×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) זוֹנָה מְשַׁוֵּי לַהּ חֲלָלָה לָא מְשַׁוֵּי לַהּ חָזַר וּבָא עָלֶיהָ עֲשָׂאָהּ חֲלָלָה.
renders her a zona, as he was forbidden to her, but he does not render her a ḥalala, since her status as a zona does not result from a prohibition specific to the priesthood, but due to the prohibition of a forbidden relative. If her brother, or any other priest, again engaged in intercourse with her, he thereby makes her a ḥalala, in accordance with the halakha pertaining to a priest who engages in intercourse with a zona.
רש״יר״י מלונילפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
זונה משוי לה – ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה.
חללה לא משוי לה – ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה.
חזר ובא עליה – הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה.
חללה לא משוי לה. ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה.
חזר ובא עליה. הוא או אחר.
עשאה חללה. שהרי אסורה לו משום זונה, שאין נוהג אלא בכהונה.
בשם חתנא דבי נשיאה הרב ה״ה מוהר״ר בערוש נ״י:
אמר רב יהודא כה״ג באלמנה לוקה שתים א׳ משום לא יקח וא׳ משום לא יחלל כו׳ מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו משום שני שמות ותו לא לא שני שמות על זה ושני שמות על זה. מכאן קשה על הרמב״ם שפסק בפי״ז מהל׳ א״ב דין א׳ ודין ג׳ דכה״ג באלמנה לוקה אם בעל ולא קידש אבל בגרושה זונה וחללה אינו לוקה משום לא יחלל שכבר הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו. וכתב הרב המגיד וז״ל ועתה אבאר דעת רבינו הוא ז״ל סבר דסוגיין דאיתמרא על ההיא דרב יהודה דמשמע דאיכא נמי בשארא שתי מלקות מדאמרינן שני שמות על זו אימא סיפא גרושה וחלוצה כו׳ דלא כהילכתא היא זה כו׳ עכ״ל. הנה מלבד שתירוצו דחוק לומר דסוגיין אזלה דלא כהילכתא אלא דלא ידענא להולמו. דהלא איהו גופא כתב מה שהביאו לרבינו לזה מדאמרי אביי ורבא אלמנה לכה״ג בדוקא ע״ש הרי דרבא גופא ס״ל כסברת הרמב״ם ז״ל דבגרושה ליכא אזהרה דלא יחלל ולא לקי עלה א״כ מאי מותיב לרבי יהודא מדקתני אלמנה וגרושה כו׳ מאי לאו משום שני שמות ותו לא מאי קושיא אה״נ כיון שהאלמנה היא גרושה תו לא לקי עליה משום לא יהלל שכבר היא מחוללת ועומדת. ונלע״ד ליישב הסוגי׳ על נכון בשיטת הרמב״ם ואדרבה עפ״י שיטתו יתיישב מה שנתחבטו המפרשים בהאי קושיא דרבא דמותיב לרב יהודא ואיהו גופא הכי ס״ל כדאמרינן בתר הכי ומודה רבא באלמנה לכה״ג שאם בעל ולא קידש שלוקה וע״י קדושין לוקה שתים דאל״כ לא יקח למה לי עיין בספר מהר״י טראני ובס׳ עצמות יוסף. ותו מקשים מאי תיובתא ולימא דמתני׳ מיירי בבעל ולא קידש שאינו לוקה אלא משום לא יחלל ע״ש:
והנה למה שכתב הרמב״ם ז״ל בפט״ו מהל׳ אלו שאין לך בכל חייבי לאוין שלוקה ע״י ביאה בלא קידושין אלא כה״ג באלמנה כו׳. ולפ״ז נסתלק קושיא שנייה דע״כ מיירי מתני׳ דמכות כשבא עליהן ע״י הקידושין דומיא דממזרת ונתינה לישראל דקחשיב נמי במתני׳ דמיירי ע״י קדושין ודומיא דהכי קתני אלמנה וגרושה ואפ״ה איינו חייב אלא משום שני שמות ותו לא ומותיב שפיר:
וקושייתם הראשונה מאי קמותיב לרבי יהודא תיקשי רבא לנפשיה נמי לק״מ לפי מ״ש הרמב״ם ז״ל לעיל דבגרושה ליכא לאו דלא יחלל וא״כ ה״ט דרבא דניחא ליה שאינו חייב אלא משום שני שמות משום שכבר היא מחוללת ועומדת מצד הגירושין שבה. אלא לרבי יהודא ע״כ לית ליה הך סברא כאשר יבואר לדידיה מותיב שפיר. וטרם כל ראיתי לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתא בדברי הרמב״ם ז״ל בהלכות אלו כי היכי דלא תיהוי כהלכתא בלא טעמא. והוא דלכאורה יש לתמוה מנלן לומר דאין לוקין על גרושה זונה משום לא יחלל שכבר היא מחוללת ועומדת תינח חללה דמחוללת וקיימא קודם בעילתו משא״כ זונה דהא ודאי משוי לה חללה בביאה זו כדאמר רב אשי בשמעתין הלכך כהן הבא על אחותו עשאה זונה חזר ובא עליה עשאה חללה (וכ״פ הרמב״ם פי״ט דין ה׳) והיינו בלא קדושין דהא אין קידושין תופסין באחותו. וכיון שעשאה חללה מנלן דלא לקי עליה משום לא יחלל. וכ״ש שהתמיה קיימת בגרושה שהרי משוי לה חללה ופוסלה נמי מן התרומה. ונהי דשערי ראייות מן הש״ס לא ננעלו אכתי היא גופא קשיא מנ״ל לתלמודא:
מיהו בהא מצינן למימר דהרמב״ם שהעתקנו לעיל בדין ג׳ נותן טעם כעיקר במתק לשונו וז״ל אבל כה״ג שבא על אלמנה אעפ״י שלא קידש לוקה שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה ופוסלה מן הכהונה עכ״ל. וצ״ל דאסיפא דקרא קסמיך דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ול׳ בעמיו היינו קהל כהונה. (וכ״כ מהר״י טראני לעיל בדף ע״ז ע״א בד״ה אלא מעתה בתו של כ״ג תשתרי והקשה א״כ מאי בעמיו דאילו חלל שנשא בת ישראל נמי הוי מחוללת ולמה כתיב בעמיו דמשמע כהנים דוק׳ ע״ש ולפי דרכינו אין מקום לקושייתו דנהי דלענין הולד אין צורך לכתוב לשון בעמיו אפילו לפי האמת אכתי איצטריך משום היא עצמה כמו שיתבאר) ותיפוק ליה שמחללה נמי לתרומה. אע״כ דמש״ה כתב בעמיו לומר דלאו דלא יחלל היינו שלא יחלל אשה מן הכהונה ולמעוטי גרושה שכבר היא מחוללת ועומדת לכהונה אעפ״י שעדיין היא מותרת בתרומה דלא לקי עליה וכ״ש בזונה דלא לקי משום לא יחלל ואפ״ה מחללה בביאתו מדכתיב אלמנה וגרושה זונה וחללה את אלה לא יקח ודרשינן מיניה בפרק הבע״י דף ס׳ ע״א מאלה אתה עושה חלל כו׳ הרי מבואר דמאלה הוא עושה חלל. אלא דעדיין צריך תלמוד ואימא עד דאיכא תרווייהו כשיקדש ובעל כדכתיב את אלה לא יקח ולא יחלל. הגם שהתוספות ביבמות דף ס״ט ע״א מתרצים קושיא זו לפי דרכם. והרמב״ם ז״ל גם הוא כתב בפי״ח מהל׳ אלו דין ה׳ וז״ל הא למדת שאין היותה זונה תלוי בביאת איסור שהרי הבא על הנדה כו׳ עכ״ל דאכתי תיקשי תינח זונה משא״כ חללה דודאי תלוי בביאת איסור שהרי מטעם זה פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ט דין ד׳ וז״ל וכן אם בא על הבעולה בלא נישואין לא חללה וכ״כ הה״מ שם דדוקא בנושא את הבעולה לפי שעבר אעשה והוא אשה בבתוליה יקח כו׳ עכ״ל. וא״ל דאפילו בלא קידושין איכא מיהא אסור שמחלל זרעו דא״כ בבעולה נמי נימא הכי. אע״כ כיון דליכא איסור אחר באמת אין מחלל את האשה וזרעה בלא קידושין כ״ש דנימא הכי לענין גרושה זונה וחללה שכבר הן מחוללות ועומדות ולא קאי עלייהו אזהרה דלא יחלל שלא יתחללו בלא קידושין. ונלע״ד ליישב עפ״י מ״ש בפי״ט דין ו׳ כהן הבא על הנדה הולד כשר ואין חלל שאין איסור נדה מיוחד בכהנים אלא שוה בכל. והבין הב״ש בסי׳ ז׳ ס״ק ל״ה שהרמב״ם שכתב שהולד מנדה כשר לפי שאינו מיוחד בכהנים מקרא דחללה יליף לה כדאמר רבא בשמעתין חללה למה נאמר לומר שאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ומכח זה הקשה לראב״י דהלכתא כוותיה דאיצטריך אלה למעוטי נדה שאין הולד ממנה חלל כדאית׳ בש״ס א״כ תרי קראי למה לי ותירץ מה שתירץ. ולענ״ד א״א לומר דלכך נתכוון הרמב״ם ז״ל דאי איתא תו אין ללמוד בק״ו בשאר איסורי ביאה שהולד מהם חלל מאלמנה לכה״ג דקרא מפקא מק״ו כדמשמע בשמעתין לענין היא עצמה דא״ל רב פפא לאביי הבא על אחותו זונה משוי לה חללה משוי לה או לא משוי מי אמרינן ק״ו מחייבי לאוין הוי חללה מח״כ לכ״ש או דילמא כו׳ ופשיט ליה שאין חללה אלא מאיסורי כהונה אלמא אפילו ח״כ אין ללמוד בק״ו. דקרא דחללה אפקי׳ מק״ו. וא״כ תיקשי הסוגיא דרפ״ק דיבמות דף ט״ו ע״ב גבי בני צרות ובדף מ״ד ע״ב אמר רב יוסף הכל מודים בבא על ח״כ שהולד פגום והדר אמר הכל מודים בבא על העכו״ם ושפחה שהולד פגום ויליף לה בק״ו מאלמנה לכה״ג ואמאי נימא דקרא דחללה אפקי׳ מק״ו. דהא לא אשכחן מאן דלא דריש האי קרא ולא נחלק בו אדם מעולם. וכהנה רבות דבעי למילף ק״ו מאלמנה לענין הולד ולקמן דף ע״ח דפליגי ר״י ור״ל בגר עמוני שנשא ישראלית דר״ל פוסל בתו לכהונה מק״ו מאלמנה לכ״ג ורבי יוחנן אמר כשירה כדקתני רבי זכאי כו׳ ורב יהודא נמי מייתי קרא דרבי יוחנן התם שמעינן מיניה שבין למר ובין למר ק״ו גמור הוא. וכן מוכח בשלהי מסכת נדה דף ס״ט דקבעי מרבי יהושע בת משולחת מהו לכהונה ע״ש בתוספות שהוכיחו מיניה וביה דדוקא לענין היא עצמה גלי לן קרא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל לא לענין הולד. ונהי דלשיטת הרמב״ם יש ליישב קושיית התוספות בע״א מ״מ הסוגיות שהבאתי קשיין אהדדי. ואין לומר דהרמב״ם ז״ל סובר דנהי דגלי לן קרא שאין חלל אלא מאיסורי כהונה היינו שאין לוקין לכהן הבא עליה משום חללה מכל מקום פגום מיהא הוי מק״ו מאלמנה לכה״ג דליתא דא״כ מצידה תברה מה לאלמנה לכה״ג שהולד ממנה חלל גמור כמ״ש מ״ז במוהר״ם לובלין ז״ל בתוספות דנדה שם. וזה א״צ לפנים. (וכן התמיה קיימת על מרן הב״י שכתב שם בסימן ז וז״ל כהן שבא על אחד מהעריות אין הולד חלל כו׳ אהא דתנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה א״ר אשי הלכך כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה כו׳ עכ״ל יראה מדבר שמדמה חילול דידה לחלול זרעו. ובתוס׳ פ״ק דיבמות ובנדה הוכיחו דא״א לומר כן כמבואר. ולא עוד אלא שהאי פיסקא הוא נגד סוגיא ערוכה שהבאתי דאמר ר׳ יוסף הכ״מ בבא על ח״כ שהולד פגום. והכא ין לומר גר עמוני ומואבי יוכיח כמ״ש הב״ש בסי׳ ד׳ ס״ק ד׳ דהני לית בהו כרת וגם אין לומר דהטור מודה דהולד הוא פגום ולא קאמר אלא שאינו חלל דהיינו שאין לוקין עליו משום דאתי׳ בק״ו ואין מזהירין מן הדין. ולענין איסור לא נ״מ מידי לדידן שהרי ממזר הוא. משא״כ רב יוסף דאמר הכ״מ אמרינן התם מאן הכ״מ ר׳ יהושע כו׳. דליתא דע״כ מהאי ק״ו ודאי מזהירין דגלוי מילתא בעלמא הוא כדמשמע בשמעתין דא״ל רב פפא לאביי הנ״ל) לכן נלע״ד ברור דמעולם לא עלה על דעת הרמב״ם ז״ל ללמוד שאין הוולד מנדה חלל אלא מקרא דאלה כדאיתא בגמרא דיבמות דף ס׳ ע״א ובברייתא שם. דמקרא דחללה לא שמעינן אלא האשה עצמה ולא הולד כמ״ש התוספות בפ״ק דיבמות ובסוף נדה שהבאתים. ומקרא דאלה ילפינן שאין הולד חלל אלא מאיסורי כהונה דהכי דייק לישנא דקרא מאלה אתה עושה חלל ולא משאר איסורי ביאה. והא דנקט בגמ׳ ובברייתא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. ולא קאמר סתם למעוטי שאר איסורים. יכילנא לשנויי דנהי דממילא ש״מ דאין חלל משאר איסורים מ״מ מיעוטא דקרא א״א לאוקמי אלא בנדה כיון דהאי קרא בכ״ג מישתעי ולגבי כל שאר איסורים כגון ח״כ וח״ל וח״ע כולהו הם בכלל אלה לא ימנע אם בכלל בעולה או בכלל אלמנה גרושה או זונה. והוא דאם נשא בתולה מח״כ או מלאוין השווין בכל כיון שבא עליה עשאה זונה לדעת הרמב״ם ז״ל בפי״ח שם. וכיון שהיתה בתולה א״א להוליד אלא בבעל ושנה שהרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה נמצא כשבא עליה שנית הוא בא על הזונה. (אפי׳ לכת הסוברים דמבעולת עצמו אין הולד חלל וכ״ש לשיטת הרמב״ם דסובר שהולד ממנה ג״כ חלל כמ״ש בספר משנה למלך פי״ז דין ט״ו ע״ש). ומחזיר גרושתו נהי דלא משוי לה זונה כמ״ש הה״מ פי״ח שם. סוף סוף ה״ה גרושה. וכן יבמה לשוק וסוטת חבירו ה״ה אלמנה וספק זונה וכשנאנסה אשת הכה״ג תחתיו פשיטא שהיא זונה כמ״ש פי״ח דין ז׳ וכמ״ש הה״מ שם. ואם נחזור על כל הצדדים אין שום איסור שלא יהא נכלל בכלל אלה. אלא בכ״ג שבא על אשתו נדה כמו שפירש״י שם. ולעולם דמקרא זה נמי ממעטינן שאין חלל אלא מחללה דהיינו איסורי כהונה. אלא דאכתי הדרא קושית התוספות לדוכתיה מהיכא תיתי נימא דיש חלל מנדה דאיצטריך קרא למעוטי אע״כ צ״ל דקרא דאלה אתי למעוטי נמי שאין הולד מח״כ חלל כדאיתא בש״ע סי׳ ז׳ סעיף י״ד וז״ל כהן שבא על א׳ מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל. והא דקשיא לן דאם אמרת שנתעברה מביאה ראשונה ע״כ מיירי שהיא בעולה מעיקרא ותיפוק ליה משום בעולה לכ״ג לק״מ שהרי הרמב״ם פסק הבא על הבתולה בלא נשואין אין הולד חלל וח״כ בלא נשואין מיירי דהא אין קידושין תפסין בהם. אלא דהגמרא והברייתא דנקטו למעוטי נדה משום דפשטא דקרא משמע נמי ע״י קידושין כדכתיב את אלה לא יקח וזה לא משכחינן אלא בנדה. או משום דאלה אבעולה נמי קאי למעוטי שאר איסורים אפילו כשהיא בתולה וזה א״א למצוא לדעת הרמב״ם דס״ל שאפילו מבעילת עצמו הולד חלל אלא בולד נדה. ותדע דאל״כ תיקשי אמאי לא משני הש״ס בפשיטות דלראב״י נמי אתא אלה למעוטי בעולה לכ״ג כשבא עליה שלא לשם אישות שאין הולד חלל אע״כ צ״ל אחד משני פנים האלו. אבל עיקר יתורא דקרא דאלה ודאי לא איצטריך למעוטי נדה דמהיכא תיתי תיסק אדעתין כמ״ש תוספות שם. אלא יתורא דקרא אתי לומר מאלה עושה חלל בזנות ולא מח״כ ומח״ל. נמצא מוכח מהאי קרא תרתי חדא דמאלה הוא עושה חלל אפילו בבעולה בלא קידושין. ועוד אחרת דמבעולה אינו עושה חלל אלא ע״י קידושין. ובזה צדקו דברי הרמב״ם ז״ל שמחלק בענין חילול היא עצמה וזרעה בין בעולה לכה״ג לשארא כדפרישית. ובהא נתישב מה דפסקינן דיש חלל מחייבי עשה ובגמר׳ אסיקו לדראב״י בקשיא. ונהי דלא דחינן מימרא בקושי׳ אלא בתיובתא כמ״ש רש״י רפ״ק דסנהדדין ובכמה דוכתי מ״מ תירוצא ודאי בעי. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דלא מצי למיכתב לאלה לבסוף משום דקרא דאלה ודאי לא קאי אבעולה. דהא בעולה משאר איסורי׳ קאי ממעט. ואין להקשות השתא דאתינן להכי מנ״ל דאלה אתי למעוטי נדה ושאר איסורי׳ ואימא בעולה לכה״ג שלא לשם אישות גרידא קא ממעט. ולא היא דהא מקרא מלא דבר הכתוב אפילו ע״י נשואין דהא גבי לא יקח כתיב. ומבעולה ע״י נשואין ודאי הולד חלל. וע״כ מיעוטא לנדה ושאר איסורים הוא דאתא וכדכתיבנא. אלא דכל זה למאי דמסיק רב אשי התם דפליגי ביש חלל מחייבי עשה ומייתרא ליה לראב״י קרא דאלה למעוטי נדה ושאר איסורים. אבל למה דמפרש התם רב הונא א״ר דטעמיה דראב״י כר״א כו׳ וכן לרב אשי לת״ק דראב״י דאיצטריך קרא דאלה למעוטי בעולה לכה״ג לא ממעטינן מיניה נדה ושאר איסורים משום דאתיא בק״ו. והשתא לא תיקשי מדרבי יהושע ותלמידיו דבעו למילף בק״ו מאלמנה לכ״ג דאינהו כרבנן דראב״י ס״ל. וכ״ש דלא תיקשי להני אמוראי דלעיל דאתי׳ ככ״ע וכאוקימתא דרב הונא א״ר אלא דהרמב״ם לטעמיה שפסק דיש חלל מחייבי עשה כרב אשי דבתראה הוא וכמשנת ראב״י דמהאי טעמא אסיקו סתמא דתלמודא לרב הונא א״ר בקושיא. ומש״ה כתב שפיר שאין הולד חלל אלא מאיסור המיוחד לכהנים. והשתא מה נמרצו אמרי יושר של הרמב״ם ז״ל שהביא הב״י ר״ס ד׳ שפסק עובד כוכבים ועבד הבא על ב״י הולד כשר אפילו לכהונה וכדעת הגאונים שפסקו כן מדלא סיים הש״ס והלכתא עכו״ם ועבד הבא על ב״י הולד כשר אלא שפגום לכהונה ש״מ דלגמרי מכשיר והרי״ף ז״ל הניחו בספק וכתב עליו הרא״ש ז״ל ואיני רואה מקום שיפול בו הספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו שהולד פגום לכהונה עכ״ל ע״ש בב״י. ולמאי דפרישית יש לומר דהגאונים והרי״ף קיימי בשיטת הרמב״ם ז״ל ואתי׳ סתמ׳ דתלמודא דמסיק והלכתא כו׳ הולד כשר כרב אשי שחיבר הש״ס. וכדפרישית וק״ל. נקטינן מיהא דלהני אמוראי דלעיל ורבי יוחנן ור׳ יהודה מכללם דילפי שגר עמוני ומואבי שנשאו ב״י שהולד כשר לכהונה מדתני רבי זכאי כו׳ לית להו דראב״י. ובזה נתיישב לי הא דקשיא לי בהא דא״ר יוחנן בשמעתין דף ע״ז ע״א ישראל שנשא חללה אין הולד חלל מנלן א״ר יוחנן אר״ש נאמר כאן בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקיבות כו׳ בת בתו תתסר ומשני א״כ ג״ש מאי אהני ליה. ולפ״ז הרמב״ם ז״ל דממעט מקרא דאלה שאר איסורים שאינם מיוחדים בכהנים שאין הולד מהם חלל. נמצא מדגלי לה דכהן גדול שבא על החללה שזרעו ממנו חללים. דקרא דאלה בתר חללה הוא דכתיב. הא קמן דישראל שנש׳ חללה שאין זרעו ממנה חללים. א״כ ג״ש מאי אהני ליה:
אמנם למה שהעליתי דרבי יוחנן לית ליה הך סברא אתי שפיר דרבי יוחנן לטעמיה צריך למילף מג״ש דקרא דאלה לגופא ולא למעט שאר איסורים. אבל לדידן קושטא הכי הוא דילפינן שוולד חללה מישראל כשר מקרא דאלה. ואין להקשות א״כ ג״ש מאי אהני ליה דהא רבי דוסתאי נמי לית ליה הך ג״ש שם. וכ״ת דרבי דוסתאי מפיק מיהא קרא דבעמיו לילפותא דיליה דבעם א׳ הוא דמיחל כו׳ משא״כ לדידן דלית לן הך דרשה קרא יתירה הוא דאדרבא מכאן מודעה רבה לפסק הרמב״ם דלעיל שפסק שהבא על הגרושה בזנות שאינו לוקה משום לא יחלל שהרי היא מתחללת ועומדת לכהונה והיינו מקרא יתירא דבעמיו וכדפרישית לעיל:
והשתא דאתינן להכי דדינו של הרמב״ם ז״ל תלי׳ באשלי רברבי וחזינן לר׳ יהודה דדריש נמי התם כרבי יוחנן ע״כ צריך למילף ולד חללה מישראל מג״ש דבעמיו שהוא מופנה כדרבי יוחנן בשמעתין. זכינו לדין דר׳ יהודה לית ליה סברת הרמב״ם ז״ל אלא ס״ל שהבא על הגרושה לוקה עליה משום לא יחלל. והשתא יתורץ קושיית הה״מ והמפרשים הנ״ל דדוקא לר׳ יהודה מותיב רבא שפיר מתניתין דאלמנה וגרושה משא״כ רבא דלטעמיה אזיל שאינו לוקה משום לא יחלל בגרושה לק״מ ודוק היטב. ואל תשיבני דהא שמעינן לר׳ יוחנן ביבמות דף ע״ח ע״ב דס״ל כראב״י ולא ק״מ דהתם לאו רבי יוחנן הוא דמסיק לה ורבנן ילפי מחלל דחייבי עשה אלא סתמא דתלמודא הוא דמסיק לה. ע״כ דפח״ח:
זונה משוי לה [עושה הוא אותה], כיון שנבעלה לפסול לה, ואולם חללה לא משוי לה [אינו עושה אותה], כי פסולה אינו משום איסור כהונה אלא בגלל איסור ערוה. אם חזר אחיה, או כהן אחר ובא עליהעשאה על ידי ביאה זו חללה, שהוא חוזר ופוסלה בתורת כהן הבא על הזונה.
renders her a zona, as he was forbidden to her, but he does not render her a ḥalala, since her status as a zona does not result from a prohibition specific to the priesthood, but due to the prohibition of a forbidden relative. If her brother, or any other priest, again engaged in intercourse with her, he thereby makes her a ḥalala, in accordance with the halakha pertaining to a priest who engages in intercourse with a zona.
רש״יר״י מלונילפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב יְהוּדָה אכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה לוֹקֶה שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם {ויקרא כ״א:י״ד} לֹא יִקָּח וְאַחַת מִשּׁוּם {ויקרא כ״א:ט״ו} לֹא יְחַלֵּל וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם {ויקרא כ״א:ט״ו} לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּשֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ.

