×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם חִינָּא אַקִּילוּ רַבָּנַן גַּבַּהּ קָא מַשְׁמַע לַן.:
Due to the increased desirability that this would bring her when trying to remarry, since this would ensure she would bring assets with her into a new marriage, the Sages were lenient with her, as the Sages issued several decrees in connection with the marriage contract in order to enable women to collect more easily. Therefore, the mishna teaches us that this is not the case.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין לה ע״א} אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ לבית דין משביעין אותה ורב אמר אפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה רב לטעמיה דרב לא מגבי1 כתובה לארמלתא2 ולגבייה ולידרה בשני דרב קיל3 נדרי אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול4 באוני5 [דבעינא]⁠6 דעבידנא בה מעשה.
אמר ר׳ זירא אמר שמואל לא שנו שמדירין אלא אלמנה
אבל גרושה משביעין אותה:
1. מגבי: גח: ״מיגבי״.
2. לארמלתא: כ״י נ: ״דארמלתא״.
3. קיל: גח, כ״י נ: ״קילי״.
4. וליפול: כ״י נ: ״וליפוק״.
5. באוני: גח: ״באזני״. כ״י נ, דפוס קושטא: ״באודני״. דפוסים: ״דאודנאי״.
6. דבעינא: גח, גכב, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דבעירא״.
גמ׳ משום חינא – שיהא חן האנשים בעיני הנשים לינשא להם.
משום חינא [חן] אקילו רבנן גבה [הקילו חכמים אצלה], שתיקנו כמה תקנות לגבי כתובה לטובת הנשים כדי להוסיף בכך חן לנשים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כן בענין זה.
Due to the increased desirability that this would bring her when trying to remarry, since this would ensure she would bring assets with her into a new marriage, the Sages were lenient with her, as the Sages issued several decrees in connection with the marriage contract in order to enable women to collect more easily. Therefore, the mishna teaches us that this is not the case.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ.: מ״טמַאי טַעְמָא אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת שֶׁהִפְקִיד דִּינַר זָהָב אֵצֶל אַלְמָנָה וְהִנִּיחַתּוּ בְּכַד שֶׁל קֶמַח וַאֲפָאַתּוּ בְּפַת וּנְתָנַתּוּ לְעָנִי.

§ The mishna taught that the court refrained from administering an oath to her. The Gemara asks: What is the reason that they refrained from administering oaths to widows? If we say that it is because of the statement of Rav Kahana, as Rav Kahana says, and some say that it was Rav Yehuda who says that Rav says: There was an incident involving a person during years of famine who deposited a gold dinar with a widow, and she placed the gold dinar in a jug of flour and unwittingly baked it in a loaf of bread along with the flour, and she gave the bread as charity to a poor man.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ביארנו בששי של שבועות על חומר השבועה ואיומיה בפרטיה וכלליה וכמה גדול עונש העובר עליה ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע והוא שאמרו דרך הערה באחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת בשוגג ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה תני לי דינרי ואמרה לו דרך שבועה ובהזכרת השם על הדרך שביארנו בארור בו שבועה ברביעי של שבועות תהא סם המות באחד מבניה אם נהנית ממנו והרי נהנית ממנו שנשתרש לה מקומו בתוך הפת אלא שבשוגג נשבעה ונענשה עד שבתוך ימים מועטים מת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומת מי שנשבע כעין שבועה של אמת שאינו סבור לישבע לשקר כך מי שנשבע לשקר על אחת כמה וכמה:
כבר ביארנו שחוץ לבית דין משביעין אותה ומן הטעם שכתבנו ואין הלכה כרב שאמר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה ואם היתומים רוצים להדירה מדירים אותה בבית דין ואפי׳ היה הזמן פרוץ אף בנדרים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כתבה לאלמנה מפני שהיה אומר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה וכן שהיה אומר שבזמן שהם פרוצים בנדרים אין מדירין אותה אלא כשמואל שאם כן הלכה לה תקנת ר״ג אלא יבררו היתומים לעצמם או ישביעוה חוץ לבית דין או ידירוה בבית דין שענין זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני וכן שהדעת נותנת להעמיד התקנה ושלא להפסיד את האלמנה מכל וכל זו היא שיטתנו וכן דעת גדולי הפוסקים והמחברים והוא שאמרו אמר ליה רב יהודה לירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין כלומר אי זו מהן שיברורו שאם יבררו להדירה אדרה בבית דין ואם יבררו להשביעה אשבעה חוץ לבית דין ובלשון הזה אמר לו ליתי קלא וליפוק באודנאי דבעינא דאעביד בה מעשה כלומר להוציא מלבן של רב הונא ושל רבה בר רב הונא שהיו נמשכים בה לדעת רב וכמו שאמרו מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא:
א שנינו במשנה שנמנעו מלהשביעה, את האלמנה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] נמנעו? אילימא [אם תאמר] משום מה שאמר רב כהנא, שאמר רב כהנא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשני (בשנות) בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו את הדינר בכד של קמח, ובטעות אפאתו בפת עם הקמח, ונתנתו, את הפת, לעני בצדקה,
§ The mishna taught that the court refrained from administering an oath to her. The Gemara asks: What is the reason that they refrained from administering oaths to widows? If we say that it is because of the statement of Rav Kahana, as Rav Kahana says, and some say that it was Rav Yehuda who says that Rav says: There was an incident involving a person during years of famine who deposited a gold dinar with a widow, and she placed the gold dinar in a jug of flour and unwittingly baked it in a loaf of bread along with the flour, and she gave the bread as charity to a poor man.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לְיָמִים בָּא בַּעַל הַדִּינָר וַאֲמַר לַהּ הָבִי לִי דִּינָרִי אָמְרָה לֵיהּ יְהַנֶּה סַם הַמָּוֶת בְּאֶחָד מִבָּנֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה אִם נֶהֱנֵיתִי מִדִּינָרְךָ כְּלוּם אָמְרוּ לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁמֵּת אֶחָד מִבָּנֶיהָ וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ מָה מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת כָּךְ הַנִּשְׁבָּע עַל שֶׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

After a period of time, the owner of the dinar came and said to her: Give me my dinar. She said to him: May poison benefit, i.e., take effect on, one of the children of that woman, i.e., my children, if I derived any benefit from your dinar. It was said: Not even a few days passed until one of her children died, and when the Sages heard of this matter, they said: If one who takes an oath truthfully is punished in this way for sin, one who takes an oath falsely, all the more so.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יהנה – יועיל להמיתו.
לא היו ימים מועטים – וא״ת ומאי טעמא איענש הא אמרינן בפ״ג דשבועות (דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשקרא אישתבעי ואמר ליה את לבך אנסך וליכא למימר דלא ממעט קרא התם אלא למפטר מקרבן אבל עונש איכא כדאשכחן בפ״ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד למיפטריה מקרבן וחד למיפטריה מלאו [והכא דליכא אלא חד קרא למיפטריה מקרבן] אבל עונש דשבועת שוא איכא דהא לבך אנסך משמע ולא נשבעת לשקר ועוד דבפ״ג דנדרים (דף כה:) מייתי דרב כהנא ורב אסי אשבועות שגגות דתניא בגמרא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות ומפ׳ שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דמשמע דמותרות ואפי׳ עונש ליכא ולא דמי לנשבע לבטל את המצוה דאיכא עונש שבועת שוא דהתם מיבעי לן ב׳ קראי אחד למיפטר שוגג מקרבן ואחד למיפטר מזיד ממלקות וכשפטר שוגג לגמרי פטרו מעונש ומקרבן וה״ה גבי האדם בשבועה פרט לאנוס דפטור לגמרי וי״ל דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה.
1[ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן.]
1. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בדפוס ראשון אך חסר בכ״י מינכן.
תוס׳ בד״ה לא היו כו׳ דשבועת שוא איכא כו׳. נ״ב פירוש אף שפטור מלאו דשבועת בטוי מ״מ לאו דלא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא אינו פטור ואף לוקין עליו וכ״כ הסמ״ג להדיא וא״כ ממילא בשוגג נמי איכא עונש כמו שאר שוגגין שצריכין כפרה על זה אומר לקמן דלא דמי דנהי דאיכא עונש דשבועות שוא על המזיד אבל בשוגג פטור לגמרי כו׳. (עיין במהרש״א):
בד״ה לא היו כו׳ ולא דמי לנשבע לבטל כו׳ דאיכא עונש שבועת שוא דהתם מיבעיא לן תרי קראי כו׳ עכ״ל ולקי על עונש שבועת שוא כמו שכתב מהרש״ל בשם ספר מצות גדול וכן הוא בתוספות פ״ב דנדרים ויתר דבריהם וכוונתם דהכא יותר מפורשים בתוספות פרק קמא דשבועות ע״ש:
לא היו ימים מועטים עד שמת א׳ מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע כו׳. תלו הדברים בשבועת שקר כמ״ש בפ׳ ב״מ בעון נדרים ושבועות בנים מתים שנאמר אל תתן את פיך לחטוא את בשרך גו׳ ודו״ק:
לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי, אמרה ליה [לו]: יהנה (יועיל, יפעל) סם המות באחד מבניה של אותה אשה (כלומר, שלה) אם נהניתי מדינרך כלום! אמרו: לא היו (עברו) ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה מי שנשבע באמתכך נענש על טעותו, הנשבע על שקרעל אחת כמה וכמה.
After a period of time, the owner of the dinar came and said to her: Give me my dinar. She said to him: May poison benefit, i.e., take effect on, one of the children of that woman, i.e., my children, if I derived any benefit from your dinar. It was said: Not even a few days passed until one of her children died, and when the Sages heard of this matter, they said: If one who takes an oath truthfully is punished in this way for sin, one who takes an oath falsely, all the more so.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי טַעְמָא אִיעֲנַשָׁה דאישתרשי לַהּ מְקוֹם דִּינָר.

The Gemara first clarifies the details of the incident: What is the reason that she was punished if she in fact did not derive any benefit from the dinar? The Gemara answers: Because she benefited [ishtarshi] from the place of the dinar, as the dinar took up space in the bread, enabling her to use less flour. Therefore, she did derive some small benefit from the dinar.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאשתרשי לה מקום דינר – נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר.
ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה. כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספות ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג׳ (כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל. ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים (נדרים טז:) בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו. ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים (נדרים כה:) משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה. ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
ושואלים תחילה לגופו של דבר: מאי טעמא איענשה [מה טעם באמת נענשה] הלא נשבעה באמת ולא נהנתה מן הדינר? ומשיבים: דאישתרשי [שהרוויחה] לה מקום דינר, שהרי במקום שתפס הדינר בעיסה לא נתנה קמח, ונמצא שבכל זאת היתה לה הנאה כלשהי מדינר זה.
The Gemara first clarifies the details of the incident: What is the reason that she was punished if she in fact did not derive any benefit from the dinar? The Gemara answers: Because she benefited [ishtarshi] from the place of the dinar, as the dinar took up space in the bread, enabling her to use less flour. Therefore, she did derive some small benefit from the dinar.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּמַאי מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בֶּאֱמֶת.

The Gemara asks: If she in fact did derive benefit from the dinar, then what is meant by the statement: One who takes an oath truthfully? Wasn’t her oath actually false? The Gemara answers: It means that she was like one who took an oath truthfully, as her oath was truthful to the best of her knowledge. In any case, this woman was punished severely for a small mistake. The severity of taking a false oath, even inadvertently, is why the Sages ceased administering oaths to widows.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי מי שנשבע באמת – האי לאו אמת הוא.
כמי שנשבע באמת – דהא שוגגת היא ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו מלהשביעה.
1[כמי שנשבע באמת. כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.]
1. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בדפוס ראשון אך חסר בכ״י מינכן.
ושואלים: ואם כך הדבר, שנהנתה מדינר זה, מאי [מה פירוש] ״מי שנשבע באמת״? והרי נתברר שדבריה אינם נכונים! ומשיבים: הכוונה היא כמי שנשבע באמת, שהרי כוונתה היתה לומר אמת. ומכל מקום בגלל טעות קלה — נענשה האשה עד כדי כך. ואפשר להבין מתוך מעשה זה שמפני שחששו שמא אף בגלל טעות יכול אדם להיענש כל כך על שבועתו, לכן אמרו במשנה שנמנעו מלהשביע את האלמנה.
The Gemara asks: If she in fact did derive benefit from the dinar, then what is meant by the statement: One who takes an oath truthfully? Wasn’t her oath actually false? The Gemara answers: It means that she was like one who took an oath truthfully, as her oath was truthful to the best of her knowledge. In any case, this woman was punished severely for a small mistake. The severity of taking a false oath, even inadvertently, is why the Sages ceased administering oaths to widows.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִי מִשּׁוּם הָא מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה אֲפִילּוּ גְּרוּשָׁה נָמֵי אַלְּמָה א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא אאַלְמָנָה אֲבָל גְּרוּשָׁה מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.

The Gemara questions if this could be the reason for the ordinance: If they refrained from administering oaths due to this reason, then why would this be limited specifically to a widow? Even a divorcée should not be allowed to take an oath to collect her marriage contract as well. Why then does Rabbi Zeira say that Shmuel says: They taught this only with regard to a widow; however, with regard to a divorcée, the court does administer an oath to her? Why would this concern not apply in the case of a divorcée as well?
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר״ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה מהן והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם הלל התקין פרוזבול מפני תקון העולם פי׳ נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובה ולקמן מפרש טעמא התקין ר״ג הזקן שתהא נודרת וכו׳ ובחרו להם דבר קשה להדירה כגון קונם פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובה וגובה כתובתה שאם נתקבלה היתה נאסרת בפירות וקיימי עלה בבל יחל ולא חשידה לעבור על נדרה:
מאי איריא אלמנה כ״ע נמי דהא קי״ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלמנה איצטריכא ליה דס״ד אמינא משום חינא אקילו בה רבנן קמ״ל:
גמרא אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי אלמה א״ר זירא כו׳ וה״ה דהוי מצי לאקשויי ממתני׳ דפרק הכותב דקחשיב שם פוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה ונפרעת מן היתומים וקתני שנשבעת ונוטלת אלא דהוי מצי למידחי דהתם דינא קאמר קודם שנמנעו מלהשביעה. מיהו נראה מפשט לשון הש״ס דהא דמקשה הש״ס אפילו גרושה נמי לאו דוקא גרושה לאחר מיתת בעלה אלא אפילו בחיי בעלה כגון פוגמת וכיוצא בה דהא למאי דס״ד עכשיו אין שום סברא לחלק אלא דבכל ענין אין להשביע שום אשה אלא דקשיא לי למאי דפרישית לעיל דהיכא דנמנעו מלהשביעה מפסדא וא״כ מה הועילו חכמים שתקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דאכתי יגרשנה ויטעון אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שאין משביעין אותה תפסיד כתובתה לשיטת הסוברים דכל הנשבעין ונוטלין בשניהם אם הוא חשוד מפסיד וכן הוא להדיא בא״ע סי׳ צ״ו דגרושה חשודה מפסדת. מיהו נראה לענ״ד דאף לשיטת הסוברים דאפילו בשט״ח וכתובה נמי אמרינן אם הוא חשוד דמפסיד בכל השבועות היינו דוקא בפוגם וכיוצא בו כל מה שנזכר במשנה משא״כ טענת אשתבע לי דלא פרעתיך שלא נתפרשה במשנה אלא מימרא דר״פ היא בפרק הכותב אע״ג דמדמינן לה לפוגם שטרו היינו לשאר מילי אבל לענין חשוד ודאי לא דמי תדע דהא בסתמא לא משביעינן ליה אלא אמרינן ליה זיל שלים דהכי איתא בגמרא להדיא ואי לא טעין לא טענינן ליה וא״כ בחשוד לא מצי למיטען כלל אשתבע לי כיון דלא שייך שבועה לגביה וא״כ אינו בדין שיפסיד ובזה נ״ל נכון ליישב מה שהקשו הסמ״ע והש״ך לשון הש״ע והטור אהדדי דבסי׳ צ״ב הביאו שני דיעות בחשוד אם מפסיד ולא הכריעו ובסימן פ״ב הכריעו דאינו מפסיד ולמאי דפרישית א״ש דבסי׳ פ״ב דאיירי לענין אשתבע לי כתבו שפיר דמסתברא דאינו מפסיד וכדפרישית אבל בסי׳ צ״ב לא איירי אלא מפוגם וביוצא ודלא כפי׳ הסמ״ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו. עוד הקשה שם הסמ״ע והש״ך מ״ש דבגרושה כתבו בפשיטות דהיכא שהיא חשודה והיא פוגמת וכיוצא מפסדת ולא הביאו שני הדיעות ובח״מ לענין ב״ח כתבו שני הדיעות והש״ך תירץ דשאני כתובה שהיא דרבנן ולא מיקרי תקנתא לתקנתא דהם אמרו לתקן כתובה והם אמרו לתקן שבועה ואם אינה יכולה לישבע תפסיד משא״כ בב״ח שהוא מדאורייתא ומילי דסברא נינהו אלא דקשיא לי בגווה חדא דכתובה דרבנן פלוגתא דתנאי ואמוראי היא וגדולי הפוסקים ג״כ נחלקו בה ובשמעתין משמע בפשיטות דכל שאינה נשבעת מפסדת וא״כ תקשי למ״ד כתובה דאורייתא ועוד ע״כ לא פליגי אי כתובה דרבנן אלא מעיקר הדין ובדלא כתב לה משא״כ בדכתב לה או שיש לה ע״פ תנאי ב״ד וע״מ כן כנסה לא גרע משאר חוב ויש ליישב בדוחק וצ״ע. אחר זה ראיתי שהרא״ש ז״ל בפרק כל הנשבעין כתב להדיא דחשוד הבא לפרוע מנכסי יתומים אינו גובה כלום ומייתי ראיה מההיא דשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול ומכאן נמי נראה שאין לחלק בין כתובת אשה לשאר חוב ודלא כהש״ך ועדיין צ״ע ודו״ק:
ואולם, אי [אם] משום הא [סיבה זו], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] אלמנה? אפילו גרושה נמי [גם כן] לא תישבע, אלמה [מפני מה] אמר ר׳ זירא אמר שמואל: לא שנו אלא אלמנה, אבל גרושה משביעין אותה! ואם כן, מדוע לא יחששו גם בה?
