×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִשָּׁה הָיְתָה בּוֹרֶרֶת חִטִּים לָאוֹר שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.:
It was so bright that a woman would be able to sort wheat by the light of the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אשה היתה בוררת חיטין לשמחת בית השואבה – בירושלמי פריך היאך בוררת האיכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה דבפרק כל שעה (פסחים דף כו. ושם) אמרינן עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא וי״ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה.
אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה שעד כדי כך היה האור מרובה.
It was so bright that a woman would be able to sort wheat by the light of the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה כּוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּישָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא וּמִי שֶׁחָטָא יָשׁוּב וְיִמְחוֹל לוֹ.

§ The mishna continues: The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration. The Sages taught in the Tosefta that some of them would say in their song praising God: Happy is our youth, as we did not sin then, that did not embarrass our old age. These are the pious and the men of action, who spent all their lives engaged in Torah and mitzvot. And some would say: Happy is our old age, that atoned for our youth when we sinned. These are the penitents. Both these and those say: Happy is he who did not sin; and he who sinned should repent and God will absolve him.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חסידים בעלי תשובה.
יש מהם אומרים – היינו תושבחתא דמתני׳ שמשבחין להקב״ה על כך.
אלו חסידים – כל חסיד הוי חסיד מעיקרו.
שלא ביישה כו׳ – שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו.
אשרי זקנתינו שכפרה כו׳. כולם בנעשו כבר זקנים קמשתעי שהם שמחים בבית השואבה שמחה של מצוה דהילדים מסתמא שמחים בלאו הכי כמ״ש שמח בחור בילדותך וגו׳ וכל אחד מהזקנים דהיינו החסידים ובעלי תשובה משמח במעלות זקנתו בשמחה של מצוה זו. ואמר
אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא כו׳. לא מיירי בזקנים שא״כ היינו חסידים אלא דב׳ כיתות הזקנים שזכר הם אומרים על אלו שעדיין ילדים ולא חטאו עדיין אשרי להן ומי שחטא ועדיין בילדותו ישוב אז וימחול לו כי התשובה בילדותו מעולה ביותר כמ״ש אשרי האיש ולא אשה אלא כשהוא עדיין איש:
א שנינו במשנה כי חסידים ואנשי מעשה היו שרים לפניהם. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא: יש מהן שהיו אומרים בשירם כשבח לקדוש ברוך הוא: אשרי ילדותנו שלא חטאנו בצעירותינו, שלא ביישה בשל כך את זקנותנו — אלו חסידים ואנשי מעשה שהיו כל ימיהם עוסקים בתורה ומצוות. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו לאחר שחטאנו בהיותנו צעירים — אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא — ישוב וימחול לו ה׳.
§ The mishna continues: The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration. The Sages taught in the Tosefta that some of them would say in their song praising God: Happy is our youth, as we did not sin then, that did not embarrass our old age. These are the pious and the men of action, who spent all their lives engaged in Torah and mitzvot. And some would say: Happy is our old age, that atoned for our youth when we sinned. These are the penitents. Both these and those say: Happy is he who did not sin; and he who sinned should repent and God will absolve him.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה אָמַר כֵּן אִם אֲנִי כָּאן הַכֹּל כָּאן וְאִם אֵינִי כָּאן מִי כָּאן הוּא הָיָה אוֹמֵר כֵּן למקום שֶׁאֲנִי אוֹהֵב שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי אִם תָּבֹא אֶל בֵּיתִי אֲנִי אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ אִם אַתָּה לֹא תָּבֹא אֶל בֵּיתִי אֲנִי לֹא אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ׳:כ׳} בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

It is taught in the Tosefta: They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:20).
ר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלל הזקן כד הוה חמי עבדין בפחז הוה אמר וכי קילוסין דהללו צריך והכתיב אלף אלפין ישמשוניה וכד הוה חמי לון דעבדין בכושר הוה אמר הכי (אי אנן לינ מזלן) [דאי לא אנן הכא מאן הכא]. אף על פי שיש כמה קילוסין לפניו חביב עליו קילוסי ישראל יותר מן הכל דכתיב ונעים זמירות ישראל ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ר׳ חייא רבה אחוי כריע׳ קדסרבי ונפסח ונתרפא׳ לוי אחוי קידה כריעה קמי רבי ונפסח ולא נתרפא.
אם אני כאן הכל כאן – דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב״ה אם אני כאן הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן.
הכי גרסינן: בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא לביתי – ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן משום דאמר ר׳ יוחנן בתרה רגלוהי דבר איניש כו׳ ואי לא גרסינן ליה מאי שייכא דר׳ יוחנן הכא.
אם אני כאן – פירש בקונטרס שהיה הלל אומר בשמו של הקב״ה אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיו הוא צריך כלומר וכי היה צריך לשבחו והכתיב אלף אלפין ישמשוניה ומשני דכנגד ישראל היה אומר וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל שנאמר (שמואל ב כג) ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהלים כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומיהו הא דקאמר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך לא אפשר אלא בשכינה דהא דריש ליה מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
אם אני כאן הכל כאן – פי׳ כנגד השכינה הוא אומר שאם השכינה בינינו הכל יבואו והוי יודע שכל השמחה היתיר׳ היתה בהלל ולהודות לה׳ על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו וגם כנגד הע״ה הניתן לצדיקים ולפיכך לא היה אלא ע״י גדולים וחסידים שלא יראה כקלות ראש וכשמח׳ בחורים וזהו ששנינו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקו׳ של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות והלוים עונים בכנורות ובכל כלי שיר בלי מספר והיו עומדין על ט״ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם הלוים עומדים לשיר שירה זו של בית השואבה דאלו שאר שירין על הדוכן כדאמרינן במקדש.
גמ׳ אם תבא אל ביתי כו׳ נ״ב זהו אומר בשמו של הקב״ה וק״ל:
בד״ה אם אני כאן כו׳ דפריך ולקילוסיו כו׳ עכ״ל כצ״ל ולקילוסיו בוי״ו:
אם אני כאן כו׳. עיין פרש״י וכינוי אני קאי על הקב״ה ושמעתי בזה ע״ש שמספר הלל גימטרי״א אדנ״י ולולי פירושו נראה יותר לפרש כמשמעו שאמר כן בשם ישראל אם אני כאן שאבא למקדש הכל שהוא הקב״ה שבידו הכל הוא ג״כ כאן ואם ישראל אינן כאן מי כאן דגם שריית השכינה אינה כאן והשתא ניחא דקאמר ואף הקב״ה אומר כן אם אתה תבא לביתי כו׳ ומייתי לה שנא׳ בכל המקום אשר אזכיר את שמי בכל המקום אשר אמרתי להזכיר שמי דהיינו במקדש דבגבולין אסור להזכיר שם המפורש שם אבא אליך וגו׳:
רגלי מוליכות כו׳. ר״ל דבזו הסיבה אני בא לשם למקום שאני אוהב כו׳ ועש״ה ה׳ אהבתי מעון ביתך מקום משכן וגו׳.
