החיוב לתת צדקה די מחסורו של העני
ציון א – ג.
גמרא. תנו רבנן: יתום שבא לישא – שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: ״...די מחסרו אשר יחסר לו״, ״די מחסרו״ – זה הבית, ״אשר יחסר״ – זה מטה ושלחן, ״לו״ – זו אשה, וכן הוא אומר: ״...אעשה לו עזר כנגדו״. תנו רבנן: ״די מחסרו״ – אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו, ״אשר יחסר לו״ – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות – מכסין אותו; אין לו כלי בית – קונין לו כלי בית; אין לו אשה – משיאין לו אשה, ואם היתה אשה – משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו – קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר: ״...די מחסרו אשר יחסר לו״. ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.
כמה נותנין לעני – די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם היה רעב – יאכילוהו; היה צריך לכסות – יכסוהו; אין לו כלי בית – קונה לו כלי בית, ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני – קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד, לפי מה שצריך: הראוי לתת לו פת – נותנים לו פת; עיסה – נותנים לו עיסה; מטה – נותנים לו מטה; הראוי ליתן לו פת חמה – חמה; צונן – צונן; להאכילו לתוך פיו – מאכילין; אין לו אשה ובא לישא – משיאין לו, ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה. הגה. ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו – יתן לו היחיד, אם ידו משגת, וכמו שנתבאר סימן רמט.
(שו״ע יורה דעה רנ, א)
א. לתת כהרגלו או כדי שלא יתבייש.
בברייתא מבואר שמצוה לפרנס את העני כדי מחסורו, ואפילו כשמחסורו הוא סוס לרכב עליו ועבד שירוץ לפניו, אך אין מצוה להעשירו.
הגמרא בהמשך מביאה דוגמאות נוספות לחיוב לתת לעני את מה שהיה מורגל, כמו מה שמסופר על אנשי גליל עליון שנתנו לעני בן טובים ליטרא בשר בכל יום, וכן על רבא שנתן לעני תרנגולת פטומה ויין ישן.
בשיטה מקובצת מובא בשם תלמידי רבינו יונה שהחיוב לתת אפילו סוס ועבד וכדומה הוא דוקא בעשיר שירד מנכסיו, שהיה מורגל בתענוגים כאלה, ולא בשאר עניים שלא הורגלו בכך.
אמנם בהמשך הגמרא מסופר על רבי נחמיה שהציע לעני לאכול עמו עדשים אף שהיה רגיל לאכול בשר שמן ויין ישן, אך ניתן להסביר זאת בשתי דרכים: שהעני עצמו הסכים לכך, או שרבי נחמיה חשב שהמאכל שהיה רגיל בו לא היה טוב בשבילו, כמו שנאמר בגמרא שהוא פינק את עצמו יותר מדי, וכן משמע מדברי המאירי שיש לתת את המאכל הבריא המתאים למצבו של העני.
הגאונים (מובאים בשטמ״ק) כותבים בדרך שונה שבסוגייתנו מדובר על עני בן טובים בטרם נתפרסם שירד מנכסיו, אבל לאחר שנתפרסם נותנים לו ככל העניים. מבואר מדבריהם שהחובה לתת כדי מחסורו היא רק כדי שלא יכירו בו שנעשה עני ויתבייש.
ב. החיוב על הציבור או על היחיד.
הרלב״ג
(דברים טו, ח) כותב שהחובה לתת לעני די מחסורו אינה מוטלת על כל אחד או על הראשון שמבקש ממנו, אלא היא מוטלת על הציבור, ולכן ראוי לציבור להעמיד גבאי הממונה על הצדקה שיתן לעני לפי הכלל המבואר בסוגייתנו. עם זאת לא מבואר בדבריו אם היחיד חייב בכך כשאין קופה של רבים.
אולם מהמעשים המובאים בגמרא משמע שזוהי מצוה המוטלת גם על היחיד. כך מוכח לכאורה מהמעשה בהלל הזקן שליווה את העני, וכן משמע מלשון המאירי הכותב שמלווים לעני כפי צורכו וכמידת חסידותו של המלווה, וכן הוא כותב במפורש במסכת בבא בתרא (ט, א ד״ה הציבור) שאף היחיד מחויב בדבר.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו מביא את מה שנאמר בברייתא, אולם בהלכה ז הוא כותב על עני המחזר על הפתחים שאין נזקקים לו למתנה מרובה, אבל נותנים לו מתנה מועטת.
הטור מבין מדברי הרמב״ם שמדובר על החיוב של כל יחיד, וכותב שמסתבר כדבריו שמאחר שהוא מחזר על הפתחים אין חיוב על היחיד לתת לו כדי מחסורו, ומדבריו משמע שאם העני אינו מחזר על הפתחים – גם היחיד חייב לתת לו כדי מחסורו.
הב״ח מדייק כן מסדר ההלכות ברמב״ם, שבפרק ז מדובר על צדקה שנותן היחיד, שאם יד הנותן משגת צריך לתת לעני ככל הראוי לו, אלא אם כן הוא מחזר על הפתחים שנותן לו רק מתנה מועטת, ואילו החיוב להעמיד קופת צדקה של רבים מובא רק בפרק ט. יחד עם זאת הוא כותב שגם לפי הרמב״ם, לעני המחזר על הפתחים אין נותנים כדי צורכו אף מקופת הציבור.
הבית יוסף חולק על הבנת הטור ברמב״ם, ולדעתו היחיד אינו צריך לתת לעני כדי מחסורו, אלא יודיע צערו לרבים ויתנו לו כולם.
כך פוסק הרמ״א בהלכה שלפנינו, שהחיוב לתת לעני כדי מחסורו מוטל על הציבור ולא על היחיד, אלא שאם אין אנשים נוספים עמו – נותן לו היחיד ככל שידו משגת, והוא מפנה לאמור בסימן רמט.
מחבר השלחן ערוך כותב שם (סע׳ א) שאם ידו משגת – יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת – יתן עד חומש מנכסיו, והש״ך (סק״א) והגר״א (סק״א) מפרשים שצורך העניים הוא ככל המפורש בסוגייתנו. מסתימת לשון המחבר משמע לכאורה שהחיוב מוטל גם על היחיד, וגם בהלכה שלפנינו הוא מעתיק את לשון הרמב״ם ואינו כותב שיש הבדל בין היחיד לציבור. כך נראה שהיא דעת הגר״א (כאן סק״ג) שמביא את דעת הב״ח שחולק על הרמ״א.
אולם הש״ך (כאן סק״א), הסובר כשיטת הרמ״א, מסביר שגם ההלכה בסימן רמט נוגעת רק למי שאין רבים נמצאים יחד אתו, או כשאין יד הרבים משגת לסייע לעני זה.
ציון ה – ז.
גמרא. תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס – נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה. לשום מתנה – הא לא שקיל! אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס – נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו. חוזרין ונפרעין הימנו – תו לא שקיל! אמר רב פפא: לאחר מיתה. רבי שמעון אומר: יש לו ואינו רוצה להתפרנס – אין נזקקין לו, אין לו ואינו רוצה להתפרנס – אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שתזוח דעתו עליו. תנו רבנן: ״העבט״ – זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, ״תעביטנו״ – זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס – אין נזקקין לו, ואלא מה אני מקיים ״תעביטנו״? דברה תורה כלשון בני אדם.
עני שאינו רוצה ליקח צדקה – מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה, ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו, שלא יאכל ממנו ולא ישתה – אין משגיחין בו.
(רמב״ם מתנות עניים ז, ט ויורה דעה רנג, י)
א. החיוב להלוותו – מהתורה או מדרבנן.
בגמרא נאמר שאם העני אינו רוצה להתפרנס מן הצדקה צריך לתת לו בדרך של הלוואה, ובברייתא נאמר שרבי יהודה לומד זאת מהפסוק
(דברים טו, ח) ״והעבט״, ובפשטות משמע שזה חיוב מהתורה.
כך עולה גם מדברי הסמ״ג (עשין קסב) שכותב שיש שתי מצוות עשה בעניין הצדקה: האחת, לפתוח יד לעני ולתת לו צדקה, והשניה נלמדת מ״והעבט״, שאם לא רצה לקבל צדקה – נותנים לו בהלוואה.
אולם מדברי המכילתא (סוף פרשת יתרו, ופרשת משפטים, יט) משמע שאין זה לימוד גמור, שכן מובאים שם דברי רבי ישמעאל על הפסוק ״אם כסף תלוה את עמי״ שאין לפרשו כדבר רשות אלא כחובה, והוא מוכיח זאת ממה שנאמר ״והעבט תעביטנו״. מכאן שלדעתו הפסוק הזה בא ללמד שחייבים להלוות לאדם קודם שיצטרך לקבל מהצדקה, ולא לאדם שכבר נזקק לצדקה ואינו רוצה ליטול.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו מביא את הדין של מי שאינו רוצה להתפרנס מהצדקה ואינו מביא את הפסוק שמובא בברייתא, ויתכן שבא לומר שהחיוב הוא רק מדרבנן.
לדעת רבי מאיר נותנים לו לשם הלוואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה, דהיינו שמוחלים על ההלוואה ואין גובים אותה, וכן היא דעת רבי יהודה בברייתא השניה. גם חכמים בברייתא השניה נראה שחולקים על רבי יהודה רק בדין של מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס מנכסיו, ולא בדין של מי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה.
לעומתם חכמים בברייתא הראשונה סוברים שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונותנים לשם הלוואה, ורבא מפרש שכוונתם שפותחים לשם מתנה. המאירי מסביר שאין פותחים בהלוואה כדי שהעני לא יחשוש שמא יבקשו ממנו לפרוע, ואם כן מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא אם פותחים במתנה או בהלוואה.
בדברי חכמים אלה לא נאמר במפורש אם לאחר שנותנים לשם הלוואה חוזרים ונותנים לשם מתנה, כשם שנאמר בדברי רבי מאיר ורבי יהודה.
אולם הרי״ף (כט, ב) מוסיף על דברי חכמים שחוזרים ונותנים לשם מתנה, וכן כותבים הר״ן והמאירי שאין גובים ממנו הלוואה זו, והר״ן מוסיף שאם יפרע מעצמו – מקבלים ממנו.
הרד״ל (הגהות וחידושים על סוגייתנו) כותב שכך מוכח מהגמרא, שכן מצד אחד בסוגייתנו משמע שהלכה כחכמים שרבא מבאר את דבריהם, ומצד שני במסכת בבא מציעא
(לא, ב) מובא הלימוד של רבי יהודה בלא חולק, מכאן שגם חכמים מסכימים שצריך להלוותו ולמחול על החוב, אלא שסוברים שפותחים במתנה.
בגמרא מובאת גם דעת רבי שמעון שאומרים לו ׳הבא משכון וטול׳ כדי שתזוח עליו דעתו, ורש״י מפרש שמבקשים ממנו משכון רק כדי שיתרצה להלוואה, אך כשיאמר שאין לו משכון – יתנו לו בלא משכון.
בדברי רבי שמעון לא נאמר במפורש שמחזירים את המשכון בלי תשלום, אם כי מסתבר שגם לדעתו מוחלים לו, והוא חולק רק על האופן שבו צריך לתת לעני. כך יוצא גם מדברי התוספות (ד״ה וחכ״א), המזהים את חכמים שבברייתא השניה עם שיטת רבי שמעון, ואם כן בענין זה הוא מסכים לרבי יהודה שחוזרים ונותנים לו במתנה.
מדברי הרי״ף משמע שפוסק כחכמים שפותחים במתנה, וכן היא דעת הרא״ש (סי׳ ט) לפי גרסת הקרבן נתנאל והמאירי. אולם הרי״ד פוסק כרבי מאיר שפותחים בהלוואה, וכן משמע מדברי הריא״ז (הלכה ב, יא).
הרמב״ם כותב שאם העני אינו רוצה לקחת צדקה – מערימים עליו ונותנים לו ״לשם מתנה או לשם הלואה״, וכן היא לשון השלחן ערוך.
בבית יוסף מבואר שהדבר תלוי בדעת הגבאים שיראו באיזה אופן יקבל העני יותר ברצון, במתנה או בהלוואה. אולם בכסף משנה הוא כותב שהרמב״ם פוסק כחכמים שבברייתא הראשונה, וכן כותב בעל באר הגולה (אות יט) על דברי השלחן ערוך, ולפי זה קודם כל נותנים לו לשם מתנה, ואם אינו רוצה נותנים לו לשם הלוואה.
הרדב״ז כותב שהכוונה בנתינה לשם מתנה היא שמערימים עליו שזוהי מתנה שלא בתורת צדקה, שאז יקבל מפני שאינו דוחק את שאר העניים, וכן מסבירים הרד״ל (שם) ובעל ערוך השלחן (סע׳ יז) שהכוונה למתנה שלא בתורת צדקה.
אף הטור מביא את השלבים השונים, שבתחילה מציעים לו שיקבל צדקה, אם אינו רוצה ליטול מערימים ונותנים לו מתנה בדרך כבוד, ואם אינו רוצה נותנים לו לשם הלוואה, והטור מוסיף שאם אינו רוצה מבקשים ממנו משכון כדי שלא יתבייש.
הבית יוסף מסביר שהטור פוסק כחכמים וגם כרבי שמעון, מפני שניתן לומר שרבי שמעון אינו חולק עליהם אלא מוסיף כיצד לנהוג כשאינו רוצה לקבל אף לשם הלוואה.
מלבד זאת הטור כותב שאין נפרעים ממנו אחר כך, והרמ״א בדרכי משה (סק״ה) מביא את מה שכותב הר״ן שאם בא לפרוע – מקבלים ממנו.
עשיר שאינו רוצה להתפרנס מנכסיו
בברייתא שבגמרא מובאת מחלוקת תנאים בענין זה. רבי יהודה סובר שצריך לתת לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים מנכסיו לאחר מותו, ואילו חכמים סוברים שאין נזקקים לסייע לו.
הרי״ף (כט, ב) והרא״ש (סי׳ ט) מביאים את המחלוקת ואינם פוסקים כמי ההלכה, אבל מסתבר שהלכה כחכמים שהם הרבים, וכך פוסקים במפורש הרמב״ם, המאירי והריא״ז (הלכה ב, יא).
אולם מדברי מהר״ם מרוטנבורג (שו״ת דפוס פראג סי׳ לט, מובא במרדכי סי׳ קצ) נראה שפוסק כרבי יהודה, שכן הוא כותב שמי שהיה תפוס ביד גוים ולא רצה שיפדו אותו מנכסיו - פודים אותו משל עצמו בעל כורחו, כשם שרבי יהודה אומר בסוגייתנו שנותנים לו במתנה וחוזרים וגובים מנכסיו.
מהר״ם מרוטנבורג (שם) כותב שלפי רבי יהודה מסייעים לו אף שאינו בסכנת חיים, אלא רק יחיה חיי צער. לפי זה, יתכן שחכמים חולקים רק בכגון זה, אבל אם יש חשש שימות ברעב גם הם מסכימים שמפרנסים אותו מהצדקה.
לעומת זאת הר״ן ורבינו יהונתן כותבים שלפי חכמים אין נזקקים לו אף שימות ברעב, מפני שהוא הפסיד את עצמו.
דבריהם צריכים ביאור, שהרי במסכת סנהדרין
(דף עג, א) מבואר שחייבים להציל אדם שלא ימות, אף שהדבר כרוך בהוצאת ממון, ואם כן מדוע אין אומרים כך בסוגייתנו.
