×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָכָא בְּקַטְלָא עָסְקִינַן דְּאִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ דְּנִיחָא לַהּ שֶׁתֵּרָאֶה כְּבַעֲלַת בָּשָׂר.:
Here we are dealing with a broad, ornamented strap [katla] hanging around the neck, to which a small bib is attached. A woman does strangle herself with a katla because the strap is broad and tightening it does not cause pain. She tightens it because it pleases her that she will appear fleshy. It was considered beautiful to have flesh protrude from the katla.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיוצא בהן החבקין שבצוארי הבנות ואוקימנא בקרטלא,⁠1 ומשום דאשה חונקת עצמה כדי שתראה בעלת בשר.
1. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בכ״י אוקספורד 366 של הבבלי, וכן הביאו רמב״ן ורשב״א בשם נוסחאות גאונים ור״ח.
{בבלי שבת נז ע״ב} ר׳ יהודה אומר של-צמר ושל-שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן: אמר רב יוסף אמר רב יהודה1 אמר שמואל מודים חכמים לר׳ יהודה בחוטי שער שאין חוצצין הולכך יוצאה בהם בשבת ולא אתיא לאיתוניהו ארבע אמות ברשות הרבים2:
ולא בטוטפת. מאי טוטפת אמר רב יוסף חוּמַרִתָּא דְקָטִפְתָא3. {כפי׳ ר״ח} פי׳ חומרתא דקטפיתא חוליא4 ידועה שתולין אותה בצואר מפני5 עין רעה6. אמר ליה אביי ותהוי כקמיע מומחה ותשתרי7 אלא אמר רב יהודה מר8 משמיה דאביי אַפֵיזִינֵי9. פיר׳ אפיזיני ציץ10. תניא נמי הכי יוצא11 אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרבוטין12 [הקבועין]⁠13 בה. ואיזו היא טוטפת14 ואיזו היא15 סרבוטין. אמר ר׳ אבהו טוטפת (זו)⁠16 המוקפת לה בראשה17 מאוזן לאוזן סרבוטין המגיעין [לה18] עד לחיים. אמר רב הונא19 תאנא עניות עושות אותן של-מיני20 צבעונין עשירות עושות אותן של-כסף ושל-זהב21:
{בבלי שבת נז ע״ב-נח ע״א} ולא בכבול לרשות הרבים. אמר ר׳ ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדָא תנן אבל כיפה של-צמר שפיר דאמי או דילמא כיפה של-צמר תנן וכל שכן כבלא דְּעַבְדָא: רב22 אמר כיפה של צמר ושמואל אמר כיפה23 דעבדא24 אמר ר׳ אבהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של-צמר תנן25 תניא נמי הכי יוצא26 אשה בכבול וּבָאִסְטְמָה27 לחצר ר״ש אומר אפילו בכבול לרה״ר כלל אמר רבי שמעון כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו וכל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו28 לחצר29 אֵין לרשות30 הרבים לָא. ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של-צמר שפיר דאמי. והילכתא31
כר׳ אבהו דתניא כותיה. פי׳ כיפה של-צמר חוטי דעמרא דגדילן [ועבידן]⁠32 כי-הוצא {כפי׳ ר״ח} ורחבה כשתי אצבעות כשיעור33 ציץ כדקאמרינן {בבלי חולין קלח ע״א} כיפה של-צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר {שמות כח לז} ושמת אותו על פתיל תכלת:
מאי איסטמא אמר ר׳ אבהו בֵי-זִנֵי מאי ביזני כַּלְיָא פָּרוֹחֵי. פיר׳ מטלית {כפי׳ ר״ח} שתולין בה חוטין של-מיני34 צבעונין כגון קְלוּפְקְרָא35 שתולין אותה לכלה לכלות הימנה36 זבוב שאם יעמד לה37 זבוב על פניה מתביישת38 לטורדו ואם מניחתו מצטערת הימנו39. [כגון]⁠40 זה תולין41 לבהמה ולפיכך {כפי׳ ר״ח} אין בו משום כלאים דלאו אריג הוא ואינה מטמא42 בנגעין שאין בה שתי וערב43 ואין יוצאין בה לרשות הרבים שאינה תכשיט44:
תנו רבנן שלשה דברים נאמרו באסטמה אין בה משום כלאים ואין מטמא45 בה בנגעים ואין יוצאין בה לרשות הרבים46 משום ר׳ [שמעון בן] אלעזר47 אמרו אף אין בה משום עטרות כלות:
1. יוסף, יהודה: כ״י נ: ״יהודה, יוסף״.
2. הולכך... הרבים: נוסף בגפא, דפוסים. בגפא נוסף עון בסופו: ״משום שאינה קופדת עליהן״.
3. דְקָטִפְתָא: כ״י נ, וכן כ״י א לאחר הגהת הנקדן, וכן גלג, דפוסים: ״דקטיפתא״, וכן בר״ח. כ״י אלפני הגהת הנקדן, גלה, גפא: ״דקטפיתא״.
4. חוליא: דפוסים: חלי.
5. מפני: גלג, גפא: ״משום״. חסר בכ״י נ.
6. רעה: וכן בר״ח. כ״י נ, דפוסים: הרע.
7. ותשתרי: גפא: ״ותשרי״.
8. מר: כ״י א, גלג, גלה, גפא. חסר בכ״י נ, דפוסים.
9. אפיזני: גלג, גפא, דפוסים: ״אפזיני״ וכן בפירוש שבסמוך, ובפי׳ ר׳ פרחיה. לפי הנקדן של כ״י א הייינו הך. כ״י נ: ״אפזייניה״. וכן בפירוש שבסמוך.
10. ציץ: אינו כפי׳ ר״ח.
11. יוצא: כ״י א, גלג, גלה, גפא. כ״י נ: ״יוצאה״ (כמו במשנה). דפוסים: יוצאת.
12. ובסרבוטין: גלג, גפא: ״ובסנבוטין״. כך העתיק גפא במשנה, וכן בהמשך הקטע.
13. הקבועין: גלג, גלה, גפא, כ״י נ, דפוסים, רא״ש. כ״י א: ״הקבועה״.
14. ואיזו היא טוטפת: חסר בדפוס קושטא.
15. ואיזו היא, ואיזו היא: כ״י נ: ״אי זהו, ואי זהו״.
16. זו: חסר ב-גלג, גלה, גפא, כ״י נ, דפוסים.
17. בראשה: חסר ב-גלג, גפא.
18. לה: חסר רק בכ״י א.
19. הונא: גלג: ״כהנא״.
20. אותן של-מיני: כ״י נ: ״משל״. דפוסים: אותן ממיני.
21. ושל-זהב: כ״י א לפני הגהה, דפוסים: ״וזהב״.
22. רב: דפוס קושטא: רבא.
23. כיפה: דפוסים: כבלא.
24. רב... דעבדא: רק בדפוסים. אינו בתלמוד שלפנינו. באור זרוע (סי׳ פד) ״איתמר רב אמר כיפה של צמר״.
25. תנן: חסר ב-גלא, גלג, גפא, דפוסים.
26. יוצא: כ״י א, גלא, גלג, גפא. כ״י נ, דפוס קושטא, רא״ש (ו:ב): ״יוצאה״. דפוסים: יוצאת. ראה במשנה.
27. וּבָאִסְטְמָה: גלג, גפא, כ״י נ, דפוסים, ר״ח: ״ובאצטמא״. (גלג בהמשך הקטע: ״איסטמא״). (האות ط מתחלפת בכתיבה ערבית-יהודית בין ס׳ ל-צ׳ בלא קפידה). כ״י נ מוסיף כאן: ״מחצר״.
28. ר״ש...בו: נוסף רק בדפוסים. חסר בכ״י א, גפא, כ״י נ, דפוס קושטא.
29. לחצר: כ״י נ: ״מחצר לחצר״.
30. לרשות: כ״י נ: ״וברשות״.
31. והילכתא: וכן בר״ח (מטעם אחר).
32. ועבידן: גלא גלג גפא, דפוסים. כ״י א: ״ועבדינן״. כ״י נ: ״ועבידא״.
33. ורחבה כשתי אצבעות כשיעור: וכן בר״ח: ״כשתים ושלש אצבעות״. גלג, גפא, כ״י נ, דפוסים: ״ורחב שתי אצבעות שיעור״.
34. חוטין של-מיני: כבר״ח. דפוסים: מיני.
35. קְלוּפְקְרָא: אינו מלשון הר״ח. גלג, דפוסים: ״גלופקרא״ (ראה גטין לה ע״א). כ״י נ: ״קלופרא״.
36. הימנה: גלא, גלג, כ״י נ, דפוסים, רא״ש (ו:ב): ״ממנה״.
37. לה: חסר בדפוסים.
38. מתביישת: כ״י נ: ״מתביישת היא״.
39. ואם מניחתו מצטערת הימנו: אינו מלשון ר״ח. גלא: ״ואם הניחתו מצטערת בו״. גלג, כ״י נ, דפוסים: ״ומצטערת בו מכאן״.
40. כגון: גלא, גלג, כ״י נ, דפוסים, רא״ש. כ״י א: ״וכגון״.
41. תולין: גלג: ״יתלה״. דפוסים, רא״ש (): שתולין.
42. מטמא: וכן בר״ח. גלא, כ״י נ, דפוסים: ״מטמאה״.
43. שאין בה שתי וערב: וכן בר״ח. דפוסים: דלאו שתי וערב היא, חי׳ הרמב״ן בשם רבינו: ״שאינה שתי וערב״.
44. שאינה תכשיט: שלא כבר״ח שלפנינו: ״שאינה כלי וכמשאו חשוב״.
45. ואין מטמא: כ״י נ: ״ואינה מטמאה״.
46. בדפוסים גם בברייתא חזרו והביאו את הפירושים שהביא רבינו סמוך לפני כן: שאין בה שתי וערב, שאין בה תכשיט.
47. ר׳ שמעון בן אלעזר: כ״י נ, כבתוספתא שלפנינו (ה:ז). כ״י א: ״ר׳ אלעזר בן עזריה״. דפוסים: ר׳ אלעזר בר ר׳ שמעון.
ערך חנק
חנקא(שבת נז:) בקטלא עסקינן האשה חונקת את עצמה כדי שתראה כבעלת בשר. התפתחי מוסרי צוארך תרגום איתפסקי חנקי צואריכון. (שבת סז) מותר ליחנק בשבת פי׳ מי שחש בכריסו אוחזין אותו בעקבו וורידי׳ שלו למעל׳ מכתפיו בעיקר צוארו וכובשין עד שיבלטו עיניו ויבטל שעה אחת ודומה לחנוק ומתרפא פי׳ אחר מי שיש לו כאב בראשו ממשמין בוורידים שלו ונראה כמו שיחנק. פי׳ אחר מי שנפל לו עצם בגרונו אוחז אותו אדם אחד ברגליו ואחד אוחזו בלחייו ומתיחין אותו עד שישוב העצם למקומו פי׳ אחר מכניסין אצבע לתוך פיו ודוליהו (פסחים קיב.) אם בקשת להחנק התלה באילן גדול פי׳ אם רצית לשאול בדבר איסור כלומר שאתה צריך לדון דין חמור בדין נפשות שאל לחכם גדול ועשה כהוראתו.
א. [ווירגען.]
בקטלא עסקינן – בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולטת ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה.
הכא בקטלא עסקינן – תימה דמשמע דקטלא טעמא משום חציצה וא״כ אמאי תני במתניתין בסיפא בהדי חוטי צמר ברישא הוה ליה למיתנייה ואומר רשב״א דקטלא נמי דבר של נוי הוא ויש לחוש דילמא שליף ומחויא ומיירי מתני׳ ברפוי דליכא חציצה ולכך אין לאוסרו אלא משום תכשיט אבל ברייתא דהכא איירי במיהדק דליכא למיחש דילמא שלפא שאינה מסירה לפי שלא תראה בעלת בשר וא״ת ומאי דוחקיה לאוקמא ברייתא משום חציצה לוקמא ברפוי ומשום משלפא כמתני׳ וי״ל דברייתא משמע ליה דטעמא משום חציצה דומיא דרישא דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם דלא איצטריך דליכא למיחש דילמא שלפא ומחוייא דפשיטא הוא דמאי נוי שייך בחוטין אלא איצטריך לאשמעינן דאין בו חציצה ואינה מסירתן בשעת טבילה וה״נ סיפא טעמא משום חציצה.
חומרתא דקטיפתא, פיר׳ נקראת בלשון ערבי ורעהא, ותולין אותה אנשים משום עין רעה.⁠ב
ר׳ שרירא ז״ל: אבי זיני, ג אב שיש בו מינין הרבה.⁠ד תרגום למינוה לזניה, זניו זמרא.⁠ז ועיקר טוטפות לשון תליא, ולכן יקראו תפילין טוטפת. ח
כבלא דעבדא תנן, רשצז״ל: חותם שעושין לעבד לסימן (תוכחה) [הוכחה] ט שהוא עבד, ובההוא קתני במתני׳ דשפחה לא (תנא) [תצא] י בו.
אבל כיפה של צמר, כמיןכ כובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטות בו.
שפיר דאמי, (חוטי) [דכיון] ל דמגלי שערה לא שלפה ומחויא.
או דילמ׳ כיפה תנן, (ולא חישי) [דלא תצא דחיישינן] מ דילמ׳ שלפה ושומטתהנ מתחת השבכה ואינה מגלה שערה, ס וכל שכן כבלא דעבדא.
בכבול ובאיסטמא, לקמן מפורש מאי איסטמא. מדקתני כל שהוא למטה מן השבכות, ע שמ׳ מינ׳ כיפה תנן.
כליא פרוחי, פיר׳ מצנפת קטנה לאחר קישוריה דקילעהפ ראשה וכי/סתן יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והם נקראין פרוחי, על שם שמפריחיןצ לחוץ, ואוגדתן לתחת קישוריה על ידי מצנפת קטנה. ק
כליא, (מונחת) [מונעת] ר אותן שערות מלצאת.
אין בה משום כלאים, שעשויה כמין לבד ואינה (טחיה) [טוויה]. ש
ואינה מיטמאת בנגעים, מהאי טעם גופיה דגבי נגעים כתיב בגד ויליף (נמי) א מכלאים שוע (וטחי) [וטווי]. ב
[דף נח.]
ואין בהןג משום עטרות כלות, שגזרו עליהן שלא תצא בהן מחרבן ואילך. עד הנה מדברי רשצז״ל.
[דף נז:]
ר׳ שרירא ז״ל: כבול, כר׳ אבהו דאמ׳ כיפה של צמר תנן, שהיא דומה (לאיצטבא) [לאיצטמא]. ד פיר׳ כיפה של צמר, (שהיא דומה לאיצטבא פיר׳ כיפה של צמר) דקאמרי׳ה כיפה של צמר (ש)⁠היהו מונחז בראש כהן גדול ועליוח ציץ, שנ׳ט ושמת אותו על פתיל תכלת. והוא חוטין (גדולים) [גדילים] י מעשה עבות ורחבים ג׳ אצבעות (בין) [כעין] כ אבנט.
