ופרקינן, מתני׳ כולה ר׳ עקיבה היא דמחייב לשעבר כלהבא, וזו היא דרישא למעוטי הנשבע שאוכל ולא אכל ממלקות, וסיפא דקתני1 זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור,
(1) 
אֵימָא סֵיפָא זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי דְּלָא לָקֵי.
אֵימָא סֵיפָא זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי דְּלָא לָקֵי.The Gemara asks: Say the latter clause of the mishna (29a): Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true, like one says with regard to a stone column that it is made of gold. This is an oath taken in vain, for which one is liable to receive lashes if he takes the oath intentionally, and for which he is exempt if he takes it unwittingly. When the mishna says: This is an oath taken in vain, it is to exclude what? What, isn’t that phrase added to the mishna to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, teaching that he is not flogged?
אימא סיפא – דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו׳ זו היא שבועת שוא שחייבין כו׳.
לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי – דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין.
כבר ביארנו במשנה שהנשבע על הדבר שלא יאכלנו או שלא יאכל ממנו אינו חייב באכילתו מלקות במזיד או קרבן בשוגג עד שיאכל ממנו כזית שאין בחתיכה זו חומרא יתירה על שאר איסורין שכלן בכזית למכות ולקרבן ומ״מ אם פירש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא ממנה חייב בה בכל שהו בין למלקות בין לקרבן:
מי שאמ׳ שבועה שלא אוכל נבלות שקצים ורמשים אין שבועה חלה עליו כלל שהרי מושבע ועומד הוא ואם אכלן אינו לוקה מצד השבועה אבל אם נשבע בכולל ר״ל שלא יאכל נבלה ושחוטה או שלא יאכל סתם לדעת קצת שקורין (לנו) [לזו] כולל כמו שיתבאר ואכל מהן הרי זה חייב אף מצד השבועה מפני שהשבועה חלה עליהם בכולל ומ״מ אפי׳ בפורט אם נשבע שלא לאכול מהן חצי שיעור הואיל ואיסור חצי שיעור אינו מן התורה להדיא הרי שבועה חלה עליו שהשבועה חלה על בטול עבירה באיסורי סופרים ר״ל מניעת אכילה מדברים האסורים מדברי סופרים ולא עוד אלא אף בעשיית מה שהוא עבירה מדברי סופרים שבועה חלה עליו ר״ל שאם נשבע שיאכל שמנו של גיד ולא אכלו או ישתה סתם יינם ולא שתה חייב מצד השבועה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה בדרך שהעמידו דבריהם במקום עשה ואפי׳ במקום כרת וראייה לדבר מה שאמרו למטה על משנת שבועה שלא אוכל נבלות הנזכרת בסוגיא זו שהעמידוה רב ושמואל בכולל דברי׳ המותרים עם דברים האסורים ור׳ שמעון בן לקיש העמידה במפרש חצי שיעור וכמו שהזכרנו ואמרו על זה בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר׳ יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה אלמא אפי׳ בשבועה שאוכל היא חלה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה כמו שכתבנו ויש חולקי׳ בקצת דברינו לומר שחצי שיעור מן התורה שהרי ר׳ יוחנן אמרה כן באחרון של יומא ומעתה אף בחצי שיעור מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליו בפורט ואע״פ שאין מלקות באכילתו במזיד ולא קרבן בשוגג מ״מ איסור תורה הוא ואין שבועה חלה עליו ולא נאמרה כאן אלא לדעת ריש לקיש שסובר שחצי שיעור מדברי סופרי׳ כמו שהוזכרו דבריו ביומא והלכה כר׳ יוחנן ומ״מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו אע״פ שפסקו בחצי שיעור שהוא מן התורה ואפשר הואיל ואף ר׳ יוחנן מודה שאין בה מלקות וקרבן ושלא הוזכר איסורו בהדיא אינו איסור תורה גמור אלא דרך סמך והוא הענין לדעתי שלא נאמר שם שהוא מן התורה אלא ממה שראוי להצטרף עם השלמת השיעור ועוד נראה שמ״מ שבועה חלה בחצי שיעור לענין קרבן ומלקות הואיל ופירש וסוגיא האמורה למטה בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן מעידה כן:
זה שכתבנו שהשבועה חלה על דברי סופרים אע״פ שאין הדבר צריך לראיה שאין דברי סופרים מפקיעין איסור תורה אעפ״כ יש לך ראיה בשמועת גדליה האמורה בראש הפרק ולפי הגירסא הנכונה שכתבנו בה וכן משמועת חצי שיעור שהזכרנו כאן וכן שבראש אחרון של יומא אמרו וכי תימא כיון דמדאוריתא שרי מיחייב עליה קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ולמעוטי משחק בקוביא ואע״ג דמדאוריתא חזי ותירץ שאני התם דכתי׳ אם לא יגיד והאי לאו בר אגודי הוא כלומ׳ אע״פ שהפקעתו באה מדברי סופרי׳ הואיל ואין עדותו מועיל אינו חייב שבועה וכעין מה שאמרו במקדש בחמץ דרבנן שמאחר שאסור בהנאה אינו ממון ואין חוששין לקדושיו אע״פ שהפקעתו באה מדברי סופרי׳ הא בכל שאין לומר כן שבועה חלה על דברי סופרים וכן ביארנו ממה שאמרו למטה בנשבע להרע לעצמו ששבועה חלה עליו אפי׳ נשבע שיחבול בעצמו אע״פ שחבלת עצמו אסורה וכמו שאמרו בפרק החובל שהחובל בעצמו אע״פ שאינו רשאי פטור ונמצא ששבועה חלה עליו הואיל ואינו איסור תורה להדיא וקצת חברים מערערים בשיטה זו ממה שאמרו בראש נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא אלא שכבר ביארנו במקומה שבוש אותה גירסא (ואין) [ואנו] קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה (וכמו) [ומה] שאמרו במגלת תענית נשבע שיתענה ערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב [יום טוב] ומאחר שיש בה שבועת שוא אין שבועת בטוי חלה בו ודאי אינה הלכה וכמו שכתבנו בסוף שני של תענית ואף הוא לא אמרה אלא כעין שבועת שוא שאין לומ׳ שלא תחול שבועה על תענית ערב שבת אלא לאו שבועת שוא דוקא אלא כעין כן ועל הדרך שאמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו וכן... עובר בעשה אם לא שיהא לאו דוקא או עשה דוקא והוא שאמרו הרי זו שבועת שוא ולא אמרו לוקה משום שבועת שוא אלא שהם מערערים ממה שכתבו גדולי המחברים שהוא לוקה משבועת שוא אלמא שאין חל עליו ואף גדולי הפוסקי׳ כתבוה כן בתשובת שאלה והרי תענית בשבת אין איסורו איסור תורה אלא שמ״מ שבת הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלש סעודות שבה יצאו מן התורה אע״פ שדרך סמך הוא סמכו לומר כן ואתה יודע כמה טרחו בלילי יום ראשון של פסח וסוכות מה הוצרכו כן לטעם חמשה עשר של פסח ולגזירה שוה שבו לענין החג שהרי על כל פנים צריך הוא לפת כמו שביארנו בברכות פרק זימון ובסוכה פרק שינה אלמא אף איסור התענית תורה עם סמך מה שכתבנו בענין שלש סעודות [או שהוא] של נביאים בוקראת לשבת עונג ואע״פ שצום [גדליה] דברי נביאים לא מצינו בנביאים לשון צווי [בצום גדליה] או בארבעה צומות אבל שבת נאמר בו וקראת לשבת ענג וכן מוסף על זה מה שאכילתו רמוזה בתורה בשלש סעודות ושהוא דבר שעקרו מן התורה הא שאר דברי סופרי׳ שבועה חלה עליו וכתבו החובל בעצמו שאסור כמו שכתבוה בהלכות חובל ומזיק וכמו שכתבו כאן אע״פ שאינו רשאי ומ״מ אנו חולקי׳ אף בתענית בשבת ששבועה חלה עליו ככל שאר דברי סופרים והוא עקר הדברים:
כבר ביארנו במקומו שכל האוכל איסור שנתערב עם היתר והיה בו טעם איסור אינו לוקה מן התורה אא״כ יש בו מן האיסור כזית מאכל או רביעית משקה בשיעור אכילת פרס ושאכל הוא אכילת פרס והוא שיעור שלש ביצים לדעת גדולי המחברי׳ או שיעור ארבעה לדעת גדולי הרבנים וזהו טעמו וממשו הנזכר בתלמוד ואפי׳ היה בו טעם האיסור לגמרי מעתה נזיר ששרה פתו ביין ואכלו אם יש לצרף בו בכדי רביעית בשיעור אכילת פרס ואכל אכילת פרס לוקה אבל אינו לוקה בפחות מכן ואפי׳ היה הכל טעם יין לגמרי ואכל כזית בין פת ויין שאין היתר מצטרף לאסור אף בנזיר ומעתה למי שגורס כאן ויש בו לצרף כזית בין פת ויין ומשום דהיתר מצטרף לאסור באיסורי נזיר אין הלכה כן:
אע״פ שביארנו במשנה שאין אכילה כל שהוא מחייבת קרבן או מלקות יש דברים שיוצאין מכלל זה שהרי האוכל בריה שלימה חייב עליה אפי׳ בכל שהו כגון נמלה וכן הנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ובשוגג מביא קרבן אפי׳ בשיעור כל שהו ובלבד שיהא שם שוה פרוטה ואף בשבועות יש צדדין ששיעור אכילתן בכל שהו והוא המפרש ר״ל שנשבע שלא יאכל כל שהו או שישבע על איזה דבר פרטי שלא יאכלנו ואפי׳ היה גרגיר חרדל או שנשבע שלא יטעום וכן אם אסר דבר על עצמו בקונם ר״ל קונם עלי ככר זה ולא הזכיר לשון אכילה שיעורן בכל שהו למלקות ואפי׳ אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו שאין לנדרים וקונמות שיעור אלא שבשגגתן למעילה אם הודרו בלשון קרבן או הקדש ר״ל הקדש עלי ככר זה שבזה הוא שאמרו יש מעילה בקונמות שאם בקונם לבד כבר ידעת שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום אלא שאף הם לענין שיעור במשהו אבל אם הזכיר בהם לשון אכילה שיעורן בכזית ולמדת שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שהשבועה סתמה מזכיר בה לשון אכילה והנדר סתמו אין מזכיר בו לשון אכילה:
בד״ה ומאי ראית כו׳ ונראה לפרש ומה ראית פי׳ דטפי ה״ל לאוקמא כולה כר׳ ישמעאל ותהוי רישא דומיא כו׳ עכ״ל לכאורה נראה לפרש דבריהם דמש״ה פריך ומה ראית דלמאי דאוקמא כולה כר״ע לא הוי רישא דומיא דסיפא דהא רישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי אית לן לאוקמא כולה כר׳ ישמעאל דהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי כו׳ והא לא קשיא לן דנוקמה כולה כר״ע ורישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אוכל ולא אכל בקרבן ולא תקשי אר׳ יוחנן דאינו דומה דזו היא דעל שגגתה פטור אתא לחייב קרבן באוכל ולא אכל דהא פשיטא דחייב קרבן דהיינו להיטיב דקרא מיהו קשיא דאימא דלר׳ עקיבא נמי הכי פריך ומה ראית לאוקמא רישא למעט אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי הוה ליה לאוקמא רישא נמי דומיא דסיפא למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות ותקשי לר׳ יוחנן ויש ליישב בזה דלר״ע אין זה דומה ממש דרישא למעט ולפטור ממלקות קאתי באכלתי ולא אכלתי וסיפא לחייב קרבן באכלתי ולא אכלתי קאתי אבל כולה כר׳ ישמעאל הוי דומיא ממש דרישא לפטור מקרבן באכלתי ולא אכלתי וסיפא לפטור ממלקות אכלתי ולא אכלתי אך קשה במה שכתבו וזה הפי׳ נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר׳ יוחנן כו׳ דהא לתירוץ קמא נמי לאו מסברא בעלמא קפריך אלא מכח דומיא קפריך לאוקמא טפי כר׳ ישמעאל כדי להקשות לר׳ יוחנן ודו״ק:
אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו, המשנה הבאה אחריה: הנשבע שבועת שוא, כגון שנשבע שאבן היא זהב, ועוד, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ונדייק: הלשון ״זו היא״ למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא בא הדבר למעט] את ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, שאף היא מעין שבועת שוא, דלא לקי [שאינו לוקה] כלל!
The Gemara asks: Say the latter clause of the mishna (29a): Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true, like one says with regard to a stone column that it is made of gold. This is an oath taken in vain, for which one is liable to receive lashes if he takes the oath intentionally, and for which he is exempt if he takes it unwittingly. When the mishna says: This is an oath taken in vain, it is to exclude what? What, isn’t that phrase added to the mishna to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, teaching that he is not flogged?
הכל
(2) לָא זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקׇּרְבָּן אֲבָל אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי עַל שִׁגְגָתָהּ חַיָּיב קׇרְבָּן ור״ע וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.
The Gemara responds: No, the mishna adds: This is an oath, to teach that for violating the prohibition against taking an oath in vain unwittingly, one is exempt from bringing an offering; but one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, is liable to bring an offering for an unwitting violation. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for oaths referring to the past just like one is liable for oaths referring to the future.
The Gemara responds: No, the mishna adds: This is an oath, to teach that for violating the prohibition against taking an oath in vain unwittingly, one is exempt from bringing an offering; but one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, is liable to bring an offering for an unwitting violation. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for oaths referring to the past just like one is liable for oaths referring to the future.
