×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה דְּהָוְיָא לַיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (הִיא) אֵימָא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ נָמֵי לֵיתַנְהוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.
as it could enter your mind to say that since it is written: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matzot (Deuteronomy 16:3), one might have thought that anyone included in the obligation to eat matza is also included in the prohibition against eating leavened bread. And these women, since they are excluded from the obligation to eat matza, as it is a time-bound, positive mitzva from which they are exempt as a rule, I might say they are also excluded from the prohibition against eating leavened bread. Therefore, the verse teaches us that women are also prohibited from eating leavened bread.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מצות עשה שהזמן גרמא – נפקא לן בפ״ק דקידושין (דף כט.) דנשים פטורות.
קמ״ל – האי כל דמוזהרות על החמץ וכיון דמוזהרות על לאו דחמץ חייבות בעשה דאכילת מצה לילה הראשון ואע״ג דזמן גרמא כר׳ אליעזר הואיל וישנן בבל תאכל חמץ דנפקא לן מכל אוכל חמץ ישנן בקום אכול מצה.
סלקא דעתך אמינא כל שישנו בקום אכול מצה – תימה לר״י היכי סלקא דעתך למידרש הכי אדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן ואור״י דס״ד דאורחיה דקרא דסיפא מפרש לרישיה משום הכי אמר דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסוף ועוד יש לומר דהכא יש לדרוש יותר היתר לנשים משום ג״ש דט״ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו מסוכה דפטר להו בהדיא בפ׳ הישן (סוכה כח.) מהלכה למשה מסיני יש מקשים למה נשים אין חייבות בציצי׳ משום דכל שישנו בלבישת שעטנז ישנו בגדילים כדדרשינן בערכין (דף ג:) גבי כהנים ולפירוש ר״י דפי׳ דמסיפא לרישא סברא לדרוש קשה להפך שלא יהו נשים חייבות בכלאים וכי תימא ה״נ והא בפ״ק דביצה (דף יד:) משמע דכלאים לא חזו למידי.
חלב בעלי מומין מניין ת״ל כי כל אוכל חלב חלב חולין מניין ת״ל כי כל כך היא גרסת הספרי׳ ואע״ג דאמרי׳ בסמוך מאן שמעת ליה דדריש כל ר׳ אליעזר וקא דריש כי כל ומייתי מבריית׳ דשאור בל תקטירו ואם איתא לייתי מברייתא דחלב לפי׳ יש לפרש דחלב בעלי מומין מחלב קא דריש ליה דחלב סתמ׳ כתיב וכל בהמה שהיתה לה שעת הכושר לקרבן במשמ׳ וחלב חולין מכל אבל כי לחודיה לא שמעינן ליה דדריש:
ורבנן דלא דרשי כל נשים מנא להו ואע״ג דשמעינן בכוליה תלמודא דדרשי כל רבויא הוא ה״מ לרבות במה שנדרש מן הכתוב אבל לרבות דבר חדש שאינו במשמעות הכתוב זו לא שמענו:
ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז״ל פסק כרבנן דאמרי על ערובו ולא כלום ומילקי הוא דלא לקי הא איסורא מיהא איכא ואי אכיל כזית בכדי אכילת פרס מילקי נמי לא לקי ומשמע דכל שכן נוקשא בעין דלא לקי דטפי עדיף חמץ דגן גמור על ידי תערובות מנוקשא בעין כדמשמע בכולה שמעתין והר׳ בעל המאור ז״ל הקש׳ עליו דודאי כסתמא דמתניתין קיימ״ל דאוקמא רב יהודא כר״מ דהו״ל סתם במתני׳ ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני׳ ועוד קשיא דידיה אדידיה שהוא ז״ל פסק לקמן כר״מ דאמר שיאור ישרף והאוכלו בלאו והוא חמץ נוקשא ואם כן כל שכן דגן גמור על ידי תערובות הלכך לית הלכתא כרבנן ולית הלכתא נמי כר׳ יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור מאחר דקיימ״ל כר״מ דמחייב חמץ דגן גמור על ידי תערובות אע״ג דליכא כזית בכדי א״פ דס״ל היתר מצטרף לאיסור ודברי ר׳ אליעזר בכלל דברי ר׳ מאיר הן אלו דבריו. ואין זה נכון דאי מתני׳ סתם חשבי׳ ליה קשיא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן דפסיק הלכתא כסתם משנה ואיהו אמר כל איסורין שבתור׳ אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואע״ג דאמוראי נינהו ואליבא דר׳ יוחנן הו״ל לאקשויי ולפרוקי כדק׳ עביד בכל דוכתי אלא דכיון דקתני במתני׳ ר׳ אליעזר מוסיף לא חשיבא סתמא ועוד דהא מדר׳ אליעזר דהיתר מצטרף לאיסור משום דדריש כל אפי׳ בכל התורה כולה נמי נימ׳ היתר מצטרף לאיסור דהכי אמרי׳ בנזיר פ׳ שלשה מינין וזעירא כמאן כר׳ אליעזר דדריש כל מאי איריא האי אפי׳ בכל התורה כולה נמי דגמר מחמץ. ואנן קיימ״ל בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור אא״כ יש בו כזית בכא״פ ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עלה דר׳ יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואדרבא אשכחן לר׳ אלעזר התם במס׳ נזיר דלית ליה דר״א דאר״א כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר הלכך כר׳ יוחנן קיימ׳ לן בעירוב ובנוקשא נמי לא קשיא דרב אדרב דאיהו ז״ל לא פסק כר׳ מאיר דלקי על שיאור דהכסיפו פניו אלא דחייב כרת כקרני חגבים משום דחמוץ גמור הוי ורבא מפרש טעמא דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמטה תדע לך שכן כתיב בהלכותיו הא דתנן וחכ״א זה וזה האוכלו חייב כרת תני לה בתוספתא בשם ר׳ מאיר ואעפ״כ הלכה כותיה משום דתנינן לה במתני׳ בלשון חכמים אמר רבא מ״ט דר׳ מאיר אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמט׳ ע״כ. וזה מוכיח שלא פסק כמותו אלא במה שמחייב כרת וכן דעת הר״מ במז״ל והראב״ד ז״ל כן פסק ואעפ״י שלא מן הטעם הזה הלכך ארבעה מיני מדינה ושלשת מיני אומנות מתבערין ואסורין באכילה אבל אין לוקין על אכילתן אא״כ אכל מן התערובת כזית חמץ בכדי א״פ אמר ר׳ אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת. תחלת כל דבר יש לנו לפרש שלש לשונות שבאין בשמועה זו מה הן ומה דינן ודין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס היתר מצטרף לאיסור הוא שיאכל בין היתר ואיסור כזית בין שהאיסור חצי זית בין פחות מכן כל שהוא כל כך שיתן טעם במה שאוכל הרי זה מצטרף וחשוב כאלו אכל כזית מן האיסור ושלא כדברי הראב״ד ז״ל שפי׳ דוקא חצי איסור וחצי היתר וכמו שאנו עתידין לבאר מן הירושלמי ומן הגמרא. וטעמא דמלתא דלעולם אינו חייב אלא כשנהנה גרונו בכזית הלכך אם אכל פחות מכזית איסור לבדו אינו חייב וכן אם אכל כזית בין איסור והיתר ואין טעם האיסור ניכר בכולו לא מחייב שלא נהנה גרונו בכזית איסור אבל כשאכל כזית וטעם האיסור ניכר בכולו הרי נהנה גרונו בכזית ונהנה מן האיסור וטעם כעיקר הוא כל שנתערב כזית איסור בהיתר ונתן טעם האיסור בהיתר ואין בו ממשו של איסור כלל אלא טעמו לבד שההיתר קלט טעם האיסור כעין ריח והיינו נזיר ששרה ענביו במים והמים קלטו טעם הענבים בלא תערובות ממשן זהו טעם כעיקר האמיתי שאין למטה ממנו אבל כל שנתערב פליטת האיסור ממשו הוא חשוב וכל שכן שיש בכללו טעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס הוא שיאכל כזית מן האיסור בין שאכלו בפני עצמו בין שאכלו ע״י תערובות היתר אלא שלא אכלו בבת אחת ושהה בצירוף הכזית עד כדי שיוכל לאכול פרס והוא ד׳ בצים שיעור סעודה אחת כדאמרינן בעירובין דמערבין עירובי תחומין בככר של מזון שתי סעודות והוא שמונה בצים ואמרו חציה לבית המנוגע כלומר אם שהה בבית המנוגע כדי אכילת ארבעה בצים מטמא בגדים משום דקשו קראי אהדדי דכתיב והבא אל הבית והאוכל הבית ואם על בא חייב על אוכל לא כל שכן. אלא ביא׳ כשיעור אכילה קאמר והלכה למשה מסיני שהוא שיעור ד׳ בצים מדאפקיה קרא בלשון אוכל סתם וקיימ״ל בכל מקום דשיעור אכילה בכזית. ש״מ דה״ק אכילה דהיינו כזית אם אכלה תוך שיעור אכילת פרס אכילה מקרי ופרס נקרא על שם חצי ככר לשון פרוסה ואמרינן התם חצי חציה לפסול את הגויה כהן שאכל אוכלין טמאים בכשתי בצים חצי חצי חציה לטומאת אוכלין. ושלשת דינין אלו מתחלפין מפני חילוף המינים דקיימ״ל מין במינו בטל ברוב דאורייתא בין יבש ביבש בין בבלול. תדע לך דאמרי׳ במס׳ זבחים אמר רבה אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא וההיא ודאי יבש ביבש היא דאלו בלח היכא שרו רבנן ברובא והא קיימ״ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין בשלא מינן בנותן טעם אלא ודאי ביבש הוא אלמא יבש ביבש מדאורייתא בטל ברוב ואפי׳ מדרבנן וליכא למימר דההי׳ בלח ובטל ברוב מדאורייתא קאמר דא״כ מין בשאינו מינו אינו בטעמא אלא בכזית בכדי א״פ ועוד דהא אמר אמור רבנן. ולא עוד אלא דאפי׳ ר׳ יהודה דאית ליה מין במינו במשהו לא אמר אלא בבלול אבל ביבש שזה לעצמו וזה לעצמו מודה דבטל ברוב לפי דינו דאי לא תימא הכי תרומה מין במינו אינו עולה לר׳ יהודה כלל ואנן תנן א״ר יהודה מעלין את התרומה באחד ומאה והיינו ודאי חטים בחטים דאי חטים בשעורים אפילו תרומה עולה בששים וכדתנן במסכת ערלה ומייתינן לה בפרק גיד הנשה גריסין שנתבשלו עם העדשים אין בהן בנותן טעם אפי׳ אין בהן להעלות באחד ומאה מותר ועוד דאמרי׳ בפר׳ הנזקין גבי קנסי׳ שוגג אטו מזיד ורמי דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דתניא ואח״כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ד״ר מאיר ור׳ יהודה ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרי׳ במזיד לא יעלו בשוגג יעלו והא הכא דמדאוריית׳ חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס שוגג אטו מזיד והתם ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו אעפ״י שנתפצעו הרי ניכרין שם וכל שהאיסור ניכר אינו בטל לעולם אלא ודאי לכ״ע מין במינו יבש שעומד בפני עצמו בטל ברוב וכן יבש נבלל לרבנן דאמרי׳ בפ׳ התערוב׳ אמר ר״ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור:
בד״ה סד״א כל כו׳ יש לדרוש היתר יותר לנשים משום ג״ש דט״ו מחג הסוכות והוי מפטרי כו׳ עכ״ל והא דנקט תלמודא במלתיה הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דה״ל מ״ע שהזמן גרמא משום דאי לאו הכי טפי הוה לן למיזל בתר היקשא דהושוו איש ואשה כו׳ ולא הוה ילפינן הך ג״ש דט״ו מחג הסוכות למפטר אשה וק״ל:
בתוספות בד״ה סד״א כו׳ יש מקשים למה נשים חייבים בציצית כו׳ כדדרשינן בערכין גבי כהנים כו׳ עכ״ל והניחו בקושי׳. ולענ״ד יש ליישב לפמ״ש בכמה מקומות בש״ס והעיקר בקידושין דלעולם לא שייך למילף בהקישא או בג״ש אלא היכא שמפורש בא׳ מהם בפירוש שייך למילף אידך מיניה בהקישא או בג״ש משא״כ היכא דלא ידעינן לחד מינייהו אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה כיון דלא שייך האי סברא וכללא באידך קרא אם כן כל חדא תיקו אדוכתיה וכ״ש היכא דאיצטריך ההיקש או ג״ש בלא״ה לא שייך למימר בכה״ג אין היקש וג״ש למחצה לסתור הסברא או הכלל והוכחתי כן בראיות ברורות. ואם כן לפ״ז א״ש דכלאים וציצית דלא ידעינן נשים לחייבם בכלאים בפי׳ אלא מכללא דחייבים בכל מצות לא תעשה ואם כן כיון דבציצית לא שייך האי כללא ואדרבה איכא כללא להיפך דמ״ע שהזמן גרמא פטורין אם כן לא שייך הכא הקישא וכ״ש דהקישא לא מיותר דאיצטריך לכהנים ולכלאים בציצית משא״כ הכא שפיר קאמר דאי לאו דמרבינן מכל לחייבן בחמץ הו״א דאתי הקישא דחמץ למצה לפטורא כיון דבמצה מצינו מפורש לפטורי מג״ש דסוכה דכתיב האזרח והיינו כתירוץ השני שכ׳ בשם ר״י משום הכי איצטריך כל לרבות נשים לחיוב חמץ והשתא נמי ילפינן שפיר הקישא דמצה לחמץ כיון דבחמץ כתיב מפורש כנ״ל נכון. אח״ז ראיתי בלשון התוס׳ פ״ק דערכין שתירצו קושייתם דהכא והן הדברים שכתבתי וא״א לפרש דבריהם בענין אחר אלא על הדרך שכתבתי. ומה שהניחו כאן בקושיא היינו משום דבכמה דוכתי משמע להדיא דהתוס׳ לית להו האי כללא שכתבתי לענין ההיקש והג״ש כמבואר אצלינו במס׳ גיטין וקדושין לענין הקישא דויצאה והיתה וג״ש דלה לה מאשה ועיין בתוס׳ לעיל דף כ״ד ע״ב בד״ה אמרת ק״ו. והנלע״ד כתבתי ודו״ק:
סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני״ (דברים טז, ג), נלמד מכאן: כל שישנו במצוה זו של קום אכול מצה — ישנו גם באיסור זה של ״בל תאכל חמץ״, והני נשי [ונשים אלה] הואיל וליתנהו [ואינן] במצות קום אכול מצה, דהויא ליה [שהרי היא] מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכרגיל פטורות נשים ממצוות אלה, אימא [אמור] כי בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו [גם כן אינן], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב וחידש שאף נשים חייבות שלא לאכול חמץ.
as it could enter your mind to say that since it is written: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matzot (Deuteronomy 16:3), one might have thought that anyone included in the obligation to eat matza is also included in the prohibition against eating leavened bread. And these women, since they are excluded from the obligation to eat matza, as it is a time-bound, positive mitzva from which they are exempt as a rule, I might say they are also excluded from the prohibition against eating leavened bread. Therefore, the verse teaches us that women are also prohibited from eating leavened bread.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהַשְׁתָּא דְּאִתְרַבּוּ לְהוּ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ אִיתְרַבִּי נָמֵי לַאֲכִילַת מַצָּה כְּרַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) דְּאָמַר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אנָשִׁים חַיָּיבוֹת בַּאֲכִילַת מַצָּה דְּבַר תּוֹרָה שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ וְגוֹ׳ כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ יֶשְׁנוֹ בַּאֲכִילַת מַצָּה וְהָנֵי נְשֵׁי נָמֵי הוֹאִיל וְיׇשְׁנָן בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ יֶשְׁנָן בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה.