The Gemara questions if this could be the reason for the ordinance: If they refrained from administering oaths due to this reason, then why would this be limited specifically to a widow? Even a divorcée should not be allowed to take an oath to collect her marriage contract as well. Why then does Rabbi Zeira say that Shmuel says: They taught this only with regard to a widow; however, with regard to a divorcée, the court does administer an oath to her? Why would this concern not apply in the case of a divorcée as well?
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַלְמָנָה שָׁאנֵי דִּבְהָהִיא הֲנָאָה דְּקָא טָרְחָה קַמֵּי דְּיַתְמֵי אָתְיָא לְאוֹרוֹיֵי הֶיתֵּרָא.

The Gemara answers: A widow is different, as she continues to live in the house with the orphans and performs many services for them in the running of the home. Therefore, there is a concern that due to the benefit they receive from her as a result of the efforts she exerts for the orphans, she will rationalize and permit herself to take an oath that she had not collected any of her marriage contract, when in fact she had received a part of it.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתיא לאורויי היתירא – בדבר מועט וסבורה שאין פרעון לה שבשכר טורחה נוטלתו.
דמוריא היתרא – ולכך נמנעו מלהשביעה שעונש שבועה מרובה אלא בהדרה דלא חמיר כולי האי והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כל כך.
תוספות בד״ה דמוריא היתרא כו׳ אלא בהדרה לא חמיר כל כך. בירושלמי מייתי נמי טעמא אחרינא דאדרבה לפי שהיו מקילין בשבועה היו מדירין אותה לפי שאימת נדרים עליהם יותר משבועה אבל מסוגיא דשמעתין א״א לומר כן מדאמרינן בסמוך אדרה בב״ד ואשבעה חוץ לבית דין והיינו דבחד מינייהו סגי וע״כ דשבועה חוץ לב״ד קיל טפי וטעמא שהקילו עליהם משום חומר עונש השבועה והוא הדין לענין נדר הוי נמי טעמא משום הכי שהקילו עליהם וק״ל:
גמ׳ דקא טרחה קמי דיתמי. עיין ב״ב ד׳ נב ע״ב תד״ה דטרחא:
ומשיבים: אלמנה שאני [שונה] שחוששים אצלה יותר לשבועת שקר, ומדוע? — דבההיא [שבאותה] הנאה דקא טרחה קמי דיתמי היא טורחת לפני היתומים] שאין להם אב ומטפל, והיא עושה זאת במקומו, אתיא לאורויי היתרא [באה להורות היתר לעצמה] במה שלקחה ונהנתה קצת מן הדברים, ויש חשש שתישבע לשקר, שתחשוב שמה שלקחה כבר החזירה ליתומים באופן אחר.
The Gemara answers: A widow is different, as she continues to live in the house with the orphans and performs many services for them in the running of the home. Therefore, there is a concern that due to the benefit they receive from her as a result of the efforts she exerts for the orphans, she will rationalize and permit herself to take an oath that she had not collected any of her marriage contract, when in fact she had received a part of it.
רי״ףרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר ר׳רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ בלֹא שָׁנוּ אֶלָּא בב״דבְּבֵית דִּין אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אִינִי וְהָא רַב לָא מַגְבֵּי כְּתוּבָּה לְאַרְמַלְתָּא קַשְׁיָא.