זו היא דלא מייתי על שגגתה אלא הוא פטור, אבל הנשבע אכלתי ולא אכלתי בשגגה, חייב קרבן. ומה ראית1, מסתברא קאי בלהבא כול׳. פירוש, רישא קאי בלהבא דקתני שלא אוכלנה כול׳ דהוא להבא, ממעט שבועה שאוכל ולא אכל דהוא להבא, סיפא דקתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר כול׳ דהוא לשעבר, ממעט אכלתי ולא אכלתי דהוא לשעבר2.
1. כבכי״מ וכן גרסו התוספות (ד״ה ומה). לפנינו: ומאי שנא, וכ״ה ברש״י. ועי׳ בתוס׳ הנ״ל ובריטב״א.
2. רש״י פירש (לפי גירסתו) מאי שנא רישא שפירשנו שבא למעט אוכל ולא אכל ממלקות מסיפא שבא למעט אכלתי ולא אכלתי שחייב קרבן. ועל זה השיבו קאי בלהבא (ברישא) ממעט לשעבר בתמיהה. אבל לגירסת ר״ח ומה ראית הקשינו על שניהם מה ראית שרישא בא למעט אוכל ולא אוכל ממלקות וסיפא בא למעט אכלתי ולא אכלתי שחייב קרבן, ומשני מסתברא קאי להבא ממעט להבא קאי לשעבר ממעט לשעבר.
ור״ע היא דמחייב – קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע״ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני׳ קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא.
ודוחים: לא, אין מדובר לענין מלקות. אלא: זו היא שעל שגגתה פטור מקרבן, אבל ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ — על שגגתה חייב קרבן; ושיטת ר׳ עקיבא היא, שמחייב על שבועה לשעבר כלהבא.
The Gemara responds: No, the mishna adds: This is an oath, to teach that for violating the prohibition against taking an oath in vain unwittingly, one is exempt from bringing an offering; but one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, is liable to bring an offering for an unwitting violation. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for oaths referring to the past just like one is liable for oaths referring to the future.
הכל
(3) הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא כּוּלַּהּ ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוֹטֵי אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי מִקׇּרְבָּן אֶלָּא לְמַעוֹטֵי אוֹכַל וְלֹא אָכַל מִמַּלְקוֹת אֲבָל קׇרְבָּן מִיחַיַּיב.
The Gemara asks: But didn’t you say that the first clause of that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? How can the first clause follow Rabbi Yishmael’s opinion and the latter clause follow Rabbi Akiva’s conflicting opinion? The Gemara answers: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and the first clause does not serve to exclude one who took an oath saying: I ate, or: I did not eat, from the liability to bring an offering. Rather, it serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes. But he is still liable to bring an offering.
The Gemara asks: But didn’t you say that the first clause of that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? How can the first clause follow Rabbi Yishmael’s opinion and the latter clause follow Rabbi Akiva’s conflicting opinion? The Gemara answers: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and the first clause does not serve to exclude one who took an oath saying: I ate, or: I did not eat, from the liability to bring an offering. Rather, it serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes. But he is still liable to bring an offering.
אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות – והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי.
וחוזרים ומקשים: הא [הרי] אמרת ופירשת קודם כי רישא [תחילתה] של משנה זו כשיטת ר׳ ישמעאל היא; וכי רישא [תחילתה] כשיטת ר׳ ישמעאל וסיפא [וסופה] כר׳ עקיבא? אלא יש לפרש כי כולה שיטת ר׳ עקיבא היא, ורישא לאו למעוטי [ותחילתה לא באה למעט] (כמו שפירשנו קודם) ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ מקרבן, אלא למעוטי [למעט] מי שנשבע ״אוכל״ ולא אכל ממלקות, אבל בקרבן מיחייב [מתחייב] גם על כך.
The Gemara asks: But didn’t you say that the first clause of that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? How can the first clause follow Rabbi Yishmael’s opinion and the latter clause follow Rabbi Akiva’s conflicting opinion? The Gemara answers: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and the first clause does not serve to exclude one who took an oath saying: I ate, or: I did not eat, from the liability to bring an offering. Rather, it serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes. But he is still liable to bring an offering.
הכל
(4) וּמַאי שְׁנָא מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בִּלְהַבָּא מְמַעֵט לְהַבָּא קָאֵי בִּלְהַבָּא מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר.:
The Gemara asks: And what is different about this way of understanding the mishna that it is to be preferred? The Gemara answers: It stands to reason that when the mishna is addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the future, in accordance with the reading that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Does it makes sense that when addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the past, as the reading of the first clause in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael would have it? Therefore, the added sentence: This is an oath on an utterance, in the first clause, serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes; and the whole mishna can be understood as being in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that one is liable to bring an offering even for oaths relating to the past.
The Gemara asks: And what is different about this way of understanding the mishna that it is to be preferred? The Gemara answers: It stands to reason that when the mishna is addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the future, in accordance with the reading that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Does it makes sense that when addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the past, as the reading of the first clause in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael would have it? Therefore, the added sentence: This is an oath on an utterance, in the first clause, serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes; and the whole mishna can be understood as being in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that one is liable to bring an offering even for oaths relating to the past.
ומאי שנא – כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך.
ממעט לשעבר – בתמיה.
ומה ראית מסתברא כו׳ – פי׳ בקונט׳ דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר׳ ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי מקרבן וסיפא ממלקות א״נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר׳ ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר׳ יוחנן ומשני מסתברא כו׳ והוא הדין דה״מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר״ע דכולהו סתמי כוותיה.
ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה]? מדוע אתה מפרש את המשנה דווקא באופן זה? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] הדבר, שכאשר הוא קאי [עומד, עוסק] בשבועה להבא ממעט שבועה אחרת להבא, אבל אם קאי [עומד] בשבועה להבא ממעט שבועה לשעבר? ואם כן מסתבר לומר שהכל כשיטת ר׳ עקיבא וכמו שהסברנו, ש״זו היא״ שברישא ממעט ״לא אוכל״ ממלקות, ובסיפא שנשבע על העבר ממעט ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, לחייב על כך קרבן.
The Gemara asks: And what is different about this way of understanding the mishna that it is to be preferred? The Gemara answers: It stands to reason that when the mishna is addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the future, in accordance with the reading that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Does it makes sense that when addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the past, as the reading of the first clause in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael would have it? Therefore, the added sentence: This is an oath on an utterance, in the first clause, serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes; and the whole mishna can be understood as being in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that one is liable to bring an offering even for oaths relating to the past.
הכל
(5) שבועה שֶׁלֹּא אוכל וְאָכַל כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב כּוּ׳.: אִיבַּעְיָא לְהוּ ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כר״ש כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן ס״ל סְבִירָא לֵיהּ דִּמְחַיֵּיב בְּמַשֶּׁהוּ דְּתַנְיָא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת וְלֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן.
§ The mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable according to Rabbi Akiva. A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Akiva in the entire Torah, i.e., in general, hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who deems one liable for eating any amount of forbidden food? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: One who eats any amount of forbidden food is liable to receive lashes, and the Sages stated the measure of an olive-bulk only in the matter of determining liability to bring an offering.
§ The mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable according to Rabbi Akiva. A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Akiva in the entire Torah, i.e., in general, hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who deems one liable for eating any amount of forbidden food? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: One who eats any amount of forbidden food is liable to receive lashes, and the Sages stated the measure of an olive-bulk only in the matter of determining liability to bring an offering.
מתני׳. שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר׳ עקיבה. 1כר׳ שמעון סבירא ליה, דתני ר׳ שמעון, כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לקרבן. כלומר, האוכל מכל איסורין שבתורה, כגון חלב ודם וכיוצא בהן, אפילו אם אכל כל שהוא לוקה, אבל קרבן אינו חייב עד שיאכל כזית2.
1. צ״ל, איבעיא להו ר׳ עקיבה וכו׳.
2. ר״ח מפרש חייב מלקות בחייבי כריתות כגון חלב ודם. ולכאורה מוכח מכאן שאין המלקות עונש בידי אדם על החיוב כרת. וראה מש״כ במילואים להערה 9 בפירוש ר״ח מכות פרק ג.
איבעיא להו ר׳ עקיבא – דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא.
בכל התורה – בכל שאר איסורין נמי כר״ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא.
דתניא ר״ש אומר כל שהוא – בכל האיסורין.
למכות – בהתראה.
ולא אמרו בכזית – הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי׳ לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו.
מתני׳: שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא – חייב, דברי ר״ע. אמרו לו לר״ע: היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב – פירוש: שהרי כל איסורין שבתורה, האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית. וזה, כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה – נעשית עליו אסורה. וכיון שכן, אמאי מתחייב עליה בכל שהוא?
אמר להן: היכן מצינו דמדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן וכו׳.
איבעיא להו: ר״ע בכל התורה כולה כר״ש ס״ל, דתניא: ר״ש אומר: כל שהוא – למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. בדין הוא לאשמועינן בעלמא – כלומר: בכל איסורין שבתורה. והאי דקתני לענין שבועה שלא אוכל – להודיעך כוחן דרבנן, דאפי׳ בשבועה דאיכא למימר: הואיל ואילו פירש בשבועתו ואמר: שבועה שלא אוכל אפילו כל שהוא, מתחיי׳ בכל שהוא – בסתם נמי מתחייב בכל שהוא, קא משמע לן דאפי׳ הכי פטרי רבנן בסתם, ולא מחייבי אלא בכזית.
היכן מצינו באוכל כל שהוא כו׳ – ואע״ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה.
היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו׳ – הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא.
כרבי שמעון סבירא ליה – ר׳ יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (יומא עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף.
ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן – ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא.
לא אמרו כזית אלא לענין קרבן אע״ג דבמתני׳ דלעיל בחיוב קרבן נחלקו כבר פי׳ רש״י ז״ל דשאני הכא שעל ביטוי שפתיו חייבו הכתוב קרבן ואם אתה אומר דבעלמא חייבו מלקות על אכילת כל שהוא הא למדת דלא תאכל ישנו בכל שהוא וא״כ הרי בטוי זה דבריו. ובדין הוא דבעי איפלוגי פי׳ בדין הוא דבעי תנא למתני פלוגתייהו בעלמא אלא דתניא הכא להודיעך כחן דרבנן (ודוקא בדעביד מיניה בנין אב דמוקים לה לטעם כעיקר וכדאיתא בדוכתא. ואי ס״ד בעלמא כר״ש ס״ל למ״ל צירוף בכל איסורין שבתורה ולהכי פרכינן מהא ולא פרכינן ממתני׳ דאשכחן לר״ע דקתני דאיסורי נזיר בכזית:) {הג״ה דברי הספר מוטעים וחסרים כנרא׳ למעיין ונראה להגיה דתחל׳ המאמר ואי ס״ל בעלמא כו׳ בכל איסורין שבתורה ודוקא בדיעבד עיני׳ בנין אב כדמוקי לי׳ לטעם כעיקר וכדאי׳ בדוכת׳ ולהכי פרכי׳ מהא ולא פרכי׳ ממתני׳ כו׳ כצ״ל וכוונתו ליישב קושית הפוס׳ כאן דלמא שא״ה דגלי קרא עשרת וכל משרת כו׳ (היינו לגי׳ קצת ספרים דיליף מוכל משרת כמבואר בתוס׳ דנזיר שם) וע״ז ישב לקו׳ הש״ס עיקר׳ מהא דהוי יליף ר״ע מכאן לכל איסורין שבתורה וכמבואר בפסחים ונזיר וה״נ לר״ע דמוקי קרא להמ״לא משום דיליף ס״כע מג״ע הוי יליף מיניה בעלמא אי לאו משום דהוי נזי׳ וחטא׳ ג״כ הבכ״א כמבואר בפסחים ונזיר אבל עכ״פ נשמ׳ מזה לר״ע דגם בעלמא בעי׳ צירוף ולר״ש למ״ל צירוף בשאר איסורין וע״ז כתב ובהכי מיושב הא דלא פריך מהא דלר״ע איסורי נזיר בכזי׳ וכמבוא׳ בש״ס דפסחי׳ ונזיר דלר״ע מכל אשר יעשה כו׳ אתי לאיסורי נזיר שמצטרפין ואתא לאפוקי ממשנ׳ ראשונ׳ שם א״ו משום דמנזיר ל״ק דגלי קרא אבל הא דמשמע מהכא דגם בעלמא בעינן צירוף קשה אי כר״ש ס״ל למ״ל צירוף בעלמא: עכ״ה}
בכולל דברים המותרים יש לפ׳ שכוללם בשבועתו בפי׳ אבל מסתמא אין דעתו אלא על דברים המותרים וכן נראה מדקדוק לשון בכולל אבל רש״י ז״ל מפ׳ דסתם לא אוכל היינו בין דברים המותרים בין דברים האסורים כיון דלא פריש. ור״ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור פי׳ איכא מ״ד דר״ל לטעמיה דאמר דחצי שיעור מותר מן התורה אבל ר״י לא אוקמה בהכי דלדידיה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה אע״ג דלית ליה מלקות מושבע ועומד מה״ס קרינא ביה ועוד נפרש בזה יותר בס״ד.
גמרא. שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב. לכאורה חלוקים ר״ע וחכמים באומדן דעת הנשבע, שלר״ע נתכוין לאסור עצמו באכילת כל שהוא ואילו לחכמים נתכוין לאסור עצמו דוקא בכשיעור כזית, כך פירשו התוס׳ (בד״ה היכן מצינו באוכל כ״ש כו׳ ובד״ה היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו׳ וכן משמע מפירש״י, כא:, ד״ה קמ״ל). אך לפי״ז תקשה הפלוגתא דר״ע וחכמים שהיה לנו לשאול את הנשבע למה התכוון. גם היינו צריכים לחלק בין ת״ח לע״ה שכן ע״ה פשיטא שאינו יודע מאומה מדיני שיעורי אכילה דכזית וכדומה. תו קשה כי מהטענות של ר״ע וחכמים היכן מצינו כו׳ אינו משתמע שחלוקים רק באומדן הדעת של הנשבע אלא שמחלוקתם בעצם הדין של כזית בשבועה.
