×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חֲתוּכָה נָמֵי לִישַׁדַּר לֵיהּ דְּהָא לָא אָתוּ לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין שְׁלֵימָה נָמֵי לָא לִישַׁדַּר לֵיהּ דְּחָתֵיךְ לֵיהּ וּמְזַבֵּין לֵיהּ.
Consequently, it should also be permitted to send to a gentile a thigh that has been cut, because Jews will not come to purchase it from him. Rather, if the mishna is referring to a place where all the butchers are Jewish, and they announce every time they sell a tereifa to a gentile, in which case Jews may purchase meat from the local gentiles when such an announcement is not made, one should not be permitted to send even a whole thigh to a gentile, due to the concern that he might cut it up and sell it to Jews who would not realize that it still contains the sciatic nerve.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין צד ע״א} תניא היה1 רבי מאיר אומר אל יסרב אדם בחברו2 לסעוד אצלו3 ויודע שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל ואל יפתח לו חביות המכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו ואל יאמר לו סך4 שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר. תנו רבנן לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ואם היה שם חבר עיר מותר5. תנו רבנן לא ימכור אדם לחברו סנדל של מתה6 בכלל7 חיה מפני שני דברים אחד מפני שמתעהו ואחד8 מפני הסכנה ואל ישלח אדם לחברו חבית יין ושמן צף על פיה. ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנס ומצאה שהיא של-שמן9 וחנק את עצמו ומת. ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של-בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזימן אורחים בשני בצרות10 ולא היה לו ליתן לפניהם אלא כשלוש ביצים בא בנו של-בעל הבית ועמד לפניהם נטל אחד חלקו ונתן לו וכן שני וכן שלישי. בא אביו ומצאו שתופס אחת בפיו ושתים בידו11 נטלו וחבטו על גבי קרקע ומת כיון שראתה אמו כך עלתה לגג ונפלה12 ומתה אף הוא עלה לגג13 ונפל ומת. אמר רבי אליעזר בן יעקב על
דבר זה נהרגו14 שלש נפשות15 מישראל.⁠16
1. היה: וכן בראבי״ה (אלף צט). חסר בכ״י פריס, דפוסים.
2. יסרב אדם בחברו: וכן כ״י פריס, רמב״ם משנ״ת (כ״י ״הוגה מספרי״) הל׳ דעות (ב:ו), ראבי״ה שם, ומחזור ויטרי (דרך ארץ ז). דפוסים: יסרהב אדם לחברו.
3. אצלו: חסר בכ״י פריס.
4. סך: וכן כ״י פריס, גכח. דפוסים: סוך.
5. תנו רבנן לא ילך...מותר: חסר בכ״י פריס.
6. מתה: כ״י פריס: ״בהמה מתה״.
7. בכלל: דפוסים: בשביל. רמב״ם שם: ״במקום״.
8. אחד, ואחד: כ״י פריס: ״אחת, ואחת״.
9. של-שמן: וכן כ״י פריס, ראה רמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ז:י). רא״ש, דפוסים: של יין, כרש״י.
10. בצרות: וכן גקז, כ״י פריס. דפוסים: בצורת.
11. אחת בפיו ושתים בידו: כ״י פריס: ״שתים בידו ואחת בפיו״. דפוסים: אחת בפיו ושתים בידיו, וכן דייקו במחזור ויטרי (דרך ארץ ח) וברא״ש: ״בשתי ידיו״.
12. ונפלה: חסר בכ״י פריס לפני הגהה.
13. לגג, לגג: וכן בכ״י פריס. דפוסים: לראש הגג, לראש הגג. ראה רי״ף מועד קטן פרק ג (דף יח ע״א), וברי״ף ברכות פרק ג (דף יד ע״ב) ובמקביל בהלכות תפילין (דף ט ע״ב).
14. נהרגו: דפוסים: מתו.
15. שלש נפשות: כ״י פריס: ״שלשה״.
16. בדפוסים נוסף כאן מעשה מן הגמ׳ צד ע״ב: מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה אזיל מסיכרא לבי חוזאי ורבא ורב ספרא הוו אתו מבי חוזאי לסיכרא פגעו אהדדי אמר להן למה להו לרבנן לאטרוחי כולי האי אמר ליה רב ספרא לא הוה ידעינן דקאתי מר אי הוה ידעינן טפי הוה טרחינן אמר ליה רבא מאי טעמא אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה אמר ליה והא קא מטעינן ליה אמר ליה איהו דקא מטעי אנפשיה. חסר בכ״י א, דפוס קושטא.
שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך ליה כו׳ דבמקום שרגילין להכריז ביום שאין מכריז קונה ישראל בשר מא״י ושמא מחתך לה ואין מקומה ניכר ומוכר אותה לישראל:
חתוכה נמי לישדר – עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה.
אלא במקום שמכריזין – שישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום.
שלימה נמי לא לישדר ליה – עד שיטול גידה דאע״פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה.
(1-4) כולה שמעתא דמקום שמכריזין ומקום שאין מכריזין במקולין וטבחי ישראל היא. ומדינא ודאי מותר ליקח בשר מן הגוי כדתנןא נמצא בה בשר אם חי הוא הלך אחר רוב הטבחיםב ואפילו בנמצא ביד גוי. ולקמןג נמי אמרינן האידנא דהיתרא שכיחיד טפי. אלא שחששו בלכתחלה למיעוט טרפות דישראל ומיעוט נבלות דגוים השוחטין לעצמן שלא במקולין. לפיכך אמרו גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל, דהתם כיון דשל ישראל הות ואין לחוש לשחוטות דגוים בביתם, טרפות דישראל מיעוטא דליכא למיחש ליה הוא. וכך הזכירו בירושלמי במסכת שקליםה בשרו הנמצא ביד גוי והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל. ומיהו במקום שמכריזין והכריזו, אסור ליקח מהן אע״פ שמכרה לו ישראל, לפי שהוחזק כל הנמכר להם היום בטרפות, דהא מכריזינן טרפות לבני חילא ומוזלי גבייהוז. ונראין הדברים שלא החמירו אלא ליקח מהן, אבל בשר הנמצא ביד גוי ונפל ממנו ומצאה ישראל בעומד ורואהו או שהיה חתיכה שאינה שלו והחזירה במקולין או שנתערבה חתיכה בין החתיכות, בכולן הולכין אחר רוב טבחים בין במקום שמכריזין בין במקום שאין מכריזין. והיינו מתני׳ אם חי הוא הלך אחר רוב הטבחים, ולא דייקינן עלה בגמ׳ כלום במנהג. וכן כל הנמצא ביד גוי דמתמר בשמעתא להתירו במציאה ושלא לאסור בתערובת הוא, אבל לכתחלה אין לוקחים מהן אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו, או במקום שאין מכריזין ונתנה לו בפני ישראל כנ״לח.
ועודט יש לפרש ולומר דבמקולין וטבחי ישראל בין טרפות דישראל בין גוי השוחט שלא במקולין מיעוטא דלא שכיחא הוא ומותר הוא מן הדין ליקח מהן. וכן יש מן הדין לאסור לכתחלה מכירת נבלות וטרפות לגוי שמא יחזור וימכור לישראל, כדאמרינן לעיל בפרק ואלו טרפותי אין מוכרין ביצת טרפה לגוי וכו׳, וכדאמרינן נמי בעלמאכ לענין בגד שאבד בו כלאים, וכן לענין חיטי דטבעי בחישתא כדאמר בפסחיםל. ומן הטעם הזה אמרו בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, ולא התירו למוכרו לגוים, משום שמא יחזור וימכרנו לישראל כדאיתא בירושלמי במס׳ עבודה זרהמ, ואע״ג דמיעוטא נינהו, לכתחלה אסור משום ולפני עור לא תתן מכשולנ, וזהו דין תורה או של דבריהםס. אלא שמנהג מקומות הוא שרצו למצוא לעצמן צד היתר למכור טרפות שלהן לגוים מפני שהוא הפסד גדול לטבחים, ומקום שנהגו להכריז רצו לנהוג בהכרזה זו ולהחמיר על עצמן שלא ליקח מהן בשר ביום הכרזה כדי להתיר לעצמן שימכרו נבלות וטרפות שלהם לגוים לאחר הכרזה, וקודם הכרזה ודאי לוקחין מהן, אבל מקום שאין מכריזין החמירו על עצמן שלא ליקח בשר מן הגוים לעולם, כדי שיתירו להם חכמים למכור להם נבלותע וטרפות לכתחלה. ומה שאמרו גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראלפ, לומר שלא התירו במקום שאין מכריזין למכור להם נבלות וטרפות אלא במפרש כדקתני סיפא דברייתאצ, אבל בסתם אסור כדקתני מציעתא מפני שמטעהו, ועוד שמא יאמר ישראל הרואה כיון שמכרה לו סתם, ואם נבלה וטרפהק היא נתפס עליו כגנב, ודאי כשרה היא ואתי למזבן מינה, וכן במתנהר אע״פ שאינו נתפס עליו כגנבש, מכל מקום בוש הוא ממנו. לפיכך נוהגין שלא ליתן טרפה לגויםת אלא במפרש כדרך שאין מוכרין להם, הילכך כל שנמכר להם או שניתן להם סתם ישראל לוקח מהן. וכן יש לומר לפי טעם זה שלא אסרו אלא במקח כדפרישית, והיינו מתני׳ דתנן אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים.
והא דמקשינן בכולה שמעתא אי במקום שמכריזין אי במקום שאין מכריזין, לאו למימרא דכל המקומות דיניהם כך, אלא כיון דמתני׳ וברייתא תנו מכירת טרפה וגיד לגוי, דייק בהו היכי מיתוקמי, ומיהו פרכא חדא היא דכיון דמדינא מכירתן אסורה ומקחן מותר, היינו דינא דמקום שמכריזין ולא משכחת לה כולה בהאי דינא.
והא דאמרינןא במעשה דרבי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ורבי לטעמיה וכו׳, יש לפרשב דרבי דינא קאמר, ולא איירי בדין מנהגים הללו, אלא קאמר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן שמכר טרפה לגוי, אנו נאסור כל המקולין כלומר נאסור כל הבשר הנמצא ביד גוי שיצא מן המקולין שלנו, אי נמי נאסור המקוליןג ממש שיש בהם בשר שנמצא ביד הגוי לפי שהיו הגוים לוקחין בשר וחתיכות מן המקולין ומחזירין לשם כדרך לוקחיד בשר שמבקרין ומחזירין. ולישנא בתרא בשביל שוטה זה דאיכוון לצעוריה לחבריה אנו נאסור כל המקולין, הא לאו הכי כיון דאיתחזק איסורא שהטבח הזה מכר טרפה בידוע ולא הוחזקו כאן גוים לוקחי בשר כשר הוחזק בשר שביד הגוים היום בטרפה ואסור, דכיון שמכר לזה מכר נמי לגוים אחרים, ובשר שביד גוים דטרפה הוא, דמוזלי גבייהו ושכיח טפי מכשרה גבייהו. אי נמי קאמר רבי דאי לאו משום דאיכוון לצעוריה לחבריה הוה ליה טרפה זו קבוע במקולין ונאסרו המקולין לגמרי וישראל הלוקח משם אסורה.
ורבינו שלמה ז״לה פירש שהיו טבחי ישראל שוחטין ומוכרין כשרות לתגרי גוים למכרן במקולין וישראל לוקחין מהן ושוטה זה עשה שלא כהוגן שמכר טרפה לגוי תגר למכרה במקולין. ולהאי לישנא בשר הנמצא ביד גוי לאו דוקא, אלא בשר הנמכר שם במקולין ברשות גוי קאמר. וגם זה נכון ואפשר הוא, אלא שראיתי המעשה הזה בירושלמי במסכת שקליםו כך, חד בר נש מציפורי אזל בעא מזבן קופרז גבי טבחא ולא בעא מיתן ליה אמר לחד רומאי ואייתי ליה אמר ליה לא נסבי על כרחיהח, אמר ליה לא בשר נבלה יהבת ליה, ר׳ ירמיה בשם ר׳ חנינא מעשה בא לפני רבי לאט כוליה מיניה מיסור מקולין דציפורי, זה הוא המעשה הזה כלישנא בתרא דגמ׳, דקאמר רבי דאיכוון לצעוריה לחבריה ולא הכל ממנו להחזיק בשר הנמצא ביד גוים באיסור, שמן המקולין שלנו לקח ובחזקת הכשר הם. וטעם זה שכתבתי במנהג הכרזה מדברי רבותינו הצרפתיםי למדתי והוספתי לקח, ותורתנו שלהם היא.
א. מכשירין פ״ב מ״ט.
ב. בכי״ל נשמטה תיבה זו.
ג. צה, ב.
ד. כי״ל: שכיח.
ה. פ״ז ה״ב.
ו. כי״פ: בבשר.
ז. להלן ע״ב.
ח. לפירוש זה, וכ״נ שיטת רש״י, אין סומכין לכתחלה על מיעוט טרפות, שכן יש גם חשש של מיעוט נבלות ששחטן גוי שלא במקולין. אבל במקום שאין חשש מיעוט נבלות, כגון שנותן לו או מוכר לו בפני ישראל, שיש רק חשש מיעוט טרפות בזה לא חיישינן אפילו לשיטה זו. אכן, לפירושו השני של רבינו להלן, אין חוששין גם במקום שישנם שני החששות, שכן רובא הוא מן הכשרות, אבל למכור להם לכתחילה על סמך שמותר לקחת מהן, אסור. ולכן, לתקנת הטבחים שיוכלו למכור טרפות לעכו״ם, תיקנו שלא יקנו מהם אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו.
ט. פירוש רבינו הובא ברשב״א כאן ובתוה״ב בית שני שער ה עמ׳ 122, ובריטב״א ור״ן כאן.
י. סד, א. ועיין בדברי רבינו שם.
כ. פסחים מ, ב.
ל. שם.
מ. פ״ג הי״ג.
נ. בר״ן (לב, ב ד״ה גזירה) כתב: ׳שכן הדין בכל הדברים הניקחין מן העובדי כוכבים שכשהן אסורין אסור למכרן לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנה לישראל כדי שלא יארע דבר תקלה לישראל ע״י ישראל חבירו׳, וראה מנחת יעקב כלל מו אות לד שהטעם הוא משום שאין מבטלין איסור לכתחילה, עיי״ש. וראה עוד כתב סופר כאן ובשו״ת סי׳ כח, מנחת יצחק ח״ה סי׳ נט, שהוכיחו דין זה מכמה מקומות. [ולא הזכירו דברי רבינו המפורשים כאן].
ס. ר״ל באופן שהוא מיעוט, אפשר שדין ׳לפני עור׳ בזה הוא רק מדרבנן.
ע. בכי״פ ליתא תיבה זו.
פ. בחידושי הרשב״א: ׳וא״ת אם כן היאך העמידו (לסמוך) [בסמוך] משנתינו במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננו וכו׳ והא במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהם כלל, ואם כן מה הועילו בתקנתן׳.
צ. ראה להלן ע״ב ותוס׳ שם ד״ה אמר אביי, ובדברי רבינו להלן שם, ובחי׳ הרשב״א והר״ן בשם ר״ת.
ק. כי״ל: ואם טרפה.
ר. ראה דברי רבינו להלן ע״ב ד״ה והא דתניא.
ש. בכי״פ ליתא תיבה זו.
ת. בכי״פ ליתא תיבה זו.
א. להלן צה, א.
ב. ראה רשב״א וריטב״א כאן.
ג. בכי״ל: כל המקולין. ועל המלה ׳כל׳ כעין סימן מחיקה.
ד. כי״פ: שלוקחין.
ה. ד״ה אנו וד״ה מקולין וטבחי ישראל.
ו. פ״ז ה״ב.
ז. שם: קופד.
ח. פי׳ הגרא״ז: פי׳ האיש מצפורי אמר להטבח לקחתי ממך בעל כרחך ע״י העכו״ם ששלחתי ולקח ממך.
ט. בנדפס ׳ואמר לא׳. וכ״ה בירושלמי.
י. תוס׳ להלן צה, א ד״ה ובנמצא, עיי״ש, וראה רש״ש.
והדרינן לפרש גופא דשמעתא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין לעולם. ויש בכללה במקום שמכריזין והכריזו שני אלו הם היפך שורת הדין שאסורין ליקח ומותרין למכור אפילו חתוכה נמי לישדר לגוי בלי מנוקר ואפילו היא טריפה דהא לא יכלי׳ למזבן ישראל מנייהו כדאמרן אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו ובכללה מקום שעומדין על שורת הדין ששני אלו אסורין למכור ומותרין ליקח אפילו שלימה נמי לא לישדר ואפילו כשרה דילמא מחתך לה נכרי במקו׳ גיד הנשה ומזבן ליה פי׳ דלא חיישינן דעביד הכי הנכרי כדי להטעותינו דהא פרישנ׳ במסכת ע״א דלא חיישינן דעביד עכו״ם מידי להעבירנו אלא חיישינן הכא דעביד נכרי הכין להטביחה שיקפצו עליה יותר ללוקחה ממנו לפי שהיא מתוקנת לסעודה.
גמ׳ אלא כשלש ביצים. נ״ב ס״א שלש ביצים:
ירך חתוכה נמי [גם כן] יהיה מותר לישדר ליה [לשלוח לו], דהא [שהרי] לא אתו למזבן מיניה [לא יבואו ישראלים לקנות ממנו]! אלא תאמר שמדובר במקום שבו הטבחים מכריזין בכל מקרה בו נמכר בשר טריפה לגויים, ומשום כך נוהגים בני ישראל לקנות בשר אצל הגויים (כשלא הוכרז על טריפה שניתנה לגויים) — לא רק ירך חתוכה אין לשלוח לגוי, אלא אף ירך שלימה נמי [גם כן] לא לישדר ליה [לא ישלח לו], שיש לחשוש דחתיך ליה ומזבין ליה הגוי יחתוך אותה, את הירך עם הגיד שבה, וימכור אותה] לישראלי, ולא יוכל הישראלי להבחין שלא ניטל ממנה הגיד, ויבוא לאוכלו!
Consequently, it should also be permitted to send to a gentile a thigh that has been cut, because Jews will not come to purchase it from him. Rather, if the mishna is referring to a place where all the butchers are Jewish, and they announce every time they sell a tereifa to a gentile, in which case Jews may purchase meat from the local gentiles when such an announcement is not made, one should not be permitted to send even a whole thigh to a gentile, due to the concern that he might cut it up and sell it to Jews who would not realize that it still contains the sciatic nerve.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִי בָּעֵית אֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין וְאִי בָּעֵית אֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין.

The Gemara offers two answers: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa; and if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעי׳ אימא במקום שמכריזין ואי פרכת שלמין לא לישדר דילמא מחתיך לה ומזבין לה לישראל חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים באופנים שונים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו מכריזין הטבחים על מכירתו של בשר טריפה לגוי, ומדובר ביום שלא הכריזו על כך, וסימן הוא שלא נמכרה היום טריפה לגוי. ובאותו יום קונים בני ישראל בשר מאת הגוי. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שבמשנתנו מדובר במקום שבו אין הטבחים מכריזין על בשר טריפה שנמכר לגוי, ושם אין בני ישראל קונים בשר מאת הגוי.
The Gemara offers two answers: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa; and if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיבָּעֵית אֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין חִיתּוּכָא דְּגוֹי1 מִידָּע יְדִיעַ.

The Gemara explains: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa, and nevertheless it is permitted to send a whole thigh of meat to a gentile. There is no concern that the gentile will sell the thigh to a Jew, because the Jew would know that it is non-kosher by the manner of cutting of the gentile. Jewish butchers would cut the meat in a distinctive manner that would not be replicated by a gentile who cut the meat.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״דעובד כוכבים״.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חיתוכא דעובד כוכבים – בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח. ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם.
חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע – פירש בקונטרס דחיתוך דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך על יד עובד כוכבים לחבירו ולא עשה בו חותם דכשרה היא אם חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת גיד עכ״ל ותימה דאם כן לוקמיה אף כשאין מכריזין וחתוכה לא לישדר ליה דלמא אתי ליזדבוני לישראל דכיון דחיתוך דישראל מידע ידיע לא יחוש ישראל הבא לקנותה שמא טרפה היא דאם כן למה פתחה וחתכה כדרך שעושין כדי ליטול הגיד וכי תימא דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהיא טרפה דא״כ מטעם זה נאסור בשולח ירך לחבירו ע״י עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת וי״ל דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שלח לעובד כוכבים חייש ישראל במקום שאין מכריזין אע״פ שניטל גידה דלמא דלכך שלחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר ניקור דטרפה היא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

איבעית אימא במקום שמכריזין – פי׳ במקום שמכריזין ולא הכריזו או בדוכתא שעומדין על קו הדין כדכתיבנא וחתוכה דעכו״ם מידע ידעו פי׳ ודקאמרת דניחוש דילמא מחתך לה גוי ומזבן ליה לישראל סמכינן עליה שלא לנקרה יותר להא ליכא למיחש דחתוכה דעכו״ם מידע ידעי וטעמא דחתוכה דגוי מידע ידעו. פירש״י ז״ל משום דגוי אינו יודע לחתכה ולפורעה כדרך שהגיד מונח כמו הישראל שיודע ומכיר מקומו של גיד זה. וכתב עוד ז״ל ועל דא סמיך רבי בשולח לחבירו ירך על יד גוי ולא עשה בה חותם שאם הוא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד היא מותרת ע״כ. פי׳ לדבריו דהא ליכא למיחש שמא החליפה גוי בירך אחרת שלא היתה משובחת כשל ישראל וחתכה במקום גיד הנשה וחיטטה דהא חתוכה דגוי מידע ידעו שאינו יודע לנקרו כישראל וכתבו רבותי׳ הצרפתים ז״ל לפי סברא זו ה״ה דהיה מתיר רבינו ז״ל בשר מנוקר מחלבו יפה שהניח ישראל ביד גוי או ששלחו לחבירו בלא חותם דניקור חלב דעכו״ם מידע ידעו ומיהו דוקא בכי הא שהניח ירך או בשר שלו ביד גוי דלא חיישינן לאחלופי מהאי טעמא דאמרינן אבל בשר או ירך הנמצא מנוקר ביד גוי דלא דחיישינן שמא נקרה ישראל לעצמו ואח״כ מצא שהיה טריפה ומכרו לגוי זה משום דבזמני לו בשר הנמצא ביד גוי אסור דהא איכא רוב טבחי עכו״ם או מחצה ולא התיר רבינו ז״ל אלא דלא ניחוש לחלופי ונימא כאן נמצא כאן היה ומעתה מה שהתיר רבי ז״ל בשולח ירך מנוקר לחבירו בלא חותם אין זה אלא כשהודיעו בכתיבו הניכר לו שהוא שולח לו ירך מנוקר בלא חותם ומעתה נסתלקה קושיא גדולה שהיו מקשים על שמעתתינו לפי שיטה זו אמאי אוקמא השתא במקום שמכריזין נוקמא אפילו במקום שאין מכריזין והיינו טעמא דחתוכה לא לישדר משום דכיון שהוא חתוכה על יד ישראל הרי הוא רואה שלא חותכה גוי דחתוכי׳ מידע ידעו. וכיון שהוא מחותך כדרך ישראל חותכה אתי למיכל מיניה דקסבר שיהא כשירה דאלמא שהיא אינה כשרה לא היה ישראל מחטטה ובמה שכתבנו לא קשיא דבהא וודאי במקום שאין מכריזין שמותר לימכר לגוי נבילות וטריפות מחשי חיישי ישראל. כי אחר שהתחיל ישראל לחותכה נודע לו שהיא טריפה ומוכרה לעכו״ם וכו׳ דהא לא איתחזק לן התירא ברשות גוי זה והכל מודים לפי שיטה זו דוק׳ בבשר מנוקר לא חיישי׳ לחלופי והוי כחות׳ אבל שחיטה עצמה לא הוי סימן לא בעוף ולא בבהמה כדרך שהי׳ אומר הרב בעל העיטור ז״ל דבר שחיטה דישראל לדעכו״ם לא ידיע. ותדע דבפ׳ אלו מציאות לא התירו משום שחיטה אלא במקום טבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו״ם מותר.
ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו מכריזין על מכירת בשר טריפה לגוי, והטעם שמותר לשלוח לגוי ירך שלימה ואין חוששים שיחתוך הגוי את הירך, ועלול ישראל להיכשל באכילת גיד הנשה — כיון שחיתוכא [החיתוך] של הגוי, מידע ידיע [ידוע], שניכר שהוא של גוי. ולכך אין מקום לחשש שיחתוך הגוי ולא יבחינו בכך בני ישראל.
The Gemara explains: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa, and nevertheless it is permitted to send a whole thigh of meat to a gentile. There is no concern that the gentile will sell the thigh to a Jew, because the Jew would know that it is non-kosher by the manner of cutting of the gentile. Jewish butchers would cut the meat in a distinctive manner that would not be replicated by a gentile who cut the meat.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִיבָּעֵית אֵימָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין גְּזֵירָה אשֶׁמָּא יִתְּנֶנָּה לוֹ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל אַחֵר.

And if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa, and nevertheless it is prohibited to give the gentile a thigh that has been cut up. The Sages issued a decree against doing so, lest he give it to the gentile in the presence of another Jew, who will think that it is kosher and purchase it from the gentile.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא מקום שאין מכריז ואי פרכת חתוכה נמי לישדר דלא אתי למיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר כו׳:
ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין – ודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה. נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני׳ דהכא בדליכא למיגזר ה״ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי׳ בי׳ בשמעתין, כ״ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל״ל האי ואיב״א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו׳, ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא״כ) [דאל״כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל״ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע״ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.
ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין – פי׳ וה״ה במקום שמכריזין והכריזו דתרווייהו חד דינא אית ליה דמותר למכור טריחה לעכו״ם ואסור ליקח בשר מהם ודקאמרת דחתוכה נמי לישדר דהא לא מיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל נר׳ מפרש״י ז״ל שהוא מפרש גזירה שמא יתננה לנכרי סתם בפני ישר׳ ואותו ישר׳ סבור שניטל גידה לגמרי ואוכלה כמות שהיא וזה תימא האיך אינו חושש שמא טריפה היא דהא במקום שאין מכריזין מותר למכור טריפה לגוי סתם ואפילו משום גניבת דעת ליכא שהכל יודעים שאנו מוכרין להם טריפותינו וכ״ש דאכתי לא נחתינן השת׳ למידע דאיכא בהא משום גניבת דעת וכ״ת דסמיך אותו ישראל שהיא כשרה לפי שרואה אותה חתוכה במקום גיד הנשה בחיתוך ישראל הא כתיבנא לעיל שאף לדעת רש״י ז״ל שאין זה סימן להתיר במקום שאין מכריזין כיון שלא הפקדנוה אנו ברשותו של עכו״ם לכך פי׳ בתוספת דהכי פירושו שמא יתננה לו בפני ישראל בפירו׳ בתורת כשירה או שהיה יודע בה אותו ישראל הרואה שהיה כשרה והשתא סמיך שהיא חתוכ׳ ומחוטטת כראוי ואכיל להו ומה שגזרו כאן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל מה שלא עשו כן במסכת ע״א בענין ההיא ביתא דחוטי דנפל ביה חמרא דיין נסך וכן מה שחשו בכל השמועות שלא ידקדק הרואה שהיא מחוטטת כראוי טעמא דמילתא לפי שהיו מזלזלים בזמן ההוא בענין גיד הנשה כדאמרינן לעיל מעיקר׳ סברי כרבי יהודה כנ״ל ואי בעית אימא משום דגניב לי׳ לדעתי׳ פי׳ ואיבעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין וטעמא דחתוכ׳ לא לישדר לאו משום דאתי למיזבן מיניה כלל אלא איסורו משום דגניב דעתו דנכרי ופירש״י ז״ל כי עכו״ם סבר שישראל הזה ששולחו לו אוהבו מאוד כיון ששלחו ליה דורון מה שכבר טורח בו ישראל לנקרו לאכילתו ויפה כיון ז״ל דהא ודאי אי לא האי טעמא יותר היה רוצה הנכרי שישלחנה שלמה שיהנה בגיד ושמנו.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר טריפה לגוי, ובאותו מקום אין בני ישראל קונים בשר מן הגוי, ומשום כך מותר לשלוח להם ירך שלימה. וזה שאסרו לשלוח להם ירך חתוכה — הרי זו משום גזירה שגזרו חכמים בדבר, ומפני החשש שמא בן ישראל יתננה לו לגוי את הירך החתוכה בפני ישראל אחר, וישראלי הרואה כן עלול לחשוב שאין זה בשר טריפה ויבוא לקנותה מן הגוי. ומאחר וזו היא ירך חתוכה, עלול הישראלי הקונה לחשוב שהוצא גיד הנשה מן הירך כראוי.
And if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa, and nevertheless it is prohibited to give the gentile a thigh that has been cut up. The Sages issued a decree against doing so, lest he give it to the gentile in the presence of another Jew, who will think that it is kosher and purchase it from the gentile.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִי בָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּקָא גָנֵיב לֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל באָסוּר לִגְנוֹב דַּעַת הַבְרִיּוֹת וַאֲפִילּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי1.

