×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְבַקְּעִין כְּלָל אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי אאֵין מְבַקְּעִין מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב אֲבָל מְבַקְּעִין מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יו״טיוֹם טוֹב.
GEMARA: The Gemara wonders at the wording of the mishna: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not chop beams at all on a Festival, ostensibly due to the extra effort involved? Why, then, does the mishna later define how one may chop, and even permit the use of a cleaver? Rav Yehuda said that Shmuel said: The mishna is incomplete and is teaching the following: One may not chop wood from the pile of beams intended for construction, nor from a beam that broke on the Festival itself, as it is considered muktze. However, one may chop wood from a beam that broke on the eve of the Festival, since it has presumably been designated as firewood.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וסיפא קתני אלא בקופיץ מבקעין קשיא רישא אסיפא ותרצה שמואל אין מבקעין מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אבל מן הקורה שנשבר׳ מערב יום טוב מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ.
{בבלי ביצה לא ע״ב} גמ׳ והאמרת רישא אין מבקעין כלל אמר רב יהודה אמר שמואל חסורי מחסרא והכי קתני אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אבל מן הקורה שנשברה מערב יום טוב מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיס1 תניא נמי הכי אין מבקעין [עצים]⁠2 לא מן הסואר3 של-קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינו מן המוכן:
ולא בקרדום: אמר רב חיננא4 בר שילמיא משמא דרב לא שאנו אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר. איכא דמתני לה אסיפה אלא בקופיס אמר רב חיננא בר שילמיה5 לא שאנו אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור {כפירוש ר״ח} פיר׳ נקבות שלו הצד הרחב והצד הצר6 הוא הזכרות:
בית שהוא מלא פירות וכו׳7: אמר שמואל חותמת8 שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב:
1. בקופיס: דפוסים: בקופיץ, כבמשנה שם.
2. עצים: גטו, כ״י נ, דפוסים, בה״ג. חסר בכ״י א, כ״י קולומביה, ר״ח.
3. הסואר: כ״י נ: ״הצואר״.
4. חיננא: וכן דפוסים אחר הגהה. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוס קושטא: ״הונא״. גטו: ״חנא״. וכן בהמשך שם.
5. גטו, כ״י נ נוסף: ״משמיה דרב״.
6. הצר: וכן בכ״י נ, כ״י קולומביה, דפוס קושטא כבר״ח. דפוסים: הקצר. גטו: ״הצר שלו״.
7. וכו׳: גה, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוס קושטא. דפוסים: וסתום וכו׳. ראה משנה. חסר בכ״י א, גטו, כ״י נ.
8. חותמת: וכן דפוס קושטא. גה, גטו, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: ״חותמות״, כבר״ח.
והאמרת רישא אין מבקעין כלל – סברה דטעמא דמתני׳ לאו משום מוקצה תנא ברישא אי״ן מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י״ט ועומדין להסק ולא מן הקורה כו׳ וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו דמותבי׳ והאמרת רישא אין מבקעין כלל והדר תני דבקופיץ שרי.
חסורי מחסרא כו׳ – וטעמא דרישא משום מוקצה.
סואר של קורות – המושכבות לארץ של בנין.
ולא מן הקורה שנשברה ביו״ט – ואע״ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא.
וה״ק כל הנכנסין וכו׳ היכא אמרינן דבעי פותחת היינו למשרי רחוק אבל סמוך שרי בלא פותחת ש״מ דר׳ יוסי תרתי אמר לקולא ומדרבי יוסי נשמע לרבי יהודה דבעי תרתי לחומרא דמדנקט בדבריו כל הנכנסין א״כ שמעי׳ לרבי יהודה דבעי תרתי דאל״כ לישנא דכל קשה ומאי אמרת האי כל דקאמר לטפויי כל הקרפיפות דבעינן שיש להן פותחת הא ר׳ יוסי תרתי לקולא אמר א״כ הו״ל למיתני אם. כך פירש רבינו שמשון מקוצי.
והאמרת רישא אין מבקעין כלל – קסבר הש״ס דטעמא דמתני׳ משום דאע״פ דהוו מוכנים להסקה אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והיינו זו ואין צריך לומר זו דאפי׳ עומדים להסק מערב יו״ט אסורין כל שכן קורה שנשברה ביו״ט עצמו והיינו הא דמותבי׳ והאמרת אין מבקעין וכו׳ כן פירש רש״י.
[והאמרת רישא וכו׳], ובגמרא פריך רישא לסיפא, דרישא קא אסר לבקע בשום ענין משום טירחא, וסופא שרי בקפיץ, ומתרץ לה דלא משום טירחא קא אסר ברישא, אלא משום מוקצה קא אסר, וחסורי מחסרא והכי קתני, אין מבקעין עצים ביום טוב מן הקורות, דהינו צואר של קורות, דכיון דראויין לקורות הן אקצויי אקצי דעתיה מיניהו מלהסיקם, ולא תימא טעמא משום חסרון כיס, דהא אפילו מן הקורה שנשברה דליכא תו חסרון כיס אסור, כיון דבהכנסת יום טוב הוה בהו חסרון כיס, דהאי סתמא ר׳ יהודה היא דאית ליה נולד.
אבל מן הקורה שנשברה מערב יום טוב, דליכא חסרון כיס ואינה ראויה אלא להסקה כיון דליכא משום מוקצה מבקעין, ולא חיישינן לטירחא, ובקוע אי אפשר לעשותה מערב יום טוב היא, שהרי אפילו המבוקעות היטב היטב פעמים צריך לחתכם לשנים או לשלשה, כפי שמזדמן לו לעשות אור גדול או קטן.
והא אמרת רישא אין מבקעין כלל – פירוש: אף על גב דטעמא דמתניתין מוכח דמשום מוקצה הוא מדתני קורות וקורה שנשברה ביום טוב מכל מקום כיון דלא מפרש טעמא במתני׳ בפירוש אלא תנא ברישא אין מבקעין ובסיפא תנא נמי אין מבקעין משמע דארישא קימא סיפא ומשום הכי מתמה ברישא תני אין מבקעין כלל ובסיפא תני דדוקא בקורדום ומגל ומגירה אין מבקעין אבל בקופיץ מבקעין ואי הוה מפרש ברישא טעמא לפי שאינן מן המוכן כדמפרש בבריתא לא הוה קשיא לן מידי דהוה משמע רישא דוקא אותן שאינן מן המוכן אין מבקעין הא מן המוכן מבקעין וסיפא קימא אדיוקא דרישא אעצים מוכנין אבל השתא דתני רישא בלי שום טעמא משמע דקימא סיפא ארישא אקורות ואקורה שנשברה ביום טוב. ומתרץ: דחסורי מיחסרא כול׳ ותניא נמי הכי משום דקתני טעמא בפירוש לפי שאינן מן המוכן דאיכא לדיוקי מינה הא מן המוכן מבקעין ואדיוקא קימא סיפא. ודברי המורה לא נראו לי.
והא אמרת רישא אין מבקעין – קא סלקא דעתך דרישא משום איסור ביקוע ולהכי קשיא לן היכי הדר תנא אין מבקעין אלא בקופיץ האמרת רישא אין מבקעין כלל.
אמר רב יהודה אמר שמואל חסורי מיחסרא אין מבקעין עצים מן הצואר של קורות – כלומר קורות העומדות לבנין משום איסור מוקצה.
ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב – משום נולד אבל מן הקורה שנשברה מערב יום טוב מבקעין.
המשנה החמשית בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר׳ מאיר אומר אף פוחת כתחלה ונוטל אמר הר״ם מה שאמ׳ ר׳ מאיר פוחת אינו ר״ל שיסתור הכותלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו האוצר לבנים סדורים מבלי בנין:
אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה שיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו ואמר על זה בית מלא פירות שהוא סתום ר״ל שאין שם פתח ליכנס בו והיה לנו לומר מאחר שכן שהוקצו מן הדעת ונפחת מאליו ביום טוב באיזה מקום שבו נוטל ממקום הפחת ושאלו בגמ׳ והא קא סתר אהלא כלומר דקא סלקא דעתי׳ שהוא סתום בבנין האסור לסתרו מן התורה איסור גמור וא״כ הרי הוקצו מחמת סתירת אהל שהרי אלו רצה ליטול מהם קודם שנפחת אינו יכול ליטול בלא סתירת אהל ותירצוה שמשנה זו לא דברה בבית בנוי אלא בלבנים סדורים בלא טיט ואין כאן סתירת אהל אלא מדברי סופרים וכבר ביארנו למעלה שכל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה הדבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר ואין בו דין מוקצה באוכלין ומ״מ אין פוחתין לכתחלה ור׳ מאיר אומר אף פוחת לכתחלה שאין כאן איסור גמור אף מדברי סופרים אלא סרך איסור מחמת מוקצה וכדאמרינן בגמרא שרגינהו ודאי אקצינהו כמו שיתבאר בגמרא ולכבוד יו״ט הקלו בכך אלא שבשבת מיהא אסורה וי״מ שלא שאלו בגמרא והא קא סתר אהלא אלא לר׳ מאיר שהתיר לפחות לכתחלה ולדעתו הוא שהעמידוה בשורות של לבנים אבל לדעת חכמים כל שנפחת אפילו בבנין הגמור נוטל ממקום הפחת ונראה הטעם שאע״פ שהבית סגור אין אדם מקצה דעתו מן הפירות ואין מוקצה אלא בשגוף הפרי הוא המוקצה וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאו כפשוטה וא״ת והרי אף נר שכבה לא היה הכלי גוף האיסור ומ״מ הוא נעשה בסיס לדבר האסור אבל זו לא נעשה מקום הפחת בסיס לדבר האסור וי״מ דוקא בשנפחת מערב יום טוב ונוטל ממקום הפחת פירושו שלא יוסיף בפחת וראשון עקר וי״מ אותה בבית רעוע שהוא עומד ליפחת:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו בדברי חכמים הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן בשבת שמאחר שנשלם הבנין אינם מוקצים ואינם עומדים אלא להסב עליהם אבל אם לא נשלם הבנין אסור לטלטלן שהרי מוקצים הם לבנין ואם סדרם זה על גב זה אע״פ שנשלם הבנין אסור לטלטלם בשבת וביום טוב ואם נשרו מן הכותל הבנוי הוא הדין שאסור לטלטלם ומתוך כך הזהר מלגרוס דאיתור מבנינא ר״ל שנישרו מן הבנין אלא דאייתור בשני יודין ר״ל שנשארו וכמו שפירשנו:
חותמות שבקרקע כגון דלתות שבפתחי בור ודות ומערה הסגורים בקשרי חבלים מתיר את הקשר בין שבת בין יום טוב שהרי להתיר תמיד הוא עשוי ואינו קשר של קיימא אבל לא מפקיע פירוש שאין לא לסתור עבותו של חבל וגדילתו ולא חותך בסכין שבנין העשוי בקרקע יש בו סתירה אבל חותמות שבכלים כגון תיבה וארגז או שאר כלים שאיבריהם מתהדקים על ידי קשרי חבלים אין בהם סתירה כלל שאין בנין בכלים ומתיר ומפקיע וחותך אף בסכין בין שבת בין יום טוב:
והא אמרת רישא אין מבקעין כלל. פירוש דקא סלקא דעתין דרישא דמתניתין דאסר לאו משום מוקצה אלא משום איסור בקוע. והכי קאמר אין מבקעין עצים ביום טוב כלל מן הקורה המוכנת להסיק ואין צריך לומר מן הקורה שנשברה ביום טוב שהיא אסורה משום נולד. וזו ואין צריך לומר זו קתני והדר קתני דבקופיץ שרי.
תוס׳ ד״ה אבל קרדום וקופיץ וכו׳. נ״ב גליון הוא מדברי אחרונים שקבלו מן הראשונים:
א גמרא על לשון המשנה תוהים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] אין מבקעין קורות כלל ולכאורה טעם האיסור הוא משום טירחה יתירה ביום טוב, ואם כן מדוע מפרש בסוף כיצד מבקעים ואף התיר בקופיץ? אמר רב יהודה אמר שמואל: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אין מבקעין קורות מן הסואר של קורות (מערימת קורות) המונחות לצורך בנין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, משום שהיא בגדר מוקצה. אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב שודאי עומדת להסקה ולא הקצה אותה מדעתו.
GEMARA: The Gemara wonders at the wording of the mishna: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not chop beams at all on a Festival, ostensibly due to the extra effort involved? Why, then, does the mishna later define how one may chop, and even permit the use of a cleaver? Rav Yehuda said that Shmuel said: The mishna is incomplete and is teaching the following: One may not chop wood from the pile of beams intended for construction, nor from a beam that broke on the Festival itself, as it is considered muktze. However, one may chop wood from a beam that broke on the eve of the Festival, since it has presumably been designated as firewood.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) בוּכְשֶׁהֵן מְבַקְּעִין אֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדּוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים לֹא מִן הַסְּוָאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.:

Yet even when one chops such a beam, it must not be done in the weekday manner; an adjustment must be made. Therefore, one may not chop it neither with an ax, nor with a saw, nor with a sickle, but with a cleaver. The Gemara comments: This opinion, which is in accordance with the opinion of Shmuel, is also taught in a baraita: One may not chop wood, neither from the pile of beams nor from the beam that broke on the Festival itself, as it is not considered prepared.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא נמי הכי אין מבקעין מן הסוור של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינו מן המוכן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סוור
סוורא(אהלות פ״ג סוכה כז) וכן נדבך של אבנים וכן סוור של קורות (ביצה לא:) אין מבקעין עצים מן הסוור של קורות פי׳ מוכרי העצים והקורות מתקנין אותן א׳ על א׳ סדורים שלא יתעקמו. ס״א צבר של קורות פי׳ קורות צבורות זו על זו. (א״ב בנוסחא כתוב סואר):
א. [צוזאממען שטעללען.]
תניא נמי הכי – כשמואל דטעמא דמתניתין משום מוקצה.
וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום, דהא דרך חול הוא.
ולא במגרה, דהוא כלי אומן, ודרך חול הוא.
אלא בקפיץ, דהוא מצד הזכרות שלו שהוא ראש הקצר, מבקעין בו, דלאו דרך חול הוא, ואיכא שינוי קצת, ניכר שאינו עושה אלא לכבוד יום טוב ולפי צורך השעה.
וכשהן מבקעין אין מבקעין אלא בקופיץ – כלומר רישא לאו משום איסור ביקוע אלא משום איסור מוקצה והדר תני סיפא היכא דליכא משום מוקצה כיצד מבקעין.
תניא נמי הכי אין מבקעין עצים מן הצוואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינו מן המוכן.
ולא בקרדום אלא בקופיץ – פירוש: יש קרדום שיש לו ב׳ פיות האחד רחב והוא העיקר והשני קצר, ויש שאין לו אלא פה אחד והוא רחב. וכן קופיץ שיש עשוי לו שתי פיות האחד קצר והוא העיקר והשני רחב ויש שאין לו אלא פה אחד והוא קצר ובגמרא בלישנא בתרא אמרינן אסיפא דמתניתין דתני אלא בקופיץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם אף כשהן מבקעין את הקורה הזו — אין לבוקעה כדרך ביקועה בימות החול, אלא בשינוי, ולכן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כדברי שמואל: אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, לפי שאינו מן המוכן.