העלינו בשיעורים לעיל (כ ב, בענין אזהרות שבועה ובתוס׳ (שם) ד״ה דכי לא נדר ובענין התראת ספק אות ב׳ ס״ק ג׳) חקירה בדין שבועה להבא - האם יסוד איסורה שלא לשקר בשבועה או שהיא מהווה חלות איסור מעשה כשאר איסורי תורה. עפי״ז מתפרשת המחלו׳ בין החכמים לבין ר״ע: החכמים סוברים שהנשבע שלא יאכל נאסר בחלות איסור אכילה כשאר איסורי אכילה שבתורה ולכן משערים בכזית. וכן כתב הר״י מגא״ש (כא ב, ד״ה מתני׳) וז״ל וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא עכ״ל, מפורש אליביה שסברת החכמים שמאחר שחל איסור אכילה השיעור דשבועה הוא בכזית כבשאר איסורי אכילה שבתורה. ר״ע, לעומת זה, מחזיק בדיעה שחלות האיסור היא שלא לשקר בשבועה ואינה איסור אכילה, ובאיסור שבועה בעלמא ליכא דין שיעור כזית. בכך מבוארת טענת ר״ע: ״היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו׳ ״, כלומר שבועה מהוה דין איסור שלא לשקר בדבור ולא דין איסור אכילה ולכן אין בה שיעור כזית. וכן נראה כוונת רש״י שכתב (יט:) ד״ה מדבר ומביא קרבן, וז״ל בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא עכ״ל, ר״ל, שאין כאן דין איסור של אכילה אלא איסור ביטול דיבורו ושקר ועקב כך אין השיעור בכזית.
א שנינו במשנה: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל כל שהוא — חייב, כדברי ר׳ עקיבא. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר׳ עקיבא בכל התורה כולה כדעת ר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שמחייב על אכילת כל האיסורים גם בשיעור משהו, דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: על אכילת כל שיעור שהוא מאיסורי אכילה הרי הוא נידון למכות, ולא אמרו שיעור כזית אלא לענין חיוב קרבן, שאם הוא איסור אכילה שחייבים עליו קרבן אינו מביא קרבן אלא כשאכל כזית.
§ The mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable according to Rabbi Akiva. A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Akiva in the entire Torah, i.e., in general, hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who deems one liable for eating any amount of forbidden food? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: One who eats any amount of forbidden food is liable to receive lashes, and the Sages stated the measure of an olive-bulk only in the matter of determining liability to bring an offering.
הכל
(6) וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי אִיפְּלוֹגֵי בְּעָלְמָא וְהַאי דְּקָא מִיפַּלְגִי הָכָא לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן דְּאַף ע״ג עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב סְתָם נָמֵי חַיָּיב קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָטְרִי.
And if in fact Rabbi Akiva agrees with the opinion of Rabbi Shimon, then by right, the mishna should have taught that Rabbi Akiva and the Rabbis disagree in general. And the reason that it states only here that they disagree is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis. The Rabbis hold that even though it is possible to say that since one who eats less than an olive-bulk after taking an oath in which he specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable, as that is included in his oath not to eat, that reasoning is not accepted. The mishna therefore states the dispute in the context of an oath that he will not eat in order to teach us that, according to the Rabbis, as long as he did not specify that his oath includes any amount, he is exempt from receiving lashes.
And if in fact Rabbi Akiva agrees with the opinion of Rabbi Shimon, then by right, the mishna should have taught that Rabbi Akiva and the Rabbis disagree in general. And the reason that it states only here that they disagree is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis. The Rabbis hold that even though it is possible to say that since one who eats less than an olive-bulk after taking an oath in which he specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable, as that is included in his oath not to eat, that reasoning is not accepted. The mishna therefore states the dispute in the context of an oath that he will not eat in order to teach us that, according to the Rabbis, as long as he did not specify that his oath includes any amount, he is exempt from receiving lashes.
ובדין הוא דליפלגו בעלמא – בשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר״ש ורבנן.
והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנן – דאף ע״ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו.
סתם נמי חייב – שיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו.
קמ״ל דפטרי – דקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה.
ברם כבר ביארנו (עיין (כ:) בשיטת הרמב״ם באזהרות השבועות) שמהלכות הרמב״ם עולה שעיקר דין השבועה להבא איסור לא לשקר, ולדידיה עדיין עלינו להתבונן במחלו׳ בין ר״ע והחכמים, שיוצא איפוא לפי הדרך הראשונה שיש סתירה ברמב״ם - שכן קובע שיעור השבועה בכזית כחכמים ומשמע שאיסור אכילה היא ומאידך סובר שחלות האיסור היא לא לשקר.
ובאמת בדין הוא (ראוי היה) דבעי איפלוגי בעלמא [שהיו צריכים חכמים ור׳ עקיבא לחלוק בכלל], בכל איסורי תורה. והאי דקא מיפלגי הכא [וזה שהם חלוקים כאן] דווקא בענין שבועה, הרי זה להודיעך כוחן דרבנן [של חכמים], דאף על גב דאיכא למימר [שאף על פי שיש מקום לומר]: הואיל ואם היה מפרש בשבועתו שהוא אוסר על עצמו במשהו היה חייב על כך, לכן הנשבע סתם נמי [גם כן] יהיה חייב אם אכל משהו, קא משמע לן דפטרי [משמיע לנו שבכל זאת הם פוטרים].
And if in fact Rabbi Akiva agrees with the opinion of Rabbi Shimon, then by right, the mishna should have taught that Rabbi Akiva and the Rabbis disagree in general. And the reason that it states only here that they disagree is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis. The Rabbis hold that even though it is possible to say that since one who eats less than an olive-bulk after taking an oath in which he specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable, as that is included in his oath not to eat, that reasoning is not accepted. The mishna therefore states the dispute in the context of an oath that he will not eat in order to teach us that, according to the Rabbis, as long as he did not specify that his oath includes any amount, he is exempt from receiving lashes.
הכל
(7) אוֹ דִלְמָא בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב סְתָם נָמֵי חַיָּיב.
The Gemara presents the other side of the dilemma: Or perhaps, in general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis that one must consume at least an olive-bulk in order to be liable for a prohibition that involves eating. And here, with regard to an oath that one will not eat, this is the reason he disagrees: Since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable.
The Gemara presents the other side of the dilemma: Or perhaps, in general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis that one must consume at least an olive-bulk in order to be liable for a prohibition that involves eating. And here, with regard to an oath that one will not eat, this is the reason he disagrees: Since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable.
או דילמא בעלמא פטור בכל שהוא, דלא מחייב אלא עד דאיכא כזית. והיינו טעמא דמחייב שבועה במשהו, משום דקסבר: הואיל וקמפרש בשבועה כל שהוא חייב – סתם נמי חייב בכל שהוא.
זו היא אפשרות אחת, ויש צד אחר: או דלמא בעלמא כרבנן סבירא ליה [או שמא בכלל כדעת חכמים סבור הוא ר׳ עקיבא], שבכל איסורי תורה השיעור הוא כזית, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם], הואיל ואם היה מפרש שאוסר על עצמו כלשהו, היה חייב — אם נשבע סתם נמי [גם כן] חייב?
The Gemara presents the other side of the dilemma: Or perhaps, in general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis that one must consume at least an olive-bulk in order to be liable for a prohibition that involves eating. And here, with regard to an oath that one will not eat, this is the reason he disagrees: Since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable.
הכל
(8) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּאָמְרוּ לוֹ לר״ע לְרַבִּי עֲקִיבָא הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא חַיָּיב שֶׁזֶּה חַיָּיב וְאִם אִיתָא לֵימָא לְהוּ אֲנָא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כר״ש כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי.
Come and hear that which the Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara explains why this is relevant: If it is so that according to Rabbi Akiva one is always liable for eating any amount, let him say to them: In the entire Torah I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
Come and hear that which the Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara explains why this is relevant: If it is so that according to Rabbi Akiva one is always liable for eating any amount, let him say to them: In the entire Torah I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
ואתינן למיפשטה מיהא דתני, אמרו לר׳ עקיבה היכן מצינו באוכל {כל שהוא} שהוא חייב כול׳. ודחינן, ר׳ עקיבה לדבריהן דרבנן קאמר להו, לדידי בעלמא1 כר׳ שמעון סבירא לי,
1. לפנינו: בכל התורה.
ת״ש: אמרו לר״ע: היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב, שזה חייב. ואם איתא, לימא להו: אנא נמי בכל התורה כולה הכי סבירא לי.
ומהדרינן: לדברי דרבנן הוא דקאמר: לדידי – בכל התורה כולה כר״ש סבירא ליה, דמחייב מלקות בכל שהוא. אלא לדידכו – דסבריתו דבכל התורה כולה לא מחייב מלקות אלא בכזית – אודו לי מיהת דלענין שבועה מחייב, ואפילו בכל שהוא. ומשום דהואיל ומפרש כל שהוא חייב, סתם נמי חייב. ואמרי ליה רבנן: לאו, משום דלית להו הואיל.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמרו לו לר׳ עקיבא: היכן מצינו (מצאנו) באוכל כל שהוא חייב, שזה חייב? ואם איתא [אכן] ר׳ עקיבא סבור שכל האיסורים במשהו, לימא להו [שיאמר להם]: אנא [אני] בכל התורה כולה כדעת ר׳ שמעון סבירא לי [סבור אני], שחייב בכלל על כל שהוא!
Come and hear that which the Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara explains why this is relevant: If it is so that according to Rabbi Akiva one is always liable for eating any amount, let him say to them: In the entire Torah I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
הכל
(9) לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ לְדִידִי בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כר״ש כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי לְדִידְכוּ אוֹדוֹ לִי מִיהָא הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב סְתָם נָמֵי חַיָּיב וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לָא.
The Gemara answers: The fact that Rabbi Akiva did not answer the Rabbis in that way does not necessarily indicate that he does not agree with Rabbi Shimon in general. Perhaps he is speaking to the Rabbis in accordance with their own statement, and this is how he would respond to their question: As far as my opinion is concerned, in the entire Torah I hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that one is liable for all prohibitions involving eating when one eats any amount. According to you, admit to me at least that since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable. And the Rabbis said to him: No, we will not admit that.
The Gemara answers: The fact that Rabbi Akiva did not answer the Rabbis in that way does not necessarily indicate that he does not agree with Rabbi Shimon in general. Perhaps he is speaking to the Rabbis in accordance with their own statement, and this is how he would respond to their question: As far as my opinion is concerned, in the entire Torah I hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that one is liable for all prohibitions involving eating when one eats any amount. According to you, admit to me at least that since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable. And the Rabbis said to him: No, we will not admit that.
אלא לדידכו אודו לי מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהו חייב סתמא נמי חייב בכל שהו, ואמרו ליה רבנן, לא. ופשטנה מדתני ר׳ עקיבה נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית, חייב. פירוש, אם יש יין בלוע בפת שאכל שיעור כזית1, חייב. ש״מ מדבעי צירוף כזית, לית ליה לר׳ עקיבה כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כול׳, ואסיקנא, אלא לאו ש״מ ר׳ עקיבה בעלמא כרבנן סבירא ליה דלא מחייבי ליה אפילו מלקות אלא בכזית, ש״מ.
1. וכן כתב ר״י מיגש: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה באותה פת מן היין כדי לצרף כזית חייב. וכן פירש במאירי. אבל רש״י פירש דלר׳ עקיבה היתר מצטרף לאיסור וכדאמרינן בפסחים מד,ב. דאמרינן שם הי ר״ע, אילימא רבי עקיבא דמתניתין, דתנן רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כדי כזית חייב, וממאי דמפת ומיין דילמא מיין לחודיה. וכי תימא מיין לחודיה מאי למימרא, הא קא משמע לן דאף על גב דתערובת. אלא רבי עקיבא דברייתא, דתניא רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב. אולם במאירי שם פירש דגם למסקנה צריך לפרש את דברי ר׳ עקיבה במשנה משום תערובת, ורק דבריו בברייתא הם משום דהיתר מצטרף לאיסור. עיין שם. וכיון שהביאו כאן בגמרא את המשנה פירשו המאירי (וכן ר״ח ור״י מיגש) משום תערובת.
אודו לי מיהת כו׳ – דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש.
ומשיבים: מכאן אין הוכחה, שאפשר לומר כי לדבריהם ולשיטתם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם]. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] בכל התורה כולה כר׳ שמעון סבירא לי [סבור אני], ואין דין זה יוצא מן הכלל. אבל גם לדידכו [לשיטתכם] שאתם אומרים שחייבים בכל מקום רק בכזית — אודו [הודו] לי מיהא [על כל פנים] בענין שבועה, הואיל ומפרש חייב, סתם נמי [גם כן] חייב. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: לא. ואם כן, אין להוכיח מכאן.
The Gemara answers: The fact that Rabbi Akiva did not answer the Rabbis in that way does not necessarily indicate that he does not agree with Rabbi Shimon in general. Perhaps he is speaking to the Rabbis in accordance with their own statement, and this is how he would respond to their question: As far as my opinion is concerned, in the entire Torah I hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that one is liable for all prohibitions involving eating when one eats any amount. According to you, admit to me at least that since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable. And the Rabbis said to him: No, we will not admit that.
הכל
(10) תָּא שְׁמַע ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אנָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת חַיָּיב וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כר״ש כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ לְמָה לִי לְצָרֵף.
The Gemara presents another attempt to resolve the dilemma. Come and hear a mishna (Nazir 34b): Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate it, and the two together contain enough to combine to an olive-bulk, is liable, even though there is less than the minimal measure of wine. And if it should enter your mind that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, then why do I need the wine and bread to combine to the measure of an olive-bulk? Consumption of any amount of wine should be sufficient for him to be liable.