The Gemara comments: And now that women have been included in the prohibition against eating leavened bread, they should also be included in the obligation to eat matza, even though it is a time-bound, positive mitzva, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As Rabbi Eliezer said: Women are obligated to eat matza by Torah law, as it is stated: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matzot(Deuteronomy 16:3). These two commandments are juxtaposed to teach that anyone included in the prohibition against eating leavened bread is also included in the obligation to eat matza. And these women too, since they are included in the prohibition against eating leavened bread, they are also included in the obligation to eat matza.
עין משפט נר מצוהראב״ןההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[סימן תיב]
אונשים חייבות באכילת מצה ומרור לילה הראשון אע״ג דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. דכתיב (דברים טז ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, ונשים הואיל וישנן בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה נשים חייבות, ישנן בקום אכול מצה. ומרור איתקש למצה דכתיב על מצות ומרורים. ועבדים כי נשים דכל שהאשה חייבת עבד חייב.
וירקות שאדם יוצא לשם מרור הם חזרת חסא, לייטוגא בלע״ז, עלושיןב קרשפילא, חרחבינא אצוא דדיקלא, מרור מררתא, אמירפנול בלע״ז יירמורא בלשון אשכנז. ומצוה בחסא יותר מבכולן דחס רחמנא עלן ופרקינן, ואם אין לו חסא יקח אחד מן האחרים לשם מרור. ויוצאין בהן בעלין שבהן ובקלח שלהן אפילו הקלח יבש, אבל העלין לחין בעינן ולא יבשין אבל כמושין יוצאין בה.
ומצה אפוייה שבישלה, כמו שעושין מאכל שלקוקג וגם לתינוקות מאכל פרפלד, אינו בא לידי חימוץ ושרי. ויש שאינן רוצין להשרות המצה בלילה הראשון במרק, כי ראו אבותיהן שכן עשו וסבורין דמשום שלא תחמיץ עושין. ולא היא, לא הינהיגו כן אלא משום שיהא טעם מצה בפיהם כל לילה הראשון. ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל, שלא יעשו גם מקמח, וטוב הוא לאסור זה מפני זהה.
[סימן תיג]
בירושלמי (ירושלמי פסחים ד׳:א׳) כל הדברים תלו אותן במנהג, נשיא דנהיגי דלא למיעבד עיבידא בריש ירחא מנהג, ודלא למיעבד באפוקי שבתא עד דתיתפני סידרא ובשני ובחמישי עד דתיתפני תעניתאו.
א. מג ע״ב.
ב. כך בכת״י וד״פ.
ג. עיין לעיל מסכת ברכות סי׳ קצ ד״ה והטוחן.
ד. בכת״י פפרויל. ולהלן פפרייל.
ה. משמע שרק בבישול טוב לאסור דמיחלף אבל לא בשריה דאין חשש מיחלף. וראבי״ה לא חשש גם לבישול שכ״כ בסי׳ תעה ׳ויש שמחמירים [לבשל מצה] דלא ליתי למיטעי [לבשל גם הכזית דלילה ראשונה] וחומרא של הבל היא׳. והובאו דברי רבינו בברכ״י ובמחב״ר סי׳ תסג וכתב דהוו סמך למה שאסר הרב כנה״ג לעשות פאסטיליס ממצה אפויה מפני מראית העין דלא כהרב פר״ח שחולק עליו דאין לנו לגזור גזרות מדעתנו.
ו. מנהג (ירו׳).
א״ר אלעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו׳, כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ, דמרבינן להו מכל, איתנהו בקום אכול מצה.
ומעירים: והשתא דאתרבו להו [ועכשיו שהתרבו שנלמד ריבוי להן לנשים] שחייבות בבל תאכל חמץ — איתרבי נמי [התרבו גם כן] לענין חיוב אכילת מצה, אף שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, כשיטת ר׳ אליעזר, שאמר ר׳ אליעזר: נשים חייבות במצות עשה של אכילת מצה מדבר תורה, שנאמר ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״, שהשווה הכתוב את שני הדברים הללו ללמדנו: כל שישנו באיסור של בל תאכל חמץ, ישנו בחובת אכילת מצה. והני נשי נמי [ואותן נשים גם כן] הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן אף בקום אכול מצה.
The Gemara comments: And now that women have been included in the prohibition against eating leavened bread, they should also be included in the obligation to eat matza, even though it is a time-bound, positive mitzva, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As Rabbi Eliezer said: Women are obligated to eat matza by Torah law, as it is stated: “You shall eat no leavened bread with it; seven days you shall eat with it matzot(Deuteronomy 16:3). These two commandments are juxtaposed to teach that anyone included in the prohibition against eating leavened bread is also included in the obligation to eat matza. And these women too, since they are included in the prohibition against eating leavened bread, they are also included in the obligation to eat matza.
עין משפט נר מצוהראב״ןההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּמַאי חָזֵית דְּהַאי כׇּל לְרַבּוֹיֵי נָשִׁים וּמַפְּקַתְּ עֵירוּבוֹ אֵימָא לְרַבּוֹיֵי עֵירוּבוֹ.

The Gemara questions this derivation: What did you see that led you to understand that the term anything [kol] comes to include women and to exclude leaven in its mixture? On the contrary, say that it comes to include in the punishment of karet one who eats its mixture.
ר׳ חננאלפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרי׳ מאי חזית דהאי כל דכרת מרבית לנשים בכרת וממעט עירוביו בכרת ואמרי׳ מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין כלומ׳ כתב כל אוכל לרבות כל אדם האוכל ואפילו נשים וכתיב כל מחמצת לרבות כל המתחמץ ואפילו ע״י תערובת בלאו אבל לית ליה אורחא דקרא כדקאי באוכלין למשבק אוכלין לרבויי נאכלין ואמרינן איני דכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין והתניא כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לי״י אין לי אלא חלב תמימים הראויה ליקרב חלב בעלי מומין מנין ת״ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת״ל כי כל והא הכא כי כל אוכל חלב כתיב דמשמע אוכלין וקאי באוכלין וקא מרבי חלב חולין הנאכלין ושני׳ היכא דליכא אוכלין מרבה נאכלין אבל היכא דאית ליה לרבות אוכלין כגון הנשים לא שבק אוכלין ומרבה נאכלין ורבנן דלית להו לאו בעירוביו משום דלא דרשו כל אם כן נשים שחייבות בכרת מנא להו ושני׳ כל לא דרשי כי כל דרשי ובכרת כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה.
ואקשי׳ לר׳ אליעזר נימא כל לרבות נשים כי כל לרבות עירובין בכרת דתניא שאור לא תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כל שאור פי׳ כלום משאור. אפילו מקצתו.
בגמרא ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו אימא לרבויי עירובו. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס״ד לרבויי עירובו דליתא בכל התורה כולה כדאמרינן בסמוך טפי מנשים דאדרבה מסברא י״ל דמחייבו אי לאו הקישא ואהני כל לאקושי איפכא דהכי מיסתבר מיהו לפר״י דלא שייך לרבויי נשים לחיובא דאדרבה יש לפוטרן מאכילת מצה מהקישא דהאזרח אם כן א״ש וכמ״ש התוס׳ ג״כ בסמוך בד״ה מאן שמעת דאין סברא לרבויי נשים משום האי הקישא וא״כ טפי יש לרבות עירובו מכל כיון דהכא אליבא דר״א קיימינן דמרבה עירובו מכל לענין שאור בל תקטירו כדאיתא בסמוך ולפ״ז יש ליישב ג״כ קושיית מהרש״א ז״ל לעיל בשמעתין על שיטת בעל המאור והר״ן ז״ל דמיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן עירובו מכרת וא״כ מאי מקשה הכא מאי חזית. וכבר כתבתי לשיטת הראב״ד ז״ל שכתב דמדשני קרא ממחמצת לחמץ הוא דממעטינן עירובו מכרת אם כן לפירושו נמי שייכא קושיית מהרש״א ז״ל וכתבתי ג״כ דלשיטת מהרש״א גופא נמי קשה מאי מקשה ומאי חזית דלמא ר״א כר״י סבירא ליה דיליף בהדיא מדאפקה בל׳ מחמצת ושני ליה בין מחמצת לחמץ וע״כ למעט עירובו אתא דאל״כ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ל״ל דבלא״ה מדאפקא בל׳ כי כל אוכל מחמצת ונכרתה נרבי נתחמץ מחמת ד״א לכרת ומכי כל עירובו לכרת אע״כ דכל חמץ למעוטי אתא אבל למאי דפרישית א״ש דכיון דר״א דריש כי כל דשאור בל תקטירו לעירובו הכי נמי האי כי כל דהכא הוה ליה לרבויי עירובו וממיעוטא דכל חמץ לא נמעט אלא נוקשה למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן דלר״א נוקשה לית ליה היינו למלקות אבל איסורא מיהא אית ליה ואם כן איצטריך קרא למעט וכ״ש למאי דפרישית באינך גווני דר״א לקושטא דמילתא אית ליה נוקשה כמו ר״מ כשיטת הטור. ועוד דבלא״ה מצינן למימר דקושיא דמאי חזית היינו לתנא דמתניתין דידן דממעט לתרווייהו מכרת אם כן מקשה שפיר דלמא לא ממעטינן אלא נוקשה ממיעוט דכל חמץ ומריבויא דכי כל אוכל מחמצת נרבי עירובו כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו״ק:
על לימוד זה שואלים: ומאי חזית [ומה ראית] דהאי [שזה] ״כל״ שנאמר לרבויי [לרבות] נשים הוא שבא, ומפקת [ואתה מוציא] את ענין ערובו של החמץ? אימא [אמור] להיפך: לרבויי [לרבות] עירובו שגם על תערובת החמץ חייבים בכרת!
The Gemara questions this derivation: What did you see that led you to understand that the term anything [kol] comes to include women and to exclude leaven in its mixture? On the contrary, say that it comes to include in the punishment of karet one who eats its mixture.
ר׳ חננאלפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בְּאוֹכְלִין מְרַבֵּה אוֹכְלִין קָאֵי בְּאוֹכְלִין מְרַבֵּה נֶאֱכָלִין.

The Gemara answers: It is reasonable to explain that the verse comes to include women since the verse is dealing with those who are obligated in the mitzva not to eat leavened bread, it includes those who eat, as the verse says: “For anyone who eats leavened bread…shall be cut off.” It stands to reason that the expression: Anyone [kol] includes additional people who are punishable by karet, not additional types of leaven. Would a verse that is dealing with those who may not eat leaven come to include additional types of foods that may not be eaten?
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קאי באוכלין – כל דגבי כרת באוכלי חמץ כתיב אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כל מחמצת.
קאי באוכלין מרבה נאכלין – בתמיה.
בפירש״י בד״ה קאי באוכלין כו׳ אבל כל דאזהרה בנאכל כתיב כו׳ עכ״ל ואין להקשות אזהרה לנשים מנלן די״ל כיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקא ליה מהיקשא הדרינן לכללין דהשוו איש ואשה לכל כו׳ ובהכי ניחא דלקמן בפ׳ האשה פרש״י דנשים ישנן בבל תאכל חמץ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש כו׳ והכא הא מרבינן נשים מכל די״ל דלענין אזהרה לנשים דליכא ריבויא ע״כ דהדרינן לכללין דהשוה הכתוב אשה כו׳ וק״ל:
ומשיבים על כך: מסתברא [מסתבר] הדבר באופן זה, כאשר קאי [עומד, עוסק] הפסוק באנשים האוכלין הוא מרבה אוכלין, שנאמר ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא״, ולכן מסתבר לרבות על ידי ההדגשה ״כי כל״ לא מיני חמץ אחרים אלא סוגים נוספים של אנשים שחייבים כרת על אכילת החמץ. אבל כאשר קאי [עומד, עוסק] הפסוק המדבר מענין אזהרת לאו באוכלין (מיני מאכל) מרבה על ידי המלה ״כל״ את הנאכלים, כלומר סוגי חמץ חדשים? אין הדבר מסתבר.
The Gemara answers: It is reasonable to explain that the verse comes to include women since the verse is dealing with those who are obligated in the mitzva not to eat leavened bread, it includes those who eat, as the verse says: “For anyone who eats leavened bread…shall be cut off.” It stands to reason that the expression: Anyone [kol] includes additional people who are punishable by karet, not additional types of leaven. Would a verse that is dealing with those who may not eat leaven come to include additional types of foods that may not be eaten?
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַתְקֵיף לַהּ רַב נָתָן אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא (בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן) וְכׇל הֵיכָא דְּקָאֵי בְּאוֹכְלִין לָא מְרַבֵּה נֶאֱכָלִין וְהָא תַּנְיָא {ויקרא ז׳:כ״ה} כִּי כׇּל אוֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב אֵין לִי אֶלָּא חֵלֶב תְּמִימִין שֶׁרָאוּי לִיקְרַב חֵלֶב בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַבְּהֵמָה חֵלֶב חוּלִּין מִנַּיִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר כִּי כׇּל וְהָא הָכָא דְּקָאֵי בְּאוֹכְלִין וְקָא מְרַבֵּה נֶאֱכָלִין.

Rav Natan, father of Rav Huna, son of Rav Natan, strongly objects to this: And anywhere that a verse is dealing with those who eat, does it necessarily not come to include additional types of food in the prohibition? Wasn’t it taught in a baraita: “For anyone who eats the fat of the domesticated animal, of which men present an offering of fire to God, the soul that eats it shall be cut off from its people” (Leviticus 7:25)? The Sages interpreted this verse: I have derived from this verse that the prohibition applies only to the fats of unblemished animals that are fit to be sacrificed. From where is it derived that it is also prohibited to eat the fats of blemished animals, which may not be offered as sacrifices? The verse states: “Of the domesticated animal.” From where is it derived that it is prohibited to eat the fats of non-sacred animals? The verse states: “For anyone who eats the fat.” Rav Natan explains his objection: Here, isn’t the verse dealing with those who eat fats, and nevertheless, its superfluous phrases come to include types of foods that may not be eaten.
הערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שטר
שטרא(פסחים מג: נזיר לו:) אי דקא גריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ספר אחר אי דקא שריף מישרף אלא מישטיר קא שטיר ואכיל (בבא מציעא פה) אשטר לך מישטר וימרחו על השחין ויחי תרגום וישטרון על שיחנא ויתסי (א״ב בנוסח׳ כתוב וישרטון):
א. [בעזאלבען בעשמיהרען.]
אשר יקריב – משמע קדשים ושיהיו תמימים.
