×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אהַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִקׇּרְבָּן וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים.
from a mishna that deals with to the offering of a woman who miscarries on or of the eighty-first day after her previous childbirth: The Torah obligates a woman to bring an offering after childbirth, including a miscarriage. However, one offering suffices for any births or miscarriages that occur within eighty days of the original birth, as the halakhic ramifications of that birth last eighty days (see Leviticus 12:1–6). The mishna cited addresses the borderline case of a woman who miscarries on the night of the eighty-first day following the birth. Beit Shammai exempt her from bringing another offering, as the offering she brought for the previous childbirth exempts her from bringing another for the miscarriage. And Beit Hillel obligate her to bring a second offering.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
(1-2) ועוד יש משנה אחרת כי אור אורתא הוא דתנן בכריתות פ׳ המפלת לאור שמונים ואחד בית שמאי פוטרין מן הקרבן ובית הלל מחייבין כו׳ פי׳ יולדת נקבה שטבלה לאחר י״ד ושמשה ונתעברה והפילה לילי פ״א כלומר שלמו פ׳ יום ימי טוהר ובמוצאי פ׳ בלילה לילי פ״א הפילה בית שמאי פוטרין מן הקרבן על זה הנפל שהיו אומרים הקרבן שהיא מביאה על הלידה פוטר זה הנפל שהרי ביום פ״א נתחייבה בקרבן הלידה וכל מה שהיה מקודם אותו הקרבן פוטרם זה הקרבן ובית הלל [מחייבין דהלילה] כיום פ״א הוא חשוב הלא אם ראתה דם לילי פ״א דם נדה הוא ולא דם טוהר פירוש הנה הלילה והיום שוין לטומאה כי ראיתה לילי פ״א וראיתה יום פ״א שוין לטומאה נדה היא בין ביום בין בלילה כך אם הפילה לילי פ״א כאלו יום פ״א הפילה וכשם שחייבת קרבן אחר המפלת יום פ״א כך חייבת קרבן המפלת לילי פ״א ומדקאמרי בית הלל מאי שנא [אור] פ״א מיום פ״א שמע מינה אור אורתא הוא שמע מינה.
המפלת אור לשמנים ואחד – בכריתות בפרק קמא דקיימא לן זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול שתביא על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות קרבן אחד ולא יותר תלמוד לומר זאת שאם ילדה לאחר מלאות כגון שטבלה לסוף שבועיים של נקבה ונתעברה והפילה אם תוך מלאות הפילה נפטרת בקרבן אחד ואם לאחר מלאות הפילה כבר נתחייב׳ בקרבן הראשון קודם לידה שניה ולבסוף מלאות של לידה שניה תביא שתי קרבנות ואם הפילה ליל של כניסת שמונים ואחד שכבר עברה מלאות שלה אבל עדיין אינה ראויה להבאת קרבן שאין קרבן נשחט בלילה.
בית הלל מחייבי – שתי קרבנות דלאחר מלאות קרינא ביה ובית שמאי פוטרין אותה בקרבן אחד כדמפרש טעמייהו.
פרק אור לארבעה עשר
ואתחיל מסכת פסח ראשון.
היולדת יש לה ימי טומאה וימי טהרה שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש ימי טהרה לזכר וכפלים לנקבה וכשמלאו ימי טוהר לבן או לבת מביאה קרבן כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ודבר זה אפי׳ בנפל כל שהפילה לאחר ארבעים שאלו בתוך ארבעים אינה טמאה לידה וכל שאין בה טומאת לידה אינה טעונה קרבן הא כל שאחר ארבעים טמאה וטעונה קרבן ואם לא הוכר הנפל אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה הואיל ומ״מ שלמו ארבעים יום לעיבורה שהוא זמן הראוי להכרה ואע״פ שלא הוכר לאיזו סבה ויושבת שבועים לטומאה ועשרים וששה ימים לטהרה ואינה מביאה קרבן עד מלאת שמונים וכל שילדה או הפילה וחזרה בימי טהרתה ונתעברה והפילה אם בתוך מלאת לולד הראשון הפילה אינה טעונה אלא קרבן אחד אלא מונה מעת שהפילה בשניה ואחר מלאת של שניה מביאה קרבן אחד לשתיהן וכן לכמה אבל אם הפילה לאחר מלאת כגון ביום פ״א אע״פ שלא הביאה עדיין קרבן ראשון טעונה שני קרבנות ולא עוד אלא אפי׳ הפילה בלילה שמחרתו שמונים ואחד אע״פ שאינה ראויה לקרבן ראשון עד למחר הואיל ומ״מ שלמו ימי טהרה והרי לילה זו שוה למחרתה לטומאה ר״ל שדמיה טמאים אף היא שוה לו לקרבן לטעינת קרבן שני ואי אתה מפרשה בליל מ״א ולזכר שאפי׳ הפילה ביום מ״א שכבר נתחייבה בקרבן ראשון אין בו חיוב קרבן שני שהרי כשתסיר מהם שבעת ימי טומאה נמצאת מפלת ביום שלשים וארבע לעיבורה והרי לא נגמרה צורת הולד עדין ואין טומאת לידה ולא חיוב קרבן לעולם עד שיוכר בין זכר לנקבה או עד שיגיע זמן הראוי לכך שזהו זמן השלמת ארבעים לעיבורה שנאמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת עד שיכיר בין בן לבת ודבר זה יתברר במסכת כריתות:
המפלת את ולדה אור לשמונים ואחד יום מהיום שילדה בו את ולדה הקודם, ונאמר בתורה כי היולדת חייבת להביא קרבן לידה גם על נפל. ולמדו כי היולדת יכולה להיפטר בקרבן אחד על הלידות וההפלות הסמוכות לתאריך לידתה עד יום שמונים, שעדיין הן קשורות עם הלידה (ועיין ויקרא יב, א-ו). וכאן מדובר במפלת בדיוק באור לשמונים ואחד. בית שמאי פוטרין מקרבן נוסף, וקרבן שמביאה על לידתה פוטרה גם מקרבן להפלתה. ובית הלל מחייבים.
from a mishna that deals with to the offering of a woman who miscarries on or of the eighty-first day after her previous childbirth: The Torah obligates a woman to bring an offering after childbirth, including a miscarriage. However, one offering suffices for any births or miscarriages that occur within eighty days of the original birth, as the halakhic ramifications of that birth last eighty days (see Leviticus 12:1–6). The mishna cited addresses the borderline case of a woman who miscarries on the night of the eighty-first day following the birth. Beit Shammai exempt her from bringing another offering, as the offering she brought for the previous childbirth exempts her from bringing another for the miscarriage. And Beit Hillel obligate her to bring a second offering.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמְרוּ (לָהֶן) בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמֹנִים וְאֶחָד אִם שִׁיוָּה לוֹ לְטוּמְאָה לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקׇרְבָּן מִדְּקָאָמַר ב״הבֵּית הִלֵּל לב״שלְבֵית שַׁמַּאי מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שְׁמַע מִינַּהּ אוֹר אוּרְתָּא הוּא שְׁמַע מִינַּהּ.

Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between or of the eighty-first and the day of the eighty-first? If they are equal with regard to the halakhot of ritual impurity, i.e., the blood of this woman is no longer ritually pure and all of the standard strictures of ritual impurity apply to her, will the two time periods not be equal with regard to the offering as well? In terms of the meaning of or, from the fact that Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between or of the eighty-first and the day of the eighty-first, learn from it that or is night. Indeed, learn from it that or means night.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים וא׳ – הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה הלילה והפילה למחר שחייבת אף כשהפילה אור לשמונים ואחד תתחייב שהרי לכל דבר זמן היום והלילה שוים.
אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן – בתמיה ועוד ראיה אחרת דהואיל ושוה לו לטומאה שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמיה טמאין כאילו היא רואה למחר ולמה לא ישוה לו אף לקרבן שכשם שאם תפיל למחר תתחייב כך תתחייב על הוולד של לילו ותשובת בית שמאי במסכת כריתות היא שנויה לא אם אמרתם ביום שמונים ואחד שכן יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד שלא יצתה מידי וולד הראשון לשעה הראויה לקרבן והדמים שאתם אומרים אינן מוכיחים שהרי הפילה תוך מלאות דמיה של לידה טמאין ופטורה מן הקרבן.
אם שיוה לו לטומאה – חזרו ב״ה מזה הטעם מתשובתם של ב״ש וטעמייהו כדתניא פ״ק דכריתות (דף ח.) או לבת לרבות אור לשמונים ואחד.
ע״א בפירש״י בד״ה אם שיוה לו כו׳ ותשובת ב״ש במס׳ כריתות כו׳ עכ״ל. לכאורה דברי מותר הן ואין זה דרך רש״י ז״ל ואפשר שכוונתו בזה ליישב הא דפשיטא ליה לתלמודא הכא למיפשט דאור אורתא ואמאי לא דחי כדלעיל דאיכא למימר דאור עמוד השחר ויום היינו הנץ החמה ואע״ג דפשיטא דלב״ה אפילו בלילה מחייב ליה מדקאמר אם שיוה לו לטומאה מ״מ איכא למימר דנקיט אור לרבותא דב״ש דאפילו עד הנץ החמה פטר ליה וע״ז מייתי רש״י דתשובת ב״ש שכן שעה שראויה להביא בה קרבן וא״כ ע״כ מעלות השחר ב״ש נמי מודו דהא ראויה להביא קרבן כדתנן במגילה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר וק״ל:
אמרו להן בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד? כי אם שיוה לו לגבי דיני טומאה שהאשה שוב אין לה דם טוהר וחייבת בכל דיני טומאה רגילים — לא ישוה לו לקרבן? ולעניננו אפשר להסיק מדקאמר [ממה שאמרו] בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שמע מינה [למד מכאן] ש״אור״ אורתא [ערב] הוא! ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.
Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between or of the eighty-first and the day of the eighty-first? If they are equal with regard to the halakhot of ritual impurity, i.e., the blood of this woman is no longer ritually pure and all of the standard strictures of ritual impurity apply to her, will the two time periods not be equal with regard to the offering as well? In terms of the meaning of or, from the fact that Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between or of the eighty-first and the day of the eighty-first, learn from it that or is night. Indeed, learn from it that or means night.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵיתִיבִי יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי וְדִין הוּא זְבָחִים נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים מָה לְהַלָּן לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם אַף כָּאן לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם.

The Gemara raises an objection with regard to the meaning of the word or from a baraita: One might have thought that a peace-offering, which may be eaten for two days, may also be eaten on or of the third day. And it is a logical derivation that leads to that conclusion. How so? Other offerings, e.g., sin-offerings, are eaten for one day, and peace-offerings are eaten for two days. Just as there, with regard to other offerings, the night follows the previous day, i.e., the offering may be eaten during the day and the subsequent night, so too here, with regard to peace-offerings, say that the night follows the day, and rule that they may be eaten on the night after the second day.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(3-6) [ועוד] ת״ש דתניא יכול יהא זבח השלמים נאכל לאור שלישי ודין הוא וכו׳ ונסיב ליה תלמודא ת״ל והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף (ויקרא ז׳:י״ז) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה שמע מינה אור אורתא הוא שמע מינה. פשוטה היא מיהו אנו מפרשי׳ ראש דברים התודה נאכלת ביום שנשחטת ובלילה והנותר בבקר נשרף שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל וגו׳ (ויקרא ז׳:ט״ו) דינה להאכל יום שנשחטה וכל הלילה ובקר שהוא תכף לאכילתה כלומר עכשיו כשנאסר באכילתה תהיה שרפתה וזהו זבחים נאכלין ליום אחד כך זבח השלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת (ויקרא ז׳:ט״ז) נאכלין בו ביום שנשחטין ובלילה ומחר וכיון שחשך נאסר באכילתן הייתי אומר ישרפו אותה הלילה ותהא שריפתן תיכף לאיסור אכילתן ת״ל והנותר ביום השלישי באש ישרף (ויקרא ז׳:י״ז) ביום ישרף ולא בלילה שמע מינה אור אורתא הוא שמע מינה.
ערך סנק
סנקא(מקואות פרק ב) המסנק את הטיט לצדדין פירוש הממלא וכן פי׳ כגדי מסנקן דגרסינן (פסחים ג.) שהוא מלא מבצים ותבלין ואוכל ממנו אכילה גסה כמו כן הא דתנן (תמיד פרק ב) האיברים והפדרין שלא נתאכלו מבערב סונקין אותן בצידי המזבח פ״א כגדי מסנקן כגדי שמנגח עם חבירו ועומד עייף כך כשהיו נושאין ונותנין במלחמתה של תורה עומדין עייפים כמו גד גדי וסינוק לא עייפות לא וכבר פירשנו בערך גד (א״ב פי׳ סנג בלשון יוני פעל המחבר דברים מפוזרים ומכניסם למקום אחד):
א. [פערזאמלען, שפריצען, מיד.]
אור לשלישי – לאור כניסתו של שלישי ה״נ גרסינן אור לשלישי ואשלמים קאי דכתיב בהו ביום זבחכם יאכל וממחרת וצוה לשורפו לבוקרו של שלישי יכול יהא נאכל ליל שלפניו.
זבחים נאכלים ליום אחד – תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל ושלמים נאכלים לשני ימים מה להלן לילה אחר היום דכתיב בגופיה דקרא לא יניח ממנו עד בוקר הא כל הלילה אוכל וכן פסח לא תותירו ממנו עד בוקר אף כאן לילה אחר הימים הכתובים בה.
השלמים נאכלים ביום זביחתם וכל הלילה ומחרתה עד שתשקע החמה ונמצאת אכילתם שני ימים ולילה אחד ומה שנותר מהם מכאן ולהלן טעון שריפה אלא שאין שריפתם תכף שעבר זמן אכילה אלא עד מחרתו והוא בקר יום שלישי שאין שורפין את הקדשים אלא ביום והתודה אע״פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה שנאמר ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ומ״מ נאכלת ליום ולילה והנותר מכאן ולהלן תשרף מיד הואיל ויום הוא וכל אלו שנאמ׳ בהם שיעור יום ולילה פירושו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות כמו שביארנו במסכת ברכות:
רש״י בד״ה מה להלן כו׳ עד בקר באש תשרפו כצ״ל. ונ״ב פי׳ בקרבן פסח כתיב וה״ה תודה דכתיב גבה לא יניח ממנו עד בוקר ודו״ק:
ועוד, מיתיבי [מקשים] להוכיח לענין משמעות ״אור״: יכול יהא זבח השלמים הנאכל לשני ימים נאכל גם אור ליום השלישי, ולכאורה, דין הוא, כלומר ניתן הדבר להילמד בדרך ההגיון. כיצד, זבחים כגון חטאת ושאר קרבנות, נאכלים ליום אחד, ושלמים נאכלים לשני ימים. מה להלן בזבחים שקיצר בזמן אכילתם — לילה אחר היום, והזבח נאכל ביום ובלילה שלאחריו, אף כאן בשלמים — לילה אחר היום, שייאכלו השלמים אף בלילה שלאחר שני הימים!
The Gemara raises an objection with regard to the meaning of the word or from a baraita: One might have thought that a peace-offering, which may be eaten for two days, may also be eaten on or of the third day. And it is a logical derivation that leads to that conclusion. How so? Other offerings, e.g., sin-offerings, are eaten for one day, and peace-offerings are eaten for two days. Just as there, with regard to other offerings, the night follows the previous day, i.e., the offering may be eaten during the day and the subsequent night, so too here, with regard to peace-offerings, say that the night follows the day, and rule that they may be eaten on the night after the second day.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:ו׳} בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם בבְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי.

Therefore, the verse states: “And when you sacrifice a peace-offering to God, you shall sacrifice it of your own will. It shall be eaten the same day you sacrifice it, and on the next day; and if any remains until the third day, it shall be burnt with fire” (Leviticus 19:5–6). This verse means that it may be eaten while it is still day, i.e., during the second day, and it may not be eaten on or of the third day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ת״ל וממחרת והנותר עד יום – בעוד שהוא יום ממחרת אכול ולא משתחשך.
בגמרא ת״ל והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל כו׳ ונראה דמיתורא דעד יום דריש ליה דהוה ליה למיכתב והנותר ביום השלישי אע״כ דהכי קאמר והנותר משכלה יום המחרת עד יום השלישי ישרף:
שם יכול ישרף מיד. ואע״ג דגבי פסח דכתיב עד בוקר באש תשרפו ודרשינן מיניה ליתן בוקר שני לשריפתו אלמא דאע״ג דיכול לשורפו במי״ט אפ״ה אין שורפין קדשים בלילה מ״מ איכא למימר דשאני התם כיון שאין יכול לשורפו סמוך לאכילתו נדחה ליום בוקר שני משא״כ הכא דאפשר לשורפו סמוך לאכילתו טפי עדיף כדמסיק ודין הוא:
תלמוד לומר: ״וכי תזבחו זבח שלמים לה׳ לרצונכם תזבחוהו ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף״ (ויקרא יט ה— ו), משמע בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.
Therefore, the verse states: “And when you sacrifice a peace-offering to God, you shall sacrifice it of your own will. It shall be eaten the same day you sacrifice it, and on the next day; and if any remains until the third day, it shall be burnt with fire” (Leviticus 19:5–6). This verse means that it may be eaten while it is still day, i.e., during the second day, and it may not be eaten on or of the third day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד וְדִין הוּא זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד מָה לְהַלָּן תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה אַף כָּאן תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה.