על דאטפת בו׳. פרש״י והכיר בו שהיה רוצח ופגעו כו׳ ע״ש נראה דדקדק לפרש כן שהכיר את בעל הגלגולת שהיה רוצח דאם לא כן מנא ידע דעל דאטפת אטפוך דאימא משום עבירה אחרת היה נהרג דע״כ הראשון שנהרג משום עבירה אחרת היה וגם מדאמר וסוף מטיפיך יטופון ע״כ דידע שזה שפגע בבעל הגלגולת היה ליסטים ורוצח דאל״כ אימא שזה בעל הגלגולת נהרג ע״י אחר בשוגג כדאמרינן פרק קמא דמכות זה שהרג בשוגג וזה שהרג במזיד הקב״ה מזמנן לפונדק אחד כו׳ ומיהו הלשון לא משמע כן:
תניא [שנויה תוספתא]: אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה דורש בפני הציבור ומפציר בהם לבל יחטאו, ואמר כן, דעו כי כך אומר הקדוש ברוך הוא: אם אני כאן, שחפץ אני בבית הזה ומשרה אני בו את שכינתי — הכל כאן, שיהא כבודו קיים ויבואו כולם אליו, ואם איני כאן, שאסלק את שכינתי ממנו אם תחטאו — הרי מי כאן, מי הוא זה שיחפוץ לבוא לכאן. וכן הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב — שם רגלי מוליכות אותי, ולכן אני בא למקדש. ואף הקדוש ברוך הוא אומר: אם אתה תבא אל ביתי — אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי — אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״ (שמות כ, כא).
It is taught in the Tosefta: They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:20).
ר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אַף הוּא רָאָה גֻּלְגּוֹלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֲמַר לַהּ עַל דְּאַטֵּפְתְּ אַטְפוּךְ וּמְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.

The Gemara cites another statement of Hillel the Elder. Additionally, he saw one skull that was floating on the water and he said to it: Because you drowned others, they drowned you, and those that drowned you will be drowned. That is the way of the world; everyone is punished measure for measure. Apropos following one’s feet, Rabbi Yoḥanan said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלל ראה גולגולת אחת צפה על פני המים [אמר לה] על דאטפאך עטיפוך ודאטפך יטופון.
ערך טף
טףא(בפרק שני באבות סוכה נג.) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון פי׳ על שהצפת גולגלת של אדם אחר בנהר הציפו אותך וסוף שהציפוך יצפוהו אותו אחרים (א״ב תרגום אשר הציף די אטיף):
א. [שווימען.]
שצפה על פני המים – שחתכו את ראשו והטילוהו למים והכיר בו שהוא רוצח ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו.
אמר לה על דאטפת אטפוך – על שהצפת גלגולות של אחרים במים אטפוך הציפוך אחרים עכשיו.
לסוף מטיפיך יטופון – עוד יבא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך.
לאתר דמתבעי – למקום שנגזר עליו למות בו משם הוא מתבקש ליטול נשמתו.
תמן מובילין יתיה – לשם רגליו מוליכות אותו.
לתמן מובילין יתיה כו׳. ועד״ז כינו את המיתה בהולכה כמ״ש פ״ק דסוטה אין הולכות אלא לשון מיתה שנאמר אנכי הולך למות ודקדק לומר דבר אינש כו׳ דשאר ב״ח מיתתן במקרה משא״כ מיתת בר אינש הוא ע״פ הגזירה בזמן שהגיע למות ובכלל הגזירה נמי באיזה מקום אם במכובד לו או במבוזה כפי מעשיו לטוב או לרע:
כיון שהוזכר הלל הזקן מזכירים אימרה אחרת שלו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון [על שהטבעת — הטביעוך, ומטביעיךיטובעו], שכך הדרך שכל אדם נענש ונגזר עליו מידה כנגד מידה. כהמשך לדברי הלל שרגלי אדם מוליכות אותו למקום האהוב עליו, אמר ר׳ יוחנן פתגם שונה במקצת: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה [רגליו של אדם הם ערבות בו], לאתר דמיתבעי [למקום שהוא מתבקש שם] — תמן מובילין יתיה [לשם הן מובילות אותו].
The Gemara cites another statement of Hillel the Elder. Additionally, he saw one skull that was floating on the water and he said to it: Because you drowned others, they drowned you, and those that drowned you will be drowned. That is the way of the world; everyone is punished measure for measure. Apropos following one’s feet, Rabbi Yoḥanan said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָנְהוּ תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי קַמֵּי שְׁלֹמֹה {מלכים א ד׳:ג׳} אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סוֹפְרִים דִּשְׁלֹמֹה הֲווֹ יוֹמָא חַד חַזְיֵיהּ למלאך הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָא עֲצִיב א״לאֲמַר לֵיהּ אַמַּאי עֲצִיבַתְּ א״לאֲמַר לֵיהּ דְּקָא בָעוּ מִינַּאי הָנֵי תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבִי הָכָא מַסְרִינְהוּ לִשְׂעִירִים שַׁדְּרִינְהוּ לְמָחוֹזָא דְלוּז כִּי מְטוֹ לְמָחוֹזָא דְלוּז שְׁכִיבוּ.

The Gemara relates with regard to these two Cushites who would stand before Solomon: “Elihoreph and Ahijah, the sons of Shisha” (I Kings 4:3), and they were scribes of Solomon. One day Solomon saw that the Angel of Death was sad. He said to him: Why are you sad? He said to him: They are asking me to take the lives of these two Cushites who are sitting here. Solomon handed them to the demons in his service, and sent them to the district of Luz, where the Angel of Death has no dominion. When they arrived at the district of Luz, they died.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנן לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה תני יכולה אשה לבור חטים לאור המערכה ולא היו מועלות דא״ר סימון ריח ומראה וקול אין בהן משום מעילה ז׳ קולות נשמעין מיריחו קול שער הגדול שנפתח. קול המגריפה. [בערכין יא] רב ושמואל חד אמר עשרה נקבים היו בם וכל נקב מוציא מאה מיני זמר וחד אמר מאה נקבים היו בם וכל נקב מוציא (ט״ז) [עשרה] מיני זמר מדברי שניהם המגריפה היתה מוציאה אלף מיני זמר [קול העץ] שעשה בן קטין מוכני לכיור. קול גביני כרוז. קול החליל. קול הצלצל קול כ״ג ביום הכיפורים בשעה שאומר אנא השם. ריח פטום הקטורת. מראה כדאמר ר׳ חייא בר אבא הוא נבל הוא כנור נימין יתידות בין זה לזה. ולמה נקרא שמם נבל מפני שמנבל כל מיני זמר עוגב זה ארדלס חסידים ואנשי מעשה שלא טעמו טעם חטא בילדותם כל שכן בזקנותם.
הנהו תרי כושאי כו׳ – א״ר יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה לאתר דמתבעי תמן מובלן יתיה. כשהיה משתחוה רבן שמעון בן גמליאל היה נועץ שני גודליו ושוחה ונושק פני רצפה וזוקף ומה שאין אחר יכול לעשות כך וזו היא הקידה.
תרי כושאי – על שם שהיו יפים קרי להו הכי.
אליחורף ואחיה – פסוק הוא במלכים שהיו סופרים לשלמה.
דקא בעו מינאי – אלו מתבקשים ממני למעלה שהגיע זמנם למות ולא היה יכול ליטול נשמתם כיון שלא נגזר עליהם למות כי אם בשער לוז.
מסרינהו – שלמה.
לשעירים – לשדים שהוא היה מלך עליהם כדכתי׳ (דברי הימים א כט) וישב שלמה על כסא ה׳ למלך שמלך על העליונים ועל התחתונים.
אמטינהו למחוזא דלוז – עיר שאין מלאך המות שולט בתוכה כדאמרינן בסוטה (דף מו:).
עמדו שני כהנים על שער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים – פי׳ השער הוא בראש המעלות ועזרת נשים בסוף המעלות ושתי חצוצרות בידם של כהנים.
קרא הגבר – פי׳ הכרוז שהיה קורא תמיד עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם וכן מפורש בפ״ק דיומא.
תקעו והריעו ותקעו – פירוש להרבות בשמחה והוי יודע שאף על פי שמתחילין להתעסק במילוי המים מקריאת הגבר קודם עלות השחר מתכוונין היו כשבאים מן המים שלא יכנסו למקדש עד שיאיר מזרח שכלי שרת אין מקדשין את המים אלא במקומן כדכתיבנא לעיל ואלו נכנסין שם קודם האיר המזרח היו מתקדשין לאלתר ונפסלין בלינה כדאיתא בזבחים.
הגיע למעלה עשירית בגמרא מפרש לה.
אמטינהו למחוזא דלוז – פי׳ קבלה היתה בידם שאין מלאך המות נכנס שם.
הא דאמרינן שבועה שלא אישן כו׳ – פי׳ במקומו בנדרים.
שם שדרינהו למחוזא דלוז כו׳ נ״ב נ״ל דשלמה סבר מסתמא עדיין לא הגיע השעה למיתתם דאי לאו הכי כבר קטלינהו אלא יש זמן מעט לקצם ומש״ה מצער עצמו עליהם כי תאב להם ומש״ה רצה למהר שיביאו כשדים אותם בתוך העיר ודו״ק:
תרי כושאי דהוו קיימי כו׳. פרש״י ע״ש שהיו יפין כו׳ וכן אשה כושית ת״א אתתא שפירתא ע״ד שקורין לסומים ס״נ ומה שהזכיר כאן שהיו יפין שע״י זה טעה שלמה שמה שהיה המלאך המות עצב על מיתתן לפי שהיו אנשים יפה תואר ולכך מיהר לשלחן ללוז להצילן שם ואלו היה יודע שלמה כוונתו שהיה על שלא היה יכולת בידו להמיתן כאן בו׳ כפרש״י וכדמוכח לבסוף דהווה קא בדח על מיתתן ודאי דלא היה משלחן לשם אלא אדרבה היה מעכבן כאן כדי שלא יוכל להמיתן וק״ל:
למחוזא דלוז כי כו׳. ענין לוז עיין בחידושינו בפרק עגלה ערופה:
גמרא אליחרף. עיין ירושלמי פ״ט דכלאים ושם איתא בשינוי לשון קצת:
ומספרים: הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי [אותם שני כושיים שהיו עומדים לפני] שלמה; ״אליחרף ואחיה בני שישא״ (מלכים א׳ ד, ג) וסופרים של שלמה הוו [היו]. יומא חד חזייה [יום אחד ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קא עציב [שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה: דקא בעו מינאי [שרוצים ממני] שאקח את נפשם של הני תרתי כושאי דיתבי הכא [שני הכושים היושבים כאן]. מסרינהו [מסר אותם] שלמה לשעירים, השדים שהיו משמשים את שלמה, שדרינהו למחוזא דלוז [ושלח אותם על ידיהם למחוז לוז] ששם אין שליטה למוות. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו [כאשר הגיעו למחוז לוז מתו].
The Gemara relates with regard to these two Cushites who would stand before Solomon: “Elihoreph and Ahijah, the sons of Shisha” (I Kings 4:3), and they were scribes of Solomon. One day Solomon saw that the Angel of Death was sad. He said to him: Why are you sad? He said to him: They are asking me to take the lives of these two Cushites who are sitting here. Solomon handed them to the demons in his service, and sent them to the district of Luz, where the Angel of Death has no dominion. When they arrived at the district of Luz, they died.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לִמְחַר חַזְיֵא מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָבָדַח א״לאֲמַר לֵיהּ אַמַּאי בְּדִיחַתְּ א״לאֲמַר לֵיהּ בַּאֲתַר דִּבְעוֹ מִינַּאי תַּמָּן שַׁדַּרְתִּינְהוּ מִיָּד פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.

The following day, Solomon saw that the Angel of Death was happy. He said to him: Why are you happy? He replied: In the place that they asked me to take them, there you sent them. The Angel of Death was instructed to take their lives in the district of Luz. Since they resided in Solomon’s palace and never went to Luz, he was unable to complete his mission. That saddened him. Ultimately, Solomon dispatched them to Luz, enabling the angel to accomplish his mission. That pleased him. Immediately, Solomon began to speak and said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערבין ביה – לשמים משלמין ערבותן ומוליכין אותו למקום שמתבקש שם.
שם דהוה קבדח כו׳ כצ״ל:
למחר חזיא [ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קבדח [שהוא שמח]! אמר ליה [לו]: אמאי בדיחת [מדוע אתה שמח]? אמר ליה [לו] מלאך המות: באתר דבעו מינאי, תמן שדרתינהו [במקום שביקשו ממני שאקחם משם, לשם שלחת אותם]. שכן הורו לו ליטול את נפשם במחוז לוז, ומאחר והיו יושבים בבית שלמה ולא הגיעו מעולם ללוז, לא היתה לו אפשרות לבצע את שהוטל עליו ולכך היה עצב בתחילה. ומאחר שבסופו של דבר הגיעו ללוז בהוראת שלמה, ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן ונטל את נפשם ובשל כך היה שמח. ואז מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי, תמן מובילין יתיה [רגליו של אדם הן ערבות בו, למקום שהוא מתבקש לשם הן מובילות אותו].
The following day, Solomon saw that the Angel of Death was happy. He said to him: Why are you happy? He replied: In the place that they asked me to take them, there you sent them. The Angel of Death was instructed to take their lives in the district of Luz. Since they resided in Solomon’s palace and never went to Luz, he was unable to complete his mission. That saddened him. Ultimately, Solomon dispatched them to Luz, enabling the angel to accomplish his mission. That pleased him. Immediately, Solomon began to speak and said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תַּנְיָא אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה הָיָה נוֹטֵל שְׁמֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר וְזוֹרֵק אַחַת וְנוֹטֵל אַחַת וְאֵין נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף וְאֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן וְזוֹ הִיא קִידָּה.

