×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שֶׁבָּאוּ לִינָּשֵׂא מַשִּׂיאִין אֶת הַיְּתוֹמָה וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין אֶת הַיָּתוֹם מִפְּנֵי שֶׁבּוֹשְׁתָּהּ שֶׁל אִשָּׁה מְרוּבָּה מִשֶּׁל אִישׁ.:
who have come to appeal to the charity fund to be married off, the administrators marry off the orphan girl first and afterward they marry off the orphan boy, because the humiliation of a woman who is not married is greater than that of an unmarried man.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות סז ע״ב} תנו רבנן {דברים טו:ח} די מחסורו אתה מצוה עליו לפרנסו ואי אתה מצוה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כו׳ כדכתבינן בפרק מציאת האשה1.
1. רי״ף כתובות פרק ו (דף כט ע״ב).
שבאו לינשא – משל צדקה דאמרינן לקמן אשר יחסר לו זו אשה.
יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:

החיוב לתת צדקה די מחסורו של העני

ציון א – ג.
גמרא. תנו רבנן: יתום שבא לישא – שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: ״...די מחסרו אשר יחסר לו״, ״די מחסרו״ – זה הבית, ״אשר יחסר״ – זה מטה ושלחן, ״לו״ – זו אשה, וכן הוא אומר: ״...אעשה לו עזר כנגדו״. תנו רבנן: ״די מחסרו״ – אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו, ״אשר יחסר לו״ – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות – מכסין אותו; אין לו כלי בית – קונין לו כלי בית; אין לו אשה – משיאין לו אשה, ואם היתה אשה – משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו – קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר: ״...די מחסרו אשר יחסר לו״. ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.
יתום שבא להשיאו אשה – שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה.(רמב״ם מתנות עניים ז, ג–ד)
כמה נותנין לעני – די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם היה רעב – יאכילוהו; היה צריך לכסות – יכסוהו; אין לו כלי בית – קונה לו כלי בית, ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני – קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד, לפי מה שצריך: הראוי לתת לו פת – נותנים לו פת; עיסה – נותנים לו עיסה; מטה – נותנים לו מטה; הראוי ליתן לו פת חמה – חמה; צונן – צונן; להאכילו לתוך פיו – מאכילין; אין לו אשה ובא לישא – משיאין לו, ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה. הגה. ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו – יתן לו היחיד, אם ידו משגת, וכמו שנתבאר סימן רמט.(שו״ע יורה דעה רנ, א)

א. לתת כהרגלו או כדי שלא יתבייש.

בברייתא מבואר שמצוה לפרנס את העני כדי מחסורו, ואפילו כשמחסורו הוא סוס לרכב עליו ועבד שירוץ לפניו, אך אין מצוה להעשירו.
הגמרא בהמשך מביאה דוגמאות נוספות לחיוב לתת לעני את מה שהיה מורגל, כמו מה שמסופר על אנשי גליל עליון שנתנו לעני בן טובים ליטרא בשר בכל יום, וכן על רבא שנתן לעני תרנגולת פטומה ויין ישן.
בשיטה מקובצת מובא בשם תלמידי רבינו יונה שהחיוב לתת אפילו סוס ועבד וכדומה הוא דוקא בעשיר שירד מנכסיו, שהיה מורגל בתענוגים כאלה, ולא בשאר עניים שלא הורגלו בכך.
אמנם בהמשך הגמרא מסופר על רבי נחמיה שהציע לעני לאכול עמו עדשים אף שהיה רגיל לאכול בשר שמן ויין ישן, אך ניתן להסביר זאת בשתי דרכים: שהעני עצמו הסכים לכך, או שרבי נחמיה חשב שהמאכל שהיה רגיל בו לא היה טוב בשבילו, כמו שנאמר בגמרא שהוא פינק את עצמו יותר מדי, וכן משמע מדברי המאירי שיש לתת את המאכל הבריא המתאים למצבו של העני.
הגאונים (מובאים בשטמ״ק) כותבים בדרך שונה שבסוגייתנו מדובר על עני בן טובים בטרם נתפרסם שירד מנכסיו, אבל לאחר שנתפרסם נותנים לו ככל העניים. מבואר מדבריהם שהחובה לתת כדי מחסורו היא רק כדי שלא יכירו בו שנעשה עני ויתבייש.

ב. החיוב על הציבור או על היחיד.

הרלב״ג (דברים טו, ח) כותב שהחובה לתת לעני די מחסורו אינה מוטלת על כל אחד או על הראשון שמבקש ממנו, אלא היא מוטלת על הציבור, ולכן ראוי לציבור להעמיד גבאי הממונה על הצדקה שיתן לעני לפי הכלל המבואר בסוגייתנו. עם זאת לא מבואר בדבריו אם היחיד חייב בכך כשאין קופה של רבים.
אולם מהמעשים המובאים בגמרא משמע שזוהי מצוה המוטלת גם על היחיד. כך מוכח לכאורה מהמעשה בהלל הזקן שליווה את העני, וכן משמע מלשון המאירי הכותב שמלווים לעני כפי צורכו וכמידת חסידותו של המלווה, וכן הוא כותב במפורש במסכת בבא בתרא (ט, א ד״ה הציבור) שאף היחיד מחויב בדבר.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו מביא את מה שנאמר בברייתא, אולם בהלכה ז הוא כותב על עני המחזר על הפתחים שאין נזקקים לו למתנה מרובה, אבל נותנים לו מתנה מועטת.
הטור מבין מדברי הרמב״ם שמדובר על החיוב של כל יחיד, וכותב שמסתבר כדבריו שמאחר שהוא מחזר על הפתחים אין חיוב על היחיד לתת לו כדי מחסורו, ומדבריו משמע שאם העני אינו מחזר על הפתחים – גם היחיד חייב לתת לו כדי מחסורו.
הב״ח מדייק כן מסדר ההלכות ברמב״ם, שבפרק ז מדובר על צדקה שנותן היחיד, שאם יד הנותן משגת צריך לתת לעני ככל הראוי לו, אלא אם כן הוא מחזר על הפתחים שנותן לו רק מתנה מועטת, ואילו החיוב להעמיד קופת צדקה של רבים מובא רק בפרק ט. יחד עם זאת הוא כותב שגם לפי הרמב״ם, לעני המחזר על הפתחים אין נותנים כדי צורכו אף מקופת הציבור.
הבית יוסף חולק על הבנת הטור ברמב״ם, ולדעתו היחיד אינו צריך לתת לעני כדי מחסורו, אלא יודיע צערו לרבים ויתנו לו כולם.
כך פוסק הרמ״א בהלכה שלפנינו, שהחיוב לתת לעני כדי מחסורו מוטל על הציבור ולא על היחיד, אלא שאם אין אנשים נוספים עמו – נותן לו היחיד ככל שידו משגת, והוא מפנה לאמור בסימן רמט.
מחבר השלחן ערוך כותב שם (סע׳ א) שאם ידו משגת – יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת – יתן עד חומש מנכסיו, והש״ך (סק״א) והגר״א (סק״א) מפרשים שצורך העניים הוא ככל המפורש בסוגייתנו. מסתימת לשון המחבר משמע לכאורה שהחיוב מוטל גם על היחיד, וגם בהלכה שלפנינו הוא מעתיק את לשון הרמב״ם ואינו כותב שיש הבדל בין היחיד לציבור. כך נראה שהיא דעת הגר״א (כאן סק״ג) שמביא את דעת הב״ח שחולק על הרמ״א.
אולם הש״ך (כאן סק״א), הסובר כשיטת הרמ״א, מסביר שגם ההלכה בסימן רמט נוגעת רק למי שאין רבים נמצאים יחד אתו, או כשאין יד הרבים משגת לסייע לעני זה.

עני שאינו רוצה לקבל צדקה

ציון ה – ז.
גמרא. תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס – נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה. לשום מתנה – הא לא שקיל! אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס – נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו. חוזרין ונפרעין הימנו – תו לא שקיל! אמר רב פפא: לאחר מיתה. רבי שמעון אומר: יש לו ואינו רוצה להתפרנס – אין נזקקין לו, אין לו ואינו רוצה להתפרנס – אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שתזוח דעתו עליו. תנו רבנן: ״העבט״ – זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, ״תעביטנו״ – זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס – אין נזקקין לו, ואלא מה אני מקיים ״תעביטנו״? דברה תורה כלשון בני אדם.
עני שאינו רוצה ליקח צדקה – מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה, ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו, שלא יאכל ממנו ולא ישתה – אין משגיחין בו.(רמב״ם מתנות עניים ז, ט ויורה דעה רנג, י)

א. החיוב להלוותו – מהתורה או מדרבנן.

בגמרא נאמר שאם העני אינו רוצה להתפרנס מן הצדקה צריך לתת לו בדרך של הלוואה, ובברייתא נאמר שרבי יהודה לומד זאת מהפסוק (דברים טו, ח) ״והעבט״, ובפשטות משמע שזה חיוב מהתורה.
כך עולה גם מדברי הסמ״ג (עשין קסב) שכותב שיש שתי מצוות עשה בעניין הצדקה: האחת, לפתוח יד לעני ולתת לו צדקה, והשניה נלמדת מ״והעבט״, שאם לא רצה לקבל צדקה – נותנים לו בהלוואה.
אולם מדברי המכילתא (סוף פרשת יתרו, ופרשת משפטים, יט) משמע שאין זה לימוד גמור, שכן מובאים שם דברי רבי ישמעאל על הפסוק ״אם כסף תלוה את עמי״ שאין לפרשו כדבר רשות אלא כחובה, והוא מוכיח זאת ממה שנאמר ״והעבט תעביטנו״. מכאן שלדעתו הפסוק הזה בא ללמד שחייבים להלוות לאדם קודם שיצטרך לקבל מהצדקה, ולא לאדם שכבר נזקק לצדקה ואינו רוצה ליטול.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו מביא את הדין של מי שאינו רוצה להתפרנס מהצדקה ואינו מביא את הפסוק שמובא בברייתא, ויתכן שבא לומר שהחיוב הוא רק מדרבנן.

ב. ביאור מחלוקת התנאים.

לדעת רבי מאיר נותנים לו לשם הלוואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה, דהיינו שמוחלים על ההלוואה ואין גובים אותה, וכן היא דעת רבי יהודה בברייתא השניה. גם חכמים בברייתא השניה נראה שחולקים על רבי יהודה רק בדין של מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס מנכסיו, ולא בדין של מי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה.
לעומתם חכמים בברייתא הראשונה סוברים שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונותנים לשם הלוואה, ורבא מפרש שכוונתם שפותחים לשם מתנה. המאירי מסביר שאין פותחים בהלוואה כדי שהעני לא יחשוש שמא יבקשו ממנו לפרוע, ואם כן מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא אם פותחים במתנה או בהלוואה.
בדברי חכמים אלה לא נאמר במפורש אם לאחר שנותנים לשם הלוואה חוזרים ונותנים לשם מתנה, כשם שנאמר בדברי רבי מאיר ורבי יהודה.
אולם הרי״ף (כט, ב) מוסיף על דברי חכמים שחוזרים ונותנים לשם מתנה, וכן כותבים הר״ן והמאירי שאין גובים ממנו הלוואה זו, והר״ן מוסיף שאם יפרע מעצמו – מקבלים ממנו.
הרד״ל (הגהות וחידושים על סוגייתנו) כותב שכך מוכח מהגמרא, שכן מצד אחד בסוגייתנו משמע שהלכה כחכמים שרבא מבאר את דבריהם, ומצד שני במסכת בבא מציעא (לא, ב) מובא הלימוד של רבי יהודה בלא חולק, מכאן שגם חכמים מסכימים שצריך להלוותו ולמחול על החוב, אלא שסוברים שפותחים במתנה.
בגמרא מובאת גם דעת רבי שמעון שאומרים לו ׳הבא משכון וטול׳ כדי שתזוח עליו דעתו, ורש״י מפרש שמבקשים ממנו משכון רק כדי שיתרצה להלוואה, אך כשיאמר שאין לו משכון – יתנו לו בלא משכון.
בדברי רבי שמעון לא נאמר במפורש שמחזירים את המשכון בלי תשלום, אם כי מסתבר שגם לדעתו מוחלים לו, והוא חולק רק על האופן שבו צריך לתת לעני. כך יוצא גם מדברי התוספות (ד״ה וחכ״א), המזהים את חכמים שבברייתא השניה עם שיטת רבי שמעון, ואם כן בענין זה הוא מסכים לרבי יהודה שחוזרים ונותנים לו במתנה.

ג. שיטת ההלכה.

מדברי הרי״ף משמע שפוסק כחכמים שפותחים במתנה, וכן היא דעת הרא״ש (סי׳ ט) לפי גרסת הקרבן נתנאל והמאירי. אולם הרי״ד פוסק כרבי מאיר שפותחים בהלוואה, וכן משמע מדברי הריא״ז (הלכה ב, יא).
הרמב״ם כותב שאם העני אינו רוצה לקחת צדקה – מערימים עליו ונותנים לו ״לשם מתנה או לשם הלואה״, וכן היא לשון השלחן ערוך.
בבית יוסף מבואר שהדבר תלוי בדעת הגבאים שיראו באיזה אופן יקבל העני יותר ברצון, במתנה או בהלוואה. אולם בכסף משנה הוא כותב שהרמב״ם פוסק כחכמים שבברייתא הראשונה, וכן כותב בעל באר הגולה (אות יט) על דברי השלחן ערוך, ולפי זה קודם כל נותנים לו לשם מתנה, ואם אינו רוצה נותנים לו לשם הלוואה.
הרדב״ז כותב שהכוונה בנתינה לשם מתנה היא שמערימים עליו שזוהי מתנה שלא בתורת צדקה, שאז יקבל מפני שאינו דוחק את שאר העניים, וכן מסבירים הרד״ל (שם) ובעל ערוך השלחן (סע׳ יז) שהכוונה למתנה שלא בתורת צדקה.
אף הטור מביא את השלבים השונים, שבתחילה מציעים לו שיקבל צדקה, אם אינו רוצה ליטול מערימים ונותנים לו מתנה בדרך כבוד, ואם אינו רוצה נותנים לו לשם הלוואה, והטור מוסיף שאם אינו רוצה מבקשים ממנו משכון כדי שלא יתבייש.
הבית יוסף מסביר שהטור פוסק כחכמים וגם כרבי שמעון, מפני שניתן לומר שרבי שמעון אינו חולק עליהם אלא מוסיף כיצד לנהוג כשאינו רוצה לקבל אף לשם הלוואה.
מלבד זאת הטור כותב שאין נפרעים ממנו אחר כך, והרמ״א בדרכי משה (סק״ה) מביא את מה שכותב הר״ן שאם בא לפרוע – מקבלים ממנו.

עשיר שאינו רוצה להתפרנס מנכסיו

א. פסיקת ההלכה.

בברייתא שבגמרא מובאת מחלוקת תנאים בענין זה. רבי יהודה סובר שצריך לתת לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים מנכסיו לאחר מותו, ואילו חכמים סוברים שאין נזקקים לסייע לו.
הרי״ף (כט, ב) והרא״ש (סי׳ ט) מביאים את המחלוקת ואינם פוסקים כמי ההלכה, אבל מסתבר שהלכה כחכמים שהם הרבים, וכך פוסקים במפורש הרמב״ם, המאירי והריא״ז (הלכה ב, יא).
אולם מדברי מהר״ם מרוטנבורג (שו״ת דפוס פראג סי׳ לט, מובא במרדכי סי׳ קצ) נראה שפוסק כרבי יהודה, שכן הוא כותב שמי שהיה תפוס ביד גוים ולא רצה שיפדו אותו מנכסיו - פודים אותו משל עצמו בעל כורחו, כשם שרבי יהודה אומר בסוגייתנו שנותנים לו במתנה וחוזרים וגובים מנכסיו.

ב. כשיש חשש שימות.

מהר״ם מרוטנבורג (שם) כותב שלפי רבי יהודה מסייעים לו אף שאינו בסכנת חיים, אלא רק יחיה חיי צער. לפי זה, יתכן שחכמים חולקים רק בכגון זה, אבל אם יש חשש שימות ברעב גם הם מסכימים שמפרנסים אותו מהצדקה.
לעומת זאת הר״ן ורבינו יהונתן כותבים שלפי חכמים אין נזקקים לו אף שימות ברעב, מפני שהוא הפסיד את עצמו.
דבריהם צריכים ביאור, שהרי במסכת סנהדרין (דף עג, א) מבואר שחייבים להציל אדם שלא ימות, אף שהדבר כרוך בהוצאת ממון, ואם כן מדוע אין אומרים כך בסוגייתנו.
ביישוב הקושיה ניתן אולי לומר שלדעת חכמים אין חיוב להציל את מי שמביא על עצמו את הסכנה ואינו חושש להציל את עצמו ממנה, ויתכן שלא על זה נאמר בתורה ״לא תעמוד על דם רעך״, וכן כותב המנחת חינוך (מצוה רלז) על החיוב להציל את המאבד עצמו לדעת, ואין כאן המקום להאריך.

כמה מותר לתת לצדקה בשעת מיתה

ציון ט.
גמרא. מר עוקבא... כי קא ניחא נפשיה, אמר: אייתו לי חושבנאי דצדקה. אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי, אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא, קם בזבזיה לפלגיה ממוניה. היכי עביד הכי? והאמר רבי אילעאי: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש! הני מילי מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה – לית לן בה.
ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו – יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה. וכו׳.(הגהת הרמ״א, יורה דעה רמט, א)
בסוגייתנו מבואר שמותר לאדם לתת צדקה לאחר מותו יותר ממה שמותר לו בחייו, דהיינו אף יותר מחומש, ויש לדון האם מותר לתת את כל נכסיו לצדקה או שחייב להשאיר חלק ליורשיו.
בגמרא מסופר על מר עוקבא שנתן מחצית ממונו, ועל פי זה פוסק הריא״ז (הלכה ב, ח) שיכול לתת עד חצי ממונו. בעל ערוך השלחן (סע׳ א) מסביר שאסור לתת יותר מחצי משום שצריך להשאיר נכסים ליורשיו, ועד חצי הרי זה כמו שחולק עמהם, מחצה עבור נשמתו ומחצה ליורשיו.
שיטה אחרת עולה מדברי השאילתות (סי׳ סד), שם מובאת הגמרא בגרסה שונה, ולפיה מר עוקבא בזבז רק שליש מנכסיו, ובברכי יוסף (סקט״ו) מובא שזו גם הגרסה בספר היוחסין.
לעומת זאת בעל הלכות גדולות (מובא באוצר הגאונים חלק התשובות סי׳ שלג), הרי״ף (יח, א בדפיו) והרא״ש (פ״ד סי׳ טו) כותבים שמותר לתת יותר מחומש, ומסתימת דבריהם ניתן להבין שיכול לתת את כל נכסיו.
אכן האור זרוע (הל׳ צדקה סי׳ יג), רבינו קרשקש (נ, א) והר״ן בחידושיו (נ, א) כותבים שבשעת מיתה אדם יכול לתת כל מה שירצה, וכן דעת בעל שבלי הלקט (ח״ב סי׳ קלב), רבינו יהונתן והמאירי שיכול לתת את כל נכסיו ממש.
אולם בעל שבלי הלקט מקשה על כך ממה שנאמר במשנה במסכת בבא בתרא (קלג, ב) שהכותב את נכסיו לאחרים ולא הניח כלום לבניו – אין רוח חכמים נוחה הימנו, והרשב״ם מסביר שזה מפני שעוקר נחלה דאורייתא, ובגמרא שם משמע שהדברים אמורים אף כלפי מי שמקדיש את נכסיו, ולא רק כלפי מי שנתנם לאנשים אחרים. כמו כן בגמרא לעיל (נג, א) נאמר שאסור להעביר את נכסיו אפילו מבן רע לבן טוב.
כך מקשים גם הברכי יוסף (שם) והנצי״ב בעמק שאלה (על השאילתות שם, סקי״ג), והנצי״ב מוסיף להקשות מהגמרא במסכת ערכין (כח, א) שלומדת מדרשת הפסוקים שאסור לאדם להחרים את כל נכסיו, ולדבריו איסור זה נוהג גם בשעת מיתה.
בעל שבלי הלקט עצמו מיישב שצדקה לעניים עדיפה על הקדש, ולא נאמר על כך שאין רוח חכמים נוחה הימנו.
הנצי״ב (שם) כותב שיש לחלק בין מעות לבין שאר הנכסים, שאסור להחרים רק את כל נכסיו, בין קרקעות ובין מטלטלין, אבל מותר לתת את כל מעותיו, ועיין על כך בבירור הלכה לבבא בתרא דף קלג, ב ציון א.
באשר לפגיעה ביורשים, רבינו יהונתן כותב שאדם אינו צריך לדאוג לבניו לאחר מותו, כי מי שזן אותו יזון גם את בניו, ומצינו מלכים שנולדו עניים והעשירו בכוחות עצמם.
בניגוד לכך, המאירי כותב (לעיל נ, א) שאף שמצד הדין רשאי להקדיש את כל נכסיו, מכל מקום ראוי לו לדאוג ליורשיו. בפירושו לסוגייתנו הוא כותב שראוי לאדם להרבות בצדקה בשעת מיתתו לפי ריבוי נכסיו ומיעוט יורשיו, ולפי מה שיראה לו שהחסיר בנתינת צדקה בחייו.
שיטה אחרת עולה מדברי תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק לעיל נ, א), הכותבים שאין לו לתת את הכל לצדקה אלא יניח קצת ליורשיו. הברכי יוסף (שם) מבאר שלדעתם אם מניח קצת מנכסיו ליורשיו אין זה בכלל מה שנאמר שאין רוח חכמים נוחה הימנו.
בעל שו״ת זרע אמת (ח״ב סי׳ קי) כותב שגם לדעת מהרי״ט (ח״ב חו״מ סי׳ ו) אין איסור של העברת נחלה אם משאיר ירושה מועטת, וראייתו היא ממה שנאמר לגבי כתובת בנין דיכרין (להלן צא, א) שירושה דאורייתא מתקיימת גם בשווי דינר. אולם הוא כותב שהמרדכי והראנ״ח חולקים על כך וסוברים שלא די בירושה מועטת, ולדעתם יש הבדל בין כתובת בנין דיכרין לבין הנותן מנכסיו לאחרים.
הרמב״ם אינו מזכיר את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, והכסף משנה (מתנות עניים ז, ה) כותב שהרמב״ם מתייחס רק לנתינה מחיים.
בעל שו״ת זרע אמת (שם) מסביר שהרמב״ם סומך על מה שכתב בהלכות ערכין וחרמין (ח, יג) שלא יקדיש את כל נכסיו כדי שלא יצטרך לבריות, ואף לא יפזר ממונו למצוות ביותר מחומש, וטעם זה קיים רק מחיים ולא לאחר מיתה.
הב״ח כותב שהרמב״ם משמיט את ההלכה מפני שאין לה שיעור. אמנם בגמרא מסופר שמר עוקבא נתן חצי מנכסיו ולא יותר, אך לא ניתן ללמוד מכאן לכל אדם, שכן אולי מר זוטרא לא נתן יותר מכך מפני שרגיל היה לתת חומש מנכסיו ולכן בשעת מותו נתן רק חצי מנכסיו, מה שאין כן במי שאינו מקפיד בחייו לתת חומש, שצריך לתת יותר בשעת מותו. מאידך גיסא, יתכן שמר זוטרא עשה זאת משום שהניח לבניו נכסים מרובים, אבל בלא זה לא היה נותן אף מחצית מנכסיו.
מסקנת הב״ח היא שאין בזה הלכה קבועה, אלא כל אחד יתן לצדקה לפי עושרו ולפי מעמד יורשיו.
הרמ״א מביא הלכה זו וכותב שבשעת מותו יכול לתת לצדקה כל מה שירצה, וכן היא לשון הבית יוסף. בפשטות משמע שכוונתם שרשאי לתת הכל, וכן כותב הפרי מגדים (או״ח תרנו מ״ז סק״ב) בדעת הרמ״א. אולם הברכי יוסף (שם) מסתפק שאולי כוונתם רק שיכול לתת יותר מחומש, ולא הכל ממש.
שבאו לינשא כל אחד לעצמו וצריכים עזרה מן הצדקה — משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום. וטעמו של דבר — מפני שבושתה של אשה שאיננה נשואה מרובה משל איש.
who have come to appeal to the charity fund to be married off, the administrators marry off the orphan girl first and afterward they marry off the orphan boy, because the humiliation of a woman who is not married is greater than that of an unmarried man.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן איָתוֹם שֶׁבָּא לִישָּׂא שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִין לוֹ מִטָּה וְכׇל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ט״ו:ח׳} דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ זֶה הַבַּיִת אֲשֶׁר יֶחְסַר זֶה מִטָּה וְשֻׁלְחָן לוֹ זוֹ אִשָּׁה וְכֵן הוּא אוֹמֵר {בראשית ב׳:י״ח} אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.:

The Sages taught: Concerning an orphan boy who has come to marry, the community tries its utmost to provide for all of his needs. The charities rent a house for him, arrange for him a bed and all his utensils, and thereafter they marry him a wife, as it is stated: “But you shall surely open your hand to him, and shall surely lend him sufficient for his deficiency in that which is deficient for him” (Deuteronomy 15:8). With regard to the phrase “sufficient for his deficiency,” this is referring to the house. “Which is deficient”; this is referring to a bed and table. “For him [lo]”; this is referring to a wife. And similarly the verse states: “I will make him [lo] a helpmate for him” (Genesis 2:18), when God created a wife for Adam.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מיטה וכלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו די מחסורו זה הבית אשר יחסר אילו כליא תשמיש ומיטה לו זו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר.
א. כגירסת בה״ג כ״י (דק״ס השלם).
אשר יחסר לו, אשה. כדכת׳ אעשה לו עזר כנגדו, מלו לחודיה, דהוא יתירה, דייק. ואשר יחסר, לרבות אפי׳ סוס לרכוב עליו.
ת״ר יתום ויתומה שבאו להנשא משיאים את היתומה ואח״כ היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש ת״ר יתום שבא לישא שוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואח״כ משיאין לו שנאמר די מחסורו אשר יחסר (לו) זו מטה ושולחן. לו זו אשה וכה״א אעשה לו עזר כנגדו ת״ר די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. מעשה בהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא רצה עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג׳ מילין. ת״ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס משל אחרים נותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לשם מתנה דברי ר״מ יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה ר״ש אומר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נותנים לו:
שוכרין לו בית כו׳ ואח״כ משיאין לו אשה כו׳. דכן הוא דרך ארץ שיבנה אדם לו בית ואח״כ ישא אשה כדאמרינן פ׳ משוח מלחמה והיינו די מחסורו זה הבית שזה הוא החסרון הראשון שיש לאדם ואשר יחסר הם צרכי הבית זו מטה כו׳:
שם ע״ב די מחסרו זה הבית. אשר יחסר זה מטה ושלחן. לו זו אשה וכו׳. רמז לדבר ״די ״מחסרו ״אשר ״יחסר ״לו מספרו עם האותיות והכולל עולה מספר ״בית ״מטה ״שלחן ״אשה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: יתום שבא לישא אשה, דואגים לו ככל האפשר לכל צרכיו: שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: ״כי פתוח תפתח את ידך לו... די מחסרו אשר יחסר לו״ (דברים טו, ח), ודרשו חכמים: ״די מחסרו״ — זה הבית, ״אשר יחסר״ — זה מטה ושלחן, ״לו״ — זו אשה. וכן הוא אומר ראיה ש״לו״ הוא רמז לאשה — ״אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב, יח).
The Sages taught: Concerning an orphan boy who has come to marry, the community tries its utmost to provide for all of his needs. The charities rent a house for him, arrange for him a bed and all his utensils, and thereafter they marry him a wife, as it is stated: “But you shall surely open your hand to him, and shall surely lend him sufficient for his deficiency in that which is deficient for him” (Deuteronomy 15:8). With regard to the phrase “sufficient for his deficiency,” this is referring to the house. “Which is deficient”; this is referring to a bed and table. “For him [lo]”; this is referring to a wife. And similarly the verse states: “I will make him [lo] a helpmate for him” (Genesis 2:18), when God created a wife for Adam.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנוּ רַבָּנַן דֵּי מַחְסוֹרוֹ באַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ גאֲפִילּוּ סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין.:

Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil, to fulfill the dictate “which is deficient for him.”
עין משפט נר מצוהרי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו סוס לרכוב עליו כו׳. ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז״ל.
והגאונים ז״ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא׳ מעניי ישראל. ע״כ:
שלקח לעני בן טובים א׳ כו׳. [וכן לקמן לעני בן טובים א׳ מצפורי כו׳] דהיינו שהורגל בכך אצל אבותיו והכי משמע לישנא דאשר יחסר לו ולא שייך למימר ביה דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כו׳ כדלקמן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: ״די מחסרו״ — מכאן אנו למדים שאתה מצווה עליו (על העני) לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. שהחובה היא למלא לו את מחסורו, אבל אין חובה לתת לו עד שיתעשר. ומה שנאמר ״אשר יחסר לו״ הרי זה כולל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לשם כבודו אם רגיל בכך. שלאדם הרגיל בדבר זה, מניעתו הוא בגדר מחסורו שיחסר לו, ואינו נחשב למותרות. ומסופר: אמרו עליו על הלל הזקן שלקח (קנה) לעני בן טובים אחד שהיה רגיל בכך, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ הלל עצמו לפניו שלשה מילין, כדי שלאותו עני יתמלא כדי מחסורו.
Concerning this issue, the Sages taught: “Sufficient for his deficiency”; this teaches that you are commanded with respect to the pauper to support him, but you are not commanded with respect to him to make him wealthy, as the obligation encompasses only that which he lacks, as indicated by the word deficient. However, the verse also states: “Which is deficient for him”; this includes even a horse upon which to ride and a servant to run in front of him for the sake of his stature, if necessary. For someone accustomed to these advantages, their absences constitute a true deficiency, not an extravagant indulgence. The Gemara relates: They said about Hillel the Elder that he obtained for a poor person of noble descent a horse upon which to ride and a servant to run in front of him. One time he did not find a servant to run in front of him, and Hillel himself ran in front of him for three mil, to fulfill the dictate “which is deficient for him.”
עין משפט נר מצוהרי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן דשֶׁלָּקְחוּ לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מִצִּיפּוֹרִי לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכׇל יוֹם לִיטְרָא בָּשָׂר מַאי רְבוּתָא אָמַר רַב הוּנָא לִיטְרָא בָּשָׂר מִשֶּׁל עוֹפוֹת וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּלִיטְרָא בָּשָׂר מַמָּשׁ רַב אָשֵׁי אָמַר הָתָם כְּפָר קָטָן הָיָה בְּכׇל יוֹמָא הֲוָה מַפְסְדִי חֵיוְתָא אַמְּטוּלְתֵּיהּ.:

The Sages taught: There was an incident involving the people of the Upper Galilee, who bought for a poor person of noble descent from the city of Tzippori a litra of meat every day. The Gemara asks: If they provided him with the reasonable ration of a litra of meat, what is the novelty in this incident? Why does it bear repeating? Rav Huna said: It was a litra of meat of poultry, which is very expensive. And if you wish, say instead that for the weight of a litra of coins, they bought him actual red meat. The price of ordinary meat was so expensive that they had to pay the exorbitant price of a litra of coins. Rav Ashi said they did not spend a litra of coins for him. Rather, there, in the Galilee, it was a small village, and every day they would lose an entire animal just for him. They would slaughter an animal daily, simply to provide him with fresh meat, although there was otherwise no market for such a plentiful supply of meat in the village.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משל עופות – שדמיהן יקרים והוא היה מעונג.
בליטרא בשר – שהיה בשר ביוקר והיה צריך בשר בדמי ליטרא מעות.
כפר קטן היה – ואין המותר נמכר.
אמטולתיה – בשבילו והיינו רבותא ולעולם במשקל ליטרא בשר קאמר.
היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר׳ נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו (קנו) לעני בן טובים אחד מהעיר ציפורי משקל של ליטרא בשר בכל יום. ותוהים: ליטרא בשר מאי רבותא [מה הגדולה בזה]? הלא אין זו נתינה מרובה כל כך שצריך לספר עליה! אמר רב הונא: הכוונה היא ליטרא בשר משל עופות, שהוא בשר יקר בהרבה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בליטרא, כלומר, במחיר ליטרא כסף קנו לו בשר ממש. רב אשי אמר להסביר באופן אחר: התם [שם] בגליל העליון כפר קטן היה, וכיון שנתנו לו ליטרא בשר, היו צריכים לשחוט לו בהמה, ובכל יומא [יום] הוה מפסדי חיותא אמטולתיה [היו מפסידים בהמה אחת בגללו].
The Sages taught: There was an incident involving the people of the Upper Galilee, who bought for a poor person of noble descent from the city of Tzippori a litra of meat every day. The Gemara asks: If they provided him with the reasonable ration of a litra of meat, what is the novelty in this incident? Why does it bear repeating? Rav Huna said: It was a litra of meat of poultry, which is very expensive. And if you wish, say instead that for the weight of a litra of coins, they bought him actual red meat. The price of ordinary meat was so expensive that they had to pay the exorbitant price of a litra of coins. Rav Ashi said they did not spend a litra of coins for him. Rather, there, in the Galilee, it was a small village, and every day they would lose an entire animal just for him. They would slaughter an animal daily, simply to provide him with fresh meat, although there was otherwise no market for such a plentiful supply of meat in the village.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לֵיהּ בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד א״לאֲמַר לֵיהּ בְּבָשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן רְצוֹנְךָ שֶׁתְּגַלְגֵּל עִמִּי בַּעֲדָשִׁים גִּלְגֵּל עִמּוֹ בַּעֲדָשִׁים וָמֵת אָמַר אוֹי לוֹ לְזֶה שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה אַדְּרַבָּה אוֹי לוֹ לִנְחֶמְיָה שֶׁהֲרָגוֹ לְזֶה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אִיהוּ הוּא דְּלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְפַנּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ כּוּלֵּי הַאי.

The Gemara relates another incident concerning charity. A certain person came before Rabbi Neḥemya to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: I usually dine on fatty meat and aged wine. Rabbi Neḥemya asked him: Is it your wish to belittle yourself and partake together with me in a meal of lentils, which is my regular food? He partook with him of lentils, and he died, since he was not accustomed to this food. Rabbi Neḥemya said: Woe to this one who was killed by Neḥemya. The Gemara wonders: On the contrary, Rabbi Neḥemya should have said: Woe to Neḥemya who killed this one. The Gemara responds: Rather, Rabbi Neḥemya meant that it was he, the pauper, who should not have pampered himself so much. The poor man was to blame for his own death. His excessive indulgence rendered him incapable of digesting simple foods such as lentils.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דאתא – עני המבקש פרנסה.
במה אתה סועד – מה אתה רגיל לאכול בסעודתך.
אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה שאם כן יתירא שמא יבקשו ממנו ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר״ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענייני צדקה ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר׳ נחמיה וביקש צדקה. אמר ליה [לו]: במה אתה סועד כרגיל? אמר ליה [לו] דרכי לסעוד בבשר שמן ויין ישן. שאל אותו: רצונך שתגלגל עמי (שתאכל יחד אתי) בעדשים? שזה היה מאכלו של ר׳ נחמיה. לבסוף גלגל עמו (האכילו) בעדשים ומת, שלא היה רגיל באוכל זה. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. ותוהים: אדרבה, ״אוי לו לנחמיה שהרגו לזה״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא הכוונה היתה: איהו הוא [הוא זה] שלא איבעי ליה [היה צריך לו] לפנוקי נפשיה כולי האי [לפנק את עצמו כל כך], שכיון שהיה מעודן כל כך, הוא עצמו גרם לכך שימות.
The Gemara relates another incident concerning charity. A certain person came before Rabbi Neḥemya to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: I usually dine on fatty meat and aged wine. Rabbi Neḥemya asked him: Is it your wish to belittle yourself and partake together with me in a meal of lentils, which is my regular food? He partook with him of lentils, and he died, since he was not accustomed to this food. Rabbi Neḥemya said: Woe to this one who was killed by Neḥemya. The Gemara wonders: On the contrary, Rabbi Neḥemya should have said: Woe to Neḥemya who killed this one. The Gemara responds: Rather, Rabbi Neḥemya meant that it was he, the pauper, who should not have pampered himself so much. The poor man was to blame for his own death. His excessive indulgence rendered him incapable of digesting simple foods such as lentils.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אָמַר לוֹ בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד אָמַר לוֹ בְּתַרְנְגוֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן אֲמַר לֵיהּ וְלָא חָיְישַׁתְּ לְדוּחְקָא דְּצִיבּוּרָא א״לאֲמַר לֵיהּ אַטּוּ מִדִּידְהוּ קָאָכֵילְנָא מִדְּרַחְמָנָא קָאָכֵילְנָא דְּתָנֵינָא {תהלים קמ״ה:ט״ו} עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אׇכְלָם בְּעִתּוֹ בְּעִתָּם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּעִתּוֹ מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ.

The Gemara relates another story. A certain person came before Rava to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: On a fattened hen and aged wine. He said to him: And were you not concerned for causing a burden to the community by expecting such opulent foods? He said to him: Is that to say that it is from their funds that I eat? I eat from the support of the Merciful One. This would seem to be a reasonable argument, as we already learned that in the verse “the eyes of all wait for You, and You give them their food in its time” (Psalms 145:15), the phrase: At their time, is not stated, rather “in its time.” This teaches that the Holy One, Blessed be He, gives each and every one his personally appropriate sustenance at its proper time, and the community is merely His agent in discharging His will. Therefore, the man is justified in maintaining his standard.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעתו – הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו.
מדרחמנא קאכילנא כו׳ בעתם לא נאמר אלא בעתו כו׳. פרש״י לפי מה שהוא כו׳ לפי לימודו עכ״ל אין זה במשמעות בעתו אלא לפי זמנו ואפשר דהא דשינה למכתב בעתו לשון יחיד לא איצטריך אלא לכ״א לפי לימודו ועוד נראה דודאי גם זה האיש לא היה סועד בכל פעם בתרנגולת פטומה ויין ישן אלא לפי צורך שעה לבריאתו ולימודו לפי צורך שעה קאמר והשתא ניחא דליכא למימר בוה דלא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי כדלעיל וק״ל:
בגמרא אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קאכילנא כו׳ בעתם לא נאמר אלא בעתו כו׳ ועיין פירוש רש״י. ולולי דבריו היה נ״ל דעיקר הדרש דבעתם לא נאמר כדכתיב את אכלם לשון רבים אלא בעתו וע״כ דהכי קאמר קרא דהקב״ה מזמין לצבור דאינהו רבים כ״כ בריוח כדי שיוכלו ליתן לכל עני יחיד די מחסורו וכדאיתא בהגה״ת רמ״א (י״ד סי׳ ר״נ סע׳ א׳) דכל הנך דשמעתין דמחוייבין ליתן די מחסורו בציבור הדברים אמורים ולא ביחיד והיינו נמי דא״ל רבא להאי גברא ולא חיישת לדוחקא דציבורא דנהי דהיחיד ודאי אינו מחויב בכך אלא הציבור אפ״ה הו״ל לחוש לדוחקא דציבורא ואהא מהדר ליה שפיר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא כדמסיק להדיא מהאי קרא כדפרישית וכ״ש דאתי שפיר טובא לשון בעתו אהאי עובדא גופא בענין אחתיה דרבא שהזדמן לו הקב״ה דאתיא ליה אחתיה תרנגולת פטומה ויין ישן בעתו שהיה צריך להאי גברא כן נ״ל והיינו דקא״ל רבא נעניתי לך דאסתייע מילתא ממש כי האי דרשא דקאמר:
שם בעתם לא נאמר וכו׳. עיין פירש״י ומהרש״א שנדחקו בזה ונראה דמה שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ר״ל שאינו בוטח על ממונו דדרך הטבע האנושי לשמוח בדבר ריוח שנתחדש לו וכשהורגל בו אינו שמח בו אבל אדם המשכיל כי זה שיש לו אינו שלו וכל שעה ושעה הוא במתנה מאת השי״ת הוא שמח בכל עת וכן הוא בחיי האדם שנאמר כל הנשמה תהלל יה שאמרו חז״ל על כל נשימה וכו׳ ר״ל שאינו בוטח בחייו כי אם על כל נשימה הוא נותן שבח כאילו נולד היום וז״ש דהע״ה ה׳ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך שבכל יום יחשוב כאילו נולד וז״ש חז״ל יזכור לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו המיתה אלא שיחשוב אולי היום יום המיתה ואיך יתגאה ואין שלטון ביום המות וז״ש התנא אם אין אני לי מי לי איך יחשוב על ממונו שהוא שלו הלא הוא בעצמו אינו שלו כי עוד נשמתו בקרבו הוא חלק אלהי ממעל וז״ש וכשאני לעצמי ר״ל כשהקב״ה נוטל חלקו ונשאר הגוף בעצמו מה אני ואם לא אעשה עכשיו אימתי אעשה ויש לפרש בזה מ״ש אל תאמין בעצמך עד יום מותך ר״ל אף שאתה בכחך ובריאות גופך לא תאמין בעצמך קיום עולם לא לשנים מרובים ואפילו לא לימים מרובים או מעוטים עד יום מותך כי אינך בטוח שלא יהיה היום יום מותך באופן שעל כל נשימה תהלל יה. ובזה מובן מהא דאיתא בזהר ר׳ המנונא הוי מצלי על מזוני כד יהבינן ליה למיכל ר״ל אף שהיה מוכן לפניו לא שם מבטחו עליו אלא בעת אכילתו הוא מקבל מהש״י וזה שאמר יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש דה״ל לומר ונתן לי לאכול וללבוש אלא ר״ל שהלחם שמוכן כבר לאכול והבגד שמוכן כבר ללבוש אעפ״כ באותו שעה שאוכל ולובש כאלו אז נותן לי וז״ש לא ניתן התורה אלא לאוכלי מן ר״ל שבשעת אכילה מקבל מאת השי״ת וזהו דקאמר ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר״ל בעת אכילה ממש ותיבת בעתו קאי על אכלם ר״ל בעת האוכל וממילא שהקב״ה נותן פרנסה לכל אחד ואחד ואין להחזיק טובה אלא להשי״ת בלבד וכן אמרו בברכת המזון שהאומר על המזון שאכלנו הוא בור כפירש״י דמשמע שמחזיק טובה לבעה״ב ר״ל שהוא הכין המזון אבל באמת אינו שלו אלא של הש״י ובשעת אכילתו הוא מקבל מהש״י וזהו שאכלנו משלו ממש ויש לפרש הא דקאמר דוד המלך ע״ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך ר״ל עד שעת נתינה הוא שלך וכאלו אני מקבל מידך בעת שאני נותן לך וזהו דקאמר הכא אטו מדידהו קאכלנא וכו׳ ובזה א״ש שראה רבא שאמת כדבריו שזימן לו הש״י ממש בעת אכילה. וק״ל: ובחידושי תורה הארכתי מזה בענינים אלו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רבא לבקש צדקה. אמר לו: במה אתה סועד כרגיל? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה [לו]: ולא חיישת לדוחקא דציבורא כי אינך חושש לדוחק הציבור], שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות אלה? אמר ליה [לו]: אטו מדידהו קאכילנא [וכי משלהם אני אוכל]? הלא מדרחמנא קאכילנא [משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל]! דתנינא [ששנינו]: ״עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו״ (תהלים קמה, טו). ״בעתם״ לא נאמר, אלא ״בעתו״ — מלמד שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, כלומר, שנותן לכל אחד כפי מה שצריך, ואם כן, הפרנסה באה מהקדוש ברוך הוא, ובני אדם אינם אלא שליחים, ולכן איני משנה את דרכי.
The Gemara relates another story. A certain person came before Rava to request charity. He said to him: On what do you normally dine? He said to him: On a fattened hen and aged wine. He said to him: And were you not concerned for causing a burden to the community by expecting such opulent foods? He said to him: Is that to say that it is from their funds that I eat? I eat from the support of the Merciful One. This would seem to be a reasonable argument, as we already learned that in the verse “the eyes of all wait for You, and You give them their food in its time” (Psalms 145:15), the phrase: At their time, is not stated, rather “in its time.” This teaches that the Holy One, Blessed be He, gives each and every one his personally appropriate sustenance at its proper time, and the community is merely His agent in discharging His will. Therefore, the man is justified in maintaining his standard.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַדְּהָכִי אֲתַאי אֲחָתֵיהּ דְּרָבָא דְּלָא חָזְיָא לֵיהּ תְּלֵיסְרֵי שְׁנֵי וְאַתְיָא לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן אָמַר מַאי דְּקַמָּא א״לאֲמַר לֵיהּ נַעֲנֵתִי לְךָ קוּם אֱכוֹל.

In the meantime, while they were talking, Rava’s sister, who had not seen him for thirteen years, came. And as a gift, she brought him a fattened hen and aged wine. Rava said to himself: What is this that happened in front of me that suddenly I am brought food that I do not usually eat? He then understood that this was a providential response to what he had earlier said to the man. Rava said to him: I have responded [na’aneti] to your contention. Arise and eat.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ען
עןאנעניתי לך שאול בן קיש מלך ישראל (כתובות סז:) נעניתי לך קום אכול אלו ב׳ עניינים שייכי (פי׳ דברתי יותר מדאי):
ערך קמא
קמאב(פסחים ג) מאי דקמא פי׳ מאי קאמר (בבא בתרא קמ:) אדמון אמר בשביל שאני זכר הפסדתי מאי דקמא ס״א מאי דקאמר (כתובות סז:) אמר מאי דקאמא אמר ליה נעניתי לך קום אכול פי׳ מאי שנא שהביאה לו עכשיו זו התרנגולת ולא קודם (א״ב פי׳ לפני קודם ואות דל״ת מובלעת (גיטין ו) ומי איכא ספיקא קמי שמיא תרגום ירושלמי בפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת מבתר יומא קמא דפסחא כמו קדמאה):
א. [צופיהל גערעד.]
ב. [צופאר.]
אמר רבא מאי דקמא – מה דבר זה שאירע לפני עתה שלא הייתי רגיל בכך שבאת זו לכאן ותרנגולת ויין ישן בידה.
נענתי לך – דברתי יותר מדאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדהכי [בינתיים] עד שהם משוחחים, אתאי אחתיה באה אחותו] של רבא שלא חזיא ליה [ראתה אותו] תליסרי שני [שלוש עשרה שנה] ואתיא ליה [והביאה לו] כמתנה תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר רבא בליבו: מאי דקמא [מהו זה שלפני], שפתאום הביאו לי מאכל שאינני רגיל בו? ואז הבין שזו כעין תשובה למה שאמר לאותו עני. אמר ליה [לו] לעני: נענתי (נתרציתי) לך — קום אכול.
In the meantime, while they were talking, Rava’s sister, who had not seen him for thirteen years, came. And as a gift, she brought him a fattened hen and aged wine. Rava said to himself: What is this that happened in front of me that suddenly I am brought food that I do not usually eat? He then understood that this was a providential response to what he had earlier said to the man. Rava said to him: I have responded [na’aneti] to your contention. Arise and eat.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תָּנוּ רַבָּנַן אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה לְשׁוּם מַתָּנָה הָא לָא שָׁקֵיל אָמַר רָבָא ולִפְתּוֹחַ לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה.