The baraita continues: If a peace-offering may not be eaten beyond the second day, one might have thought that it should be burned immediately after the conclusion of the second day, and this too is the conclusion of a logical derivation: Other offerings are eaten for one day and night, and peace-offerings are eaten for two days and one night. Just as there, the offerings are burned immediately after their permitted time for eating concludes, on the morning of the second day, so too here, with regard to peace-offerings, one could say that they must be burned immediately after their permitted time for eating concludes, at night after the second day.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

מה להלן תיכף לאכילה שריפה – כשכלה זמן אכילתן מתחיל זמן שריפתו כדכתיב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.
אף כאן – זמן אכילתו כלה ערבית כדאמר וישרף בלילה.
וממשיכים בדיון, אם כן יכול ישרף מיד לאחר כלות היום, ולכאורה אף בזה דין הוא, שהרי זבחים אחרים נאכלין ליום ולילה אחד, ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן זבחים — תיכף לאכילה שריפה, כלומר מיד לאחר גמר היתר אכילת הזבח, בבוקרו של היום השני, צריכים לשרוף את הנותר, אף כאן בשלמים נגיד: תיכף לאכילה שריפה, וישרפום בלילה, מיד לאחר תום שני הימים.
The baraita continues: If a peace-offering may not be eaten beyond the second day, one might have thought that it should be burned immediately after the conclusion of the second day, and this too is the conclusion of a logical derivation: Other offerings are eaten for one day and night, and peace-offerings are eaten for two days and one night. Just as there, the offerings are burned immediately after their permitted time for eating concludes, on the morning of the second day, so too here, with regard to peace-offerings, one could say that they must be burned immediately after their permitted time for eating concludes, at night after the second day.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ז׳:י״ז} וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף גבַּיּוֹם אַתָּה (שׂוֹרֵף) וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה מִדְּקָאָמַר יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי אַלְמָא אוֹר אוּרְתָּא הוּא שְׁמַע מִינַּהּ.

Therefore, the verse states: “And if any remains of the flesh of the sacrifice on the third day, it shall be burnt with fire” (Leviticus 7:17), meaning: You must burn it during the day, and you do not burn it at night. With regard to the meaning of or, from the fact that the baraita states: One might have thought that it may be eaten on or of the third day, apparently or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or is evening.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

תלמוד לומר – בצו את אהרן ביום השלישי באש ישרף כאן לא נאמר עד יום אלא ביום משום דהאי קרא לא איירי בזמן אכילה אלא בשריפה להורות שביום הוא נשרף ולא בלילה וקרא דלעיל בקדושים תהיו.
תלמוד לומר ביום – תימה אמאי איצטריך עד יום תיפוק ליה דאינו נאכל אור לשלישי מדאיצטריך ביום דאי ס״ד דנאכל פשיטא דאינה נשרפת באותו לילה דתיכף לאכילה שריפה ויש לומר דאי לאו עד יום ה״א נאכל ואיצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן.
ת״ל ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה – וא״ת מעתה למה לי קרא דעד יום דאינו נאכל בלילה תיפק לי׳ מדאצטריך קרא למעוטי שאינו נשרף בלילה דאי נאכל בלילה פשיט׳ דאינו נשרף דאין מביאין קדשים לבית הפסול. א״ל דאצטריך דהוה אמינא דביו׳ אתא לשאר לילות דלאחר שלישי ואיכא למידק דהכא אסיקנא דאין שורפין קדשים בלילה ובירושלמי נמי אית׳ הכי דגרסי׳ התם והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו אחר שני בקרי׳ בקרו של חמשה עשר ובקרו של ששה עשר וכיון שכן מאי האי דתנן בפרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט ואמרינן עלה בגמרא מאי שמן שריפ׳ שמן תרומה שנטמאת ומבעי לן מה״מ ותיפוק לי דאפי׳ בחול נמי אינה נשרפת בלילה דהא התם תרומ׳ חשבינן לה לענין זה י״ל דבירושלמי מקשי ומתרץ לה אמר ר׳ יוחנן ירדו לה בשיטת ר׳ ישמעאל דר׳ ישמעאל אמר מילה שעבר זמנה נימול בין ביום בין בלילה מאי אית לך למימר תרומה שעבר זמנה נשרפת בין ביום בין בליל׳ א״ר יודא בן פזי מכיון שנטמאת כמי שעבר זמנה דמיא וכבר הארכתי בה שם בבמה מדליקין בס״ד לישנא מעליא נקט ולאו למימרא דלילה לשון מגונ׳ דהא תנא דבי שמואל קתני ליה וטובא איכא בתורה אלא דתנא דידן דפתח ביה בריש עידניה נקט ליה לישנא מעלי׳ משום פתח דבריך יאיר מבין פתאים:
שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה והשתא קס״ד דשאר טמא דכתיבי באוריית׳ להלכותיו באו ולהמאיסו וכדכתיב שקץ תשקצנו רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה ה״ה דהוה מצי למימר שבע עשרה דבמקום טמא איכא מקרה אלא דמאידך דקאמר עשר שמעינן לה:
בד״ה ביום השלישי כו׳ וקרא דלעיל בקדושים תהיו. נ״ב פי׳ והנותר עד יום הג׳ באש ישרף משום דעיקר קרא איירי באכילה וק״ל:
תוספות בד״ה ת״ל ביום כו׳ ואצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה כו׳ עכ״ל דמהא דתכף לאכילה שריפה לא הוה ממעטינן לילה של אחריו דלא שמעינן מינה אלא בשכלה זמן אכילתו מתחיל זמן שריפתו כדמשמע מפירש״י וק״ל:
בתוס׳ בד״ה ת״ל ביום תימה אמאי איצטריך כו׳ וי״ל דאי לאו עד יום כו׳ ואיצטריך ביום שלא ישרף בלילה שאחר כן עכ״ל. ואף ע״ג דלמאי דפרישית בסמוך ילפינן הא מילתא מפסח דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו מכל מקום איכא למימר שאני התם כיון דאין שורפין אותו בבוקר ראשון שהוא י״ט א״כ בוקר שני כבוקר ראשון חשוב כמ״ש התוספת ביבמות דף ע״ב ע״ב ע״ש משא״כ הכא ס״ד דהיכא שלא שרפו ביום בתחלת זמנו יכול לשרפו אח״כ בלילה מש״ה איצטריך ביום. אלא דאכתי איכא למידק דבהאי סוגיא גופא דיבמות מסקינן מדרשא דוהנותר דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום מיתורא דו׳ וה׳ ומשמע שם דהודה לו רבי יוחנן ע״ש אלא דנ״ל דהאי דרשא דוהנותר דדרשינן התם היינו דווקא והנותר מבשר הזבח ביום השלישי דמייתי נמי הכא ואדרשה דביום סמיך דכיון דדרשינן מביום דאינו נשרף בלילה שייך למידרש נמי מו׳ וה׳ דוהנותר דאפילו שלא בזמנו נמי דינא הכי דנשרף ביום דוקא משא״כ בלאו דרשא דביום לא שייך לידרוש מיתורא דוי״ו וה׳ למעט שריפת לילה כן נ״ל ודו״ק:
תלמוד לומר ״והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף״ (ויקרא ז, יז), משמע: ביום אתה שורף, ואי אתה שורפו בלילה. ולעניננו מדקאמר מה שאמר] ״יהא נאכל אור לשלישי״ אלמא [מכאן] ש״אור״ אורתא [ערב] הוא! ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן].
Therefore, the verse states: “And if any remains of the flesh of the sacrifice on the third day, it shall be burnt with fire” (Leviticus 7:17), meaning: You must burn it during the day, and you do not burn it at night. With regard to the meaning of or, from the fact that the baraita states: One might have thought that it may be eaten on or of the third day, apparently or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or is evening.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תָּא שְׁמַע דאוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה שַׁחֲרִית מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה בְּמוּסָף מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה בְּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה בְּעַרְבִית מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנָה עָשָׂר ר׳רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו המִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁלֵימוֹת מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת אַלְמָא אוֹר אוּרְתָּא הוּא שְׁמַע מִינַּהּ.

Come and hear another proof: On or of Yom Kippur, one recites seven blessings in the Amida prayer and confesses his sins; in the morning prayer, one recites seven blessings and confesses; in the additional prayer, one recites seven blessings and confesses; in the afternoon prayer, one recites seven blessings and confesses; in the evening prayer, one recites an abridged version of the standard Amida prayer of eighteen blessings, as the people are weary from fasting. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says in the name of his forefathers: One recites the eighteen complete blessings, due to the fact that he is required to recite havdala in the fourth blessing of the Amida: Who graciously grants knowledge. It cannot be inserted in the abridged version. Apparently, or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or means evening.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה וכו׳ ועוד תא שמע לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר שמע מינה אור אורתא הוא שמע מינה.
יום הכפורים חמש תפלות יש בו ערבית של כניסתו ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ובכלן מתפלל שבע ומתודה לאחר תפלתו וערבית של יציאתו שהוא חול מתפלל שמונה עשרה ואינו פוטר עצמו במעין שמונה עשרה ר״ל הביננו שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ששנינו: אור של יום הכפורים, מתפלל בתפילת שמונה עשרה שבע ברכות ומתודה. שחרית, מתפלל שבע ברכות ומתודה. במוסף, מתפלל שבע ברכות ומתודה. במנחה, מתפלל שבע ברכות ומתודה. בערבית, מתפלל מעין שמונה עשר, כלומר תפילה קצרה שהיא קיצור תפילת ערבית הרגילה, מפני עייפות הצמים. ר׳ חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה ב״חונן הדעת״, ובנוסח הקצר אין מקום להבדלה זו. ולעניננו נסיק, אלמא [מכאן] ש״אור״ אורתא [ערב] הוא! ואומרים, אכן שמע מינה [למד מכאן].
Come and hear another proof: On or of Yom Kippur, one recites seven blessings in the Amida prayer and confesses his sins; in the morning prayer, one recites seven blessings and confesses; in the additional prayer, one recites seven blessings and confesses; in the afternoon prayer, one recites seven blessings and confesses; in the evening prayer, one recites an abridged version of the standard Amida prayer of eighteen blessings, as the people are weary from fasting. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says in the name of his forefathers: One recites the eighteen complete blessings, due to the fact that he is required to recite havdala in the fourth blessing of the Amida: Who graciously grants knowledge. It cannot be inserted in the abridged version. Apparently, or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or means evening.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר אַלְמָא אוֹר אוּרְתָּא הוּא.

Come and hear another proof, as it was taught in the school of Shmuel: On the evening of the fourteenth of Nisan, one searches for leavened bread by candlelight. Apparently, or is evening, as this baraita replaces or with the word evening.
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בגמרא ת״ש דתני דבי שמואל לילי י״ד בודקין כו׳ אלא בין רב הונא ובין רבי יהודא אור אורתא. נראה דמכל הני תיובתא דמייתי מעיקרא דאור אורתא אכתי לא הוה צריך לומר דרב הונא נמי אית ליה אור אורתא דנהי דאשכחן בכל הני דוכתי דאור אורתא מ״מ איכא למימר דמשמע הכי ומשמע הכי בכ״מ היכא דמוכח לפי ענינו ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת התוספות שכתבו בד״ה ראב״י דלמסקנא משעת האור דקאמר היינו עמוד השחר וכדפרישית משום דמוכח ואם כן ה״נ איכא למימר דלרב הונא לא משמע כלל דניבדוק מאורתא כדפרישית לעיל בתחילת דבריו וכדמקשינן נמי לקמן ונבדוק מצפרא שהוא זמן זריזין משא״כ מדאשכחן דתנא דבי שמואל ליל י״ד ע״כ הדר ביה. ולפי זה נ״ל עוד דהא דלא מייתי מעיקרא מתנא דבי שמואל דאיירי להדיא מבדיקת חמץ גופא דאכתי מצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא דתנא דבי שמואל סבר כתנא דבי רבי ישמעאל די״ד נקרא ראשון ולית ליה נמי דרשא דביום כתיב כמו שאבאר לקמן דבלא״ה פלוגתא דתנאי היא וא״כ עיקר מצותו מדאורייתא מיד בתחילת ליל י״ד שנקרא ראשון יתחיל להתעסק בהשבתתו דהיינו בדיקה וכמ״ש בשם הר״ן ז״ל משא״כ תנא דמתניתין דקתני אור ולרב הונא הוי דווקא יממא א״כ אית ליה דרשא דביום או דרשא דאך חלק וא״כ לא שייך לאקדומי טפי מצפרא שהוא זמן זריזין או תחלת מצותו משא״כ השתא דמייתי כל הנך דוכתי דאור אורתא ואשכחן נמי דתנא דבי שמואל לילי א״כ לית לן למימר דאור דמתני׳ היינו יממא ולאפושי בפלוגתא. ועוד דלא הו״ל למיתני אור כיון דאיכא למיטעי כן נ״ל:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, דתני דבי שמואל [ששנה חכם מבית מדרשו של שמואל] במפורש: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. אלמא [מכאן] ש״אור״ אורתא [ערב] הוא. מכל ההוכחות הרבות הללו ברור ש״אור ליום״ משמעו הערב שלפני יום זה, וכיצד אפשר שיחלקו אמוראים אם ״אור ליום״ הוא ערב או בוקר?
Come and hear another proof, as it was taught in the school of Shmuel: On the evening of the fourteenth of Nisan, one searches for leavened bread by candlelight. Apparently, or is evening, as this baraita replaces or with the word evening.
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא בֵּין רַב הוּנָא וּבֵין רַב יְהוּדָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא אוֹר אוּרְתָּא הוּא וְלָא פְּלִיגִי מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא קָרוּ נַגְהֵי וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָרוּ לֵילֵי.

It is clear from these proofs that the expression or in the mishna means the evening before the day. How, then, could the amora’im dispute whether it is referring to the morning or evening? Rather, the Gemara rejects its previous assumption with regard to the dispute, as everyone, both Rav Huna and Rav Yehuda, agrees that or is evening, and they do not disagree with regard to the halakha. However, this Master stated the halakha in accordance with the expression accepted in his place, and that Master stated the halakha in accordance with the expression accepted in his place. In Rav Huna’s place, they call the evening light, and in Rav Yehuda’s place they call it night, although both terms refer to the same period.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי פסחים ג ע״א} דכולי עלמא בין לרב הונא בין לרב יהודה אור אורתא הוא1 ולא פליגי מר כי-אתריה ומר כי-אתריה. באתריה דרב הונא קארו2 נגהי ובאתריה3 דרב יהודה קארו4 לילי. ותנא דידן מאי טעמ׳ לא תאני לילי לישאנא מעליא נקט5 דאמר ר׳ יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב6 שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו7 שנאמר {בראשית ז:ח} מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. ותאנא דבי ר׳ ישמעאל לעולם יספר אדם8
1. הוא: חסר ב-גסד.
2. קארו: גג: ״קארו ליה״. דפוסים: קרו אור.
3. ובאתריה: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: באתריה.
4. קארו: גג: ״קארו ליה״.
5. נקט: גד: ״קתאני״. גה: ״הוא״. חסר בר״ח.
6. עיקם הכתוב: כ״י קרפנטרץ: ״התורה עקם בה״.
7. מפיו: וכן גו אחר הגהה. חסר ב-גב, גד, גז, גסד, כ״י נ, דפוסים. כל המשפט ״שהרי עיקם... מפיו״ חסר ב-גג לפני הגהה ו-גה לפני הגהה (שמא גרסו כאן ״מפיו״ והשמיטו מחמת הדומות). ״ולא הוציא...מפיו״ חסר בכ״י קרפנטרץ.
8. יספר אדם: גה: ״אל יספר אדם אלא״.
באתריה דרב הונא קרו – לאורתא נגהי.
אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ויש להבין כך: בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי עלמא [לדעת הכל] ״אור״ אורתא [ערב] הוא, ולא פליגי [נחלקו] באמת בגוף ההלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כלשון מקומו]. באתריה [במקומו] של רב הונא קרו ״נגהי״ [קראו לערב ״אור״], ובאתריה [ובמקומו] של רב יהודה קרו ״לילי״ [קראו ״לילה״], ושניהם התכוונו לאותו דבר.
It is clear from these proofs that the expression or in the mishna means the evening before the day. How, then, could the amora’im dispute whether it is referring to the morning or evening? Rather, the Gemara rejects its previous assumption with regard to the dispute, as everyone, both Rav Huna and Rav Yehuda, agrees that or is evening, and they do not disagree with regard to the halakha. However, this Master stated the halakha in accordance with the expression accepted in his place, and that Master stated the halakha in accordance with the expression accepted in his place. In Rav Huna’s place, they call the evening light, and in Rav Yehuda’s place they call it night, although both terms refer to the same period.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי לֵילֵי לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא דְּנָקֵט וכדר׳וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית ז׳:ח׳} מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה.

The Gemara asks: And the tanna of our mishna, what is the reason that he didn’t explicitly teach: The night of the fourteenth, as it was taught in the school of Shmuel? The Gemara answers: He employed a euphemism. Since the tanna of our mishna did not want to mention darkness, he preferred the term or to refer to the night of the fourteenth. And this is in accordance with a statement of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: A person should never express a crude matter, as the formulation of a verse was distorted by the addition of eight letters rather than have it express a crude matter, as it is stated: “From the pure animals and from the animals that are not pure [asher einena tehora]” (Genesis 7:8). To avoid using the Hebrew term for impure [teme’a], which is four letters: Tet, mem, alef, heh, the verse replaced the term with the euphemism meaning “that are not pure,” which is spelled with twelve letters: Alef, shin, reish; alef, yod, nun, nun, heh; tet, heh, reish, heh.
ר׳ חננאלרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותנא דידן אמאי קרי ללילה אור ואמרינן לישנא מעליא כלומר לא בעי למיתנא לילה שהוא חשך אלא קראו לחשך אור כגון דקרו לסמיא סגיא נהורא וכדאמרינן אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה (בראשית ז׳:ח׳) שהן י״ג אותיות ואלו כתב בה״א הטמאה היה די לו ומפני מה הוסיף שמונה אותיות משום שלא להזכיר שם טומאה.
מאי טעמא לא תני לילי – כדתנא דבי שמואל ומשני אלישנא מעליא קא מיהדר שמצוה ודרך נקיי הדעת לספר בלשון נקיה.
דבר מגונה – לאו משום דלילי דבר מגונה הוא והא דר׳ יהושע בן לוי בעלמא איתמר ומיהו שמעינן מינה לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי.
אשר איננה טהורה – ולא כתיב הבהמה הטמאה כי אורחיה הרי שמונה אותיות עקם הטמאה חמש אותיות הן אשר איננה טהורה שלש עשרה אותיות ואע״ג דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה.
אור לארבעה עשר
{שמעתא דכללי נקיטת לשון}
סוגיא דשמעתא. כל היכא דכי הדדי נינהו, משתעי בלשון כבוד. והיכא דנפישי מהדדי, שביק לההוא דנפיש ונקיט דרך קצר, ובלבד שלא יהא לשון מגונה.
וטמא דכתב באורייתא איננו לשון מגונה. לפי שצריך הכתוב לומר להזהיר את ישראל ולהפרישם מכל טומאה, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ל״א): והזרתם את בני ישראל וגו׳. וכההיא דדרשינן גבי שרצים (בבא מציעא ס״א:), דכתיב בהו (ויקרא י״א:מ״ה), אני ה׳ המעלה: אמר הקב״ה, אלמלא לא הוצאתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה – דיים.
אבל בפרשת המבול, שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה אלא להראות מין שבעה ומין שנים, עיקם הכתוב ואמר (בראשית ז׳:ח׳): אשר איננה טהורה.
וכן במה שכתוב (דברים כ״ג:י״א): כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור. מאחר שכבר הוזהרה טומאתו במקום אחר, והתחיל להזהיר ולומר (דברים כ״ג:י׳), ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה (עבודה זרה כ׳:), ולפי שהוא ענין מגונה למי שלא נזהר ובא לידי כך, עיקם בו הכתוב ואמר: אשר לא יהיה טהור.
וכן בדוד, דכתיב ביה (שמואל א כ׳:כ״ו): כי אמר, מקרה הוא, בלתי טהור.
ותנא דמתני׳, לפי שפתח בדבריו בהל׳ בדיקת חמץ, תפש לשון אורה, כדכתיב (תהלים קיט, קל): פתח דבריך יאיר. ותנא דבי שמואל דאמר ליל ארבעה עשר, לא היה זה פתיחת דבריו.
פרק א - אור לארבעה עשר1
[במאור דף א. ד״ה סוגיא. לרי״ף סי׳ תרפח (פסחים דף ג.)]
כתוב שם: [ותנא דמתניתין לפי שפתח בדבריו בהלכות בדיקת חמץ תפס לשון אור, כדכתיב [תהילים קיט קל] פתח דבריך יאיר], ותנא דבי שמואל דאמר לילי י״ד לא היה זה פתיחת דבריו.
אמר אברהם: זה הטעם אין לו טעם, וכי לא שנה התנא לשון אור אלא בפתיחת דבריו, והרי המפלת אור לשמונים ואחד [פסחים דף ג. וש״נ], יכול יהא נאכל אור לשלישי [שם], וכמה כיוצא באלו. ועוד [אטו] מי ליכא לילה במשנה ובברייתא, ומה ראו לומר אור במקצת המקומות ובמקצתן אמרו לילה. אבל הטעם הברור שכל המקומות שהוא צריך להקדים לתחלת הלילה, כגון בדיקת החמץ ומשיאין משואות [ראש השנה דף כב:], תני אור, מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חושך, כדכתיב [בראשית א ה] ולחשך קרא לילה, והמפלת אור לשמונים ואחד, ויכול יהא נאכל אור לשלישי, כולם לצורך נשנו, שלא תאמר כל זמן שיש בו אור היום יהא נדון כיום שלפניו, לכך שנו בהם אור, וכן תמצא כל מקום ששנה אור לצורך נשנה. וכן אור יום הכיפורים מתפלל שבע ומתודה [יומא דף פז:] גם הוא לצורך נשנה שלא יאחר מהתוודות כדי שיהא עליו כל היום בריצוי לפני הבורא ומאי דקבעינן בגמרא ותנא דידן מאי טעמא לא תנא לילה הכי קאמר התנא הזה היה לו לפרש ולא לסתום ותנא דבי שמואל ששנה לילה בא לפרש המשנה, כי כן דרך הבריתות לפרש המשניות.
1. נוסח הפנים הוא מהכ״י. ההוספות ממה שנדפס בתמים דעים סי׳ רמח, ומשם הועתקו לשולי בעל המאור בדפוס וילנא, נוספו בסוגר מרובע, השינויים החשובים מהכ״י הובאו בהערות.
אמר ר׳ יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. רב פפא אמר תשע, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. תנא דבי ר׳ ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב (ולאשה) [ובאשה] קראו מושב. ומסקנא דשמעתא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד, והיכא (דאפישי) [דנפישי] משתעי בלשון קצרה. ודוקא שאינו לשון מגונה, אבל לשון מגונה אע״ג דנפישי לא משתעי בלשון קצרה. וטמא דכתיב באורייתא פי׳ אסור, ואינו לשון מגונה. אבל [גבי] נח דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה הוא דבר מגונה, דההיא שעתא לא הוו אסורין, ומאי איננה טהורה שעברה בה עבירה, וזהו דבר מגונה. וכי איתא בפרק בתרא דזבחים ובפרק חלק, דגרסינן התם ומי איכא טמאין וטהורין בההיא שעתא, אמר ר׳ יצחק מאותה שלא נעברה בה עבירה, מנא ידעי, כל שהתיבה קולטתן בידוע שהיא טהורה. וכן במה שכתוב אשר לא יהיה טהור מקרה לילה מאחר שהזכיר טומאתו שהיא בעבור הקרי הוא דבר מגונה.
לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ואע״פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה תדע שכך הוא פי׳ המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר״ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי ואע״פ שהיה יכול לומר אשר לא טהורה לא היה הלשון מתוקן כל כך ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן אחר שהוא נאמר על ענין גנאי וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה ואע״ג דכת׳ אשר תצא ממנו שכבת זרע כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי והוצרך לעקם בו אבל כל שאין בו לשון גנאי אינו צריך לעקם אע״פ שאין בו לשון כבוד כדי לספר בלשון כבוד אדרבה ישנה בלשון קצרה הא כל שהוא בשיעור אחד שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:
בגמרא שאלו על משנתנו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והיה לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו והשיב לו לישנא מעליא נקט וכדאמר ר׳ יהושע לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ותנא דבי ר׳ ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד ודבר זה לא מפני שלילה דבר מגונה או אף לשון שאינה של כבוד עד שתהא זו של ר׳ יהושע או אף זו של ר׳ ישמעאל ראויה להביא עליו אלא שאחר שלמדנו מדבריהם שראוי לאדם להרחיק מלשון מגונה וכן לחזור בקצת דברים אחר לשון כבוד אף בזו אע״פ שאין כאן צורך שהרי אין כאן לשון שאינו של כבוד מ״מ מתוך שהוא פתח דבריו ראה לתפוש בו לשון מהודר שבמהודרים וכדכתי׳ פתח דבריך יאיר ואע״פ שתפש לשון זה בלאור שמונים ולאור עבורו ולאור שלישי אע״פ שאינו פתח דברים באלו אין חשש ספק שהוא לילה לפי ענינם אבל בזו שהיה בו לספק בשחרית היה לו להזכיר לילה אא״כ משום פתח דברים ומ״מ גדולי המפרשים חוככים לומר בה מה ראו להזכיר אור במקום לילה אף במקום שאין לספק בו וכן למה שנו את המדה להזכיר לילה בכמה מקומות אע״פ שהיה לספק בהם והוסיפו בענין זה שכל המקומות שהוא ראוי להתחיל בהם בתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשואות הוא שונה אור כלומר קודם שיחשך לגמרי ואור שמונים ואור שלישי אף הם לצורך נשנו שלא תאמר שכל שיש עדיין שם אור היום יהא נידון כיום שלפניו:
שהרי עקם הכתוב ח׳ כו׳. מלבד שהאריך הכתוב עיקם לכתוב שלא כדרכו נהיינו איננה טהורה שהוא השלילה מהטמאה והל״ל הטמאה כי אורחיה בכתוב וק״ל:
אשר איננה טהורה וגו׳. בכל ספרים שלנו כתיב טהרה חסר וא״ו וא״כ לא הויין רק ז׳ אותיות ואפשר דה״מ למכתב טמאה בלא ה״א ראשונה והקשה החזקוני אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה בפרשה זו דעיקם ביה נמי ח׳ אותיות דכתיב ומן הבהמה אשר לא טהורה היא וגו׳ עכ״ל ונראה ליישב דע״כ הני תרי קראי לא צריכי למאי דמסיק דדווקא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה לכך עיקם בחד קרא דאל״כ מהיכא תיתי לן דאפי׳ בכי הדדי נינהו מ״מ בתרי קראי לא הוי ליה לעקם אבל אידך קרא אתי לאשמעינן דלא יספר אדם בגנות בהמה כדאמרי׳ בפ״ח דב״ב אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה וגו׳ ואי לאו תרי קראי לא הוי ילפינן הני ב׳ דרשות הך דהתם דלא יספר אדם אפי׳ בגנות בהמה וכו׳ והך דהכא דיספר אדם בלשון נקיה אלא חדא מיניהו אבל מתוך שני המקומות נלמדה דרשה דהכא ודהתם ומהך דרשה דהתם ליכא למפרך וכי לא כתיב טמאה בבהמה די״ל כי הכא דדוקא כי הדדי נינהו לא יספר בגנות בהמה טמאה ודו״ק ׃
בגמרא דאמר ריב״ל כו׳ שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות כו׳. ואע״ג דאשכחן נמי תשע איכא למימר דסבר דמהתם ליכא למשמע מיניה דהא בלא״ה יהיה טהור יהיה מיותר דהא מצי למיכתב אשר לא טהור אע״כ דיהיה לשום דרשא ורב פפא סובר דכיון שעיקם שייך נמי למיכתב יהיה ובדרשא דרב אחא בר יעקב לא משמע להו משום דלא הוי אלא בנביאים דאשכחן לשון כפול טובא תדע דבלא״ה כי לא טהור הוא מיותר לגמרי ורב אחא גופא סובר דכיון דכתב בלתי טהור איצטריך למיכתב נמי כי לא טהור ואפשר דאתא לאשמעינן דאע״ג דמסתמא כבר טבל דוד לטומאת קריו אפילו הכי אסור באכילת שלמים כי לא טהור לגמרי וטבול יום אסור בקדשים כן נ״ל:
שם שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה. והקשו במפרשים אמאי לא מייתי קרא קמא שנאמר בשעת הציווי ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולענ״ד לא קשה מידי דבשעת הציווי לנח לא שייך לומר הטמאה דאכתי לא ידע נח איזה נקרא טמאה עד שהראה לו הקב״ה מכל מין ואם כן מסתמא לא הוצרך להראות לו אלא מיני הטהורים שהן שבעה מינים לחוד וא״כ שפיר קאמר מן הבהמה אשר לא טהורה היא והיינו אותן שאיני מראה לך באצבע או אומר לך שהיא טהורה משא״כ במעשה שכבר ידע נח דאותן שלא הראה לו הן טמאים ועוד שהרי מאיליהן באו אל התיבה ואם כן שפיר הו״מ למיכתב הטמאה אע״כ דמשום ל׳ נקייה הוא כנ״ל נכון:
גמ׳ שהרי עקם הכתוב. עי׳ מדרש רבה ריש פ׳ אמור:
א ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא קתני [והתנא שלנו מה הטעם לא שנה] במפורש ״לילי״ ארבעה עשר? ומשיבים: לישנא מעליא [בלשון מעולה, נקיה] הוא דנקט [שהשתמש], ולא רצה להזכיר לילה וחושך, ואמר במקום זאת ״אור״ לארבעה עשר. וכדברי ר׳ יהושע בן לוי. שאמר ר׳ יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר ״מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה״ (בראשית ז, ח), ולא אמר ״הבהמה הטמאה״, ונמצא שהוסיף לשם נקיות הלשון שמונה אותיות יתרות.
The Gemara asks: And the tanna of our mishna, what is the reason that he didn’t explicitly teach: The night of the fourteenth, as it was taught in the school of Shmuel? The Gemara answers: He employed a euphemism. Since the tanna of our mishna did not want to mention darkness, he preferred the term or to refer to the night of the fourteenth. And this is in accordance with a statement of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: A person should never express a crude matter, as the formulation of a verse was distorted by the addition of eight letters rather than have it express a crude matter, as it is stated: “From the pure animals and from the animals that are not pure [asher einena tehora]” (Genesis 7:8). To avoid using the Hebrew term for impure [teme’a], which is four letters: Tet, mem, alef, heh, the verse replaced the term with the euphemism meaning “that are not pure,” which is spelled with twelve letters: Alef, shin, reish; alef, yod, nun, nun, heh; tet, heh, reish, heh.
ר׳ חננאלרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב פָּפָּא אָמַר תֵּשַׁע שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ג:י״א} כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה רָבִינָא אָמַר עֶשֶׂר וי״ווָיו דְּטָהוֹר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שֶׁנֶּאֱמַר {שמואל א כ׳:כ״ו} כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר.

Rav Pappa said: A different verse added nine letters, as it is stated: “If there be among you any man who is not ritually pure [asher lo yihye tahor] by reason of that which happened to him by night” (Deuteronomy 23:11). To avoid using the three-letter Hebrew word for impure, tameh, spelled tet, mem, alef, the verse employs the twelve-letter phrase “who is not ritually pure,” spelled: Alef, shin, reish; lamed, alef; yod, heh, yod, heh; tet, heh, reish. Ravina said: The verse actually adds ten letters because of the letter vav of the word tahor, as the word is spelled in its plene form. Rav Aḥa bar Ya’akov said: Yet another verse adds sixteen letters, as it is stated: “For he said, something has happened to him, he is not ritually pure; surely he is not ritually pure [bilti tahor hu ki lo tahor]” (I Samuel 20:26). To avoid using the three-letter word tameh, the verse employs the nineteen-letter phrase “he is not ritually pure; surely he is not ritually pure,” spelled: Beit, lamed, tav, yod; tet, heh, vav, reish; heh, vav, alef; kaf, yod; lamed, alef; tet, heh, vav, reish.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודברי רב פפא ורבינא ורב אחא כענין הזה ופשוטין הן.
אשר לא יהיה טהור – הוה ליה למיכתב איש טמא וכי נמי משוית לטהור חסר ו׳ איכא עיקום תשע שהרי שתים עשרה יש וטמא אינו אלא שלש.
ו׳ דטהור – דהא לא חסר הוא.
כי אמר מקרה – טמא הוא לכתוב ולשתוק ויש כאן עיקום י״ו אותיות.
רב פפא אמר: תשע אותיות עיקם הכתוב, שנאמר: ״כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה״ (דברים כג, יא), ולא אמר ׳טמא׳. רבינא אמר: עשר אותיות הן, כי יש להוסיף את וי״ו דשל ״טהור״, שכאן נכתב ״טהור״ מלא בוי״ו. רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה אותיות עיקם הכתוב, שנאמר ״כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור״ (שמואל א כ, כו) במקום לומר ״טמא״.
Rav Pappa said: A different verse added nine letters, as it is stated: “If there be among you any man who is not ritually pure [asher lo yihye tahor] by reason of that which happened to him by night” (Deuteronomy 23:11). To avoid using the three-letter Hebrew word for impure, tameh, spelled tet, mem, alef, the verse employs the twelve-letter phrase “who is not ritually pure,” spelled: Alef, shin, reish; lamed, alef; yod, heh, yod, heh; tet, heh, reish. Ravina said: The verse actually adds ten letters because of the letter vav of the word tahor, as the word is spelled in its plene form. Rav Aḥa bar Ya’akov said: Yet another verse adds sixteen letters, as it is stated: “For he said, something has happened to him, he is not ritually pure; surely he is not ritually pure [bilti tahor hu ki lo tahor]” (I Samuel 20:26). To avoid using the three-letter word tameh, the verse employs the nineteen-letter phrase “he is not ritually pure; surely he is not ritually pure,” spelled: Beit, lamed, tav, yod; tet, heh, vav, reish; heh, vav, alef; kaf, yod; lamed, alef; tet, heh, vav, reish.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה שֶׁהֲרֵי בַּזָּב קְרָאוֹ מֶרְכָּב וּבָאִשָּׁה קְרָאוֹ מוֹשָׁב וְאוֹמֵר {איוב ט״ו:ה׳} וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים וְאוֹמֵר {איוב ל״ג:ג׳} וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ.

