הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.
יש ג׳ הלכות שונות בדין גר: א) פסול גר לענין שררה כגון מלכות ודיינות, ופסול זה פקע כשאמו מישראל (רמב״ם פ״א מהל׳ מלכים ה״ד), ב) חלות שם גר לענין היתר נישואין לפסולי קהל, דגר אינו נקרא ״קהל ה׳ ״ ומותר בפסולי קהל (עיין ברמב״ם פט״ו מהל׳ איסורי ביאה ה״ז). והרמב״ם והר״ן נחלקו בדין זה אי סגי באמו מישראל (עיין ברמב״ם פט״ו מהל׳ איסורי ביאה ה״ח - ט) או דבעינן נמי אביו מישראל (עיין בר״ן
קידושין דף ל: מדפי הרי״ף ד״ה ומותר בממזרת) כדי להפקיע ממנו הדין דקהל גרים ולהיותו בכלל ״קהל ה׳ ״, דלהרמב״ם רק אם אביו ואמו הם גרים אזי הריהו מותר בממזרת ולא הוי בכלל ״קהל ה׳ ״, ואילו גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. ואילו הר״ן סובר דרק נאסר בממזרת והוי בכלל ״קהל ה׳ ״ אם אביו ואמו מישראל
א, ג) דין גר לענין ייחוס עם קרוביו בנוגע לדיני ירושה ועריות, דמה״ת גר אינו יורש את אביו (רמב״ם פ״ו מהל׳ נחלות ה״י), ומותר באמו ואחותו מה״ת (רמב״ם פי״ד מהל׳ איסורי ביאה הי״ג) דאין לגר ייחוס לקרוביו דכקטן שנולד דמי.
ועיין בגמ׳ יבמות
(דף צז:) דאיתא ״שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח; היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראלים לכל דבריהן״, ומבואר דבהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חל קורבה דשאר בשר לענין עריות, דחשיבי אחים מן האם וחייבין משום אשת אח. ועיין בתוס׳ לקמן (דף סח: ד״ה קטן) שדנו היאך שייך שיהיה לגר קטן ממון והא אין זכיה לקטן, וכתבו וז״ל וי״ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כדאמרינן בפרק הערל
(יבמות דף עח.) אשת עובד כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו עכ״ל, ויש לדקדק בלשון התוס׳ שכתבו ״ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו״, דמשמע דנסתפקו התוס׳ האם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו מדאורייתא או לא, דיתכן דיורש את אמו רק כשהורתו ולידתו בקדושה. ולכאורה צ״ע, דהרי מבואר בגמ׳ ביבמות הנ״ל (צז:) דחל קורבה ודין שאר בשר לאחיו מן האם ע״י הלידה בלבד, דאע״פ שהורתן היתה שלא בקדושה מכיון שלידתן בקדושה הן אחים מן האם וחייבים משום אשת אח, וא״כ לכאורה ה״ה דחל לולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דין שאר בשר לגבי האם, וא״כ צ״ע מהו הספק של תוס׳ האם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו או לא. ועיין בתוס׳ בכתובות (דף יא. ד״ה מטבילין) דנקטו דבודאי הוא יורש את אמו וז״ל משכחת לה גר קטן מה״ת במעוברת שנתגיירה כדאמרינן בפרק הערל
(יבמות עח.) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה וישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו עכ״ל.
ב ונראה דתוס׳ בסנהדרין ס״ל דיש חילוק בין איסור עריות לדין ירושה, דאיסור עריות תלוי בחלות שם שאר בשר, ואילו דין ירושה תלוי בחלות שם משפחה, ובוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חל חלות שם שאר בשר ביחס לאמו ואחיו מאמו, אך לא חל חלות שם יחוס משפחה לאמו לענין ירושה אלא כשהורתו ולידתו בקדושה. ומבואר דתוס׳ בסנהדרין ס״ל דדין שאר בשר וחלות שם משפחה אינם תלויים זה בזה, דשייך שיהיה לגר שם שאר בשר לגבי אמו לענין איסור עריות אבל לא חשיב משפחה ביחס לאמו לענין ירושה.
ג
ועוד יש להביא ראייה שדין שאר בשר לענין איסורי עריות חלוק מחלות שם משפחה לגבי ירושה, דעיין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ איסורי ביאה הי״ז – הי״ח) וז״ל העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל עכו״ם ואין העריות האסורות על העכו״ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם עכ״ל. ומשמע שעבד אסור רק בשתי עריות אלו ומותר באמו ואף באופן שנתגיירה להיות שפחה כנענית והולידתו בעבדות. ולפי״ז מבואר דהרמב״ם סובר שאין לעבד דין שאר בשר לאמו שפחה כנענית, וס״ל דמאחר שאין לעבד ייחוס ודין משפחה לענין ירושה ה״ה דליכא לעבד חלות שם שאר בשר ומותר באמו שהיא שפחה כנענית.ד אולם מרש״י (נח: ד״ה עבד כנעני וד״ה מותר באמו, וד״ה ולכלל ישראל לא בא) משמע דס״ל דעבד מותר באמו רק באופן שהעבד עצמו נתגייר לשם עבד והיא אמו מגיותו ולא באופן שאמו היא שפחה כנענית, ומשמע דרש״י סובר שיש לעבד חלות שם שאר בשר לאמו שפחה כנענית אע״פ שאין לעבד ייחוס משפחה אליה דאינו יורש אביו ואמו, ומ״מ עבד אסור באמו שהיא שפחה כנענית דחל איסור שאר בשר, ומבואר דלרש״י השם שאר בשר ושם משפחה בעבד אינם תלויים זה בזה, ודלא כהרמב״ם.ה
גמ׳. שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב, הא כיצד נשא אחותו מן האם יוציא, מן האב יקיים. אחות האב מן האם יוציא, מן האב יקיים. אחות האם מן האם יוציא, אחות האם מן האב, רבי מאיר אומר יוציא, וחכמים אומרים יקיים. שהיה רבי מאיר אומר כל ערוה שהיא משום שאר אם יוציא, משום שאר האב יקיים. ומותר באשת אחיו, ובאשת אחי אביו, ושאר כל עריות מותרות לו לאתויי אשת אביו. נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת, ולכתחילה לא יכנוס. מתה אשתו מותר בחמותו. ואיכא דאמרי אסור בחמותו.
א
עיין ברש״י (ד״ה שהורתו שלא בקדושה) וז״ל וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו, בלא אב ואם וקרובים דמי, ואין עליו קורבה מקודם לכן, ומיהו רבנן הוא דגזור עליה בכל האסורות לו בהיותו כותי משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הלכך נשא אחותו מן האם שנולדה קודם שנתגיירה אמה, ונתגיירה עם אמה ונשאה זה משגדל יוציא, דאחותו היא ולא גרע מבן נח, ומדרבנן שלא יאמרו וכו׳ עכ״ל. והנה רש״י מפרש הטעם דגר אסור בעריות מצד אמו שהיה אסור בהן קודם שנתגייר היינו משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ולא הביא את הטעם דשמא אתי לאחלופי בישראל. ונראה דהאיסור שגזרו רבנן משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה הוי חלות איסור עריות בתורת ב״נ, וזהו יסוד הטעם שגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אסור בקרוביו מצד אמו שהיה נאסר בהן קודם שנתגייר. ואילו האיסור לקרוביו שהיו קרובים שלו לפני שנתגייר באופן שהורתו ולידתו בקדושה הוא משום אתי לאיחלופי (לרש״י) ואיסור זה הוי איסור עריות בתורת ישראל.
והנה יש להקשות כמה קושיות על שיטת רש״י בסוגיא: א) צ״ע למה לחד מ״ד גר אסור בחמותו, והרי עכו״ם מותר בחמותו, ולפי רש״י משמע שהכלל הוא דגר אינו יכול להיות יותר חמור לאחר שנתגייר ממה שהיה נאסר בו כשהיה עכו״ם, דגר נאסר באיסורי קורבה שהיה אסור להן בתורת בן נח לפני שנתגייר משום שלא יאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואי לא היה נאסר על חמותו כשהיה בן נח אזי לא יאסר בחמותו לאחר שנתגייר, ב) עיין ברש״י ד״ה וחכמים אומרים יקיים וז״ל ולא גזרינן, והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה, והא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא בא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה, וכיון דדמי ליה לישראל גזר ביה ר׳ מאיר דילמא אתי לאחלופי בישראל, ואפילו בשאר האב, ואפילו נולדו אותן קרובות בהיותו נכרי עכ״ל. וצ״ע מניין לו לרש״י דבהורתו ולידתו בקדושה דגר אסור אף בשאר האב משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, והרי רש״י פירש דהטעם דגר אסור בקרוביו הוא משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ג) עוד יש לעיין ברש״י דהרי תוס׳ (ד״ה נשא אחותו מן האם) הוכיחו דטעם האיסור הוא משום שמא איחלופי בישראל ויתירו אף ישראל בקרוביו, ד) עיין במהרש״א שהק׳ היאך כתב רש״י (דף נח. ד״ה מותר באשת אחיו) דאשת אחיו מותר לגר אפילו כשנשאה אחיו לאחר שנתגייר והרי ביבמות
(דף צז:) פליגי בזה ר׳ ששת ור׳ אחא, דרב ששת אוסר ורב אחא בר יעקב מתיר, וצ״ע למה סתם רש״י בזה כשיטת רב אחא בר יעקב, ה) עיין בגמ׳ יבמות
(צח:) דהמחלוקת אי חמותו לאחר שמתה אשתו מותרת לגר או אסורה תלוי במחלוקת בין ר״ע ור׳ ישמעאל אי ישראל שבא על חמותו לאחר מיתת אשתו חייב במיתה או בכרת, וצ״ב היאך הן תלויות זה בזה.
ונראה לבאר דמדאורייתא גר מותר בקרוביו (ואף לאלו שהיה אסור להן בגיותו) משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומדאורייתא הגירות מפקיעה את הקורבה שהיתה לו לקרוביו מלפני שנתגייר, אלא דמדרבנן גזרו שגר יהיה אסור בעריות כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ויסוד הגזירה הוא דגזרו שיש לגר את הקורבה שהיתה לו לפני שנתגייר אף לאחר שנתגייר, ובאמת גר היה צריך להיות אסור בכל קרוביו בתורת ישראל דהרי עכשיו הוא ישראל, ואי רבנן גזרו עליו איסור עריות בנוגע לקרוביו שמלפני הגירות לכאורה הו״ל להיות אסור בכל קרוביו ואף בשאר האב, אלא נראה דרבנן תיקנו דחל דין מתיר מיוחד מדרבנן מכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דא״א לאוסרו בקרוביו לאחר שנתגייר יותר ממה שהיה אסור בהם כשהיה ב״נ, ומשו״ה רבנן אמרו שהאיסור עריות שגזרו חל רק בעריות שהיה אסור בהן בשעת גיותו (דהיינו עריות שהן שאר האם), ומותר בקרובים שהם שאר האב, דמדרבנן תיקנו דהגירות מהוה מתיר לקרוביו שהן שאר בשר מצד אביו. אבל אין הפירוש דרבנן גזרו על גר שנתגייר איסור חדש על העריות שנאסר בהן בגיותו, אלא שגזרו דהאיסור עריות דב״נ לא פקע בגירותו משום שגזרו דהקורבה לא פקעה, ומשו״ה חל עליו איסור עריות דגיותו כמו קודם שנתגייר.
ולפי״ז נראה דרש״י סובר דבסוגיין בעינן תרי טעמי, א) שלא יאמרו דאתי מקדושה חמורה לקדושה קלה, ב) שמא איחלופי בישראל, דמהטעם דשמא איחלופי בישראל נלמד שחל עליו איסור עריות כמו ישראל, והטעם דשמא יאמרו מועיל להתיר לגר העריות שהיה מותר להן בגיותו לפני שנתגייר (קרובים שהן שאר האב). ונמצא שאין הטעם דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה סיבת התקנה לאסור הגר בעריות אלא עיקר הגזירה הוא משום איחלופי בישראל וכדהוכיחו התוס׳, אלא דהטעם שלא יאמרו הוא פרט ותנאי בדין איחלופי שקובע דרבנן התירו את הגר בקרובים שלא נאסר להם בגיותו (שאר האב). והנה הדין דשלא יאמרו דאתי מקדושה חמורה לקדושה קלה נאמר בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מכיון דחל בוולד חלות שם גירות וכדמוכח מהגמ׳ יבמות
(עח. – עח:) שמעוברת שנתגיירה בנה א״צ טבילה משום דהיינו רביתיה ואין הגוף של אמו חוצץ בו וחשיב כאילו העובר עצמו טבל לשם גירות. ומאחר שחל בוולד דין גירות מדאורייתא דכקטן שנולד דמי ומה״ת פקע כל קורבה לקרוביו שהיו קרוביו מלפני שנתגייר ה״ה דחל בוולד חלות דין גירות מדרבנן לאוסרו בקרוביו מצד האם, ודין מתיר מדרבנן להתירו בקרוביו שהיה מותר להן בגיותו (שאר האב). משא״כ בהורתו ולידתו בקדושה שלא חל בו מעשה גירות כלל אזי י״ל דאסור בכל העריות בתורת ישראל מחמת הגזירה דשמא איחלופי בישראל, דאי אפשר לומר שפטור מהעריות שב״נ פטור עליהן מכיון דמעולם לא היה בן נח ולית ליה חלות המתיר של מעשה גירות, ומשו״ה גר שהורתו ולידתו בקדושה אסור בכל העריות ואף בשאר האב.
והנה רש״י כתב (בד״ה נשא אשה ובתה) שאף בישראל גמור שייך הדין של ״נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת״, דמדאורייתא אשה ובתה שנתגיירו מותרות להנשא לאדם אחד, כי ע״י הגירות שלהן נפקעה קורבתן זה לזה. ולפי״ז יוצא שבגר שנשא אשה ובתה אין הגירות שלו בלבד המתיר שמתירו להנשא לחמותו אלא גם גירותה וגירות בתה מתירן להנשא, וי״ל דמאחר שבנוגע לדין דאורייתא אין צריכים לומר דגירותו חלה להתירו להנשא לאשה ובתה מדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דהרי אף אם הוא ישראל ונתגיירו אשה ובתה הן מותרות להנשא לו מדאורייתא מחמת גירותן, לכן אף בנוגע להיתר שהתירו מדרבנן לגר בעריות דישראל אין לו היתר, והקורבה נשארת ואסור בחמותו כדין ישראל. ולפי זה מתורץ הקושיא למה גר אסור בחמותו אע״פ שבהיותו עכו״ם היה מותר בחמותו, די״ל דרבנן גזרו לאסור גר בעריות בשעה שנתגייר משום חשש שמא יבואו לאיחלופי בישראל, אלא דבנוגע לעריות שהותרו לעכו״ם בגיותו תיקנו רבנן דמעשה הגירות המהוה המתיר להתיר את האיסור קורבה דאורייתא, מתיר נמי את האיסורי עריות שנאסרו לו מדרבנן משום איחלופי, אך בחמותו שאין ההיתר מדאורייתא חל רק מחמת מעשה הגירות שלו דהרי היה מותר באיסור ערוה דחמותו כשהיה גוי, וההיתר חל מחמת הגירות שלה ובתה, ואזי לא חל ההיתר דמדרבנן לגביו, וממילא הוא נאסר לה כדין ישראל מחמת הגזירה דרבנן לאוסרו בעריות שמא אתי לאיחלופי בישראל. ולכן הגר אסור בחמותו אע״פ שהיה מותר בה בגיותו, ודינו בחמותו שאני משאר האב שמותרת לגר אליבא דרש״י.
ובישוב הקושיא מדוע המחלוקת (
ביבמות דף צח:) אי חמותו מותרת לאחר מיתה תלויה במחלוקת בין ר״ע ור״י האם ישראל שבא על חמותו לאחר מיתת אשתו חייב במיתה או בכרת, י״ל דבין לר״ע ובין לר״י חיוב מיתה אינו אלא על הבא על אשה ובתה, והמחלוקת בנוגע לחמותו לאחר מיתת אשתו הוא האם חל שם ״אם אשתו״ על חמותו לאחר מיתת אשתו ושייך עדיין איסור אשה ובתה ואזי חייבין שריפה, או״ד דחל חלות שם איסור חדש דחמותו לאחר מיתה דאין היא נקראת ״אם אשתו״ ולא חייב משום אשה ובתה אלא מפאת חלות שם איסור חדש דחמותו, ולכן חל רק חיוב כרת ולא חיוב שריפה.
ונראה דקורבת אשה ובתה חלה בב״נ אך לא לענין איסור עריות שהרי מותר לב״נ לבא על אשה ובתה, אלא דחל קורבה ויחס דאשה ובתה לענין ירושה, שעכו״ם יורש את אמו, וכמו״כ י״ל דבעכו״ם בת יורשת את אמה דיש יחס וקורבה דאשה ובתה לענין ירושת האם, אבל חלות שם קורבה של ״חמותו״ ליכא בב״נ כלל לא לענין עריות ולא לענין ירושה. וממילא יוצא דבשעת גירותו אלו ב׳ נשים נחשבות לו כ״אשה ובתה״ אך האם לא נקראת בשם ״חמותו״ אלא רק לאחר שנשא את הבת לאחר שנתגייר. ולפי״ז י״ל דלמ״ד דחמותו לאחר מיתה בשריפה סובר שאע״פ שאין הבת קיימת שהרי מתה, מ״מ חמותו עדיין הויא ״אשה ובתה״, ואסורה לו מכיון שקורבה זו כבר היתה בעולם בשעה שנתגייר. משא״כ למ״ד דחמותו לאחר מיתה בכרת תו לא הויא חלות שם איסור ד״אשה ובתה״ אלא דחל חלות שם איסור חדש ד״חמותו״. ולפיכך מותר לגר לנושאה שהרי קורבה זו לא נוצרה אלא רק לאחר שנשא את אשתו לאחר שנתגייר דאזי חל חלות שם ערוה חדש ד״חמותו״, ורבנן לא גזרו אלא על הקרובים שהיו אסורות לו בשעה שנתגייר, ואילו איסור חמותו חל רק לאחר הגירות, ומשו״ה מותרת לגר.
ולפי״ז י״ל שאשת אחיו שנשאה לאחר שנתגייר מותרת לו דרבנן גזרו רק על קורבה שהיתה קיימת בשעה שנתגייר, וקורבה הנולדה לו לאחר שנתגייר לא גזרו רבנן. ולפי״ז יוצא דגר שהורתו ולידתו שלא בקדושה ונתגייר מותר באחותו מן האם שנולדה לאחר שנתגייר. ומיושבת לפי״ז קושיית המהרש״א שהקשה למה סתם רש״י כר׳ אחא בר יעקב דגר מותר באשת אחיו גם כשנשאה אחיו לאחר שנתגייר, די״ל דהוי קורבה שנוצרה לאחר גירות, ולא גזרו רבנן אלא בקורבה שחלה אף בשעת גיותו ולא בקורבה הנולדה לו לאחר שנתגייר.
ב
והנה עיין ברמב״ם (פי״ד מהלכות איסורי ביאה הי״א - הי״ג) וז״ל עכו״ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו״ם או כשהוא עבד אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל. דין תורה שמותר לעכו״ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת, וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה ה״ז כבא על הנכרית. כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עכו״ם לאמו או לאחותו ונתגיירו מפרישין אותן כמו שביארנו, ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן, גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מד״ס, ומותר בשאר האב אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו, לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו אף על פי שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו, וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירה מותרת לו, אבל אינו נושא לא אחותו מאמו ולא אחות אמו מאמה ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגייר, אבל אם נשאה אחיו כשהוא עכו״ם ה״ז מותרת לו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל מכדי רב ששת אמרה לשמעתיה דפליג ביבמות בבני יודן אמתא דאשתחרור ואסר להו למינסב נשי דהדדי ואיהו מוקים לברייתא דקתני ומותר באשת אחיו דנסבה כשהוא עכו״ם ולא דנסבה כשהוא גר מעתה באשת אחי אביו ובאשת אביו דקתני להו כי הדדי חד אורחא אית להו ובדנסבה כשהוא עכו״ם הוא דשרו ליה אבל נסבה כשהוא גר אסור עכ״ל. ולכאורה לפום ריהטא הרמב״ם סובר כרש״י דגר שנתגייר אסור בשאר אמו ומותר בשאר אביו, ואילו הראב״ד משיג דלאחר שנתגייר הרי הוא אסור בשאר האב כדין ישראל. ולרמב״ם גר שנתגייר מותר בשאר האב משום דב״נ היה מותר בשאר אב ואסור בשאר האם מחמת שב״נ אסור בשאר האם. אמנם צ״ע בזה דהרי הרמב״ם פסק בסוף ההלכה שגר אסור באשת אחיו מאמו, וצ״ע דהרי ב״נ מותר באשת אחיו מאמו, דיש לב״נ רק שש עריות – זכר, בהמה, אמו, אשת איש, אחותו מאמו, ואשת אביו (רמב״ם פי״ד מהל׳ איסורי ביאה ה״י), וא״כ למה פסק הרמב״ם שגר אסור באשת אחיו מאמו, ומשמע דסובר דלאחר שנתגייר נאסר בעריות כדין ישראל, וא״כ למה פסק שמותר בשאר האב, וצ״ע.
ונראה לבאר דהרמב״ם סובר שגר שנתגייר נאסר בעריות כדין ישראל, אולם אין הפשט דרבנן גזרו על גר שיהיה אסור באיסורי עריות שהיה אסור להן בשעת גיותו, אלא יסוד הדין הוא שגר חייב על הקורבות שהיו לו מקודם שנתגייר דהרבנן גזרו שהקורבה שהיה לו בגיותו נמשכת אף לאחר שנתגייר, והטעם שגר מותר בשאר האב אינו סתם היתר בעלמא אלא הוא משום דשאר האב לא הוי קורבה לבן נח, דרק שאר האם הוי קורבה לב״נ, ושאר האב לא הוי קורבה. ונראה דלכן בן נח מותר בבתו, מכיון דבתו הוי שאר האב - ושאר האב לא הוי קורבה לב״נ. דהרי קיי״ל שבן נח אסור באמו ומותר בבתו, וצ״ע מהו הסברא בזה דמ״ש, דלכאורה שיעור הקורבה באמו ובבתו היא שווה וצ״ע מ״ש דאסור באמו ומותר בבתו. וצ״ל דהטעם הוא משום דשאר האם הוי קורבה לב״נ ואילו שאר האב לא הוי קורבה לב״נ. ויסוד הדין באיסורי עריות לאחר גירות הוא דרבנן גזרו על הגר שהקורבה שחל עליו כשהיה ב״נ נמשך עליו אף לאחר שנתגייר, ומשו״ה גר אסור בשאר אמו ומותר בשאר אב דרק שאר אמו הוי קורבה לב״נ ושאר האב לא הוי קורבה. (דאילו אם נאמר דבאמת שאר האב הוי קורבה אף לב״נ אלא שב״נ הותר בשאר האב אזי י״ל דלאחר שנתגייר יהיה אסור בשאר האב מדין ישראל, אלא על כרחך צ״ל דרבנן רק גזרו שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת אף לאחר שנתגייר, ומאחר דרק שאר האם הוי קורבה לב״נ, משו״ה מותר הגר בשאר האב). ולפי״ז י״ל דבאשת אחיו מאמו חל קורבה כשהיה ב״נ, דהויא שאר האם אלא דב״נ לא נאסר באשת אחיו מאמו ואין זה אחת מהעריות האסורות לב״נ, ולכן לאחר שנתגייר אסור באשת אחיו מאמו מדין ישראל דהקורבה לשאר אמו נמשכת לאחר שנתגייר. ולפי״ז נמי מבואר מה שפסק הרמב״ם (פי״ד מאיסו״ב הי״ג) דגר שנתגייר אסור באחות אמו אע״פ שבגיותו אינו אסור לאחות אמו, די״ל דבאמת אחות אמו הוי קרובתו בגיותו דחל קורבה לשאר האם אלא שהיא מותרת דאינה אחת מהעריות האסורות לב״נ. ומכיון שחל קורבה לה בגיותו גזרו רבנן שהקורבה נמשכת אף לאחר שנתגייר וממילא אסור בה מדין ישראל. דאילו אם נאמר שרבנן רק גזרו שהאיסור נמשך אזי אין סברא לומר שאסור באחות אמו לאחר שנתגייר דהרי היא מותרת לו בגיותו, ועל כרחך דיסוד הגזירה דרבנן הוא דהקורבה נמשכת אף לאחר גירותו, וממילא היא אסורה לו מדין ישראל שאסור בקורביו.
ועיין בגמ׳ יבמות
(כב.) ״אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן, נימא בהו מלתא אחין מן האם לא יעידו, ואם העידו עדותן עדות, אחין מן האב מעידין לכתחלה. אמימר אמר אפילו אחין מן האם נמי מעידין לכתחלה. ומ״ש מעריות, ערוה לכל מסורה, עדות לבית דין מסורה, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי״. ולכאורה צ״ע מהי קושיית הגמ׳ ״מ״ש מעריות״, דאם נאמר שיסוד הדין בעריות הוא שרבנן גזרו דהאיסור ביאה שחל עליו בגיותו נמשך לאחר גירות מהו הדמיון בין זה לדין עדות. אמנם לפימש״נ דיסוד הדין הוא שהרבנן גזרו דהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת וחלה עליו אף לאחר גירות שפיר קא מקשינן ״מ״ש מעריות״ - דנימא הכי אף לענין עדות שהקורבה תימשך מדרבנן ויפסלו לעדות. והגמ׳ מתרצת ״ערוה לכל מסורה עדות לבית דין מסורה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי״, דבעריות גזרו רבנן שהקורבה נמשכת וממילא חל איסור כדי שלא יאמרו שאף ערוה מותרת לישראל שאין הכל יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל.
אמנם יש לעיין מהו החילוק בין אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו לאחר שנתגייר שפסק הרמב״ם דאסור בה לבין אם נשאה אחיו כשהוא עכו״ם ואח״כ נתגיירו אחיו ואשתו דפסק הרמב״ם שהיא מותרת לו, וצ״ב מדוע אין הקורבות שמצד האם והנישואין של אחיו מן האם בגיותו נמשך לאסור עליו את אשת אחיו אף לאחר שאחיו נתגייר. ונראה דבקורבה שמפאת שאר בשר אזי הקורבה כשהוא עכו״ם היא אותה דרגה של קורבה דשאר בשר שחל עליו כשהוא ישראל, וכגון אמו - דאשה ובנה היא אותה דרגה של קורבה משום שאר בשר בין בעכו״ם ובין בישראל, ומה״ת גר שנתגייר מותר באמו דמדאורייתא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אבל מדרבנן גזרו משום שלא יאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת וחלה עליו מדרבנן אף לאחר שנתגייר. אולם נראה דקורבה שחלה מחמת אישות שאני מקורבה מצד שאר בשר, דא״א לומר שהקורבה שחלה מחמת אישות דב״נ תהיה נמשכת עליו לאחר שנתגייר ותתהפך לחלות קורבה מדין אישות דישראל, דהרי אישות דב״נ הוי חפצא של אישות בפנ״ע וחלוקה ביסוד דינה מאישות דישראל, דאישות דב״נ חלה בייחוד או בעילה בלי קנין דקידושין (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ אישות ה״א) ומתבטלת בלי גט (רמב״ם פ״ט מהל׳ מלכים ה״ח), משא״כ אישות ישראל. ולפיכך א״א לאישות דב״נ להיות נמשכת לחול עליו לאחר שנתגייר, וע״כ גר מותר באשת אחיו שנשאה אחיו בגיותו ואח״כ נתגייר, דהקורבה שחלה מחמת אישות דב״נ אינה יכולה להיות נמשכת מדרבנן לאחר שנתגייר. משא״כ כשנשאה אחיו אחרי שנתגייר דאזי הקורבות באה מחמת חלות אישות דישראל אזי מדרבנן אסורה היא לו מחמת דהוי קורבה דשאר אמו, והקורבה דשאר האם נמשך עליו מדרבנן אף לאחר גירות. והרמב״ם והראב״ד מודים דאישות של ב״נ אינה יכולה להמשיך לחול עליו מדרבנן לאחר שנתגייר משום דאישות דב״נ הוי חפצא של אישות בפנ״ע וחלוקה ביסודה מאישות דישראל. אמנם חלות שם שאר בשר יכול לחול עליו אף לאחר שנתגייר, דרבנן גזרו שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת וחלה עליו אף לאחר גירות. והרמב״ם והראב״ד נחלקו בדין שאר האב לב״נ, דהראב״ד ס״ל דחלה קורבה לשאר האב אלא דיש היתר לב״נ דאינו אסור בשאר אביו, כמו שב״נ מותר באחות אמו אע״פ דהוי קורבה דשאר האם דהוי קורבה לב״נ, ומ״מ ב״נ מותר באחות אמו, ה״ה דחל היתר לשאר אביו אע״פ דיש ביניהם קורבה. ומאחר דלהראב״ד שאר האב הוי קורבה לב״נ משום כך ס״ל שחל איסור לשאר האב לאחר גירות דרבנן המשיכו את הקורבה שחל עליו כשהיה ב״נ אף לאחר שנתגייר, ומשו״ה גר אסור בשאר האב כישראל, ורק איסורים שחלין מחמת אישות אינם יכולים להמשיך מב״נ לישראל, ולכן לא חל על גר איסורי אישות אלא באישות שחלה לאחר שנתגייר. ואילו הרמב״ם סובר דשאר האב לא הוי קורבה לב״נ ומשו״ה אין איסור שאר האב חל לאחר גירות, משא״כ בשאר האם נאסר לאחר גירות, דחל קורבה בגיותו ולאחר שנתגייר נמשכת הך קורבה מדרבנן ואסור בה מדין ישראל.
והנה הרמב״ם (שם הי״ג) פסק שגר מותר באשת אביו, וצ״ע דהרי אשת אביו היא אחת מהעריות האסורות לעכו״ם (פי״ד מהל׳ איסורי ביאה ה״י), וא״כ מדוע גר מותר באשת אביו נימא דתהא אסורה לו משום שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה. וצ״ל דיסוד הדין דשלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה היא דרבנן גזרו שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשך וחלה עליו אף לאחר שנתגייר, אולם שאר האב לא הוי קורבה לב״נ, שהרי ב״נ מותר בבתו ופשיטא שבתו יותר קרובה אליו מאשת אביו והיא מותרת, אלא על כרחך צ״ל דהאיסור של ב״נ לאשת אביו אינו מפאת חלות שם קורבה אלא הוי חלות שם איסור ביאה דעלמא כמו איסור זכר ואשת איש, ונלמד (סנה׳ נח.) מגזה״כ ד״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, רבי אליעזר אומר אביו אחות אביו וכו׳ רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו״, ומאחר שהאיסור חל מחמת חלות אישות דב״נ אין האיסור נמשך לאחר שנתגייר, דרק איסור שחל משום קורבה אסור מדרבנן לאחר שנתגייר, משום שרבנן גזרו שהקורבה נמשכת עליו מדרבנן אף לאחר הגירות.
והנה בגמ׳ יבמות
(צח:) מבואר דדין חמותו של גר לאחר מיתת אשתו תלוי במחלוקת אי בישראל חמותו לאחר מיתת אשתו היא בכרת או בשריפה. ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ איסורי ביאה ה״ח) שפסק דחמותו לאחר מיתת הבת בכרת, וז״ל בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב״ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות שהן אשתו וזו שבא עליה הרי הוא והערוה נשרפין, ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה עכ״ל. ובנוגע לגר פסק הרמב״ם דחמותו לאחר מיתת הבת מותרת לגר, (פי״ד מהל׳ איסורי ביאה הט״ו) וז״ל נשא גיורת ומתה הרי זה מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן עכ״ל. וצ״ב לפי הרמב״ם מ״ט גר מותר בחמותו לאחר מיתת אשתו, דבשלמא בחייה אסור דהוי שאר האם דאשה ובתה והקורבה נמשכת עליו מדרבנן אף לאחר שנתגייר ואסור בה מדין ישראל, אמנם צ״ע למה פסק הרמב״ם דגר מותר בחמותו לאחר שמתה אשתו, והרי רבנן גזרו שהקורבה שחלה בגיותו משום שאר האם נמשכת וחלה עליו אף לאחר שנתגייר, ואשה ובתה הוי קורבה דשאר האם, ומ״ש לאחר מיתת הבת דחמותו מותרת.
ונראה לבאר דהא דתלוי איסור חמותו לאחר מיתת אשתו במחלוקת ר״ע ור״י בדין חמותו דישראל לאחר מיתה אי בכרת או בשריפה, הביאור בזה הוא דמ״ד דחמותו לאחר מיתת אשתו בשריפה ס״ל דחל חלות שם איסור אשה ובתה אף לאחר מיתה, משא״כ למ״ד דחמותו לאחר מיתה בכרת לא חל איסור אשה ובתה אלא בחייהם, והא דחייב כרת הוא משום שחל חלות שם איסור חדש ד״חמותו״ לאחר מיתה. ונראה דהא דגזרו רבנן דקורבה נמשכת על הגר לאחר גירות היינו רק בקורבה דחלה מפאת חלות שם שאר בשר משא״כ קורבה שבאה מחמת אישות אינה נמשכת לאחר גירות (וכש״נ לעיל). ולפי״ז י״ל דלמ״ד דחמותו לאחר מיתת אשתו (בישראל) בכרת, יסוד האיסור דחמותו הוי חלות שם איסור קורבה שחל ביחס לחמותו מחמת הקידושין וחלות אישות לאשתו, וי״ל דבגר שנתגייר ואח״כ קידש אשה שנתגיירה ומתה אשתו אי אפשר לאסור עליו את אמה משום חלות שם איסור ״חמותו״ לאחר מיתת אשתו, דכדי ליצור את קורבה ושם ערוה ד״חמותו״ צריך להמשיך עליו לאחר שנתגייר את הקורבה דאשה ובתה שחל עלייהו קודם שנתגיירו וגם לצרף את הקידושין שלו להך קורבה דאשה ובתה בכדי שיחול באם אשתו חלות שם ערוה דחמותו, ואי אפשר לצרף את הקורבה דאשה ובתה דב״נ ביחד עם הקידושין שלו לאחר שנתגייר ונעשה ישראל להשוות קורבה חדשה דחמותו, דמטעם שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה רק המשיכו על הגר את הקורבה דמעיקרא אך א״א לצרף הקידושין ואישות שקידש כשהיה ישראל לקורבה שחל על האשה ובתה כשהיו ב״נ כדי שיוחל חלות שם ערוה חדש של חמותו, ומשו״ה ס״ל דגר מותר בחמותו לאחר מיתת אשתו. משא״כ למ״ד דס״ל דחמותו לאחר מיתה בשריפה דסובר דהאיסור דאשה ובתה נמשך עליו אף לאחר שנתגייר מאחר דהוי איסור מדין שאר בשר, דגזרו רבנן דהקורבה דשאר בשר נמשכת על הגר לאחר גירות, ומשו״ה ס״ל דגר אסור בחמותו משום אשה ובתה אף לאחר מיתת אשתו.
ועוד נראה לבאר דהנה יש להסתפק ביסוד האיסור דאשת אחיו בישראל האם האוסר הוי הקורבה לאחיו, דמכיון שיש לו קורבה לאחיו וזוהי אשת אחיו ממילא היא אסורה לו – ולפי זה האוסר הוי האח דמחמתו חל שם ערוה דאשת אחיו, או״ד דחל איסור לגיסתו (אשת אחיו) באופן ישיר, דחל קורבה אליה באופן ישיר שהיא גיסתו, והקורבה בינו לבינה הוי האוסר באופן ישיר. ובדומה לזה יש לחקור באיסור אשה ובתה, האם האיסור לאם חל ממילא מחמת הבת או שחל איסור באופן ישיר לאם – שהאם אסורה בחתנה. ונראה דלמ״ד שסובר דחמותו לאחר מיתה בשריפה יסוד האיסור באשה ובתה הוא משום שהאם והבת קרובים זה לזה, ומחמת שהן קרובים זה לזה ממילא חל איסור ביאה על הבעל שנשוי לבת בנוגע לאם. אולם אין האוסר מפאת חלות שם חמותו באופן ישיר, אלא דהאיסור חל ממילא מחמת חלות שם איסור אשה ובתה. משא״כ למ״ד דחמותו לאחר מיתה בכרת דס״ל דחל חלות שם איסור בפנ״ע דחמותו, דהאוסר הוי חמותו באופן ישיר, ואין הקורבה בין האם לבת האוסר, אלא האוסר הוי עצם חלות שם קורבה דחמותו. ונראה דרק קורבה שכבר חלה עליו כשהיה ב״נ גזרו רבנן שקורבה זו תימשך אף לאחר שנתגייר, אך קורבה חדשה דחמותו שלא חלה כלל לב״נ לא גזרו עליה רבנן. ונראה דזהו כוונת הגמ׳
(יבמות צח:) ״חמותו לאחר מיתה קלש ליה איסורא, וגבי גר לא גזרו ביה רבנן״, דמכיון דנשתנה העונש משריפה לכרת קליש איסוריה, כלומר דמוכח מהא דנשתנה העונש ממיתה לכרת, דלאחר מיתת הבת חל חלות שם ערוה חדשה של חמותו – ואסור לחמותו באופן ישיר, ולכן לגבי גר לא גזרו רבנן, דרבנן רק גזרו להמשיך חלות קורבה שחלה עליו בגיותו. ואילו למ״ד דחמותו לאחר מיתת אשתו באיסורא קיימא ובשריפה ס״ל דחל חלות שם ״אשה ובתה״ אף לאחר מיתת הבת, ומכיון דבגיותו חלה לב״נ קורבה דאשה ובתה דהוי קורבה דשאר האם רבנן גזרו עליו דנמשכת קורבה זו אף לאחר שנתגייר, ואסור בחמותו לאחר מיתת הבת.
ועיין בתוס׳ הרא״ש (
יבמות צח: ד״ה קלש לה איסורא) וז״ל וא״ת מ״מ אכתי יש בה כרת דלא מיעטה קרא אלא משריפה כדאיתא לעיל ומ״ש מאשת אחיו שאסורה לו אפילו ע״י קידושי אחיו, וי״ל דמ״מ כיון דקלש לה איסורא ואינו חמור כמו שהיה מחיים לא רצו חכמים לאסור בגרים עכ״ל. התוס׳ הרא״ש הקשה דמשמע מהגמ׳ דמכיון דחמותו לאחר מיתת הבת אסורה רק בכרת משו״ה לא גזרו בה רבנן, וצ״ע דמ״ש אשת אחיו מאמו דנמי הוי רק עונש כרת וגזרו בה רבנן. ותירצו דמכיון דהעונש דחמותו לאחר מיתת אשתו נשתנה מעונש דשריפה החמור שחל בחייהם לכרת משו״ה לא גזרו רבנן לאסור חמותו בגרים. ודבריהם צ״ב. ונראה דר״ל דחזינן ממה דנשתנה העונש משריפה לכרת דיש ב׳ איסורים שונים, שבחייהם חל חלות שם איסור ״אשה ובתה״ דעונשו בשריפה, משא״כ לאחר מיתת הבת דליכא עונש שריפה אלא כרת א״כ מוכח דבמיתת הבת פקע שם האיסור ד״אשה ובתה״ וחל חלות שם ערוה חדשה של חמותו – דאסור לחמותו באופן ישיר, ולכן לא גזרו רבנן איסור חמותו לגר, דרבנן רק גזרו להמשיך חלות קורבה שחלה עליו בגיותו, ולא גזרו חלות שם ערוה וקורבה חדשה על הגר. משא״כ באשת אחיו מאמו דלעולם היא בכרת בין בחיי האח בין לאחר מיתה, י״ל דהאוסר הוי הקורבה לאחיו וממילא חל איסור לגבי אשתו, והך קורבה לאחיו חלה עליו נמי בגיותו, ולכן איסור זה נמשך וחל עליו אף לאחר גירות.
ולפי״ז נראה לבאר שיטת הראב״ד דס״ל שחל קורבה לשאר האב בגיותו אלא שב״נ אינו נאסר בשאר אב, אמנם לאחר שנתגייר נאסר באשת אביו, מכיון דאשת האביו אסורה לו מחמת האב ואין כאן חידוש של קורבה לאחר גירותו, אלא המשכת הקורבה שחלה עליו בגיותו לשאר אביו, וממילא נאסר בה לאחר שנתגייר.