(1) 
וְהָכְתִיב {ויקרא י״ב:ד׳} בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע אלְרַבּוֹת הַתְּרוּמָה אֶלָּא קְרָא מִילֵּי מִילֵּי קָא חָשֵׁיב.
וְהָכְתִיב {ויקרא י״ב:ד׳} בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע אלְרַבּוֹת הַתְּרוּמָה אֶלָּא קְרָא מִילֵּי מִילֵּי קָא חָשֵׁיב.But isn’t it written in that same section dealing with a woman after childbirth: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), which comes to include teruma? Rather, the Torah considers several distinct matters separately, and not all the verses refer to teruma.
והכתיב בכל קדש לא תגע – בההיא פרשתא ואמר מר במסכת מכות (דף יד:) בכל קדש לרבות התרומה דאסורה בה כל ימי טוהר שהיא טבולת יום לטומאת לידתה.
והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה – אע״ג דבנות מגע תרומה נינהו האי לא תגע באכילה איירי כדאמר בסמוך דלא תגע אזהרה לאוכל ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן ומיהו מצינו למימר דאיצטריך למכתב נמי גבי יולדת משום דהותרה מכללה כדאמר בסמוך אבל קשה דהך דרשא לא אתיא לא כריש לקיש ולא כרבי יוחנן דבפרק כל הפסולין (זבחים לג: ושם) דריש ר״ל לא תגע אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקי׳ בלשון נגיעה מפיק אזהרה לנוגע בקדש ומרבויא דבכל אזהרה לאוכל לפני זריקה ולאזהרה לאוכל תרומה לא מוקי לה כלל אלא מפיק לה מאיש איש ור׳ יוחנן מוקי לא תגע אזהרה לנוגע בתרומה אבל לאוכל לא מוקי ותירץ ה״ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש כדאמר בסמוך וא״כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא ואע״ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל שתי ראיות מ״מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע״ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ואע״ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת גבי תרומה לא צריך כיון דכבר חזינן דבאכילת קדש זב ויולדת שוין ועוי״ל דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב ויולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין אכפרה.
והא כתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה דאינה אוכלת בתרומה – וע״כ צ״ל דבאכילה מיירי מדפריך תלמודא הכא מיניה דאי בנגיעה לא הוה פריך תלמודא מיניה שהרי גיורת ושפחה אין קפידא בנגיעתם אלא ודאי סבר רבה דבאכילה מיירי. וגם נגיעה מפיק תלמודא לקמן מהכא מדאפקיה בלשון נגיעה וקשה דא״כ לא סבר רבה לא כר׳ יוחנן ולא כריש לקיש דרבי יוחנן מוקי להאי קרא לנגיעת תרומה ולאכילת קדש ולריש לקיש אצטריך קרא לאוכל בשר קדש ולנגיעתו ואומר ה״ר אפרים דסבר שפיר כריש לקיש דמוקים קרא לאוכל בשר קדש ומבכל מפיק אוכל בתרומה ואף לר׳ יוחנן נוכל לומר כן ודוחק. ועוד תירץ דהא משמע התם דמפקינן אכילה דתרומה מבקדשים לא יאכל עד שיטהר וא״כ י״ל דסוגיא דהתם הויא כמ״ד בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר ור״ל עד שיטהר עד שיעריב שמשו. ומיירי בתרומה ובכל קדש לא תגע לאכילת קדשים אבל סוגיא דהכא אתיא כמ״ד בזב בעל שלש ראיות הכתוב מדבר ומאי עד אשר יטהר עד אשר יביא כפרתו. וא״כ מיירי קרא [דבקדשים לא יאכל] בקדשים אבל לא בתרומה ובכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ואע״ג דהכא איירינן לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר. מ״מ מוכח תלמודא דמצינן למימר מילי מילי קתני שהרי למ״ד בזב בעל ג׳ ראיות נמי צ״ל כן דתקשי לדידיה הא כתיב בכל קדש וכו׳ וצריך לו לתרץ מילי מילי קתני וה״נ נימא מילי מילי קתני:
ואיפוך אנא – וא״ת ומאי ס״ד הלא אסיקנא לעיל דתרומה חמורה משום מחפ״ז ונראה לרבינו נתנאל דדוקא גבי אכילה יש לנו לומר תרומה חמורה משום דבתרומה איכא מיתה באוכלה בטומאת הגוף ובמעשר ליכא אבל גבי נגיעה שמטמא גוף המעשר חמיר טפי מעשר מתרומה שהאוכל מעשר בטומאת עצמו לוקה דאיכא ביה לאו והאוכל תרומה בטומאת עצמה ליכא אלא עשה וא״ל כיון דנגיעה תהא אסורה במעשר היכי מצינו למימר שתהא אכילה מותרת י״ל כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה:
יולדת טומאתה מרובה שלא לאכול בתרומה וקדשים עד מלאת לה ארבעים לזכר ושמנים לנקבה שעד אותו זמן נקראת טבולת יום ארוך והותר מכלל טומאתה אצל בעלה שלשים ושלשה ימים לזכר וששים וששה לנקבה והזב אין טומאתו מרובה ולא הותר מכללו אלא כל זמן שלא פסק טמא:
כל האסור לאכול בתרומה מצד טומאתו אסור ליגע אלא שאכילתו בטומאת גופו יש בה מיתה בידי שמים ונגיעה אין בה אלא איסור ואע״ג דכתיב בכל קדש לא תגע כבר פירשו בו אזהרה לאוכל ודומיא דאל המקדש לא תבא מה ביאת מקדש אם עבר ונכנס בטומאה יש בו נטילת נשמה שהרי יש בו כרת אף זו בדבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו בתרומה במיתה בידי שמים ובקדשים בכרת ואפקה לאכילה בלשון נגיעה לומר שטבול יום פוסלה בנגיעה להיות שלישי ואינו פוסל במעשר שהרי אף אכילתו מותרת לטבול יום ולענין ביאור זה שאמרו איפוך אנא יש לתמוה היאך איפשר לאסור נגיעת טבול יום במעשר אחר שאכילתו מותרת והיאך יאכל בלא נגיעה איפשר בשתחב לו חברו בבית הבליעה ומגע בית הסתרים לא שמיה מגע אלא שלענין פסק אין לנו:
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון במה שנתגלגל בו מענין פצוע דכא וכרות שפכה והוא שאמר אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצין שלו אפילו אחת מהן וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפילו כחוט כשר אמר הר״ם ממה שיתחייב שתדעהו כי כאשר נפצע הגיד או חוטי בצים גם כן או נכרתו הביצים או נקב הגיד או נקבו הבצים ובכלל כל ריעות שיתחדש בכלי ההולדה ממה שיחייב החכמה הטבעית שהוא לא יוליד עמה פסול:
אמר המאירי אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ר״ל שהיתה בהם מכת חרב או על ידי קוץ והדומה להם מדברים המחתכים ויתבאר בגמרא שזהו ביאור לפצוע אבל דכא הוא ענין אחר שלא נכלל בפצוע והוא שנידוכו על ידי אבן או מקל אלא שאין בו לא נקב ולא חתוך ומפני ששניהם בדין אחד הוא כוללם בביאור אחד והרי הוא כמי שאמר כל שנפצעו או נידוכו הביצים שלו ואפילו אחת מהן:
ואי זהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד כלומר שנכרתה כל העטרה ולא נשאר בלתי אם גויתו הא אם נשתייר מן העטרה כחוט השערה על פני כל היקף ראש הגיד הסמוך לה והוא אותו חוט של עטרה המוקפת בגובה שמשם ואילך משפע ויורד עד ראשה של עטרה כשר שכל שנשאר חוט זה עם הגיד עדיין שכבת זרעו ומי רגליו מקלחין ואינם נשפכים ושותתים מאליהם ונמצא שעדיין הוא מוליד ועקר הענין בפסול זה אינו כשאינו ראוי להוליד לבד אלא כשאינו ראוי להוליד ושנפקעה הולדתו בידי אדם ומעתה כלל הדברים שכל שהוא עדין ראוי להוליד כשר וכל שאינו ראוי להוליד ושנפקעה הולדתו בידי אדם או כלב או חיה רעה או קוץ וכיוצא בדברים אלו הן בפציעה הן בדיכה הן בכריכה הן בגיד הן בביצים הן בחוטי ביצים והם שבילים שבהם שכבת זרע מתבשל פסול הא בידי שמים כגון שנולד בלא עטרה או בפציעת ביצים ודיכתם או בלא ביצים או שמתוך חולי של גופו נתבטלו או שנולדה שם מכה והמיסתם כשר:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו בניקבו או נימוקו או חסרו שהוא פצוע דכא פירושו על ידי אדם וכן במה שאמרו מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר לא סוף דבר בידי שמים שבידי שמים אפילו אין לו ביצה כלל הדין כן אלא אפילו בידי אדם מפני שעדין הוא מוליד ואע״פ שבנפצעה ביצה אחת פסול כך הוא הענין שכל שנפצעה אחת אינו מוליד אפילו היתה האחרת בריאה לשם וכל שניטלה אחת אינו נמנע מלהוליד ודומה למה שאמרו בטרפות (חולין נ״ה.) שאם ניטל הטחול כשרה ואלו ניקב בעוביו טרפה וכן ניטלו הכליות כשרה ולקתה בכוליא טרפה ואף גדולי המפרשים העידו שראו בני אדם שלקו בביצה אחת והרופא נטלה לגמרי והוליד ובתלמוד המערב פירשוה דוקא בשנשארה ביצה של צד ימין ואם כן מה שאמרו למטה שנכרתו ביצים שלו פירושו שנכרתו שניהם ומכל מקום יש מפרשים שכל שניטלה על ידי אדם פסול ודברי ר׳ ישמעאל בידי שמים וכדקאמר הרי הוא כסריס חמה כלומר שהוא מותר לבא בקהל ומכל מקום הוא הדין דאפילו בשנים אלא דחסרון ביצה אחת שכיח חסרון שניהם לא שכיח וכן נראה מתלמוד המערב דתני התם כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד וכשר ומכל מקום ממה שאמרו שם ובלבד בשל ימין נראה כדעת ראשון:
תובד״ה והכתיב בכל קודש לא תגע כו׳ ותירץ הר״א דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה כו׳ וא״כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפקא אלא מהכא כו׳ עכ״ל והרא״ם כתב ע״ז ולבי מגמגם בזה דא״כ הא דבעי ג׳ קראי בתרומה ל״ל כו׳ ועוד כו׳ תיפוק ליה מובא השמש וטהר כו׳ עכ״ל והנני אשיב על דבריו דאין כאן גמגום דודאי למאן דמוקי ליה בב׳ ראיות מצריך הכא ג׳ קראי בתרומה ואע״ג דרישא דקרא בכל קודש לא תגע לא אתא לאוכל תרומה בין לר״ל בין לרבי יוחנן מ״מ סיפא דקרא מלאת ימי טהרה דמשמע מיניה הערב שמש ע״כ לאוכל תרומה אתא אי משום דלר״ל דמיירי קרא בקודש הא גבי קודש לא סגי בהערב שמש א״נ מיתורא דקרא דכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן גו׳ כמ״ש התוס׳ לעיל ותדע דאית לן למימר הכי לר״ל ולר״י דמובמלאת ימי טהרה ילפינן הערב שמש לאוכל תרומה דאל״כ תקשי להו כדפריך לעיל ואכתי קשה ה״מ היכא דלא הוי בר כפרה אבל היכא דבר כפרה עד דמייתי כפרה ומה שהקשה עוד דאפילו למאן דמוקי ליה בג׳ ראיות ואין להוציא אזהרה לאוכל תרומה מעד אשר יטהר מ״מ תיפוק ליה מובא השמש וטהר עכ״ל דבריו תמוהים דובא השמש וטהר אינו אזהרה ולאו כלל כמ״ש התוס׳ לקמן בהדיא דא״נ הוה כתיב ובא השמש ועד מלאת לא הוה ידעינן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה:
בא״ד ואע״ג דבקדשים מצריך תרי קראי חד לזב וחד ליולדת כו׳ עכ״ל פי׳ לדבריהם דמשמע להו הא דמצריך ב׳ קראי חד לזב וחד ליולדת היינו בב׳ לאוין אבל אתרי קראי בעלמא לא עבדינן הך צריכותא דחד לזב וחד ליולדת דאל״כ אמאי לא עביד נמי הך צריכותא חד לזב וחד ליולדת למאן דמוקי עד אשר יטהר בב׳ ראיות ובמצורע מוסגר ומי הכריחו למימר צריכותא אחרינא ועוד מי הכריח לתנא דבי רבי ישמעאל לאוקמי בב׳ ראיות לוקמי בג׳ ראיות ועד אשר יטהר עד דאיכא הערב שמש ותרתי קראי משתעי בבר כפרה ואצטריכו חד לזב וחד ליולדת אלא דכיון דליכא התם ב׳ אזהרות ליכא למיעבד הך צריכותא דחד לזב וחד ליולדת אבל הכא דמוקמינן להאי תנא עד אשר יטהר אזהרה לקדשים איכא תרתי לאוין כיון דלא סבירא ליה כר״ל דבכל קודש לא גו׳ אזהרה לקדשים מסתמא אית ליה להאי תנא בהא כר״י דיליף בפ׳ אלו הן הלוקין אזהרה לקדשים מדכתיב טומאתו טומאתו א״נ דס״ל כר״ל דבכל קודש לא תגע גו׳ קרא גופיה לא אתי אלא לקדשים ומרבוייא דבכל מרבינן אוכל תרומה והכי משמע לישנא לרבות אוכל תרומה וזה נראה עיקר דהכי מוכח בפ״ק דשבועות ע״ש בתוס׳ וברש״י וא״כ ה״ל תרתי לאוין חד לזב וחד ליולדת אבל גבי תרומה ליכא אלא לאו דבכל קודש לא תגע אבל ובא השמש אינו לאו וכן נראה לעיל מדבריהם דלגבי ב׳ לאוי עבדינן הך צריכותא אפילו למאן דמוקי לה בב׳ ראיות דלמאי דבעי למימר דבכל קודש לא תגע גו׳ ועד אשר יטהר אתו לאזהרת תרומה כתבו דמצינן למימר דאיצטריך למכתב משום דהותר מכללו כו׳ ודו״ק:
והכתיב [והרי נאמר] שם בפרשת היולדת: ״בכל קדש לא תגע״ (ויקרא יב, ד) — לרבות התרומה שהיא נלמדת מן הריבוי ״כל קודש״. אלא קרא, מילי מילי קא חשיב [הכתוב, דברים דברים מונה], כל אחד לעצמו ולא כולם מדברים בענין תרומה.
But isn’t it written in that same section dealing with a woman after childbirth: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), which comes to include teruma? Rather, the Torah considers several distinct matters separately, and not all the verses refer to teruma.
הכל
(2) וּתְלָתָא קְרָאֵי בִּתְרוּמָה לְמָה לִי צְרִיכִי דְּאִי מֵעַד אֲשֶׁר יִטְהָר לָא הֲוָה יָדַעְנָא בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר.
The Gemara asks: And why do I need three verses with regard to teruma? The Gemara answers: They are all necessary, as, had teruma been derived solely from the verse: “He shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4), I would not have known by what means ritual purity is achieved, whether by immersion alone or in some other way. Therefore, the Merciful One writes: “And when the sun has set he shall be pure, and afterward he may eat from the holy things” (Leviticus 22:7), to teach that he must also wait for sunset.
The Gemara asks: And why do I need three verses with regard to teruma? The Gemara answers: They are all necessary, as, had teruma been derived solely from the verse: “He shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4), I would not have known by what means ritual purity is achieved, whether by immersion alone or in some other way. Therefore, the Merciful One writes: “And when the sun has set he shall be pure, and afterward he may eat from the holy things” (Leviticus 22:7), to teach that he must also wait for sunset.
ותלתא קראי בתרומה – בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואוקימנא לעיל מיניה בתרומה הכתוב מדבר דבר השוה בזרעו של אהרן ובא השמש וטהר עד מלאת ימי טהרה.
לא ידענא במאי – איזהו היא גמר טהרתו דעל כרחך גמר טהרה משמע.
דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי – אי יטהר בטבילה לחודה אי בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר בתר כי אם רחץ בשרו במים לאורויי דעד אשר יטהר דלעיל בטבילה והערב שמש קאמר ואי כתב רחמנא עד מלאת דהיינו נמי הערב שמש ה״א דבלא טבילה קאמר דבכולה פרשתא לא כתיב התם טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי בתריה ואי כתב רחמנא ובא השמש ולא כתב עד מלאת הוה אמינא ה״מ דלאו בר כפרה וליכא למימר נמי דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הוה אמינא דעד אשר יטהר בטבילה לחודה במידי דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א״נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות (דף ב.).
דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה״מ דלאו בר כפרה וכו׳ – קשיא לן, ולכתוב רחמנא ובמלאתא ולא בעי׳ הניב. ואיכא למימר, עד אשר יטהר לגופיה אתא, דצריך מנין אחר להתירוג, ואי כתב רחמנא ובמלאתד, ה״מ ביולדת שהותרה מכללה, כתב רחמנא ובא השמש וטהר, דאי להיכא דלאו בר כפרה הוא דאתא, פשיטא, מי גרע מיולדת דמשהעריב שמשה אוכלת בתרומה, דמשום שהותרה מכללה לא גריעא מהני דלאו בני כפרה נינהו, וכיון שכן ובא השמש ל״ל, לומר דאע״ג דבר כפרה הוא ביאת שמשו מטהרתו. ולא דאיק, אלא הכי איכא למימר, דאי לאו ובא השמש, הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא שאינה צריכה להמתין כפרה, אבל משמלאו ימיה אעפ״י שלא העריב שמשה טהורה, וטעמא דימי מלאת גזירת הכתוב הוא, שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם לתרומה אלא לבעלה ולמעשרה, להכי כתב רחמנא ובא השמש דאלמא הערב שמש טהרה היא.
א. נראה שצ״ל: עד מלאת, וכ״ה ברשב״א ובריטב״א.
ב. קו׳ זו הק׳ גם הרשב״א והריטב״א. וצ״ע דהא בגמ׳ קאמר: ואי כתב רחמנא עד מלאת הו״א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר. וא״כ צ״ע קושית רבינו. לכן נראה דבגירסת רבינו והראשונים הנ״ל בגמ׳ לא היתה צריכותא זו כלל. ויתכן דכך גם היתה גירסת רש״י מדלא פירש כלום. אך בתוס׳ ד״ה דאי, משמע שגרסו כן בגמרא. שוב אמר לי חתני הרב ר׳ ישראל סקלר שליט״א, שמצא בכ״י מינכן במוסד הרב קוק, שצריכותא זו ליתא שם, כגירסת רבינו והראשונים הנ״ל.
ג. וכ״כ הרשב״א. ובריטב״א כתב: דההוא לגופיה איצטריך לחייב לאו על האוכל תרומה בטומאה.
ד. נראה שצ״ל: עד מלאת, וכ״ה ברשב״א ובריטב״א.
ה. וכ״כ הרשב״א, אלא שלא הזכיר למעשר. ובנדפס: שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה אבל לתרומה ולמעשר לא. אך בכתבי היד כמו שהוא כאן והיינו משום דלמעשר מותרת לאחר שטבלה, ומה שצריכה לחכות עד מלאת היינו רק לתרומה, נמצא דלבעלה ומעשר שוים דלאחר ימי טומאתה טובלת ומותרת.
(2-3) דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה״מ דלאו בר כפרה כו׳. איכא למידק ליכתוב רחמנא עד מלאת ולא בעי הני. ויש לומר דאי מעד מלאת הוה אמינא דוקא יולדת דמרובה טומאתה כדאיתא בסמוך, ואם תאמר ליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר. איכא למימר דעד אשר יטהר לאו לגופיה אתא אלא דצריך מנין אחר להתירו. ואם תאמר ליכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת. ויש לומר דאי לאו ובא השמש הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא דאינה צריכה להמתין כפרה, אלא משמלאו ימיה אף על פי שלא העריב שמשה אוכלת בתרומה. וימי מלאת גזרת הכתוב הוא שלא הותר מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה, אבל לתרומה לא, להכי פתר רחמנא ובא השמש וטהר, דאלמא הערב השמש טהרה היא.
אבל יולדת שהותרה מכללא אימא לא. פירש לרב דאמר בנדה (נדה לה:) מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי דאמר שתי מעינות הן לא הותרה מכללה כלל, דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא ודם היולדת כדם הנחירים. (וכן כתב הריטב״א, ועיין שו״ת חת״ס יור״ד סי׳ קנ״ד ד״ה אלא מש״כ בדעת לוי ולפי דבריו אף ללוי חשיב הותר מכללו. ועיין דברי ר׳ ינאי בירושלמי נדה פ״א ה״ג ובנהור שרגא כאן).
הא דאמרינן איפוך אנא. איכא למידק היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קא נגע. ופירש הר״א אב״ד ז״ל (עיין ברמב״ן) דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קיימא לן דמגע בית הסתרים לא הוה מגע [וכ״ה בתו״י בשם רבינו נתנאל. ועיין נדה מ״ג. דאף זב דמטמא בהיסט ריוח כמגע דבית הסתרים אינו מטמא. ועיין ריטב״א].
בד״ה דאי מעד אשר יטהר כו׳ דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה כו׳ עכ״ל מדבריהם משמע דעד מלאת אתי לאזהרה לטבול יום דבר כפרה והיינו דוקא למאי דבעי למימר לעיל דבכל קודש לא תגע גו׳ אתי נמי לאזהרת אוכל תרומה אפילו למאן דמוקי עד אשר יטהר בב׳ ראיות ואיצטריך למכתב נמי גבי יולדת משום דהותר מכללו אבל לתירוץ ה״ר אפרים שכתבו התוס׳ לעיל דלמאן דמוקי לה בב׳ ראיות לא אתי בכל קודש לא תגע כלל לאזהרת אוכל תרומה אלא אי כר״ל אי כר״י והשתא לא שמעינן כלל אזהרה מעד מלאת דמיירי בבר כפרה אלא מעד אשר יטהר אתא אזהרת אוכל תרומה וקושטא דמלתא קאמרי דאתא עד אשר יטהר אזהרה לטבול יום אפילו דלאו בר כפרה וק״ל:
בא״ד ואי כתב כו׳ ה״א דעד אשר יטהר בטבילה לחודיה במידי דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש כו׳ עכ״ל יראה מדבריהם אלו דאיכא לפלוגי בהך מלתא בין דלאו בר כפרה ובין דבר כפרה ולא אמרינן לענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי דלאו בר כפרה וכן נראה מדבריהם לעיל בשמעתין בד״ה מכלל שהיא טמאה כו׳ שכתבו שם ואע״ג דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמשמע מכלל שהיא טמאה יולדת מחוסרת כפרה היא ולא גמרינן מינה לטבול יום בעלמא כו׳ עכ״ל ויש לתמוה ע״ז למאי דמוקמינן לעיל עד מלאת ימי טהרה להערב שמש בתרומה וכתב שם רש״י דליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש כו׳ ולענין טבול יום מה לי בר כפרה ומה לי לאו בר כפרה עכ״ל דהשתא לדברי התוס׳ דלית להו האי סברא ולא אמרינן מה לי בר כפרה ומה לי לאו בר כפרה א״כ הדרא קושיין לדוכתין דאימא דאתא קרא ובמלאת ימי טהרה למעשר דבעי הערב שמש בבר כפרה אבל בתרומה עד דמייתי כפרה (א) ויש מיישבין בדוחק וצ״ע:
The Gemara asks: And why do I need three verses with regard to teruma? The Gemara answers: They are all necessary, as, had teruma been derived solely from the verse: “He shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4), I would not have known by what means ritual purity is achieved, whether by immersion alone or in some other way. Therefore, the Merciful One writes: “And when the sun has set he shall be pure, and afterward he may eat from the holy things” (Leviticus 22:7), to teach that he must also wait for sunset.
הכל
(3) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ה״מ הָנֵי מִילֵּי דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה אֲבָל דְּבַר כַּפָּרָה אֵימָא עַד דְּמַיְיתֵי כַּפָּרָה כְּתַב רַחֲמָנָא עַד מְלֹאת.
And had the Merciful One written only: “And when the sun has set,” I might have said that this applies only to one who does not require an atonement offering, but as for one who requires an atonement offering, one might say that he may not eat teruma until he brings his atonement offering. Therefore, the Merciful One writes: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), which indicates that she may eat teruma as soon as her days of purification are completed, and she need not wait until after she has brought her atonement offering.
And had the Merciful One written only: “And when the sun has set,” I might have said that this applies only to one who does not require an atonement offering, but as for one who requires an atonement offering, one might say that he may not eat teruma until he brings his atonement offering. Therefore, the Merciful One writes: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), which indicates that she may eat teruma as soon as her days of purification are completed, and she need not wait until after she has brought her atonement offering.
ה״מ היכא דלאו בר כפרה – דהא כולה ענינא בבעל ב׳ ראיות ומצורע מוסגר וטמא שרץ ומת משתעי.
כתב רחמנא עד מלאת – דאפי׳ יולדת דבת כפרה היא טהורה בהערב שמש.
כתב רחמנא עד מלאת וכו׳ – וא״ת ולכתוב רחמנא עד מלאת דאפילו בבני כפרה דהעריב שמשו אוכל בתרומה ותו לא בעי אידך י״ל דילמא הא דביולדת אקיל רחמנא מפני שהותרה מכללה וא״ת לכתוב רחמנא עד מלאת ועד אשר יטהר לחוד י״ל דאכתי לא ידענא האי אשר יטהר במאי כתיב וא״ת וליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר ותו לא בעי עד אשר יטהר וי״ל דההוא לגופיה אצטריך לחייב לאו על האוכל תרומה בטומאה.
חד בזב וחד ביולדת וצריכה – פי׳ וכיון דהשוה אותם הכתוב לענין קדושין תו לא אצטריך למכתב בתרומה חד בזב וחד ביולדת.
יולדת שהותרה מכללה – פי׳ היינו לרב דאמ׳ בפ״ד דנדה (דף ל״ה ע״א) מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתור׳ טהרתו דאלו ללוי כיון דאמר שתי מעיינות הם לא הותרה בזה כלום מן הרבה שנאסר כי זה המעיין טהור הוא לגמרי וה״ל כדם הנחירים ולוי מוקי׳ קרא כתנא דר׳ ישמעאל בכפל שתי ראייו׳ ובמצורע מוסגר לענין תרומה דאלו בנגיע׳ מעשר חמור מלטמ׳ אותו לפי שיש לאו לאוכלו בטומאת עצמו מש״כ בתרומה.
ואי כתב רחמנא [ואילו אמרה התורה] רק ״ובא השמש״, הייתי אומר: הני מילי דלאו בר [דברים אלה אמורים במקרה שאינו בן] כפרה, אבל דבר [מי שהוא בן] כפרה אימא [אמור] שאינו נטהר עד דמייתי [שיביא] כפרה — כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״עד מלאת ימי טהרה״ (שם יב, ד), שעם מלאת הימים טהורה לתרומה, ואינה צריכה קרבן כפרה.
And had the Merciful One written only: “And when the sun has set,” I might have said that this applies only to one who does not require an atonement offering, but as for one who requires an atonement offering, one might say that he may not eat teruma until he brings his atonement offering. Therefore, the Merciful One writes: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), which indicates that she may eat teruma as soon as her days of purification are completed, and she need not wait until after she has brought her atonement offering.
הכל
(4) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא עַד מְלֹאת הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ בְּלֹא טְבִילָה כְּתַב רַחֲמָנָא עַד אֲשֶׁר יִטְהָר.
And had the Merciful One written only: “Until the days of her purification are completed,” I would say that upon the completion of the purification period she is immediately purified even without immersion. Therefore, the Merciful One writes: “Until he be pure.”
And had the Merciful One written only: “Until the days of her purification are completed,” I would say that upon the completion of the purification period she is immediately purified even without immersion. Therefore, the Merciful One writes: “Until he be pure.”
ואי כתב רחמנא [ואילו אמרה התורה] רק ״עד מלאת״ הוה אמינא [הייתי אומר] שנטהרת מיד כאשר עברו ימי הטומאה אפילו בלא טבילה — כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״עד אשר יטהר״.
And had the Merciful One written only: “Until the days of her purification are completed,” I would say that upon the completion of the purification period she is immediately purified even without immersion. Therefore, the Merciful One writes: “Until he be pure.”
הכל
(5) וּלְהָךְ תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּתַנָּא דְּבֵי ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר בְּזָב בַּעַל ג׳ שָׁלֹשׁ רְאִיּוֹת וּבִמְצוֹרָע מוּחְלָט הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְהַאי עַד אֲשֶׁר יִטְהָר עַד דְּמַיְיתֵי כַּפָּרָה תְּרֵי קְרָאֵי בְּקָדָשִׁים ל״ל לְמָה לִי .
The Gemara asks: And according to that tanna who disagrees with the tanna of the school of Rabbi Yishmael and says that the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4) is speaking of a zav who already experienced three sightings of an emission, and of a confirmed leper, both of whom must bring an offering as part of their purification process; and, this being the case, that phrase “until he be pure” must mean until he brings his atonement offering; then why do I need two verses with regard to sacrificial food, this verse and the verse with regard to a woman after childbirth: “And the priest shall make atonement for her, and she shall be pure” (Leviticus 12:8), to teach us that sacrificial food may not be eaten until after the atonement offering has been brought?
The Gemara asks: And according to that tanna who disagrees with the tanna of the school of Rabbi Yishmael and says that the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4) is speaking of a zav who already experienced three sightings of an emission, and of a confirmed leper, both of whom must bring an offering as part of their purification process; and, this being the case, that phrase “until he be pure” must mean until he brings his atonement offering; then why do I need two verses with regard to sacrificial food, this verse and the verse with regard to a woman after childbirth: “And the priest shall make atonement for her, and she shall be pure” (Leviticus 12:8), to teach us that sacrificial food may not be eaten until after the atonement offering has been brought?
והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה – ועל כרחך בקודש מוקמת לה דהא כתיב קרא אחרינא ובא השמש וטהר דמוקמת ליה בתרומה.
תרי קראי – עד אשר יטהר וכפר עליה וטהרה בקדשים למה לי לאשמועינן דעד דמייתי כפרה.
ושואלים: ולהך תנא דפליג עליה דתנא דבי [ולתנא זה החולק עליו, על התנא של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, שאמר כי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, שצריכים להביא קרבן כשנטהרים, ואם כן האי [וזה] הכתוב ״עד אשר יטהר״ יש איפוא לפרשו: עד דמייתי [שיביא] כפרה, ואם כן תרי קראי [שני כתובים] בקדשים שצריכים טהרה אף בקרבן למה לי?
The Gemara asks: And according to that tanna who disagrees with the tanna of the school of Rabbi Yishmael and says that the verse “Any man from the seed of Aaron who is a leper or a zav shall not eat of the holy things until he be pure” (Leviticus 22:4) is speaking of a zav who already experienced three sightings of an emission, and of a confirmed leper, both of whom must bring an offering as part of their purification process; and, this being the case, that phrase “until he be pure” must mean until he brings his atonement offering; then why do I need two verses with regard to sacrificial food, this verse and the verse with regard to a woman after childbirth: “And the priest shall make atonement for her, and she shall be pure” (Leviticus 12:8), to teach us that sacrificial food may not be eaten until after the atonement offering has been brought?
הכל
(6) צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּיוֹלֶדֶת מִשּׁוּם דִּמְרוּבָּה טוּמְאָתָהּ אֲבָל בְּזָב אֵימָא לָא וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּזָב דְּלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֲבָל יוֹלֶדֶת אֵימָא לָא צְרִיכָא.
The Gemara answers: They are both necessary, as had the Merciful One written this halakha only with regard to a woman after childbirth, one might have said that it applies only to her because her period of ritual impurity is so long, as she may not return to eating teruma or sacrificial food for either forty days, in the case of a male child, or eighty days, in the case of a female. But with regard to a zav, say that this is not the case. And had the Merciful One written this halakha only with regard to a zav, one might have said that it applies only to him, as no exemption is ever made from its general prohibition and he is always impure. But as for a woman after childbirth, who is permitted to her husband for thirty-three or sixty-six days of that period, say that this is not the case. Both verses are therefore necessary.
The Gemara answers: They are both necessary, as had the Merciful One written this halakha only with regard to a woman after childbirth, one might have said that it applies only to her because her period of ritual impurity is so long, as she may not return to eating teruma or sacrificial food for either forty days, in the case of a male child, or eighty days, in the case of a female. But with regard to a zav, say that this is not the case. And had the Merciful One written this halakha only with regard to a zav, one might have said that it applies only to him, as no exemption is ever made from its general prohibition and he is always impure. But as for a woman after childbirth, who is permitted to her husband for thirty-three or sixty-six days of that period, say that this is not the case. Both verses are therefore necessary.
מרובה טומאתה – שמנים יום לאכילת תרומה וקדשים.
יולדת הותרה מכללה – שרואה דם וטהורה לבעלה אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא פסיק טמא.
ומשיבים: צריכי [צריכים הם], דאי כתב רחמנא [שאם היתה אומרת התורה] רק ביולדת — הייתי אומר משום שמרובה טומאתה שנמשכת ימים רבים, אבל בזב אימא [אמור] שלא, ואי כתב רחמנא [ואם היתה אומרת התורה] בזב, הייתי אומר שזב חמור, מפני שלא הותר מכללו, שהרי טומאתו היא לכל ענין ואין לה צד היתר, אבל יולדת שמותרת וטהורה לבעלה בתוך הזמן הזה בימי טהרה, אימא [אמור שלא, על כן צריכא [צריך] את שניהם.
The Gemara answers: They are both necessary, as had the Merciful One written this halakha only with regard to a woman after childbirth, one might have said that it applies only to her because her period of ritual impurity is so long, as she may not return to eating teruma or sacrificial food for either forty days, in the case of a male child, or eighty days, in the case of a female. But with regard to a zav, say that this is not the case. And had the Merciful One written this halakha only with regard to a zav, one might have said that it applies only to him, as no exemption is ever made from its general prohibition and he is always impure. But as for a woman after childbirth, who is permitted to her husband for thirty-three or sixty-six days of that period, say that this is not the case. Both verses are therefore necessary.
הכל
(7) {ויקרא י״א:ל״ב} בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב לְמָה לִי א״ר אָמַר רַבִּי זֵירָא בלִנְגִיעָה.
The Gemara asks: As for the verse stated with regard to a vessel that contracted ritual impurity through contact with a creeping animal: “It must be put into water, and it shall be impure until the evening; then shall it be pure” (Leviticus 11:32), why do I need it? Rabbi Zeira said: It is necessary in order to teach about touching. An impure vessel, even after it has been immersed, still imparts ritual impurity to the teruma that it touches until nightfall. The same applies to an impure individual who has already undergone immersion; not only is it prohibited for him to eat teruma, but also he renders it impure if he touches it.
The Gemara asks: As for the verse stated with regard to a vessel that contracted ritual impurity through contact with a creeping animal: “It must be put into water, and it shall be impure until the evening; then shall it be pure” (Leviticus 11:32), why do I need it? Rabbi Zeira said: It is necessary in order to teach about touching. An impure vessel, even after it has been immersed, still imparts ritual impurity to the teruma that it touches until nightfall. The same applies to an impure individual who has already undergone immersion; not only is it prohibited for him to eat teruma, but also he renders it impure if he touches it.
במים יובא וטמא עד הערב – ע״כ לתרומה איירי מדבעי הערב שמש למה לי תיפוק לי מובא השמש וטהר.
לנגיעה – דקרא דלעיל באכילה משתעי כדכתיב (ויקרא כב) ואחר יאכל מן הקדשים והאי קרא בכלים משתעי דנגיעה בעלמא היא ואשמעינן כלי וה״ה לאדם טבול יום לא יגע בתרומה.
ושואלים: אם כן, הכתוב האמור בדבר הנטמא בשרץ ״במים יובא וטמא עד הערב וטהר״ (שם יא, לב) למה לי? אמר ר׳ זירא: לנגיעה, שעד שלא היה הערב שמש לא רק שאסור באכילת תרומה, אלא גם מטמא אותה בנגיעה.
The Gemara asks: As for the verse stated with regard to a vessel that contracted ritual impurity through contact with a creeping animal: “It must be put into water, and it shall be impure until the evening; then shall it be pure” (Leviticus 11:32), why do I need it? Rabbi Zeira said: It is necessary in order to teach about touching. An impure vessel, even after it has been immersed, still imparts ritual impurity to the teruma that it touches until nightfall. The same applies to an impure individual who has already undergone immersion; not only is it prohibited for him to eat teruma, but also he renders it impure if he touches it.
הכל
(8) דְּתַנְיָא וְטָמֵא יָכוֹל לַכֹּל ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר וְטָהֵר אִי וְטָהֵר יָכוֹל לַכֹּל ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר וְטָמֵא הָא כֵּיצַד כָּאן לְמַעֲשֵׂר גכָּאן לִתְרוּמָה.
As it is taught in a baraita: Had the verse stated only: “It must be put into water, and it shall be impure until the evening,” one might have thought that it remains ritually impure until the evening in all regards. Therefore, the verse states: “Then shall it be pure,” indicating that it is pure following immersion, even before sunset. And had it stated only: “Then shall it be pure,” one might have thought that it is pure following immersion in all regards. Therefore, the verse states: “And it shall be impure until the evening.” How so; how can the apparent contradiction between the two parts of the verse be resolved? Here, the verse is referring to second tithe, for which immersion alone suffices; and there it is referring to teruma, for which sunset is required.
As it is taught in a baraita: Had the verse stated only: “It must be put into water, and it shall be impure until the evening,” one might have thought that it remains ritually impure until the evening in all regards. Therefore, the verse states: “Then shall it be pure,” indicating that it is pure following immersion, even before sunset. And had it stated only: “Then shall it be pure,” one might have thought that it is pure following immersion in all regards. Therefore, the verse states: “And it shall be impure until the evening.” How so; how can the apparent contradiction between the two parts of the verse be resolved? Here, the verse is referring to second tithe, for which immersion alone suffices; and there it is referring to teruma, for which sunset is required.
וטמא – במים יובא וטמא אף לאחר ביאת המים קראו טמא.
יכול לכל – הוי טמא ת״ל וטהר מדלא כתיב ויטהר משמע דאמעיקרא קאי קודם הערב שמש.
הא דתנן איזהו פצוע דכא ולא פריך תנא איזהו דך טעמ׳ דמילתא משום דלא מפריש אלא הנהו דאית בהו חדא פצוע כל שנפצעו אפילו אחד מהם וכרו׳ שפכה שאם נשתייר אפילו כחוט השערה כשר.
דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: ״וטמא״ — יכול יהיה טמא עד הערב לכל, תלמוד לומר: ״וטהר״, משמע שכבר נטהר מקודם להערב שמש לאחר שטבל. אי [אם] ״וטהר״ — יכול לכל, תלמוד לומר: ״וטמא״. הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה? כאן — למעשר, שנטהר בטבילה בלבד, כאן — לתרומה, צריך הערב שמש.
As it is taught in a baraita: Had the verse stated only: “It must be put into water, and it shall be impure until the evening,” one might have thought that it remains ritually impure until the evening in all regards. Therefore, the verse states: “Then shall it be pure,” indicating that it is pure following immersion, even before sunset. And had it stated only: “Then shall it be pure,” one might have thought that it is pure following immersion in all regards. Therefore, the verse states: “And it shall be impure until the evening.” How so; how can the apparent contradiction between the two parts of the verse be resolved? Here, the verse is referring to second tithe, for which immersion alone suffices; and there it is referring to teruma, for which sunset is required.
הכל
(9) וְאֵיפוֹךְ אֲנָא מִסְתַּבְּרָא כִּי הֵיכִי דַּחֲמִירָא אֲכִילָה דִתְרוּמָה מֵאֲכִילָה דְמַעֲשֵׂר ה״נ הָכִי נָמֵי חֲמִירָא נְגִיעָה דִתְרוּמָה מִנְּגִיעָה דְמַעֲשֵׂר.
The Gemara asks: But I can reverse this construct and say that the greater stringency should be applied to second tithe. The Gemara answers: It is reasonable to say that teruma is subject to the greater stringency; just as the eating of teruma is subject to greater stringency than the eating of second tithe, so too, the touching of teruma should be subject to greater stringency than the touching of second tithe.
The Gemara asks: But I can reverse this construct and say that the greater stringency should be applied to second tithe. The Gemara answers: It is reasonable to say that teruma is subject to the greater stringency; just as the eating of teruma is subject to greater stringency than the eating of second tithe, so too, the touching of teruma should be subject to greater stringency than the touching of second tithe.
איפוך אנא – ואי קשיא לך, היכי אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת. איכא למימר, התם בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דבית הסתרים לאו נגיעה היא. כך פי׳ הראב״ד ז״לא. ויש לדקדק אחר טעמו, היכן מצינו נגיעה חמורה מאכילה.
א. וכ״כ תוס׳ ישנים ד״ה ואיפוך, ובתוס׳ הרא״ש ד״ה ואיפוך, ועיי״ש שכתב ליישב באופן שלא הוכשר, וכ״כ הרשב״א בשם הר״א אב״ד, וכ״כ הריטב״א, ועיי״ש שכתב שאפשר ע״י מפה, וכן כתב המאירי.