Yet even when one chops such a beam, it must not be done in the weekday manner; an adjustment must be made. Therefore, one may not chop it neither with an ax, nor with a saw, nor with a sickle, but with a cleaver. The Gemara comments: This opinion, which is in accordance with the opinion of Shmuel, is also taught in a baraita: One may not chop wood, neither from the pile of beams nor from the beam that broke on the Festival itself, as it is not considered prepared.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְלֹא בְּקַרְדּוֹם.: אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ אֲבָל בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ מוּתָּר.

It is taught in the mishna that even when it is permitted to chop wood on a Festival, one may not do so with an ax. Rav Ḥinnana bar Shelemya said in the name of Rav: They taught this prohibition only with regard to a case where one chops with its female side, i.e., the broad side of the ax, as was normally done. But if one chops with its male side, i.e., the narrow side, this is permitted because it is an unusual manner of chopping.
רי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו אלא בנקבות שלו – בראש הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן.
אבל בזכרות שלו – בראש הקצר שמבקעין בו עצים מותר.
אבל בנקבות שלו שהוא הראש הרחב [אסור], שדרך חול הוא, כשרוצה לבקוע עצים רבים עושה ברחב, וגם פעמים שקוצצין בו העץ לרחבו, דדמי למגרה ודמי למלאכת האומנין.
לא שנו, דאסור לבקע בקרדום, אלא בנקבות שלו, בראש הרחב, שקוצצין בו העצים ברחב שלו, דדמי למלאכת אומן. אבל בזכרות שלו, כלומר בראש הקצר, שאין מבקעין בו עצים, מותר, ולא גזרינן צד הזכרות אטו צד הנקבות, והיינו דקאמר במתניתין אלא בקפיץ, לפי שאין בו אלא זכרות.
לא שנו אלא בנקבות שלו כול׳ – איכא דמתני׳ לה אסיפא כול׳ נראה לי דבין בלישנא קמא בין בלישנא בתרא אנו צריכין לפרש שבין הקורדום בין הקופיץ יש להן זכרות ונקבות אלא שהקורדום הוא יותר גדול והוא ניכר שהוא כלי האומנים וקופיץ ניכר שהוא כלי ההדיוטות והכין פירושו לא שנו אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר שגם האומן אינו עושה בזכרותו אלא ביקוע כשרוצה לבקע העץ לשנים אבל מלאכת האומנות אינו עושה אותה אלא בנקבותו והילכך אף על פי שהוא כלי האומנין כיון שהוא מבקע בזכרותו הדבר ידוע שאינו מתכוין למלאכה אלא לבקע.
אמר רב חיננא בר שלמיה משמיה דרב לא שנו אלא בזכרות שלו – והיינו פה קצר אבל בנקבות שלו אין מבקעין דהוה ליה כקרדום אבל בקרדום מצד זה בין מצד זה אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שאף במקרה שמותר לבקע עצים ביום טוב — לא מבקעים באמצעות קרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו איסור זה אלא כשמבקע בצד נקבות (הרחב) שלו, שהדרך לבקע עצים בצד זה, אבל אם מבקע בצד זכרות (הצר) שלו, שאין דרך לחתוך בו עצים — מותר.
It is taught in the mishna that even when it is permitted to chop wood on a Festival, one may not do so with an ax. Rav Ḥinnana bar Shelemya said in the name of Rav: They taught this prohibition only with regard to a case where one chops with its female side, i.e., the broad side of the ax, as was normally done. But if one chops with its male side, i.e., the narrow side, this is permitted because it is an unusual manner of chopping.
רי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) פְּשִׁיטָא בְּקוֹפִיץ תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא ה״מהָנֵי מִילֵּי קוֹפִיץ לְחוֹדֵיהּ אֲבָל קַרְדּוֹם וְקוֹפִיץ אֵימָא מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא אָסוּר הַאי גִּיסָא נָמֵי אָסוּר קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara challenges: It is obvious that one may do so in this unusual fashion, as we learned in the mishna that it is permitted to chop with a cleaver, and chopping with the narrow side of an ax is similar to chopping with a cleaver. The Gemara explains: It was necessary to teach this halakha lest you say: This applies only to a cleaver, as it is narrow on both sides, but with regard to a tool that is an ax on one side and like a cleaver on the other, one might say: Since this side, that which is like an ax, is prohibited, the other, side, which is like a cleaver, should also be prohibited. Rav therefore teaches us that the cleaver side is in fact permitted.
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא אלא בקופיץ תנן – וקופיץ כולה זכרות היא.
פשיטא בקופיץ תנן – פירוש: כמו שבקופיץ מותר משום דמוכחא מילתא דלבקע קמיכוין כמו כן נמי בזכרות הקורדום מותר משום דמוכחא מילתא דלבקע קמיכוין.
ומהדר: איצטריך דמהו דתימא הני מילי קופיץ לחודיה אבל קורדום מיגו דהאי גיסא אסיר האי גיסא נמי אסיר דניגזור זכרותו אטו נקבותו קמ״ל דלא גזרינן איכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב לא שנו אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור – פירוש: שאף על פי שניכר שאינו כלי האומנין שלא יאמרו למלאכה קא מיכוין. ומקשה: ולא בקרדום תנן – פירוש: ודרך הקורדום שהאומן עושה בו מלאכה בנקבותו גם כאן כיון שבנקבותו הוא מבקע מיחזי כמתקן מלאכתו. ומהדר: איצטריך דמהו דתימא הני מילי קורדום לחודיה הוא אסור מפני שהוא כלי האומנין ונראה דלתקן מלאכה הוא צריך אבל קופיץ מיגו דזכרותו שרי גם נקבותו שרי ולא חילקו חכמים בכלי הדיוטות קמ״ל שגם בקופיץ נמי חילקו חכמים בין זכרותו לנקבותו. ופתרון המורה לא נראה לי שפירש בלישנא קמא דקופיץ כוליה זכרות הוא ובלישנא בתרא פירש דבאתריה דהאי דמתני אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות ונקבות וקורדום הוא כולו נקבות ובלישנא קמא אמרינן דיש בו נקבות וזכרות ואינו מוכיח כן לשון השטה שחולקין שתי הלשונות בעשיית הקורדום והקופיץ אלא עשייתן ידועה היא שלשניהן יש זכרות ונקבות כדפרישית. ומאי דקשיא לי במהדורה קמא למה התירו ביקוע העצים ביום טוב והלא יכול לבקען מאתמול. נראה לי לתרץ שבודאי אילו היה ביקוע העצים חשוב מלאכה לא היינו מתירין לו ביום טוב כיון דאיפשר לבקע מערב יום טוב אלא ביקוע עצים אינו אלא טירחא בעלמא והילכך אף על גב שיכול לעשותו מערב יום טוב מותר לעשותו ביום טוב ומאי דאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דמסלת סילתי חייב משום טוחן דוקא שעושה אותם קיסמין דקים כדי להאחיז בהן את האור אבל ביקוע העצים אינו שום מלאכה ואינו אלא טירחא בעלמא ומשום שמחת יום טוב מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו] שדרך שינוי מותר, הלא בקופיץ תנן [שנינו במשנתנו] שמותר, וצד זכרות שבקרדום כעין קופיץ הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] אמורים בקופיץ לחודיה [לחוד, לעצמו] שהוא צר משני צידיו, אבל כלי שמצידו האחד הוא קרדום ומצידו השני הוא קופיץ, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא [מתוך שצד זה] הרחב יותר, אסורהאי גיסא נמי [צד זה, הצר יותר גם כן] אסור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהצד הצר (צד הקופיץ שבו), מכל מקום מותר.
