ה״ג קונמות נמי כמפרש דמי – פי׳ דכיון דלא מדכר ליה לשון אכיל׳ אפי׳ בפחות מכזית אוסר בקונם וכדמפרש בשבועה ויש גורסין כבריה דמי ולרווחא דמלתא נקט ליה משו׳ דאמרי׳ לעיל דמפ׳ דיניה כבריה דהא אחשביה בדבוריה. והרי מגדף פי׳ מברך את ה׳ ויפה פי׳ רש״י ז״ל דלפי דעתו של ר״ע הק״ל ממגדף דס״ל בכריתות דמגדף היינו מברך את ה׳ וחייב קרבן דאילו לדעתייהו דרבנן מברך את השם אינו בר קרבן ומהו מגדף זה העובד ע״ז נראה כי מפני זה לא השיבו לו משבועת העדות ושבועת הפקדון דניחא להו למיפרך ליה ממגדף דהוי כאלו קשיא דידיה אדידיה א״נ דניחא להו למיפרך ממגדף לפי שהוא חייב אף קרבן קבוע משא״כ בשבועת העדות והפקדון דלא מחייב אלא קרבן עולה ויורד ומיהו בפרוקא דמגדף מפורקן אינהו דמדבר ואוסר אמרינן (הגהה אין זה נכון דהא מתני׳ נמי קרבן עולה ויורד הוא) ועוד י״ל דשאני שבועת העדות ושבועת הפקדון שהם ע״י כפירת ממון כנ״ל. והאי לאשתרויי בחמרא הוא וכו׳ וה״ה דנזיר טמא ל״ק מה מה״ט דההוא אין קרבנותיו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה ודוגמא דמחוסרי כפרה נינהו. פשיטא וכו׳ פי׳ כיון דהא אמרת דהמפ׳ דברי הכל בכל שהוא פשיטא דחייב בשלא אטעום בכל שהוא דהא נמי כדמפרש דמי והיינו דאמרינן נטעום נמי כדאמרי אינש אפי׳ על אכילה בכזית או יותר קמ״ל וק״ל והלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וא״כ למה חייב וי״ל דה״נ אמרי אינשי אפילו על אכילה דכל שהוא וכיון שכן אין מניחין עיקר הלשון מפני שפעמים אומרים נטעום בכזית א״נ דלעולם בלשון בני אדם כל שהוא משמע והא דאמר לחבריה נטעום ואכל טובא לפי שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה א״נ דהתם הוא דאמרי אינשי חד לחבריה אבל כי אמר לנפשיה דעתיה אטעימא כל דהוא כנ״ל. אבל בקונמות ד״ה בכל שהוא פי׳ התו׳ דלאו לקרבן ולמעיל׳ קאמר דהא מ״ד שיש מעיל׳ לקונמו׳ מקדש הוא דיליף לי׳ דבדידי׳ בלחוד כתיב׳ מעיל׳ וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואפילו תימא דכיון דאסרו בפיו סתם בלא לשון אכילה דעתיה אכל שהוא מ״מ לגבי מעילה אין לנו אלא כהקדש הנדון שאין בו מעילה בפחות משוה פרוטה ואפילו יש בו כזית אלא הכא למלקות קאמר לה ר״פ והא דאמרינן לקמן כי איתמר דר״פ למלקות כי תניא הא לקרבן לאו למימרא דמעיקרא ס״ד דאיירי ר״פ לקרבן אלא משום דברייתא נמי קתני למלקות דומיא דר״פ אמר רבינא דר״פ הוא דאיתמר למלקות אבל ברייתא לקרבן והיינו דפרכינן עליה וסברי רבנן יש מעילה בקונמות דאלמא אנן ברייתא למלקות הוה מוקמינן לה דאילו מעילה בקונמות ליכא לרבנן וכיון דהוה פרכינן מינה לר״פ א״כ אף דר״פ למלקות הוה שמעינן לה וכן הסכים לפי׳ זה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל והא דפרכינן לעיל והכי קונמות דהוו בכל שהוא ממלקות פרכי׳ וכדפרכינן מנמלה דלית בה קרבן ואפיסקא דמתני׳ דקתני היכן מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב מלקות כדפרישנא לעיל. גירסת הספרים סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ויש נוסחאות דגרסי׳ למאי מצטרפין והכל יוצא לדרך א׳ ומיהו קשה לדידן דס״ל דקונמות סתמן בכזית וכאילו פי׳ אכילה בכל א׳ מהם דמי אמאי מצטרפין זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא וי״ל דבשלמא לדידן דמיירי בשלא הזכיר בקונמות לשון אכילה נהי דלא אהני סתמא לחייבו בכל שהוא דלא מחית אינש נפשיה מסתמא לאסור עצמו בפחות מכזית דהיינו אכילה אהני בהו לחול אסורו אפחות מכזית לענין צירוף משא״כ בשבועות שהזכיר לשון אכילה אלא למאי דפריק׳ דבקונמות הזכיר בכל א׳ לשון אכילה כמו בשבועות מה לי קונמות מה לי שבועות דהא כל דפריש לשון אכילה כל שפחות מאכילה אין איסור חל עליו והיתר גמור הוא רבי׳ ז״ל.

שאני שבועות מתוך שחלוקו׳ לחטאו׳ אין מצטרפות – פירש״י ז״ל מתוך שב׳ ככרות חשובות שתים לענין חטאות בשבועה שאם נשבע שלא יאכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם א׳ חייב שתים דשבועות מחלקות משום הכי אין מצטרפות אבל קונמות אינן חלוקות לאשמות למ״ד יש מעילה בקונמות שאם אמר קונם זו וזו עלי ונהנה וחזר ונהנה בהעלם א׳ חדא הוא דמחייב דכולה חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ותימא דהא מ״ד יש מעילה בקונמות מקדשים גמר לה והתם יש חילוק אשמות כדאמרינן במסכת כריתות פרק אמרו לו א״ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א׳ בה׳ תמחויין בהעלם א׳ שהוא חייב על כל א׳ וא׳ משום מעילה ורואה אני שהדברים ק״ו ומה מזבח א׳ שאין גופין מחולקין חייב על כל א׳ וא׳ משום תמחויין מחולקין ה׳ זבחים שגופין מחולקים לא כ״ש אלמא יש חילוק אשמות בב׳ זבחים אפי׳ בתמחוי א׳ וקונם שתי ככרות אלו כב׳ זבחים הוא ועוד קשה היכי יהיב טעמא דמשום דאמרי׳ צירף את המעילה לזמן מרובה לא הוו חלוקות לאשמות אדרבא צירף את המעילה חומר הוא במעילה וראוי לדון בו יותר חלוק אשמות דהכי תנן התם למאן דהוה יליף מקדשים לנותר לחייב בב׳ תמחויין או בב׳ נותרים בהעלם א׳ א״ל ר״ע אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה ומש״ה חייב שתים בב׳ גופין או בב׳ תמחויין תאמר בנותר שאין בו א׳ מכל אלו ויש לפ׳ דלהאי אוקימתא דר׳ פנחס באכילה משתיהן מוקמינן לה דלא חשיב אלא כזבח א׳ ותמחוי א׳ ואפ״ה בשבועות יש בו חלוק חטאות כשאכל ב׳ זיתים בהעלם א׳ משום דכתיב והיה כי יאשם לאחת וגו׳ לחייב על כל א׳ ולפיכך אין מצטרפות אבל בקונמות כיון שהוא גוף א׳ ותמחוי א׳ אין בו חלוק אשמות דלית קרא דאחת מאלה וכיון דליכא חיוב אשמות ליכא נמי צירוף ופנים אחרים נאמרו בזה אבל זהו הקל והנכון יותר והוא בשיטת התוס׳ ובמהדורא קמא כתבתי דרך ר״ח והרא״ם ז״ל ודרך רבינו הרמב״ן ז״ל ובכולם יש כמה גמגומין.

ככר זו הקדש ואכלה וכו׳ – איכא למידק דהכא משמע דאפילו למ״ד יש מעילה בקונמות אין להם פדיון ואלו בריש פרק האשה רבה אמרינן דעד א׳ נאמן באיסורין מידי דהוי אקונמות ואמרינן עלה דל״ד דאי קסבר יש מעילה בקונמות ואיסור הוא דרכיב עלייהו מגו דאי בעי מיתשיל עלייהו דאלמא למ״ד יש מעילה בקונמות יש להם פדיון תירץ ר״ת ז״ל דהתם בדאסרינהו אכ״ע כקדש וכי אמרינן הכא אין להם פדיון משום דלא אסריה אכ״ע דקאמר ככר זו עלי ורישא דקתני ככר זו הקדש לא סוף שעשא׳ הקדש לבדה כדפרש״י ז״ל אלא שאסר׳ על הכל בתור׳ קונם כהקדש והא דלא תני כהקדש ר״מ הו׳ דלא שני ליה התם במסכת נדרים בין אימרא לכאימרא והתם במסכת נדרים מייתי לה ויש נוסחאות שגורסין בה ברישא ככר זה קונה וכו׳ ובמלתא דרבנן בסיפא גרסי׳ בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות ופי׳ בין ברישא בין בסיפא ויש נוסחאות שגורסין א׳ זה ואי׳ זה וה״נ פירושה וש״מ דרישא נמי בקונמות מיירי ולפיכך יש לה פדיון דכיון שאסרה על הכל סביר׳ ליה דיש מעילה בקונמות ורבנן לית להו מעילה בקונמות כלל דאי לא נוקים ברישא בקונם האסור על הכל.