ואיפוך אנא – פי׳ ואע״ג דאכילתם בטומאת הגוף מותר׳ אפשר דנגיעתו בטומאה אסורה דמשכחת לה שפיר דאכיל ולא נגע או ע״י מפה או שתחב לו חבירו בבית הבליעה וזה ברור.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שיש להחמיר יותר במעשר! ומשיבים: מסתברא כי היכי דחמירא [מסתבר כמו שחמורה] אכילה של תרומה מאכילה של מעשר — הכי נמי [כך גם כן] חמירא [חמורה] הנגיעה בתרומה מנגיעה במעשר.
The Gemara asks: But I can reverse this construct and say that the greater stringency should be applied to second tithe. The Gemara answers: It is reasonable to say that teruma is subject to the greater stringency; just as the eating of teruma is subject to greater stringency than the eating of second tithe, so too, the touching of teruma should be subject to greater stringency than the touching of second tithe.
הכל
(10) וְאִיבָּעֵית אֵימָא נְגִיעָה דִתְרוּמָה מֵהָכָא נָפְקָא {ויקרא י״ב:ד׳} בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע אַזְהָרָה לָאוֹכֵל אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַנּוֹגֵעַ.
And if you wish, say that the prohibition with regard to the touching of teruma is derived from here: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4); this is a warning with respect to one who eats teruma after having immersed but before sunset. Or, perhaps, it is nothing other than a warning with respect to one who touches teruma before sunset, as is implied by the plain reading of the verse?
And if you wish, say that the prohibition with regard to the touching of teruma is derived from here: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4); this is a warning with respect to one who eats teruma after having immersed but before sunset. Or, perhaps, it is nothing other than a warning with respect to one who touches teruma before sunset, as is implied by the plain reading of the verse?
ואי בעית אימא נגיעה דתרומה – לטבול יום מהכא נפקא דתניא בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל שלא תאכל בתרומה כל זמן שהיא טבולת יום ארוך.
נגיעה דתרומה מהכא נפקא – תימה לר״י כיון דמהכא נפקא אם כן תקשה לן כדמעיקרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר למה לי ועוד דבפ׳ אלו הן הלוקין (מכות דף יד:) משמע דהך ברייתא דמוקמינן הכא לנגיעת תרומה דבקודש מיירי דמייתי מינה סייעתא לריש לקיש דמוקי האי קרא דבכל קדש לא תגע לאכילה דקדש ונגיעה דקדש ונראה לר״י דה״נ בקדשים מיתוקמא ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כבאכילה הכי נמי גבי תרומה.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] נגיעה בתרומה מהכא נפקא [מכאן היא יוצאת, נלמדת], שנאמר: ״בכל קדש לא תגע״ (שם יב, ד) — הרי זו אזהרה לאוכל בטומאה. או אינו אלא לנוגע, כפשוטו?
And if you wish, say that the prohibition with regard to the touching of teruma is derived from here: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4); this is a warning with respect to one who eats teruma after having immersed but before sunset. Or, perhaps, it is nothing other than a warning with respect to one who touches teruma before sunset, as is implied by the plain reading of the verse?
הכל
(11) ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא מַקִּישׁ קֹדֶשׁ לַמִּקְדָּשׁ מָה מִקְדָּשׁ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה אַף קֹדֶשׁ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה וּבִנְגִיעָה נְטִילַת נְשָׁמָה לֵיכָּא.
Therefore, the verse states: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), thereby juxtaposing consecrated food to the Sanctuary. Just as the prohibition against entering the Sanctuary is a matter that involves the taking of life, as one who enters the Sanctuary while impure is liable to receive karet, so too, the prohibition against touching consecrated food must be a matter that involves the taking of life, e.g., eating teruma in a state of ritual impurity; but the prohibition against touching teruma in a state of impurity does not involve the taking of life, as there is no punishment of karet for mere touching.
Therefore, the verse states: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), thereby juxtaposing consecrated food to the Sanctuary. Just as the prohibition against entering the Sanctuary is a matter that involves the taking of life, as one who enters the Sanctuary while impure is liable to receive karet, so too, the prohibition against touching consecrated food must be a matter that involves the taking of life, e.g., eating teruma in a state of ritual impurity; but the prohibition against touching teruma in a state of impurity does not involve the taking of life, as there is no punishment of karet for mere touching.
תלמוד לומר: ״בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא״ (שם), מקיש (משווה הכתוב) קדש למקדש, מה מקדש מדובר במקרה שעושה דבר שיש בו נטילת נשמה, כלומר, שענוש כרת על עבירה זו, אף קדש — דבר שיש בו נטילת נשמה, כגון אכילת קודש בטומאה, ובנגיעה בטומאה נטילת נשמה ליכא [אין],
Therefore, the verse states: “She shall touch no hallowed thing, nor come into the Sanctuary, until the days of her purification are completed” (Leviticus 12:4), thereby juxtaposing consecrated food to the Sanctuary. Just as the prohibition against entering the Sanctuary is a matter that involves the taking of life, as one who enters the Sanctuary while impure is liable to receive karet, so too, the prohibition against touching consecrated food must be a matter that involves the taking of life, e.g., eating teruma in a state of ritual impurity; but the prohibition against touching teruma in a state of impurity does not involve the taking of life, as there is no punishment of karet for mere touching.
הכל
(12) וְהַאי דְּאַפְּקֵיהּ בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה הָכִי קָאָמַר נְגִיעָה כַּאֲכִילָה.:
And as for the fact that the verse expressed this halakha in terms of touching, this is what it is saying: The halakha governing touching is like that of eating, as they are both prohibited to an impure person, even after immersion, until sunset. But the verse is actually speaking of the prohibition against eating teruma in a state of impurity.
And as for the fact that the verse expressed this halakha in terms of touching, this is what it is saying: The halakha governing touching is like that of eating, as they are both prohibited to an impure person, even after immersion, until sunset. But the verse is actually speaking of the prohibition against eating teruma in a state of impurity.
והאי דאפקיה [וזה שהוציאו], שביטא הכתוב את הדבר בלשון נגיעה — הכי קאמר [כך אמר]: נגיעה דינה כאכילה, שגם היא אסורה לטמא עד הערב שמש, אבל עיקרו של הכתוב הוא באכילה בטומאה.
And as for the fact that the verse expressed this halakha in terms of touching, this is what it is saying: The halakha governing touching is like that of eating, as they are both prohibited to an impure person, even after immersion, until sunset. But the verse is actually speaking of the prohibition against eating teruma in a state of impurity.
הכל
(13) פְּצוּעַ דַּכָּא וְכוּ׳.: מַאן תַּנָּא מִשְׁתַּמֶּרֶת לְבִיאָה פְּסוּלָה דְּאוֹרָיְיתָא אָכְלָה א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.
§ It is taught in the mishna that the wife of a priest with crushed testicles or a severed penis may eat teruma on his account, provided that they have not engaged in sexual relations since his injury. The Gemara asks: Who is the tanna who taught with regard to a woman awaiting intercourse that would disqualify her from marrying into the priesthood by Torah law, as in this case, where the woman would become disqualified from marrying into the priesthood if she had relations with her injured husband, that such a woman may eat teruma? Rabbi Elazar said: This halakha is subject to dispute, and it is taught in the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who similarly stated that a widow betrothed to a High Priest may eat teruma on his account, provided that he has not engaged in sexual relations with her.
§ It is taught in the mishna that the wife of a priest with crushed testicles or a severed penis may eat teruma on his account, provided that they have not engaged in sexual relations since his injury. The Gemara asks: Who is the tanna who taught with regard to a woman awaiting intercourse that would disqualify her from marrying into the priesthood by Torah law, as in this case, where the woman would become disqualified from marrying into the priesthood if she had relations with her injured husband, that such a woman may eat teruma? Rabbi Elazar said: This halakha is subject to dispute, and it is taught in the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who similarly stated that a widow betrothed to a High Priest may eat teruma on his account, provided that he has not engaged in sexual relations with her.
מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה – דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע״ג דמצפה ומשתמרת לביאתו.
במחלוקת שנויה – בפרק הבא על יבמתו (לעיל נו:) אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין.
לביאה פסולה. דהא תני אם לא ידעה משנפסל אוכלת, ואעפ״י שהיא משתמרת לביאתו, שהרי היא אשתו. שנויה. בהבא על יבמתו1 אלמנה לכהן גדול וכו׳ מן האירוסין לא יאכלו ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירין. אכלה. בהיתר קודם שנפצע. וכבר אסיקנא התם דהלכתא כר׳ יוחנן.
נפצעו2. כמו פצע, מכת חרב וסכין. עטרה. הוא הבשר שסביב הגיד.
1. לעיל נו, ב.
2. מכאן עד ׳הגיד׳ שייך למשנה לעיל ע, א.
א שנינו במשנה שכהן שהוא פצוע דכא וכרות שפכה, שלא בא על אשתו, הרי היא אוכלת מכוחו בתרומה, ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כי המשתמרת לביאה פסולה, כלומר, מקודשת לאדם שביאתו פוסלת אותה, דאורייתא [מן התורה] אכלה [אוכלת] בתרומה? אמר ר׳ אלעזר: במחלוקת שנויה הלכה זו ושיטת ר׳ אלעזר ור׳ שמעון היא (לעיל נו, ב), שאמרו כעין זה באלמנה המאורסת לכהן גדול, שכל עוד לא בא עליה אוכלת בתרומה בגללו.
§ It is taught in the mishna that the wife of a priest with crushed testicles or a severed penis may eat teruma on his account, provided that they have not engaged in sexual relations since his injury. The Gemara asks: Who is the tanna who taught with regard to a woman awaiting intercourse that would disqualify her from marrying into the priesthood by Torah law, as in this case, where the woman would become disqualified from marrying into the priesthood if she had relations with her injured husband, that such a woman may eat teruma? Rabbi Elazar said: This halakha is subject to dispute, and it is taught in the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who similarly stated that a widow betrothed to a High Priest may eat teruma on his account, provided that he has not engaged in sexual relations with her.
הכל
(14) ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אפי׳ אֲפִילּוּ תֵּימָא ר׳ רַבִּי מֵאִיר שָׁאנֵי הָכָא שֶׁכְּבָר אָכְלָה.
Rabbi Yoḥanan said: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that a widow betrothed to a High Priest may not eat teruma on his account, as it is different here, as she had already eaten teruma on her husband’s account before his injury. Since she has done nothing to disqualify herself, she retains her presumptive status as one for whom it is permitted to eat teruma.
Rabbi Yoḥanan said: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that a widow betrothed to a High Priest may not eat teruma on his account, as it is different here, as she had already eaten teruma on her husband’s account before his injury. Since she has done nothing to disqualify herself, she retains her presumptive status as one for whom it is permitted to eat teruma.
ר׳ יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר׳ מאיר שם, הפוסל באלמנה, ובכל זאת שאני הכא [שונה כאן], שכבר אכלה בתרומה, לפני שנעשה פצוע דכא. וכיון שלא נעשה בה מעשה לפוסלה הריהי בחזקתה לאכילת תרומה.
Rabbi Yoḥanan said: The mishna can be understood even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that a widow betrothed to a High Priest may not eat teruma on his account, as it is different here, as she had already eaten teruma on her husband’s account before his injury. Since she has done nothing to disqualify herself, she retains her presumptive status as one for whom it is permitted to eat teruma.
הכל
(15) ור׳ וְרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁכְּבָר אָכְלָה לָא אָמְרִינַן דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת בַּעְלָהּ תֹּאכַל שֶׁכְּבָר אָכְלָה.
And how does Rabbi Elazar counter this argument? He maintains that we do not say that since she had already eaten teruma on her husband’s account she continues to do so, as, if you do not say that this argument must be rejected, then it should be permitted for an Israelite woman who married a priest and her husband died without children to continue eating teruma on his account, as she had already eaten teruma because of him during his lifetime. However, such a conclusion is clearly incorrect. This halakha indicates that the fact that she had already eaten teruma is irrelevant.
And how does Rabbi Elazar counter this argument? He maintains that we do not say that since she had already eaten teruma on her husband’s account she continues to do so, as, if you do not say that this argument must be rejected, then it should be permitted for an Israelite woman who married a priest and her husband died without children to continue eating teruma on his account, as she had already eaten teruma because of him during his lifetime. However, such a conclusion is clearly incorrect. This halakha indicates that the fact that she had already eaten teruma is irrelevant.
ורבי אלעזר שכבר אכלה לא אמרי׳ – וא״ת היכי קאמר רבא לעיל בפרק הבא [על יבמתו] שאני התם שכבר אכלה הלא הכא קאמר דרבי אלעזר סבר שכבר אכלה לא אמרינן ולעיל קאי ארבי אלעזר שאמר פצוע דכא כהן שקדש כו׳ באנו למחלוקת ר״ש בן אלעזר ורבנן וי״ל דודאי ר׳ אלעזר לא אית ליה שנאמר משום שכבר אכלה כמו לרבי יוחנן דרבי יוחנן אי׳ ליה דשכבר אכלה מהני דכיון שאכלה בהיתר קודם שנפצע אוכלת לאחר שנפצע ואע״ג דנשאת כבר ואפילו לר״מ אכלה ור׳ אלעזר סבר דלגבי [אכילה] כולי האי לא אמרינן שיועיל שכבר אכלה אבל ס״ל שפיר שיועיל לשויוה כמו יש לו להאכיל במקום אחר והשתא ניחא דקאמר לעיל שאני התם שכבר אכלה והוי כמו יש להאכיל במקום אחר א):
ואילו ר׳ אלעזר סבור כי הנימוק שכבר אכלה — לא אמרינן [אין אנו אומרים], דאי לא תימא הכי [שאם אין אתה אומר כן] שאין ממש בנימוק זה, בת ישראל שנשאת לכהן, ומת בעלה בלי להשאיר צאצאים תאכל בתרומה מכוחו מפני שכבר אכלה בחייו, והרי מפורש בכתוב שאינו כן. משמע, שהעובדה שכבר אכלה אינה מתירה אותה.
And how does Rabbi Elazar counter this argument? He maintains that we do not say that since she had already eaten teruma on her husband’s account she continues to do so, as, if you do not say that this argument must be rejected, then it should be permitted for an Israelite woman who married a priest and her husband died without children to continue eating teruma on his account, as she had already eaten teruma because of him during his lifetime. However, such a conclusion is clearly incorrect. This halakha indicates that the fact that she had already eaten teruma is irrelevant.
הכל
(16) וְרַבִּי יוֹחָנָן הָתָם פָּקַע קִנְיָינֵיהּ הָכָא לָא פָּקַע קִנְיָינֵיהּ.:
And Rabbi Yoḥanan holds that the two cases are not comparable, as there, where the husband died, his acquisition of his wife has lapsed, i.e., they are no longer married, and therefore she cannot continue to eat teruma on his account, whereas here, where his genitals were injured, his acquisition has not lapsed. While sexual relations between them are forbidden, their marriage remains intact.
And Rabbi Yoḥanan holds that the two cases are not comparable, as there, where the husband died, his acquisition of his wife has lapsed, i.e., they are no longer married, and therefore she cannot continue to eat teruma on his account, whereas here, where his genitals were injured, his acquisition has not lapsed. While sexual relations between them are forbidden, their marriage remains intact.
ור׳ יוחנן סבור שאין הדברים שווים: התם [שם] כשמת הבעל — פקע קנייניה [קניינו] של הבעל בה כשמת ולכך אינה יכולה לאכול עוד מכוחו, ואולם הכא [כאן] כשנעשה פצוע דכא — לא פקע קנייניה [קניינו] ואף שבעילתו אסורה, נישואיו לא בטלו.
And Rabbi Yoḥanan holds that the two cases are not comparable, as there, where the husband died, his acquisition of his wife has lapsed, i.e., they are no longer married, and therefore she cannot continue to eat teruma on his account, whereas here, where his genitals were injured, his acquisition has not lapsed. While sexual relations between them are forbidden, their marriage remains intact.
הכל
(17) אֵיזֶהוּ פְּצוּעַ.: תָּנוּ רַבָּנַן דאֵיזֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא כׇּל שֶׁנִּפְצְעוּ בֵּיצִים שֶׁלּוֹ וַאֲפִילּוּ אַחַת מֵהֶן ואפי׳ וַאֲפִילּוּ נִיקְּבוּ וַאֲפִילּוּ נִמּוֹקוּ וַאֲפִילּוּ חָסְרוּ אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה שָׁמַעְתִּי מִפִּי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה כֹּל שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת אֵינוֹ אֶלָּא סְרִיס חַמָּה וְכָשֵׁר.
§ It is taught in the mishna: Who is deemed a man with crushed testicles? The Sages taught in a baraita: Who is deemed a man with crushed testicles? It is anyone whose testicles have been wounded, even if only one of them. Furthermore, a man is considered to have crushed testicles not only if they have been wounded, but even if they have been punctured, or have decayed as the result of an injury, or are partly deficient for some other reason. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, said: I heard from the Sages in the vineyard in Yavne that anyone who has only one testicle is nothing other than a eunuch by natural causes, and he is fit.
§ It is taught in the mishna: Who is deemed a man with crushed testicles? The Sages taught in a baraita: Who is deemed a man with crushed testicles? It is anyone whose testicles have been wounded, even if only one of them. Furthermore, a man is considered to have crushed testicles not only if they have been wounded, but even if they have been punctured, or have decayed as the result of an injury, or are partly deficient for some other reason. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, said: I heard from the Sages in the vineyard in Yavne that anyone who has only one testicle is nothing other than a eunuch by natural causes, and he is fit.
ערך פצע
פצע – א(תרומות פרק ו) פצועי חולין עם שלמי תרומה (שבת קכב:) נוטל אדם קורנס לפצע בו אגוזין רבי יהודה אמר פציעה בכלל דישה (יבמות עה.) איזה הוא פצוע דכא (גמרא) אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא קרינן פציע פי׳ פציע בידי שמים אבל פצוע כמו פרוע כדכתיב כי פרעה אהרן והוא דבר שנעשה בידי אדם זה פר״ח ויבקע עצי עולה תרגום יונתן ופצע קיצין לעלתא (א״ב אין תרגום זה בנוסחאות דידן).
א. [שלאגען צערקוועטשען.]
נפצעו – כמו פצע (שמות כא) מכת חרב וסכין.
נמקו – מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן.
ואפילו חסרו – כל שהוא.
בכרם – שהיו יושבים שורות שורות ככרם הנטוע שורות שורות.
כרות שפכה כל שנכרת הגיד – תימה לר״י דאמאי נקט פציעה בביצים וכריתה בגיד הא אמרי׳ בגמרא פצוע בכולן דכא בכולן כרות בכולן ואמר ר״י דמשום דגיד על ידי כריתה שופך דבלא כריתה מקלח נקט כרות שפכה בגיד.
ניקבו – וה״ה אפילו אחת מהן.
שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר – תימה דהא אמר מר כל שנפצעו ביציו ואפילו אחת מהן וליכא למימר דהכא בידי שמים דאם כן אפילו שניהן נמי כדאמרינן בסמוך גבי פצוע דכשר בידי שמים ומסתמא הוא הדין כרות ועוד דבידי אדם נמי הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר לומר צא וחזר על בניהם מאין הם ואמר רבינו תם דיש לחלק בין ניטלה הביצה לפציעה דכשניטלה לגמרי מוליד מידי דהוה אניטול הטחול (חולין דף נה.) דכשרה וניקב בסומכיה טריפה והא דאמר לקמן בין שנכרתו ביצים בין חוטי ביצים היינו דוקא שניהן אבל נכרת אחת מן הביצים כשר ואף אם תמצי לומר דר׳ ישמעאל לפלוגי אתנא קמא אתי הלכתא כוותיה כיון ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה דהוה סמכא כדאמר בהחולץ (לעיל מב:) ממתני׳ דכרמא הדר ביה ובירושלמי נמי משמע דהלכה דכשר אבל משמע דאין מוליד דא״ר זירא שמעתי שהלכה כרבי ישמעאל ואמר נמי שמואל התם אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו א״ר יודן בר חנינא ובלבד שלימין אר״י שיש לפרש בתרי גווני כלומר דוקא שנטלה האחת והאחת שלימה כשר אבל נפצעה אפילו אחת גרע טפי כדפי׳ אבל יותר נראה לר״י לפרש שהם שתי תיבות ובלבד בשל ימין וחומרא גדולה וטוב להזהיר לרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ומסיים דעובדא הוה קמיה דרבי אמי א״ל אין כרתי את שריי ליה אלא הוי ידעה דלא מוליד משמע דלכולהו הלכה כרבי ישמעאל דמכשר ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם.