The Gemara challenges: It is obvious that one may do so in this unusual fashion, as we learned in the mishna that it is permitted to chop with a cleaver, and chopping with the narrow side of an ax is similar to chopping with a cleaver. The Gemara explains: It was necessary to teach this halakha lest you say: This applies only to a cleaver, as it is narrow on both sides, but with regard to a tool that is an ax on one side and like a cleaver on the other, one might say: Since this side, that which is like an ax, is prohibited, the other, side, which is like a cleaver, should also be prohibited. Rav therefore teaches us that the cleaver side is in fact permitted.
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא אֶלָּא בְּקוֹפִיץ אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב גלֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ אָסוּר פְּשִׁיטָא וְלֹא בְּקַרְדּוֹם תְּנַן מַהוּ דְּתֵימָא ה״מהָנֵי מִילֵּי קַרְדּוֹם אֲבָל קוֹפִיץ וְקַרְדּוֹם אֵימָא מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא שְׁרֵי הַאי גִּיסָא נָמֵי שְׁרֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

And some teach this halakha in relation to the latter clause of the mishna: Rather, with a cleaver. Rav Ḥinnana bar Shelemya said in the name of Rav: They taught that it is permitted to chop wood on a Festival from a beam that was broken the day before, as stated previously, when one does so only with its male side; but if he chops with its female side, it is prohibited. The Gemara challenges: This is obvious. Didn’t we learn in the mishna that one may not use an ax? The Gemara answers: It was necessary to teach this halakha lest you say: This prohibition applies only to an ax, but with regard to a utensil that is both an ax and a cleaver, i.e., that is broad on one side and narrow on the other, one might say: Since this side, the narrower one, is permitted, the other, broader side should also be permitted. Rav therefore teaches us that they did not permit one side due to the other.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא בקרדום והני מילי בנקבות שלו והוא הפנימי הרחב אבל בזכרות שלו היוצא מן אחוריו מותר. נמצא זה הקרדום הצד הרחב אסור והצד הצר מותר ופשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דמתני לה – להא דרב חיננא אסיפא דמתניתין ובאתריה דהא דמתני לה להא דרב חיננא אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות ונקבות כמו שעשוי כלי אומן שקורין בידגוא״ה.
פשיטא ולא בקרדום תנן – משום דכולו נקבות וממילא שמעינן דכי שרו קופיץ משום זכרות הוא דשריוה.
מהו דתימא – ה״מ דאסר קרדום לחודיה דכוליה נקבות ואינו עשוי לבקע אלא לכלי אומן אבל מי שיש לו שני ראשין אחד זכרות כקופיץ ואחד נקבות כקרדום אימא דמוכחא מלתא דלבקע הוא וכי היכי דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ״ל.
אבל קרדום וקופיץ מדהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי – ופירשו התוספות דאין אנו בקיאין בקרדום היאך הן נעשין ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד.
ואיכא דמתני לה להא דר׳ חנינא אסופא דמתניתין, סוף דבר ליכא בין הני תרי לישני, אלא דבאתריה דתנא קמא קרו קרדום לאותו שיש לו שני ראשים אחד רחב ואחד קצר, וקפיץ לאותו שאין לו אלא ראש אחד, ובאתריה דלישנא בתרא קרו קרדום לאותו שאין לו אלא נקבות לחודיה, וקופיץ לאותו שיש לו שני ראשים אחד קצר ואחד רחב, אבל כולהו תרי לישני מודו דאפילו בכלי שיש לו שני ראשים לא גזרינן קצר אטו רחב.
פשיטא ולא בקרדום תנן – פירוש: פשיטא גופיה דמימרא דקא בנקבות אין מבקעין דהיינו קרדום ובהדיא תנן ולא בקרדום.
מהו דתימא הני מילי קרדום לחודיה – כלומר שאין לו אלא פה אחד ההוא אסיר, אבל קופיץ מהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי. וכיון דהוא דשרי משני צדדין ודאי קרדום לא מיתסר אלא בצד נקבות דהוא צד רחב קא משמע לן דקופיץ לא שרי אלא בצד זכרות ומכלל דקרדום אסור משני צדדין וזה שלא כפירוש רש״י ז״ל. ולפירש״י ז״ל לא שני לן כלל בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא פליגי כלל ומכללא דתרויהו בין קופיץ בין קרדום בזכרות מותר בנקבות אסיר ולא נתחוור לי יפה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששנו את ההלכה הזו על סופה] של המשנה. כיצד, נאמר שם: אלא בקופיץ. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו שהותר ביקוע עצים ביום טוב (כשנשברו מאתמול, כאמור) אלא כשמבקע אותם בצד זכרות (הצר) שלו, אבל אם מבקע בצד נקבות (הרחב) שלואסור. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא ולא בקרדום תנן [שנינו במשנתנו] ומה ההבדל בין קופיץ זה לקרדום? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרדום שהוא רחב משני צידיו, אבל זה שהוא קופיץ וקרדום גם יחד, שצידו האחד רחב והשני צר, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא שרי [מתוך שצד זה, הצר, מותר]האי גיסא נמי שרי [צד זה, הרחב, גם כן מותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא התירו צד אחד משום השני.
And some teach this halakha in relation to the latter clause of the mishna: Rather, with a cleaver. Rav Ḥinnana bar Shelemya said in the name of Rav: They taught that it is permitted to chop wood on a Festival from a beam that was broken the day before, as stated previously, when one does so only with its male side; but if he chops with its female side, it is prohibited. The Gemara challenges: This is obvious. Didn’t we learn in the mishna that one may not use an ax? The Gemara answers: It was necessary to teach this halakha lest you say: This prohibition applies only to an ax, but with regard to a utensil that is both an ax and a cleaver, i.e., that is broad on one side and narrow on the other, one might say: Since this side, the narrower one, is permitted, the other, broader side should also be permitted. Rav therefore teaches us that they did not permit one side due to the other.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: דבַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וְנִפְחַת נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת ר׳רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל.:

MISHNA: If there is a house that is filled with produce and locked on all sides, and a hole formed in one of its walls or its roof, one may remove produce through the place of the hole. The produce is not considered muktze, even though one cannot reach it without the existence of the hole. Rabbi Meir says: One may even make a hole ab initio and take produce through that opening.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[מתני׳] בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר׳ מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל אקשינן לר׳ מאיר אף פוחת בתחלה ונוטל והא קא סתר אוהלא ופרקינן באוירא דליבני פי׳ לבנים סדורים אחד ע״ג חבירו ואינו בנין ואקשינן והאמר רב נחמן הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטולי בהו בשבת הואיל וחזיין למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו ופריק ר׳ זירא תנא ביום טוב אמרו ולא בשבת כלומר לא אמר רב נחמן שרגינהו אקצינהו אלא בשבת. ור׳ מאיר לא שרי ואמר פוחת כלומר נוטל אלין הלבנים דשרגינהו אלא ביום טוב תניא נמי הכי ר׳ מאיר אומר פוחת לכתחלה ונוטל ביום טוב אמרו אבל לא בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פחת
פחתא(נדה מד:) פחות מכן כנותן אצבע בעין פי׳ הבא על נערה שהיא פחות מג׳ שנים ויום אחד אינו חייב כלו׳ שהוא כאדם שנותן אצבעו בעינו ובנגיעתו יחוס עליה שמא ישחיתנה וחסיונו עליה יותר מתאותו ופוסל אינו מאכיל (ביצה לא:) בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי כי כרו שוחה תרגום ארי כרו פחית (בויקרא רבה אמר אל הכהנים) הדין גברא זבין לי חד פחית. ס״א חד חורבה (בראשית רבה לז) וחם הוא אבי כנען אבוי דפחתא:
א. [פערמונדערן.]
מתני׳ ונפחת – מאליו.
נוטל ממקום הפחת – ולא אמרי׳ מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו״ט ואסח דעתו מינייהו דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין (ביצה לד:) שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן.
אף פוחת לכתחלה – כדמפרש טעמא בגמרא.