§ Rav Yehuda says: A High Priest who engages in sexual intercourse with a widow is flogged two sets of lashes, one set due to transgressing the prohibition of: “A widow, or one divorced, or a ḥalala, or a zona, these shall he not take” (Leviticus 21:14), and one set due to transgressing the prohibition of: “And he shall not profane” (Leviticus 21:15), since he profanes the woman with whom he engages in intercourse. The Gemara asks: And let him also be flogged with a third set of lashes due to the complete phrase: “He shall not profane his offspring,” because the offspring resulting from that act of intercourse is a ḥalal. The Gemara answers: It is referring to a situation where he did not complete his act of sexual intercourse. Since this act does not lead to pregnancy, he is not flogged for profaning his offspring.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כ״ג באלמנה כו׳ – וה״ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה דהא מיגמר גמירי מהדדי מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין הלכך בכהן הדיוט נמי איכא לא יחלל.
לא יקח – משום קידושין ובביאה שלאחר קידושין הוא דקאמר לוקה שתים.
משום לא יחלל – שחילל אותה.
ולילקי נמי – משום חילול זרעו.
בשלא גמר ביאתו – דליכא חילול זרע אבל היא נתחללה בהעראה כדתנן ביבמות (דף נג:) אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה.
בשלא גמר ביאתו – פירוש: אבל אם גמר ביאתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואף על פי שלא נתעברה שאין העיבור תלוי בידו אלא בידי שמים והא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא.
כהן גדול שקדש את האלמנה ובעלה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואם גמר ביאתו והתרו בו בכך חייב שלש שמשהערה נתחייב משום לא יחלל שהרי נתחללה היא מיד וכשגמר נתחייב משום לא יחלל זרעו וכבר ביארנו בפ״ק (קידושין י׳.) שדעת רבותי בזו דוקא כשהפסיק אחר העראה וחזר וגמר ודברים אלו כך הדין בגרושה וחללה וזונה להדיוט שהרי הוקשו זו לזו ויש שואלים יילקה אף משום בא על החללה שהרי משהערה נתחללה ובגמר ביאה נעשה בא על החללה פירשו גדולי הדורות שמכיון שנעשית חללה אינו לוקה עוד בביאתו משום לא יחלל שהרי מחללת היא אף לתרומה אלא משום לא יחלל זרעו וכהן המערה בחללה זונה אינו חייב עד שיגמור ביאתו שלוקה משום לא יחלל זרעו:
אמר רב יהודה כ״ג באלמנה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל – פי׳ משום לא יחלל דגבי דידה דפרישנא לעיל שנעשית חללה מדכתיב לא יחלל זה שהי׳ כשר ונתחלל ומיירי כשהתרו בו משום שתיהם.
ופרכינן ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו – פי׳ דכה״ג דכתיבא בהאי לישנא ליכא משום לאו שבכללות לכ״ע כנ״ל. והכי מוכח ממאי דכתיב׳ בפ׳ המקבל ושם מבואר יפה.
רש״י בד״ה כ״ג באלמנה כו׳ לא יחלל הס״ד:
גמרא אמר רב יהודה אמר רב כ״ג באלמנה לוקה שתים כו׳ ופרש״י דה״ה לכהן הדיוט בגרושה וחללה כו׳. מיהו הרמב״ם ז״ל כתב להיפך דדוקא כ״ג באלמנה הוא דלוקה משום לא יחלל משא״כ בגרושה וחללה ל״ש כ״ג ל״ש כהן הדיוט לא לקי משום לא יחלל דבלא״ה מחוללת ועומדת היא קודם שבא עליה ונראה שהראב״ד ז״ל בהשגתו הודה לו מיהא במקצת בזו הסבר׳ וכמו שאבאר בסמוך ולכאורה נ״ל דאדרב׳ מזו הראיה גופא שהביא רש״י ז״ל הוי סיוע לדעת הרמב״ם ז״ל מדאמרינן בבריתא בג״ש דזונה זונה מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין ולא קאמר נמי מה להלן היא עצמה נעשית חללה ה״נ היא עצמה נעשית חללה ע״י ביאת כהן הדיוט ולוקה עליה משום לא יחלל אע״כ דלא שייך לא יחלל אף בכ״ג אלא באלמנה לחוד ומש״ה לא אהני ג״ש דזונה זונה אלא לענין דזרעו חולין אלא דלשיטת רש״י ז״ל יש ליישב דניחא ליה למתני הא דזרעו חולין דשמעינן מיניה עיקר דינא דזרעו חללין גמורין ומיפסלו לכהונה לתרומה משא״כ לגבי דידה ליכא שום נפקותא אלא לענין ריבוי מלקות כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
גמ׳. אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום אלא יקח, ואחת משום לא יחלל.
בענין איסור דלא יחלל
א) שיטת רש״י
רש״י (ד״ה כ״ג באלמנה) נקט דגם כהן הדיוט הבא על גרושה או על חללה לוקה פעמיים, משום לא יקח ומשום לא יחלל. ורש״י ביאר דאע״פ דהפסוק דלא יחלל כתוב רק אצל כה״ג, מ״מ מכיון דבסוגיא לעיל (עז:) אמרינן דגמרי מהדדי, דמה כה״ג זרעו חולין אף כהן הדיוט זרעו חולין, לכן הפסוק דלא יחלל חל נמי בכהן הדיוט.⁠א
אמנם לכאורה קשה, למה רש״י כלל בדבריו דכהן הדיוט הבא על חללה עובר משום לא יחלל. דבשלמא כהן הבא על הגרושה היא נעשית חללה ולכן הוא עובר על לא יחלל. אמנם בחללה, היא כבר נתחללה ומעשה הביאה אינו מוסיף עוד חילול ולכאורה אין מקום לחייבו משום לא יחלל. ונראה לבאר דלפי רש״י גדר הלאו הוא מעשה ביאה דראויה להחיל חלות חללות על האשה, ואע״פ שהיא כבר חללה לפני הביאה, נמי עובר על לא יחלל.
ב) שיטת הרמב״ם
ועיין ברמב״ם (פרק יז מהלכות איסו״ב הל״א-הל״ג) דהאיסור דלא יחלל שייך רק לכה״ג הבא על אלמנה ולא לכה״ג בשאר נשים האסורות עליו ולא בכהן הדיוט, וז״ל שלש נשים נאסרו על כל הכהנים, גרושה זונה וחללה, ועל כהן גדול ארבע, אלו השלש והאלמנה וכו׳ כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול וכו׳ אבל כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אע״פ שלא קידש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה, אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו, ולפיכך לוקה כהן גדול לבדו על בעילת אלמנה לבדה, אע״פ שאין שם קידושין שהרי חללה והוא מוזהר שלא יחלל כשרים לא אשה ולא זרעו עכ״ל. ויוצא דלפי הרמב״ם הלאו דלא יחלל חל רק היכא דהאשה היתה כשרה לכהונה והיא נתחללה ע״י הביאה הזאת, ולכן הלאו שייך רק לכה״ג הבא על אלמנה. וזה מה שכתב הרמב״ם דזונה חללה וגרושה כבר מחוללות ועומדות לפני הביאה עם הכה״ג. וכן איתא בספר המצוות (ל״ת קסב) דהלאו דלא יחלל חל רק בכה״ג לאלמנה ולא בשאר איסורי כהונה.
והראב״ד השיג על הרמב״ם דמבואר בגמ׳ דאם גמר הוא חייב משום לא יחלל זרעו בעמיו, וחילול זרע שייך גם לכהן הדיוט, וז״ל א״א אין השכל מודה בזה שהרי למדו כהן הדיוט מכהן גדול לחלול הזרע בג״ש זונה זונה הלכך כי הדדי נינהו באסורייהו וטעות הוא בידו והטעהו מה שראה בגמרא כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחד משום לא יקח ואחד משום לא יחלל והוא סבר דוקא כהן גדול ולא היא אלא משום דלא מיתני ליה בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חילול זרע עכ״ל. ולכאורה קשה על הרמב״ם מה הסברא לומר דהלאו דלא יחלל שייך רק היכא דיש חילול האשה (בכה״ג לאלמנה) ולא היכא דיש חילול זרע (כל כהן באשה האסורה עליו היכא דגמר ביאתו).
ולכאורה יש לבאר את שיטת הרמב״ם בכמה אנפי: א) הלאו דלא יחלל איירי דוקא באשה דהיתה לה שעת הכושר ואז נתחללה. אבל הולד, אע״פ דהכהן מחיל עליו חלות שם חלל בביאתו האסורה, מ״מ לא היתה לולד שעת הכושר ולכן אין זה בכלל הפסוק דלא יחלל. ב) ועוד י״ל דיתכן דהכהן אינו אוסר את הולד באופן ישיר, אלא דהוא מחלל את האשה בביאתו וממילא כל ולד דנולד מאשה חללה הוי חלל. וא״כ ברור למה הכהן אינו לוקה משום חילול זרע, אלא משום חילול האשה דהרי הוא אוסר אותה באופן ישיר.⁠ב
והמגיד משנה הקשה על הרמב״ם מהמשך הסוגיא דכה״ג שבא על הגרושה חייב שתים – מפני האיסור גרושה והאיסור דלא יחלל זרעו. ונדחק לומר דהרמב״ם הבין דכל הסוגיא ״דלא כהלכתא הוא״, ועיין בתוס׳ ר״י הזקן דביאר דנחלקו האמוראים עצמם בשו״ט האם הלאו דלא יחלל שייך רק לכה״ג באלמנה או גם לשאר איסורי כהונה, ויוצא מדבריו דהרמב״ם פסק כמו רבא דהלאו שייך רק לכה״ג באלמנה.
ג) שיטת הראב״ד
הבאנו לעיל דברי הראב״ד דסבור דיש ב׳ אופנים בלאו דלא יחלל: א) כשלא גמר ביאתו הלאו חל רק לכה״ג באלמנה, ב) כשגמר ביאתו הלאו חל בין לכה״ג ובין לכהן הדיוט ולכל הנשים האסורות עליהם. והביאור בזה הוא דהראב״ד בעצם סבור כמו הרמב״ם דעוברין על הלאו דלא יחלל רק היכא דיש אדם דנתחלל מהביאה. וכשלא גמר ביאתו אזי האדם היחיד דאפשר לחלל הוי האשה ולכן הראב״ד הסכים עם הרמב״ם דהלאו חל רק באלמנה לכה״ג דהרי כל שאר הנשים כבר מחוללות ועומדות. אמנם הראב״ד נקט דגם עוברין על הלאו דלא יחלל זרעו היכא דיש אפשרות לחילול הזרע. ולכן כשגמר ביאתו הלאו חל בכל איסורי כהונה אפי׳ באשה שכבר נתחללה.
ובדעת הראב״ד דעובר על לא יחלל בגמר ביאה, יש להסתפק בגדר הלאו. דהרי המנחת חינוך (מצוה רסו סק״ד) העלה דאולי לפי הראב״ד הכהן עובר על לא יחלל זרעו רק אם באמת האשה התעברה מביאתו ונולד ולד. אמנם המנחת חינוך בעצמו דחה את זה והסיק דרק צריך גמר ביאה ולא הולדת ולד. וכן מסתבר, והגדר הוא דעוברין הלאו דלא יחלל זרעו במעשה ביאה דראוי להוליד אפי׳ אם בפועל אין ולד.⁠ג
ד) שיטת המגיד משנה
ויש דעה רביעית במגיד משנה, וז״ל והנראה אלי בזה הוא שאין בהדיוט כלל משום לא יחלל דכי ילפינן גז״ש ה״מ למיהוי זרעו חולין אבל למלקי משום לאו דלא יחלל לא אשכחן לה בגמ׳ להך גז״ש ואנן לא עבדינן לה אבל בכ״ג איכא משום לא יחלל בכולהו דקרא אכולהו קאי וכפשטא דסוגיא דרב יהודה לאו דוקא אלמנה קאמר ולית לן לאפוקי סוגיא מהלכתא עכ״ל. כלומר, דהמגיד משנה סבור דכה״ג עובר על לא יחלל אם בא על אלמנה גרושה חללה או זונה. אמנם כהן הדיוט אינו עובר כלל כמו שיטת הרמב״ם. ונראה דבנוגע להגדרת החילול שצריך כדי לעבור על הלאו המגיד משנה סבור כמו רש״י דסגי במעשה ביאה דיש בה הכח דחילול ועוברין בגרושה זונה וחללה אע״פ דכבר מחוללות ועומדות.
גמ׳. ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו.
ולכאורה קשה דהרי יש רק פסוק אחד (ויקרא פרק כא פסוק טו) וז״ל ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה׳ מקדשו עכ״ל. והיאך אפשר לקבל ב׳ מלקות על פסוק אחד.⁠ד ולכאורה לפי הרמב״ם אפשר לבאר דהגמ׳ אינה מקשה שילקה ג׳ פעמים: משום לא יקח, לא יחלל, ומשום לא יחלל זרעו. אלא דהלאו דלא יחלל הוא מפני חילול האשה ולכן שייך רק באלמנה לכה״ג כמו שפירשנו לעיל. ועכשיו הגמ׳ מקשה למה נאמר דהפסוק איירי בחילול האשה יתכן דהלאו הוי משום חילול הזרע דהיינו דכל היכא דכה״ג בא על אשה דהולד ממנה הויא חללה לילקי משום לא יחלל זרעו וא״כ לוקין לא רק על כה״ג באלמנה אלא גם בכה״ג הבא על גרושה חללה וזונה. והגמ׳ מתרצת דהפסוק איירי בדלא גמר ביאתו ולכן א״א לומר דלוקין משום חילול הזרע והלאו יכול להיות רק משום חילול האשה וזה שייך לחול דוקא בכה״ג באלמנה בלבד.
א. ובנוגע לשיטת הרמב״ם דחולק על זה עיין במגיד משנה (פרק יז מהלכות איסו״ב הל״ב) וז״ל ואע״ג דילפינן שהבנים חללים כמ״ש שם נאמר בהדיוט זונה כו׳ מה להלן זרעו חולין אף כאן זרעו חולין מ״מ לא לקי עלה משום לא יחלל דלא אתיא ג״ש אלא להיות זרעו חולין אבל למלקי על לאו דלא כתיב בדידיה לא אשכחן עכ״ל.
ב. והשווה לדברי רבינו זצ״ל בשיעורים לעיל (סו: ביסוד הדין דחללות, אות ב).
ג. ויש למנחת חינוך שם (סק״ג-סק״ד) עוד כמה ספיקות בגדר דלא יחלל זרעו: א) האם סגי בגמר ביאה או אולי צריך גם הוצאת זרע מצד הכהן כדי לעבור על הלאו דהרי בלי הוצאת זרע אין אפשרות להתעבר, ב) מה הדין באשה דאינה ראויה להתעבר ולהוליד עיי״ש.
ד. אמנם המאירי (עח. ד״ה כהן גדול) נקט דבאמת אם גמר ביאתו חייב ג׳ מלקויות, על לא יקח, לא יחלל, ולא יחלל זרעו.
א אמר רב יהודה: כהן גדול באלמנה לוקה שתים, שני עונשי מלקות: אחת משום שעבר על הלאו ״לא יקח״ (ויקרא כא, יד) ואחת משום ״לא יחלל״ (שם טו), שמחלל את האשה שבא עליה. ושואלים: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] עונש מלקות שלישי משום ״לא יחלל זרעו״, שהרי בניו ממנה הם חללים! ומשיבים: מדובר בשלא גמר ביאתו, שאינו ראוי להוליד בביאה זו, ולכן אינו לוקה משום חילול זרעו אלא רק על זה שחילל אותה בביאתו זו.
§ Rav Yehuda says: A High Priest who engages in sexual intercourse with a widow is flogged two sets of lashes, one set due to transgressing the prohibition of: “A widow, or one divorced, or a ḥalala, or a zona, these shall he not take” (Leviticus 21:14), and one set due to transgressing the prohibition of: “And he shall not profane” (Leviticus 21:15), since he profanes the woman with whom he engages in intercourse. The Gemara asks: And let him also be flogged with a third set of lashes due to the complete phrase: “He shall not profane his offspring,” because the offspring resulting from that act of intercourse is a ḥalal. The Gemara answers: It is referring to a situation where he did not complete his act of sexual intercourse. Since this act does not lead to pregnancy, he is not flogged for profaning his offspring.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵתִיב רָבָא אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת מַאי לָאו שְׁנֵי שֵׁמוֹת וְתוּ לָא.