§ It is taught in a baraita: They said about Rabban Shimon ben Gamliel that when he would rejoice at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, he would take eight flaming torches and toss one and catch another, juggling them, and, though all were in the air at the same time, they would not touch each other. And when he would prostrate himself, he would insert his two thumbs into the ground, and bow, and kiss the floor of the courtyard and straighten, and there was not any other creature that could do that due to the extreme difficulty involved. And this was the form of bowing called kidda performed by the High Priest.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שני גודליו – של שתי ידיו ונשען עליהן עד ששוחה ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה (תהלים קב).
וזו קידה – האמורה בכתובים דאמר מר קידה על אפים אין לו להשתטח להגיע לארץ גופו אלא פניו בלבד מי שיודע ויכול לעשות כן ובדורו של רבן שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן אלא הוא.
נוטל ח׳ אבוקות כו׳. עיקר שמחת בית השואבה היה בלילה כדלקמן ומשם לתמיד של בין הערבים ומשם לשמחת בית השואבה ולכך עשה כן באבוקות ולקמן מייתי נמי שעשו כן בטיול בח׳ סכינים ובח׳ מזגי ובח׳ ביעי וי״ל לקמן שהיו במספר ח׳ דהיינו בב׳ ידים בין כל אצבע ואצבע הוי ח׳ אבל הכא באבוקות ליכא לפרושי הכי דגרסינן ביה בידו אחת:
ונושק את הרצפה וזוקף כו׳. עיין פרש״י והוא דחוק מה שייך הכא בשמחת בית השואבה לנשק הרצפה כדי לקיים כו׳ ולולי פירושו נראה לפרש דיותר חידוש נפלא ליגע בארץ בנשיקת פיו מליגע בעקימה בגובה ראשו ועל ענין הקידה אמר הכתוב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי דהיינו שעשו בשמחתם ברגלים ומועדים לרמוס חצרי בידים על ידי קידה וק״ל:
ב ועוד בענין שמחת בית שואבה. תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור (אש), וזורק אחת ונוטל אחת והיו כולן באויר ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה, היה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן לפי שהוא מעשה קשה ביותר, וזו היא קידה שהיה עושה הכהן הגדול.
§ It is taught in a baraita: They said about Rabban Shimon ben Gamliel that when he would rejoice at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, he would take eight flaming torches and toss one and catch another, juggling them, and, though all were in the air at the same time, they would not touch each other. And when he would prostrate himself, he would insert his two thumbs into the ground, and bow, and kiss the floor of the courtyard and straighten, and there was not any other creature that could do that due to the extreme difficulty involved. And this was the form of bowing called kidda performed by the High Priest.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְּלַע וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אַל יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאִיטְּלַע וּמַנּוּ לֵוִי הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ.

The Gemara relates: Levi demonstrated a kidda before Rabbi Yehuda HaNasi and strained his thigh and came up lame. The Gemara asks: And is that what caused him to be lame? But didn’t Rabbi Elazar say: One should never speak impertinently toward God above; as a great person once spoke impertinently toward God above, and even though his prayers were answered, he was still punished and came up lame. And who was this great person? It was Levi. Apparently his condition was not caused by his bow. The Gemara answers: There is no contradiction. Both this and that caused him to come up lame; because he spoke impertinently toward God, he therefore was injured when exerting himself in demonstrating kidda.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איטלע – נעשה חיגר לפי שכשזוקף גופו מאליו ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו.
יטיח – יזרוק לשון כמטחוי קשת (בראשית כא).
הטיח דברים – במס׳ תענית (דף כה.) עלית וישבת לך במרום ואי אתה משגיח על בניך.
הא והא גרמא ליה – נענש בחטאת דברים ונענש בשעת המאורע כדאמרינן במסכת שבת (דף לב.) נפל תורא חדד לסכינא.
ומספרים: החכם לוי אחוי [הראה] כיצד עושים קידה קמיה [לפני] רבי ואיטלע [ונעשה צולע], שנקעה ירכו מחמת המאמץ. ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זה שעשה קידה הוא שגרם לו] להיות צולע? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזר: לעולם לא יטיח (יזרוק) אדם דברים כלפי מעלה בתפילתו, שלא יבוא בטענות קשות כלפי הקדוש ברוך הוא, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואף שנענה בתפילתו נענש ואיטלע [ונעשה צולע], ומנו [ומי הוא] זה — לוי. הרי שצליעתו נבעה בשל סיבה אחרת! ומשיבים: אין זו סתירה, הא והא גרמא ליה [זה וזה גרם לו], שמפני שהטיח דברים אירע לו שבשעת המאמץ נעשה צולע.
The Gemara relates: Levi demonstrated a kidda before Rabbi Yehuda HaNasi and strained his thigh and came up lame. The Gemara asks: And is that what caused him to be lame? But didn’t Rabbi Elazar say: One should never speak impertinently toward God above; as a great person once spoke impertinently toward God above, and even though his prayers were answered, he was still punished and came up lame. And who was this great person? It was Levi. Apparently his condition was not caused by his bow. The Gemara answers: There is no contradiction. Both this and that caused him to come up lame; because he spoke impertinently toward God, he therefore was injured when exerting himself in demonstrating kidda.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לֵוִי הֲוָה מְטַיֵּיל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּתַמְנֵי סַכִּינֵי שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא בִּתְמָנְיָא מְזָגֵי חַמְרָא אַבָּיֵי קַמֵּיהּ (דְּרָבָא) בִּתְמָנְיָא בֵּיעֵי וְאָמְרִי לַהּ בְּאַרְבְּעָה בֵּיעֵי.

Apropos the rejoicing of Rabban Shimon ben Gamliel at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, the Gemara recounts: Levi would walk before Rabbi Yehuda HaNasi juggling with eight knives. Shmuel would juggle before King Shapur with eight glasses of wine without spilling. Abaye would juggle before Rabba with eight eggs. Some say he did so with four eggs. All these were cited.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לוי הוה מטלל קמי דרבי בתמני סכיני תניא א״ר יהושע בן חנניה כשהיינו מתעסקין בשמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה בעינינו.
ערך טלל
טללא(עירובין סח:) כחוכא וטלולא (סוכה נג.) לוי מטלל קמי רבי בתמניא סכיני מטללי טליא וטליתא. הטבעות ונזמי האף תרגום עזקתא וטלוליא:
א. [שפאט.]
קמיה דרבי – בביתו שהיה נשיא ומכבדין אותו לשמחו שהיה דואג תמיד בצרת ישראל ובחוליו כדאמרינן בנדרים (דף נ:) יומא דמחיך ביה רבי אתי פורענות לעלמא.