ונפחת נוטל ממקום הפחת – פרש״י נפחת מאליו וא״ת אמאי נוטל ממקום הפחת הא הוה מוקצה בין השמשות דאסור לפחתו ביו״ט מדרבנן ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ופירש בקונט׳ דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לפחות כדמוקים ליה בגמרא באוירא דלבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו׳ והכי אמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן דלא הוי מוקצה אלא מדרבנן ולא אמר מגו דאתקצאי וכו׳ ולא נהירא דאמר גבי שבת (דף מג.) גבי סל לפני האפרוחים מגו דאתקצאי אע״ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי גלגל מוכני שיש עליה מעות ואומר הר״ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע״ג הכר שאף על פי שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל וא״ת והא אמרינן בחולין (דף יד. ושם) השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר׳ יהודה היא דמגו דאתקצאי לבין השמשות שהיתה חיה אסורה ואע״ג דעכשיו כשנשחטה נסתלק המוקצה מן העולם וי״ל כיון דבין השמשות היתה מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אמרינן מגו אע״פ שהמוקצה נסתלק מן העולם ומ״מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני שיש עליה מעות דהוי המוקצה בעולם אף על פי שאין כאן שהוא במקום אחר ה״נ גבי הפחת הכי איתא לכנ״ל דאתיא האי סתמא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וא״ת מאי קאמר לעיל בריש מכיליתין (דף ב:) גבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה והא הכא סתם לן תנא כרבי שמעון ויש לומר דאין זה סתמא דסתמא הוי אם היה יכול לומר דברי רבי שמעון ולא קאמר אם כן הוה סתם לן תנא כוותיה אבל הכא לא היה יכול לומר דברי רבי שמעון דהא רישא קאמר נוטל ממקום הפחת דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפחות ולא מצי למימר דברי רבי שמעון דהא סבירא ליה אף פוחת לכתחילה אבל לעיל ניחא דקאמר גבי יו״ט סתם לן תנא כרבי יהודה דלא מיירי אלא במוקצה וא״כ היה יכול למימר דברי רבי יהודה ומדלא קאמר א״כ סתם לן תנא כוותיה.
[משנה] ו. בית מלא פירות סתום וכו׳, ונפחת מאיליו ביום טוב.
נוטל ממקום הפחת, ולא אמרינן מוקצה מחמת אסור הן, דאינו יכול לפחתו ביום טוב אסח דעתיה מיניהו, כיון דלא הויא פחיתתו אסורא דאורייתא, כדמוקים לה בגמרא (דאוירא) [באוירא] דליבני, שהוא סדור של לבינים בלא טיט, לאו מוקצה הוא, כדאמרי׳ גבי טבל בסוף פרקין, שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, אבל לכתחילה לא שרינן ליה למפחת משום כבוד יום טוב.
ר׳ מאיר אומר (פותח) [פוחת] לכתחילה, כיון דליכא אסור סתירה, כדאמרינן דאוירא דלבני, שרינן ליה משום כבוד יום טוב.
והלכתא כסתם משנה זו, דרבנן היא דפליגו עליה דר׳ מאיר, דבגמרא מתריץ שמואל הא מני ר׳ מאיר היא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל ואנא דאמרי כרבנן, נמצא דקים להו לחכמי התלמוד דרבים פליגי עליה דר׳ מאיר, ומשום הכי הלכה כותיהו, אבל אי הוה יחיד פליג עליה לא קבעינן כותיה משום דחזי׳[נן] ליה סתמא, משום דלא מיקרי סתמא היכא דאיכא פלוגתא סמוך לסתמא, [כדאיתא בפרק מרובה אי לאו וכו׳ הוה אמינא מאן תנא] צנועין ר׳ דוסא כי היכי דלא תקשי סתם משנה לר׳ יוחנן דר׳ יוחנן דסתם יחידאה לא אמר, [ו]⁠ביבמות בפרק החולץ בפסקת היבמה לא (תלחוץ) [תחלוץ] וכו׳ וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו וכו׳ ור׳ יהודה אומר הנשואות יתארסו וכו׳ ומקשינן מינה דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, והשיב לו מאי הא דלא חש לקימחיה הא לא סתמא היא דהא פליגי ר׳ יהודה ור׳ יוסי, וקשיא להאי סברא הא דאמרינן בפ״ק גבי שבת דסתם לן תנא כר׳ שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, הלכה כר׳ שמעון, ואף על גב דפליג עליה ר׳ יהודה דאמר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן, וקרי ליה סתמא, ויש מי שמתרץ דבכולא תלמודא מיקרי סתמא אף על גב דפליג עליה תנא, והני מילי היכא דלא פליג עליה אלא חד תנא, ביבמות דפליגי על הסתמא תרי תנאי לא קבעינן כי ההיא סתמא, משום דרבים הם והסתמא לא הוי אלא חד, דהינו ר׳ מאיר ברוב התלמוד, ואין דבריו של אחד במקום שנים, אי נמי יש לתרץ דלא דמי סתמא שהיא מפורשת בבריתא בשם ר׳ מאיר, דהיכא דפליג עליה יחיד או רבים לית הלכתא כותיה, אבל כי הוי הסתמא של חכם אחד שדרך התלמוד להזכירו בשם, כי ההיא סתמא דמחתכין דלועין לפני הבהמה דהוא ר׳ שמעון, כדחזינן בבריתא בפרק כירה דמותר השמן שבנר ושבקערה דר׳ שמעון בר פלוגתיה דר׳ יהודה, והשתא קא סתם ליה ר׳ במשנה, אף על גב דפליג עליה ר׳ יהודה הלכתא כי האי סתמא, ולזה התירוץ הוה פסקינן כי האי סתמא דאין פוחתין ביום טוב כיון דליתא ר׳ מאיר אלא חד מחכמי המשנה האחרים, אף על גב דאיכא פלוגתא במשנה עצמה, ואף על גב דלא הוה קים להו לחכמי התלמוד דרבים פליגי עליה, ואכתי צריך עיון לשני התירוצין הנזכרים.
בית שהוא מלא פירות סתום (ונפתח) [ונפחת] נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל. ואוקימנא דוקא באוירא דליבני, ומיהא הא דאוקימנא באוירא דליבני דוקא לר״מ דאמר פוחת לכתחילה דאלו בכותל דעלמא סותר אהל הוא ביו״ט ואסור ביו״ט כשבת, אבל לרבנן [ד]⁠לא שרי אלא כשנפחת מעצמו אפילו בבנין גמור מותר. ואם תאמר ולרבנן כשנפחת ביו״ט למה מותר דהא איתקצאי בין השמשות משום דקא סתר אהלא, ואי אפשר להעמידה כר״ש (ודחי) [ודלא] כרבי יהודה חדא דבכי הא אפילו רבי שמעון מודה דומיא דכוס ועששית (שבת מד.) שאינו מצפה אימתי יפחת ביתו, ועוד דאם כן הא מתניתין בתרא דסתמא כרבי שמעון ומאי קאמר רב נחמן בריש מכילתין (ב:) דסתם לן תנא כרבי יהודה ביו״ט ממתניתין דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביום טוב, והא מתניתין דבית שנפחת אחרונה וסתים לן כר״ש. ואפשר לי לומר דמתניתין בכותל רעוע דעשוי ליפחת ביומו ודעתיה עילויה, ואין צריך לפרש אף על גב דאצטריכו לפרש בסוכה (ביצה ל:) דשאני הכא דמדקתני ונפחת [משמע דעומד ליפחת] ביומו, ואפילו תמצא לומר דלר׳ יהודה כל שלא נפחת ואינו יכול לפחות בין השמשות אפילו עשוי לפחות ונפחת [אסור] כדמשמע לעיל בסוכה רעועה אפשר דהכא בשהתנה וכמו שכתבתי למעלה (רשב״א ביצה ל: ד״ה באומר). אבל הרמב״ן ז״ל (במלחמות בשילהי פירקין) פירש דאפילו נפחת ביו״ט אין הפירות מוקצין מחמת הבית שאין בעצמן איסור, ולא אמרו במוכני (שבת מד:) ונר (מז.) אלא מפני שנעשו בסיס לדבר האסור אבל פירות הסגורים בבית אינו מקצה דעתו מהם כל זמן שיוכל ליקח אותם, ולא דמו לגרוגרות וצמוקים (ביצה מ:) דהתם מן הפירות עצמן הקצה [דעתו] מפני שהפירות בעצמן אינם ראויים.
בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר׳ מאיר אומר אף פוחת בתחלה ונוטל – קשיא לן לתנא קמא דלית ליה פוחת כשנפחת מאיליו אמאי מותר והא הוה ליה כמוקצה מחמת איסור. יש לומר לא שייך למימר מוקצה מחמת איסור אלא כשהן דחויין בעצמן שיש איסור בגופן אבל כאן הרי הן מותרין היתר גמור ומוכשרין אלא שיש עליו אונס ממקום אחר וכמי שאין יכול להלך לשם, נמצא שאין דיחוי זה מחמת פירות אלא מחמתו ואין זה מאיסור מוקצה וזה נכון וברור. רבינו נ״ר.
בית מלא פירות ונפחת ולר׳ מאיר הא קא קסתר אהלא אמר רב ניחומי בר אדא אמר שמואל באוורא דליבני – לאו למימרא דכולה ביתא הכי דאם כן הוה ליה אהל עראי ואכתי הוה ליה סתר אהלא אלא שכל הבית בנין יפה וראוי אלא שיש בו פתח סתום באוירא דליבני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ נוטל ממקום הפחת ר׳ מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. ואוקימנא לה בגמרא באוירא דלבני שהם סידור לבנים בלא טיט. ולא שיהא כל הבית כן דאם כן הוי אהל עראי ואכתי איכא משום סתירה בדרבנן. אלא כל הבית בנין קבוע ויש בו פתח סתום באוירא דלבני. וא״ת ולרבנן כיון דאינו יכול לפוחתו הרי הפירות מוקצין מחמת איסור סתירה. כבר פירש רש״י ז״ל דאף על גב דאינו יכול לפוחתו ביום טוב לא אמרינן מוקצין הן מחמת איסור ואסח דעתיה מיניה דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן ביה שהוא מוקצה כיון דליכא אלא איסור שבות דאין מגביהין. ומדבריו למדנו דאפילו לרבנן מוקמינן ליה באוירא דלבני. ואף על גב דמשמע דמשום קושיא דאקשינן לר׳ מאיר והא קא סתר אוהלא מוקמינן ליה בהכין לא היא דהוא הדין דקשיא לרבנן אמאי נוטל ממקום הפחת. אלא אקשינן לר׳ מאיר משום דלדידיה קשיא טפי דקא שרי לפחות. כן פירש מורי נר״ו.
בד״ה ונפחת כו׳ דאתיא האי סתמא כר״ש כו׳. נ״ב פי׳ הת״ק וכ״ש ר׳ מאיר ולא פליגי אלא בפוחת לכתחילה משום דדומה לבנין או משום טירחא:
בא״ד דברי ר״ש דהא ס״ל כר״מ כצ״ל:
בד״ה ונפחת נוטל כו׳ ולא מצי למימר דברי ר״ש דדלמא ס״ל כר״מ דאף פוחת לכתחלה כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה בתוספות ישנים ור״ל דת״ק דקאמר נוטל ממקום הפחת היינו משום דלית ליה מוקצה כר״ש מ״מ לכתחלה לא יפחות משום דהוי סתירת אהל מיהא מדרבנן ור״ש אפשר דס״ל בהא נמי כר״מ דאפילו משום סתירת אהל ליכא ולהכי לא מצי למתני דברי ר״ש וק״ל:
ג משנה בית שהוא מלא פירות ונעול מכל צד ונפחת (נעשה בו חור) מאליו — נוטל פירות ממקום הפחת ואין אומרים שהפירות הם מוקצים, לפי שלא יכול היה לקחתם בלא לעשות חור. ר׳ מאיר אומר: אף פוחת את הבנין לכתחלה ונוטל ממנו פירות.
MISHNA: If there is a house that is filled with produce and locked on all sides, and a hole formed in one of its walls or its roof, one may remove produce through the place of the hole. The produce is not considered muktze, even though one cannot reach it without the existence of the hole. Rabbi Meir says: One may even make a hole ab initio and take produce through that opening.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: אַמַּאי וְהָא קָא סָתַר אֻהְלָא אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר אַדָּא אָמַר שְׁמוּאֵל בְּאַוֵּירָא דְלִיבְנֵי אִינִי וְהָאָמַר רַב נַחְמָן ההָנֵי לִיבְנֵי דְּאִיַּיתּוּר מִבִּנְיָנָא שְׁרֵי לְטַלְטוֹלִינְהוּ בְּשַׁבְּתָא הוֹאִיל וַחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלַיְיהוּ שַׁרְגִינְהוּ וַדַּאי אַקְצִינְהוּ.

GEMARA: The Gemara wonders at Rabbi Meir’s statement: Why does he permit one to make a hole in order to remove the produce ab initio? Isn’t one who does so dismantling a tent, thereby performing a biblically prohibited labor? Rav Naḥumi bar Adda said that Shmuel said: Here, it is referring to bricks placed one on top of the other [aveira delivni] but not cemented together. This is not considered a building at all. The Gemara challenges: Is that so? But didn’t Rav Naḥman say: With regard to these bricks remaining from a building, it is permitted to handle them on Shabbat, since they are fit to sit on; however, if one arranged them in rows, one on top of the other, he has certainly set them aside from his intentions? This indicates that even bricks placed on top of one another without being cemented together are nonetheless considered muktze.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אארא
אאראא(ביצה לא:, ביצה לו., עירובין לד:) נתנו במגדל אארא דליבני פי׳ לבנים סדורים אחד על גבי חבירו ואינן בנויין וכל דבר שסדור זה אצל זה או זה ע״ג זה בל׳ פרסי קורין אארא:
ערך שרג
שרגב(ביצה לא:) שרגינהו ודאי אקצינהו שרגא דליבני במצעי כבר פי׳ בערך שוור (נזיר לט.) כיון דלית ביה חליא שריג ואזיל (בבא מציעא צג) שרג חד מינייהו (חולין קיא) כבדא עילוי בשרא שרי דמא משרג שריג פי׳ ענין ירידה (א״ב תרגום לנתר בהם על הארץ למשרג בהון על ארעא): (א״ה לפנינו הנוסח׳ משרק שריק):
א. [איין רייהע ציגל אודר האלץ.]
ב. [גלייך שטעללען. אויף שפרינגן.]
גמ׳ באוירא דליבני – סדור של אבנים בלא טיט.
דאייתור מבנינא – שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו.
שרי לטלטלינהו – דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהן.
שרגינהו – סדרן זו על זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטלינהו ומתני׳ נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן.
איני והא אמר רב נחמן הני ליבני דאישתיור מבניינא שארי למטלינהו1 ביומא טבא הואיל וחזייאן למיזגא עלייהו שרגיהו ודאי אקצינהו. אמר ר׳ זירא ביום טוב ודאי אמרו ולא בשבת תניא נמי הכי וכו׳ – תמיהא מילתא לגבי הא מאי שנא יום טוב משבת הא ודאי ביום טוב נמי אסיר לסתור שום סתירה בעולם בבתים שאין זו מלאכת אוכל נפש ולא בכלל כלל. ואיכא למימר דודאי מן הדין כאן וכאן שרי בין בשבת בין ביום טוב וכדאמרינן נמי התם דמותר בשבת לשבור החביות ליטול מהם גרוגרות דלא חשיבא מלאכה כהאי גונא וכן בודאי בבתים באוורא דליבני אלא דבבתים באוורא דליבני החמירו משום דבקרקע מיחזי טפי בנין וביום טוב הואיל הוא דחזי לענין אכל נפש העמידו הדבר על הדין להתיר אף בקרקע באורא דליבני.
1. קשה לפענח מלה זו בכ״י בהמ״ל 8728.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הני לבני דאייתר מבנינה שרי לטלטולינהו. פירש רש״י ז״ל דמהשתא לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהם עד כאן. פירוש לפירושו דוקא בדאית תורת כלי עליהם הא לאו הכי בעינן שישב עליהן מבעוד יום כדאסיקנא בפרק כל הכלים גבי נדבך של אבנים ולא סגי במחשבה או שיעשה בהן מעשה. והילכך לענין הפסק דוקא לבנים לא (בעיין) בעינן מעשה מערב שבת משום דמעשה אדם הן ולאחר שנשרפו בכבשן תורת כלי עליהן. אבל אבנים דליכא תורת כלי עליהן אסור לטלטלן אלא אם כן ישב עליהן מבערב או שעשה בהן מעשה. אלא אם כן חזיין לבית הכסא דשרו משום כבוד הבריות. אבל אי לא חזיין לבית הכסא הותרו בשני דרכים אלו לכל דבר בהתחלת אותו תשמיש מבערב או שעשה בהן שום מעשה לשם אותו תשמיש. מורי נר״ו.
שרגינהו ודאי אקצינהו. וא״ת אם כן היכי שרי ר׳ מאיר לטלטלן דהא מוקצות נינהו. כבר פירש רש״י ז״ל דמתניתין דשריא לטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש הוא ומשום שמחת יום טוב וכדאמר ר׳ זירא ביום טוב אבל לא בשבת כלומר משום טלטול והכי מיפרשא התם פרק בכל מערבין. ואמרו בתוס׳ דמהאי טעמא לא מחינן להני נשי שמפנות אפר הכירה כדי להדליק האש ואף על גב דאפילו ר׳ שמעון מודה באפר שהוסק ביום טוב. דכיון שהטלטול בשביל צורך אוכל נפש שרי עד כאן לשונו. ויש מפרשים דלא שרי אלא מה שהתירו הם בפירוש משום שמחת יום טוב דהא במילי אחריני אשכחן דלא התירו משום שמחת יום טוב ביום טוב כשבת. והראשון עיקר.
גמ׳ איני והאמר רב נחמן הני לבני כו׳ ודאי אקצינהו כו׳ אע״ג דת״ק דמתני׳ לית ליה מוקצה כר״ש מכל מקום ר״מ לא אשכחן דמתיר מוקצה ואי נמי דאית ליה דלית בפתיחת סתירת אהל מדרבנן מכל מקום טלטול מוקצה אית ביה ומשני דטלטול מוקצה מותר ביום טוב משום אוכל נפש ובשבת אסור אפילו טלטול מוקצה כמ״ש התוס׳ ומיהו לר״מ ודאי [א] דאכילת מוקצה אפי׳ ביום טוב אסיר אלא דהפירות דהכא אינן מוקצין דהא אית ליה פוחת לכתחלה:
ד גמרא על דברי ר׳ מאיר תוהים: אמאי [מדוע], כיצד התיר לפחות את הבית מלכתחילה כדי ליטול פירות? והא קא סתר אהלא [והרי הוא סותר אהל] ועובר על איסור מלאכה מן התורה! אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל: מדובר כאן באוירא דליבני [בלבנים המונחות זו על גבי זו] בלא חיבור טיט באמצע, שאינן נחשבות כלל כבנין. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: הני ליבני דאייתור מבנינא [אותן לבנים שנשארו מן הבנין]שרי לטלטולינהו בשבתא [מותר לטלטלן בשבת] הואיל וחזי למזגא עלייהו [וראויות לשבת עליהן], ולכן יכול לטלטלן ממקום למקום. אולם אם שרגינהו [אם סידר אותן בשורות זו על זו]ודאי אקצינהו [הקצה אותן] מדעתו. נמצא שאף לבנים המסודרות זו על גבי זו בלא חיבור טיט, מוקצות הן!
GEMARA: The Gemara wonders at Rabbi Meir’s statement: Why does he permit one to make a hole in order to remove the produce ab initio? Isn’t one who does so dismantling a tent, thereby performing a biblically prohibited labor? Rav Naḥumi bar Adda said that Shmuel said: Here, it is referring to bricks placed one on top of the other [aveira delivni] but not cemented together. This is not considered a building at all. The Gemara challenges: Is that so? But didn’t Rav Naḥman say: With regard to these bricks remaining from a building, it is permitted to handle them on Shabbat, since they are fit to sit on; however, if one arranged them in rows, one on top of the other, he has certainly set them aside from his intentions? This indicates that even bricks placed on top of one another without being cemented together are nonetheless considered muktze.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַבִּי זֵירָא ביו״טבְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל ביו״טבְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת.

Rabbi Zeira said: Rabbi Meir was referring to a Festival. On a Festival they said that one may do so, but they did not allow it on Shabbat even in such a manner, and Rav Naḥman was speaking of Shabbat. This opinion was also taught explicitly in the following baraita: Rabbi Meir says: One may even make a hole on a Festival ab initio and remove the produce from inside; they said this with regard to a Festival, but not with regard to Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ר זירא ביו״ט – התיר ר״מ כיון דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת יו״ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול כרב נחמן.
אמר ר׳ זירא ביו״ט אמרו – פי׳ דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת מכאן יש ראייה לריצב״א שפירש לעיל דטלטול מוקצה התירו ביו״ט משום אוכל נפש.
אמר רב זירא ביום טוב אמרו אבל לא בשבת – פירוש: בודאי אי שרגינהו לבינינא אקצינהו ואפילו ביום טוב נמי אסור לטלטלן אבל האי לא שרגינהו אלא לסגור בהן את הפירות וכיון דמתיר ר׳ מאיר לפחות לכתחלה ואין בו משום סותר ולא הוקצו הלבנים כסידור זה שסידרן שם אבל ודאי בשבת שאסור לפחות הוקצו בלבנים כסידור זה ואפילו נפתח מאיליו אסור לטלטלם ולישב עליהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ זירא: ר׳ מאיר מדבר מענין יום טוב וביום טוב אכן אמרו להתיר באופן זה, אבל לא התירו בשבת אפילו באופן זה, ורב נחמן מדבר מענין שבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש, ר׳ מאיר אומר: אף פוחת ביום טוב לכתחלה את לבני הבית ונוטל פירות מתוכו. ודבר זה ביום טוב אמרו, אבל לא בשבת.
Rabbi Zeira said: Rabbi Meir was referring to a Festival. On a Festival they said that one may do so, but they did not allow it on Shabbat even in such a manner, and Rav Naḥman was speaking of Shabbat. This opinion was also taught explicitly in the following baraita: Rabbi Meir says: One may even make a hole on a Festival ab initio and remove the produce from inside; they said this with regard to a Festival, but not with regard to Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר שְׁמוּאֵל וחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ זשֶׁבַּכֵּלִים מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ חאֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יו״טיוֹם טוֹב.