האוכל חלב במזיד חייב כרת ואע״פ שנאמר בתורה כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳ לא סוף דבר חלב תמימים הראויים ליקרב לגבי המזבח אלא אף חלב של בעלי מומין או של בהמת חולין:
ש״מ תלת ש״מ מין במינו בטל ברוב – וש״מ איסורין מעלין זה את זה. וש״מ התראת ספק לא שמה התראה וכן בלח בלול דפלוגתייהו דרבנן ור׳ יהודה בדם פר ודם שעיר הוא וכיון דבכל מין במינו אמרינן בטל ברוב דאורייתא ליכא למימר ביה טעם כעיקר כלל וההיא דגרסינן בפרק גיד הנשה גבי כל איסורין שבתור׳ בששים דיליף לה מזרוע בשלה ופריך והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורי׳ שבתורה אמר אביי לא צריכא לר׳ יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל ולגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר ומאי חזית דגמרי׳ מהאי ליגמר מהאי קולא וחומרא לחומרא גמרינן לקולא לא גמרי׳ אי הכי ששים ומאה לרבנן לא לגמר אטו אנן לקולא קא גמרי׳ לחומרא גמרי׳ דמדאוריית׳ חד בתרי בטיל רבא אמר לא נצרכה לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוהו. והא זרוע בשלה מין במינו הוא ואפי״ה הוה ס״ד דבשאר איסורין יהא אסור התם ה״ק זהו היתר הבא מכלל איסו׳ לרבנן זהו למעוטי שאר איסורין דמדרבנן אינן בטלין בין במינו בין בשלא במינו ופריק דלר׳ יהודה איצטרך ומדאורייתא והיינו דקא פריק דלדידן חומרא הוא כי ילפי׳ מיניה דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ולאו טעם כעיקר ממש קאמר דהא פרישית דלא מקרי הכי אלא בשאין בו ממש כלל. ועוד דאם כן דיש בו טעם ממש אף בחולין נמי וכדבעינן מימר ועוד דמייתי ליה מחטאת וההוא קרא מוקמינן ליה לקמן להיתר מצטרף לאיסור ועוד דהא אנן ילפי׳ מזרוע בשלה ששים ומאה וא״כ היכי אית ביה נותן טעם אלא ה״פ לא נצרכ׳ אלא לטעם כעיקר בטעם כל שהוא דאע״ג דאין בו בנותן טעם גמור אי אפשר שלא יהא בו איסור משהו שיהא נותן טעם בכזית ממנו ובקדשים מיהו אסור. ופריך וליגמר מינה ופריק גלי רחמנא בחטאת יקדש להיות כמוה שאם נבלע זה בזה כלל הרי הוא כמוה כדבעי׳ למכתב ועל כרחין לאו משום נותן טעם דהא סתמא כתיב קרא ומשמע דאפי׳ בכל דהו אלא דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור. וכיון דאית ביה איסור כלל אי אכיל מיניה כזית והאיסור בכלל הוה ליה כאוכל כזית איסור וכיון דאשכחן היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואפי׳ בכל דהו אע״ג דאשכחן ביה נמי מין במינו בטל ברוב אזלינן לחומרא ומקיימין היתר מצטרף לאיסור ואפי׳ ע״י טעם מעט. וכל הני דאשכחן בקדשים במין במינו בטל ברוב דתנן התם בזבחים קדשים וחולין או קדשים וקדשי׳ קלים בנותן טעם. ובמסכת מנחות שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו בטל ברובה לרבנן. וכן ההיא דהפגול והנותר וכו׳ כולהו בשלא נתבשל שלא קבל טעם זה מזה אלא זה עומד לעצמו וזה לעצמו ואפי׳ בשנבלל דטעם כעיקר ליכא למימ׳ ביה והיתר מצטרף לאיסו׳ ליכא למימר אלא כשאותו חזי׳ לטעם מחמת האיסור שבו וכדכתיבנ׳ ויבש ביבש אינו מטעים ההיתר ואעפ״י שיש בכולו כזית איסור ושמא יאכל אותו כזית ואינו צריך לצירוף כיון דאיכא רובא היתר בתר רובא אזלינן אבל בשנתבשל כיון דכזית מן ההיתר קבל טעם מן האיסור וקרוב הדבר שהטעם היה ניכר במחציתו שוב אין להתיר דאין כאן רוב להיתר. אבל ודאי בתולין אפי׳ נתבשל בטל ברוב כיון דלא אמרי׳ ביה היתר מצטרף לאיסור והא דאמרי׳ בפרק גיד הנשה בבי רב מרי בר רחל דאמלחא ליה בשר שחוטה עם בשר נבלה ואסרי׳ ליה משום דכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן דאלמא אפי׳ מין במינו בחולין לא בטיל ברוב דאורייתא. ה״ק כיון דצירן בפני עצמו אסור דאורייתא אף תערובתו אוסר בששים מדרבנן ועלה לנו דלא אמרי׳ טעם כעיקר במין במינו כלל אלא בנתבשל בקדשי׳ ומדין היתר מצטרף לאיסור. והיתר מצטרף לאיסור ליכא למימר במין במינו ביבש בקדשים אא״כ ההיתר והאיסור מחצה על מחצה שלא נתבטל ברוב ואעפ״י שאכל חצי זית היתר וחצי זית איסור וכזית בכדי אכילת פרס מין במינו לא משתכח לה כזית איסור שאכל בתערוב׳ פרס דהא אבטיל ברובא אא״כ אכל האיסור בלבד בשהוי אכיל׳ פרס ואקשי לך דאמרינן לקמן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין וא׳ של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרי׳ שאני אומר וההיא ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו הרי ניכר זה לתוך זה יסלקם. התם הא פרישו לה דכותי׳ בעלי התוספות ז״ל דכיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור דאורייתא אף במין ומינו לא הוה לן למימר שאני אומר מדרבנן ולקמן נאריך בה:
מין ושאינו מינו לא אשכחן ליה בטול גמור דאוריית׳ אלא אדרבת׳ איסור ביתר מרוב דהיינו כזית בכדי א״פ כדילפינן לה מקרא דהאוכל בבית וכיון שכן שפיר איכא למימר ביה טעם כעיקר אפי׳ בחולין והית׳ מצטרף לאיסור בכל שהוא וכזית בכדי אכילת פרס נמי להתיר שאם אכל כזית מאי זה איסור שיהיה בשיהוי או בתערובת אכילת פרס מצטרף ובאלו השלשה מינין פליגי ר״ע ורבנן ור׳ אליעזר ואמוראי ר׳ יוחנן ואביי ורבא. כזית בכדי אכילת פרס לא אשכחן מאן דפליגי בה אלא אביי דסבר לאו דאוריית׳ ואנן קיימ״ל כסוגיין בכולה תלמודא כזית בכדי אכילת פרס ולמלקות אמרו תדע דקתני במתני׳ הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר״א אלא משום דלא משכחת ביה כזית בכדי אכילת פרס כדבעי׳ מימר התם מצטרף לאיסור ר״א סבר בכל התורה כולה אמרי׳ הכי דגמרינן מחמץ בפסח וכן אביי ר׳ יוחנן אליבא דר׳ עקיבא לית ליה הכי אלא בנזיר וקדשים משום דהוי להו שני כתובין הבאין כא׳ ורבנן לית להו הכי אלא בקדשים וכן רבא כדאמרן לעיל וחולין מקדשים לא ילפינן. וקיימ״ל כרבא ואליב׳ דרבנן ולמלקות פליגי כדאמרי׳ שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב הלכך מילקי הוא דלא לקי בשאר איסורין אבל איסורא מיהת איכא מדי דהוה אחצי שיעו׳ דאסור מן התורה. וטעם כעיקר כולי עלמא מודו ביה אביי אמר לה בהדיא בפרק גיד הנשה טעמו ולא ממשו אסור דאורייתא ומייתי לה מבשר וחלב ורבא דקא דחי לה התם היינו דמההיא לא נשמיענה דחדוש הוא אבל בדינא לא פליגי והכא נמי בין לרבנן בין לר׳ עקיבא אית להו הכי בכל התורה כולה ר׳ עקיבא יליף לה מבשר בחלב וחטאת ונזיר להיתר מצטרף לאיסור ורבנן סברי בשר בחלב חדוש הוא אבל ילפינן לה מנזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור בקדשים. וקיימ״ל כרבנן מיהו בנזיר דכתיב ביה לקי עליה אבל בשאר איסורין לא דאין מלקין על ההיקשות וכדמשמע בירושלמי דבעי׳ למכתב. והיינו דא״ר יוחנן כל איסורין שבתורה טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכן נמי בהיתר מצטר׳ לאיסור אין לוקין עליו אלא בחטאת דאיכתבה. אבל כזית בכדי אכילת פרס הא איכא כזית איסור מיה׳ ובכל האיסורין לוקה. ובירושלמי בנזיר פ״ג מינין ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר׳ זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר ונזיר אפי׳ לא טעם ממשו של איסור אמר ר׳ אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר מצטרף לאיסור ונזיר איסור והיתר מצטרפין:
מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין – מתניתא מסייע לר׳ זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה. על דעתיה דר׳ אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתניתא מסייע לר׳ אבא בר ממל ממשמע שנ׳ וכל משר׳ ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי׳ שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת״ל וכל משרת ענבים לא ישתה אלא שאם שרה ענבים במים ושרה בהן פתו ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ע״כ ולמדנו ממנו מה שכתבנו ועוד למאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לא סוף דבר כשנתערב ממשו של איסור אלא כשנתערב הטעם בלבד שנאסר ואעפ״י שאמרנו דבטעם כעיקר אינו לוקה בנזי׳ מיהא לוקה כמו שכתבנו:
הלכך כיון דקיימ״ל טעם כעיקר דאורייתא במין שאינו מינו כל שנתבשל מין בשאינו מינו ונשפך מן הרוטב ולא נודע אם יש בו ששים או לא הוה ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. אבל מין במינו אזלינן לקולא דטעם כעיקר במין במינו לאו דאורייתא ואם נתערב בו ממשו של איסור כל שאינה חתיכ׳ הראוי׳ להתכבד בה בפני האורחין ונשפך מקצתו ולא נודע אם היה בו ששים כל שנודע שהיה בו רוב היתר אזלי׳ לקול׳ דמדאורייתא חד בתרי בטיל. אבל בשאינו מינו אפילו נודע שהיה בו יתר היתר מכזית בכדי אכילת פרס אין הולכין בו להקל דמ״מ כל שנתבשל הרי טעמו ניכר וטעמ׳ לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא:
מיהו ה״מ כשנשפך אבל אם בא לפנינו ונסתפקנו בשיעורו אין הולכין בו להקל אפי׳ בדרבנן דכל שאפשר לעמוד על שיעורו אין מתירין אותו עד שנעמוד עליו דהא כחל דרבנן דחלב שחוטה הוא ואמרי׳ דבכולי׳ משערינן דאי במאי דנפיק מנא ידעי׳ כך נראה לי שיט׳ שמועה זו ויש בה פירושים ושיטות אחרות אך לעיקר הפסק כן דעת הראב״ד ז״ל והרב בעל הלכות והאחרוני׳ ז״ל שלא כדעת רש״י ז״ל שפסק דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומעתה אפרש סוגיית ההלכה איש איש על מקומו בע״ה:
ומעירים על כך: מתקיף לה [מקשה עליה] רב נתן אבוה [אביו] של רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: והאמנם כן הוא? וכי בכל היכא דקאי [מקום שעומד, עוסק] הפסוק באנשים האוכלין לא מרבה נאכלין? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שיטת לימוד שונה, שעל הפסוק ״כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה׳ ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה״ (ויקרא ז, כה) דרשו: אין לי אלא ללמוד מכאן שהאיסור הוא על חלב בעלי חיים תמימין שראוי ליקרב להקריבם למזבח, חלב בעלי מומין שאינם ראויים למזבח והוקדשו, מנין הדבר שאסור? תלמוד לומר: ״מן הבהמה״. חלב חולין שלא הוקדשו כלל למזבח מנין שאסור לאוכלו? תלמוד לומר: ״כי כל אוכל חלב״. והא הכא [והרי כאן] בפסוק זה דקאי [שעומד, עוסק] באוכלין באוכלי החלב, ובכל זאת קא מרבה נאכלין, שאינו לומד מ״כי כל אוכל חלב״ סוגי אנשים נוספים האסורים באכילה אלא מינים אחרים של חלב!
Rav Natan, father of Rav Huna, son of Rav Natan, strongly objects to this: And anywhere that a verse is dealing with those who eat, does it necessarily not come to include additional types of food in the prohibition? Wasn’t it taught in a baraita: “For anyone who eats the fat of the domesticated animal, of which men present an offering of fire to God, the soul that eats it shall be cut off from its people” (Leviticus 7:25)? The Sages interpreted this verse: I have derived from this verse that the prohibition applies only to the fats of unblemished animals that are fit to be sacrificed. From where is it derived that it is also prohibited to eat the fats of blemished animals, which may not be offered as sacrifices? The verse states: “Of the domesticated animal.” From where is it derived that it is prohibited to eat the fats of non-sacred animals? The verse states: “For anyone who eats the fat.” Rav Natan explains his objection: Here, isn’t the verse dealing with those who eat fats, and nevertheless, its superfluous phrases come to include types of foods that may not be eaten.
הערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָתָם דְּלֵיכָּא אוֹכְלִין מְרַבֵּה נֶאֱכָלִין הָכָא דְּאִיכָּא אוֹכְלִין לָא שָׁבֵיק לְהוּ לְאוֹכְלִין וּמְרַבֵּה נֶאֱכָלִין.

The Gemara answers: There, in the verse concerning prohibited fats, where there are no additional people who eat of it to include, as the prohibition already applies to everyone, the superfluous expression comes to include additional foods. Here, in the verse that deals with leavened bread, where there are people who eat of it who can be included, namely women, the verse does not exclude people who eat and include foods that are eaten. Generally, there should be a connection between the content of a verse and that which is derived from it. Only when no other derivation is possible is a less related matter derived.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התם דליכא לרבויי אוכלין – דהא נשים מדרב יהודה נפקי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
הכא דאיכא לרבויי אוכלין – דנשים באיסור חמץ דלא נפקי לן מדרב יהודה כדאמרן לעיל לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין.
ומשיבים: התם [שם] דליכא [שאין] מקום לרבות באוכלין אחרים, שהכל אסורים באיסור זה, מרבה הכתוב בלשון ייתור זו נאכלין אחרים, אבל הכא [כאן] בענין חמץ דאיכא [שיש] אוכלין נוספים שאפשר לרבותם כגון נשים, לא שביק להו [יעזוב אותם] את האוכלין ומרבה נאכלין, שמסתבר שהפסוק בא לרבות כענין הכתוב בו, ורק במקום שאי אפשר ללמדו לענינו למדים ממנו אפילו דבר שונה במקצת.
The Gemara answers: There, in the verse concerning prohibited fats, where there are no additional people who eat of it to include, as the prohibition already applies to everyone, the superfluous expression comes to include additional foods. Here, in the verse that deals with leavened bread, where there are people who eat of it who can be included, namely women, the verse does not exclude people who eat and include foods that are eaten. Generally, there should be a connection between the content of a verse and that which is derived from it. Only when no other derivation is possible is a less related matter derived.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַבָּנַן דְּלֵית לְהוּ עֵירוּב כׇּל לָא דָּרְשִׁי אֶלָּא נָשִׁים מְנָא לְהוּ.