Rava raises an objection against Rav Yehuda’s statement from a mishna (Makkot 13a): A High Priest who engages in sexual intercourse with a widow who was previously a divorcée is flogged due to two labels of prohibitions. What, is it not stating that he is flogged due to two labels and no more? This indicates that he receives only one flogging for each prohibition, and not two as Rav Yehuda taught.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלמנה וגרושה – בא על אלמנה שהיא גרושה.
משום שני שמות – משום אלמנה ומשום גרושה.
מתיב [מקשה] על דברי רב יהודה רבא ממה ששנינו: כהן גדול הבא על אלמנה ושהיתה קודם לכן גרושהלוקה משום שני שמות (איסורים), מאי לאו [האם לא] שני שמות ותו לא [ולא עוד]! משמע שלוקה רק אחת משום אלמנה ואחת משום גרושה!
Rava raises an objection against Rav Yehuda’s statement from a mishna (Makkot 13a): A High Priest who engages in sexual intercourse with a widow who was previously a divorcée is flogged due to two labels of prohibitions. What, is it not stating that he is flogged due to two labels and no more? This indicates that he receives only one flogging for each prohibition, and not two as Rav Yehuda taught.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לָא שְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל זֶה וּשְׁנֵי שֵׁמוֹת עַל זֶה.

The Gemara rejects this: No; it means due to two labels for this, i.e., he is flogged two sets of lashes for engaging in intercourse with a widow, one for transgressing: “Shall he not take,” and one for transgressing: “He shall not profane,” and two labels for that, i.e., engaging in intercourse with a divorcée.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שני שמות על זה כו׳ – ודאי שני שמות דקתני גרושה ואלמנה קאמר ומיהו על כל אחת לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל.
ודוחים: לא, שני שמות על זה, שלוקה פעמיים משום אלמנה (משום ״לא יקח״ ומשום ״לא יחלל״) ושני שמות על זה, שלוקה פעמיים משום גרושה (משום ״גרושה... לא יקח״, ומשום ״לא יחלל״).
The Gemara rejects this: No; it means due to two labels for this, i.e., he is flogged two sets of lashes for engaging in intercourse with a widow, one for transgressing: “Shall he not take,” and one for transgressing: “He shall not profane,” and two labels for that, i.e., engaging in intercourse with a divorcée.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל אַחַת ה״קהָכִי קָאָמַר אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל אַחַת וּלְעוֹלָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of that same mishna: If a priest engages in sexual intercourse with a divorcée who was also a yevama who performed ḥalitza [ḥalutza], he is liable to receive lashes due to only one transgression, since a ḥalutza is not forbidden to a priest by Torah law. This is contrary to the opinion of Rav Yehuda, that he should receive two sets of lashes for engaging in intercourse with a divorcée. The Gemara answers: This is what the mishna is saying: He is liable to receive lashes due to only one act, that of engaging in intercourse with a divorcée, but actually he is liable to receive two sets of lashes for his act of intercourse with a divorcée, since she is forbidden due to two labels. He does not receive an additional set of lashes on account of her being a ḥalutza, as this prohibition is by rabbinic law.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא על אחת – על שם גרושה הוא חייב על כל חיובים התלוים בה אבל על חלוצה לא דחלוצה לאו דאורייתא אלא דרבנן.
ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של אותה משנה: אם בא על גרושה וחלוצהאינו חייב אלא על אחת, שעל חלוצה אינו לוקה לפי שאינה אסורה לו מן התורה. והרי לפי מה שאמרנו לוקה על גרושה שתים! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אינו חייב אלא על עבירה אחת של גרושה, ולעולם חייב על אותה עבירה של גרושה שני עונשי מלקות משום שני שמות.
The Gemara asks: If so, say the latter clause of that same mishna: If a priest engages in sexual intercourse with a divorcée who was also a yevama who performed ḥalitza [ḥalutza], he is liable to receive lashes due to only one transgression, since a ḥalutza is not forbidden to a priest by Torah law. This is contrary to the opinion of Rav Yehuda, that he should receive two sets of lashes for engaging in intercourse with a divorcée. The Gemara answers: This is what the mishna is saying: He is liable to receive lashes due to only one act, that of engaging in intercourse with a divorcée, but actually he is liable to receive two sets of lashes for his act of intercourse with a divorcée, since she is forbidden due to two labels. He does not receive an additional set of lashes on account of her being a ḥalutza, as this prohibition is by rabbinic law.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וַחֲלוּצָה דְּרַבָּנַן וְהָתַנְיָא גְּרוּשָׁה אֵין לִי אֶלָּא גְּרוּשָׁה חֲלוּצָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִשָּׁה במִדְּרַבָּנַן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

The Gemara asks: And is a ḥalutza forbidden to a priest only by rabbinic law? But isn’t it taught in a baraita: It states in the Torah that a priest may not marry a divorcée. I have derived only a divorcée; from where do I derive that a ḥalutza is also forbidden? The verse states: “And a woman divorced” (Leviticus 21:7), with the additional conjunction of “and” serving to include a ḥalutza, that she is also considered to be a type of divorced woman. The Gemara rejects this: Even so, this prohibition is only by rabbinic law, and the verse is a mere support, but it is not the true source of the halakha.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
החלוצה אסורה לכהן ומכל מקום אין איסורה אלא מדברי סופרים מפני שהיא כעין גרושה והולד ממנה חלל מדברי סופרים ולמדת שיש בחלל שלשה מינין חלל גמור וספק חלל וחלל מדברי סופרים וחלל הגמור הרי הוא כזר לישא גרושה וליטמא למתים וספק חלל וחלל של דבריהם נותנין להן חומרי כהנה שלא לישא גרושה וחברותיה ושלא ליטמא וחומרי ישראל שלא לאכול בתרומה ושלא להשתמש בכהנה כלל:
גמרא וחלוצה דרבנן כו׳ ולא בעי למימר דהאי תנא איסור חל על איסור לית ליה ואיסור מוסיף אית ליה ולכך אלמנה וגרושה כסדרן אית ליה דה״ל איסור מוסיף כדלעיל אבל גרושה וחלוצה כסדרן לאו איסור מוסיף הוא וי״ל דחלוצה ע״י החליצה איסור מוסיף הוא לגבי שאר אחין בלאו דלא יבנה וכה״ג לעיל גבי זונה וק״ל:
ושואלים: וחלוצה אסורה לכהן רק דרבנן [מדברי סופרים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר שאסור לכהן לשאת גרושהאין לי אלא גרושה, חלוצה מניןתלמוד לומר ״ואשה גרושה״ (ויקרא כא, ז), שבא לרבות גם חלוצה, שהיא מעין גרושה! ודוחים: אף על פי כן, איסור זה רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב סמך בלבד] הוא, ולא ראיה גמורה.
The Gemara asks: And is a ḥalutza forbidden to a priest only by rabbinic law? But isn’t it taught in a baraita: It states in the Torah that a priest may not marry a divorcée. I have derived only a divorcée; from where do I derive that a ḥalutza is also forbidden? The verse states: “And a woman divorced” (Leviticus 21:7), with the additional conjunction of “and” serving to include a ḥalutza, that she is also considered to be a type of divorced woman. The Gemara rejects this: Even so, this prohibition is only by rabbinic law, and the verse is a mere support, but it is not the true source of the halakha.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי קִידֵּשׁ לוֹקֶה בָּעַל לוֹקֶה קִידֵּשׁ לוֹקֶה מִשּׁוּם לֹא יִקָּח בָּעַל לוֹקֶה מִשּׁוּם לֹא יְחַלֵּל רָבָא אָמַר גבָּעַל לוֹקֶה לֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם דִּכְתִיב לֹא יִקַּח וְלֹא יְחַלֵּל מָה טַעַם לֹא יִקַּח מִשּׁוּם לֹא יְחַלֵּל.

