×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר; הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִים אֶת הָעֵדִים אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה,
and the Levites erred in the song. They were unsure whether to sing the weekday song or that of Rosh HaShana during the sacrifice of the afternoon daily offering, as it was unclear whether or not witnesses would arrive that day. From that point on, the court instituted that they would accept witnesses who came to testify that that day was Rosh HaShana only up to minḥa time, i.e., when the daily afternoon offering was sacrificed. If witnesses had not arrived by then, they would declare Elul a thirty-day month and calculate the dates of the Festivals accordingly.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ביצה ה ע״א-ע״ב} אמר [רבה]⁠1 מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת ביום טוב שני של-ראש השנה דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום2 אמ׳ ליה אביי3 והא רב ושמואל דאמרי תרויהו ביצה אסורה ופריק4 לא קשיא הא לן והא להו ואסיקנה רבא5 אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי
ואילך6 ביצה אסורה מי לא מודה7 רבן יוחנן בן זכאי שאם לא8 באו עדים9 מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש {כפירוש ר״ח} אלמא קדושה אחת היא וביצה אסורה בתרויהו ושמעינן מיהא10 דבני11 ארץ ישראל צריכין12 למעבד שני ימים טובים13 של-ראש השנה:
1. רבה: גג, גה, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״רבא״.
2. היום: גא: ״היום כלו״.
3. אביי: גא: ״רב אשי״.
4. ופריק: כ״י נ: ״ופריק לה״.
5. רבא: דפוס קושטא: רבה.
6. ואילך: חסר בכ״י נ.
7. מודה: כ״י נ: ״מודי״, כבר״ח.
8. לא: וכן גג, גה, כ״י נ, וכן בר״ח. חסר בדפוסים.
9. עדים: וכן בר״ח. כ״י נ: ״אלא״. חסר ב-גג.
10. מיהא: כ״י נ: ״מינא״.
11. מיהא דבני: גא: ״דבכל״.
12. צריכין: וכן ב-גג, כ״י נ. גא, גה, דפוסים: ״צריכי״.
13. טובים: וכן ב-גא, גה, דפוסים. חסר ב-גג, כ״י נ.
ערך אילת
אילתאמן הדרום. מעשר שני במשנת מעשר שני בפרק כרם רבעי. ובביצה ה. ובראש השנה לא. פי׳ שם מקום:
ערך רס
רסב(ביצה ה חולין ו.) עדשין לעשות מהן רסיסין שייך זה בערך שני:
א. [די שטאט איילא.]
ב. [געריססענע הילזען פרוכט.]
ונתקלקלו הלוים בשיר – תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של חול שהיו סבורים שלא יבאו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא קדש ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבא כל כך.
עד המנחה – עד הקרבת תמיד של בין הערבים אבל לאחר מכאן אותו היום הרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליום הכפורים וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע״פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה ולא מספק שהרי ודאי שיום טוב למחר ואעפ״כ תקנו לעשותו שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש.
ונתקלקלו הלוים בשיר – בשיר של בין הערבים מיירי שאמרו שיר של חול שלא היו סבורים שיבאו עדים אותו יום ונהגו אותו יום חול וכשבאו לאחר המנחה נמצא שהוא קדש אבל אינו אומר בשיר של שחרית שאמרו של חול בתמיד של שחרית שהרי אפילו באו קודם הקרבת תמיד של שחרית היו אומרים שיר של חול כדאמרינן בר״ה (דף ל: ושם) לפי שרוב השנים לא היו ממהרין כל כך לבא והקשה ר׳ פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין ואמאי לא חשו אלא על עבודת התמיד דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כבר הקריבו התמיד וא״כ אינן יכולין להקריב המוספין דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן (יומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן שאין קרבן קרב לאחריה ותירץ דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד מכל מקום המוספין קרבין דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע״פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב והכי אמרינן בפ׳ תמיד נשחט (פסחים נט. ושם) ועוד י״ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי דהכי אמרינן בתמיד נשחט (פסחים נט.) דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה דהשלמה דאינו ענוש כרת ויש מפרשי׳ דמעיקרא אייתו התמיד ומתנו אם לא יבאו עדים יהא תמיד ואם יבאו יהא מן המוספין ואח״כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות ולא נהירא דאיכא בהדיא התם דאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים.
ונתקלקלו הלוים בשיר – אי קשיא: אמאי תני קילקול השיר והרי קילקול המוספין גדול מקילקול השיר שלא הקריבו מוספין כלל. ואם תאמר מוספין כשרין כל היום והא אמרינן עליה השלם כל הקרבנות כולן וכל קרבן שקרב לאחר תמיד של בין הערבים הוא פסול כדמוכח בשילהי פרק אילו דברים בפסח. תשובה: יש תקנה למוספין דשחיט להו וזריק דמן לאחר התמיד ואינו מקטירן דדוקא הקטרה אסר רחמנא לאחר תמיד של בין הערבים אבל שחיטה וזריקה לא כדכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ואחרי ששחטן וזרק את דמן מעלן ומלינן בראשו של מזבח כדי שלא ייפסלו בלינה ומחר יקטירם לאחר תמיד של שחר כדאמרינן בפרק תמיד נשחט רב פפא אמר אפילו תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ואין לומר שמקריב המוספין קודם התמיד של בין הערבים אף על פי שעדיין לא באו עדים ויתנה אם יבואו עדים יהו למוספין ואם לאו יהו נדבה דהתינח עולות אבל שעיר עזים אחד לחטאת מה יעשה הילכך אין לומר אלא כדפרישית ששוחטו וזורק את דמו ומעלו ומלינו בראשו של מזבח.
ונתקלקלו הלוים בשיר. פרשתיה בס״ד בראש השנה (ראש השנה ל:).
ולענין ביאור מיהא תחלה היו סבורין לומר שביצה מותרת מתקנת רבן יוחנן ואילך הואיל ולא היתה שם עקר קדושה אלא יום אחד והקשה ממנה לרב ושמואל שהיו אומרין ביצה אסורה ותירצו הא לן והא להו כלומר לדידן בני בבל ושאר הגליות שמאחר שהותקנה תקנה ראשונה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה ושלא למנות אלא מיום שני לא פסקנו מעשיית שני ימים של ראש השנה ולא נתחדש אצלנו שום חדוש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה דמאן לימא לן שאין מנהגנו מתקנה ראשונה אלא מפני הספק והלא על הדרך שהורגלנו בהם אנו עושין אותם עדין והילכך הואיל והוקבעו לנו בדין קדושה אחת אין ענינה פוסק ממנו וכן הדין בכל שהוא חוץ לתחום ירושלים שהרי לא היו שלוחים יוצאין חוץ לתחום ונמצא כל ימיהם בעשיית שני ימים כבני גולה אבל לדידהו ר״ל בבית הועד וירושלם ותחומה שנשתנה מנהגם מתקנת רבן יוחנן ואילך לקבל עדים כל היום ושלא לנהוג עקר קדושה בשני אע״פ שהיו נוהגין קדש כעין תשלומין הואיל ומ״מ אינה עקר קדושה הרי הן כשתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה ואי אתה יכול לפרש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום ושלא לנהוג קדושה בשני כלל שהרי אמרו למטה מי לא מודי רבן יוחנן שנוהגין היו היום קדש ולמחר קדש אלמא פשוט היה להם שנוהגין היו קדש בשני הימים אלא שלבני ירושלם הואיל ואין עקר קדש בשני הוו להו כשתי קדושות ומ״מ העלו בה אח״כ שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה אף בירושלם הואיל ומ״מ נוהגין היו קדש בשני הימים אע״פ שאין להם עקר קדש אלא יום אחד אחר המעשה דנין והרי הם אצלם כקדושה אחת הואיל ובבית הועד היו נוהגין כן והוא שכתבנו לדעת גדולי הפוסקים שבני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים מראש השנה ומ״מ יש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא כשהיו מקדשין על פי הראיה שאף לאחר חורבן נהגו זמן רב לקדש על פי הראיה אבל עכשו שאין קדוש על פי הראיה כלל אין להם לעשות אלא יום אחד כשאר ימים טובים הואיל ואף בזמנם לא היו עושין שני ימים אלו מספק אלא כעין תשלומין ומ״מ איני רואה טעם לדבריהם אלא בירושלם הא שאר כל ארץ ישראל הרי מספק היו עושין אותן אלא שהם אומרים שכל הארץ נגררת אחר ירושלם ועקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גאוני הראשונים בתשובת שאלה וכבר הארכנו בפי׳ סוגיא זו יפה בפירושנו:
כל דבר שנאסר במנין ר״ל בקבוץ חכמים שנתחברו על דבר זה במעמד אע״פ שכבר עברה אותה סבה שעל ידה אסרוהו ואמדן הדעת הוא שאף הם לא היו אוסרין את הדבר עכשו אעפ״כ אי אפשר להתירה אלא במנין אחר הן שכמותו הן שפחות ממנו אבל דבר שנאסר במנין ולא עברה אותה סבה שנאסר הדבר על ידה ועכשו רוצים לבטל אותו דבר אין יכולין לבטלה אא״כ היו גדולים מאותו מנין שאסרוהו בחכמה ובמנין:
ענבים של כרם רבעי התקינו בית דין שכל שנמצא מהם מהלך יום לכל צד של ירושלם לא יהו נפדין אלא יהו מוליכין אותן לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם וכשחרב בית המקדש ולא הוצרכו לעטור זה הוצרכו לבטל תקנה זו במנין על הדרך שביארנו ונמנו ובטלוהו והיו נפדין אפילו סמוך לחומה ושאר הפירות לא היתה בהם תקנה זו אפי׳ בפני הבית:
לפי דרכך למדת שהרבעי דינו כמעשר שני ליפדות או להעלותו לירושלם והתקינו במהלך יום שלא לפדותו אלא להעלותו ומ״מ קצת מפרשים כתבו שהרבעי פדיונו אסור בהנאה כשל ערלה ומפרשים בכאן שמהלך יום תקנו לפדותו ולהעלותו לירושלם:
יש מן הגאונים שמורין כן אף בהסכמות וחרמות ושבועות של צבור שאע״פ שנתפרש בהם לשנה או לשנתים הואיל ולא התנו בהדיא שמאותו זמן ואילך יהו מותרין בה צריכין להיתר מנין כדין מתן תורה שאע״פ שהגביל זמן לטהרם ואמר להם היו נכונים לשלשת ימים הוצרך לחזור ולומר שובו לכם לאהליכם ושמא תאמר שלא נאמר לצורך היתר שבודאי ניתר הוא מאליו אלא להחזירה עליהם לחובה והוא שאמרו לשמחת עונה כבר הביאוה אח״כ מדכתיב גם הצאן והבקר וכו׳ והוצרך לומר אח״כ במשוך היובל המה יעלו בהר ואע״פ שלא נאמר כן בלוחות ראשונות אלא באחרונות ובמשוך היובל נאמר בלוחות ראשונות מ״מ מה שחסר זה גלה זה וודאי רעיית בהמה לא נאסרה שם אלא לקדושת התורה ומשנתנה היה לנו לומר שהדבר ניתר מאליו אעפ״כ הוצרך לומר במשוך היובל וכו׳ ושמא תאמר דוקא בדאוריתא אבל במה שנאסר במנין חכמים לבד ונתברר לנו טעם איסורן ושאותו טעם הלך לו יהא הדבר נתר מאליו הביאוה אח״כ מפירות של רבעי על הדרך שכתבנו ואם כן אף בהסכמות של צבור כן אלא שמובהקין שבמפרשים כתבו שכל שמפרשים זמן הרי הוא כאומרים בפירוש שיהא מותר מאותו זמן ואילך דלא עדיף מנדר ושבועה לזמן שאינו צריך היתר אחר ואע״פ שבתורה פירש שלשת ימים ואעפ״כ הוצרך לומר שובו לכם וכו׳ בזו היה קרוב לומר שלשת ימים קודם למתן תורה והיה לנו לדון כל שכן אחר נתינתה עד שישלימו למודה ואף שהלשון מספק בכך שאמר לשלשת ימים כלומר שתהיו נכונים לאותו היום לקדש עצמכם משם ואילך אבל כל שאין לספק בדבור זמן מותר לגמרי וכן הדברים נראין לי:
ומ״מ בתוך הזמן אם עברה סבת אסורם צריך מנין בהיתרו אבל אין צריכים לגדולים מהם והוא שאמרו כאן אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה הואיל וביצה נאסרה במנין ר״ל חכמים שנמנו לעשות שני הימים קדושה אחת והם אותם שהתקינו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה ובסוף הסוגייא הקשו וכי תימא ביצה נמי אימני עלה רבן יוחנן ושריה כי אימני אקבלת עדות אביצה לא אימני למד דאי אימני אביצה הוה שרי ואמאי והרי אין בית דין וכו׳ אא״כ וכו׳ וכן קבלת עדות גופה שרי אי אמני וכו׳ ותירצו בה גדולי קדמונינו דלא אמרינן הכי אלא בשלא עברה הסבה אבל הכא דקמאי משום קלקול שיר אתו עלה והשתא ליכא קלקול שיר אין צריכין לגדולין מהם אלא כל שיש שם מנין אף בפחותים מן הראשונים מותר שהרי רבן יוחנן לא היה בערך הראשונים הא כל שלא עברה צריכים לגדולים אבל הם עצמם ודאי יכולים לבטל ובמנין ומ״מ בסוגייא נדחה טעם זה דמדאימני רבן יוחנן אעדות היתר ביצה נגרר אחריו ואשתרי עדות אשתרי ביצה ובאו לאסרה מטעם אחר אלא שדין דבר שבמנין מיהא במקומו עומד על הדרך שביארנו:
ואף בזו של הסכמת צבור אני חוכך להקל ולומר שכל תקנות הצבור לצורך שעה הם עשויות ואע״פ שסותמין דבריהם אומדן הדעת הוא שכל זמן שיתחדש דבר עד שיהו צריכין להסכמה אחרת שיבטלו הראשונה אף בתוך הזמן הם ובניהם ואין אנו צריכין לגדולים מהם שעקר התקנה מתחלה על מנת כן הותקנה ומ״מ צריכין הם למנין ר״ל קבוץ גדולי העיר ומעמדן ואם היה שם חרם או שבועה צריכין לישאל עליה ועוד אני אומר שאף מה שנאסר במנין חכמים ועברה הסבה שאנו צריכין למנין בהיתרו דוקא במה שלא עלה על דעת האוסרים להיות אותה סבה בטלה כגון זה שהזכרנו בכרם רבעי שלא עלה על דעתם שיחרב בית המקדש ותבטל הסבה אבל דברים שנאסרו במנין מחמת סבה שראוי להעלות בטולה על דעת האוסרים הרי הוא כאלו תקנו בפרוש עד שתעבור אותה סבה ומותרת בלא היתר מנין אלא שאין לסמוך בה למעשה ומ״מ כל שתקנו והתנו שכל הרוצה לבטל יבטל אפילו לא עברה הסבה ואפילו פחותים מהם יכולים לבטלה ואע״פ שאין זו צריכה סעד בביאור נאמרה בראשון של מועד קטן וכן יראה לי שם שלא נאמר דין דבר שבמנין אלא במה שתקנו דרך צורך אבל מה שתקנוהו מצד מה שהוציאוהו מסברתם בפירוש ענין ונראה לאחרונים שאינו כן מצד אחר חזק כאותו שאמרו הראשונים יכולין לבטל והוא שאמרו שם רבן גמליאל ובית דינו נמי מדאוריתא בטלוה:
רש״י בד״ה עד המנחה כו׳ ומצותן היה לעשותן כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ונתקלקלו הלוים כו׳. כ״כ לבא והקשה רבי׳ פרץ כו׳ ואח״כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות כו׳. נ״ב פי׳ שאר מוספין דהיינו עוד ז׳ כבשים ופרים שנים ואיל כולהו עולה ועוד שעיר לחטאת הכל משום מוסף ר״ח ואח״כ ז׳ כבשים ופר ואיל ושעיר משום ראש השנה ואח״כ התמיד:
בא״ד דאמרו שיר של חול עם תמיד כו׳. נ״ב ולפי זה לא היה הקלקול בתמיד אלא במוספין אבל התמיד הקריבו אח״כ כדינו בשיר של י״ט ודוק וכן הוא להדיא בתוס׳ דשם ע״ש:
בד״ה ונתקלקלו הלוים בשיר כו׳ ותירץ דאפי׳ לא באו עד כו׳ מ״מ המוספין קרבים דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה אמחוסר כפורים בע״פ כו׳ עכ״ל והוא תמוה דליתא התם הכי בפ׳ תמיד נשחט להתיר מחוסר כפורים בע״פ משום דלא אפשר אלא דהכי אמרי׳ התם בשלמא לת״ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה כו׳ והיינו כמ״ש התוס׳ הכא בתירוצם בתרא דלית לן להתיר במחוסר כפורים בע״פ אלא משום דהוי עשה דפסח שיש בו כרת ונראה שיש בדבריהם ערבוב וקצת דילוג וכצ״ל ותירץ דאפי׳ כו׳ מ״מ המוספין קרבין דמעלה ומלינה בראשו של המזבח דהיכא דלא אפשר שאני דהכי אמרינן בפ׳ תמיד נשחט ועי״ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי מידי דהוה אמחוסר כפורים בע״פ שהביא כפרתו לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב דהכי אמרינן בפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח דענוש כרת כו׳ עכ״ל ופי׳ לדבריהם דאהא דא״ר ישמעאל בנו של ר״י ב״ב התם אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה קאמרינן מאי אולמי׳ דהאי עשה מהאי עשה ואוקמא רב פפא דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ופריך והא כמה דלא נתקטרו אמורין כהנים לא מצי אכלי בשר ומשני לה רב פפא כיון דלא אפשר שאני דעשאום כמו שנטמאו כו׳ והשתא תירצו התוס׳ דה״נ במוספין דהכא עשו כן דהיו מעלין ומלינין אותן ואף על גב דאין לעשות כן משום הכהנים דלא מצי אכלי בשר היכא דלא אפשר שאני כדאמרינן התם אליבא דר״י בנו של ר״י ב״ב ושוב כתבו דעוד י״ל לאוקמא ההיא דהכא אפילו כת״ק דר״י בנו של ריב״ב ומשום דאתי הכא עשה דרבים כדאמרי׳ אליביה דאתי עשה דפסח גם התוס׳ דפ״ד דר״ה מוכיחין כדברינו אלה ע״ש:
בתוספת בד״ה נתקלקלו וכו׳ והקשה רבי פרץ וכו׳ ותירץ דאפילו לא באו וכו׳ מ״מ המוספין קריבין דהיכא דלא אפשר שאני עכ״ל וכתב מהרש״א ז״ל דשם בפסחים אין הסוגיא כן וכתב שיש ערבוב וחסרון בל׳ התוס׳ וצריך להגיה דעיקר התירוץ דמעלה ומלינה בראש המזבח ע״ש באריכות. ולענ״ד קשה בעיני להגיה בזאת לחסר ולייתר ולחלף ועוד דעיקר פירושו של מהרש״א ז״ל תמוה בעיני וכאן לא שייך לפ׳ כלל דמעלה המוספין ולנין בראש המזבח דאכתי אין לך קלקול גדול מזה שרוב קרבנות מוספי ר״ה היו עולות שכולן כליל ואין מהם לכהנים כלום וא״כ שהיה מלין בראש המזבח לא נעשו עיקרי המוספין כמצוותן ועוד דכל כמה שלא הקטירו אברי מוספין לא היו יכולין להקריב המנחות ולא נסכים השייכין למוספי הרגל ומוספי דר״ח וא״כ זה הקלקול גדול הרבה יותר מקלקול השיר שהרי השיר לא היו אומרים אלא על הנסכים. ועוד דבהדיא אמרינן בפסחים דחביבה מצוה בשעתה וילפינן מהקטרת אימורין אף שכשירין כל הלילה אפ״ה הקטרתן דוחה שבת וי״ט ואין ממתינין עד הלילה. נמצא שהדברים ק״ו כיון דמשום מצוה בשעתה דוחה הקטרתן שבת וי״ט דחמיר טובא ואין מלינין הקטרתן בראש המזבח עד הלילה כ״ש דמשום עשה גרידא דהשלמה לא נמתין להקטיר למחר אלא ודאי מקטיר היום דחביבה מצוה בשעתה להקריב קרבנות הרגל ביומן דוקא ודוקא במחוסר כיפורים אמרינן שפיר דמלין לה דהתם לא שייך חביבה מצוה בשעתה דלאו חובת היום נינהו וכל עיקרן לא מייתי להו אלא לאשתרויי באכילת קדשים או לאכילת פסח וסגי בזריקת הדם לחוד אבל להקטיר א״א משום עשה דהשלמה. וא״כ לפ״ז אין צריך להגיה ואתיין דברי התוספת כפשטן דהכא כיון דלא אפשר כיון שלא באו העדים עד לאחר שהקריבו התמיד תו לא איכפת לן בעשה דהשלמה דמקטיר להו אחר התמיד כדי לקיים מצוה בשעתה ומייתי ראיה ע״ז דמצינו סברא זו דהיכא דלא אפשר שאני מדאמרינן בפסחים גבי מחוסר כפורים בע״פ דאע״ג דאמרינן התם דטעמא דמחוסר כפורים היינו משום דפסח עשה שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה דאין בה כרת היינו למאי דס״ד מעיקרא דאכילת פסחים תליא בהקטרת אימורי חטאת של מחוסר כפורים דכל כמה דלא הוקטרו אימורי חטאת לא מצו הכהנים אכלי בשר וכל כמה דלא אכלי הכהנים לא נתכפרו הבעלים מדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וכיון דלא נתכפרו מיקרי מחוסר כפורים ואסור בפסח אם כן מיקרי עשה שיש בה כרת אבל למאי דמסקינן אכילת פסחים לא תליא בהקטרת אימורים אלא בזריקת דם לחוד נתכפרו ואישתרו הכהנים לאכול הבשר דכיון דלא אפשר להקטיר מלין האימורים ואכלי הכהנים הבשר ולא איכפת לן בעשה דואכלו אשר כפר כיון דלא אפשר שאני נמצא דכולה מלתא משום דלא אפשר הוא וקושטא דמלתא אפילו עשה דהשלמה לא שייך כיון דלא אפשר אלא דמשמע לתלמודא דעשה דהשלמה חמור מעשה דואכלו הכהנים כיון דמצינו בנטמאו בשר האימורים או שנאבדו דלא שייך נמי העשה דואכלו מ״מ מצינן מיהא היכא דלא אפשר לא איכפת לן והא דמייתו תוספת ממחוסר כפורים בע״פ ולא מייתו ממח״כ בשאר ימות השנה היינו משום דהתם פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל בן ר״י בן ברוקה אבל בע״פ כ״ע מודו כנ״ל ליישב לשון התוס׳ דכאן:
אמנם אח״ז עיינתי שהתוספת בפרק בתרא דר״ה כתבו בלשון וכי תימא דמלין להו בראש המזבח וכו׳ ע״ש. ולענ״ד צ״ע דאכתי אין לך קלקול גדול מזה מטעמא דכתיבנא שהרי אף שבת וי״ט דוחה הקטרת אימורין ולא אמרינן מלין בראש המזבח משום דחביבה מצוה בשעתה ובודאי זה הקלקול חמור טובא מקלקול השיר מלבד שאר דקדוקים שיש לדקדק בזה והנלע״ד כתבתי והמעיין יבחר:
בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין. אין לתמוה דמשום קלקול השיר היו דוחין כל המועדות מקביעתן האמיתי שהרי נראה חודש בזמנו אלא דגדולה מזו מצינו שאפילו משום חיבוט הערבה שאינו אלא מנהג הנביאים דחינן כל המועדים דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו משום דמועדים מסורים לב״ד דכתיב אתם אפילו מזידין:
ונתקלקלו הלוים בשיר שלא ידעו איזה שיר עליהם לשיר בעת הקרבת תמיד של בין הערבים, אם של חול אם של ראש השנה, שהרי לא היה ברור אם יבואו עדים היום או לא, ומאז התקינו שלא יהו מקבלים את העדים לדיון ולקבוע שראש השנה הוא אלא עד שעת המנחה שהיא שעת הקרבת תמיד של בין הערבים, ועיברו את חודש אלול והיו מחשבים את חשבון קביעות המועדים מיום המחרת,
and the Levites erred in the song. They were unsure whether to sing the weekday song or that of Rosh HaShana during the sacrifice of the afternoon daily offering, as it was unclear whether or not witnesses would arrive that day. From that point on, the court instituted that they would accept witnesses who came to testify that that day was Rosh HaShana only up to minḥa time, i.e., when the daily afternoon offering was sacrificed. If witnesses had not arrived by then, they would declare Elul a thirty-day month and calculate the dates of the Festivals accordingly.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אוְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ״.

And if witnesses came from minḥa time onward, although the calculations for the dates of the Festivals began only from the following day, the people would nevertheless observe that day on which the witnesses arrived as sacred, and they would also observe the following day as sacred. On the second day, they observed Rosh HaShana in full, both by sacrificing its offerings as well as calculating the upcoming Festivals from that date. It is evident that the observance of two days of Rosh HaShana did not stem from uncertainty in the Diaspora as to when the Festival began. Rather, the Sages instituted that the two days of Rosh HaShana are one unit due to the inherent difficulty in determining the date of a Festival that is celebrated on the first of the month.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמע מינה מדקתני סיפא אם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש דקדושה אחת היא. פי׳ שכיון שבבית הועד פעמים היו עושין ראש השנה ב׳ ימים לפיכך החמירו בהן ועשאום קדושה אחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם העדים באו מן המנחה ולמעלה היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש – אותו היום מפני שיצא רובו של יום בקדושה כדאיתא בעירובין, ויום מחר היה עיקר וממנו מונין לחג הסוכות. אשתכח השתא דיום טוב של ראש השנה אפילו בבית הועד שאין בו ספק פעמים עושין שני ימים ואותן שני ימים אינן באין אלא על הספק אלא שכך קבעום. וכיון שכן דינא ודאי דקדושה אחת {הן}⁠1 וכיון דשורת הדין כן להיות בקדושה אחת לשאירע כן בבית הועד ובכל שאר מקומות דינן להיות בכל שנה ושנה שמא כך אירע שנה זו בבית הועד וראוי לחוש כן על כל שנה ושנה שמא שנה זו בבית הועד שני ימים וקדושה אחת לפיכך דינם בכל מקום קדושה אחת.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״הן״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. פירוש למחר קדש מן התורה שממנו מונים למנין המועדים אבל היום קדש כדי שלא יזלזלו בו בשחרית של יום שלושים שיאמרו אולי לא יבאו עדים עד לאחר המנחה שהוא חול והילכך חכמים עשאוהו קדש גמור ולא מספק שהרי ודאי היה למחר. ולא דמי לכשהיו מקבלים כל היום לפי שלא היו עושין שני ימים כי אם מספק ואם באו למחרת היה הראשון חול גמור למפרע.
הא דאמר לעיל ונתקלקלו הלוים בשיר פירושו בשיר תמיד של בין הערבים דאילו בשיר תמיד של שחר ליכא קלקול שאפילו באו עדים שחרית קודם קרבן של שחר לא היו אומרים אלא שירה של חול שכן תקנו נביאים לפי שעל הרוב לא היו באים שלוחים אלא לאחר תמיד של שחר. דתנן משחרב בית המקרש התקין רבן יוחנן בן זכאי כו׳. פירוש כיון דליכא למיחש לקלקול דשיר שהרי נחרב בית המקדש וכיון שכן לא יארע בבית הועד לעשות אלא יום אחד דמסתמא יבואו עדים ביום שלושים עצמו דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכסברא דנהרדעי לקמן.
ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה (והלאה), אף על פי שלא עשו את חשבון קביעות המועדים אלא מלמחרת, בכל זאת היו נוהגין אותו היום שבאו בו העדים קדש שהרי סוף סוף ראש חודש הוא, וגם למחר נהגו קדש, שבו היו נוהגים את דיני ראש השנה לגבי הקרבת קרבנות וקביעת שאר המועדים. ואם כן רואים שהנהגת שני ימים טובים בראש השנה לא נעשתה מחמת ספק של גלויות, אלא חכמים תיקנו ששני הימים של ראש השנה יהיו כיחידה אחת, מפני הקושי המהותי שבקביעת ראש השנה.
And if witnesses came from minḥa time onward, although the calculations for the dates of the Festivals began only from the following day, the people would nevertheless observe that day on which the witnesses arrived as sacred, and they would also observe the following day as sacred. On the second day, they observed Rosh HaShana in full, both by sacrificing its offerings as well as calculating the upcoming Festivals from that date. It is evident that the observance of two days of Rosh HaShana did not stem from uncertainty in the Diaspora as to when the Festival began. Rather, the Sages instituted that the two days of Rosh HaShana are one unit due to the inherent difficulty in determining the date of a Festival that is celebrated on the first of the month.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַבָּה: מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ – בֵּיצָה מוּתֶּרֶת. דִּתְנָן: ב״מִשֶּׁחָרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם״.

Rabba said: From the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai onward, an egg laid on one day of Rosh HaShana is permitted on the other. As we learned in a mishna (Rosh HaShana 30b): After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the court should once again accept testimony to determine the start of the month all day. Since the concern about errors was no longer relevant, they reverted to the original custom. As the court was aware of the exact date based on the testimony of the witnesses, those in proximity to the court kept only one day of Rosh HaShana. Those who lived far from the court observed two days merely due to uncertainty, and as one of those days was certainly a weekday, an egg laid on the first day was permitted on the second.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבה מתקנה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום ביצה מותרת דהא כב׳ קדושות הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה – גר׳.
מתקנת רבן יוחנן בן זכאי – שהחזיר הדבר ליושנו לקבל עדותן כל היום ולקדש היום נמצא שאין בית דין עושין שני ימים והרחוקים העושים שני ימים אינו אלא מספק שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד והרי הן כשאר י״ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך דחד מינייהו חול.
מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, שתקן שמקבלין עדות של עדים שבאו לפנינו ביום שלשים לאלול שמעידין שראו הלבנה בו ביום, אפילו לא יבאו קודם המנחה אלא אחר המנחה הרבה, מקבלין עדותן ומקדשין לאותו יום שלשים שיהיה ראש חדש תשרי, וממנו מנינן ליום הכפורים, שהוא עשרה בו, ולכל מועדי החג, נמצא דכשהיו עושין יום טוב גם במחרת שהוא יום שלשים ואחד לא היה כי אם לחומרא בעלמא, וכיון דמשום חומרא הוא נמצא דשתי קדושות הן ונולדה בזה מותרת בזה.
אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. יש לפרש דקסבר רבה דמתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך אם באו עדים מן המנחה ולמעלה שמקבלין אותן ואין נוהגין אלא אותו היום קדש בלבד והילכך אף כשלא באו עד למחר נמצאת עשיית יום ראשון בטעות מחמת הספק, ורבה כר׳ יהודה דפרק בכל מערבין (עירובין לט, א-ב) סבירא ליה דאמר אף בראש השנה שתי קדושות נינהו ולא הודו לו חכמים, מאן חכמים ר׳ יוסי כדמפרש התם דקסבר דקדושה אחת הן וכדתניא התם בברייתא מודים חכמים לרבי אליעזר בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב ב׳ עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וגו׳ ור׳ יוסי אוסר אמר להם ר׳ יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן התם דלא לזלזלו ביה, כלומר כל עצמן לא תקנו בעיקר התקנה לנהוג קדש בראשון ובשני אלא כדי שלא יזלזלו בהן, [וצ״ל] דרבה לא שמיע ליה האי ברייתא [דאי לא כן] היכי קאמר דלאחר תקנה ביצה מותרת משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מקבלין אותן ואין נוהגין קדש אלא אותו היום בלבד האמר רבי יהודה לר׳ יוסי שאם באו עדים אף מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כי היכי דלא לזלזלו ביה, ואם בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי מפרש לה רבה הא לא איפשר דהא ודאי משמע דר׳ יהודה ור׳ יוסי לדידהו קאמרי ולא במאי דהוה קודם חורבן, ועוד דהא מודה רבה בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי דביצה אסורה (ואולי) [ואילו] לר׳ יהודה אף קודם תקנה לא בקדושה אחת נהגו אותן אלא בשתי קדושות דהא לא נהגו בהן קדש אלא כדי שלא יזלזלו בו, אלא ודאי רבה לא שמיע ליה ברייתא אלא מסבר סבר דלאחר תקנה פליגי וטעמא דר׳ יוסי דאסר משום דקסבר דאף שני ימים טובים של גליות דקדושה אחת הן וכדקא סלקא דעתיה דרב ששת התם ולא שמיע ליה אידך ברייתא דתניא מודה ר׳ יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות כדלא שמיע ליה לרב ששת כדמפורש התם. ורבא דאמר הכא (ביצה ה:) אף מתקנת רבן יוחנן ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבי יוחנן וגו׳ סבר לה כר׳ יוסי, דהתם מוקי פלוגתייהו דוקא בשני ימים של ר״ה ובין קודם תקנה ובין לאחר תקנה דלעולם לר׳ יהודה משום דלא לזלזולי ביה ור׳ יוסי סבר דקדושה אחת הן דבין קודם תקנה בין לאחר תקנה כל שנוהגין קדש בשניהם לעולם קדושה אחת הן שהתקנות שוות לאחר התקנה כקודם התקנה, וסמך רבא על ר׳ יוסי ור׳ יהודה הלכה כר׳ יוסי (עירובין מו:), ועוד דסתם מתניתין דהתם הוא.
ויש לפרש עוד דרבה ודאי מודה הוא דאף לאחר תקנה אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש (דאלמא) [דסתמא] משמע דכולי עלמא מודו בהכי ורבה נמי מודה בה, אלא דרבה סבר דמעיקרא אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כיון שאין מקבלין אותן ואפילו הכי נוהגין בו קדש ולמחר קדש שניהם קדושה אחת הן אבל לאחר תקנה אף על פי שנוהגין בו קדש בשל מחר לא מתורת קדושה אחת נוהגין כן אלא משום מהרה יבנה בית המקדש בימינו ומיום ראשון מנינן, ושם במסכת עירובין בפרק בכל מערבין (עירובין ל״ט. ד״ה אמר להם) כתבתי יותר מזה.
אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת דתנן משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום – וכיון שכן ואין בבית הועד אלא יום אחד הרי שאר מקומות כשעושין שני ימים על הספק הם עושין ודינן להיות שתי קדושות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה: מזמן תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך, ביצה שנולדה בזה — מותרת בזה. ומה עניינה של תקנה זו — דתנן כן שנינו במשנה]: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו חוזרים ומקבלין עדות החדש כל היום, שהרי שוב אין לחשוש לקלקול השיר והקרבנות במקדש, ואפשר לחזור למנהג העתיק. ולפי תקנה זו, בית הדין שידעו בקביעות החודש מתוך עדות העדים אכן לא קיימו שני ימי ראש השנה, והרחוקים שקיימו כן, הוא רק מתוך הספק ואחד מהם ודאי חול, ולכך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני.
Rabba said: From the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai onward, an egg laid on one day of Rosh HaShana is permitted on the other. As we learned in a mishna (Rosh HaShana 30b): After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the court should once again accept testimony to determine the start of the month all day. Since the concern about errors was no longer relevant, they reverted to the original custom. As the court was aware of the exact date based on the testimony of the witnesses, those in proximity to the court kept only one day of Rosh HaShana. Those who lived far from the court observed two days merely due to uncertainty, and as one of those days was certainly a weekday, an egg laid on the first day was permitted on the second.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ: בֵּיצָה אֲסוּרָה! א״לאֲמַר לֵיהּ: אֲמֵינָא לָךְ אָנָא ״רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי״, וְאַתְּ אָמַרְתְּ לִי ״רַב וּשְׁמוּאֵל״?

Abaye said to him: But didn’t Rav and Shmuel both say that an egg is prohibited? Rabba said to him: Your question is out of place; I say to you a statement in the name of the distinguished tanna Rabban Yoḥanan ben Zakkai, and you say to me a ruling of the amora’im Rav and Shmuel?
רי״ףר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[דאמרי תרוייהו] ביצה אסורה, אפילו לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי, דהא רב ושמואל לאחר תקנה הוו וקא אסרי בשני ימים טובים של ראש השנה דסבירא להו דקדושה אחת הן.
אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה. אמר ליה אמינא לך אנא רבן יוחנן בן זכאי ואת אמרת רב ושמואל. ולרב ושמואל קשיא מתניתין. לא קשיא הא לן והא להו – פירוש: לן דינא הוא דביצה אסורה דהא קודם חרבן הבית דין הוא שיהו שני ימים טובים של ראש השנה בקדושה אחת בכל מקום שמא שנה זו בבית הועד שני ימים כדאיתא לעיל. וכיון דכן ראוי לנו לעמוד באיסור זה מכיון שנאסרנו שהרי תקנת רבן יוחנן בן זכאי אינה עושה בנו כלום. אבל לבני ארץ ישראל דאישתניא דיניהו דקודם חרבן עושין פעמים ראש השנה שני ימים ועכשיו אין עושין בבית הועד לעולם אלא יום אחד, נמצא מכיון שנשתנה דינם שישתנה גם כן דין איסורם. ובשאר מקומות ישראל כשעושין שני ימים מפני הספק הוא שלעניין ראש השנה אי איפשר לעמוד עליו אלא בבית הועד לפי שחגו בן יומו וכלה ארץ ישראל כבית1 הועד שכלה ראויה לבית הועד. וכיון שנשתנה דינה לעשות יום אחד בבית הועד, שאר מקומות של ארץ ישראל שעושין שני ימים מן הספק הוא והרי הם שתי קדושות ואם נולדה בזה מותרת בזה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728: ״אבית״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(ד:) אמר ליה איכו השתא אישתלאי. פירוש לולי שעכבת עד עתה שגיתי ואמרתי לך מותר. עצים שנשרו מן הדקל. פירוש שנשבה הרוח ושברתן. ואף על גב דר׳ יוחנן לית ליה מוקצה כדפסק כר׳ שמעון במסכת שבת מכל מקום באיסור דמחובר מודה לפי שאין הכן במחובר.
אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה. אמר ליה אנא אמינא לך ר׳ יוחנן בן זכאי ואמרת לי רב ושמואל. ונראה דהכי קאמר רבה אני מביא ראיה גמורה מדברי ר׳ יוחנן בן זכאי ואתה מקשה לי מרב ושמואל דאינון אמוראי. ולהכי פרכינן ואם כן לרב ושמואל קשיא מתניתין דרבן יוחנן בן זכאי. ורבה גרסינן דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף.
אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: ביצה אסורה! אמר ליה [לו] רבה: מה מקום לקושיה זו? אמינא לך אנא [אומר אני לך] דבר בשם גדול שבתנאים רבן יוחנן בן זכאי, ואת אמרת לי [ואתה אומר לי מדברי] רב ושמואל האמוראים]?!
Abaye said to him: But didn’t Rav and Shmuel both say that an egg is prohibited? Rabba said to him: Your question is out of place; I say to you a statement in the name of the distinguished tanna Rabban Yoḥanan ben Zakkai, and you say to me a ruling of the amora’im Rav and Shmuel?
רי״ףר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּלְרַב וּשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! לָא קַשְׁיָא, הָא לָן וְהָא לְהוּ.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rav and Shmuel, isn’t it true that the mishna is difficult, as it indicates that the special status of Rosh HaShana has been revoked? The Gemara answers that this is not difficult: This ruling is for us, those who live outside of Eretz Yisrael, who have kept the ancient custom of observing two Festival days, and therefore Rosh HaShana is still considered one long day and constitute a single sanctity. Conversely, that ruling of the mishna is for them, the inhabitants of Eretz Yisrael. Since Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the court should once again accept testimony all day concerning the new moon, then even if circumstances dictate that Rosh HaShana would be observed for two days, each day is considered an independent sanctity.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא לא קשיא הא לן והא להו. כלומר לבני ארץ ישראל שהתקין להן רבן יוחנן בן זכאי להיות מקבלין עדות החדש כל היום כולו הרי הן ב׳ קדושו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרב ושמואל קשיא מתניתין – דקתני דחזר הדבר ליושנו.
הא לן והא להו – לבני א״י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך.
הא לן והא להו – פי׳ בקונטרס בני א״י שמקדשין החדש על פי הראייה ואין עושין אלא יום אחד ופעמים עושין שנים כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואשתני בשביל תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואין עושין אלא יום אחד אף כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואפילו כשהיו עושין שני ימים כגון שלא באו עדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה מותרת להן אבל לבני חוצה לארץ אסור שהרי עדיין הם עושין שני ימים כבתחילה ואם כן לא אשתני להן מפני התקנה הואיל והתחילו לעשות שני ימים ולא פסקו בשום פעם לעשות יום אחד עדיין הם עומדים באיסורן להיותן כיום ארוך דלא נימא דמחמת ספק הן עושין דאין יודעין אם באו עדים אם לאו אלא מחמת המנהג הן עושין כיון דלא נשתנה להן המנהג וא״ת לר׳ יוסי דאמר בעירובין (דף לט. ושם) גבי שני ימים של ר״ה נולדה בראשון אסורה בשני והא ר׳ יוסי בא״י הוה לאחר חורבן וא״כ שתי קדושות הן ואמאי ביצה אסורה ואין לומר דהיינו קודם חורבן דהוו קדושה אחת דא״כ מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וכי תימא דהיינו לאחר חורבן והא דביצה אסורה היינו לבני בבל דלדידהו קדושה אחת הן זה אינו דר׳ יוסי מא״י ונקט מילתא בשביל בבל וי״ל דלעולם ר׳ יוסי מקודם חורבן קאמר ואין להקשות מאי דהוה הוה הואיל ואשמועינן פסק דגם עתה שייך לאחר חורבן לבני בבל.
{שמעתא דשמירת שני ימים של ר״ה בא״י}
לא קשיא, הא לן והא להו – לדידן, דבני בבל, שאנו רגילים לעשות שני ימים מספק, בין קודם תקנה בין לאחר תקנה, לא נתחדש אצלנו שום סימן לתקנת רבן יוחנן בן זכאי. וכשם שקודם תקנה היתה ביצה אסורה, לפי ששני הימים היו קדושה אחת, כך לאחר תקנה. אף על פי שחזרו להיותן כשני ימים טובים של גליות שהן מספק, אפ״ה ביצה אסורה כמנהגנו קודם תקנה. והוא הדין אף בא״י, בכל מקום חוץ ממקום הועד, הכל הוא כמנהג בני בבל.
אבל לדידהו, במקום הועד, שלא היה להם שום ספק קודם תקנה, שהיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, היתה ביצה אסורה. דהויא לה קדושתא אריכתא, ושני הימים כיום אחד ארוך דמו. ולאחר שהתקין רבן יוחנן בן זכאי להיות מקבלין עדות החדש כל היום, אפילו באו מן המנחה ולמעלה לא היו נוהגין כי אם אותו היום בלבד קדש, ואם לא באו עדים כלל כל אותו היום, היו נוהגין אותו למחר בלבד קדש. נמצא בין כך ובין כך אין הקדושה אלא יום אחד. ואף על פי שהיו משמרין כל היום הראשון בקדושה, שמא יבאו עדים עד הערב, ולא היו מפסיקין אותו מקדושתו עד הערב משום זה הספק, ולערב אם לא באו עדים כלל היו נוהגין למחר קדש, אין קדושת הספק של יום הראשון מצטרפת לקדושת הודאי של יום שני, ואם נולדה בזה מותרת בזה. דהשתא מיהת איגלי מילתא למפרע דיומא קמא חול גמור, מאחר שלא באו עדים כלל.
והרי״ף ז״ל כתב - מדאמר רבא (בבלי ביצה ה׳:): אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה, מי לא מודה וכו׳ - שמעי׳ מינה דבני א״י מחייבי למעבד שני ימים טובים של ר״ה.
ואין לנו שום ראיה מדברי רבא על מה שכתב. שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראיה. אבל בדורות הללו, מאחר שהותקן סוד העיבור ע״פ המנהג הנהוג בידינו, הרי חזרה כל א״י להיות כבית הועד, שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כ״א יום אחד, בין בר״ה בין בשאר ימים טובים. וכן נהגו לעשות בא״י כל הדורות שהיו לפנינו, עד עתה חדשים1 מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציא והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר״ה על פי הלכות הרי״ף ז״ל.
וכן כתב ה״ר אפרים ז״ל כמו שכתבנו אנו. ונמצא בשאלה למר רב נסים ז״ל מלפני רבינו האיי ז״ל: למה אמר אדונינו כי בני ארץ ישראל תופסין ר״ה שני ימים. הלא אנו רואים עד עתה שאין תופסין אלא יום אחד. והשיב: בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אין מקום הוועד עושין אלא יום אחד, אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים מקודם. ושולחין שלוחים לכל מקום, באיזה יום קדשו בית דין את החדש. וכל מקום ששלוחי תשרי מגיעין, אין נוהגין את שאר המועדות אלא יום אחד. וזו היא ששנינו (ראש השנה י״ח.), על ששה חדשים שלוחים יוצאין. ואשר אמרתם בעבור בני א״י ביום טוב של ר״ה, כך אמרנו: בדין הוא שיעשו כמנהג הראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם, נוחי נפש. אלו דברי גאון ז״ל. ומכל מקום אתה למד שלא היו נוהגין בכל ארץ ישראל לעשות אלא יום אחד, בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים.
1. נלדצ״ל: שחדשים
ופריק לא קשיא הא לן והא להו. אותן של בבל קרי לן, ואותן של ארץ ישראל קרי להו, לפי שזה התלמוד נסדר בבבל ורחוק⁠[ים] הם מארץ ישראל. והכי פירושא, לבני ארץ ישראל שהיו מקדשים על פי הראיה כי הוה בית המקדש קיים, שהיה שם קלקול השיר של מנחה, דהא אינו דומה שיר של מנחה של חול לשיר של מנחה של יום טוב, כדאמרינן בראש השנה, באותו הזמן היו שני הימים קדושה אחת, אבל משחרב בית המקדש דליכא משום קלקול שיר לא עבדינן תרי יומי אלא משום ספיקא ושתי קדושות הן ולפיכך נאמר נולדה בזה מותרת בזה, אבל לן דהינו בבל שהיו עושין לעולם, אפילו כשהיה בית המקדש קיים ובאו עדים בחצי היום שלא היו עושין בארץ ישראל אלא יום אחד, בבבל היו עושין שני ימים טובים והיו נוהגין אותן כקדושה אחת, לפי שהיו חוששין שמא באו עדים בירושלם מן המנחה ולמעלה, ואם היה כן, היה עיקר יום טוב של ראש השנה בשני, שהוא יום שלשים ואחד לאלול, וממנו היו מונין ליום הכפורים ולחגים, וכי היכי דבאותו הזמן היו נוהגין בבבל בשני ימים טובים של ראש השנה בקדושה אחת, הם הכי נמי אמרי⁠[נן] אפילו כשחרב בית המקדש עבדינן תרי יומי משום קדושה אחת כדמעיקרא, ומשום הכי ביצה אסורה.
{שמעתא דשמירת שני ימים של ר״ה בא״י}
ועוד, והרב אלפסי ז״ל כתב, מדאמר רבא, אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מי לא מודה וכו׳, שמעינן מינה דבני ארץ ישראל מיחייבי למעבד שני ימים טובים של ר״ה, ואין לנו שום ראיה מדברי רבא על מה שכתב, שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראיה, אבל בדורות הללו, מאחר שהותקן סדר העבור ע״פ המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל ארץ ישראל להיות כבית הועד, שאין להם ספק בקדושת היום.
אמר הכותב: לא באתי לסתום אלא לפרש. הרי עלה בידינו מפי שמועה זו שבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, היו כולן עושין שני ימים, חוץ ממקום הועד, והיו תופסים אותם בקדושה אחת שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. נמצאת תקנה זו שהוטלה עליהם לעשות שני ימים בר״ה מוחזקת בידם בקדושה אחת. שכן בית הועד עצמו, אם לא באו עדים עד השני ביצה אסורה להם, שהרי אשתקד שבאו מן המנחה ולמעלה היתה אסורה, וכל זמן שעושין שני ימים קדושה אחת היו נוהגין בהם. וכיון שכן, מעתה נלמוד שאפילו לאחר שלמדו סדרי העבור, צריכין הם לעשות שני ימים. שלא משום ספק היו נוהגין בהן בתחלה אלא קדושה אחת הותקנה עליהם. וכל היכא דקדושה אחת, אף על גב דהדר ידעינן בקביעא דירחא, עבדינן תרי יומי, כדאמרן לעיל (בבלי ביצה ד׳:): כותיה דרב אסי מסתברא וכו׳. זו היא ראיה של רבינו זכרונו לברכה.
וה״ר אפרים ז״ל תלמידו סבר שלא הותקנה עליהם תקנה לעשות שני ימים בקדושה אחת, אלא צריכין לעשות שני ימים מספק ולנהוג בהן קדושה אחת מספק, משום חשש שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. וכיון שאינו אלא משום ספק, עכשיו נתבטל הכל במנין המתקן סדר העיבור.
זהו מקום מחלוקתו של הרב הזה זכרונו לברכה בדקדוק. וא״כ, כדבריו, ביצה מותרת, ומניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. שהרי פי׳ רבא טעמו באיסור ביצה מפני התקנה, שמודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין שני ימים, וכבר בטלה תקנתן של ראשונים ושל רבן יוחנן בן זכאי בימי רבי הלל ברבי יהודה הנשיא ובית דינו, שתקנו למנות ע״פ החשבון.
וכיון שכן, רבינא ורב אשי,⁠1 דבתראי אינון, למה אסרוה (בבלי ביצה ו׳.). ולקמן (בבלי ביצה כ״ב.) נמי, דאסרינן למכחל עינא ביום טוב שני של ר״ה מֵיהָא דרבא דאסר ביצה, אמאי. והלא בטל טעמו של רבא בדורות האחרונים. גם כל הגאונים הבאים אחריהם, א״כ, למה אסרוה. לפי שאינן בקיאין. ורבא גופיה ביומיה התקין.⁠2 כדאמר רבי זירא לעיל, דידעי׳ בקבוע דירחא. והיינו ידיעה של תקנה, וכדקאמר, דהאידנא דידעינן. ואלו קודם תקנה, שעל פי עדים מקדשי׳, אין אדם יודע בקביעא דירחא אלא בקרוב מקום.
אלא שמע מינה שלעולם עושין בר״ה שני ימים, ואפילו לאחר תקנה, וקדושה אחת הן לעולם. ומילתא פסיקא היא גבן דשני ימים של ר״ה קדושה אחת הן. ועוד, דהא רבא אמר בפשיטות, מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, לומר שהכל מודים בכך. ומתניתא היא בפ׳ בכל מערבין (עירובין ל״ט.): אמר להם רבי יוסי: אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום קדש ולמחר קדש. והיינו אפילו לאחר תקנה, וכדרבא, לומר שאע״פ שמקבל רבי יוחנן בן זכאי העדים היום וקדשו, בית דין החדש נוהגין שני ימים בקדושה כמו שהיו עושין בזמן הבית. לפי שלא בטל רבן יוחנן בן זכאי דברי ב״ד ראשון, לשנות מנהגם בשני הימים, כדי שיהו כל הזמנים כמנהגן בין קודם חרבן בין לאחר חרבן, בין לכשיבנה הבית במהרה בימינו. והרי זו ראיה נכונה שאין בכל התקנות שנוי וקולא בסדר הנהגת שני ימים של ר״ה בקדושה אחת, אלא עדיין תקנת בית דין, שהחמירו ותקנו קדושה אחת, קיימת עלינו בין בחוצה לארץ בין בארץ.
והוי יודע שכל זה לדעת רבא, שהוא סובר כרבי יוסי בקדושות, כדאיתא התם בפרק בכל מערבין (עירובין ל״ט:), אבל לדעת רבי יהודה, אף ר״ה שתי קדושות לעולם. דתנן התם (עירובין ל״ט.): רבי יהודה אומר: ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, מערב שני עירובין. ולא הודו לו חכמים. ומפרשי׳ עלה בגמ׳ התם: טעמא משום דלא ליזלזלו ביה. כלומר, שכל עצמן לא תקנו מתחלה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה יהיו נוהגין אותו היום קודש אלא משום דלא ליזלזלו ביה, ולא שיהו קדושה אחת, וכ״ש לאחר תקנת ריב״ז.
ומיהו, רבא3 מוקים לה לרבי יהודה לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי דוקא, וטעמא דרבי יוסי דאסר, משום דקסבר אפילו שני ימים טובים של גליות קדושה אחת הן. וסיפא דקתני, מתנה אדם על הכלכלה וכו׳ ולא הודו לו חכמים, לרבה אפילו בשאר ימים טובים היא. והכי בעי מוקי לה רב ששת לדר׳ יוסי התם (עירובין ל״ט:). וקסבר רבה דלית הלכתא כותיה. אבל רבא ודאי כר׳ יוסי סבר לה, דר׳ יהודה ור׳ יוסי הלכה כר׳ יוסי, ועוד, דסתם משנתינו הוא, ומפרש פלוגתייהו בין קודם תקנה בין לאחר תקנה, דמי לא מודה ריב״ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו׳, לומר שבכל התקנות סדרן שוה, כדפרישית.
וברייתא דקתני התם - אמר להם רבי יוסי: אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין וכו׳ - מסייע ליה לרבא. דפלוגתייהו4 ודאי לדידהו דרבי יהודה ור׳ יוסי היא ולא קודם חורבן. ועוד, דבשעת תקנה לא הוה ליה למימר, אי אתם מודים לי, אלא היה לו לומר, והלא אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין וכו׳. ורבה דילמא לא שמיע ליה ההיא, כדלא שמיעא ליה [מתניאתא אידך],⁠5 דמודה רבי יוסי בשני ימים טובים של גליות. ורב אסי [אמר דבשמעתי׳]⁠6 לא שמיע ליה ההיא.
ואי נמי, רבה שמיע ליה, וקסבר טעמיה דרבי יהודה משום דבזמן הבית, דהתקנה עיקר, חששו לביצה, אבל אחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי, שאינו אלא משום מהרה יבנה בית המקדש ומיום ראשון מנינן, אין חוששין לקדושה אחת. והיינו דאמר רבה7 בפשיטות, מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי, דאלמא, אפילו לרבה מודה הוא רבן יוחנן בן זכאי בכך.
והנה הוא זה פי׳ מחוור בשטה הזו. וכבר נשתבשו בה רבים. ומכלל הדברים מתחוור ויוצא לעשות שני ימים בר״ה בכל מקום, כמו שכתבתי למעל.
ועוד, דכי היכי דאנן עבדינן מנהגין משום דילמא גזרי שמדא, הכי נמי אינהו עבדי מנהגייהו מהאי טעמא. והלא כל ארץ ישראל היו עושין שני ימים טובים של ר״ה חוץ ממקום הועד, שפעמים אינן עושין ופעמים עושין. וזהו שאמר רבינו הגאון, ואל ישנו ממנהג אבותיהם נ״ע. וכן כתב ר״ח ז״ל.
ואשר אמרו בעבור בני ארץ ישראל בדורות שלפנינו, אינה טענה. לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בארץ ישראל בימים ההם אלא מעטי׳, ואינן בני תורה, בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, והוחלף להם בשאר ימים.
1. גירסתנו: רב אסי
2. נראה דר״ל: כבר הותקן סוד העיבור
3. נדצ״ל: רבה. וכן הגיה הב״ח
4. נדר״ל, באותה ברייתא
5. הב״ח הגיה דצ״ל: אידך מתניתא
6. הב״ח הגיה: דבשמעתין נמי
7. צ״ל: רבא
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא לן והא להו. פירוש ורבה נמי הכי קאמר אמינא לך אנא ר׳ יוחנן בן זכאי דמיירי לבני ארץ ישראל ואמרת לי את רב ושמואל דמיירי לבני בבל.
בד״ה הא לן כו׳ שני ימים כגון שלא באו עדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה מותרת להן אבל לבני חוצה לארץ אסור כו׳ כצ״ל:
בתוס׳ בד״ה הא לן וכו׳ וא״ת לר׳ יוסי וכו׳ והא ר׳ יוסי בא״י הוי עכ״ל. ולענ״ד אין דבריהם מובנים לי דכ״ש דהא דאמרינן הא להו לאו אכל בני א״י קאי דע״כ בני א״י נמי אף לאחר התקנה עושין ב׳ ימים ר״ה מפני הספק שהרי א״א לשלוחים לצאת עד לאחר י״ט נמצא שאף אם לא באו העדים עד י״ט שני ע״כ היו עושין ב׳ ימים שיום ראשון היה להם לעולם בספק והא דאמרינן הא להו היינו למקום הוועד לחוד שהם לעולם אין עושין אלא יום אחד שאם באו העדים קודם מנחה היו גומרין אותו יום ולמחר חול ואם לא באו עד סמוך לערב שאין שהות היו יודעין דהאידנא חול ומותרין בעשיית מלאכה למאי דס״ד עכשיו דמתקנת ריב״ז ואילך לא היה עושין היום ולמחר קודש עד לבסוף דמסקינן מי לא מודה ריב״ז ואף אם נאמר דמסתמא היה רבי יוסי בבית הועד כדאמרינן אחר ר׳ יוסי לצפורי מ״מ היה מורה הלכה לשאר בני א״י וצ״ע:
ושואלים: ולרב ושמואל הלא קשיא מתניתין [קשה משנתנו], שהרי לפי המשנה התבטל כבר דינו המיוחד של ראש השנה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא לן [זו לנו] לבני חוץ לארץ שלא שינו את מנהגם ועושים שני ימים טובים, הרי נשאר אצלם מנהג הקדמונים בתוקפו, וראש השנה דינו עדיין כיום אחד וקדושה אחת ארוכה, והא להו [וזה להם] לבני ארץ ישראל, כיון שביטל רבן יוחנן בן זכאי את המנהג לעשות את ראש השנה יומיים, הרי מאז שתי קדושות הן, גם אם נוהגים ראש השנה שני ימים טובים.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rav and Shmuel, isn’t it true that the mishna is difficult, as it indicates that the special status of Rosh HaShana has been revoked? The Gemara answers that this is not difficult: This ruling is for us, those who live outside of Eretz Yisrael, who have kept the ancient custom of observing two Festival days, and therefore Rosh HaShana is still considered one long day and constitute a single sanctity. Conversely, that ruling of the mishna is for them, the inhabitants of Eretz Yisrael. Since Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the court should once again accept testimony all day concerning the new moon, then even if circumstances dictate that Rosh HaShana would be observed for two days, each day is considered an independent sanctity.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ, בֵּיצָה אֲסוּרָה. מ״טמַאי טַעֲמָא? הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, גוְכָל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

And Rav Yosef said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai onward, an egg remains prohibited. The Gemara explains: What is the reason for the opinion of Rav Yosef? It is that the decree prohibiting an egg laid on the first day of Rosh HaShana on the second day of Rosh HaShana is a matter that was established by a vote of the Sanhedrin, after that occasion on which the witnesses failed to arrive on time, and any matter that was established by a vote requires another vote to permit it. A new vote must be taken to render the prohibited item permitted, as the prohibition does not lapse even if the reason for the decree no longer applies.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הביצה אסורה מאי טעמא מפני שלא נמנו עליה בית דין והתירוה להן דקיימא לן כל דבר שנמנו באיסור׳ צריך מנין אחר להתירו מדכתיב היו נכונים וגו׳ הלא ידענו שאחר ג׳ ימים מותר למה כתב לנו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם אלא ללמד שכל דבר שנאסר על פי בית דין אינו מותר עד שיותר בפני בית דין. ואם תאמר לא בא מקרא זה שובו לכם לאהליכם אלא ללמד קביעות עונה. כלומר שחייב לתת לה עונתה הנה פסוק אחר כתיב השמרו לכם עלות בהר וגו׳ וכתיב בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא וגו׳ לאו מכלל שמותר היה לעלות בהר משעה שנסתלקה השכינה ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוי דבר שבמנין – ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה וכל העושין שני ימים מחמת כן עשו שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה.
צריך מנין אחר – שימנו לך ויתירוהו ולקמן פרכינן ביצה מי אתסרא במנין והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות ובההוא חזר בו רבן יוחנן והתירו.
כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו – יש שהיו רוצין לומר מכאן דאותן חרמות שעושין לזמן עד פסח או עד זמן אחר דכי יגיע הזמן צריך מנין להתיר את החרם אע״פ שעבר הזמן דהא הרי הכא דהקב״ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וממילא ידעינן דלאחר שלשה ימים דנתנה תורה דמותרין ואעפ״כ התיר להם ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא דהיו נכונים לשלשת ימים וגו׳ (שמות יט) הזמינו עצמכם לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים דאם כתיב היו נכונים שלשת ימים בלא למ״ד של לשלשת ימים הייתי מוכיח שפיר דכי היכי דצריך להתיר תשמיש צריך נמי להתיר החרם ומדלא כתיב הכי שמע מינה גבי תשמיש צריך להתיר משום דכתיב אל תגשו אל אשה וגו׳ דמשמע עולמית כי היכי דאסר להם קודם מתן תורה שלשת ימים אבל חרמות שמשימין לזמן מכי עבר הזמן ממילא עבר ואין צריך היתר: [ועי׳ תוספות סנהדרין נט: ד״ה לכל דבר].
וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. כתבו בתוספות בשם רש״י ז״ל שגזרות שהציבור גוזרין עד זמן ידוע כשיגיע הזמן אינן צריכין להתירו דלא גרע מנודר או נשבע עד זמן שכשבא הזמן אין צריך להתיר, (והכי) [והכא] לא נתנה התורה זמן אלא שאסרה מחמת (טענה) [טעם], כגון איסור תשמיש המטה ג׳ ימים קודם מתן תורה ואיסור עליית ההר מחמת קבלת התורה והיגלות השכינה בהר והייתי סבור דכיון שנתנה התורה ישובו להתירן הראשון אף על פי שלא נתנה תורה בו זמן וכן כשתסתלק השכינה מן ההר, וכן (העלות) [להעלות] נטע רבעי לירושלים לאחר החורבן וכל כיוצא בהן, לכך הוצרך הכתוב לומר דכיון שנאסר במנין בלא קביעות זמן אף על פי שבטל טעם האיסור צריך מנין אחר להתירו.
הא דאמרינן: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו – פירוש: ואף על פי שבטל דבר ורבן יוחנן בן זכאי לא אימני אביצה כדלקמן ואי אמני עלה הות מישתריא ואף על פי שאין בית דין מבטלין דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה כיון שבטל הטעם אין זה ביטול אלא דמכל מקום צריך בית דין לבטל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל דבר שבמנין. פירוש כגון ביצה אף על גב דבטל אותו טעם דקלקול דשיר כשחרב בית המקדש אפילו הכי צריך מנין אחר להתירו. והכי איתא בירושלמי כל גזרה שבית דין גוזרין אף על פי שבטל הטעם גזרה במקומה עומדת עד שיעמוד בית דין ויבטל עד כאן. יש מפרשים בשם רש״י דאפילו נמנו לאסור לזמן קבוע אפילו הכי כשיגיע הזמן צריך היתר דהא בסיני נאמר להם היו נכונים לשלשת ימים ויש כאן קביעות זמן ואפילו הכי הוצרך להתירו. ובתוספות אמרו שזה אינו דכיון דקבע להם זמן אין צריך התר וממילא הותר כשיגיע הזמן. והכא לא קבע להם זמן אלא הכי קאמר להו רחמנא שיקדימו שלשה ימים לפרוש מן האשה ולא הוקבע זמן כמה תמשך פרישתן. וכן פירש מורי הרב נר״ו דהכי קאמר להו רחמנא התחילו לפרוש מן האשה אבל לא קבע זמן עד מתי יהו אסורין. והא דפריך בגמרא מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים כו׳ לאו למימר דלישתמע תקבע להם זמן שיהו אסורין שלושה ימים אלא הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים קודם מתן תורה כי היכי דליסרח שכבת זרע ביום מתן תורה שאם תפלוט האשה לא תהיה טמאה וכל זה כדי שיהו טהורין במתן תורה וכיון שכן מן הדין היו מותרין אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי. עד כאן תורף דבריו נר״ו. מה שאין כן בנדוי דאפילו בזמן קבוע צריך היתר ואפילו בתנאי ונתקיים התנאי. ומשום חומר דמנודה דאמרי באבות דר׳ נתן המנודה למטה מנודה למעלה.
ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, שדבר זה לא הותר כלל. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב יוסף — משום שאיסור הביצה בראש השנה הוי [הריהו] דבר שבמנין כלומר, דבר שנקבע על פי מנין והצבעת הסנהדרין בזמנו, לאחר שלא הגיעו עדים בזמנם לפני המנחה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, שיש צורך בהצבעה אחרת להתיר אותו במפורש, ואיננו מותר מיד כאשר התבטל הטעם לתקנה ראשונה.
And Rav Yosef said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai onward, an egg remains prohibited. The Gemara explains: What is the reason for the opinion of Rav Yosef? It is that the decree prohibiting an egg laid on the first day of Rosh HaShana on the second day of Rosh HaShana is a matter that was established by a vote of the Sanhedrin, after that occasion on which the witnesses failed to arrive on time, and any matter that was established by a vote requires another vote to permit it. A new vote must be taken to render the prohibited item permitted, as the prohibition does not lapse even if the reason for the decree no longer applies.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב יוֹסֵף מְנָא אֲמֵינָא לָהּ? דִּכְתִיב: {דברים ה׳:כ״ו} לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאוֹמֵר: {שמות י״ט:י״ג} בִּמְשׁוֹךְ הַיּוֹבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

Rav Yosef said: From where do I say my opinion? As it is written, after the Jews received the Torah: “Go, say to them: Return to your tents” (Deuteronomy 5:26), where “your tents” is referring to your wives. And it says, before the revelation at Sinai: “When the ram’s horn sounds long, they may come up to the mount” (Exodus 19:13). And it is stated: “Be ready for the third day, do not come near a woman” (Exodus 19:15). In other words, although the original prohibition served a particular purpose, in this case the giving of the Torah, it was nevertheless necessary to explicitly render the prohibition permitted.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במשוך היובל המה יעלו בהר למה לי אלא להתיר עליית ההר על פי האוסרה וא״ת איסור ביצה מדרבנן היא ולא בעינן כולי האי. הרי כרם שאיסור פדיונו חוץ לירושלים תקנה דרבנן היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנא אמינא לה – דכל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת כי הכא אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים.
לך אמור להם – לקמן מפרש לה היכי יליף.
ואומר במשוך היובל – לקמן מפרש.
והא דאמר רב יוסף אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה מאי טעמא הוי דבר שבמניין וכל דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו, ש״מ החרם שגוזרין הקהל (ואומ׳) [ואוסרין] עליהם עדא זמן כשיגיע הזמן אין צריך להתיר החרם.
והא דאיצטרכ׳ ליה לרבן יוחנן להתיר כרם רבעי משום דלאו לזמן איתקן אלא לעולם איתקן. ואע״ג דחרב הבית ולא הוצרכו עיטור שוקי ירושלים, איצטרך להתיר, דהא כשתיקנו לא אמרו בעוד שצריכין עיטור אלא סתם תיקנו. אבל אם היה לזמן כי נפיק הזמן נפקא התקנה. ואם תקשה הא תקנה דאל תגשו אל אשה היה לזמן ג׳ ימים והוצרך להתיר שובו לכם לאהליכם, ההוא משום חומרא דתקנה ומניין השכינה הוהב.
א. בכת״י אפיל׳ עד זמן. ולא מסתבר.
ב. עי׳ בכל זה בראבי״ה סי׳ תשיז ומה שצוין בהערות שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, שאף שטעם האיסור בטל, כיון שאסרוהו על פי מנין — האיסור עצמו לא בטל עד שיבטלוהו במפורש במנין חדש — דכתיב [לפי שנאמר]: ״לך אמר להם שובו לכם לאהליכם״ (דברים ה, כז), כלומר: לנשיכם. ואומר: ״במשך היבל המה יעלו בהר״ (שמות יט, יג). ונאמר עוד: ״היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה״ (שמות יט, טו). כלומר, אף שהאיסור מראשיתו היה רק מטעם מסויים, מכל מקום היה צורך גם להתירו במפורש, ולא די בכך שטעם האיסור התבטל.
Rav Yosef said: From where do I say my opinion? As it is written, after the Jews received the Torah: “Go, say to them: Return to your tents” (Deuteronomy 5:26), where “your tents” is referring to your wives. And it says, before the revelation at Sinai: “When the ram’s horn sounds long, they may come up to the mount” (Exodus 19:13). And it is stated: “Be ready for the third day, do not come near a woman” (Exodus 19:15). In other words, although the original prohibition served a particular purpose, in this case the giving of the Torah, it was nevertheless necessary to explicitly render the prohibition permitted.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) (וְתַנְיָא) דכֶּרֶם רְבַעֵי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלָךְ יוֹם אֶחָד לְכָל צַד, וְזוֹ הִיא תְחוּמָהּ: (עֵלַת) [אֵילַת] מִן (הַצָּפוֹן) [הַדָּרוֹם], וְעַקְרֶבֶת מִן (הַדָּרוֹם) [הַצָּפוֹן], לוֹד מִן הַמַּעֲרָב, וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.

And this idea was likewise taught in a baraita: The fruit of a fourth-year grapevine have the status of second-tithe fruits, and therefore their owner would ascend to Jerusalem and eat them there. If he was unable to do so, due to the distance involved or the weight of the load, he could redeem the fruits with money where he was, and later redeem that money for other fruits in Jerusalem. However, the Sages decreed that fruit from the environs of Jerusalem should not be redeemed, but that the owners should bring the fruit itself to Jerusalem. The environs of Jerusalem for this purpose were defined as a day’s walk in each direction. And this is its boundary: Eilat to the north; Akrabat to the south; Lod to the west; and the Jordan to the east.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא – נמי דצריך מנין אחר להתירו.
כרם רבעי – שאמרה תורה קדש הלולים (ויקרא יט) וגמרינן קדש קדש ממעשר שני דכתיב ביה קדש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וגו׳ (שם כז) שצריך להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ולהעלות הדמים לירושלים ותקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלם ויאכלם שם כדמפרש לקמן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ותניא כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו׳ אע״ג דמתני׳ היא והו״ל למימר ותנן מ״מ כיון דעיקרא דמלתא דצריך מנין אחר להתירו לא מוכח מההיא מתניתין אלא מברייתא דכרם רבעי היה לו לר״א לכך קאמר לשון ותניא. ונראה שזה כוונת רש״י בד״ה ותניא נמי דצריך מנין אחר להתירו עכ״ל ונתכוין למ״ש ליישב הא דקאמר ותניא ולא קאמר ותנן והיינו כדפרישית אלא דבאמת בלשון המשנה שלנו איתא להיפך אילת מן הדרום ועקרב מן הצפון אם לא שנאמר שטעות סופר הוא באחד מהם או שזו ברייתא בפני עצמה היא ופליגא אמתני׳ וא״כ י״ל דהא דמייתי הברייתא ולא מייתי המשנה היינו משום דבאותה ברייתא גופא מסיק הא דכרם היה לו לר״א אלא שהפסיק בדברי עולא כדי לפרש טעם הדבר דמאותו טעם מוכחינן דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע״פ שנתבטל הטעם וק״ל:
אבל קשיא לי דאמאי הוצרך כלל להביא הברייתא דכרם היה לו לר״א ומדייק מיניה טעמא דנמנו ותיפוק ליה דכולא מלתא הוי מצי לאתויי ממתני׳ דמעשר שני דהכי איתא שם להדיא כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וכו׳ ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה בדבר שאימת שיבנה בה״מ יחזור לכמות שהיה עכ״ל המשנה. נמצא דבין לת״ק ובין לרבי יוסי הוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה כדי לבטל התקנה ראשונה אע״ג דבלא״ה לא היה שייך הטעם הראשון כדי לעטר דהא רבו הפירות וכן לר״י כשחרב הבית אע״כ דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו נמצא דממשנה עצמו מוכח כן ואמאי הוצרך להביא ברייתא ול״ל משום דלדברי הת״ק לא מוכח מידי משום דבמה שרבו הפירות לא נתבטל הטעם דכדי לעטר ירושלים דאכתי אף שרבו הפירות יש לעטר יותר ויותר ומש״ה הוצרכו לבטל בפירות להתיר הא ליתא דא״כ אכתי מאי מייתי מברייתא דר״א ומאן לימא לן דההיא עובדא דכרם היה לו לר״א היה לאחר חורבן דלמא קודם חורבן דידוע הוא דר״א היה גדול בשעת חורבן ולמד לפני ריב״ז כדאיתא בעובדא דאספסיינוס ובכמה דוכתי וא״כ לפ״ז מ״ש שרצה להפקירו לעניים שהיה סובר דאע״ג שרבו הפירות אכתי באיסורייהו קיימי ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירוהו והיינו מטעמא דרבו הפירות כת״ק דר״י שהתירו אף בזמן הבית ובזה הוי מיושב נמי קושית התוספות מה שהקשו בד״ה ורצה להפקירו לעניים כיון שנאמר דהאי עובדא היה בזמן הבית. ול״ל דמה שהוצרך להביא מברייתא היינו משום דבברייתא אמר בהדיא לשון נמנו עליך חבריך דמשמע שצריך מנין אחר משא״כ ממתני׳ לא משמע לשון מנין אלא דליתא דהא מאי דמייתי מקראי דבמשוך היובל וכו׳ נמי לא משמע אלא שצריך להתיר בפירות ומדקאמר וכ״ת ה״מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת״ש כרם רבעי ולא קאמר דמייתי מרבעי לאשמעינן דבעו מנין אע״כ דלא איכפת לן בזה ועוד דלשון והתקינו נמי משמע שתקנו במנין אע״כ דאפ״ה מוכח הש״ס שפיר דמשום טעמא דרבו הפירות נמי לא היו צריכין להתיר בפירות כיון שעיקר הטעם לא היה אלא כדי לעטר ומשרבו הפירות תו לא צריכין לעטר עוד יותר ומדהוצרכו להתיר בפירוש ע״כ היינו משום דבר שבמנין וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דממשנה עצמה היה יכול להוכיח הכל כדכתיבנא ומלבד שצריך ליישב לשון התוספות בד״ה ובקש להפקירו כדפרישית. והנלע״ד בזה דממשנה גופא לא מצי לאוכחי מידי דאיכא למימר דמה שהוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה לא שהוצרכו לתקן לבטל התקנה הראשונה דלעולם אימא לך דאין צריך מניין אחר כיון שנתבטל הטעם לת״ק כדאית ליה ולר״י כדאית ליה אלא שהוצרכו לתקן לאידך גיסא שאינו רשאי להעלות הפירות עצמן לירושלים אלא צריך לפדות דוקא כמ״ש התוס׳ י״ט דכיון שרבו הפירות היו חוששין שלא יזלזלו מקח הפירות לגמרי וכן לר״י כיון שחרבה ירושלים ונתנה ביד עובדי כוכבים היו גוזרין שלא לעטרה ומוכח לה בעל תי״ט ממה שאמרו שם ותנאי היה בדבר ע״ש באריכות וא״כ לא מוכח מידי דצריך מנין אחר להתיר דבר שבמנין אם נתבטל הטעם אבל מברייתא דכרם היה לו לר״א מייתי שפיר דנהי דר״א לא ידע שגזרו לאסור להעלותן אכתי אמאי רצה להפקירן כיון שזה פשוט שהיה רשאי לפדותו שהרי נתבטל הטעם דכדי לעטר לכל חד כדאית ליה אע״כ מדרצה להפקירו היינו משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכיון שר״א לא ידע שנמנו והתירו שפיר רצה להפקיר כנ״ל נכון ועיין מ״ש לקמן ישוב אחר ודו״ק:
ועפ״ז נראה לי ליישב לשון רש״י שכתב כאן בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי עכ״ל והוא תמוה מאד מה כוונתו בזה דכמה פעמים מצינו בתלמוד כרם רבעי ולא פירש רש״י כן. ולענ״ד נראה ליישב דכוונת רש״י דמאן דתני בכל דוכתא כרם רבעי תני נמי במשנתינו דכרם רבעי היה עולה לירושלים אבל בשאר מינים לא היה נוהג כלל דין רבעי ומאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי תני נמי במשנתינו נטע רבעי היה לירושלים וזולת שפירש כן לא הוי הש״ס מוכיח מידי דאי לאו שפירש כן היה נראה דאף דמאן דתני בכל דוכתא נטע רבעי וס״ל דרבעי נוהג בכל דבר אפ״ה גריס בההיא דהכא כרם רבעי. וא״כ לפ״ז היה צ״ל דאף דטעמא דכדי לעטר שייך בכל הפירות אפ״ה לא גזרו אלא בכרם שאין פירותיו מצויים דרובם לבצירה קיימי לעשות מהם יין כמ״ש התי״ט בשם הירושלמי ע״ש. אלא שהוא כתב שהיו עושין ממנו יין לנסכים. ולפ״ז לא שייך אלא בזמן הבית ואפשר דרש״י לא נחית לדברי הירושלמי וקס״ד דלמאי שנאמר שלא גזרו אלא בכרם ולא בשאר פירות שהרבעי נוהג בהם היינו משום שאין ענבים מצויין שעושין מהם יין לשתות וזה הטעם שייך אף לאחר החורבן. ואע״ג דעולא אמר ר׳ יוחנן הטעם כדי לעטר י״ל דהיינו אליבא דר׳ יוסי דס״ל דתליא בזמן הבית אבל לת״ק אפשר דשייך הטעם אף לאחר החורבן אלא שהם חזרו ונמנו להתיר משום שרבו הפירות דשאר מינים ולא היו חוששין עוד לענבים. וא״כ לפ״ז לא מוכח מידי בין אם נאמר דעובדא דר״א היה קודם החורבן או אף לאחר החורבן אפ״ה לא מוכח מידי דר״א רצה להפקיר שהיה סובר דאכתי באיסורייהו קיימי כיון שאין ענין הטעם תלוי בחורבן הבית וכן הטעם דרבו הפירות של שאר המינים לא היה פשוט בעיניו לבטל הטעם הראשון שיש בענבים נוסף על שאר הפירות עד שאמרו לו תלמידיו שהתירו בפירוש. לכך כתב רש״י ז״ל דליתא להאי פירושא אלא מאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי וסובר שנוהג רבעי בנטע גריס נמי הכא נטע רבעי וא״כ ע״כ הטעם פשוט משום כדי לעטר ולמ״ד כרם רבעי היינו משום דאינו נוהג בשאר דברים כלל דין רבעי אבל מ״מ מיהא עיקר הטעם משום עיטור פירות וזה לא שייך לאחר החורבן וא״כ למה רצה להפקיר אע״כ משום דבר שבמנין הוא. ובעל תוספות יום טוב בשם הירושלמי כתב להיפך דאיכא מאן דתני בקמייתא כרם רבעי ובההיא נטע רבעי ואף לפ״ז יש לפרש ליישב לשון רש״י אלא שאין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:
וכן תניא [שנינו בברייתא], שבה מובע רעיון זה: כרם רבעי, פירות השנה הרביעית של כל נטיעה דינם כדין מעשר שני, ולכן היה בעליהם עולה לירושלים ושם היה אוכלם. ואם אינו יכול להביאם מפני רוחק הדרך או כובד המשא — פודה אותם בכסף במקומם, ומחלל את דמיהם בירושלים על פירות אחרים. אבל תיקנו שאת הפירות שבסביבות ירושלים לא היו פודים, אלא הביאו את פירות הכרם עצמם, וסביבות ירושלים נקבעו בתחום של מהלך יום אחד לכל צד. וזו היא תחומה: עלת מן הצפון, ועקרבת מן הדרום, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח.
And this idea was likewise taught in a baraita: The fruit of a fourth-year grapevine have the status of second-tithe fruits, and therefore their owner would ascend to Jerusalem and eat them there. If he was unable to do so, due to the distance involved or the weight of the load, he could redeem the fruits with money where he was, and later redeem that money for other fruits in Jerusalem. However, the Sages decreed that fruit from the environs of Jerusalem should not be redeemed, but that the owners should bring the fruit itself to Jerusalem. The environs of Jerusalem for this purpose were defined as a day’s walk in each direction. And this is its boundary: Eilat to the north; Akrabat to the south; Lod to the west; and the Jordan to the east.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאָמַר עוּלָּא וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה א״ראֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַה טַעַם? כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵירוֹת.

And Ulla said, and some say Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: For what reason did the Sages institute this ordinance, that someone who lived near Jerusalem must bring his fruit there? In order to adorn the markets of Jerusalem with fruit, as this decree ensured that there was always an abundance of fruit in Jerusalem for people to eat.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: מה טעם קבעו תקנה זו — כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות, שעל ידי תקנה זו נמצאים תמיד בירושלים פירות רבים מוכנים לאכילה.
And Ulla said, and some say Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: For what reason did the Sages institute this ordinance, that someone who lived near Jerusalem must bring his fruit there? In order to adorn the markets of Jerusalem with fruit, as this decree ensured that there was always an abundance of fruit in Jerusalem for people to eat.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְתַנְיָא: הכֶּרֶם רְבַעֵי הָיָה לוֹ לר׳לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרָח לוֹד בְּצַד כְּפַר טָבֵי

And it was further taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, a student of Rabban Yoḥanan ben Zakkai, had a fourth-year grapevine located between Lod and Jerusalem, to the east of Lod alongside the village of Tavi. The grapevine was within the environs of Jerusalem for the purpose of this halakha. Rabbi Eliezer could not bring the fruit to the Temple, as it had been destroyed,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במזרח לוד – היינו בין לוד לירושלים בתוך מהלך יום דהא אמרינן לוד בתוך מהלך יום מן המערב נמצא מזרחה בין לוד לירושלים בכיצד מברכין (ברכות דף לה.) יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי.
כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד. כתבתיה בפרק בתרא דר״ה (ראש השנה לא:) גמרא אמר ר׳ יהושע בן קרחה עוד זאת היתה בירושלים בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא כרם רבעי היה לו לר׳ אליעזר במזרח לוד. פירוש דהיינו בין לוד לירושלים ובקש להפקירו לעניים. ופירש רש״י אף על גב דר׳ אליעזר לאחר חורבן הוה אפילו הכי צריך לאוכלן בירושלים משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והילכך ביקש להפקירם לעניים שיטרחו הם להעלותם ויאכלום שם. ומכאן ראיה דצריך מנין שכבר נתבטל טעם האיסור שהרי נחרב הבית ואפילו הכי צריך מנין. ובתוספות פירשו דיכולין העניים לפדותם אפילו על שוה פרוטה ולהוליך הפדיון לים המלח ולאוכלן בכל מקום שירצו ומכל מקום לאחר שנמנו הוא עצמו יכול לפדותן.
ותניא [ושנינו עוד בברייתא]: כרם רבעי היה לו לר׳ אליעזר בן הורקנוס, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, בין לוד לירושלים, במזרחה של לוד בצד כפר טבי, והיה איפוא בתוך תחום ירושלים לענין זה.
And it was further taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, a student of Rabban Yoḥanan ben Zakkai, had a fourth-year grapevine located between Lod and Jerusalem, to the east of Lod alongside the village of Tavi. The grapevine was within the environs of Jerusalem for the purpose of this halakha. Rabbi Eliezer could not bring the fruit to the Temple, as it had been destroyed,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה ה., ר׳ חננאל ביצה ה., רי"ף ביצה ה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה ה., רש"י ביצה ה., ראב"ן ביצה ה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ה., בעל המאור ביצה ה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל ביצה ה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה ה., רמב"ן מלחמות ה' ביצה ה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ביצה ה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ה. – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ה., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ה., מהרש"א חידושי הלכות ביצה ה., פני יהושע ביצה ה., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ה., אסופת מאמרים ביצה ה.

Beitzah 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 5a, R. Chananel Beitzah 5a, Rif by Bavli Beitzah 5a, Collected from HeArukh Beitzah 5a, Rashi Beitzah 5a, Raavan Beitzah 5a, Tosafot Beitzah 5a, Baal HaMaor Beitzah 5a, Ri MiLunel Beitzah 5a, Tosefot Rid Beitzah 5a, Ramban Milchamot HaShem Beitzah 5a, Rashba Beitzah 5a, Raah Beitzah 5a, Meiri Beitzah 5a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 5a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 5a, Penei Yehoshua Beitzah 5a, Steinsaltz Commentary Beitzah 5a, Collected Articles Beitzah 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144