ת״ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו א׳ מהם ואפילו נמוקו ואפילו חסרו אר״י בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א׳ אינו אלא כסריס חמה וכשר והלכתא כר׳ ישמעאל והלכתא כת״ק דאמר אפילו אחת מהן דלא פליגי אהדדי כלל ואיתא להא [ואיתא להא] אם נפצע א׳ מהם פסול ואם נטלה א׳ מהם כשר מידי דהוי אכליות שאם נטלו הכליות כשרה ואם לקתה בכוליא א׳ טריפה:
ת״ר איזהו פצ״ד כל שנפצעו בצים שלו ואפי׳ א׳ מהן ואפי׳ חסרו ואפי׳ נימקו פי׳ נפצע הא׳ ע״י מכת חרב וסכין וכיוצא בהן. נמקו הוא ע״י מכה שנולדה בהם נימק וחסרו מאליהן ונקטנו, נקבו הוא ע״י חבורה או ע״י שחין שנולדה בהן:
א״ר שמואל בר״י בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א׳ אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה הוא שגופו לקוי אבל בבציו אין לו שום ליקוי, והיכי קרי זה שנפצעה ביצה א׳ שלו סריס חמה אלא ה״ק ה״ה כסיריס חמה שהוא כשר ללבא בקהל דדוקא פצ״ע בשני בצים אסר רחמנא אבל בביצה א׳ שרי ופליג את״ק דאמר אפילו א׳ מהן ומתני׳ דתנן ואפילו א׳ מהן סתמא דלא כר״י ומקשה וניקב לא מיליד הא האי גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילנא בבצים ונפיק מיני׳ כחוט מוגלא והוליד הא שלחה שמואל קמי׳ דרב וא״ל צא וחזור על בניו מאין הן.
שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר – יש מפרשים, דלא פליג אדרבנן דאמרי אפילו אחת מהן, אלא מודה דנפצע אפילו באחת מהן פסול, וכן ניקבה, אבל אין לו אלא ביצה א׳ שנטלה לגמרי כשר, ומסייעין הדבר, שכן מצינוא לענין טרפות, נטל הטחול כשרה וניקב פוסל בו בסומכי׳. והא דאמרינן לקמןב בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים או חוטי ביצים, דוקא בשניהם, אבל כרות בא׳ מהן היינו דר׳ ישמעאל, והלכה כמותו דלא פליגי רבנן עליה, ועוד דמתני׳ דכרמא היא. וכן נראה מדברי רבינו תם ז״לג, דדוקא פציעה, אבל לגבי נטילה לא פסיל בביצה א׳. ולא נהירא לי, דכל שאין לו אלא ביצה א׳, מתחלת יצירתו משמע, אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול, והוא הדין לניקבה, דכל בידי אדם פסול, אבל אין לו בידי שמים הואד. תדע מדמדמה ליה לסריס חמה. והוא הדין דאפילו פצוע דכא ממש בידי שמים כשר. והא דנקט אין לו אלא ביצה אחת, הוא הדין לשאין לו כלל, אפילו פצוע דכא מתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים, אלא דשכיח נקט. ורב יהודה אמר שמואל דמכשיר פצוע דכא בידי שמיםה, ממתני׳ דכרמא שמע לה, והיינו דאמר הרי הוא כסריס חמה וכשר, אלמא אינו מוליד ואפילו הכי כשר. והכי אמרינן בירושלמיו, תני ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר, שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א׳ ואינוז מוליד זהו סריס חמה, אמר ר׳ יוסי שמעתי הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה וליתנה ידע מן מאן שמעית, אמר ר׳ אמי לא הוה ר׳ יוסי שמע ליה מן בר נש זעיר, שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו, רב הונא אמר דו סבר כר״י בנו של ריב״ב, אמר ר׳ יודן בר חנין בלבד של ימיןח, אתא עובדא קמי דר׳ אמי אמר אין ברתי דאת שריא ליה אלא הוו ידענאט דלא מוליד, והוה ר׳ זעירא מקלס לה דאי מקיםי מלתא על בררא. אבל רבינו תם ז״לכ כתב, ומעשים בכל יום דמולידים, וא״ת חזור על בניהם מאין הם, אתה מרבה ממזרים בישראל. ותו גרסינן בירושלמיל, פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר, אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול, מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר״י בנו של ריב״ב, ומאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו׳. שמעינן מינה מ״מ, דלר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה בכולן כשר, ובידי שמים קתני, וקיימא לן כוותיה דמתניתין דכרמא היא, וליכא בגמרין מאן דפליג עליה, ומכשירין סתם כל פצוע בידי שמים, ואפילו חסרו ביציו מתחלת יצירתם. ומצאתי לרב ר׳ משה הספרדי ז״למ סיוע לפירוש שכתבתי, וכך כתב, נכרתו הביצים או א׳ מהם או שנדוכה או שחסרה או שנקבה ה״ז פסול. כל פסול שאמרנו בענין זה שלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו או שנולד בהן שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל. וכן נמי בהלכות מיאון בגדולותנ.
א. חולין נה א.
ב. בעמוד ב.
ג. מובא בתוס׳ ד״ה שאין לו, והוא בספר הישר סי׳ מט (יב). וכ״ד הראב״ד המובא בספר הזכות.
ד. בכי״א: אבל יש לו בידי שמים. ובנדפס: אבל ר׳ ישמעאל בידי שמים איירי.
ה. לקמן בעמוד כ.
ו. פ״ח ה״ב, מו א.
ז. לפנינו שם: אינו. בתוס׳ הרא״ש וברשב״א: ואינו.
ח. כ״ה גירסת רבינו בירושלמי, וכ״כ רבינו בספר הזכות ובראב״ד שם. ועיין בתוס׳ ובתוס׳ הרא״ש שהביאו גירסא: שלימים. ועיין במאירי שהוכיח מכאן כדעה הראשונה שהיא שיטת ר״ת שהביא רבינו. ועיין בקרן אורה.
ט. לפנינו שם: הוי ידעת, וכ״ה בנדפס.
י. בנדפס: דו מקיים. ולפנינו בירושלמי: דו משים.
כ. בספר הישר סי׳ מט (יב).
ל. פ״ח ה״ב, מו ב.
מ. הרמב״ם פט״ז איסורי ביאה ה״ז. ועיי״ש במגיד משנה, וכן ברשב״א כל הקטע ובשם רבנו. וכ״כ הריטב״א והנמוק״י. ועיין במאירי שהביא כל הדיעות, ועיין בפסקי הרא״ש וביש״ש.
נ. בה״ג הלכות מיאון סי׳ לב, סה א (ווארשה).
מתניתין. איזהו כרות שפכה כו׳. תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. ויש לומר דלא תני הני אלא משום חדושא דאית בהו, פצוע דכא כל שנפצע אפילו אחת מהן, כרות שפכה אם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.
אמר רבי ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשים (ר״ת בתוס׳ ד״ה שאין ובספר הישר סי׳ מ״ט) אפילו נטלה בידי אדם ולא פליג אתנא דמתניתין דקתני אפילו אחת מהן אלא מתניתין בנפצעה או שנקבה ודר׳ ישמעאל בשנטלה לגמרי דטפי עדיף נטלה לגמרי מנפצעה או שנקבה ואגידא ביה וכענין שאמרו (חולין נה.) לענין טרפה ניטל הטחול כשרה ואילו ניקב בסומכיה טרפה. והא דאמרינן בסמוך (להלן עמוד ב) בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים או חוטי בצים, התם בשנכרתו שניהם אבל אחת כשרה כר׳ ישמעאל דקיימא לן כותיה דמתניתא דכרמא היא. ועוד דלא אשכחן בגמרין מאן דפליג עליה. ולא נהירא דודאי כל שנטלה או נכרתה בידי אדם פסול, דאם כן כל כי הא לא הוה להו לסתומי ובהדיא הוו מפרשי דוקא בשניהם אבל נכרתו חוטי ביצה אחת או ביצה עצמה כשר, אלא ודאי שאין לו בידי שמים משמע והיינו דמדמי ליה לסריס חמה והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה״ב) דגרסינן התם תנא ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר שמעתי בכרם ביבנה דאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. והוא הדין לפצוע דכא ממש בידי שמים או שאין לו כלל שהוא כשר אלא דנקט הכא ביצה אחת משום דשכיח, וחסר לגמרי לא שכיח, והיינו נמי דאכשר שמואל בפצוע דכא בידי שמים דמתניתא דכרמא שמיע ליה. והכין איתא בירושלמי וגרסינן תו בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול הוון בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא מאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן כו׳ כדאיתא התם אלמא לר׳ יוחנן בן ברוקא בידי שמים קאמר ובכולן כשר. וכן כתב הרמב״ם ז״ל (הלכות איסורי ביאה פט״ז ה״ז. ועיין מגיד משנה) דכל בידי שמים ואפילו נפצעו או נכרתו שניהן כשר וכל בידי אדם פסול. וכן דעת הרב בעל ההלכות (הלכות מיאון סי׳ לב) וכן כתב הרמב״ן נר״ו (בחי׳ ד״ה שמעתי ובספר הזכות).
נמוקו. מחמת מקל או מיעוך נמוקו ונתקטנו מאליהן. בכרם. על שהיו יושבין שורות שורות. אלא ביצה אחת. אית דמפרשי1 שניטלה בידי אדם, ולא פליגי ת״ק ור׳ ישמעאל, דתרויהו מודו שאם נפצעה ביצה אחת או ניקבה פסול, ואם ניטלה כשר, מידי דהוי אכוליא וטחול שאם ניטלו הכליות או הטחול כשירה ואם לקתה בכוליא או נקב2 הטחול טריפה3. ור״ש לא פי׳ בזה כלום, אלא שפי׳4 סריס חמה ס״ד הא סריס חמה בידי שמים הוא מחמת חולי, והאי לאו חולי הוא. כסריס חמה כשר הוא שלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות. ע״כ לשונו. וזה אינו דודאי מי שניטלה ממנו ביצה אחת ודאי פסול הוא, שהרי נכרת חוט הביצה, ובהדיא אמרי׳ כרות בכולן, ור׳ ישמעאל לא איירי בידי אדם כלל, אלא בידי שמים או שנולד כך שנתמעט חמרו ולא נוצר אלא בביצה אחת, או שנמוקה האחת אחר שנולד מחמת חולי. ופי׳ סריס חמה, כלומ׳ שלא ראה חמה אלא סריס, כלומ׳ נעדר הקושי, שמעת יציאתו לעולם יצא סריס. סריס חמה ס״ד. דלא. סריס חמה הוא שלם באיבריו, אלא שאינם עושים פעולת טבעם מחמת חולי שחלה במעי אמו כדלקמן, אבל יש לו שתי ביצים. ואינו ניכר אלא כשמטיל מים ואינו עושה כיפה. כסריס חמה. שלא אסרה תורה אלא בידי אדם, אבל בידי שמים כשר. וכן תבין דעת הר״ם ממה שכתב בקדושה פרק י״ו5. והיינו דמדמי ליה לסריס חמה, מה סריס חמה בידי שמים אף אין לו אלא ביצה אחת דקאמ׳ בידי שמים.
1. תוד״ה שאין ובעל ההשלמה.
2. = ניקב.
3. ראה חולין נה, א.
4. ד״ה סריס חמה.
5. מהל׳ איסו״ב ה״ט.
ת״ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו – פרש״י ז״ל נפצעו שנעשה בהן מכת חרב או כלי ואפילו נקבו פי׳ נקב שאין בו חסרון כיס דהיינו סתם נקב ולבתר הכי קתני חסרו ואומ׳ בתוס׳ דדוק׳ נקב מפולש דהיינו סתם נקב כדאמרי׳ במ׳ סוכה (דף ל״ו ע״א) וכן בחולין (דף מ״ז ע״ב) וכן כתב בס׳ המצות.
(17-18) א״ר ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמי׳ בכר׳ ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א׳ אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה ס״ד אלא כסריס חמה וכשר – פי׳ ר״י ור״ת ז״ל דר׳ יוחנן בן ברוקא מילתא פסיק׳ קתני כל שאין לו אלא ביצה א׳ ואפי׳ ניטלה בידי אדם ומעשים בכל יום שכורתי׳ הרופאים ביצה א׳ והוא חוזר ומוליד ובירושלמי אמר מי יתן לי בעל ביצה א׳ ואטהרנו ובלבד בשל ימין ופריך דחסרון ביצה של שמאל הוא דלא פסיל אבל אם נחסר ביצה ימנית פוסל ואף על פי שלא פירשו ובגמ׳ שלנו סומכי׳ בזה על הירושלמי להחמיר וא״ת הא קתני רישא דברייתא וכן במשנתי׳ שנפצעו בצים ואפי׳ א׳ מהם פסולי׳ י״ל דר׳ יוחנן בן ברוקא פליג וק״ל כוותיה כיון שהיה מפי חכמי׳ בכרם ביבנ׳ א״נ דלא פליגי וטפי עדיף בנכרתה כל הביצה מהיכא שנפצע או שנדכה או שנקבה וכדאשכחן דניטל הטחול כשר ואם ניקב בסומכיה טריפה וזו שיטת הראב״ד ז״ל אבל בה״ג ור״ה ז״ל כתבו דבידי אדם פסול ק״ו מניקבה והא דר׳ יוחנן בן ברוקא בידי שמים והא דפרכי׳ סריס חמה ס״ד היינו משום דסתם סריס חמה כל שהוא לקוי ממעי אמו ועוד דסריס חמה הוא שאין בו חסרון אבר ופרישנ׳ דה״ק הרי הוא כסריס חמה שאין בו חסרון ולקות בבציו שהוא כשר כיון שהוא בידי שמים מיהת והא דקתני כל שאין לו אלא ביצה א׳ ר״ל שאין לו כן מתחלת ברייתו והיינו דמדמי ליה לסריס חמה שהוא ג״כ בידי שמים ומה שהביא מן הירושלמי ההו׳ כשאין בו בידי שמים הוא. אדרבה אשכחן בירושלמי פצוע אית תנויי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תנוי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול הוון בעון מימ׳ מן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא ומן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו׳. אלמא אף ר׳ ישמעאל לא הכשיר אלא בידי שמים ומה שאמרו חכמים הללו כי הרבה יש שנכרת ביצה שלהם כן אנו אומרים כמו שאמר בגמ׳ צא וחזר על בניהם מי הם ואלו היה הפרש שאמרו בין ניקבה או נכרת׳ לגמרי לא סגיא דלא הוו מפרשי לה בגמרא ולא עוד אלא דלקמן אמר רבא פצוע דכא בכלן כרות בכלן וקתני בין שנכרתו בצים ואלו לפירש רבינו תם ורבינו יצחק זכרונו לברכה היה לנו לפרש דדוקא שנכרתו שניהם. והא דדומיא שנפצעו בצים קתני דמיירי אפי בביצה אחת אפי׳ לר״ה והרמב״ם ז״ל שהוא הבקי שברופאים כן כתב דכל שבידי אדם פסול אבל בידי שמים הכשיר אפי׳ כשאין לו אפילו ביצה אחת ולדבריו זכרונו לברכה הא דקתני כדר׳ יוחנן בן ברוק׳ כל שאין לו אלא ביצה אחת משום דהא שכיח חסר לגמרי לא שכיח וכן כתבו רבותי בשם ר״ה הרמב״ן ז״ל.
בד״ה שאין לו אלא ביצה אחת כו׳ וליכא למימר דהכא בידי שמים כו׳ עכ״ל ולפ״ז הא דקאמר הרי הוא כסריס חמה צ״ל דתרי גווני בידי שמים הם ועיין בנ״י וכן צריכין אנו לחלק בפרש״י דב׳ גווני חולי הוא והרא״ש והטור דקדקו מפרש״י דחולה אינו בידי שמים ורש״י כתב גבי סריס בידי שמים מחמת חולה הוא עכ״ל אלא דאית לן לפלוגי דחולי דממעי אמו דהיינו סריס חמה דלקוי ממעי אמו כדלקמן בפרקין בידי שמים הוא אבל שאר כל מיני חולי אינו מקרי בידי שמים לענין זה וק״ל:
ב שנינו במשנה איזהו פצוע דכא. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו פצוע דכא — כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן. ולא רק נפצעו, אלא אפילו ניקבו, ואפילו נמוקו (נרקבו מחמת מכה), ואפילו חסרו משהו מחמת סיבה אחרת. אמר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה: כל שאין לו אלא ביצה אחת — אינו אלא סריס חמה, וכשר.
§ It is taught in the mishna: Who is deemed a man with crushed testicles? The Sages taught in a baraita: Who is deemed a man with crushed testicles? It is anyone whose testicles have been wounded, even if only one of them. Furthermore, a man is considered to have crushed testicles not only if they have been wounded, but even if they have been punctured, or have decayed as the result of an injury, or are partly deficient for some other reason. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, said: I heard from the Sages in the vineyard in Yavne that anyone who has only one testicle is nothing other than a eunuch by natural causes, and he is fit.
הכל
(18) סְרִיס חַמָּה ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּסְרִיס חַמָּה וְכָשֵׁר.
The Gemara is puzzled by the wording of this last teaching: Can it enter your mind that he is a eunuch by natural causes, i.e., from birth? That designation refers to one who was born without testicles, whereas the reference here is to one who lost a testicle as the result of an injury. Rather, say that he resembles a eunuch by natural causes, and he is fit.
The Gemara is puzzled by the wording of this last teaching: Can it enter your mind that he is a eunuch by natural causes, i.e., from birth? That designation refers to one who was born without testicles, whereas the reference here is to one who lost a testicle as the result of an injury. Rather, say that he resembles a eunuch by natural causes, and he is fit.
סריס חמה ס״ד – הא סריס חמה בידי שמים (הוא) מחמת חולי והאי לאו חולי הוא.
כסריס חמה וכשר – דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות.
ותוהים על הלשון: סריס חמה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! הרי זה איננו סריס חמה, שהרי לא נולד כך אלא לאחר זמן נפגע! אלא כך יש לומר: הרי הוא כסריס חמה, וכשר.
The Gemara is puzzled by the wording of this last teaching: Can it enter your mind that he is a eunuch by natural causes, i.e., from birth? That designation refers to one who was born without testicles, whereas the reference here is to one who lost a testicle as the result of an injury. Rather, say that he resembles a eunuch by natural causes, and he is fit.
הכל
(19) וְנִיקַּב לָא מוֹלֵיד וְהָא הָהוּא גַּבְרָא דִּסְלֵיק לְדִיקְלָא
The Gemara asks: As for one whose testicles were punctured, is he incapable of having children, so that he should have the status of one whose testicles were crushed? Wasn’t there an incident where a certain man was climbing up a palm tree,
The Gemara asks: As for one whose testicles were punctured, is he incapable of having children, so that he should have the status of one whose testicles were crushed? Wasn’t there an incident where a certain man was climbing up a palm tree,
ערך חרז
חרז – א(חולין צד) אמר רב חריזים הרי הן סימן פי׳ דץ ביה קוץ או מידי אחרינא בשנים או בשלשה מקומות כדאמרינן (בבא מציעא קטז.) קני דחירזא זה סימן. (יבמות עה.) ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילוא בבצים. (גיטין פט) סתם בדידיה קיימא דאיבעי מחריז נפשיה בסילוא ולא ניים פי׳ מכה עצמו בקוץ שלא יישן.
א. [דורך באהרען.]
ושואלים: וכי זה שניקב בביצים לא מוליד, ולכן נחשב כפצוע דכא? והא ההוא גברא דסליק לדיקלא [והרי מעשה באדם אחד שעלה לדקל]
The Gemara asks: As for one whose testicles were punctured, is he incapable of having children, so that he should have the status of one whose testicles were crushed? Wasn’t there an incident where a certain man was climbing up a palm tree,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יבמות עה. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות עה., רי"ף יבמות עה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות עה., רש"י יבמות עה., תוספות יבמות עה., תוספות ישנים יבמות עה., ההשלמה יבמות עה., פסקי רי"ד יבמות עה., רמב"ן יבמות עה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות עה. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות עה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות עה. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות עה., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות עה., מהרש"א חידושי הלכות יבמות עה., פירוש הרב שטיינזלץ יבמות עה., אסופת מאמרים יבמות עה.
Yevamot 75a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 75a, Rif by Bavli Yevamot 75a, Collected from HeArukh Yevamot 75a, Rashi Yevamot 75a, Tosafot Yevamot 75a, Tosefot Yeshanim Yevamot 75a, HaHashlamah Yevamot 75a, Piskei Rid Yevamot 75a, Ramban Yevamot 75a, Rashba Yevamot 75a, Meiri Yevamot 75a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 75a, Ritva Yevamot 75a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 75a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 75a, Steinsaltz Commentary Yevamot 75a, Collected Articles Yevamot 75a