הא דתנינן עשרתם ערבתם הדליקו את הנר – פירש״י ז״ל דהני תרתי שייכי למימר בלשון שאלה דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר ביה הדלקתם דדבר הנראה לעין וקא חזי אי אדליק אי לא אדליק. ובירושל׳^א גרסי׳ הכי לא צורכא דלא הדליקו את הנר עשרתם ערבתם אמר רבי חני בר אדא מתוך שאתה^ב מחמיר עלה בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בחמורה, פי׳ ומשום הכי מקדים עשרתם ערבתם.

[אמר רבא] א״ל שנים צא וערב עלינו – פירש״י ז״ל עירובי תחומין. וקשה לי והא אמרן דספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מערבין עירובי תחומין, ואפשר שאין מערבין אבל אם עירב עירובו עירוב. ור״ח ז״ל פירש בעירובי חצירות וכן עיקר.⁠^א והא קמ״ל שאע״פ ששנים אמרו לא׳ לערב לא אמרי׳ בכי האי גוונא מה נפשך. [ואע״ג^ב דדמיא למאי דאמרי׳ בעלמא בבאין לישאל בבת אחת שניהן טמאין, הכא בין השמשות ספיקא הוא ועירובין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ולא אמרי׳ בכה״ג ממ״נ].⁠^ג

ה״ג ר״ח ז״ל ור״י אלפסי ז״ל וכ״כ במקצת נסחי^א מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא ירתיח – פי׳, לפי שהוא מניח קדרתו שאינה רותחת כל כך, והוא מוציאה מרותחת הרבה, אף הוא בא ומרתיחה לכתחלה. ועוד דכיון שהוא מטמין בדבר המוסיף הבל, אלמא ברותחת ניחא ליה, וזמנין דפסק רתיחתה ומרתח לה איהו. ואקשי׳ אי הכי בין השמשות נמי, כלומר בה״ש דמתני׳ בדבר שאינו מוסיף ליתסר, דכיון דשהה עד הערב ומטמין ברותח ניחא לי׳ לאורתא, ודילמא נמי מצטריך ומרתח לה. ופריק סתם קדרות בה״ש רותחות הן ולא תפסוק רתיחתן בשעה קלה, ואי למחר בעי לה הא לא איכפת ליה ברותחת כיון דמטמין בדבר שאינו מוסיף לצורך מחר. ודבר שאינו מוסיף ניגזר משום רמץ, שאף הוא אינו מוסיף הבל משום דהו״ל כקטומה ופחות ממנה, לפי שהם גחלים עוממות, ומוטמנות בתוך האפר, ואפ״ה אסור משום גזירה דלמא אתי לחתויי בגחלים כך פירש הראב״ד ז״ל.⁠^ב וכתב רב אלפסי ז״ל בהלכותיו שזה שתמצא בשאר ספרים אין טומנים בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא ירתיח, אל תסמוך עליו שהוא שבוש גדול לפי שדבר שאינו מוסיף אינו מרתיח, וא״כ איך נגזור עליו.⁠^ג אבל ראיתי מי¹ שכתב פי׳ השמועה^ד לפי גרסתו גזירה שמא ירתיח מאליו ויצטרך לגלותה עד שתנוח מרתיחתה ויחזור ויטמין בשבת, ואקשי׳ א״ה בה״ש ליגזור, כלומר שלא יטמין בה״ש בדבר המוסיף הבל [לצורך מחר] ופריק כבר הם מרותחות והוא לא יטמין עד שיגלה אותן ויוציא זוהמתן מהן ואין לחוש ומותר. וזה חידוש שאין הדעת מקבלו שיהא מבע״י אסור ובה״ש מותר.⁠^ה ודברי תשובת רבינו הגדול^ו ז״ל סתומין אבל מטין לזה הדעת. שוב מצאתי בירושלמי בריש במה טומנין בלשון הזה לפי שהדברים הללו רותחין ומרותחין והוא נוטלן והן תשין לתוך ידו והוא מחזירן והן מוסיפין רתיחה לפיכך אסור לטמון בהן ע״כ, וזה מפורש כדבריו.⁠^ז וא״ת ואם מגלה נמי וחוזר וטומן בשבת מה איסור יש בכך [אם צריך] דהא משמע לקמן^ח בטומן בערב שבת דמגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת, התם בדבר שאינו מוסיף וכיון שטמן מבע״י כבר הסיח דעתו מאותו בישול אלא שיהא משומר הילכך נוטל ומחזיר, אבל בדבר המוסיף אם מגלה ומרתיח וחוזר ומטמין כתחלת הטמנה הוא, ואיכא גזירה דחתוי גחלים ומגיס, אבל זה שאמרו בגמ׳ דילן א״ה בה״ש נמי נגזר, היינו בה״ש דשריא במתני׳ בדבר שאינו מוסיף לפי שבזה נמי יש לחוש מתוך שהוא מסלק קדירה מעל גבי כירה עם חשיכה והיא רותחת ומטמין שמא תרתיח ויצטרך לגלותה וחוזר ומטמין לכתחילה בשבת,⁠^ט דהא לא היתה טמונה בשבת כלל, ופריק כבר הם מרותחות ויצתה זוהמתן מבע״י ואין חוששין שמא בזמן מועט ירתיח ויצטרך ליטלן, שהרי דבר שאינו מוסיף אין חוזר ומרתיח. ומ״מ גזירה שמא יטמין ברמץ לדבר שאינו מוסיף קשה, דרמץ ודאי מוסיף הוא, דכל שמחמם את הצונן נקרא מוסיף.⁠^י