אמנם בחידושי הרמב״ן חולק על תוס׳ והרמב״ם וסובר שיש הפסק בשניות דר׳ חייא רק בנכדות אשתו אבל לא בנכדות בנו דהרי הן אסורות בלי הפסק לכ״ע. ולפי הרמב״ן י״ל שבתו, בת הבת, ובת הבן מהוין ג׳ חלותי שמות דעריות בפני עצמן ולא שחל בהן דין בני בנים הרי הם כבנים מדאורייתא, ומשו״ה יכלו החכמים לגזור איסורי שניות מדין בני בנים הרי הם כבנים עד סוף כל הדורות, וגזרו ואסרו בת בת הבן עד סוף כל הדורות.
גמ׳. שניות מיבעיא. קצת קשה, מאחר שגזרו איסורי עריות על גרים למה לא גזרו איסורי שניות מחמת איסורי העריות. ונראה שניתן לבאר את ההיתר דשניות לגר בשני אופנים:
א) י״ל שלא גזרו איסורי שניות על גר דאסור בעריות מדרבנן דהו״ל גזירה לגזירה, וגזרו איסורי שניות לעריות רק על ישראל הנאסר בעריות מדאורייתא.
ב) א״נ הגזירה שאסרה גר בעריות שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה או שלא יחליפנו בישראל (עיין בתוס׳ ד״ה ערוה) חלה רק לאוסרו באיסורי ביאה דעריות אך לא ליצור חלות קורבה ושאר בשר בינו לבין העריות שנאסרו עליו. וגזירת שניות נגזרה במקום שיש חלות קורבה בין הגברא האסור לבין הערוה. ומשו״ה לא גזרו איסורי שניות על גרים משום שנאסרו רק באיסורי ערוה בלבד בלי חלות קורבת שאר בשר.
גמרא. אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא וכו׳. אליבא דרב נחמן אחין מן האם לכתחילה אסורים להעיד לגר ובדיעבד הרי הם כשרים. ואילו לאמימר אחין מן האם כשרים להעיד לכתחילה. ונראה שהמחלוקת בדין עדות בגרים נוגעת לגדר התקנה באיסורי עריות בגרים. דהרי כ״ע סבורים דעדות אחין כשרה בדיעבד, ומשמע דס״ל שהרבנן לא גזרו קורבה ממש דשאר בשר בין הגר לבין העריות האסורות עליו אלא שגזרו שיאסר באיסורי עריות דעלמא בלי חלות קורבת שאר בשר. ולכן סובר רב נחמן שמשום שאינם קרובים הרי הם כשרים לעדות בדיעבד, ומ״מ גזרו שלא יעידו לכתחילה שלא יחליפנו בישראל (עיין בתוס׳ ד״ה ערוה). ואמימר סובר שמעידים גם לכתחילה משום שאינם קרובים ואין טעם לגזור עליהם פסול עדות אפילו לכתחילה, כי עדות לבית דין מסורה ולא יחליפנו בישראל.
אמנם לכאורה נראה שהשאלה אם הרבנן גזרו חלות קורבת שאר בשר בין הגר לבין העריות האסורות עליו או שגזרו איסורי ביאה בלי חלות קורבת שאר בשר תלויה במחלוקת בין הרמב״ם לבין תוס׳. דיעויין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ איסורי ביאה הל״י - י״ג) שכ׳ וז״ל העכו״ם אין אסורים עליהם משום ערוה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו כו׳ אבל שאר העריות מותרין להן. עכו״ם שנתגייר כו׳ הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו״ם כו׳ אינן שאר בשר. ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל. דין תורה שמותר לעכו״ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה ה״ז כבא על הנכרית. כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עכו״ם לאמו או לאחותו ונתגיירו מפרישין אותן כמו שביארנו. ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן. גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מד״ס, ומותר בשאר האב אע״פ שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה אעפ״כ לא גזרו על שאר אביו. לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו אע״פ שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו ובתו שנתגיירה מותרת לו. אבל אינו נושא לא אחותו מאמו ולא אחות אמו מאמה ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו אמו אחר שנתגייר, אבל אם נשאה אחיו כשהוא עכו״ם ה״ז מותרת לו עכ״ל. וכשנדייק בהלכות הרמב״ם נוודע (וכ״כ בכסף משנה) שהרמב״ם אסר עריות מצד האם של הגר אע״פ שעריות אלו היו מותרות לו כשהיה נכרי שהרי כשהיה נכרי הרמב״ם אסר כעריות מצד האם רק את אמו ואת אחותו מאמו, ואילו אחרי שנתגייר הרמב״ם אסר עליו כל העריות דשאר בשר מצד האם כולל גם את אחות אמו ואת אשת אחיו מאמו. וצ״ע שהרמב״ם לא הביא בהלכותיו כטעם לגזירה אלא הטעם ״כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה״, וא״כ קשה למה אסר שאר העריות. ונראה דס״ל לרמב״ם דמטעם ״שלא יאמרו וכו׳ ״ הפקיעו הרבנן את הדין דגר שהתגייר כקטן שנולד דמי, וגזרו על הגר את הקורבה דמקודם גירותו שהיתה לו בגיותו בינו לבין אמו. ולפיכך הגר אסור בכל העריות של בן ישראל מצד שאר בשר אמו ואפילו באלו הקרובות שהיו מותרות לו בגיותו, שהרי לא גזרו שהאיסורים שאסרוהו בהיותו גוי יאסרוהו עכשיו שהוא גר, אלא גזרו חלות קורבה בין הגר לבין אמו, ולכן כל קרובות אמו הרי הן עתה קרובותיו, ולכן אחרי הגיור הרי הוא אסור בכל קרובות האם האסורות על כל אחד מישראל, ובהתאם לכך הגר אסור באחות אמו ובאשת אחיו מאמו ככל איש מישראל, ואע״פ שהיה מותר בהן כשהיה גויא. ויעויין בתוס׳ שכתבו שיש שני טעמים לגזירת דיני העריות על הגר, א) שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה; ב) שלא יחליפנו בישראל. והסבירו דגזירת ״שמא יאמרו״ חלה רק כשהיה חלות איסור ערוה בגיותו, ובמקום שלא היה חלות איסור מקודם אסרו קרובי האם מחשש שלא יחליפנו בישראל. אליבא דהתוס׳ גזירת ״שמא יאמרו״ חלה רק כשהיה חלות איסור בגויותו, וממילא אין הכרח לומר כפי שאמרנו ברמב״ם דחלה חלות קורבה, דיתכן דחל חלות איסור בלבד.
ברם יש לעמוד על עוד נקודה - הרמב״ם ס״ל דהרבנן גזרו על גר רק קורבת אם בלבד ולא קורבת אב, ולפיכך פסק שגר מותר בכל הנשים שהרי הן שאר בשרו מצד האב אפילו באשת אביו שהיתה אסורה לו קודם הגירות. מאידך התוס׳ בסוגיין (ד״ה ערוה) פליגי עם הרמב״ם וסוברים שגזרו על קרובי אביו שהיו אסורות עליו לפני הגירות כמו אשת אביו מגזירת שמא יאמרו. ונראה שהרמב״ם אזיל לשיטתו שגדר האיסור של ״שמא יאמרו״ הוא שתקנו שמדרבנן יש קורבה גם אחרי גירות והיינו דוקא קורבת האם ולא קורבת האב. ומאידך תוס׳ סוברים שגזירת שמא יאמרו היא תקנת איסור בעלמא ולכן שפיר חלה אף בקרובי האב. ועוד משמע מתוס׳ דס״ל דאף גזירת שמא יחליפנו גזירת איסור בעלמא הוא ולא שגזרו דין קורבה על הגר שהרי ע״י גזירת שמא יחליפו הסבירו נמי את הדין שאחין גרים לא יעידו זה לזה ושבדיעבד עדותן כשרה, ובפשטות כוונתם כהנ״ל במחלוקת שבין רב נחמן לבין אמימר דלכו״ע לא גזרו קורבה, ולכן בדיעבד עדותן כשרה וחלוקים רק אם יש איסור בעלמא לכתחלה.
אמנם לפי הרמב״ם צ״ע שהרי ס״ל שכשגזרו עריות על הגר גזרו חלות קורבה בינו לבין אמו ובין קרובותיה, וא״כ קשה היאך מבארים אליביה את המחלוקת שבין ר״נ לבין אמימר בהגדת עדות דגר לקרוביו, ובמיוחד אליבא דהרמב״ם צריכים להבין מדוע עדות גרים שהם אחים כשרה בדיעבד, שאם קרובים הם מדרבנן בדין הוא שעדותן תהיה פסולה.
והנה יעויין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ עדות הל״א) שכתב וז״ל הקרובים פסולים לעדות מן התורה כו׳ אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד כו׳ אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהן עכ״ל. וצ״ע מדוע פסק הרמב״ם בעלמא שקרובים מצד האם פסולים להעיד מדרבנן אפילו בדיעבד, ואילו לר״נ אחים גרים פסולים להעיד מדרבנן רק לכתחילה אבל בדיעבד כשרים.
ונראה לחלק בין דין קרובי האם דעלמא לבין דין קרובי הגר, כי קרובי האם קרובים מדאורייתא וכדחזינן מפרשת העריות שאסרה אף עריות דשאר בשר מצד האם, אך פסולים לעדות רק מדרבנן. ולכן מאחר שהרי הם קרובים מדאורייתא, הרבנן פסלום לעדות גם בדיעבד. משא״כ קרובי הגר, שעצם הקורבה חלות קורבה מדבריהם הוא ולא מדאורייתא, ולפיכך לא פסלום הרבנן להעיד בדיעבד. ולאמימר מפני שעדות מסורה לבי״ד אין גזירה כלל וכשרים אף לכתחילה.
ועוד נראה לומר אליבא דהרמב״ם דיתכן שהרבנן גזרו שחלה קורבת שאר בשר בין הגר ובין אמו וקרובותיה אך לא גזרו שחל יחוס ביניהם, דמשנתגייר הגר אינו מתייחס אחרי אמו שהולידה אותו בגויותה. איסורי ערוה חלים מחמת חלות דין שאר בשר שחל מדרבנן בין הגר ובין אמו וקרובותיה, ואילו פסול עדות תלוי בדין יחוס שחל בין קרובים
ב, וגר אף מדרבנן אין לו יחוס לאמו הנכרית. ונראה להביא סמוכין שחלות דין יחוס אינו תלוי בחלות דין שאר בשר ממה שמסופקים בתוס׳ (סנה׳ דף סח: ד״ה קטן) אם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו. ולכאורה קשה להבין את ספקם שהרי גמרא מפורשת
(לקמן דף צח:) ששני אחין תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייבים משום אשת אח מן האם מדאורייתא דקרובים הם מהאם, וא״כ צ״ע מ״ש דין ירושת האם שמסתפקים בו תוס׳ מאיסורי עריות מצד האם שבודאי חלים. ונראה שדין העריות תלוי בחלות שם שאר בשר שחל מדאורייתא בין הוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לבין אמו, משא״כ דין ירושת נחלה שאינו תלוי בחלות שם שאר בשר אלא בחלות דין יחוס שחל בין האם לבין בנה, ומאחר שהוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה התגייר בבטן אמו מסופקים בתוס׳ האם הוא מתייחס אחריה ויורשה או שאינו מתייחס אחריה שהרי הוא גר, ואע״פ שחל בינו לבינה דין שאר בשר.
ובדרך זה י״ל אליבא דהרמב״ם אף בנוגע לגר, שאע״פ שהרבנן גזרו חלות דין שאר בשר בינו לבין אמו שילדתו בגויותה ואסרוהו באיסורי עריות מחמתה, מ״מ לא תקנו יחוס בינו לבין אמו הנכרית, ולפיכך קרובי הגר מן האם כשרים לעדות בדיעבד לר״נ ולכתחילה כשרים הם לאמימר, ואינם פסולים לעדות מדרבנן, כי חסר ביניהם ובין הגר חלות דין יחוס שהוא הפוסל קרובים לעדותג. ולפי״ז יתכן שאף שני תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה כשרים לעדות, ונראה שתלוי בספק התוס׳ בירושת האם, האם מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו או לא, שביארנו שהספק הוא האם הוולד מתיחס לאמו או לא, ולכן כמו שיש ספק לתוס׳ בדין ירושת אמו ה״ה שיש ספק בדין פסול עדות לקרוביו מצד אמו כי דין פסול עדות תלוי ביחוס שחל בינו לבין אחיו ולא בחלות דין שאר בשר.
ונראה להביא עוד ראייה דהרמב״ם ס״ל דהגזירה ״שלא יאמרו וכו׳ ״ חידשה חלות קורבה בין הגר לבין אמו ממש״כ בפ״ה מהל׳ ממרים (הלי״א) וז״ל הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו ולביזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו ונוהג בו מקצת כבוד עכ״ל, ואם ננקוט כתוס׳ שגזרו רק איסורי ערוה בלבד בלי חלות קורבה בין הגר לבין אמו אין כאן מקום לחייבו בכיבוד אב ואם. ומוכח דהרמב״ם ס״ל דהרבנן גזרו חלות דין קורבת שאר בשר בין הגר לבין אמו, ולכן חלים דיני קורבה אף לענין איסורי קללה ובזיון דאביו ואמו הנכרים. ברם צ״ע ברמב״ם המחייב אף כיבוד אב מחמת גזירת שלא יאמרו וכו׳ שהרי הוא פסק דבגזירה זו אסרו הרבנן רק עריות מצד האם ולא מצד האב. ובפשטות גזרו לגר חלות קורבה לאמו בלבד ולא לאביו, וצ״ע מדוע מחייב הרמב״ם את הגר בכבוד אביו מאחר שאינו קרוב לאביו כלל, וצע״גד.
תוס׳ ד״ה נשא. וז״ל וריב״א פי׳ דלהכי נקט הורתו שלא בקדושה דאי בקדושה הרי הוא כישראל גמור ומותר באחותו שנולדה בהיותה נכרית כיון דלית ביה צד נכרית כלל ולא שייך בה שמא יאמרו עכ״ל. ונראה בביאור שיטת הריב״א דס״ל שהגזירה ״שמא יאמרו באנו כו׳ ״ חידשה חלות קורבה בין הגר לבין קרובותיו הנכריות. וכל זה גזרו הרבנן בגר שפעם היה לו חלות שם נכרי עם קורבה לנכריות ומפני כך גם אחרי שנתגייר גזרו רבנן חלות שם קורבה לנכריות מצד אמו, משא״כ בהורתו ולידתו בקדושה, דישראל גמור הוא ואינו גר, שלא שייך לו כלל חלות שם נכרי, ולכן אינו בר קורבה עם נכריות מצד אמו אף מדרבנן, ובהתאם לכך מותר הוא בכל קרובות אמו הנכריות.
בא״ד. וה״ר חיים פירש דדוקא נקט ולידתו בקדושה דאז מן האב יקיים שלא ראה עצמו בנכריות וליכא למימר ביה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל אם גם לידה שלא בקדושה אפי׳ מן האב יוציא דכיון שראה עצמו בנכריות אתי למימר באנו מקדושה חמורה כו׳. ר״ל שבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מעולם לא חל בו קורבה ודין ערוה עם נכריות ולכן אין גזירה לאסור אותו אח״כ משום שמא יאמרו. ויש לעיין בדבריהם שהרי מדובר גם בקרובותיו שחיו כשהיה עובר במעי אמו לפני שטבלה, וא״כ כשהיה אז עובר נכרי במעי אמו אכן היה אסור בקרובותיו הנכריות מדאורייתא.
ונראה דס״ל לתוס׳ שאין איסורי עריות חלין על עובר שבמעי אמו אלא רק משנולד, ומשו״ה קבעו שהעובר שנולד בקדושה מעולם לא נאסר מדאורייתא בקרובותיו הנכריות. ועיין בשו״ת הגרע״א זצ״ל (סי׳ קע״ב) שחולק ע״ז וס״ל שאיסורי ערוה חלין על עובר שבמעי אמו, והגר״ח זצ״ל חלק עליו בתוקף וסבר שאיסורי ערוה חלין בלידה בלבד ולא חלין על עובר שבתוך מעי אמו
ה. ומתוס׳ מוכח כגר״ח ז״ל. ועוד יש להביא ראייה לגר״ח זצ״ל משיטת ר׳ שמעון
(לעיל דף יח: - יט:) המתיר איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו ביבם ולבסוף נולד דהואיל ומצאה בהיתר הותרה, ואם נאמר שאיסורי ערוה חלין על עובר במעי אמו הרי נאסר לפני היבום כשהיה עובר, אלא מכאן שעובר אינו נאסר באיסורי ערוה שחלים דוקא כשנולד.
בא״ד. ומיהו נראה לר״י כו׳ משמע דבהאי דלידתו בקדושה שייך שפיר טעמא שמא יאמרו אע״פ שלא ראה עצמו שעה אחת בנכריות כו׳ עכ״ל. אליבא דה״ר חיים הרבנן גזרו ״שמא יאמרו״ רק כשחלה קורבה בהיותו נכרי דהמשיכו הקורבה מגויותו לאוסרו גם בגירותו. מאידך הר״י סובר דגזירת ״שמא יאמרו״ חידשה קורבה בין הגר לקרובותיו הנכריות ואינה תלויה באם חלה קורבה כשהיה נכרי או לא, ואף בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה גזרו קורבה בינו לבין אביו ואמו הנכרים. וכבר הבאנו ששיטת הרמב״ם ממוצע היא בין הר״ח ובין הר״י דס״ל שגזרו הרבנן קורבה לגר רק בינו לבין אמו ולא בינו לבין אביו. ונראה שטעמו משום גזיה״כ ״זרמת סוסים זרמתם״ המובאה בסוגיין (דף צח.) המפקיעה את הקורבה שבין גר ישראל לבין אביו נכרי אך לא בינו לבין אמו הנכרית, ומשום ״שמא יאמרו״ הרבנן ביטלו את הדין של כקטן שנולד דמי אך לא את הדין דזרמת סוסים זרמתם, ולכן מדרבנן קרוב הוא לאמו ולא לאביו.
ע״כ ענין שניות
משנה. מי שיש לו אח מ״מ. יעויין ברשב״א שהביא מחלוקת בין הגאונים אם משומד נחשב כאח לענין יבום וחליצה. והרשב״א הקשה מהגמרא לקמן
(דף מז:) שישראל מומר קידושיו קידושין. ולכאורה אין כאן קושיא שאע״פ שישראל הוא וקידושיו קידושין מ״מ יתכן דאינו אחיו ליבום דיבום צריך אחיו במצוות
ו.
א. קצת קשה, למה לפי״ז חילק הרמב״ם בין גר שהיה נשוי לאמו ובין גר שהיה נשוי לשאר עריות בנוגע לבדיעבד, הרי תרוייהו בכלל חדא גזירה שגזרו שיש לו קורבת אם אחר גירות.
ב. והא ראייה מפסול עדות דאורייתא שחל רק ביחוס דמשפחת אב, והפסול מדרבנן בקרובי האם כמו״כ חל נמי מדין יחוס משפחתה ולא מדין שאר בשרה.
ג. ויתכן שהטעם הוא משום שרק כשחלים קורבת יחוס יש קורבה בדעת שהוא גופו ועיקר הפסול של קרוב.
ד. אולי י״ל דבשלמא בעריות, דעריות מצד האב ועריות מצד האם מהווין איסורים ושמות שונים, חילקו הרבנן ביניהן וגזרו קורבה ועריות על גר מצד אמו בלבד. משא״כ במצות כיבוד אב ואם, דמצוה ואזהרה אחת היא, ולפיכך לא רצו הרבנן לחלק בגר בין כיבוד אם לבין כיבוד אב, וכמו שהתורה עצמה לא חילקה בישראל במצות כיבוד בין אב לבין אם.
ה. הגרע״א זצ״ל דן בהיתר של בעל לבא על אשתו מעוברת דלכאורה בא על בתו הוא. ואמר הגר״ח זצ״ל לבנו הגר״מ זצ״ל שבכל דברי הגרע״א זצ״ל בחידושיו ושו״ת הרבים תמיד נקט הגרע״א זצ״ל בסברא הישרה שקשה לחלוק עליה חוץ מבשלש מקומות שסברות הגרע״א זצ״ל קשה מאד להולמן, וכאן הוא אחד מהמקומות שסברת מרן הגרע״א זצ״ל צריכה עיון רב משום דעובר אינה ערוה כדמבואר בפנים. ויעויין בחדושי רבנו חיים הלוי (פ״ז מהל׳ אישות הלט״ז) שקבע שאע״פ שקנין קדושין תופסין בעובר נקבה מ״מ לא חלה בה חלות אישות ולא שם ערוה - לא בה ולא בקרובותיה. ויעויין בדברי הגאון בעל תפארת ישראל לתמורה
(פ״ו מ״ה), וע״ע בחדושי הגר״ח פ״ז מהל׳ עבדים (הל״ה).
ו. עיין גמרא ב״ק
(דף פח א) ז״ל אחיו הוא במצוות עכ״ל.