Abaye says: A priest who betrothed a woman forbidden to him is flogged; if he engaged in sexual intercourse with her he is flogged additional lashes. The Gemara clarifies this: If he betrothed, he is flogged due to transgressing the prohibition of: “Shall he not take.” If he also engaged in intercourse, he is flogged due to transgressing the prohibition of: “He shall not profane.” Rava says: If he engaged in intercourse he is flogged; if he did not engage in intercourse, he is not flogged at all, because it is written: “Shall he not take…and he shall not profane,” which Rava understands to mean: For what reason is he commanded not to take? It is so that he not profane. Rava holds that he is not liable for taking, i.e., betrothing, the woman, but only for engaging in intercourse with her, as this leads to profanation.
עין משפט נר מצוהרש״יבעל המאורתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קידש – כ״ג או כהן הדיוט אחת מן הפסולות האמורות בענין.
לא יקח – קידושין משמע שהן הקונים אותה.
בעל לוקה – בעל אחר קידושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפי אחת.
{שמעתא דדעת רבא לענין מלקות בכהן שקדש פסולה}
רבא אמר: בעל, לוקה. לא בעל, אינו לוקה – איכא דקשיא ליה הא דגרסינן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא י׳:): איכא בינייהו: כהן דאמר ליה לישראל, צא וקדש לי אשה גרושה. להך לישנא דאמרת, כל היכא דלאו בני חיובא נינהו מחייבי שולחם, הכא נמי מחייב שולחו. דאלמא, משום קדושין לחודייהו מחייב.
וניחא לן. רבא נמי ה״ק: בעל, לוקה שתים. לוקה על קדושין משום, לא יקח, ולוקה על בעילה משום, לא יחלל, כמימרא דר״י (כאן), דאמר, כ״ג באלמנה לוקה שתים, אחד משום, לא יקח, ואחד משום, לא יחלל. לא בעל, אינו לוקה כלל. דמה טעם, לא יקח, משום, לא יחלל. וההיא דאמרינן התם דמחייב שולחו, בשבעל השולח, שלוקה על הקדושין ולוקה על הבעילה. ובהכי מתרצן שמעתתא ולא קשיאן אהדדי ולא מידי.
ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה – עיין בשנים אוחזין בהלכות ראה את המציאה בקוטרסי במהדרא בתרא.
כהן גדול באלמנה או הדיוט בגרושה שביארנו בקדש ובעל שחייב שתים שמא אתה סבור שאם קדש ולא בעל יהא חייב אחת משום לא יקח אינו כן אלא כל שקדש ולא בעל אינו לוקה כלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומכל מקום בעל ולא קדש לוקה כהן משום לא יחלל שאין הביאה תלויה בקדושין ואע״פ שלא יקח לאו בפני עצמו הוא מכל מקום לא אמרה תורה לא יקח אלא משום לא יחלל ואף כל איסורי ביאות חייב בביאתן אע״פ שלא קדש חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת שכל שבעל ולא קדש אינו לוקה כלל להיות לו לאשה אמר רחמנא ואין צריך לומר שבקדש לבד אינו לוקה בה אע״פ שנאמר בה לא תשוב לקחתה שלא נתלו הלקוחין אלא בביאה זהו עקר הדברים שבפסק זה וגירסת הסוגיא ופירושה לדעת זה כך הוא אמר אביי קדש ר״ל כהן גדול באלמנה וכהן הדיוט בגרושה לוקה משום לא יקח בעל ר״ל אחר הקדושין לוקה אף משום לא יחלל ורבא אמר בעל ר״ל אחר הקדושין לוקה ר״ל לוקה שתים כדקא אמרת אבל קדש ולא בעל אינו לוקה אף על אותה של קדושין שלא נאמר לא יקח אלא משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו אע״פ שיש בו לאו לקדושין לחוד כדכתוב לא יוכל לשוב לקחתה והיה לנו לומר לשיטתו שילקה בקדושין לבד שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא ומודה רבא שאם בלל ולא קדש פירוש גדול באלמנה והדיוט בגרושה שלוקה על הביאה שהרי לא יחלל כתוב וכבר חלל בביאה וכן הדין בכל איסורי ביאה שהרי איסורי ביאה בלשון ביאה כתיבי לא יבא ממזר לא יבא עמוני ושניהם מודים כלומר אע״פ ששניהם נסכמים באיסורי ביאה שביאה בלא קדושין מחייבתם מחזיר גרושתו יצאה מן הכלל שנאמר להיות דרך בנין בית אסרה תורה ואין לגרוס כאן במחזיר חלוצתו שזו לא הוצרכה שהרי אחר חליצה אין קדושין תופסין בה וביאתה בכרת למדת ששניהם מודים באיסורי ביאה שהקדושין אין מחיבים בהם כלל שהרי לא נאמרו בלשון קיחה אלא הביאה מחייבת אף בלא קדושין ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאינו חייב אלא בקדושין וביאה ושניהם מודים באיסור כהנה שביאה בלא קדושין מחייבו אחת ואחר קדושין שנים לא נחלקו אלא באיסורי כהנה שקדש ולא בעל שלדעת אביי לוקה משום לא יקח ולדעת רבא אינו לוקה כלל והלכה כרבא זו היא שיטתנו ושיטת כל הגאונים והשמועות שבתלמוד מסכימות לה:
ומכל מקום גדולי המחברים חדשו בענינים אלו דברים והוא שכתבו שכהן גדול או הדיוט בגרושה וחללה וזונה אם בעל שלא בקדושין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול אבל כהן גדול באלמנה לוקה בביאה אף שלא בקדושין שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה אבל זונה וחללה וגרושה כבר הם מחללות קודם ביאתו ואין כאן לא יחלל והדברים מתמיהים שהרי אף זונה וחללה וגרושה הוא מחללן מן התרומה וכן שמחלל את זרעו בהם ואף הם כתבו שכל איסורי לאוין כגון ממזר בישראלית או ישראל בממזרת אינו לוקה בביאה בלא קדושין וכן בכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכהן גדול וכבר הרגישו בדבריהם גדולי הדורות והקשו להם ממה שאמרו בכתבות פרק אלו נערות אי כר׳ יצחק קשיא ממזרת כלומר דמתניתין דהתם קאמר דממזרת יש לה קנס אעג״ב דאיכא מלקות ור׳ יצחק סבר אין אדם לוקה ומשלם וודאי ההיא בביאה בלא קדושין היא עד שהם דוחים אותה סוגיא מצד סוגיא זו והם גורסים בה ומודה רבא בכהן גדול באלמנה ומפרשים בסוגיא זו דמדקאמר ומודה אביי ומודה רבא ושניהם מודים שמע מינה דבכל חייבי לאוין פליגי והדברים זרים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה – פירוש לוקה על קידושין בלחוד אף על פי שלא בעל ועל בעילה לחודה אף על פי שלא קידש וכן אם קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל.
(7-8) רבא אמר בעל לוקה יש שפירש לוקה אחת אף על פי שקדש דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא מה טעם לא יקח משום לא יחלל וקשיא לן דהא אמרינן בפ״ק דבבא מציעא דלמ״ד יש שליח לדבר עבירה כ״ג שאמר לישראל צא וקדש לי אשה חייב דשלוחו כמותו ואלו הכא אמרינן דליכא לאו בקדושין אפילו מקדש׳ הוא עצמו ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד לכן נ״ל לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא׳ משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואף על גב דבשעת קידושין הויא לה התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה דהכי נמי קיימא לן ומפ׳ לקמן בבעל ולא קידש לוקה אחת והשתא אתיא ההיא דבב״מ לרבא בשקידש ע״י שליח ובעל כן פי׳ רש״י ז״ל והרז״ה ז״ל.
גמ׳ רבא אומר בעל לוקה כו׳ נ״ב הסמ״ג כתב דצריך בעילה וקדושין ואז לוקה שתים וכתב נמי דלא חייב בבעילה לחוד בלא קידש אלא בכ״ג באלמנה שמחללה בביאתו לאפוקי גרושה זונה כו׳ שכבר פסולה אינו חייב בבעילה לחוד ע״ש ונ״ב עוד ומה שיש להקשות לדעת הסמ״ג הכי הל״ל קידש לוקה לא קידש אינו לוקה למעוטי בעל בלא קידש וע״ז הוה שייך למימר ומודה בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש דלוקה אלא משום דלא פסיקא כי לפעמים אפילו על גרושה לוקה בבעל ולא קידש וכגון שגמר ביאתו דחייב משום לא יחלל וק״ל והארכתי בביאורי הסמ״ג:
שם ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ולכאורה קשיא לי טובא נהי מדלא יחלל שמעינן תרתי חילול דידה וחילול דזרעה אפ״ה מנא לן לחלק ולחייב בכך משום שני מלקות כיון דשניהם בלאו אחד נאמרו ואין כאן אלא מעשה אחד בגוף א׳ וחילול דזרעה נעשה ממילא לאחר זמן וכמדומה לי דלא אשכחן חילוק מלקות בכה״ג וכבר עלה בלבי לפרש בכמה דרכים וליישב שיטת הרמב״ם ז״ל שהשמיט לגמרי למלקות דלא יחלל זרעו אף בגמר ביאתו ולומר דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי אי לוקין על לאו שבכללות ובפלוגתא דריש תמורה בדרשה דלא יחלל א׳ לו וא׳ לה ע״ש אלא דאין להאריך כאן אמנם לפרש לשון סוגיא דשמעתין היה נ״ל לפרש לפי שיטת הרמב״ם ז״ל בסמוך ולומר דהא דמקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו לאו דלילקי שלש מלקיות קשיא ליה אלא הכי קשיא ליה אלישנא דרב יהודה גופא דנקיט כ״ג באלמנה טפי משאר איסורי כהונה וע״כ היינו משום דבהנך לא לקי משום לא יחלל דמחוללת ועומדת היא ואהא מקשה שפיר דאכתי ליתני סתמא דהא בכל הנך נמי נהי דלא לקי משום חילול דידה אכתי לילקי שתים חדא משום לא יקח וחדא משום לא יחלל זרעו מיהו הרמב״ם ז״ל גופא ודאי לא מפרש לה הכי דהא משמע מדבריו דבגמר ביאתו נמי לא לקי אלא דלענ״ד שכן עולה מלשון הראב״ד ז״ל שם בהשגתו דמפרש הכי בשמעתין וכבר עלה בלבי לפרש כן בשיטת רש״י ז״ל גופא אלא שנ״ל דוחק ועדיין צ״ע:
שם אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה ופרש״י כה״ג או כהן הדיוט כו׳ וגם בזה יש להרמב״ם ז״ל שיטה אחרת בכל הסוגיא דדוקא בכה״ג באלמנה הוא דאמרינן בעל בלא קידושין לוקה משא״כ בשאר איסורי כהונה ובפסולי קהל לעולם אינו לוקה אא״כ קידש ואח״כ בעל ובחידושי הריטב״א ז״ל בשמעתין הביא ג״כ סברא זו בשם האחרונים ז״ל ולפי שהדברים עתיקין שכבר צווחו בה קמאי ובתראי וחכמי לוני״ל ז״ל הקשו להרמב״ם ז״ל בעצמו והשיב להם דסוגייא דשמעתין מפורשת כדבריו ובאמת דלפי פשט הסוגייא לפי פרש״י ומושכל הראשון נראה מבואר שאין כאן ראיה מכרחת כלל ואין כאן מקומו להאריך וכבר כתבתי קצת בפרק אלו נערות דף ל״ה ע״ב ע״ש:
מיהו נראה ברור דאף לשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו היינו דוקא לענין חיוב מלקות אבל בהאי ודאי מודה דבכל פסולי קהל או כהונה שנבעלו אף שלא ע״י קידושין כדאיתא להדיא לעיל בברייתא דגר עמוני ומואבי שבא על הכהנת לויה וישראלית פסלוה משמע דבבא עליה שלא ע״י קידושין איירי כדמסקינן להדיא בפרק אלמנה לכ״ג דמקשה הש״ס אימא עד דאיכא תרתי דמקדש והדר בעיל ומשני בגמר׳ דומיא דאלמנה לכ״ג מה התם מביאה לחוד כו׳ וצריך לומר ג״כ לשיטה זו דדוקא לענין עיקר איסורא אמרינן דומיא דאלמנה לכ״ג משא״כ לענין מלקות לא אמרינן דומיא דאלמנה לכ״ג ואין להאריך כאן יותר ודו״ק:
גמ׳. אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה וכו׳.
לפי אביי יוצא דהאיסור דלא יקח נתפס כאיסור בפני עצמו ולכן לוקין על הקידושין. ומסתבר דכל זה דוקא באיסורי כהונה דכתיב בהו לא תקח אבל איסור לאו דממזר דכתיב בו לא יבוא ממזר בקהל ה׳ אזי גם אביי מודה דלא לוקין בלי ביאה.⁠א
ויש לעיין באיסור דלא ירבה לו נשים בנוגע למלך. דהרי מלשון הפסוק משמע דהאיסור הוא ליצור חלות אישות עם הרבה נשים ולכן מסתבר דלפי אביי האיסור הוא על הקידושין ולא צריך ביאה. אמנם משמע מדברי הרמב״ם (פרק ג מהלכות מלכים הל״ב) דהמלך רק עובר על האיסור אחרי ביאה וז״ל לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה, ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה עכ״ל.⁠ב וצ״ב מלשון הפסוק דלא ירבה לו נשים דמשמע דהאיסור הוא עצם יצירת האישות. ונראה לבאר דהרמב״ם סבור דהאיסור דלא ירבה לו נשים כולל לא רק נשים בקידושין ונישואין אלא גם פילגשים. וא״כ י״ל דבפילגשים אי אפשר לומר דעוברין על האיסור ביצירת האישות בלי ביאה דהרי אין קידושין בפילגש אלא יחוד בעלמא.⁠ג ומשו״ה פסק הרמב״ם דהמלך עובר על האיסור דלא ירבה לו נשים רק אחרי ביאה.
ובביאור שיטת רבא עיין בשיעורים לעיל (סו: ד״ה כל מקום).
א. אמנם בדעת רבא, הרמב״ם השווה איסורי לאווין לאיסורי כהונה. ועיין בזה בשיעורים לעיל (סו: ד״ה כל מקום שיש קידושין, אות ב).
ב. וע״ע בזה בשיעורי הרב לסנהדרין (כא.).
ג. אמנם עיין לעיל בשיעורים (ב. פתיחה למסכת, אות ה) רבינו זצ״ל נקט דיש חלות אישות מסויימת בין המלך והפילגש.
אמר אביי: כהן שקידש אשה אסורה לו — לוקה, בעל אשה אסורה — לוקה מלקות נוספות. ומסבירים: אם קידשלוקה משום ״לא יקח״, אם גם בעללוקה משום ״לא יחלל״. רבא אמר: אם בעללוקה, לא בעלאינו לוקה כלל. משום דכתיב [שנאמר]: ״לא יקח... ולא יחלל״, מה טעם אמרו לא יקחמשום לא יחלל שאינו מתחייב בלקיחה (קידושין) בלבד בלא ביאה המביאה לחילול.
Abaye says: A priest who betrothed a woman forbidden to him is flogged; if he engaged in sexual intercourse with her he is flogged additional lashes. The Gemara clarifies this: If he betrothed, he is flogged due to transgressing the prohibition of: “Shall he not take.” If he also engaged in intercourse, he is flogged due to transgressing the prohibition of: “He shall not profane.” Rava says: If he engaged in intercourse he is flogged; if he did not engage in intercourse, he is not flogged at all, because it is written: “Shall he not take…and he shall not profane,” which Rava understands to mean: For what reason is he commanded not to take? It is so that he not profane. Rava holds that he is not liable for taking, i.e., betrothing, the woman, but only for engaging in intercourse with her, as this leads to profanation.
עין משפט נר מצוהרש״יבעל המאורתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דוּמוֹדֶה אַבָּיֵי בְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁאִם קִידֵּשׁ וְלֹא בָּעַל שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה {דברים כ״ד:ד׳} לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא לֵיכָּא.