Likewise, a baraita was taught in the school of Rabbi Yishmael: A person should always converse euphemistically, as one finds in the following verses. The first: “And whichever saddle that the zav rides upon shall be ritually impure” (Leviticus 15:9), which discusses the impurity imparted by a zav to an object on which he sits, calls this action riding. And the verse: “And anyone who touches anything on which she sat” (Leviticus 15:22), which discusses the parallel ritual impurity of a woman, a zava, calls the action sitting. Since riding is slightly demeaning for a woman, as it involves an immodest splaying of the legs, the verse avoids the term riding and opts to convey the more modest image of sitting. And it says in another verse: “And you choose the language of the crafty” (Job 15:5), meaning that one should be clever when speaking and avoid inappropriate phrases. And it says in another verse: “My words shall utter the uprightness of my heart; and that which my lips know they shall speak sincerely” (Job 33:3).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בזב קראו מרכב שנאמר וכל המרכב אשר ירכב עליו (ויקרא ט״ו:ט׳) יטמא ובאשה כתיב: וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא ט״ו:כ׳) ומפני מה לא הזכיר באשה מרכב שהמרכב הוא בפיסוק רגלים והוא דרך גנאי באשה הזכרת פיסוק רגלים במקום שאפשר לו להזכירו בלשון שבח אבל ברכיבת הגמל וכיוצא בה משום פחד שמתיראה לרכוב דרך ישיבה שלא תפול אי אפשר שלא להזכיר רכיבה אין עליו כלום.
בלשון כבוד1 שהרי בזב קראו {ויקרא טו:ט} מרכב ובאשה קראו2 {ע״פ ויקרא טו:כב, כג, כו} מושב ואומר3 {איוב טו:ה} ותבחר לשון ערומים4. ואומר {איוב לג:ג} ודעת שפתי ברור מללו:
1. בלשון כבוד: וכן בר״ח ונוסחאות התלמוד והראשונים. גסד: ״דרך כבוד״. דפוסים: בלשון נקיה כבתלמוד דפוס.
2. קראו: גה: ״קראה״.
3. ואומר: וכן ב-גב, גג, גו. כ״י א, גז, גסד, כ״י קרפנטרץ: ״ואומ׳⁠ ⁠״. וכן בסמוך. ב-גב, גג בסמוך: ״ואומ׳⁠ ⁠״.
4. גה מוסיף: ״ושפתי ישנים״.
ערך רכב
רכבא(בריש כלים) למעלה מן המרכב מושב ששוה מגעו למשאו (כלים פכ״ג) מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו פי׳ שמשאו מטמא בגדים ומגעו אין מטמא בגדים ומושב לא חלק מגעו ממשאו פי׳ אלא אפי׳ מגעו מטמא בגדים והכי תניא בסיפרא והנושא אותם מה ת״ל שיכול אין לי שמטמא במשא אלא מרכב בלבד משכב ומושב מניין ודין הוא ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאן מטמא בגדים ת״ל והנושא אותם לרבות המשכב והמושב וכדומה לו מי חטאת שחלק נמי מגען ממשאן שמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמאין במגע ולא במשא כדמפרש ביומא ובנדה טומאה נמי חלק מגעה ממשאה ועשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים שהבהמה הטמאה הנוגע בה אינו מטמא בגדים והנושא מטמא בגדים זה פי׳ רבי ניסים ז״ל (פסחים ג.) בזכר קראו מרכב ובאשה קראו מושב פי׳ מרכב פיסוק רגלים ודרך גנאי באשה להזכירו אבל ברכיבת גמל וכיוצא בו שהוא משום פחד שמתירא שלא תפול אי אפשר שלא להזכיר רוכבת רכבת כתיב ואם תאמר לכתוב ישבת חסר ו׳ לא אשכחן ישבת חסר אלא למדרש או לרמוז שכל יושבת מלא יושבת בארץ עוץ יושבת תחת תומר לפיכך רכבת בלשון קצרה. (בבא בתרא יז.) שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב פירוש שכב רחים התחתון ויש בנין מכל סביבותיה טפח רכב העליונ׳ המורכבת עליה (עירובין נד) רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים שהולכין מעיר לעיר וכו׳ צחורות שעושין אותן כצהרים וכו׳. מרכיבין דקלים כל יום כבר פי׳ בערך נסן (בבא בתרא סב) לה אמרן אלא דאיכא עליה ריכבא דדיקלי והוי ט׳ קבין (בבא בתרא עג. שם קד) ריכבא דדיקלא מאי תיקו פירוש משימין אילן בתוך אילן פ״א דקלים רצופין:
א. [רייטען, פראפפען.]
בזב כתיב (ויקרא טו) וכל המרכב אשר ירכב ובאשה כתיב (שם) או על הכלי אשר היא יושבת לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה ואע״פ שהמרכב והמושב שוין בשניהם.
ותבחר לשון ערומים – מצוה עליך כך.
ברור מללו – ל׳ נקי ומבורר.
שהרי בזב קראו מרכב וכו׳ – מרכב ומושב אין דינו שוה דנוגע במרכב אין טעון כבוס בגדים כדמוכח בתורת כהנים ובריש מסכת כלים והשתא קשה לר״י היכי קאמר דבאשה קרוי מושב אם ר״ל אפי׳ אוכף שיש לו דין מרכב אף באשה שינה הכתוב לקרותו מושב לדבר דרך כבוד דהא לקמן משני משום ביעתותא דגמלא אורחא הוא אלמא לשנות הדבר ממה שהוא אין לכתוב דרך כבוד ונראה לר״י דה״פ ובאשה קראו מושב מרבויא דקרא דמושב דהכי איתא בתורת כהנים אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב לימדנו הכתוב לספר בלשון נקיה שלא כתבו בהדיא כמו בזב.
והענין הוא שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו אע״פ שלא נגע בו הזב כגון מצעות זו על גב זו טעון כבוס בגדים ומקראות שבענין זה ואיש כי יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והיושב על הכלי אשר ישב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב אבל מרכב הזב ר״ל תפוש שלו והוא אותו דף שלפניו והוא הקרוי בלע״ז ארצו״ן או אחד משאר כלים הנכללים בכלי מרכב כגון זרז אשקלוני והוא דבר שחובשין בו את החמור וקצת שאר כלים כיוצא באלו כמו שיתבאר בכ״ג של כלים אין מגעו טעון כבוס אלא טובל ומעריב שמשו וטהור שכל שהוא בכלל כלי מרכב אפי׳ שכב או ישב עליו אין מגעו טעון כבוס כמו שיתבאר בכ״ג של כלים אבל הנושאו טעון כבוס אבל את שכנגד התפוש מאחריו הואיל והצלעות נשענות בו הרי הוא בכלל מושב ומקראות שבענין המרכב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ואלו הן דינים האמורים בזב ואין ספק שכך הדין בזבה ונאמרו בה שלש מקראות הראשון במשכב והוא שאמר וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו והשני במושב והוא שנ׳ וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואח״כ חור וכתב בה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב ופי׳ המקרא אם על המשכב הוא דינו כמו שאמרנו אבל על הכלי שהיא יושבת עליו בנגעו בו יטמא בלא כבוס בגדים ועל כרחך ישיבה זו פירושה במרכב שהרי מושב טעון הוא כבוס בגדים והוא שדרשו על מקרא זה בתורת כהנים בנגעו בו יטמא איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה מרכב הא למדת שהוציא מרכבה בלשון מושב מפני שאין פיסוק רגלים לשון כבוד אצלה אא״כ היא צריכה כן לאיזו יראה כגון ותרכבנה על הגמלים מיראת הגמל לרוב גבהו לרכב עליהם לבטח וכן והיא רוכבת על החמור משום ביעתותא דליליא:
שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב – י״מ באשה קראה למרכב מושב דרך כבוד משום פסוק הרגלים שכך כתוב בנדה וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל אשר יגע בכלי אשר היא יושבת עליו וכבס בגדיו ורחץ במי׳ וטמא עד הערב הרי שפיר׳ דין משכב ומושב כדינו לטמ׳ אדם לטמא בגדים. וכתיב בתריה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנוגעו בו יטמא עד הערב. ובמה הכתוב מדבר אם במשכב ומושב והלא כבר אמור ועוד דבמשכב ובמושב אדם לטמא בגדים הוא וכן כתיב טומאת אדם לבד שהוא דין המרכב שמטמ׳ אדם לבד במגע אלא שהנושאו טמא לטמא בגדים. אלא ש״מ שזה המושב המיותר היינו מרכב אלא דאפקי׳ בלשון נקיה. והקשו בתוספות דבסמוך אמרי׳ דמשום ביעתות׳ דגמלא דאורחיה הוא לא שני בלישניה וכ״ש הכא כיון דלא שנו בדינייהו לא הוה ליה לשנות ולמכתב מושב במקום מרכב ועוד דבזה ליכא קרא יתירא. ופירשו הם ז״ל דמיתורא דקרא דמושב נפקא ליה ולא ממושב ממש והכי איתא בת״כ ואם על המשכב הוא זה משכב אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב שנאמר בנוגע בו איזהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב:
בד״ה בזב כתיב כו׳ שוין בשניהם. נ״ב פי׳ באיש ובאשה כל אחד כדינו אבל לא שדין המרכב והמושב שוה וק״ל:
ותבחר לשון ערומים כו׳ והם חכמים כמ״ש אני חכמה שכנתי ערמה ודרשינן במסכת סוטה אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהם ועם התלמידים ידברו לשון חכמים בלימודם שהוא לשון נקיה
ועוד, תניא דבי ר׳ ישמעאל [שנויה ברייתא מבית מדרשו של ר׳ ישמעאל]: לעולם יספר אדם בלשון נקיה ככל האפשר. שהרי כאשר דבר הכתוב בטומאת זב קראו ״מרכב״, (״וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב״. ויקרא טו, ט) וכשדיבר בטומאת אשה הזבה, אף שמדובר באותו דבר קראו ״מושב״ (״וכל הנוגע... אשר תשב עליו״. ויקרא טו, כב), כי לשון רכיבה יש בה שמץ גנאי לגבי אשה, כיון שיש בכך פיסוק רגלים שאינו דרך צניעות, ולכן לא נזכרה רכיבה באשה. ואומר ״ותבחר לשון ערומים״ (איוב טו, ה), משמעו שיש צורך לדבר בלשון מחוכמת, כדי לא לומר דברים מגונים. ואומר: ״יושר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו״ (איוב לג, ג).
Likewise, a baraita was taught in the school of Rabbi Yishmael: A person should always converse euphemistically, as one finds in the following verses. The first: “And whichever saddle that the zav rides upon shall be ritually impure” (Leviticus 15:9), which discusses the impurity imparted by a zav to an object on which he sits, calls this action riding. And the verse: “And anyone who touches anything on which she sat” (Leviticus 15:22), which discusses the parallel ritual impurity of a woman, a zava, calls the action sitting. Since riding is slightly demeaning for a woman, as it involves an immodest splaying of the legs, the verse avoids the term riding and opts to convey the more modest image of sitting. And it says in another verse: “And you choose the language of the crafty” (Job 15:5), meaning that one should be clever when speaking and avoid inappropriate phrases. And it says in another verse: “My words shall utter the uprightness of my heart; and that which my lips know they shall speak sincerely” (Job 33:3).
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא תָּא שְׁמַע וְאוֹמֵר וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן אֲבָל בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא וְאוֹמֵר וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ.

The Gemara asks: What is the need for the proofs from the two additional verses introduced by the phrase: And it says? The baraita already proved its point from the verses with regard to zav and zava. The Gemara answers: The additional verses are necessary, lest you say: This requirement to use clean language applies only in the language written in the Torah, but in rabbinic formulations, no, there is no obligation to use clean language. To counter this argument, the tanna says, come and hear: And it says: “And you choose the language of the crafty,” which indicates that this principle extends beyond the language of the Torah. And lest you say that this requirement applies only to rabbinic language, but when it comes to ordinary speech, no, one need not speak euphemistically, the baraita adds: And it says: “And that which my lips know they shall speak sincerely,” i.e., one must speak euphemistically in every situation.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי ואומר – למה לו ואומר הא נפקא ליה מקמא.
ה״ק וכי תימא ה״מ בדאורייתא – תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להקפיד על לשונם.
ת״ש ותבחר לשון ערומים – שמענו שהערומים בוחרי לשון הם.
ואמר וכ״ת ה״מ כו׳ אבל במילי דעלמא לא ת״ש ודעת שפתי וגו׳ שפתי משמע אף מילי דעלמא גם שאינן דברי חכמים וק״ל ׃ (עיין בר״ן ובח״ה):
ושואלים: מאי ״ואומר״? כלומר, מדוע מוסיפים עוד ראיות מן הפסוקים, והרי לכאורה הענין ברור לנו כבר! ומשיבים: וכי תימא: הני מילי [ואם תאמר: דברים אלה] נאמרו דווקא בדאורייתא [בדברי תורה], אבל בדרבנן [בדברי חכמים] לא נאמרו. לכן תא שמע [בוא ושמע] ואומר ״ותבחר לשון ערומים״ משמעו בכל דבר ודבר. וכי תימא: הני מילי [ואם תאמר: דברים אלה] אמורים בדרבנן [בדברי חכמים] אבל במילי דעלמא [בדברים סתם שמדברים אנשים] — לא. על כן ואומר ״ודעת שפתי ברור מללו״ בכל מקרה.
The Gemara asks: What is the need for the proofs from the two additional verses introduced by the phrase: And it says? The baraita already proved its point from the verses with regard to zav and zava. The Gemara answers: The additional verses are necessary, lest you say: This requirement to use clean language applies only in the language written in the Torah, but in rabbinic formulations, no, there is no obligation to use clean language. To counter this argument, the tanna says, come and hear: And it says: “And you choose the language of the crafty,” which indicates that this principle extends beyond the language of the Torah. And lest you say that this requirement applies only to rabbinic language, but when it comes to ordinary speech, no, one need not speak euphemistically, the baraita adds: And it says: “And that which my lips know they shall speak sincerely,” i.e., one must speak euphemistically in every situation.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ מֶרְכָּב וְהָכְתִיב {בראשית כ״ד:ס״א} וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים הָתָם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִגְמַלִּים אוֹרְחָא הִיא וְהָכְתִיב {שמות ד׳:כ׳} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר הָתָם

With regard to the above baraita taught in the school of Rabbi Yishmael, the Gemara asks: And with regard to a woman, is the term riding not written in the Torah? But isn’t it written: “And Rebecca and her damsels arose and they rode upon camels” (Genesis 24:61)? The Gemara answers: There, due to fear of camels, that is standard conduct. Since a camel’s back is high off the ground, a woman cannot sit on it sidesaddle; consequently, she may ride on it without being considered immodest. The Gemara cites another relevant verse. But isn’t it written: “And Moses took his wife and his children and rode them upon his donkey” (Exodus 4:20)? The Gemara answers: There, despite the fact that his wife was also on the donkey, the verse employs the language of riding
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום ביעתותא דגמלים – שהוא גבוה ומתיירא שלא תפול אורחה דאשה לרכוב כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים.
וממה שכתבנו למדת שמה שהקשו בגמרא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא עד שתירץ כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד נפישי אהדדי משתעי בלשון קצרה לא נאמר אלא בין לשון כבוד ללשון שאינו של כבוד שטמא האמור בתורה אינו לשון גנאי אלא לשון שאינו של כבוד הן שתהא טומאה של איסורי מאכלות הן טומאה של מגע המת ושאר הטומאות ולא עוד אלא שבאיסורין ראוי להזכירו בלשון שאינו של כבוד להבאישם הא לענין לשון של גנאי ראוי לו אף להאריך כדי שלא לספר בלשון גנאי:
ושואלים: על דברי התנא מבית מדרשו של ר׳ ישמעאל וכי באשה לא כתיב [נאמר] בה במקרא לשון ״מרכב״?! והכתיב [והרי נאמר] ״ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים״ (בראשית כד, סא)! ומשיבים: התם [שם], משום ביעתותא דגמלים, אורחא [פחד הגמלים, דרך] הוא. מפני שהגמלים גבוהים וגם אשה אינה יכולה לשבת עליהם (כשרגליה לצד אחד) אלא לרכב, ולכן אין גנאי בסיפור דבר זה. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] ״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר״ (שמות ד, כ) ומשיבים: התם [שם] נקט לשון זה.
With regard to the above baraita taught in the school of Rabbi Yishmael, the Gemara asks: And with regard to a woman, is the term riding not written in the Torah? But isn’t it written: “And Rebecca and her damsels arose and they rode upon camels” (Genesis 24:61)? The Gemara answers: There, due to fear of camels, that is standard conduct. Since a camel’s back is high off the ground, a woman cannot sit on it sidesaddle; consequently, she may ride on it without being considered immodest. The Gemara cites another relevant verse. But isn’t it written: “And Moses took his wife and his children and rode them upon his donkey” (Exodus 4:20)? The Gemara answers: There, despite the fact that his wife was also on the donkey, the verse employs the language of riding
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים ג., ר׳ חננאל פסחים ג., רי"ף פסחים ג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים ג., רש"י פסחים ג., תוספות פסחים ג., בעל המאור פסחים ג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים ג. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים ג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי פסחים ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים ג., מהרש"א חידושי הלכות פסחים ג., מהרש"א חידושי אגדות פסחים ג., פני יהושע פסחים ג., גליון הש"ס לרע"א פסחים ג., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים ג., אסופת מאמרים פסחים ג.

Pesachim 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 3a, R. Chananel Pesachim 3a, Rif by Bavli Pesachim 3a, Collected from HeArukh Pesachim 3a, Rashi Pesachim 3a, Tosafot Pesachim 3a, Baal HaMaor Pesachim 3a, Raavad Katuv Sham Pesachim 3a, HaHashlamah Pesachim 3a, Meiri Pesachim 3a, R. Moshe Chalava Pesachim 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 3a, Maharsha Chidushei Aggadot Pesachim 3a, Penei Yehoshua Pesachim 3a, Gilyon HaShas Pesachim 3a, Steinsaltz Commentary Pesachim 3a, Collected Articles Pesachim 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144