§ The Sages taught: If an individual does not have sufficient means of support and does not want to be supported from charity funds, the charities provide him funds as a loan in a dignified manner, and then they go back and give the funds to him as a gift; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They give him funds as a gift, and then they go back and give the funds to him as a loan. The Gemara wonders about the Rabbis’ ruling: How can we give it as a gift? After all, he does not want to take it as a gift. The Gemara answers that Rava said: The Rabbis’ instruction is to begin discussions with him by offering the assistance as a gift. If he refuses, the charities give it to him as a loan, but they treat it as a gift and refrain from attempting to collect a debt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לו – משלו.
ואינו רוצה להתפרנס – משל צדקה.
עני שאין לו ואין רוצה להתפרנס משל ציבור אומ׳ לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו ויקח. ויש לו ואינו רוצה להתפרנס אין ניזקקין לו.
אין לו, ואינו רוצה להתפרנס. כלומ׳, אין לו משלו, ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה. נותנין לו לשום הלואה. ושוב אין מבקשין ממנו, אם יפרע מעצמו, יפרע, ואם לאו, אין חוששין לו.
ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין מבקשים ממנו אחר כך אלא מוחלין לו תעביטנו זה שיש לו כו׳. מכפל הלשון קא דייק וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה אבל בחיים לא משום חשש דלמא ממנע ולא שקיל מכאן ואילך. תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:
דברה תורה כלשון בני אדם פי׳ וקסבר דאע״ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במסכת יבמות דס״ל הכי א״נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נותנת שכל שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהו נזקקין לו כלל. הריטב״א ז״ל:
היא מוצאת פי׳ ר״ח ז״ל שהוא חסר אל״ף והוא מלשון ויצת אש ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכדפי׳ רש״י ואע״ג דההיא במלבין פני חבירו ברבים מה שאין כן בזו של מר עוקבא מ״מ למדנו ממנו כי הלבנת פנים דבר קשה מאד. הריטב״א ז״ל:
לשום מתנה הא לא שקיל כו׳. יש לדקדק בזה כיון דמדקדק הא לא שקיל מדקתני ואינו רוצה להתפרנס כו׳ אם כן מאי משני לרבנן לפתוח לו לשום מתנה הא לר׳ מאיר נמי קאמר שכבר נתנו לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה וליכא למימר לפתוח לשום מתנה שלא בדרך צדקה דא״כ מאי קפריך לשום מתנה הא לא שקל דאימא שלא בדרך צדקה שקיל לשום מתנה ודו״ק:
שם אמר רב פפא לאחר מיתה וכו׳. לכאורה קשה מאי קמ״ל ר׳ פפא הא מפורש כן בברייתא בסמוך בדברי ר׳ יהודה. והל״ל תניא נמי הכי. ונראה דקמ״ל משום דבברייתא דבסמוך יש לומר דר׳ יהודה לשיטתיה אזיל דהא באמת צריך להבין איך נפרעים ממנו לאחר מיתה הא ה״ל מלוה בע״פ ואינה נגבת מן היורשים למ״ד שעבודא לאו דאורייתא אלא משום נעילת דלת כדס״ל לר׳ פפא גופיה בשלהי פרק גט פשוט דף קע״ו. וצ״ל דהכא נמי שייך נעילת דלת אבל ר׳ יהודה דדריש מקרא דתעביטנו דנותן לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים הימנו לאחר מיתה כמשמעות לשון תעביטנו דהוא לשון הלואה. ע״כ צ״ל דס״ל שעבודא דאורייתא ולשיטתיה אזיל כדאיתא בבכורות דף נ״ח ע״א וקמ״ל ר׳ פפא דברייתא זו לאו ר״י היא ולאו מדינא דאורייתא קאמר אלא משום נעילת דלת. ובזה נכון הא דפסקו הפוסקים כר׳ שמעון דאין נזקקין לו בי״ד סימן רנ״ג סעיף י׳ משום דנקט בברייתא שניה דברי רבי שמעון בלשון חכמים אע״ג דבברייתא קמייתא נקט דברי ר׳ יהודה בלשון ת״ק דה״ל גם כן סתם. כמ״ש התוס׳ בריש ביצה דף ב׳ ע״ב: אלא דכתבו התוס׳ בביצא דף ל״א ע״ב דכל היכי דלא מצי למיתני דברי ר׳ יהודה לא מיקרי סתמא. א״כ לפמ״ש דר׳ פפא מפרש לברייתא קמייתא דנפרעין לאחר מיתה משום נעילת דלת א״כ לא מצי למתני דברי ר׳ יהודה דר׳ יהודה מקרא נפקא ליה משום דס״ל שיעבודא דאורייתא ותנא דברייתא לא דריש לקרא הכי דס״ל שיעבודא לאו דאורייתא. ולא ה״ל סתם גמור כמו באידך ברייתא דסתם ממש כר׳ שמעון כנ״ל. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנו רבנן [שנו חכמים]: עני שאין לו כדי צורכו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה — נותנין לו כסף לשום (לשם) הלואה בדרך כבוד, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה. על דברי חכמים תוהים: לשום מתנה? הא לא שקיל [הרי אינו רוצה לקחת] במתנה! ומשיבים: אמר רבא הכוונה היא לפתוח לו לשום מתנה, כלומר, להציע לו מראש שרוצים לתת לו מתנה, ואם אינו מקבל כלל נותנים לו כהלוואה, אבל אחר כך מבין שנתנו לו מתנה ואין תובעים ממנו להחזיר.
§ The Sages taught: If an individual does not have sufficient means of support and does not want to be supported from charity funds, the charities provide him funds as a loan in a dignified manner, and then they go back and give the funds to him as a gift; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They give him funds as a gift, and then they go back and give the funds to him as a loan. The Gemara wonders about the Rabbis’ ruling: How can we give it as a gift? After all, he does not want to take it as a gift. The Gemara answers that Rava said: The Rabbis’ instruction is to begin discussions with him by offering the assistance as a gift. If he refuses, the charities give it to him as a loan, but they treat it as a gift and refrain from attempting to collect a debt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס נוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ חוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ תּוּ לָא שָׁקֵיל אָמַר רַב פָּפָּא לְאַחַר מִיתָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר זיֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ אֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא מַשְׁכּוֹן וָטוֹל כְּדֵי שֶׁתָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו.

If he has sufficient funds of his own but does not want to support himself by his own funds without the assistance of charity, the charities give him aid as a gift, and then they go back and collect the debt from him. The Gemara asks: How can the administrators of the fund go back and collect from him? Would their efforts not be in vain, as subsequently he would not take their support, knowing that he would still have to pay for it? Rav Pappa said: The charities collect the accrued debt from his estate only after his death. The baraita continues: Rabbi Shimon says, disputing the opinion of the Rabbis: If he has sufficient funds and does not want to be supported by his own means, they do not get involved with him, as the community is not obligated to support him. If he does not have and does not want to be supported from charity, the charities say to him: Bring collateral and take a loan, so that his mindset should be raised for him, with the false impression that he is not receiving a handout.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך זה
זהא(כתובות י:) היינו מזיח היינו מכפר מזיח גזירות ומכפר עונות (כתובות סז:) הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו פי׳ מלשון ולא יזח החשן (א״ב תרגום וחנפי לב וזחוחי לבא פי׳ גבהי לב ובעל הערוך גרס זהוהי עיין שם):
א. [וועקריקן.]
יש לו ואינו רוצה להתפרנס – משלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב.
שתזוח דעתו עליו – יגבה לבו לומר דעתם לחזור ולגבות הימני הואיל ותבעוני משכון אין זו אלא הלואה ויטול בלא בושת שיאמר אין לי משכון והם יאמרו טול בלא משכון.
יש לו, ואינו רוצה להתפרנס. כלו׳, יש לו הרבה ואינו רוצה להתפרנס משלו [אלא] משל צדקה. נותנין לו לשום מתנה. כדי שלא יסכן עצמו מחמת ציקנותו. וחוזרין ונפרעין. לאחר מותו, ממה שהניח, בין שהן מקרקעי, בין שהן מטלטלי, דלאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויטיל עצמו על הצבור. אבל מחיים לא, דאם כן שוב לא ירצה ללות, ויסגף עצמו ברעב. אין נזקקין לו. ואם ימות ימות, דאיהו אפסיד אנפשיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו, אלא לחיות מן הצדקה — נותנין לו לשום מתנה כצדקה, וחוזרין ונפרעין ממנו. ותוהים: אם חוזרין ונפרעין הימנו תו לא שקיל [שוב אינו לוקח]! אמר רב פפא: הכוונה היא לאחר מיתה נפרעים ממנו כל מה שנטל מן הצדקה. ר׳ שמעון אומר שלא כדברי חכמים: יש לו משל עצמו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה — אין נזקקין לו. שאין חובה על הציבור לדאוג לאדם זה. אין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה — אומרים לו: הבא משכון וטול הלוואה, כדי שתזוח (שתגבה) דעתו עליו, כלומר, שלא תהיה לו השפלה, אלא יחשוב שנותנים לו הלוואה, אף כי לאמיתו של דבר נותנים לו במתנה.
If he has sufficient funds of his own but does not want to support himself by his own funds without the assistance of charity, the charities give him aid as a gift, and then they go back and collect the debt from him. The Gemara asks: How can the administrators of the fund go back and collect from him? Would their efforts not be in vain, as subsequently he would not take their support, knowing that he would still have to pay for it? Rav Pappa said: The charities collect the accrued debt from his estate only after his death. The baraita continues: Rabbi Shimon says, disputing the opinion of the Rabbis: If he has sufficient funds and does not want to be supported by his own means, they do not get involved with him, as the community is not obligated to support him. If he does not have and does not want to be supported from charity, the charities say to him: Bring collateral and take a loan, so that his mindset should be raised for him, with the false impression that he is not receiving a handout.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {דברים ט״ו:ח׳} הַעֲבֵט זֶה שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְשׁוּם הַלְוָאָה וְחוֹזְרִין וְנוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה תַּעֲבִיטֶנּוּ זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְשׁוּם מַתָּנָה וְחוֹזְרִין וְנִפְרָעִין הֵימֶנּוּ לְאַחַר מִיתָה דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara cites a dispute related to the previous discussions. The Sages taught in a baraita with regard to the double expression in the Torah: “You shall open your hand to him [ha’avet ta’avitenu]” (Deuteronomy 15:8). Ha’avet”; this is referring to one who does not have funds and does not want to be supported by charity. The policy is that the charities provide him funds as a loan and go back and give the funds to him as a gift. “Ta’avitenu”; this is referring to one who has means and does not want to support himself. The policy is that the charities provide money as a gift, and then they go back and collect from his estate after his death. This is the statement of Rabbi Yehuda.
רי״ףפסקי רי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה דברי ר״י וחכ״א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נותנים לו כל עיקר אלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... והעבט תעביטנו די מחסורו...״ (דברים טו, ז-ח). ומדוע נוטלים משכון (עבוט) — אמרו: ״העבט״ — זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, שנותנים לו לשום (לשם) הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה. ״תעביטנו״ — הוא זה שיש לו משל עצמו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה, שנותנין לו לשום (לשם) מתנה, וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, אלו דברי ר׳ יהודה.
The Gemara cites a dispute related to the previous discussions. The Sages taught in a baraita with regard to the double expression in the Torah: “You shall open your hand to him [ha’avet ta’avitenu]” (Deuteronomy 15:8). Ha’avet”; this is referring to one who does not have funds and does not want to be supported by charity. The policy is that the charities provide him funds as a loan and go back and give the funds to him as a gift. “Ta’avitenu”; this is referring to one who has means and does not want to support himself. The policy is that the charities provide money as a gift, and then they go back and collect from his estate after his death. This is the statement of Rabbi Yehuda.
רי״ףפסקי רי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס אֵין נִזְקָקִין לוֹ וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים תַּעֲבִיטֶנּוּ דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

The baraita continues: And the Rabbis say: If he has money and does not want to support himself, they do not get involved with him. The baraita asks: How then do I uphold the double expression ha’avet ta’avitenu”? The baraita answers: The Torah spoke in the language of men, and the double form does not have halakhic significance.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכ״א יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו – הני חכמים הם ר״ש דלעיל וא״ת והא לית ליה לר׳ שמעון דברה תורה כלשון בני אדם במסכת ראש השנה (דף ח.) ועוד הא דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב״מ דף לא:) הקם תקים השב תשיב אפי׳ מאה פעמים אטו כולהו דלא כר״ש ואומר ר״י דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא הכא דלא מסתבר ליה למדרש כרבנן דקרא משמע דבאין לו מיירי כדכתיב די מחסורו.
וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לו. והיינו כר׳ שמעון, ומדתנן בברייתא ר׳ שמעון בלשון חכמים, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבינו האי גאון ז״ל.
דברה תורה כלשון בני אדם – פי׳ וקסבר דאע״ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במסכת יבמות דס״ל הכי א״נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נוטה שכל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהא נזקקין לו כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה — אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים, וכיצד אני מפרש את ההכפלה ״העבט תעביטנו״? שדברה תורה כלשון בני אדם, ואין כפל לשון זו מלמדת דבר.
The baraita continues: And the Rabbis say: If he has money and does not want to support himself, they do not get involved with him. The baraita asks: How then do I uphold the double expression ha’avet ta’avitenu”? The baraita answers: The Torah spoke in the language of men, and the double form does not have halakhic significance.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מָר עוּקְבָא חהֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל כׇּל יוֹמָא דְּשָׁדֵי לֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי בְּצִינּוֹרָא דְּדַשָּׁא יוֹם אחד אמר אֵיזִיל אִיחְזֵי מַאן קָעָבֵיד בִּי הָהוּא טֵיבוּתָא הָהוּא יוֹמָא נְגַהָא לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא לְבֵי מִדְרְשָׁא אָתְיָא דְּבֵיתְהוּ בַּהֲדֵיהּ.

