קמ״ל כדמשני ליה – לקמן.
(1) 
קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.
it teaches us as Abaye answers him below.
קמ״ל כדשני ליה – וא״ת א״כ בלא דיבור אחד נאמרו דרשינן ליה מה׳ לא ינקה אבל ב״ד של מטה מלקין אותו וי״ל דהשתא הדר ביה ממאי דאמר בדיבור אחד נאמרו ומיהו בירושלמי ובסיפרי מוכח בהדיא דבדיבור אחד נאמרו דקאמר התם שוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת כו׳ וללישנא דבסמוך דאכלתי ולא אכלתי שקר ויליף מלשוא לשוא ב׳ פעמים איצטריך שפיר הא דבלאו אחד נאמר משום דאיכא למיפרך אדרשא דלשוא כדפריך לקמן ומאי שנא פירוש אפי׳ אוכל ולא אוכל נמי ומשני בפירוש ריבתה תורה כו׳ והיינו דבלאו אחד נאמרו כדפרישית בפ״ק (שבועות ג: ד״ה בפירוש) ואיצטריך נמי דרשא דלשוא לשוא משום דלא נאמרו בדיבור אחד לענין שבועה אלא לענין עדות דבדברות הראשונות כתיב לא תענה ברעך עד שקר ובדברות האחרונות עד שוא אבל השתא דכתיב לשוא לשוא ילפינן שפיר ממאי דבדיבור אחד נאמרו לענין עדות דלא מרבינן אלא אכלתי ולא אכלתי.
זה שכתבנו שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פי׳ שאין בו מעשה גמור אע״פ שיש בו מעשה מועט ר״ל עקימת שפתים שנקראת בסנהדרין מעשה זוטא שאם לא כן אף נשבע ומימר ומקלל יש בהם עקימת שפתים:
קא משמע לן כדשני ליה [משמיע לנו כמו שתירץ לו] אביי (להלן בעמוד זה).
it teaches us as Abaye answers him below.
הכל
(2) וְאִיבָּעֵית אֵימָא כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא קׇרְבָּן עַל שֶׁקֶר כָּךְ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שָׁוְא ור״ע וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.
The Gemara offers an alternative resolution of the difficulty posed by the baraita: And if you wish, say that the assertion of the baraita that the prohibitions against taking an oath in vain and taking a false oath are one means: Just as one brings an offering for taking a false oath, so one brings an offering for taking an oath in vain. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for taking an oath in vain that refers to the past, just as for taking a false oath that refers to the future.
The Gemara offers an alternative resolution of the difficulty posed by the baraita: And if you wish, say that the assertion of the baraita that the prohibitions against taking an oath in vain and taking a false oath are one means: Just as one brings an offering for taking a false oath, so one brings an offering for taking an oath in vain. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for taking an oath in vain that refers to the past, just as for taking a false oath that refers to the future.
איבעי תימא, שוא ושקר אחד הוא, כשם שמביא קרבן על שקר שנ׳1 או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגומ׳ והביא את אשמו ליי׳, כך מביא על שוא, ור׳ עקיבא הוא דמחייב קרבן לשעבר כלהבא.
1. ויקרא ה, ד ו.
ואיבעית אימא – הא דקתני שוא ושקר אחת הן לומר לך כשם שמביא קרבן על שבועת שקר כך מביא קרבן על שוא דאכלתי ולא אכלתי ור״ע היא דמחייב במתניתין לשעבר כלהבא.
ואי בעית אימא: האי דקתני שוא ושקר אחד הן – הכי קתני: כשם שמביא קרבן על שקר – כך מביא קרבן על שוא. ורבי עקיבא הוא דמחייב קרבן להבא ולשעבר.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי ״שוא ושקר אחד הן״ כוונתו: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר (״אוכל״ ו״לא אוכל״) כך מביא קרבן על שבועת שוא (״אכלתי״ ו״לא אכלתי״), ושיטת ר׳ עקיבא היא, שמחייב קרבן לעל שבועה לשעבר כעל שבועה להבא.
The Gemara offers an alternative resolution of the difficulty posed by the baraita: And if you wish, say that the assertion of the baraita that the prohibitions against taking an oath in vain and taking a false oath are one means: Just as one brings an offering for taking a false oath, so one brings an offering for taking an oath in vain. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for taking an oath in vain that refers to the past, just as for taking a false oath that refers to the future.
הכל
(3) מֵיתִיבִי אֵי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא נִשְׁבָּע לִשְׁנוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר נִשְׁבָּע לְהַחְלִיף אֵימָא נִשְׁבָּע וּמַחְלִיף.
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s distinction between a false oath and an oath taken in vain from a baraita: Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true. And a false oath is when one takes an oath that contradicts the past. The Gemara answers: Say, i.e., emend the baraita to say, that a false oath is when one takes an oath and subsequently contradicts it by acting otherwise.
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s distinction between a false oath and an oath taken in vain from a baraita: Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true. And a false oath is when one takes an oath that contradicts the past. The Gemara answers: Say, i.e., emend the baraita to say, that a false oath is when one takes an oath and subsequently contradicts it by acting otherwise.
ומותבינן עליה, וכי שקר להבא הוא, והתניא1 בשבועת שוא לשנות2 ובשבועת שקר {נשבע להחליף}, מכלל דתרויהו לשעבר.
1. ברייתא זו הובאה בירושלמי כאן הל׳ ח ובנדרים פרק ג. בירושלמי כאן הגירסא להחליף ובנדרים הגירסא ומחליף.
2. כבכי״מ. ולפנינו בגמרא ׳לשנות את הידוע׳ וכלשון המשנה להלן כט,א. וכתב הריטב״א דלא גרסינן לה דא״כ עד דפריך ליה מסיפא לפרוך ליה מרישא כי אכלתי ולא אכלתי אינו משנה את הידוע. אבל ממה ששנינו להלן איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אי אפשר להקשות על רב דימי, דהתם הכי קאמרינן איזו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור, ואילו הנשבע שאכל ולא אכל בשוגג חייב קרבן אף שהזהרתו משום שבועת שוא. ולפי זה יש ליישב תמיהת הריטב״א על גרסתינו דאפשר שגם הברייתא איירי לענין שאינו חייב קרבן על שגגתו ולא מקשי על רב דימי אלא מדקרי לנשבע להחליף שבועת שקר ולא קרי ליה שבועת ביטוי דמשמע מהברייתא שאזהרתו משום שקר וראה להלן הערה 200.
נשבע להחליף – לשנות את האמת בשבועתו היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל.
אימא נשבע ומחליף – נשבע לעשות ואחר כך החליף את דברו ולא עשה או שלא לעשות ועשה.
מתיבי: איזוהי שבועת שוא – נשבע לשנות את הידוע. שבועת שקר – נשבע להחליף – כלומר: נשבע שאכלתי והוא לא אכל, או נשבע שלא אכלתי והוא אכל. אלמא שבועת שקר – לשעבר הוא.
ופריק: אימא נשבע והחליף – כלומר: שנשבע שיאכל ואח״כ לא אכל, או שנשבע שלא יאכל והחליף ואחר כך אכל, שנמצא ששבועת שקר להבא היא.
