גמ׳. רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל.
בענין ולד דגר או גיורת
א) מחלוקת רבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב
לפי רבי יהודה וראב״י מבואר דגירות הוי שם פסול דעובר מדור לדור. אמנם רבי יהודה וראב״י נחלקו באיזה היכי תמצי הולד אסורה לכהן. דלפי רבי יהודה הכל תלוי באב, ולפי ראב״י אם יש הורה אחד מישראל דאינו גר, אזי הבת מותרת לכהונה. וצ״ב במאי פליגי.
ונראה דצריך להקדים את המחלוקת בין הר״ן והרמב״ם האם הבן של גר ובת ישראל מותר בממזרת. דהר״ן (ל: בדפי הרי״ף ד״ה ומותר) נקט דהולד מותר בממזרת כמו אביו, וז״ל אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר (סו:) עכ״ל. אמנם הר״ן הביא מהרמב״ם (פרק טו מהלכות איסו״ב הל״ט) דהולד של גר ובת ישראל הוי ישראל גמור ואסור בממזרת, דכתב הרמב״ם וז״ל גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ״ל.
ומסתבר לומר דיש יסוד אחד לשיטת רבי יהודה והר״ן. דהיינו דחלות גירות הוי דין בקהל ומשפחת גרים ולכן הכל תלוי אם האב הוי גר. דאם יש לולד אב גר אזי הולד נחשב כחלק של קהל גרים (דחל בגלל האב), ולכן הולד מותר בממזרת ואסורה לכהן. אמנם בישראל שנשא גיורת הולד הוי ישראל גמור דמותר בכהן ואסור בממזר, מפני דחלות שם קהל גרים אינו חל מחמת האם. וגם י״ל דהרמב״ם וראב״י הוו חד סברא, דהיינו דחלות פסול דגירות חל בולד רק אם שני ההורים הויים גרים. אמנם כל היכא דיש הורה אחד דאינו גר אזי יש גזה״כ דאפי׳ מקצת זרע ישראל מכשיר את הולד לגמרי.
אמנם מסתבר דהר״ן גם יכול לסבור כמו ראב״י. ולפי״ז גר שנשא בת ישראל הולד מותר בכהן ומותר בממזר. והביאור הוא כי חלות שם גירות הוי חלות דין קהל דחל רק ע״י האב, אלא דבנוגע לאיסור גיורת לכהונה ישנה גזה״כ דאפי׳ מקצת זרע ישראל מכשיר את בתה גר וישראלית לכהונה.
אמנם לכאורה קשה לומר דהרמב״ם סובר כמו רבי יהודה, כלומר דבת גר וישראלית אסורה לממזר וגם ואסורה לכהן. דהרי אם היא אסורה לכהן מפני דחלות שם גיורת חלה בה מחמת האב מדין אזי מאחר שיש לה דין ושם גיורת צ״ע למה אסורה היא לממזר.א
ב) בן גר לשררה ולב״ד דחליצה
ועוד יש לעיין בדין בן גר וישראלית בנוגע לשררה ומלכות. דאיתא בגמ׳
(יבמות קב.) דצריך אמו מישראל וז״ל אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה, שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חבירו גר, ואם היתה אמו מישראל דן אפי׳ ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר ונקרא שמו בישראל עכ״ל. יוצא מרהיטת הגמ׳ דבן של גר וגיורת פסול למלכות ושררות, אמנם בן של גר ובת ישראל כשר למלכות ולשאר שררות. ולפי הרמב״ם הדין הזה שפיר מובן דהרי גר שנשא ישראלית הולד הוי ישראל גמור בלי חלות שם גר כלל. ובאמת כך פסק הרמב״ם
(פרק א מהלכות מלכים הל״ד) וז״ל אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל עכ״ל.
אמנם לפי הר״ן לכאורה צ״ע דהרי בן של גר וישראלית מותר בממזרת מכיון דעדיין יש בו חלות שם גר, וא״כ היאך הוא כשר למלכות. וצ״ל דיש גזה״כ מיוחדת של מקרב אחיך דכשרות למלכות תלוי בדין האם. ולכן, אע״פ דעדיין הוא מקהל גרים מפאת האב שלו והוא מותר בממזרת, מ״מ הוא עוד כלול בדין ״מקרב אחיך״ דתלוי אך ורק באמו מישראל. ונראה לבאר דבנוגע לשררה אין פסול בעצם חלות שם של גר, אלא דיסוד הפסול הוא בשם נכרי (כלשון הפסוק שם ״לא תוכל לתת עליך איש נכרי״) דעדיין נשאר במקצת בגר. ולכן כל מי שאמו מישראל הוי ישראל גמור בלי שום שם נכרי ומוגדר מקרב אחיך וכשר לשררה. אמנם בן של גר וישראלית אע״פ דהוא ישראל גמור, עדיין חל בו חלות שם קהל גרים ומותר איפוא בממזרת.
ועוד יש להעיר דהתוס׳
(סוטה מא: ד״ה אותו) נקטו דאע״פ דלשאר שררות צריך רק אמו מישראל אבל האב יכול להיות גר, להיות מלך צריך שגם האב וגם האם יהיו מישראל ולא מגרים. ולכאורה נראה לבאר את זה על פי הר״ן דבאמו מישראל עדיין יש לולד חלות שם גר בנוגע להיתר ממזרת. ולכן מובן דכדי להיות מלך צריך אדם שאין בו שום חלות שם אחר חוץ מחלות שם ישראל.
ובנוגע לבן גר או גיורת להיות בב״ד לחליצה, נחלקו הראשונים. דהרמב״ם
(פרק ד מהלכות חליצה הל״ה) פסק דצריך שיהא אביו ואמו מישראל, וז״ל ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל עכ״ל. והתוס׳
(יבמות קב. ד״ה לענין חליצה) נקטו דהכל תלוי באביו מישראל. אמנם לכאורה זה לא קשור למחלוקת בין הר״ן והרמב״ם בנוגע לולד של גר וישראלית דהרי בענין חליצה יש גזה״כ מיוחדת כדמבואר בגמ׳
(יבמות קב.) וז״ל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל עכ״ל, ונחלקו המפרשים בגדר הגזה״כ.
ג) פצוע דכא כהן לבת גר וישראלית
ובענין מחלוקת הר״ן והרמב״ם האם בת גר וישראלית מותרת לממזר, עיין ביבמות
(נז.) דיתכן דהגמ׳ עצמה נסתפקה בזה.
ב דאיתא שם וז״ל גופא, בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, מהו שיאכילנה בתרומה עכ״ל. ובהמשך הגמ׳ ביארה דהספק הוא לפי ראב״י דבת גר וישראלית מותרת לכהן וז״ל אלא אליבא דהאי תנא, דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל, והכי קמיבעיא ליה כשרות מיתוספא בה ואכלה, או דלמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה וכו׳ וש״מ כשרות איתוספא בה ואכלה עכ״ל.
ויש לרש״י ב׳ לשונות בהסבר ההיכי תמצי והצדדים דספיקת הגמ׳. ואלו דבריו בפירוש הראשון שלו וז״ל ״אליבא דהאי תנא קמיבעיא ליה״ - לר׳ יוחנן וכגון דאמה מישראל. ״כשרות איתוספא בה״ - וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל. ״או דלמא קדושה נמי איתוספא בה״ - וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה עכ״ל.
לפי הפירוש הראשון של רש״י הגמ׳ מיירי בבת גר וישראלית לדעת ראב״י דהיא כשרה לכהונה. הצד ד״כשרות איתופסא בה״ פירושו דאע״פ דהיא כשרה לכהונה מ״מ אין לה קדושה והיא מותרת לפצוע דכא. הצד ד״קדושה איתופסא בה״ פירושו דמכיון דהיא כשרה לכהונה א״כ מוכח דיש לה קדושה כמו ישראלית גמורה ואסורה לינשא לפצוע דכא. ונמצא דזה דומה למחלוקת הראשונים האם בת גר וישראלית דהיא כשרה לכהונה אסורה לממזר או מותרת לממזר. ומסקנת הגמ׳ היא דבת גר וישראלית כשרה לכהונה ומותרת לפצוע דכא וזה כמו שיטת הר״ן דהיא כשרה לכהן ולממזר.
אמנם יש לרש״י עוד פירוש בגמ׳, וז״ל לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב״י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה או דלמא קדושה איתוספא בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה ולשון ראשון נראה עיקר עכ״ל.
לפי הפירוש השני של רש״י הגמ׳ איירי בבת גר וגיורת אליבא דראב״י דפסולה לכהן. הצד ד״כשרות איתופסא בה״ פירושו דהיכא דאמה מישראל היא מותרת לכהן מפני דנקראת קהל, אמנם אם אביה ואמה הם גרים אזי היא לא חלק של קהל ואסורה לכהן ומותרת לפצוע דכא. והצד ד״קדושה איתופסא בה״ פירושו דהיכא דאמה מישראל היא מותרת לכהן מפני דהיא קדושה, אמנם אם אביה ואמה הוו גרים אזי אין לה קדושה אבל היא נקראת קהל ואסורה לפצוע דכא.
מסקנת הגמ׳ דכשרות איתוספא בה, דהיינו דבת גר וגיורת אסורה לכהן ומותרת לפצוע דכא. ולכאורה הצד הזה מובן, דמכיון דעדיין נשאר בבת גר וגירות חלות שם גיורת והיא אסורה לכהן וממילא היא מותרת לפצוע דכא. אמנם לכאורה ההו״א של הגמ׳ דבת גר וגיורת אסורה לכהן ואסורה לפצוע דכא קשה להבין, דהרי למה היא נחשבת כקהל ישראל להיות אסורה לפצוע דכא אם היא גם אסורה לכהן. וצ״ל דכשרות דגר לפסולי קהל תלוי בחלות קדושת ישראל, דהיינו דלגר בעצמו חסרה במקצת קדושת ישראל מכיון דנולד כגוי. אמנם בבת גר וגיורת דנולדה בקדושה יש לה קדושת ישראל גמורה ולכן אסורה היא לפצוע דכא וממזר.ג אמנם האיסור של גיורת לכהונה תלוי בחלות שם ופסול דמשפחת גר דחל בבת גר וגיורת מהוריה אע״פ דיש בה קדושת ישראל גמורה.
מבואר במשנה
(יבמות קח.) דקטנה שמיאנה אינה נחשבת כגרושה ומותרת לכהן וז״ל הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה עכ״ל. ויש בגמ׳ שם עוד חידוש דאפי׳ אם היא נשאת לאדם, נתגרשה ממנו ונאסרה לכהנים, ואז חזרה ונישאת לאדם הזה ומיאנה בו אזי אתי מיאון ומבטל גט והיא מותרת לכהן. והרמב״ם
(פרק יז מהלכות איסו״ב הלי״ח) הביא את זה להלכה וז״ל אחת גרושה מן האירוסין או מן הנישואין אבל הממאנת אפילו גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו ה״ז מותרת לכהן עכ״ל.
אמנם, גם מדוייק במשנה שם דאם לאחר הגירושין היא נישאת לאדם אחר ומיאן בו דהמיאון לאדם השני אינו מפקיע את הגט של האדם הראשון. והגמ׳ הקשה דאם מיאון דידיה מבטל גט דידיה, למה לא נאמר דמיאון דאדם שני מבטל גט דידיה וז״ל אלמא אתי מיאון ומבטל גט, ורמינהי הממאנת באיש, ונשאת לאחר וגירשה, לאחר ומיאנה בו, לאחר וגירשה, זה הכלל כל שיצתה הימנו בגט אסורה לחזור לו, במיאון מותרת לחזור לו, אלמא לא אתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה עכ״ל. ובמקום לתרץ דמיאון יכול לבטל האישות הקדום דאיש הזה ולא של איש אחר, שני תירוצי הגמ׳ מניחים דמעיקר הדין אין הבדל בין האישות דידיה לבין האישות דאחר, וז״ל אמר רב יהודה אמר שמואל תברא, מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבא ומאי קושיא, ודלמא מיאון דידיה מבטל גט דידיה, מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, ומאי שנא מיאון דחבריה דלא מבטל גיטא דידיה, איידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזל משבש ומייתי לה (רש״י - עד דממאנת בבתרא ומהדר לה), מיאון דידיה נמי לא ליבטל גיטא דידיה, דאיידי דמכרת ברמיזותיו וקריצותיו אזיל משבש ומייתי לה, הא כבר שבשא ולא אישבשא (רש״י - שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו הילכך ליכא למיחש לה לשיבושא) עכ״ל. ויוצא מהגמ׳ דמעיקר הדין גם מיאון דשני מבטל גט דראשון, אלא דיש חשש מדרבנן של שיבוש ולכן העמידו את דין גירושין דראשון על תילו והיא אסורה לחזור אליו.
ונראה לבאר דמיאון אינו מבטל רק את האישות הזאת דמיאנה בה אלא גם מחילה חלות דין בגברא דהאשה דהיא אינה בת אישות. ולכן מעיקר הדין ומסברא יתכן דמיאון דשני מהני לעקור דיני גירושין דראשון.ד
והנה הגמ׳ דשקיל וטרי בדין דמיאון דשני אחרי הגט דראשון איירי באיסור מחזיר גרושתו. אמנם נחלקו הראשונים מהו הדין בנוגע לאיסור דגרושה לכהן. דהנה הטור (אה״ע סימן ו) כתב וז״ל ואע״ג דקי״ל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה, ה״מ לענין שלא תחזור לו דטעמא משום דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזל ומשבש לה ועבד דממאנת בחבריה והדר אזיל ונסיב לה אבל לענין להתירה לכהן אין חילוק בין מיאון דחבריה למיאון דידיה עכ״ל. כלומר, דמכיון דמבואר בגמ׳ דמעיקר הדין מיאון דשני לא מהני לגירושין דראשון בנוגע לאיסור מחזיר גרושתו מטעם מסויים דקשורה לאיסור מחזיר גרושתו, נמצא דהמיאון דשני אכן מהני להפקיע גירושין דראשון בנוגע לאיסור לכהונה. אמנם הרמב״ם (פרק יא מהלכות גירושין הלט״ז) הביא את דין הגמ׳ סתם ומשמע מדבריו דהמיאון דשני אינו מהני כלל ולכן היא אסורה לכהן.
ונראה לבאר דלפי הרמב״ם, חז״ל תיקנו דהמיאון דשני אינו מהני כלל בנוגע לאישות וגירושין דראשון. אמנם לפי הטור, חז״ל תיקנו דהמיאון דשני לא מהני בדברים דשייכים להמגרש עצמו כמו האיסור מחזיר גרושתו והאיסור לקרובים שלו. אמנם, האיסור גרושה לכהן אינו שייך להמגרש עצמו אלא דמכיון דגירש אותה חלה עליה חלות שם גרושה בגברא דאוסרה לכהן. והחלות הזאת נפקע ע״י מיאון דשני אע״פ דהאיסור דמחזיר גרשותו עדיין קיים.
ויש להוסיף ביאור בזה ע״פ הבנת הגדר דמיאון. דהרי אע״פ דמיאון עוקר את האישות למפרע, לא יעלה על הדעת דנחשב כאילו הם היו בגדר דפנוי הבא על הפנויה למפרע.ה וצ״ל דמיאון עוקר רק את קנייני האישות למפרע, אמנם ההיתר ביאה דאישות אינו נעקר. אבל לפי זה יש להקשות למה אחרי מיאון היא מותרת לקרובות שלו אם אפי׳ למפרע יש חלות אישות בנוגע להיתר ביאה וכדומה. וצ״ל דיש ב׳ דינים במיאון: א) עקירה למפרע של קנייני האישות, ב) היתר מכאן ולהבא בנוגע לאיסור קרובים והאיסור מחזיר גרושתו וכדומה. ולפי״ז יש להבין דעת הטור דמיאון דשני אינו מחיל היתר מכאן ולהבא בנוגע לאישות דראשון ולכן היא עדיין אסורה בקרובות שלו ואסורה לו באיסור מחזיר גרושתו. אמנם עדיין חל הדין הראשון של עקירת קנייני האישות למפרע ולכן המיאון עוקר חלות שם גרושה ממנה והיא מותרת לכהן.
א. אמנם עיין בדברי הגר״ח זצ״ל (פרק טו מהלכות איסו״ב הל״ט) דבדעת הרמב״ם חילק בין דין משפחה דתלוי אך ורק באב, לבין דין קהל דהולד גם מקבל מהאם. וא״כ יתכן דיש ולד של גר ובת ישראל דהוי ממשפחת גרים (דרך האב) ולכן אסורה לכהן, אמנם הוי מקהל ישראל ולכן אסור בממזר. והשווה לשיעורים לעיל (דף עג. ד״ה ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי) ובהערות שם, דהגר״ח זצ״ל חילק בין דין משפחת לויה דחל רק מחמת האב לבין עוד דין לוייה דאינו תלוי במשפחה דעובר דרך האם ורבינו זצ״ל לא נחית לחילוק הזה.
וגם יש להעיר, דהרמב״ם עצמו (פרק יט מהלכות איסו״ב הלי״ב) פסק לכתחילה כראב״י אמנם בדיעבד כמו רבי יוסי דאפי׳ בת גר וגיורת כשרה לכהונה וז״ל גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת אפילו לאחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן, ואם נשאת לא תצא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת או משוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה עכ״ל. וזה כדברי הגמ׳ לקמן (עח:). ויוצא דלפי הרמב״ם להלכה בבת גר וגיורת מותרת לכהן (מעיקר הדין) ועדיין מותרת לממזר. וצ״ע היאך רבינו זצ״ל ביאר את החילוק.
ב. וכן העיר הגר״ח זצ״ל (חידושי הגר״ח על הרמב״ם, פרק טו מהלכות איסו״ב הל״ט), דהלשון ראשון דרש״י קאי כשיטת הר״ן, והלישנא בתרא דרש״י הולך בשיטת הרמב״ם.
ג. והשווה דברי רבינו זצ״ל לעיל (עז. ד״ה ר׳ יוסי) בדעת רבי יוסי דבת גר וגיורת כשרה לכהונה.
ד. והשווה ללשון דרש״י (קח: ד״ה אלמה אתי מיאון דחבריה) וז״ל ומגלה על קטנות ומבטל גיטא מקמא עכ״ל.
ה. ביבמות (נט:) מבואר דאפי׳ לפי ר״א דפנוי הבא על פנויה עשאה זונה, מ״מ קטנה דמיאנה אינה נחשבת כזונה. ונראה כמו דברי רבינו זצ״ל דקטנה דמיאנה אינה נחשבת כפנוי הבא על הפנויה למשך זמן האישות שלה. אמנם עיי״ש בריטב״א (ד״ה בממאנת) וז״ל בממאנת - פי׳ דהשתא ליכא משום זונה ואפילו לר׳ אלעזר. ואע״פ שנפקעו קדושיה ונשואיה למפרע דמ״מ לשום אישות היתה בעילתו, ור׳ אלעזר לא עביד זונה אלא כשנבעלה שלא לשם אישות, ולהכי נקט ההוא לישנא דפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות למעוטי אם בא עליה לשם נשואין כלל שאינה פסולה לכהונה משום זונה עכ״ל. ואולי משמע מדבריו דבאמת היא נחשבת לאחר המיאון כפנויה דנבעלה, אמנם מכיון דהביאה היתה לשם אישות היא לא נעשה זונה.