The Gemara recounts another incident related to charity. Mar Ukva had a pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed every day to toss four dinars for him into the slot adjacent to the hinge of the door. One day the poor person said: I will go and see who is doing this service for me. That day Mar Ukva was delayed in the study hall, and his wife came with him to distribute the charity.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צינורא דדשא – חור שבמפתן וציר הדלת סובב בו.
ההוא יומא – אותו היום שנתן העני לבו לדעת מי נותנם לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ועוד במעשה הצדקה: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה [היה עני בשכנותו] דהוה [שהיה] רגיל מר עוקבא כל יומא [יום] דשדי ליה [לזרוק לו] ארבעה זוזי [זוזים] בצינורא דדשא [בתוך חור הדלת]. יום אחד אמר אותו עני: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא [אלך אראה מי עושה לי אותה טובה], שלא ידע מי נותן לו את הצדקה. ההוא יומא נגהא ליה [אותו יום התאחר] מר עוקבא לבי מדרשא [לבוא לבית המדרש]. אתיא דביתהו בהדיה [באה אשתו יחד אתו] לחלק את הצדקה,
The Gemara recounts another incident related to charity. Mar Ukva had a pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed every day to toss four dinars for him into the slot adjacent to the hinge of the door. One day the poor person said: I will go and see who is doing this service for me. That day Mar Ukva was delayed in the study hall, and his wife came with him to distribute the charity.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) כֵּיוָן דְּחַזְיֵוהּ דְּקָא מַצְלֵי לֵיהּ לְדַשָּׁא נְפַק בָּתְרַיְיהוּ רְהוּט מִקַּמֵּיהּ עָיְילִי לְהָהוּא אַתּוּנָא דַּהֲוָה גְּרִופָה נוּרָא הֲוָה קָא מִיקַּלְיָין כַּרְעֵיהּ דְּמָר עוּקְבָא אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שְׁקוֹל כַּרְעָיךְ אוֹתֵיב אַכַּרְעַאי חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ אֲנָא שְׁכִיחָנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא וּמְקָרְבָא אַהֲנָיָיתִי.

When the people in the poor man’s house saw that someone was turning the door, the pauper went out after them to see who it was. Mar Ukva and his wife ran away from before him so that he would not determine their identity, and they entered a certain furnace whose fire was already raked over and tempered but was still burning. Mar Ukva’s legs were being singed, and his wife said to him: Raise your legs and set them on my legs, which are not burned. Understanding that only his wife was spared from burns, because she was more worthy, Mar Ukva became distraught. By way of explanation, she said to him: I am normally found inside the house, and when I give charity, my assistance is ready and immediate, insofar as I distribute actual food items. Since you distribute money, which is not as readily helpful, my aid is greater than yours.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דחזא – העני.
אנא שכיחנא בגו ביתא – ועניים מוצאין אותי לפיכך זכותי גדול.
ומקרבא הנייתי – הנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה.
הצדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים וכבר צירפנו את כלם בראשון של בתרא ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויש מדרגה אחת קלה הימנה שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן והוא שהוזכר בר׳ אבא דהוה צייר זוזי בסודרא ושדי להו מאחוריה וממצי נפשי לבני עניי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דחזיוה [שראו] בני הבית של אותו עני דקא מצלי ליה לדשא [שמטה את הדלת], נפק בתרייהו [יצא העני אחריהם] לראות מי הם הנותנים. רהוט מקמיה [רצו, ברחו מלפניו], שלא רצו שיידע מי הם, עיילי לההוא אתונא דהוה [נכנסו לכבשן שהיתה] גרופה נורא [האש] בו אבל עדיין היה חם מאד, הוה קא מיקליין כרעיה [היו נשרפות רגליו] של מר עוקבא מחמת החום. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו]: שקול כרעיך אותיב אכרעאי [הרם את רגליך ושים על רגלי] שאני אינני נכוית. חלש דעתיה [חלשה, נפגעה דעתו] של מר עוקבא, שראה שאשתו צדקת גדולה ממנו שאינה נכוית על ידי האש, אמרה ליה [לו] לפייסו: אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי [אני מצוייה בתוך הבית וכשאני נותנת צדקה קרובה הנאתי], לפי שאני נותנת אותה בלחם ומזונות והעני נהנה מיד, ואילו אתה נותן להם כספים שאין בהם הנאה מיד, ולכן שכרי מרובה.
When the people in the poor man’s house saw that someone was turning the door, the pauper went out after them to see who it was. Mar Ukva and his wife ran away from before him so that he would not determine their identity, and they entered a certain furnace whose fire was already raked over and tempered but was still burning. Mar Ukva’s legs were being singed, and his wife said to him: Raise your legs and set them on my legs, which are not burned. Understanding that only his wife was spared from burns, because she was more worthy, Mar Ukva became distraught. By way of explanation, she said to him: I am normally found inside the house, and when I give charity, my assistance is ready and immediate, insofar as I distribute actual food items. Since you distribute money, which is not as readily helpful, my aid is greater than yours.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמַאי כּוּלֵּי הַאי דְּאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא וְאָמְרִי לָהּ א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסוֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים מְנָא לַן מִתָּמָר דִּכְתִיב {בראשית ל״ח:כ״ה} הִיא מוּצֵאת.

