Niddah 35b – נדה לה:‏ – Shas HaMeforash

(1)

שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב.

as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits, like a primary source of ritual impurity, which is not the case for one who experienced a seminal emission.

ר׳ חננאלרש״יתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

שעושה בראיה שניה מש⁠[כב ומ]⁠ושב.

דתניא^א, מנה שתים ו⁠[קראו טמא, דכתי׳] איש כי יהי⁠[ה ז]⁠ב מבשרו וג׳. [א]⁠שכחינן בה⁠[א]⁠י קרא דכ⁠[תיב] זב זובו, וכתיב טמא. וכתיב בהאי קרא [בת]⁠ריה, ו⁠[ז]⁠את [תהיה] טומאתו בזובו, הרי חד, ר⁠[ר] בשרו את [זו]⁠בו, הרי תרתי, [או] החתים בשרו מזובו, ה⁠[רי ת]⁠לת, וכתי׳ טמאתו היא. ז⁠[ה הוא] שאמר מנה הכתוב שתים לשון זיבה וקרא טמא, שלוש לשון זיבה וקרא טמא. הא כיצד יתקיימ⁠[ו שני] הכתובים הללו, שתי ראיות לטמאת זיבה גמורה, וא⁠[ינ]⁠ו חייב עדיין קרבן, שלש אף לקרבן.

א. להלן דף מג, ב.

שהוא עושה משכב ומושב – אב הטומאה מה שאין כן בקרי.

ז׳ אטו תוך ז׳ דכיון דשלא טבלה אי אתם מודים בנדה כו׳ ותימה מאי קסברי ב״ה דמייתי ראייה מנדה דשפיר קא מהדרו ב״ש וי״ל משום דיולדת ילפינן מנדה דאיתקש דכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן בפרקין כימי נדתה כך ימי לידתה:

שהוא עושה משכב ומושב, כטומאת אב הטומאה, ואילו בעל קרי אינו מטמא כן.

as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits, like a primary source of ritual impurity, which is not the case for one who experienced a seminal emission.

ר׳ חננאלרש״יתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) אֵימַת אִילֵּימָא בִּרְאִיָּיה שְׁנִיָּה הֵיכָא הֲוָה בִּכְלַל בַּעַל קֶרִי אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּרְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה וְקָתָנֵי לְהָקֵל עָלָיו שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס.

The Gemara analyzes Rabbi Yitzḥak’s statement: When does this statement apply, i.e., to which sighting of ziva is Rabbi Yitzḥak referring? If we say he is referring to the second sighting this is untenable, for where in the verse was such a person included in the category of one who experienced a seminal emission? After the second sighting one is considered a full-fledged zav. Rather, it is obvious that he is referring to the first sighting. And yet Rabbi Yitzḥak teaches: The separate passage discussing a zav serves to be lenient with him, as a zav is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control. This contradicts the statement of Rav Huna.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא פשיטא בראייה ראשונה – דהוי בכלל קרי כדאקשינן לעיל הזב ואשר תצא ממנו וכו׳.

ומעתה יש לשאול בבירור דברי ר׳ יצחק הללו: אימת [אימתי] נאמרו הדברים הללו, אילימא [אם תאמר] שהמדובר בראייה שניה של הזיבה — אין לומר כן, שהרי היכא הוה [איך הוא נהיה] בכלל בעל קרי? והרי הוא נעשה זב בשתי ראיות! אלא פשיטא [פשוט] הוא שהמדובר בראייה ראשונה, וקתני [ושנה] ר׳ יצחק כי יש להקל עליו שאינו מטמא באונס. והרי זה איפוא שלא כשיטת רב הונא!

The Gemara analyzes Rabbi Yitzḥak’s statement: When does this statement apply, i.e., to which sighting of ziva is Rabbi Yitzḥak referring? If we say he is referring to the second sighting this is untenable, for where in the verse was such a person included in the category of one who experienced a seminal emission? After the second sighting one is considered a full-fledged zav. Rather, it is obvious that he is referring to the first sighting. And yet Rabbi Yitzḥak teaches: The separate passage discussing a zav serves to be lenient with him, as a zav is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control. This contradicts the statement of Rav Huna.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) וְתִסְבְּרָא לְהַחְמִיר עָלָיו שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בִּרְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה בַּר מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב הוּא.

The Gemara rejects this: And how can you understand that Rabbi Yitzḥak is referring to the first sighting of ziva? But Rabbi Yitzḥak also says: The separate passage serves to be stringent with him, as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits. With the first sighting of ziva is one fit to render impure his bedding or his seat?

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ודוחים את הראיה: ותסברא [וכי סבור אתה] שאמר ר׳ יצחק את דבריו בראייה ראשונה, אין זה כך, שהרי אמר ר׳ יצחק כי יש צד להחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב, וכי בראייה ראשונה בר [בן] משכב ומושב הוא?

The Gemara rejects this: And how can you understand that Rabbi Yitzḥak is referring to the first sighting of ziva? But Rabbi Yitzḥak also says: The separate passage serves to be stringent with him, as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits. With the first sighting of ziva is one fit to render impure his bedding or his seat?

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) אֶלָּא הָכִי קָאָמַר רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר וַהֲלֹא זָב בִּכְלַל בַּעַל קֶרִי הָיָה בִּרְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה וְלָמָּה יָצָא בִּרְאִיָּיה שְׁנִיָּיה לְהָקֵל עָלָיו וּלְהַחְמִיר עָלָיו לְהָקֵל עָלָיו שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס וּלְהַחְמִיר עָלָיו שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב.

Rather, this is what he is saying: Rabbi Yitzḥak says: But wasn’t a zav with his first sighting included in the category of one who experienced a seminal emission? Why, then, was he taken out and discussed in a separate passage with regard to his second sighting? In order to be lenient with him and to be stringent with him. In other words, the passage serves to be lenient with him, as he is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control. And it serves to be stringent with him, as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits.

פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא הכי קאמר [כך הוא אומר], ר׳ יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה בראייה ראשונה, ולמה יצא (נבדל בדינו מבעל קרי) בראייה שנייה — להקל עליו ולהחמיר עליו, להקל עליו — שאינו מטמא באונס, ולהחמיר עליו — שהוא עושה משכב ומושב.

Rather, this is what he is saying: Rabbi Yitzḥak says: But wasn’t a zav with his first sighting included in the category of one who experienced a seminal emission? Why, then, was he taken out and discussed in a separate passage with regard to his second sighting? In order to be lenient with him and to be stringent with him. In other words, the passage serves to be lenient with him, as he is not rendered impure through an emission that occurs due to circumstances beyond his control. And it serves to be stringent with him, as he renders impure the bedding upon which he lies and the seat upon which he sits.

פירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) אָמַר רַב הוּנָא ^אזוֹב דּוֹמֶה לְמֵי בָצֵק שֶׁל שְׂעוֹרִים זוֹב בָּא מִבְּשַׂר הַמֵּת שִׁכְבַת זֶרַע בָּא מִבְּשַׂר הַחַי זוֹב דֵּיהֶה וְדוֹמֶה לְלוֹבֶן בֵּיצָה הַמּוּזֶרֶת שִׁכְבַת זֶרַע קְשׁוּרָה וְדוֹמָה לְלוֹבֶן בֵּיצָה שֶׁאֵינָהּ מוּזֶרֶת.:

With regard to ziva, Rav Huna says: The discharge of ziva is similar to water of barley dough. Whereas the discharge of ziva comes from dead flesh, i.e., when one’s penis is flaccid, semen comes from living flesh, when one’s penis is erect. Moreover, the discharge of ziva is runny, and is similar in appearance to the white of a unfertilized egg. By contrast, semen is viscous, and it is similar in appearance to the white of an egg that is not unfertilized, i.e., a fertilized egg.

א. א רמב״ם הלכות מחוסרי כפרה ב׳:א׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות מחוסרי כפרה ב׳:א׳

^אתניא. זוב דומה למי בצק של שעורי⁠[ם, והוא] מבשר מת, והוא דיהא, ודומה ללובן ב⁠[יצ]⁠ה המוזרת. שכב⁠[ת] זרע הוא מבשר חי, והיא קשורה, ודמיא לל⁠[ו]⁠בן ביצה שאינה מוזרת.

א. כבכתה״י של הגמרא: אמר רב הונא זב דומה למי בצק של שעורים. תניא נמי הכי וכו׳. והוא בתוספתא זבים פרק ב הל׳ ב.

דיהה – כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור.

מוזרת – שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת.

וזיבה הוא שבא מצד חולי ויוצא שלא בקושי ושלא בהנאה ואינו מתדבק אלא נגרר ויוצא כמי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת אבל שכבת זרע יוצא בקושי והנאה והיא לבנה ומתדבקת ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת וביצה המוזרת פירושה שהוטלה תחת התרנגולת אלא שלא השריצה אפרוח וכמו שאמרו ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם:

א ובעניינה של הזיבה אמר רב הונא: הזוב הריהו דומה למי בצק הנעשה מקמח של שעורים. ובהבדלים שבין הזוב לבין שכבת הזרע: הזוב בא מבשר המת (חלק גוף שאין בו תחושה), בעוד ששכבת זרע בא מבשר החי (שיש בו תחושה). ועוד הבחנות: הזוב — הריהו דיהה (אינו צמיגי ודביק), ובמראהו הוא דומה ללובן ביצה המוזרת (בלתי מופרית, שאין אפרוח עתיד לבקוע ממנה). ואילו שכבת זרע — הריהי קשורה (דביקה וצמיגית), ובמראה הריהי דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת (לא מופרית).

With regard to ziva, Rav Huna says: The discharge of ziva is similar to water of barley dough. Whereas the discharge of ziva comes from dead flesh, i.e., when one’s penis is flaccid, semen comes from living flesh, when one’s penis is erect. Moreover, the discharge of ziva is runny, and is similar in appearance to the white of a unfertilized egg. By contrast, semen is viscous, and it is similar in appearance to the white of an egg that is not unfertilized, i.e., a fertilized egg.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) דַּם הַיּוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה וְכוּ׳.:

§ The mishna teaches that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity, but did not yet immerse in a ritual bath. Beit Shammai say: The blood does not retain the halakhic status of menstrual blood; rather, it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Since she did not immerse in a ritual bath, her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether it is moist or dry.

ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מתני׳. דם יולדת שלא טבלה, בי⁠[ת] שמאי אומ׳ כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומ׳ מטמא לח ויבש. ותניא, אמרו בית הלל לבית שמאי, אי (אדם) [אתם] מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם שהיא טמאה נדה^א, אמרו להן בית שמאי, לא, אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראת (ו)⁠אחר כך טמאה, תאמרו ביולדת שאם ראתה אחרי שטבלה שהיא טהורה. אמרו להן, יולדת בזוב תוכיח, שאם טבלה וראת טהורה, לא טבלה וראת טמאה^ב. אמרו להן בית שמאי הוא הדין והיא התשובה. ^גיולדת בזוב ימי זיבתה עולין לה לספירת טהרה, ואין עולין לה מתוך ימי לידתה.