ה״ג שבועת שוא נשבע לשנות ולא גרסינן לשנות את הידוע דאי לא הא פרכי׳ לר״י מסיפא ומשני לה אימא נשבע ומחליף ניפרוך מרישא למאי דקאמר לעיל אכלתי ולא אכלתי שוא אלא ודאי כדאמרן ומש״ה לא הוה פרכינן מינה משום דיכול לתרץ דלשנות כל לשונות במשמע בין לשנות הידוע בין לשנות דבורו הראשון כשנשבע שאוכל ולא אוכל ולהכי לא פרכינן אלא מסיפא דקאמר שקר נשבע להחליף דמשמע לן להחליף לשעבר ופרקינן נשבע ומחליף להבא ולמאי דס״ד דנשבע להחליף לשעבר קתני ס״ל דנשבע לשנות היינו לשנות את הידוע דוקא.
מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב דימי בשם ר׳ יוחנן, ששבועה לעתיד היא שבועת שקר, מברייתא: אי זו היא שבועת שוא? אם נשבע לשנות את הידוע לאדם, שנשבע על דבר שאנשים יודעים שאינו נכון, שבועת שקר — שנשבע להחליף כלומר, שנשבע לשנות מן האמת. ודבר זה הוא רק בשבועה על העבר! ומתקנים: אימא [אמור] ותקן: נשבע ומחליף, שנשבע (לעשות או לא לעשות) ומחליף (משנה) במעשהו ממה שנשבע.
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s distinction between a false oath and an oath taken in vain from a baraita: Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true. And a false oath is when one takes an oath that contradicts the past. The Gemara answers: Say, i.e., emend the baraita to say, that a false oath is when one takes an oath and subsequently contradicts it by acting otherwise.
הכל
(4) כִּי אֲתָא רָבִין א״ר אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה א״ר אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי שֶׁקֶר וְאַזְהַרְתֵּיהּ {ויקרא י״ט:י״ב} מִלֹּא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר אוֹכַל וְלֹא אוֹכַל עוֹבֵר {במדבר ל׳:ג׳} בְּלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ אוְאִי זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא נִשְׁבָּע לִשְׁנוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לְאָדָם.
§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one takes an oath, saying: I ate, or: I did not eat, it is a false oath if it is not true. And its prohibition in the Torah is from: “And you shall not take an oath by My name falsely, so that you profane the name of your God; I am the Lord” (Leviticus 19:12). If one takes an oath, saying: I will eat, or: I will not eat, and breaks his oath, he violates the prohibition: “When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word” (Numbers 30:3). And which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true.
§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one takes an oath, saying: I ate, or: I did not eat, it is a false oath if it is not true. And its prohibition in the Torah is from: “And you shall not take an oath by My name falsely, so that you profane the name of your God; I am the Lord” (Leviticus 19:12). If one takes an oath, saying: I will eat, or: I will not eat, and breaks his oath, he violates the prohibition: “When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word” (Numbers 30:3). And which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true.
ופריק, אימא נשבע ומחליף להבא. ור׳ אבהו1 משמיה דר׳ יוחנן אמר, אכלתי ולא אכלתי שקר, ואזהרתיה לא תשבעו בשמי לשקר. אוכל ולא אוכל, עובר בבל יחל דברו. ואיזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם.
1. לפנינו בגמרא: כי אתא רבין א״ר ירמיה א״ר אבהו א״ר יוחנן. ואפשר שר״ח קיצר כדרכו בהבאת בעלי המימרא. אולם אם גירסת ר״ח לעיל ׳רבין׳ ולא ׳רב דימי׳ אינו ט״ס הגירסא כאן דוקא היא.
ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר – והכי משמע בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר.
לא יחל – להבא הוא דאילו לשעבר כבר החל משנשבע.
לשנות את הידוע – על האיש שהוא אשה.
כי אתא רבין אמר רב ירמיה אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן: אכלתי ולא אכלתי – שקר, ואזהרתיה מהכא: לא תשבעו בשמי לשקר. אוכל ולא אוכל – היינו שקר, ואזהרתיה מהכא: ואיש כי ידור נדר לה׳ או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו. ואיזו היא שבועת שוא – נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, או של זהב שהוא של אבן:
אוכל ולא אוכל עובר משום בל יחל דברו והא דלא נקט אזהרתיה משום בל יחל י״ל דאיידי דנקט האי לישנא לעיל גבי קונמות דלא מיירי בהא באזהרה נקטיה הכא א״נ דהא איכא שבועה שאוכל ולא אכל דלא שייך בי׳ לשון אזהרתיה דר״י ס״ל שאין לוקין עליו כדאיתא לקמן.
הא דר׳ אבהו לאו בפירוש איתמר וכו׳ – לשון זה משונה יותר משאר מקומות דודאי ר׳ אבהו בפי׳ אמרה לקמן לר״י הכי אלא דבעינן לומר דלאו בפי׳ א״ל ר״י אלא מדבריו דייק לה ר׳ אבהו וכדאמרינן השתא בסוגיין ולהכי לא אמרי׳ עלה כדאמרינן בעלמא ואי מכללא מאי.
חוץ מנשבע וכו׳ – והא דלא מני נמי מוציא שם רע ועדים זוממין משום דהתם בהדיא כתיב בהו מלקות בעדים זוממין והיה אם בן הכות הרשע ובמוציא ש״ר ויסרו אותו כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין.
א כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ ירמיה אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: הנשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, ולא היה הדבר נכון — הרי זה שבועת שקר, ואזהרתיה [ואזהרתו] היא מ״לא תשבעו בשמי לשקר״ (ויקרא יט, יב). אם נשבע לעתיד: ״אוכל״ ו״לא אוכל״, ועבר על שבועתו — עובר ב״לא יחל דברו״ (במדבר ל, ג). ואי זו היא שבועת שוא? שנשבע לשנות את הידוע לאדם, שהכל יודעים שהיא שוא.
§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yirmeya says that Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: If one takes an oath, saying: I ate, or: I did not eat, it is a false oath if it is not true. And its prohibition in the Torah is from: “And you shall not take an oath by My name falsely, so that you profane the name of your God; I am the Lord” (Leviticus 19:12). If one takes an oath, saying: I will eat, or: I will not eat, and breaks his oath, he violates the prohibition: “When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word” (Numbers 30:3). And which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true.
הכל
(5) אָמַר רַב פָּפָּא הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב יִצְחָק א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בכֹּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו גוְשֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו דחוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם.
Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, i.e., conveying the opinion of Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly by Rabbi Abbahu; rather, it was stated by inference. It was inferred from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rav Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for violating it. But with regard to a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it, except in the cases of one who takes an oath, and one who substitutes a different animal for one that is consecrated to be sacrificed (see Leviticus 27:10), and one who curses another using the Divine Name (see Leviticus 19:14).
Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, i.e., conveying the opinion of Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly by Rabbi Abbahu; rather, it was stated by inference. It was inferred from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rav Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for violating it. But with regard to a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it, except in the cases of one who takes an oath, and one who substitutes a different animal for one that is consecrated to be sacrificed (see Leviticus 27:10), and one who curses another using the Divine Name (see Leviticus 19:14).
והא דאמר ר׳ אבהו1, לאו בפירוש שמיעא ליה מיניה דר׳ יוחנן, אלא מכללא שמיעא ליה הכי2, דשמע לר׳ יוחנן דאמר כל לאו שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע והמימיר והמקלל את חבירו בשם, שאע״פ שאין בהן מעשה לוקין עליהן. ומפורש בתחילת מסכת תמורה3 כי המימר, דיבורו עושה מעשה הוא, דהא הקדישו ונאסר לכל4. מקלל את חבירו בשם, שנ׳5 אם לא תשמור לעשות וג׳ עד ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא יי׳, והפלאה זו מכות, כלומר לא נתיירא אלא קילל חבירו והזכיר השם הנכבד והנורא, ילקה.
1. אבל רש״י פירש דר׳ ירמיה לאו בפירוש שמע לה מר׳ אבהו אלא מכללא. וראה להלן בהערה בסמוך ובהערה 59.
2. בחידושי הריטב״א הקשה למה לא הקשו בגמרא ואי מכללא מאי כדאקשינן בכל מקום דאמרינן מכללא איתמר. והנה הרמב״ם פסק שבין אוכל ולא אוכל ובין אכלתי ולא אכלתי הוי שבועת שקר והאריכו האחרונים אם פירש כך לרב דימי או פירש כן לר׳ אבהו. ובספר המצוות עשה סא כתב הרמב״ם שבדברי ר׳ אבהו דאמר האי שבועת שקר היכי דמי אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא וכו׳ מפורש שגם שבועה שלא אוכל אזהרתו משום שקר, וכפי הנראה פירש הא דאמרינן מכללא איתמר שלא אמר ר׳ אבהו בפירוש שכך אמר ר׳ יוחנן אלא רבין הוא שהסיק כך מדברי ר׳ אבהו שפירש את דברי ר׳ יחנן באכלתי ולא אכלתי, אולם לפי האמת ר׳ אבהו בעצמו סבירא ליה דבין אכלתי ובין אוכל שניהם שקר, ופירש את דברי ר׳ יוחנן דלוקין על שקר אף שאין בו מעשה רק בשקר דלשעבר. אלא שאיני יודע למה לא הזכיר הרמב״ם בספר המצוות שם גם אכלתי ולא אכל והביא רק אוכל ולא אוכל. ולא הזכיר הרמב״ם בספר המצוות כלל שבועה דאכלתי ולא אכל, ובלאו דלא תשא הזכיר רק שבועת שוא, ובלאו דלא יחל דברו כתב בפירוש שהלאו בא על מה שלא אסר עצמו בשבועה, וצ״ע דהא הגמרא דורשת בל יחל דברו גם על שבועה.
3. ג,ב. הסוגיא שלפנינו נמצאת גם שם והיא מסיימת בכך: ומימר, אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה: המקלל את חבירו בשם, מנלן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמר וכתיב והפלא ה׳ את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו הוי אומר הפלאה זו מלקות.
4. דברי ר״ח צריכים ביאור שהביא את דברי ר׳ יוחנן שבדיבורו עביד מעשה כטעם למה לוקה אף שאין בו מעשה, אף שר׳ יוחנן קאמר התם לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה. ואפשר שר״ח גרס שם כבכי״ר: ומימר, אמ׳ (ר׳) [ל׳] ר׳ יוחנן משום דבדיבורו עביד מעשה (אבל גם בירושלמי בסוף פרקין: רבי אבהו בשם ר׳ יוחנן לית כאן מימר, מימר דיבור ומעשה). גם הר״י מיגש כתב כאן: ובתחילת מסכת תמורה גרסינן מימר מנלן ואוקימנא משום דבדיבורו עושה מעשה הוא וכו׳. גם הרמב״ם מנה את המימר בין הלוקין שאין בהם מעשה זה לשונו בפרק א מהל׳ תמורה הל׳ א: מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן. וכן כתב הרי״ף להלן בסוף פרק שבועת העדות: וחזינן לגאון דאמר (המקלל בשם) לוקה, דאמרינן א״ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל מצוות לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. אולם הרמב״ן בבבא מציעא דף צ,ב הביא את דבריו וכתב: ואע״ג דאיהו תני מימר לאו דווקא אלא כדמוקים לה ר׳ יוחנן גופיה בדוכתא. ובאמת שגרסתינו היא שצריכה ביאור שהרי ר׳ יוחנן הוא שאמרה בשם ר׳ יוסי הגלילי, ולמה אמר לתנא לא לשנותה כמו שקבלה.
5. דברים כח, נח נט.
והא דרבי אבהו – הא דא״ר ירמיה לעיל א״ר אבהו דאמר משמיה דר׳ יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש אמר ר׳ אבהו בהאי לישנא אלא מכללא איתמר דשמעיה ר׳ ירמיה לר׳ אבהו בחדא מילתא דאיירי בה ר׳ יוחנן בשבועת שקר ואוקמה רבי אבהו באכלתי ולא אכלתי מההוא כללא א״ר ירמיה משום ר׳ אבהו א״ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר.
ומאי כללא דאמר רב אידי כו׳ – ומסקנא סיפא דשמעתא וא״ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי.
חוץ מנשבע ומימר ומקבל את חבירו בשם – המיוחד והא מילתא עיקרה בפ״ק דתמורה והתם מפורש טעמא דמימר ומקלל והכא נשבע לחודיה מפרש משום גררא דמכללא איתמר דר׳ אבהו: אי כתיב כי לא ינקה כדקאמרינן.
אמר רב פפא: הא דרבי אבוה, דאמר: אכלתי ולא אכלתי – לאו בפי׳ איתמר, אלא מכללא איתמר. דאמר רב אידי בר אבון וכו׳.
רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה – לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם – פירוש: ואם תשאל: היכי קאמר דנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם לית בהו מעשה, והא אית בהו הקצת שפתי׳ דהויא מעשה. ומדאמרינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״ה:): שאני עדים זוממי׳ הואיל ואיתא בראיה, דשמעת מינה דטעמא דאיתא בראיה, הא ליתא בראיה הקצת שפתים הויא מעשה. ואם כן, אמאי קאמר דנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם לאו שאין בו מעשה הוא.
תשובתך: אף על גב דהקצת שפתים הויא מעשה – מכל מקום לא מעשה רבה הוא, אלא מעשה זוטא הוא, דהרי אוקימנא שם דהקצת שפתים מעשה זוטא הוא. וכיון שכן, הא דאמרינן הכא: כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו – הכי קאמר: לאו שאין בו מעשה ממש – אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממיר ומקלל, דאע״ג דלית ביה מעשה ממש שהוא מעשה רבה, אלא מעשה כל דהוא דאית בהו שהוא הקצת שפתים – לוקין עליו.
חוץ מנשבע ומימר כו׳ – תימה והא ר׳ יוחנן אית ליה בהשוכר את הפועלים (ב״מ צ: ושם) גבי חסמה בקול והנהיגה בקול עקימת פיו הוי מעשה וי״ל דשאני התם דבדיבור עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול והוי כמו מימר דא״ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבור קעביד מעשה בריש תמורה (דף ג:) וא״ת והא בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין סה: ושם) גבי הא דמשני לר׳ יוחנן דעקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בקול ופריך עליה מחסמה בקול והנהיגה בקול דאמר ר׳ יוחנן דעקימת שפתיו הוי מעשה ומאי קושיא התם משום דבדיבור קעביד מעשה וי״ל דהתם משום עדים זוממין פריך דלא חשיב להו מעשה אע״ג דמתחייב הנידון על ידם ושם מפורש יותר.
חוץ מנשבע ומימר וכו׳ – וא״ת וליחשוב נמי עדים זוממים ומוציא ש״ר ואע״ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה בריש ב״ק (דף ה.) ומוציא שם רע נמי קאמר רבי יהודה גופיה בכתובות בפרק נערה (כתובות מו.) דאינו חייב עד שישכור עדים מ״מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ״ק דמכות (דף ד: ושם) יליף מיניה ר׳ יהודה בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי״ל כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חש למיתנינהו א״נ אין למדין מן הכללות אפי׳ במקום שנאמר בהן חוץ והא לא תקשי דהכא קאמר רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והתם קאמר דלוקין דהכא משמיה דרבי יוסי קאמר לה.
חוץ מנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם. הקשה הרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל והא הני נמי מעשה יש בהן, דהא איכא הקצת שפתים, וקי״ל בסנהדרין (סנהדרין סה.) דהקצת שפתים הוא מעשה. ותירץ דמעשה כל דהו הוי אבל בעלמא בעיא מעשה רבא. והתם בסנהדרין אמרינן דהקצת שפתים מעשה זוטא הוי. ובתוס׳ הקשו מפני מה לא מנו בהדי הני עדים זוממין ומוציא שם רע, ותירצו דהנך מכתב כתיבי בהדיא עדים זוממין דכתיב (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אי נמי משום (שם כה, א:) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם הכות הרשע, וכדאיתא בריש פרק קמא דמכות (מכות ב:) ובמוציא שם רע כתיב (שם כב, יח) ויסרו אותו, והלכך הנך לא איצטריכו ליה למימר, אבל הני איצטריכו ליה.
ואכתי איכא למידק דהכא משמע דלר׳ יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ:) אמר ר׳ יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול לוקה, ויש לומר דר״י לית ליה כי הא דממר מעשה חשיב ליה הואיל ואתי מדיבורו מעשה, שהרי השני נתפס בקדושת הראשון בדבור וכדאמרינן בתמורה (תמורה ג:) עלה דההיא א״ל ר׳ יוחנן לתנא לא תיתני ממר דדבורא דאית ביה מעשה הוא, כלומר שהבהמה נתפסת בקדושת בדבורו ולאו שיש בו מעשה איקרי, וחסימה נמי והנהיגה דכותה אקרי, בקולו היא נחסמת ואינה אוכלת ובקולו הוא מנהיגה והיא מהלכת ודמו לממר, וכבר הא דכתיבה בפרק השוכר את הפועלים בסיעתא דשמיא.
תוס׳ בד״ה חוץ מנשבע כו׳ מ״מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ״ק דמכות כו׳ עכ״ל לענין עדים זוממין לא הוו הוצרכו לאתויי מפ״ק דמכות דבההיא דפ׳ ד׳ מיתות שכתבו לעיל אמרינן בהדיא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ומסיק הואיל וישנן בראייה אלא משום מוציא שם רע הוצרך לאתויי מפ״ק דמכות וק״ל:
גמרא. בי״ד של מעלה אין מנקין אותו אבל בי״ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. נראה לבאר שר״ל שאף על פי שמלקות מכפרת חיוב כרת, שבועה שאני ואין לו כפרה למעלה ואפילו אחרי מלקות בבי״ד. וכ״כ הרמב״ם (בפי״ב מהל׳ שבועות הל״א - ב) וז״ל אע״פ שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנא׳ לא ינקה ה׳ אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנא׳ וחללת את שם ה׳ אלקיך אני ה׳, לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות. עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה. אע״פ שאין בו לא כרת ולא מיתת בי״ד יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות, עכ״ל, ועיי״ש בראב״ד ובכ״מ.
בשיעורים למעלה (כ: ד״ה כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן) ביארנו שיש הבדל בין המחייב של שבועה לשעבר לבין המחייב של שבועה להבא כי בלשעבר עיקר האיסור הוא לא להוציא שקר מפיו והאיסור חל בעצם מעשה ההפלאה. ובכך דומה לשוא שאף עיקר האיסור בשוא הוא בגוף ההפלאה. מאידך בשבועה להבא חלין חלותי איסורי וחיובי מעשה בדומה לשאר איסורי תורה והאיסור נעשה במעשה העבירה אח״כ ולא בשעת ההפלאה. ולפי״ז מסתבר שמש״כ הרמב״ם כאן בהל׳ שבועות שהעוונות של שבועת שוא ושבועת שקר מן החמורות הן (ונ״מ אף בנוגע לד׳ חיובי הכפרה וכמו שכ׳ הרמב״ם בפ״א מהל׳ תשובה הל״ב) דהיינו דוקא בשבועת שקר לשעבר הדומה בעיקר איסורה לשוא כי יש בהן חילול השם הגדול בשעת הפלאתן. מאידך שבועה להבא דומה לשאר חייבי לאוין שבתורה ואינה מן החמורות. ברם ביארנו בשיעורינו למעלה (כ: ד״ה שיטת הרמב״ם באזהרות השבועות) שמשמע מהרמב״ם שמשווה שבועות להבא ולשעבר הדדי ודעתו שיסוד האיסור בכל שבועות בטוי אחד הוא והוא לא לשקר בשבועה. לפי״ז עיקר האיסור בשבועה להבא דומה לשבועה לשעבר ושתיהן מן החמורות הן. וכן איתא בתוס׳ לקמן (לו: ד״ה ה״ג בקונטרס) שאף שבועה להבא מן החמורות.
שם. גמרא. ושאין בו מעשה אין לוקין עליו. בענין לאו שאין בו מעשה עיין בחלק הענינים בסוף הרשימות.
שם. תוס׳ ד״ה חוץ מנשבע ומימר כו׳. עיין בענין לאו שאין בו מעשה אות ו׳ - ח׳.
ענין דין חצי שיעור
א
אמר רב פפא: הא [אימרה זו] של ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן — לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], שהסיקו אותה מדברים אחרים שאמר. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר ר׳ יוחנן, כך ר׳ יהודה אומר משום (בשם) ר׳ יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה ועבר עליו ועשהו — לוקין עליו, ושאין בו מעשה — אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, וכן מימר בהמת קודש בבהמת חולין, שאומר שתהא קדושה במקומה, שנאסר הדבר בתורה (ויקרא כז, י), ומקלל את חבירו בשם (ויקרא יט, יד), שעל כל אלה נענשים במלקות אף על פי שאין בהם מעשה אלא דיבור בלבד.
Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, i.e., conveying the opinion of Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly by Rabbi Abbahu; rather, it was stated by inference. It was inferred from that which Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rav Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to any prohibition in the Torah, if it is a prohibition that involves an action, one is flogged for violating it. But with regard to a prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it, except in the cases of one who takes an oath, and one who substitutes a different animal for one that is consecrated to be sacrificed (see Leviticus 27:10), and one who curses another using the Divine Name (see Leviticus 19:14).
הכל
(6) נִשְׁבָּע מְנָלַן א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רשב״י רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אָמַר קְרָא {שמות כ׳:ו׳} לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ב״ד בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ אֲבָל ב״ד בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.
The Gemara asks: From where do we derive that one who takes an oath that is not true is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The verse states: “You shall not take the name of the Lord your God in vain; for the Lord will not absolve of guilt he that takes His name in vain” (Exodus 20:7). It is the heavenly court that does not absolve him; but the earthly court flogs him, and in doing so, absolves him of guilt.
The Gemara asks: From where do we derive that one who takes an oath that is not true is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The verse states: “You shall not take the name of the Lord your God in vain; for the Lord will not absolve of guilt he that takes His name in vain” (Exodus 20:7). It is the heavenly court that does not absolve him; but the earthly court flogs him, and in doing so, absolves him of guilt.
שבועה מנא לן דלקי, ואמ׳ ר׳ יוחנן מלא ינקה1. דברים פשוטין הן. ודייק ר׳ יוחנן מדכת׳ תרי זימני לשוא בהאי קרא לא תשא, אחד לשבועת שוא ואחד לשבועת שקר, דלקי.
1. שמות כ, ו.
ואמרינן: נשבע מנא לן? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: דכתיב: לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא. ודייקינן מדכתיב: כי לא ינקה – ה׳ הוא דאינו מנקה, הא בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.
ובתחלת מסכת׳ תמורה (תמורה ג׳) גרסינן: ממיר מנ״ל? ואוקימנא: משום דבדבורו עושה מעשה הוא, מפני שהרי הוקדש התמורה בדבריו, דכתיב: ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהי׳ קודש.
מקלל, דכתיב: ואם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא, והפלא ה׳ את מכותך – פירוש: ליראה את השם – רמז הוא למקלל את חבירו בשם, וכתיב: והפלא ה׳. הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר: והפילו השופט – הוי אומר: הפלאה זו מלקות.
[סימן תצז]
שבועת ביטוי, שבועה שלא אוכל שבועה שאוכל שבועה שלא אכלתי שבועה שאכלתי וכן כל כיוצא בהן באילוא כגון שאתן ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי. על כולן אם עבר השבועה לוקהב, דאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש [בו] מעשה לוקין עליו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע מימר ומקלל את חבירו בשם.
נשבע שלא אוכל ושתה חייב שתיה בכלל אכילה.
א. ׳באילו׳ מיותר.
ב. עי׳ בגמ׳ דאוכל ולא אכל ודכותיה אינו לוקה או משום דהוי לאו שאב״מ או משום התראת ספק.
בד״ה אמר קרא כו׳ וא״ת אמאי לא נפקא לן בריש כו׳ אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע כו׳ עכ״ל ולר״י דאית ליה בכל התורה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ליה מעדים זוממין ומוציא שם רע לא תקשי להו ל״ל הני קראי בנשבע ומקלל כדאמרינן בתמורה דר״י ודאי מוקי להו להני קראי לשום דרשא אחרת אבל למ״ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל ע״כ דריש להו כדאמר בתמורה דלוקין על נשבע ומקלל וא״כ ל״ל קרא באלו הן הלוקין דבכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין נילף מדאיצטריך קרא בנשבע ומקלל ואהא תירצו דודאי לפי האמת דרשינן להני קראי דלוקין בנשבע ומקלל אבל אי לאו קרא דאין לוקין אלאו שאין בו מעשה לא הוה דרשינן הני קראי דנשבע ומקלל להכי דלא איצטריך ליה דבכל התורה נמי ה״א דלוקין וק״ל:
ושואלים: נשבע מנלן [מנין לנו] שלוקים עליו? אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ שמעון בר יוחאי, אמר קרא [הכתוב]: ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״ (שמות כ, ז), לומר: בית דין של מעלה אין מנקין אותו, שאין לו כפרה בתשובה בלבד, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.
The Gemara asks: From where do we derive that one who takes an oath that is not true is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The verse states: “You shall not take the name of the Lord your God in vain; for the Lord will not absolve of guilt he that takes His name in vain” (Exodus 20:7). It is the heavenly court that does not absolve him; but the earthly court flogs him, and in doing so, absolves him of guilt.
הכל
(7) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא לֹא יְנַקֶּה כְּלָל אִי כְּתִיב כִּי לֹא יְנַקֶּה כִּדְקָאָמְרַתְּ הַשְׁתָּא דִּכְתִיב כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳ ה׳ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה אֲבָל ב״ד בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מַלְקִין אוֹתוֹ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps this is what the Merciful One is saying: He will not be absolved of guilt at all. Abaye answered: If it were written: For he will not be absolved of guilt, it would be as you say. Now that it is written: “For the Lord will not absolve of guilt,” the verse teaches that it is the Lord Who will not absolve one who takes His name in vain; but the earthly court flogs him, and in doing so absolves him of guilt.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps this is what the Merciful One is saying: He will not be absolved of guilt at all. Abaye answered: If it were written: For he will not be absolved of guilt, it would be as you say. Now that it is written: “For the Lord will not absolve of guilt,” the verse teaches that it is the Lord Who will not absolve one who takes His name in vain; but the earthly court flogs him, and in doing so absolves him of guilt.
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, דלמא הכי קאמר רחמנא [שמא כך אמרה התורה]: לא ינקה כלל, שאין לו תקנה כלל לעוונו! והשיב לו: אי כתיב [אם היה כתוב] רק ״כי לא ינקה״ — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״כי לא ינקה ה׳ ״, יש לדייק: ה׳ הוא שאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ובכך מנקין אותו.
Rav Pappa said to Abaye: Perhaps this is what the Merciful One is saying: He will not be absolved of guilt at all. Abaye answered: If it were written: For he will not be absolved of guilt, it would be as you say. Now that it is written: “For the Lord will not absolve of guilt,” the verse teaches that it is the Lord Who will not absolve one who takes His name in vain; but the earthly court flogs him, and in doing so absolves him of guilt.
הכל
(8) אַשְׁכְּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר לַשָּׁוְא לַשָּׁוְא שְׁתֵּי פְּעָמִים אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא תְּנֵהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר.
The Gemara asks: We found a source for receiving lashes for an oath taken in vain, despite the fact that no physical action was performed. From where do we derive that this is also the halakha with regard to a false oath? Rabbi Yoḥanan himself said: The verse states: “In vain…in vain,” twice. If the second mention is not necessary for the matter of an oath taken in vain, since it was already stated, apply it to the matter of a false oath.
The Gemara asks: We found a source for receiving lashes for an oath taken in vain, despite the fact that no physical action was performed. From where do we derive that this is also the halakha with regard to a false oath? Rabbi Yoḥanan himself said: The verse states: “In vain…in vain,” twice. If the second mention is not necessary for the matter of an oath taken in vain, since it was already stated, apply it to the matter of a false oath.
ונחזור לשמעתין דהכא: אשכחן שבועת שוא דלוקה, שבועת שקר מנ״ל? רבי יוחנן אמר: לשוא לשוא שני פעמי׳: חד לגופיה, וחד – אם אינו ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר:
האוי בה רבי אבהו: האי שקר, היכי דמי? אילימא שבועה שלא אוכל ואכל – לאו שיש בו מעשה הוא, ולא צריך קרא. ואלא דאמר: שבועה שאוכל ולא אכל – ומי לקי, והא איתמר: שבועה שאוכל ככר זו, ועבר היום ולא אכלה – ר׳ יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוי לי׳ לאו שאב״מ וכו׳ – פירוש: סבר ר״י דכי רבי רחמנא לאו דשבועה שאב״מ למלקות – ה״מ שבועת שוא, שכיון שהיא לשעבר – נמצא שבעת השבועה הוא שמתחייב, הלכך אעפ״י שאין בה מעשה רבה – מ״מ הא איכא מעשה זוטא שהיא הקצת שפתים, מש״ה רביה רחמנא למלקות. אבל אוכל ולא אכל, שאינו מתחייב משעת השבועה כדי שתאמר הרי יש בה הקצת שפתים כלל, ונמצא שאין שם לא מעשה רבה ולא מעשה זוטא – כי הא לא רבי׳ רחמנא למלקות. וכיון דקא סבר ר׳ יוחנן שמי שאמר שבועה שאוכל ולא אכל לא רביי׳ רחמנא – א״כ האי שבועת שקר דאמרת דרביי׳ רחמנא – מאי נינהו.
ושאלו: אשכחן [מצאנו] דין זה לגבי שבועת שוא, שלוקה למרות שאין בו מעשה, על שבועת שקר מנלן [מנין לנו] שמלקים אותו? ר׳ יוחנן דידיה [משלו] ולא בשם התנאים אמר: נאמר ״לשוא״ ״לשוא״ שתי פעמים באותו פסוק ״לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא״, ובהמשך הדברים ״כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״, ומייתור לשון זה נלמד: אם אינו ענין לשבועת שוא שכבר נאמרה פעם אחת, תנהו ענין לשבועת שקר.
The Gemara asks: We found a source for receiving lashes for an oath taken in vain, despite the fact that no physical action was performed. From where do we derive that this is also the halakha with regard to a false oath? Rabbi Yoḥanan himself said: The verse states: “In vain…in vain,” twice. If the second mention is not necessary for the matter of an oath taken in vain, since it was already stated, apply it to the matter of a false oath.
הכל
(9) וְהָוֵי בַּהּ ר׳ רַבִּי אֲבָהוּ הַאי שְׁבוּעַת שֶׁקֶר ה״ד הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא וְאֶלָּא דְּאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל וְלֹא אָכַל הַאי מִי לוֹקֶה וְהָא אִיתְּמַר שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ רַבִּי יוֹחָנָן ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵינוֹ לוֹקֶה.
And Rabbi Abbahu discusses this: With regard to this false oath referred to by Rabbi Yoḥanan, what are the circumstances under which one who takes it is flogged? If we say it is when he says: On my oath I will not eat, and he then ate, that is a prohibition that involves an action. And if one would rather say that he says: On my oath I will eat, and he does not eat, is one who breaks his oath like that flogged? But wasn’t it stated that with regard to one who says: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say he is not flogged?
And Rabbi Abbahu discusses this: With regard to this false oath referred to by Rabbi Yoḥanan, what are the circumstances under which one who takes it is flogged? If we say it is when he says: On my oath I will not eat, and he then ate, that is a prohibition that involves an action. And if one would rather say that he says: On my oath I will eat, and he does not eat, is one who breaks his oath like that flogged? But wasn’t it stated that with regard to one who says: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say he is not flogged?
וקשיא ליה לר׳ אבהו, האי שבועת שקר דלית ביה מעשה ולקי דמרבי ליה לר׳ יוחנן מהאי קרא, היכי דמי, אי נימא דנשבע שלא יאכל ואכל, הרי עשה מעשה. אלא בנשבע שיאכל ולא אכל, האי בין ר׳ יוחנן ובין ריש לקיש לא לקי.
שבועה שאוכל ככר זה היום וכו׳ ר״י ור״ל דאמרי תרוייהו אינה לוקה דה״ל לאו שאין בו מעשה. ור״ש בן לקיש [סבר] דה״ל התראת ספק. ואיכא למידק דהכא משמע דר״ש בן לקיש אית לי׳ לאו שאין בו מעשה לוקין וכו׳, לוקין עליו, דהא לא פטר הכא אלא משום התראת ספק, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (ב״מ צ:) אמר חסמה בקול והנהיגה בקול פטור, ואף על גב דאיכא מעשה זוטה מיהא, וי״ל דר״ל בהא אפילו לר׳ יהודה דמחייב בלאו שאין בו מעשה אמרה, כלומר אפילו לר״י דמחיים בלאו שאין בו מעשה וכדאיתא בפרק קמא דמכות (מכות ד:) וכדדיקא להו ברייתא דנותר דר׳ יהודה לא פטר אלא משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ומייתי לה בריש מכילתין (ג:), אפילו הכי באוכל ככר זה הים ולא אכלו פטור משום דה״ל התראת ספק, והכין איתא במכות פרק הלוקין (מכות טז.) בשמעתא דבטלו ולא בטלו, דאמרינן התם גבי פלוגתא דר׳ יוחנן ור״ל בשבועה שאוכל ככר זה היום וכו׳ ותרוייהו אליבא דר׳ יהודה דתניא ולא תותירו ממנו עד בקר וכו׳ כדאיתא התם.
והוי [והיה עוסק, מתקשה] בה ר׳ אבהו: האי [זו] שבועת שקר שלמד ר׳ יוחנן שמלקים עליה מ״לשוא״ ״לשוא״, היכי דמי [כיצד היא]? אילימא [אם תאמר] ״שבועה שלא אוכל״ ואכל — לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי כאשר אכל עשה מעשה, וממילא הוא לוקה! ואלא שאמר ״שבועה שאוכל״ ולא אכל, אולם האי מי [זה האם] הוא לוקה? והא איתמר [והרי נאמר] לגבי מי שאמר: ״שבועה שאוכל ככר זו היום״, ועבר היום ולא אכלה — ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אינו לוקה על כך,
And Rabbi Abbahu discusses this: With regard to this false oath referred to by Rabbi Yoḥanan, what are the circumstances under which one who takes it is flogged? If we say it is when he says: On my oath I will not eat, and he then ate, that is a prohibition that involves an action. And if one would rather say that he says: On my oath I will eat, and he does not eat, is one who breaks his oath like that flogged? But wasn’t it stated that with regard to one who says: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say he is not flogged?
הכל
(10) ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם דְּהָוֵה הַתְרָאַת סָפֵק וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.
Rabbi Yoḥanan says he is not flogged because it is a prohibition that does not involve an action, and concerning any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it. And Reish Lakish says he is not flogged because his violation of the prohibition necessarily involves an uncertain forewarning, and an uncertain forewarning is not considered a forewarning at all. Only if one is forewarned immediately prior to violating a prohibition does he receive lashes. Since not fulfilling his oath is a sin of omission, whenever the forewarning is offered, it remains uncertain whether one will fulfill the oath or not.
Rabbi Yoḥanan says he is not flogged because it is a prohibition that does not involve an action, and concerning any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it. And Reish Lakish says he is not flogged because his violation of the prohibition necessarily involves an uncertain forewarning, and an uncertain forewarning is not considered a forewarning at all. Only if one is forewarned immediately prior to violating a prohibition does he receive lashes. Since not fulfilling his oath is a sin of omission, whenever the forewarning is offered, it remains uncertain whether one will fulfill the oath or not.
התראת ספק – ספק אם יעבור על התראה אם לאו שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה.
ר״י אמר אינו לוקה משום דהוה לאו שאב״מ והא דאמרינן התם חסמה בקול והנהיגה בקול ר״י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה שאני התם דאית ביה מעשה ניכר שמחסמת או הולכת בקולו וכדפרישנא בדוכתה בס״ד.
ר׳ יוחנן אמר: אינו לוקה משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שהרי במה שעבר על שבועתו לא עשה מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה [שהריהו] התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לזמן העבירה, והרי אין יודעים האם כוונתו שלא לאכול או לא, ובכל רגע ספק הוא, והתראת ספק לא שמה התראה!
Rabbi Yoḥanan says he is not flogged because it is a prohibition that does not involve an action, and concerning any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for violating it. And Reish Lakish says he is not flogged because his violation of the prohibition necessarily involves an uncertain forewarning, and an uncertain forewarning is not considered a forewarning at all. Only if one is forewarned immediately prior to violating a prohibition does he receive lashes. Since not fulfilling his oath is a sin of omission, whenever the forewarning is offered, it remains uncertain whether one will fulfill the oath or not.
הכל
(11) וא״ר וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ התְּהֵא בְּאָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי וּמַאי שְׁנָא אָמַר רָבָא בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר דּוֹמָה לְשָׁוְא מָה שָׁוְא לְשֶׁעָבַר אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר.
In response to his own question, Rabbi Abbahu says: The case where one who takes a false oath is flogged will be where he takes an oath saying: I ate, or: I did not eat. The Gemara asks: What is different about oaths relating to the past, for which one is liable to receive lashes even though he did not perform an action, and oaths relating to the future that one violates by omission, and for which one is therefore exempt from lashes according to Rabbi Yoḥanan because it is a prohibition that does not involve an action? Rava said: The Torah explicitly extended the liability to receive lashes to one who takes a false oath that is similar to an oath taken in vain. Just as an oath taken in vain refers to the past, so too, one is liable for a false oath that refers to the past. This discussion of Rabbi Abbahu’s is the source of his inference as to the opinion of Rabbi Yoḥanan mentioned by Rav Pappa.
In response to his own question, Rabbi Abbahu says: The case where one who takes a false oath is flogged will be where he takes an oath saying: I ate, or: I did not eat. The Gemara asks: What is different about oaths relating to the past, for which one is liable to receive lashes even though he did not perform an action, and oaths relating to the future that one violates by omission, and for which one is therefore exempt from lashes according to Rabbi Yoḥanan because it is a prohibition that does not involve an action? Rava said: The Torah explicitly extended the liability to receive lashes to one who takes a false oath that is similar to an oath taken in vain. Just as an oath taken in vain refers to the past, so too, one is liable for a false oath that refers to the past. This discussion of Rabbi Abbahu’s is the source of his inference as to the opinion of Rabbi Yoḥanan mentioned by Rav Pappa.
1אלא אמ׳ ר׳ אבהו, לא משכחת לה אלא בשנשבע שאכלתי ולא אכל או בשנשבע שלא אכלתי ואכל, דלקי. הנה מהאי כללא שמיעא ליה לר׳ אבהו. ואקשינן עליה מהאי, האי לית ביה מעשה והאי לית ביה מעשה, ומאי שנא דבאוכל ולא אכל פטור2 ר׳ יוחנן ובאכלתי ולא אכלתי מחייב ליה מלקות. ופריק רבא, בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא. דבלוחות הראשונים כת׳3 לא תענה ברעך עד שקר, ובלוחות האחרונים כת׳4 עד שוא, ללמדך דשוא ושקר אחד הוא מה שוא לשעבר הוא אף שקר נמי לשעבר הוא5.
1. כבכי״מ. והוא מתאים לפירוש ר״ח לעיל דר׳ אבהו לא שמעה בפירוש מר׳ יוחנן אלא מכללא למדה. והיינו דמפרש בגמרא אלא אמר ר׳ אבהו לפרש את דברי ר׳ יוחנן. אבל רש״י פירש לעיל דר׳ ירמיה לא שמע לה בפירוש מר׳ אבהו אלא שמע מר׳ אבהו שאמר תהא באכלתי ולא אכלתי, והוא מתאים לגירסתינו בגמרא ׳ואמר ר׳ אבהו׳ והיינו כמו והוינן בה.
2. צ״ל, פטר.
3. שמות כ, יב.
4. דברים ה, טז.
5. ר״ח מפרש את קושית הגמרא מנא ליה לר׳ יוחנן לחלק בין לשעבר ללהבא והרי שניהם אין בהם מעשה, ואף ששבועת שקר מרבינן לה מלשוא לשוא שחייבים עליה מלקות, היא גופא מנא ליה שאינו עובר בלהבא משום שקר. ומשני, בפירוש רבתה תורה דשוא ושקר בדיבור אחד נאמרו ובא ללמד דשניהם לשעבר. והיינו דאמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן דאוכל ולא אוכל עובר משום בל יחל דברו ואינו לוקה עליו אלא אם יש בו מעשה, כי שבועת שקר אינה אלא בשלעבר. אבל לרב דימי אין הבדל בין אכלתי ולא אכלתי לאוכל ולא אכל (ראה לעיל הערה 30). אולם מרש״י נראה שפירש מאי שנא הלאו דשבועת שקר שלוקין עליו אפילו בלא מעשה מהלאו דלא יחל דברו שאינו לוקה עליו אלא במעשה. ומשני מדאפקה רחמנא בלשון שוא על כרחך שלא בא לרבות עונש מלקות אלא דומיא דשוא שהוא לשעבר. הר״י מיגש פירש את כל הסוגיא על דרך רש״י וכתב, וחזינא ליה לרבנו חננאל ז״ל בהא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא וכו׳ פירוש דלא דייק גבן, והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר. וכן כתב לעיל ג,ב. וחזינא ביה לרבנו חננאל זצ״ל פירושא דלא דאיק ולהכי פרישנא ליה.
וא״ר אבהו תהא – הך שבועת שקר דא״ר יוחנן דאיתרבאי מלשוא לשוא באכלתי ולא אכלתי.
ומאי שנא – הך מאוכל ולא אכל הא בכולהו לאו שאין בו מעשה נינהו.
בפירוש ריבתה תורה כו׳ – מדאפקיה בלשון שוא.
מה שוא לשעבר – נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר דלשעבר איתרבאי למלקות ולא לשקר דלהבא ומההוא כללא א״ר ירמיה משום ר׳ אבהו אכלתי ולא אכלתי שקר.
ואמר ר׳ אבוהו: תהא באכלתי ולא אכלתי – שהרי גם הוא משעת השבועה הוא מתחייב, ונמצא שיש בו מעשה זוטא שהוא הקצת שפתים כמו שבועת שוא, ומש״ה רביי׳ רחמנא למלקות.
ודייקינן: ומ״ש – כלומר: וכיון דרבי רחמנא שבועת שקר למלקות – מאן לימא לן דאכלתי ולא אכלתי בלחוד דאית ביה הקצת שפתים הוא דרביי׳ רחמנא, דילמא כל לאו שאב״מ הוא דרבי רחמנא, ואפי׳ אוכל ולא אכל דלית ביה מעשה כלל – לאו מעשה רבה הוא ולא מעשה זוטא.
ומהדרינן: אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא – פירוש: מדאפקי׳ קרא לשקר בלשון שוא, כדאמרינן: לשוא לשוא ב׳ פעמים, אם אינו ענין לשוא – תנהו ענין לשקר, אלמא האי שקר דומה לשוא הוא: מה שוא לשעבר – שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, אף שקר נמי לשעבר – שהוא אכלתי ולא אכלתי. אבל אוכל ולא אכל שהוא להבא – לא רביי׳ רחמנא כלל, משום דלית בי׳ מעשה כלל לא רבה ולא זוטא כמו שאמרנו. וחזינא לי׳ לרבינו חננאל ז״ל בהא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה וכו׳ – פירוש דלא דייק גבן, והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר:
איתיבי׳ ר׳ ירמי׳ לר׳ אבהו: שבועה שלא אוכל ככר זו וכו׳ – פשוט הוא.
ואמר ר׳ אבהו: תהא (יש להעמיד) הלכה זו שלוקה על שבועת שקר למרות שאין בה מעשה ב״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, ומכאן למד רבין שלשיטת ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן, הנשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ עובר ולוקה משום שבועת שקר. ושואלים: ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] שבועה לשעבר משבועה לעתיד לענין זה, שהנשבע ״אכלתי״ ולא אכל לוקה אף שלא עשה מעשה, ואילו הנשבע שיאכל ולא אכל אינו לוקה משום שלא עשה מעשה? אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשבועת שוא, מה שוא הריהו שבועה לשעבר, אף שקר נמי [גם כן] מתחייב מלקות דוקא על שבועה לשעבר.
In response to his own question, Rabbi Abbahu says: The case where one who takes a false oath is flogged will be where he takes an oath saying: I ate, or: I did not eat. The Gemara asks: What is different about oaths relating to the past, for which one is liable to receive lashes even though he did not perform an action, and oaths relating to the future that one violates by omission, and for which one is therefore exempt from lashes according to Rabbi Yoḥanan because it is a prohibition that does not involve an action? Rava said: The Torah explicitly extended the liability to receive lashes to one who takes a false oath that is similar to an oath taken in vain. Just as an oath taken in vain refers to the past, so too, one is liable for a false oath that refers to the past. This discussion of Rabbi Abbahu’s is the source of his inference as to the opinion of Rabbi Yoḥanan mentioned by Rav Pappa.
הכל
(12) אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
Rabbi Yirmeya raised an objection to the opinion of Rabbi Abbahu from a mishna (27b): If one says: On my oath I will not eat this loaf, and then says: On my oath I will not eat it, and then again: On my oath I will not eat it, and he subsequently ate it, he is liable only once. This is the oath on an utterance for which one who violates the prohibition intentionally is liable to receive lashes and one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering.
Rabbi Yirmeya raised an objection to the opinion of Rabbi Abbahu from a mishna (27b): If one says: On my oath I will not eat this loaf, and then says: On my oath I will not eat it, and then again: On my oath I will not eat it, and he subsequently ate it, he is liable only once. This is the oath on an utterance for which one who violates the prohibition intentionally is liable to receive lashes and one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering.
איני דאכלתי ולא אכלתי חייב מלקות, והתנן בפירקין1, שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל2 ואכלה, אינו חייב אלא אחת, וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה וכול׳. מאי לאו זו היא דלקי, ולמעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות3.
1. להלן כז,ב.
2. לפנינו שם (גם בפירוש ר״ח): אוכלנה. ואין נפק״מ בשבועה השלישית אם היא ׳שלא אוכל׳ או ׳שלא אוכלנה׳, ע״ש.
3. כבתי״מ. לפנינו: דלא לקי.
שבועה שלא אוכלנה – לקמן מפרש בפירקין למה לי למינקט תלת שבועות.
אינו חייב אלא אחת – דאין שבועה חלה על שבועה דכיון דנשבע שבועה ראשונה הוה לה שבועה שניה לקיים את המצוה ותנן במתניתין דפטור.
איתיביה [הקשה לו] ר׳ ירמיה לר׳ אבהו ממה ששנינו: מי שאמר ״שבועה שלא אוכל ככר זו״, וחזר ואמר ״שבועה שלא אוכלנה״, ועוד ״שבועה שלא אוכלנה״ — ואכלה, למרות שנשבע כמה פעמים — אינו חייב אלא אחת. שבועה כגון זו היא שבועת בטוי, שחייבין על זדונה אם עבר עליה בזדון — מכות, ועל שגגתה אם עבר בשגגה על שבועתו — מביא קרבן עולה ויורד.
Rabbi Yirmeya raised an objection to the opinion of Rabbi Abbahu from a mishna (27b): If one says: On my oath I will not eat this loaf, and then says: On my oath I will not eat it, and then again: On my oath I will not eat it, and he subsequently ate it, he is liable only once. This is the oath on an utterance for which one who violates the prohibition intentionally is liable to receive lashes and one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering.
הכל
(13) זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי לָאו לְמַעוֹטֵי אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי דְּלָא לָקֵי.
Rabbi Yirmeya asks: When the mishna says: This is the oath on an utterance, it is to exclude what? Is it not to exclude the case of one who takes an oath relating to the past, saying: I ate, or: I did not eat, thereby indicating that he is not flogged?
Rabbi Yirmeya asks: When the mishna says: This is the oath on an utterance, it is to exclude what? Is it not to exclude the case of one who takes an oath relating to the past, saying: I ate, or: I did not eat, thereby indicating that he is not flogged?
מאי לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא לקי – פי׳ מקשינן מינה לר״י משום דהוי סתם משנה. גי׳ הספר ומה ראית ורש״י ז״ל מחקה וגורס ומ״ש וטעם דבריו ז״ל משום דאיהו מפרש בכל לשון ומה ראית איפכא והכא ליכא למימר הכי דהא אע״ג דהו״מ למימר דכולה ר״י ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא למעוטי ממלקות אפ״ה כר״ע עדיף לאוקומה דסתם לן תנא בריש פרקין כוותיה ורובא דסתמי נמי כוותיה ואי בעינן לומר דתהוי כולה כר״ע אלא דלא נימא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות אלא דאית למעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות הא ודאי טפי עדיף למעוטי אוכל ולא אכל דאלו באכלתי ולא אכלתי איכא לחיובי מלקות מדאביי לכך גורס ז״ל ומ״ש ופי׳ ז״ל היכי משמע ממתני׳ למעוטי אוכל ולא אוכל לחוד נימא דמעיט נמי אכלתי ולא אכלתי ולית ליה דאביי ומ״ש זה מזה כיון דתרווייהו לית בהו מעשה ויפה כיוון ומיהו אין צריך למחוק הגי׳ דאף לשון ומה ראית יש לפרש כן כמ״ש במקומות אחרים לדעת התוס׳.
ונדייק: ״זו היא״ למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] את המקרה של הנשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, דלא לקי [שאינו לוקה] על כך?
Rabbi Yirmeya asks: When the mishna says: This is the oath on an utterance, it is to exclude what? Is it not to exclude the case of one who takes an oath relating to the past, saying: I ate, or: I did not eat, thereby indicating that he is not flogged?
הכל
(14) לָא לְמַעוֹטֵי אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי מִקׇּרְבָּן זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד אֲבָל אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי לָא ור׳ וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא דְּאָמַר אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא אֲבָל מִילְקָא לָקֵי
The Gemara responds: No. It serves to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, from liability to bring an offering. The Gemara explains: This is the oath on an utterance for which one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering. But if one takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, then no, one does not bring an offering. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One is liable to bring an offering only for breaking oaths relating to the future, but one is flogged even for false oaths relating to the past.
The Gemara responds: No. It serves to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, from liability to bring an offering. The Gemara explains: This is the oath on an utterance for which one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering. But if one takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, then no, one does not bring an offering. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One is liable to bring an offering only for breaking oaths relating to the future, but one is flogged even for false oaths relating to the past.
לא למעוטי מקרבן – וזו היא אשגגתה קאי.
זו היא דעל שגגתה קרבן – אבל שבועה לשעבר ליתא בקרבן ור׳ ישמעאל היא דאמר במתני׳ אינו חייב אלא על העתיד.
ודוחים: לא, למעוטי [למעט] את ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ מקרבן. וכך נדייק: זו היא שעל שגגתה מביא קרבן עולה ויורד, אבל ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ לא מביא קרבן. ושיטת ר׳ ישמעאל היא, שאמר: אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא, אבל מילקא לקי [ללקות הוא לוקה] על שבועה לשעבר, משום שנשבע לשקר.
The Gemara responds: No. It serves to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, from liability to bring an offering. The Gemara explains: This is the oath on an utterance for which one who violates it unwittingly is liable to bring a sliding-scale offering. But if one takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, then no, one does not bring an offering. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One is liable to bring an offering only for breaking oaths relating to the future, but one is flogged even for false oaths relating to the past.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שבועות כא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות כא., ר׳ חננאל שבועות כא. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות כא., ר"י מיגש שבועות כא., ראב"ן שבועות כא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות כא., רשב"א שבועות כא. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות כא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות כא., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות כא., מהרש"א חידושי הלכות שבועות כא., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות כא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות כא.
Shevuot 21a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 21a, R. Chananel Shevuot 21a, Rashi Shevuot 21a, Ri MiGash Shevuot 21a, Raavan Shevuot 21a, Tosafot Shevuot 21a, Rashba Shevuot 21a, Meiri Shevuot 21a, Ritva Shevuot 21a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 21a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 21a, Reshimot Shiurim Shevuot 21a, Steinsaltz Commentary Shevuot 21a