The Gemara notes: And although Abaye holds that the act of betrothal itself is forbidden, he concedes in the case of an Israelite who remarries his divorcée after she had been married to someone else in the interim, that if he betrothed her without engaging in intercourse, he is not flogged. Why not? It is as the Merciful One states in the Torah with regard to this prohibition: “Take her again to be his wife” (Deuteronomy 24:4), which indicates that the act of betrothal is forbidden only if it leads to the intimacy of marriage, and there is no such intimacy here since he has not engaged in intercourse with her.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומודה אביי – אע״ג דמחייב מלקות אקידושין באיסור כהונה הכא הוא דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה ולא תלה הכתוב את זה בזה בפירוש אבל ישראל המחזיר גרושתו משנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אע״ג דכתיב לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו אזהרה שלא יקדשנה מודה הוא דאינו לוקה עד שיבעל דבהדיא תלה רחמנא קידושין בביאה.
לקחתה להיות לו לאשה – דכיון דקיחה הוא קידושין להיות לו לאשה אישות של ביאה קאמר.
הא דאמרינן ומודה אביי (אפילו) במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה – כלפי שאמר אביי באלמנה לכהן גדול דבקדושין לחודייהו (הוה)⁠א לקי משום דכתיב לא יקח שמא יעלה על הלבב לומר כן במחזיר גרושתו שכך כתוב בה נמי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לפיכך הוצרך לפרש דשאני התם דכתיב להיות לו לאשה משעת ביאה הוא לוקהג ולא משעת קדושין וכן נמי משום שאמר בעל בלא קדושין לוקהד הוצרך לומר שהוא מודה במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקהה. אבל רבא שאמר לא בעל אינו לוקה לא הוצרך לומר שהוא מודה בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקהו שהוא לא חלק אלא על קדש ולא בעל אבל על בעל ולא קדש לא חלק, אלא שמא תאמר כי היכי דאמר רבא משום לא יקח בלאו לא יחלל אינו לוקה אף בלא יחלל בלאו לא יקח לא ילקה ששניהם תלויין זה בזה קמ״ל. וזה שאמרו שניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה שלא תאמר ילקהז משעת בעילה ואע״פ שכתוב בה קיחה ככהן גדול באלמנה קא משמע לן דהתם לא יחלל באפי נפשיה הוא אבל הכא קיחה בביאה כתיבה. אבל לא נאמרו דברים הללו כלל אלא בחייבי לאוין של קדושין כלומר במקומות שכתוב בהן לאו בקיחה כגון אלו האמורים כאן מחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול והוא הדין לגרושה וחללה וזונה להדיוט דהא גמרינן להו מהדדי הכא וכדפירש רש״י ז״ל אבל ממזרת ונתינה לישראל הדבר ידוע שעל הקדושין אינו לוקה שהרי אין כתוב בהן לאו בקיחה ועל ביאה בלא קדושין לוקהח כמו שהכתוב מפרש וצווח לא יבא שהוא הבעילה. ומפורש נמי בפרק אלו נערותט ד׳ כ״ט ע״ב דאקשינן בהדיא אי כרבי יצחק קשיא ממזרת אמאי יש לה קנס שאין אדם לוקה ומשלם, אלמא איכא מלקות בממזרת בלא קדושין והוא הדין לעמוני ומואבי ופצוע דכא ושאר כלי חייבי לאוין כיוצא בהן.
והדבר פשוט וידוע והוצרכתי לכותבו מפני שאחד מגדולי המחברים האחרונים1 כתב בחבורו שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם כן קדש, ותלה עצמו בהלכה זו משום שאמר דמודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שחייב אלמא בשאר חייבי לאוין אינו כן. ולא דקדק כן במה שאמרו ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלמא בשאר חייבי לאוין לוקהכ וכבר פירשנו עיקרל. ועוד שאפילו כדבריו אין שאר חייבי לאוין דומין לאלו שכתוב בהן לאו בקיחה ולא הוזכר בשמועה זו (לא)⁠2 אלאמ חייבי לאווין של קיחה כמו (שכתב)⁠3 שכתבנונ ואינו צריך לפנים. ובודאי מקצת עריות שכתוב בהן קיחה כגון אשת אב ואחות אשה אינו לוקה על הקדושין דהא לא תפסי בה ומאי קאמר רחמנא לא יהא לך בה קיחה ואי בעל לקיס עלייהו דכתיבע לגלות ערותה ולא יגלה ועוד דאיתקשו כלהו עריות ואין לנו חייבי לאוין דקיחה חוץ מאלו שבשמועה זו אלא יבמה למאן דאמרפ לא תהיה לאו הוא ולדידיה קדש לוקהצ בעל אינו לוקה4ק. והבא על הנתינה בעל לוקהר קידש אינו לוקה ואע״ג דכתיב לא תתחתן לומר לך דאפילו בגרותן דאית להו חתנות אסורות אינו חייב מלקות על הקדושין בלחוד דכיוןש דקרא בין בגירותן בין בגיותן כתיב כדמוכח בע״זת וכדפרישיתא, ובגיותן לא תפסי בהו קדושין, נמצא שאין בכלל חתון זה קדושין אלא ביאה בלחוד ודרך חתנות כדאיתא בע״ז, והיינו דתנןב ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינן הבא על גרושתו משנשאת והכי נמי מוכח בפרק משוח מלחמהג (סוטה מ״ד.) בנתינה וכן פירש רש״י ז״ל שם:
א. בכת״י אינו.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: עליך.
ג. נוסף ע״פ כת״י.
ד. ע״פ כת״י. ובנדפס: חייב.
ה. ולא נתבאר אם כוונתו שאינו מודה לרבא, אלא מודה שכאן לא לוקה על קידושין לבד, וכאן אינו לוקה על בעילה לבד, אלא על קידושין ובעילה, אבל אינו כרבא, שלרבא באלמנה לכהן גדול כשבעל לוקה שתים, וכאן לוקה אחת, וכן דעת הרמב״ם גירושין פי״א הי״ב והריטב״א, אך הרש״ש כתב שמודה היינו לרבא, ואם בעל לוקה שתים.
ו. ע״פ כת״י. ובנדפס: שחייב.
ז. ע״פ כת״י. ובנדפס: חייב.
ח. ע״פ כת״י. ובנדפס: חייב.
ט. כתובות.
י. נוסף ע״פ כת״י.
כ. ע״פ כת״י. ובנדפס: חייב.
ל. ובשו״ת הרמב״ם סי׳ שמה כתב שאביי ורבא נחלקו בכל חייבי לאוין ולא רק באיסור כהנים, שלאביי לוקה בבעל חוץ ממחזיר גרושתו שאינו לוקה עד שיקדש ויבעול, ורבא סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין אינו לוקה עד שיבעול אחר הקדושין כמחזיר גרושתו חוץ מאלמנה לכהן גדול שאם בעל לוקה ואע״פ שלא קדש.
מ. נוסף ע״פ כת״י.
נ. ע״פ כת״י.
ס. ע״פ כת״י. ובנדפס: חייב.
ע. ויקרא יח.
פ. שמואל ביבמות צב ע״ב.
צ. לא נתבאר אם בקידש לבד בלי בעל לוקה, או שרק בקידש ובעל לוקה. בקובץ הערות סי׳ מה פירש בדעתו שבקידש לבד לוקה. ותמה על רבינו מדבריו ביבמות צב ע״ב שהקשו בגמרא שם על מה שיבמה שנתקדשה לשוק אסורה למקדש שלא יהא חוטא נשכר, ומאי שנא מאשת איש שנתקדשה שאינה אסורה למקדש משום שלא עשתה איסור, ואיך תהא יבמה חמורה מאשת איש. ולדברי רבינו יש חילוק ביניהם, שאשת איש שנתקדשה לא עשתה איסור בגוף הקידושין עצמן, אך יבמה שנתקדשה עוברת בלאו על עצם הקידושין.
ק. בחידושי הפלאה ליבמות צז ע״א הקשה מיבמות שם שאמרו שהפסוק לא יגלה כנף אביו בא לשומרת יבם של אביו, והקשו שאסורה כבר משום דודתו, ותירצו שנכתב לעבור עליו בשני לאוין, והקשו שאסורה משום יבמה לשוק, ותירצו לעבור עליו בשלש לאוין, ולפי מה שנתבאר שאיסור יבמה לשוק הוא רק אם קידש, לא שייך שיעבור על איסור יבמה לשוק שהרי היא דודתו ולא תפסי בה קידושין. אך בקובץ הערות שם כתב שמאחר שבדודתו לא תפסי קידושין עובר בביאה אף בלא קידושין כמו בזונה גויה שעובר בביאה בלי קידושין. אך בשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ כג כתב שאין לומר כן, שבפשטות נראה שכיון שמצד יבמה לשוק צריך קידושין אף שיש בזה משום דודתו לא שייך שיתחייב על יבמה לשוק בלי קדושין. אלא כתב שתירוץ זה של הגמרא הוא לרב שאין קידושין תופסים ביבמה ולדידיה לוקה אף בביאה לחוד בלא קידושין. ולמאי דקיימא לן שקידושין תופסין ביבמה לשוק מספק, זנות בלא קדושין הוי ספק איסור תורה מלאו דיבמה לשוק. ודעת החינוך מצוה תקצז שעובר באיסור יבמה לשוק אף בביאה בלא קידושין. ורא״ז ציין לרמב״ם הלכות יבום פ״ב הי״ח שמשמע שאינו לוקה אלא אם בעל. ובחינוך מצוה תקצז סתם שאם בעל לוקה. וכתב המנחת חינוך בדעתו שחייב על הביאה לבד אף בלא קידושין.
ר. ע״פ כת״י. ובנדפס: חייב.
ש. מכאן עד תיבות כדאיתא בע״ז הוא מכת״י.
ת. לו ע״ב.
ג. סוטה.
1. הגהת הגרא״ז: רמב״ם פט״ו מה׳ איסו״ב ה״ב.
2. הגהת הגרא״ז: אלא.
3. הגהת הגרא״ז: שכתבנו.
4. הגהת הגרא״ז: עיין ברמב״ם פ״ג מה׳ יבום הל׳ י״ח.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה – פי׳ דאע״ג דכהן שקידש ולא בעל מיחייב אביי הכא מודה דפטור ואע״ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת׳ דהיינו קיחה דקידושין בהא מודה דגררא דביא׳ הם דכתיב לקחת׳ להיות לו לאשה.
גמ׳ קידש ולא בעל שאינו לוקה. עיין יבמות דף י ע״ב תוס׳ ד״ה החולץ:
ומעירים שלמרות שאביי סבור שיש איסור בקידושין בעצמם, מודה אביי באדם מישראל המחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר ונתגרשה או נתאלמנה, שאם קידש אותה ולא בעלשאינו לוקה. ומדוע — שכן ״לקחתה להיות לו לאשה״ (דברים כד, ד) אמר רחמנא [אמרה תורה] בענין זה, משמע שאין איסור בקידושין (״לקחתה״) אלא אם כן היתה בהם אישות (״לאשה״), והא ליכא [והרי אין כאן] אישות, שהרי לא בא עליה.
The Gemara notes: And although Abaye holds that the act of betrothal itself is forbidden, he concedes in the case of an Israelite who remarries his divorcée after she had been married to someone else in the interim, that if he betrothed her without engaging in intercourse, he is not flogged. Why not? It is as the Merciful One states in the Torah with regard to this prohibition: “Take her again to be his wife” (Deuteronomy 24:4), which indicates that the act of betrothal is forbidden only if it leads to the intimacy of marriage, and there is no such intimacy here since he has not engaged in intercourse with her.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הוּמוֹדֶה רָבָא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִידֵּשׁ שֶׁלּוֹקֶה וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו אָמַר רַחֲמָנָא וַהֲרֵי הוּא חִילֵּל ווּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים בְּמַחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁאִם בָּעַל וְלֹא קִידֵּשׁ שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה דֶּרֶךְ לִיקּוּחִין אָסְרָה תּוֹרָה.:

And conversely, Rava concedes in the case of a High Priest with a widow, that if he engaged in sexual intercourse without betrothing her, he is flogged for the act of intercourse, as the Merciful One states in the Torah: “And he shall not profane his offspring among his people” (Leviticus 21:15), and he has profaned her with his act of intercourse. And they both concede in the case of the prohibition with regard to one who remarries his divorcée that if he engaged in intercourse with her without betrothing her he is not flogged, because the Torah forbade them to reestablish their union only through the manner of taking, i.e., betrothal, but it did not prohibit the act of intercourse on its own.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומודה רבא – אע״ג דבעי באיסור כהונה תרתי דוקא ביאה אחר קידושין הוא דבעי דאקידושין לחודייהו לא לקי.
אבל בעל ולא קידש – מודה הוא שהבעילה אינה תלויה בקידושין דלא יחלל אמר רחמנא והרי חילל.
ושניהם מודים במחזיר גרושתו – אע״פ שלדברי שניהם כהן בפסולה לו לוקה על ביאה בלא קידושין מודים הם בישראל המחזיר גרושתו משנישאת שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה.
ה״ג: דרך ליקוחין אסרה תורה – על הביאה לא פרט לאו אלא על ידי ליקוחין דלא יוכל לשוב לקחתה כתיב.
מ״ט דרך ליקוחין אסרה תורה – פי׳ דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כתיב ה״ג בקונט׳ ול״ג דרך הויה אסרה תורה לפי דמהאי קרא דהויה מפיק לעיל דבעי ביאה להתחייב המחזיר גרושתו והשתא הויה מפיק מינה שאין חייב במחזיר גרושתו אלא א״כ קידש ושמא י״ל דנוכל לגרוס דרך הויה אסרה תורה לפי דלעיל דריש ליה מלאשה דמשמע דרך של אישות דהיינו ביאה והכא דריש מלהיות דמשמע הויה שהן קידושין.
ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה וכ״ת מאי מודה הא בהדיא אמרה בעל לוקה הכי קאמרינן דלא תימ׳ כשם שאינו חייב בעל לא יקח לחודיה כך אינו חייב על לא יחלל לחודי׳ דתרווייהו צריכי אהדדי ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה וכי אמר רבא בעל לוקה היינו בשקיד׳ ובעל אבל על חד מנייהו באנפי נפשי׳ לא לקי כדאסקי׳ במחזיר גרושתו שאינו חייב עד שיקדש ויבעול קא משמע לן דרבא הכי קאמר דאפילו בעל לחוד בלא קדושין לוקה אחת ואם קידש ובעל לוקה שתים כדפרישית לעיל.
ויש מרבותינו ז״ל שהיו למדין מכאן דבשאר חייבי לאוין לא מחייב בביאה בלאו דהא לא מודה רבא אלא בכ״ג באלמנה הא בשאר חייבי לאוין אינו חייב בביאה בלא קידושין והא ליתא כלל דא״כ אדדייקי׳ מהכ׳ לפטורה נדוק מאידך לחיובא דאמרי׳ ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ודוקא בהא משום דדרך הוייה אסרה תורה הא בשאר חיובי לאוין לוקה וקשי׳ מימר׳ דרבא אהדדי אלא ודאי דהא לית׳ ועיקרן של דברים שלא עלה על דעת מעולם לחייב על קדושין או לתלות ביאה בקידושין אלא בהני לאוין דכ״ג ומחזיר גרושתו דכתיב בהו קיחה שהוא לשון קידושין דבכהן כתיב לא יקח ובאידך כתיב לשוב לקחת׳. אבל שאר חייבי לאוין בביאה תלינהו רחמנא דכתיב לא יבא ולא הזכיר שם קידושין כלל הילכך אין טעם לחייב בהם משום מקדש ולא לפטור בהם בעילה בלא קדושין וזה פשוט ומושכל ראשון. ובהדיא אמרינן בפרק אלו נערות שיש להם קנס דמנינן הבא על הממזרת שיש לה קנס דאי כר׳ יצחק דאמר אין אדם לוקה ומשלם קשיא ממזרת היאך משלם קנס כיון שהו׳ לוקה אלמא האונס הממזרת לוקה בהתרא׳ והא קי״ל דבאונס ומפתה ליכא קידושין וכדאיתא במכילתין לעיל אלא בעל ולא קידש בחייבי לאוין לוקה ולא הזכירו קידושין אלא באלו דכתיב בהו קיחה ולא עוד אלא שאפי׳ באיסורי עריות שיש בהם קיחה כגון אשת אב ואחות אשה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וכתיב ואשה אל אחורה לא תקח אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל. ואם בעל ולא קידש חייב שלא אמרו קידושין ולחייב לעכב בביאה אלא במקום שנא׳ קיחה והוא מקום שתופסין קידושין דקיחה דאזהר בהו היינו שלא לקדש ככהן באלמנה גרושה וחללה זונה ובמחזיר גרושתו אבל בעריות שאין קדושין תופסין בהם אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי ולאו דאית בהן היינו ביאה כדכתיב ולא יגלה ואפילו בביאה בלא קידושין שהקדושין כמאן דליתנהו דמו דלא אהני ולא חיילי כלל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן ליה בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף היא אינה אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפילו אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות דהוה ס״ד דתהוי כגיורת דכשרה בישראל תדע דהא קרא בין בגרותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מילתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאינו לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה״ה בגירותן שאין לוקה משום קדושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתא ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינו כהן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משניסת משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה. ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהיה דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוייה וקידושין קדושין תופסין בה ה״ל בלא יקח ולדידיה קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל.
ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה – פירוש דלא תימא דכי היכי דכהן באלמנה או גרושה לדברי שניהם בעל ולא קידש לוקה ואין לא יקח מעכב דה״ה בהאי דשאני התם דכתיב לא יחלל באנפי נפשיה לחייבי עליה לחוד בלא קיחה אבל במחזיר גרושתו ערבינהו קרא לקיחה והוויה דכתיב לקחתה להית לו לאשה אינו חייב אלא דרך הוייה הלכך לא מחייב עד דאיכא קדושין וביאה ומסתבר לי דכי איתנהו לתרוייהו לא מחייב אלא חדא כיון דערבינהו וכתב איתא בדידה (צ״ל וכתבינהו בהדדי ד״ה).
תניא רבי יהודה גר זכר שנשא בת ישראל כבת חלל שנשא ישראל שפסולה לכהונה והדין ניתן כו׳ עד מצרי שני יוכיח פירוש שנשא בת ישראל שאין יצירתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה ואתיא כר״ל. כדפיריש׳ לעיל ונכון אבל רש״י ז״ל מפרש והוא מצרי שבא על מצרית ראשונה יוכיח שבתו פסולה לכהונה לדברי הכל והשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה דמצרי במצרית ליכא שום עבירה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבי אליעזר דדריש מזרע ואפי׳ מקצת זרע כדלקמן ולא עביד האי ק״ו דר״י משום קרא דכתיב מזרע מפיק מיניה אי נמי דרבי יהודה מייתי ליה במה הצד דגר פוסל בביאתו ורבי אליעזר לא סבר ליה דגר פוסל בביאתו כדאמרינן בסמוך ורש״י ז״ל נותן טעם אחר בדבר ואינו נכון תניא רשב״י אומר גיורת פחות׳ מבת ג׳ שנים ויום א׳ כשרה לכהונה פירש״י ז״ל דלא מפסל׳ משום זונה ולכאורה נראה מדבריו דרבנן דפסלי היינו משום דמחזקי לה שנבעלה לעכו״ם בגיותה והויה זונה ול״נ חדא דהא ביאתה לאו ביאה היא בשום מקום ולא בעריות לחיובא ותו דהא בדאורייתא פליגי ואלו האי איסורא דרבנן הוא דחיישי לה שנבעלה לפי שסתם כותית הם זונות ועוד דהא״ר יוחנן וכלן מקרא א׳ דרשו ובמשמעות הכתוב פליגי ומשום גזירת הכתוב אתו עלה זה לכשרות וזה לפסלות ואף על גב דמקרא זה דברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל ופירש וכדאמרינן בעלמא הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש וזה מבואר ותו לא מידי אבל י״ל לפי׳ רש״י ז״ל דודאי מה שפי׳ יחזקאל היינו משום דאשמועינן דזו בכלל זונה ולא מפני שנבעלה אלא כל שנולד׳ בגויית חל עליה שם זונה שהרי אין הדעת נותנת שיחזקאל איסורי כהונה שלא נאמרה בתורה כלל בענין זה שהאריך בו הכתוב כ״כ.
מאי אפילו – פי׳ אמאי אסקיה תרי דרגי שאמרו שניהם שהוא עובר בחדא סגי ופריק דלרבותא נקט דאפילו בהא לא מהימנא.
ומצד שני מודה רבא בכהן גדול באלמנה, שאם בעל ולא קידששלוקה גם על הבעילה בלבד, כי ״ולא יחלל זרעו בעמיו״ אמר רחמנא [אמרה תורה] והרי הוא חילל אותה בביאתו. ושניהם מודים במחזיר גרושתו, שאם בעל ולא קידששאינו לוקה, משום דרך ליקוחין אסרה תורה (כאמור ״לקחתה״), ולא אסרה באיסור זה את הביאה בלבד.
And conversely, Rava concedes in the case of a High Priest with a widow, that if he engaged in sexual intercourse without betrothing her, he is flogged for the act of intercourse, as the Merciful One states in the Torah: “And he shall not profane his offspring among his people” (Leviticus 21:15), and he has profaned her with his act of intercourse. And they both concede in the case of the prohibition with regard to one who remarries his divorcée that if he engaged in intercourse with her without betrothing her he is not flogged, because the Torah forbade them to reestablish their union only through the manner of taking, i.e., betrothal, but it did not prohibit the act of intercourse on its own.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל.: תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּת גֵּר זָכָר כְּבַת חָלָל זָכָר וְהַדִּין נוֹתֵן מָה חָלָל שֶׁבָּא מִטִּפָּה כְּשֵׁרָה בִּתּוֹ פְּסוּלָה גֵּר שֶׁבָּא מִטִּפָּה פְּסוּלָה אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּתּוֹ פְּסוּלָה.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: The daughter of a male convert is like the daughter of a male ḥalal, and is prohibited from marrying into the priesthood. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The daughter of a male convert is like the daughter of a male ḥalal, and is prohibited from marrying into the priesthood. And logic dictates that this is so: Just as in the case of a ḥalal, who comes from a fit drop of semen, as both his parents are Jewish, his daughter is nevertheless unfit to marry into the priesthood, in the case of a convert, who comes from an unfit drop, as he was born a gentile, is it not logical that his daughter should be unfit to marry into the priesthood?
רש״יתוספות רי״דרמב״ןפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בתו פסולה – כדאמרן לעיל (דף עז.) מקיש זרעו לו מה הוא מחלל זרעו אף בנו מחלל זרעו.
רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר – תניא בתוספתא קדושין בסוף פרק הנותן רשות כהנת לויה וישראלית שנשאו לגר לעבד משוחרר הולד עבד. משוחרר נראה לי דסתם תוספתא ר׳ יהודה ולהכי קרי להו לולדות גר ועבד משוחרר לומר שאם היא נקיבה אסורה לכהן אף על פי שאמן ישראלית בתר גר ועבד משוחרר אזלינן.
הא דתנן רבי אליעזר אומר ישראל שנשא גיורת וכו׳ בתו כשרה לכהונה ולית ליה ק״ו דרבי יהודה משום דקרא מפיק ליה מיניה משום דכתיב בתולות (ו)⁠מזרע משמע אפילו מקצת זרע, וכן משמע (הני מילי)⁠א בכל מקום, ור״י דאמר עד דאיכא כל זרע לאו משוםב משמעותו של מקרא אמר כן אלא ק״ו מזקיקו לכך ודחיק קרא משום ק״ו, ורבי אליעזר סבר שאי אפשר לומר מזרע כל זרע הלכך קא מפיק מק״ו. ור״ש ז״ל מפרש טעמיה דרבי אליעזר משום דשאינןג ברוב הקהל לאו מה הצד הוא מאחר שאין בהם בעצמן צד שוה וקאמר דהיינו דומיא דצד חמור ולא דייק דהתם בפרכא והכא בעיקר דינא וליכא פלוגתא:
א. אינו בכת״י. ויש גורסים המ״ם.
ב. נוסף ע״פ כת״י.
ג. ע״פ כת״י.
שם תניא ר״י אומר בת גר זכר כו׳ והדין נותן. אע״ג דבסמוך מייתי לה בגמ׳ מקרא דיחזקאל דמפורש בהדיא אפ״ה ניחא ליה לאתויי דמקמי דאתא יחזקאל נמי הוי אתא מדינא ובסמוך ניחא ליה לאתויי מקרא דיחזקאל דמפורש בהדיא בקרא למאי דסבירא ליה לר׳ יהודה או משום דלא תיקשי ליה מקרא דיחזקאל דכתיב מזרע ישראל והוי משמע אפילו מקצת זרע וכדשמעינן ליה לרבי יהודא גופא בכמה דוכתי דדריש דמו אפילו מקצת דמו וכיוצא בזה כמ״ש הריטב״א ז״ל ואהא קאמר בסמוך דאפ״ה לא קשי׳ לר׳ יהודה דמזרע ישראל ודאי משמע ליה דאזרע אב קאי כן נ״ל ועיין בסמוך:
גמ׳. רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל.
בענין ולד דגר או גיורת
א) מחלוקת רבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב
לפי רבי יהודה וראב״י מבואר דגירות הוי שם פסול דעובר מדור לדור. אמנם רבי יהודה וראב״י נחלקו באיזה היכי תמצי הולד אסורה לכהן. דלפי רבי יהודה הכל תלוי באב, ולפי ראב״י אם יש הורה אחד מישראל דאינו גר, אזי הבת מותרת לכהונה. וצ״ב במאי פליגי.
ונראה דצריך להקדים את המחלוקת בין הר״ן והרמב״ם האם הבן של גר ובת ישראל מותר בממזרת. דהר״ן (ל: בדפי הרי״ף ד״ה ומותר) נקט דהולד מותר בממזרת כמו אביו, וז״ל אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר (סו:) עכ״ל. אמנם הר״ן הביא מהרמב״ם (פרק טו מהלכות איסו״ב הל״ט) דהולד של גר ובת ישראל הוי ישראל גמור ואסור בממזרת, דכתב הרמב״ם וז״ל גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ״ל.
ומסתבר לומר דיש יסוד אחד לשיטת רבי יהודה והר״ן. דהיינו דחלות גירות הוי דין בקהל ומשפחת גרים ולכן הכל תלוי אם האב הוי גר. דאם יש לולד אב גר אזי הולד נחשב כחלק של קהל גרים (דחל בגלל האב), ולכן הולד מותר בממזרת ואסורה לכהן. אמנם בישראל שנשא גיורת הולד הוי ישראל גמור דמותר בכהן ואסור בממזר, מפני דחלות שם קהל גרים אינו חל מחמת האם. וגם י״ל דהרמב״ם וראב״י הוו חד סברא, דהיינו דחלות פסול דגירות חל בולד רק אם שני ההורים הויים גרים. אמנם כל היכא דיש הורה אחד דאינו גר אזי יש גזה״כ דאפי׳ מקצת זרע ישראל מכשיר את הולד לגמרי.
אמנם מסתבר דהר״ן גם יכול לסבור כמו ראב״י. ולפי״ז גר שנשא בת ישראל הולד מותר בכהן ומותר בממזר. והביאור הוא כי חלות שם גירות הוי חלות דין קהל דחל רק ע״י האב, אלא דבנוגע לאיסור גיורת לכהונה ישנה גזה״כ דאפי׳ מקצת זרע ישראל מכשיר את בתה גר וישראלית לכהונה.
אמנם לכאורה קשה לומר דהרמב״ם סובר כמו רבי יהודה, כלומר דבת גר וישראלית אסורה לממזר וגם ואסורה לכהן. דהרי אם היא אסורה לכהן מפני דחלות שם גיורת חלה בה מחמת האב מדין אזי מאחר שיש לה דין ושם גיורת צ״ע למה אסורה היא לממזר.⁠א
ב) בן גר לשררה ולב״ד דחליצה
ועוד יש לעיין בדין בן גר וישראלית בנוגע לשררה ומלכות. דאיתא בגמ׳ (יבמות קב.) דצריך אמו מישראל וז״ל אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה, שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חבירו גר, ואם היתה אמו מישראל דן אפי׳ ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר ונקרא שמו בישראל עכ״ל. יוצא מרהיטת הגמ׳ דבן של גר וגיורת פסול למלכות ושררות, אמנם בן של גר ובת ישראל כשר למלכות ולשאר שררות. ולפי הרמב״ם הדין הזה שפיר מובן דהרי גר שנשא ישראלית הולד הוי ישראל גמור בלי חלות שם גר כלל. ובאמת כך פסק הרמב״ם (פרק א מהלכות מלכים הל״ד) וז״ל אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל עכ״ל.
אמנם לפי הר״ן לכאורה צ״ע דהרי בן של גר וישראלית מותר בממזרת מכיון דעדיין יש בו חלות שם גר, וא״כ היאך הוא כשר למלכות. וצ״ל דיש גזה״כ מיוחדת של מקרב אחיך דכשרות למלכות תלוי בדין האם. ולכן, אע״פ דעדיין הוא מקהל גרים מפאת האב שלו והוא מותר בממזרת, מ״מ הוא עוד כלול בדין ״מקרב אחיך״ דתלוי אך ורק באמו מישראל. ונראה לבאר דבנוגע לשררה אין פסול בעצם חלות שם של גר, אלא דיסוד הפסול הוא בשם נכרי (כלשון הפסוק שם ״לא תוכל לתת עליך איש נכרי״) דעדיין נשאר במקצת בגר. ולכן כל מי שאמו מישראל הוי ישראל גמור בלי שום שם נכרי ומוגדר מקרב אחיך וכשר לשררה. אמנם בן של גר וישראלית אע״פ דהוא ישראל גמור, עדיין חל בו חלות שם קהל גרים ומותר איפוא בממזרת.
ועוד יש להעיר דהתוס׳ (סוטה מא: ד״ה אותו) נקטו דאע״פ דלשאר שררות צריך רק אמו מישראל אבל האב יכול להיות גר, להיות מלך צריך שגם האב וגם האם יהיו מישראל ולא מגרים. ולכאורה נראה לבאר את זה על פי הר״ן דבאמו מישראל עדיין יש לולד חלות שם גר בנוגע להיתר ממזרת. ולכן מובן דכדי להיות מלך צריך אדם שאין בו שום חלות שם אחר חוץ מחלות שם ישראל.
ובנוגע לבן גר או גיורת להיות בב״ד לחליצה, נחלקו הראשונים. דהרמב״ם (פרק ד מהלכות חליצה הל״ה) פסק דצריך שיהא אביו ואמו מישראל, וז״ל ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל עכ״ל. והתוס׳ (יבמות קב. ד״ה לענין חליצה) נקטו דהכל תלוי באביו מישראל. אמנם לכאורה זה לא קשור למחלוקת בין הר״ן והרמב״ם בנוגע לולד של גר וישראלית דהרי בענין חליצה יש גזה״כ מיוחדת כדמבואר בגמ׳ (יבמות קב.) וז״ל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל עכ״ל, ונחלקו המפרשים בגדר הגזה״כ.
ג) פצוע דכא כהן לבת גר וישראלית
ובענין מחלוקת הר״ן והרמב״ם האם בת גר וישראלית מותרת לממזר, עיין ביבמות (נז.) דיתכן דהגמ׳ עצמה נסתפקה בזה.⁠ב דאיתא שם וז״ל גופא, בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, מהו שיאכילנה בתרומה עכ״ל. ובהמשך הגמ׳ ביארה דהספק הוא לפי ראב״י דבת גר וישראלית מותרת לכהן וז״ל אלא אליבא דהאי תנא, דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל, והכי קמיבעיא ליה כשרות מיתוספא בה ואכלה, או דלמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה וכו׳ וש״מ כשרות איתוספא בה ואכלה עכ״ל.
ויש לרש״י ב׳ לשונות בהסבר ההיכי תמצי והצדדים דספיקת הגמ׳. ואלו דבריו בפירוש הראשון שלו וז״ל ״אליבא דהאי תנא קמיבעיא ליה״ - לר׳ יוחנן וכגון דאמה מישראל. ״כשרות איתוספא בה״ - וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל. ״או דלמא קדושה נמי איתוספא בה״ - וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה עכ״ל.
לפי הפירוש הראשון של רש״י הגמ׳ מיירי בבת גר וישראלית לדעת ראב״י דהיא כשרה לכהונה. הצד ד״כשרות איתופסא בה״ פירושו דאע״פ דהיא כשרה לכהונה מ״מ אין לה קדושה והיא מותרת לפצוע דכא. הצד ד״קדושה איתופסא בה״ פירושו דמכיון דהיא כשרה לכהונה א״כ מוכח דיש לה קדושה כמו ישראלית גמורה ואסורה לינשא לפצוע דכא. ונמצא דזה דומה למחלוקת הראשונים האם בת גר וישראלית דהיא כשרה לכהונה אסורה לממזר או מותרת לממזר. ומסקנת הגמ׳ היא דבת גר וישראלית כשרה לכהונה ומותרת לפצוע דכא וזה כמו שיטת הר״ן דהיא כשרה לכהן ולממזר.
אמנם יש לרש״י עוד פירוש בגמ׳, וז״ל לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב״י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה או דלמא קדושה איתוספא בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה ולשון ראשון נראה עיקר עכ״ל.
לפי הפירוש השני של רש״י הגמ׳ איירי בבת גר וגיורת אליבא דראב״י דפסולה לכהן. הצד ד״כשרות איתופסא בה״ פירושו דהיכא דאמה מישראל היא מותרת לכהן מפני דנקראת קהל, אמנם אם אביה ואמה הם גרים אזי היא לא חלק של קהל ואסורה לכהן ומותרת לפצוע דכא. והצד ד״קדושה איתופסא בה״ פירושו דהיכא דאמה מישראל היא מותרת לכהן מפני דהיא קדושה, אמנם אם אביה ואמה הוו גרים אזי אין לה קדושה אבל היא נקראת קהל ואסורה לפצוע דכא.
מסקנת הגמ׳ דכשרות איתוספא בה, דהיינו דבת גר וגיורת אסורה לכהן ומותרת לפצוע דכא. ולכאורה הצד הזה מובן, דמכיון דעדיין נשאר בבת גר וגירות חלות שם גיורת והיא אסורה לכהן וממילא היא מותרת לפצוע דכא. אמנם לכאורה ההו״א של הגמ׳ דבת גר וגיורת אסורה לכהן ואסורה לפצוע דכא קשה להבין, דהרי למה היא נחשבת כקהל ישראל להיות אסורה לפצוע דכא אם היא גם אסורה לכהן. וצ״ל דכשרות דגר לפסולי קהל תלוי בחלות קדושת ישראל, דהיינו דלגר בעצמו חסרה במקצת קדושת ישראל מכיון דנולד כגוי. אמנם בבת גר וגיורת דנולדה בקדושה יש לה קדושת ישראל גמורה ולכן אסורה היא לפצוע דכא וממזר.⁠ג אמנם האיסור של גיורת לכהונה תלוי בחלות שם ופסול דמשפחת גר דחל בבת גר וגיורת מהוריה אע״פ דיש בה קדושת ישראל גמורה.
בגדר מיאון - יבמות קח.-קח:
מבואר במשנה (יבמות קח.) דקטנה שמיאנה אינה נחשבת כגרושה ומותרת לכהן וז״ל הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה עכ״ל. ויש בגמ׳ שם עוד חידוש דאפי׳ אם היא נשאת לאדם, נתגרשה ממנו ונאסרה לכהנים, ואז חזרה ונישאת לאדם הזה ומיאנה בו אזי אתי מיאון ומבטל גט והיא מותרת לכהן. והרמב״ם (פרק יז מהלכות איסו״ב הלי״ח) הביא את זה להלכה וז״ל אחת גרושה מן האירוסין או מן הנישואין אבל הממאנת אפילו גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו ה״ז מותרת לכהן עכ״ל.
אמנם, גם מדוייק במשנה שם דאם לאחר הגירושין היא נישאת לאדם אחר ומיאן בו דהמיאון לאדם השני אינו מפקיע את הגט של האדם הראשון. והגמ׳ הקשה דאם מיאון דידיה מבטל גט דידיה, למה לא נאמר דמיאון דאדם שני מבטל גט דידיה וז״ל אלמא אתי מיאון ומבטל גט, ורמינהי הממאנת באיש, ונשאת לאחר וגירשה, לאחר ומיאנה בו, לאחר וגירשה, זה הכלל כל שיצתה הימנו בגט אסורה לחזור לו, במיאון מותרת לחזור לו, אלמא לא אתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה עכ״ל. ובמקום לתרץ דמיאון יכול לבטל האישות הקדום דאיש הזה ולא של איש אחר, שני תירוצי הגמ׳ מניחים דמעיקר הדין אין הבדל בין האישות דידיה לבין האישות דאחר, וז״ל אמר רב יהודה אמר שמואל תברא, מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבא ומאי קושיא, ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה, מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, ומאי שנא מיאון דחבריה דלא מבטל גיטא דידיה, איידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזל משבש ומייתי לה (רש״י - עד דממאנת בבתרא ומהדר לה), מיאון דידיה נמי לא ליבטל גיטא דידיה, דאיידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזיל משבש ומייתי לה, הא כבר שבשא ולא אישבשא (רש״י - שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו הילכך ליכא למיחש לה לשיבושא) עכ״ל. ויוצא מהגמ׳ דמעיקר הדין גם מיאון דשני מבטל גט דראשון, אלא דיש חשש מדרבנן של שיבוש ולכן העמידו את דין גירושין דראשון על תילו והיא אסורה לחזור אליו.
ונראה לבאר דמיאון אינו מבטל רק את האישות הזאת דמיאנה בה אלא גם מחילה חלות דין בגברא דהאשה דהיא אינה בת אישות. ולכן מעיקר הדין ומסברא יתכן דמיאון דשני מהני לעקור דיני גירושין דראשון.⁠ד
והנה הגמ׳ דשקיל וטרי בדין דמיאון דשני אחרי הגט דראשון איירי באיסור מחזיר גרושתו. אמנם נחלקו הראשונים מהו הדין בנוגע לאיסור דגרושה לכהן. דהנה הטור (אה״ע סימן ו) כתב וז״ל ואע״ג דקי״ל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, ה״מ לענין שלא תחזור לו דטעמא משום דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזל ומשבש לה ועבד דממאנת בחבריה והדר אזיל ונסיב לה אבל לענין להתירה לכהן אין חילוק בין מיאון דחבריה למיאון דידיה עכ״ל. כלומר, דמכיון דמבואר בגמ׳ דמעיקר הדין מיאון דשני לא מהני לגירושין דראשון בנוגע לאיסור מחזיר גרושתו מטעם מסויים דקשורה לאיסור מחזיר גרושתו, נמצא דהמיאון דשני אכן מהני להפקיע גירושין דראשון בנוגע לאיסור לכהונה. אמנם הרמב״ם (פרק יא מהלכות גירושין הלט״ז) הביא את דין הגמ׳ סתם ומשמע מדבריו דהמיאון דשני אינו מהני כלל ולכן היא אסורה לכהן.
ונראה לבאר דלפי הרמב״ם, חז״ל תיקנו דהמיאון דשני אינו מהני כלל בנוגע לאישות וגירושין דראשון. אמנם לפי הטור, חז״ל תיקנו דהמיאון דשני לא מהני בדברים דשייכים להמגרש עצמו כמו האיסור מחזיר גרושתו והאיסור לקרובים שלו. אמנם, האיסור גרושה לכהן אינו שייך להמגרש עצמו אלא דמכיון דגירש אותה חלה עליה חלות שם גרושה בגברא דאוסרה לכהן. והחלות הזאת נפקע ע״י מיאון דשני אע״פ דהאיסור דמחזיר גרשותו עדיין קיים.
ויש להוסיף ביאור בזה ע״פ הבנת הגדר דמיאון. דהרי אע״פ דמיאון עוקר את האישות למפרע, לא יעלה על הדעת דנחשב כאילו הם היו בגדר דפנוי הבא על הפנויה למפרע.⁠ה וצ״ל דמיאון עוקר רק את קנייני האישות למפרע, אמנם ההיתר ביאה דאישות אינו נעקר. אבל לפי זה יש להקשות למה אחרי מיאון היא מותרת לקרובות שלו אם אפי׳ למפרע יש חלות אישות בנוגע להיתר ביאה וכדומה. וצ״ל דיש ב׳ דינים במיאון: א) עקירה למפרע של קנייני האישות, ב) היתר מכאן ולהבא בנוגע לאיסור קרובים והאיסור מחזיר גרושתו וכדומה. ולפי״ז יש להבין דעת הטור דמיאון דשני אינו מחיל היתר מכאן ולהבא בנוגע לאישות דראשון ולכן היא עדיין אסורה בקרובות שלו ואסורה לו באיסור מחזיר גרושתו. אמנם עדיין חל הדין הראשון של עקירת קנייני האישות למפרע ולכן המיאון עוקר חלות שם גרושה ממנה והיא מותרת לכהן.
א. אמנם עיין בדברי הגר״ח זצ״ל (פרק טו מהלכות איסו״ב הל״ט) דבדעת הרמב״ם חילק בין דין משפחה דתלוי אך ורק באב, לבין דין קהל דהולד גם מקבל מהאם. וא״כ יתכן דיש ולד של גר ובת ישראל דהוי ממשפחת גרים (דרך האב) ולכן אסורה לכהן, אמנם הוי מקהל ישראל ולכן אסור בממזר. והשווה לשיעורים לעיל (דף עג. ד״ה ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי) ובהערות שם, דהגר״ח זצ״ל חילק בין דין משפחת לויה דחל רק מחמת האב לבין עוד דין לוייה דאינו תלוי במשפחה דעובר דרך האם ורבינו זצ״ל לא נחית לחילוק הזה.
וגם יש להעיר, דהרמב״ם עצמו (פרק יט מהלכות איסו״ב הלי״ב) פסק לכתחילה כראב״י אמנם בדיעבד כמו רבי יוסי דאפי׳ בת גר וגיורת כשרה לכהונה וז״ל גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה עכ״ל. וזה כדברי הגמ׳ לקמן (עח:). ויוצא דלפי הרמב״ם להלכה בבת גר וגיורת מותרת לכהן (מעיקר הדין) ועדיין מותרת לממזר. וצ״ע היאך רבינו זצ״ל ביאר את החילוק.
ב. וכן העיר הגר״ח זצ״ל (חידושי הגר״ח על הרמב״ם, פרק טו מהלכות איסו״ב הל״ט), דהלשון ראשון דרש״י קאי כשיטת הר״ן, והלישנא בתרא דרש״י הולך בשיטת הרמב״ם.
ג. והשווה דברי רבינו זצ״ל לעיל (עז. ד״ה ר׳ יוסי) בדעת רבי יוסי דבת גר וגיורת כשרה לכהונה.
ד. והשווה ללשון דרש״י (קח: ד״ה אלמה אתי מיאון דחבריה) וז״ל ומגלה על קטנות ומבטל גיטא מקמא עכ״ל.
ה. ביבמות (נט:) מבואר דאפי׳ לפי ר״א דפנוי הבא על פנויה עשאה זונה, מ״מ קטנה דמיאנה אינה נחשבת כזונה. ונראה כמו דברי רבינו זצ״ל דקטנה דמיאנה אינה נחשבת כפנוי הבא על הפנויה למשך זמן האישות שלה. אמנם עיי״ש בריטב״א (ד״ה בממאנת) וז״ל בממאנת - פי׳ דהשתא ליכא משום זונה ואפילו לר׳ אלעזר. ואע״פ שנפקעו קדושיה ונשואיה למפרע דמ״מ לשום אישות היתה בעילתו, ור׳ אלעזר לא עביד זונה אלא כשנבעלה שלא לשם אישות, ולהכי נקט ההוא לישנא דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות למעוטי אם בא עליה לשם נשואין כלל שאינה פסולה לכהונה משום זונה עכ״ל. ואולי משמע מדבריו דבאמת היא נחשבת לאחר המיאון כפנויה דנבעלה, אמנם מכיון דהביאה היתה לשם אישות היא לא נעשה זונה.
ב שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר: בת גר זכר הריהי כבת חלל זכר ואסורה לכהונה. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: בת גר זכר הריהי כבת חלל זכר ופסולה לכהונה. והדין (בסברה, במידת קל וחומר) נותן שנאמר כך: שהרי מה חלל, שבא מטפה כשרה, ששני הוריו מישראל — בכל זאת בתו פסולה לכהונה, גר שבא מטפה פסולה של גוי — אינו דין שבתו פסולה לכהונה?
§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: The daughter of a male convert is like the daughter of a male ḥalal, and is prohibited from marrying into the priesthood. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The daughter of a male convert is like the daughter of a male ḥalal, and is prohibited from marrying into the priesthood. And logic dictates that this is so: Just as in the case of a ḥalal, who comes from a fit drop of semen, as both his parents are Jewish, his daughter is nevertheless unfit to marry into the priesthood, in the case of a convert, who comes from an unfit drop, as he was born a gentile, is it not logical that his daughter should be unfit to marry into the priesthood?
רש״יתוספות רי״דרמב״ןפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מָה לְחָלָל שֶׁכֵּן יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה יוֹכִיחַ שֶׁאֵין יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה בִּתּוֹ פְּסוּלָה.

The Gemara counters this derivation: What is notable about a ḥalal? He is notable in that he is formed through a transgression, whereas the gentile parents of a convert were permitted to engage in sexual intercourse with each other. Therefore, the halakha of the daughter of a ḥalal might be more stringent than the halakha of the daughter of a convert. The Gemara responds: The case of a High Priest who engages in intercourse with a widow shall prove that this aspect is not germane to the fitness of the offspring, since the formation of the High Priest was not through a transgression, and yet his daughter is unfit to marry into the priesthood, indicating that being formed through a transgression does not play a role in this matter.
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יצירתו בעבירה – שנתעברה אמו באיסור אבל עובד כוכבים בעובדת כוכבים אין עיבורו באיסור.
שם מה לחלל שכן יצירתו בעבירה כו׳ והא דלא מייתי מחלל שני דאין ביאתו בעבירה ולא יצירתו בעבירה ואפ״ה בתו פסולה היינו משום דכיון דאביו פסול לפי שיצירתו בעבירה ממילא דבנו נמי פסול דכיון דאין קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וממילא דמה״ט גופא בגר זכר לר״י נמי הוי הכי דלעולם אפילו אחר כמה דורות הבת שנולדה מדורות הגר מצד האב פסולה וק״ל:
שם לר״י נמי גר פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד מהאי דינא. והקשו בתוספות ישנים תימה לר״י הא לא שייך פסול ביאה במצרי אלא כשנשא ישראלית דמצרית בלא״ה פסולה וא״כ איכא למיפרך מה למצרי שכן ביאתו בעבירה ומה להצד השוה שיש בהם צד עבירה עכ״ל והניחו בקושיא ולענ״ד נראה ליישב דהא דאמרינן דר׳ יהודה מייתי לה נמי במה הצד לאו אעיקר ילפותא דפוסל בביאתו קאי אלא דכולהו כהדדי יליף דכיון דס״ל לקמן דגר פוסל בביאתו מטעמא דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו והיינו כדפרישית לעיל דכתיב לא יחלל אחד לה וא׳ לזרעה ועיקר החילול אפקיה רחמנא בלשון זרעה אלמא דכללא הוא כל היכא דזרעה נפסל היא נמי נפסלת וכדאמרינן לעיל לענין אלמנת עיסה כדפרישית וא״כ ה״נ דכוותה כיון דבבת גר זכר איכא צד השוה דתיפסל תו לית לן למיפרך מהא דאין גר פוסל בביאתו דודאי לקושטא דמילתא מהאי דינא דבתו אנו אומרים דפוסל בביאתו ואלמנתו פסולה כן נראה לי נכון ובהכי אתי שפיר טפי דמייתי בסמוך נמי מקרא דיחזקאל דבתו פסולה וא״כ ממילא דלפי האמת ודאי אלמנתו נמי פסולה וע״כ דהכי גמירי ליה ליחזקאל דתרווייהו פסילי והיינו בדינא דמה הצד ודוק היטב:
ויש לדחות: מה לחלל, שכן יצירתו בעבירה, מה שאין כן גר שלא היתה כל עבירה ביצירתו, ששני הוריו הגויים היו מותרים זה בזה. ויש לומר: כהן גדול באלמנה יוכיח, שאין יצירתו של הבועל בעבירה ובכל זאת בתו פסולה לכהונה.
The Gemara counters this derivation: What is notable about a ḥalal? He is notable in that he is formed through a transgression, whereas the gentile parents of a convert were permitted to engage in sexual intercourse with each other. Therefore, the halakha of the daughter of a ḥalal might be more stringent than the halakha of the daughter of a convert. The Gemara responds: The case of a High Priest who engages in intercourse with a widow shall prove that this aspect is not germane to the fitness of the offspring, since the formation of the High Priest was not through a transgression, and yet his daughter is unfit to marry into the priesthood, indicating that being formed through a transgression does not play a role in this matter.
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה שֶׁכֵּן בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה חָלָל יוֹכִיחַ.

The Gemara counters again: What is notable about a High Priest who engages in intercourse with a widow? He is notable in that his act of intercourse is a transgression. This aspect is what leads to the stringent halakha that his daughter is unfit to marry into the priesthood. The Gemara responds: The case of a ḥalal will prove that this aspect is not germane to the fitness of the offspring, as his daughter is unfit despite the fact that his act of intercourse does not involve a transgression.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכן ביאתו בעבירה – באלמנה זו לפיכך בת הנולדה מהן פסולה לכהונה שהרי יצירתה בעבירה תאמר בגר שנשא ישראלית שביאתו בהיתר.
חלל יוכיח – שנשא ישראלית שאין ביאתו בעבירה.
ודוחים: מה לכהן גדול באלמנהשכן ביאתו בעבירה ולכן בתו פסולה! ויש לומר חלל יוכיח, שאף שאין ביאתו בעבירה — בתו פסולה.
The Gemara counters again: What is notable about a High Priest who engages in intercourse with a widow? He is notable in that his act of intercourse is a transgression. This aspect is what leads to the stringent halakha that his daughter is unfit to marry into the priesthood. The Gemara responds: The case of a ḥalal will prove that this aspect is not germane to the fitness of the offspring, as his daughter is unfit despite the fact that his act of intercourse does not involve a transgression.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵינָן בְּרוֹב הַקָּהָל אַף אֲנִי אָבִיא אֶת הַגֵּר שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב הַקָּהָל וּבִתּוֹ פְּסוּלָה.

And the derivation has reverted to its starting point. The aspect of this person, a ḥalal, is not like the aspect of that person, a High Priest, as with regard to each of them there is a unique reason for the halakha to be stringent. Despite this, their common denominator is that they are unlike most of the congregation, in that they both differ from Jews of unflawed lineage, either because their formation or their act of sexual intercourse involved a transgression, and their daughters are therefore unfit to marry into the priesthood. I will also bring the case of the convert, who is unlike most of the congregation, and therefore his daughter is also unfit to marry into the priesthood.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאינן ברוב הקהל – שחלוקין משאר קהל שזה יצירתו בעבירה וזה ביאתו בעבירה.
אף אני אביא גר שאינו ברוב קהל – שבא מטפה פסולה.
וחזר הדין, שאפשר לדחות כל ראיה לעצמה ולחזור ולהתדיין בנושא זה הלוך ושוב, ולא ראי זה כראי זה, אין מקרה זה דומה לזה ולא זה דומה לזה, הצד השוה שבהןשאינן ברוב הקהל, ששניהם יוצאים מכלל ישראל הכשרים, אם משום יצירתם או משום ביאתם בעבירה, והבת מהם פסולה לכהונה, אף אני אביא את הגר שאינו ברוב הקהל ומשום כך בתו פסולה.
And the derivation has reverted to its starting point. The aspect of this person, a ḥalal, is not like the aspect of that person, a High Priest, as with regard to each of them there is a unique reason for the halakha to be stringent. Despite this, their common denominator is that they are unlike most of the congregation, in that they both differ from Jews of unflawed lineage, either because their formation or their act of sexual intercourse involved a transgression, and their daughters are therefore unfit to marry into the priesthood. I will also bring the case of the convert, who is unlike most of the congregation, and therefore his daughter is also unfit to marry into the priesthood.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶם צַד עֲבֵירָה.

This is rejected: What is notable about their common denominator is that the reason they are not like most of the congregation includes an aspect of a transgression, either with regard to their formation or to their act of intercourse. Therefore, the halakha of the daughter of a convert cannot be derived from them.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודוחים: מה להצד השוה שבהןשכן יש בהם צד עבירה, מה שאין כן בגר!
This is rejected: What is notable about their common denominator is that the reason they are not like most of the congregation includes an aspect of a transgression, either with regard to their formation or to their act of intercourse. Therefore, the halakha of the daughter of a convert cannot be derived from them.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) לָא תֵּימָא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה יוֹכִיחַ אֶלָּא אֵימָא מִצְרִי רִאשׁוֹן יוֹכִיחַ.

The Gemara modifies the proof: Do not say that a High Priest who engages in sexual intercourse with a widow will prove it; rather, say that a first-generation male Egyptian convert who married a first-generation female Egyptian convert will prove it. Although their intercourse does not involve a transgression, their offspring are nevertheless unfit to marry into the priesthood, as Egyptians may enter into the congregation only after three generations.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{מצרי ראשון יוכיח. הא דאמרינןא לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם דור [וגו׳]. קשיא לי עלה דהא מצרי שני נמי בתו פסולה לכהונה כדאמרינן בפרק הערל [עז, א] ר״ל אמר פסולה דגמר לה מכהן גדול באלמנה דביאתו בעבירה וזרעו מתחלל, ולקמן נמי [עח, א] אמרינן אליבא דר׳ יהודה מצרי שני יוכיח, והכי איתא בנוסחא דר״ח ז״לב.}
א. מחדושי הרמב״ן לעיל עה, א.
ב. אך לפנינו בגמ׳ וברש״י איתא: מצרי ראשון יוכיח. והיינו אליבא דר׳ יוחנן ביבמות שם דמצרי שני בתו כשירה לכהונה, דקיי״ל כוותיה לגבי ריש לקיש, ולכך בעינן להוכיח ממצרי ראשון. ולדעת רבינו צ״ב לכאורה מ״ט נקטינן את ה״יוכיח״ אליבא דריש לקיש דלית הלכתא כוותיה.
מצרי ראשון – שנשא מצרית ראשונה שאין יצירתו בעבירה ולא ביאתו בעבירה ובתו פסולה דהא שניה היא ורחמנא אמר דור שלישי.
לא תימא אלמנה לכהן גדול יוכיח אלא אימא מצרי ראשון יוכיח – ראיתי מקשים דהאי דינא גופיה איתיה בפרק הערל (יבמות ע״ז.) בהלכות עמוני ומואבי דקא פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה ולא משני כי הכא מצרי ראשון יוכיח ולא קשיא ולא מידי משום דאיכא למיפרך התם מה למצרי ראשון שכן בתו פסולה אפילו לישראל ומשום הכי פסולה לכהונה תאמר בגר עמוני שבתו כשירה לישראל וכיון שכשירה לישראל כשרה נמי לכהונה1 חלל יוכיח שבתו כשרה לישראל ופסולה לכהונה אף אני אביא גר עמוני מה לחלל שכן יצירתו בעבירה מצרי ראשון יוכיח וחזר הדין מאי אמרת לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל אף אני אביא גר עמוני. ההוא דינא לרבי יוסי הוא ורבי יוסי האי צד שוה לא פריך כיון שאין חומר שלהן שוה כדפריש המורה הכא אליבא דרבי אליעזר שרבי אליעזר ורבי יוסי שוין להכשיר בת גר זכר.
1. הערת זר זהב: אמי אמרת חלל יוכיח וכו׳ וחזר הדין לא ראו זהו וכו׳ ההיא דינא וכו׳ כצ״ל.
ומתקנים: לא תימא [אל תאמר] כהן גדול באלמנה יוכיח, אלא אימא [אמור]: מצרי ראשון שנשא גיורת מצרית יוכיח, שאף שביאתו במצרית אינה בעבירה — מכל מקום הוולדות פסולים שרק אחרי שלושה דורות ראויים הם לבוא בקהל.
The Gemara modifies the proof: Do not say that a High Priest who engages in sexual intercourse with a widow will prove it; rather, say that a first-generation male Egyptian convert who married a first-generation female Egyptian convert will prove it. Although their intercourse does not involve a transgression, their offspring are nevertheless unfit to marry into the priesthood, as Egyptians may enter into the congregation only after three generations.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מָה לְמִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁכֵּן אֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל חָלָל יוֹכִיחַ.