The Gemara presents another attempt to resolve the dilemma. Come and hear a mishna (Nazir 34b): Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate it, and the two together contain enough to combine to an olive-bulk, is liable, even though there is less than the minimal measure of wine. And if it should enter your mind that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, then why do I need the wine and bread to combine to the measure of an olive-bulk? Consumption of any amount of wine should be sufficient for him to be liable.
ויש בו כדי לצרף כזית – בין פת ויין.
חייב – דהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים (דף מג:).
ת״ש: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה באותה פת מן היין כדי לצרף כזית – חייב – כלומר: חייב מלקות. ואי ס״ד בכל איסורין שבתורה כר״ש ס״ל, דלא בעי כזית – למה לי צירוף, בלא צירוף כזית נמי הא אמרת דמחייב מלקות ואפי׳ בכל שהוא.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה במסכת נזיר, ר׳ עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף מן היין והלחם יחד לכזית — חייב. ואי סלקא דעתך בעלמא [ואם עולה על דעתך שבכלל] כר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן למה לי לצרף? על שתיית יין כל שהוא יתחייב!
The Gemara presents another attempt to resolve the dilemma. Come and hear a mishna (Nazir 34b): Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate it, and the two together contain enough to combine to an olive-bulk, is liable, even though there is less than the minimal measure of wine. And if it should enter your mind that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, then why do I need the wine and bread to combine to the measure of an olive-bulk? Consumption of any amount of wine should be sufficient for him to be liable.
הכל
(11) וְעוֹד תְּנַן שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חַיָּיב ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר וְהָוֵינַן בַּהּ אַמַּאי חַיָּיב מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא רַב וּשְׁמוּאֵל ור׳ וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.
And additionally, we learned in a mishna (22b): If one says: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses, or animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals, he is liable; and Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for breaking his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to render a matter forbidden that is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan both, i.e., all, say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
And additionally, we learned in a mishna (22b): If one says: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses, or animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals, he is liable; and Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for breaking his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to render a matter forbidden that is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan both, i.e., all, say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
חייב – קרבן שבועה.
ור״ש פוטר – שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן.
בכולל דברים המותרין – כו׳. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור״ש לית ליה איסור חל על איסור אפי׳ ע״י כולל.
ועוד תנן: שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים – חייב, ר״ש פוטר.
והוינן בה: לת״ק אמאי חייב, והא מושבע מהר סיני הוא – שלא יאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים – פירוש: וקיימא לן דאין שבועה חלה על שבועה, כדקתני מתני׳ בהדיא: שבוע׳ שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה, ואכל – אינו חייב אלא אחת.
רב ושמואל ורבי יוחנן: בכולל דברים המותרי׳ עם דברים האסורים – דמגו דחיילא שבועה אדברי׳ המותרים, דהיינו איסור כולל.
ועוד תנן [שנינו במשנה להלן], אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — הרי זה חייב, ור׳ שמעון פוטר. והוינן [והיינו מתעסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב על השבועה? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא, שלא יאכל איסורים, ואין שבועה חלה על שבועה! ובתשובה לכך, רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כאן הרי מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין כלומר, כאשר אמר ״שבועה שלא אוכל״, יש בכלל זה גם דברים מותרים שחלה עליהם שבועה, ומתוך כך גם הדברים האסורים באכילה חל עליהם איסור שבועה.
And additionally, we learned in a mishna (22b): If one says: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses, or animals with a wound that will cause them to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals, he is liable; and Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for breaking his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to render a matter forbidden that is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan both, i.e., all, say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.
הכל
(12) ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן אִי בִּסְתָם וְאַלִּיבָּא דר׳ דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating forbidden food as the result of an oath only if it is both an oath where he specifies that it includes a half-measure, in this case, less than an olive-bulk, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating forbidden food as the result of an oath only if it is both an oath where he specifies that it includes a half-measure, in this case, less than an olive-bulk, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
וריש לקיש אמר – טעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן.
אי אתה מוצא – שיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו.
אי בסתם – מצית מוקמת לה אליבא דר״ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא.
ור״ל אמר: אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן – דפליגי עלה דר׳ עקיבא, דסבירא שהנשבע סתם אינו מתחייב אלא על שיעור גמור, דהיינו כזית. הלכך אי אתה מוצא שתחול שבוע׳ על נבלות אלא כשישבע על פחות מכזית. שאילו על שבועה שלו אינו מחייב, וגם משום נבלות וטרפות אלא על שיעור גמור שהוא כזית. ועכשו כשנשבע על פחות מכזית – חלה שבועתו, שהרי לא היה מושבע ועומד עליו מהר סיני. או בסתם ואליבא דר״ע, דאמר: אדם אוסר נפשו בכל שהוא – כלומר: ואף עפ״י שנשבע סתם, אמרינן לדעתיה שאוסר על עצמו ואפילו בפחות מכשיעור. דאי משום נבלות וטרפות – לא הוה מחייב אלא על שיעור גמור.
ואילו ריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא דבר זה, שיתחייב על אכילת איסור משום השבועה, אלא אי [או] במפרש שהוא אוסר על עצמו בשבועה חצי שיעור (פחות מכזית) שעליו אינו מושבע מהר סיני, ואליבא דרבנן [ולפי שיטת חכמים], שבנשבע בסתם נאסר רק בשיעור כזית, אי [או] אף בנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא.
And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating forbidden food as the result of an oath only if it is both an oath where he specifies that it includes a half-measure, in this case, less than an olive-bulk, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.
הכל
(13) וְאִי ס״ד סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כר׳ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ שְׁמַע מִינַּהּ.:
And if it enters your mind that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, this is difficult, as one who consumes any amount is also already under oath from Mount Sinai. Why should the oath take effect according to Reish Lakish? Rather, must one not conclude from it: In general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis, and it is only with regard to unspecified oaths that he deems one liable for eating any amount? The Gemara affirms: Conclude from it that Rabbi Akiva holds like the Rabbis.
And if it enters your mind that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, this is difficult, as one who consumes any amount is also already under oath from Mount Sinai. Why should the oath take effect according to Reish Lakish? Rather, must one not conclude from it: In general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis, and it is only with regard to unspecified oaths that he deems one liable for eating any amount? The Gemara affirms: Conclude from it that Rabbi Akiva holds like the Rabbis.
ואי ס״ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוף – תימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ׳ ג׳ מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי״ל דאי סבירא ליה כר״ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי.
ואי ס״ד כר״ש ס״ל כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא. ואף על גב דר״ל הוא דמוקי לה בהכין ודלא כרב ושמואל ור׳ יוחנן בהא דשמעינן מר״ל דר״ע לית ליה בעלמא כר״ש לא פליגי עליה, אלא או משום דבעי לאוקומי מתניתין כר״ע כדאמרינן עלה לקמן, וא״נ משום דס״ל דחצי שיעור דאורייתא ואף במפרש, וא״נ בסתם לר״ע לא חיילא שבועה עלה משום דמושבע מהר סיני הוא.
ומעתה, לענייננו: ואי סלקא דעתך בעלמא [ואם עולה על דעתך שבכלל] ר׳ עקיבא כר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן כיצד אמר כך ריש לקיש? הרי לשיטת ר׳ שמעון כל שהוא נמי [גם כן] מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומדוע תחול השבועה? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] על שיטת ר׳ עקיבא שבעלמא כרבנן סבירא ליה [בכלל, בכל התורה כולה, כדברי חכמים סבור הוא] שכל האיסורים בכזית, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
And if it enters your mind that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, this is difficult, as one who consumes any amount is also already under oath from Mount Sinai. Why should the oath take effect according to Reish Lakish? Rather, must one not conclude from it: In general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis, and it is only with regard to unspecified oaths that he deems one liable for eating any amount? The Gemara affirms: Conclude from it that Rabbi Akiva holds like the Rabbis.
הכל
(14) אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא הֵיכָן מָצִינוּ כּוּ׳.: וְלָא וַהֲרֵי נְמָלָה בבְּרִיָּה שָׁאנֵי.
§ The mishna teaches: The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara asks: And do we not? But isn’t one who eats an ant liable, despite the fact that it is smaller than an olive-bulk? The Gemara answers: A whole entity is different, since it has significance.
§ The mishna teaches: The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara asks: And do we not? But isn’t one who eats an ant liable, despite the fact that it is smaller than an olive-bulk? The Gemara answers: A whole entity is different, since it has significance.
פיס׳. אמרו לו לר׳ עקיבה, היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב1, שזה חייב. ואקשינן, ולא, והרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ2. ודחינן, בריה שאני. כלומר, נמלה ברייה שלימה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב.
1. וכ״ה בר״י מיגש. לפנינו: שהוא חייב. ובכתי״מ: חייב.
2. ויקרא יא, מא. וראה פירוש ר״ח פסחים כד,א ומכות טז,ב. ועירובין כח,א (מהד׳ לב שמח).
והרי נמלה – וכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס׳ מכות (דף יג.) אמר ר״ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה.
אמרו לו לר״ע: היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב וכו׳.
ואקשינן: ולא, והרי אוכל נמלה שהוא חייב, ואעפ״י שאין בה כזית.
ופריק: בריה שאני – שכיון שהוא בריה ואסרה רחמנא – מיחייב עלה, ואף על פי דלית בה כזית.
והא דנשבע בפירוש על פחות מכזית שהוא חייב.
ופרקינן: סתם מדמפרש לא גמרינן.
ב שנינו במשנה, אמרו לו לר׳ עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב? ותוהים: ולא מצאנו דבר כזה? והרי נמלה, האוכל אותה חייב, למרות שאין בה כזית! ומשיבים: בריה שאני [שונה], שכיון שהיא בריה שלימה — חשובה היא לעצמה.
§ The mishna teaches: The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara asks: And do we not? But isn’t one who eats an ant liable, despite the fact that it is smaller than an olive-bulk? The Gemara answers: A whole entity is different, since it has significance.
הכל
(15) וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ גהָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.
The Gemara asks: But isn’t one who eats less than an olive-bulk of consecrated food liable? The Gemara answers: In order to be liable for eating consecrated food, we require a different measure, an amount worth one peruta. One is not liable for eating an amount worth less than that.
The Gemara asks: But isn’t one who eats less than an olive-bulk of consecrated food liable? The Gemara answers: In order to be liable for eating consecrated food, we require a different measure, an amount worth one peruta. One is not liable for eating an amount worth less than that.
ונראה ליישב ע״פ עיון בשיעור הכזית - האם השיעור הוא דוקא באיסור אכילה או דלמא במעשה אכילה.א והנה שיעור הכזית חל גם במצוות אכילה כמו במצה ומרור ומשמע שהוא דין במעשה אכילה. לעומת זה בנוגע לאכילת קדשים הדין הוא שמנחות ולחה״פ מתחלקים לאנשי המשמר אפי׳ כשכל כהן וכהן מקבל ואוכל פחות מכזית (עיין יומא (לט.) ובמנ״ח מצוה ק״ב ומצוה קל״ד). ותמה בעל המנ״ח (במצוה קל״ד) היאך מקיימים הכהנים מצות אכילת קדשים בפחות מכזית. והשיב הבית הלוי (בח״ג סימן נ״א אות ג׳ - ד׳)ב שעיקר מצות אכילת קדשים אינה מצות אכילה הגברא אלא מצות אכילת החפצא, כלומר, שמצוה שהחפצא של הקרבן יאכל, ולכן אם נאכל כזית מהקרבן הרי יש אכילה בנוגע לחפצא, והמצוה איפוא מתקיימת. משום כך יכול כל כהן וכהן לאכל פחות מכזית, כי כל האכילות מצטרפות לכזית בנוגע לחפצא של הקרבן. ביאור זה מתקבל אם יש דין מעשה אכילה בפחות מכזית ובכך מעשי אכילות הרבה כל שהם מצטרפים לכזית אכילה בנוגע לחפצא של קרבן. ברם אם אכילת פחות מכזית לא שמה מעשה אכילה איך יצטרפו לשיעור כזית. גם פסק הרמב״ם (בפ״א מהל׳ חו״מ הל״ז) שהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא אסור מן התורה שנא׳ לא יאכל, מורה על כך שיש דין אכילה פחותה מכזית. (אך יש לדחות שגזה״כ באיסור חמץ דוקא ואינה נוגעת לדינים אחרים, ועיין להלן באות ג׳)
לאור זה ניתן להסביר מחלוקת ר״ע והחכמים אף שדין איסור השבועה הוא לא לשקר ואינו דין איסור אכילה, עכ״ז הנשבע שלא יאכל משקר דוקא ע״י מעשה אכילה. לדעת ר״ע יש מעשה אכילה בכל שהוא, ולכן הנשבע שלא יאכל אסור לאכול כ״ש. ואילו החכמים סוברים שאין מעשה אכילה בפחות מכזית ולפיכך גם שבועה שלא יאכל אסורה רק אכילת כזית כי אכילת פחות מכזית אינה מעשה אכילה כלל.
א. עיין במל״מ (פ״א מהל׳ חו״מ הל״ז).
ב. ועיי״ע בחת״ס או״ח סי׳ ק״מ ובנוב״י דורש לציון סוף דרוש א׳.
ומקשים: והרי אוכל הקדש חייב על אכילתו אפילו אין בו שיעור כזית! ומשיבים: הא בעינן [הרי צריכים אנו] שיהיה ההקדש שנהנה ממנו שוה פרוטה ולא פחות, ואם כן אף הוא יש לו שיעור ואינו נאסר בכל שהוא.
The Gemara asks: But isn’t one who eats less than an olive-bulk of consecrated food liable? The Gemara answers: In order to be liable for eating consecrated food, we require a different measure, an amount worth one peruta. One is not liable for eating an amount worth less than that.
הכל
(16) וַהֲרֵי מְפָרֵשׁ מְפָרֵשׁ נָמֵי כִּבְרִיָּה דָּמֵי.
The Gemara asks: But isn’t one who specifies in his oath that he is prohibited from eating any amount liable for doing so? The Gemara answers: One who specifies that eating any amount is prohibited is indeed comparable to one who eats a whole entity, since he has granted it significance.
The Gemara asks: But isn’t one who specifies in his oath that he is prohibited from eating any amount liable for doing so? The Gemara answers: One who specifies that eating any amount is prohibited is indeed comparable to one who eats a whole entity, since he has granted it significance.
והרי מפורש. כלומר, הנשבע בפירוש לוכל1 פחות מכזית שחייב2. ודחינן, מפרש נמי כי בריה דמי, דבריה מאי טעמא, דהיא חשובה, האי נמי אע״ג דהוא פחות מכשיעור, כיון דפריש אחשביה.
1. נראה דט״ס, וצ״ל: שלא לוכל.
2. וכן כתב רש״י דמפרש היינו שנשבע להדיא שלא אוכל כל שהוא. אבל הרמב״ם (פ״ד משבועות ה״א) כתב: ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה דבר שנשבע עליו זרע חרדל או פחות ממנו, ע״כ. וכתב הכסף משנה שכן פירש הרמב״ם את דברי הגמרא ׳במפרש׳. והוא מתאים לפירוש הר״י מיגש דהיינו טעמא דבריה, שכיון שהיא בריה ואסרה רחמנא מחייב עלה ואפילו לית בה כזית. וכך צריך לפרש גם מה שכתב הרמב״ם בפרק א מהל׳ נדרים הל׳ ה דקונם כמפרש כל שהוא, ואין הטעם שכיון שלא הזכיר אכילה אסור בכל שהוא אלא משום שאיסור קונם הוא על החפצא והוא דומה למפרש איסור שבועה על כל שהוא, שהאיסור הוא אכילת החפצא. וכן כתבו התוספות בחולין צו,א (ד״ה מאי טעמא) דהטעם בבריה הוא שמפני שפירשה התורה שהיא אסורה, הוה כאילו פירשה בין גדול ובין קטן, וכמו שאמרו בגמרא כאן דמפרש כבריה, ע״ש. (באיסור והיתר שער כה פרק ב כתב שלפי דברי התוספות הטעם שבריה אינו בטל ברוב הוא משום דלוקין עליו בכל שהוא חשוב ואינו בטל). וכך צריך לפרש מה שאמרו בגמרא להלן דבקונמות חייב בכל שהוא, וגירסת ר״ח ור״י מיגש דקונמות כבריה (ורש״י הגיה קונמות כמפרש), ובקונמות אין הטעם מפני שהוא כאילו פירש אפילו קטן, אלא כיון שהוא איסור חפצא האיסור הוא אכילת הקונם ואין האיסור המעשה אכילה שלו.
ואפשר דאין שיעור כזית שיעור במעשה אכילה דבפחות מכזית לאו שמיה אכילה אלא שיעור הנאה שיש לאוכל מהאיסור, ואין די בפחות מכזית לחייבו על מה שאכל מהאיסור. ומטעם זה חייבים על בריה אפילו אין בו כזית, כי שאני בריה שאכילת הבריה הוא האיסור ולא קיום אכילה של הגברא מהמאכל האסור, וקונמות כבריה. ובשבועה נחלקו חכמים ור׳ עקיבה, וצריך לומר דלרבנן גם בשבועה העבירה של השבועה היא ביטול השבועה שקיבל על עצמו לא לאכול ואכל, וקיום האכילה אצל הגברא זהו העבירה על השבועה. ומטעם זה כתב הרמב״ם שגם פחות מכשיעור אסור משום חצי שיעור כשאר איסורים בעלמא, אבל אילו היה הטעם שלא אסר על עצמו רק מעשה אכילה של כזית לא היה שייך בו איסור חצי שיעור. כך נראה גם מדברי הרמב״ן להלן שפירש את קושיית הגמרא דאי במפרש אכילה משתי ככרות עלי אמאי מצטרפין, דלא הקשו בגמרא רק לפי מאי דמוקים לה לברייתא באמר אכילה משתיהן עלי, אבל לפי דעת המקשה שהברייתא מדברת בקונם סתם שאינו לוקה אלא בכזית שפיר אמרה הברייתא דמצטרפין משום שיש איסור גם על פחות מכזית (אף שאינו לוקה אלא על כזית משום דלא מחית אינש לאסור עצמו בפחות מכדי אכילה), אבל אם חייבים על קונמות גם בכל שהוא אלא שהברייתא איירי כשהזכיר אכילה, אם כן אין בפחות מכזית איסור כלל. ומשום דלמאן דאמר שאין חייבים בקונם על פחות מכזית ע״כ דגם בקונם החיוב הוא על מה שהגברא אכל כשאר איסורים וזהו ביטולו של הקונם, אבל האיסור עצמו הוא כמו כל חצי שיעור. סברא דומה לזה כתב הש״ך בסי׳ רלח ס״ק יב שאף על פי שאם נשבע סתם אסור בחצי שיעור אף שאינו לוקה אלא בכזית, אבל אם נשבע שלא לאכול כזית מותר בחצי זית. ובאבני מילואים תשובה סי׳ יד תמה על דברי הש״ך שאם הנשבע שלא לאכול סתם אינו חייב אלא בכזית על כרחך הטעם משום שלא נתכוון בשבועתו אלא שלא יאכל כזית ואם כן למה יהא אסור בחצי זית, ומאי שנא מהנשבע בפירוש שלא לאכול כזית. ודברי הש״ך הם על דרך הרמב״ן, אלא שהש״ך מחלק בדעת המחבר והרמב״ם בין נשבע שלא לאכול סתם לנשבע שלא לאכול כזית, והרמב״ן מחלק בקונם אכילת ככר זה עלי לקונם סתם. ולדעת הרמב״ן כיון שהזכיר אכילה אין איסור כלל בחצי שיעור.
ואפשר דאין שיעור כזית שיעור במעשה אכילה דבפחות מכזית לאו שמיה אכילה אלא שיעור הנאה שיש לאוכל מהאיסור, ואין די בפחות מכזית לחייבו על מה שאכל מהאיסור. ומטעם זה חייבים על בריה אפילו אין בו כזית, כי שאני בריה שאכילת הבריה הוא האיסור ולא קיום אכילה של הגברא מהמאכל האסור, וקונמות כבריה. ובשבועה נחלקו חכמים ור׳ עקיבה, וצריך לומר דלרבנן גם בשבועה העבירה של השבועה היא ביטול השבועה שקיבל על עצמו לא לאכול ואכל, וקיום האכילה אצל הגברא זהו העבירה על השבועה. ומטעם זה כתב הרמב״ם שגם פחות מכשיעור אסור משום חצי שיעור כשאר איסורים בעלמא, אבל אילו היה הטעם שלא אסר על עצמו רק מעשה אכילה של כזית לא היה שייך בו איסור חצי שיעור. כך נראה גם מדברי הרמב״ן להלן שפירש את קושיית הגמרא דאי במפרש אכילה משתי ככרות עלי אמאי מצטרפין, דלא הקשו בגמרא רק לפי מאי דמוקים לה לברייתא באמר אכילה משתיהן עלי, אבל לפי דעת המקשה שהברייתא מדברת בקונם סתם שאינו לוקה אלא בכזית שפיר אמרה הברייתא דמצטרפין משום שיש איסור גם על פחות מכזית (אף שאינו לוקה אלא על כזית משום דלא מחית אינש לאסור עצמו בפחות מכדי אכילה), אבל אם חייבים על קונמות גם בכל שהוא אלא שהברייתא איירי כשהזכיר אכילה, אם כן אין בפחות מכזית איסור כלל. ומשום דלמאן דאמר שאין חייבים בקונם על פחות מכזית ע״כ דגם בקונם החיוב הוא על מה שהגברא אכל כשאר איסורים וזהו ביטולו של הקונם, אבל האיסור עצמו הוא כמו כל חצי שיעור. סברא דומה לזה כתב הש״ך בסי׳ רלח ס״ק יב שאף על פי שאם נשבע סתם אסור בחצי שיעור אף שאינו לוקה אלא בכזית, אבל אם נשבע שלא לאכול כזית מותר בחצי זית. ובאבני מילואים תשובה סי׳ יד תמה על דברי הש״ך שאם הנשבע שלא לאכול סתם אינו חייב אלא בכזית על כרחך הטעם משום שלא נתכוון בשבועתו אלא שלא יאכל כזית ואם כן למה יהא אסור בחצי זית, ומאי שנא מהנשבע בפירוש שלא לאכול כזית. ודברי הש״ך הם על דרך הרמב״ן, אלא שהש״ך מחלק בדעת המחבר והרמב״ם בין נשבע שלא לאכול סתם לנשבע שלא לאכול כזית, והרמב״ן מחלק בקונם אכילת ככר זה עלי לקונם סתם. ולדעת הרמב״ן כיון שהזכיר אכילה אין איסור כלל בחצי שיעור.
והרי מפרש – שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב.
מפרש נמי כבריה דמי – מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה.
ומקשים: והרי מפרש בשבועתו, כגון הנשבע שלא יאכל כל שהוא, אף לדעת חכמים הוא חייב! ומשיבים: מפרש נמי [גם כן] כבריה דמי [נחשב], שלגבי אדם זה, השיעור הקטן הוא בעיניו דבר חשוב לעצמו.
The Gemara asks: But isn’t one who specifies in his oath that he is prohibited from eating any amount liable for doing so? The Gemara answers: One who specifies that eating any amount is prohibited is indeed comparable to one who eats a whole entity, since he has granted it significance.
הכל
(17) וַהֲרֵי עָפָר אֶלָּא
The Gemara asks: But isn’t there an unresolved question with regard to one who took an oath not to eat and then ate dirt? If, as the Rabbis claim, one is not liable for eating less than a full measure, you could rather
The Gemara asks: But isn’t there an unresolved question with regard to one who took an oath not to eat and then ate dirt? If, as the Rabbis claim, one is not liable for eating less than a full measure, you could rather
והרי עפר – האומר שבועה שלא אוכל עפר דקס״ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא.
והרי עפר – שאם נשבע שלא לאכול עפר שהוא חייב, ואעפ״י שאכל ממנו פחות מכזית. משום דלא בעינן כזית אלא במידי דבר אכילה הוא, ואכילה ליתא בפחות מכזית. אבל עפר – כיון דלאו בר אכילה הוא, כי אישתבע אפילו על כל שהוא אשתבע.
ונ״מ בין הפירושים האלו במחלוקת ר״ע וחכמים תהיה בנוגע לנשבע שלא אכל ואכל כל שהוא שכן בשבועה לשעבר בודאי שהאיסור הוא שלא לשקר בדבורו. ולפי הפירוש הראשון גם החכמים יודו שבאכילת כל שהוא שקר ודין שיעור הכזית אינו שייך אלא בחלות איסור אכילה דוקא ובשבועה להבא. ואילו אליבא דפירוש האחרון ולדעת הרמב״ם אף בלשעבר יתחייב דוקא באכילת כזית כי פחות מכזית אינו מעשה אכילה כלל ולא שקר כשנשבע שלא אכל ואכל כל שהוא, ודו״ק.
ב
חקרנו למעלה בדין אכילה פחות מכזית האם אינה מעשה אכילה כלל או״ד הוי׳ אכילה אלא שהוא פטור באסורי אכילה ופסול למצוות אכילה. ותיתכן נ״מ בנוגע למי שאכל פחות מכזית ביום צום אם יכול לעלות לתורה, שאם פחות מכשיעור אינה אכילה כלל הרי צם ומקיים מצות הצום ועולה לתורה, אך אם אכילה פחות מכשיעור שמה אכילה מסתבר שביטל את מצות הצום כי קיום מצות הצום תלוי באי - אכילה כלל כל היום. הגר״מ זצ״ל סבור שאכן קיים מצות הצום ועולה לתורה וכן הורה פעם למעשה בחולה ביוה״כ שאכל פחות מכשיעור והרשה לו לעלות לתורה. אולם אחרים חולקים על הוראה זו.
חקרנו למעלה בדין אכילה פחות מכזית האם אינה מעשה אכילה כלל או״ד הוי׳ אכילה אלא שהוא פטור באסורי אכילה ופסול למצוות אכילה. ותיתכן נ״מ בנוגע למי שאכל פחות מכזית ביום צום אם יכול לעלות לתורה, שאם פחות מכשיעור אינה אכילה כלל הרי צם ומקיים מצות הצום ועולה לתורה, אך אם אכילה פחות מכשיעור שמה אכילה מסתבר שביטל את מצות הצום כי קיום מצות הצום תלוי באי - אכילה כלל כל היום. הגר״מ זצ״ל סבור שאכן קיים מצות הצום ועולה לתורה וכן הורה פעם למעשה בחולה ביוה״כ שאכל פחות מכשיעור והרשה לו לעלות לתורה. אולם אחרים חולקים על הוראה זו.
והנה שיטת הרמב״ם לכאורה היא שפחות מכשיעור אינה אכילה כלל וכפי שיוצא מפסקו בדין שיעור הכזית בשבועת שלא אוכל כנ״ל. ברם בפ״ד מהל׳ שבועות (הל״א) כתב הרמב״ם וז״ל מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות כו׳. משמע שאכילת חצי שיעור אסורה אף בשבועה (עי׳ ביומא (עד.) וגם במל״מ שם באריכות). וכן כתב בהל׳ נדרים (פ״א הל״ה) וז״ל אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית, עכ״ל, משמע שחצי שיעור אסור. (שאם דעתו שפחות מכזית מותר היה לרמב״ם לפרש, ראה להלן הל״ט, הל״י ועוד). ונשאלת השאלה דבשלמא נדרים מכיון שהם איסורי אכילה דאורייתא וחלים בחפצא, חצי שיעור אסור כמו בכהת״כ. וכן בשבועות אליבא דהר״י מג״ש (הנ״ל באות א׳) שסובר שיש בהן חלות איסורי אכילה ניחא שלכן חל איסורי חצי שיעור בשבועות כמו בשאר איסורי אכילה שבתורה. אולם כבר קבענו אליבא דהרמב״ם בשבועה שאיסורה הוא לא לשקר וא״כ קשה היאך חל איסור חצי שיעור, והרי ביטוי השבועה אסר רק שיעור ולמה איפוא עובר על דברי השבועה בשאוכל חצי שיעור. ואמנם הר״ן שעל הרי״ף במס׳ שבועות (דף ט׳ בדפוס ווילנא) מבאר את מה שאסר הרמב״ם חצי שיעור משום דחזי לאצטרופי, וז״ל ובשבועות נמי אע״פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה״מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא כו׳ משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין עכ״ל. אליבא דהר״ן ח״ש אסור מדין איסור חדש ומטעם דחזי לאצטרופי - אבל אין בו אותו איסור שבועה שעוברים עליו בכשיעור, ובכן אסור ח״ש בשבועה שלא אוכל אף שלא נשבע עליו ואין בו שם איסור שבועה. ולפי״ז יתכן שהגם שאין בח״ש דין אכילה כלל עכ״ז אסור משום דחזי לאצטרופי.א
והנה הרמב״ם פסק (בפ״ה מהל׳ שבועות הל״ז) וז״ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני עכ״ל. והקשו המפרשים (עיי״ש בכ״מ וברדב״ז) מאחר שחצי שיעור אסור מה״ת (אליבא דהרמב״ם בפ״ב מהל׳ שביתת עשור הל״ג) למה תחול השבועה. ולאור דברי הר״ן ניתן לומר שלדעת הרמב״ם חצי שיעור אינו אסור בשם האיסור של השיעור עצמו אלא הוא מהווה איסור חדש ומטעם דחזי לאצטרופי, ועקב כך פוסק כאן ששבועה חלה עליו. אין שבועות חלות לקיים ולבטל מצוה דוקא כשלאותה המצוה יש חלות שם מן התורה, כגון שמות איסורי נבלה חלב ודם. ואילו חצי שיעור איסור בעלמא הוא בלי שם דאורייתא ולכן חלה עליו השבועה אף שח״ש אסור מדאורייתא. ובכך מבוארת הוראת הגר״מ זצ״ל שמי שאכל חצי שיעור ביום הכיפורים עדיין נחשב לצם שכן לאיסור דחצי שיעור אין חלות שם האיסור של השיעור אלא איסור אחר הוא ואיסור זה אינו מבטל את מצות יום הצום.
ועולה מהאמור שהחפצא של ח״ש הוא חפצא של היתר אלא שאסור לאוכלו משום דחזי לאצטרופי - ומדין איסור גברא בעלמא (והוא כעין הרחקה וגדר מדאורייתא ולא שם איסור ממש בחפצא). ודומה שתהיה נ״מ לגבי נזיר בדין היתר מצטרף לאיסור. אם יש חתיכה אחת בלועה חציה מיין וחציה היתר ההיתר מצטרף לשיעור עם האיסור. יש לעיין אם יאכל הנזיר את צד ההיתר לבדו בלי לאכול את החצי של איסור הבלוע מיין היחול עליו איסור חצי שיעור או לא. אם ננקוט שח״ש אסור באותו שם איסור של השיעור רק חלק היין ייאסר ולא חלק ההיתר. מאידך אם נלך בעקבות הר״ן אליבא דהרמב״ם והגר״מ זצ״ל שחצי שיעור אסור כאיסור בעלמא - משום דחזי לאצטרופי, סביר שאף החלק של ההיתר לבדו אסור לו לאכול כי הואיל והוא ראוי להצטרף לאיסור אסור לגברא לאוכלו הגם שעצם הדבר היתר הוא.
עוד תהיה נ״מ בנוגע לח״ש בקונמות, שהרמב״ם פוסק שאסור. מה דינו של המתפיס חתיכת היתר בח״ש חתיכת קונם. אם יש בח״ש דין איסור נדר בחפצא תחול ההתפסה. ואילו לפי מה שהעלינו שעצם החפצא של ח״ש היתר הוא אלא שאסור לגבי הגברא, לא תחול התפסה בח״ש קונם, מאחר שלא נאסר גוף החפצא באיסור קונמות.ב
וכן נ״מ לגבי ח״ש במצוות - אם דין חצי שיעור באיסורין חל עם אותו השם של השיעור יתכן שיחול גם במצוות - כגון באכילת מצה - ויהיה חיוב לאכול אף ח״ש (אף שלא קיים המצוה כדינה). ברם אם ח״ש איסור בעלמא הוא מסתבר שאין דין ח״ש נוהג בקיום מצוות עשה ורק באיסורין. (עיין במנחת חינוך במצות עשה של אכילת בשר פסח פר׳ בא ובמל״מ פ״א מהל׳ חו״מ הל״ו)
וכל זה ניחא אליבא דרוב הראשונים, אך לדברי הרמב״ן (בס׳ תורת האדם) מבואר שלא כשיטת הגר״מ זצ״ל שכתב (שם) שביוה״כ מאכילין לחולה הקל קל תחילה ואפילו כשאוכל ח״ש, וז״ל ואם תשאל א״כ למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל כו׳ והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. אפילו הכי כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, עכ״ל, הרי מפורש שבחצי שיעור יש אותו חומר ושם האיסור כמו בשיעור עצמו ואינו איסור בעלמא. (וראה חדושי הרמב״ן למס׳ יומא פב., ועיין לקמן בשיעורים כב. ד״ה מפרש נמי כבריה דמי).
ג
הבאנו למעלה (באות א׳) פסק הרמב״ם שיש לאו מסוים - לא יאכל - האוסר אכילת כל שהוא מחמץ, ועכ״ז פוסק שאין לוקין על אכילת חמץ פחות מכזית. וקשה, מאחר שכלל שח״ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו לשם מה הוסיף לפרט שלא לאכול חמץ כל שהוא בפסח. אמנם ע״פ דרך הגר״מ זצ״ל מתיישב היטב. בשאר איסורי התורה מהווה כל שהוא איסור בעלמא אבל אין בו שם איסור מסוים, ולכן חלה בו שבועה לקיימו ולבטלו כי בכ״ש ליכא ההל׳ של מושבע ועומד מהר סיני וכנ״ל. לעומת זה איסור חמץ בכ״ש מהוה שם איסור מסוים דחמץ מן התורה מהלאו דלא יאכל וע״ז בא הקרא. ומכך יוצא שבנשבע לקיים או לבטל אכילת חמץ בכ״ש בפסח אין השבועה חלה שכן מושבע ועומד מהר סיני בשם איסור מסוים של חמץ דאורייתא.
הבאנו למעלה (באות א׳) פסק הרמב״ם שיש לאו מסוים - לא יאכל - האוסר אכילת כל שהוא מחמץ, ועכ״ז פוסק שאין לוקין על אכילת חמץ פחות מכזית. וקשה, מאחר שכלל שח״ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו לשם מה הוסיף לפרט שלא לאכול חמץ כל שהוא בפסח. אמנם ע״פ דרך הגר״מ זצ״ל מתיישב היטב. בשאר איסורי התורה מהווה כל שהוא איסור בעלמא אבל אין בו שם איסור מסוים, ולכן חלה בו שבועה לקיימו ולבטלו כי בכ״ש ליכא ההל׳ של מושבע ועומד מהר סיני וכנ״ל. לעומת זה איסור חמץ בכ״ש מהוה שם איסור מסוים דחמץ מן התורה מהלאו דלא יאכל וע״ז בא הקרא. ומכך יוצא שבנשבע לקיים או לבטל אכילת חמץ בכ״ש בפסח אין השבועה חלה שכן מושבע ועומד מהר סיני בשם איסור מסוים של חמץ דאורייתא.
ובנוגע לפסק הרמב״ם בחמץ כל שהוא שאסור מגזה״כ ״לא יאכל״ יש להעיר שבירושלמי (ריש פרק שני דמס׳ פסחים) איתא שאסור גם להאכיל חמץ לבהמת הפקר בפסח שנא׳ לא יאכל (ועיין באו״ח סי׳ תמ״ח ס״ו ובפוסקים שם) - אותו הפסוק שמשתמש בו הרמב״ם לאסור אכילת חמץ במשהו בפסח. ופלא על הירושלמי שלמה יהיה איסור כזה - הרי אינו נהנה כשבהמת ההפקר אוכלת החמץ שלו. וקרוב לומר שיסוד חלות איסור זה הוא שלא לגרום שהחפצא של חמץ יהיה נאכל, ומשמיע לנו הקרא שבחמץ יש איסור חפצא שחמץ לא יהיה נאכל על ידו ועקב כך אסור להאכילו לכלב של הפקר כי גורם שהחמץ יהיה נאכל. ויתכן שזה שורש דינו של הרמב״ם שאסור לאכול חמץ כל שהוא, שכן דוקא כשהאיסור הוא איסור אכילת גברא יש שיעור כזית, ואילו חמץ יש בו גזה״כ של ״לא יאכל״ דהיינו איסור בחפצא של החמץ שלא יהיה נאכל ועוברים על הלאו באכילת משהו. וטיב איסורו דומה איפוא למצות אכילת קדשים שאין חיוב על כל כהן לאכול כזית אלא שכזית מהקרבן יהיה נאכל, ולכך מצטרפות הרבה אכילות כל שהן לשיעור כזית (עיין לעיל אות א׳); בחמץ יש איסור בנוגע לחפצא של החמץ שלא יהיה נאכל ולכן אסור לאכול כל שהוא ממנו.
כבר הוזכר למעלה (באות א׳) שבקרבנות יש קיום אכילה בפחות מכזית והוא משום שקיום האכילה חל בחפצא של הקרבן שיהיה נאכל ואינה מצות גברא שתלויה באכילת כזית. אולם הרמב״ם כתב בנוגע לק״פ (פ״ח מהל׳ ק״פ הל״ג) וז״ל ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, עכ״ל. בטעם שיעור אכילת כזית נראה לומר שבפסח יש שתי מצוות אכילה: א) מצוה אחת של אכילת קדשים כבשאר קרבנות. במצוה זו אין שיעור כזית מעכב שכן המצוה מתקיימת שהחפצא של קרבן הפסח נאכל ולשם כך אין צורך שהגברא יאכל כזית אלא שהקרבן יהיה נאכל בזמנו ולא יותירו ממנו; ב) מצוה של אכילת פסח המוטלת על קרקפתא דגברא. חובה זו דומה למצוות אכילות מצה ומרור המחייבות את הגברא לאכול כזית. כן הוא בפסח. כשהרמב״ם מצריך כזית באכילת ק״פ הוא מתייחס למצוה השניה המוטלת על גוף הגברא.
לפי״ז מסתבר שביחס לאכילה יותר מכזית ניתן לחלק בין מצות אכילת מצה לבין מצות אכילת פסח. במצה לפום ריהטא ליכא מצוה מדאורייתא לאכול יותר מכזית, ואילו בפסח מקיים האוכל מצוה בכל מה שאוכל. ההבדל פשוט. במצה המצוה היא חובת גברא בלבד ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. ברם בפסח הרי קיימת גם מצוה המהוה קיום בחפצא של קדשים שיהא נאכל, והמצוה איפוא מתקיימת בכל חלק של הקרבן שנאכל ואפילו יותר מכזית.
אכן מפורסם שהגר״א זצוק״ל (עי׳ מעשה רב הל׳ פסח אות קפ״ה) סבר שיש קיום אכילת מצה כל שבעה וכפי שכתוב שבעת ימים תאכל מצות אלא שבליל הראשון חובה ובשאר הימים המצוה רשות כעין מצות אכילה בסוכה כל ז׳.ג אולם דומה שלרמב״ם יש שיטה שלישית בנדון זה שכן כתב (בפ״ו מהל׳ חו״מ הל״א) וז״ל מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנא׳ בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה אבל בשאר הרגל מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו, עכ״ל. משמע שלפי הרמב״ם ליכא קיום מצות מצה כלל בשאר ימי הפסח כי אכילתה שוה לאכילת אורז ודוחן קליות ופירות. אמנם בליל הראשון אף שיצא ידי חובתו באכילת כזית, עכ״ז יש קיום מצוה כשאוכל יותר מכזית, ודו״ק היטב בלשונות ״ומצותה כל הלילה״, ״ומשאכל כזית יצא ידי חובתו״.ד ועיין בהגדת הנצי״ב (בפי׳ אמרי שפר) שגם הוא כתב כך אלא שהנצי״ב דימה אכילת מצה לאכילת קרבן פסח. אך נראה שלמרות שמשמעות הרמב״ם שבשתיהן יש קיום באכילה יותר מכזית, אין להשוות אכילת מצה לקרבן כי במצה קיום האכילה מהוה דוקא קיום גברא ואילו בקרבן פסח הקיום הוא אף בחפצא וכנ״ל.
ד
כבר בארנו שלדעת הרמב״ם חלה שבועה לאכול ח״ש איסור משום שאין בח״ש שם איסור מסוים מדאוריי׳ אלא איסור כללי בעלמא הוא. דין דומה נמצא באיסור החובל בעצמו. הרמב״ם פוסק בפ״ה מהל׳ שבועות הל׳ י״ז וז״ל הנשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי עכ״ל, (עיי״ש ברדב״ז ובל״מ פ״ג מהל׳ דעות הל״א). והרי החובל בעצמו עובר על איסור דאורייתא (כדאיתא בב״ק (צא:) וכפי שפסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ חובל ומדיק הל״א) ויפלא איפוא למה תחול שבועת בטוי לבטל איסור זה שהוא מה״ת.