The Gemara asks: And what is all this? Why did they go to such extreme lengths to avoid being discovered? The Gemara answers: It is as Mar Zutra bar Toviya said that Rav said, and some say that Rav Huna bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said, and some say that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable for a person to deliver himself into a fiery furnace so that he not whiten the face of, i.e., embarrass, his friend in public. From where do we derive this? From the conduct of Tamar, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: By the man, whose these are, am I with child” (Genesis 38:24–25). Although Tamar was taken to be executed by burning, she privately and directly appealed to Judah, rather than publicly identifying him as the father of her unborn children and causing him embarrassment.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי כולי האי – למה להם לברוח ולכנס לתנור.
היא מוצאת – והיא שלחה וגו׳ אע״פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת.
דכתיב היא מוצאת – רבינו חננאל גריס מוצת בלא אל״ף לשון ויצת אש בציון (איכה ד).
[נוח לו לאדם כו׳ דכתיב היא מוצת כו׳. עיין בחידושינו פ״ק דסוטה]:
תוס׳ בד״ה דכתיב היא מוצאת ר״ח גריס בלא אלף מלשון ויצת אש בציון עכ״ל. ויש לדקדק כיון שמיתת שריפה קי״ל שהיא בפתילה של אבר שנותנין לתוך פיו בע״כ וא״כ לא שייך האי דרשא אלא דאפשר דהכא כיון דקודם מ״ת הוה דנוה בשריפה ממש. דבלא״ה נראה דהוראת שעה היתה דאע״ג דתמר בת כהן היתה מ״מ פנויה היתה ואע״ג דשומרת יבם היתה מ״מ לכ״ע אין חייבין עליה מיתה כדאיתא בנדרים אף למ״ד מאמר קונה קנין גמור אלא דאכתי יש לדקדק למה המתינה באמת עד שהציתו האש בגופה דנהי שלא רצתה להלבין פניו בעצמה מ״מ היה לה לשלוח תחלה ע״י שליח לאחר שאמר הוציאוה ותשרף ויש ליישב. ועפ״י דרוש העלתי דבתחלה נתכוונה תמר לשם שמים דיבום נוהג בקרובים וסברה שאין איסור בדבר דעיקר איסור כלתו ואיסורי קורבה היינו דוקא בחיי בעליהן כדמקשו התוספות פ׳ ד׳ מיתות דף נ״ז דבעי קרא לאחר מיתה. וכ״ש במקום שאין בנים. אבל לאחר שאמר הוציאוה ותשרף סברה שדנוה כשומרת יבם דהוי כארוסה או נשואה כמ״ש בעל יפה תואר אלא דסברה ג״כ דסתם מיתת אשת איש נמי בשריפה שהיא מיתה שאין בה רושם כקושית הגמרא בפ׳ הנ״ל והעליתי באריכות דלפום האי סברא ע״כ נשואה חמורה מארוסה ושריפה חמורה מסקילה דאל״כ שריפת בת כהן היכי משכחת דנשואה אף בת ישראל בשריפה אע״כ בארוסה והחמירה תורה בבת כהן מסקילה לשריפה וא״כ לפ״ז ע״כ דעיקר איסור כלתו דבסקילה לא משכחת אלא לאחר מיתת בנו דבחיי בנו הוי בשריפה דלא גריעא משאר א״א שהיא בשריפה החמורה ולפ״ז יראה היתה תמר לשלוח ולומר שממנו היא הרה דכ״ש דגדול עונה מנשוא משום איסור כלתו משא״כ לאחר שהציתו האש בגופה בשריפה ממש וכדפרישית א״כ שריפה הוי מיתה שיש בו רושם וע״כ דהתם א״א בחנק הקל דהא מות יומת שאין בו רושם ולעולם דאיסור כלתו משכחת בחיי בנו אלא דאישתני דינא מחנק לסקילה ולעולם דלאחר מיתה לא שייך איסור כלתו ומש״ה שלחה לו ממנו אנכי הרה וקצרתי במקום שהיה לי להאריך כיון שהוא דרך דרוש ואינו מענין החיבור וסמכתי על המעיין שיעמוד על תוכן הדברים לחדודי בעלמא ודו״ק:
מיהו אילולי דבריהם היה נלענ״ד לתרץ קושית התוס׳ ד״ה וחכמים וכו׳ דבאמת הנהו חכמים לאו היינו ר״ש דלר״ש לא מייתר תעביטנו דאיצטריך לאין לו וכו׳ דאמרינן לו הבא משכון והיינו לשון תעביטנו. וכן מצאתי מפורש בספרי דדרש ר״ש מהאי קרא תעביטנו שאומרים לו הבא משכון וכו׳ וחכמים דברייתא שני טעמייהו משום דאית להו דברה תורה כלשון בני אדם. וק״ל:
שם לפתוח לו לשם מתנה וכו׳ עיין במהרש״א שהקשה דמדקאמר שאינו רוצה להתפרנס. ע״כ שרצו ליתן לו במתנה ולא רצה. ויש לפרש דרבנן ס״ל דבכל עת שנותנין לו צריך לומר לו תחלה לשם מתנה. דאולי כיון שכבר לוה פעמים הרבה יתבייש יותר ובש״ע י״ד סימן רנ״ג סעיף י״ח ז״ל עני שאינו רוצה ליקח מערימין לו ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלואה. לכאורה הוא מפרש כן לפתוח לו לשם מתנה שאומרים לו או תקבל מתנה או בהלואה. וא״צ לדחוק למ״ש בבית יוסף שם בפירוש דברי רמב״ם ע״ש. וק״ל:
תוס׳ ד״ה היא מוצאת וכו׳ ר״ח גריס וכו׳. נראה כוונתו דרשב״י לשיטתיה דאיתא בריש סנהדרין דס״ל יש אם למקרא שאין האלף ניכרי׳ במבטא. והנה שמעתי מכבוד אאמ״ו הגאון זצ״ל לפרש דברי ר״ח לפמ״ש המהרש״ל בסנהדרין דף נ״ב ללמד זכות על ר׳ חמא בר טוביא שם דאפקה לבת כהן שזינתה בחבילי זמורות ושרפה דאמר רב יוסף דטעה בתרתי. והוא תירץ דבאמת לא היה רק למגדר מילתא והואיל והיה מגדר מילתא הקיפוה בחבילי זמורות לשנות מדין שריפה גמורה וה״נ לא היתה רק יבמה ולמגדר מילתא צוה לשורפה שריפת נשמה וגוף בחבילי זמורות. כמו ויצת אש בציון. וזהו ששלחה אליו שאין כאן מגדר מילתא שלא היתה מופקרת לכל ומזה הוא עיקר ראיה שלו שנוח שיפול לכבשן האש ממש. ודפח״ח:
רש״י ד״ה היא מוצאת וכו׳ לא גילתה הדבר וכו׳. לפ״ז עיקר הדרש ממה שאמרה לאיש אשר אלה לו ולא אמרה עליו מפורש. וה״ל להביא סיפא דקרא. וזה דחקו לר״ח לפרש מוצת באש דלכך מייתי רישא דקרא. ותו דאף אם היתה אומרת מפורש עליו היה יכול להכחישה דאין בסמנים אלו ראיה כל כך. דהרי קיבל שכר על הודאתו. ולולי דבריו יש לומר בפשטות דכתיב היא מוצאת לישרף. ועל כרחך כיון שדנה בבית דין כמו שכתבו חז״ל. וקי״ל דאין גומרין דינו אלא בפניו ע״כ דלא היה גמר דין אלא בפניה והיה לה לגלות בשעת גמר דין. ואפ״ה לא רצתה לגלות בשעת גמר דין כיון שהיה ברבים שלא להלבינו ואחר כך שלחה אליו ביחידות:
שם עייפינהו. עיין מהרש״א שהקשה דהא כבר היה לו מאתים זוז. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דמשמעות הלשון עייפיינהו משמע שבנו החזירם לו דסבר שאף שנדר היה נדר בטעות. והיינו עייפינהו שהכפיל אותן המעות עצמן ושלחם לו:
שם בגמרא ר׳ אבא הוי צייר זוזי וכו׳. והטעם בזה שלא יתבייש העני. וכן מר עוקבא לעיל. והנה הרמב״ם ז״ל וש״ע סימן רמ״ט מנו שמנה מעלות בצדקה והמעלה הגרוע הוא שאינו נותן בעין יפה והוא ענין מ״ש חז״ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ונאמר עוד ובחנוני נא בזאת וגו׳ עד בלי די ואמרו חז״ל שיבלו שפתותיכם מלומר די והוא כי בטבע העולם אוהב כסף לא ישבע ואין אדם מת וחצי תאותו בידו ונאמר ויגיעכם בלי לשבעה אין זה הברכה מאת ה׳ בזכות הצדקה והמעשר אלא הברכה הוא שיתן ה׳ שביעה להיות שמח בחלקו והוא העושר האמיתי וכן הוא אומר בפרשת נצבים והותירך ה׳ בכל מעשה ידיך שיהיה די והותר והנה מצינו בילקוט פרשת ראה עשר בשביל שלא תתחסר והוא שיהיה לו שביעה בעשרו שלא יתחסר יותר כיון שיתעשר יותר לא יהיה לו לחצי תאותו לפי רוב עשרו ומה יועיל אם יוסיף על דאגתו כמ״ש מרבה נכסים וכו׳. אלא העיקר שיתעשר ולא יתחסר כי ישבע וז״ש דהע״ה ה׳ רועי לא אחסר שזהו עיקר המתנה מהש״י שיהיה לו שביעה ולא יחסר. אמנם אמרו חז״ל זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שבה ענינו הצדקה היא זריעה אך יתחלק בגדולים כי הצדקה הגרועה אפילו בעין רעה מובטחת היא שאין אדם מעני מן הצדקה כאמור מלוה ה׳ חונן דל ועכ״פ שלו לא הגיע להיות ח״ו נפסד. אמנם יש זריעה אשר ברכת ה׳ בה וגדל מאה שערים כמ״ש ביצחק ויזרע יצחק שאמרו חז״ל שזרע לצדקה וימצא מאה שערים עיין בחידושי תורה מה שפירשנו בזה וזהו לפי ענין החסד שבה ר״ל שאם הוא נותן בעין יפה לעני ואז העני מתברך בו ושבע בו כמ״ש באיוב שכל הנוטל ממנו מתברך מפני שנתן בעין יפה א״כ מדה כמדתו ישלם לו השי״ת כמו שמשביע העני כן ישביעהו ה׳ וע״ז פי׳ מה שאמרו בריש ברכות שאמר דוד לישראל לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו וכו׳. נראה הא דקאמר זה מזה ר״ל העני מהעשיר והעשיר מן העני כי בזכות הצדקה יתעשר יותר וישביע כל א׳ כמו שאמרנו כשזה נותן בעין יפה וישביע את העני כן יהיה ברכת ה׳ בכל אשר לו כדי שבעו ויראה שזה שאמרו אין הבור מתמלא מחולייתו ופירש״י שאם יקח אדם צרור עפר מן הבור וחוזר ומשליכו לתוכו לא יתמלא מזה הבור ולכאורה הוא מילתא דפשיטא כי למה יתמלא הבור שהיה מכבר בצרור שלקח מתוכו אך מצינו בצדקה כן שאם אין לו כדי שביעה מה יעשה יתן צדקה בעין יפה ויתמלא ברכתו לשובע שמחות הרי דבממון שלקח מתוך חסרונו אשר יחסר לו יתמלא הבור שחסר לו מכבר כמ״ש הכתוב ובחנוני נא בזאת וגו׳ אך זהו כשנותן הצדקה בעין יפה ומשביע את העני כנ״ל אבל אם הוא נותן בקימוץ ידים ועינו רעה אזי אין ממונו שביעה לעני וכמדתו אינו מתברך בשביעה גמורה וז״ש אין הקומץ משביע את הארי ר״ל ארי נקרא ת״ח שברוב הפעמים אין אדם זוכה לשתי שולחנות וכמו יששכר באהלו וזבולן בצאתו המציא ספוקו ופרנסתו וכיון שאינו נותן בעין יפה אלא במנחה נקמצת לא ישבע ממנו וכן ממילא בנותן אין בורו מתמלא מחולייתו ר״ל בשביל הצדקה שנתן וכבר הזהיר הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו׳ מפורש בשביל שנותן בטוב לב הוא מתברך וכבר כתבנו לעיל דלפי מה שדרשו חז״ל כי בגלל הדבר הזה גלגל החוזר בעולם היינו שאם אינו נותן בעין יפה ובמחשבה שלא לשמה אינו נצול מגלגל החוזר בעולם ויש לפרש עוד שלא ירע לבבך בנתינתו כיון שגלגל החוזר בעולם הוא מסתמא בדורות שלפניו נמי כן הוא שאבי אביו ולמעלה הימנו הם שקבלו מאבותיו של העני הזה כי מדה זו נוהגת מעולם נמצא הוא מחויב לפרוע כעת ממה שכבר קיבלו אבותיו וכן אשר מאחריו מי יגיד לו שיהיו הם נפרעים ממה שהוא נותן שמא הם יהיו הלווים ועד״ז פירשנו בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה שאמרו חז״ל אם זה חובה הוא ויש לפרש לשון אם שמדבר אל העשיר למה תהיה לו כנושה אם ידוע לך כי הכסף תלוה שמא את העני עמך דילמא זהו ממה שנתנו אבותיו לאבותיך ע״כ לא תהיה לו כנושא ויש לפרש כפשטיה את העני עמך כמ״ש חז״ל גדולה צדקה שעושה העני עם בעה״ב ממה שהבעה״ב עושה עם העני כי ידוע לכל המאמין בהשגחת הבורא ית׳ כי הפרנסה והמחיה בגלותינו הוא בשכר התפלה שהוא במקום העבודה של מזבח שהיה מזין את ישראל כדלעיל דף י׳ ע״ב וכבר כתבו הראשונים כי השפע המועט הבא עלינו בא דרך המערכה שאנחנו תחתיו ומי שהוא בעל מערכה ומזל עושר הוא מקבל השפע ומי לא ידע שתפלת העני יותר חשובה ומקובלת כמ״ש תפלה לעני כי יעטוף אלא כיון שאינו מוכשר לקבל מחמת רוע מזלו מקבל העשיר חלקו הרי את העני עמך וראה כי מעלת הצדקה שאינו יודע למי נתנה ומי נוטלה כעובדא דמר עוקבא ורב אבא והנה העני הזה אינו יודע למי נתנה ואין העשיר יודע ממי קיבלה הרי צדקתו מעולה מאוד ולמה ירע לבב העשיר בתתו לו חלקו וכבר אמרנו בזה דרך צחות שאמרו ומי כעמך ישראל גוי אחד כי כל ישראל הם כגוף אחד והאיך מתאחדים העשיר עם העני אך ירמז לזה מלת אחד כי האל״ף מרמז על העשיר ואלופו של העדה והדל״ת מרמז על העני ודלת העם ומתאחדים על ידי הח׳ שהם שני זיינין מחוברים ר״ל שזה זן את זה וזה זן את זה שכל אחד צריך לחבירו וכיון ששניהם צריכין זה לזה הם אחדות ויש לנו ביאורים רבים ואין כאן מקום להאריך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומאי כולי האי [ומה היה כל זה] שברחו עד כדי כך שנכנסו לתוך כבשן? מדוע עשו כן? ומשיבים: שאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בר ביזנא אמר ר׳ שמעון חסידא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי: נוח (מוטב) לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן [מניין לנו] דבר זה — מתמר, דכתיב [שנאמר]: ״...ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה״ (בראשית לח, כד-כה), שלא פרסמה שיהודה הוא זה שבא עליה שלא לביישו, למרות שהיתה עלולה להשרף בכבשן האש, ומכאן למדים כמה צריך להזהר כדי שלא להלבין פנים.
The Gemara asks: And what is all this? Why did they go to such extreme lengths to avoid being discovered? The Gemara answers: It is as Mar Zutra bar Toviya said that Rav said, and some say that Rav Huna bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said, and some say that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable for a person to deliver himself into a fiery furnace so that he not whiten the face of, i.e., embarrass, his friend in public. From where do we derive this? From the conduct of Tamar, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: By the man, whose these are, am I with child” (Genesis 38:24–25). Although Tamar was taken to be executed by burning, she privately and directly appealed to Judah, rather than publicly identifying him as the father of her unborn children and causing him embarrassment.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מָר עוּקְבָא הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה רְגִיל לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרָא יוֹמָא חַד שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד בְּרֵיהּ אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לָא צְרִיךְ אָמַר מַאי חֲזֵית חֲזַאי דְּקָא מְזַלְּפִי לֵיהּ יַיִן יָשָׁן אָמַר מְפַנַּק כּוּלֵּי הַאי עַיְיפִינְהוּ וְשַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ.

The Gemara relates another incident involving Mar Ukva. Mar Ukva had another pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed to send to him four hundred dinars every year on the eve of Yom Kippur. One day he sent the money to him by the hand of his son. The son returned and said to him: The poor individual does not need the charity. Mar Ukva said: What did you see that prompted you to say this? He said to him: I saw them spilling old wine on the ground for him, to give the room a pleasant smell. Mar Ukva said: If he is pampered this much and requires even this luxury, then he needs even more money. He doubled the funds and sent them to him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך עף
עףא(עירובין סא) מגילה עפה תרגום כפול עיף. (כתובות סז:) אמרה מפנק כולי ההי עיפינהו ניהליה ושדר ליה (חולין נז.) גלימא עיף מיעף:
א. [פערדאפפלען.]
עייפינהו – כפלינהו.
אע״פ שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:
אע״פ שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא בחייו שמא ירד מנכסיו אבל בשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו ברבוי נכסיו ומיעוט יורשיו וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעשות דרך הערה אמרו באחד מגדוליהם שחשב בשעת מותו מה שנתן צדקה בחייו ואע״פ שהיה עולה לחשבון גדול מצא בעצמו דכדבעי ליה לא עבד אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא והקדיש לעניים חצי ממונו:
ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי כו׳. דקדק ליתן צדקה זו הגדולה עיו״כ שזכות זה יהא מכריע לטובה א״נ בו ביום צריך העני ביותר לסעודתו ואע״ג דבשני מאות זוזי לא מקרי שוב עני ואסור לקבל צדקה מ״מ ד׳ מאות זוזי בפ״א שרי לעני לקבל כדתנן במתניתין דפאה ומיהו כי עייפונהו ושדרינהו ניהליה בו ביום קשה היאך קבל הכפל כיון שכבר קבל ארבע מאות זוזי ונעשה עשיר ודוחק לומר שכבר הוציא בו ביום יותר מב׳ מאות עד שלא נשארו ב׳ מאות זוז:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מסופר: מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה [היה עני בשכנותו שהיה] רגיל מר עוקבא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבע מאה זוזי [מאות זוזים] כל מעלי יומא דכיפורא [ערב יום כיפור]. יומא חד שדרינהו ניהליה [יום אחד שלח את הכסף אליו] ביד בריה [בנו]. אתא [בא] בחזרה הבן ואמר ליה [לו]: לא צריך העני ההוא צדקה. אמר מר עוקבא מאי חזית [מה ראית] שאתה אומר כך? אמר לו: חזאי דקא מזלפי ליה [ראיתי שמזלפים לו] יין ישן על הרצפה לבישום החדר. אמר מר עוקבא: אם הוא מפנק כולי האי [מפונק כל כך] וזקוק אף לכך, הריהו צריך יותר! עייפינהו ושדרינהו ניהליה [כפל את סכום המעות ושלח אליו].
The Gemara relates another incident involving Mar Ukva. Mar Ukva had another pauper in his neighborhood, and Mar Ukva was accustomed to send to him four hundred dinars every year on the eve of Yom Kippur. One day he sent the money to him by the hand of his son. The son returned and said to him: The poor individual does not need the charity. Mar Ukva said: What did you see that prompted you to say this? He said to him: I saw them spilling old wine on the ground for him, to give the room a pleasant smell. Mar Ukva said: If he is pampered this much and requires even this luxury, then he needs even more money. He doubled the funds and sent them to him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) כִּי קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ אֲמַר אַיְיתוֹ לִי חוּשְׁבְּנַאי דִּצְדָקָה אַשְׁכַּח דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינָרֵי סְיָאנְקֵי אֲמַר זַוְודַאי קַלִּילֵי וְאוֹרְחָא רַחִיקְתָּא קָם בַּזְבְּזֵיהּ לְפַלְגֵיהּ מָמוֹנֵיהּ הֵיכִי עביד הָכִי וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אִילְעַאי בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ טהָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים שֶׁמָּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֵית לַן בַּהּ.:

When Mar Ukva was dying, he said: Bring me my charity records. He found that it was written there that he had given seven thousand fine, siankei, i.e., gold, dinars, to charity. He said: My provisions are light, and the way is far. This meager sum is insufficient for me to merit the World-to-Come. He got up and spent half of his remaining money on charity. The Gemara asks: How did he do this? But didn’t Rabbi Ilai say: In Usha they instituted: One who spends money on charity, he should not spend more than one-fifth of his money for this purpose. The Gemara answers: This restriction on giving too much charity applies only while he is alive, because perhaps he will descend from his holdings and become destitute. Therefore, for his own financial security, he should never distribute more than one-fifth. But after death, we have no problem with it. One need not save money in his estate anymore.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך זווד
זוודא(כתובות סז:) אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא פי׳ צידה מעוטה והדרך רחוקה (א״ב תרגום צידה לדרך זוודין לאררא):
ערך סיינק
סיינקב(כתובות סז:) שבעה אלפי דינרי סיינקי פירוש מטבע פלוני כגון סלע נרונית:
ערך מלאכה
מלאכהגשאינה צריכה לגופה פטור עליה כבר פי׳ בערך דבר (חגיגה י:) מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא פי׳ הלכות מרובות כהרים גבוהים ומקר׳ מועט תלויות בו שדומה לחוט השערה כדכתיב אל השער׳ ובשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה סתם ולא כתיב בה מחשבה אלא דסמכינן אמשכן דכתיב ביה כל מלאכת מחשבת (כתובות סז) בעי רבינא עשתה ג׳ וד׳ מלאכות בבת אחת מהו פי׳ מניק׳ וטוה הם ב׳ בבת אחת דורכת גת ברגליה ושומרה גן בעיניה ועושה בפלך בידיה ומלמדת תינוקות מיני זמר או קינות וכיוצא בהן בפיה ובלשונה ובכולן נוטלת שכר יש לבעל לומר כשדוחקת עצמה כל כך יגיע לך חולי ולאו כל כמיניה להפיל עצמה למדת חולי ותקום עלי לרפאותה אלא אם כן השכר שלי:
ערך פרך
פרךדאגוזי פרך ורמוני באדן כבר פי׳ בערך באדן פ״א שאותן האגוזין חשובין ורכין שנפרכין ביד (בכורות לז.) יבשה שתהא נפרכת (בבא מציעא מח:) משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא (כתובות סז) הכא במאי עסקינן בדהבא פריכא יבש היה כעץ תרגומי הוה פריך כקיסא:
ערך צנר
צנרה(ברכות יח:) א״ל זוזי היכא א״ל זיל שקלינהו מתחות צינורא דדשא. (שבת קיט.) ומשלם להו אצינורא דדשא (כתובות סז) מר עוקבא הוה שדי לההוא עניא ד׳ זוזי בצינורא דדשא (גיטין סט) ונפקינהו נהליה אצינורא דדשא דלמא בבוצינא דריחיא אי נמי בצינורא דדשא כבר פי׳ בערך בנין הציר והצינור והקורה והמנעול פי׳ בערך צר:
ערך צר
צרו(בבא קמא מט: בבא בתרא עו:) וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (בבא מציעא קח) הני צירי וחתימי והני שראי ושראי לית בה משום דינא דבר מיצרא. פי׳ ביד בר מיצר צרור הכסף צרור וחתום ואומר הניחוהו אצלי עד שיעמדו במשקלם וימסרו׳ לי ועכשיו יבאו (כלים פכ״ו) צרור המרגלין טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמא פי׳ בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות (כתובות סז) רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה (עבודה זרה נו) והא קא מנסיך בידיה דציירנא ליה לידיה. (בבא בתרא קעד) (ערכין כג) רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה פי׳ שמא צרור של כסף התפישו הלוה למלוה קודם מיתתו שיפרע חובו מהם (שבת נב) העזים יוצאין צרורות לייבש:
א. [רייזע פאראטה.]
ב. [איינע מינצע.]
ג. [ארבייט.]
ד. [צערברעכען.]
ה. [דאם לאך אין דער שוועללע.]
ו. [בינדען.]
סיאנקי – שם מקום.
זוודאי קלילי – צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה.
והני מילי מחיים. גזירה שמא יצטרך לבריות, אבל לאחר מיתה אינו חושש על בניו ממי יזונו, כי מי שזן אותו הוא יזון את בניו, ואפי׳ לא יניח להם כלום, כי גם המלכים נולדו בתחלתם רשים, כלומ׳, ערומים.
אר״א באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וה״מ מחיים שלא ירד מנכסיו אבל לא״מ ל״ל בה עיין בפ׳ נערה:
זוודאי קלילא ואורחא כו׳. דהצדקה מצלת מדינה של גיהנם לעוה״ב כדאמרינן פ״ק דב״ב והיו בעיניו הנך ז׳ אלפים דינרי שנתן מועטים הם לפי עושרו כדאמרינן לעיל לפום גמלא שיחנא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, כשעמד מר עוקבא למות], אמר: אייתו [הביאו] לי את חושבנאי [חשבון] הצדקה שלי. אשכח דהוה כתיב ביה [מצא שהיה כתוב בו] שבעת אלפי [אלפים] דינרי סיאנקי [זהב טובים] שנתן לצדקה. אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא [צידתי קלה והדרך רחוקה], כלומר, אין סכום זה מספיק בשביל ללכת עמו לחיי העולם הבא. קם בזבזיה לפלגיה ממוניה [עמד ובזבז את חצי ממונו] לצדקה. ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כן]? והאמר [והרי אמר] ר׳ אילעאי: באושא התקינו שהמבזבז מנכסיו לצדקה — אל יבזבז יותר מחומש! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים שלא יבזבז מחיים, שחששו שמא ירד מנכסיו. אבל לאחר מיתה — לית לן [אין לנו] בה איסור ורשאי אדם לתת הרבה מאד לצדקה סמוך למותו.
When Mar Ukva was dying, he said: Bring me my charity records. He found that it was written there that he had given seven thousand fine, siankei, i.e., gold, dinars, to charity. He said: My provisions are light, and the way is far. This meager sum is insufficient for me to merit the World-to-Come. He got up and spent half of his remaining money on charity. The Gemara asks: How did he do this? But didn’t Rabbi Ilai say: In Usha they instituted: One who spends money on charity, he should not spend more than one-fifth of his money for this purpose. The Gemara answers: This restriction on giving too much charity applies only while he is alive, because perhaps he will descend from his holdings and become destitute. Therefore, for his own financial security, he should never distribute more than one-fifth. But after death, we have no problem with it. One need not save money in his estate anymore.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַבִּי אַבָּא יהֲוָה צָיַיר זוּזֵי בְּסוּדָרֵיהּ וְשָׁדֵי לֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ וּמַמְצֵי נַפְשֵׁיהּ לְבֵי עַנְיֵי וּמַצְלֵי עֵינֵיהּ מֵרַמָּאֵי.

The Gemara recounts more stories related to charity. Rabbi Abba would wrap coins in his scarf and toss the money behind him over his shoulder. And he would place himself at the homes of the poor without being seen, so the poor could receive the aid without being embarrassed. And he would incline his eyes just enough so he could safeguard the handouts from swindlers who might take the money dishonestly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומצלי עיניה – ומטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירה שעושה עצמו עני והעניים באים ומתירים אותם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בדרכי נתינת הצדקה ר׳ אבא הוה צייר זוזי בסודריה [היה צורר מטבעות בסודרו], ושדי ליה לאחוריה [ומטיל אותו לאחוריו], וממצי נפשיה לבי עניי [והיה ממציא את עצמו אל בין העניים] שיוכלו לקחת ממנו בלא שיראה מי הם, אבל ומצלי עיניה [והיה מטה את עיניו] להציץ מי הם הלוקחים, לפי שחשש מרמאי (מפני הרמאים) שלא ייקח גנב את הכסף לעצמו.
The Gemara recounts more stories related to charity. Rabbi Abba would wrap coins in his scarf and toss the money behind him over his shoulder. And he would place himself at the homes of the poor without being seen, so the poor could receive the aid without being embarrassed. And he would incline his eyes just enough so he could safeguard the handouts from swindlers who might take the money dishonestly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה רְגִיל לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ אַרְבְּעָה זוּזֵי כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא חַד שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד דְּבֵיתְהוּ אֲתַאי אֲמַרָה לֵיהּ לָא צְרִיךְ מַאי חֲזֵית שְׁמַעִי דַּהֲוֹה קָאָמְרִי לֵיהּ בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד

Rabbi Ḥanina knew a certain pauper and was accustomed to send to him four dinars on every Shabbat eve. One day he sent it in the hand of his wife. She came back home and said to him: The man does not need charity. Rabbi Ḥanina asked her: What did you see that prompted you to say this? She said to him: I heard them saying to him inside the house: With what do you normally dine:
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: ר׳ חנינא הוה ההוא עניא דהוה [היה עני אחד שהיה] רגיל ר׳ חנינא לשדורי ליה [לשלוח לו] ארבעה זוזי [זוזים] כל מעלי שבתא [ערב שבת]. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו [יום אחד שלח אותם אליו ביד אשתו], אתאי [באה] בחזרה אמרה ליה [לו]: לא צריך העני לצדקה. שאל אותה: מאי חזית [מה ראית] שאת אומרת כך? אמרה לו: שמעי דהוה קאמרי ליה [שמעתי שהיו אומרים לו] בתוך ביתו: במה אתה סועד
Rabbi Ḥanina knew a certain pauper and was accustomed to send to him four dinars on every Shabbat eve. One day he sent it in the hand of his wife. She came back home and said to him: The man does not need charity. Rabbi Ḥanina asked her: What did you see that prompted you to say this? She said to him: I heard them saying to him inside the house: With what do you normally dine:
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות סז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות סז: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות סז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות סז:, רש"י כתובות סז:, ראב"ן כתובות סז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות סז:, ר"י מלוניל כתובות סז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות סז:, רשב"א כתובות סז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי כתובות סז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות סז:, שיטה מקובצת כתובות סז:, מהרש"א חידושי אגדות כתובות סז:, פני יהושע כתובות סז:, הפלאה כתובות סז:, בירור הלכה כתובות סז:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות סז:, אסופת מאמרים כתובות סז:

Ketubot 67b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 67b, Rif by Bavli Ketubot 67b, Collected from HeArukh Ketubot 67b, Rashi Ketubot 67b, Raavan Ketubot 67b, Tosafot Ketubot 67b, Ri MiLunel Ketubot 67b, Piskei Rid Ketubot 67b, Rashba Ketubot 67b, Meiri Ketubot 67b, Ritva Ketubot 67b, Shitah Mekubetzet Ketubot 67b, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 67b, Penei Yehoshua Ketubot 67b, Haflaah Ketubot 67b, Beirur Halakhah Ketubot 67b, Steinsaltz Commentary Ketubot 67b, Collected Articles Ketubot 67b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144