This proof is also rejected: What is notable about a first-generation Egyptian? He is notable in that he is not fit to enter into the congregation at all, and that is why his offspring may not marry into the priesthood. The Gemara responds that a ḥalal will prove that this aspect is not germane to the fitness of the offspring, since his daughter is unfit to marry into the priesthood although his offspring may enter into the congregation.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויש לדחות: מה למצרי ראשוןשכן אינו ראוי לבא בקהל כלל. ויש לומר: חלל יוכיח שהוא מותר לבוא בקהל ובכל זאת בתו פסולה לכהונה.
This proof is also rejected: What is notable about a first-generation Egyptian? He is notable in that he is not fit to enter into the congregation at all, and that is why his offspring may not marry into the priesthood. The Gemara responds that a ḥalal will prove that this aspect is not germane to the fitness of the offspring, since his daughter is unfit to marry into the priesthood although his offspring may enter into the congregation.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵינָן בְּרוֹב קָהָל וּבִתּוֹ פְּסוּלָה אַף אֲנִי אָבִיא אֶת הַגֵּר שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל וּבִתּוֹ פְּסוּלָה.

And the derivation has reverted to its starting point, as the halakha of the daughter of a convert cannot be derived from the case of the Egyptian alone or from the case of the ḥalal alone. The aspect of this person, an Egyptian convert, is not like the aspect of that person, a ḥalal, as with regard to each of them there is a unique reason for the halakha to be stringent. Despite this, their common denominator is that they are unlike most of the congregation, in that they both differ from Jews of unflawed lineage and their daughters are consequently unfit to marry into the priesthood. I will also bring the case of the convert, who is unlike most of the congregation, and therefore his daughter is also unfit to marry into the priesthood.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאינן ברוב קהל – שזה יצירתו בעבירה וזה אינו ראוי לבא בקהל וגר אינו ברוב קהל שבא מטפה פסולה.
וחזר הדין, שכן מחלל בלבד אי אפשר ללמוד, שהרי יצירתו בעבירה. לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהןשאינן ברוב קהל, ובתו פסולה. אף אני אביא את הגר שאינו ברוב קהל ובתו פסולה.
And the derivation has reverted to its starting point, as the halakha of the daughter of a convert cannot be derived from the case of the Egyptian alone or from the case of the ḥalal alone. The aspect of this person, an Egyptian convert, is not like the aspect of that person, a ḥalal, as with regard to each of them there is a unique reason for the halakha to be stringent. Despite this, their common denominator is that they are unlike most of the congregation, in that they both differ from Jews of unflawed lineage and their daughters are consequently unfit to marry into the priesthood. I will also bring the case of the convert, who is unlike most of the congregation, and therefore his daughter is also unfit to marry into the priesthood.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן פּוֹסְלִים בְּבִיאָתָם וְרַבִּי יְהוּדָה גֵּר נָמֵי פּוֹסֵל בְּבִיאָתוֹ וּמַיְיתֵי לַהּ בַּמָּה הַצַּד מֵהַאי דִּינָא.:

The Gemara rejects this: What is notable about their common denominator is that they disqualify the daughter of a priest from marrying a priest through their act of intercourse, which is not the case with a convert. The Gemara explains: And Rabbi Yehuda holds that a convert also disqualifies the daughter of a priest from marrying a priest through his act of intercourse, and he derives the halakha that the daughter of a convert is unfit to marry into the priesthood by means of an analogy derived from the common factor of two sources, i.e., from this halakha of a ḥalal and of an Egyptian.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פוסלין בביאתן – את אשה מן הכהונה כדתניא לעיל בפירקין (קידושין עד:) בן ט׳ שנים ויום א׳ גר עמוני ומואבי כו׳ תאמר בגר שאינו פוסל בביאתו.
מהאי דינא – מה חלל שבא מטפה כשרה פוסל גר שבא מטפה פסולה לכ״ש כו׳.
ורבי יהודה גר נמי פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד – דחלל ומצרי ראשון וא״ת לר׳ יוסי אמאי מכשיר במתני׳ בת גר הוה לן למיפסל במה הצד שבהן דחלל ומצרי כמו רבי יהודה וצ״ל דקסבר רבי יוסי אין זו הצד השוה למילף מינייהו פסול לבת גר שהרי בת חלל אינה פסולה לקהל ישראל ובת מצרי ראשון פסולה לבא בקהל ולא שייך למימר הצד השוה שבהן שאינן ברוב הקהל ובתו פסולה כיון שאין פסול בנות שוה ועוד דוחק הוא לומר ולפרש שאינן ברוב קהל היינו שבאחד מהם יש צד עבירה ובאחרת הוא פסול לבא בקהל דאין סברא לומר כן דהא אינן שוין.
[במה הצד בהאי דינא – קשיא לר״י דהא לא שייך פסול ביאה גבי מצרי אלא כשנשא בת ישראל דאי במצרית כבר היא פסולה ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדלעיל כו׳]: ת״י
שם מה להצד השוה שבהן שכן פוסלים בביאתם ורבי יהודה גר נמי כו׳ כצ״ל ונ״ב כך נ״ל לפי׳ תוס׳:
שם גר נמי פוסל בביאה כו׳ במה הצד מהאי דינא בת״י קשיא לר״י דהא לא שייך פסול ביאה גבי מצרי אלא כשנשא בת ישראל דאי במצרית כבר היא פסולה ואיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדלעיל כו׳ עכ״ל ודו״ק:
תוס׳ בד״ה ור״י כו׳ וא״ת לרבי יוסי אמאי כו׳ ובאחרת הוא פסול לבא בקהל דאין כו׳ עכ״ל כצ״ל נראה דלראב״י ל״ק להו דלית להו האי דינא באביה או אמו מישראל כפרש״י דאין צד חמור שלהם שוה אבל אית ליה האי דינא בבת גר וגיורת דמיקרי שפיר שאינו ברוב הקהל ואי לאו האי דינא לא הוה מפרשינן מזרע מקצת זרע אלא מפרשינן ליה כר״י מי שנזרעו בישראל אבל לרבי יוסי דאכשר נמי בת גר וגיורת ק״ל אמאי כו׳ דמסתברא ליפסל מהאי דינא וק״ל:
שם במה הצד מהאי דינא. עי׳ יבמות דנ״ב ע״א תד״ה ואי לאו:
ויש לדחות: מה להצד השוה שבהןשכן פוסלים את הכהנת בביאתם מה שאין כן בגר. ועל כך משיבים: רבי יהודה אכן סבור: גר נמי [גם כן] פוסל בביאתו את הכהנת, ומייתי לה [ומביא, לומד את הדבר הזה] במה הצד מהאי דינא [מתוך דין קל וחומר זה] מחלל.
The Gemara rejects this: What is notable about their common denominator is that they disqualify the daughter of a priest from marrying a priest through their act of intercourse, which is not the case with a convert. The Gemara explains: And Rabbi Yehuda holds that a convert also disqualifies the daughter of a priest from marrying a priest through his act of intercourse, and he derives the halakha that the daughter of a convert is unfit to marry into the priesthood by means of an analogy derived from the common factor of two sources, i.e., from this halakha of a ḥalal and of an Egyptian.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר גֵּר.: תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר גִּיּוֹרֶת פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ל״א:י״ח} וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים הַחֲיוּ לָכֶם וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶם זוְרַבָּנַן הַחֲיוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

§ The mishna states that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that the daughter of a convert and a Jewish woman is fit to marry into the priesthood. It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: A female who converts at less than three years and one day old is fit to marry into the priesthood, as it is stated after the war with Midian: “But all the female children who have not known a man by lying with him, keep alive for yourselves” (Numbers 31:18), i.e., you may marry them. But wasn’t Pinehas the priest with them, and yet the Torah permitted these women to all of them, which indicates that girls who are not of age when they convert are permitted even to priests. And how do the Rabbis, who hold that even a girl who converts at less than three years and one day old is unfit to marry into the priesthood, interpret this verse? In their opinion, “keep alive for yourselves” means as slaves and as maidservants, but not for marriage.
עין משפט נר מצוהרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רש״א כו׳ – הרי ארבע מחלוקת בדבר לר״י בת גר זכר פסולה ואפי׳ נשא ישראלית לר׳ אליעזר אי איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה ולר׳ יוסי אפי׳ גר שנשא גיורת בתו כשרה ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי ור׳ שמעון אפי׳ גיורת עצמה מכשיר ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה.
והרי פינחס היה ביניהם – בין היוצאים למלחמת מדין שנאמר להם המקרא הזה.
שם גיורת פחותה מבת ג׳. ע׳ סנהדרין ד׳ סח ע״ב תד״ה קטן:
ג שנינו במשנה שר׳ אליעזר בן יעקב אומר שגר שנשא בת ישראל — בתו כשרה לכהונה. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחדכשרה לכהונה, שנאמר לאחר מלחמת מדין: ״וכל הטף בנשים... החיו לכם״ (במדבר לא, יח), והלא פינחס הכהן היה עמהם והתיר הכתוב לכולם לקחת נשים אלו, משמע שהבנות הקטנות מותרות אף לכהנים. ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? לדעתם ״החיו לכם״ כוונתו לעבדים ולשפחות, אבל לא לאישות.
§ The mishna states that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that the daughter of a convert and a Jewish woman is fit to marry into the priesthood. It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: A female who converts at less than three years and one day old is fit to marry into the priesthood, as it is stated after the war with Midian: “But all the female children who have not known a man by lying with him, keep alive for yourselves” (Numbers 31:18), i.e., you may marry them. But wasn’t Pinehas the priest with them, and yet the Torah permitted these women to all of them, which indicates that girls who are not of age when they convert are permitted even to priests. And how do the Rabbis, who hold that even a girl who converts at less than three years and one day old is unfit to marry into the priesthood, interpret this verse? In their opinion, “keep alive for yourselves” means as slaves and as maidservants, but not for marriage.
עין משפט נר מצוהרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְכוּלָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ {יחזקאל מ״ד:כ״ב} אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלוֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל רַבִּי יְהוּדָה סָבַר עַד דְּאִית כׇּל זֶרַע מִיִּשְׂרָאֵל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר מִזֶּרַע וַאֲפִילּוּ מִקְצָת זֶרַע.

The Gemara comments: And all of the tanna’im who have a dispute with regard to the fitness of the daughter of a convert for marrying into the priesthood expounded a single verse. It states with regard to priests: “Neither shall they take as their wives a widow, nor her that divorced; but they shall take virgins of the seed of the house of Israel” (Ezekiel 44:22). Rabbi Yehuda holds: A priest may marry a woman only if the entire seed is from those born to the Jewish people, but not if one of the parents is a convert. Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds: “Of the seed of the house of Israel” indicates that not all of the seed must come from the house of Israel, and even if part of the seed is from the house of Israel, that is sufficient to allow her to marry a priest.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל זרע – כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר.
מקצת זרע – אפי׳ זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית.
רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל – ראיתי מקשים והא אית ליה לרבי יהודה בכיסוי הדם (חולין פ״ה:) דמו ואפילו מקצת דמו. ונראה לי לתרץ שאין זה כזה דהכא סבר רבי יהודה דסתם זרע לא יקרא אלא זרע האב וזה הוא כל זרע דקאמר דהא לא חייש רבי יהודה לזרע האם כלל דישראל שנשא גיורת היה מכשיר בתו. אבל התם גם מקצת הדם יקרא דמו ולא משמעותא חדא איכא לתרויהו.
ומעירים: וכולן, כל התנאים שנחלקו במשנה, מקרא אחד דרשו: שנאמר על הכהנים ״אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל״ (יחזקאל מד, כב); ר׳ יהודה סבר: עד דאית [שיש] כל זרע מישראל, ולכן אם אחד מן ההורים הוא גר, אין זה נקרא מישראל. ר׳ אליעזר בן יעקב סבר: ״מזרע ישראל ״משמע ואפילו מקצת זרע ולכן אם אחד ההורים הוא ישראלי, הרי זה בכלל ״מזרע ישראל״.
The Gemara comments: And all of the tanna’im who have a dispute with regard to the fitness of the daughter of a convert for marrying into the priesthood expounded a single verse. It states with regard to priests: “Neither shall they take as their wives a widow, nor her that divorced; but they shall take virgins of the seed of the house of Israel” (Ezekiel 44:22). Rabbi Yehuda holds: A priest may marry a woman only if the entire seed is from those born to the Jewish people, but not if one of the parents is a convert. Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds: “Of the seed of the house of Israel” indicates that not all of the seed must come from the house of Israel, and even if part of the seed is from the house of Israel, that is sufficient to allow her to marry a priest.
רש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) רַבִּי יוֹסֵי סָבַר מִי שֶׁנִּזְרְעוּ בְּיִשְׂרָאֵל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי סָבַר מִי שֶׁנִּזְרְעוּ בְּתוּלֶיהָ בְּיִשְׂרָאֵל.

Rabbi Yosei, who holds that even the daughter of two converts is permitted to marry into the priesthood, holds that “of the seed of the house of Israel” means one who was seeded, i.e., conceived, in Israel, and the children of converts were conceived by Jewish parents. And Rabbi Shimon ben Yoḥai, who permits a female who converted at less than three years and one day old to marry into the priesthood, holds that the phrase “virgins of the seed of the house of Israel” is referring to one whose hymen was formed as a Jew, i.e., a woman who was already Jewish when her hymen completed its formation, which occurs at the age of three.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי שנזרעו בישראל – שתהא הורתה בקדושה.
מי שנזרעו בתוליה בישראל – שצמחו וגמרו בתוליה משבאה לכלל ישראל דהיינו כשנעשית בת שלש גמרו בתוליה לביאה שאם תבעל מכאן ואילך אינן חוזרין אבל קודם שלש כל שעה הם חוזרין וצומחים ובאין והכי דריש לקרא בתולות מזרע בית ישראל בתולי׳ שלה יהו מזרע גידולי יהודי.
בד״ה משנזרעו בתוליה כו׳ גמרו בתוליה לביאה שאם כו׳ כצ״ל:
ר׳ יוסי האומר שאף בת של גר וגיורת מותרת לכהונה סבר: מי שנזרעו בישראל, והרי בני גרים אף הם נזרעו ונוצרו כאשר היו בישראל. ואילו ר׳ שמעון בן יוחי המכשיר גיורת בת פחות משלוש שנים ויום אחד סבר: ״בתולות מזרע ישראל״ הכוונה מי שנזרעו בתוליה בישראל, שמשעה שבתוליה נחשבים לעניין ביאה (בהיותה בת שלש) היתה כבר בישראל.
Rabbi Yosei, who holds that even the daughter of two converts is permitted to marry into the priesthood, holds that “of the seed of the house of Israel” means one who was seeded, i.e., conceived, in Israel, and the children of converts were conceived by Jewish parents. And Rabbi Shimon ben Yoḥai, who permits a female who converted at less than three years and one day old to marry into the priesthood, holds that the phrase “virgins of the seed of the house of Israel” is referring to one whose hymen was formed as a Jew, i.e., a woman who was already Jewish when her hymen completed its formation, which occurs at the age of three.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרָבָא

Rav Naḥman said to Rava:
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא:
Rav Naḥman said to Rava:
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין עח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין עח., ר׳ חננאל קידושין עח. – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רש"י קידושין עח., תוספות קידושין עח., בעל המאור קידושין עח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל קידושין עח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד קידושין עח., רמב"ן קידושין עח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי קידושין עח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א קידושין עח., מהרש"ל חכמת שלמה קידושין עח., מהרש"א חידושי הלכות קידושין עח., פני יהושע קידושין עח., גליון הש"ס לרע"א קידושין עח., רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין עח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין עח., אסופת מאמרים קידושין עח.

Kiddushin 78a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 78a, R. Chananel Kiddushin 78a, Rashi Kiddushin 78a, Tosafot Kiddushin 78a, Baal HaMaor Kiddushin 78a, Ri MiLunel Kiddushin 78a, Tosefot Rid Kiddushin 78a, Ramban Kiddushin 78a, Meiri Kiddushin 78a, Ritva Kiddushin 78a, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 78a, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 78a, Penei Yehoshua Kiddushin 78a, Gilyon HaShas Kiddushin 78a, Reshimot Shiurim Kiddushin 78a, Steinsaltz Commentary Kiddushin 78a, Collected Articles Kiddushin 78a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144