כבר בארנו שלדעת הרמב״ם חלה שבועה לאכול ח״ש איסור משום שאין בח״ש שם איסור מסוים מדאוריי׳ אלא איסור כללי בעלמא הוא. דין דומה נמצא באיסור החובל בעצמו. הרמב״ם פוסק בפ״ה מהל׳ שבועות הל׳ י״ז וז״ל הנשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי עכ״ל, (עיי״ש ברדב״ז ובל״מ פ״ג מהל׳ דעות הל״א). והרי החובל בעצמו עובר על איסור דאורייתא (כדאיתא בב״ק (צא:) וכפי שפסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ חובל ומדיק הל״א) ויפלא איפוא למה תחול שבועת בטוי לבטל איסור זה שהוא מה״ת.
ועיין בסוגיא בב״ק (צא:) שאיסור חובל בעצמו אינו נכלל בלאו של חבלה - הלאו דלא יוסיף - אלא הוא נלמד מפסוקים אחרים - ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש״, ״בל תשחית״, ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״, עיי״ש. עקב כך נראה שאף שחובל בעצמו איסור מדאורייתא הוא, בכל זאת אינו אותו שם איסור של חבלה - אלא איסור כללי בעלמא הוא בלי שם מסוים. ובכן דומה לאיסור חצי שיעור, שחלה שבועה לבטלו. הרמב״ם כתב (פ״ה מהל׳ חובל ומזיק הל״א) וז״ל אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון (ס״א בזיון) הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו כו׳, עכ״ל. הנה מבואר ברמב״ם שהלאו דלא יוסיף חל דוקא בהכאה דרך נציון או בזיון, ואילו בחובל בעצמו הגם שההכאה אינה דרך נציון ובזיון עכ״ז אסור שכן אינו נכלל באיסור לאו דחבלה אלא הוא מהוה איסור בעלמא כאיסור של חצי שיעור ולפיכך חלה שבועת בטוי לקיימו או לבטלו.ה
ה
יש לחקור בדין הנשבע שלא אוכל ואכל כמתעסק האם חייב הוא או פטור. הלכה פסוקה בכהת״כ שהמתעסק פטור חוץ מהמתעסק בחלבים ובעריות שחייב שכן נהנה (עיין סנהדרין (סב:) וברמב״ם פ״ב מהל׳ שגגות הל״ז). ויתכן שדין זה תלוי בהגדרת האיסור, שדוקא כשיסוד האיסור מהווה הנאה חייב המתעסק. לכן אם נניח שמי שנשבע שלא אוכל נאסר בחלות שם איסור של אכילה והנאה חייב המתעסק, אבל אם ננקוט שעצם האיסור מהווה איסור בעלמא שלא לשקר בשבועה המתעסק פטור וכמו בשאר איסורי התורה. ויוצא איפוא שדין המתעסק בשבועת לא אוכל תלוי במחלוקת בין ר״ע והחכמים כנ״ל. ברם יתכן שגדר ״שכן נהנה״ היינו אכילה והנאה בפועל ולא בחלות האיסור, ועקב כך הנשבע שלא אוכל ומתעסק באכילה חייב לכ״ע. ואמנם התוס׳ בסנהדרין (סב:) ד״ה להגביה העלו בתירוץ אחד שהמחלל שבת באופן של הנאה ומתעסק לא מיפטר משום מתעסק שפטור בכהת״כ ע״פ גזה״כ ״אשר חטא בה - פרט למתעסק״, אלא מטעם מלאכת מחשבת. חזינן שגם מחמת הנאה בפועל נכלל הוא בגדר ״שכן נהנה״ שהרי איסור שבת אינו איסור הנאה ועכ״ז חל דין ״שכן נהנה״ לחייבו אלמלא טעם מלאכת מחשבת.ו
יש לחקור בדין הנשבע שלא אוכל ואכל כמתעסק האם חייב הוא או פטור. הלכה פסוקה בכהת״כ שהמתעסק פטור חוץ מהמתעסק בחלבים ובעריות שחייב שכן נהנה (עיין סנהדרין (סב:) וברמב״ם פ״ב מהל׳ שגגות הל״ז). ויתכן שדין זה תלוי בהגדרת האיסור, שדוקא כשיסוד האיסור מהווה הנאה חייב המתעסק. לכן אם נניח שמי שנשבע שלא אוכל נאסר בחלות שם איסור של אכילה והנאה חייב המתעסק, אבל אם ננקוט שעצם האיסור מהווה איסור בעלמא שלא לשקר בשבועה המתעסק פטור וכמו בשאר איסורי התורה. ויוצא איפוא שדין המתעסק בשבועת לא אוכל תלוי במחלוקת בין ר״ע והחכמים כנ״ל. ברם יתכן שגדר ״שכן נהנה״ היינו אכילה והנאה בפועל ולא בחלות האיסור, ועקב כך הנשבע שלא אוכל ומתעסק באכילה חייב לכ״ע. ואמנם התוס׳ בסנהדרין (סב:) ד״ה להגביה העלו בתירוץ אחד שהמחלל שבת באופן של הנאה ומתעסק לא מיפטר משום מתעסק שפטור בכהת״כ ע״פ גזה״כ ״אשר חטא בה - פרט למתעסק״, אלא מטעם מלאכת מחשבת. חזינן שגם מחמת הנאה בפועל נכלל הוא בגדר ״שכן נהנה״ שהרי איסור שבת אינו איסור הנאה ועכ״ז חל דין ״שכן נהנה״ לחייבו אלמלא טעם מלאכת מחשבת.ו
ספק דומה נמצא בנוגע לשליח לדבר עבירה. אף ששיטת ב״ש היא שיש שליח לדבר עבירה (קידושין מג.), מודים הם באומר לשלוחו צא בעול את הערוה או אכול את החלב שהמשלח פטור - שלא מצינו בכהת״כ זה נהנה וזה מתחייב. והביאו התוס׳ שם (ד״ה שלא מצינו כו׳) שהר״י היה מסופק באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן קדש ותהנה מן הסיכה אם מתחייב המשלח או לא. אמנם במעילה דעלמא אליבא דכ״ע יש שליח לדבר עבירה, אך יתכן שדין זה רק במעילה של הוצאה מרשות הקדש ולא במעילה של הנאה מהקדש כי זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי׳. וביאר הגר״ח זצוק״ל שספקו של הר״י מתיחס לעיקר דין המעילה של הנאה. י״ל שהנאה עצמה היא המחייבת מעילה ואין בה איפוא דין שליח כי כשהמחייב הוא ההנאה חל הכלל ״זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי׳ ״. אולם ניתן לומר שבנהנה מהקדש חיוב המעילה הוא מדין גזלה, וההנאה אינה אך היכי תמצי לחיוב גזלה ואינה מחייבת בעצמה ולפיכך בכל אופן יש שליח לדבר עבירה. ויוצא מדברי הגר״ח זצ״ל שהדין של ״זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי׳ ״ אינו תלוי במעשה ההנאה אלא בחלות המחייב של ההנאה.
ויש להעיר, דרך אגב, שחקירה זו בטיב המחייב דמעילה של הנאה מהקדש - אם הוא מחייב של הנאה עצמה או של גזלה - תלויה לכאורה במחלוקת בין הרמב״ם להראב״ד (בפ״ו מהל׳ מעילה הל״ד). דעת הרמב״ם שבקדשי בדק הבית במעילה של הנאה יש מועל אחר מועל, שכן מעילה מוציאה לחולין רק במעילה בדרך של הוצאה מרשות הקדש לרשות אחרת, ואילו להראב״ד אפי׳ במעילה של הנאה יוצאים קדשי בדק הבית לחולין. יוצא שלפי הרמב״ם מעילה של הנאה מחייבת מדין עצמה ושונה היא ממעילה של הוצאה שמחייבת מדין גזלה מהקדש ואך גזלה מוציאה הקדש לחולין ולא הנאה. מאידך אליבא דהראב״ד אף מעילה של הנאה מחייבת מדין גזלה ועקב כך שוה דינה למעילה של הוצאה המהווה גזלה מהקדש ובשתיהן הקדש יוצא לחולין.ז
אמנם ספק הר״י מתפרש גם באופן אחר: גם חיוב מעילה של הנאה הוא מדין גזלה וכמו הוצאה, אלא שהוא מסופק אם הדין של ״זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי׳ ״ חל דוקא במחייב של הנאה או במעשה נהנה. אם דין הוא במעשה הנאה חל אף במעילה בדרך הנאה ואין בה חיוב שליחות שהרי בהנאה בכל אופן ״זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי׳ ״. (ועיין בחדושי רבנו חיים הלוי פ״ח ממעילה הל״א)
ו
כתב הרמב״ם (בפ״א מגניבה הל״א - ב׳) וז״ל: כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב כו׳ אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע״מ להחזיר או ע״מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ״ל. וכתב המגיד משנה (שם הל״ב) וז״ל ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין עכ״ל, המ״מ מפרש שלדעת הרמב״ם איסור גנבת פחות משו״פ הוא מדין חצי שיעור אסור מה״ת.
כתב הרמב״ם (בפ״א מגניבה הל״א - ב׳) וז״ל: כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב כו׳ אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע״מ להחזיר או ע״מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ״ל. וכתב המגיד משנה (שם הל״ב) וז״ל ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין עכ״ל, המ״מ מפרש שלדעת הרמב״ם איסור גנבת פחות משו״פ הוא מדין חצי שיעור אסור מה״ת.
אולם הגאון ר׳ חיים זצ״ל אמר שדברי הרמב״ם אינם מורים כפירוש ה״ה. מלשון הרמב״ם משמע שאסור לגנוב כל שהוא משום איסור גניבה עצמו ולא משום איסור ח״ש שבכהת״כ. הראיה לכך שהרמב״ם כולל איסור גנבת פחות משו״פ יחד עם האיסורים לגנוב דרך שחוק או ע״מ להחזיר, ואיסורים אלו אינם בכלל ח״ש אסור מן התורה, אלא איסורים מיוחדים בגניבה, וכן גניבת פחות משו״פ.
וביאר הגר״ח זצ״ל שדין שו״פ בנוגע לממון שונה מדין כזית במאכלות אסורות. במאכלות אסורות - פחות מכזית מהווה חפצא של איסור אלא שחיוב הגברא מותנה באכילת שיעור כזית. עקב כך חל דין ח״ש אסור מן התורה, שהרי גם פחות מכזית חפצא של איסור הוא. מאידך שו״פ הוא מעכב בחלות שם החפצא של ממון שכן פחות משו״פ אינו חפצא של ממון בכהת״כ ולאו דוקא בנוגע למעשי עבירה. כן יוצא מהמשנה (ב״מ, נה.) הכוללת הדינים של שו״פ בכהת״כ ביחד באומרה חמש פרוטות הן וכו׳ (בנוגע להודאת מודה במקצת, קידושין, מעילה, השבת אבידה, וגזלה). הדין של ח״ש אסור מן התורה אינו שייך בגניבת פחות משו״פ מחמת שחסר חפצא של ממון לגמרי. לדעת הרמב״ם איסור התורה לגנוב כ״ש הוא איסור גניבה מיוחד הדומה לאיסורי גניבה דרך שחוק וע״מ להחזיר ולא מטעם ח״ש אסור מן התורה. יסוד איסורם הוא איסור על הגברא שלא יעשה מעשה גניבה אף שאינו גונב חפצא של ממון שכן גם בדרך שחוק וע״מ להחזיר וכו׳ אין הממון נחשב לגנוב אלא שהגברא עשה מעשה גניבה.ח (ולפי״ז כשהרמב״ם כותב ״שלא ירגיל עצמו בכך״ ר״ל איסור דאורייתא הוא שלא לעשות מעשה גניבה וסברא היא לאיסור דאורייתא).ט
שם. גמרא. ר״ע בכל התורה כולה כר״ש ס״ל דמחייב במשהו. מתבקשת השאלה: הרי ר״ש מחייב באכילת משהו רק מלקות אבל לענין קרבן מחייב דוקא בכזית - ואילו ר״ע מחייב עקב אכילת משהו גם קרבן שבועה. וכבר הקשה כן רש״י (בד״ה ולא אמרו בכזית) וז״ל הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי׳ לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו, עכ״ל. רש״י תירץ שלדעת ר״ע המחייב של קרבן שבועה בלהבא הוא השקר ומאחר שר״ע סובר אכילה בכל שהוא הנשבע להבא שלא אוכל ואכל כ״ש חייב בקרבן שבועה מחמת השקר. ותמוה לכאורה, לפי״ז למה נזדקק הש״ס להעמיד את שיטת ר״ע דוקא אליבא דר״ש, הלא אף לרבנן יתכן להבחין כך, שאע״פ שבשאר איסורי אכילה שבתורה חייב רק כשאכל כזית הנשבע שאכל כ״ש שיקר בשבועתו שלא יאכל ולכן חייב בכ״ש.
ודומה שהגמרא סברה שבזה חלוקים ר״ש והרבנן: האם מעשה אכילה קיים בפחות מכזית או לא. משיטת ר״ש המחייב מלקות בכהת״כ בכ״ש מוכח שיש מעשה אכילה בפחות מכזית, ושיעור הכזית אליביה הוא דין מיוחד בנוגע לחיוב קרבן. והואיל ויש מעשה אכילה בכל שהוא הנשבע שלא יאכל ואכל כ״ש חייב קרבן שכן שיקר בדברי השבועה. הרבנן, לעומת זאת, סוברים ששיעור הכזית דין הוא במעשה אכילה, כי אין אכילה כלל בפחות מכזית, ולכן גם לגבי שבועה שיעורה בכזית שכן דוקא כשאכל כזית משקר בשבועתו.
והנה לקמן במשנה (כה.) שנויה מחלוקת בין ר׳ ישמעאל לרבי עקיבא בנוגע לשבועה לשעבר שלדעת ר׳ ישמעאל אין הנשבע שבועה לשעבר חייב בקרבן שבועה, ואילו לר״ע גם הנשבע לשקר בשבועה לשעבר חייב בקרבן. ונראה שר״ע לשיטתו כאן שהמחייב בשבועה להבא הוא השקר וכפי שנתבאר ולכן משוה דיניהן של שבועות להבא ולשעבר לחייב קרבן. מאידך ר״י מחלק ביניהן כי לשיטתו המחייב בלשעבר הוא השקר ובלהבא חלים איסורי מעשה כמו בשאר איסורים שבתורה וחיוב הקרבן לדעתו תלוי במעשה איסור כמו באיסורים אחרים ולא בשקר ולכן מחייב קרבן דוקא בלהבא ולא בלשעבר.
ברם התוס׳ ד״ה ולא מפרשים שחיוב קרבן שבועה שונה מחיוב קרבן החטאת כי בשבועה המחייב של הקרבן הוא הלאו בלבדו ובחטאת המחייב הוא הכרת, וכרת אליבא דר״ש תלוי בכזית. ויוצא שאין צורך להנ״ל בר״ע אליבא דרש״י. עוד חלוקים התוס׳ עם רש״י בדין הכזית אליבא דר״ש. לדעת התוס׳ שיעור כזית דין הוא בעבירה המחייבת כרת - שבפחות מכזית חסרה עבירה לגבי כרת. ואילו אליבא דרש״י דין הוא בחיוב הקרבן שבשאר איסורי תורה ולא בקרבן שבועה וכנ״ל, ודו״ק.
שם. גמרא: הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. לכאורה דברי הגמרא משוללי הבנה דפשיטא שהמפרש שלא אוכל כ״ש חייב בכ״ש, ואיך ניתן להשוות הנשבע סתם למפרש. תו קשה דלקמן בסוף העמוד וז״ל מפרש נמי כבריה דמי עכ״ל, והרי פשיטא שהמפרש חייב בכ״ש שכן נשבע במפורש שלא יאכל כ״ש, ולשם מה מנמקת הגמרא חיוב המפרש משום ש״כבריה דמי״.
ונראה שמצינו איסורי תורה שחייבים בבריה בכ״ש כגון איסורי השרץ ואילו על אכילת בריה של נבלה שהיא פחותה מכזית אין לוקין. ודנו התוס׳ בחולין (צו. ד״ה מאי) מ״ש נבלה שאין לוקין על אכילת בריה כשהיא פחותה מכזית. והסביר הגר״ח זצ״ל את תירוצם שדין הבריה חל דוקא בחפצא שנאסר בתורת מין ובריה. איסור השרץ מהוה איסור בתורת בריה שכן הבריה של שרץ נאסר, ובמקום שהתורה אסרה איסור מין גם אכילת בריה פחותה מכזית נאסרת. נבלה, לעומת זה, לא נאסרה בתורת בריה אלא בתורת כמות בשר, ועקב כך אין לוקין על אכילת בריה של נבלה.
ויוצא איפוא שיש שני סוגי איסורי אכילה בתורה:
א) איסור אכילת מין כגון איסור מין השרץ, עליו לוקין על בריה בכ״ש; ב) איסור אכילת כמות כגון איסור אכילת בשר נבלה, עליו אינו לוקה בפחות משיעור כזית.
והנה לעיל בראש הסוגיא דר״ע והחכמים חקרנו בשבועה שלא אוכל אם חלים איסורי אכילה כבכהת״כ או״ד חלות האיסור הוא לא לשקר. ואם האיסור בשבועה להבא איסור אכילה הוא כבכהת״כ ודומה לנבלה המהווה איסור אכילת כמות, יוצא לכאורה שאין הנשבע יכול לשנות שיעור האיסור מכזית לכ״ש שהרי אינו בעלים לקבוע שיעור כ״ש באיסור אכילה ששיעורו הוא כזית מדאורייתא. ובכן מטעימה הגמרא ״מפרש כבריה דמי״ ר״ל ששבועה מפורשת הויא איסור אכילת בריה ומין וחייב על אכילת כ״ש.
לאור האמור נראה שכך היא טענת ר״ע לרבנן: לשיטתכם ששבועה להבא מהוה חלות איסור אכילה כבכהת״כ (עיין בשיעורים בראשית הסוגיא) התינח שיעור כזית בשאר איסורי אכילה, אולם מזה שהנשבע במפורש לאסור אכילת כ״ש לוקה עליה מוכרח שיכול הנשבע לחדש איסור אכילת מין ובריה ובשיעור כ״ש, וא״כ גם בנשבע סתם ל״ל למימר שאיסור אכילת כמות הוא ושיעורו כזית נדמנו למפרש שאיסור אכילת מין ובריה הוא שחל ויאסר בכ״ש. (ועיי״ע ברשימות שיעורים על מס׳ סוכה דף ק״א בנוגע לענין הבריה, ולקמן בשיעורים (כב.) ד״ה מפרש נמי כבריה דמי)
שם. גמרא. והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה. קושית הש״ס מעוררת תמיה: מעילה בהקדש מחייבת מדין גזלה וכפי שביאר הגר״ח זצ״ל (עי׳ בספרו על הרמב״ם פ״ח ממעילה הל״א, ועיין לעיל ברשימות שיעורים (כא:) ד״ה שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב אות ו׳) ופשיטא ששיעור הגזלה הוא בשוה פרוטה (עיין ברמב״ם פ״א מהל׳ גנבה הל״א ובהל׳ גזלה פ״א הל״א). ואילו טענת החכמים ״היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב״ שייכת דוקא בנוגע לאיסורי אכילה, אבל מעילה המחייבת כגזלה בדין הוא שתחייב בשו״פ ואף באכילת פחות מכזית וכדין גזלות דעלמא.
והנה בלאו דמעילה יש שלש שיטות: א) הרמב״ם (בפ״א ממעילה הל״ג) סובר שאזהרתה מהלאו לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וגו׳ ונדריך; ב) להראב״ד (שם) אזהרתה מהפסוק היא בתרומת הקדשים לא תאכל; ג) דעת רש״י במכות (יג. ד״ה הקדש שלא נפדה) שאזהרתה מוכל זר לא יאכל קדש דכתיב גבי תרומה - ובכולן כתוב לשון אכילה. ויתכן איפוא שס״ד דהגמרא שלמרות שהמועל חייב מדין גזלה הרי התורה אסרתה ע״י אכילה - כלומר שמעשה אכילה מהווה גזלה מהקדש ולכן הקשה אליבא דהחכמים שסוברים שאין אכילה פחותה מכזית (עיין לעיל בשיעורים) למה מועלים בפחות מכזית הלא חסר מעשה אכילה. (ועי׳ בפסחים (לג.) ששיטת רבי היא שיש מיתה בידי שמים במעילה דוקא בדרך אכילה)
ובתירוץ הגמרא דבעינן שוה פרוטה פירש ר״ח וז״ל דחיובו משום הנאה היא עכ״ל, ודומה שר״ל שהתורה אסרה הנאה מהקדש בעצמה ולאו דוקא בדרך מעשה אכילה ומשום כך אין שיעורה בכזית. ולפי״ז מסתלקת קושית המל״מ בפ״א ממעילה (הל״ג) למה פסק הרמב״ם (שם) שהנהנה מהקדש במזיד לוקה, והרי בכל מקום שכתוב בתורה לשון אכילה הנהנה אסור ואינו לוקה (עי׳ בפ״ח מהל׳ מאכלות אסורות הלט״ו - ט״ז) ומ״ש הקדש שלוקה על ההנאה. ובהתאם להנ״ל נראה שבשאר איסורי הנאה שבתורה הכתובים בלשון אכילה מהוה ההנאה איסור טפל ואין לוקין עליה שכן נאסרה כטפל לאכילה. הנאה מהקדש, לעומת זאת, מהוה עיקר הלאו ונאסרת בתורת עצמה ומדין גזלה וכפי שביאר הגר״ח זצוק״ל ולכן לוקה עליה.
אך מפרש״י כאן (בד״ה ומשני הא בעינן שוה פרוטה) וז״ל שזה שיעורו עכ״ל, משמע שלדעת החכמים שיעור ש״פ מהוה שיעור אכילה, שאע״ג שהקדש איסור אכילה הוא יש לו שיעור שו״פ והוא שיעור מיוחד בנוגע לאכילת הקדש, בדומה לדין הכותבת באכילת יוה״כ שמהוה שיעור אכילה מיוחדי.
שם. גמרא. והרי עפר וכו׳. בעיית רבא מוסברת עפ״מ שהעלינו שהנשבע שלא יאכל נאסר בחלות איסור אכילה, וכן עפר אף שאינו ראוי לאכילה יתכן שנאסר באיסור אכילה וכדין בריה, שהרי באיסור אכילת בריה חייבין גם על דברים שאינם ראוים לאכילה. אמנם בבריה יש שני דינים: א) לפעמים בריה מחייבת בכל שהוא וכדחזינן באיסור שרץ (רמב״ם פ״ב מהל׳ מאכ״א הל׳ כ״א): ב) לפעמים בריה מצרפת דבר שאינו ראוי לאכילה לשיעור הכזית וכדחזינן באבר מן החי (פ״ה מהל׳ מאכ״א הל״ג). וספק רבא הוא אם דין בריה הטיל על העפר בשבועתו דין בריה בכל שהוא או״ד דין בריה להצטרף לשיעור כזית אבל לא לחייב בכל שהוא.כ
א. עי׳ בצפנת פענח פ״ב מהל׳ ק״ש (הלי״ג) ובמכתבי צפנת פענח מכתב רל״ז.
ב. יש לדון בזה דלכאורה תלוי בטיב דין התפסה אם הוא רק בעצם החפצא או שתתכן התפסה גם בהפלאה המחילה איסור, ועיין בתשו׳ צפנת פענח סי׳ רפ״ח ובשיעורים (כ:) ד״ה שיטת הרמב״ם בהתפסה אות א׳.
ג. עיין בשדי חמד מערכת אכילה ז׳.
ד. עי׳ בגבורות ד׳ למהר״ל מפראג פי״ח.
ה. ויוצא איפוא אליבא דיסוד של הגר״מ זצ״ל בביאור דין לאו שבכללות שחלה שבועה לבטל לאו שבכללות, עיין בענין לאו שבכללות, וצ״ע בזה.
ו. ועיין ברשימות שיעורים של מרן מו״ר נ״י על מס׳ סוכה דף צ״ד, ובקובץ שיעורים למס׳ פסחים סי׳ ק״ז, וכן להלן (כו.) בדין העלם חפץ במי שנשבע שלא יאכל חטין ועלתה בידו חטין וכסבור של שעורין שלכאורה מתעסק בשבועה של אכילה, וצ״ע.
ז. עיין בחידושי הגר״ח (דף סה:) ובשיעורים (כב.) ד״ה יש מעילה בקונמות אותיות ד׳ - ו׳ ובענין מעילה.
ח. השווה פירש״י לסנהדרין (נז.) ד״ה צערא בשעתא מי לית ליה לגבי דין גזל. ועיין בלשון ספר החינוך מצוה רכ״ט ובהגהות הגאון רבנו ברוך תאומים - פרענקל - על החינוך שנדפסו ב״סיני״ כרך מ״ה (עמ׳ י״ח - י״ט), וראה קובץ על יד סדרה חדשה ספר ו׳ (טז) חלק ב׳ עמ׳ 542 - 543 באגרתו של הרה״ג ר׳ אליהו רוגולור זצ״ל.
ט. אך קשה אליבא דהגר״ח זצ״ל למה לדעת הרמב״ם חל איסור ח״ש בשבועה - הלא כשנשבע שלא לאכול ונאסר בכזית, אין חצי כזית בכלל חפצא של איסור ודומה לפחות משו״פ. ולפום ריהטא ניתן לומר שהשבועה חידשה איסור אכילה של כהת״כ ומשו״ה פחות מכזית אכן נחשב לחפצא של איסור ונאסר באיסור ח״ש מה״ת. ברם כבר אמר מו״ר נ״י בשיעורים שמשמעות הרמב״ם שאינו סובר כן, ועיין עוד בשיעורים (כב.) ד״ה מפרש נמי כבריה דמי.
י. האחרונים חלוקים בדין שיעור איסה״נ שנאסר בלאו של אכילה - האם שיעור האיסור בכזית שהרי שם האיסור אכילה או״ד שהשיעור בשו״פ כי מעשה העבירה הוא הנאה (ועיין במל״מ וברע״א). ולפי״ז יתכן לפרש שרש״י סובר כאן שהקובע דשיעורים הוא מעשה העבירה דהיינו הנאה, ולכן שיעור הנהנה מהקדש הוא בשו״פ ואע״פ שהאיסור הוא איסור אכילה. אמנם מו״ר מרן שליט״א איפוא נמנע מלפרש כפירוש הזה שתלוי במחלוקת אחרונים.
כ. עי׳ בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב״ם פ״ד מהל׳ מאכ״א הל״ג.
ומקשים: והרי עפר שאם נשבע שלא יאכל עפר ואכל, בוודאי אין צריך לזה שיעור כזית שהרי אינו בר־אכילה, ומתחייב הוא על כך! אלא
The Gemara asks: But isn’t there an unresolved question with regard to one who took an oath not to eat and then ate dirt? If, as the Rabbis claim, one is not liable for eating less than a full measure, you could rather
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבועות כא: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות כא:, ר׳ חננאל שבועות כא: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות כא:, ר"י מיגש שבועות כא:, תוספות שבועות כא:, רשב"א שבועות כא: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות כא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות כא:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות כא:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות כא:, רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות כא: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות כא:
Shevuot 21b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 21b, R. Chananel Shevuot 21b, Rashi Shevuot 21b, Ri MiGash Shevuot 21b, Tosafot Shevuot 21b, Rashba Shevuot 21b, Meiri Shevuot 21b, Ritva Shevuot 21b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 21b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 21b, Reshimot Shiurim Shevuot 21b, Steinsaltz Commentary Shevuot 21b