(ואיצטבא)⁠ל [ואיצטמא] עצמה קשה אצל כמה חכמ׳,⁠מ (והני) [והכי] למדנוהנ פשיטא.⁠ס אמ׳ אבייע כליא (דריבו) [דידבו], פ ודבר זה (ברור) הוא כגוןצ מה ששנינוק ואמה כולהר עורב. שבמקדש ראשון היו נעשין להן [נסים] ולא היו עורבין ועופות מעופפין על גבי ההיכל. וכשבנו בית שני פחדו שמא לא יזכו. ועשו צורה והעמידוה כדי שיראו העורבים והעופות ולא יבואו לשם ויביאו דבר טמא וישליכוהו, ונקרא כולה עורב. אף זהש כליאת (דירבו) [דידבו] כולה זבוב. והיאא מטליתב שתלויין בהג חוטיןד של מיני צבעונין כגון קלופקרא.⁠ה שתולין אותה [לכלה] ו לכלותז ממנה זבוב, שאם יעמודח זבוב על פניה (ו)⁠מתביישתט לטרדו ומצטערתי בו, וכמות [זה] יתלה לבהמה.
ולכך אין בו משוםכ כלאים, דלאול אריג ניהו. ואין מטמאה בנגעים, שאין בה שתי וערב. ואין יוצאין בומ לרשות הרבים, שאינהנ תכשיט וכמשוי דמיא.
רחז״ל: ס (איצטבא) [איצטמא היא] ע ביזינו,⁠פ כלומ׳ חוטין הרבה (ממין) [ממיני] צ צבעונין. ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין, (בין) ק שמתביישתר להסיר הזבובין מעליה ותולין זה בפניה. ונקר⁠[א]⁠תש כליהת (דירבי) [דידבי], א והיא כגון (אות/ן) [אותו]⁠ב ששנינוג אמה כולהד עורב.⁠ה לפי שבמקדש הראשון שהיתה קדושתו בכל הקהל והיתה שכינה שרויה בו, לא היו עופות פורחין עליו. אבל במקדש שני פחדו שאיןו קדושתו כקדושת הראשון ושמא יפרחו עופות על המקדש וישליכו שם דבר טומאה. ועשו צורהז להפריח נ״א להבריח העופות מגג ההיכל. וקראו אותה כולה עורב, כלומ׳ זאת מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל, וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי הזרעים. ח
{ספר הנר}
י⁠[ו]⁠צא⁠[ה] ט אשה בשבכהי המזוהבת, כ פיר׳ דאו שלפה לה (כל) הויא מגלי כל ראשה.
ובטוטפת ובסרבוטיןל הקבועין בה,מ
המוקפת לה בראשה, נ כלומ׳ על כל מצחה מאוזן לאוזן.
סרבוטין, בלשון ישמעאל מעאליק מתל סלאסל דהב ופיהא צפה קנאדיל ואשכאל מצאגה תצל לו אל (צראגין) [צדאגין] [=תליונים, כעין שרשרות זהב ובהן צורת מנורות וצורות של כלי כסף, מגיעות (לו) [לה] עד הצדעים].
כגון קולופקראס (שתולין אותה לכלה),⁠ע פיר׳ שיא לה תעאליק [=דבר שיש לו תליונים].
א. ׳ורע׳ משמעו פחד ירא זהירות יראת שמים וכדומה. וכנראה שהכוונה לקמיעה שלובשים המפחדים וכדומה.
ב. בכ״י ב׳ כתוב, * * * פתא פיר׳ נקראת \ותו\ט אותה לשים. וממשיך לדיבור הבא.
ג. הדיבור הובא בכ״י ב׳. ושם, אבי זני * *ק אב זיני. ובר״ח ובערוך ערך אב א׳, אבזייני. ולפנינו, אפוזיינו
ד. בכ״י ב׳ ליכא ד׳ מילים אלו.
ה. בראשית א׳ י״א
ו. דניאל ג׳ ה׳. ונראה להקדים, וכמו
ז. בכ״י ב׳ אין ג׳ מילים אלו.
ח. שם במקום המשפט, *יקר טוטפת * או תפלין טוטפות.
ט. ד׳
י. ד׳
כ. כ״ה בד״ס רש״י. ובד, ככובע
ל. ד׳
מ. ד׳
נ. כנ״י. ובד׳, ומחויא
ס. כ״ה בנ״י. ובד׳ ליתא
ע. נדצ״ל כד׳, השבכה
פ. כד״ס רש״י. ובד׳, שקולעת
צ. כ״ה בנ״י. ובד׳, על שמפריחין ויוצאין
ק. כ״ה בנ״י. ובד׳, קצרה
ר. ד׳
ש. ד׳
ת. בד׳, מטמאה
א. בד׳ מופיע קודם בגד, ויתכן דכצ״ל הכא
ב. ד׳
ג. בד׳, אין בה
ד. כ״ה בר״ח וכד״ס. ולפנינו, איסטמא. וכן פירש ר״ח. והיינו דמשמע מברייתא דכתבם כא׳ דשניהם כיפות
ה. חולין קלח.. ונדצ״ל, כדקאמרי׳. א״נ, וכדקאמרי׳
ו. ר״ח. ולפנינו, היתה
ז. כ״ה בר״ח. ולפנינו, מונחת
ח. כ״ה בר״ח. ולפנינו, ועליה ציץ נתון לקיים מה. כו׳
ט. שמות כ״ח ל״ז
י. כר״ח.
כ. א״נ צ״ל כר״ח, כגון
ל. מכאן מובא בכ״י ב׳ בערך כל ב׳.
מ. בכ״י ב׳, חכמים.
נ. בכ״י ב׳, למרעה.
ס. ר״ל פשוטו. א״נ בפשטות. ולכאורה כוונתו שהיו שהתקשו באיצטמא שאביי פירשה כליא דידבו, אך פירושה אמר אביי כו׳
ע. כ״ה בד״ס. ולפנינו מוסיף, אמר רב
פ. א״נ צ״ל כערוך ערך כל א׳, דידבי
צ. עיקרי דבריו הובאו בר״ח מכאן עד ׳ונקרא כולה עורב׳
ק. מדות פ״ד מ״ו
ר. כ״ה בר״ח. ולפנינו, כלה
ש. בכ״י ב׳, אחוזה.
ת. מכאן מובא בכ״י ב׳ בערך אסטמא.
א. בכ״י ב׳ בערך כל ב׳, במקום ג׳ המילים נכתבו ב׳ מילים לא ברורות.
ב. מכאן כיוצ״ב ברי״ף
ג. בכ״י ב׳ הוסיף, מטלית.
ד. ע״כ הובא בערך כל ב׳ שבכ״י ב׳.
ה. =גלופקרא שברי״ף. ובערוך ערך גלפקר פירש שהוא בגד עבה של צמר שיש בו ציציות. וכדפירש זה בהנר לקמן
ו. כן מוכח מדברי הנר בהמשך וכן ברי״ף כו׳
ז. בכ״י ב׳, לכלול.
ח. בכ״י ב׳, יעמד.
ט. רי״ף. בכ״י ב׳, ומביישת.
י. בכ״י ב׳, ומצטערות.
כ. בכ״י ב׳, משו׳.
ל. בכ״י ב׳, דלא.
מ. בכ״י ב׳ מוסיף, בשבת.
נ. בכ״י ב׳, שאינו.
ס. מכאן בערוך ערך כל בסתמא
ע. ד׳ וערוך. ובכ״י ב׳, איצטמא.
פ. יתכן דצ״ל כד׳, ביזני. ובערוך, ביזייני. ובכ״י ב׳, כזינו.
צ. ד׳ וערוך
ק. כ״י ב׳ ד׳ וערוך. ושמא צ״ל, כיון.
ר. בכ״י ב׳, ומתבישת.
ש. כ״י ב׳.
ת. בכ״י ב׳, פליה.
א. ערוך
ב. כ״י ב׳.
ג. מדות פ״ד מ״ו
ד. בכ״י ב׳, כלה.
ה. ע״כ בכ״י ב׳.
ו. בד׳ וערוך, שמא אין
ז. כערוך. ונ״א כד׳
ח. ע״כ בערוך
ט. לפנינו
י. כרש״י. ולפנינו, בסבכה
כ. לפנינו, המוזהבת
ל. לפנינו, ובסרביטין
מ. נשמט פירושו
נ. לפנינו, מאזן לאזן
ס. דברי רש״ג לעיל
ע. מיותר ואינו מופסק כן וכנ״ל. ומסתמא כתבו לברר יותר מה מפרש
אמר רבינא הכא בקטלא עסיקינן דאשה חונקת את עצמה כו׳ – קשיא לי טובא ומה איריא חונקת עצמה דמשמע דמשום הכי אסורה דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה ושלפא לה ואתיא לאייתוייה תיפוק לי דילמא שלפא ומחזיא כדתנן במתניתין ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמים כו׳ וטעמא דמתניתין דילמא שלפא ומחזיא דבחוטי פשתן וצמר שהיא מקלעת שערותיה דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחזיא איצטריך למיתב טעמא משום טבילה אבל בקטלא דטעמא דידה במתניתין משום דילמא שלפא ומחזיא מה לי אם חונקת מה לי אם אינה חונקת. והנכון בעיני דלא גרסי׳ בבריתא הבנות יוצאות אלא הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצואריהן ומשום הכי איצטריך רבינא לאוקומה בקטלא ומשום דאשה חונקת את עצמה.
ה״גא הכא בקרטלא עסקי׳ דאשה חונקת עצמה – וכן מצינו בנוסחאותב וכן בפר״ח ז״ל.⁠ג ובמשנתנו גרסי׳ קטלא.⁠ד אבל רש״י ז״לה גורס אף כאן קטלא, ופי׳ כמו השנוי במשנתינו, ואם כן קטלא ששנינו לא נאסרה אלא משום דילמא מזדמנה לה טבילה של מצוה, ואינו נכון, שכל השנוים אחר ולא תטבול בהם עד שתרפם אינן בכלל הטעם הראשון.⁠ו ובתוספותז ראיתי שהם אומרים דקטלא ונזמים וטבעת דסופא על כרחנו משום גזרה דטבילה נמי איתנהו, דתניא בתוספתא מקואותח השירים הנזמים והקטלאות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין. פי׳, אוצין דחוקיםט מלשון כי אץ לך הר אפרים.⁠י ולי נראה אוצצין,⁠כ והוא כמו כן לשון דוחק בכמה מקומותל מ״מ חוצצין, אלא משום דבעי למיסר להו אפי׳ ברפויין קתני להו בסופא דאסירי נמי משום תכשיטי׳.⁠מ ולא יראה לי זה, דאם כך למה לי לפרושי בריתא דקטלא משום דאשה חונקת עצמה בה כדי שתראה כבעלת בשר, הא תכשיט היא ומשום טעמא דמחויא לה אסורא דמתני׳,⁠נ ועוד דודאי כל שדרכן של נשים להשתמש בו בדחוק ויש בו משום חציצה אסרו לצאת בהן אפילו ברפוין, דלא תני במתני׳ לא תצא בהם עד שתרפם, וכל שדרכן בתשמיש של נשים ברפויין לא גזרו בהן בשבת אלא א״כ הן תכשיט, ואיכא למיחש בזה לאחוויי.⁠ס והיינו טעמא דסופא דהני כולהו, הילכך דרכן ברפויין, הילכך לאו משום טבילה נאסרו אלא משום שהם תכשיט, וקטלא תכשיט הוא כדתנן במסכת כליםע ומייתי לקמן בגמ׳פ אלו הן תכשיטי נשים קטליות נזמים וטבעות. ועוד דמשמע התם בכלים דקטלא לאו הינו חבקים אלא תכשיט שתולין בצואר ואין חובקין אותו.
א. קטע זה הדפסתי ע״פ כי״מ ובנד׳ ושאר כ״י ליתא.
ב. ברשב״א כתב שכן גי׳ הגאונים, וכ״ה ברי״ף ד״י עי׳ דק״ס, ועי׳ מאירי חי׳ הר״ן ומיוחס לריטב״א.
ג. בר״ח לפנינו: בקטלא, ועי׳ מיוחס לריטב״א שזו סוגית הר״ח.
ד. ולפי״ז תרי ענייני קטלא הן דהכא מטעם חציצה ובמשנה משום נוי, ועי׳ תוס׳ רי״ד רשב״א וריטב״א ומיוחס לחי׳ הר״ן.
ה. ד״ה בקטלא.
ו. וכן הקשו בתוס׳ ד״ה הכא ובראשונים.
ז. או״ז ח״ב סי׳ לד, אות א בשם ריב״א, ותו׳ הרא״ש בשם הר״ש ובה״ג.
ח. פ״ו ה״ד (תו״צ עמ׳ 658).
ט. כ״ה באו״ז תו׳ הרא״ש והראשונים.
י. יהושע יז, טו, ועי׳ מיוחס לחי׳ הר״ן, ותוס׳ מנחות לב ע״ב סד״ה משעת, ר״ש מקואות פ״ט מ״ד, ועי׳ גם ר״ש מכשירין פ״ג מ״ח.
כ. בכ״י מחוק וקשה לקריאה וכנראה שכך כתוב שם.
ל. עי׳ ברכות לד, א דאגב איצצא מזקי, ועוד.
מ. וכן כתבו בתוס׳ לפנינו.
נ. עי׳ תוס׳ ותוס׳ הרא״ש שתי׳ קושיה זו.
ס. כוונת רבנו לחלוק על דעת התוס׳ דאין מחלקין בין קטלא לקטלא אלא תלוי בצורת הלבישה אי בהידוק אי ברפוי, ובזה חלוק רבנו דכל שהולכין גם בהידוק אסור אפילו ברפוי משום חציצה, וכן בתכשיט אפילו הולכת בהידוק כיון שאפשר שתלך גם ברפוי אסור.
ע. כלים פי״א מ״ח.
פ. נט, ב.
גירסת הגאונים ז״ל: הכא בקרטלא עסקינן. ובמשנתנו גרסינן ולא בקטלא, דקטלא איכא משום תכשיט ולא משום דילמא מזדמנא טבילה של מצוה מדלא ערבה ותני לה בהדי חוטי צמר וחוטי פשתן, וקרטלא לית בה משום תכשיט אבל אית בה משום טבילה של מצוה. אבל רש״י ז״ל גריס קטלא. ופירושו כמו השנוי במשנתנו. ובודאי דבקטלאות יש בהן משום חציצה, וכדתניא בתוספתא דמקואות (פ״ו ה״ד עיי״ש) השירים והטבעות והקטלאות אוצין חוצצין רפוין אינן חוצצין. ואם תאמר אם כן אמאי לא ערבה ותני לה בהדי הנהו דרישא דמתניתין, ואם תאמר דקטלא אית בה משום תרתי משום חציצה ומשום תכשיט ולהכי תני לה בסיפא ולומר דאפילו משום תכשיט אסירא, אם כן מאי קא מקשה מיניה הכא דילמא הכא לאו משום חציצה אלא משום תכשיט. ויש לומר דתרי גווני קטלאות נינהו, חדא דנסכא וההיא הויא תכשיט ולית בה משום חציצה דמשום דקשה לא מיהדקא לה משום דכאיב לה והיינו ההיא דמתניתין, ואיכא דרצועה וההיא מהדקא לה כדי שתראה בעלת בשר דמשום שהיא רכה לא כאיב לה וההיא לית בה משום תכשיט ואית בה משום חציצה, והכא משום דתני לה בהדי חוטין שבאזן דלית בה משום תכשיט ולא איצטריך אלא לאשמועינן דלא צריכה למישלפה בעידן טבילה, שמע מינה דאבל לא בקטלא דקתני היינו נמי משום טבילה ולא משום תכשיט. וכן כתבו בתוס׳.
אף חוט שבצוארה העשוי לתלות בו איזה דבר נהוג אצל הנשים מחשש עין רעה הרי הוא אצל ההמון כקמיע מומחה ונעשה להם כמלבוש גמור ומותר לצאת בו:
גמ׳ דאשה חונקת את עצמה. ומזה הטעם נקרא קטלא. הרע״ב פי״א מ״ח דכלים:
הכא [כאן] במין חבק מיוחד הקרוי קטלא עסקינן [עוסקים אנו], שהיא רצועה רחבה ומקושטת התלויה בצואר, ושממנה יוצא כעין סינור קטן על החזה, ובקטלא זו אשה חונקת את עצמה כי הרצועה רחבה והידוקה אינו מכאיב. והטעם לקשירה זו — משום דניחא [שנוח] לה שתראה כבעלת בשר, כאשר הבשר בולט מצדי הקטלא, שנחשב אז לנוי לאשה כשהיא בעלת בשר.
Here we are dealing with a broad, ornamented strap [katla] hanging around the neck, to which a small bib is attached. A woman does strangle herself with a katla because the strap is broad and tightening it does not cause pain. She tightens it because it pleases her that she will appear fleshy. It was considered beautiful to have flesh protrude from the katla.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן.:

In the same mishna in tractate Mikvaot, Rabbi Yehuda says: Strings of wool and strands of hair do not interpose and invalidate the immersion because the water reaches through them.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א באותה משנה במסכת מקוואות שנינו שר׳ יהודה אומר שחוטים של צמר ושל שער אין חוצצין בטבילה, מפני שהמים באין בהן.
In the same mishna in tractate Mikvaot, Rabbi Yehuda says: Strings of wool and strands of hair do not interpose and invalidate the immersion because the water reaches through them.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּחוּטֵי שֵׂעָר.

Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to strands of hair. However, the halakha is not in accordance with his opinion with regard to wool strings.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כר׳ יהודה בחוטי שער, אף כי אין הלכה כמותו בחוטי צמר.
Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to strands of hair. However, the halakha is not in accordance with his opinion with regard to wool strings.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי.

Abaye said to him: By saying that the halakha is in accordance with Rav Yehuda, by inference the Rabbis disagree with regard to strands of hair. However, no opinion stating that strands of hair constitute an interposition is cited in the mishna.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכלל דפליגי – בתמיה והא ת״ק לא איירי בשערה שמע מינה בשער מודה דלא מיהדק על גבי שער.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי: אחר שאומר אתה כי הלכה כדבריו, מכלל הדברים אתה למד דפליגי [שנחלקו] חכמים בענין חוטי שיער. ואולם במשנה לא נזכרה כלל דעה שחוטי שיער יש בהם משום חציצה!
Abaye said to him: By saying that the halakha is in accordance with Rav Yehuda, by inference the Rabbis disagree with regard to strands of hair. However, no opinion stating that strands of hair constitute an interposition is cited in the mishna.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְכִי תֵּימָא אִי לָאו דשמעינן מתנא קַמָּא דְּאַיְּירִי בְּחוּטֵי שֵׂעָר אִיהוּ נָמֵי לָא הֲוָה מַיְירֵי וְדִילְמָא כְּשֵׁם קָאֲמַר לְהוּ כִּי הֵיכִי דְּמוֹדִיתוּ לִי בְּחוּטֵי שֵׂעָר אוֹדוֹ לִי נָמֵי בְּחוּטֵי צֶמֶר.

And if you say that had we not heard from the first tanna that he is speaking of strands of hair, Rabbi Yehuda would also not have spoken about them. Apparently, the first tanna prohibited strands of hair, and Rabbi Yehuda disagreed with him. Nevertheless, it could be explained otherwise. And, perhaps he prefaced what he was saying to the Rabbis with the phrase: Just as. Just as you agree with me that strands of hair do not interpose, agree with me that strings of wool also do not interpose. The fact that he mentioned strands of hair does not indicate a dispute; on the contrary, it is an attempt to establish a consensus with regard to the halakha.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דילמא – האי דאדכר שער.
כשם קאמר להו – כשם שאתם מודים לי בחוטי שער אודו לי בחוטי צמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא [ואם תאמר] כי אי לאו דשמעינן [שאם לא היינו שומעים, לא היתה ידועה] דעת התנא קמא [הראשון] דאיירי [שעוסק, דן] בענין חוטי שער, איהו נמי [הוא ר׳ יהודה, גם כן] לא הוה מיירי [היה דן] בהם, ולכן יש מקום להניח כי דעת התנא קמא היתה לאסור בחוטי שיער, ובא ר׳ יהודה לחלוק עליו. ואולם הדברים ניתנים להתפרש גם אחרת: ודילמא [ושמא] בדרך ״כשם״ קאמר להו [אמר להם], כלומר, כי היכי דמודיתו [כשם שאתם מודים] לי בחוטי שער שאינם חוצצים, אודו [הודו] לי נמי [גם כן] בחוטי צמר, והזכרת חוטי שיער לא לציין ולהבליט מחלוקת באה, אלא להיפך, להסתמך על הלכה מוסמכת, ואכן
And if you say that had we not heard from the first tanna that he is speaking of strands of hair, Rabbi Yehuda would also not have spoken about them. Apparently, the first tanna prohibited strands of hair, and Rabbi Yehuda disagreed with him. Nevertheless, it could be explained otherwise. And, perhaps he prefaced what he was saying to the Rabbis with the phrase: Just as. Just as you agree with me that strands of hair do not interpose, agree with me that strings of wool also do not interpose. The fact that he mentioned strands of hair does not indicate a dispute; on the contrary, it is an attempt to establish a consensus with regard to the halakha.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיתְּמַר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל אמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּחוּטֵי שֵׂעָר.

Indeed, it was stated that Rav Naḥman said that Shmuel said: The Rabbis agree with Rabbi Yehuda with regard to strands of hair.
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער. ודוקא בראשי הבנות אינן חוצצין לפי שאין שער נקשר היטב על גבי שער, אבל על גבי בשר נקשר היטב וחוצצין דקשה על גבי רך חוצץ וכדאמרינן לעיל (בעמוד א). וקשיא לי דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (נדה סז, א-ב) נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע. וי״ל דה״נ בחוטין המשולשין. וכן מצאתי בירושלמי (דפרקין ה״א עי״ש), דגרסי׳ התם: שמואל אמר לית כאן של שער על דרבי יהודה אלא של צמר הא של שער ד״ה אינן חוצצין, רבי בא בשם רבי זעירא בשם רבנין נימא אחת חוצצת שתים ספק שלש אינן חוצצות, ר׳ יוסי בעי קשר נימא אחת לחברתה אחת היא לשתים שתים הן שתים לשלש שלש הן.
איתמר [נאמר] שאמר רב נחמן שכך אמר שמואל: מודים חכמים לר׳ יהודה בחוטי שער.
Indeed, it was stated that Rav Naḥman said that Shmuel said: The Rabbis agree with Rabbi Yehuda with regard to strands of hair.
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי חוּטֵי צֶמֶר חוֹצְצִין חוּטֵי שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין.

This opinion was also taught in a baraita: Strings of wool interpose. Strands of hair do not interpose. Rabbi Yehuda says: Both strings of wool and strands of hair do not interpose.
רי״ףתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי כו׳ – מדתני וסרביטין הקבועים בה ודרך לקבוע אפזיינו בסבכה אבל חומרתא דקטיפתא אין קובעין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין. ר׳ יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצים.
This opinion was also taught in a baraita: Strings of wool interpose. Strands of hair do not interpose. Rabbi Yehuda says: Both strings of wool and strands of hair do not interpose.
רי״ףתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר בֵּין מִשֶּׁלָּה בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ מַנִּי אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ חוּטֵי צֶמֶר נָמֵי אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ בְּחוּטֵי שֵׂעָר לָא פְּלִיגִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The language of the mishna is also precise, as we learned in a mishna in our chapter: A woman may go out with strands of hair whether they are from her own hair or whether they are from the hair of another. Whose opinion is expressed in this mishna? If you say that it is the opinion of Rabbi Yehuda, even strings of wool should also have been permitted. Rather, is it not the opinion of the Rabbis; and conclude from it that with regard to strands of hair, they do not disagree? The Gemara determines: Indeed, conclude from it.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מובנת כך בדרך דיוק], דקתני [ששנינו] במשנה אחרת בפרקנו: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה. ולכאורה משנה זו מני [של מי היא]? אילימא [אם תאמר] שדעת ר׳ יהודה היא — אפילו חוטי צמר נמי [גם כן] צריך היה להתיר! אלא לאו רבנן [האם לא תאמר כי שיטת חכמים] היא, ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בחוטי שער לא פליגי [אינם חלוקים]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה].
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The language of the mishna is also precise, as we learned in a mishna in our chapter: A woman may go out with strands of hair whether they are from her own hair or whether they are from the hair of another. Whose opinion is expressed in this mishna? If you say that it is the opinion of Rabbi Yehuda, even strings of wool should also have been permitted. Rather, is it not the opinion of the Rabbis; and conclude from it that with regard to strands of hair, they do not disagree? The Gemara determines: Indeed, conclude from it.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לֹא בְּטוֹטֶפֶת.: מַאי טוֹטֶפֶת א״ראָמַר רַב יוֹסֵף חוּמַרְתָּא דִקְטִיפְתָּא.

The mishna said that a woman may not go out with the ornament called a totefet. The Gemara asks: What is a totefet? Rav Yosef said: A packet of spices to ward off the evil eye.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חומרתא דקטפיתא פי הדא אלאיאם נקול פי אללגה קרטפיתא והי כרזה תערף באל ודע והי תעלק דאימא עלי אלאטפאל ועלי אלבהאים1 ותרא נאפעה מן אלעין כמא תנפד2 אלתעאויד ואלאחגאר אלתי להא כואץ ולדלך קאלו אמ׳ ליה אביי ותהוי כקמיע מומחה ותשתרי עלי וג׳ה אלתעגב:
1. ועלי אלבהאים] בא׳ חסר.
2. תנפד] בא׳ תנפע.
חומרתא דקטפיתא בזמנינו אנו אומרים בשפה ׳קרטפיתא׳ והיא פנינה המוכרת כ׳אלודע׳,1 והיא תלויה תמיד על התינוקות ועל הבהמות והיא מועילה נגד עין הרע כמו שמועילים הקמיעות והאבנים שיש להם תכונות אלו, ולכן אמרו בתמיהה ׳אמר ליה אביי ותהוי כקמיע מומחה ותשתרי׳.
1. כוונתו לצדף מיוחד בשם ׳אלודע׳ המועיל נגד עין הרע.
פירש רב יוסף טוטפת – חומרתא דקטיפתא. יש מי שאומרים כי הוא ממיני מרגליות שתולות הנשים בצואריהן משום עין רעה. ונידחו דבריו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חומרתא דקטיפתא – קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב בין תכשיטי הנשים ששנינו במשנה שלא תצא האשה בהם נאמר כי לא תצא האשה בתכשיט הקרוי ״טוטפת״. ושואלים: מאי [מה היא] ״טוטפת״ זו? אמר רב יוסף: חומרתא דקטיפתא [צרור בשמים] כנגד עין הרע.
The mishna said that a woman may not go out with the ornament called a totefet. The Gemara asks: What is a totefet? Rav Yosef said: A packet of spices to ward off the evil eye.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי בתִּהְוֵי כְּקָמֵיעַ מוּמְחֶה וְתִשְׁתְּרֵי.

Abaye said to him: And let the legal status of this packet be like that of an effective amulet, whose effectiveness is proven, and it should be permitted, as an effective amulet may be moved on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיתוקמא מאי טוטפת אבזייני,⁠1 כלומר אב שיש בו מינין הרבה. כי מינין תרגם ׳זני׳ כדכתיב (דניאל ג׳:ז׳): זני זמרא – פירושו2 כל מיני זמר, והיא נקראת טוטפת – מפני שנתנת למעלה מן המצח במקום הטוטפת, כדתניא: יוצאה אשה בסבכא המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין,
1. כן בכ״י וטיקן 128. בכ״י של הבבלי ובערוך ״טטפת״: ״אפזייני״.
2. כן בקטע מן הגניזה (קמברידג׳ 312.11). בכ״י וטיקן 128: ״פירשו״. בכ״י וינה 7 של הערוך ״אב״: ״פרשו״. בדפוס רומא של הערוך: ״פרושו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותיהוי כקמיע מומחה – דקתני מתני׳ ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מומחה שפיר דמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי: ותהוי [ותהא] עטיפה זו כקמיע מומחה, כלומר, קמיע שנבדקה והוכחה יעילותה, ותשתרי [ותותר], שהרי קמיע כזה מותר לטלטלו בשבת!
Abaye said to him: And let the legal status of this packet be like that of an effective amulet, whose effectiveness is proven, and it should be permitted, as an effective amulet may be moved on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי אפוזיינו תַּנְיָא נָמֵי הָכִי גיוֹצְאָה אִשָּׁה בִּסְבָכָה הַמּוּזְהֶבֶת וּבְטוֹטֶפֶת וּבְסַרְבִּיטִין הַקְּבוּעִין בָּהּ.

Rather, Rav Yehuda said in the name of Abaye: A totefet is an appuzainu, an ornament worn on the forehead. This opinion was also taught in a baraita: A woman may go out with a gilded hairnet worn to hold the hair in place, and with the totefet, and with the sarvitin that are fastened to the hairnet, since a woman would not remove her head covering to show her friend those ornaments.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפוזייני – פרונטי״ל של זהב.
שבכה – קופיי״ה דאי שלפא ליה מיגליא ראשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יוצאה אשה בשבכה המוזהבת ובטוטפת וסרביטין הקבועים בה על הדרך שביארנו במשנה ואם אין תפורין בה אסור ואע״פ שתפורין זה בזה וגדולי המחברים שתולין את הדבר בתפירה שמזה לזה אין דבריהם נראין:
כבר ביארנו במשנה שאין האשה יוצאה בכבול לרה״ר אבל בחצר מותרת מה שאין כן בשאר תכשיטין ומ״מ איצטימא הרי היא ככבול לגמרי לאסור ברה״ר ולהתיר בחצר ופי׳ בה בגמ׳ ביזני כלומר מטלית העשויה ממיני צבעונים מלשון למינהו שתרגומו לזנוהי ופירשו בענינה כליא פרוחי והוא שתולין אותו לכלה כנגד פניה למנוע ממנה הזבובים שהיא מתביישת לטרדם בפני הצבור על הדרך שתולין לבהמה שאין לה יד להסירם ולשון כליא ענין מניעה מלשון לא תכלא כדרך האמור במקדש אמה לכולא עורב והוא שבמקדש שני מצד שלא היו בטוחים בקדושתו כל כך לסמוך בו על הנס היו מתיראים שמא יפרחו עליו עופות וישליכו דבר טומאה לשם ועשו על גגו צורה להבהיל העופות על הדרך שעושין אותה עכשיו שומרי זרעים והיו קורים לה כולא עורב כלומר מונע העורבים ומפריחם משם ולפי דרכך למדת שאיצטימא זו אין בה משום עטרו׳ כלות שגזרו עליהן שלא לצאת בהן מחורבן הבית ואילך:
איצטימא זו אין בה משום כלאים ופי׳ בה גדולי הפוסקים מפני שאינו אריג וכשאנו משיבין והרי הלבדים אינן אריג ויש בהן משום כלאים וכמו ששנינו הלבדים אסורים מפני שהן שועין אע״פ שאין בהם טווי ונוז הם מתרצים דוקא מדרבנן וכאן אמרו אין בה משום כלאים ור״ל כלאים גמורים מן התורה ואין הדברים נראין שהרי סתם נאמרה אין בהם משום כלאים אלמא אף מדרבנן וכ״ש שקושיתנו מתחזקת לדעת גדולי המחברים שכתבו בלבדים איסור תורה ממה שהביאוה מן המקרא אע״פ שאין שטתנו כן וקרא אסמכתא בעלמא כמו שביארנו במסכת י״ט וכן לקצת מפרשים שנתנו טעם לדברי גדולי המחברים מפני שזה שאמרו שאין כלאים מן התורה אלא בשוע טווי ונוז אין הטעם אלא משום גמר מלאכה ואף לבדים גמר עשייתן בכך והרי שוע אצלם כשוע טווי ונוז בשאר בגדים וא״כ אף איצטימא גמר עשייתה כך הוא ובעלי תוספות פירשוה מפני שהיא קשה ועשאוה כנמטא גמדא המבוארת בראשון של יום טוב ולפי הענין אין נראה כן שהרי על פניה היו מניחין אותה ולדעתי שרשרות של חוטים היתה נעשית בנקבים דקים כדי שלא תסתום מראיתה ואין בה משום כלאים הואיל ואינו עשוי להתחמם בה כלל:
אף לענין נגעים אמרו בה שאין איצטימא מיטמאה בנגעים ופי׳ בה גדולי הפוסקים מפני שאין בה שתי וערב ופי׳ קצת מפרשים בדבריהם שאלו היה טווי היה מטמא בנגעים אע״פ שלא היה קרוי בגד אחר שאינו ארוג מתורת שתי וערב וזהו שאמרו ואין צריך לומר בשרצים וטמא מת כלומר שאפי׳ היה טווי לא היה מיטמא אלא באריג וי״מ מפני שאינו בגד ולא טמאו בנגעים שתי וערב אלא בעומד לעשות ממנו בגד וזו אפי׳ היה בה שתי וערב הואיל ואינה עומדת לעשות בגד אינו מיטמא ואין כאן קושיא מלבדין שלא מצינו בלבדין אם מטמאין בנגעים אם לאו וכן י״מ אין בה משום נגעים מפני שהיא ממיני צבעונין ואין בגד מיטמא בנגעים אלא לבן וכך היא בתוספתא:
אלא אמר רב יהודה משמיה [משמו] של אביי: הטוטפת היא אפוזיינו, שהוא תכשיט שעונדים על המצח. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בסבכה המוזהבת שהיא שמה כעין רשת על גבי שערותיה כדי להחזיקן, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה בסבכה, כי ודאי לא תסיר האשה את כל כיסוי ראשה להראות לחברתה את תכשיטיה.
Rather, Rav Yehuda said in the name of Abaye: A totefet is an appuzainu, an ornament worn on the forehead. This opinion was also taught in a baraita: A woman may go out with a gilded hairnet worn to hold the hair in place, and with the totefet, and with the sarvitin that are fastened to the hairnet, since a woman would not remove her head covering to show her friend those ornaments.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֵיזוֹ טוֹטֶפֶת וְאֵיזוֹ סַרְבִּיטִין א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ טוֹטֶפֶת הַמּוּקֶּפֶת לָהּ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן סַרְבִּיטִין הַמַּגִּיעִין לָהּ עַד לְחָיֶיהָ.