למימרא דפליגי ביולדת בזוב, והא תנן, ומודים ביולדת בזוב שמטמא לח ויבש. ואוקמה אביי^ד [של]⁠א ספרה, וכי פליגי בשספרה ולא טבלה וראתה. כדתניא, יולדת בזוב שספרה שבעה נקיים ולא טבלה וראתה, בית שמאי אומ׳ דמה כרוקה וכמימי רגליה, ובית הלל אומ׳ דמה מטמא לח ויבש.

א. בגמרא לפנינו, שהיא טמאה. ומה שכתב ר״ח שהיא טמאה נדה צ״ב, כי היא נעשית זבה בראיה זו אף שלא טבלה. ולדעת הרמב״ם אם ראתה דם בי״א ימי זיבה נעשית זבה, אפילו אם היא עדיין באמצע הימים שהיא טמאה בהם משום נדה, וכמו שמבואר להדיא בפרק ז הל׳ כ, היתה רואה שבעה טמאין ושבעה טהורין וכו׳ שבוע שביעי זבה וכו׳, והרי שבוע שביעי תחילתו ביום אחרון של ימי נדה (יום מג מתחילת המנין), ובכל השבוע היא טמאה נדה, ונעשית זבה גדולה, כי הדם שרואה מיום שני ואילך (מד - מט) הוא דם זיבה. וכמו שכתב בפרק ו מאיסורי ביאה הל׳ ה, שכל דם שהיא רואה בתוך אחד עשר ימי זיבה נחשב לדם זיבה.

ב. באור זרוע סי׳ שלט כתב שיולדת בזוב שספרה שבעה נקיים וראתה דם טוהר קודם טבילה סותרת ספירתה (דלא כרבנו תם), והביא ראיה לזה ממה שאמרו כאן בגמרא ׳טמאה׳, וכתב: הרי משמע להדיא דהיכא שבית הלל מטמאין לח ויבש סברי דטמאה. מיהו יש לומר, דטמאה טומאת ערב (משום מגע טומאה). וראה חכמת בצלאל כאן (ובגמרא כתי״ו 111 הגרסה, טמאה לח ויבש).

ג. המשך הברייתא שנמצאת בתוספתא נדה פרק ה הל׳ ג. וכלומר, דימי לידה אין ספירת שבעה עולה מהן (אפילו לא ראתה בהם דם), כי אינן ימי זיבה. וכמו שאמרו בברייתא בתורת כהנים תזריע פרשתא א הל׳ יג, המובאת בגמרא להלן דף לז,ב, ימי לידה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן. אבל ימי טהרה ראוין כולם לזיבה (לחשבון ימי נדה וזיבה של ר״ח והרמב״ם), ואם תראה בהם דם טמא תהא זבה (ראה להלן הערה 359), ודלא כדעת הראשונים שבראיה ראשונה שבימי טהרה היא טמאה נדה. והגרסה בתוספתא לפנינו בדפו״ר היא: יולדת בזוב ימי זיבתה עולין לה מתוך ימי לידתה. והיינו כמו שאוקמה לוי בסוף הסוגיא, ביולדת נקבה שספרה נקיים בשבוע ראשון, וימי לידתה עולין לה לספירת נקיים. ולכן בית שמאי לשיטתם. אבל בתוספתא כתי״ו הגרסה: יולדת בזוב ימי זיבתה עולין לך מתוך ימי טהרתה, ואין עולין לה מתוך ימי לידתה. וכלומר, דימי טהרה עולין לה לספירת שבעה נקיים. והיינו, דכיון שימי טהרתה עולין לה לשבעת נקיים, תתכן יולדת בזוב שלא טבלה שנחלקו בו ב״ש וב״ה, אבל אילו ימי טהרה אין עולין לנקיים לא תתכן דם טהרה ליולדת בזוב שספרה ולא טבלה. וגרסה זו היא דלא כאוקימתא הנ״ל שספרה בתוך ימי לידתה.

ד. כבכה״י של הגמרא.

ב שנינו במשנתנו שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של דם היולדת שראתה בימי טהרתה (אחרי שבעה ימים לאחר לידת זכר או שבועיים לאחר לידת נקבה), והריהי בימי טהרה, אלא שלא טבלה כשהסתיימו ימי טומאתה, שלדעת בית שמאי אין דין דם זה כדין דם הנדה, ואין הוא מטמא אלא בלח ולא ביבש. ואילו בית הלל סבורים שכיון שלא טבלה, דם זה אף שהוא בימי טהרה נחשב כדם הנדה, שמטמא בלח וביבש.

§ The mishna teaches that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity, but did not yet immerse in a ritual bath. Beit Shammai say: The blood does not retain the halakhic status of menstrual blood; rather, it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Since she did not immerse in a ritual bath, her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether it is moist or dry.

ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) תַּנְיָא אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּנִדָּה שֶׁלֹּא טָבְלָה וְרָאֲתָה דָּם שֶׁהִיא טְמֵאָה אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לֹא אִם אֲמַרְתֶּם בְּנִדָּה שֶׁאֲפִילּוּ טָבְלָה וְרָאֲתָה טְמֵאָה תֹּאמְרוּ בְּיוֹלֶדֶת שֶׁאִם טָבְלָה וְרָאֲתָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

With regard to this dispute, it is taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: Do you not concede with regard to a menstruating woman who did not immerse after seven days and thereafter saw blood, that she is impure as a menstruating woman in every sense? If so, a woman who failed to immerse after childbirth should likewise be impure as a menstruating woman. Beit Shammai said to them: No, this is not a legitimate comparison. Even if you say this is true with regard to a menstruating woman, there the halakha is that even in a case where she immersed and immediately saw blood thereafter, she is impure. Will you say that this halakha applies with regard to a woman who gave birth, where the halakha is that if she immersed and then saw blood she is pure? Therefore, even if a woman who gave birth neglected to immerse and experienced bleeding, she is not considered a full-fledged menstruating woman, and the blood does not impart impurity whether it is moist or dry.

תוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אי אתם מודים בנדה – תימה מאי קסברי בית הלל דקמייתי מנדה דפשיטא כדמהדר להו בית שמאי וי״ל דמייתי משום דאיתקש לידה לנדה דכתיב כימי נדת דותה וכתיב וטמאה שבועים כנדתה.

אמרו להם ב״ש לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה ואיכא למידק דשפיר קאמרי להו ב״ש לב״ה ומאי קסברי ב״ה. ותירצו בתוספו׳ משום דאיתקש יולדת לנדה דכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לידתה. וי״ל דעל זו היתה עיקר מחלוקת של רב ולוי דנחלקו בסמוך אליבא דב״ה וב״ש במעין אחד ושתי מעינות דלוי משום שהוקשה לו מה שהיה מדמה ב״ה דם היולדת שלא טבלה לדם הנדה שלא טבלה ושפיר קאמרו להו ב״ש לב״ה, משום הכי סבר דבדם היולדת בעצמו פליגי ובשופעת דוקא דב״ה סברי דשתי מעינות הם ועד שיסתם הטמא אינו נפתח הטהור וה״ל דם נדה ממש ואהדרו להו ב״ש דמעין אחד הוא והתורה טהרתו ואפילו שופעת והילכך אינו דומה לדם הנדה דהתם אפילו טבלה כל זמן שתראה טמאה אבל כאן התורה טהרתו אלא שהאשה טמאה עד שתטבול והוה ליה כמימי רגליה. ורב סבר דלכולי עלמא מעין אחד הוא אלא דבית הלל סברי דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא ועד שתספור ימי לידה ותטבול לא טהרתו תורה והלכך דם נדה ממש הוא וב״ש סברי ביומא לחודייהו תלא רחמנא והרי דומה כמימי רגליה ומה שהקשו להם בית הלל יולדת בזוב תוכיח ומיטעא הוה טעו במה שהודו להם ב״ש ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש דסברי דאפילו בשספרה מודו להו ואמרו להו לא אלא דוקא בשלא ספרה הא ספרה ה״ה והיא התשובה.

ובענין זה עוד תניא [שנויה ברייתא], אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי [אין] אתם מודים במקרה של אשה נדה שהגיע זמנה לטבול לטהרתה, ולא טבלה, וראתה דם, שהיא טמאה טומאת נדה לכל דבר? ואם כן אף במקרה זה יש לומר כן. אמרו להם בית שמאי בדחייה: לא תהא מכאן ראיה לנדון שלנו, שכן אף אם אמרתם כך באשה הנדה שלא טבלה וראתה דם, שהיא טמאה, שם הדין כן משום שאפילו טבלה ומיד לאחר מכן ראתה שוב הריהי טמאה. אולם האם תאמרו דין זה אף ביולדת שהגיעו ימי טהרתה, שהרי אם טבלה וראתה דם שהיא טהורה, ומעתה, אף שלא טבלה, וראתה, אין היא נחשבת כנדה גמורה לטמא, בלח וביבש.

With regard to this dispute, it is taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: Do you not concede with regard to a menstruating woman who did not immerse after seven days and thereafter saw blood, that she is impure as a menstruating woman in every sense? If so, a woman who failed to immerse after childbirth should likewise be impure as a menstruating woman. Beit Shammai said to them: No, this is not a legitimate comparison. Even if you say this is true with regard to a menstruating woman, there the halakha is that even in a case where she immersed and immediately saw blood thereafter, she is impure. Will you say that this halakha applies with regard to a woman who gave birth, where the halakha is that if she immersed and then saw blood she is pure? Therefore, even if a woman who gave birth neglected to immerse and experienced bleeding, she is not considered a full-fledged menstruating woman, and the blood does not impart impurity whether it is moist or dry.

תוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אָמְרוּ לָהֶם יוֹלֶדֶת בְּזוֹב תּוֹכִיחַ שֶׁאִם טָבְלָה וְרָאֲתָה לְאַחַר יְמֵי סְפִירָה טְהוֹרָה ^בלֹא טָבְלָה וְרָאֲתָה טְמֵאָה.

Beit Hillel said to Beit Shammai: The halakha of a woman who gives birth as a zava will prove this is in fact a legitimate comparison. A woman who gives birth as a zava may immerse only after experiencing seven clean days. The halakha is that if she immersed in her days of purity and then saw blood after the seven days of counting for ziva, she is pure, as she is in her days of purity. But if she did not immerse and she saw blood, she is impure. If so, the same should apply to a woman who gave birth and did not immerse at the conclusion of her days of impurity: She should be considered a full-fledged menstruating woman as long as she has not immersed.

ב. ב רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳-ח׳
רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א
סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳-ח׳

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳:א׳

סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א

סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה – לאחר שמנתה ז׳ נקיים לבד ימי טומאת לידה.

וראתה טהורה היא – דדם טהור הוא וכי לא טבלה וראתה טמא.

חזרו בית הלל ואמרו להם לבית שמאי, כנגד דבריהם אלו: היולדת בזוב והיא בימי טהרתה שמנתה שבעת ימי זיבה לאחר שעברו עליה ימי טומאת לידתה, תוכיח שלא כדבריכם. שהרי אם טבלה מזיבתה וראתה דם, לאחר שמנתה כדין הזבה שבעת ימי ספירה, הריהי טהורה שכן היא בתוך ימי טהרתה. ואילו אם לא טבלה, וראתה — הריהי טמאה, ואם כן אף ביולדת שלא טבלה מטומאת לידתה, יש לומר כן, שתהא טמאה כנדה גמורה אם ראתה אף שהיא בימי טהרתה!

Beit Hillel said to Beit Shammai: The halakha of a woman who gives birth as a zava will prove this is in fact a legitimate comparison. A woman who gives birth as a zava may immerse only after experiencing seven clean days. The halakha is that if she immersed in her days of purity and then saw blood after the seven days of counting for ziva, she is pure, as she is in her days of purity. But if she did not immerse and she saw blood, she is impure. If so, the same should apply to a woman who gave birth and did not immerse at the conclusion of her days of impurity: She should be considered a full-fledged menstruating woman as long as she has not immersed.

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אָמְרוּ לָהֶם הוּא הַדִּין וְהִיא הַתְּשׁוּבָה.

Beit Shammai said to them: The same is true and this is the refutation, i.e., we maintain that even in the case of a woman who gave birth as a zava and failed to immerse after seven clean days, her blood imparts impurity only while moist. Accordingly, one cannot compare this case to that of a typical menstruating woman.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמרו להם בית שמאי הוא הדין כו׳ – כלומר כי היכי דאמרינן ביולדת גמורה גרידא שלא טבלה וראתה טהורה כך יולדת בזוב שעברו עליה ימי לידה ושבעה נקיים ולא טבלה וראתה טהורה.

אמרו להם בית שמאי: אף במקרה זה שהבאתם הוא הדין שאין היא טמאה בלח וביבש, והיא התשובה (המענה) למה שהבאתם כראיה לשיטתכם.

Beit Shammai said to them: The same is true and this is the refutation, i.e., we maintain that even in the case of a woman who gave birth as a zava and failed to immerse after seven clean days, her blood imparts impurity only while moist. Accordingly, one cannot compare this case to that of a typical menstruating woman.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) לְמֵימְרָא דִּפְלִיגִי וְהָתְנַן וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ.

The Gemara asks: Is this to say that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to a woman who gave birth as a zava and counted seven clean days but did not immerse? But didn’t we learn in the mishna: And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, that any blood she sees imparts impurity whether it is moist or dry?

בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

זה שטמאה תורה דם היולדת כל שבעה לזכר ושבועים לנקבה וטיהרתהו לאחר כן נחלקו בה רב ולוי שלדעת רב מעין אחד הוא התורה טמאתהו והתורה טהרתהו וללוי שתי מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא ונפקא מינה שאם שופעת מתוך שבעה לזכר לאחר שבעה או מתוך שבועים של נקבה לאחר שבועים שמאחר ששופעת ודאי מעין אחד הוא לרב טהור וללוי טמא שהרי מעין טמא הוא וכן אם שופעת מתוך ארבעים של זכר לאחר ארבעים או מתוך שמונים של נקבה לאחר שמונים לרב טמא וללוי טהור שהרי מעין טהור והלכה כרב בין לקולא בין לחומרא:

יש מי שאומר שלדעת בית הלל הואיל ודם היולדת שלא טבלה מטמאה לח ויבש אף האשה נעשית בו נדה וצריכה לספור שבעה ועיקר הדברים שכל לאחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה אע״פ שהדם עצמו מטמא אינה נעשית נדה באותה ראיה ויש ראיה לדבר שהרי אמרו בשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה רב לקולא והרי מאחר שנדה ויולדת טבילתן בלילה על כל פנים הואיל ושופעת הרי היא רואה לאחר שבעה ואעפ״כ טובלת עם שפיעתה:

ודנים עתה בדברים אלה: למימרא דפליגי [האם לומר מתוך כך שחלוקים] בית שמאי ובית הלל בדין היולדת בזוב וספרה שבעת ימי זיבה ולא טבלה, אם מטמאת היא, שלדעת בית שמאי אין היא מטמאת בלח וביבש? והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנתנו: ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש!

The Gemara asks: Is this to say that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to a woman who gave birth as a zava and counted seven clean days but did not immerse? But didn’t we learn in the mishna: And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, that any blood she sees imparts impurity whether it is moist or dry?

בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) לָא קַשְׁיָא ^גכָּאן שֶׁסָּפְרָה כָּאן שֶׁלֹּא סָפְרָה.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, in the baraita, Beit Hillel and Beit Shammai disagree with regard to a woman who counted seven clean days for her ziva. In such a case Beit Shammai maintain that any blood she sees imparts impurity only when moist. There, in the mishna, they agree with regard to a woman who did not yet count seven clean days for her ziva. In such an instance, even Beit Shammai concede that her blood imparts impurity whether it is moist or dry.

ג. ג רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳-ח׳
רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א
סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳-ח׳

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳:א׳

סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א

סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

כאן שספרה – בראיותה בספרה ז׳ נקיים. מתניתין דמודו בית שמאי כשעברו ימי לידה ועדיין לא ספרה אחריהם שבעה נקיים והכי קאמר אף על גב דאמרי בית שמאי ביולדת גרידתא כרוקה וכמימי רגליה מודים ביולדת בזוב שלא ספרה דכל זמן שלא ספרה זבה היא ואם ראתה לא הוי כרוקה וכמימי רגליה דאילו רוק מטמא לח ולא יבש כדאמר בדם הנדה (לקמן נו.) וכי ירוק כעין רקיקה דהיינו לח אבל דמה מטמא לח ויבש כשאר דם הנדה כדילפינן בדם הנדה (שם דף נד:).

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מדובר במקרים שונים. כאן בברייתא מדובר שספרה האשה שבעה נקיים לזיבתה, ולכן לשיטת בית שמאי אף שלא טבלה אין היא מטמאת בלח וביבש, ואילו כאן במשנתנו מדובר שלא ספרה עדיין שבעה ימי נקיות לזיבתה, ולכן אף שנכנסה לימי טהרה של לידה, אם ראתה הריהי מטמאת בלח וביבש, ככל נדה.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, in the baraita, Beit Hillel and Beit Shammai disagree with regard to a woman who counted seven clean days for her ziva. In such a case Beit Shammai maintain that any blood she sees imparts impurity only when moist. There, in the mishna, they agree with regard to a woman who did not yet count seven clean days for her ziva. In such an instance, even Beit Shammai concede that her blood imparts impurity whether it is moist or dry.

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) וְהָתַנְיָא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁסָּפְרָה וְלֹא טָבְלָה וְרָאֲתָה הָלְכוּ בֵּית שַׁמַּאי לְשִׁיטָתָן וב״הוּבֵית הִלֵּל לְשִׁיטָתָן.

The Gemara notes: And it is taught likewise in a baraita: With regard to a woman who gives birth as a zava, who counted seven clean days after the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, and she subsequently saw blood, Beit Shammai follow their opinion with regard to any woman who gave birth and concluded her days of impurity but did not yet immerse, and Beit Hillel likewise follow their opinion. In other words, according to Beit Shammai her blood imparts impurity only while moist, whereas according to Beit Hillel it imparts impurity whether moist or dry.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

והתניא – בניחותא.

בית שמאי לשיטתן – כי היכי דמטהרי ביולדת גרידתא מטהרי בהך דקסברי ביומי תלה רחמנא והא מלו לה כל ימים שלה.

ובית הלל לשיטתן – דקסברי ביומי וטבילה תלה רחמנא וכיון דלא טבלה הוי דמה טמא כטומאת לידה דהוי אב הטומאה.

והתניא [וכך שנויה ברייתא] כדברים האלה, ששנינו בה: היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים לזיבתה לאחר שהסתיימו ימי טומאת לידתה והחלו ימי טהרת לידתה, ולא טבלה, וראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן בדין היולדת הרגילה שעברו עליה ימי טומאתה ולא טבלה וראתה, שאין היא מטמאת בלח וביבש, אף זו שספרה לזיבתה, ולא טבלה וראתה — אינה מטמאת בלח וביבש. ואף בית הלל הלכו במקרה זה לשיטתן, שמטמאה בלח וביבש.

The Gemara notes: And it is taught likewise in a baraita: With regard to a woman who gives birth as a zava, who counted seven clean days after the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, and she subsequently saw blood, Beit Shammai follow their opinion with regard to any woman who gave birth and concluded her days of impurity but did not yet immerse, and Beit Hillel likewise follow their opinion. In other words, according to Beit Shammai her blood imparts impurity only while moist, whereas according to Beit Hillel it imparts impurity whether moist or dry.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אִיתְּמַר רַב אָמַר ^דמַעְיָן אֶחָד הוּא הַתּוֹרָה טִמְּאַתּוּ וְהַתּוֹרָה טִהֲרַתּוּ.

§ With regard to blood emitted by a woman during her days of purity after childbirth, it was stated that there is a dispute between the Sages. Rav says: It is from one source in a woman’s body that pure and impure blood are emitted, but the Torah rendered impure the blood emitted during her days of impurity and the Torah rendered pure the blood emitted during her days of purity.

ד. ד רמב״ם הלכות איסורי ביאה ו׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א
סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות איסורי ביאה ו׳:א׳

סמ״ג מצוות לא תעשה קי״א

סמ״ג מצוות עשה רמ״ג

איתמר, רב אמר מעיין אחד הוא, והתורה טימאתו שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, ומיכאן ולהלן טיהרתו וקראתו דמי טוהר. ולוי אמ׳ שני מעיינות הן, נסתם [הטמא נפתח הטהו]⁠ר. וכן בסוף ימי טוהר, נ⁠[סתם ה]⁠טהור נפתח [ה]⁠טמ⁠[א. ואמ]⁠רינן מיכדי תרויהו, רב ולוי, שוין ב⁠[י]⁠מי [ט]⁠ומאה וימי [טהרה], מ⁠[א]⁠י ביניה⁠[ו, בש]⁠ופעת דם ולא פסקה מיום שבעה לזכר וי״ד לנקב⁠[ה כמה] ימ⁠[י]⁠ם לאחר תשלום ימי טומאה, לרב דאמ׳ מעין [א]⁠חד [הוא] והת⁠[ו]⁠רה טיהרתו בתשלום ימי טמאתה, אע״ג דלא הפסיק הדם [אל]⁠א שותת ויורד, ונתברר שלא נסתם המעין הראשון, טהור⁠[ה. אבל] ללוי, כיון שלא נפסק הדם ודאי לא נסתם המעין, טמאה ה⁠[יא, ו]⁠עדיין בטומאתה עומדת עד שיסתם המעין^א. [והוא] הדין ב⁠[ש]⁠ופעת מתוך ארבעים לאחר ארבעים, ומתוך שמונים לאחר שמונים, לרב רישא מיקל, שנותן לה ימי טוהר והיא שופעת, וסיפא מחמיר שהיא שופעת מתוך דם טהור ומטמאה ^ב[ב]⁠נדה.

ואותבינן עליה דלוי ממתניתין^ג, דתני דם היולדת שלא טבלה, בית הלל אומ׳ מטמא לח ויבש, קא סל׳ דע׳ דפסק והדרא חזיא בימי טוהר, וקתני בית הלל אומ׳ מטמא לח ויבש, לאו משום דמעין אחד הוא, וכיון שלא טבלה הרי הוא בחזקתו. ופריק לוי, מתניתין בשופעת. ומקשינן עליה, אי הכי אמאי מטהרי בית שמי. ופריק, קסברי בית שמי מעין אחד, והתורה טימאתו^ד והתורה טיהרתו.

א. אבל כשנסתם המעין טובלת וטהורה, וכמו שכתבו התוספות דף לו,א ד״ה שבוע בתרא.

ב. מכאן הדף השלישי מכי״ד. ושם, נדה.

ג. בכי״א, ממתניתא

ד. בכתי״א, טימתו.

מעין אחד הוא – דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ממעין אחד הן באין.

התורה טמאתו – כל שבעה לזכר וי״ד לנקבה.

והתורה טהרתו – אחר מכן.

רב אמר מעין אחד הוא ולוי אמר שני מעינות הם – והקשו בתוס׳ ללוי מיהא דתניא בבכורות נכרי׳ שילדה ונתגיירה אין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הם למה אין לה ימי טהרה דהא מעין טהור הוא ותירצו דמוקי לה כב״ש דאמרי מעין אחד הוא ולא טהרתו תורה אלא ליולדת ישראלית עוד הקשו מדתנן לקמן יוצא דופן אין לן ימי טומאה וימי טהרה וליכא למימר בהא דב״ש היא דהיכי סתמינן כב״ש דהא מחלוקת ואח״כ סתם הוא ובפ״ק פרכינן וסתם לן תנא כב״ש ומהדרין סתם ואח״כ מחלוקת הוא מכלל דמחלוקת ואח״כ סתם דהלכה כסתם לא הוה סתים לן כב״ש ותי׳ דדילמא לוי מפרש לה לומ׳ שאין לנכרית ימי טהרה כבת ישראל ולא ליולדת דרך דופן כיוצא דרך רחם לומר שאם ראתה דם תוך ימי לידה או בסופו אין לה טהרה עד שתשב זו ימי נדה ואף על פי שהם בתוך ימי טהר משום דכיון דלית להו לידה דם שרואית תוך לידה או בסופו תחלת נדה הוא מה שאין כן ביולדת גמורה בת ישראל ומיהו לאחר ז׳ ימי נדה אין הכי נמי שיש לה דם טהר ואין זה מחוור כל הצורך בלשון המשנה והבריתא.

עוד תירצו דדילמא אע״ג דללוי שני מעינות הם שניהם מן המקור אלא שהתורה טהרה אחת מהם הכא בימי טהר ולא טהרה אותו אלא ביולדת בת ישראל וביולדה גמורה וזה יותר נכון. ולענין ההיא ביוצא דופן תירוץ הרשב״א נר״ו דדילמא אין מעין של טוהר אלא ליולדות דרך רחם וגם זה אפשר.

ג ומתוך שנדון דינו של דם נדות בימי טהרת לידה, מביאים את מה שאיתמר [נאמר] שכך נחלקו חכמים, רב אמר: מעין (מקור) אחד הוא בגוף האשה, שממנו בא דם זה ודם זה, אלא שאת הדם הבא בימי טומאת לידה התורה טמאתו ואילו הדם הבא בימי טהרה התורה טהרתו.

§ With regard to blood emitted by a woman during her days of purity after childbirth, it was stated that there is a dispute between the Sages. Rav says: It is from one source in a woman’s body that pure and impure blood are emitted, but the Torah rendered impure the blood emitted during her days of impurity and the Torah rendered pure the blood emitted during her days of purity.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) וְלֵוִי אָמַר שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵם נִסְתָּם הַטָּמֵא נִפְתָּח הַטָּהוֹר נִסְתָּם הַטָּהוֹר נִפְתָּח הַטָּמֵא.

And Levi says: There are two sources in a woman’s body. Blood emitted during her days of impurity emerges from one source, while blood emitted during her days of purity emerges from the other, and these two sources are not active simultaneously. Rather, when the source of the impure blood is closed, i.e., following her days of impurity, the source of the pure blood opens, and when the source of the pure blood is closed, at the conclusion of her days of purity, either thirty-three days for a male child or sixty-six days for a female child, the source of the impure blood is opened.

רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

נסתם הטמא – לאחר שבועים ונפתח הטהור.

נסתם הטהור – לאחר שמנים ונפתח הטמא.

ולוי אמר שני מעיינות הן – מצאתי בשם חכמי הצרפתים^א שהם מקשים והתניא בפרק יש בכור^ב גיורת שיצאת פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח״כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואמאי ללוי דאמר נסתם הטמא נפתח הטהור אמאי אין לה ימי טהרה הא ממעיין טהור אתו^ג, ומתרצים אין לה ימי טהרה, לאו דוקא שאין לה כלום, אלא לומר שאם ראתה ביום ז׳ לזכר וביום שבועיים לנקבה טמאה נדה, ומונה בתוך ימי טוהר ימי נדות.

ויש שמעמידין^ד אותה אליבא דלוי כב״ש דאמרי מעין אחד הוא. עוד פירשו ללוי אף על פי ששני מעיינות הן לא טהרה התורה מעיין זה אלא בנולדות, וזו כיון שאין לה דין לידה אף אותו מעיין טמא הוא, ורואין את דמה אם מחמשה דמים הוא, וזה פשוט ונכון.

א. בתוס׳ לו, א ד״ה והלכתא ותוס׳ הרא״ש שם כה״ע.

ב. בכורות מו, ב.

ג. ובתוס׳ הוסיפו להקשות מיוצא דופן, ורבנו לא הביאו ועי׳ רשב״א שכ׳ דכל שהלידה דרך דופן א״א נסתם הטמא ונסתם הטהור. ועי׳ מל״מ איסו״ב פ״ד ה״ה.

ד. ג״ז בתוס׳ שם.

ולוי אמר: שני מעינות נפרדים הם בגוף האשה, ומן המקור האחד יוצא הדם הטמא בימי טומאת לידה, ומן המקור האחר יוצא הדם הטהור בימי טהרתה. ואין שני מעיינות אלה משמשים יחד, אלא שבשעה שנסתם המקור הטמא לאחר ימי טומאת הלידה — נפתח המקור הטהור, ובשעה שנסתם המקור הטהור לאחר שהסתיימו ימי טהרה (שלושים ושלושה ימים לזכר, שהם ארבעים יום מן הלידה. וששים וששה ימים לנקבה, שהם שמונים יום מן הלידה) — חוזר ונפתח המקור הטמא, ואם תראה דם — הריהי טמאה.

And Levi says: There are two sources in a woman’s body. Blood emitted during her days of impurity emerges from one source, while blood emitted during her days of purity emerges from the other, and these two sources are not active simultaneously. Rather, when the source of the impure blood is closed, i.e., following her days of impurity, the source of the pure blood opens, and when the source of the pure blood is closed, at the conclusion of her days of purity, either thirty-three days for a male child or sixty-six days for a female child, the source of the impure blood is opened.

רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵינַיְיהוּ שׁוֹפַעַת מִתּוֹךְ שִׁבְעָה לְאַחַר שִׁבְעָה וּמִתּוֹךְ אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאַחַר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּמִתּוֹךְ אַרְבָּעִים לְאַחַר אַרְבָּעִים וּמִתּוֹךְ שְׁמֹנִים לְאַחַר שְׁמֹנִים.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rav and Levi? The Gemara responds: There is a practical difference between them with regard to the following cases: A woman who continuously discharges menstrual blood from within seven days of giving birth to a male until sometime after those seven days, during her days of purity; and likewise, a woman who continuously discharges menstrual blood from within fourteen days of giving birth to a female until sometime after those fourteen days, during her days of purity; and a woman who continuously discharges menstrual blood from within forty days of giving birth to a male until sometime after those forty days, i.e., after the conclusion of her days of purity; and a woman who continuously discharges menstrual blood from within eighty days of giving birth to a female until sometime after those eighty days, i.e., after the conclusion of her days of purity.

תוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה כו׳ – איכא בינייהו טובא כל הני דפריך בסמוך אלא דפשוט יותר נקט.

לרב רישא לקולא – פי׳ דלרב אף על פי ששופעת אם טבלה טהורה והדם טהור ושמעינן מהכא דאפי׳ לב״ה ולמ״ד מעין אחד כי אמרינן ביומו וטבילה תלה רחמנא ה״מ לענין הדם בעצמו אבל האשה אינה טמאה בו כלל שאם לא כן מה קולא יש כאן והלא כיון דשופעת היא א״א שלא ראתה דם אחר סוף לידה קודם שתטבול והיא צריכה להיות טמאה שבעה כדין נדה אלא ודאי כדאמרן וכן כתב הרב ר׳ יונה ז״ל בשם הר׳ שמשון ז״ל.

קס״ד דפסקא – פי׳ אף דפסקא כלו׳ דמתני׳ סתמא קתני בין בשופעת ובין בפוסקת.

רש״י בד״ה והתניא בניחותא הס״ד:

בד״ה שני ימים שלה הס״ד:

בד״ה לרב רישא כו׳ טהרה לקולא כו׳ הד״א:

תוס׳ בד״ה איכא בינייהו כו׳ אלא דפשוט יותר נקט עכ״ל אין זה מבורר לן דהא פשוט ליה טפי בפסקה דהכי ס״ד דמקשה לאוקמא מתני׳ בפסקה ובהכי מוקים לה רב ובפסקה שפיר א״ב לדרב דאמר מעיין א׳ הוא מטמא לח ויבש וללוי דב׳ מעינות הן אינו מטמא ואפשר דניחא ליה למימר בשופעת דא״ב ברישא ובסיפא אבל בפסקה ליכא בינייהו אלא ברישא בתחלת לידה:

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין רב ולוי]? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל במקרה של האשה השופעת (הרואה דם ברצף, וללא הפסק) מתוך שבעה ימי טומאה שלאחר לידת זכר לשבעת הימים של אחר שבעה, שהם ימי טהרת לידה לזכר. והשופעת דם מתוך ארבעה עשר ימי טומאה שלאחר לידת נקבה לימי הטהרה של היולדת נקבה של אחר ארבעה עשר. וכן השופעת דם מימי טהרה שהם מתוך ארבעים הימים מלידת הזכר, שבהם הסתיימו ימי טהרה לאחר ארבעים, שכרגיל הרואה בהם דם הריהי ככל אשה הרואה דם. וכן השופעת מתוך שמנים הימים מלידת הנקבה, שבהם הסתיימו ימי טהרתה של היולדת לאחר שמנים.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rav and Levi? The Gemara responds: There is a practical difference between them with regard to the following cases: A woman who continuously discharges menstrual blood from within seven days of giving birth to a male until sometime after those seven days, during her days of purity; and likewise, a woman who continuously discharges menstrual blood from within fourteen days of giving birth to a female until sometime after those fourteen days, during her days of purity; and a woman who continuously discharges menstrual blood from within forty days of giving birth to a male until sometime after those forty days, i.e., after the conclusion of her days of purity; and a woman who continuously discharges menstrual blood from within eighty days of giving birth to a female until sometime after those eighty days, i.e., after the conclusion of her days of purity.

תוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) ^הלְרַב רֵישָׁא לְקוּלָּא וְסֵיפָא לְחוּמְרָא.

The Gemara elaborates: According to Rav, who maintains that both pure and impure blood emerge from the same source, in the cases described in the first clause, i.e., if she continuously discharged menstrual blood from within her days of impurity until sometime during her days of purity, one is to be lenient, In other words, any blood emitted during her days of purity is pure, since the Torah rendered it pure. And in the cases described in the latter clause, when the discharge begins during her days of purity and continues until after the conclusion of her days of purity, one is to be stringent, as the Torah deemed impure any blood emitted after her days of purity.

ה. ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳

לרב רישא – דשופעת מתוך ימי טומאה לימי טהרה לקולא וטהורה ואף על גב דלא פסק דהא התורה טהרתו.

וסיפא – דשפעה מתוך מ׳ לאחר מ׳ ומתוך פ׳ לאחר שמנים לחומרא וטמאה לאחר שמנים דהתורה טמאתו.

שלשיטת רב, שמקור אחד הוא לדם הבא בימי טומאה ולדם הבא בימי טהרה — במקרה שברישא [התחלה], כלומר, בשופעת דם מימי טומאה לימי טהרה, יש לנהוג לקולא [להקל], ולומר: אף שמקור אחד הוא לדם ימי טהרה ולדם ימי הטומאה, ואף ששופעת היא בראיית הדם התורה טיהרה דם זה. ואילו במקרה שבסיפא [סוף], בשופעת דם מימי טהרה לימים שאחריהם — יש לנהוג לחומרא [להחמיר], שהתורה טיהרה את דם ימי הטהרה, וטימאה את שבא לאחריהם.

The Gemara elaborates: According to Rav, who maintains that both pure and impure blood emerge from the same source, in the cases described in the first clause, i.e., if she continuously discharged menstrual blood from within her days of impurity until sometime during her days of purity, one is to be lenient, In other words, any blood emitted during her days of purity is pure, since the Torah rendered it pure. And in the cases described in the latter clause, when the discharge begins during her days of purity and continues until after the conclusion of her days of purity, one is to be stringent, as the Torah deemed impure any blood emitted after her days of purity.

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) לְלֵוִי רֵישָׁא לְחוּמְרָא וְסֵיפָא לְקוּלָּא.

According to Levi, who says that there are two different sources in the body, in the cases described in the first clause one is to be stringent, as the continuous flow of blood indicates this blood is emanating from the source of the impure blood, and the Torah deemed pure only the blood that emerges from the source of the pure blood. And in the cases described in the latter clause one is to be lenient, as the continuous flow of blood indicates this blood is from the source of the pure blood.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ללוי רישא לחומרא – כיון דלא פסקה לא נסתם מעין טמא.

וסיפא לקולא – דכיון דלא פסקה לא נסתם מעין טהור.

ואילו לשיטת לוי ששני מקורות שונים הם לדם טהרה ולדם טומאה — במקרה שברישא [התחלה] בשופעת מימי טומאה לימי טהרה, יש לנהוג לחומרא [להחמיר] ולטמאה, שכן לא התירה התורה בימי טהרה אלא דם הבא ממקור טהור, ואולם דם זה אף שראתה אותו בימי טהרה הריהו בא ברצף מימי טומאתה, ומקורו טמא. ואילו במקרה שבסיפא [סוף] יש לנהוג לקולא [להקל], שאף שראתה את הדם בימים שמעבר לימי טהרה, כיון שלא פסקה — הרי זה דם הבא ממקור טהור, וטהורה היא. ומעתה דנים בשיטותיהם.

According to Levi, who says that there are two different sources in the body, in the cases described in the first clause one is to be stringent, as the continuous flow of blood indicates this blood is emanating from the source of the impure blood, and the Torah deemed pure only the blood that emerges from the source of the pure blood. And in the cases described in the latter clause one is to be lenient, as the continuous flow of blood indicates this blood is from the source of the pure blood.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(18) מֵיתִיבִי דַּם הַיּוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

The Gemara raises an objection from the mishna: With regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, Beit Shammai say: The blood is like her saliva and urine, and it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether moist or dry.

רשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

דם היולדת שלא טבלה בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש. פי׳ ולא משום שתהא נדה באותו ראייה ואע״פ שלא טבלה ואע״פ שבא מן המעין טמא ויהא הדם כדם הנדה דכל דם שתראה לאחר שעברו ז׳ לזכר ושבועים לנקבה אין הדם מטמאה את האשה לרב דאמר מעין א׳ הוא בפוסקת ואפילו בשופעת אלא שהדם בעצמו טמא כל שלא טבלה לבית הלל מדין תהא בנדתה עד שתבא במים הכי נמי תהא בדין לידתה עד שתבא במים כיון דאית להו לבית הלל דבימים וטבילה תלא רחמנא אבל לב״ש דסברי דימים לחודיהו תלא רחמנא דמה נמי לאו דם יולדת היא אלא דכיון דלא טבלה וטמאה היא אף דמה נמי מטמא לח ואינו מטמא יבש כרוקה וכמימי רגליה. וכולי עלמא בשטבלה אינו מטמא כלל ודלא כרשב״ג דאמר מקור מקומו טמא וכן כתב רבינו הר׳ יונה זצ״ל, עוד כתב ר׳ זצ״ל בשם הרב ר׳ שמעון בר׳ שמשון ז״ל שהביא ראיה לכך שאינה נעשית נדה בראיה שלאחר שבעה דלזבה ושבועים דנקבה ואפילו קודם שטבלה מדאמרינן לרב רישא אינה נעשית נדה בשפיעתה עם יציאת שבעה קודם גמר טבילה דאי נעשית נדה אין מקום לקולא דרב.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו במשנתנו: דם היולדת שראתה בימי טהרתה אחר שלא טבלה לאחר ימי טומאתה, בית שמאי אומרים: אין הדם מטמא אלא בלח, כרוקה וכמימי רגליה, ואילו בית הלל אומרים: מטמא לח ויבש, כנדה גמורה.

The Gemara raises an objection from the mishna: With regard to the blood of a woman who gave birth and reached the conclusion of her days of impurity but did not yet immerse, Beit Shammai say: The blood is like her saliva and urine, and it imparts impurity only while moist. And Beit Hillel say: Her blood is considered like that of a menstruating woman, and it imparts impurity whether moist or dry.

רשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(19) קָא ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ דְּפָסְקָה בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר מַעְיָן אֶחָד הוּא מִשּׁוּם הָכִי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ אֶלָּא לְלֵוִי דְּאָמַר שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן אַמַּאי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

It enters your mind to explain that the mishna is referring to a case where a woman’s discharge of menstrual blood ceased during her days of impurity, and she subsequently experienced bleeding after the conclusion of her days of impurity. If so, granted the mishna is clear according to the opinion of Rav, who said pure and impure blood emanate from one source, as it is due to that reason that Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry, since she did not yet immerse. But according to the opinion of Levi, who said there are two separate sources, why do Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry? After all, blood emitted during her days of purity comes from the source of pure blood.

רש״ירמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

קס״ד דפסקה – יום או שנים לאחר שבועים ומשום הכי מטמא לח ויבש דממעין טמא בא והתורה לא טהרתו לב״ה אלא ביומי וטבילה.

אלא ללוי – הא ממעין טהור אתא דכי פסקה נסתם הטמא.

בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש – פי׳ לבית הלל פשיטא, ולבית שמאי נמי כיון שראיה זו מטמאתה מלספור נקיים, נמצא שהיא גורמת טומאה ובדם הנדה הוא שמטמא לח ויבש, ולא דמי לרואה בתוך ימי טוהר בלא זוב שאין ראייתה כלום^א, אלא ללוי אמאי מטמא לח ויבש, בין לבית שמאי^ב בין לבית הלל, ופריק בשופעת, אי בשופעת למאי איצטריך^ג. וק״ל ולרב גופיה אמאי איצטריך ודאי לבית שמאי, ללוי נמי לבית שמאי. ואיכא למימר בשלמא לרב טעמיה לבית שמאי קמשמע לן, דלא תימא טעמייהו משום דשני מעיינות הן ובהא פליגי, קמשמע לן ומודים, ואי שני מעיינות הן ביולדת בזוב נמי מטהרו בית שמאי, אלא ללוי אמאי איצטריך האי טעמא בתרוייהו^ד, מכל מקום שמע מינה דהא לית ליה לאוקמינהו אלא בהך פלוגתא, ופריק אפילו הכי איכא למיטעי בה לבית שמאי, דסד״א אף על פי שופעות לא תטמא קמשמע לן.

כיון דמפורש בשמעתין דלרב ימי טוהר שרואה בהן אין עולין לה לספירת זיבה, וקיימא לן^ה בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, וקיימא לן^ו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אם כן היולדות צריכות שבעה נקיים בתוך ימי טוהר שלהן, אלא שימי לידה נמי אם אינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה כדלקמן^ז. וכן כתב הרמב״ם ז״ל^ח שהיולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים^ט.

א. דאף דהוי מעין אחר מ״מ דם מקור הוא ומחמשה דמים הוא, וביולדת התורה טהרתו, ואפילו בשופעת מתוך מ׳ לסוף מ׳, אע״ג דלאחר מ׳ התורה לא טהרה, היינו שאין בימים אלו מעין טהור, אבל כל ששופעת הכל מעין טהור. ועי׳ חי׳ הר״ן שהקשה על פי׳ זה שא״כ מאי מקשה הגמ׳ ללוי נימא דב״ה לא קאמר דטהרה מעין זה אלא ביומי וטבילה. ומיהו בריטב״א כתב דאין טעם לתלות בטבילה כיון שהוא אינו גורם טבילה לעולם. והביאור דענין טבילה הוא זמן, וזה שייך לרב דמעין אחד ולא טהרתו התורה כ״ז שיש עליה טומאה אחרת, אבל ללוי כיון דמעין אחר שכל שיש לה דין לידה לא אסרתו תורה ל״ש למיתלי בטבילה דדמי כמי חוטמה, ומשו״ה אם פסקה אין סותרת ז׳ נקיים ללוי.

ב. בחי׳ הר״א הקשה דהיכי מקשה ללוי טפי מרב דהא רב ולוי תרווייהו אית להו טעמייהו דב״ש משום דס״ל מעיין א׳ הוא וביומא תלא ר״ח וא״כ נתרץ ב״ש ללוי כדפריקנא לרב, ותי׳ דבשלמא לרב דאמר דטעמייהו דב״ה משום דביומי וטבילה תלא רחמנא א״ל דב״ש מודו להו ביולדת בזוב דמתקרבי להך סברא, אבל ללוי דאמר דלאו טעמיהו דב״ה אלא משום שתי מעיינות לא ניחא ליה למפרק ב״ש הכי דלמאן מודו.

ג. הנה בעיקר הפלוגתא דרב ולוי יל״ע אי פליגי מן הסברא, וסברת לוי דא״א שדם ממקור טמא יהא טהור, מיהו צריך מקור בתורה לכל זה. ונראה דמקור הדברים פליגי בהא דבתורה איכא ב׳ דינים חדא טהרה דימי טוהר, ועוד דאיתקש לידה לנדה דלא תליא ביומי בלבד, ורב ניחא ליה למימר דמקור אחד וקרא דנדתה ילפי׳ דתליא ביומי וטבילה, ולפי״ז אפילו נכנסה לימי טוהר מ״מ טמאה מדין היקשא. וללוי ניחא טפי לומר דבב׳ מעינות וע״כ דהיקשא קאי בשופעת וזה מוכרח אי אמרי׳ ב׳ מעינות.

ד. וכ״כ בתוד״ה אי.

ה. לקמן סו, א.

ו. לקמן לח, א וע״ש ברבנו דבלידה לא הויא זיבה דהוה דם קושי [ודלא כתוס׳ לז, א ד״ה רבא], דרבנו מעמיד בנפלים דאין בהם קושי, מ״מ כיון דהחמירו בנות ישראל כר״ז שאפילו רואות דם כחרדל יושבת עליה ה״נ החמירו בדם קושי דלהוי כשיפוי ולהוי כזיבה. וכ״כ בעה״נ שער הפרישה ע״ש.

ז. לז, א ועי׳ רבנן להלן לז, ע״ב.

ח. עי׳ הל׳ איסו״ב פי״א ה״ה.

ט. וכ״כ רבנו בהלכותיו פ״ז טז⁠־יט. והביאו הטור רסי׳ קצד ודעת רבנו דאפילו פסקה ז״נ ושו״ר צריכה ז״נ כרואה דם והרא״ש עי׳ ב״י וב״ח שם.

קסלקא דעתא דפסק. כלומר דסתמא קתני ואפילו פסק והוא הדין לשופעת והא דאקשינן בסמוך אי בשופעת מאי טעמא דבית שמאי ללוי בלחוד הוא דקא מקשה כלומר לדידך דאמרת דשתי מעינות הן אי בשופעת מאי טעמא דב״ש, אלא לרב מאי איכא בין בית שמאי לבית הלל דפרקינן איכא בינייהו יומי וטבילה. ק״ל דמהכא משמע דאכתי לא ידענין דאית להו לב״ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא ולתרוצה לדרב דוקא הוא דאמרינן הכין ואם כן ללוי נמי דב״ש היכי ניקו, אלא ע״כ ללוי נמי ב״ש ביומי לחודייהו תלא רחמנא סבירא להו וכדאיתא נמי בהדיא בסמוך וא״כ מאי קשיא ליה תו לרב. וי״ל דהכי קאמר בשלמא ללוי כולהו סבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא ובהא הוא דפליגי דבית שמאי סברי מעין א׳ הוא וב״ה סברי שתי מעינות הן אלא לרב כיון דלכולי עלמא מעין א׳ הוא במאי פליגי ואהדר ליה דביומי וטבילה פליגי כנ״ל.

בשלמא לרב דאמר מעין א׳ הוא היינו טעמא דמטמא לח ויבש – פי׳ משום דס״ל דביומי וטבילה תלה רחמנא טהר׳ שלו כיון שהוא טמא תדיר אלא ללוי הא מעין טהור הוא ומה עסק לטבילה אצל דם ואפי׳ לפי׳ התוס׳ דאמרו דללוי גם זה בא מן המקור אלא שהתורה טהרתו מ״מ אין טעם לתלות טהרתו בטבילה כיון שהוא אינו גורם טבילה לעולם כנ״ל.

קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, יש להניח] שמדובר בזו שלא שפעה דם, אלא שפסקה מראיית דם בימי טומאתה, וחזרה וראתה בימי טהרתה. ומעתה יש לדון: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי [כך] מטמא דם זה לשיטת בית הלל לח ויבש כיון שלא טבלה. אלא לשיטת לוי, שאמר שני מעינות הן, אמאי [מדוע] דם זה מטמא לח ויבש, והרי דם זה הבא בימי טהרה — ממקור אחר הוא בא, והתורה טהרתו?

It enters your mind to explain that the mishna is referring to a case where a woman’s discharge of menstrual blood ceased during her days of impurity, and she subsequently experienced bleeding after the conclusion of her days of impurity. If so, granted the mishna is clear according to the opinion of Rav, who said pure and impure blood emanate from one source, as it is due to that reason that Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry, since she did not yet immerse. But according to the opinion of Levi, who said there are two separate sources, why do Beit Hillel maintain that the blood imparts impurity whether it is moist or dry? After all, blood emitted during her days of purity comes from the source of pure blood.

רש״ירמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(20) אָמַר לָךְ לֵוִי הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן בְּשׁוֹפַעַת אִי בְּשׁוֹפַעַת מ״טמַאי טַעְמָא דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי קָסָבְרִי ב״שבֵּית שַׁמַּאי מַעְיָן אֶחָד הוּא.

The Gemara explains that Levi could say to you: Here we are dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity until sometime during her days of purity. Since the continuous flow of blood indicates that this blood emanates from the source of the impure blood, Beit Hillel rule that it imparts impurity whether it is moist or dry. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood, what is the reason that Beit Shammai maintain this blood imparts impurity only while moist? Isn’t it evident that it is impure menstrual blood? The Gemara responds: Beit Shammai hold that it is from one source that pure and impure blood emanate, and the Torah deemed pure any blood emitted during her days of purity.

רש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

בשופעת – מתוך ימי טומאה לימי טהרה ולא פסקה.

בשופעת – והשתא אפי׳ בטבלה יטמאו בית הלל לח ויבש ומתניתין דנקט ולא טבלה משום בית שמאי וא״ת דבעדיות קתני הך דיולדת גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל הלא בשופעת מתוך מ׳ (למה) הוו בית הלל לקולא וי״ל דכי אתשיל בתחלת לידה אתשיל.

הא דאוקי לוי בשופעת. איכא למידק א״כ אמאי קתני שלא טבלה דבשופעת לא שנא טבלה ולא שנא לא טבלה, וי״ל דמשום בית שמאי איצטריך דאי טבלה טהור לגמרי אבל בשלא טבלה מטמא לח כמימי רגליה. ועוד כתב רבינו הרב ר׳ יונה ז״ל מ״כ דאי קתני דם היולדת שטבלה בית שמאי מטהרים נהי דהוה שמעינן מינה דבית שמאי סבירא להו דמעין אחד הוא אבל מכל מקום לא הוה ידענא דסבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא קמ״ל דם היולדת שלא טבלה דאפ״ה לא מטמאי ליה בית שמאי אלא לח כמימי רגליה אלמא ביומי לחודייהו תלא רחמנא.

הב״ע בשופעת – פי׳ ועד שנסתם הטמא אין הטהור נפתח כדלעיל וא״ת אי בשופעת אמאי קתני שלא טבלה אפילו טבלה נמי וי״ל דמשום ב״ש הוא דנקטה ולדידהו מודה לוי דמעין אחד הוא הילכך אלו קתני שטבלה הוא ס״ד דלב״ש ביומי וטבילה תלה רחמנא קמ״ל דאע״ג שלא טבלה טהור דביומי בלחוד תלה רחמנא כן תירצו בתוס׳ ולהאי פי׳ בדין הוא דמצי למפרך השתא מדקתני לא טבלה אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דאי בשופעת מ״ט דב״ש וכתירוצא דההיא מיתרצא אידך ממילא.

בד״ה בשופעת והשתא אפי׳ כו׳ ויש לומר דכי אתשיל בתחלת לידה אתשיל עכ״ל וליכא לאקשויי דאכתי מצינן לאשכוחי בתחלת לידה דב״ה לקולא בפסקה וביולדת בזוב ולא ספרה דיש לומר נמי דכי אתשיל בשופעת אתשיל ולא בפסקה א״נ ביולדת גרידא ולא ביולדת בזוב וק״ל:

אמר לך לוי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים], בשופעת דם מימי טומאתה לימי טהרתה, שכיון שדם אחד הוא זה, הריהי טמאה לשיטת בית הלל, אף שראתה בימי טהרה. ושואלים על כך: אי [אם] המדובר במשנתנו בשופעת דם מימי טומאה לימי טהרה, אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי האומרים שאין דם זה מטמא בלח וביבש? ומשיבים: קסברי [סבורים הם] בית שמאי כי מעין אחד הוא, והתורה טמאה את הדם בזמן שרואה אותו בימי טומאה וטהרתו בזמן שרואה אותו בימי טהרה.

The Gemara explains that Levi could say to you: Here we are dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity until sometime during her days of purity. Since the continuous flow of blood indicates that this blood emanates from the source of the impure blood, Beit Hillel rule that it imparts impurity whether it is moist or dry. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood, what is the reason that Beit Shammai maintain this blood imparts impurity only while moist? Isn’t it evident that it is impure menstrual blood? The Gemara responds: Beit Shammai hold that it is from one source that pure and impure blood emanate, and the Torah deemed pure any blood emitted during her days of purity.

רש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(21) בִּשְׁלָמָא לְלֵוִי הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין ב״שבֵּית שַׁמַּאי וב״הוּבֵית הִלֵּל אֶלָּא לְרַב מַאי בֵּינַיְיהוּ.

The Gemara questions the opinion of Rav: Granted, the mishna is clear according to Levi, who maintains there are two separate sources, as that is how there is a practical difference between the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel. Beit Hillel hold there are two sources, and the continuous flow of blood from her days of impurity into her days of purity indicates that the blood emanates from the source of the impure blood, whereas Beit Shammai contend that pure and impure blood emanate from one source, and the Torah deemed pure the blood of her days of purity. But according to Rav, what is the reason for the difference between them?

ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

תוב אמרינן, בשלמא ללוי הינו דאיכא ביניהו, בית שמאי סברי מעין אחד הוא, ובית הלל סברי לאו מעין אחד הוא. אלא לרב, מאי ביניהו. ופריק רב, איכא ביניהו טבילה, בית שמאי סברי בשבעה לזכר וי״ד לנקבה תלה^א רחמ׳, בתר הכי טהורה^ב, ובית הלל סברי טבילה נמי צריכה.

א. בכתי״א, תלא.

ב. לכאורה צ״ל, טמא. וקאי על הדם.

בשלמא ללוי – דאמר לב״ה ב׳ מעינות הן.

היינו דאיכא בין בית שמאי ובית הלל – דלבית הלל שני מעינות הן וכיון דלא פסק טמאה דלא נסתם הטמא ולבית שמאי מעין אחד הוא והתורה טהרתו אחר שבועים.

אלא לרב – דאמר מעין אחד הוא אי בית הלל קיימי כוותיה.

מאי איכא כו׳ – כלומר במאי קמיפלגי ומאי טעמא דבית הלל דמטמאין.

כבר ביארנו במשנה שזה שאמרו שמודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזב פירושו קודם שספרה וא״כ זה שנאמר בסוגיא זו אמרו להם בית הלל לבית שמאי יולדת בזוב תוכיח טועים היו בהודאתם של בית שמאי שהיו סבורים שיהו מודים להם אף בלא ספרה עד שהשיבו להם הוא הדין והיא התשובה כלומר שלא הודינו ביולדת בזוב אלא בשלא ספרה הואיל ואפילו טבלה אינו כלום אבל בספרה הלכו אלו לשיטתם ואלו לשיטתם והלכה כבית הלל כמו שביארנו במשנה:

בשלמא ללוי היינו דאיכא וכו׳ – פי׳ ודכ״ע בין לב״ש בין לב״ה ביומי בלחוד תלה רחמנא ומ״ה מטהרין ב״ש אף על פי שלא טבלה אלא לרב דאמר דאפי׳ לב״ה מעין אחד הוא מאי איכא בין ב״ש ובין ב״ה כלו׳ במאי דפליגי ומ״ט דב״ה ופרקי׳ איכא בנייהו יומי וטבילה וכלה חדושא דהאי פירוקא אינו אלא מפני טעמו של ב״ה וכדפרישנא דאלו טעמא דב״ש אף ללוי נמי שמעינן ליה הכי על כרחין הכי נמי בלחוד תלה רחמנא וכדפרישית דאי לא ללוי נמי מטהרין וק׳ למאי הוה קשיא לן מעיקרא לרב מאי בינייהו והיכי לא נחתינין למאי דתריצנא השתא דסברי ב״ה דיומי וטבילה בעינן וי״ל דהיינו משום דבכלה פרשה ליכא אלא מעין א׳ וימים בלחוד ומשמע דבהא תליא כלה מילתא ומאי דקתני שלא טבלה משום ב״ש הוא דנקטה והשתא פרקי׳ דב״ה סבירי דיומי וטבילה בעינן ומשום דכתיב בימי נדת דותה תטמא וכדאיתא לקמן כנ״ל.

ושואלים לצד האחר, בשלמא [זה נוח] לשיטת לוי הסבור כי שני מעיינות הם, ולשיטתו בית שמאי סבורים שמעיין אחד הוא, היינו דאיכא [זהו שיש] הבדל בדין במשנתנו בין בית שמאי ובית הלל, שכן בית הלל סבורים שאף ששני מעיינות הם, ואולם כיון שלא פסקה מלראות מימי טומאה לימי טהרה, הרי אף דם שראתה בימי טהרה — דם אחד הוא, דם טמא. ואילו בית שמאי סבורים, כאמור, שמעיין אחד הוא, אלא שהתורה טמאה את דם ימי הטומאה וטיהרה את דם ימי הטהרה. אלא לשיטת רב מאי בינייהו [מה יש ביניהם], בין בית שמאי לבית הלל, שאלו מטהרים ואלו מטמאים?

The Gemara questions the opinion of Rav: Granted, the mishna is clear according to Levi, who maintains there are two separate sources, as that is how there is a practical difference between the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel. Beit Hillel hold there are two sources, and the continuous flow of blood from her days of impurity into her days of purity indicates that the blood emanates from the source of the impure blood, whereas Beit Shammai contend that pure and impure blood emanate from one source, and the Torah deemed pure the blood of her days of purity. But according to Rav, what is the reason for the difference between them?

ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(22) אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יוֹמֵי וּטְבִילָה דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי בְּיוֹמֵי תְּלָה רַחֲמָנָא וב״הוּבֵית הִלֵּל סָבְרִי ^ובְּיוֹמֵי וּטְבִילָה.

The Gemara responds: The difference between them is due to their opinions with regard to the significance of the days and the immersion at the conclusion of her days of impurity. As, Beit Shammai hold that the Merciful One rendered the purity of her blood dependent on days, which means that once she begins her days of purity her blood is pure regardless of whether or not she immersed. And Beit Hillel hold that it is dependent on both days and immersion. Accordingly, if she fails to immerse after her days of impurity, any blood she sees is impure.

ו. ו רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳:ב׳

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ו רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ה׳:ב׳

ביומי וטבילה – לא שנא שופעת לא שנא פוסקת כל זמן שלא טבלה הוי דמה טמא בימי לידתה.

ומסבירים: ההבדל שאיכא בינייהו [יש ביניהם] הוא באשר למשמעותם של יומי [הימים] ושל הטבילה בתום ימי טומאה, לענין היתרו של הדם בימי טהרה. ובכך נחלקו: בית שמאי סברי [סבורים] כי ביומי [בימים] תלה רחמנא [הכתוב] היתר זה, ומשעה שנכנסו ימי טהרה, כל דם שתראה באותם ימים הריהו טהור אף שלא טבלה בתום ימי טומאה. ואילו בית הלל סברי [סבורים] כי ביומי [בימים] וטבילה תלוי היתר זה. וזו כיון שלא טבלה, אף שהגיעו ימי טהרה, כל דם שתראה הריהו טמא.

The Gemara responds: The difference between them is due to their opinions with regard to the significance of the days and the immersion at the conclusion of her days of impurity. As, Beit Shammai hold that the Merciful One rendered the purity of her blood dependent on days, which means that once she begins her days of purity her blood is pure regardless of whether or not she immersed. And Beit Hillel hold that it is dependent on both days and immersion. Accordingly, if she fails to immerse after her days of impurity, any blood she sees is impure.

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(23) ת״שתָּא שְׁמַע וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ הָכָא נָמֵי דְּפָסְקָה.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the mishna: And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, that any blood she sees imparts impurity whether it is moist or dry. It enters your mind to explain that here too, the mishna is referring to a case where a woman’s discharge of menstrual blood ceased during her days of impurity, and she then experienced bleeding during her days of purity. Since she is still a zava at the beginning of her days of purity, the blood imparts impurity whether it is moist or dry.

ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

תא שמע. ומודים ביולדת בזוב שמטמא לח ויבש, קא סל׳ דע׳ דפסק, כול׳, ופשוטה היא. תא שמע. כימי נדת דותה תטמא, לרבות בועלה, ולרבות לילות. תטמא, לרבות יולדת בזוב שצריכא לישב שבעה נקיים. בשלמא לרב דאמ׳ מעין אחד הוא, משום הכי בעיא הפסקה שבעה נקיים, שהדם כולו אחד, ולא טיהרתו התורה אלא ליולדת, אבל לזבה לא^א, לפיכך צריכא הפסקה ש⁠[בעה נקיים^ב].

א. וכן כתב הרמב״ם בפרק ז מאיסורי ביאה הל׳ ז, יולדת בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר, אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא. ומטעם זה כתב הרמב״ם שהדם שבימי טוהר סותר את שבעת הנקיים, אבל הדם שראתה בימי לידה אינו סותר, כיון שאינו דם זיבה אלא דם לידה. וכמו שכתב בהל׳ יא שם, שאין סותר הכל אלא ראיה של זוב, אבל אלו (דם נדה ודם לידה) סותרין יומן בלבד. אבל לדעת שאר ראשונים אין הפרש בין ימי לידה לימי טוהר, ולדעת הרמב״ן אינו סותר כיון שאין הדם גורם טומאה, ואפילו דם לידה אינו גורם טומאה (וכמו שכתב להלן דף לז,א), אלא שאינו עולה למנין נקיים כיון שאינו נקי (ומטעם זה גם הדם עצמו טמא). ודעת רבנו תם שכיון שהוא דם נדה הוא סותר כל שבעה, ופירש הרשב״א, דכל שאין היא יכולה לטבול כי לא נשלמו ימיה, הדם הוא דם של נדה.

ב. בכי״ד, ז׳ ימים.

ומודים ביולדת בזוב שמטמאה – ואוקימנא כשעברו ימי לידתה ולא ספרה אחריהן ז׳ נקיים וקס״ד הכא נמי דפסקה אחר שבועים ומשום הכי מטמא דממעיין טמא אתו והתורה לא טהרתו עד שתשב ז׳ נקיים כדין זבה.

קס״ד הכא נמי דפסקה – פי׳ כן הגרסא בכל הספרים וק׳ מאי נמי דהא ללוי דפרכינן ליה מינה בשופעת אוקימנא לרישא וי״ל דהא נמי אקס״ד קאי דכאלו אמרי׳ הכא נמי קס״ד דפסקא ומיהו עדין קשה דאדרבה כיון דלוי אוקמא בשופעת הוה לן למימר דסיפא נמי בשופעת וי״ל דקושיין משום מאי דפרכינן בסמוך דאי בשופעת למאי אצטריך פי׳ בתוס׳ דבשלמא לרב דאוקמא בפוסקת אצטריך לב״ה לאשמועינן דמעין אחד הוא ואפילו כשפסק הדם טמא משום דביומי וטבילה תלה רחמנא דאי ס״ל דשני מעינות הם אין כאן מקום לטבילה דכיון דנפסק הראשון כבר בה הטהור דאינו אלא כדמעתה בלבד אלא ללוי למאי אצטריך לב״ה דהא כיון דס״ל דשני מעיינות הם והיא שופעת עדין פשיטא שהוא טמא גמור ופרקי׳ דלב״ש אצטריך פי׳ ואע״ג דלית הלכתא כב״ש כדאי הם לפרש דבריהם במה נחלקו ובמה הם מודים וכאותה ששנינו ומודים בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין.

בד״ה וסיפא כו׳ לאחר פ׳ לחומרא כו׳ הד״א:

בד״ה וסיפא לקולא דכיון דלא פסקה לא כו׳ כצ״ל:

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד במשנתנו: ומודים בית שמאי לבית הלל ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש. סלקא דעתך [עולה על דעתך, יש להניח] שהכא נמי [כאן גם כן] מדובר באופן שפסקה האשה מלראות לאחר ימי טומאה, וחזרה וראתה בימי טהרה, וכיון שזבה היא ולא טבלה — מטמאה.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the mishna: And Beit Shammai concede to Beit Hillel in the case of a woman who gives birth as a zava, that any blood she sees imparts impurity whether it is moist or dry. It enters your mind to explain that here too, the mishna is referring to a case where a woman’s discharge of menstrual blood ceased during her days of impurity, and she then experienced bleeding during her days of purity. Since she is still a zava at the beginning of her days of purity, the blood imparts impurity whether it is moist or dry.

ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(24) בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר מַעְיָן אֶחָד הוּא מִשּׁוּם הָכִי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ אֶלָּא לְלֵוִי דְּאָמַר שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן אַמַּאי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.

The Gemara continues: If so, granted, the mishna is clear according to Rav, who said that pure and impure blood emanate from one source, as it is due to that reason that the blood imparts impurity whether it is moist or dry, since she is still a zava and the Torah has not yet deemed her pure. But according to Levi, who said there are two sources, why does the blood impart impurity whether it is moist or dry? Let it be considered like the saliva or urine of a zava, which imparts impurity only when moist.

רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמאי מטמאה – דהא ממקום טהור הוא בא והרי הוא כדם מגפתה וכרוקה שמטמא לח משום מעין הזב ולא יבש.

בפרש״י בד״ה מש״ה מטמא לח ויבש כו׳ אלא ביומי וטבילה עכ״ל יראה שפי׳ הכא כן לפי המסקנא אבל הכא ודאי המקשה לא אסיק אכתי אדעתיה דטעמא דב״ה משום דביומי וטבילה תליא מלתא דהא בתר הכי פריך אלא לרב מאי בינייהו ופרש״י ומ״ט דב״ה דמטמאי ומיהו ניחא ליה השתא טפי לרבי משום דלרב ודאי סרך טומאות מיהת איכא כיון דמעיין א׳ הוא אלא שהתורה טהרתו אי ביומי גרידא אי ביומי וטבילה אבל ללוי פריך דליכא סרך טומאה כלל דהוה כדם מגפתו דב׳ מעיינות הן:

מעתה יש לדון: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי [כך] מטמא דם זה לח ויבש כדין טומאת הנדה, שהרי לא טהרתו תורה לדם זה בימי טהרה. אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, ודם הבא בימי טהרה — בא ממקור טהור, אמאי [מדוע] מטמא דם זה של היולדת בזוב לח ויבש כדין דם הנדה? לא היה לו לטמא אלא בלח, כדין הזבה!