And if you wish, say that there is an entirely different reason why one may not send a gentile a cut-up thigh without removing the sciatic nerve: Because he thereby deceives the gentile. The gentile will think that the Jew has exerted himself to cut up the leg and remove the sciatic nerve and that although the Jew could have eaten the meat himself he decided to send it to the gentile. The gentile will therefore be more appreciative of the gift than he would be if he realized that the sciatic nerve had not been removed. This is as Shmuel said: It is prohibited to deceive people, and even to deceive a gentile.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא משום דקא גניב ליה לדעתיה כלומר למה אמרי׳ שולח אדם ירך לעובד כוכבים שלימה אין חתוכה לא דגיד עץ בעלמא הוא [משו״ה] משדר ליה שלימה1 כגונב ליה לדעתיה דמקומו ניכר אבל אי משדר חתוכה גניב ליה לדעתיה דסבר ישראל עצמו חתכה ונטל ממנו גיד הנשה והכל כשר:
1. נראה דצ״ל אי משדר ליה שלימה לא גניב ליה לדעתיה דהא מקומו ניכר אבל וכו׳.
ואיבעית אימא – טעמא דמתני׳ דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה.
משום דגונב דעתו – דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח״כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם.
כדאמר שמואל אסור לגנב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי – וא״ת מה הוצרך להביא שמואל בזו דהא תניא לה בהדי׳ במתני׳ דלקמן אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו״ם מפני שמטעהו ולא סגי׳ דלא הוי ידעי׳ לה לההיא מתניתא דהא סוגי׳ דגמרא היא דההיא דרבינא ורב אשי וי״ל דאי מההיא ה״א דוקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי קמ״ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת העכו״ם. ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותי׳ בשם בעלי התוס׳ ז״ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו׳: וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט הנכרי ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי שאין חילול השם בדבר ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו והיינו נמי דיהביה אנחתא בלא תגנבו ואע״ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון ובתוספתא דב״ק איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות.
הא דשמואל לאו בפירוש איתמר וכו׳ עד תרנגולת טריפה הוי ויהבי׳ ניהלה בסך דשחוטה – ויש גורסין במר שחוטה כלומר במקום שחוט׳ והכל אחד ואמרי׳ וכי מכללא מאי ומהדרי׳ למ״ד תרנגולת טריפ׳ הוי קפיד משום דאמר ליה אמאי תשה׳ אסורא ותקשו בתו׳ אמאי נקיטי דקפדי מהאי טעמא נימא דקפיד שמא נתנו לו בפני ישראל ואכיל מיניה כיון דשמא דיהבי׳ להו בתורת שחיטה ותירצו דא״כ הא ש״מ דאסור לגנוב דעתו של גוי דאי לא מנא ידע אותו ישראל שזה הנותן לגוי קושטא קאמר ולא גניב דעתי׳ לגוי ולמ״ד אנפקא א״ל אנפקא חיי משמע פי׳ וכל קפדתו של שמואל לא היה אלא לפי שהעבירו על דעתו שאמר לו ליתן אנפקא חי׳ ויהיב לי׳ מזגא.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] בטעם הדבר שאסור לשלוח לגוי ירך חתוכה (במקום שבו אין מכריזים על מכירת בשר טריפה לגוי) — משום דקא גניב ליה לדעתיה [שהוא הישראלי גונב את דעתו של הגוי], שהגוי סבור שישראלי זה ששלח לו את הירך החתוכה עשה כן משום שהריהו מחבבו ביותר, עד שטרח וחתך את הירך כדי להוציא את גיד הנשה מתוכה, וראויה היתה ירך זו להיאכל על ידי השולח, ועמד ושלחה לגוי. ומתוך כך הגוי מחזיק לו טובה בחינם לישראל זה. שכן אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ובכלל זה אפילו דעתו של גוי.
And if you wish, say that there is an entirely different reason why one may not send a gentile a cut-up thigh without removing the sciatic nerve: Because he thereby deceives the gentile. The gentile will think that the Jew has exerted himself to cut up the leg and remove the sciatic nerve and that although the Jew could have eaten the meat himself he decided to send it to the gentile. The gentile will therefore be more appreciative of the gift than he would be if he realized that the sciatic nerve had not been removed. This is as Shmuel said: It is prohibited to deceive people, and even to deceive a gentile.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהָא דִּשְׁמוּאֵל לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה קָא עָבַר בְּמַבָּרָא א״לאֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ פַּיְּיסֵיהּ לְמַבּוֹרֹיָה פַּיְּיסֵיהּ וְאִיקְּפַד.

And the Gemara points out that this ruling of Shmuel was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, i.e., it was inferred based upon the following incident: Shmuel was once crossing a river in a ferry [mavra]. He said to his attendant: Compensate the ferryman with an appropriate gift. The attendant compensated him, but Shmuel became angry with his attendant.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פייסיה למבוריה – תן שכרו לבעל המעבורת.
מברא – ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר.
א מתוך שהובאה דעת שמואל מרחיבים בה דברים: והא הלכה זו] של שמואל, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] מפיו כהוראה מפורשת, אלא מכללא איתמר [מכלל מעשה שהיה נאמרה]. שכן פעם אחת שמואל הוה קא עבר במברא [היה עובר את הנהר במעבורת], אמר ליה לשמעיה [לו שמואל לשמשו]: פייסיה, למבוריה [פייס, הנח דעתו בתשלום הוגן, את בעל המעבורת], עמד השמש ופייסיה ואיקפד [פייס אותו, והקפיד על כך שמואל].
And the Gemara points out that this ruling of Shmuel was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, i.e., it was inferred based upon the following incident: Shmuel was once crossing a river in a ferry [mavra]. He said to his attendant: Compensate the ferryman with an appropriate gift. The attendant compensated him, but Shmuel became angry with his attendant.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מ״טמַאי טַעְמָא אִיקְּפַד אָמַר אַבָּיֵי גתַּרְנְגוֹלֶת טְרֵפָה הֲוַאי וְיַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמָר דִּשְׁחוּטָה רָבָא אָמַר אַנְפָּקָא אֲמַר לֵיהּ לאשקויי וְאַשְׁקְיֵיהּ חַמְרָא מְזִיגָא.

The Gemara asks: What is the reason that Shmuel became angry? Abaye said: The compensation that the attendant gave the ferryman was a chicken that was a tereifa, and he gave it to him as though it were a slaughtered, kosher chicken. Rava said: Shmuel told him to give the ferryman wine for drinking in an anpaka, i.e., a utensil that holds a quarter-log and which was generally used for undiluted wine, but he gave him diluted wine for drinking. According to both Abaye and Rava, Shmuel was upset that his attendant deceived the gentile ferryman.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תרנגולת טרפה יהב ליה כו׳ כלומר בשכר המעבר וא״ל לאחר דשחוטה כשרה הוות:
אנפקא א״ל לאשקוייה כלומר יין חי א״ל שמואל לשמעיה לאשקוייה ואשקייה יין מזוג. וא״ד אנפקא זהו אספרגוס:
ערך אנפק
אנפקאאנבג אנטל (בבא בתרא נח:) אנפקא דחמרא (גיטין סט:) אנפקא אמר ליה אשקייה ואשקיה חמרא מזוגא אנפקא חמרא חייא משמע (חולין צד.) דשולח אדם אמר ליה לישתי מר אנבג אמר ליה מי סאני ליה למר למימר אספרגוס כדאמו׳ רבנן או אנפק כדאמרי אינשי (קידושין ע) פירוש כלי מחזיק רביעית:
ערך מר
מרב(חולין צד.) תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה. (בכורות כט:) ההוא טבחא דהוה חשיד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא פי׳ בתמורת וחלוף:
א. [איין קוואטירל.]
ב. [אויס טושען.]
במר דשחוטה – בחילוף שחוטה בחזקת שחוטה וחבירו בבכורות (דף ל.) ההוא טבחא דמזבין תרבא דאטמא במר דכנתא. ולי נראה דלשון תמורה הוא. דהאי דטרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה.
ואשקייה חמרא מזיגא – והעובד כוכבים סבור שהיין חי.
טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה – וא״ת לעולם אימא לך דמותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים ואיקפד משום דאמר לו לעובד כוכבים שחוטה היא ואיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו וי״ל דמ״מ איכא למידק מיניה דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אומר כן.
רש״י בד״ה במר דשחוטה כו׳ במר דכנתא ולי נראה דלשון תמורה הוא האי טריפה לאו דוקא כו׳ כצ״ל:
תד״ה טרפה הואי ויהבה וכו׳ וי״ל דמ״מ כו׳ דאי שרי ליכא למיחש כו׳ עכ״ל ולקמן בשמעתין כתבו התוס׳ לפר״ת דרך אחרת בזה דיודע היה שמואל שבצנעה נתן לו ולא היה לו להקפיד אלא משום גניבת דעת ע״ש והיינו משום דהכא אפשר לפרושי גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר שאינו אומר בפירוש שהיא מנוקרת אלא דנותן לו בסתם וישראל הרואה שנותן הטבח לעובד כוכבים בפניו ואינו חש לומר שהיא טריפה סבור דודאי היא כשרה כנראה מפרש״י לקמן והשתא אף אם היה מותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים לא יחוש הישראל דלגנוב דעת העובד כוכבים עושה כן כיון דאינו אומר לו כלום אלא נותן לו בסתם אבל לקמן לפר״ת שפירש דהך גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל נמי מיירי באומר בפירוש שהיא מנוקרת וע״כ אית לן למימר דלא אסיק אדעתיה שלהטעותו א״ל כן וא״כ בהך דשמואל אידחי תירוצם שכתבו הכא ולכך הוצרכו שם לתרץ בדרך אחרת דיודע היה שמואל שבצנעה כו׳ ודו״ק.
תרנגולת טריפה הואי כו׳. ואפי׳ דטעות כנעני היה שרי היינו באינו משקר לו בדיבורו אבל הכא שמכר לו בתורת שחוטה כמ״ש רש״י לקמן אסור וע״ש בתוספות וק״ל:
ושואלים: מאי טעמא איקפד [מה הטעם הקפיד] שמואל על כך? אמר אביי: תרנגולת טרפה הואי [היתה] זו שנתן השמש לבעל המעבורת בשכרו, ויהבה ניהליה במר [ונתן אותה לו כמו היתה זו] תרנגולת שחוטה, ונמצא שגנב את דעתו של הגוי, ועל כך הקפיד שמואל. רבא אמר כי סיבת הדבר ששמואל הקפיד על השמש היתה משום ששמואל באנפקא [כלי המשמש לשתיית יין חי] אמר ליה לאשקויי [לו להשקותו את בעל המעבורת], ואילו הוא אשקייה חמרא מזיגא [השקה אותו יין מזוג], ועל גניבת דעת זו הקפיד שמואל.
The Gemara asks: What is the reason that Shmuel became angry? Abaye said: The compensation that the attendant gave the ferryman was a chicken that was a tereifa, and he gave it to him as though it were a slaughtered, kosher chicken. Rava said: Shmuel told him to give the ferryman wine for drinking in an anpaka, i.e., a utensil that holds a quarter-log and which was generally used for undiluted wine, but he gave him diluted wine for drinking. According to both Abaye and Rava, Shmuel was upset that his attendant deceived the gentile ferryman.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְכִי מִכְּלָלָא מַאי למ״דלְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה הֲוַאי א״לאֲמַר לֵיהּ אַמַּאי תְּשַׁהֵא אִיסּוּרָא.

The Gemara asks: And if Shmuel’s opinion was derived by inference, what of it? The story clearly demonstrates that according to Shmuel it is prohibited to deceive a gentile. The Gemara answers that it cannot be ascertained with certainty that this is the reason Shmuel became angry. According to the one who said it was a chicken that was a tereifa that was given as compensation, perhaps Shmuel became angry and said to his attendant: Why did you retain in your possession an animal that is forbidden for consumption? This could have led to a Jew accidentally eating it.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאי מכללא מאי כלומר אמרת והא דשמואל לאו בפירוש איתמר דאסור לגנוב דעת הבריות אלא מכללא דמעברא דאיקפד בשביל שמעיה דנתן לא״י תרנגולת טרפה בכלל שחוטה מהאי קפידא איתמר משמיה דשמואל1 אפי׳ איתמר משמיה מההוא קפידא מאי ודאי כן הוא ואינו דאיקפד אי לאביי תרנגולת כו׳ כלומר אפי׳ דחזינן דאיקפד לא אמרינן משמיה בפירוש דאסור לגנוב דעת הבריות אי משום דאיקפד לא איקפד לשמעיה בשביל דגנב דעתו של א״י אלא א״ל לא ליבעי ליה כו׳ אי לרבא אנפקא חייא משמע כלומר שאינו מזוג ומיחזי כגזל גמור:
1. נראה דצ״ל איתמר משמיה דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות אפי׳ כו׳ כן הוא דאל״ה אמאי איקפיד: אי לאביי וכו׳.
וכי מכללא מאי – מה לנו אי איתמר מכלל אי בפירוש הא מהא כללא שפיר שמעינן ואמאי אשמעינן גמרא דלאו בפירוש אתמר ומה יש לנו לגמגם בכלל זה.
למ״ד טרפה הואי – איכא למימר דלאו משום גניבות דעת איקפיד אלא משום דאשהייה גביה עד השתא.
ושואלים: וכי מכללא מאי [ואם מכלל מעשה הובן שזו דעת שמואל, מה בכך]? והלא על כל פנים למדים אנו כי דעתו של שמואל שאסור לגנוב את דעת הבריות, ואף זו של הגוי! ומסבירים: מאחר ולא אמר שמואל כן במפורש — אין זו הוראה גמורה, כי ניתן לפרש את הקפדתו של שמואל על שמשו מטעם אחר: למאן דאמר טרפה הואי דעת מי שאמר כי תרנגולת טריפה היתה] זו שניתנה לבעל המעבורת, אמר ליה [לו] שמואל לשמש בהקפדה: אמאי תשהא איסורא [מדוע אתה משהה ברשותך דבר איסור כתרנגולת טריפה זו], שאפשר להיכשל בו?
The Gemara asks: And if Shmuel’s opinion was derived by inference, what of it? The story clearly demonstrates that according to Shmuel it is prohibited to deceive a gentile. The Gemara answers that it cannot be ascertained with certainty that this is the reason Shmuel became angry. According to the one who said it was a chicken that was a tereifa that was given as compensation, perhaps Shmuel became angry and said to his attendant: Why did you retain in your possession an animal that is forbidden for consumption? This could have led to a Jew accidentally eating it.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) למ״דלְמַאן דְּאָמַר אַנְפָּקָא א״לאֲמַר לֵיהּ לְאַשְׁקוֹיֵי אַנְפָּקָא חַיָּיא מַשְׁמַע.

Similarly, according to the one who said that Shmuel told him to give the ferryman wine to drink in an anpaka, since anpaka indicates undiluted wine and the attendant gave the ferryman diluted wine, perhaps Shmuel became angry simply because his attendant disobeyed his instruction.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אנפקא חייא משמע – משום יקרא דידיה איקפיד שעבר על דבריו.
גדולי המפרשים למדו מכח סוגיא זו שכל שנקר את הבשר ולא נודע לנו טיבו ואין לנו מי שיכיר אם נתנקרה יפה אם לאו שסומכין עליו ואומרין רוב מצויין אצל ניקור מומחין הם שאל״כ למה אמרו חתוכה לא והרי אי אפשר לו לאכול עד שיראנה לבקר אלא ודאי אין צריך להראותה וסומכין על שרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן וכן בחלב וכן בכל המצות על הדרך שאמרוה בשחיטה ואף לענין תרומה אמרו (חולין י״ב.) שאם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום שמא אחר שמע ותרם שלא מדעת הא אם אמר כל הרוצה לתרום יתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן ואע״פ שאפשר שלא קרא שם שסומכין על שרוב מצויין לתרום מומחין הם וכן בכל המצות:
גדולי האחרונים למדו ממשנתנו שגיד הנשה מותר בהנאה שאלו היה אסור בהנאה אף נתינתו לגוי היתה אסורה שהמתנה הנאתו היא ויש חולקין בזו מכח שמועות שבתחלת פרק כל שעה ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו למעלה (חולין צ״ב:):
אנפקא חייא משמע כו׳. ק״ק דעיקר התירוץ שעבר על דבריו חסר מן הספר דהא דאנפקא חייא משמע נמי היה ידע דאל״כ לית ביה גניבת דעת ויש ליישב:
ולמאן דאמר אנפקא אמר ליה לאשקויי דעת מי שאומר כי אנפקא אמר לו להשקות], ואילו הוא השקה אותו יין מזוג — הקפיד עליו שמואל, משום שכאשר הוא הורה לו להשקות את בעל המעבורת ״אנפקא״, אנפקא חייא משמע [יין חי משמע] דבריו היה, ולא יין מזוג, והקפיד עליו שמואל על שעבר על דבריו.
Similarly, according to the one who said that Shmuel told him to give the ferryman wine to drink in an anpaka, since anpaka indicates undiluted wine and the attendant gave the ferryman diluted wine, perhaps Shmuel became angry simply because his attendant disobeyed his instruction.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תַּנְיָא הָיָה ר׳רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר דאַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִסְעוֹד אֶצְלוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרוֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל.

§ Apropos the prohibition against acting deceitfully, the Gemara cites other statements on this topic. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person may not importune [yesarhev] another to eat with him, making it seem as though he genuinely wants his company, but in reality he entreats him only because he knows that the other will not eat with him, i.e., will not accept the invitation. And similarly, one may not send another person many gifts merely because he knows that the other will not accept them.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא ירבה בתקרובת – כלומר לא ישגר לו דורונות:
לא יסרהב – לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן.
ב מתוך שהובא למעלה איסור גניבת דעת, מביאים עוד בענין זה. תניא [שנויה ברייתא], היה ר׳ מאיר אומר: אל יסרהב (יפציר) אדם לחבירו לסעוד אצלו, וכשהוא יודע בו בחבירו שאינו סועד אצלו. שהרי זו גניבת דעת, שחבירו סבור שהוא מזמינו בכנות, ולאמיתו של דבר לא התכוון לכך. ובדומה לכך לא ירבה לו בתקרובת (מתנות) וכשהוא יודע בו שאינו מקבל מתנות.
§ Apropos the prohibition against acting deceitfully, the Gemara cites other statements on this topic. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person may not importune [yesarhev] another to eat with him, making it seem as though he genuinely wants his company, but in reality he entreats him only because he knows that the other will not eat with him, i.e., will not accept the invitation. And similarly, one may not send another person many gifts merely because he knows that the other will not accept them.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי אא״כאֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ הוְלֹא יֹאמַר לוֹ סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ מוּתָּר.

And one may not open barrels of wine for a guest if they have already been sold to a storekeeper, unless he notifies the guest beforehand that the barrel had been sold. And he may not say to another: Anoint yourself with oil, and place an empty jug before him with the knowledge that he will not attempt to anoint himself. But if he does so for the guest’s honor, to show that he holds his guest in high esteem, rather than to deceive the guest so that he will feel indebted to him, it is permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא יפתח לו חביות כו׳ – כלומר הוא מכר חביותיו לחנוני וחנוני עומד לפותחן למוכרן מיד ובא אוהבו לביתו ויבקש ממנו מכור לי יין מאותו חבית אל יאמר לו אם לא בשביל אהבתך לא הייתי פותחו וגונב דעתו שהחנוני עתיד למוכרו:
ואל יאמר לו סך שמן – כלומר הפך של שמן יהיה בידו ואין בו כלום שהריק השמן ממנו אל יאמר לו רוצה [אתה] לסוך שמן מן הפך הזה ואין בו כלום וגונב דעתו:
ואם בשביל כבודו – כלומר ישבו שם בני אדם וחולק לו כבוד בשביל בני אדם:
ולא יפתח לו כו׳ – כל חביותיהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד ע״י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו.
אא״כ הודיעו – מכרתיה לחנוני ואיני נפסד.
לא יביא לו פך ריקן ויאמר לו סוך שמן – מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן.
ואם בשביל כבודו – של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר.
ולא יפתח לו. כל חביות הן מגופות, וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית יין להשקותו יין חזק, והוא סבור שעכשיו הוא פותחה, ואם מכר חבית לחנוני שלימה ועדיין היא אצלו, לא יפתחנה לחכם הבא אצלו, מפני שגונב דעתו להחזיק לו טובת חנם, כסבור זה הפסד גדול נפסד על ידי, שהרי תשאר החבית חסרה ויתקלקל יינה, וזה לא יפסיד בה כלום, שהרי ימסרנה מיד לחנוני שמכרה לו. אלא אם כן הודיעו. ואמ׳ לו מכרתיה לחנוני ואיני מפסיד בכך דבר. ולא יביא פך ריקם ויאמר לו סך שמן מפך זה, לפי שיודע בו שאינו סך, וגונב דעתו, כסבור זה שיש בו שמן. ואם בשביל כבודו. להודיע לבריות שחשוב הוא עליו. מותר.
חביות המכורות כו׳. עיין פרש״י ולולי פירושו נראה לכאורה דלאו משום הפסד שתהיה חסרה נגעו בה אלא כיון שמכרה כבר לחנוני אסור לו ליטול ממנה בלי רשות החנוני וכשהוא פותחם כאילו הוא רוצה לטעום כולם בשבילו לראות החזק והטוב בהם הרי הוא גונב דעתו אלא א״כ הודיעו לאורח שמכרם ולכבדו נגד הבריות עושה כן ואפשר לומר דאי משום כבודו בלא הודיעו נמי שרי כדקתני גבי פך ריקן וק״ל:
מפני שמטעהו כו׳. ק״ק דהיאך מטעהו וגונב דעתו דהא לשתותו שם מביאו בבית האבל לנחמו ביין ואפשר שהיה דרכם שכ״א מביא שם ולא היו שותין מכולן והיה זה יכול להשמט עם לגין שלו שלא יהיו שותין ממנו ובהכי ניחא בלגין המתקשקש משמע שהוא נראה חסר ע״י קשקוש מאי מטעהו שייך בו אבל כיון שלא שתו את כולן בחזרתו יראה לגין המתקשקש ומטעהו שאבל יסבור ששתו ממנו עד שנעשה ריקן ואשמועי׳ דאעפ״כ לכבדו בחבר עיר שרי וק״ל:
ובדומה לכך, לא יפתח לו לאורח הסועד אצלו חביות המכורות כבר לחנוני. שכן האורח סבור כי המארח פתח את חבית היין לכבודו, ואין פותחים חבית חדשה אלא לכבודו של אורח חשוב (שכן יין משובח הוא זה הבא מחבית שעתה נפתחה. ומשעה שנפתחת חבית היין, היין שבה הולך ומאבד את ערכו). ולאמיתו של דבר לא פתח המארח את החבית אלא משום שהריהו עומד להעבירה אל החנווני, המוכר יין בחנותו. אלא אם כן הודיעו שהוא פותח את החבית בין כה וכה, עבור החנווני. ובדומה לכך, לא יאמר לו לאורחו ״סוך שמן״, בזמן שיודע שהאורח לא יסוך מהפך שלפניו, אם היה זה פך ריקן משמן. ואולם אם המארח עשה כן, לא על מנת שיחזיק לו האורח טובה על כך, אלא בשביל כבודו של האורח, שמראה בכך שנחשב הוא בעיני מארחו — מותר הדבר.
And one may not open barrels of wine for a guest if they have already been sold to a storekeeper, unless he notifies the guest beforehand that the barrel had been sold. And he may not say to another: Anoint yourself with oil, and place an empty jug before him with the knowledge that he will not attempt to anoint himself. But if he does so for the guest’s honor, to show that he holds his guest in high esteem, rather than to deceive the guest so that he will feel indebted to him, it is permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִינִי וְהָא עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יְהוּדָה פָּתַח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לַחֶנְוָנִי אוֹדוֹעֵי אוֹדְעֵיהּ וְאִיבָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי עוּלָּא דְּחַבִּיב לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה דִּבְלָאו הָכִי נָמֵי פַּתּוֹחֵי מִפְתָּח ליה.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Ulla happen to come to the house of Rav Yehuda, and Rav Yehuda opened barrels of wine for Ulla that had already been sold to a storekeeper? The Gemara answers: Rav Yehuda notified Ulla that he was not opening the barrels especially for him. And if you wish, say that Ulla is different from an ordinary guest because he was very dear to Rav Yehuda, so that even without this, i.e., even if he had not already sold the barrels to a storekeeper, Rav Yehuda would have opened the barrels for him.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים על מה ששנינו שאין פותחים לאורח חבית חדשה המכורה לחנווני: איני [האמנם כן הוא]? והא [והרי] עולא איקלע לבי [נזדמן לבית] רב יהודה, פתח לו חביות המכורות לחנוני! ומשיבים: רב יהודה אודועי אודעיה [הודיע לו לעולא] שחביות אלה הינן מכורות לחנווני. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שאני [שונה] הוא עולא מסתם אורח, שכן חביב ליה [עליו] על רב יהודה, דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה [שבלי זה, שהחביות היו מכורות לחנווני, גם כן היה פותח לו חבית חדשה], ואם כן לא הטעה אותו.
The Gemara asks: Is that so? But didn’t Ulla happen to come to the house of Rav Yehuda, and Rav Yehuda opened barrels of wine for Ulla that had already been sold to a storekeeper? The Gemara answers: Rav Yehuda notified Ulla that he was not opening the barrels especially for him. And if you wish, say that Ulla is different from an ordinary guest because he was very dear to Rav Yehuda, so that even without this, i.e., even if he had not already sold the barrels to a storekeeper, Rav Yehuda would have opened the barrels for him.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ולֹא יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית הָאֵבֶל וּבְיָדוֹ לָגִין הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ וְלֹא יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר מוּתָּר.

The Sages taught in a baraita: A person may not go to a house of mourning with a wine jug [lagin] in his hand that is mostly empty and where the small amount of wine rattles about, because the mourner will think that his visitor is bringing him a full jug of wine. And he may not fill up that jug of wine with water, because he thereby misleads the mourner into thinking he has brought him a full jug of undiluted wine. But if there is a crowd of people [ḥever ir] and the guest wants to honor the mourner in their presence, it is permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לגין המתקשקש – כלומר שאין בו אלא מעט יין:
ואם יש בו חבר עיר – כלומר תלמיד חכם ודאי בשביל כבודו הוא עושה ואין לו יכולת למלאנו יין מותר:
ערך קשקש
קשקשא(חולין עד:) נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו (חולין צד.) תנו רבנן לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש (חולין קכה) כיון דאיכא כזית מת המתקשקש:
ערך חרז
חרזב(חולין צד) אמר רב חריזים הרי הן סימן פי׳ דץ ביה קוץ או מידי אחרינא בשנים או בשלשה מקומות כדאמרינן (בבא מציעא קטז.) קני דחירזא זה סימן. (יבמות עה.) ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילוא בבצים. (גיטין פט) סתם בדידיה קיימא דאיבעי מחריז נפשיה בסילוא ולא ניים פי׳ מכה עצמו בקוץ שלא יישן:
א. [קלינגען, אנשלאגן.]
ב. [דורך באהרען.]
המתקשקש – חסר. לפי שזה סבור שהוא מלא.
שמתעהו – גונב דעתו.
ואם יש שם חבר עיר – חבורות עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב את האבל בעיניהן שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ״כ.
מותר – דגדול כבוד הבריות.
לגין המתקשקש. כלומ׳ שהוא קצת ריק. מפני שמתעהו. שחושב האבל שמלא הוא על כל גדותיו, ומחזיק לו חנות רבות. ואם היה שם חבר עיר. שיש רבים שם, וזה המביא הלגין מתכוין להחשיב האבל בעיניהם, שיאמרו כמה חשוב הוא זה שזה מכבדו כל כך.
מי שיש לו דבר שאין ראוי לו לאכילה כגון ירך שלא ניטל גידה ואינו יודע ליטלן וכיוצא בזה לא ישלחנו לגוי על דרך שיהא נראה לו שמשום כבודו הוא שולחה הואיל ואינו שולחה אלא מצד שאינה ראויה לו אלא אם ישלחנה לו יודיענו שמתוך דבר זה הוא שולחה ואם ירצה יקבלנה ואם עשה כן שלא בהודעה הרי זה גניבת הדעת וכבר אמרו אסור לגנוב דעת הבריות אפי׳ של גוי:
ג ומביאים עוד מענין הטעיית הבריות. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לא ילך אדם לבית האבל, ובידו לגין (כד) המתקשקש, שאינו מלא יין, ואולם האבל סבור שלגין זה מלא יין. ולא ימלאנו לאותו לגין במים, מפני שמתעהו את האבל הסבור שלגין יין הביא. אבל אם יש שם חבר עיר (ציבור, קבוצה גדולה של אנשים), וכוונת מביא הלגין לכבד את האבל, שיראו אנשים כי מכובד האבל בעיני המביא — מותר הדבר. ועוד מענין הטעיית הבריות.
The Sages taught in a baraita: A person may not go to a house of mourning with a wine jug [lagin] in his hand that is mostly empty and where the small amount of wine rattles about, because the mourner will think that his visitor is bringing him a full jug of wine. And he may not fill up that jug of wine with water, because he thereby misleads the mourner into thinking he has brought him a full jug of undiluted wine. But if there is a crowd of people [ḥever ir] and the guest wants to honor the mourner in their presence, it is permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן זלֹא יִמְכּוֹר אָדָם לַחֲבֵירוֹ סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלַל שֶׁל חַיָּה שְׁחוּטָה מִפְּנֵי ב׳שְׁנֵי דְבָרִים א׳אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ וא׳וְאֶחָד מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

The Sages taught in a baraita: A person may not sell to another a sandal made from the hide of an animal that died of natural causes as though it were a sandal made from the hide of a healthy animal that was slaughtered. This is prohibited due to two factors: One, because he misleads the customer into thinking that the leather is of higher quality than it really is; and another, because of the danger involved, as it is possible that the animal died from a snakebite and the poison seeped into the part of the animal’s hide from which the sandal is made.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סנדל של מתה – כלומר סנדל של עור בהמה שמתה מאיליה בכלל סנדל בהמה שנשחטה שאין סנדל של מתה טוב כשל שחוטה:
מפני הסכנה – שמא נשכה נחש וישב הארס בבשר (אדם). ושמן צף על פיה כלומר יין ומיעוט שמן על היין:
סנדל – של עור בהמה שמתה חיה מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה.
חיה שחוטה – בריאה שחוטה.
הסכנה – שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור.
סנדל של מתה. של עור של בהמה שמתה מאיליה, לפי שאין עורה חזק כשל בריאה שחוטה. חיה. שחוטה.
לעולם אל יסרהב אדם בחברו שיסעוד אצלו ויודע שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל ואל יפתח לו מחביות שכבר הוא בלבו לפתחן למחר מצד שמכר את יינו לחנוני ויהא חברו זה סבור שלכבודו הוא פותחם אא״כ הודיעו כן ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם לא כיון לזה לרמותו ולגנוב דעתו להתראות בעיניו שכבדו במה שלא כבדו אלא שעשה כן כדי להחשיבו בעיני הרואים רשאי:
לא ימכור לחברו סנדל כו׳. ק״ק הכא במכירה מאי קמ״ל הא ודאי אונאה היא כיון דמתה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה וי״ל דמיירי כגון שהוא מכר לו אותן בזול כמו של מתה אלא כדי להחזיק לו טובה בעלמא א״ל שהוא חיה שחוטה דהשתא לא הוה אלא גניבות דעת ובההיא דלא ישגר לו חבית יין ושמן צף כו׳ מתוקמא במתנה דאי במכירת שמן האיך הטעהו ושלח לו יין כיון דאיכא למיקם עליה וק״ל:
תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ימכור אדם לחבירו סנדל העשוי מעור של בהמה שמתה מעצמה, ולא נשחטה, בכלל (בתור) סנדל העשוי מעור של בהמה חיה שחוטה, שעור בהמה שמתה מעצמה גרוע מעור בהמה בריאה שנשחטה. וטעם האיסור, מפני שני דברים: אחדמפני שמתעהו, שכן סבור הקונה
The Sages taught in a baraita: A person may not sell to another a sandal made from the hide of an animal that died of natural causes as though it were a sandal made from the hide of a healthy animal that was slaughtered. This is prohibited due to two factors: One, because he misleads the customer into thinking that the leather is of higher quality than it really is; and another, because of the danger involved, as it is possible that the animal died from a snakebite and the poison seeped into the part of the animal’s hide from which the sandal is made.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְלֹא יְשַׁגֵּר אָדָם לַחֲבֵירוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִּׁיגֵּר לַחֲבֵירוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וְהָלַךְ וְזִימֵּן עָלֶיהָ אוֹרְחִין וְנִכְנְסוּ מְצָאָהּ שֶׁהִיא שֶׁל יַיִן וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ.

And furthermore a person may not send a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, such that the recipient thinks that it is a barrel of oil. There was an incident involving a certain individual who sent a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, and that recipient, thinking it was a barrel of oil, went and invited guests to share it with him, and the guests arrived. When the host went to bring them oil, he found that it was a barrel of wine rather than oil, and in his shame at not having oil for them, he hanged himself and died.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמן צף על פיה – כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם.
וחנק את עצמו – שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם.
ושמן צף על פיה. כסבור זה שהכל שמן, ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם, ואם לא ימצא יתבייש מהם ויהרוג את עצמו.
שהסנדל עשוי מעור משובח, ולמעשה הריהו מקבל סנדל העשוי מעור פחות. ואחדמפני הסכנה, שמא מתה הבהמה מחמת נשיכת נחש, והארס חלחל אל העור שממנו נעשה הסנדל. וכן לא ישגר (ישלח) אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, ויהיה המקבל סבור שיש בידו חבית שמן. ומספרים כי אכן היה מעשה באדם אחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, וחשב המקבל שיש בידו חבית שמן, והלך וזימן עליה (על סמך זה) אורחין לסעודה. וכיון שנכנסו האורחים הלך אותו אדם לקחת שמן מאותה חבית, ומצאה שהיא של יין. ומרוב בושה שאין בידו לתת לאורחים שזימן לסעודתו, עמד וחנק את עצמו למוות.
And furthermore a person may not send a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, such that the recipient thinks that it is a barrel of oil. There was an incident involving a certain individual who sent a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, and that recipient, thinking it was a barrel of oil, went and invited guests to share it with him, and the guests arrived. When the host went to bring them oil, he found that it was a barrel of wine rather than oil, and in his shame at not having oil for them, he hanged himself and died.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) חוְאֵין הָאוֹרְחִין רַשָּׁאִין לִיתֵּן מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵיהֶם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ שֶׁל בעה״בבַּעַל הַבַּיִת אא״כאֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מבעה״במִבַּעַל הַבַּיִת.

The baraita continues: And guests are not permitted to give some of the food that is placed before them to the son or to the daughter of the host unless they first receive permission from the host.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמרו חכמים כי על מנת שלא לגרום לבעל הבית בושה, אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית לעשות כן.
The baraita continues: And guests are not permitted to give some of the food that is placed before them to the son or to the daughter of the host unless they first receive permission from the host.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִּמֵּן ג׳שְׁלֹשָׁה אוֹרְחִין בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת וְלֹא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם אֶלָּא כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים בָּא בְּנוֹ שֶׁל בעה״בבַּעַל הַבַּיִת נָטַל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ וּנְתָנוֹ לוֹ וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק מְצָאוֹ שֶׁעוֹזֵק א׳אֶחָד בְּפִיו וּשְׁתַּיִם בְּיָדוֹ חֲבָטוֹ בַּקַּרְקַע וָמֵת כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אִמּוֹ עָלְתָה לַגָּג וְנָפְלָה וָמֵתָה אַף הוּא עָלָה לַגָּג וְנָפַל וָמֵת.

And there was an incident involving a certain individual who invited three guests during years of famine, and he had enough to place only three eggs before them. The son of the host came, and one of the guests took his portion and gave it to the son. And similarly the second guest gave his portion to the son, and similarly the third guest. The father of the child came and found that his son was holding one egg in his mouth and two in his hand. The father became so angry with his son for taking all the food that he hit the son to the ground, and the son died. When his mother saw what had happened, she ascended to the roof and fell down to the ground and died. And when the father saw that both his son and his wife were dead he also ascended to the roof and fell down to the ground and died.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והניח בפניהם כשלש ביצים – כלומר פת כשלש ביצים. שהוא עוזק כו׳ כלומר שהוא כוסס:
שעוזק – סוגר כמו ויעזקהו (ישעיהו ה).
ומעשה היה באדם אחד שזמן לביתו לסעודה שלשה אורחין, והיה הדבר בשני (בשנות) בצורת, ומועטים היו מזונותיו. ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן מן האורחים את חלקו ונתנו לו, וכן עשה האורח השני, וכן עשה האורח השלישי. כיון שבא אביו של אותו תינוק, מצאו שעוזק (מחזיק) אחד בפיו ושתים בידו, כעס האב על הבן וחבטו בקרקע, ומת. כיון שראתה אמו שנהרג בנה בידי בעלה, עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא שראה כי מתו בנו ואשתו,
And there was an incident involving a certain individual who invited three guests during years of famine, and he had enough to place only three eggs before them. The son of the host came, and one of the guests took his portion and gave it to the son. And similarly the second guest gave his portion to the son, and similarly the third guest. The father of the child came and found that his son was holding one egg in his mouth and two in his hand. The father became so angry with his son for taking all the food that he hit the son to the ground, and the son died. When his mother saw what had happened, she ascended to the roof and fell down to the ground and died. And when the father saw that both his son and his wife were dead he also ascended to the roof and fell down to the ground and died.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״ראָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב עַל דָּבָר זֶה נֶהֶרְגוּ ג׳שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל מַאי קמ״ל דְּכוּלַּהּ ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא.

Rabbi Eliezer ben Yaakov said: For this matter of giving food to the child of the host, three Jewish souls were killed. The Gemara asks: What does this statement teach us? It is obvious from the incident that three people were killed. The Gemara answers: It teaches that the entire baraita is taught by Rabbi Eliezer ben Yaakov.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עלה לגג ונפל ומת. אמר ר׳ אליעזר בן יעקב: על דבר זה (שנתנו האורחים ממזונם לבנו של המארח, בלא קבלת רשות ממנו) נהרגו שלש נפשות מישראל! ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר׳ אליעזר בן יעקב, השמיע לנו] בכך, והרי הדברים מפורשים לפנינו? ומשיבים: דבריו אלה באו להורות דכולה [שכולה, כל הברייתא], דעת ר׳ אליעזר בן יעקב היא.
Rabbi Eliezer ben Yaakov said: For this matter of giving food to the child of the host, three Jewish souls were killed. The Gemara asks: What does this statement teach us? It is obvious from the incident that three people were killed. The Gemara answers: It teaches that the entire baraita is taught by Rabbi Eliezer ben Yaakov.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הַשּׁוֹלֵחַ יָרֵךְ לַחֲבֵירוֹ שְׁלֵימָה אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה חֲתוּכָה צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה טוּבְגוֹי1 בֵּין חֲתוּכָה וּבֵין שְׁלֵימָה א״צאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל הֵימֶנָּה גִּיד הַנָּשֶׁה.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of one who sends a whole thigh of an animal to another, he is not required to first remove the sciatic nerve from it. This is because the recipient can see that it has not yet been removed and will not eat it until he removes the sciatic nerve himself. But if one sends a thigh that has been cut up, he is required to first remove the sciatic nerve from it so that the recipient does not eat it unwittingly. And in the case of one who sends a thigh to a gentile, regardless of whether it is cut or whole he is not required to remove the sciatic nerve from it.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה – כלומר כיון דהירך חתוך סבר בר ישראל חברו שגיד הנשה מנוקר ממנו ולא יטלנו:
שלימה אין צריך ליטול – מפני שניכר שלא ניטל והאוכלה נוטלו.
ובעובד כוכבים בין שלימה כו׳ – לקמיה אפרש לה.
תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה. כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב״ד ז״ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע״כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (חולין ג:) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב״ק פה.), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו.), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני׳ לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי.
ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב״ד זצ״ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (חולין יד.) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע״כ.
והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א״צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש״י ז״ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני׳, מתני׳ דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו.
ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש״י ז״ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא.
אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל.
ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל.
ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי.
נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ״ע] מה שאין העולם נזהרין בכך.
והרב אלפסי ז״ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני׳ במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור׳ אשי, וראיתי לרמב״ן ז״ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז״ל וכתב דילמא (ד)[כ]⁠רבא אית ליה (ל)⁠האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז״ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ״ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא.
ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע״ז (ע״ז סה:) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ:) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי⁠(ה) ור״ת ז״ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז״ל דמתני׳ במפרש כשירה היא ומותרת, ומש״ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב׳ דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני׳, והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה״ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה״ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות.
ונמצא מנהגינו על מלאת לפי שיטתו של ר״ת ז״ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני׳, אבל אי אמר דמתני׳ בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית׳ דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ״ל.
ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז״ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]⁠עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (עבודה זרה סה:) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי.
והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ״ל.
מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו׳. איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ״ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא״ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי׳ שלמה ז״ל, וכתב בתוס׳ דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה״ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט׳ חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב.
ולפי דברי בעלי התוס׳ ז״ל אלו [כ]⁠שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (חולין צה.) בנמצא הלך אחר הרוב. ול״נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה״ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני׳ (פסחים ט:) תנן תשע חנויות וכו׳ משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש״י ז״ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה״ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ״ל.
ד ועוד בענין שליחת ירך. תנו רבנן [שנו חכמים]: השולח ירך לחבירו, אם היתה הירך שלימה לגמרי — השולח אינו צריך שיטול הימנה (ממנה) את גיד הנשה, שהרי המקבל רואה שלא ניטל ממנה גיד הנשה. ואם היתה הירך חתוכה — השולח צריך ליטול הימנה את גיד הנשה, מפני שהמקבל עלול להניח שכבר ניטל גיד הנשה מהירך, ויבוא לאכילת גיד הנשה. ובאשר לשליחת ירך לגוי, בין שהיתה חתוכה ובין שלימהאין צריך ליטול הימנה גיד הנשה.
§ The Sages taught in a baraita: In the case of one who sends a whole thigh of an animal to another, he is not required to first remove the sciatic nerve from it. This is because the recipient can see that it has not yet been removed and will not eat it until he removes the sciatic nerve himself. But if one sends a thigh that has been cut up, he is required to first remove the sciatic nerve from it so that the recipient does not eat it unwittingly. And in the case of one who sends a thigh to a gentile, regardless of whether it is cut or whole he is not required to remove the sciatic nerve from it.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וּמִפְּנֵי ב׳שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ אֵין מוֹכְרִין נְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת לְגוֹי1 אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁמַּתְעֵהוּ וְאֶחָד שֶׁמָּא יַחְזוֹר וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

And it was due to two factors that the Sages said that one may not sell meat from unslaughtered animal carcasses or tereifot to a gentile: One, because it misleads him, as he thinks that it is kosher meat, which is more desirable; and another factor is the concern lest the gentile then sell the meat to another Jew, who will think it is kosher since it originally was sold by a Jew.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחד מפני האנסין – כלומר שמא יעשה לו אונס לטבח ישראל ליתן לו יותר משנותן לאחרים:
אין מוכרין טרפה לעובד כוכבים – בסתם אא״כ הודיעו שהיא טרפה דתו ליכא גניבת דעת. ובמקום שאין מכריזין דליכא למיחש לשמא ימכרנה לישראל או במקום שמכריזין וביום שהכריזו הכי מתוקמא לקמן.
לא ילך אדם לבית האבל להברותו ובידו לגין שאין בתוכו אלא מעט והרואה סבור שהוא מלא שגם זו גניבת הדעת והתראות בהכנת יתרה והיא מועטת ואם היה שם חבר עיר ר״ל חבורת בני אדם או חכם קובע פרק שבסבתו מתקבצים בני אדם לשם מותר שאין זה אלא להחשיבו בעיני הרואים:
לא ימכור אדם לחברו סנדל של עור בהמה שמתה מאליה בחזקת של עור חיה שחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמו צף על פיה שיהא זה סבור שכלה של שמן וכן כל כיוצא בזה:
האורחים בשעה שאין השבע מצוי ואין ביד בעל הבית להכין לפניהם במדה גדושה אין רשאין ליתן מחלקם לבניו ולבנותיו של בעל הבית אא״כ נטלו ממנו רשות הרבה מתבייש בעל הבית ממה שנתן לפניהם וכבר הוא מתבייש ביותר בשעה שהם נותנין מחלקם לבני חבורה:
מי שעשה איזה דבר שלא בכונה והיה חברו סבור שלכבודו עשאה והיה מהדרו על כך אין זה צריך להודיעו שלא לכבודו עשה כן אלא הואיל והוא טעה בעצמו יודה לו שכן ויטול כתרו בטעות וילך לו:
אין מוכרין נבלות וטרפות לגוים אא״כ הודיעוהו שנבלה וטרפה היא ואף בזו יש צדדין שאסור על הצדדים שביארנו בירך חתוכה ואל יאמר אדם לגוי קח לי בדינר בשר שמא יטעוהו וימכור לו נבלה וטרפה:
ומפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי – פי׳ רש״י ז״ל אפי׳ בסתם ובתוס׳ פירשו שאין מוכרין אותו בסך שחוטות אבל בסתם מותר דסתמא בחזקת טריפות זבני להו וכן עיקר כדבעי לפרושי לקמן בשמעתין בס״ד.
ומפני שני דברים אמרו חכמים שאין מוכרין בשר בהמות נבילות וטרפות לגוי בלא להודיעו שבשר זה אינו כשר: אחדמפני שמתעהו, שכן חושב הגוי שהבשר כשר, והרי בשר כשר עדיף מבשר נבילה וטריפה. ואחדשמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל אחר.
And it was due to two factors that the Sages said that one may not sell meat from unslaughtered animal carcasses or tereifot to a gentile: One, because it misleads him, as he thinks that it is kosher meat, which is more desirable; and another factor is the concern lest the gentile then sell the meat to another Jew, who will think it is kosher since it originally was sold by a Jew.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְלֹא יֹאמַר אָדָם לְגוֹי1 קַח לִי בְּדִינָר זֶה בָּשָׂר מִפְּנֵי ב׳שְׁנֵי דְבָרִים

And similarly, a person may not say to a gentile: Purchase meat for me from a Jewish butcher with this dinar, due to two factors:
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן לא יאמר אדם לגוי ״קח (קנה) לי בדינר זה שאני נותן לך בשר״, מפני שני דברים:
And similarly, a person may not say to a gentile: Purchase meat for me from a Jewish butcher with this dinar, due to two factors:
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין צד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין צד. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין צד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין צד., הערוך על סדר הש"ס חולין צד., רש"י חולין צד., תוספות חולין צד., ר"י מלוניל חולין צד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין צד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין צד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין צד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין צד., מהרש"ל חכמת שלמה חולין צד., מהרש"א חידושי הלכות חולין צד., מהרש"א חידושי אגדות חולין צד., פירוש הרב שטיינזלץ חולין צד., אסופת מאמרים חולין צד.

Chulin 94a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 94a, Rif by Bavli Chulin 94a, Attributed to R. Gershom Chulin 94a, Collected from HeArukh Chulin 94a, Rashi Chulin 94a, Tosafot Chulin 94a, Ri MiLunel Chulin 94a, Ramban Chulin 94a, Rashba Chulin 94a, Meiri Chulin 94a, Ritva Chulin 94a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 94a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 94a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 94a, Steinsaltz Commentary Chulin 94a, Collected Articles Chulin 94a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144