The Gemara explains: And the Rabbis, who are not of the opinion that leaven in a mixture is included in the prohibition, do not interpret that the term: Anything [kol], comes to include other matters; neither with regard to leaven in a mixture nor with regard to karet. The Gemara asks: However, in that case, from where do they derive that it is prohibited for women to eat leavened bread?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרכינן ורבנן – דפליגי אדר״א בעירוב דחמץ כיון דלית להו לאו בעירוב פשיטא כל דכתיב גבי אזהרה דכל מחמצת לא דרשי והשתא על כרחך כל דגבי כרת לרבויי נשים נמי לא דרשי ואלא נשים מנא להו.
כל – דגבי אזהרה דלא כתיב כי בהדיה לא דרשינן לרבויי נאכלין דעירובו אבל גבי כרת דאוכלין כתיב כי כל אוכל דרשינן ליה.
ומסבירים: ורבנן דלית להו [וחכמים שאין להם שאינם מקבלים] את האיסור בעירוב (תערובת חמץ) והם ״כל ״לא דרשי [דורשים] ואינם סבורים ש״כל״ זה בא לרבות את התערובת, אם כן אף ״כל״ שנאמר בכרת אינם דורשים. ושואלים: אלא אם כן נשים מנא להו [מנין להם] שהן אסורות לאכול חמץ?
The Gemara explains: And the Rabbis, who are not of the opinion that leaven in a mixture is included in the prohibition, do not interpret that the term: Anything [kol], comes to include other matters; neither with regard to leaven in a mixture nor with regard to karet. The Gemara asks: However, in that case, from where do they derive that it is prohibited for women to eat leavened bread?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כׇּל לָא דָּרְשִׁי כִּי כׇּל דָּרְשִׁי.

The Gemara answers: Although they do not derive a halakha from the term: Anything, they derive a halakha from the expression: For anyone [ki kol], in the verse: “For anyone who eats leaven.”
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: אמנם ״כל״לא דרשי [דורשים], ואולם ״כי כל״דרשי [דורשים הם], שנראה להם שלשון ״כי כל״ האמורה בענין ״כי כל אוכל מחמצת״ שונה היא ובאה כדי לרבות.
The Gemara answers: Although they do not derive a halakha from the term: Anything, they derive a halakha from the expression: For anyone [ki kol], in the verse: “For anyone who eats leaven.”
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ור״אוְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֵימָא כׇּל לְרַבּוֹת אֶת הַנָּשִׁים כִּי כׇּל לְרַבּוֹת אֶת עֵירוּבוֹ.

The Gemara asks: And if indeed the phrase: For anyone, is a more inclusive expression than the simple word anything, then according to Rabbi Eliezer, another halakha could also be derived from here. Say that the phrase: Anyone who eats leaven, comes to include the women, and the phrase: For anyone who eats, comes to include leaven in its mixture. According to Rabbi Eliezer, then, one would be punishable by karet for eating leaven in a mixture.
רש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשינן ור״א אימא כל – דכרת לרבויי נשים כי כל דכרת לרבויי עירובו נמי לכרת דכיון דליכא תו אוכלין לרבויי מרבינן ביה נאכלין כדאמרן גבי חלב ואימא על עירובו בכרת.
שאור ודבש אסורין לגבי מזבח והמקטירם לוקה בין שהקטיר הן בעצמם בין שהקטיר תערובתן כגון שנתערב עם פתיתין של מצת מנחה שלא ניכר איזה הוא של חמץ ואיזהו של מצה ובלבד שיקטיר מן השאור כזית שאין הקטרה פחותה מכזית ומ״מ אם נפל כל שהוא מהן בקטורת נפסלה שאוסרין הן בכל שהן זה שאמרנו בסוגיא זו שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין תלמוד לומר כל נחלקו בלשון זה אביי ורבא במסכת מנחות (נ״ח.) שלדעת אביי יש הקטרה בפחות מכזית ללקות עליו משום הקטרת שאור וקומצו של מנחה דיו בכזית ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו כלומר כשהקטיר כל זית של קמיצה חמץ מקצתו ר״ל חצי זית מנין שלוקין עליו תלמוד לומר כל ולדעת רבא אין הקטרה ללקות עליו בפחות מכזית וקומצו של מנחה אינו בפחות משני זיתים ופירוש הברייתא אין לי אלא כולו ר״ל כל הקומץ מקצתו ר״ל מקצת הקומץ אלא שמ״מ יש בו כזית מנין תלמוד לומר כל והלכה כרבא שאין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה למלקות בפחות מכזית כמו שביארנו:
שם ור״א אומר כל לרבות את הנשים כי כל לרבות את עירובו. והקשה בעל המאור היאך אפשר לומר כן לרבות עירובו אפילו לענין כרת הא בהדיא ממעטינן לה מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה דוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת וע״כ דמיתורא דקרא דריש והאריך בזה ע״ש וגם מהרש״א ז״ל האריך בזה לעיל בלשון רש״י בד״ה לענין כרת לא כתיב מחמצת ותוכן דבריו דלאו מיתורא דקרא קא דריש אלא מפשטא ע״ש באריכות. ולע״ד אין צורך לכל זה אלא דאפי׳ את״ל דמיתורא דקרא ממעט לה אפ״ה מקשה הכא שפיר דהא ע״כ דהא דקאמר ר״א על עירובו בלאו היינו תרי מיני עירובו עירובו דכותח הבבלי דהוי המל״א כדמשמע בסמוך ואיכא נמי עירובו דשכר המדי שהוא נימוח ומשום טעם כעיקר אתינן עלה לרבויי לענין פסח והא דמרבינן לתרווייהו מחד קרא ולר״מ אפילו נוקשה היינו משום דכל ריבוי גמור הוא וכמ״ש בעל המאור בעצמו והיינו נמי כדפרישית לעיל דשייך לרבויי כל מידי דאשכחן מיהא בעלמא היתר מצטרף לאיסור בחטאת או בשאור ובנזיר לר״א טעם כעיקר לרבנן בנזיר ולר״ע נמי בבשר בחלב ובגיעולי עכו״ם ונוקשה לר״מ במנחות כדפרישית לעיל בד״ה מאן תנא בתמיהא של ר״י ובתירוצו דאיכא במנחות שום קרא. נמצא דכ״ז היינו אי מצינן לאוקמי האי ריבוי׳ דכל לרבויי כל מילי משא״כ השתא נמי דאיכא קרא דכי כל אוכל חמץ דמיעוטא משמע כמ״ש בעל המאור א״כ מקשה הש״ס הכא שפיר אליבא דר״א דמנ״ל לאוקמי האי מיעוטא לתרי מיני עירובו דלפ״ז האי ריבוי דכי כל וריבויי דכל דכיילינהו קרא בחדא לצדדין ולאו בחד גוונא דריבויא דכי כל דמרבינן נשים היינו אף לכרת וריבוי דכל לעירובו היינו בלאו גרידא וכה״ג מקשה הש״ס בכמה דוכתי סכינא חריפא מפסקא קראי וכ״ש הכא דהוי לקולא לענין עירובו למעט מכרת ומה ראה ר״א לומר כן וטפי הוה ליה לאוקמי הנך תרי ריבויי דנשים ועירובו בחד גוונא ולחומרא אף לענין כרת ואי משום מיעוטא דכי כל אוכל חמץ איכא לאוקמי למעט היתר מצטרף לאיסור או איפכא כמו שאבאר בסוגיא דבסמוך דבכל חד מהנך תרי איכא חד למעליותא וחד לגריעותא כמ״ש רש״י והתוספות למר כדאית ליה וכו׳. ועוד דאפילו את״ל דהנך תרי מיני עירובו שקולין הם לגמרי אפילו הכי הו״ל לר״א לרבויי תרווייהו לענין חמץ ואכתי מצי לאוקמי מיעוטא דחמץ דגן גמור למעט נוקשה מכרת או אפילו מלאו כי היכי דלא נילף לחומרא ממנחות והיינו לגמרי כדאשכחן לרבי יהודה אליבא דר״מ כנ״ל נכון בעז״ה:
וע״פ זה יש ליישב ג״כ שיטת הטור דמוקי למתניתין כר״א בין לענין נוקשה ובין לענין עירובו והקשה עליו מסוגיא דשמעתין דאמרינן לעיל תניא כוותיה דרבי יהודה דלר״א נוקשה לית ליה ולמאי דפרישית א״ש דנהי דלעיל בתחילת הסוגיא הוי משמע ליה דר״א נוקשה קיל מעירובו ואיפכא מדר״מ אפ״ה השתא לפי המסקנא דאסיקנא לר״א בקושיא ואפ״ה לא אידחי מימרא דידיה דסוגיית הש״ס בכל דוכתי דאפילו מימרא דאמורא לא דחינן משום קושיא מכ״ש לדר״א דתנא הוא אע״כ דהא דאסיקנא בקושיא היינו למידחי סייעתא דלעיל דע״כ שמעינן דלר״א נמי נוקשה חמיר מתערובת כמו לר״מ ואם כן ע״כ כיון דאיכא ריבויא ומיעוטא היינו לענין תרי מיני עירובו דשקולין הם והי מנייהו מפקת וע״כ מרבינן תרווייהו ללאו וממעטינן להו מכרת וממילא דכ״ש לנוקשה דחמיר כדאשכחן במנחות ואפ״ה מלתא דפשיטא דלית ביה כרת כפשטיה דקרא דדוקא בחמץ דגן גמור חייב כרת ובמנחות נמי ליכא כרת בנוקשה כלל ומכ״ש אם נאמר דנוקשה בריה הוי כדאיתא פ״ק דחולין ודוק היטב:
ושואלים: אם כן, שלשון ״כי כל״ היא לשון ריבוי יותר מאשר ״כל״ בלבד, אף לר׳ אליעזר נלמד מכאן ריבוי כפול, ואימא [נאמר] לשיטתו: ״כל אוכל מחמצת ״משמעו: לרבות את הנשים, ״כי כל אוכל ״לרבות את עירובו של החמץ, ויהיו חייבים כרת אף על תערובת חמץ!
The Gemara asks: And if indeed the phrase: For anyone, is a more inclusive expression than the simple word anything, then according to Rabbi Eliezer, another halakha could also be derived from here. Say that the phrase: Anyone who eats leaven, comes to include the women, and the phrase: For anyone who eats, comes to include leaven in its mixture. According to Rabbi Eliezer, then, one would be punishable by karet for eating leaven in a mixture.
רש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְכִי תֵּימָא כִּי כׇּל ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא דָּרֵישׁ וְהָתַנְיָא {ויקרא ב׳:י״א} שְׁאוֹר בַּל תַּקְטִירוּ אֵין לִי אֶלָּא כּוּלּוֹ מִקְצָתוֹ מִנַּיִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בכׇּל עֵירוּבוֹ מִנַּיִין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר כִּי כׇּל מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּדָרֵישׁ כׇּל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְקָא דָּרֵישׁ כִּי כׇּל.

And lest you say that Rabbi Eliezer does not derive a halakha from the phrase: For anyone [ki kol], as he does not consider this an inclusive expression, the result would be another contradiction. Wasn’t it taught in another baraita: “For no [ki kol] leaven nor any honey shall be offered as a burnt-offering before God” (Leviticus 2:11)? Had the verse stated only: You shall not offer leaven, I would have derived nothing other than the halakha that it is prohibited to sacrifice an entire piece of leaven. From where is it derived that it is also prohibited to sacrifice part of it? The verse states: “No [kol] leaven,” indicating that it is prohibited to sacrifice even part of it. From where is it derived that it is prohibited to sacrifice leaven in a mixture? The verse states: “For no [ki kol] leaven.” The Gemara analyzes this statement: Whom did you hear who derives halakhot from the term: Kol? It is Rabbi Eliezer, and nevertheless, he derives additional details from the expression: Ki kol.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עירובו מנין ת״ל כי כל שאור לרבות עירובו מאן שמעת ליה דדרש כל ר׳ אליעזר ודרש כי כל לרבות עירוביו ועלתה בקשיא.
אין לי אלא כולו – בזמן שכל ההקטר מן השאור.
מקצתו – חצי זית שאינו הקטר שלם דאין הקטרה פחותה מכזית.
עירובו מניין – כשאינו בעין אלא מעורב ונבלל עם מנחה הוגנת של מצות לאחר שפתתן דאינן בעין.
אין לי אלא כולו מקצתו מנין – בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נח.) מפרש אביי אין לי אלא כולו דהיינו כזית מקצתו חצי זית מניין ורבא אמר התם דה״ק אין לי אלא קומץ כולו מקצת קומץ מניין ומסיק התם דאיכא בינייהו דאביי סבר דיש קומץ בפחות מב׳ זיתים דהיינו כזית לכך מפרש כולו כזית וסבר נמי דיש הקטרה בפחות מזית ואע״ג דבפ׳ כיצד צולין (לקמן עט.) א״ר יהושע כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית חלב זורק את הדם משמע דאין הקטרה בפחות מכזית הכא היינו טעמא משום דסבר דיש קומץ בפחות מב׳ זיתים א״כ כשריבה הכתוב חצי קומץ ע״כ ריבה חצי זית ורבא סבר אין קומץ בפחות מב׳ זיתים ואין הקטרה בפחות מזית.
מאן שמעת ליה דדריש כל ר׳ אליעזר – אף על גב דר״ע נמי דריש כל בפ׳ התערובות (זבחים פב.) גבי כל חטאת לא קשה דאפילו יהא כר״ע מ״מ לא מישתמיט תנא למימר (שיסבור) שיהא תערובת חמץ בכרת ועוד נראה לר״י דאפילו לרבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא בריש מרובה (ב״ק סג.) דאמר כל רבויא הוא ובפ׳ שני דסוכה (סוכה כח.) גבי כל האזרח ודווקא הכא לא דרשי בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום היקשא וכגון מקצת דבל תקטירו וה״פ כמאן כר״א דדריש כל אפילו לדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים ואהא קאמר נמי דרבנן לא דרשי כל.
{שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר}
מ״מ, בין לר״מ בין לר״א, דאית להו תערובת חמץ בלאו, סבירא להו היתר מצטרף לאיסור בחמץ בפסח.
ונקיט האי כללא בידך, דהיתר מצטרף לאיסור יש בו חומר גדול יותר מטעם כעיקר. לפי שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו, וניכר בו טעמו, והוא אוכל ממנו בכא״פ שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו. זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה. ואין לוקין עליו אלא באיסורי נזיר. ואם ניכר בו ממשו, לוקין עליו בכל האיסורין. והיתר מצטרף לאיסור, אע״פ שאין בו טעם האיסור ואע״פ שאינו אוכל מן הכל אלא כזית, חציו מן ההיתר וחציו מן האיסור, מצטרפין זה לזה.
ואי אמרת: והא ד׳ מיני מדינה דתנן במתני׳, כולהו לטעמא עבידי. ובגמ׳ פרכינן, א״ה - חמץ בפסח נמי נחשביה שההיתר מצטרף לאיסור כר״א. אלמא, היתר מצטרף לאיסור טעמא נמי אית ביה. יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם. שכל הערובין השנוין במשנתינו, אע״פ שהם עשויין לטעם, טעמן משתנה ע״י העירוב לטעם אחר. שאין טעם האיסור, שהוא הדגן, נראה בעירוב, אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה, ואינו מתבטל ככל איסורין שבתורה, לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינין השנוין במשנתנו. אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברב הטעמים.⁠1 ואע״ג דאמרינן בזיתום המצרי, תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מלחא, לאו דוקא. כי יש פעמים שאדם מרבה מזה וממעט מזה לפי מה שהוא רוצה בטעמו, ופעמים שאין טעם השעורים ניכר בהן כטעמו הראשון אלא שמסייע עם השאר לעשות את הזיתום. והיינו דחשבינן להו לכולהו עירובי דמתני׳ בהיתר מצטרף לאיסור ולא חשבינן להו בטעם כעיקר. ואפ״ה מחייב בהו ר״א באזהרה.
ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן. ואעפ״כ לא היו חכמים מחייבין עליהן כלום. והיינו דאמרינן בגמ׳ (בבלי פסחים מ״ד.): מכלל דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. אמר ליה, אין. אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי. כלומר, שסתם שנינו, כותח הבבלי בכל דהו מחייב ר״א אפי׳ בהיתר מצטרף לאיסור, ובכל דהו פטרי רבנן, אע״פ שיש בו טעם כעיקר והוא אוכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס ואפילו הכי2 ניכר בו ממשו. ואסיקנא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, דאי בעיניה קא אכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם וכו׳.
וטעם כעיקר אין לוקין עליו אלא בנזיר בלבד, דכתיב ביה (במדבר ו׳:ג׳), משרת. ואע״פ שממנו אנו דנין לכל התורה כולה, אין עונשין מן הדין להלקות עליו בשאר איסורין. ור״ע מוקים לה בהיתר מצטרף לאיסור.
והא דאמרינן בגמ׳, ר״ע טעם כעיקר מנא ליה, פירוש: כלומר, מהיכא נפקא ליה טעם כעיקר מעיקרא עד דאייתר ליה, משרת, לאוקומיה להיתר מצטרף לאיסור, שהוא החומר הגדול. ודמיא הא מילתא למאי דגרסינן בפרק כל שעה (בבלי פסחים כ״ג:): יתיב ההוא מרבנן קמיה דר׳ שמואל בר נחמני וכו׳, עד קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. כלומר, ומיבעי ליה קרא יתירא, חד לשאר איסורין וחד לחולין שנשחטו בעזרה. דאי לא כתיב אלא חד, לא הוה מוקימנא ליה אלא בשאר איסורין, אבל לא בחולין שנשחטו בעזרה, שלא הוזכר איסור אכילתן בפי׳ אלא מכללא. ודכוותה אמרי׳ בפ׳ ראשית הגז (חולין קל״ה.): ור׳ אלעאי שותפות בגוי מנא ליה.
וכל היכא דאמרי׳ בגמ׳, טעמו ולא ממשו, היינו טעם כעיקר. אלא בלישנא דתנאי הוא טעם כעיקר, ובלישנא דאמוראי הוא טעמו ולא ממשו. ויש מקום אחד בגמ׳ שהוזכר בו טעם כעיקר שלא בדקדוק, ופירושו כמו היתר מצטרף לאיסור. והוא בפרק גיד הנשה (חולין צ״ח:): רבא אמר: לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמור מיניה. גלי רחמנא גבי חטאת (ויקרא ו׳:כ׳), יקדש, להיות כמוה וכו׳. ובפי׳ אוקימנא הכא (בבלי פסחים מ״ה.) להיתר מצטרף לאיסור. אלא ודאי בעל כרחך טעם כעיקר דהתם לאו דוקא, ופירושו, היתר מצטרף לאיסור.
ודאמרינן3 בפרק גיד הנשה (בבלי חולין צ״ט.), אנן לחומרא גמרינן - דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, לאו למימרא דבששים ובנותן טעם לאו דאורייתא, דהא אמרי׳ כל איסורי תורה גמרי׳ מנזיר. אלא הכין פירושא: אי לאו דגלי רחמנא באיל נזיר בששים ובנזיר בנותן טעם, הוה אמינא, זיל בתר רובא, כדאזלי׳ בכל התורה כולה בתר רובא. זה הוא פי׳ דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל. ודין אחד הוא שיעור ששים במין במינו ונותן טעם במין בשאינו מינו, כדגרסינן התם (חולין צ״ז.): אמר רבא, אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו׳.
וההיא דגרסינן בע״ז (בבלי ע״ז ס״ז.) - אמר ר׳ יוחנן: כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס - הכין פירושא. כל איסור שנתערב בהיתר ויש בו טעם האיסור וממש האיסור ניכר בו, אע״פ שהוא פירורין פירורין ומעורב ברוב, אסור ולוקין עליו. והוא שאכל מן האיסור שיעור כזית בכא״פ. והיינו דאמרינן הכא גבי שום ושמן של תרומה, מה טעם פסול מקום מגעו - הואיל וזר לוקה עליו בכזית בכדי אכילת פרס, דהוא דאורייתא. וה״ה לכל איסור שהוא בעין ולא נתערב, שאין לוקין עליו עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו, אסור ואין לוקין עליו. פירוש: טעמו ולא ממשו זהו טעם כעיקר. ואע״פ שהוא אסור מן התורה, כדגמרינן מנזיר, אין לוקין עליו, לפי שאין מזהירין מן הדין, וכדכתבינן לעיל. שאין לוקין בטעם כעיקר, מאחר שנמחה גוף האיסור ואין ממשו נראה לעין, ואע״פ שהוא אסור מן התורה, דגמרינן מנזיר.
ואע״ג דבפרק גיד הנשה אמר רבא (בבלי חולין ק״ח.), לעולם טעמו ולא ממשו דרבנן ודרך בישול אסרה תורה, דחוי בעלמא הוא דקא מדחי. דליכא למשמע מהכא טעמו ולא ממשו דאורייתא, משום דאיכא למימר גבי בשר בחלב, דרך בישול אסרה תורה ומיניה לא גמרי׳ משום דחידוש הוא. ולא סמכינן אהא דרבא, אלא אדר׳ יוחנן ועל תנא דברייתא דסמיך ליה אאיסורי נזיר ואקרא, דכתיב, משרת - ליתן טעם כעיקר.
והא דגרסינן בזבחים (בבלי זבחים ע״ח.) - אמר ר״ל: הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן, פטור – ואסיקנא - מין בשאינו מינו, בטעמא. מין במינו, ברובא - ההיא דריש לקיש פליגא אדר׳ יוחנן, דהוא בר פלוגתיה בכולה תלמודא. דר׳ יוחנן כללא קאמר. כל שטעמו וממשו, אסור ולוקין עליו, ל״ש מין במינו ול״ש מין בשאינו מינו. ור׳ יוחנן עדיפא, ועלה סמכינן.
ובנזיר ירושלמי, פרק שלשה מינין (ירושלמי נזיר ו׳:א׳), גרסינן: רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל נותני טעמים אין לוקין עליהן, עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר׳ זעירא: כל נותני טעמים אין לוקין עליהם, חוץ מנותני טעמים של נזיר. ונזיר, אפי׳ לא טעם אלא4 טעם ממשו של איסור. אמר רבי אבא5 בר ממל: כל נותני טעמים אין היתר ואיסור מצטרפין. ונזיר, איסור והיתר מצטרפין. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייעא לר׳ זעירא: כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית, פטור, עד שיאכל את כולה. על דעתיה דרבי אבא בר ממל, מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב. מתניתא מסייעא לרבי אבא בר ממל: ממשמע שנאמר (במדבר ו׳:ג׳), וכל משרת ענבים לא ישתה. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו. אלא לפי שנאמר (במדבר ו׳:ד׳), מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכתיב (במדבר ו׳:ג׳), מיין ושכר יזיר, מה תלמוד לומר, וכל משרת ענבים לא ישתה. אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהם ויש בהם כדי לצרף כזית, חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו׳.
ויש בזה סיוע ובירור לכל מה שכתבנו בדיני נותן טעם והיתר מצטרף לאיסור.
1. בכתי״ס: הפעמים
2. בכת״י ליתא תיבת הכי. ונראה שיש למחקו
3. תוקן ע״פ כתי״ס
4. תיבה זו איננו בכת״י ונראה שיש למחקו
5. גירסתנו: ר׳ בא
{שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר}
והוי יודע שפי׳ היתר מצטרף לאיסור, אף לדברי ר״א, אינו בשאין בו טעם האיסור. שא״כ, מצינו חמץ בפסח שלא במינו, במשהו, מן התורה. ולא נמי בששינה טעמו לטעם חדש שאין טעם האיסור ניכר בו. ואפי׳ בנותן טעם גמור ויש בו איסור בהיתר, קרי ליה היתר מצטרף לאיסור, לההוא לישנא דאיתמר התם בפ׳ שלשה במס׳ נזיר (בבלי נזיר ל״ז.): בשלמא לדידי, דאמינא דהיתר מצטרף לאיסור, כגון דנפישי חולין,⁠1 אלא לדידך דאמרת, משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כי נפישי חולין2 מאי הוי. ואתמר הכא בירושלמי (ירושלמי פסחים ג׳:א׳) לענין ארבעת מיני מדינה, שרובן חמץ. ומה שאמרו שם (ירושלמי נזיר ו׳:א׳), על דעתיה דר׳ אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב, בנותן טעם הוא, כדבעי׳ לפרושי קמן.
וכלל ופרט3 הדברים, שטעם כעיקר הוא בכל נותני טעמים שאין שם ממשו של איסור, כגון בשר בחלב וגעולי גוים וכגון טיפת יין אסור שנפלה לקדרה ובטל ממשה ולא בטל טעמה. ואפילו אין בו מגופו של איסור כלום, כגון ענבים ששרה במים. והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול, כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי׳ בתוך שיעור צרופו. זהו טעם כעיקר שלמדנו מנזיר לכל התורה כולה. והיתר מצטרף לאיסור, שכל היתר ואיסור שנתערב ממשן, בין באוכלין בין במשקין, ואוכל משניהם כזית, היתר עצמו נעשה איסור ולוקין עליו בנזיר. ולמדנו שאף בזה לרבנן פטור בחמץ ובשאר איסורין שבתורה.
נמצאת אומר שאפשר לנו לומר דהיתר מצטרף לאיסור אין4 טעם כעיקר, או חילוף, דטעם כעיקר אין5 היתר מצטרף לאיסור. ויש לך מקום ששניהם באין כאחד, כגון בחטאת, שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואכל כזית ממנה לוקה, דכתיב (ויקרא ו׳:כ׳), יקדש, להיות כמוה לגמרי. וזה שאמרו בפ׳ גיד הנשה (חולין צ״ח:), לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, דמדגלי רחמנא, יקדש - להיות כמוה, על כרחך עשתה כאן תורה טעם כעיקר, שהרי אין כאן ממשו של איסור ואסרה הכתוב מפני הטעם. ואע״פ שלמדנו מכאן שאף היתר מצטרף לטעם האיסור ולכך בא הכתוב, מ״מ, אין טעם כעיקר מוצא מכלל הכתוב. ולא היה צריך רבא להזכיר שם היתר מצטרף לאיסור, שאינו ענין למה שהתיר הכתוב זרוע בשלה, אלא טעם כעיקר, דבקדשים אסור. זהו חדושו של זרוע בשלה. ולפיכך אמר: זהו היתר הבא מכלל איסור. ומה שאמרו, שבקדשים, לא לומר שבחולין מותר. אלא [כשתמצא לומר]⁠6 בחולין נמי אסור, אין חידושו של זרוע בשלה אלא מפני שבקדשים כיוצא בו אסור. ואילו אמר רבא שם, היתר מצטרף לאיסור, היה הלשון בא שלא בדקדוק.
זהו פירוש טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור, וממנו לא תסור. ומעתה הדבר ללב מסור, להבחין בין דברינו לדברי בעל המאור, ולראות איזה דרך יחלק אור. ובדין שאר נותני טעמים יש דברים סתומים וחתומים, ואין מענין ספרנו להיותנו בהם נלחמים.
1. כך גירסתנו וכצ״ל. בדפ״ר: חולי
2. כך גירסתנו וכצ״ל. בדפ״ר: חולי
3. בדפ״ר: הפרט
4. נראה דצ״ל: ואין
5. בדפ״ר: דאין. ונראה דצ״ל: ואין
6. נראה דצ״ל: אף כשתמצא לומר
כבר ביארנו באיסורי מאכלות שאף אותן שיש בו כרת באכילתם כגון חלב ודם לא נאמר אלא על אכילת כזית בעין הא כל שהוא בתערובת אין בו כרת ומ״מ לענין מלקות פעמים לוקין ופעמים אין לוקין וכיצד הוא הדין טעמו וממשו והוא איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ונימוח ונתן טעם ויש בו מן האיסור כל כך שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס כל שאכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ובלבד שיאכלנו גם כן כשיעור אכילת פרס שהוא שיעור סעודה אחת שאם שהא יותר מזה הרי הן כשתי סעודות ואין מצטרפות הא בפחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות:
טעמו ולא ממשו והוא איסור שנתערב בהיתר בשאינו מינו ונימוח ונתן טעם אלא שאבד ממשו של איסור ומראיתו וכן שאין בו מן האיסור כל כך שיהא באכילתו כזית בכדי אכילת פרס אף הוא אסור מן התורה לדעתנו כמו שנבאר אלא שאין לוקין עליו והוא הדין בשאין שם ממש האיסור כלל כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו טעם במים והענבים בעינם שאין במים ממשו של יין ולא מראיתו וזהו טעם כעיקר האמור בתלמוד וראיה לדבר שהרי במסכתא חולין אמרו טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא וכו׳ ובסוגיא זו אמרו ור׳ עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב אלמא טעמו ולא ממשו וטעם כעיקר אחד הוא ואיסורו מן התורה אלא שאין לוקין עליו שמאחר שאין שם אכילה גמורה עליו הואיל ואין ממנו אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין אזהרת לאו הבא על אותו איסור עליו אלא שהוא בדין חצי שיעור ואם מפני שלמדנוהו לר׳ עקיבא מבשר בחלב ולרבנן ממשרת האמור בנזיר שמשמע שאע״פ שאין כאן אכילה גמורה מ״מ התורה אסרתו מכח לאוין אלו מ״מ אין לוקין על בנין אב ויש חולקין בזו לומר שעיקר איסורו אינו אלא מדברי סופרים כמו שנבאר ועיקר הדברים כדעת ראשון:
ולמדת שתערובות אלו במין בשאינו מינו נאמרו שאין טעם אלא במין בשאינו מינו הא במין במינו מן התורה בחד בתרי בטיל בין לח בלח בין יבש ביבש שהרי לא נתן האיסור טעם בהיתר ומדברי סופרים לאסרו אלא אם נתערב בשיעור שאילו היה בשאינו מינו היה מכלה את טעמו לגמרי ושיערו דבר זה בששים ולא החמירו חכמים בדבר זה אלא מגזרת שאינו מינו שאילו נתיר להם מין במינו בחד בתרי כדין תורה יבואו להתיר מין בשאינו מינו בשיעור זה ונמצאו מתירין טעם האיסור ובשיעור איסור ר״ל כזית איסור שנתערב בהיתר שאינו מינו ולפי דרכך למדת שאין חששה זו אלא מפני מין בשאינו מינו שהאיסור נימוח ונתערב לשם ולא הוכר אלא שנתן טעם שאילו מין בשאינו מינו היבש הרי האיסור ניכר ואין חשש להקל בו ומעתה מין במינו הנימוח ראוי לאסור בפחות מששים מגזירת מין בשאינו מינו הנימוח אבל מין במינו היבש ביבש כגון כבש טרפה בשני כבשים כשרים עמד על דין תורה ושלשתם מותרים שהרי אין לחוש למין בשאינו מינו ביבש שהרי האיסור ניכר ובטל חד בתרי אם לא בדבר שהוא דבר שבמנין ואם הוא דבר שאינו של מנין כגון קמח בקמח בטל ברוב שלא נאמר חד בתרי דרך דוקא אלא שיהא בו רוב ומ״מ באיסורי הנאה אינו כן אלא שבאיסורי הנאה כגון חבית של יין נסך בחביות של יין כשר או ערלה בהיתר אי אתה מתיר אלא בנפלה אחת מהם לים הגדול ובנפלה אחת מהן מיהא אתה מתיר את הנשארות בשתיה ובאכילה ובהיתר הנאה אי אתה צריך אלא להולכת הנאה לים המלח כמו שביארנו במקומו:
נתערב פחות מכזית איסור בתבשיל של היתר בשאינו מינו ונימוח ונתן בו טעם כגון שנפל בפחות מששים שכמותו אין כאן איסור תורה כלל אלא שאסור מדברי סופרים אף במינו ודבר זה לא נחלקו עליו בתלמוד כלל ומ״מ נחלקו בכיוצא בזה בהיתר מצטרף לאיסור:
זה שביארנו בטעם כעיקר שנחלקו בו קצת מפרשים לומר שאינו מן התורה כלל כך היא הצעתה של משנה וכן שגדולי הרבנים כתבו כן והביאוה ממה שאמרו בפרק גיד הנשה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור אלמא שאין טעם כעיקר אסור בחולין אלא מדברי סופרים וכן ממה שאמרו במסכת עבודה זרה בפרק השוכר (ע״ז ס״ז:) טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו והם מפרשים אסור מדרבנן ואין לוקין עליו שאילו היה מן התורה למה אין לוקין עליו וא״כ מה שלמדו בסוגיא זו טעם כעיקר ממשרת אסמכתא בעלמא הוא וכן ראיה שבפרק כל הבשר (חולין ק״ח.) אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא ומבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא שהיה רבא סובר לאו דאורייתא:
ושמא תאמר והלא גיעולי גוים טעמו ולא ממשו הוא ואסור מן התורה גיעולי גוים חדוש הוא ואין אומרין כן בשאר איסורין ושמא תאמר מ״מ גיעולי גוים מצד כל האיסורין הוא אלמא שבכל איסורין טעמו ולא ממשו אסור שאם לא כן היאך אפשר לאסרן בכלים ולהתירן בעלמא תירצו בה גדולי הדורות מעלה הוא שנתנה תורה בכלי הואיל ונבלע באיסור אע״פ שאין ממש איסור בפליטתו ומ״מ נותנת טעם לשבח ודומיא דטבילה שהוצרכה אף לכלים חדשים והם סוברים שהטבילה מן התורה ואע״פ שמחוסר טבילה אם עבר ובשל בו לא שמענו בו איסור אפשר בשהכלי ראוי לטבילה אבל כל שהכלי נבלע באיסור אינו ראוי לטבילה וטבילה מעכבת בו ואע״פ שיש כלים שאין צריכין טבילה מ״מ כל שכנגדו בכלי ראויים לטבילה כשר בדיעבד וכל שכנגדו בכלים בני טבילה אין ראויים לטבילה אף בדיעבד אסור ואף בכלים שלנו עשה בהם מעלה זו והדברים דחוקים הרבה:
ומ״מ אף הם מביאים ראיה לומר שטעם כעיקר לאו דאורייתא משמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו שאמרו בה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ואם טעם כעיקר דאורייתא הרי על כרחך דאורייתא הוא שהרי יש כאן נתינת טעם ואף בתלמוד של ערלה אמרו כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותן טעם של נזיר ומה שאמרו הטמאים לאסור צירן ורוטבן לא שנבלע צירן ורוטבן בבשר אלא שהם בפני עצמן ואע״פ שהביאוה לענין תערובת וכמו שאמרו רב מרי בר רחל אימליחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וודאי משום בליעה היה שואלה ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן לא בא לומר שהוא מן התורה אלא כך פירושו הואיל וצירן אף אותו שיוצא על ידי מליחה אסור מן התורה בפני עצמו ואין אומרין זיעה בעלמא הוא הוי ליה מליחתו כבישול ואסור מיהא מדרבנן וכן פירשוה גדולי הדור לדעת גדולי הרבנים:
ומ״מ גדולי האחרונים מכריעים שטעם כעיקר מן התורה וממשרת או מגיעולי גוים כפשוטה של שמועה זו ואין אומרין גיעולי גוים חדוש שהרי לא אסרה תורה אלא בבת יומא ואין כאן חדוש הואיל ואין כאן פגם ואין אומרין שמשרת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד שלא ללמוד מהם שהרי לחכמים שאמרו גיעולי גוים חדוש הוא אין כאן אלא משרת לטעם כעיקר שגיעולי גוים לחדושו בא ולר׳ עקיבא הרי צריך לו פסוק של משרת להיתר מצטרף לאיסור ואין לומר עליהם אסמכתא בעלמא הוא שהרי מחזרים היו להלקות עליה שלא אמרו אין היתר מצטרף אלא שלא ללקות וכן היתר מצטרף פירושו למלקות שאם לאסור לא הוצרך וכן הדין לטעם כעיקר אלא שר׳ יוחנן אמר במסכת עבודה זרה שאין לוקין מפני שמאחר שאי אתה למד כן אלא מגיעולי גוים או ממשרת או מבשר בחלב אין כאן אלא מה מצינו וכל שכן לרבנן שלמדוהו מקל וחומר של נזיר שאין מלקין מקו״ח ומה שהשיב רבא לאביי דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא היא כלומר שאין ללמדה מבשר בחלב:
ומ״מ למדין אותה אם ממשרת אם מגיעולי גוים ומה שאמרו לטעם כעיקר דבקדשים אסור מתוך שהיה עסוק שם בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב לה בקדשים:
ומה שאמרו בתלמוד המערב כל נותני טעמים אין לוקין עליהם פירושו במין במינו ואע״פ שאמרו חוץ מאיסורי נזיר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן פירושו חוץ מאיסורי נזיר ודומיהן ר״ל כל שהם מין בשאינו מינו או שמא בשאין שם כזית בכדי אכילת פרס והיה אוסרה בנזיר מטעם היתר מצטרף לאיסור וכן זו של שתי קופות פירשוה במין במינו וכמו שאמרו עליה בפרק הערל (יבמות פ״ב.) אמר ר׳ שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור׳ יוחנן אמר אע״פ שלא רבו חולין על התרומה ואם מין בשאינו מינו הוא יסלק ושמא תאמר א״כ היאך הקשה עליה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והלא מין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא פירשוה חכמי האחרונים שבצרפת אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאין מינו דאורייתא אף במינו היה לנו להחמיר מדרבנן ומ״מ טעם כעיקר דאורייתא:
וראיה ברורה ממה שאמרו בזבחים פרק התערובות אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא ומה שאמרו אמור רבנן פירושו מדאורייתא שהרי על כרחך מין במינו ברובא דאורייתא הוא דמדרבנן אף מין במינו בששים וא״כ אף מה שאמר אמור רבנן בטעמא במין בשאינו מינו דאורייתא הוא ומדקאמר בטעמא אלמא כל שיש שם בנותן טעם אע״פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס איסורו מן התורה ומ״מ מגדולי הדורות פירשוה לדעת גדולי הרבנים בטעמו וממשו ואין נראה כן:
וסוף הדברים שטעם כעיקר דאוריתא אלא שאין לוקין עליו ומטעם שכתבנו ובטעמו ובממשו לוקין עליו ומביאים ראיה שהרי אביי היה למד טעמו ולא ממשו דאורייתא מבשר בחלב במסכת חולין (ק״ח.) ובסוגיא זו הוא מקשה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלמא שהוא סובר שאינה מן התורה וא״כ למדנו שטעמו ולא ממשו אין זה כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכן טעמו וממשו אין זה כזית בכדי אכילת פרס ומ״מ פירשו גדולי הדור שמאחר שהעלו בסוגיא זו שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא סברא דאף בטעמו ולא ממשו ולמדה מבשר בחלב:
ומקצת חכמי האחרונים שבצרפת חולקים לדעת רביעית לומר שאף טעמו ולא ממשו מן התורה ולוקין עליו ואין אומרין שאין לוקין על בנין אב שכיון שאילו היה האיסור בעין היה אסור מן התורה טעם כעיקר גילוי מילתא בעלמא הוא ושמא תאמר א״כ היאך אמרו חכמים על עירובו בלא כלום מפני שטעם כעיקר אינו לוקה אא״כ אכל כל האיסור בכדי אכילת פרס אע״פ שאין דרך העירוב בכך וכותח הבבלי וחבריו אם עשה כן בטלה דעתו כמו שיתבאר למטה והדברים זרים ורחוקים:
ומ״מ למדת בענין זה ר״ל טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו נחלקו לארבעה כתות מהם שאמרו בשניהם שלוקין עליהם ומהם שאמרו בשניהם שאין לוקין ומהם שאמרו בטעמו וממשו ללקות עליו ובטעמו ולא ממשו שאין בו איסור תורה כלל והרביעי והוא שהסכמנו עליו הוא שטעמו וממשו לוקין עליו וטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אלא שהוא אסור מן התורה וזהו עיקר הדברים וכבר כתבנוהו במסכת חולין ובאחרון של עבודה זרה:
אע״פ שכתבנו בטעמו ולא ממשו לדעתנו שאין לוקין עליו בשר בחלב אינו בכלל זה אלא אף החלב שאין בו ממשות של בשר לוקין עליו וכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פרק שלשה מינין ולא השיבו עליה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שאינו דומה לשאר איסורין ששאר איסורין זה אוסר לזה וזה אוסר לזה ומתוך כך כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל בשר בחלב כל אחד ואחד אוסר את חברו ומתוך כך כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור אחד ומצטרפין ללקות עליהם בכזית:
תוספ׳ בד״ה כמאן כר״א כו׳ אלא לרבות מקצתו כו׳. נ״ב והיינו כזית איסור אליבא דרבא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה כמאן כר״א דדריש כו׳ מקצתו מנין היינו זית שלם כו׳ עכ״ל מתוס׳ פרק כל המנחות דדריש כרבא דמקצתו היינו חצי קומץ שהוא זית שלם ומרבי ליה מכל ועירובו היינו חצי זית היתר וחצי זית איסור דמצטרפין ומרבי ליה מכי כל אבל כאביי כו׳ דלא אמרי׳ שיתבטל איסור אגב היתר אבל לרבא לא צריך קרא להכי כיון דאיכא כזית פשיטא דלא בטיל כו׳ עכ״ל ע״ש ר״ל דלרבא ליכא לאוקמא נמי עירובו בכה״ג שיש כזית איסור וכזית היתר מעורב ואשמעינן דלא אמרינן שיתבטל האיסור אגב היתר דהא פשיטא הוא ולא אצטריך קרא לרבא בעירוב אלא לחצי זית היתר וחצי זית איסור ומשום דהיתר מצטרף לאיסור דאין הקטרה לפחות מכזית ודו״ק:
שם וכ״ת כי כל ר״א לא דריש והתניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין כו׳ ופרש״י דמקצתו היינו חצי זית והקשו עליו בתוספות בסמוך בד״ה כמאן כר״א כו׳ ע״ש. ולע״ד נראה דמה שהכריחו לרש״י לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה הכי מדאמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן בסמוך כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ולפ״ז ע״כ דהאי המל״א דר׳ יוחנן היינו שאין ההיתר והאיסור מעורבין לגמרי אלא כל אחד ניכר כגון פת ששרה ביין דהיינו משרת דקרא כדמשמע לקמן להדיא בכולה שמעתין דר׳ יוחנן כר״ע אמר למילתיה דדריש משרת בכה״ג ואם כן לפ״ז ממילא דהא דזעירי מוסיף אדר״י וקאמר אף שאור בל תקטירו המל״א ע״כ היינו נמי בכה״ג גופא שהאיסור וההיתר ניכר כל א׳ בפני עצמו והיינו כפירש״י דאי לפי׳ התוספות לא דמי כלל האי המל״א דשאור להמל״א דנזיר דאיירי בה ר״י ובזה נתיישב בפשיטות מה שהקשו התוס׳ בד״ה מאן תנא דדריש כל דר״ע וכמה תנאי אשכחן דדרשי כל ותירצו בדוחק גדול ולפמ״ש בשיטת רש״י א״ש טובא דהא דקאמר כמאן כר״א דדריש כל היינו בהך מילתא גופא דר״א יליף מריבויא דכל המל״א בחמץ כדאשכחן במתניתין ובבריי׳ ומשום הכי דריש נמי האי כל דשאור לריבויא מקצתו דהיינו המל״א ומה״ט גופא הוכרח רש״י לפרש כן ליישב קושיית התוס׳. ואי תקשי דא״כ אדרבה מהכא מוכח דלא כפרש״י דהא לעיל בחמץ בפסח יליף ר״א מריבויא דכל בין להמל״א ובין לתערובת גמור מחד ריבויא אם כן אמאי איצטריך בשאור תרי ריבויי חד למקצת דהיינו המל״א וחד לעירובו ממש אלא דלק״מ דלעיל בחמץ ודאי סגי בחד קרא כדפרישית לעיל משום דשקולין הם המל״א ועירובו דלכל חד איכא חדא לחומרא בהמל״א משום שהאיסור ניכר בפני עצמו ולא שייך בו ביטול וכ״ש היכא דאיכא רוב איסור ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דגזרת הכתוב הוא מהלכה למשה מסיני דבעינן כזית דסתם אכילה הוא בכזית משום הכי יש לחייבו כיון שהאיסור משלים לכשיעור אוכל משא״כ כשנתערב לגמרי ואפשר דבטל ברוב כמ״ש רש״י לקמן בסוף הסוגיא דהכי הלכתא וכ״כ הרמב״ם וכל הפוסקים ויש סברא אחרת להיפך דעירובו חמור טפי כיון שטעם האיסור מתפשט בכולה ואיכא למימר דטעמו לא בטיל ועוד דאדרבה כיון שאין כל א׳ ניכר אי אפשר להבדיל האיסור מההיתר משו״ה יש לאסור משא״כ בהמל״א היכא שכל א׳ ניכר בפני עצמו אפשר להבדילו אפילו בפת ויין אפשר לסוחטן כדאשכחן בחולין דאיכא למ״ד אפשר לסוחטו מותר. נמצא דלפי זה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד לחומרא שקולין הם והי מינייהו מפקת משו״ה מרבינן תרווייהו מחד ריבוי דכל משא״כ לענין הקטרה שפיר מצינן למימר דהמל״א חמיר טפי כיון שהאיסור הוא מובדל ונקטר בפני עצמו משו״ה לא בטיל משא״כ בעירובו כשנתערב לגמרי א״כ לא דמיא להקטרת איסור כלל וטעם כעיקר הו״א דלא שייך בהקטרה דלאו בטעמא תליא מילתא משו״ה איצטריך ריבויא דכי כל לרבויי נמי עירובו לאיסורא כנ״ל נכון בעזה״י ליישב שיטת רש״י מכל מה שהקשו התוס׳ עליו בסמוך מסוגיא דשמעתין ומה שהקשו עליו מסוגיא דמנחות מאביי ורבא ע׳ בס׳ מג״ש למ״ז ז״ל ודוק היטב:
וכי תימא [ואם תאמר] ״כי כל״ ר׳ אליעזר לא דריש [דורש], שאינו מוצא בכך לשון ריבוי יתירה, והתניא [והרי שנויה ברייתא] באותו ענין על הכתוב ״כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳⁠ ⁠״, ולמדים: אילו היה כתוב ״שאר בל תקטירו״ — אין לי איסור אלא כשמקטיר את השאור כולו, מקצתו מנין? תלמוד לומר: ״כל שאור ״— שחייבים אף בחלק ממנו. עירובו מנין שחייבים על הקטרתו? תלמוד לומר: ״כי כל שאור״. ונדייק: מאן [מי] הוא החכם ששמעת ליה דדריש [אותו שהוא דורש] לשון ריבוי מהמלה ״כל ״? ר׳ אליעזר הוא, וקא דריש הרי הוא דורש] ״כי כל״ לריבוי נוסף!
And lest you say that Rabbi Eliezer does not derive a halakha from the phrase: For anyone [ki kol], as he does not consider this an inclusive expression, the result would be another contradiction. Wasn’t it taught in another baraita: “For no [ki kol] leaven nor any honey shall be offered as a burnt-offering before God” (Leviticus 2:11)? Had the verse stated only: You shall not offer leaven, I would have derived nothing other than the halakha that it is prohibited to sacrifice an entire piece of leaven. From where is it derived that it is also prohibited to sacrifice part of it? The verse states: “No [kol] leaven,” indicating that it is prohibited to sacrifice even part of it. From where is it derived that it is prohibited to sacrifice leaven in a mixture? The verse states: “For no [ki kol] leaven.” The Gemara analyzes this statement: Whom did you hear who derives halakhot from the term: Kol? It is Rabbi Eliezer, and nevertheless, he derives additional details from the expression: Ki kol.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) קַשְׁיָא.

The Gemara concludes: This matter remains difficult, as no satisfactory explanation has been found for why Rabbi Eliezer does not derive from the expression ki kol that leaven in a mixture is also prohibited.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומסכמים: אמנם כן, קשיא [קשה] הדבר וצריך עיון, ולא מצאנו תירוץ מספיק מדוע אין ר׳ אליעזר דורש כן אף לענין תערובת חמץ.
The Gemara concludes: This matter remains difficult, as no satisfactory explanation has been found for why Rabbi Eliezer does not derive from the expression ki kol that leaven in a mixture is also prohibited.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר חוּץ מֵאִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה {במדבר ו׳:ג׳} מִשְׁרַת.

After discussing leaven in a mixture, the Gemara states a more general principle. Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions of the Torah, a permitted substance does not join together with a prohibited substance. If one eats a permitted food with a prohibited food, and together they constitute the minimum prohibited measure, he is exempt from punishment for this act of consumption. This principle applies to all halakhot except for the prohibitions of a nazirite, who is liable for eating a mixture of that kind, as the Torah said with regard to a nazirite: “He shall abstain from wine and strong drink; he shall drink no vinegar of wine, or vinegar of strong drink, nor shall he drink anything soaked in grapes” (Numbers 6:3). This verse indicates that a nazirite is prohibited from consuming not only wine and vinegar, but also any food that was soaked in these liquids.
ר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אבהו א״ר יוחנן אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אלו אמרה תורה משרת ענבים הייתי למד שמשרת ענבים אסור למה כתב כל לאסור עירוביו.
אין היתר מצטרף לאיסור – אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין היתר משלים את שיעור האיסור לחייבו חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה חייב על שריית פתו ביין ואי איכא מיין לחודה כזית למה לי קרא וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשי דאפילו לרבנן דלא דרשי כל וכל דרשי ולא היא דהא פרכינן לקמן האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר ואם איתא נימא ליה אנא טעמא דידי מוכל אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה וכל לא דריש.
חוץ מאיסורי נזיר – אע״ג דחטאת נמי קאמר לקמן לרבי יוחנן היתר מצטרף לאיסור הכא לא חשיב חטאת דבקדשים לא קמיירי.
א״ר אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורת משרת. ואין הלכה כר׳ יוחנן, דמשרת ליתן טעם כעיקר אתא, ולא חזינן מגיעולי גוים, דחידוש הוא דקדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא. ורבי עקיבא סבירא ליה דלא מפגמא כלל. וכי תימא ליליף מינה דנותן טעם לפגם אסור. איכא למימר כיון דאשכחן בנבילה נותן טעם לפגם מותר ובגיעולי גוים [אסור], אזלינן בתר סברא, שנותן טעם לפגם במי שאינו הוא ומותר. וכי תימא כיון דבגיעולי גוים חזינן לרבנן דנותן טעם לפגם אסור, קדרה שאינה בת יומא נמי תתסר. כתב הראב״ד במסכת ע״ז, אין הכי נמי. וי״ל כיון דמנבילה גמרינן דנותן טעם לפגם מותר, מהדרינן בגיעולי גוים להיתירא כמה דאפשר לאהדורי. ומשום הכי לא אסרינן אלא קדרה בת יומא.
וענין היתר מצטרף לאיסור הוא שחצי שיעור של איסור הוא בעין ולא נימוח כלל והשלימו לכזית בהיתר כגון שלקח חצי זית חלב והשלימו לכזית בחצי זית בשר או פת ואכלו או שהאיסור אינו בעין אלא שלא נבלע בו על ידי רוטב ר״ל בבישול שהרוטב מוליך האיסור ומפזרו אלא שנבלע בו על ידי מגע כגון שנגע חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה בבשר חם של היתר ונימוח החלב במקום מגעו והרי האיסור במקום המגע צרור ומונח כאילו הוא בעין ואכל כזית ממקום המגע וכן כגון שנצלה עמו ונגע בו שלא נתפזר האיסור הרבה והרי טעמו צרור ומונח כאילו הוא בעין או שנימוח מועט במועט כגון שנימוח חצי זית חלב במעט היתר ואכל כזית בין הכל או נזיר ששרה פתו ביין שמתוך שאף ההיתר מועט טעם האיסור יתר מאוד וצרור ומונח כאילו הוא בעין ולמדת בדין היתר מצטרף לאיסור כשהוא נתערב באיסור ואע״פ שאינו בעין קרוב הוא לענין טעם כעיקר אלא שטעם כעיקר הוא שיש שיעור איסור ונתפזר והיתר מצטרף לאיסור הוא שאין שם שיעור איסור אלא שלא נתפזר אלא מעט וטעמו צרור ומונח באותה לגימה והוא שבחטאת הזכירו בה לפעמים טעם כעיקר ופעמים הזכירו בה לשון היתר מצטרף לאיסור והיתר מצטרף לאיסור יש בו טעם איסור יותר מטעם כעיקר אלא שטעם כעיקר טעם שלו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור אין טעמו בא משיעור איסור והיתר מצטרף לאיסור בקדשים אסור לדברי הכל ולוקין עליו לדעתנו כמו שיתבאר בששי של נזיר ובאיסורי נזיר לדעת ר׳ יוחנן לוקין עליו מדכתיב וכל משרת ענבים אבל לא בשאר איסורין ואע״פ שכשהוא בעין אסור משום חצי שיעור שהוא מן התורה מ״מ אין לוקין עליו ויש אומרין שאף איסור חצי שיעור אינו מן התורה אלא בשאוכלו לבדו בלא עירוב היתר ואין נראה כן הואיל והוא בעין ולדעת חכמים אף באיסורי נזיר אין מצטרף ואינו אסור אלא מדברי סופרים אף כשהוא בעין ואם תמצא לומר שכשהוא בעין מיהא אסור מן התורה מ״מ אין בו מלקות וכן הלכה ומעתה נזיר ששרה פתו ביין אינו לוקה אא״כ יש בו כזית מן היין הא כל שאין בו כזית מן היין אע״פ שיש כזית בין פת ויין וטעם יין בכולו אינו לוקה ולא עוד אלא שאינו אסור מן התורה הואיל ואינו בעין אלא מדברי סופרים ומ״מ לענין ביאור אף האומר שהיתר מצטרף לאיסור דוקא בשאין שם רוב היתר אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכל שכן רוב זית איסור ומיעוטו היתר אבל כל שרובו היתר לא והוא שאמרו במסכת נזיר פרק שלשה מינין (נזיר ל״ז.) בשמועת שתי קופות הנזכרת בסוגיא זו בשלמא לדידי משום היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין כלומר וכשאוכל כזית ממנה אין שם אף חצי זית מן האיסור אלא לדידך דאמרת עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי ואע״פ שיש גורסין שם בדרך אחרת אינו כלום אלא שלענין פסק אף ברוב זית איסור אין בו איסור תורה הואיל ואינו בעין וכשהוא בעין אין בו מלקות ובקדשים מיהא אף ברוב היתר מצטרף ויש חולקין בזו משמועת הפיגול והנותר שבללן האמורה בפרק כל הזבחים:
אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר – פי׳ הרי״ט ז״ל דהא אתיא כרבנן דס״ל על ידי תערובת בלא כלום ואשמעינן ר׳ יוחנן דס״ל הכי בשאר איסורין כמו בחמץ חוץ מנזיר.
חוץ מאיסור נזיר – וא״ת כיון דאוקימנא ר׳ יוחנן כר׳ עקיבא ליחשוב נמי חטאת. א״ל בחולין קא מיירי בקדשים לא קא מיירי. וא״ת זעירי דמיירי בקדשים ליחשביה. א״ל דזעירי לא אתא לאוסופי אלא מאי דהוי לאפוקי דאביי וכדאמרי׳ בהדיא. שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת כך גרסת הספרים. ורש״י ז״ל גריס שהרי אמרה תורה וכל משרת ענבים ופי׳ דממשרת קא דייק דאי מכל רבנן לא דרשי ליה ואפילו תימא כל לא דרשי וכל דרשי א״כ כי אקשי׳ לקמן האי לטעם כעיקר הוא דאתא לימא ליה אנא תרוייהו יליפנא וכל להיתר מצטרף ומשרת לטעם כעיקר אלא ודאי וכל לא דריש וכן עיקר אלא שיש לקיים גרסת הספרים דגלויי מילתא בעלמא הוא למאן דדריש כל דדריש לי׳ הכי בשאר דוכתי כמאן כר׳ אליעזר דדריש כל כלומר דדריש כל למקצת קומץ ומייתר ליה כי כל לעירוב והיינו ודאי להיתר מצטרף דאי לא בפחות מכזית לא מחייביה:
אי הכי חמץ בפסח נמי – משום דאיירי ביה לעיל אמר הכי וה״ה לשאר איסורין שבתורה דכתיב בהו כל ולאפוקיה מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית פלוגתייהו דאביי ורבא במסכת מנחות דרבא סבר אין קומץ לפחות משני זתים והוי מקצתו בכזית וערובו בפחו׳ מכזית. ואביי סבר יש קומץ בפחות משני זתים והוי מקצתו בפחות מכזית ולא צריך צירוף. ועירובו למיעוט כזית שאור שנתערב עם קומץ המצה שאינו בטל ואעפ״י שיש בו כדי יתר מאכילת פרס בכזית דבעלמא בטיל. דהכי מסתברא לי דשאור ומצה שני מינין הן בין לרבא דאזל בתר שמא בין לאביי דאזיל בתר טעמא כדאיתא במסכ׳ ע״ז גבי חמרא חדתא וענבי:
שם אמר רבי אבהו אר״י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו׳. והא דלא ילפינן כל איסורין מנזיר היינו כדאמרינן לקמן דהוי נזיר וחטאת שני כתובים והא דקאמר רבי יוחנן חוץ מנזיר אף על גב דאיכא חטאת משום דבקדשים לא קמיירי כמ״ש התוס׳ אלא דלפ״ז יש לדקדק בהא דקאמר זעירי אף שאור בל תקטירו דמשמע דמוסיף אדר״י ולמאי דפרישי׳ אפשר דר״י נמי מודה אלא דבקדשים לא קמיירי ונהי דלמסקנא דבסמוך זעירי בלא״ה לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מדאביי אכתי קשיא למאי דס״ד מעיקרא אלא דלק״מ דהא ודאי למאי דס״ד מעיקרא נמי ע״כ דר״י לית ליה הא דזעירי דכיון דבשאור לא ילפינן היתר מצטרף לאיסור אלא מריבוי דכל כר״מ א״כ ע״כ ר״י לית ליה הא דר״א מדקאמר חוץ מאיסורי נזיר אלמא דבחמץ אין המל״א ודלא כר״א אלא כרבנן דפליגי עליה ולא דרשי כל ואע״ג דר״י אית ליה בכל דוכתי הלכה כסת״מ וסתם מתניתין דידן מוקמינן לעיל כר״א אפ״ה איכא למימר דר״י סבר דסיפא דמתניתין דקתני זה הכלל כו׳ הרי אלו באזהרה ר״א הוא דקאמר לה כמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה למה מנו ולפ״ז מצינן למימר דהא דקתני ברישא אלו עוברין היינו כפרש״י דלענין ב״י ובל ימצא איירי וכמ״ש לעיל בחידושינו דלענין בל יראה יותר שייך לומר דעובר מבאכילה או כפי׳ ריב״א דעוברין מן העולם והיינו מדרבנן או אפילו לר״ת דעוברין מן השלחן נמי מצינו למימר דהיינו מדרבנן וכ״ש לענין המל״א דודאי מן התורה אסור בכל איסורין דהא קי״ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכ״ש דר״י גופא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דהא ר״י ודאי לא איירי אלא לענין מלקות וא״כ לרבנן מלקות בחמץ ליכא דלגמרי מיעטו רחמנא מקרא דכי כל אוכל חמץ. ולכאורה אדרבה לפ״ז א״ש טובא דממתני׳ גופא מוכח דת״ק דאלו עוברין פליג לגמרי אדר״א דר״א לטעמיה דס״ל כל ריבויא הוא ומרבי כל מילי כמ״ש ג״כ בעל המאור ומשו״ה מרבי אף תכשיטי נשים דהוי נוקשה ועי״ת דמדאורייתא אין לחלק ורבנן לטעמייהו דלא דרשי כל ואדרבה מיעוטא דכי כל אוכל חמץ לגמרי משמע דאינו עובר אפילו בלאו אלא בחמץ גמור ומש״ה בנוקשה לחוד או עי״ת לחוד לחכמים אין אסור אלא מדבריהם כמ״ש הטור בשיטת הרי״ף ומה״ט גופא לא גזרו בתכשיטי נשים אפילו מדרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא נוקשה ועי״ת. ומעתה לפ״ז יש לי ליישב שיטת הרי״ף בפשיטות דמה״ט גופא פסק כחכמים כיון דרבי יוחנן ע״כ הכי ס״ל והיינו כדפרישית דמתניתין דאלו עוברין לא חשיב סתמא דאדרבא משמע להיפך דת״ק פליג אדר״א. ואף שהרא״ש ז״ל כתב בשיטת הרי״ף בענין אחר דטעמא דידיה משום דהוי סתם ואחר כך מחלוקת מהאי דשיאור ישרף דלקמן אלא דלע״ד נראה דוחק כיון דממתני׳ אדרבא משמע איפכא דמחמיר טפי אי לאו הך ברייתא דשיאור דהתם כמ״ש הרא״ש והרמב״ן ז״ל בעצמם ועוד דאכתי הא מצינן למימר דנהי דלענין שאור הוי דלא כר״א אפילו הכי לענין תערובת שפיר אית לן למימר דהלכה כוותיה דהא לאו הא בהא תליא כדמסיק הש״ס להדיא אליבא דר״י אמר רב בהא דתניא כוותיה דלר״א גופא נוקשה לית ליה משא״כ למאי דפרישית נתיישב׳ שיטת הרי״ף לנכון בלי גמגום. והנלע״ד כתבתי ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:
בפירש״י בד״ה אין היתר כו׳ וכל משרת לא גרסינן כו׳ עס״ה. עמ״ש לקמן בסוף הסוגיא בזה דאפשר דיש לקיים הגירסא:
בתוספות בד״ה כמאן כר״א נראה לר״י כו׳ ורש״י פי׳ כו׳ וקשה לן לפי׳ טובא כו׳ עס״ה. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא דקאמר וכ״ת כו׳ והתניא שאור דיש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס׳ כאן על פירש״י וכאן אבא בקצרה דמ״ש דלפירושו הוי דזעירי לא כאביי ולא כרבא אין זה קושיא כ״כ כמ״ש ג״כ מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש אלא דלמאי דפרישית בסמוך א״ש טפי דכיון דלאביי ורבא גופייהו משמע דסברי דלא כר״א דדריש כל לריבוי גמור והיינו כשיטת הרי״ף וסייעתו שפסקו כחכמים דמתניתין וכ״ש לרבא הא שמעינן ליה בהדיא בחולין ובזבחים דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אם כן לפ״ז מכ״ש דלית להו המל״א ומשו״ה משמע להו לאוקמי הך ברייתא דשאור בפשיטות לאביי היינו חצי זית לחוד ולרבא לענין דלא בעינן הקטר שלם ולאו משום דהמל״א והא דקאמר עירובו מנין אפשר דלאביי ורבא היינו בדאית ביה כזית בכא״פ ואפ״ה איצטריך קרא בשאור היינו כדפרישית לעיל דאין לדמות הקטרה לאכילה כיון דלאו בטעמא תליא מילתא וכמ״ש מבואר להדיא בלשון רש״י דלעיל בד״ה מקצתו דמפרש חצי זית סתם ודוקא כאן אליבא דזעירי מפרש מקצתו להמל״א וכן משמע ג״כ במנחות (דף נ״ח ע״א) בהך דאביי ורבא דלא מייתי מילתא דרבי אליעזר כלל וע״כ היינו כדפרישית. וע״פ סברא זו ממילא נתיישבו ג״כ קושיא ב׳ וג׳ של תוס׳ שהקשו על פרש״י כיון דלמאי דפרישית לעולם בעינן לענין הקטרה תרי קראי דלא שייך לומר דשקולין הם וכתבתי ג״כ דלא פסיקא לן אי עירובו חמיר טפי או היתר מצטרף לאיסור חמיר טפי וכ״ש אליבא דרבנן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא גבי חטאת ודו״ק:
א כיון שעסקנו בדין תערובת איסור, מביאים הלכה כללית יותר. אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, שאם אוכל אדם מן ההיתר, והאיסור יחד כדי השיעור שמתחייבים בו באיסור זה — פטור עליו. חוץ מאיסורי נזיר, שחייבים גם על תערובתם, שהרי אמרה תורה בנזיר ״מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה״ (במדבר ו, ג), משמע שחייב לא רק על יין ושכר עצמם, אלא גם על דברים השרויים ביין ובשכר.
After discussing leaven in a mixture, the Gemara states a more general principle. Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions of the Torah, a permitted substance does not join together with a prohibited substance. If one eats a permitted food with a prohibited food, and together they constitute the minimum prohibited measure, he is exempt from punishment for this act of consumption. This principle applies to all halakhot except for the prohibitions of a nazirite, who is liable for eating a mixture of that kind, as the Torah said with regard to a nazirite: “He shall abstain from wine and strong drink; he shall drink no vinegar of wine, or vinegar of strong drink, nor shall he drink anything soaked in grapes” (Numbers 6:3). This verse indicates that a nazirite is prohibited from consuming not only wine and vinegar, but also any food that was soaked in these liquids.
ר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּזְעֵירִי אָמַר אַף שְׂאוֹר בַּל תַּקְטִירוּ.

And Ze’eiri said: Permitted and prohibited substances also combine with regard to the prohibition against offering leaven on the altar, as it states: “For no [kol] leaven and no [kol] honey shall be offered as a burnt-offering before the Lord” (Leviticus 2:11). This indicates that one is also liable for sacrificing leaven in a mixture (Tosafot) in addition to the liability for sacrificing pure leaven.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו היתר מצטרף לאיסור ואם יש מקצת שאור ומצה משלים לכזית חייב כמאן כר׳ אליעזר דמרבה עירוביו מבל [יראה] אקשי׳ אם כן הוא כי זעירי אליבא דר׳ אליעזר [קאמר] אמאי אמר שאור ותו לא אפילו.
אף שאור בל תקטירו – נמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר.
אע״פ שכתבנו דרך פסק רוב דברים היוצאים מסוגיא זו צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ר״ל להשלים שיעור האיסור ללקות עליו אלא באיסורי נזיר שאם שרה פתו ביין לוקה אע״פ שאין בו לצרף ממנו כזית יין קרוש שהוא רביעית שהפת משלימו מדקאמר רחמנא משרת לחייב על שריית פתו ביין ואילו היה שם כזית יין לא היה צריך לכתבו אלא ללמד עליו אף בשאין שם כזית יין ואין צורך לגרוס כאן משרת וכל משרת שלא מרבוי של וכל אמרוה אלא ממשמעות של משרת כמו שפירשנו וי״מ בו דמרבויא דוכל קאמר דאי לאו וכל הוה אמינא דוקא בשיש בו כזית יין והוצרך ללמדו מפני שאינו בעין אלא בלוע בפת וכבר ביארנו סתירת נוסחאות אלו בפירושנו אלא שעיקר הגירסא כמו שכתבנו:
וזעירי אמר: אף שאור בל תקטירו, שנאמר בתורה ״כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳⁠ ⁠״ (ויקרא ב, יא), חייבים עליו לא רק אם הקטיר שאור בלבד אלא גם על תערובת שאור.
And Ze’eiri said: Permitted and prohibited substances also combine with regard to the prohibition against offering leaven on the altar, as it states: “For no [kol] leaven and no [kol] honey shall be offered as a burnt-offering before the Lord” (Leviticus 2:11). This indicates that one is also liable for sacrificing leaven in a mixture (Tosafot) in addition to the liability for sacrificing pure leaven.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) כְּמַאן כר״אכְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּדָרֵישׁ כׇּל.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Ze’eiri issue his ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who derives from the term kol that any mixture that contains any amount of a prohibited substance is not nullified.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כר״א דדריש כל – לעיל ומהתם נפקא ליה כדאמרן לעיל מקצתו מניין ת״ל כל ודריש ליה הכי מקצתו מניין חצי זית שאור וחצי זית מצה עמו.
כמאן כר״א דדריש כל – נראה לר״י דזעירי משמע ליה דשאור היתר מצטרף לאיסור מדקתני עירובו מניין ת״ל כי כל ומדרבי עירובו א״כ היתר מצטרף לאיסור והיינו כדרבא דלדידיה ה״פ מקצתו מניין היינו זית שלם אבל לאביי דמפרש מקצתו מניין חצי זית לא שייך היתר מצטרף לאיסור דאמשהו דאיסור לחודיה מיחייב והא דמרבה עירובו היינו כשמתערב לגמרי ולא אמר שיתבטל האיסור אגב ההיתר והא דקאמר כמאן כר״א דדריש כל משום דלרבנן אף על גב דדרשי כי כל לא מוקמא ליה לרבות עירובו אלא לרבות מקצתו ורש״י פירש דזעירי משמע ליה מקצת היינו חצי זית קומץ דשאור וחצי זית דמצה ואין מעורבין אלא כל אחד ניכר וק״ל לפירושו טובא חדא דלא הוי זעירי לא כאביי ולא כרבא ועוד מאי קאמר כמאן כר״א הא כרבנן נמי אתיא דהא כי כל דרשי ומוקמינן ליה אמקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור לפ״ה ועוד בחמץ מנ״ל תערובת כיון דצריך קרא להיתר מצטרף לאיסור ועוד דלפ״ה צ״ל מקצתו מניין פי׳ חצי זית איסור וחצי זית היתר שאינם מעורבים יחד דאי לאו הכי היינו עירוב ולקמן גבי חטאת משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסור וההיתר יחד דהא אמר עד שיבלע בבשרה.
זעירי אמר אף שאור ר״ל אם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה וכבר ביארנו שאין הלכה כן לא בנזיר ולא בשאור כמאן כר׳ אליעזר דדריש כל וכמו שאמרו למעלה אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כל אי הכי חמץ בפסח נמי שהרי אמר הוא למעלה על ערובו בלאו ופירשו בו מכל ועל הדרך שהוא דורש בו כל לכזית אע״פ שאינו בעין יש לך לדון שהוא דורשו גם כן לחצי זית שהוא בעין ואמר אין הכי נמי ולא תפשה בשאור אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ר״ל אף בלא צירוף קמ״ל דלא ומ״מ על ידי צירוף יש הקטרה וחייב:
ושמא תאמר לזעירי ולר׳ אליעזר הרי כל איסורין שבתורה נאמר בהם כל כגון כל שרץ כל דם כל נבלה כל שרץ העוף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ודרך כלל לא תאכל כל תועבה תירצו שכולם צריכים לגוף הענין מפני שיש בו הרבה מינין אבל כל האמור בחמץ אינו צריך לכלול מינים אחרים חלוקים שחמץ לאכילה ושאור להקטרה אחד הוא ואם מפני שיש חמץ מחמשת המינין נראה לי באלו שאין אחד מהם ראוי לפקפק בחימוצו יותר מחברו אבל אלו יש ביניהם חלוק גדול שהרי שרץ העוף ושרץ המים חלוקין בלאוין וחלב מותר בחיה ודם מותר בדגים וחגבים והיה לנו לפקפק בקצת מן האחרים אלא שמלת כל מרבה להם:
ולמדת מ״מ שלדעת ר׳ יוחנן לא אמרוה אלא בנזיר הא בחמץ לא אלמא סבירא להו כרבנן דאמרו על עירובו בלא כלום וכשם שלא העמידו דין תורה על שיעור חמץ שאינו בעין כך לא העמידוה על היתר מצטרף לאיסור וקצת מפרשים הביאו מזה ראיה למה שכתבו גדולי הפוסקים שהלכה כרבנן שעל עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה ולאפוקי מדר׳ מאיר ואע״פ שהדברים אמתיים לדעתנו כמו שהתבאר מ״מ אין זו ראיה שמא ר׳ יוחנן אף לר׳ אליעזר אומר כן והוא סובר עליו שאינו מחייב אלא בעירובו מפני שמ״מ יש שם כזית איסור אבל היתר מצטרף לאיסור שאין בו שיעור איסור אע״פ שהוא בעין או בקרוב לכך כמו שביארנו לא אבל זעירי אלימא ליה היתר מצטרף לאיסור מתוך שהוא בעין או בקרוב לו ליתן לו דין שיעור איסור הנימוח ונתפזר טעמו:
בא״ד שאינם מעורבים יחד כו׳. נ״ב אבל מ״מ נראה דבכ״ש גבי תערובות שיש בו כזית אפילו אינו בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור ומשום הכי פריך לקמן גבי כותח אלא מאי משום דהיתר מצטרף לאיסור ס״ס אמאי פליגי רבנן עליה כו׳ ומה שמסיק לעיל גבי שאור מקצתו מנין ת״ל כל עירובו מנין ת״ל כי כל אלמא דגרע עירובו היינו לענין הלאו של הקטרה דשמא לא אסרה תורה הקטרת שאור אלא כשהוא בעין ולא בתערובות אבל לענין איסור אכילה בודאי מכל שכן דהיתר מצטרף לאיסור גבי כזית תערובות ודו״ק:
בא״ד וק״ל לפירושו טובא חדא דלא הוה זעירי לא כאביי ולא כרבא כו׳ עכ״ל ואין להקשות ומאי קושיא ואימא דשפיר סבר כרבא דמקצתו היינו כזית שלם ומיהו ע״י צירוף היתר עמו דהיינו חצי זית איסור וחצי זית היתר לפי סברת רש״י דאיירי באין מעורבים די״ל דהא מנליה לרבא דהא לא שמעינן מריבויא דמקצתו אלא דסגי בכזית ואימא דכולה איסור ומנלן דהיתר מצטרף לאיסור כלל וק״ל:
ושואלים: כמאן [כמי] אמר זעירי את הדברים הללו? ומשיבים: כשיטת ר׳ אליעזר, דדריש הוא דורש] את המלה ״כל״ לאסור תערובת איסור בכל שהוא.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Ze’eiri issue his ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who derives from the term kol that any mixture that contains any amount of a prohibited substance is not nullified.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִי הָכִי

The Gemara raises a difficulty: If so,
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשים: אי הכי [אם כן]
The Gemara raises a difficulty: If so,
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים מג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים מג:, ר׳ חננאל פסחים מג:, הערוך על סדר הש"ס פסחים מג:, רש"י פסחים מג:, ראב"ן פסחים מג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים מג:, בעל המאור פסחים מג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ההשלמה פסחים מג: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' פסחים מג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים מג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים מג:, מהר"ם חלאווה פסחים מג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים מג:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים מג:, פני יהושע פסחים מג:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים מג:, אסופת מאמרים פסחים מג:

Pesachim 43b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 43b, R. Chananel Pesachim 43b, Collected from HeArukh Pesachim 43b, Rashi Pesachim 43b, Raavan Pesachim 43b, Tosafot Pesachim 43b, Baal HaMaor Pesachim 43b, HaHashlamah Pesachim 43b, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 43b, Meiri Pesachim 43b, Ritva Pesachim 43b, R. Moshe Chalava Pesachim 43b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 43b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 43b, Penei Yehoshua Pesachim 43b, Steinsaltz Commentary Pesachim 43b, Collected Articles Pesachim 43b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144