The Gemara continues: If so, granted, the mishna is clear according to Rav, who said that pure and impure blood emanate from one source, as it is due to that reason that the blood imparts impurity whether it is moist or dry, since she is still a zava and the Torah has not yet deemed her pure. But according to Levi, who said there are two sources, why does the blood impart impurity whether it is moist or dry? Let it be considered like the saliva or urine of a zava, which imparts impurity only when moist.

רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(25) אָמַר לָךְ הָכָא נָמֵי בְּשׁוֹפַעַת אִי בְּשׁוֹפַעַת לְמַאי אִיצְטְרִיךְ.

The Gemara explains that Levi could say to you: Here too, we are dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity until her days of purity. The continuous flow of blood indicates that the blood emanates from the source of the impure blood. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood, for what purpose was it necessary for the mishna to teach this halakha? It is obvious that this blood is impure.

תוספותרשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אי בשופעת למאי איצטריך – וא״ת מכל מקום משום בית שמאי איצטריך כדמשני ומאי סלקא דעתיה דמקשה דהא לרב נמי לא אצטריך סיפא אלא לאשמועינן דמודו בית שמאי דמטמא לח ויבש משום דלא ספרה ויש לומר דלרב איצטריך לאשמועינן דמודו בית שמאי ביולדת בזוב משום דמעיין אחד הוא דאי מרישא הוה אמינא דטעמייהו משום דקסברי ב׳ מעיינות הן ואפילו ביולדת בזוב מטהרין ובית הלל סברי דמעיין אחד הוא לכך אצטריך סיפא אלא ללוי דמוקי רישא בשופעת וסברי ב״ש מעיין אחד הוא סיפא מאי קא משמע לן.

הא דאקשינן: אי בשופעת למאי איצטריך. ופרקינן לב״ש איצטריך ולאשמעינן דיולדת בזוב דבעיא ספורים לא אמרי ב״ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא, קשיא לן ולרב דמקשה הכי מי ניחא הא ע״כ לדידיה נמי לא איצטריך אלא לבית שמאי ולאשמעינן נמי דיולדת בזוב לא תליא ביומי לחודייהו וכאוקמתיה דלוי ממש. ובתוס׳ תירצו דלרב איצטריך לבית הלל לאשמעינן דמעין א׳ הוא ואפילו כשפסק טמא משום דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא דאי סבירא להו דשני מעינות הן אמאי מטמא לח ויבש כיון שפסק הא הוה ליה כמימי רגליה.

אי בשופעת למאי איצטריך לב״ש איצטריך. תימה מאי קסבר הא לרב נמי לב״ש איצטריך ומטעם דמפרש וי״ל דלרב איצטריך לב״ש מטעם אחרינא דלא תימא במעיין אחד ובשתי מעיינות פליגי ב״ש וב״ה ולכ״ע ביומי וטבילה תלה רחמנא וביולדת בזוב בלא שופעת אין מטמא לח ויבש וכיון דתנא דמודו ב״ש ביולדת בזוב שמטמאה לח ויבש לא ס״ל דשני מעיינות הן:

בד״ה אמאי מטמאה דהא ממקום טהור הוא בא כו׳ כצ״ל והד״א:

בד״ה לרבות כו׳ כנדה ולרבות את כו׳ הד״א:

תוס׳ בד״ה אי בשופעת כו׳ דהא לרב נמי לא כו׳ בזוב מטהרין וב״ה סברי דמעין אחד הוא כו׳ כצ״ל:

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך לוי בתשובה: הכא נמי [כאן גם כן] אף במקרה זה מדובר בשופעת דם מימי טומאתה לימי טהרתה, ומשום כך הריהי טמאת נדה, שכן דם טמא הוא זה שראתה. ושואלים: אי [אם] המדובר בשופעת, למאי איצטריך [למה נצרך] להשמיענו שטמאה היא, והרי פשוט שכך הוא הדין?

The Gemara explains that Levi could say to you: Here too, we are dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood from within her days of impurity until her days of purity. The continuous flow of blood indicates that the blood emanates from the source of the impure blood. The Gemara asks: If the mishna is dealing with a woman who continuously discharges menstrual blood, for what purpose was it necessary for the mishna to teach this halakha? It is obvious that this blood is impure.

תוספותרשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(26) לב״שלְבֵית שַׁמַּאי אִיצְטְרִיךְ אַף עַל גַּב דְּקָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי מַעְיָן אֶחָד הוּא וּבְיוֹמֵי תְּלָה רַחֲמָנָא הָנֵי מִילֵּי בְּיוֹלֶדֶת גְּרֵידְתָּא דִּשְׁלִימוּ לְהוּ יוֹמֵי ^זאֲבָל יוֹלֶדֶת בְּזוֹב דְּבָעֵי סְפִירָה לָא.

The Gemara answers that it was necessary for the opinion of Beit Shammai. The mishna is teaching that even though Beit Shammai say there is one source, and the Merciful One rendered the purity of her blood dependent on days alone, that statement applies only in the case of a woman who only gave birth, as her days of impurity have been completed at this point. But with regard to a woman who gives birth as a zava, who requires the counting of seven clean days from the end of her days of impurity, that statement does not apply, and blood emitted before she counted seven clean days imparts impurity whether moist or dry, like the blood of a menstruating woman.

ז. ז רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳

עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ז רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ז׳

לב״ש אצטריך – דקאמר מעין אחד הוא ומטהרי לה ביולדת גרידתא אחר ימי לידתה מיד דביומי תלא רחמנא אצטריך ביולדת בזוב לאשמועינן דמטמאה.

דהני מילי – דהוי דם טוהר לאחר ימי לידה ביולדת גרידתא אבל ביולדת בזוב דבעיא ספורים כל זמן שלא ספרה הוי דמה כדם זיבה דהא מחד מעין אתי ותורה לא טהרתו עד שתספור כדכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן.

היולדת אף לדעת האומר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מטמאה את בועלה כנדה וטמאה שבעה אף בלילות כבימים ואע״ג דימים כתיב פירושו ימים שלמים ומ״מ לדעת פסק אין אנו צריכין לאלו שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלא שאפשר לפרשה בילדה בזוב ומחמת קושי:

ומשיבים: לשיטת בית שמאי איצטריך [נצרך] הדבר להישנות. שכן אף על גב דקאמרי [אף על פי שאומרים] בית שמאי, לשיטת לוי, כי מעין אחד הוא, וביומי [ובימים] בלבד תלה רחמנא [הכתוב] את ימי טהרת הלידה, שכיון שחלפו ימי הטומאה הרי האשה טהורה אף שלא טבלה, ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא ביולדת גרידתא [בלבד], דשלימו להו יומי [שנשלמו להם הימים, ימי טומאה]. אבל יולדת בזוב דבעי [שצריכה] ספירה שבעת נקיים על זיבתה — לא, וגם אם ראתה בימי טהרה — הרי היא טמאה טומאת נדה.

The Gemara answers that it was necessary for the opinion of Beit Shammai. The mishna is teaching that even though Beit Shammai say there is one source, and the Merciful One rendered the purity of her blood dependent on days alone, that statement applies only in the case of a woman who only gave birth, as her days of impurity have been completed at this point. But with regard to a woman who gives birth as a zava, who requires the counting of seven clean days from the end of her days of impurity, that statement does not apply, and blood emitted before she counted seven clean days imparts impurity whether moist or dry, like the blood of a menstruating woman.

עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(27) תָּא שְׁמַע {ויקרא י״ב:ב׳} דְּוֹתָהּ תִּטְמָא ^חלְרַבּוֹת אֶת בּוֹעֲלָהּ.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita, which addresses the verse: “If a woman be delivered, and bear a male, then she shall be impure seven days; as in the days of her menstrual sickness she shall be impure” (Leviticus 12:2). The superfluous phrase “her menstrual sickness she shall be impure” serves to include a man who engages in intercourse with her, teaching that he is rendered impure like a menstruating woman and imparts impurity like her.

ח. ח רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ג׳:א׳

עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ח רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב ג׳:א׳

דותה תטמא – קרא יתירא הוא דה״ל למכתב וטמאה ז׳ ימים כימי נדה ולשתוק.

לרבות שמטמאה את בועלה כנדה ולרבות את הלילות כימים – דלא תימא ימים כתיב.

בד״ה ומודים כו׳ שבעה נקיים וקס״ד כו׳ שבועים ומשום כו׳ כצ״ל והד״א:

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: נאמר ״אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא״ (ויקרא יב, ב), ומלשונות ייתור שבכתוב דרשו: ״דותה תטמא״ — לרבות את בועלה, שאף בועלה נטמא בטומאת הנדה, ומטמא כמותה.

The Gemara suggests: Come and hear a baraita, which addresses the verse: “If a woman be delivered, and bear a male, then she shall be impure seven days; as in the days of her menstrual sickness she shall be impure” (Leviticus 12:2). The superfluous phrase “her menstrual sickness she shall be impure” serves to include a man who engages in intercourse with her, teaching that he is rendered impure like a menstruating woman and imparts impurity like her.

עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(28) דְּוֹתָהּ תִּטְמָא לְרַבּוֹת הַלֵּילוֹת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא ^טלְרַבּוֹת הַיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁצְּרִיכָה שֶׁתֵּשֵׁב שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר מַעְיָן אֶחָד הוּא מִשּׁוּם הָכִי בָּעֲיָא שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים

Furthermore, the phrase “Her menstrual sickness she shall be impure” serves to include the nights; although the verse states: “As in the days,” she is impure during the night as well. Finally, “her menstrual sickness she shall be impure” serves to include a woman who gives birth as a zava, teaching that she must observe seven clean days. The Gemara analyzes this baraita: Granted, the baraita is clear according to Rav, who said there is one source, as it is due to that reason that a woman who gives birth as a zava requires seven clean days.

ט. ט רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ה׳-ו׳

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ט רמב״ם הלכות איסורי ביאה ז׳:ה׳-ו׳

משום הכי בעיא – הפסקה שבעה נקיים דממעין דמים טמאים אתי והתורה לא טהרתו עד שתספור שבעה נקיים כדכתיב דותה תטמא.

וריבוי נוסף, ״דותה תטמא״ — לרבות הלילות כימים שבלילות ימי טומאה הריהי מטמאה כבימים. וריבוי נוסף, ״דותה תטמא״ — לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים. ומעתה נדון בדבר: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא — משום הכי בעיא [כך צריכה] היולדת הזבה לשבת שבעה ימים נקיים,

Furthermore, the phrase “Her menstrual sickness she shall be impure” serves to include the nights; although the verse states: “As in the days,” she is impure during the night as well. Finally, “her menstrual sickness she shall be impure” serves to include a woman who gives birth as a zava, teaching that she must observe seven clean days. The Gemara analyzes this baraita: Granted, the baraita is clear according to Rav, who said there is one source, as it is due to that reason that a woman who gives birth as a zava requires seven clean days.

עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון