×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בִּנְשִׂיא שֵׁבֶט שֶׁחָטָא עָסְקִינַן מִי לָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה {שמות י״ח:כ״ב} כׇּל הַדָּבָר הַגָּדוֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל הַאי נָמֵי גָּדוֹל הוּא.
we are dealing with the Nasi of a tribe who has sinned. Doesn’t Rav Adda bar Ahava say: The verse states: “They shall bring every great matter to you” (Exodus 18:22), meaning: Matters of a great one, i.e., in any case where a great person is accused of a transgression whose punishment is death, he is tried by the Great Sanhedrin of seventy-one judges. And this Nasi of the tribe is also a great one, so his trial is by seventy-one judges.
ר׳ חננאלרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רב מתנה אוקמה למתניתין בנשיא שבט שחטא – שנידון בע״א.
בנשיא שבט שחטא – ובאחת מכל מיתות ב״ד.
דרב אדא בר אהבה – לקמן.
בנשיא שבט שחטא וכו׳ דבריו של גדול.
צ״ע אמאי השמיט הרמב״ם דין זה לגבי נשיא וכן לגבי מלך, דמלכי בית דוד דנין אותן (פ״ג מהל׳ מלכים ה״ז) ולמה לא הביא הרמב״ם את הדין שדנין אותן דוקא בב״ד הגדול, דלכאורה מלך הוי גדול כנשיא.
בנשיא שבט שחטא עסקינן [עוסקים אנו]. מי [האם] לא אמר רב אדא בר אהבה ״כל הדבר הגדל יביאו אליך״ (שמות יח, כב), פירושו: דבריו של גדול, שכל מקום שגדול ישראל נאשם באשמה שעונשה מוות, הוא נידון בשבעים ואחד דיינים. האי נמי [זה, נשיא השבט, גם כן] גדול הוא, ודינו צריך להיות בשבעים ואחד.
we are dealing with the Nasi of a tribe who has sinned. Doesn’t Rav Adda bar Ahava say: The verse states: “They shall bring every great matter to you” (Exodus 18:22), meaning: Matters of a great one, i.e., in any case where a great person is accused of a transgression whose punishment is death, he is tried by the Great Sanhedrin of seventy-one judges. And this Nasi of the tribe is also a great one, so his trial is by seventy-one judges.
ר׳ חננאלרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּבָאִין עַל עִסְקֵי נְחָלוֹת וְכִתְחִילָּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מָה תְּחִילָּתָהּ שִׁבְעִים וְאֶחָד אַף כָּאן שִׁבְעִים וְאֶחָד.

Ulla said that Rabbi Elazar said a different explanation: The mishna discusses a case where two tribes came to adjudicate a dispute about matters of inheritance, i.e., territory claimed by each tribe on the border between them, and this dispute is handled by the Great Sanhedrin consisting of seventy-one judges, as was done at the beginning of the settlement in Eretz Yisrael during the time of Joshua. Just as the beginning, the initial division, was performed by seventy-one Elders of the congregation, so too here, when there is a dispute about the borders determined by that initial division, the case is adjudicated by the seventy-one judges of the Great Sanhedrin.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועולא אמר ר׳ אלעזר אוקמה בבאין על עסק נחלות, וכן מפורש בירושלמי (ה״ג): בחורש שבין שני שבטים היא מתניתאא, פירוש חורש – יער.
א. זה לשון הירושלמי: איתא חמי שנים אין דנים (פירוש, והרי אין דנים שנים ביום אחד) לא כל שכן שבט, אמר ר׳ מתנייה בנשיא שבטים היא מתנית׳, אמר ר׳ ליעזר בחורש שבין שבטים היא מתנית׳.
וכתחילתה של א״י – כך דינה לעולם אם נפלה מחלוקת נחלה בשבט.
עולא אמר בשם ר׳ אלעזר הסבר אחר, שהשבט נידון בשבעים ואחד באופן מסויים — בבאין שני שבטים להידון על עסקי נחלות מהי הנחלה השייכת לכל שבט, ועושים זאת בבית דין של שבעים ואחד כתחילתה של חלוקת ארץ ישראל לשבטים בימי יהושע. מה תחילתה של חלוקה היתה בשבעים ואחד זקני העדה, אף כאן לא ידון ענין הנחלה אלא בבית דין של שבעים ואחד.
Ulla said that Rabbi Elazar said a different explanation: The mishna discusses a case where two tribes came to adjudicate a dispute about matters of inheritance, i.e., territory claimed by each tribe on the border between them, and this dispute is handled by the Great Sanhedrin consisting of seventy-one judges, as was done at the beginning of the settlement in Eretz Yisrael during the time of Joshua. Just as the beginning, the initial division, was performed by seventy-one Elders of the congregation, so too here, when there is a dispute about the borders determined by that initial division, the case is adjudicated by the seventy-one judges of the Great Sanhedrin.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִי מָה תְּחִילָּתָהּ קַלְפִּי אוּרִים וְתוּמִּים וְכׇל יִשְׂרָאֵל אַף כָּאן קַלְפִּי אוּרִים וְתוּמִּים וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב מַתְנָה.

The Gemara asks: If this logic is employed, then just as the beginning was performed by casting lots [kalpei], with the Urim VeTummim, and with all of the Jewish people present, so too here, in a dispute between tribes, there should be a need for lots, the Urim VeTummim, and the presence of all of the Jewish people. Since this is not required by halakha, it is apparent that a border dispute between tribes need not be adjudicated using the same procedures as the original division of the inheritances. Consequently, there is no reason to require seventy-one judges. Rather, it is clear that this must be explained in accordance with the explanation of Rav Mattana, who says that the mishna is discussing the Nasi of a tribe who has sinned.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קלפי אורים ותומים – ביש נוחלין (ב״ב דף קכב.) מפורש.
מה תחילתה קלפי אורים ותומים – הא דאמר בריש הדר (עירובין דף סג.) גבי יהושע דלא אשכחן דאיצטריך ליה לאלעזר לשאול באורים ותומים לאו אחלוקת הארץ קאמר דגזירת הכתוב היא אלא בשאר דברים הצריכים לשאול באורים ותומים שהיה נגלה לו בנבואה.
גמ׳ אי מה תחילתה קלפי. עיין שבועות דף טו ע״א תוס׳ ד״ה שאין:
ומקשים: אי [או] אולי נאמר כך, מה תחילתה של חלוקת הארץ היתה בקלפי (גורל), באורים ותומים, וכל ישראל מצויים שם, אף כאן, בסכסוך בין השבטים, יצטרך להיות קלפי, אורים ותומים וכל ישראל, וכיון שאין עושים כן, משמע שאף לענין סכסוכי נחלה בין השבטים אין צורך בבית הדין הגדול. אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כהסברו של רב מתנה שמדובר בנשיא של שבט שחטא.
The Gemara asks: If this logic is employed, then just as the beginning was performed by casting lots [kalpei], with the Urim VeTummim, and with all of the Jewish people present, so too here, in a dispute between tribes, there should be a need for lots, the Urim VeTummim, and the presence of all of the Jewish people. Since this is not required by halakha, it is apparent that a border dispute between tribes need not be adjudicated using the same procedures as the original division of the inheritances. Consequently, there is no reason to require seventy-one judges. Rather, it is clear that this must be explained in accordance with the explanation of Rav Mattana, who says that the mishna is discussing the Nasi of a tribe who has sinned.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רָבִינָא אָמַר לְעוֹלָם בְּשֵׁבֶט שֶׁהוּדַּח וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ בְּדִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ אִין אע״גאַף עַל גַּב דְּקָטְלִינַן בְּיָחִיד אבֵּי דִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ.

Ravina said: The mishna is actually discussing a tribe that was subverted and which engaged in idol worship, and with regard to that which poses a difficulty for you, the question of whether we judge such a tribe with the halakha of a multitude, it can be answered: Yes, although we execute them as individuals by stoning, and their money is not confiscated, nevertheless we judge them in a court of the multitude, i.e., each one of them is tried by the Great Sanhedrin.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(4-5) הני מילי לקטלא, דלא קטלינן ליה אלא בסקילה כדין יחיד, אבל בדינא דרבים בע״א דיינינן ליה, וכר׳ אושעיא דאמר: והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האשה – איש או אשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל השבט כולו אל שעריך.א
א. מהבאת ר״ח את שתי התירוצים האחרים נראה שהוא סובר שלהלכה קיימא לן ככל התירוצים. ורש״י להלן בד״ה דבריו של גדול כתב כגון נשיא וכהן גדול, ונראה מדבריו שהכי קיימא לן דנשיא שבט דינו בע״א. אבל במאירי כתב שמהשמטת הרמב״ם דינו של נשיא שבט נראה שלדעת הרמב״ם חלק רבינא על רב מתנה וקיימא לן כרבינא. וכן כתב הרמב״ם להדיא בפירוש המשנה זה לשונו: ואין אצלנו גדול מלבד כהן גדול כמו שנ׳ והכהן הגדול. אולם דברי ר׳ אלעזר בבאין על עסקי נחלות דחו בגמרא דאי כתחילה ניבעי קלפי אורים ותומים. ואולי הכריע כן ר״ח על פי הירושלמי שהביא.
גירסא תמוהה נמצא בספר לקח טוב (על הפסוק כל הדבר הגדול) אין דנין לא את ׳השופט׳ ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול וכו׳. וכן היא הגירסא בתשובת הגאונים שערי תשובה סי׳ יד (אולם במקבילה - ליק סי׳ לא הגירסא ׳השבע׳ ואולי צ״ל השבט). וגם לגירסא זו אין להוכיח על נשיא שבט, דאפשר ד׳השופט׳ היינו נשיא הסנהדרין, וכמו שכתב הרמב״ם שהמקללו עובר על ונשיא בעמך.
אע״ג דקטלינן ביחיד – דדינא של שבט בסקילה אפ״ה בדינא דרבים דיינינן ליה דבעי ע״א ולא בדינא דיחיד בכ״ג.
רבינא אמר: לעולם יש לפרש שמדובר כאן בשבט שהודח לעבודה זרה, ודקא קשיא מה שהיה קשה] לך וכי בדינא [בדין] של רבים דיינינן ליה [אנו דנים אותם] ולא כיחידים, הרי יש להשיב: אין [כן], אף על גב דקטלינן ביחיד [אף על פי שאנו הורגים אותם כיחידים], ודנים אותם בסקילה, ואין מחרימים את ממונם, בכל זאת בי דינא [בבית דין] של רבים דיינינן ליה [אנו דנים אותו], שדנים דינו של כל אחד בסנהדרי גדולה.
Ravina said: The mishna is actually discussing a tribe that was subverted and which engaged in idol worship, and with regard to that which poses a difficulty for you, the question of whether we judge such a tribe with the halakha of a multitude, it can be answered: Yes, although we execute them as individuals by stoning, and their money is not confiscated, nevertheless we judge them in a court of the multitude, i.e., each one of them is tried by the Great Sanhedrin.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מִי לָא א״ראָמַר רַבִּי חָמָא בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵי א״ראָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא {דברים י״ז:ה׳} וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה ההיא וְגוֹ׳ אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ בוְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ הָכָא נָמֵי אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כׇּל הַשֵּׁבֶט כּוּלּוֹ לִשְׁעָרֶיךָ.:

Ravina continues: Doesn’t Rabbi Ḥama, son of Rabbi Yosei, say that Rabbi Oshaya says: The verse that discuses an individual who serves idol worship states: “And you shall take out that man or that woman who did that evil thing to your gates, even the man or the woman, and you shall stone them until they die” (Deuteronomy 17:5), and it is inferred: You take out a man or a woman to your gates to judge them in the court that is located at the gates of the city, which is a lesser Sanhedrin, but you do not take out an entire city to your gates; rather they are to be judged by the large court. Here also with regard to a tribe that has sinned: You take out a man or a woman to your gates, but you do not take out the entire tribe to your gates; rather they are judged by a court of seventy-one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

לשעריך – לב״ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה ואי אתה מוציא כולה אלא בסנהדרי גדולה.
דרבי חמא בר׳ יוסי – לקמן.
איש ואשה אתה מוציא לשעריך – הכא לא חשיב עיר איש ואף על גב דבפ׳ אלו דברים (פסחים דף סו: ושם ודף עו.) גבי פסח בטומאה אמר איש נדחה ואין ציבור נדחים ואפילו כל העיר טמאה נדחים לפסח שני עד דאיכא רוב ישראל שאני הכא משום דמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים כמו בין עיר הנדחת ליחיד.
תוס׳ ד״ה איש וכו׳ שאני הכא. עיין תוס׳ חולין דף כט ע״א ד״ה איש:
גמ׳. ואי אתה מוציא את כל השבט כולו לשעריך.
לפום ריהטא משמע דאם שבט כולו חיללו שבת דדנין אותן בב״ד של ע״א דאין אתה מוציא את השבט כולו אל שעריך. אמנם עיין בתוס׳ (ד״ה איש ואשה) וז״ל הכא לא חשיב עיר איש ואף על גב דבפ׳ אלו דברים (פסחים דף סו: ושם ודף עו.) גבי פסח בטומאה אמר איש נדחה ואין ציבור נדחים ואפילו כל העיר טמאה נדחים לפסח שני עד דאיכא רוב ישראל, שאני הכא משום דמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים כמו בין עיר הנדחת ליחיד עכ״ל. ומדבריהם נראה דר״ל דדוקא בע״ז מצינו צירוף בין חטאו של זה לחטאו של זה וחל חטא עבודה זרה דרבים וכדמצינו בעיר הנדחת, דחשיב חטא של הציבור כולו. ומבואר דיש חילוק בעצם מעשה העבירה של יחיד שעבד ע״ז לעבירה של ציבור שעבדו ע״ז, ולכן יחיד שעבד ע״ז ממונו מותר ואילו בעיר הנדחת ממונם אסור בהנאה, ועוד יש חילוק דיחיד העובד ע״ז בסקילה ואילו עיר הנדחת בסייף, יחיד שעבד ע״ז נידון בכ״ג ועיר הנדחת בע״א. ומוכח דחל חלות שם מעשה עבירה של עבודה זרה דרבים, שחלוק מעבודה זרה דיחיד. משא״כ בחילול שבת ושאר חטאים ליכא צירוף בין חטאו של זה לחטאו של זה ולא חשיב חלות שם חטא של הציבור, אלא הוי חטא של הרבה יחידים בפנ״ע, ורק בע״ז גילתה התורה דחל חלות שם ציבור החוטא ובעי ב״ד של ע״א.⁠א
א. ועיין באור שמח פ״ד סנה׳ ה״י.
וראיה לדבר: מי [האם] לא אמר ר׳ חמא בר׳ יוסי אמר ר׳ אושעיא: על הכתוב שנאמר ביחיד העובד עבודה זרה ״והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו״ (דברים יז, ה), ומדיוק הלשון למדנו: איש ואשה בודדים אתה מוציא לשעריך לדון אותם בבית הדין שבשער העיר, שהוא סנהדרי קטנה, ואי (ואין) אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך, אלא הם נידונים בבית הדין הגדול. הכא נמי [כאן גם כן] בשבט שחטא: איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך, אלא נידונים בבית דין של שבעים ואחד.
Ravina continues: Doesn’t Rabbi Ḥama, son of Rabbi Yosei, say that Rabbi Oshaya says: The verse that discuses an individual who serves idol worship states: “And you shall take out that man or that woman who did that evil thing to your gates, even the man or the woman, and you shall stone them until they die” (Deuteronomy 17:5), and it is inferred: You take out a man or a woman to your gates to judge them in the court that is located at the gates of the city, which is a lesser Sanhedrin, but you do not take out an entire city to your gates; rather they are to be judged by the large court. Here also with regard to a tribe that has sinned: You take out a man or a woman to your gates, but you do not take out the entire tribe to your gates; rather they are judged by a court of seventy-one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר.: מְנָהָנֵי מִילֵּי.

§ The mishna teaches that a false prophet may be judged only by the Great Sanhedrin, consisting of seventy-one judges. The Gemara asks: From where is this matter derived?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא את נביא השקר אלא בע״א. אתיא הזדה הזדה – כתיב בנביא השקר: בזדון דברו הנביאא.
א. אבל רש״י כתב אך הנביא אשר יזיד.
פיסקא ולא את נביא השקר וכו׳ מנא הני מילי אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא כתיב בזקן ממרא ואיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו׳ וכתיב בנביא השקר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו׳ מה להלן בזקן ממרא אינו נהרג אלא א״כ המרה על ב״ד של ע״א דכתיב וקמת ועלית אל המקום וגו׳ אף נביא השקר אינו נהרג אלא בב״ד של ע״א.
ומתמהינן והא הזדה דזקן ממרא כי כתיבא בקטלא כתיבא דכתיב ביה בקרא ומת האיש ההוא וקטלא דידיה בעשרים ושלשה הוא כשאר יחידים שחייבין מיתות ואי גמיר הזדה הזדה מינה אדרבא הוי בעשרים ושלשה אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו דזקן ממרא כתיב בהמראת זקן ממרא ועשית על פי הדבר וכתיב בקטליה דנביא השקר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו׳ מה המראת זקן ממרא בע״א אף מיתתו של של נביא השקר בע״א. ודייקינן ונהדר זקן ממרא ונגמר הזדה הזדה מקטליה דנביא השקר ולהוי קטליה דזקן ממרא בע״א ואלמה לא תנן ולא את זקן ממרא אלא בב״ד של ע״א. ומהדרינן דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר. אית דמפרשי דהאי תנא הך גזרה שוה דבר דבר הוה גמר מרביה אבל הך דהזדה לא הוה גמיר מרביה ואדם דן ק״ו מעצמו ואין אדם דן ג״ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר דקרא למילתא אחריתי אתאי ויש לנו לפרש דבר דבר גמיר דדמי להדדי הזדה הזדה לא גמיר דלא דמו אהדדי דהתם כתיב אשר יזיד והכא כתיב אשר יעשה בזדון. וכי תימא ליגמר מזדון דכתיב בנביא השקר בזדון דברו הנביא מהתם ליכא למיגמר דלאו בקטלא כתיב:
ולא נביא השקר והוא המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה אע״פ שמתנבא בשם האל ומיתתו בחנק ואמר שאין דנין אותו אלא בבית דין של שבעים ואחד וכן כהן גדול שיתחייב מיתה על איזה צד אין דנין אותו אלא בשבעים ואחד וכן הדין בנשיא שבט לפי מה שיתבאר בגמ׳ שרב מתנה אמרה כן ופירש ולא את השבט בנשיא שבט ואמרו עליה מחוורתא כרב מתנא אלא שגדולי המחברים לא הביאוה ונראה שלא פסקו אלא כתירוץ אחרון שפירשוה בשבט שהודח על הדרך שבארנו ואף העמדתו של כהן גדול יתבאר במקום אחר שאינה אלא בבית דין של שבעים ואחד:
א שנינו במשנה שלא דנים את נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא?
§ The mishna teaches that a false prophet may be judged only by the Great Sanhedrin, consisting of seventy-one judges. The Gemara asks: From where is this matter derived?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא אַתְיָא הֲזָדָה הֲזָדָה מִזָּקֵן מַמְרֵא מָה לְהַלָּן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד אַף כָּאן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: It is derived by means of a verbal analogy, with the meaning of presumptuousness stated in the context of a false prophet learned from presumptuousness stated in the context of a rebellious elder. With regard to a false prophet the verse states: “But the prophet who shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or who shall speak in the name of other gods, that prophet shall die” (Deuteronomy 18:20), and with regard to a rebellious elder it states: “And the man that acts presumptuously, by not listening to the priest that stands to minister there before the Lord your God, or to the judge, that man shall die” (Deuteronomy 17:12). Just as there, with regard to a rebellious elder, he is presumptuous against a court of seventy-one judges, so too here, with regard to a false prophet, he is judged by a court of seventy-one judges.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אתיא הזדה הזדה – בנביא השקר כתיב (דברים יח) אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב (דברים יז) והאיש אשר יעשה בזדון מה זקן אינו נהרג אא״כ המרה על פי ב״ד הגדול דכתיב (דברים יז) וקמת ועלית אף נביא אינו נידון אלא בבית דין הגדול.
אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של לשון ״הזדה״ ״הזדה״ מזקן ממרא, שבנביא שקר נאמר ״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא״ (דברים יח, כ), ובזקן ממרא נאמר ״והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה׳ אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל״ (דברים יז, יב), מה להלן בזקן ממרא אין הזדה אלא כנגד בית הדין הגדול של שבעים ואחד, אף כאן בנביא שקר אינו נידון אלא בבית דין של שבעים ואחד.
Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: It is derived by means of a verbal analogy, with the meaning of presumptuousness stated in the context of a false prophet learned from presumptuousness stated in the context of a rebellious elder. With regard to a false prophet the verse states: “But the prophet who shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or who shall speak in the name of other gods, that prophet shall die” (Deuteronomy 18:20), and with regard to a rebellious elder it states: “And the man that acts presumptuously, by not listening to the priest that stands to minister there before the Lord your God, or to the judge, that man shall die” (Deuteronomy 17:12). Just as there, with regard to a rebellious elder, he is presumptuous against a court of seventy-one judges, so too here, with regard to a false prophet, he is judged by a court of seventy-one judges.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָא הֲזָדָה כִּי כְּתִיבָא בִּקְטָלָא הוּא דִּכְתִיבָא וּקְטָלָא בְּעֶשְׂרִין וּתְלָתָא הוּא אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ גָּמַר דָּבָר דָּבָר מֵהַמְרָאָתוֹ.

The Gemara challenges: But when presumptuousness is written with regard to a rebellious elder, it is written with regard to the death penalty, and a death sentence may be issued by a court of twenty-three judges. Rather, Reish Lakish said: It is derived by means of a verbal analogy, with the meaning of the term word stated in the context of a false prophet learned from the term word, used when describing the rebellious elder’s rebellion. The rebellious elder transgresses by violating the mitzva: “And you shall do according to the word that they will tell you” (Deuteronomy 17:10), and with regard to the false prophet the verse states: “Who shall speak a word presumptuously in My name” (Deuteronomy 18:20). Just as the rebellious elder rebels against a court of seventy-one judges, so too, a false prophet who speaks a word that is not in the name of God is sentenced to death by a court of seventy-one judges.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובזקן ממראא בקטלא כתיבה, והמראתו היא בע״א, אבל הריגתו בכ״ג היא.
ומשני ריש לקיש: אלא דבר דבר גמר – בנביא השקר כתיב: אשר ידבר הנביא, ובזקן ממרא כתיב: כי יפלא ממך דבר למשפט.
א. יתכן שנשמטה כאן שורה מהד״מ. וכך צ״ל: ובזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳, ואקשינן והא הזדה בזקן ממרא.
והא הזדה – דזקן ממרא.
כי כתיבא בקטלא כתיבא – וקטלא דידיה בעשרים ושלשה דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין לשואלו מה יורו וחוזר לעירו ואם הורה לעשות כבתחילה נידון כשאר המומתין בכ״ג דהא לא תני במתניתין (דף ב.) ולא את זקן ממרא.
דבר דבר מהמראתו – בנביא בקטליה כתיב (דברים יח) אשר יזיד לדבר דבר וגו׳ ובהמראת זקן כתיב (דברים יז) ועשית ע״פ הדבר.
אין מוציאין למלחמת הרשות ר״ל לכל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל והיא מלחמת שבעה עממין או מלחמת עמלק או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד שכל אלו מלחמת מצוה הן ואין צורך בה לרשות בית דין לכוף את העם אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו הרי אלו מלחמת הרשות ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד:
ותוהים: והא [והרי] ״הזדה״ כי כתיבא [כאשר נאמרה] בזקן ממרא, בדין קטלא [מיתה] הוא דכתיבא [שנאמרה], וקטלא בעשרין ותלתא [והמיתה שלו בעשרים ושלושה] דיינים בלבד הוא ולא בשבעים ואחד! אלא אמר ריש לקיש: יש לומר כי גמר [למד] בגזירה שווה ״דבר״ ״דבר״ מהמראתו, שהמצוה שהזקן הממרא עובר עליה במריו היא הוראת התורה ״ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך״ (דברים יז, י), ובמיתת נביא השקר נאמר ״אשר יזיד לדבר דבר בשמי״ (דברים יח, כ), וכשם שהזקן הממרא עושה דבר כנגד בית דין של שבעים ואחד — אף המזיד לדבר דבר שלא בשם ה׳ דינו מיתה בבית דין של שבעים ואחד.
The Gemara challenges: But when presumptuousness is written with regard to a rebellious elder, it is written with regard to the death penalty, and a death sentence may be issued by a court of twenty-three judges. Rather, Reish Lakish said: It is derived by means of a verbal analogy, with the meaning of the term word stated in the context of a false prophet learned from the term word, used when describing the rebellious elder’s rebellion. The rebellious elder transgresses by violating the mitzva: “And you shall do according to the word that they will tell you” (Deuteronomy 17:10), and with regard to the false prophet the verse states: “Who shall speak a word presumptuously in My name” (Deuteronomy 18:20). Just as the rebellious elder rebels against a court of seventy-one judges, so too, a false prophet who speaks a word that is not in the name of God is sentenced to death by a court of seventy-one judges.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְלֶהְדַּר זָקֵן מַמְרֵא וְלִגְמַר הֲזָדָה הֲזָדָה מִנְּבִיא הַשֶּׁקֶר דָּבָר דָּבָר גְּמִיר הֲזָדָה הֲזָדָה לָא גְּמִיר.:

The Gemara asks: And let the halakha of a rebellious elder return, and let it be derived by means of a verbal analogy, with the meaning of presumptuousness stated in the context of a rebellious elder learned from presumptuousness stated in the context of a false prophet, to indicate that a rebellious elder is also sentenced by a court of seventy-one judges. The Gemara answers: This tanna derives halakhot through the verbal analogy comparing the terms word and word, but he does not derive halakhot through a verbal analogy between the terms presumptuousness and presumptuousness, as he did not receive it as an authentic tradition.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: וליהדר זקן ממרא וליגמר הזדה הזדה מנביא השקר – מה זה בע״א אף זה בע״א.
ופרקינן: דבר דבר גמיר – דאיכא למימר מופנה הוא, הזדה הזדה – לגופיה באא.
א. ורש״י כתב, ואיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא. ובספר שב שמעתתא (=שערי חכמה, לבעל שמן רוקח) שער ט אות לד כתב דהיינו טעמא דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו לדעת רש״י. אבל לדעת התוספות לא נתנה גזירה שוה לדרוש מעצמו כלל.
וליהדר זקן ממרא וניגמר – קטלי׳ בסנהדרי גדולה הזדה הזדה מנביא דהא בקטלא דתרווייהו כתיב הזדה ונימא מה נביא בסנהדרי גדולה דהא גמרינן מהמראת זקן אף מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני במתני׳ (דף ב.) ולא את הזקן ממרא אלא בב״ד של ע״א.
דבר דבר – הך גזירה שוה דדבר דבר גמיר ליה האי תנא מרביה אבל הך דהזדה הזדה לא גמיר ליה מרביה וקל וחומר אדם דן מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא וכן הלכה רווחת בישראל.
ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד והוא שאם רצו בית דין להוסיף על העזרה מוסיפין ובלבד בתחום שטחו של הר הבית וכן יכולין להוסיף בעיר ירושלים ולהמשיך חומותיה עד מקום שירצו ודבר זה יתבאר בשבועות שהוא נעשה בתודות ושיר והוא שעושין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה ובית דין מהלכין אחר שתי תודות ר״ל אחר לחמיהם וכל ישראל אחריהן והולכין בכנורות ושאר כלי נגון ואומרים מזמורים עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ואוכלין שם לחם תודה אחת והאחר נשרף כמו שיתבאר שם וזה קדוש שבתוספת העיר וקדוש שבתוספת העזרה נעשה בשירי מנחה כמו שאמרו שם מה ירושלים מתקדש בדבר הנאכל בה ואם יוצא ממנה נפסל אף העזרה תתקדש בדבר הנאכל בה ואם יצא ממנה נפסל ואוכלין בסוף תחום הנוסף אותן שירי מנחה על הדרך האמור ואמר על תוספת זה שאינו נעשה אלא בסנהדרי גדולה וכן אמרו שם במסכת שבועות שצריך שיהא נעשה גם כן על פי מלך ונביא ואורים יתומים וכל שלא נעשה כסדר זה ובכל אלו לא נתקדש התוספת קדוש גמור ואע״פ שעזרא קדש בית שני בשתי תודות ולא היה שם מלך ואורים ותומים לא היה אלא זכר בעלמא לקדוש ראשון ולא במעשיו נתקדשה אלא בקדוש ראשון שקדשה שלמה שקדשה לשעתה ולעתיד לבא במקום המקדש ובירושלים כמו שבארנו במסכת מגילה (י׳.):
ושואלים: ולהדר [ושיחזור] דין זקן ממרא, ולגמר [ושילמד] בגזירה שווה מן המילים ״הזדה״ ״הזדה״ מנביא השקר, ואף זקן ממרא יצטרכו לדונו בבית דין של שבעים ואחד! ומשיבים: ״דבר״ ״דבר״גמיר [למד], גזירה שווה זו קיבל במסורת, ואילו ״הזדה״ ״הזדה״ — גזירה שווה זו לא גמיר [למד], לא קיבל במסורת.
The Gemara asks: And let the halakha of a rebellious elder return, and let it be derived by means of a verbal analogy, with the meaning of presumptuousness stated in the context of a rebellious elder learned from presumptuousness stated in the context of a false prophet, to indicate that a rebellious elder is also sentenced by a court of seventy-one judges. The Gemara answers: This tanna derives halakhot through the verbal analogy comparing the terms word and word, but he does not derive halakhot through a verbal analogy between the terms presumptuousness and presumptuousness, as he did not receive it as an authentic tradition.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל.: מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה דְּאָמַר קְרָא {שמות י״ח:כ״ב} כׇּל הַדָּבָר הַגָּדוֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל.

§ The mishna teaches that the High Priest may be judged only by the Great Sanhedrin, consisting of seventy-one judges. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Adda bar Ahava says that the verse states: “They shall bring every great matter to you” (Exodus 18:22). This means that Moses, or the Great Sanhedrin with seventy-one judges, which served the parallel role to that of Moses, adjudicates all matters relating to a great one, i.e., the High Priest.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא את כהן גדול אלא בע״א. מנא לן? כדתניא: את הדבר הגדול – דבר של גדול – פירוש: כל דבר בדיני נפשות של כהן גדול – לא יהו אלא בבית דין הגדולא.
א. פירוש זה הוא על פי הסוגיא להלן יח,ב שכהן גדול לוקה בבית דין של הדיוטות, ודוקא דיני נפשות בעי ע״א. אלא שלכאורה קשה שהרי עדיין לא למדנו שדיני ממונות של כהן גדול אין צריך בית דין של ע״א, ואם דיני ממונות בע״א כל שכן מלקות. אמנם כבר תמה רעק״א בגליון הש״ס שהרי ברייתא היא להלן שכהן גדול דינו כהדיוט לענין חיוב מלקות, ולמה הוצרך אביי להוכיח מר׳ אלעזר שאין ממונו בע״א. ובתפארת ירושלים על המשניות תירץ על פי מה שכתב הרמב״ם שכהן גדול שלקה מחזירין אותו לגדולתו, אבל קודם שלקה אינו בגדולתו, והיינו שבמלקות עצמה הוא נידון כהדיוט, ולכן אי אפשר ללמוד ממונו ממלקות.
יביאו אליך – ומשה במקום שבעים ואחד קאי.
דבריו של גדול – דינו של בעל שררה כגון נשיא וכהן גדול.
פיסקא ולא את כהן גדול דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ומשה במקום ע״א קאי. מתיבי דבר גדול דבר קשה ומפרקינן הוא דאמר כי האי תנא דבר גדול דבריו של גדול. ודייקינן בשלמא להאי תנא דאמר דבר גדול דבריו של גדול אצטריך תרי קראי חד לדבר קשה וחד לדבריו של גדול אלא להך תנא דמפיק להו לתרווייהו לדבר קשה תרי קראי למה לי ומפרקי׳ חד לצואה וחד לעשייה ללמד שעשו כן כמו שציום ואידך תנא דמפיק חד לדבר קשה וחד לדבריו של גדול אמר לך אי ס״ד תרווייהו חדא מילתא היא וחד לצואה וחד לעשיה ליפקינהו לתרווייהו בחד לישנא ולכתוב או גדול גדול בתרווייהו או קשה קשה בתרווייהו מאי שנא דכתב בחד מינייהו גדול ובחד מינייהו קשה שמעת מינה תרתי חדא דבר קשה ואידך דבריו של גדול ויש לפרש חדא לדבר קשה ממש ולצואה ועשיה ואידך מדשני קרא בדבוריה ש״מ נמי דבריו של גדול:
וכן אין עושין עיר הנדחת להיותם בסייף וממונם אבד אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וענינה שכשנודע להם ענינה דורשין וחוקרים עד שנודע להם בבירור שחזרו לעבודה זרה וכשנודע להם כן בבירור שולחים שם שני תלמידי חכמים להזהירם ואם לא שבו עולים עליהם לצבא עד שתבקע העיר ותכבש ואח״כ מרבין להם בתי דינין ודנין אותם ואם נמצאו רובן מודחים מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרין שם את דינם והורגין אותם שם בסייף ומכין נשים וטף שבה בתוכה לפי חרב וממונם אבד על הדרכים שיתבאר ענין זה במסכתא זו:
ואין עושים סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וענין זה הוא שסנהדרי גדולה היו עומדים במקדש במקום הנקרא לשכת הגזית והיו שני בתי דינין עוד שם אחד בפתח העזרה ואחר על פתח הר הבית וכל אחד משניהם של עשרים ושלשה וכן היו מעמידין בכל עיר שיש בה מאה ועשרים איש בית דין של עשרים ושלשה ועומדין בשער העיר ואמר שאין מעמידין בתי דינים אלו של עשרים ושלשה בשום מקום אלא על פי בית דין הגדול:
ואין עושין עיר הנדחת עיר שעל הספר ר״ל תחום המבדיל בין ארץ ישראל לתחום חוצה לארץ כדי שלא תהא פירצתה קוראה לאויבים ויבואו ויחריבו ולא שלש ר״ל שאין בית דין אחד עושה שלש עירות נדחות דכתיב אחת ויתבאר בגמ׳ דוקא זו בצד זו אבל במפוזרות עושין ואף זו בצד זו בשתים מיהא עושין דכתיב עריך וכן שני בתי דינין כגון שמתו סנהדרין שהרגו את האחת או השתים ונתמנו אחרים תחתיהם עושין את השלישית ויש חולקין בזו במקצת כמו שיתבאר בגמרא:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
עיר הנדחת יש לה שעור למטה ויש לה שיעור למעלה ושעורה למטה עד מאה ר״ל שכל שאין שם מאה איש אינו נקרא עיר אלא כפר ואינו נעשה עיר הנדחת ושעורה למעלה עד רובו של שבט שכל שיש שם רוב השבט אינו עיר אלא כרך גדול ונמצא שעורה ממאה עד רובו של שבט ולא עד בכלל אירע מחלוקת בין שבט לשבט בעניני נחלת הארץ או בשבט עצמו בין משפחה למשפחה דנין אותה בבתי דינין שבעירם ואין צריכין לסנהדרי גדולה כתחלת חלוקת הארץ שאם כן אף אתה צריך לקלפי ואורים ותומים ונביא וכל ישראל:
זקן ממרא אינו נעשה זקן ממרא עד שימרה פיהם של סנהדרי גדולה על הדרך שביארנו ענינו למעלה שיחלוק עמהם במקומם ומ״מ כשחזר לעירו והורה כדבריו לעשות אין צריך לגמור את דינו על פי סנהדרי גדולה אלא בית דין של עשרים ושלשה דנין אותו והורגין אותו:
כבר בארנו שכהן גדול אינו נדון אלא על פי בית דין של שבעים ואחד רמז לדבר הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ואע״פ שפשוטו של מקרא בדבר קשה ועמום רמז לדבר ממה שנשתנה הלשון בין צואה לעשייה שבצואה נאמר גדול ובעשייה לשון קשה ומ״מ שורו של כהן גדול שהמית וכן כל שאר עניניו אין חלוק בינו ובין שאר בני אדם כלל ויש חולקין בשורו ממה שאמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ולא יראה לי כן:
גמ׳. לא את נביא השקר מנהני מילי אמר רבי יוסי ברבי חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא הוא אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו ולהדר זקן ממרא ולגמר הזדה הזדה מנביא השקר דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר.
עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ח) וז״ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳, ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה, וארבעה צריכין הכרזה, זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה, שהרי בכולן נאמר ישמעו וייראו עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דגומרין את דינו למיתה בב״ד של כ״ג שבעירו אך אין ממיתין אותו בב״ד שבעירו אלא מעלין אותו לירושלים לב״ד הגדול בירושלים וממיתין אותו שם ברגל. ויל״ע בזה דמדוע צריך להעלותו לירושלים ולהמיתו בב״ד הגדול הרי כבר נגמר דינו למיתה בב״ד של כ״ג שבעירו וחל עליו חלות שם זקן ממרא וחיוב מיתה וא״כ למה צריך להמיתו ע״י ב״ד הגדול שיושבין במקומן בלשכת הגזית.⁠א
והנה בשלמא לגבי חלות השם זקן ממרא י״ל דבעינן שימרה על ב״ד הגדול כשיושבין בלשכת הגזית, אך כאן שכבר המרה ונגמר דינו למיתה מ״ש היכן ממיתין אותו, ולמה צריך להעלותו לירושלים להמיתו בב״ד הגדול. ואין לומר דהא דצריך להעלותו ולהמיתו בב״ד הגדול בירושלים הוא מדין הכרזה, דהרי בארבעה הצריכין הכרזה (עדים זוממים, מסית, ובסו״מ) לא מצינו דין כזה שצריך להמיתן דוקא בב״ד הגדול בירושלים. דעיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ ממרים הי״ג) לגבי בסו״מ דכותבין לכל ישראל שנהרג פלוני בב״ד פלוני, ומבואר דא״צ להמיתו בב״ד הגדול בירושלים דוקא. ולגבי עדים זוממים כתב הרמב״ם (פי״ח מהל׳ עדות ה״ז) וז״ל עדים זוממים צריכין הכרזה, והיאך היא ההכרזה שלהן, כותבין ושולחין בכל עיר ועיר פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו והרגנום, או לקו בפנינו או ענשנו אותן כך וכך דינרין, שנאמר והנשארים ישמעו וייראו עכ״ל, ומסתימת דבריו מבואר דא״צ להמית העדים זוממים דוקא בב״ד הגדול. ועל כרחך דהדין שצריך להמית זקן ממרא בב״ד הגדול בירושלים אינו מדין הכרזה.
וי״ל דכדי שיתחייב זקן ממרא מיתה בעינן שיהיו ב״ד הגדול יושבין בלשכת הגזית בשעת מיתתו, דאזי חל עליהם חלות שם סנהדרין הגדול ושפיר חל עליו חלות שם זקן ממרא וחיוב מיתה דזקן ממרא, אמנם אם אין ב״ד הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית דליכא חלות שם סנהדרין הגדול אזי פקע מיניה חלות חיוב מיתה דזקן ממרא, דאי ליכא חפצא דסנהדרין הגדול פקע המחייב דזקן ממרא וא״א להמיתו. ונראה להוסיף דהמחייב דזקן ממרא הוי כבוד ב״ד הגדול, ומשו״ה ס״ל לחד מ״ד (פח:) דב״ד הגדול יכולים למחול לו ולפוטרו ממיתה, דהמחייב הוי כבוד הב״ד והחיוב הוא להם ולכן ב״ד הגדול הויין בעלים למחול על החיוב. ונראה דאף לפי חבירי דרום דס״ל (שם) דאין ב״ד הגדול יכולים למחול לזקן ממרא היינו משום דס״ל דיש סברא מסוימת שלא ירבו מחלוקת בישראל אמנם גם לדידהו המחייב דזקן ממרא הוי כבוד ב״ד הגדול. ונראה דהחיוב דזקן ממרא דומה לחיוב דבן סורר ומורה, דהמחייב בבסו״מ הוי כבוד אביו ואמו, והחיוב הוא להן והן הבעלים על החיוב, דיכולים למחול על החיוב, ואע״פ שלאחר שנגמר דינו א״א להן למחול (כדמבואר ברמב״ם פ״ז מהל׳ ממרים ה״ח), מ״מ נראה פשוט דאם מתו אביו ואמו של הבסו״מ פקע מיניה דין בסו״מ ואין ממיתין אותו, ואף כשמתו לאחר שנגמר דינו, דאם מתו אביו ואמו אזי ליכא עצם המחייב דבן סורר ומורה, ומשו״ה א״א להמיתו מדין בן סורר ומורה. וכמו כן י״ל לגבי זקן ממרא דהחפצא של סנהדרין הוי המחייב דזקן ממרא ואם הסנהדרין אינן יושבין במקומן דבטל חלות שם ודין סנהדרין הגדול אין דין להמית הזקן ממרא, ומשו״ה בעינן שיהיו הסנהדרין יושבין בלשכת הגזית בשעת מיתתו. ולו יצוייר שגמרו את דין הזקן ממרא ליהרג ואז מתו כל חברי הסנהדרין או שגלו הסנהדרין ממקומן תו לא ימיתוהו, דמאחר שבטל חלות שם סנהדרין שהמרה עליהם אין ממיתין אותו.⁠ב
א. ועיין ברש״ש דף פט. ד״ה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלים דתמה דמנלן דצריך להעלותו דוקא לב״ד הגדול בירושלים להמיתו.
ב. ויתכן להוסיף עוד ביאור בזה דהחיוב דזקן ממרא אינו משום מעשה העבירה אלא מפאת חלות שם זקן ממרא שחל בגברא בדומה לדין עדים זוממים (אליבא דהגר״ח זצ״ל), ומשום הכי ממיתים אותו רק בשעה שב״ד הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית, דמכיון דיסוד החיוב הוא מפאת כבוד ב״ד הגדול, ודוקא כשב״ד הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית חל חלות שם סנהדרין הגדול וחל חיוב כבוד לב״ד הגדול, ורק אז חל חלות שם זקן ממרא כשהמרה עליהם.
ב שנינו במשנה שלא דנים את הכהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר רב אדא בר אהבה: שאמר קרא [הכתוב]: ״כל הדבר הגדל יביאו אליך״ (שמות יח, כב), ומשמעו שמשה (או בית דין של שבעים ואחד שהוא במקומו) ידון בדבריו של גדול בישראל.
§ The mishna teaches that the High Priest may be judged only by the Great Sanhedrin, consisting of seventy-one judges. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Adda bar Ahava says that the verse states: “They shall bring every great matter to you” (Exodus 18:22). This means that Moses, or the Great Sanhedrin with seventy-one judges, which served the parallel role to that of Moses, adjudicates all matters relating to a great one, i.e., the High Priest.
ר׳ חננאלרש״ירמ״הבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מֵיתִיבִי דָּבָר גָּדוֹל דָּבָר קָשֶׁה אַתָּה אוֹמֵר דָּבָר קָשֶׁה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר {שמות י״ח:כ״ו} אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה הֲרֵי דָּבָר קָשֶׁה אָמוּר.

The Gemara raises an objection to this from a baraita: The verse states: “They shall bring every great matter to you,” which is interpreted to mean that a difficult matter is judged by the Great Sanhedrin. The baraita asks: Do you say that the verse is actually referring to a difficult matter, or is it only referring to the matters relating to a great one? The baraita answers: When it states in a different verse that Moses implemented Yitro’s advice: “They brought the difficult matter to Moses” (Exodus 18:26), a difficult matter is stated explicitly. As Moses was following the directive of Yitro, it is therefore apparent that the term “great matter” is referring to a difficult matter.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: ״דבר גדל״ שנאמר בכתוב משמעו — דבר קשה. אתה אומר שמשמעו דבר קשה, או אינו אלא דבריו של גדול?כשהוא אומר בפסוק אחר המספר כיצד ביצע משה את עצת יתרו ״את הדבר הקשה יביאון אל משה״ (דברים יח, כו)הרי דבר קשה אמור, משמע שדבר הגדול הוא הוא דבר הקשה!
The Gemara raises an objection to this from a baraita: The verse states: “They shall bring every great matter to you,” which is interpreted to mean that a difficult matter is judged by the Great Sanhedrin. The baraita asks: Do you say that the verse is actually referring to a difficult matter, or is it only referring to the matters relating to a great one? The baraita answers: When it states in a different verse that Moses implemented Yitro’s advice: “They brought the difficult matter to Moses” (Exodus 18:26), a difficult matter is stated explicitly. As Moses was following the directive of Yitro, it is therefore apparent that the term “great matter” is referring to a difficult matter.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא דָּבָר גָּדוֹל דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל אַתָּה אוֹמֵר דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דָּבָר הַקָּשֶׁה כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר הַדָּבָר הַקָּשֶׁה הֲרֵי דָּבָר קָשֶׁה אָמוּר הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים דָּבָר גָּדוֹל דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל.

The Gemara answers: Rav Adda bar Ahava states his opinion in accordance with the opinion of that other tanna, as it is taught in a different baraita: The meaning of “great matter” in the verse is matters relating to a great one. The baraita asks: Do you say that it is referring to matters relating to a great one, or is it only referring to a difficult matter? The baraita explains: When it says further on: “They brought the difficult matter to Moses,” a difficult matter is stated, so how do I realize the meaning of “great matter”? It is referring to matters relating to a great one.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: הוא, רב אדא בר אהבה, שאמר כי האי תנא שיטתו של תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא] אחרת: משמעות הכתוב ״דבר גדל״ היא — דבריו של גדול. אתה אומר שהמשמעות היא דבריו של גדול, או אינו אלא דבר הקשה? ויש לדחות: כשהוא אומר הלאה ״הדבר הקשה יביאון אל משה״, הרי דבר קשה אמור, ולמדנו שדבר שבית דין אינו יכול לפתרו מביאים לפני משה, הא [הרי] מה אני מקיים ״דבר גדל״דבריו של גדול,
The Gemara answers: Rav Adda bar Ahava states his opinion in accordance with the opinion of that other tanna, as it is taught in a different baraita: The meaning of “great matter” in the verse is matters relating to a great one. The baraita asks: Do you say that it is referring to matters relating to a great one, or is it only referring to a difficult matter? The baraita explains: When it says further on: “They brought the difficult matter to Moses,” a difficult matter is stated, so how do I realize the meaning of “great matter”? It is referring to matters relating to a great one.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְהַאי תַּנָּא תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי חַד לְצַוָּאָה בְּעָלְמָא וְחַד לַעֲשִׂיָּיה וְאִידַּךְ א״כאִם כֵּן לִכְתּוֹב אוֹ גָּדוֹל גָּדוֹל אוֹ קָשֶׁה קָשֶׁה מַאי גָּדוֹל וּמַאי קָשֶׁה שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

The Gemara asks: And as for this tanna in the first baraita who maintains that “great matter” and “difficult matter” are referring to the same halakha, why do I need two verses to express the same idea? The Gemara answers: One is for the command in general, and one is to state that the execution of the matter was carried out correctly. And why does the other tanna not accept this explanation? The Gemara explains: He would claim that if so, if both verses were actually referring to the same thing, let it write either “great” in one verse and great in the other, or difficult in one verse and “difficult” in the other. What is the significance of writing “great” in one verse and what is the significance of writing “difficult” in the other? Conclude two conclusions from it; one verse is referring to difficult matters and the other to matters relating to a great one.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והאי תנא – דדרש דבר גדול דבר קשה למה לי תרי קראי.
ושואלים: והאי תנא [ותנא זה] שלדעתו ״דבר גדול״ ו״דבר קשה״ אחד הוא, תרי קראי [שני כתובים] לדבר אחד למה לי? ומשיבים: חד לצואה בעלמא [אחד לציווי בלבד], וחד [ואחד] לעשייה שכן נעשה הדבר. ושואלים: ואידך התנא האחר], מדוע אינו מפרש כן? ומסבירים: אם כן, ששניהם אחד הם, לכתוב [שיכתוב] או ״גדול״ ״גדול״ בשני המקרים, או ״קשה״ ״קשה״ בשני המקרים, מאי [מה] משמע ״גדול״, ומאי [ומה] משמע ״קשה״ שנאמרו בשני מקומות? שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לענין דבר הגדול וגם לענין דבר הקשה.
The Gemara asks: And as for this tanna in the first baraita who maintains that “great matter” and “difficult matter” are referring to the same halakha, why do I need two verses to express the same idea? The Gemara answers: One is for the command in general, and one is to state that the execution of the matter was carried out correctly. And why does the other tanna not accept this explanation? The Gemara explains: He would claim that if so, if both verses were actually referring to the same thing, let it write either “great” in one verse and great in the other, or difficult in one verse and “difficult” in the other. What is the significance of writing “great” in one verse and what is the significance of writing “difficult” in the other? Conclude two conclusions from it; one verse is referring to difficult matters and the other to matters relating to a great one.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר שׁוֹרוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכַמָּה לְמִיתַת בְּעָלִים דִּידֵיהּ מְדַמֵּינַן לֵיהּ אוֹ דִילְמָא לְמִיתַת בְּעָלִים דְּעָלְמָא מְדַמֵּינַן לֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי מִדְּקָא מִבַּעְיָא לֵיהּ שׁוֹרוֹ מִכְלָל דדְּמָמוֹנוֹ פְּשִׁיטָא לֵיהּ.

Rabbi Elazar asked: If the ox of a High Priest killed a person, by how many judges is it sentenced? Do we compare it to a trial that could result in the death of its owner, the High Priest, which would have to be judged by seventy-one judges, or perhaps we compare it to a trial that could result in the death of owners in general, which could be judged by twenty-three judges? Abaye said: Since he asked the question only with regard to the High Priest’s ox, where there is a specific reason to say that its judicial proceedings should have the same halakhot as those concerning its owner, by inference it can be derived that it was obvious to him that court hearings related to the High Priest’s other property may be deliberated by an ordinary court.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירמ״הגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי ר׳ אלעזר: שור כהן גדול בכמה? מדכתיב: וגם בעליו יומת, למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה בע״א, או למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה בכ״ג? ולא איפשיטא.
ומדבעי שורו מכלל דממונו ודאי פשיטא ליה דלאו כמיתה דידיה דמי, אלא כממונא דעלמא.
שורו של כהן גדול – אם המית איש.
מדקא מיבעיא ליה שורו – שמע מינה שורו הוא דמספקא ליה משום דכתיב (שמות כא) וגם בעליו יומת כמיתת בעלים אבל שאר ממונו פשיטא לן דבשלשה ככל דיני ממונות.
בעי רבי אלעזר שורו של כהן גדול שהמית את האדם דינו בכמה כיון דכתיב וגם בעליו יומת ואפיקניה לכמיתת הבעלים כך מיתת השור לכמיתת הבעלים דידיה מדמינן ליה ובעי שבעים וחד או דילמא למיתת הבעלים דעלמא מדמינן ליה וסגיא ליה בעשרים ושלשה ולא אפשיטא. ודייק אביי מדלא מספקא ליה לרבי אלעזר אלא שורו של כהן גדול ומשום דסלקא דעתא לדמוייה למיתת הבעלים דידיה ש״מ שאר ממונו פשיטא ליה דבג׳ סגיא. ומתמהינן למה ליה לאביי למידק עלה מדרבי אלעזר פשיטא דקרא במיתת השור הוא דאיירי דלהוי כמיתת בעלים בשאר ממונו לא איירי. ומהדרינן אצטריך מהו דתימא הואיל וכתיב כל הדבר הגדול וגו׳ ומקשינן ואימא הכי נמי דמקרא תיפוק לי דאפי׳ ממונו ליבעי שבעים ואחד ומפרקינן מי כתיב דברי גדול דמשמע כל דבריו דבר כתוב חד דבר דמשמע דבר שהוא חיוב גופו של גדול:
שם אמר אביי מדקא מיבעי ליה. עיין לקמן דף יח ע״ב וצע״ג:
גמ׳. בעי רבי אלעזר שורו של כהן גדול בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או דילמא למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה אמר אביי מדקא מבעיא ליה שורו מכלל דממונו פשיטא ליה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דבריו של גדול קא משמע לן.
יש לדייק דהרמב״ם השמיט את הדין דשורו של כה״ג, ומשמע דס״ל שדנין אותו בכ״ג כשור הנסקל דעלמא, דהדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור תלוי בבעלים דעלמא ולא בבעלים של השור הנסקל עצמו (ודלא כדברי הלחם משנה פ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א). ויש להסתפק בדין שור עכו״ם שהמית אי דנין אותו בדיין א׳ כדין בן נח דתלוי בבעלים דידיה או שנידון בכ״ג כבעלים דעלמא.⁠א
גמ׳. אין מוצאין למלחמת הרשות אלא ע״פ בית דין של שבעים ואחד.
לפום ריהטא נראה דאסור לצאת למלחמת הרשות בלי הרשות של ב״ד של ע״א. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ מלכים ה״ב) וז״ל מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות ב״ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע״פ ב״ד של שבעים ואחד עכ״ל. ויש לדקדק בלשון הרמב״ם דמשמע דאין המלך כופה את העם לצאת למלחמת הרשות אלא על פי ב״ד של ע״א, אבל משמע דאם העם רוצין לצאת למלחמה אזי לא בעינן רשות של ב״ד הגדול לזה.⁠ב
א. וכן נסתפק המנחת חינוך מצוה נ״א אות י״ט.
ב. ועיין בחידושי המאירי ד״ה אין מוציאין למלחמת הרשות שכתב וז״ל ר״ל לכל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל והיא מלחמת שבעה עממין או מלחמת עמלק או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד שכל אלו מלחמת מצוה הן ואין צורך בה לרשות בית דין לכוף את העם אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו הרי אלו מלחמת הרשות ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד עכ״ל, ומשמע דרק בעינן רשות ב״ד הגדול כדי לכוף את העם לצאת למלחמת הרשות אבל אי רצו ללחום לא בעינן רשות ב״ד הגדול.
בעי [שאל] ר׳ אלעזר שאלה זו: שורו של כהן גדול שהרג נפש, בכמה דיינים הוא נידון? וצדדי השאלה: האם למיתת בעלים דידיה [שלו] מדמינן ליה [משווים אנו אותו], ולפיכך אף שורו נידון בשבעים ואחד, או דילמא [שמא] למיתת בעלים דעלמא [בכלל] מדמינן ליה [משווים אנו אותו] ויהיה נידון בעשרים ושלושה בלבד? אמר אביי: מדקא מבעיא ליה [מתוך שנשאלה לו השאלה] בשורו, הרי מכלל הדבר תלמד שממונו פשיטא ליה [פשוט לו], שבשאר דיני ממונות של הכהן הגדול דן בית דין רגיל.
Rabbi Elazar asked: If the ox of a High Priest killed a person, by how many judges is it sentenced? Do we compare it to a trial that could result in the death of its owner, the High Priest, which would have to be judged by seventy-one judges, or perhaps we compare it to a trial that could result in the death of owners in general, which could be judged by twenty-three judges? Abaye said: Since he asked the question only with regard to the High Priest’s ox, where there is a specific reason to say that its judicial proceedings should have the same halakhot as those concerning its owner, by inference it can be derived that it was obvious to him that court hearings related to the High Priest’s other property may be deliberated by an ordinary court.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירמ״הגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְכָתַב כׇּל הַדָּבָר הַגָּדוֹל כׇּל דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל קָא מַשְׁמַע לַן.:

The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why should it not be so? The Gemara answers: Abaye needed to clarify this, lest you say that since it writes: “Every great matter,” one might have thought that the verse is referring to all matters relating to a great one, meaning that any case involving the High Priest is adjudicated by the Great Sanhedrin. Therefore, Abaye teaches us that this is not the halakha.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל דבריו – ואפילו ממונו ליבעי סנהדרי גדולה.
על הערה זו של אביי תוהים: פשיטא [פשוט הדבר]! ומדוע לא יהא כן? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל וכתב ״כל הדבר הגדל״, היינו חושבים שהכוונה היא לכל דבריו של גדול, כל סכסוך שכהן גדול הוא צד בו ידון בבית הדין הגדול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דבר זה.
The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why should it not be so? The Gemara answers: Abaye needed to clarify this, lest you say that since it writes: “Every great matter,” one might have thought that the verse is referring to all matters relating to a great one, meaning that any case involving the High Priest is adjudicated by the Great Sanhedrin. Therefore, Abaye teaches us that this is not the halakha.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֵין מוֹצִיאִין כו׳וְכוּ׳.: מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר ר׳רַבִּי אֲבָהוּ דְּאָמַר קְרָא {במדבר כ״ז:כ״א} וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמוֹד.

§ The mishna teaches that the king may bring the nation out to an optional war only on the basis of a court of seventy-one judges, i.e., the Great Sanhedrin. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rabbi Abbahu says: It is as the verse states with regard to the appointment of Joshua: “And he shall stand before Elazar the priest, and he shall ask counsel of the Urim before the Lord; by his word they shall go out, and by his word they shall come in, he and all of the children of Israel with him and all of the congregation” (Numbers 27:21).
ר׳ חננאלרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(16-17) אין מוציאין למלחמת הרשות כול׳. מנא לן? אמר ר׳ אבהו: דאמר קרא: ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו וגו׳. הוא – זה מלך. וכל אישראל אתו – זה משוח מלחמה. וכל העדה – זו סנהדרין.
א. גם ביד רמה ליתא ׳בני׳.
פיסקא אין מוציאין למלחמת הרשות כו׳ מנא הני מילי אמר רבי אבהו אמר קרא וכו׳ הוא זה מלך דהא יהושע במקום מלך הוה וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה כלומר מי שכל ישראל אתו וכל העדה זו סנהדרי גדולה ודחינן אע״ג דודאי קרא הכי מידריש כדאמרן דילמא האי כל העדה דכתיב לאו דלישילינהו יהושע לסנהדרי לאפוקי למלחמת הרשות קאמר אלא רחמנא הוא דאמר לסנהדרי דלשאילו באורים ותומים והא קמ״ל דאין נשאלין אלא למלך ומשוח מלחמה ולסנהדרי גדולה אבל להדיוט לא אלא מדוד ילפינן לה כדרב חגא בר ביזנא אמר ר׳ שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בו דקיי״ל ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ודרומית בחצי היום מערבית בתחלת הלילה צפונית בחצי הלילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום וממערב לצפון והיה מנגן מאליו והיה דוד נעור משנתו לקול הכנור ועומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר כו׳ עד אין הקומץ כלומר כשם שאין מלא קומצו של אדם משביע את הארי אלא מה שהוא טורף ונוטל מעצמו כך אין ישראל יכולין להתפרנס זה מזה שאין הבור מתמלא מחוליתו והוא גובה שבסביבות הבור כדתנן (עירובין פ״ג:) חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים ואם בא אדם להשלים את כל החוליא לבור אין הבור מתמלא בכך וכשם שאין חללו של בור מתמלא מאותו גובה שבו לפי שהגובה מועט מכדי החלל עד שיביאו עפר ממקום אחר כך אין חסרון ישראל מתמלא מהיתרון שלהן לפי שיתרון פחות מכדי החסרון וצריכין הן ליטול ממקום אחר ויש מפרשים שהחופר בור אם יחזיר את העפר שהוציא ממנו לתוכו אינו מתמלא עד שיוסיף בו עפר אחר. ד״א אין הבור מתמלא מחוליתו מן המטר היורד מן השמים עד שיתמשך לו אמת המים מחוץ והפירוש הראשון שכתבנו הוא הנכון. מיד אומר להן לכו ופשטו ידיכם בגדוד כו׳ אר״י מאי קרא ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר שר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ יהוידע בן בניהו זה סנהדרי וכן הוא אומר באביו ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמן כרתי שכורתין דבריהם ופלתי שמופלאין מעשיהן ואביתר אלו אורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב הכי אשכחן לה בנוסחי דיוקי דילנא והכי נמי אשכחן לה בתשובה לרבינו האי גאון זצ״ל וקאמר דהכין גרסי רבנן כולהון בלא שיבושא ובלא פלוגתא ואזהר לתקוניכון לנוסחי דלית בהו הכי ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס ושלום תקלה במילתא. ואמרינן מאי קרא דכנור היה מעירו לדוד דכתיב עורה כבודי וגו׳ אעירה שחר שאני מעורר את השחר ולא כשאר מלכים שהשחר קודם ומעירן:
ג שנינו במשנה שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר׳ אבהו: שאמר קרא [הכתוב] בזמן מינוי יהושע: ״ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳ על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה״ (במדבר כז, כא), והרי פסוק זה מדבר במנהיג היוצא למלחמה (״יצאו״ ״יבואו״).
§ The mishna teaches that the king may bring the nation out to an optional war only on the basis of a court of seventy-one judges, i.e., the Great Sanhedrin. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rabbi Abbahu says: It is as the verse states with regard to the appointment of Joshua: “And he shall stand before Elazar the priest, and he shall ask counsel of the Urim before the Lord; by his word they shall go out, and by his word they shall come in, he and all of the children of Israel with him and all of the congregation” (Numbers 27:21).
ר׳ חננאלרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הוּא זֶה מֶלֶךְ וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְכׇל הָעֵדָה זֶה סַנְהֶדְרֵי.

Rabbi Abbahu analyzes the end of the verse. With regard to the word “he,” this is the king, referring to Joshua and to any other leader who brings the nation out to war. With regard to the word “him” in the verse “And all of the children of Israel with him,” this is the priest anointed for war, who was anointed specially to stand and instruct the people before the war (see Deuteronomy 20:2). “And all of the congregation”; this is the Sanhedrin. Consequently, the king can embark on an optional war only if the Great Sanhedrin is present and grants authority to him.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

״הוא״זה מלך, יהושע או כל מנהיג אחר שיהיה במקומו, ״וכל בני ישראל אתו״זה משוח מלחמה, כהן שנמשח במיוחד לעמוד לפני המלחמה ולהדריך את העם (ראה דברים כ, ב), ״וכל העדה״זה סנהדרי. הרי שסנהדרין גדולה צריכה להיות שם ולתת רשות למלך.
Rabbi Abbahu analyzes the end of the verse. With regard to the word “he,” this is the king, referring to Joshua and to any other leader who brings the nation out to war. With regard to the word “him” in the verse “And all of the children of Israel with him,” this is the priest anointed for war, who was anointed specially to stand and instruct the people before the war (see Deuteronomy 20:2). “And all of the congregation”; this is the Sanhedrin. Consequently, the king can embark on an optional war only if the Great Sanhedrin is present and grants authority to him.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְדִילְמָא לְסַנְהֶדְרֵי הוּא דְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא דְּלִישַׁיְּילוּ בְּאוּרִים וְתוּמִּים.

The Gemara challenges: But perhaps this mention of the Sanhedrin simply means that the Merciful One says that the Sanhedrin may ask a question of the Urim VeTummim, as may the king or the priest anointed for war, as opposed to an ordinary person; but with regard to the decision to go to war, perhaps the king may do so without the agreement of the Sanhedrin.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן: התם – לסנהדרי הוא דאתא, דאמר רחמנא דלישיילו באורים ותומים.
ערך גחך
גחךא(נדה כג.) עד שהביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גיחך (סנהדרין טז.) גחכן הוא דקאמר ליה יחזקאל שכב על צדך הימנית ושכבת על צדך השמאלית. ת״י צחקת שרה גחכת שרה. ויהי כמצחק והוה כמגחך:
ערך אחר
אחרבהמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים (ברכות יט.) פירוש אחר מיטתן לשון הטייה הוא כלומר נטה מדרך הישרה וכתנא דבי רבי ישמעאל אם ראית תלמוד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי חזר בו ועשה תשובה לפיכך אסור לספר בזה ואסיקנא הני מילי בעבירת הגוף אבל בגזילת ממון עד שיחזיר לבעליו זה פר״ח ז״ל. ההוא דאשכח רבי אליעזר אמר להן דוגמא השקוה אחר מיטתן הוא ופי׳ שמספר ממנו גנאי לאחר מיתתו ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר ושר צבא למלך יואב (ברכות ד.) (סנהדרין טז) אחיתופל זה יועץ וכן הוא אומר ועצת אחיתופל וגו׳ יהוידע בן בניהו זה סנהדרין וכן באביו הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי שהיה בניהו ממונה עליהן ובנו עומד במקומו ולמה נקראו סנהדרין כרתי ופלתי כרתי שכורתין את דבריהן פלתי שמופלאין בדבריהם ואביתר אלו אורים ותומים ולמה קראו שמם אורים ותומים וכו׳ תנו רבנן כיצד שואלים באורים ותומים וכו׳ (יומא עג):
ערך אור
אורגנר בברור חיל משתה שם (סנהדרין לב:) פירוש בימי השמד לא היו יכולין לעשות חופה ומילה בפרהסיא והיו עושין בצינעא וכל מי שהיו לו נרות דולקין באסקופה יודעין שבאותה חצר סעודת הכנסת כלה וקול ריחים מילה שם בחצר והכל נכנסין. ובפרק קמא דכתובות ירושלמי יש להפך אור נר בברור חיל שבוע מצות הבן קול ריחים בבורני משתה שם. אור של כבשן ושל תנור ושל כירה (ברכות נה:) תני חדא אין מברכין עליו וכו׳ קשיין אהדדי לא קשיא כאן לכתחילה כאן לבסוף פירוש לכתחילה עד שלא אחז האור ברוב העצים דסליק קוטרא ולא ציל נהוריה אין מברכים לבסוף דציל נהוריה מברכין. אורים ותומים (ברכות ד) (סנהדרין טז) כבר פירשנו בערך אחרי אחיתופל. (באהלות פרק י״ג) העושה מאור בתחילה שעורו מלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור רום אצבעים על רחב גודל ובסוף שבת (שבת קנד:) פוקקין את המאור פי׳ מניחין בגג או בכותל מקום פתוח כגון זרת הן חסר הן יתר ליכנס ממנו אורו נקרא מאור. (חגיגה יג) בגמרא ולא במרכבה והחיות רצוא ושוב אמר רב יהודה כאור היוצא מפי הכבשן פירוש אינו מפרש שהן רצות וחוזרות אלא שנוצצות בדב׳ שנראה כאילו הולך וחוזר כברקים כענין שנאמר מראיהן כלפידים וברקים ירוצצו מאי כמראה הבזק א״ר יוסי בר חנינא כאור היוצא מבין החרסים פירוש כשסותמין הכבשן בחרסים ויש ביניהן כמין נקבין ולשון האש יוצא משם זהו כמראה הבזק. (ראש השנה כב) תנו רבנן אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ומאימתי משיאין לאור עיבורו פירוש נראה בזמנו הוא ליל ל׳ כלומר נולד בכ״ט ונראה ליל ל׳ ונתקדש ביום ל׳ משיאין משואות ליל ל״א כלומר היום שיצא ראש חדש היה והוא עיבור. (סנהדרין ע) תנו רבנן אין עולין לעיבור החדש פחות מעשרה בני אדם ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואין עולין לה אלא לאור עיבורו ביום שלשים ואחד:
ערך חרף
חרףד(סנהדרין טז) חריפי דפומבדיתא עיפה ואבימי בני רחבה. (הוריות יד) רבי זירא חריף ומקשי. (בבא מציעא צו:) אמר רבא לפום חרפא שבשתא פי׳ לפי חידודו לא עיין שאלתי. חרבות צורים תרגום איזמילוון חריפין אף תשיב צור חרבו תרגום ברם תתיב לאחור׳ חריפא סייפיה. (קידושין עג:) חריפתא דנהרא אין בו משום אסופי פשרא יש בו משום אסופי. פי׳ חריפתא שפת הנהר פשרא כמו עקולי ופשורי פ״א חריפתא מקום ששולל הנהר בכח אין נטבע לשם פישרא מים שאינן חיים יש בו משום אסופי דרוצה אמו שטובע דאי לאו דאסיפי הוה אלא מחמת רעבון שדיא ליה חסה עליה ולא שדיא ליה במקום מיתה ואית דאמרי איפכא חריפתא ישבו משום אסופי פשרא אין בו משום אסופי:
ערך לבלר
לבלרה(גיטין כד:) אמר ללבלר כתוב ואיזו שארצה אגרש בו פסול. (סנהדרין טז) רופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות (שבת עב) באמת האשה חוגרת בסינר תנא שכן ללברי מלכות עושין כן פי׳ לבלרי מלכות חוגרין בסינר ותולין פיתקין במתניהן פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואן אכפת להן (א״ב תרגום בפסוק ויקראו סופרי המלך ואיתקרא׳ לבלרין דמלכא):
ערך למד
למדו(שבת סג.) הניחא למאן דאמר מופנה מצד א׳ למדין ואין משיבין וכו׳ (נדה כג.) אמר שמואל משום ר׳ ישמעאל כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין פי׳ למדין ומשיבין למדין הימנה ואם יכולים לעשות עליה תיובתא עושה (סנהדרין טז) הלמדין לפני חכמים לוי מר׳ (מנחות פ) למדין בפני רבי וניתי לחם (סנהדרין נח) לימידי ערבי שביעית חטים יפות פירוש נוהגים ורגילים לומר ערבי שביעית חטים יפות לזורעם עקורי קטניות מהיות רעות פי׳ אם יעקור אדם מקצת מן הקטנית בתחילה וישליכם לאיבוד הנשארים לא יהו רעות. (בילמדנו בריש אמור אל הכהנים) למדנה בנותיכם נהי מה ראו הקינים והנהיות להנתן לנשים בשביל שהביאו מות לעולם:
א. [לאכען, שפאטען.]
ב. [נאך, אונטר.]
ג. [ליכט. פייאר.]
ד. [שארף זיינניג שטיטצעג.]
ה. [שרייבער.]
ו. [לערנען.]
ודילמא – הא דקא מדכר קרא בסנהדרי גדולה משום שאילת אורים ותומים הוא אתא לאשמעינן דנשאלין לסנהדרין באורים ותומים וכן למלך וכן למשוח מלחמה אבל לא להדיוט ולעולם לענין לצאת למלחמה יוצאין בלא רשות סנהדרי.
ושואלים: ודילמא [ושמא] זה שהכתוב מזכיר את הסנהדרין, הכוונה היא שלסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא [שאמרה להם התורה], דלישיילו [שישאלו] באורים ותומים, ולהם הרשות לעשות זאת, אבל המלך יכול לצאת למלחמה בלא רשות סנהדרין?
The Gemara challenges: But perhaps this mention of the Sanhedrin simply means that the Merciful One says that the Sanhedrin may ask a question of the Urim VeTummim, as may the king or the priest anointed for war, as opposed to an ordinary person; but with regard to the decision to go to war, perhaps the king may do so without the agreement of the Sanhedrin.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו מִיָּד הָיָה דָּוִד עוֹמֵד וְעוֹסֵק בְּתוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ.

Rather, the proof is like that which Rav Aḥa bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says: A lyre hung above David’s bed, and once midnight arrived, the northern midnight wind would blow on it and cause the lyre to play on its own. David would immediately rise from his bed and study Torah until the dawn arrived. Once dawn arrived, the Sages of Israel would enter to advise him with regard to the various concerns of the nation and the economy.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא כי הא: כינור תלוי למעלה ממיטתו של דוד כול׳, עד כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: ישראל צריכין פרנסה. אמר להן: ילכו ויתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע ארי, ואין בור מתמלא מחלייתואפירוש: החופר בור, אם יחזור העפר שהוציא ממנו לתוכו, ואינו מתמלא עד שתוסיף בו עפר אחר. ועוד ראינו מפורש: אין בור מתמלא מחלייתו – מן המטר היורד מן השמים עד שתימשך לו אמת המים מבחוץ.
אומר להם: יפשטו ידיהם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ונשאלין באורים ותומים, כדכתיב:⁠ב
א. וזה לשון רבנו נסים גאון (הובא באוצר הגאונים סי׳ רס״ה, לרבינו נסים ז״ל מן פירוש אלפרקין אלאולין – הפרק הראשון - מן סנהדרין): פיר׳ שמענו בו שני פירושים, האחד כי החופר בור אם החזיר העפר שהוציא ממנו לתוכו אינו מתמלא עד שיוסיף בו עפר אחר. והשני כי הבור אם ירד עליו המטר מן השמים אינו מתמלא מן המטר שיכנס אליו מפיו עד שתמשך אליו אמת המים מבחוץ. ובספר המפתח על מסכת ברכות כתב רבנו נסים גאון רק את הפירוש הראשון.
ב. דברי הימים א כז,לד.
כנור – נקב שלו כלפי צפון היה ובלילה רוח צפונית מנשבת דקיימא לן (בבא בתרא דף כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ורוח דרומית בחצי היום ומערבית בתחילת לילה וצפונית בחצי לילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון ותניא ביבמות (דף עב.) כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אף על פי שנזופים היו ולא נשבה להם רוח צפונית ביום לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה אלמא חצות לילה עת נשיבתה לעולם ופעמים שהיא מנשבת אף ביום והיא רוח נוחה ויפה לבריות והיום מאיר בה.
והיה דוד עומד ועוסק בתורה – כדכתיב חצות לילה אקום (תהלים קיט).
גמרא עד שעלה עמוד השחר כצ״ל:
כנור היה תלוי למעלה כו׳. הוקשה שאמר מיד היה דוד עומד כו׳ הל״ל שהיה מתנער או הקיץ ע״י הכנור ומה ענין שאמר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו כו׳ גם קשה בענינו וכי לא ידע דוד סוד סברתם דאין הקומץ כו׳ ועוד קשה דלכאורה הם ב׳ משלים אין הקומץ כו׳ ואין הבור כו׳ וא״כ הל״ל אי נמי אין הבור כו׳ וכהאי גוונא איתא פ׳ הרואה ועוד קשה בקרא דמסיים עורה כבודי וגו׳ לכאורה דלפי הדרש יש יתור לשון עורה דלא הוה ליה למכתב רק עורה כבודי נבל וכנור וגו׳ יראה על פי מה שאמרו פרק קמא דברכות ודוד בפלגא דלילא הוה קאי מאורתא הוה קאי דכתיב קדמתי בנשף וגו׳ ומשני רבי זירא עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי וזה שלא אמר בכאן שהיה מתנער בחצי הלילה לפי שבחצי הראשונה נמי לא היה ישן שינה גמורה רק כמתנמנם ועוסק בתורה כפירוש רש״י שם ובחצי השניה אמר כאן שהיה עומד ומתגבר כארי ואמר כיון שעלה עמוד השחר כו׳ ע״פ מ״ש כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וע״כ כשראו בו שהיה עוסק בתורה כל הלילה א״ל עמך ישראל צריכין לפרנסה השיב להם לכו והתפרנסו זה מזה בדרך צדקה כי המסתפק אפשר שיספיק לו מעט מעט מהצדקה שיקבל מחבירו וא״ל אין הקומץ משביע כו׳ ר״ל אין דעת כל העניים שוות ואין הקומץ כו׳ שיש מהם שלא יסתפק במעט הקומץ הזה שהוא לחם אבל הוא מבקש במותרות ובבשר תאוה כארי זה שאינו נוהם על קופה של תבן רק על קופה של בשר וא״ת שיתן העשיר לעני הרבה שיספיק לו גם לבשר לפי תאותו אין הבור מתמלא מחולייתו כפירש״י פ״ק דברכות שאם תחפור מצד זה ותניח לצד אחר לא מתמלא שמה שנותן כאן חסר כאן כן אם היו נותנין העשירים הרבה לעניים תחסר מן העשירים וע״ז השיב פשטו ידיכם כו׳ אם לא ירצו לפשוט יד לצדקה להסתפק במעט תפשטו ידיכם כו׳ ואמר מאי קרא כו׳ לפי שיש ג׳ התעוררות באדם יש שמתעורר לדבר מעצמו ב׳ שמתעורר עצמו ע״י ד״א ג׳ שהוא מעורר את האחר וז״ש עורה כבודי בחצי הראשונה מן הלילה אני כבודי מעיר את עצמי לעסוק בתורה אף במתנמנם כמ״ש בפ״ק דברכות ועורה על ידי אחר והיינו על ידי נבל וכנור בחצי השניה ובסוף הלילה אני מוסיף לעורר אחרים שאני מעורר השחר ודו״ק:
אלא הראיה היא כי הא [כמו זה] שאמר רב אחא בר ביזנא אמר ר׳ שמעון חסידא [החסיד]: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן הכינור מאליו. מיד היה דוד עומד משנתו ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו,
Rather, the proof is like that which Rav Aḥa bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says: A lyre hung above David’s bed, and once midnight arrived, the northern midnight wind would blow on it and cause the lyre to play on its own. David would immediately rise from his bed and study Torah until the dawn arrived. Once dawn arrived, the Sages of Israel would enter to advise him with regard to the various concerns of the nation and the economy.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אָמְרוּ לוֹ אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה אָמַר לָהֶן לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה אָמְרוּ לוֹ אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָיתוֹ אָמַר לָהֶם לְכוּ פִּשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד.

One time they said to him: Our master the king, your nation, Israel, requires sustenance. King David said to them: Go and sustain one another, i.e., provide each other with whatever is lacking. The Sages said to him in response, citing a parable: A single handful [hakometz] of food does not satisfy a lion, and a cistern will not be filled merely from the rain that falls directly into its mouth, but other water must be channeled in. So too, the nation cannot sustain itself using its own resources. King David then told them: Go and take up arms with the troops in battle in order to expand our borders and provide our people with the opportunity to earn a livelihood.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קומץ – פרנסה מועטת.
ואין הבור מתמלא מחולייתו – עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר והשליכה לתוכו אינו מתמלא בכך כלומר אין סיפק בידינו לפרנס עניים שבתוכנו.
אין הבור מתמלא מחולייתו – פ״ה כגון אם עקר חוליא מבור עמוק וחזר והשליכו לתוכו אין הבור מתמלא ממנה ולא יתכן דאמרינן בפ׳ הרואה (ברכות דף נט.) כשנטל הקב״ה ב׳ כוכבים מכימה והביא מבול לעולם ומילא הנקב מעש ופריך ולימלייה מדידיה ומשני אין הבור מתמלא מחולייתו וי״מ דקרקע שרגילין להניח על שפת הבור קורין חוליא כי ההיא דתנן (עירובין דף פג:) חוליית הבור והסלע שהם גבוהים עשרה וקאמר אין הבור מתמלא מאותה חוליא ור״ת פירש מחולייתו היינו ממקורו דאין מתמלא הבור מים ממקור נביעתו וכן מוכח במדרש דאמר אין הבור מתמלא מחולייתו אלא אם כן ממשיכין לו מים ממקום אחר.
תוס׳ בד״ה אין הבור כו׳ ולמלייה מדידיה כו׳. נ״ב פירוש אותן ב׳ כוכבים שנטל:
אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה ואין להם מהיכן! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ (הכמות הקטנה הנכנסת ליד אחת) משביע את הארי הגדול, ואין הבור מתמלא מחולייתו (רק ממי הגשמים שיורדים במישרין לתוכו בלבד), אלא צריכים למשוך לו מים ממקום אחר. אמר להם: אם כן, לכו פשטו ידיכם בגדוד ועשו מלחמה על העמים השכנים.
One time they said to him: Our master the king, your nation, Israel, requires sustenance. King David said to them: Go and sustain one another, i.e., provide each other with whatever is lacking. The Sages said to him in response, citing a parable: A single handful [hakometz] of food does not satisfy a lion, and a cistern will not be filled merely from the rain that falls directly into its mouth, but other water must be channeled in. So too, the nation cannot sustain itself using its own resources. King David then told them: Go and take up arms with the troops in battle in order to expand our borders and provide our people with the opportunity to earn a livelihood.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) מִיָּד יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתוֹפֶל וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים אָמַר רַב יוֹסֵף מַאי קְרָא

The Sages immediately sought advice from Ahithophel to determine whether or not it was appropriate to go to war at that time and how they should conduct themselves; and they consulted the Sanhedrin in order to receive the requisite permission to wage a war under those circumstances; and they asked the Urim VeTummim whether or not they should go to war, and whether or not they would be successful. Rav Yosef says: What is the verse from which this aggada is derived?
רש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונמלכין בסנהדרין – נוטלין רשות מהן והיינו מתני׳.
יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין כו׳. לשון מלך כאן גם הוא מלשון עצה כמו וימלך לבי דנחמיה אבל אמר שנטלו עצה שהיא הנהגת המדינה במלחמה מאחיתופל ועוד נטלו עצה מסנהדרין איך יתנהגו במלחמה ע״פ התורה בכמה דברים במלחמה וק״ל:
שופטים לכל שבט ושבט כו׳. עיין בתוס׳ והרמב״ן בחומש פירש בזה עוד פ״א ע״ש:
גמ׳. ושואלין באורים ותומים.
ומשמע דשאלת אורים ותומים מעכבת ביציאה למלחמה. אמנם עיין ברבנו יונה (לקמן דף כ: ד״ה מתני׳ ומוציא למחלמת הרשות) שכתב וז״ל יש לתמוה אמאי לא אמר נמי אלא ע״פ משוח מלחמה ועל פי אורים ותומים ואמרינן בפ״ק דכל הני בעי וכו׳ א״נ משום דליכא אורים ותומים בבית שני להכי לא תני ליה עכ״ל. ומשמע דס״ל דאו״ת אינן מעכבין ברשות לצאת למלחמת הרשות, דלכאורה בבית שני דלא היה אורים ותומים עדיין היו יכולים לצאת למלחמת הרשות, והא דלא תני דאין יוצאין למלחמת הרשות אלא ע״פ או״ת הוא משום דבבית שני דלא היה או״ת היו יוצאין למלחמת הרשות אף בלי אורים ותומים. דאורים ותומים מעכבים רק כשיש אורים ותומים אבל אי ליכא אורים ותומים אזי יוצאין למחמת הרשות אף בלי או״ת.⁠א
א. ועיין עוד בחידושי הגר״מ והגרי״ד (פ״ד מהל׳ בית הבחירה ה״א) במה שדן רבינו זצ״ל בדברי ר׳ יונה, דלכאורה משמע מדברי רבינו יונה דמכיון דיש חסרון או״ת בהיכי תימצי ואעפ״כ נהגה מלחמה בימי בית שני על כרחך דאו״ת אינם מעכבים במלחמה. אמנם עוד יתכן לומר דבבית שני מלבד חסרון או״ת בהיכי תימצי הופקע דין שאלה באו״ת לגמרי, וכן משמע מדברי הרמב״ם פ״ד מהל׳ ביהב״ח ה״א וז״ל ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהם שנא׳ עד עמוד כהן לאורים ולתומים עכ״ל, וצ״ע למה כתב הרמב״ם ״ולא היו נשאלין בהם״ דפשיטא דמאחר שלא היו משיבין לא היו נשאלין בהם, ולמה חילק הרמב״ם לשנים ״לא היו משיבין״ ״ולא היו נשאלין בהם״, ומשמע דהרמב״ם בא לומר דהא דלא היו נשאלין בהם היה משום שבבית שני הופקע כל דין שאלה באו״ת עפ״י דין מגזה״כ ״עד יעמוד כהן לאורים ולתומים״, ולפי״ז י״ל דרבינו יונה סובר דהא דמעכבים או״ת במלחמה הוא רק היכא דחל חלות דין שאלה באו״ת, ומכיון דבבית שני הופקע דין שאלה באו״ת משו״ה חלה חלות דין מלחמה בלי או״ת. ועיי״ש עוד במש״כ רבינו זצ״ל לדון בדברי רבינו יונה, ואכמ״ל.
מיד יועצין באחיתופל היכן ומתי להילחם, ונמלכין מתייעצים ומקבלים רשות בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים אם יעשו את הדבר אם לא. אמר רב יוסף: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז ומלמד על דבר זה — שנאמר:
The Sages immediately sought advice from Ahithophel to determine whether or not it was appropriate to go to war at that time and how they should conduct themselves; and they consulted the Sanhedrin in order to receive the requisite permission to wage a war under those circumstances; and they asked the Urim VeTummim whether or not they should go to war, and whether or not they would be successful. Rav Yosef says: What is the verse from which this aggada is derived?
רש״ימהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין טז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין טז., ר׳ חננאל סנהדרין טז. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין טז., רש"י סנהדרין טז., תוספות סנהדרין טז., רמ"ה סנהדרין טז., בית הבחירה למאירי סנהדרין טז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין טז., מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין טז., גליון הש"ס לרע"א סנהדרין טז., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין טז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין טז., אסופת מאמרים סנהדרין טז.

Sanhedrin 16a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 16a, R. Chananel Sanhedrin 16a, Collected from HeArukh Sanhedrin 16a, Rashi Sanhedrin 16a, Tosafot Sanhedrin 16a, Ramah Sanhedrin 16a, Meiri Sanhedrin 16a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 16a, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 16a, Gilyon HaShas Sanhedrin 16a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 16a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 16a, Collected Articles Sanhedrin 16a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144