Shmuel said: In the case of fastenings made of knotted ropes that are attached to the ground and that serve as closures for doors of cellars and caves, one may untie the knot, but one may not unravel the rope itself into its constituent fibers nor cut the rope. This constitutes the prohibited labor of dismantling the cellar or cave on Shabbat. With regard to fastenings that are on the doors of vessels, e.g., cupboards, it is permitted to untie, or unravel, or cut them if necessary, both on Shabbat and on a Festival, as the prohibition against dismantling does not apply to vessels.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר שמואל חותמות שבקרקע כגון (חרותי׳) [הדות] וחביות טמונות בקרקע וכיוצא בהן ופיהן חתומין וצרורין מתיר אותן הקשרין שבהן החותמות קשורין וחתומים אבל לא מפקיע החותמות עצמן ולא חותך אחד בשבת ואחד יום טוב קתני מיהת חותמות שבקרקע ביום טוב מתיר וחותך קשיא לשמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יום טוב ופריק שמואל הא ברייתא דקתני ביום טוב מפקיע וחותך לר׳ מאיר היא דאמר אף פוחת לכתחלה ונוטל ומשוי הפקעת חותמות שבקרקע כמו פתיחת הבית כשם שמתיר בבית כך מתיר בחותמות להפקיעם ביום טוב ואנא דאמרי כרבנן דאסרי פתיחת הבית ואמרינן ומי פליגי רבנן עליה דר׳ מאיר בחותמות שבקרקע שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביום טוב מתיר ומפקיע וחותך הא דלא כשמואל דשמואל אמר חותמות שבסלים מתיר ומפקיע וחותך אחד יום טוב ואחד שבת ואוקמה שמואל לר״נ דאמר אפילו טלית ואפילו תרווד אינו ניטל בשבת אלא לצורך תשמישן לפיכך אסור בשבת ליטול סכין להפקיע או לחתוך בה ואליבא דהאי תנא דתני דשני ליה לר׳ נחמי׳ בין שבות דשבת לשבות דיום טוב אבל סיפא דהא מתניתא מסייע ליה לשמואל דקתני סיפא חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יום טוב כשמואל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חותמות – פרמדורי״ש.
חותמות שבקרקע – כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים.
מתיר – את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי.
אבל לא מפקיע – החבל לסתור עבותו וגדילתו.
ולא חותך – דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע.
ושל כלים – כגון תיבה הנעולה ע״י קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים.
חותמות שבקרקע, כמין דלתות פתחי בור ודות ומערה הסגורים בקשרי חבלים.
מתיר, את הקשר, דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר עצמו הוא עשוי.
אבל לא מפקיע, את החבל, לסתור עבותו וגדילתו. ולא חותך, דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע.
ושל כלים, כגון תיבה נעולה וסגורה על ידי קשר חבל. מתיר ומפקיע וחותך, דאין סתירה בכלים.
חותמות שבקרקע מתיר ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך. תוספתא (פ״ג ה״ט): קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות (זירוק) [זינוק].
אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך – כגון כיסוי בור שנקשר בחבל דבקרקע מיחזי בנין.
חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב – ודשמואל כרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר שמואל: חותמות שבקרקע, כלומר: דלתות של מרתפים ומערות הצמודות לקרקע וקשורות בחבלים — מתיר את הקשר, אבל לא מפקיע את החבל עצמו לחלקיו הקטנים שמהם נשזר, ולא חותך את החבל, שהרי זוהי סתירה ויש איסור סתירת בבנין (של המרתף והמערה) בשבת. חותמות שבפתחי הכלים, כגון חבלים הקושרים את דלתות הארון ונועלים את פיו — מתיר ומפקיע וחותך אם צריך לכך, שאין סתירה בכלים, אחד בשבת ואחד ביום טוב.
Shmuel said: In the case of fastenings made of knotted ropes that are attached to the ground and that serve as closures for doors of cellars and caves, one may untie the knot, but one may not unravel the rope itself into its constituent fibers nor cut the rope. This constitutes the prohibited labor of dismantling the cellar or cave on Shabbat. With regard to fastenings that are on the doors of vessels, e.g., cupboards, it is permitted to untie, or unravel, or cut them if necessary, both on Shabbat and on a Festival, as the prohibition against dismantling does not apply to vessels.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מֵיתִיבִי חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע בְּשַׁבָּת מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ בְּיוֹם טוֹב מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ.

The Gemara raises an objection to this from the following baraita: In a case of fastenings that are attached to the ground, which are on doors, on Shabbat one may untie the rope but not unravel or cut it. Although it is permitted to do so by Torah law, the Sages prohibited it. However, on a Festival, one may untie or unravel or cut it, as this is not prohibited even by rabbinic law. This appears to contradict the opinion of Shmuel, who does not differentiate between Shabbat and Festivals.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי חותמות שבקרקע כו׳ ביו״ט מתיר ומפקיע וחותך – אלמא חותמות הקשורים אין בהן משום סתירה מדאורייתא ובשבת מדרבנן הוא דאסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים על כך] מן הברייתא, ששנינו בה: חותמות שבקרקע, בשבתמתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, שאף שמן התורה הדבר מותר, אסרוהו חכמים. אולם ביום טובמתיר ומפקיע וחותך, שאף מדברי סופרים אין לאוסרו, וקשה אם כן לדברי שמואל שאינו מחלק!
The Gemara raises an objection to this from the following baraita: In a case of fastenings that are attached to the ground, which are on doors, on Shabbat one may untie the rope but not unravel or cut it. Although it is permitted to do so by Torah law, the Sages prohibited it. However, on a Festival, one may untie or unravel or cut it, as this is not prohibited even by rabbinic law. This appears to contradict the opinion of Shmuel, who does not differentiate between Shabbat and Festivals.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָא מַנִּי ר׳רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע וְהָתַנְיָא מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע שֶׁבְּשַׁבָּת מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ בְּיוֹם טוֹב מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ

Shmuel could respond: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One may even make a hole and remove produce ab initio, whereas the Rabbis disagree with him and prohibit it, and I spoke in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara asks: And do the Rabbis disagree with him with regard to doors sealed to the ground? But isn’t it taught in a baraita: The Rabbis concede to Rabbi Meir with regard to doors sealed to the ground that one may untie them on Shabbat but not unravel or cut them, while on a Festival one may untie or unravel or cut them?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אף פוחת לכתחלה ונוטל, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] ואסרוהו, ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאמרתי את דברי כשיטת חכמים] אומר אני אותם. ושואלים: ומי פליגי רבנן עליה [והאם חלוקים חכמים עליו] בחותמות שבקרקע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מודים חכמים לר׳ מאיר בחותמות שבקרקע, שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב מתיר ומפקיע וחותך!
Shmuel could respond: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One may even make a hole and remove produce ab initio, whereas the Rabbis disagree with him and prohibit it, and I spoke in accordance with the opinion of the Rabbis. The Gemara asks: And do the Rabbis disagree with him with regard to doors sealed to the ground? But isn’t it taught in a baraita: The Rabbis concede to Rabbi Meir with regard to doors sealed to the ground that one may untie them on Shabbat but not unravel or cut them, while on a Festival one may untie or unravel or cut them?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה לא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה לא:, עין משפט נר מצוה ביצה לא:, ר׳ חננאל ביצה לא:, רי"ף ביצה לא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה לא:, רש"י ביצה לא:, תוספות ביצה לא:, ר"י מלוניל ביצה לא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה לא:, רשב"א ביצה לא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה לא: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה לא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה לא:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה לא:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה לא:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה לא:

Beitzah 31b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 31b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 31b, R. Chananel Beitzah 31b, Rif by Bavli Beitzah 31b, Collected from HeArukh Beitzah 31b, Rashi Beitzah 31b, Tosafot Beitzah 31b, Ri MiLunel Beitzah 31b, Tosefot Rid Beitzah 31b, Rashba Beitzah 31b, Raah Beitzah 31b, Meiri Beitzah 31b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 31b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 31b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 31b, Steinsaltz Commentary Beitzah 31b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144