שבור מלכא – מלך פרס היה.
מזגי חמרא – כוסות זכוכית מלאים יין ואין היין נשפך.
כל המקיימים שמחת בית השואבה לא היו טועמים טעם שינה כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפילת המוספי׳ משם לקרבן המוספים משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לבין הערבים מכאן ואילך שמחת בית השואבה ולא היו ישנים אלא מעט זה על כתפו של זה:
כל האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר שהרי נשבע על מה שהוא נמנע כמו שיתבאר במקומו ויש אומרים דלאלתר לאו דוקא אלא שהם מפרשים מלקין אותו לאלתר וישן לכשירצה:
בתמני סכיני כו׳. מה שאין כל אדם יכול לעשות כן מפני הסכנה וכן בתמני מזגי חמרא מפני שבירת הכלי זכוכית ומפני שפיכת יין על ידי הטיול וכן בח׳ ביעי מפני שבקל ישברו:
ומספרים: לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני [היה מהלך וזורק לפני רבי שמונה סכינים] באויר, ואילו שמואל היה עושה כן קמיה [לפני] שבור מלכא [המלך] בתמניא מזגי חמרא [בשמונה כוסות זכוכית המלאים יין] ולא היה היין נשפך, ואביי היה עושה כן קמיה [לפני] רבה בתמניא ביעי [בשמונה ביצים], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה עושה כן בארבעה ביעי [ביצים], וכל זה אגב אותו סיפור שסיפרנו.
Apropos the rejoicing of Rabban Shimon ben Gamliel at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, the Gemara recounts: Levi would walk before Rabbi Yehuda HaNasi juggling with eight knives. Shmuel would juggle before King Shapur with eight glasses of wine without spilling. Abaye would juggle before Rabba with eight eggs. Some say he did so with four eggs. All these were cited.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תַּנְיָא אָמַר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה כְּשֶׁהָיִינוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ כֵּיצַד שָׁעָה רִאשׁוֹנָה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מִשָּׁם לִתְפִלָּה מִשָּׁם לְקׇרְבַּן מוּסַף מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין מִשָּׁם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִשָּׁם לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה מִשָּׁם לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מִכָּאן וְאֵילָךְ לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: When we would rejoice in the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, we did not see sleep in our eyes the entire Festival. How so? In the first hour of the day, the daily morning offering was sacrificed and everyone came to watch. From there they proceeded to engage in prayer in the synagogue; from there, to watch the sacrifice of the additional offerings; from there, to the synagogue to recite the additional prayer. From there they would proceed to the study hall to study Torah; from there to the eating and drinking in the sukka; from there to the afternoon prayer. From there they would proceed to the daily afternoon offering in the Temple. From this point forward, they proceeded to the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שעה ראשונה לתמיד של שחר ומשם לתפלת השחר ומשם למוספין. ומשם לתפלת המוספין ומשם לבית המדרש ומשם לאכילה ושתיה ומשם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. ואסיקנא מאי לא ראינו שינה בתרדמה אלא שינה כעין נמנום.
רבי יהושע בן חנניה – מן הלוים המשוערים היה כדאמר בערכין (דף יא:) וכבר הלך ר״י בן גודגדא לסייע את ר׳ יהושע בן חנניה בהגפת דלתות.
ומשם לתפלת השחר כו׳. הכא וכן במוספין הקדים הקרבן לתפלה ולגבי מנחה הקדים התפלה לקרבן ויש להשיב דהתפלות מכלל עבודת המקדש הם ואמרינן אין לך עבודה קודם תמיד של שחרית דהתפלה אחריה וכן המוספין שנקרבין קודם חצות דינם כתמיד של שחרית דהתפלה אחריה אבל בתמיד של בין הערבים אמרינן בהיפך דאין לך עבודה אחריה ולכך התפלה לפניה ודו״ק:
שם משם לתפלת המנחה. בתשובת תשב״ץ ח״ב סימן קס״א הביא סוגיא זו משם לתמיד של בין הערבים משם לתפלת מנחה. ועיין בתשובת הרמ״ע סימן י״ד:
בגמ׳ - תניא אמר ר׳ יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף וכו׳. מכאן ואילך לשמחת בית השואבה ע״כ.
א

ועלינו
להתבונן, דלכאורה שמחת בית השואבה היתה נוהגת בלילה ולמה לו לר״י להזכיר את הסדר שעסק בו במשך היום.
והנה מפשטות הגמרא נראה דקיום של שמחת בית השואבה היה כל היום והלילה דהתחיל בתמיד של שחר ונמשך כל היום והלילה. ועיין בתוס׳ (מה.) דתקעו והריעו ותקעו ביום משום השמחה של השואבה. וכן מוכח מהלבוש (סי׳ תרס״ג) דאומר דהטעם של חביטת ערבה בקרקע או בכלים ביום היא משום שמחה ״כמו שמחת בית השואבה״. כל דיני שמחה במקדש נלמדו מאותו מקור - מהקרא דושמחתם לפני ד׳ אלקיכם שבעת ימים - דמחייב ב״שמחת יתירה״ במקדש בכמה דברים - לולב ז׳ ימים, תקיעות, ערבה, הקפות ושמחת בית השואבה. כולם בכלל אותה מצות שמחה שבמקדש, ומצות שמחה במקדש נוהגת גם ביום וגם בלילה.
אך מהרמב״ם (פ״ח מלולב הלי״ד) שכתב וז״ל: מתחילין מאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לשמח שאר היום עם כל הלילה ע״כ, משמע דחיוב שמחת בית השואבה מתחיל דוקא לאחר תמיד של בין הערבים ולא ביום לפני כן. והדבר טעון עיון.⁠א
ב

ויש
להפנות עיוננו ברמב״ם דלגבי שמחת בית השואבה בסוכות הוא כותב, (פ״ח מלולב הלי״ב) וז״ל: בחג הסוכות היתה יום שמחה יתרה וכו׳. ברם לגבי הדין של שמחת יו״ט כותב (פ״ו מיו״ט הלי״ז) וז״ל: ז׳ ימי הפסח וח׳ ימי החג עם שאר ימים טובים כו׳ דחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו כו׳ שנא׳ ושמחת בחגך וגו׳. ולכאורה הדבר צריך ביאור מהו החלוק בין שני דיני השמחה שברמב״ם.
ואשר יראה לומר ביסוד הדבר שהשמחה האמורה בכל המועדות היא להיות שמח וטוב לב, ושמחה זו אינה תלויה במקום מסוים, אלא חובת גברא היא בזמן המועד. אמנם הדין השני של שמחה יתרה בחג הסוכות הנלמדת מהקרא ״ושמחתם לפני ד׳ אלקיכם שבעת ימים״ דין מסוים הוא במקום המקדש דהיינו לפני ד׳.
ועיין ברמב״ם (פ״ח מלולב הלט״ו) וז״ל - וכל המגיס דעתו כו׳ במקומות אלו חוטא ושוטה וכו׳. ויש לעמוד על כוונת המילים ״מקומות אלו״. ונ״ל שבע״כ מוכרח מזה דדין שמחה יתרה חל דוקא במקומות מסוימים והיינו במקדש אבל לא חוץ למקדש. ויסוד הדבר הוא כי שמחה יתרה היא שמחה לפני ד׳ והוא דין מיוחד במקום המקדש לפני ד׳.
יוצא מכך דשמחה סתם שייכת בכל מקום כי היא דין חובת גברא במועד אך שמחה יתרה שייכת רק כשהגברא נמצא לפני ד׳. ובכן בחג הסוכות שנתחייב בשמחה יתרה השמחה קיימת במקום שהוא לפני ד׳ במקדש - דהשמחה היתרה תלויה במקום ולא רק בגברא.
ובזה מיושבת תמיהת הט״ז (או״ח תק״ס סק״ז) דבגמ׳ ברכות (לא.) איתא שאסור לאדם למלאות שחוק פיו בעוה״ז. והט״ז מדייק מלשון הש״ע בעוה״ז בלי המלים ״בגלות הזה״ כבטור שהאיסור הוא אפי׳ בזמן הבית. וא״כ ניתן להעיר על שמחת בית השואבה והאיך הרבה דוד המלך לשמח בכל עוז לפני ארון הברית. ונראה דלפני ד׳ שאני, שהאיסור למלא שחוק פיו הוא דוקא כשאין הגברא נמצא לפני ד׳, וכשדוד רקד לפני ארון הברית היה שמח לפני ד׳ יושב הכרובים, והיה חייב לשמוח שמחה יתרה ולמלאות פיו בשחוק.
וז״ל מעשה רב של רבינו מרן החסיד הגר״א זצוק״ל (רל״ג): הגאון ז״ל היה שמח מאד בחג הסוכות כו׳ ובשמחת תורה היה הולך לפני הס״ת שמח מאד ברוב עוז וחדוה וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת ומספק כף אל כף ומפזז ומכרכר בכל עז לפני הס״ת כו׳ וכשהוחזר הס״ת לאה״ק שוב לא היה שמח כ״כ רק כמו שאר יו״ט עכ״ל.
ואשר יראה לומר בביאור מנהג הגר״א שבשמחת תורה כשספר התורה בחוץ יש דין של שמחה לפני ד׳ ולפיכך שמח הגר״א זצ״ל בכל עוזו לפני הס״ת דהיינו לפני ד׳ - כדין שמחה יתרה בסוכות במקדש וכדוד לפני ארון הברית - וכשהוחזר הספר היתה חובת השמחה כמו בכל יו״ט להיות שמח וטוב לב אבל לא לשמח שמחה יתרה.
א. והנה בנוסחא דידן ברמב״ם בנוגע לשמחת בית השואבה איתא - וז״ל: בחג הסוכות היתה יום שמחה יתרה וכו׳. משמע שכוונתו היא דהשמחה אכן היתה נוהגת בחג הסוכות במקדש כל כ״ד שעות של היום בין ביום ובין בלילה. אבל ברמב״ם פרנקל החדש הובאה נוסחא שמוחקת מההלכה מלת ״יום״, ומשמעותה שהשמחה התחילה רק אחרי התמיד של בין הערבים ועיקר זמנה מבערב עד עלות השחר. הגירסא שם במהדורת פרנקל מתקבלת על הדעת, דלנוסחתנו היה לו להרמב״ם לנסח ״היה״ ולא ״היתה״.
תניא [שנויה ברייתא] אמר ר׳ יהושע בן חנניה, שהיה לוי: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו כל אותם הימים. כיצד היה סדר היום? שעה ראשונה של יום היה קרב תמיד של שחר והיו באים לראות בהקרבתו, משם היו הולכים לתפלה לבית הכנסת הסמוך, משם היו הולכים לראות בהקרבת קרבן מוסף, משם הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין, משם היו הולכים לבית המדרש ללמוד, משם היו הולכים לאכילה ושתיה בסוכה, משם הולכים לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים בבית המקדש, מכאן ואילך לאחר התמיד, היה לשמחת בית השואבה.
It is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: When we would rejoice in the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, we did not see sleep in our eyes the entire Festival. How so? In the first hour of the day, the daily morning offering was sacrificed and everyone came to watch. From there they proceeded to engage in prayer in the synagogue; from there, to watch the sacrifice of the additional offerings; from there, to the synagogue to recite the additional prayer. From there they would proceed to the study hall to study Torah; from there to the eating and drinking in the sukka; from there to the afternoon prayer. From there they would proceed to the daily afternoon offering in the Temple. From this point forward, they proceeded to the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִינִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אשְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר אֶלָּא הָכִי קָאָמַר לֹא טָעַמְנוּ טַעַם שֵׁינָה דַּהֲווֹ מְנַמְנְמִי אַכַּתְפָּא דַהֲדָדֵי.:

The Gemara wonders: Is that so? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: One who took an oath that I will not sleep three days, one flogs him immediately for taking an oath in vain, and he may sleep immediately because it is impossible to stay awake for three days uninterrupted. Rather, this is what Rabbi Yehoshua is saying: We did not experience the sense of actual sleep, because they would merely doze on each other’s shoulders. In any case, they were not actually awake for the entire week.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מלקין אותו – שנשבע לשוא ומשעה שיצאת שבועה מפיו הרי הוא כנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר ובשבועות (דף כט.) תנן דהיינו שבועת שוא וחייבים על זדונה מכות וכגון שהתרו בו.
ותוהים: איני [וכן הוא] ויכול אדם לעשות כן? והאמר ר׳ יוחנן: אדם שאמר: ״שבועה שלא אישן שלשה ימים״ — מלקין אותו על שנשבע לשוא וישן לאלתר (מיד), כי אין אדם יכול להישאר ער שלושה ימים רצופים! אלא הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את דברי ר׳ יהושע: לא טעמנו טעם שינה, שלא ישנו שינה כתיקונה, אלא דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי [שהיו מנמנמים זה על כתיפו של זה], ואכן לא היו ערים לגמרי כל הזמן.
The Gemara wonders: Is that so? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: One who took an oath that I will not sleep three days, one flogs him immediately for taking an oath in vain, and he may sleep immediately because it is impossible to stay awake for three days uninterrupted. Rather, this is what Rabbi Yehoshua is saying: We did not experience the sense of actual sleep, because they would merely doze on each other’s shoulders. In any case, they were not actually awake for the entire week.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת.: אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהָהוּא מִדְּרַבָּנַן דהוי קָמְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ שְׁמִיעַ לְךָ הָנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָם דָּוִד א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין קְפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי למשטפא עלמא אָמַר דָּוִד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְהוֹרִידָן אִי הָכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת יוֹרְדוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ.

§ The mishna continues: The musicians would stand on the fifteen stairs that descend from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, corresponding to the fifteen Songs of the Ascents in Psalms. Rav Ḥisda said to one of the Sages who was organizing aggada before him: Did you hear with regard to these fifteen Songs of Ascents in Psalms, corresponding to what did David say them? He said to him that this is what Rabbi Yoḥanan said: At the time that David dug the drainpipes in the foundation of the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. Immediately, David recited the fifteen Songs of the Ascents and caused them to subside. Rav Ḥisda asked: If so, should they be called fifteen Songs of the Ascents? They should have been called Songs of the Descents.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קף
קףא(תרומות פרק ד) סאה תרומה שנפלה על גבי מגורה וקפאה ר״א אומר אם יש בקיפוי תעלה באחד ומאה פי׳ קפאה שנטל מעל גבי מגורה כדמתרגמי׳ ויצף הברזל וקפא פרזלא אם יש באותו קפוי ק״א לבד מתחתוניות תעלה סאה תרומה שנפלה על גבי מגורה פי׳ צבור תבואה יקיפנה פי׳ יטלנה מלמעלה ויאמר הרי זו תרומה שנפלה ואם כן יכול לעשות למה אמרו תרומה עולה בק״א כשאינו יודע אם בלולות הן התרומה והחולין או שאינו יודע להיכן נפלה אבל בזו שיודע להיכן נפלה ויודע שאינן בלולות יקיפנה והשאר מותר ב׳ קופות וב׳ מגורות בזו נ׳ חולין ובזו נ׳ חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה נוטל סאה מאחת מהן והשאר מותר אפילו הן בשתי עיירות יש להן דין זה שהיו שם מאה ושני חצאי אגודות ירק כשתחלק כל נ׳ של חולין והאחד שנפלה לתוכה וחציה היתה תרומה בין טהורה בין טמאה ירקבו דכיון דנפלה לפחות דמאה דמעתן וכיון דטמאה היתה הרי הטומאה לא חזיא לכהן לא בימי טהרתו ולא בימי טומאתו ואין לו בהן היתר הסק דבחטים לא התירו להסיק אלא בשמן דכתיב למשחה למשחה ואפילו להדלקה ימכרו לכהנים בדמי תרומה דדמי תרומה מועטין דבזול הן דאין לך אוכלין כל כך כמו לחולין יקרא שם לתרומת מעשר וימכר ג״כ לכהנים בדמי תרומה יפדו וימכרו נמי יאכלו לכהנים נקודים פי׳ חצאי ביצה כדי שלא יהא במקום אחד כביצה דכביצה אוכל חולין טמאים אסור רבי אלעזר אומר תירום ותשרף שהוא כל הטמאין עולין בידו וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים פי׳ שאינה אוכלה לשם תרומה והוי כמי שנולד לה ספק טומאה ואינו יכול לשורפה לאחר שהודו בית שמאי דאוסרין לבית הלל דמתירין ואמרו תעלה רבי אליעזר אומר תירום ותישרף שסאה טמאה שנפלה היא שעלתה מדמעת כתרומה ודאי שסאה תרומה שנפלה היא שעלתה אינה מדמעת אלא לפי חשבון פי׳ שאחד מק׳ שבה תרומה אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שיש בו ואין מחמץ פי׳ משאור של תרומה מחמץ אלא לפי חשבון תרומה שיש בו זו המשנה (תרומות פרק ה) איכא דאמרי כדתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ וכו׳ עד כדי לחמץ אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כדתניא שלש לוגין מים שאובין שנפלו לתוך המקוה בין בב׳ וג׳ בין בד׳ וה׳ כלים פסלו המקוה יוסי בן חוני אמר בב׳ וג׳ פסלי בד׳ וה׳ לא פסלי והא מני ר׳ יוסי היא עד שתרבה תרומה לחולין שתפול שם תרומה יותר ממאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר רבנן סברי הרמתה מקדשתה וכיון שלא הרימה עד שנהיו שתים אסור׳ ורבי שמעון סבר ידיעתה מקדשתה וכיון דהוה ידיעה בינתים אע״ג דלא הרים מותר וכשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה מותר שקליפת אסור מצטרפת להיתר וטנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה (בריש מעשרות במשנה ובתוספתא) היין משיקפה אע״פ שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור ושותה (בבא מציעא צב: עבודה זרה נו.) והתני רב זביד בר רב אושעיא יין משירד לבור ויקפה רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות פי׳ קפוי הנושל מן החרצנין והזגין והקיסמין וכיוצא בהן שמעלה היין ברתיחתו והן צפין על פי הבור או על פי החבית רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות פי׳ גם זה קפוי הוא והוא מלשון שילוי מלשון השולה דגים ופי׳ משיעלה משיסיר הקצף שעל היין וחרצנין וזגין מפי החביות פ״א משיקפה משירתיח ויקח רתיחה שלו באתרא דההוא ינגיד איהו מקפה במקום שהפועל מושך היין ויריק אותו לחביות איהו לוקח רתיחות שלו מעליו משיעלה בחביות משישאב היין מן החביות ויריק אותו מחבית לחבית (חולין קיא) דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי פי׳ קפי צף כדגרסינן (חולין כו) איידי דיקירי מיא שכני לתתאי ופירא קפי מלמעלה (חגיגה טז) אמרי להו לנשים אקפאי ידייכו פי׳ הקלו ידיכם (חגיגה כב) דמיא דקיפי מקפי ליה למנא (סוכה נג. מכות יא) קפא תהומא בעא למשטפיה לעלמא (פסחים כ) מאי יקרות וקיפאון אור שיקר בעוה״ז קפוי הוא לעוה״ב פי׳ אור שיקר כלומר התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכתיב ודבר ה׳ היה יקר קפוי הוא מצוי הוא לעולם הבא וכל דבר מצוי ביד רבים כדכתיב והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר בזול הוא:
א. [אויף שויממען.]
בשעה שכרה דוד שיתין – ולא סבירא ליה שמששת ימי בראשית נבראו ואי סבירא ליה שמא נתמלאו עפר או צרורות וצריך לכרותן.
קפא תהומא – צף התהום למעלה ויצא ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו).
הני ט״ו שיר המעלות כנגד מי כו׳. המאמר הזה מבואר כי מחסד אלהים שאמר יקוו המים ותראה היבשה כי לפי טבע מהראוי שיהיו גם המים עולות על הארץ כהיקף כ״א מהיסודות הפשוטים לחברו כי הארץ המרכז לכלם והש״י במאמרו כינס המים ונתנך באוצר התהום וכמ״ש במס׳ תענית גבי ור״י ההוא בבריותו של עולם הוא ופרש״י שם שהיה כל עולם שטוף במים והקב״ה כנסן במקום אחד כמכניס מים בנאד שנתנן באוצרות תהומות ונתן חול גבולו ובפ״ב דחגיגה אר״ל בשעה שברא הקב״ה עולמו הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב״ה כו׳ פי׳ שהיה הים מרחיב והולך לפי טבעו על הארץ עד שגער בו הקב״ה וכנס אותו למקום אחד באוצר התהום ולזה נבראו השיתין שמהן הושתת העולם והן מקור מי התהום ואוצרו במקום הקדוש הנבחר אשר ה׳ אלהים דורש אותו תמיד עיני ה׳ בה שלא יעברו על גבולם אף במקום מן הארץ כפי טבעם אך יתברך העולם ממי מקור הברכה ואוצרו והוא שירדו הנסכים לשיתין כמ״ש במסכת ר״ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמים וכמ״ש בכל זה לעיל ולז״א כשכרה דוד שיתין ויסודות של בהמ״ק ואשכח שם חד עציץ שהיה מונח וכבוש על נקב התהום מן שעתא דאמר הקב״ה בסיני אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ אעפ״כ דוד לא שמע ליה כיון דרמייה סליק תהומא בעי למשטפיה עלמא כו׳ כדאיתא בירושלמי ע״ש והוא מבואר כי בקבלת ישראל התורה אנכי ה׳ וגו׳ אז נתקיים העולם קיום גמור כי לולי זאת היה העולם ראוי לישטף כי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם כו׳ ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו והוא העציץ שהיה כבוש ומונח על התהום בסיני שכבש הקב״ה מי הים באוצר תהום רובצת תחת לארץ היפך טבעם וכשבא דוד ורצה לכרות היסודות של בהמ״ק עד התהום גילה נקב התהום וכיסויו שהוא העציץ שהיה מונח וכבוש שם במעשה בראשית ובסיני במאמר הש״י סליק תהומא למקומו הטבעי לישטף עלמא כטבעו להוות על הארץ עד שכתב אחיתופל שם על החספא וחזר להניח אותו על נקב התהום שבאותו מאמר השם שהיה כתוב על החספא כבשו המים לירד לתהום כמו שנכבשו שם המים ע׳⁠ ⁠״י הש״י בסיני ונזכר ענין זה בט״ו שיר המעלות דכתיב ביה אזי המים שטפונו וגו׳ אזי עבר על נפשנו המים הזדונים וגו׳ שנקראו ע״ש כך שלא רצו להיות מתחת לארץ עד שגער בהן הקב״ה כמ״ש לעיל וסיים עזרנו בשם ה׳ וגו׳ ושינה לומר בשם ה׳ עושה וגו׳ ולא אמר עזרנו מעם ה׳ כמו עזרי מעם ה׳ וגו׳ להורות כי עזרתנו ממים הזדונים שזכר היה בשם ה׳ ממש הנכתב על החספא שעל ידו נכבש התהום למקומו ובזה יתיישב שאמרו בפרקי אבות הלומד מחברו כו׳ או אפילו אות א׳ ומייתי לה מאחיתופל דהיינו אות א׳ שהוא אות השם הה׳ ממנו כמ״ש כי בי״ה ה׳ צור עולמים שברא עוה״ז בה׳ והשם גופיה הוא אות כמ״ש אות הוא בצבאות שלו:
ג שנינו במשנה שחמש עשרה מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבספר תהלים. אמר ליה [לו] רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר אגדות לפניו], אמר ליה: שמיע לך [האם שמעת], הני [אותם] חמש עשרה שירי המעלות הכתובים בספר תהלים, כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה [לו] אותו תלמיד חכם: הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין שהם המערות והנקבים ביסוד המקדש קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם], מיד אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן. הקשה לו רב חסדא: אי הכי [אם כך], לא חמש עשרה ״מעלות״ היו צריכים להיקרא אלא ״יורדות״ מיבעי ליה [היה צריך לו] שייקראו!
§ The mishna continues: The musicians would stand on the fifteen stairs that descend from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, corresponding to the fifteen Songs of the Ascents in Psalms. Rav Ḥisda said to one of the Sages who was organizing aggada before him: Did you hear with regard to these fifteen Songs of Ascents in Psalms, corresponding to what did David say them? He said to him that this is what Rabbi Yoḥanan said: At the time that David dug the drainpipes in the foundation of the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. Immediately, David recited the fifteen Songs of the Ascents and caused them to subside. Rav Ḥisda asked: If so, should they be called fifteen Songs of the Ascents? They should have been called Songs of the Descents.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא) הָכִי אִתְּמַר בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא למשטפא עלמא אָמַר דָּוִד מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁם

Rav Ḥisda continued and said to him: Since you reminded me of this matter, this is what was originally stated: At the time that David dug the drainpipes, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. David said: Is there anyone who knows whether it is permitted to write the sacred name
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ל – רב חסדא לדידיה הואיל ואדכרתן הכי איתמר.
מי איכא דידע כו׳ – דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל והוא היה שם.
שם הואיל ואדרכתן הכי כו׳ קפא תהומא בעא למשטפא כו׳ כצ״ל:רש״י בד״ה ה״ג כו׳ תבא לביתי כו׳ ונ״ל כו׳ כצ״ל:
בד״ה איטלע נעשה חיגר לפי כשזוקף גופו כו׳ נ״ב מבואר בלשון יפה בפ׳ הקורא עומד (מגילה דף כ״ב:)
בד״ה הא והא גרמא ליה כו׳ נ״ב ופי׳ הראב״ד הא כדעבד דאחוי הקידה ואיטלע להא דהטיח דברים כלפי מעלה תוס׳ פ׳ כיצד סדר תעניות אלו:
אמר ליה [לו] רב חסדא: הואיל ואדכרתן מלתא, הכי אתמר [הואיל והזכרתני את הדבר, כך נאמר הדבר] במקורו: בשעה שכרה דוד את השיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם] אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב [האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב] שם של קודש
Rav Ḥisda continued and said to him: Since you reminded me of this matter, this is what was originally stated: At the time that David dug the drainpipes, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. David said: Is there anyone who knows whether it is permitted to write the sacred name
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה נג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה נג., ר׳ חננאל סוכה נג., הערוך על סדר הש"ס סוכה נג., רש"י סוכה נג., תוספות סוכה נג., בית הבחירה למאירי סוכה נג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א סוכה נג., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה נג., מהרש"א חידושי הלכות סוכה נג., מהרש"א חידושי אגדות סוכה נג., גליון הש"ס לרע"א סוכה נג., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה נג. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה נג., אסופת מאמרים סוכה נג.

Sukkah 53a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 53a, R. Chananel Sukkah 53a, Collected from HeArukh Sukkah 53a, Rashi Sukkah 53a, Tosafot Sukkah 53a, Meiri Sukkah 53a, Ritva Sukkah 53a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 53a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 53a, Maharsha Chidushei Aggadot Sukkah 53a, Gilyon HaShas Sukkah 53a, Reshimot Shiurim Sukkah 53a, Steinsaltz Commentary Sukkah 53a, Collected Articles Sukkah 53a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144