רשב״ג אומר לא למשה רבינו בקש כו׳. יראה לפרש לדעתו שלא נתרשל משה במילת בנו מפני התנאי שהיה בינו ובין יתרו שא׳ מבניו לא ימול כדאמרינן במדרשות דאל״כ כיון שלא בקש להרוג את משה ולא בלעו המלאך אלא התינוק אמאי קאמר ותכרות את ערלת בנה ולמה לא מלו משה גופי׳ מצות אב היא אך אחר שראתה צפורה שהיה התינוק ניזוק בשביל המילה ותקח צפורה צור גו׳ ודקאמרינן פ״ב דע״ז דאתיא איהי ומתחלא ואתי משה ואגמרה א״ש נמי לר״ש בן גמליאל כשראה משה שרצונה לבטל התנאי ואתחלא אתי איהו ואגמרא משום דמילה פסולה באשה ומיהו האי שנויא אחרינא דאיכא התם הא דכתיב ותכרת גו׳ דאמרה לאיניש אחרינא ועבד המילה כולה ע״כ לאו לרשב״ג קאמר הכי דא״כ להאי שנויא נמי הל״ל דאמרה ליה למשה ועבד אבל למ״ד למשה בלע ניחא שהוא לא היה יכול להתחיל דבלוע היה ודו״ק:

מי קרוי חתן כו׳. מפני שדוחק הוא לו שתקרא צפורה למשה חתן שאישה הוא ולא חתנה אבל התינוק נקרא לה חתן שמחתנין אותו במצוה ראשונה שהיא המילה וק״ל:

באו אף וחמה כו׳. לפי שהם מלאכי השם ושלוחיו להפרע מחוטאיו נגדו אמר ויבקש ה׳ המיתו ומלשון וירף ממנו אמרו שהיו מלאכי משחית כדכתיב רב עתה הרף ידך גו׳ ובש״ר אמרו מדכתיב ויבקש ה׳ המיתו שהיה מלאך של רחמים ואע״פ כן ויבקש המיתו:

בלעוהו ולא שייר ממנו אלא רגליו כו׳. למדו לומר כן מדכתיב ותגע לרגליו ופירושו לפי הדרשה ותכרות את ערלת בנה ותגע הורה לא שכרתה ערלת בנה ממש אלא ותגע בצור בערלת בנה וכדאמרינן בפרק ב׳ דע״ז דאתיא איהי ואתחלה וכו׳ ואמר הכתוב שעשתה כן בשביל רגליו בשביל שראתה שהמלאך בלעו עד רגליו שהיא המילה ולמ״ד לרגליו במקום בשביל וכמוהו הרבה והוא מבואר בש״ר וכי מנין ידעה צפורה שעל עסקי מילה נסתכן אלא בא מלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה כיון שראתה צפורה שלא בלע אותו אלא עד המילה הכירה שעל עסקי המילה הוא ניזוק וידעה כמה גדול כח המילה שלא היה יכול לבולעו יותר מכאן מיד ותכרות כו׳ ורש״י בחומש פי׳ שהיה בולעו מראשו ועד ירכיו וחזר ובלעו מרגלו ועד אותו מקום הבינה צפורה כו׳ עכ״ל דבריו מכוונים לדברי ש״ר דודאי בפעם ראשון דבלעו עד ירכיו מזה לא היתה יכולה להבין שעל עסקי מילה בא דאולי במקרה הוא כך אלא אחר שחזר ובלע אותו גם בפעם שנית עד אותו המקום ולא יותר מזה הבינה כמה גדול כח המילה שלא יוכל לבולעו יותר מכאן ועוד פרש״י בחומש וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל עסקי המילה בא להורגו עכ״ל וכ׳ הרא״ם לא הבנתי מאמר הרב ז״ל כי אם כוון בזה לומר שבעת שהיה בולעו כו׳ לא הבינה שבא להורגו אלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו לבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אותו איך הבינה ממה שהרף ממנו שבא להורגו דלמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו כו׳ ועוד אחר שלא הבינה כו׳ עכ״ל עיין בדבריו באורך ועיין ישוב לזה בביאורי מהר״ן וגם אנן נימא בזה מלתא דרש״י ז״ל דקדק כן מדכתיב וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות דמשמע מזה שאחר שהרף המלאך ממנו אז הבינה דבר נוסף ואמרה חתן דמים למולות והוא שמתחלה חשבה שעל כל פנים אף אם יהיה נימול על ידה יהרג משה בעונש שלא מל את בנו וזהו שהבינה שבלעו המלאך פעם אחר פעם עד המילה להורות לה שהוא נענש על שלא מל אותו שתימול היא אותו אבל אחר שראתה שתיכף בהתחלתה בכריתת ערלת בנה וירף המלאך ממנו אז אמרה והבינה דבר נוסף כי חתן דמים הוא למולות כי המלאך לא בא שיהרג ויענש משה עכ״פ אלא הצלתו תלוי בעסק מילת בנו שעל עסקי מילת בנו בא להורגו אלא אם יתעסק במילתו ואז ינצל אבל טרם שראתה שהרף המלאך ממנו לא חשבה שהצלתו תלוי במילת בנו אלא שעכ״פ יהרג משה על שלא מל אותו וע״כ לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי ולא אמרה למולות ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הרא״ם גם לפירש״י שפי׳ תרוייהו על דמי הריגה תרי זימנא חתן דמים ל״ל עכ״ל דלפי דברינו ודאי צריכי תרוייהו דלפי מה שחשבה בתחלה שעכ״פ יהרג משה לא אמרה אלא חתן דמים אתה לי עד אחר שהרף המלאך ממנו הבינה דבר נוסף שהצלתו תלוי במילת בנו ואמרה חתן דמים למולות ודו״ק:

ביקש מרע״ה להורגן כו׳. כי לפי דעתו שאמר אמול ואצא סכנה היא לו כו׳ לא היה משה ראוי ליענש בהתרשלות המילה וע״כ חשב כי לא בא בשליחות השם לעונשו ולהורגו ולזה בא להורגו ע״ד בא להורגך השכם להורגו עד שאמר לו הקב״ה הרף מאף ועזוב וגו׳ שסיים בהאי קרא אל תתחר אך להרע שאמר לו הקב״ה הרף מאף וגו׳ להורגם כי לא לחנם באו להורגך אלא בציוי שלי באו שאל תתחר להרע לעשות רע בהתרשלות מילת בנך:

ויש אומרים לחימה הרגו. מה שיש לדקדק בזה מההיא דפרק קמא דבבא בתרא שאמרו שם אף כופה חימה אינו כופה ע״ש בתוספות:

חימה אין לי וגו׳. פ״ה בישעיה חימה אין לי מי יתנני שמיר ושית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד ופי׳ לפי דרש דהכא חימה אין לי שהרגו משה מי יתנני אם היה לי חימה שלא הרגו משה הייתי פוסע פסיעה. אחת הייתי שורפם כלם יחד:

והכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה תרי חימה כו׳. ע״פ זה יתפרשו כל הני חימה דכתיבי במקרא בתר מעשה שהרגו משה לחימה למאן דסבירא ליה הכי והכוונה מבואר שבקש שטן להרוג את משה והוא השטן והוא המלאך המות הוא היצה״ר והוא נקרא ערל ואילו אף וחימה הם חייליו וגונדתו והם שני קליפי הערלה וכחם וע״כ באו הם להזיקו על שלא הפריד את קליפות הטומאות החיצונות אלו מבנו ואמר שבקש משה להרגן היינו לבטל כחן ע״י מילת בנו שיפרידן ממנו עד שא״ל הקב״ה כל זה אינו מועיל לבטל כחן אלא בצירוף שאל תתחר אך להרע שישמור האדם את עצמו מלעשות רע וי״א לחימה הרגו שהוא ביטל כחו במילת בנו בהפרידו ממנו ערלתו ואולי לפי שמשה לא מל מתחלה ועד סוף אלא שגמר המילה כדאיתא בפ״ב דע״ז ע״כ אמר שהוא הרג ובטל כח קליפה השניה שהוא חימה וכיון שלא התחיל לכרות קליפה ראשונה שהוא כח האף וצפורה דאתחלא וכרתה קליפה ראשונה כיון דאינה במצות המילה דמילה פסולה באשה גם היא לא בטלה כח האף וד״ל:

שאין לך מי כו׳ כאברהם לא נקרא תמים כו׳. מבואר כמ״ש המורה פ״ט ח״ג כי לא נתנה מצוה זו להשלים חסרון יצירה רק להשלים חסרון המדות עכ״ל ולזה אמר שאין לך מי שהיו בו כל המעלות כאברהם שאין לך כו׳ אעפ״כ לא נקרא שלם ותמים במעלות המדות אלא עד שנימול ולזה אמרו כשא״ל הקב״ה היה תמים אחזתו רעדה כי חשב אברהם שמא יש בו דבר מגונה ומום ביצירה וכיון שא״ל אח״כ את בריתי גו׳ שהוא מום וגנאי הערלה נתקררה דעתו שאין מום זה חסרון ביצירה שכל אדם כן נברא אלא שזה הוא חסרון המדות ובהסתלקו אהיה שלם ותמים במדות וז״ש ג״כ כל המתמם ומשלים עצמו במדות כאברהם יש לו מעלה גדולה על יצירה כי השעה עומדת לו לבטל מזל שעה של היצירה כדלקמן באברהם וק״ל:

גדולה מילה כו׳ שנאמר כי ע״פ הדברים האלה כרתי גו׳. ר״ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי׳ פ״ד מיתות ודו״ק:

גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ גו׳. ויש לדקדק אם קיום העולם גם בשביל המילה ה״ל למחשבי׳ במתני׳ גבי על ג׳ דברים העולם קיים על הדין כו׳ גם למ״ד שאלמלא תורה לא נתקיימו כו׳ הרי תורה נמי בכלל קיום העולם ולא חשיב התורה בכלל מקיימי עולם אלא בכלל מעמידי עולם כמו שמחלק הטור בשם רבינו יונה וי״ל דהתם לא חשיב אלא ג׳ מקיימי עולם בין איש לחבירו כמ״ש הטור כי אלמלא הדין כל דאלים גבר וכן האמת כו׳ וכן השלום כו׳ ע״ש אבל הכא קאמר דעולם כולו שהם חקות שמים וארץ נתקיימו אי למר בשביל מילה ולמר בשביל תורה וק״ל:

אלמלא תורה כו׳ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה גו׳. משמע ליה דהאי ברית תורה היינו ברית של יומם ולילה דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה וק״ל:

ויוצא אותו החוצה כו׳ הסתכלתי במזל שלי ואין לי אלא בן א׳ כו׳. אבל בספ״ב דמסכת שבת איכא בלשון אחר נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן כו׳ ולכאורה שהם סותרין אהדדי והיה נראה ליישב דהתם נמי ה״ק אברם אינו מוליד בן הראוי ליורשו וכה״ג כתב הרמב״ן והרא״ם על דברי הב״ר אבל לא משמע כן מדקאמר התם מאי דעתיך דקאי צדק במערב אוקימנא ליה במזרח כו׳ ופירש״י דקאי צדק במערב שהוא מצונן ואינו ראוי להוליד עכ״ל משמע בהדיא דאינו ראוי להוליד כלל קאמר דהיינו שהוא מצונן בטבעו ונראה להעמיד המאמרים כפשטן דהתם בנבואת בין הבתרים שהיה אברהם בן ע׳ ומזל שלו צדק היה מצונן ולא היה ראוי להוליד כלל כי קאמר התם דהוציא הקב״ה אותו החוצה במזל צדק שהיה מצונן במערב ואוקמיה במזרח שיהא ראוי להוליד ובלי שינוי נשתנה מזלו אז דהא לא נשתנה שמו עד אחר לידת ישמעאל אבל סוגיא דהכא דריש ליה מדשינה שמו אברם וקראו אברהם כדאמרינן בב״ר והוא אחר שנולד ישמעאל הוציאו פעם שנית ע״י שינוי שם אברם אינו ראוי להוליד בן אחר ליורשו אבל אברהם ראוי להוליד בן אחר ליורשו א״נ מקרא דוהיה תמים וסמיך ליה והיית לאב המון גוים כמפורש בסמוך ולא נקט הכא קרא דויוצא אותו החוצה הנאמר כבר בבין הבתרים אלא לסימנא בעלמא דכמו שהוציאו הקב״ה ממזלו כבר בהיותו בן ע׳ שנה שיהא ראוי להוליד כך הוציא אותו ממזלו בהיותו בן צ״ט שנה ע״י שינוי השם שיהא ראוי להוליד בן הראוי ליורשו וניחא דלא מייתי הכא הך דקאי צדק במערב כו׳. דכבר קם ליה צדק במזרח מברית בין הבתרים ובפ״ק דר״ה דקאמר דשנוי השם של שרה גרם לשנות מזלה להוליד בן ה״ה דשינוי השם דאברהם גרם לו לשנות מזלו להוליד בן הראוי ליורשו כדקאמר בב״ר והכא אלא דעדיפא קאמר בר״ה דשינוי השם דשרה גרם לה להוליד גם שאינה ראויה להוליד כלל ואפילו למ״ד פ״ק דר״ה דשינוי מקום של אברהם גרם לו להוליד בן היינו בשינוי מזלו בראשונה כדמייתי התם מדכתיב לך לך והדר כתיב ואעשך לגוי גדול שבצאתו מחרן היה בן ע״ה שנה ולא היה ראוי להוליד כלל ושינוי המקום גרם לו לשנות מזלו להוליד אבל הך דהכא להוליד בן הראוי ליורשו כשהיה בן צ״ט שנה גרם לו שינוי שמו כדאיתא בב״ר ולה גרם שינוי שמה שתלד כדאמר בר״ה ודו״ק:

אין מזל לישראל כו׳ עיין בתוס׳ סוף מסכת שבת ובחידושינו סוף מסכת קידושין:

כל המתמם עצמו הקב״ה מתמם כו׳. כענין דלעיל ובסמוך באברהם שהיה תמים עם ה׳ לבטוח בו ולא שמע להאצטגנינים ולהוברי השמים והתמים הקב״ה עמו לשנות מזלו והיינו השעה עומדת לו כמ״ש מזל שעה גורם והקב״ה שינה מזל שעה שלו לטובה ומייתי מדכתיב גביה התהלך לפני והיה תמים שלא תשמע למעוננים וקוסמים ואח״כ והיית לאב המון גוים אע״פ שלפי מזלך אינך ראוי אלא לגוי אחד דהיינו ישמעאל וק״ל:

כל המנחש לו נחש כו׳ אלא משום מדה כנגד מדה כו׳ בכל שאר דברים נמי ודאי דהקב״ה משלם מדה כנגד מדה כדאמרינן פ״ק דסוטה גם אינו דומה דחזר בו מקרא דמייתי כי לא נחש גו׳ אבל נראה דה״ק דמדה כנגד מדה נשמע מהאי קרא דכי לא נחש ביעקב גו׳ מדכתיב בתר הך נבואה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים גו׳ שמעינן דקודם ששמע בנבואה ששם הש״י בפיו כי לא נחש ביעקב הלך לקללם ולהזיקם בנחשים שהיה סבור שהיו ביעקב מנחשים והיינו כל המנחש לו נחש ודו״ק:

כל שאינו מנחש מכניסין אותו כו׳. מסיפא דקרא קדריש כפירש״י דכתיב כעת יאמר ליעקב גו׳ דבר שמצינו שנאמר לאברהם ע״י מלאך שנאמר כעת חיה וגו׳ ישאלו את יעקב ולישראל מה פעל אל באותו עת ולא ישאלו עוד את המלאכים כי הם יהיו לפנים ממחיצתן ועיין בר״ן שגם זה מדה כנגד מדה ע״ש:

מפני מה נענש אברהם כו׳. כתב הרא״ש אע״פ שעבירת העונש מפורשת על אומרו במה אדע כו׳ עכ״ל ואין זה מוכרח דאמרינן במס׳ מגילה ותענית ובב״ר במה אדע גו׳ לא כקורא תגר אלא באיזה זכות כו׳ והכי סברי כל הני אמוראי דשמעתין דפליגי אדשמואל וק״ל:

מפני שעשה אנגריא בת״ח כו׳. וכה״ג אמרינן בפרק המקנא מפני שעשה אנגריא בת״ח כו׳ ושם דרש ליה במפורש מדכתיב אין נקי אבל הכא אינו מפורש מהיכא דריש ליה ועיין פי׳ הר״ן ויותר נראה לפרש דדריש ליה מדכתיב ילידי ביתו כמ״ש בערובין כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו:

שהפריש מלהכנס כו׳ שנאמר תן לי הנפש גו׳. מלך סדום אמר כן לאברם אלא שלא הי״ל לקבל דבריו להחזיר לו נפשות השבי שהרי זכה בהן מן ההפקר והיה לו להכניסן תחת כנפי השכינה אצלו כמ״ש פ׳ חלק ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים: (אמר המגיה מ״ו הגאון הגדול מוהרר״ש ז״ל קאיידינובר הקשה דע״פ חשבון המובא בתוס׳ פ״ק דברכות דף ז׳ בהכרח במה אדע קודם למלחמת המלכים דו״ק ותשכח וא״כ איך עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע דקדים וצ״ע):

שהוריקן בתורה כו׳ והוריקן בזהב כו׳. מפורש בבראשית רבה ר״ל אמר שהוריקן באבנים טובות כד״א ואברותיה בירקרק חרוץ גו׳ שלא יהו להוטין אחר הממון ויתעסקו בהצלת נפשות ר׳ לוי אמר בפ׳ שופטים הוריקן כד״א מי האיש הירא גו׳ ע״ש:

א״ד אלעזר הוא דחושבניה הכי הוה והא דכתיב ענר אשכול וממרא יקחו חלקם יושבים על הכלים היו וכה״ג איתא בב״ר:

בן ג׳ שנים שנאמר עקב אשר שמע גו׳ חושבניה כו׳. נראה שתחלת ידיעתו להכיר בוראו היה בן ג׳ שנה מיהו לא נחשבו לו ימי תורה עד נ״ב שנים שאז נשלם ידיעתו לרבים כדאמרינן פ״ק דע״ז ב׳ אלפים ימי תורה גמירא דמתחילין מנ״ב שנין שנאמר בו ואת הנפש גו׳ והרמב״ם בספר המדע ח״ד כתב בן מ׳ שנין הכיר אברהם את בוראו ע״ש וכבר השיג עליו הראב״ד מדהכא וק״ל: