גמרא
פירוש
וְהָכְתִיב {ויקרא י״ב:ד׳} בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע אלְרַבּוֹת הַתְּרוּמָה אֶלָּא קְרָא מִילֵּי מִילֵּי קָא חָשֵׁיב.
וּתְלָתָא קְרָאֵי בִּתְרוּמָה לְמָה לִי צְרִיכִי דְּאִי מֵעַד אֲשֶׁר יִטְהָר לָא הֲוָה יָדַעְנָא בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר ה״מ דלאו בר כפרה וכו׳ – קשיא לן, ולכתוב רחמנא ובמלאתא ולא בעי׳ הניב. ואיכא למימר, עד אשר יטהר לגופיה אתא, דצריך מנין אחר להתירוג, ואי כתב רחמנא ובמלאתד, ה״מ ביולדת שהותרה מכללה, כתב רחמנא ובא השמש וטהר, דאי להיכא דלאו בר כפרה הוא דאתא, פשיטא, מי גרע מיולדת דמשהעריב שמשה אוכלת בתרומה, דמשום שהותרה מכללה לא גריעא מהני דלאו בני כפרה נינהו, וכיון שכן ובא השמש ל״ל, לומר דאע״ג דבר כפרה הוא ביאת שמשו מטהרתו. ולא דאיק, אלא הכי איכא למימר, דאי לאו ובא השמש, הוה אמינא ביאת שמשו לאו טהרה היא כלל, ובמלאת לא משמע אלא שאינה צריכה להמתין כפרה, אבל משמלאו ימיה אעפ״י שלא העריב שמשה טהורה, וטעמא דימי מלאת גזירת הכתוב הוא, שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם לתרומה אלא לבעלה ולמעשרה, להכי כתב רחמנא ובא השמש דאלמא הערב שמש טהרה היא.
איפוך אנא – ואי קשיא לך, היכי אפשר לאסור נגיעה דמעשר, והלא אכילה עצמה מותרת. איכא למימר, התם בשתחב לו חברו בבית הבליעה, דבית הסתרים לאו נגיעה היא. כך פי׳ הראב״ד ז״לו. ויש לדקדק אחר טעמו, היכן מצינו נגיעה חמורה מאכילה.
שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר – יש מפרשים, דלא פליג אדרבנן דאמרי אפילו אחת מהן, אלא מודה דנפצע אפילו באחת מהן פסול, וכן ניקבה, אבל אין לו אלא ביצה א׳ שנטלה לגמרי כשר, ומסייעין הדבר, שכן מצינוז לענין טרפות, נטל הטחול כשרה וניקב פוסל בו בסומכי׳. והא דאמרינן לקמןח בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים או חוטי ביצים, דוקא בשניהם, אבל כרות בא׳ מהן היינו דר׳ ישמעאל, והלכה כמותו דלא פליגי רבנן עליה, ועוד דמתני׳ דכרמא היא. וכן נראה מדברי רבינו תם ז״לט, דדוקא פציעה, אבל לגבי נטילה לא פסיל בביצה א׳. ולא נהירא לי, דכל שאין לו אלא ביצה א׳, מתחלת יצירתו משמע, אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול, והוא הדין לניקבה, דכל בידי אדם פסול, אבל אין לו בידי שמים הואי. תדע מדמדמה ליה לסריס חמה. והוא הדין דאפילו פצוע דכא ממש בידי שמים כשר. והא דנקט אין לו אלא ביצה אחת, הוא הדין לשאין לו כלל, אפילו פצוע דכא מתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים, אלא דשכיח נקט. ורב יהודה אמר שמואל דמכשיר פצוע דכא בידי שמיםכ, ממתני׳ דכרמא שמע לה, והיינו דאמר הרי הוא כסריס חמה וכשר, אלמא אינו מוליד ואפילו הכי כשר. והכי אמרינן בירושלמיל, תני ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר, שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א׳ ואינומ מוליד זהו סריס חמה, אמר ר׳ יוסי שמעתי הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה וליתנה ידע מן מאן שמעית, אמר ר׳ אמי לא הוה ר׳ יוסי שמע ליה מן בר נש זעיר, שמואל אמר אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו, רב הונא אמר דו סבר כר״י בנו של ריב״ב, אמר ר׳ יודן בר חנין בלבד של ימיןנ, אתא עובדא קמי דר׳ אמי אמר אין ברתי דאת שריא ליה אלא הוו ידענאס דלא מוליד, והוה ר׳ זעירא מקלס לה דאי מקיםע מלתא על בררא. אבל רבינו תם ז״לפ כתב, ומעשים בכל יום דמולידים, וא״ת חזור על בניהם מאין הם, אתה מרבה ממזרים בישראל. ותו גרסינן בירושלמיצ, פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר, אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול, מאן דמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר״י בנו של ריב״ב, ומאן דמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן וכו׳. שמעינן מינה מ״מ, דלר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה בכולן כשר, ובידי שמים קתני, וקיימא לן כוותיה דמתניתין דכרמא היא, וליכא בגמרין מאן דפליג עליה, ומכשירין סתם כל פצוע בידי שמים, ואפילו חסרו ביציו מתחלת יצירתם. ומצאתי לרב ר׳ משה הספרדי ז״לק סיוע לפירוש שכתבתי, וכך כתב, נכרתו הביצים או א׳ מהם או שנדוכה או שחסרה או שנקבה ה״ז פסול. כל פסול שאמרנו בענין זה שלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו או שנולד בהן שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל. וכן נמי בהלכות מיאון בגדולותר.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א נראה שצ״ל: עד מלאת, וכ״ה ברשב״א ובריטב״א.
ב קו׳ זו הק׳ גם הרשב״א והריטב״א. וצ״ע דהא בגמ׳ קאמר: ואי כתב רחמנא עד מלאת הו״א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר. וא״כ צ״ע קושית רבינו. לכן נראה דבגירסת רבינו והראשונים הנ״ל בגמ׳ לא היתה צריכותא זו כלל. ויתכן דכך גם היתה גירסת רש״י מדלא פירש כלום. אך בתוס׳ ד״ה דאי, משמע שגרסו כן בגמרא. שוב אמר לי חתני הרב ר׳ ישראל סקלר שליט״א, שמצא בכ״י מינכן במוסד הרב קוק, שצריכותא זו ליתא שם, כגירסת רבינו והראשונים הנ״ל.
ג וכ״כ הרשב״א. ובריטב״א כתב: דההוא לגופיה איצטריך לחייב לאו על האוכל תרומה בטומאה.
ד נראה שצ״ל: עד מלאת, וכ״ה ברשב״א ובריטב״א.
ה וכ״כ הרשב״א, אלא שלא הזכיר למעשר. ובנדפס: שלא הותרה מכלל יולדת שרואה דם אלא לבעלה אבל לתרומה ולמעשר לא. אך בכתבי היד כמו שהוא כאן והיינו משום דלמעשר מותרת לאחר שטבלה, ומה שצריכה לחכות עד מלאת היינו רק לתרומה, נמצא דלבעלה ומעשר שוים דלאחר ימי טומאתה טובלת ומותרת.
ו וכ״כ תוס׳ ישנים ד״ה ואיפוך, ובתוס׳ הרא״ש ד״ה ואיפוך, ועיי״ש שכתב ליישב באופן שלא הוכשר, וכ״כ הרשב״א בשם הר״א אב״ד, וכ״כ הריטב״א, ועיי״ש שכתב שאפשר ע״י מפה, וכן כתב המאירי.
ז חולין נה א.
ח בעמוד ב.
ט מובא בתוס׳ ד״ה שאין לו, והוא בספר הישר סי׳ מט (יב). וכ״ד הראב״ד המובא בספר הזכות.
י בכי״א: אבל יש לו בידי שמים. ובנדפס: אבל ר׳ ישמעאל בידי שמים איירי.
כ לקמן בעמוד כ.
ל פ״ח ה״ב, מו א.
מ לפנינו שם: אינו. בתוס׳ הרא״ש וברשב״א: ואינו.
נ כ״ה גירסת רבינו בירושלמי, וכ״כ רבינו בספר הזכות ובראב״ד שם. ועיין בתוס׳ ובתוס׳ הרא״ש שהביאו גירסא: שלימים. ועיין במאירי שהוכיח מכאן כדעה הראשונה שהיא שיטת ר״ת שהביא רבינו. ועיין בקרן אורה.
ס לפנינו שם: הוי ידעת, וכ״ה בנדפס.
ע בנדפס: דו מקיים. ולפנינו בירושלמי: דו משים.
פ בספר הישר סי׳ מט (יב).
צ פ״ח ה״ב, מו ב.
ק הרמב״ם פט״ז איסורי ביאה ה״ז. ועיי״ש במגיד משנה, וכן ברשב״א כל הקטע ובשם רבנו. וכ״כ הריטב״א והנמוק״י. ועיין במאירי שהביא כל הדיעות, ועיין בפסקי הרא״ש וביש״ש.
ר בה״ג הלכות מיאון סי׳ לב, סה א (ווארשה).
הערות
Gemara
Peirush