And they said: Which is a totefet and which is sarvitin? Rabbi Abbahu said: Totefet is that which goes around her forehead from ear to ear. Sarvitin are those attached to the net that reach down to her cheeks.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואוקמה ר׳ אבהו טוטפת – המוקפת מאוזן לאוזן, סרבוטין – המגיעין לה עד לחייה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המקפת – את הפדחת מאזן לאזן.
המגיעים עד לחייה – על ראשה כורכתו ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמרו: איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר ר׳ אבהו: טוטפת היא זו המונחת על המצח ומוקפת לה מאזן לאזן. סרביטין הם אלה שמוסיפים בהם והמגיעין לה עד לחייה.
And they said: Which is a totefet and which is sarvitin? Rabbi Abbahu said: Totefet is that which goes around her forehead from ear to ear. Sarvitin are those attached to the net that reach down to her cheeks.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב הוּנָא עֲנִיּוֹת עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל מִינֵי צִבְעוֹנִין עֲשִׁירוֹת עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב.:

Rav Huna said: Poor women make these ornaments from different types of colored materials. Wealthy women make them of silver and of gold.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר1 רב הונא: טוטפת עניות עושות של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב.
1. כן בקטע מן הגניזה (קמברידג׳ 312.11) (בצורה מקוצרת: ״א׳⁠ ⁠⁠״). בכ״י וטיקן 128 הושמט: ״אמר״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא: תכשיטים אלה עניות עושין אותן של מיני צבעונין, ואילו עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב.
Rav Huna said: Poor women make these ornaments from different types of colored materials. Wealthy women make them of silver and of gold.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְלֹא בְּכָבוּל.: אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּבוּל זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ אִי כַּבְלָא דְעַבְדָּא תְּנַן אֲבָל כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר שַׁפִּיר דָּמֵי אוֹ דִילְמָא כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר תְּנַן וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן כַּבְלָא דְעַבְדָּא.

We learned in the mishna that a woman may not go out with a kavul. Rabbi Yannai said: This kavul, I do not know what it is. Is it the seal of a slave, who would have a seal on his clothing identifying him as a slave, about which we learned in our mishna that it is prohibited, but a cap of wool that a woman places on her hair, she may well go out wearing it? Or, perhaps we learned in our mishna that going out with a cap of wool is prohibited and all the more so that going out with the seal of a slave is prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא בכבול אוקמה ר׳ אבהו כיפה של צמר, דתניא: יוצאה אשה בכבול ובאיצטמאה לחצר. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: בכבול אף לרשות הרבים כו׳. דייקינן דכבול דומיא דאיצטמא, מה איצטמא כיפה אף כבול כיפה. וכדגרסינן (חולין קל״ח.): כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול, ועליו הציץ שנאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת. והן חוטין גדילין מעשה עבות רחבין כשתים ושלש אצבעות כגון אבנט.
ולית הילכתא כשמואל דאמר: כבלא דעבדא דאין עושין בדבר של תורה להקל מספקא אלא הכבול שאסרה משנתינו היא כיפה של צמר וכל שכן כבלא דעבדא שאסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חמר
חמרא(שבת נז:) מאי טוטפת אמר רב יוסף חומרתא דקטפתא כבר פירשנו בריש הערוך (גטין סט) לרשחתא ליתי אקיקא וכו׳ עד חומרתא דפילון. (קידושין עג:) שייף מישחא מלי כוחלא תלי קמיעא תלי חומרא תלי פיתקא אין בו משום אסופי. (שבת סב) מאי רוכלת מר רב יוסף חומרתא דפילון. פי׳ קשר שיש בו מיני בשמים מעורבים כדמתרגמינן בלולה דפילא. (א״ב תרגום בפסוק ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך וריחא דגלגלוי כחומרא ופי׳ פילון בל׳ יונים פרחים ועשבים של ריח טוב).
ערך כפה
כפהב(גיטין כ.) אבל לא בכתב שעל כיפה ואנדוכתרי פי׳ כיפה של צמר ארוגה אם רקם באריגה גט אשה או גט חירות אינו גט. (שבת נז:) אבל כיפה של צמר שפיר דמי פירוש בגד שמשימה על ראשה האשה בשיער ומקבלת הזוהמה ועל כפה ששבכה והיא קופ״לה בלעז כמשמעה ולא שלפה ומחויא לפי שתראה השער מדתני ר׳ שמעון בן אלעזר דכבול למטה מסבכה ש״מ כיפה של צמר הוא. פ״א כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילין מעשה עבות ורוחב שתי אצבעות שיעור ציץ כדאמר (חולין קלת) כפה של צמר מונח בראש כ״ג ועליו ציץ שנא׳ ושמת אותו על פתיל תכלת וכו׳ וכיצד היה מונח ומצנפת בראשו ובתחלת פדחתו סמוכה לשערו ומניח את הציץ ואמרו חכמים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח התפילין. (סנהדרין מח. כלים פכ״ח) כפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס וכו׳. (זבין פרק ד) רבי יהושע אומר נדה שישבה עם הטהורה במטה כפה שבראשה טמא מדרס (בבא קמא קי״ט) אבא שאול אומר מוכרת אשה בד׳ וה׳ דינרים כדי לעשות כפה לראשה.
ערך אפזייני
אפזייניג(שבת נז) כבר פירשנוהו בערך א׳ (א״ב: כאן גרס אפזייני ובערך אב גרס אבזייני ובנוסחאות דידן כתוב אפדייני עיין שם).
ערך חל
חלד(שבת יא.) אין מספיקין לכתוב חללה של רשות (בבא מציעא מט.) אי יהבינן ליה כל חללי דעלמא לא מחליף בדיבוריה (שבת נב) במתנית׳ תנא במחוללין פי׳ שלא היו הטבעות דבוקין אלא היו מרווחין שנעשו חלולין נבובין ומים נכנסים בהם ואין שם לוחות חציצה (שבת נז) תיכי חלילאתא פי׳ כעין אזור חלול שקולעת בה שערה (שבת סו) ולציירונהו בחללא דבי צוארא פי׳ ויקשרם באותו בגד שלוקח מבית הצואר כשפותחו ומחלחלו. (ובפרק ג׳ דמעשר שני) בתי הבדים שפתחן לחוץ וחללן לפנים מלשון נבוב לוחות תרגום חליל לוחין (פרק י׳ דכלים) מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת פי׳ כסוי שאינו קבוע בפי הכלי בהידוק כן שמו מחילחל כדכתיב ותתחלחל המלכה מאד. (פרק ט׳ באהלות) בד״א בזמן שהיא כלי מחולחלת (פרק ד׳ במקואות) היו צרורות מתחלחלין לתוכו פסולין פי׳ מתרועעין (ובריש טבול יום) קולית של מים המחולחלת. (פרק ג׳ במכשירין) אם פקק את הצינור או חלחל לתוכן פי׳ פירשם בגג ליפול עליהם מים. (ברכות נט) רב אסי אמר עכנא חולחילי מתחלחל ואתי זיקא ומנשב על פומא ודמי כזיקא על פום דנא: (חולין נ) אמר זעירי חלחולא שניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה פי׳ היא כרכשא. (סוטה ז) אם יש מכה מחלחל ויורד (חולין קכט) ומי איכא שומר על גבי שומר חלחולי מחלחלא פי׳ העור הוא שומר הבשר ומגין עליו והשער על העור וכי יש שומר על גבי שומר ופריקו כל שערה בגומתה בוקעת ויוצאה כבשר וזה פי׳ חלחולי מחלחלא.
ערך כבל
כבלה(שבת נב:) והרחלות יוצאות שחוזות כבולות פי׳ בגמ׳ (שבת נד.) מאי כבולות שכובלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן זכרים. ויקרא להן ארץ כבול ארץ שאינו עושה פירות. רב נחמן בר יצחק אמר ארץ חומטון היתה אמאי קרי לה כבול דמשתקעא כרעא בגווה כי כבלא פי׳ שרגליו של אדם משתקעות בה מחמת החול כאילו הן כובלין לכך אינה עושה פירות. ספר אחר עד כבלא בלעז גבול״א. פ״א משתקעות רגליו של אדם מחמת תיחוח עד מקום שמשימין הכבלים. (שבת נז) ולא בכבול לרשות הרבים (גמ׳) א״ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן והוא חותם שבצוארו כדאמר שמואל ופי׳ טבעת שתולין בצואר העבד שרגיל בקוטלאות כנשים פי׳ אחר חותם שעושין על צווארי העבדים של מיני מתכות. כבלים טמאין כבר פירשנו בערך ברית.
ערך ככלת
ככלתו(שבת נז) ולא בכוכלת פירשנו בערך חמר (א״ב כובלת כתוב בנוסחאות).
ערך כל
כלז(מדות פרק ד) ואמה כלה עורב (שבת צט: מנחות קז.) תניא האומר הרי עלי ברזל אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה למאי חזי אמר רב יוסף לכלה עורב. (שבת נז) לא בכבול מאי איצטמא א״ר אבהו בזייני מאי בזייני אמר אביי כליא פרוחי. ס״א כליא דידבי. פי׳ איצטמי היא ביזייני כלומר חוטין הרבה ממיני צבעונין ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובים שמתביישת להסיר הזבובים מעליה וחולק זה בפניה ונקראת כליא דידבי והוא כגון אותו ששנינו אמה כלה עורב לפי שבמקדש ראשון שהיתה קדושתו בכל הקהל והיתה השכינה שרויה בו לא היו עופות פורחות עליו אבל במקדש שרי פחדו שמא אין קדושתו כקדוש׳ הראשון ושמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טומאה וע״י צורה להפריח העופות מגג ההיכל וקראו אותה כלה עורב כלומר זו מונעת העורבים מלפרות על גג ההיכל וזו צידה כדרך שעושין עכשיו שומרי הזרעים (בבא בתרא ה) אמר ליה עיזא בעלמא לאו אכלויי מכלינא בה (קידושין פב) אביי מכלי להו מכולה דברא (נדה יז) אביי כלי דודבי רב פפא כלי פרוחי פי׳ מגרש העופות ומגרש הזבובים (א״ב מלשון לא תכלא רחמיך ממני).
ערך מח
מחח(בבא מציעא קיא.) המחהו אצל חנווני או אצל שלחני אינו עובר. (שבת נז) דכי סלקן מנהרא מחית ליה ברישייהו (א״ב ענין שימה ונתינם וכן בעזרא וזקיף יתמחי עלוהי).
א. [בונדיל איינע ארט בלומען.]
ב. [הויב. קאפפעל.]
ג. [זא וויא ערך אפדייני למעלה.]
ד. [בעיועגלוכקייטען.]
ה. [פוס אייזען קעטטע.]
ו. [ביזעם ביקסעל.]
ז. [פערמיידען.]
ח. [איבערגעבען.]
אי כבלא דעבדא תנן – חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד ובההוא קתני מתני׳ דשפחה לא תצא בו.
אבל כיפה של צמר – ככובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו.
שפיר דמי – דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא.
או דילמא כיפה תנן – דלא תצא דחיישינן דילמא שלפא ומחויא מתחת השבכה ואינה מגלה וכל שכן כבלא דעבדא.
אי כבלא דעבדא תנן – תימה אי כבלא דעבדא תנן אמאי קתני טפי גבי אשה וי״ל דבעי למיתני בסיפא דמתני׳ יוצאה בכבול ובפאה נכרית לחצר ופאה נכרית לא שייכא אלא באשה וא״ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה״ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה״ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה וא״ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים אבל אי כיפה של צמר תנן ניחא דשרי בחצר שלא תתגנה על בעלה כדמפרש עולא לקמן (דף ס׳:) וי״ל דכבלא דעבדא שרי כדי לעשות בו קורת רוח לרבו שאם היה כל היום בלא כבול אפילו בחצר בדבר מועט שיעשה העבד כנגד רבו סבור רבו שדעתו למרוד בו ואתי לידי קטטה ולקמן דפירש״י דבסיפא מודו כ״ע דכבול כיפה של צמר היא קשה לר״י דהא משמע הכא למ״ד כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אף לרה״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבלא דעבדא תנן – פי׳, ושפחות נמי יוצאות בהן,⁠א דהא בלא תצא אשה קתני להו, א״נ נשים ועבדים כלל אחד הן,⁠ב ואם תאמר, מאי שנא דקתני לרה״ר, בשלמא בכיפה של צמר קאמר לקמןג טעמא שלא תתגנה על בעלה, איכא למימר בתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרה״ר, בסימני עבדים לא גזרו.⁠ד וקשיא לי אי כיפה של צמר תנן אמאי אסורה הא תחת שבכה היא כדקתני בדר״ש בן אלעזר, ותנןה יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין, והינו תפורין בשבכה, וכדקתני בברייתאו יוצאה אשה בשבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין הקבועים בה, משום דלא מישלפה שבכה שאינה פורעת ראשה. ושמא י״ל שהכיפה הזו למטה מן השבכה היא עומדת, אבל השבכה [היא] מונחת על שערה בגובה של הראש, והכיפה על פדחתה ושער של פניה בראש ומקצת שבכה מכסה על צד הכפה שכנגד הראש למעלה, ויכולה היא לשלוף כיפתה בלא גלוי ראשה מן השבכה, ורשב״א שרי כיון שעל השער ממש היא למטה מן השבכה קצת.⁠ז
א. עי׳ רש״י ד״ה אי כבלא. ועי׳ תוס׳ ד״ה אי שכתבו תי׳ אחד.
ב. בריטב״א: דאורחיה דתנא הוא דתאני דיני דעבדים בהדי נשים.
ג. סד, ב.
ד. בריטב״א כ׳ ביתר ביאור דבתכשיטין שהם שבח אם אתה מתיר לה בחצר תצא בהם לרה״ר משא״כ בכבלא דעבדא שהוא גנאי לו.
ה. לקמן סד, ב.
ו. בסוגיין.
ז. וגם רש״י רמז לזה שכתב [כהעתק הר״ן]: דחיישינן דלמא שלפא ושומטת אותה מתחת השבכה ואינה מגלה את שערה ועי׳ רשב״א וריטב״א שהביאו דברי רבנו. ועי׳ במיוחס לר״ן בשם ר׳ יהונתן. ועי׳ בצ״צ על המשניות.
כבלא דעבדא. פירוש: ושפחות נמי יוצאות בהן, דהא בלא תצא אשה קתני לה. ואם תאמר אי כבלא דעבדא למה התירו (שבת סד:) בחצר, דבשלמא אי כיפה של צמר התירו לה בחצר משום שלא תתגנה על בעלה, אבל כבלא דעבדא אמאי. תירצו בתוס׳ דפעמים שאינו עושה רצון רבו וסבור רבו דמשום דלית ליה חותם הוא רואה עצמו כבן חורין ואתי לאינצויי. ויש מפרשים דבתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרשות הרבים [אבל] בסימני עבדים לא גזרו. וכן ודאי נראה, דחותם גנאי הוא לו וכל שאתה מצריכו להתירו נהנה הוא וזכור הוא ליטלו.
הקשה הרמב״ן ז״ל למאן דאמר כיפה של צמר תנן אמאי אסורה והא תחת שבכה היא ושפיר קאמר רבי שמעון בן אלעזר, ותנן יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין הקבועין בה, וטעמא משום דלא מישלפה שבכה שאינה פורעת ראשה. ותירץ שהכיפה אינה כולה תחת השבכה אלא מקצתה כנגד גובה הראש ואפשר לה לשלוף הכיפה ועדיין השבכה מחפה את ראשה, ורבי שמעון מתיר כיון דעל השער ממש היא למטה מן השבכה.
רש״י בד״ה מכלל כו׳ בשער ש״מ כו׳ הד״א:
בד״ה אי כבלא כו׳ ולקמן דפירש״י דבסיפא מודו כ״ע דכבול כיפה כו׳ קשה לר״י דהא משמע הכא כו׳ שרי כיפה של צמר אף לר״ה עכ״ל ר״ל והתם קתני כבול שרי בחצר משמע אבל לא לר״ה וק״ק דטפי ה״ל לאקשויי מהך מתני׳ (דהכא למאי) [דהתם למאי] [דפירש״י] דבכבול של כיפה דוקא איירי לכ״ע דשרי בחצר אבל בכבלא דעבדא לכ״ע אסור אף בחצר ובמתני׳ דהכא קתני למאן דמפרש לה בכבלא דעבדא דדוקא בר״ה אסור אבל בחצר שרי ויש ליישב ודו״ק:
פיסקא ולא בכבול א״ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבד׳ תנן כו׳ ופירש״י דכבלא דעבדא היינו חותם שעושין לעבד בכסותו כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו דהא בסמוך מקשה הש״ס אמימרא דשמואל דאמר נמי כבלא דעבדא תנן מהא דאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו א״כ משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלמ״ד כבלא דעבדא תנן איירי מתני׳ נמי בחותם שבצוארו וכמ״ש התוס׳ שם וכ״ש למאי דמשני ארומיא דשמואל אדשמואל דמתני׳ איירי בדעבד ליה לנפשיה וע״כ היינו דבעי לאוקמא כבלא דעבדא דמתני׳ בחותם שבצוארו וכ״ש למאי דמסקינן לקמן מברייתא דבשל מתכות אינו יוצא אפילו בחותם שבצוארו. וא״כ לפ״ז מסתמא אית לן לאוקמי מתני׳ בשל מתכות שהוא כמין תכשיט דשייך ביה שלפי ומחוי. וא״כ לפ״ז איירי מתני׳ שפיר אפילו בחותם שבצוארו א״כ מי דחקו לרש״י לפרש כאן דאיירי בחותם שבכסותו. והנלע״ד בזה דמשמע ליה לרש״י דודאי הא דמספקא ליה לרבי ינאי אי כבלא דעבדא תנן אע״ג דטפי אית לן למימר דאיירי בכיפה של צמר שנקרא כבול דלפ״ז איירי כולה מתניתין בחדא גוונא בתכשיטי נשים אע״כ משום דמסברא משמע לי׳ לרבי ינאי דכיפה של צמר שפיר דמי כיון דמיגניא ביה לא אתי לאחוויי כדאיתא לקמן בדף ס״ה דהיינו טעמא דרשב״א. וא״כ לפ״ז תו ליכא למימר דכבל׳ דעבד׳ דאסיר היינו חותם שבצוארו דא״כ אמאי ליתסר הא ליכא למיחש דלמא שלפי ומחוי דאין גנאי גדול מזה שמודיע לכל שהוא עבד וכמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם יש מפרשים ע״ש ולכך הוכרח רש״י לפרש דהאי כבלא דעבדא היינו חותם שבכסות ואסור מטעמא דדלמא מיפסק ומירתת ומחית ליה אכתפיה כדאמרינן לקמן ולפ״ז א״ש נמי טובא הא דמספקא ליה לרבי ינאי לאידך גיסא אי כיפה של צמר תנן כ״ש כבלא דעבדא והיינו משום דלמאי דאסרינן בכיפה של צמר ע״כ היינו משום דחיישינן דילמא שלפי ומחוי אפילו במידי דמיגניא ביה א״כ כ״ש בכבלא דעבדא דאסור מתרי טעמי משום האי חששא גופא דשלפי ומחוי ומשום חששא דילמא מיפסק ולפ״ז איפשר דאה״נ דלאידך גיסא דר׳ ינאי אה״נ דכבלא דעבדא בשל מתכות איפשר דאסור אפילו בחותם שבצוארו כן נ״ל נכון בכוונת רש״י:
בתוס׳ בד״ה אי כבלא דעבדא כו׳ וא״ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית כו׳ ויש לומר דמילתא דפשיטא היא כו׳ משום דמחכו עלה עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דהא אדרבה לקמן מסקינן איפכא אליביה דרב מה שהתירו פיאה נכרית בחצר טפי מבהנך היינו כדי שלא תתגנה על בעלה ואמרינן נמי התם בחוטי שער דזקינה בשל ילדה שבח הוא לה וע״ש בתוס׳ דאיצטריך מיהו לאשמעינן דלא תצא דלאו מילתא דפשיטא היא ונראה דוחק לומר דנהי דבחצר שבח הוא לה כדי שלא תתגנה כיון שאין לה שער כמ״ש הרב ברטנורה מ״מ בר״ה גנאי הוא לה מה״ט גופא ועוד דמל׳ רש״י לקמן משמע דפיאה נכרית הוי מקישוטים הנאים וצ״ע. ובעיקר קושיית התוס׳ אבאר ג״כ במימרא דשמואל בסמוך:
בא״ד וא״ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים כו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש״י א״ש דאיכא למימר דכיון דלא איירי מתניתין אלא בחותם שבכסותו ומשום חשש׳ דדילמא מיפסק ומחית ליה אכתפיה דהוי חששא רחוקה ומכ״ש למאי שכתבו התוספת לקמן בד״ה הב״ע שדרך החותם ג״כ להיות ארוג בבגדו אלא דגזרינן בארוג אטו שאינו ארוג וא״כ שפיר אית לן למימר דבהנך חששות רחוקות לא שייך לגזור אלא בר״ה גופא ולא בחצר ולא דמי לשאר תכשיטי נשים דמתניתין דשכיחי טוב׳ דשלפי ומחוי ואסור אפילו בחצר בכה״ג במידי שצריכה להסיר משום חציצה או משום דמחכו עלה כן נ״ל ליישב לפי שיטת רש״י ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה. וגם מה שהקשו התוס׳ בסה״ד על פירש״י דלקמן במתני׳ דסיפא יבואר במימרא דשמואל בסמוך:
ג שנינו במשנה כי לא תצא האשה בשבת בכבול. אמר ר׳ ינאי: כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן [אם חותמת של עבד שנינו במשנתנו], שהיו העבדים נוהגים להלך וחותם על בגדיהם כדי שידעו שעבדים הם, וכבול זה הוא שנאסר. אבל מין הכבול במשמעות האחרת, שהוא כיפה של צמר ששמה אשה על שערותיה שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. או דילמא [שמא]: כיפה של צמר תנן [שנינו במשנתנו] שאסורה, וכל שכן כבלא דעבדא [כבל של עבד].
We learned in the mishna that a woman may not go out with a kavul. Rabbi Yannai said: This kavul, I do not know what it is. Is it the seal of a slave, who would have a seal on his clothing identifying him as a slave, about which we learned in our mishna that it is prohibited, but a cap of wool that a woman places on her hair, she may well go out wearing it? Or, perhaps we learned in our mishna that going out with a cap of wool is prohibited and all the more so that going out with the seal of a slave is prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִסְתַּבְּרָא כמ״דכְּמַאן דְּאָמַר דכִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר תְּנַן וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּכָבוּל וּבְאִיסְטָמָא לֶחָצֵר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף בְּכָבוּל לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּלָל אָמַר רשב״ארַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כׇּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַשְּׂבָכָה יוֹצְאִין בּוֹ כׇּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשְּׂבָכָה אֵין יוֹצְאִין בּוֹ.

Rabbi Abbahu said: It is reasonable to say in accordance with the one who said that we learned about a cap of wool in the mishna. And this opinion was also taught in a baraita: A woman may go out with a kavul and with an istema to the courtyard on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar says: She may even go out with the kavul into the public domain. Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: Anything that is worn beneath the hairnet, a woman may go out into the public domain with it, since a woman will not uncover her hair even to show off an ornament while in the public domain. Anything that is worn over the hairnet, like an ornamental hat, a woman may not go out with it. From the context and proximity of the halakha dealing with kavul to the statement of Rabbi Shimon ben Elazar, apparently a kavul is a wool cap worn under the net.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכבול ובאסטמא – לקמיה מפרש מאי אסטמא ומדקתני כל שהוא למטה מן השבכה ש״מ כיפה תנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבלא דעבדא וכיפה של צמר. מפורשין בפירוש המשנה.
בכבול ובאיסטמא לחצר איסטמא כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקלעה ראשה וכסתו, יש שערות קטנות שיוצאות חוץ לקישוריה, והם נקראים פרוחי על שם שפורחין ויוצאין לחוץ, ואוגדתן לתחת קישוריה על ידי מצנפת קטנה קצרה. כליא. מונעת אותם שערות מלצאת לחוץ. ואינה טוויה, ולפיכך אינה מטמאה בנגעים, דבגד כתיב משתי וערב, דהיא כעין לבד. ויש מפרש שהיא חוטין הרבה ממין צבעונין, ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין, שמתביישת להסיר הזבובין מעליה, ותולין זה בפניה, ונקרא כל⁠[י]⁠א דרבי. והאחרון נראה יותר.
גמ׳ בחוטי צמר אלא מודים איתמר אמר רב יוסף א״ר יהודה אמר שמואל כו׳ אפוזייני תניא כו׳ של צמר תנן וכל שכן כבלא דעבדא איתמר רב אמר כבול של צמר תנן ושמואל אמר כבול של עבדא תנן אמר רבי אבהו כו׳ כצ״ל. ונ״ב ס״א וכן ברי״ף:
שם כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה. לקמן דף סה ע״א:
אמר ר׳ אבהו: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר לומר כדעת מי שאומר] שכיפה של צמר תנן [מסתבר כמי שאמר כיפה של צמר שנינו]. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר בשבת, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אף בכבול שאמרנו, אין ההיתר מוגבל רק לרשות היחיד, אלא אף לרשות הרבים. כלל אמר ר׳ שמעון בן אלעזר: כל דבר שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו בשבת לרשות הרבים, שודאי לא תגלה אשה את הסבכה כדי להראות תכשיט הנתון מתחתיה ברשות הרבים, כל שהוא למעלה מן השבכה כעין כובע וכיוצא בו — אין יוצאין בו. ומהקשר ומסמיכות ההלכה העוסקת בכבול לדברי ר׳ שמעון בן אלעזר למדים שכבול היא כיפה של צמר הנמצאת תחת הסבכה.
Rabbi Abbahu said: It is reasonable to say in accordance with the one who said that we learned about a cap of wool in the mishna. And this opinion was also taught in a baraita: A woman may go out with a kavul and with an istema to the courtyard on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar says: She may even go out with the kavul into the public domain. Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: Anything that is worn beneath the hairnet, a woman may go out into the public domain with it, since a woman will not uncover her hair even to show off an ornament while in the public domain. Anything that is worn over the hairnet, like an ornamental hat, a woman may not go out with it. From the context and proximity of the halakha dealing with kavul to the statement of Rabbi Shimon ben Elazar, apparently a kavul is a wool cap worn under the net.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַאי אִיסְטָמָא א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בִּיזְיוֹנֵי מַאי בִּיזְיוֹנֵי אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַב כָּלְיָא פָּרוֹחֵי.

Since istema was mentioned in the baraita, the Gemara asks: What is an istema? Rabbi Abbahu said: Istema is a beizyunei. However, Rabbi Abbahu’s explanation employed a term from the Aramaic dialect spoken in Eretz Yisrael, which was not understood in Babylonia. Therefore, they asked there: What is a beizyunei? Abaye said that Rav said: It is a small hat or ribbon used to gather hairs that protrude [kalya paruḥei] from the headdress.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איצטמא היא ביזני. כלומר חוטין הרבה ממיני צבעונין, ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין, שמתביישת להשיר1 הזבובין מעליה ותולין זה בפניה, ונקראת כליא דיבי והוא כגון אותה ששנינו (משנה מדות ד׳:ו׳): אמה כולה עורב. לפי שבמקדש {ראשון}⁠2 שהיתה קדושתו בכל הקהל והיתה שכינה שרויה בו, לא היו עופות פורחות עליו. אבל במקדש שיני פחדו שמא אין קדושתו כקדושת ראשון, ושמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טומאה, ועשו צורה להבריח העופות מגגי ההיכל, וקראו אותה כולה עורב. כלומר זו מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל. וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי הזרעים.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בספר הנר ובערוך ״כל״: ״להסיר״.
2. כן בערוך ״כל״, וכן כנראה (לפי הרווח שנותר בשורה) היה כתוב בקטע מן הגניזה (קמברידג׳ 312.11). בספר הנר בשם ר״ח: ״הראשון״. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״ראשון״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כליא פרוחי – מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה ע״י מצנפת קצרה.
כליא – מונעת אותן שערות מלצאת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שהוזכרה ״איסטמא״ בברייתא, שואלים: מאי [מהי] איסטמא זו? אמר ר׳ אבהו: איסטמא היא הדבר הנקרא בארמית ״ביזיוני״. ואולם הסבר זה של ר׳ אבהו שהיה בניב הארמי של ארץ ישראל לא הובן בבבל, ושאלו שם: מאי [מהו] ביזיוני זה? אמר אביי שכך אמר רב: הכוונה היא למה שקרוי בבבל ״כליא פרוחי״, שהוא מעין סרט או כובע קטן שאוספים וקושרים בו אותן שערות היוצאות מתחת לסבכה.
Since istema was mentioned in the baraita, the Gemara asks: What is an istema? Rabbi Abbahu said: Istema is a beizyunei. However, Rabbi Abbahu’s explanation employed a term from the Aramaic dialect spoken in Eretz Yisrael, which was not understood in Babylonia. Therefore, they asked there: What is a beizyunei? Abaye said that Rav said: It is a small hat or ribbon used to gather hairs that protrude [kalya paruḥei] from the headdress.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ג׳שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאִיסְטָמָא האֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם ווְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בִּנְגָעִים וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים.

The Sages taught in the Tosefta that three things were said with regard to an istema: There is no prohibition of a mixture of diverse kinds, wool and linen, in it. Since it is made of hard felt and not woven together, the prohibition of diverse kinds does not apply to material of that kind. And it does not become impure with the ritual impurity of leprosy. Only woven garments can become impure with leprosy. And women may not go out with it to the public domain on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: שלשה דברים נאמרו באיצטמא: אין יוצאין בה לרשות הרבים – לפי שאינה כלי וכמשאוי חשוב. ואין בה משום כלאים – דלאו אריג הוא. ואינה מטמאה1 בנגעים – שאין בה שתי וערב.
1. כן בקטע מן הגניזה (קמברידג׳ 312.11). בכ״י וטיקן 128: ״מטמא״.
פ״ו תנו רבנן שלשה דברים נאמרו באיסטמא וכו׳ לדברי תנא קמא אין בה משום עטרת חתנים ולדברי ר׳ שמעון בן אלעזר אין בה משום עטרות כלות הוא מחמת הטעם שאמרו במס׳ סוטה בפרק האחרון (דף מט) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ובפ׳ א׳ מן גיטין (דף ז) אמרו אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנלן דאסיר אמר ליה מרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס קיסר גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס אדהכי קם רב הונא לאיפנויי אמר ליה רב חסדא קרא כתיב (יחזקאל כ״א:ל״א) כה אמר ה׳ הסר המצנפת וכי מה מצנפת אצל העטרה לומר לך בזמן שהמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש חתנים נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול תסתלק העטרה מראש כל אדם אדהכי אתא רב הונא אשכחינהו דהוו יתבי וקאמרי להא שמעתא אמר להו האלהים מדרבנן הוא דאסור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין בה משום כלאים – שעשויה כמין לבד שקורין פולטר״א ואינה טוויה.
ואינה מטמאה בנגעים – מהאי טעמא גופיה דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי.
אין בה משום כלאים – פרש״י משום שאינה טווי וריב״א אומר דמשום הכי אין להתיר דהתנן הלבדים אסורין מפני שהן שועין אלא משום דאיסטמא דבר קשה הוא ובדבר קשה לא אסרו רבנן משום כלאים כדאמר בפרק קמא דביצה (דף ט: ושם) א״ר הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא אע״ג דשאר לבדים אסורין האי שריא לפי שהיא קשה וכן משמע ביומא פרק בא לו (יומא סט.) רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן ולכך שרי להציע תחתיהם כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא וקשה לר״ת דאמרינן בפ״ק דערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך ליה סד״א הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו כו׳ לא ליחייבי והשתא היכי אישתרי להו והא בגדי כהונה קשין הן וכה״ג לישראל נמי שרי ואומר ר״ת דדבר שהוא שוע טווי ונוז [ובדרך מלבוש והעלאה] דאסור מן התורה אין חילוק בין רך לקשה דבכל ענין אסור מן התורה אבל בכלאים דרבנן כגון לבדים שאינם אלא שוע שרי בקשין אפילו ללבוש כיון דאין בהו כלאים אלא מדרבנן ובגדי כהונה נמי כיון דשרי מדאורייתא להציע תחתיהן כדתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כו׳ שרי אפילו מדרבנן כיון דקשין הן דבקשין לא גזרו רבנן כלל ובדבר רך נמי היכא דלא שכיח כריכה מותר להציעו תחתיך כגון מרדעת החמור וכרים וכסתות ומילי אחריני דחשיב במס׳ כלאים ועל אותן קוטש פורפונטש השיב ר׳ יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן ונתחב בהן המחט שתי תפירות דאסורין בהעלאה אפילו חוט התפירה של קנבוס או של משי שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה אבל בהעלאה לא אבל אם אין בתוכן רק גיזי צמר יכול להיות דמותר אף בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד כלל אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן שהן כסוי הקוטש משני צדדין ומתוך כך מתהדק הצמר שבינתים ואין זה חיבור כחיבור אריג או תפירה או קשירת חבלים דבמה בהמה.
ואינה מטמאה בנגעים – קשה לר״י מאי איריא בנגעים אפי׳ במת ושרץ לא מטמא דבעינן טווי ואריג כדאמר לקמן (דף סד.) ואומר ר״י דמטמא במת ושרצים מק״ו דפכין קטנים שטהורין בזב וטמאים במת ושרץ איסטמא שטמא בזב דשייך בה מדרס כמו בכפה דאמר (כלים תרק כ״ח משנה ה) כפה שנתנתו לס״ת טהור מן המדרס אינו דין שיטמא במת ושרץ ובערוך פי׳ איסטמא חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות ולפ״ז ניחא דמטמא במת ושרצים כשאר תכשיט אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כ״א הזהב ואבנים טובות ומהאי טעמא נמי אין בה משום כלאים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין בה משום כלאים. דלאו בגד הוא כלל.
ואינה מטמאה בנגעים. דגרע משתי וערב ולפי שאינו טוי.
אין בה משום כלאים – פירש המורה: שעשויה כמין לבד שקורין פילטרי ואינה טוויה. ואינו נראה לי דתנן בפרק בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין. אלמא אף על גב דלא הוו טווי ואריג אסירי מדרבנן והכא היכי שרו לכתחלה. ונראה לי לפרש דאף על גב דהיא טווי ואריג אין בה משום כלאים שכיון שאינה עשויה לא לחמם ולא לתכשיט להתנאות בה אין בה משום כלאים שאינה אלא למנוע השערות שלא יהו פורחות חוץ לשבכה והוה ליה כאילו קשרה שערה בחוטי כלאים שאין בכך כלום.
אין בהן משום כלאים – כל גדולי המפרשיםא ז״ל אמרו מפני שאינו אריג. ותימה הוא שהרי שנינוב הלבדין אסורין מפני שהן שוע אע״פי שאינן ארוג וטווי. ולא ידעתי בה תירוץ. ואם נאמר דמדאוריי׳ קאמרי׳, שודאי אין אסור משום כלאים אלא שו״ע טווי ונוז כדאמרינן במסכת נדהג מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, הא ליתא, דלא תני תנא סתם אין בה משום כלאים אם היה בה כלאים מדבריהם, ואפשר שלא גזרו חכמים באסטמא מפני שהוא דבר קטן ואינו עשוי למלבוש אלא לתכשיט בעלמא,⁠ד ואע״פ שגזרו בלבדין כנ״ל לדעת הראשונים. אבל בעלי התוס׳ ז״ל אמרוה שהוא קשה, ולפיכך אין בה משום כלאים, כדאמרי׳ במס׳ ביצהו האי נמטא גמדא דנרש שרי. ואפשר לפרש שאין בה חימום כלל ואין אדם מתכוין בה אלא לתכשיט וזה הוא התירה.⁠ז
ואין מטמאה בנגעים – לפי ששם נמי בגד כתיב בהן, ובעי׳ טווי וארוג,⁠ח ואצ״ל בשרצים וטמא מת. ובעלי התוס׳ ז״לט אמרו דוקא בנגעים אבל שרץ ומת טמאין מידי דהוה אפכין קטנים שטהורין בזב וטמאין במת,⁠י וה״נ חזי בכופת שאור שייחדה לישיבה טמאה מדרס.⁠כ ואין בזה טעם כלל שאם הוא בגד אף בנגעים תטמא, ואם אינה בגד אף בשרצים לא תטמא, דתרוייהו בגד כתיב בהו. ועוד דהא גמירי מהדדי לקמןל בג״ש מבגד ועור שכל שנתרבה בזה מתורת בגד ועור נתרבה בזה, ולענין מדרס ודאי טמאה אם ייחדה למדרס, שאפי׳ פשוטי כלי עץ נתרבה למדרס, ורבי׳ הגדול ז״למ כ׳ אינה מטמאה בנגעים שאינה שתי וערב, וכ״כ ר״ח ז״ל,⁠נ ופי׳ לפירו׳ שאלו היה טווי היה טמא משום שתי וערב אע״פ שאינו אריג. ואפשר שמפני זה אמרו בנגעים ואצ״ל בשרצים, שאפי׳ יש בה שתי וערב טהורה מאחר שאינו אריג.⁠ס ושמעתי שי״מ לפי שהוא ממיני צבעונין ואין בגד מטמא בנגעים אלא לבן כדאי׳ בת״כ,⁠ע ואגב שארא נקט לה.
א. הר״ח ורי״ף כאן, ועי׳ רש״י דלא הוי טווי.
ב. כלאים פ״ט מ״ט.
ג. סא, ב.
ד. עי׳ מיוחס לר״ן דאין בה חימום כלל ומתכוין בה רק לתכשיט.
ה. בד״ה אין בה.
ו. טו, א וע״ש בתוס׳ ורשב״א, ועי׳ ראשונים כאן. ועי׳ מה שכ׳ בסוף פ׳ שמונה שרצים.
ז. עי׳ מאירי שהביא תי׳ זה ומקורו מרבנו, ועי׳ מיוחס לר״ן.
ח. עי׳ רש״י, ועי׳ ריטב״א ור״ן על הרי״ף דלדעתו משמע שכ״ש בשרצים וט״מ.
ט. ד״ה ואינה.
י. ע׳ ב״ק כה, א.
כ. עי׳ חולין קכט, א אבל תוס׳ כאן הביאו מכלים פכ״ח מ״ה מכפה שנתנתו לס״ת.
ל. סד, א.
מ. הרי״ף בסוגיין.
נ. הר״ח לפנינו.
ס. עי׳ ר״ן ריטב״א ומאירי.
ע. תזריע פי״ג, ג. ועי׳ מיוחס לר״ן בשם הרא״ה ומאירי מקצת מפרשים, ועי׳ או״ז הל׳ כלאים סי׳ דש.
אין בה משום כלאים. ומדקתני אין בה משום כלאים סתם ולא קתני אין בה משום כלאים דאורייתא, שמע מינה דאין בה משום כלאים כלל ואפילו דרבנן. ולא משום דאינו אריג דהא קתני (כלאים פ״ט מ״ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועין ואף על פי שאינן טווין וארוגין, אלא טעמא דמילתא מפני שהם קשין וכל שהוא קשה ואינו כלאים דאורייתא לא גזרו ביה רבנן ואפילו בהעלאה אבל כלאים דרבנן ורכין אסורין בהעלאה, אבל להציעו תחתיו מותר ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, קשים וכלאים דאורייתא בהעלאה אסור דבר תורה, דבגדי כהונה קשים הן ואפילו הכי לכהן הוא דשרי להו רחמנא לכולי עלמא אסור, ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין (ערכין ג:) ובמנחות (מנחות מג.) דאיצטריך למיתני הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים וכהנים איצטריך ליה דכתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה (שם פסוק יב) גדילים תעשה לך סד״א כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו ליתנהו בציצית קמ״ל, אבל להציע תחתיו מותרין הואיל וקשין הן, אבל היכא דאית בהו תרתי כלאים דרבנן וקשין מותרין הן לגמרי וכדאמרינן בפ״ק דביצה (ביצה טו.) האי נמטא גמדא דנרש שריא. ושם כתבתי יותר בס״ד.
קודם ד״ה חומרתא כו׳ צ״ל ד״ה אלא מודים איתמר כו׳ ה״ג בספר הישן:
בד״ה אפודייני כו׳ צ״ל אפוזייני. ונ״ב פי׳ הרי״ף ציץ בד״ה המקפת כו׳ מאזן לאזן הס״ד:
בד״ה בכבול כו׳ איסטמא ומדקתני כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אי כבלא כו׳ יוצאה בכבול כו׳ דעבדא תנן אמאי כו׳ כצ״ל:
בד״ה אין בה כו׳ כצ״ל:
בא״ד האי נמטא גמדא כו׳. נ״ב לבד קשה:
בא״ד בין רך וקשה כו׳. נ״ב פי׳ לענין העלאה דאסורה מן התורה אין חילוק בין רך וקשה מאחר שהוא שוע טוי ונוז ודו״ק:
בא״ד מדאורייתא להציען. נ״ב פי׳ אפילו לישראל:
בא״ד של צמר ושל פשתן כו׳. נ״ב כזה הלשון מצאתי במקצת מרדכי אבל בספרים שלנו אינו ועל כל פנים לאו דוקא קאמר דבבלאי בגדים של צמר לבד אסור בתוך סדינים ולא שרי אלא בגיזי צמר לחוד וכן איתא להדיא בהג״ה אשר״י סוף פ״ק דביצה א״נ לצדדין קאמר בבלאי של צמר והכיסוי הוא של סדינים או בבלאי בגדים של פשתן והכיסוי הוא מבגד צמר אפילו הכיסוי הוא של משי או מבגד צמר גפן ומ״מ אסור וק״ל:
בא״ד או של משי שלא התירו כו׳ כצ״ל:
בד״ה ואין מטמאה לס״ת טהור כו׳. נ״ב עי׳ בפרק נגמר הדין (סנהדרין בדף מ״ח:)
בד״ה אין בה משום כו׳ שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן כו׳ עכ״ל אורחא דמלתא נקט אם נתן בתוכן בלאי בגדים אינו מדקדק בין של צמר ובין של פשתן מיהו בשל פשתן לא איכפת לן אלא בשל צמר כיון שהכיסוי הוא של פשתן וחוט התפירה מחברן ולא אתא אלא לאפוקי אם נותן בתוכן רק גיזי צמר שאין החוט דתפירה מחברן כלל לכיסוי של פשתן וק״ל:
בד״ה ואין מטמאה כו׳ דבעינן טוי ואריג כו׳ מק״ו דפכין קטנים שטהורין כו׳ עכ״ל ודבעינן בטומאת מת ושרץ טווי ואריג היינו בדבר שאינו ראוי למדרס הזב וק״ל:
בד״ה אין בה משום כלאים פירש״י כו׳ עס״ה. עיין בזה בחידושי הרשב״א והר״ן ז״ל וגם בספר מג״ש למ״ז ז״ל:
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא, שלושה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים (כלאי בגדים, שעטנז), כיון שאיננה ארוגה אלא היא עשוייה מלבד קשה, ובכגון זה אין כלאיים נוהגים. ואינה מטמאה בנגעים כי בצרעת הבגד נטמאים רק בגדים ארוגים, ואין יוצאים בה לרשות הרבים בשבת.
The Sages taught in the Tosefta that three things were said with regard to an istema: There is no prohibition of a mixture of diverse kinds, wool and linen, in it. Since it is made of hard felt and not woven together, the prohibition of diverse kinds does not apply to material of that kind. And it does not become impure with the ritual impurity of leprosy. Only woven garments can become impure with leprosy. And women may not go out with it to the public domain on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מִשּׁוּם ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ אַף

In the name of Rabbi Shimon they said: Also,
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום (בשם) ר׳ שמעון אמרו: אף
In the name of Rabbi Shimon they said: Also,
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת נז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת נז:, רב שרירא גאון ערבית שבת נז: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת נז: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת נז: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון, ר׳ נסים גאון שבת נז:, רי"ף שבת נז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת נז:, רש"י שבת נז:, תוספות שבת נז:, ספר הנר שבת נז: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת נז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת נז:, רמב"ן שבת נז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת נז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת נז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת נז:, מהרש"א חידושי הלכות שבת נז:, פני יהושע שבת נז:, גליון הש"ס לרע"א שבת נז:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת נז:

Shabbat 57b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 57b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 57b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 57b, R. Chananel Shabbat 57b, R. Nissim Gaon Shabbat 57b, Rif by Bavli Shabbat 57b, Collected from HeArukh Shabbat 57b, Rashi Shabbat 57b, Tosafot Shabbat 57b, Sefer HaNer Shabbat 57b, Ri MiLunel Shabbat 57b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 57b, Ramban Shabbat 57b, Rashba Shabbat 57b, Meiri Shabbat 57b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 57b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 57b, Penei Yehoshua Shabbat 57b, Gilyon HaShas Shabbat 57b, Steinsaltz Commentary Shabbat 57b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144