גמרא
פירוש
וְהָכְתִיב {ויקרא י״ב:ד׳} בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע אלְרַבּוֹת הַתְּרוּמָה אֶלָּא קְרָא מִילֵּי מִילֵּי קָא חָשֵׁיב.
וּתְלָתָא קְרָאֵי בִּתְרוּמָה לְמָה לִי צְרִיכִי דְּאִי מֵעַד אֲשֶׁר יִטְהָר לָא הֲוָה יָדַעְנָא בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה״מ דלאו בר כפרה כו׳. איכא למידק ליכתוב רחמנא עד מלאת ולא בעי הני. ויש לומר דאי מעד מלאת הוה אמינא דוקא יולדת דמרובה טומאתה כדאיתא בסמוך, ואם תאמר ליכתוב עד מלאת ובא השמש וטהר. איכא למימר דעד אשר יטהר לאו לגופיה אתא אלא דצריך מנין אחר להתירו. ואם תאמר ליכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת. ויש לומר דאי לאו ובא השמש הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא דאינה צריכה להמתין כפרה, אלא משמלאו ימיה אף על פי שלא העריב שמשה אוכלת בתרומה. וימי מלאת גזרת הכתוב הוא שלא הותר מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה, אבל לתרומה לא, להכי פתר רחמנא ובא השמש וטהר, דאלמא הערב השמש טהרה היא.
אבל יולדת שהותרה מכללא אימא לא. פירש לרב דאמר בנדה (נדה לה:) מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי דאמר שתי מעינות הן לא הותרה מכללה כלל, דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא ודם היולדת כדם הנחירים. (וכן כתב הריטב״א, ועיין שו״ת חת״ס יור״ד סי׳ קנ״ד ד״ה אלא מש״כ בדעת לוי ולפי דבריו אף ללוי חשיב הותר מכללו. ועיין דברי ר׳ ינאי בירושלמי נדה פ״א ה״ג ובנהור שרגא כאן).
הא דאמרינן איפוך אנא. איכא למידק היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קא נגע. ופירש הר״א אב״ד ז״ל (עיין ברמב״ן) דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קיימא לן דמגע בית הסתרים לא הוה מגע [וכ״ה בתו״י בשם רבינו נתנאל. ועיין נדה מ״ג. דאף זב דמטמא בהיסט ריוח כמגע דבית הסתרים אינו מטמא. ועיין ריטב״א]. מתניתין. איזהו כרות שפכה כו׳. תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. ויש לומר דלא תני הני אלא משום חדושא דאית בהו, פצוע דכא כל שנפצע אפילו אחת מהן, כרות שפכה אם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.
אמר רבי ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשים (ר״ת בתוס׳ ד״ה שאין ובספר הישר סי׳ מ״ט) אפילו נטלה בידי אדם ולא פליג אתנא דמתניתין דקתני אפילו אחת מהן אלא מתניתין בנפצעה או שנקבה ודר׳ ישמעאל בשנטלה לגמרי דטפי עדיף נטלה לגמרי מנפצעה או שנקבה ואגידא ביה וכענין שאמרו (חולין נה.) לענין טרפה ניטל הטחול כשרה ואילו ניקב בסומכיה טרפה. והא דאמרינן בסמוך (להלן עמוד ב) בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים או חוטי בצים, התם בשנכרתו שניהם אבל אחת כשרה כר׳ ישמעאל דקיימא לן כותיה דמתניתא דכרמא היא. ועוד דלא אשכחן בגמרין מאן דפליג עליה. ולא נהירא דודאי כל שנטלה או נכרתה בידי אדם פסול, דאם כן כל כי הא לא הוה להו לסתומי ובהדיא הוו מפרשי דוקא בשניהם אבל נכרתו חוטי ביצה אחת או ביצה עצמה כשר, אלא ודאי שאין לו בידי שמים משמע והיינו דמדמי ליה לסריס חמה והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה״ב) דגרסינן התם תנא ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר שמעתי בכרם ביבנה דאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. והוא הדין לפצוע דכא ממש בידי שמים או שאין לו כלל שהוא כשר אלא דנקט הכא ביצה אחת משום דשכיח, וחסר לגמרי לא שכיח, והיינו נמי דאכשר שמואל בפצוע דכא בידי שמים דמתניתא דכרמא שמיע ליה. והכין איתא בירושלמי וגרסינן תו בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול הוון בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא מאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן כו׳ כדאיתא התם אלמא לר׳ יוחנן בן ברוקא בידי שמים קאמר ובכולן כשר. וכן כתב הרמב״ם ז״ל (הלכות איסורי ביאה פט״ז ה״ז. ועיין מגיד משנה) דכל בידי שמים ואפילו נפצעו או נכרתו שניהן כשר וכל בידי אדם פסול. וכן דעת הרב בעל ההלכות (הלכות מיאון סי׳ לב) וכן כתב הרמב״ן נר״ו (בחי׳ ד״ה שמעתי ובספר הזכות).מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
אבל יולדת שהותרה מכללא אימא לא. פירש לרב דאמר בנדה (נדה לה:) מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, אבל ללוי דאמר שתי מעינות הן לא הותרה מכללה כלל, דלא אסר רחמנא אלא הבא ממעין טמא ודם היולדת כדם הנחירים. (וכן כתב הריטב״א, ועיין שו״ת חת״ס יור״ד סי׳ קנ״ד ד״ה אלא מש״כ בדעת לוי ולפי דבריו אף ללוי חשיב הותר מכללו. ועיין דברי ר׳ ינאי בירושלמי נדה פ״א ה״ג ובנהור שרגא כאן).
הא דאמרינן איפוך אנא. איכא למידק היאך אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קא נגע. ופירש הר״א אב״ד ז״ל (עיין ברמב״ן) דאיכא למימר בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דאי משום מגע הא קיימא לן דמגע בית הסתרים לא הוה מגע [וכ״ה בתו״י בשם רבינו נתנאל. ועיין נדה מ״ג. דאף זב דמטמא בהיסט ריוח כמגע דבית הסתרים אינו מטמא. ועיין ריטב״א]. מתניתין. איזהו כרות שפכה כו׳. תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. ויש לומר דלא תני הני אלא משום חדושא דאית בהו, פצוע דכא כל שנפצע אפילו אחת מהן, כרות שפכה אם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר.
אמר רבי ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם יבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. יש מפרשים (ר״ת בתוס׳ ד״ה שאין ובספר הישר סי׳ מ״ט) אפילו נטלה בידי אדם ולא פליג אתנא דמתניתין דקתני אפילו אחת מהן אלא מתניתין בנפצעה או שנקבה ודר׳ ישמעאל בשנטלה לגמרי דטפי עדיף נטלה לגמרי מנפצעה או שנקבה ואגידא ביה וכענין שאמרו (חולין נה.) לענין טרפה ניטל הטחול כשרה ואילו ניקב בסומכיה טרפה. והא דאמרינן בסמוך (להלן עמוד ב) בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים או חוטי בצים, התם בשנכרתו שניהם אבל אחת כשרה כר׳ ישמעאל דקיימא לן כותיה דמתניתא דכרמא היא. ועוד דלא אשכחן בגמרין מאן דפליג עליה. ולא נהירא דודאי כל שנטלה או נכרתה בידי אדם פסול, דאם כן כל כי הא לא הוה להו לסתומי ובהדיא הוו מפרשי דוקא בשניהם אבל נכרתו חוטי ביצה אחת או ביצה עצמה כשר, אלא ודאי שאין לו בידי שמים משמע והיינו דמדמי ליה לסריס חמה והכין איתא בהדיא בירושלמי (ה״ב) דגרסינן התם תנא ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר שמעתי בכרם ביבנה דאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. והוא הדין לפצוע דכא ממש בידי שמים או שאין לו כלל שהוא כשר אלא דנקט הכא ביצה אחת משום דשכיח, וחסר לגמרי לא שכיח, והיינו נמי דאכשר שמואל בפצוע דכא בידי שמים דמתניתא דכרמא שמיע ליה. והכין איתא בירושלמי וגרסינן תו בירושלמי פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר אית תניי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול הוון בעי מימר מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא מאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן כו׳ כדאיתא התם אלמא לר׳ יוחנן בן ברוקא בידי שמים קאמר ובכולן כשר. וכן כתב הרמב״ם ז״ל (הלכות איסורי ביאה פט״ז ה״ז. ועיין מגיד משנה) דכל בידי שמים ואפילו נפצעו או נכרתו שניהן כשר וכל בידי אדם פסול. וכן דעת הרב בעל ההלכות (הלכות מיאון סי׳ לב) וכן כתב הרמב״ן נר״ו (בחי׳ ד״ה שמעתי ובספר הזכות).מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush