×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דִּכְתִיב {בראשית ו׳:י״א} וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכׇל מָקוֹם שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה1 דָּבָר עֶרְוָה שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית ו׳:י״ב} כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה2 דִּכְתִיב {דברים ד׳:ט״ז} פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם וְגוֹ׳.
as it is written: “And the earth was corrupt before God” (Genesis 6:11), presumably referring to a transgression, and the school of Rabbi Yishmael taught: Anywhere that the term corruption is stated, it is referring to nothing other than a matter of licentiousness and idol worship. The Gemara cites proofs for this claim: Corruption refers to a matter of licentiousness, as it is stated: “For all flesh had corrupted their way upon the earth” (Genesis 6:12); the word “way” alludes to sexual intercourse. And corruption also refers to idol worship, as it is written: “Lest you deal corruptly, and make you a graven image” (Deuteronomy 4:16).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״וַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״ועבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
רש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ותשחת הארץ – מדאיענש עלייהו שמע מינה איפקוד עלייהו.
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ – גלוי עריות דכתיב (משלי ל) דרך גבר בעלמה ודור המבול על העריות נענשו כדכתיב (בראשית ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה.
דכתיב ותשחת – ולא נענש אלא אם כן הזהיר.
ומקשינן ותנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו דינין וברכת השם נמי דכולהו אתו מיניה ואי לא דריש ויצו הני חמשה מנא ליה ומפרקינן לעולם לא דריש ויצו והני כל חד וחד באפי נפשא כתיבא ע״ג וג״ע דכתיב ותשחת הארץ ולא ענש אלא אם כן הזהיר ואידך דדריש ויצו ולא משמע ליה מהאי קרא אמר לך התם אורחייהו קא מגלי להודיעך על מה נענשו אבל אזהרה מויצו. שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם. ואידך דלא משמע ליה מהתם אמר לך התם קטלייהו קא מגלי לומר שחייבין מיתה ולעולם אזהרה מויצו נפקא ואית דאמרו קטלייהו דכולהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם. גזל דכתיב כירק עשב שגדל במדברות וביערים שהוא הפקר ומותר לכל וכל דבר הגדל באפר מאליו קרי עשב ולא כירק גינה שאין מותר אלא לבעליו. ואידך ההוא לאו לאשמועינן כירק עשב ולא כירק גינה הוא דאתא אלא לגופיה אתא למשרי בשר לבני נח דבתחילה לא הותרו בו כדדרשינן לקמן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם ואיידי דאיצטריך למכתב כירק נתתי לכם את כל נקט ירק עשב וכיון שעיקר קרא לאו משום האי מיעוטא אתא לא שמעינן אזהרה מיניה. אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו בעוד שהבשר דמו בנפשו לא תאכלוהו. ואידך ההוא לאו לעיקר אזהרה אתא אלא למשרי שרצים באבר מן החי הוא דאתא כדדרשינן לקמן אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו בההוא קא אסרנא לכו אבר מן החי מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן דהא לא מיחייבי אדמן כרת אלא הרי הוא בלאו כבשרן כדאיתא בכריתות. סירוס דכתיב פרו ורבו. ואידך ההוא לברכה בעלמא. כלאים דכתיב מן העוף למינהו הואיל ונצטוה להביא זכר ונקבה מכל מין ומין נמצא שאסר לו להרביע מין ושאינו מינו. ואידך ההוא לאו משום איסור כלאים אלא לצוותא בעלמא לשון שעשוע דכל מינא לא הוה ליה צוותא אלא בהדי בר מינאי:
גמ׳ ואידך קטלייהו בשני יודי״ן וכן ברש״י:
גמרא דכתיב ותשחת הארץ וגו׳ כל מקום שנאמר השחתה אינו כו׳ עי׳ בחדושי אגדות:
דכתיב [שנאמר]: ״ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס״ (בראשית ו, יא), משמע שיש עבירה בהשחתה זו, ומה טיבה? — ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: בכל מקום שנאמר במקרא לשון ״השחתה״ אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה, וראיה לדבר: דבר ערוהשנאמר ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״ (בראשית ו, יב), ו״דרכו״ הוא רמז לביאה, משמע שהשחתה זו עניינה שחטאו בעריות. עבודה זרהדכתיב [שנאמר]: ״פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל״ (דברים ד, טז).
as it is written: “And the earth was corrupt before God” (Genesis 6:11), presumably referring to a transgression, and the school of Rabbi Yishmael taught: Anywhere that the term corruption is stated, it is referring to nothing other than a matter of licentiousness and idol worship. The Gemara cites proofs for this claim: Corruption refers to a matter of licentiousness, as it is stated: “For all flesh had corrupted their way upon the earth” (Genesis 6:12); the word “way” alludes to sexual intercourse. And corruption also refers to idol worship, as it is written: “Lest you deal corruptly, and make you a graven image” (Deuteronomy 4:16).
רש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִידָּךְ אוֹרְחַיְיהוּ דְּקָא מְגַלֵּי.

The Gemara asks: And how do the other tanna’im, who do not derive from the verse “And the earth was corrupt before God” that the descendants of Noah are prohibited from engaging in idol worship and forbidden sexual relations, interpret this verse? The Gemara answers: In their opinion, the verse merely exposes the behavior of the generation of Noah.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואידך – מאן דדריש ויצו אמר לך אזהרה מויצו הוזהר אדם הראשון וגבי דור המבול אורחייהו מגלי להודיעך על מה נענשו.
ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו למד מכאן את איסורי עבודה זרה וגילוי עריות לבני נח, כיצד מבין הוא את הכתוב? ומסבירים: לדעתו את אורחייהו דקא מגלי [דרכם הוא מגלה], שפסוקים אלה נועדו רק כדי להסביר מה היו מעשיהם המקולקלים של בני המבול.
The Gemara asks: And how do the other tanna’im, who do not derive from the verse “And the earth was corrupt before God” that the descendants of Noah are prohibited from engaging in idol worship and forbidden sexual relations, interpret this verse? The Gemara answers: In their opinion, the verse merely exposes the behavior of the generation of Noah.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) שְׁפִיכוּת דָּמִים דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ו׳} שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וְגוֹ׳ וְאִידַּךְ קְטָלַיְיהוּ הוּא דְּקָמְגַלֵּי.

According to the school of Menashe, the prohibition of bloodshed for the descendants of Noah is stated separately in the Torah, as it is written: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6). The Gemara asks: And how do the other tanna’im interpret this verse? The Gemara answers: In their opinion, the verse reveals the type of death penalty administered to the descendants of Noah, but it is not the source for the prohibition of bloodshed.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קטלייהו קא מגלי – באיזו מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו.
שפיכות דמים, מנין שבני נח נצטוו עליה? — דכתיב [שנאמר]: ״שפך דם האדם באדם דמו ישפך״ (בראשית ט, ו). ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו לומד מכאן את מקור איסור שפיכות דמים לבני נח, מה מבין הוא מפסוק זה? ומשיבים: לדעתו דרך קטלייהו [מיתתם] הוא דקמגלי [שמגלה], ללמדנו מה עונשם כשחטאו, אבל לא זה הוא המקור לאיסור שפיכת דם.
According to the school of Menashe, the prohibition of bloodshed for the descendants of Noah is stated separately in the Torah, as it is written: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6). The Gemara asks: And how do the other tanna’im interpret this verse? The Gemara answers: In their opinion, the verse reveals the type of death penalty administered to the descendants of Noah, but it is not the source for the prohibition of bloodshed.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גָּזֵל דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ג׳} כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל וא״רוְאָמַר רַבִּי לֵוִי כְּיֶרֶק עֵשֶׂב וְלֹא כְּיֶרֶק גִּנָּה וְאִידַּךְ הָהוּא לְמִישְׁרֵי בָּשָׂר הוּא דַּאֲתָא.

The prohibition of robbery is stated, according to the school of Menashe, as it is written: “Every moving thing that is alive shall be for food for you; like the green herbs I have given you all” (Genesis 9:3). And Rabbi Levi says: Like the green herbs that sprout all over by themselves and are ownerless, and not like the vegetation of a garden, which belongs to the garden’s owner alone. This indicates that robbery is prohibited. The Gemara asks: And how do the other tanna’im interpret this verse? The Gemara answers: In their opinion, that verse comes to permit the consumption of meat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כירק עשב – עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע.
למישרי בשר הוא דאתא – כדאמר לקמן בפרקין (סנהדרין נט:) אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולחית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מן החי מאכול תאכלו וללמדך דאפי׳ אינך ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאיליו לא תאכלנו ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול ולאו למדרש מינה ולא כירק גנה אתא דלגופיה אצטריך לפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להו לבני נח בהמות וחיות כירק עשב.
גזלדכתיב [שנאמר]: ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל״ (בראשית ט, ג), ואמר ר׳ לוי: כירק עשב הצומח בכל מקום מאליו והוא הפקר, ולא כירק גנה השייך לבעליו בלבד, ומכאן שיש איסור בגזל. ושואלים: ואידך [והאחר] כיצד דורש הוא כתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא למישרי [להתיר] אכילת בשר הוא דאתא [שבא], ולא עוד.
The prohibition of robbery is stated, according to the school of Menashe, as it is written: “Every moving thing that is alive shall be for food for you; like the green herbs I have given you all” (Genesis 9:3). And Rabbi Levi says: Like the green herbs that sprout all over by themselves and are ownerless, and not like the vegetation of a garden, which belongs to the garden’s owner alone. This indicates that robbery is prohibited. The Gemara asks: And how do the other tanna’im interpret this verse? The Gemara answers: In their opinion, that verse comes to permit the consumption of meat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵבֶר מִן הַחַי דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ד׳} אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ וְאִידַּךְ הָהוּא לְמִישְׁרֵי שְׁרָצִים הוּא דַּאֲתָא.

The prohibition against eating a limb from a living animal is stated in the Torah, as it is written: “Only flesh with its life, which is its blood, you shall not eat” (Genesis 9:4), i.e., it is prohibited to eat flesh while the animal that it comes from is still alive. And how do the other tanna’im interpret this verse? In their opinion, that verse comes to permit eating a limb from living creeping animals; this prohibition does not apply to creeping animals (see 59b).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשר בנפשו דמו – בעוד שהוא הבשר בנפשו דהיא דמו לא תאכלו הבשר.
למישרא שרצים הוא דאתא – משום שהוזהרו באבר מן החי מאכול תאכל אתא האי קרא למשרא אבר מן החי בשרצים והכי דרשינן לקמן בפרקין (סנהדרין נט:) אותו בשר שקרוי דמו בנפש והבשר קרוי בשר דהיינו דמו חלוק מבשרו אסרנא לכו באבר מן החי ולא בשרצים שאין דמו קרוי נפש אלא הרי הוא כבשרו דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת כדאמר בכריתות (דף כא.) דלית ביה אלא לאו דדם דשרצים כבשר.
אבר מן החידכתיב [שנאמר]: ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״ (בראשית ט, ד), שלא יאכלוהו בעוד נפשו בו. ואידך לדעת האחר] שאיננו לומד מכאן, סבור שהכתוב ההוא למישרי [להתיר] אכילת שרצים הוא דאתא [שבא], שאין איסור אבר מן החי חל לגבי שרצים, שאין בהם חילוק בין בשרם ודמם. ובכגון אלו אין איסור אבר מן החי (ראה לקמן נט,ב).
The prohibition against eating a limb from a living animal is stated in the Torah, as it is written: “Only flesh with its life, which is its blood, you shall not eat” (Genesis 9:4), i.e., it is prohibited to eat flesh while the animal that it comes from is still alive. And how do the other tanna’im interpret this verse? In their opinion, that verse comes to permit eating a limb from living creeping animals; this prohibition does not apply to creeping animals (see 59b).
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) סֵירוּס דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ז׳} שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ וְאִידַּךְ לִבְרָכָה בְּעָלְמָא.

The prohibition of castration that applies to the descendants of Noah is stated, as it is written: “And you be fruitful and multiply, swarm in the earth and multiply in it” (Genesis 9:7), indicating that nothing may be done to prevent reproduction. And the other tanna’im hold that this verse is written merely as a blessing, not as a mitzva.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לברכה בעלמא – לא לפרות ולא לרבות צוום אלא ברכם בפריה ורביה.
סירוס, מנין שאסור לבני נח? — דכתיב [שנאמר]: ״ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה״ (בראשית ט, ז), משמע שאסור לעשות דבר המונע מפריה ורביה. ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו לומד מכאן, כיצד מסביר הוא את הכתוב? ומשיבים: פסוק זה בא לברכה בעלמא [בלבד] ואיננו כלל למצוה.
The prohibition of castration that applies to the descendants of Noah is stated, as it is written: “And you be fruitful and multiply, swarm in the earth and multiply in it” (Genesis 9:7), indicating that nothing may be done to prevent reproduction. And the other tanna’im hold that this verse is written merely as a blessing, not as a mitzva.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כִּלְאַיִם דִּכְתִיב {בראשית ו׳:כ׳} מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וְאִידַּךְ הָהוּא לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא.

The prohibition of diverse kinds that applies to the descendants of Noah is stated, as it is written: “Of the fowl after their kind and of the cattle after their kind, of every creeping thing of the ground after its kind” (Genesis 6:20), indicating that each species must be kept separate, and that crossbreeding is prohibited. And according to the other tanna’im, that verse does not indicate a mitzva; rather, the reason for keeping the species separate in Noah’s Ark was merely for the sake of companionship, as animals are most comfortable in the company of other members of their own species.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מן העוף למינהו – מדנצטוה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין אחר שמע מינה אסורין להרביע כלאים.
ואידך – לאו משום איסור כלאים אלא לצוות בעלמא שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר.
כלאים מנין? — דכתיב [שנאמר]: ״מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו״ (בראשית ט, ו, כ), משמע שכל מין צריך להיות בפני עצמו לחוד, ואסור להכליא מינים שונים. ואידך [והאחר] שאיננו לומד מכאן, סבור כי הכתוב ההוא לא למצוה בא אלא לצותא בעלמא [לחברה בלבד], וכעצה שמוטב שיושיב כל מין בפני עצמו, שנוח לו לכל מין בחברת בני מינו.
The prohibition of diverse kinds that applies to the descendants of Noah is stated, as it is written: “Of the fowl after their kind and of the cattle after their kind, of every creeping thing of the ground after its kind” (Genesis 6:20), indicating that each species must be kept separate, and that crossbreeding is prohibited. And according to the other tanna’im, that verse does not indicate a mitzva; rather, the reason for keeping the species separate in Noah’s Ark was merely for the sake of companionship, as animals are most comfortable in the company of other members of their own species.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב יוֹסֵף אָמְרִי בֵּי רַב עַל שָׁלֹשׁ מִצְוֹת בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג.: גש״ר סִימָן.: עַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם.

Rav Yosef says: They say in the study hall that a descendant of Noah is executed for transgressing three mitzvot, which are represented by the letters gimmel, shin, reish in a mnemonic device: For forbidden sexual relations, for bloodshed, and for blessing, i.e., cursing, the name of God.
רש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על שלש מצות בן נח נהרג – ואף על פי שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כדפריש להו רב ששת דבשפיכות דמים כתיבא בהדיא דמו ישפך וגלוי עריות וברכת השם כתיב גבי ישראל איש איש ודרשי׳ להו לרבות את הכותים להיות במיתה כישראל.
אמר רב יוסף אמרי בבי רב על שלש מצות בן נח נהרג אע״פ שמצוה על שבע מצות אין נהרג אלא על אלו מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים כו׳ אי משום דאיתרבאי באיש איש גילוי עריות דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו איש איש לרבות את הכותים ואם אינו ענין לאזהרה דנפקא לי מויצו תנהו ענין למיתה ברכת השם איש איש כי יקלל אלהיו ואפי׳ לרבנן נמי איכא למימר דאיצטריך לרבות את הכותים למיתה ואע״ג דקרא קמא לרבנן לאו למיתה כתיב אפ״ה כיון דאיתרבו מקרא קמא כי כתיב בתר הכי ונוקב שם ה׳ מות יומת אהנך איש איש דאיירי בהו בקרא קמא כתיב אי הכי ע״ג נמי הא איתרבאי באיש איש דכתיב בפרשת מולך ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו׳ ואפי למאן דאמר מולך לאו ע״ג הוא אתיא ע״ג מיניה בקל וחומר דגבי [ב״נ] עונשין מן הדין אלא אמר רב ששת כו׳:
ומקשינן עלה והתניא בע״ג דברים שב״ד ישראל ממיתין עליהם ב״נ מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרתן זו היא מיתתן כלומר אזהרה הכתוב בהן זו היא מיתתן שאם עברו עליה ראוין הן למיתה ואית דמפרשי כל אזהרה דתני תנא גבי בני נח זהו מיתתן דלא דייק למתני בהו חייבי מיתות כישראל ולאו מילתא מדאמרינן לקמן (נ״ח:) עכו״ם ששבת כו׳ שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלמא אאזהרה דקרא קאי. ואי קשיא לך אי הכי קשיא ליה לרב ששת מ״מ כיון דאזהרה שלהן זו היא מיתתן אכולהו נמי ניחייבו לא תקשי לך דיכיל רב ששת לשנויי דוקא לגבי ע״ג והנך תלתא דכתיב בהו איש איש אבל שאר שבע מצות דלא כתיב בהו איש איש לא אמרינן אזהרה שלהן זו היא מיתתן וההיא דריש לקיש דמוקי לה אפי׳ כל היכא דכתיב בהו אזהרה ודאי פליגא אדרב ששת:
רב הונא כו׳ אמרי על שבע מצות ב״נ נהרג גלי רחמנא בשפיכות דמים והוא הדין בכולהו. ומקשינן עלייהו דאמרי על שבע מצות נהרג ב״נ ואפי׳ על הגזל והתניא על הגזל גנב וגזל וכן אם ראה בשביה אשת יפת תואר ושכב עמה וכן כיוצא בהן דברים שאינו גזל [ממש] ולקמן מפרש להו כותי שגזל מכותי וכותי שגזל מישראל וישראל מישראל אסור ישראל בכותי מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ולא כותי ובהדיא כתיב ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך ודוקא בזמן שמסורין בידך כדאיתא בב״ק (קי״ג:) ואשת יפת תאר נמי בהדיא שריא קרא לישראל קתני מיהת על הגזל כותי בכותי [וכותי] בישראל אסור ואי ס״ד נהרג אדתני אסור ליתני חייב. ומפרקינן משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בעכו״ם מותר דלא מצי למיתני פטור דקיי״ל מותר ממש תנא רישא נמי אסור. ומקשי׳ ומי מצית למימר דלאו דוקא קתני והא כל היכא דאית ליה חיובא תני חייב דקתני רישא על שפיכות דמים מדקתני רישא חייב וסיפא אסור ש״מ דוקא קתני בתרווייהו. ומפרקינן האי דנקט רישא חייב ופטור [וסיפא] אסיר ומותר לאו למימר דרישא איכא חיובא וסיפא ליכא חיובא (אבל) [אלא] סיפא נקט אסור ומותר לאשמועינן רבותא גבי ישראל בעכו״ם כדאמרן ורישא נמי בדין הוא דליתני אסור ומותר אלא משום דלא מצי תני ישראל בעכו״ם מותר דהא תנן העכו״ם וישראל הרועים בהמה דקה של עצמן ודרך בהמה דקה ליכנס לתוך השדות ואין הרועה יכול לעכב לא מעלין אותו מן הבור להחיותן דסתמן גזלנין הן שמרעין בהמתן בשדות אחרים ולא מורידין אותן לכתחילה להמיתן בידים. ואתינן לפרושה להא מתניתא דתני בה גזל ויפת תאר ותני עלייהו וכן כיוצא בהן ואיבעי׳ לן כיוצא בהו בגזל מאי היא וסברינן לאוקומה בפועל שנשכר לעשות בכרם ואכל מן הענבים שבו דמורי היתירא לנפשיה ולאו גזל גמור הוא. ודייקי׳ עלה אי בשעת גמר מלאכה שעת הבציר שהוא נמר מלאכתן היתירא הוא דכתיב ואכלת ענבים כנפשך כו׳ ואמאי תני בישראל אסור ואי שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא דכתיב ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל וא״כ מאי כיוצא בו דקתני דמשמע דלאו גזל גמור הוא ואידחיא לה וסבר רב פפא לאוקומה לפחות משוה פרוטה דלאו גזל גמור הוא לאפוקיה בדיינין דמסתמא מחיל ליה עילויה מיהו כיון דמעיקרא אית ליה צערא אסור. ומקשינן אי הכי לגבי עו״ג בעו״ג מאי כיוצא בו איכא כיון דעו״ג לאו בר מחילה הוא שהרי מקפיד על ממונו יתר מדאי ואפי׳ אפחות משוה פרוטה נמי לא מחיל גזל מעליא הוא ואידחיא ליה ויש מפרשים כיון דעו״ג לאו בני מחילה נינהו שהרי כל דינן למיתה ואינה בתורת השבון לא נפיק פחות מש״פ מכלל שוה פרוטה ואפי׳ מישראל דמחיל ליה בתר הכי דהא משעת גזל עבר ליה אלאו דגזל ואיחייב ליה מיתה ולא מסתבר. ואסיקנא לכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה יש לך בידי ואיני נותן לך דלאו ממונא קא שקיל מיניה ולא הוי גזל ממש אלא בחוטף דבר מחבירו כבניהו בן יהוידע כדאיתא בפ׳ מרובה וכיוצא בגנב נמי משכחת לה בכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה לא שכרתיך מעולם אי נמי נתתיו לך והיינו טעמא דלא איצטריך לפרושה משום דגניבה בכלל גזל ואין ביניהן אלא שזה עושה בפרהסיא וזה עושה בצינעא וכי קא באעי כיוצא בגזל בגניבה קא בעי נמי כיוצא בגניבה וכי פשיט בכובש שכר שכיר לתרווייהו קא פשיט. כיוצא בו דיפת תואר מאי היא כגון בן נח שייחד שפחה לעבדו וחזר ובא עליה נהרג עליה והיינו דקתני עכו״ם בעכו״ם אסור ישראל בישראל נמי כי האי גונא אסור ואע״פ ששחררה ואית דאמרי דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם ולאו מילתא היא דשפחה חרופה קידושי מעליא בעיא ישראל בעכו״ם מותר שאם יחד העכו״ם שפחה לעבדו ובא ישראל עליה בשביה מותר שהרי אפילו אשתו של עכו״ם מותרת באותה שעה דגרסינן בפירקא קמא דקידושין (כ״א:) וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפי׳ אשת איש. ולא נהירא משום דמשמע דלא קא מהדר אכיוצא בו דיפת תואר משום כיוצא בו דאישות בלחוד אלא משום כיוצא בו נמי דשביה ולהכי נקט עבדו שהוא כבוש לו כאשת יפת תואר שכבושה במלחמה וא״כ גבי ישראל כגון מאי כיוצא בו איכא מותר אלא מסתברא לי דלאו בשביה ממש קא מיירי אלא כגון ישראל שהיתה לו שפחה כותית וייחדה לעבדו כותי ואח״כ גיירה ושחררה ובא עליה. כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא ברישא דהאי ברייתא כדתניא בסיפא גבי גזל ויפת תואר משום דאין בשפיכות דמים דבר הקל מחבירו לא לענין דינא ולא לגבי דעתא דאינשי. אמר אביי אי משכחת תנא דתני כיוצא בו גבי שפיכות דמים רבי יונתן בן שאול היא דתאני רודף אחר חבירו להרגו ויכול הנרדף להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף ולא הציל אלא הרגו לגמרי נהרג עליו וכי האי גונא לאו שפיכות דמים ממש הויא לדעתא דאינשי דהא לאצולי נפשיה קא מיכוין והיינו כיוצא בו בשפיכות דמים דהוי קרוב לפטור ואינו פטור. אבל לרבנן דפליגי עליה היתר גמור הוא ואפי׳ ישראל בישראל פטור וקיי״ל כר׳ יונתן בן שאול דסוגיין בסוף פרק נגמר הדין (מ״ט.) כותיה. וכתב ר״ש ז״ל דהיינו טעמא דלא משמע ליה כיוצא בו דשפיכות דמים בשוגג משום דשוגג שפיכות דמים גמור אלא רחמנא חס עליה ולא נהירא לי דאי מהאי טעמא מכל מקום כיון דרחמנא חס עליה לאו שפיכות דמים גמור הוא אלא מסתברא משום דלא משמע ליה עו״ג בעו״ג בשוגג חייב דודאי שוגג לא חייב רחמנא דנהי דשמעת דבן נח נהרג שלא בהתראה דוקא במזיד דמוכחא מילתא דמזיד הוא אבל בשוגג ממש ליכא מאן דאמר דליחייב ואפי׳ עו״ג בישראל והכי מוכח בגמרא דאלו הן הגולין (ט׳.) אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה באומר מותר דאיכא למאן דאמר התם דאומר מותר קרוב למזיד הוא ואיכא למימר משום דאומר מותר פלוגתא דאמוראי היא דפליגי בה התם ולא ניחא ליה לאוקומי ברייתא בפלוגתא דאמוראי אבל בפלוגתא דתנאי יכיל לאוקומה דיכיל לשנויי הא מני רבי יונתן בן שאול היא ורבנן פליגי עליה:
א אמר רב יוסף, אמרי בי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של רב: על שלש מצות בן נח נהרג (גשר סימן): על גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת (קללת) השם.
Rav Yosef says: They say in the study hall that a descendant of Noah is executed for transgressing three mitzvot, which are represented by the letters gimmel, shin, reish in a mnemonic device: For forbidden sexual relations, for bloodshed, and for blessing, i.e., cursing, the name of God.
רש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת בִּשְׁלָמָא שְׁפִיכוּת דָּמִים דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ו׳} שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וְגוֹ׳ אֶלָּא הָנָךְ מְנָא לְהוּ.

Rav Sheshet objects to this statement: Granted, a descendant of Noah is executed for bloodshed, as it is written: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6). But with regard to those other prohibitions, from where do the Sages derive that a descendant of Noah who transgresses them is executed?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתקיף לה [מקשה עליה], על דעה זו רב ששת: בשלמא [נניח] שפיכות דמים יש לה מקור מיוחד, דכתיב כן נאמר] במפורש: ״שפך דם האדם באדם דמו ישפך״ (בראשית ט, ו). אלא הנך מנא להו [האחרות מנין להם] שנענשים עליהם במיתה?
Rav Sheshet objects to this statement: Granted, a descendant of Noah is executed for bloodshed, as it is written: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6). But with regard to those other prohibitions, from where do the Sages derive that a descendant of Noah who transgresses them is executed?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי גָּמַר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נָמֵי אִי מִשּׁוּם דְּאִיתְרַבַּאי מֵאִישׁ אִישׁ עֲבוֹדָה זָרָה1 נָמֵי אִיתְרַבַּי מֵאִישׁ אִישׁ.

If they derive it from the punishment for bloodshed by means of an analogy, then descendants of Noah should be executed even if they transgressed any of the other Noahide mitzvot. If they are executed because they are included in the term “anyone” and similarly, the term “no one” stated with regard to these two prohibitions, as it is stated with regard to cursing the name of God: “Anyone who curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), and it is stated with regard to forbidden sexual relations: “No one shall approach any that is near of kin to him, to uncover their nakedness” (Leviticus 18:6), then gentiles should be executed for idol worship too, as they are included in the term “anyone” stated in that context (see Leviticus 20:2).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעבודת כוכבים נמי – כתיב גבי מולך איש איש בקדושים תהיו.
שם אי משום דאתרבו מאיש איש עכו״ם נמי כו׳ היינו לר״מ דאית ליה כנויין בעכו״ם מאיש איש מרבה נמי במיתה מאיש איש אבל לרבנן דלית להו כנויין כלל בעכו״ם כיון דאיש איש בכנויין כתיב לא מרבה מיניה מיתה בעכו״ם לברכת השם ולהכי איצטריך למימר לרבנן דברה תורה כלשון בני אדם וכן נראה מדברי התוס׳ לקמן וק״ל:
אי גמר [אם למד] בהיקש או בגזירה שווה מדין שפיכות דמיםאפילו כולהו נמי [כולן, אף שאר המצוות של בני נח, גם כן] יהיו חייבים עליהן מיתה! אי [אם] משום דאיתרבאי [שהתרבו, נלמדו מהריבוי] מהלשון שנאמרה במצוות אלה של ״איש איש״, שנאמר בעריות: ״איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה״ (ויקרא יח, ו), ונאמר בברכת השם: ״איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״ (ויקרא כד, טו), אם כן עבודה זרה נמי [גם כן] איתרבי [תתרבה, תילמד בדרך הריבוי] של ״איש איש״ (ויקרא כ, ב), וייהרג בן נח אף עליה!
If they derive it from the punishment for bloodshed by means of an analogy, then descendants of Noah should be executed even if they transgressed any of the other Noahide mitzvot. If they are executed because they are included in the term “anyone” and similarly, the term “no one” stated with regard to these two prohibitions, as it is stated with regard to cursing the name of God: “Anyone who curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), and it is stated with regard to forbidden sexual relations: “No one shall approach any that is near of kin to him, to uncover their nakedness” (Leviticus 18:6), then gentiles should be executed for idol worship too, as they are included in the term “anyone” stated in that context (see Leviticus 20:2).
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמְרִי בֵּי רַב עַל אַרְבַּע מִצְוֹת בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג.

Rather, Rav Sheshet says that Rav Yosef’s version should be rejected, and that this is what they say in the study hall: A descendant of Noah is executed for transgressing four mitzvot; the three that were listed, and idol worship.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על ד׳ מצות – עבודת כוכבים הוסיף עמהם.
אלא יש לדחות גרסה זו שנגרסה בשם בית רב, ואמר רב ששת, אמרי בי [אמרו בבית מדרשו] של רב כך: על ארבע מצות בן נח נהרג, שלוש אלה שמנינו, ועל עבודה זרה.
Rather, Rav Sheshet says that Rav Yosef’s version should be rejected, and that this is what they say in the study hall: A descendant of Noah is executed for transgressing four mitzvot; the three that were listed, and idol worship.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה1 בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג וְהָתַנְיָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה2 דְּבָרִים שב״דשֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן אַזְהָרָה אֵין מִיתָה לָא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן.

The Gemara asks: And is a descendant of Noah executed for idol worship? But isn’t it taught in a baraita: With regard to idol worship, matters for which a Jewish court executes the transgressor are prohibited to a descendant of Noah. The Gemara infers: Yes, there is a prohibition for a descendant of Noah, but there is no death penalty. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Their prohibition is their death penalty. Since the only punishment mentioned in the Torah for transgressing a Noahide mitzva is execution, any descendant of Noah who transgresses is liable to be executed.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״בעבודת כוכבים״.
רש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעבודת כוכבים דברים שב״ד ישראל וכו׳ – הכי קאמר באיסור עבודת כוכבים אותם דברים שב״ד ישראל ממיתין עליהם כגון כל עבודות שדרכן של עבודת כוכבים בכך וזבוח וקיטור אפי׳ שלא כדרכה כדלקמן בפירקין (סנהדרין ס:).
אזהרה שלהם – כלומר כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות ואזהרה בשאין בהן מיתה כלגבי ישראל.
גמ׳. אמר רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא מיתתן.
עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ד) וז״ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ״ל. וצ״ע מהו מקורו של הרמב״ם דבנ״ח שהרג את הטריפה או שכפתו לפני הארי נהרג. וי״ל דכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב) שהכופת את חבירו לפני הארי והרגתו חיה הריהו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה בידי שמים, וכן ההורג טריפה חייב מיתה בידי שמים (פ״ב מהל׳ רוצח ה״ח), וא״כ מבואר שישראל מוזהר בזה ויש בזה איסור רציחה, וא״כ עכו״ם חייב על זה מיתה בידי אדם, דאזהרתן זו היא מיתתן. ועוד נראה דעכו״ם ששכר אדם להרוג את חבירו חייב מיתה בידי אדם, דהרמב״ם (פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב) פסק שישראל ששכר א׳ להרוג את חבירו חייב מיתה בידי שמים ועון רציחה בידו. וי״ל דב״נ נהרג על זה, דאזהרתן זו היא מיתתן.⁠א
א. אמנם נראה דיש לחלק בין חיוב מיתה בידי שמים בגרם רציחה ובין חיוב מיתה ביד״ש בשאר איסורים כגון אכילת טבל וזר ששימש, דבשאר איסורים עיקר החיוב הוא רק חיוב ביד״ש ואינו מחוייב בדיני אדם כלל, משא״כ בגרם רציחה י״ל דמעיקר הדין הריהו מחוייב בדיני אדם אלא שאין ב״ד יכולים להמיתו, דכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב) וז״ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין עכ״ל, ומשמע דרציחה בגרמא מהוה עבירת שפיכת דמים ועון הריגה וחל מחייב דעונש בידי אדם אלא שאין ב״ד ממיתין אותו. וכמו״כ י״ל דב״נ שהרג את הרודף באופן שהיה יכול להצילו בא׳ מאביריו נהרג עליו מכיון דבישראל מעיקר הדין זה נחשב למעשה רציחה ועבירת שפיכות דמים המחייבתו בדיני אדם אלא שאין ב״ד ממיתין אותו דכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ רוצח ושמירת הנפש הי״ג) וז״ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ״ל. ומכיון דבישראל הוי מעשה עבירה דרציחה ושפיכת דמים ב״נ נהרג דאזהרתן זו היא מיתתן. (רבינו זצ״ל)
ושואלים: ועל עבודה זרה בן נח נהרג? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בעבודה זרה דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן את העבריין — בן נח מוזהר (אסור) עליהן. ונדייק: אזהרה, כלומר, איסור שלא לעשות — אין [כן], ואולם עונש מיתהלא! אמר רב נחמן בר יצחק תשובה לכך: אזהרה שלהן זו היא מיתתן, שכיון שלא נתייחד לבני נח עונש מיוחד לעובר על מצוות ״לא תעשה״, הרי מי שהוזהר ועבר — חייב מיתה. זו היתה שיטה אחת.
The Gemara asks: And is a descendant of Noah executed for idol worship? But isn’t it taught in a baraita: With regard to idol worship, matters for which a Jewish court executes the transgressor are prohibited to a descendant of Noah. The Gemara infers: Yes, there is a prohibition for a descendant of Noah, but there is no death penalty. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Their prohibition is their death penalty. Since the only punishment mentioned in the Torah for transgressing a Noahide mitzva is execution, any descendant of Noah who transgresses is liable to be executed.
רש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה וְכוּלְּהוּ תַּלְמִידֵי דְּרַב אָמְרִי אעַל שֶׁבַע מִצְוֹת בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג גַּלִּי רַחֲמָנָא בַּחֲדָא וְהוּא הַדִּין לְכוּלְּהוּ.

Rav Huna, Rav Yehuda, and all of the other students of Rav say: A descendant of Noah is executed for transgressing any of the seven Noahide mitzvot; the Merciful One revealed this punishment with regard to one mitzva, the prohibition of bloodshed, and the same is true with regard to all of them.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלי רחמנא בחדא – בשפיכות דמים.
ואילו רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי [וכל שאר תלמידיו] של רב אמרי [אמרו]: על שבע מצות בן נח נהרג, כי גלי רחמנא בחדא [גילתה התורה את הדין באחת, בשפיכות דמים], והוא הדין לכולהו [לכולן], שעל כולן חייב מיתה.
Rav Huna, Rav Yehuda, and all of the other students of Rav say: A descendant of Noah is executed for transgressing any of the seven Noahide mitzvot; the Merciful One revealed this punishment with regard to one mitzva, the prohibition of bloodshed, and the same is true with regard to all of them.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְעַל הַגָּזֵל בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג וְהָתַנְיָא עַל הַגָּזֵל גָּנַב וְגָזַל וְכֵן יְפַת תּוֹאַר וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בגּוֹי בְּגוֹי1 וְגוֹי2 בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר וְיִשְׂרָאֵל בְּגוֹי3 מוּתָּר וְאִם אִיתָא נִיתְנֵי חַיָּיב.

The Gemara asks: But is a descendant of Noah executed for robbery? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the following types of robbery: One who steals or robs, and likewise one who engages in intercourse with a married beautiful woman who was taken as a prisoner of war, and likewise all actions similar to these, if they are done by a gentile to another gentile, or by a gentile to a Jew, the action is prohibited; but if a Jew does so to a gentile, it is permitted? The Gemara explains the question: And if it is so that a gentile is liable to be executed for robbery, and it is not merely prohibited to him, let the baraita teach that he is liable to be executed.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״גּוֹי בְּגוֹי״) מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי בכותי״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״וכותי״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בכותי״.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על הגזל – כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה.
וכן כיוצא בהן – שאינן ממש גזל אלא דומין להם ולקמן מפרש להו.
ישראל בכותי מותר – דלא תעשוק את רעך כתיב (ויקרא יט) ולא כותי ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (ב״ק דף קיג.).
הגניבה בכלל הגזילה היא ובן נח נהרג עליה בין שגנב או גזל או אנס ממון בין שגנב או שגזל או אנס נפשות כמו שביארנו בשכם ואפילו יפת תאר במלחמה וכל שעשה כן גוי בגוי וכל שכן גוי בישראל דנין אותן וישראל בישראל אסור אלא במלחמה על הדרך שיתבאר במקומו אבל ישראל בגוי אם הוא אינו מקיים שבע מצות מותר בגזילו על צד שאין בו חלול השם שהרי מעובדי האלילים הוא אלא שאם הוא מקיים שבע מצות אסור שכל בן נח שראינוהו מקבל עליו שבע מצות הוא מחסידי אומות העולם ובכלל בעלי דת ויש לו חלק לעולם הבא ולא סוף דבר שנהרג בגזל גמור אלא אף כובש שכר שכיר אף פועל שאכל שלא בשעת מלאכה אפילו על פחות משוה פרוטה נהרג:
וכן בעריות אפילו ייחד שפחה לעבדו נהרג עליה וישראל בישראל אסור ומביא אשם שפחה חרופה אם יש שם צד חירות ומ״מ אם ייחד שפחה לעבדו בלא צד חירות פטור לגמרי שאין אישות אלא לישראל או לגוי על הגוי אבל לא לעבד על עבד ולא לעבד על ישראל וזה שאמרנו במיחד שפחה לעבדו שנהרג עליה יתבאר למטה דווקא משיתפרסם ייחודו עד שיקרא שם העבד עליה לומר זו היא מיוחדת פלוני ומאימתי היא חוזרת להיתירה משיפרישנה ויפרע את ראשה בשוק:
ומקשים: ועל הגזל בן נח נהרג? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: על הגזל שבן נח נענש, בכלל זה גנב וגזל, וכן אשה יפת תואר שלוקח אשה שבויה במלחמה, וכן כל כיוצא בהן, אם עשה גוי בגוי וגוי בישראלאסור, ואם ישראל בגוימותר. ואי איתא [ואם יש] ענין שהגוי חייב בגזל, ניתני [שישנה] בלשון ״חייב״ שגוי שעשה כן חייב מיתה, ולא בלשון ״אסור״, שכן לשון ״אסור״ משמעה לאו בלבד! ומשיבים:
The Gemara asks: But is a descendant of Noah executed for robbery? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the following types of robbery: One who steals or robs, and likewise one who engages in intercourse with a married beautiful woman who was taken as a prisoner of war, and likewise all actions similar to these, if they are done by a gentile to another gentile, or by a gentile to a Jew, the action is prohibited; but if a Jew does so to a gentile, it is permitted? The Gemara explains the question: And if it is so that a gentile is liable to be executed for robbery, and it is not merely prohibited to him, let the baraita teach that he is liable to be executed.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי1 מוּתָּר תְּנָא רֵישָׁא אָסוּר.

The Gemara answers: Because the tanna wanted to teach in the latter clause that if a Jew does so to a gentile, it is permitted, he taught in the former clause that if a gentile does one of these, it is prohibited. If the baraita were to state that if a gentile does so, he is liable, it would have to state that if a Jew does so to a gentile, he is exempt, because this is the opposite of liable. That would indicate that it is actually prohibited for a Jew to do so to a gentile, and that he is merely exempt from liability, which is not the case. Therefore, the word prohibited is used with regard to a gentile. Therefore, this does not prove that a gentile is exempt from capital punishment.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בכותי״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בכותי מותר – ואי תנא גבי כותי בכותי חייב הוה תני ישראל בכותי פטור ומשמע פטור מן המיתה אבל עובר עליו בלאו ומשום הכי תנא ברישא לשון איסור דליתני גבי ישראל מותר דס״ל כמאן דאמר מותר ממש.
משום דקבעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסוף] ״ישראל בגוי מותר״תנא רישא [שנה בתחילה] לשון ״אסור״, ש״אסור״ היא הפוכו של ״מותר״ שאילו היה אומר בתחילה ״חייב״ היה צריך לשנות בסוף ״פטור״, ו״פטור״ משמעו רק פטור מעונש אך לא מותר לכתחילה וזו הסיבה ללשון ״אסור״ שנגרסה כאן. אך אין זו ראיה שהגוי פטור מעונש מיתה.
The Gemara answers: Because the tanna wanted to teach in the latter clause that if a Jew does so to a gentile, it is permitted, he taught in the former clause that if a gentile does one of these, it is prohibited. If the baraita were to state that if a gentile does so, he is liable, it would have to state that if a Jew does so to a gentile, he is exempt, because this is the opposite of liable. That would indicate that it is actually prohibited for a Jew to do so to a gentile, and that he is merely exempt from liability, which is not the case. Therefore, the word prohibited is used with regard to a gentile. Therefore, this does not prove that a gentile is exempt from capital punishment.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהָא כֹּל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חִיּוּבָא מִיתְנָא קָתָנֵי דְּקָתָנֵי רֵישָׁא געַל שְׁפִיכוּת דָּמִים גּוֹי בְּגוֹי1 וְגוֹי2 בְּיִשְׂרָאֵל דחַיָּיב יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי3 פָּטוּר.

The Gemara challenges: But wherever there is liability for capital punishment, this tanna teaches it; as it is taught in the first clause: With regard to bloodshed, if a gentile murders another gentile, or a gentile murders a Jew, he is liable. If a Jew murders a gentile, he is exempt. Evidently, the term liable is used in the baraita.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״גּוֹי בְּגוֹי״) מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי בכותי״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״וכותי״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בכותי״.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא כל היכא דאיכא חיוב מיתה מתנא – תנייה בלשון חיוב ומדנקט הכא לשון איסור ש״מ דווקא תננהו.
רש״י בד״ה הא כל כו׳ חיוב מיתה הס״ד:
בד״ה ויכול הנרדף כו׳ לקטע רגלו הס״ד:
ושואלים: והא כל היכא דאית ליה חיובא [מקום שיש לו] חיוב מיתה במפורש, מיתנא קתני, דקתני רישא [והריהו שונה, שכן שנינו בתחילה]: על שפיכות דמים, גוי בגוי וגוי בישראלחייב, ישראל בגויפטור. הרי שהוא משתמש בלשון חיוב!
The Gemara challenges: But wherever there is liability for capital punishment, this tanna teaches it; as it is taught in the first clause: With regard to bloodshed, if a gentile murders another gentile, or a gentile murders a Jew, he is liable. If a Jew murders a gentile, he is exempt. Evidently, the term liable is used in the baraita.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הָתָם הֵיכִי לִיתְנֵי לִיתְנֵי אָסוּר וּמוּתָּר וְהָתַנְיָא הגּוֹי1 וְרוֹעֵי בְּהֵמָה דַּקָּה לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.

The Gemara answers: There, in that case, how should the tanna teach it? Should he teach it using the terms prohibited and permitted, indicating that a Jew may kill a gentile ab initio? But isn’t it taught in a baraita that with regard to a gentile, and likewise with regard to Jewish shepherds of small livestock, who were typically robbers, one may not raise them out of a pit into which they fell, and one may not lower them into a pit? In other words, one may not rescue them from danger, but neither may one kill them ab initio. With regard to robbery, the term permitted is relevant, as it is permitted for a Jew to rob a gentile.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היכי ליתני – לעולם הכא לאו דוקא איסור נקט אלא משום סיפא ודקשיא לך רישא מדלא נקט נמי לשון איסור ש״מ דוקא תני להו התם לא מצי למיתנא לשון איסור משום דנבעי למימר ישראל בכותי מותר ולא מצי מתני ליה.
ה״ג: הכותי וכן רועי בהמה דקה ישראל – שסתמן גזלנים שמרעים בהמתן בשדות אחרים.
לא מעלין ולא מורידין – לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים [אבל האידנא דין זה אינו נוהג כי בטלו ד״נ].
ודוחים: התם [שם] באותו מקרה היכי ליתני [כיצד ישנה]? אין לו אפשרות לשנות בלשון אחרת. שכן אם ליתני [ישנה] בלשון ״אסור״ ו״מותר״ — הרי נבין מכאן שלישראל מותר להרוג את הגוי לכתחילה, והתניא [והרי שנינו ברייתא]: גוי, וכן רועי בהמה דקה ישראלים שכרגיל הם גזלנים — לא מעלין ולא מורידין. כלומר, אין מעלין אותם מן הבור שנפלו בו, או מצילים משאר סכנה שהיו בה. אך גם אין מורידים אותם לשם, ואין ממיתים אותם לכתחילה. ולכן היה צריך לשנות לשון ״פטור״ מעונש ולא ״מותר״ לכתחילה. אך בתוספתא שהסברנו יכול היה לשנות בלשון ״חייב״.
The Gemara answers: There, in that case, how should the tanna teach it? Should he teach it using the terms prohibited and permitted, indicating that a Jew may kill a gentile ab initio? But isn’t it taught in a baraita that with regard to a gentile, and likewise with regard to Jewish shepherds of small livestock, who were typically robbers, one may not raise them out of a pit into which they fell, and one may not lower them into a pit? In other words, one may not rescue them from danger, but neither may one kill them ab initio. With regard to robbery, the term permitted is relevant, as it is permitted for a Jew to rob a gentile.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) כַּיּוֹצֵא בּוֹ בְּגָזֵל מַאי הִיא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְפוֹעֵל בַּכֶּרֶם.

The Gemara returns to discuss the details of the prohibition of robbery mentioned in the baraita, which included actions similar to it. The Gemara asks: With regard to robbery, to what actions similar to it is the baraita referring? Rav Aḥa bar Ya’akov says: It is necessary only to teach the halakha of a laborer working in a vineyard who eats from the fruit of the vineyard; his action is similar to robbery, and it is prohibited for a gentile to do so.
רשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיוצא בו בגזל מאי היא וכו׳ אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה.
עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ גניבה ה״ב) וז״ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ״ל. וכתב המגיד משנה (שם) ״ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין״, ומבואר דהמגיד משנה נקט שהאיסור לגנוב כל שהוא מבוסס על ההל׳ שחצי שיעור אסור מן התורה. וצ״ע לפי״ז למה כלל הרמב״ם איסור חצי שיעור ביחד עם האיסור של הגונב ע״מ לשלם והאיסור לגנוב דרך שחוק וכו׳. וקבע הגר״ח זצ״ל, דבאמת אי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה נחשב לחצי שיעור, כי פרוטה אינה שיעור לענין חיוב אלא שיעור בחלות שם ממון. ונראה דחצי פרוטה אינו דומה לחצי כזית חלב, דחצי כזית חלב הרי הוא חפצא דחלב, אלא דכשאוכלו ליכא מעשה אכילת הגברא של שיעור כזית, ולפיכך פטור ממלקות. מאידך פחות משוה פרוטה אינו חפצא דממון כלל, דפרוטה קובעת את השם ממון בחפצא, ופחות מפרוטה אינו חפצא דממון שיאסר באיסור חצי שיעור. ונמצא דחלוק חצי פרוטה מחצי שיעור באיסורין, דבאיסורין אף חצי שיעור מהוה חפצא של איסור, אלא דליכא שיעור לענין מעשה אכילה לחייב את הגברא מלקות, ובכה״ג חל דין דחצי שיעור אסור מה״ת. משא״כ חצי פרוטה לא הוי חפצא של ממון כלל.
והגר״ח זצ״ל הביא ראייה לזה מהמשנה דחמש פרוטות (ב״מ דף נה.) המונה ביניהן דיני פרוטה בפדיון הקדש ובקדושין, ולכאורה ליכא דין שיעורין במעשה קדושין או במעשה פדיון של הקדש, ומהא דחל דין פרוטה בקידושין ובפדיון הקדש וכו׳ מוכח דדין פרוטה אינה דין שיעורין במעשה, אלא שיש צורך בחפצא של ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון.⁠א ואמר מרן הגר״ח זצ״ל דמסתבר דלפי הרמב״ם האיסור לגנוב כל שהוא אינו נכלל באיסור חצי שיעור דעלמא אלא שמהווה איסור מיוחד בגניבה. גניבת כ״ש נאסרת משום הלאו דלא תגנבו, והוי איסור טפל ללאו דגניבה שפטור ממלקות.
ובאמת יש לעיין, מהו גדרו של האיסור לגנוב פחות משוה פרוטה, שהרי אין כאן לקיחת ממון כלל וליכא הפסד לנגנב. ונראה שהתורה אסרה כל מעשה לקיחה של דברים שאינם שלו, ואף על פי שאינו לוקח ממון חבירו, הרי עושה מעשה גניבה, שהרי לוקח דבר שאינו שלו. וזהו יסוד האיסור לגנוב או לגזול פחות משוה פרוטה - איסור גברא של מעשה גניבה ולקיחת חפצא שאינה שלו בלי רשות, ואף על פי דליכא גניבת חפצא של ממון. ולפי״ז נ״ל, דהאיסור לגנוב דרך שחוק ג״כ מבוסס על איסור זה, דאע״פ שגונב דרך שחוק, וליכא גניבת ממון המחייבתו בכפל, שהרי אינו רוצה לקחת את הממון לעצמו, מ״מ לוקח דבר שאינו שלו מרשות חבירו, דהיינו שהגברא עושה מעשה גניבה, ואסרתו התורה. ולפי״ז, אין כוונת דברי הרמב״ם במש״כ ״שלא ירגיל עצמו בכך״, שאיסורים אלה נאסרים רק ממדת חסידות בלבד או מדרבנן בעלמא, כי בודאי גניבות אלו נאסרות מדאורייתא, אלא דהרמב״ם נותן טעמו של האיסורב. דאע״פ דאין כאן גניבת ממון המחייבת בכפל ובכל החיובים של אחריות דגניבה וגזילה, מ״מ יש כאן מעשה גניבה, ומעשה גניבה אסרה תורה, ואפי׳ בלי גניבת ממון, שהרי אסרה התורה אף גניבה פחות משוה פרוטה, ואף על פי שאינו ממוןג. ולפי״ז מבואר הא דכלל הרמב״ם את האיסור של פחות משו״פ באותה ההלכה של הגונב ע״מ לשלם, דשניהם יסוד האיסור הוא משום מעשה גניבה אע״פ שאין כאן הפסד ממון.
והנה יש להסתפק האם אסור לגזול איסורי הנאה או לא. ונראה דדין איסורי הנאה תלוי בפירושי ה״ה והגר״ח זצ״ל. דלפי ה״ה איסור גזילה בפחות משוה פרוטה הוא משום דחצי שיעור אסרה תורה דחזי לאצטרופי לשיעור וכדאיתא ביומא (דף עד.), אבל איסורי הנאה דאינם ראוים להצטרף לפרוטה, דאינם ממון כלל, אינם כלולים באיסור זה. ואילו לפי״ד הגר״ח זצ״ל, פחות משוה פרוטה אינו ממון, ומ״מ אסרה תורה לגברא לעשות מעשה גניבה, אף על פי דאינו גונב ממון חבירו. וי״ל אליביה דגם איסורי הנאה נכללים באיסור זהד.
והנה בגמרא (ב״מ דף מז. – מז:) איתא שקונים חליפין בכלי פחות משוה פרוטה ואין קונים באיסורי הנאה. ולה״ה חילוק זה מובן דפחות משוה פרוטה הוי עכ״פ ממון, ואיסורי הנאה אינם ממון. אבל לפי הגר״ח זצ״ל, הסובר שבין פחות משוה פרוטה ובין איסה״נ אינם ממון צ״ע למה שונים דיניהם בנוגע לחליפין. וי״ל דחליפין קונה רק בכלי, וכלי פחות משוה פרוטה נחשב לכלי, אבל דין איסה״נ מפקיע את שם הכלי מהחפצא לגבי קנין חליפין, ומשו״ה אין איסה״נ קונים בחליפין.
ולפי״ז נראה לבאר השקו״ט בגמ׳ ״אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה. אי הכי נכרי בישראל אסור הא בר מחילה הוא, נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה, נכרי בנכרי כיוצא בהן, כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא״. דבתחילה נקטה הגמ׳ דגזילת פחות משוה פרוטה אינה גזל ממש אלא כעין גזל משום שאינו מחסרו ממון אבל עכ״פ הוי מעשה גזילה. ושוב הקשו דלמה אמרינן דנכרי בישראל אסור והא בר מחילה הוא – כלומר ואי מחיל ליה ישראל ליכא אף האיסור של מעשה גזילה. ודחינן ״נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה״, כלומר דהמחילה חלה רק לגבי חיוב תשלומין, אך יש איסור מעשה גזילה. ושוב הקשו דבנכרי בנכרי דלאו בני מחילה נינהו א״כ הויא גזל מעליא, דבנכרי בנכרי אף פחות משו״פ נחשב לממון, והוי גזל ממש ולא כיוצא בו דגזל.
ועיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ט) וז״ל בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו״ם בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל, וכן חייב על פחות משוה פרוטה, ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן נהרגין עליה עכ״ל. ונראה דב״נ נאסר במעשה גזילה ולכן כלל הרמב״ם בהלכה זו בין שגנב ממון ובין שגנב נפש, דיסוד החיוב בגניבת נפשות הוא משום איסור גזילה ומעשה גזילה אע״פ שאין הפסד ממון. ולפי״ז י״ל דב״נ שגנב ע״מ לשלם חייב מיתה מכיון דחל איסור של מעשה גניבה.
א. ונראה אליבא דהגר״ח זצ״ל דזוהי כוונת המשנה בב״מ (דף נה.) חמש פרוטות הן כו׳ שדין ממון בכהת״כ חל דוקא בשוה פרוטה, ופחות משוה פרוטה אינו ממון כלל. ויעויין בסוגיין (דף נז.) דישראל מוחל פחות משו״פ אלא דכותי אינו מוחלו ואצל כותי מכותי גזל מעליא הוא. ביאור הדבר - דבנוגע לישראל מאחר דבסתמא מוחלו לפיכך אינו ממון, ואילו אצל כותי מאחר דאינו מוחלו לכן לגביה נחשב לממון. ופשיטא דפחות מפרוטה הוי שלו, דאע״פ שאינו ממון מ״מ קנוי לבעלים ואינו הפקר. והראייה דיכול לעשות חליפין בסודר פחות משו״פ אע״פ שצריך להקנות לחבירו את הסודר, ומוכח דאף פחות משו״פ הוי קנינו. ועיין בגמרא בסוגיין (נז.) דכותי הגוזל פחות משו״פ מישראל חייב ״דמצער ליה״, כלומר שלוקח דבר שהוא שלו בלי רשותו ומצערו, חזינן שקנינו של ישראל הוא.
ב. ויעויין במס׳ ב״מ (דף סא:) שהגמרא לומדת את האיסור לגנוב ע״מ למיקט מקרא, ומוכח דאיסור דאורייתא הוא. ברם עיין בחוט המשולש לגר״ח מוואלאז׳ין זצ״ל המפרש שלפי הרמב״ם האיסור הוא איסור מדרבנן.
ג. ועיין בסוגיין (דף נ״ז.) שכותי שגזל פחות משו״פ מישראל חייב משום ״נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה״. ביאור הדבר - דגזל פחות משו״פ הוי מעשה גזילה ואף על פי שאין בכך גזילת ממון. כותי חייב על מעשה גזילה אפילו כשלא גזל ממון. ואילו ישראל חייב דוקא על גזילת ממון. ומ״מ במעשה גזילה גרידא איסור חל גם בישראל. וכך כתב רש״י (ד״ה צערא כו׳) ז״ל הלכך גזל הוא אלא שאין ב״ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה, ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא, אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משו״פ מכלל פרוטה ואפי׳ מישראל דמחיל ליה בתר הכי עכ״ל. פירוש דבריו שבישראל חלות גזילה תלויה בחפצא של ממון הניתן להשבה דהיינו בשוה פרוטה. ואילו בכותי חיוב גזילה תלוי במעשה גזילה בשעתה ולא בחיובי השבה, ולפיכך כותי חייב אף בפחות משו״פ המהווה מעשה גזילה בשעתה. עיין בש״ע חו״מ (שנ״ט, א׳) שפסק שמותר לגזול מישראל דבר שאינו מקפיד עליו אלא שהירושלמי אוסרו משום מדת חסידות. לפי ה״ה הנ״ל שפחות משו״פ הוי חצי שיעור הפסק מתקבל כי דבר שאינו מקפיד עליו אינו נתפס באיסור חצי שיעור. אמנם לפי״ד הגר״ח זצ״ל יש לפקפק בפסק זה, שיתכן שאע״פ שאינו מקפיד מ״מ אסור לגזלו שהרי עושה מעשה גזילה. ברם יתכן שאין מעשה גזילה חל בדבר שאינו מקפיד עליו. אמנם עיין בפאת השולחן (סי׳ ט״ז סעיף ח׳ ס״ק י״א) שכ׳ שלרמב״ם אסור מעיקרא דדינא וכדמבואר אליבא דהגר״ח זצ״ל.
ד. רבינו זצ״ל נקט כאן דאיסה״נ הם שלו. אך עיין בר״ן במס׳ נדרים (דף פה א ד״ה ואני) הסובר שהנודר איסה״נ על חפצא הפקירו, ויתכן דה״ה בכל איסה״נ דהויין הפקר. עיין במס׳ גיטין (דף כ א) שהמגרש באיסה״נ מגורשת, ומשמע דהוי שלו כדי להקנות את הגט לאשתו. ועיין באבני מלואים (סי׳ כ״ח ס״ק נ״ו) שגט אינו זקוק להקנאה אלא למעשה נתינה. והגר״ח זצ״ל סבור שגט צריך קנין ואיסה״נ בני הקנאה נינהו. ורבינו זצ״ל כאן נקט כדברי הגר״ח זצ״ל דאיסה״נ הם שלו ובני הקנאה הם.
ושבים לביאורה של התוספתא: נאמרו שם דיני גזל בגוי, והוסיפו גניבה גזילה וכיוצא בו ושואלים: בגזל מאי היא [מה הם] אותם דברים שהם כענין גזל? אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא לפועל בכרם האוכל מן הפירות, שהוא כעין גזל, וגוי אסור בו.
The Gemara returns to discuss the details of the prohibition of robbery mentioned in the baraita, which included actions similar to it. The Gemara asks: With regard to robbery, to what actions similar to it is the baraita referring? Rav Aḥa bar Ya’akov says: It is necessary only to teach the halakha of a laborer working in a vineyard who eats from the fruit of the vineyard; his action is similar to robbery, and it is prohibited for a gentile to do so.
רשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) פּוֹעֵל בַּכֶּרֶם אֵימַת אִי בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה הֶתֵּירָא הוּא ואִי לָאו בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא.

The Gemara asks: When does this laborer in a vineyard eat from the fruit? If he does so at the time of the completion of the work, i.e., while he is harvesting the fruit, it is permitted for him to do so, just as a Jew working for another Jew is allowed to do so. If it is not at the time of the completion of its work, eating the fruit is full-fledged robbery, and there is no novel element to this case.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פועל בכרם – ואוכל מן הענבים.
בשעת גמר מלאכה – כגון ששכרו לבצור.
התירא הוא – ואפי׳ ישראל בישראל דכתיב (דברים כג) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל וברייתא קתני ישראל בכותי מותר הא ישראל בישראל אסור ותו בכותי היכי אסור ליה מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור.
אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא – וגזל תנא ליה רישא.
ושואלים: פועל בכרם אימת [אימתי]? אי [אם] בשעת גמר מלאכה, כגון שבוצר את הפירות, הלא התירא [היתר] גמור הוא, שאף לישראל מותר בכרמו של ישראל אחר! אי לאו [אם לא] בשעת גמר מלאכהגזל מעליא [מעולה, גמור] הוא, ואין בכך חידוש!
The Gemara asks: When does this laborer in a vineyard eat from the fruit? If he does so at the time of the completion of the work, i.e., while he is harvesting the fruit, it is permitted for him to do so, just as a Jew working for another Jew is allowed to do so. If it is not at the time of the completion of its work, eating the fruit is full-fledged robbery, and there is no novel element to this case.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא לֹא נִצְרְכָה זאֶלָּא לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה אִי הָכִי גּוֹי1 בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר הָא בַּר מְחִילָה הוּא נְהִי דְּבָתַר הָכִי מָחֵיל לֵיהּ צַעֲרָא בְּשַׁעְתֵּיהּ מִי לֵית לֵיהּ.

Rather, Rav Pappa says that the mention in the baraita of actions similar to robbery is necessary only to teach the halakha of one who robs another of less than the value of one peruta. The Gemara asks: If so, why does the baraita state that it is prohibited for a gentile to do so to a Jew? Isn’t a Jew apt to forgive such a tiny debt? Why is this considered robbery? The Gemara answers: Although afterward the owner forgives him, does he not incur distress at the time of the robbery? Consequently, at the time of the robbery the robber commits a transgression and is liable to be punished for it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי״.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
צערא בשעתא מי לית ליה – הלכך גזל הוא אלא שאין ב״ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב (ויקרא יט) לא תגזול (שם ה) והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה ואפי׳ מישראל דמחיל ליה בתר הכי.
אלא אמר רב פפא: לא נצרכה תוספת זו אלא לגוזל פחות משוה פרוטה. ומקשים: אי הכי [אם כך] כיצד שנינו שם שגוי בישראל אסור? הא בר [הרי בן], כלומר, ראוי למחילה הוא, שכל דבר שהוא פחות משווה פרוטה מוחלים עליו, ואינו נחשב. ומדוע נחשב זה כגזל? ומשיבים: נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה [אמנם אחר כך מוחל הוא על הגזילה אבל צער בשעתו האם אין לו]? ועובר משום גזל בשעתו, ונענש על כך. ומקשים: אם מדובר בפחות משווה פרוטה, מדוע אם כן שנינו כי
Rather, Rav Pappa says that the mention in the baraita of actions similar to robbery is necessary only to teach the halakha of one who robs another of less than the value of one peruta. The Gemara asks: If so, why does the baraita state that it is prohibited for a gentile to do so to a Jew? Isn’t a Jew apt to forgive such a tiny debt? Why is this considered robbery? The Gemara answers: Although afterward the owner forgives him, does he not incur distress at the time of the robbery? Consequently, at the time of the robbery the robber commits a transgression and is liable to be punished for it.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) גּוֹי בְּגוֹי1 כַּיּוֹצֵא בָּהֶן כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא.

The Gemara challenges: If the mention of actions similar to robbery is referring to the robbery of less than the value of one peruta, what is the novel element in the case of a gentile who robs a gentile? Since they are not apt to grant forgiveness, robbing a gentile of even a minuscule amount is considered full-fledged robbery, and not merely similar to robbery.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״גּוֹי בְּגוֹי״) מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי בכותי״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כותי בכותי כיוצא בו – בתמיהה וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש.
גוי בגוי כיוצא בהן, הלא כיון דלאו [שלא] בני מחילה נינהו [הם], לגביהם גזל מעליא [מעולה, גמור] הוא, ואין זה רק ״כיוצא בהם״!
The Gemara challenges: If the mention of actions similar to robbery is referring to the robbery of less than the value of one peruta, what is the novel element in the case of a gentile who robs a gentile? Since they are not apt to grant forgiveness, robbing a gentile of even a minuscule amount is considered full-fledged robbery, and not merely similar to robbery.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא חלְכוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר גּוֹי בְּגוֹי1 וְגוֹי2 בְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר יִשְׂרָאֵל בְּגוֹי3 מוּתָּר.

Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, says that there is a different explanation: It is necessary only to teach the halakha of one who withholds the wages of a hired laborer; for a gentile to do so to another gentile and for a gentile to do so to a Jew is prohibited, but for a Jew to do so to a gentile is permitted. This case is less obvious than other types of robbery, as instead of taking an item from the victim, the robber withholds money that is due to the victim.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״גּוֹי בְּגוֹי״) מופיע הטקסט המצונזר: ״כותי בכותי״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״וכותי״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בכותי״.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בכובש שכר שכיר – דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו כדאמר בב״ק במרובה (דף עט:) מקרא דויגזול את החנית מיד המצרי.
שם אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה כו׳ כצ״ל:
גמ׳. אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר.
לכאורה צ״ע דבגמ׳ (ב״מ קיא.) ילפינן לכובש שכר שכיר מלאו דגזילה, וא״כ מהו ההו״א דהוי רק כעין גזילה. ובשלמא לפי הרמב״ם (פ״א מהל׳ גזילה ה״ד) שמנה לאו בפנ״ע לא תעשוק שכר שכיר ניחא, דיש לאו נפרד לכובש שכר שכיר וסד״א שעכו״ם אינו מוזהר בזה, וקמ״ל דאסור בכובש שכר שכיר משום דהוי כעין גזילה, אולם אם נאמר דיסוד האיסור משום לא תגזול צ״ע מהו ההו״א שעכו״ם יהיה פטור. ונראה לתרץ דנתבאר לעיל בגמ׳ דעכו״ם נהרג על מעשה גזילה בלי הפסד וחסרון ממון וכגון שגזל פחות משוה פרוטה, וסד״א דחיוב מיתה דעכו״ם שגזל תלוי במעשה גזילה, ומשו״ה סד״א דמאחר שבכובש שכר שכיר ליכא מעשה גזילה עכו״ם הכובש שכר שכיר לא יהרג, וקמ״ל דאע״פ שלא עשה מעשה גזילה מ״מ מאחר שחיסר ממון חבירו הרי הוא חייב משום גזל וחייב מיתה.
אלא יש לדחות פירוש זה, ואמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר, שאינו משלם לו שכרו, גוי בגוי, וגוי בישראלאסור, ישראל בגוימותר, שדבר זה אינו כשאר גזל שלוקח מן הנגזל, אלא כאן הוא מונע ממנו דבר המגיע לו.
Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, says that there is a different explanation: It is necessary only to teach the halakha of one who withholds the wages of a hired laborer; for a gentile to do so to another gentile and for a gentile to do so to a Jew is prohibited, but for a Jew to do so to a gentile is permitted. This case is less obvious than other types of robbery, as instead of taking an item from the victim, the robber withholds money that is due to the victim.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) כַּיּוֹצֵא בִּיפַת תּוֹאַר מַאי הִיא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר א״ראָמַר רַבִּי חֲנִינָא טבֶּן נֹחַ שֶׁיִּיחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ נֶהֱרָג עָלֶיהָ.

The Gemara clarifies further: What is the action that is similar to engaging in intercourse with a beautiful woman who is a prisoner of war, to which the baraita is referring? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says that Rabbi Ḥanina says: In the case of a descendant of Noah who designated a maidservant as a mate for his slave, and then he himself engaged in intercourse with her, he is executed on her account. Although the maidservant is his property and is not the slave’s full-fledged wife, nevertheless, he is guilty of adultery.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיוצא בו בגנב נראה בעיני מדלא קבעי לה מאי היא לא משכחת ליה ולאו עליה קאי אלא אגזל ויפת תואר.
נהרג עלי׳ – משום גזל ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו. כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג. ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפי׳ אשתו גמורה מותרת לו. ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם.
בפירש״י בד״ה נהרג עליו משום גזל ואע״פ שאין זו בעולת כו׳ עכו״ם בישראל שפחה כנענית כו׳ לעבד עברי כו׳ ישראל בעכו״ם כו׳ ולקח בשביה מותר כו׳ ישראל בישראל כו׳ דהיינו שפחה חרופה כו׳ עכ״ל מה שהוצרך לשנות פירושו דגבי עכו״ם בישראל הוצרך לפרש שיחדו לעבד עברי דאם יחדו ישראל לעבד כנעני אין זה עכו״ם בישראל דמשמע שגזל העכו״ם את הישראל כיון שהיא מיוחדת לכנעני וע״כ נמי שיחדה הישראל לעבד עברי ולא עכו״ם דעכו״ם הקונה עבד עברי אסור הישראל עבדו בשפחה כנענית ובישראל בעכו״ם כו׳ הוצרך לפרש שלקח בשביה דאם לא כן ודאי דאסורה לישראל אך מה שפירש בישראל בישראל דהיינו שפחה חרופה כו׳ לא ידענא מי הכריחו לשנות פירושו דאיכא למימר בפשיטות נמי בעבד עברי דומיא שפי׳ בעכו״ם בישראל וצ״ע:
גמ׳. כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר״א א״ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה.
ופרש״י (בד״ה נהרג עליו) וז״ל משום גזל ואע״פ שאין זו בעולת בעל דאישות אלא זנות בעלמא כחמור ובהמתו, כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג, ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפילו אשתו גמורה מותרת לו, ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם עכ״ל. ולפי רש״י יש לעיין מ״ט אין כותי חייב על כל אשת איש ואפילו ארוסה שלא נבעלה משום איסור גזל. ויתכן דדוקא בעבד חל דין אישות מחמת שהאדון ייחד לו שפחה, משא״כ באשה בעלמא שהיא בת חורין ליכא חלות אישות בזה שהיא מייחדת את עצמה להיות אשת פלוני ואין בה משום גזל, שאינה יכולה לייחד את עצמה להיות אשתו דנימא דהבועל אותה עובר משום גזל, ורק משנבעלה ונעשית אשתו מדין בעולת בעל אזי הבועל אותה חייב נמי משום גזל.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ח) שכתב וז״ל בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו, ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני, וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם שהחיוב הוא משום איסור עריות דבא על אשת איש, ודלא כפרש״י שהחיוב הוא משום גזל. והנה מבואר דלשיטת הרמב״ם יש ב׳ דיני אישות בב״נ: א) חלות דין אישות מדין בעולת בעל, ב) דין אישות מחמת שהיא מיוחדת לו להיות אשתו. ושני דינים אלו חלוקים מהדדי, דחלות דין אישות מדין בעולת בעל חל אף כשאינו ידוע לרבים שבא עליה והיא אשתו, וכדחזינן ממעשה דאבימלך ויצחק שאבימלך טען (בראשית כו:י) ״ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם״, דאע״פ שלא ידעו הרבים כי רבקה היא אשת יצחק היו מתחייבים עליה משום אשת איש. וכן חזינן מהמעשה של אברהם ואבימלך (בראשית כ:ג - ו) ״ויבא אלהים אל אבימלך וגו׳ ויאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל״, דאע״פ שאבימלך לא ידע ששרה היא אשת אברהם מדין בעולת בעל מ״מ היה מת עליה. אמנם דין אישות וחלות שם אשתו שחל מחמת ייחוד להיות אשתו תלוי בידיעת הרבים שאשה זו היא מיוחדת לפלוני זה להיות אשתו, וכמש״כ הרמב״ם ״ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני״, ומקורו מהגמ׳ (נח:) וז״ל א״ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת א״ר נחמן מדקראו לה רביתא עכ״ל. וכן מוכח מהמשך לשון הרמב״ם לענין גירושין בבן נח שכתב (שם) וז״ל ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק, ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין עכ״ל. ונראה דלענין אישות שחל מחמת ייחוד וכגון בייחד שפחה לעבדו האיסור תלוי בידיעת הרבים שהיא מיוחדת לו, דההיתר חל רק כשיודע לרבים שהיא אינה מיוחדת לו להיות אשתו וכמש״כ הרמב״ם ״ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק״, דהיינו שמראה ברבים שהיא אינה אשת עבדו שהפרישה מעבדו ופרע את ראשה בשוק. ואילו לגבי חלות אישות דב״נ מדין בעולת בעל כתב שמותרת ״ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין״, ולא דקדק הרמב״ם לומר דבעינן ידיעת הרבים ששלחה מביתו ושפרשו זה מזה, אלא דפקע האישות כשיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה. ונראה דהחילוק הוא כנ״ל דחלות דין אישות דבעולת בעל אינו תלוי בידיעת הרבים ופקע האישות משהוציאה מביתו ושלחה לעצמה. משא״כ דין אישות שחל ע״י ייחוד תלוי בידיעת הרבים ופקע רק משנודע לרבים דהיא אינה אשתו, ולכן דקדק הרמב״ם לומר שהיא חוזרת להתירה ״משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק״ (ועיין בכס״מ שם).
והנה במעשה יהודה ותמר כתיב (בראשית לט:כד) ״ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף״, ובפשטות היינו משום שיהודה סבר שתמר היתה חייבת מיתה מדין אשת איש שזינתה, וצ״ע דהרי לא היתה אשת איש אלא רק היתה זקוקה לשלה ליבום, ולמה תהיה חייבת מדין זנות דאשת איש. ועוד צ״ע שכתוב (בראשית לט:כו) ״ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני וגו׳⁠ ⁠״. ולכאורה צ״ע דמאי איכפת לן בזה שיהודה הוא זה שבא עליה כדי שתפטר ממיתה, דאם היא היתה אשת איש שזינתה אזי היא חייבת מיתה מכל מקום. והגר״מ זצ״ל אמר ששמע מאביו מרן הגר״ח זצ״ל דהביאור בזה הוא עפ״י היסוד הנ״ל שנתבאר מדברי הרמב״ם דחלין ב׳ דיני אישות בב״נ: א) דין אישות מדין בעולת בעל, ב) דין אישות מדין ייחוד להיות אשתו. ונראה דתמר נחשבה כאשת שלה מדין ייחוד – שהרי היא נפלה לשלה ליבום וחל זיקת יבום לשלה, וזיקת היבום מייחדה להיות אשת שלה, וכולם ידעו שהיא זקוקה לשלה ומיוחדת להיות אשתו, ואע״פ שלא נבעלה עדיין לשלה חל בה דין אשת שלה מדין ייחוד. אמנם לאחר שראתה תמר שגדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה כתיב (בראשית לח: יד) ״ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתה לו לאשה״, כלומר שהסירה את בגדי אלמנותה ופרעה את ראשה ברבים ונודע לכל שהיא לא מיוחדת לשלה, ופקע ממנה דין אשת איש מדין ייחוד. וכשהכיר יהודה שהאשה שבעל היא זו ש״ותסר צעיפה מעליה״ כלומר שפרעה את ראשה בשוק ונודע לרבים שהיא לא היתה עוד מיוחדת לשלה ופקע ממנה האישות שחלה מדין ייחוד, הודה ואמר ״צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני״, דבאמת פקע מתמר האישות שחל מדין ייחוד דזיקת יבום והותרה לשוק, ולא הויא אשת איש שזיתנה.
ועוד מבררים ״כיוצא בו ״לגבי יפת תואר מאי [מה] היא? מה איסור הדומה לזה? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר׳ אלעזר שאמר בשם ר׳ חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו שתהא לו בת זוג, ואחר כך בא עליה הוא עצמו — נהרג עליה, שאף שהשפחה קניינו היא ואינה אשה גמורה לעבד, מכל מקום כיון שייחדה לו — הרי היא כאשתו.
The Gemara clarifies further: What is the action that is similar to engaging in intercourse with a beautiful woman who is a prisoner of war, to which the baraita is referring? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says that Rabbi Ḥanina says: In the case of a descendant of Noah who designated a maidservant as a mate for his slave, and then he himself engaged in intercourse with her, he is executed on her account. Although the maidservant is his property and is not the slave’s full-fledged wife, nevertheless, he is guilty of adultery.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) כַּיּוֹצֵא בּוֹ דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּנְיָא אָמַר אַבָּיֵי אִי מַשְׁכַּחַתְּ דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אוֹמֵר ירוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְלֹא הִצִּיל

The Gemara comments: The baraita does not teach that a descendant of Noah is liable for actions similar to bloodshed. Abaye says: If you find a baraita that teaches this, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan ben Shaul. As it is taught in a baraita that Rabbi Yonatan ben Shaul says: If a person pursues another to kill him, and the one being pursued can save himself by injuring one of the limbs of the pursuer, but he does not save himself in this manner and instead kills the pursuer,
עין משפט נר מצוהרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיוצא בו גבי שפיכות דמים לא תנא – האי תנא דלעיל משום דאין לשפיכות דמים שאינו חייב גמור או מותר לגמרי כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח דאילו שופך דם בשוגג שפיכות דמים גמור הוא אלא רחמנא חס עליה.
ויכול – הנרדף להציל עצמו באחד מאבריו של רודף כגון לקטע רגלו.
ולא הציל – אלא הרגו.
גמ׳. כיוצא בו דשפיכת דמים לא תניא אמר אביי אי משכחת דתניא רבי יונתן בן שאול היא. דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו.
עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ד) וז״ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל וכן אם הרג רודף וכו׳. א״א קשיא ליה אבנר, עכ״ל. ועיין בכס״מ שם. והנה לשיטת הראב״ד ישראל שהרג רודף שהיה יכול להצילו באחד מאבריו חייב מיתת ב״ד, וצ״ע לשיטתו למה זה מיקרי כיוצא בו דשפ״ד לענין בן נח, והרי זוהי רציחה גמורה וישראל חייב ע״ז מיתת ב״ד. ולכאורה מכאן יש ראייה לשיטת הרמב״ם (פ״א מהל׳ רוצח הי״ג) שכתב וז״ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ״ל, ומשמע דיש איסור רציחה אך אין כח לב״ד להמיתו, וי״ל דכהאי גוונא נחשב כיוצא בו דשפיכת דמים. אך לפי הרמב״ם צ״ע למה לא אמרו בגמ׳ דכיוצא בו דשפיכת דמים היינו נמי באופן שהרג טריפה או כגון שכפתו לפני הארי או ששכר את חבירו להרגו ומשכח״ל כיוצא בו דשפכ״ד אף אליבא דרבנן ולא רק אליבא דר׳ יונתן בן שאול, דלהרמב״ם (פ״ב מהל׳ רוצח ה״ב) בכל הנך אופנים עון הריגה בידו ואין ב״ד ממיתין אותו אלא דחייב מיתה בידי שמים, וצ״ע.
ובביאור המחלוקת בין ר׳ יונתן בן שאול ורבנן י״ל דלר׳ יונתן בן שאול דין הריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף, ולכן אם יש אופן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף וכגון ביכול להצילו בא׳ מאבריו אזי ליכא היתר להרוג את הרודף, ולכן אם היה יכול להצילו בא׳ מאיבריו והרגו נהרג עליו. משא״כ לרבנן רודף נהרג מחמת חלות שם רודף שבגברא ולכן אף כשיכול להצילו בא׳ מאבריו מותר להרגו מחמת חלות שם רודף שבגברא.
ומעירים: לשון ״כיוצא בו״ לגבי עבירות של שפיכות דמים לא תניא [אינה שנויה]. אמר אביי: אי משכחת דתניא [אם תמצא ששנויה בריתא] באיזה מקום על שפיכות דמים ״וכיוצא בה בן נח נענש״ — דע לך כי שיטת ר׳ יונתן בן שאול היא. דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ יונתן בן שאול אומר: מי שהיה רודף אחר חבירו להורגו ויכול הנרדף להצילו, כלומר, להציל את עצמו, באחד מאבריו של הרודף, שיכול לכוון לפגוע באחד מאברי המתכוון לרצוח וינצל, ולא הציל בדרך זו אלא הרג את הרודף,
The Gemara comments: The baraita does not teach that a descendant of Noah is liable for actions similar to bloodshed. Abaye says: If you find a baraita that teaches this, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan ben Shaul. As it is taught in a baraita that Rabbi Yonatan ben Shaul says: If a person pursues another to kill him, and the one being pursued can save himself by injuring one of the limbs of the pursuer, but he does not save himself in this manner and instead kills the pursuer,
עין משפט נר מצוהרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין נז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין נז., רש"י סנהדרין נז., תוספות סנהדרין נז., רמ"ה סנהדרין נז., בית הבחירה למאירי סנהדרין נז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין נז., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין נז., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין נז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין נז., אסופת מאמרים סנהדרין נז.

Sanhedrin 57a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 57a, Rashi Sanhedrin 57a, Tosafot Sanhedrin 57a, Ramah Sanhedrin 57a, Meiri Sanhedrin 57a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 57a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 57a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 57a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 57a, Collected Articles Sanhedrin 57a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144