושה במעשה חולין, ודי היה במעשה הריגה כלשהו כדי להוציא את הבהמה מידי נבלה, ואין כאן מעשה שחיטה כלל, ומה שאמרה הגמ׳ ״נחירה שלהם זו היא שחיטתן״ הוא רק מטבע לשון כדי להצביע שנעשה כאן איזשהו ״מעשה המכשיר״ המוציא מידי נבלה (ואמנם די במעשה זה כדי לחייב בכיסוי הדם).
ועוד העירו לי דהשאלה היא כיצד להגדיר את המצב החדש כשנכנסו לארץ ישראל. האם בכך שהתחייבו לעשות מעשה שחיטה כשבאים לאכול בשר, כלומר חיוב מעשה הדומה למעשה קרבן מעתה ואילך, או שהמצב החדש הטיל ״איסור חפצא״ על כל בשר שלא הוכשר במעשה שחיטה.
ועוד י״ל דהאיבעיא אינה נוסבת על הגדרת מעשה נחירה, או הגדרת המצב החדש בכניסה לארץ ישראל, אלא על הגדרת מעשה שחיטה. האם השחיטה היא מעשה המכשיר סתם, הדומה למעשה נחירה שהיה במדבר, או שיש בפעולת השחיטה חלות של קדושה כעין עבודת קרבן, כי זאת היתה הדרישה משנכנסו לארץ ישראל, ואז כמובן שאין שום דמיון עם מעשה נחירה, ואכמ״ל.