ביישוב הקושיה ניתן אולי לומר שלדעת חכמים אין חיוב להציל את מי שמביא על עצמו את הסכנה ואינו חושש להציל את עצמו ממנה, ויתכן שלא על זה נאמר בתורה ״לא תעמוד על דם רעך״, וכן כותב המנחת חינוך (מצוה רלז) על החיוב להציל את המאבד עצמו לדעת, ואין כאן המקום להאריך.
כמה מותר לתת לצדקה בשעת מיתה
ציון ט.
גמרא. מר עוקבא... כי קא ניחא נפשיה, אמר: אייתו לי חושבנאי דצדקה. אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי, אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא, קם בזבזיה לפלגיה ממוניה. היכי עביד הכי? והאמר רבי אילעאי: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש! הני מילי מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה – לית לן בה.
ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו – יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה. וכו׳.(הגהת הרמ״א, יורה דעה רמט, א)
בסוגייתנו מבואר שמותר לאדם לתת צדקה לאחר מותו יותר ממה שמותר לו בחייו, דהיינו אף יותר מחומש, ויש לדון האם מותר לתת את כל נכסיו לצדקה או שחייב להשאיר חלק ליורשיו.
בגמרא מסופר על מר עוקבא שנתן מחצית ממונו, ועל פי זה פוסק הריא״ז (הלכה ב, ח) שיכול לתת עד חצי ממונו. בעל ערוך השלחן (סע׳ א) מסביר שאסור לתת יותר מחצי משום שצריך להשאיר נכסים ליורשיו, ועד חצי הרי זה כמו שחולק עמהם, מחצה עבור נשמתו ומחצה ליורשיו.
שיטה אחרת עולה מדברי השאילתות (סי׳ סד), שם מובאת הגמרא בגרסה שונה, ולפיה מר עוקבא בזבז רק שליש מנכסיו, ובברכי יוסף (סקט״ו) מובא שזו גם הגרסה בספר היוחסין.
לעומת זאת בעל הלכות גדולות (מובא באוצר הגאונים חלק התשובות סי׳ שלג), הרי״ף (יח, א בדפיו) והרא״ש (פ״ד סי׳ טו) כותבים שמותר לתת יותר מחומש, ומסתימת דבריהם ניתן להבין שיכול לתת את כל נכסיו.
אכן האור זרוע (הל׳ צדקה סי׳ יג), רבינו קרשקש (נ, א) והר״ן בחידושיו (נ, א) כותבים שבשעת מיתה אדם יכול לתת כל מה שירצה, וכן דעת בעל שבלי הלקט (ח״ב סי׳ קלב), רבינו יהונתן והמאירי שיכול לתת את כל נכסיו ממש.
אולם בעל שבלי הלקט מקשה על כך ממה שנאמר במשנה במסכת בבא בתרא (קלג, ב) שהכותב את נכסיו לאחרים ולא הניח כלום לבניו – אין רוח חכמים נוחה הימנו, והרשב״ם מסביר שזה מפני שעוקר נחלה דאורייתא, ובגמרא שם משמע שהדברים אמורים אף כלפי מי שמקדיש את נכסיו, ולא רק כלפי מי שנתנם לאנשים אחרים. כמו כן בגמרא לעיל
(נג, א) נאמר שאסור להעביר את נכסיו אפילו מבן רע לבן טוב.
כך מקשים גם הברכי יוסף (שם) והנצי״ב בעמק שאלה (על השאילתות שם, סקי״ג), והנצי״ב מוסיף להקשות מהגמרא במסכת ערכין
(כח, א) שלומדת מדרשת הפסוקים שאסור לאדם להחרים את כל נכסיו, ולדבריו איסור זה נוהג גם בשעת מיתה.
בעל שבלי הלקט עצמו מיישב שצדקה לעניים עדיפה על הקדש, ולא נאמר על כך שאין רוח חכמים נוחה הימנו.
הנצי״ב (שם) כותב שיש לחלק בין מעות לבין שאר הנכסים, שאסור להחרים רק את כל נכסיו, בין קרקעות ובין מטלטלין, אבל מותר לתת את כל מעותיו, ועיין על כך בבירור הלכה
לבבא בתרא דף קלג, ב ציון א.
באשר לפגיעה ביורשים, רבינו יהונתן כותב שאדם אינו צריך לדאוג לבניו לאחר מותו, כי מי שזן אותו יזון גם את בניו, ומצינו מלכים שנולדו עניים והעשירו בכוחות עצמם.
בניגוד לכך, המאירי כותב
(לעיל נ, א) שאף שמצד הדין רשאי להקדיש את כל נכסיו, מכל מקום ראוי לו לדאוג ליורשיו. בפירושו לסוגייתנו הוא כותב שראוי לאדם להרבות בצדקה בשעת מיתתו לפי ריבוי נכסיו ומיעוט יורשיו, ולפי מה שיראה לו שהחסיר בנתינת צדקה בחייו.
שיטה אחרת עולה מדברי תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק לעיל נ, א), הכותבים שאין לו לתת את הכל לצדקה אלא יניח קצת ליורשיו. הברכי יוסף (שם) מבאר שלדעתם אם מניח קצת מנכסיו ליורשיו אין זה בכלל מה שנאמר שאין רוח חכמים נוחה הימנו.
בעל שו״ת זרע אמת (ח״ב סי׳ קי) כותב שגם לדעת מהרי״ט (ח״ב חו״מ סי׳ ו) אין איסור של העברת נחלה אם משאיר ירושה מועטת, וראייתו היא ממה שנאמר לגבי כתובת בנין דיכרין
(להלן צא, א) שירושה דאורייתא מתקיימת גם בשווי דינר. אולם הוא כותב שהמרדכי והראנ״ח חולקים על כך וסוברים שלא די בירושה מועטת, ולדעתם יש הבדל בין כתובת בנין דיכרין לבין הנותן מנכסיו לאחרים.
הרמב״ם אינו מזכיר את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, והכסף משנה (מתנות עניים ז, ה) כותב שהרמב״ם מתייחס רק לנתינה מחיים.
בעל שו״ת זרע אמת (שם) מסביר שהרמב״ם סומך על מה שכתב בהלכות ערכין וחרמין
(ח, יג) שלא יקדיש את כל נכסיו כדי שלא יצטרך לבריות, ואף לא יפזר ממונו למצוות ביותר מחומש, וטעם זה קיים רק מחיים ולא לאחר מיתה.
הב״ח כותב שהרמב״ם משמיט את ההלכה מפני שאין לה שיעור. אמנם בגמרא מסופר שמר עוקבא נתן חצי מנכסיו ולא יותר, אך לא ניתן ללמוד מכאן לכל אדם, שכן אולי מר זוטרא לא נתן יותר מכך מפני שרגיל היה לתת חומש מנכסיו ולכן בשעת מותו נתן רק חצי מנכסיו, מה שאין כן במי שאינו מקפיד בחייו לתת חומש, שצריך לתת יותר בשעת מותו. מאידך גיסא, יתכן שמר זוטרא עשה זאת משום שהניח לבניו נכסים מרובים, אבל בלא זה לא היה נותן אף מחצית מנכסיו.
מסקנת הב״ח היא שאין בזה הלכה קבועה, אלא כל אחד יתן לצדקה לפי עושרו ולפי מעמד יורשיו.
הרמ״א מביא הלכה זו וכותב שבשעת מותו יכול לתת לצדקה כל מה שירצה, וכן היא לשון הבית יוסף. בפשטות משמע שכוונתם שרשאי לתת הכל, וכן כותב הפרי מגדים (או״ח תרנו מ״ז סק״ב) בדעת הרמ״א. אולם הברכי יוסף (שם) מסתפק שאולי כוונתם רק שיכול לתת יותר מחומש, ולא הכל ממש.