§ Rav Yehuda said that Rabbi Yirmeya bar Abba said: It is Rav and Shmuel who both say that they taught only that an oath is not administered to the widow in court, as the oath that one takes in court is a severe oath, which involves the mentioning of God’s name and the holding of a sacred object. However, outside of court, where an oath is not taken in this manner, the judges administer an oath to her. The Gemara asks: Is that so? But Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow because she has not taken an oath, which indicates that he also would not administer an oath to her outside of the court. The Gemara answers: This is difficult, as it contradicts the statement of Rav Yehuda.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו אלא בב״ד – פי׳ בקונטרס דחמירא משום דהויא באנקוטי חפצא ואיכא עונש טפי והא דאמר בהכותב (כתובות דף פח.) אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא לא כמו שפי׳ בקונט׳ (שם) דנפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן לענין אנקוטי חפצא דאפי׳ שבועה דרבנן הויא באנקוטי חפצא כדפי׳ הקונט׳ בעצמו כאן אלא יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמו שמפרש בערוך דשבועה דאורייתא הויא בכבוי נרות ועוד בריש שבועת הדיינים (שבועות דף מא.) מפרש חילוק בין דאורייתא לדרבנן (ובההיא פירקא מפרש מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן והתם לא מידכר חילוק דכבוי ולאנקוטי חפצא).
נמנעו מלהשביעה מ״ט אילימא כדרב כהנא דאמר רב כהנא מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה בשני בצורת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל דינר ואמר לה תני לי דינרי זה שהפקדתי אצלך אמרה לו יהנה סם המות לאחד מבניה אם נהנתי מדינרך כלום פי׳ נשבעה באלה והזכירה בשם או א׳ מן הכינויין אלא שקצר לשונו אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת א׳ מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה הנשבע באמת כך הנשבע לשקר עאכ״ו אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גירשה נמי אם גירשה בעלה ולא הספיק לפורעה עד שמת ובאה לגבות כתובתה מן היתומים אלמה א״ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה. אלמנה היינו טעמא דבההיא הנאה דקטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתרא:
אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ל״ש אלא בב״ד אבל חוץ לב״ד משביעין אותה פי׳ שבועת הדיינין היא המורה שהיא בהזכרת השם ובנקיטת חפץ אבל חוץ לב״ד אינה בנקיטת חפץ ולא בהזכרת השם אלא באלה ובארור:
אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין. פירש רש״י ז״ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא.
בד״ה לא שנו כו׳ כדפירש הקונטרס בעצמו כו׳. נ״ב שהרי שבועת אלמנה אינה מן התורה אלא שבועה מדרבנן ככל הבא ליפרע מנכסי יתומים כו׳ וק״ל ומה שפרש״י דבב״ד הוי שבועת התורה ה״ק שבועה שמשביעין בב״ד נקרא שבועת התורה:
בא״ד בין דאורייתא לדרבנן הס״ד ואח״כ הכל גליון עד סה״ד:
ב אמר רב יהודה אמר ר׳ ירמיה בר אבא: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לא שנו שאין משביעים את האלמנה אלא בבית דין שנשבעים בו שבועה חמורה, ומחזיק הנשבע חפץ של קדושה בידו ונשבע בשם ה׳, אבל חוץ לבית דין שאין זו דרך השבועה — משביעין אותה. ושואלים: איני [האמנם כך הוא]? והא [והרי] רב לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה] משום שנמנע מלהשביעה, ומשמע שלא השביעוה אף מחוץ לבית דין! ומשיבים: אכן קשיא [קשה].
§ Rav Yehuda said that Rabbi Yirmeya bar Abba said: It is Rav and Shmuel who both say that they taught only that an oath is not administered to the widow in court, as the oath that one takes in court is a severe oath, which involves the mentioning of God’s name and the holding of a sacred object. However, outside of court, where an oath is not taken in this manner, the judges administer an oath to her. The Gemara asks: Is that so? But Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow because she has not taken an oath, which indicates that he also would not administer an oath to her outside of the court. The Gemara answers: This is difficult, as it contradicts the statement of Rav Yehuda.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי בִּנְהַרְדְּעָא מַתְנוּ הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין אֲבָל חוּץ לב״דלְבֵית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְרַב אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ חוּץ לב״דלְבֵית דִּין נָמֵי אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.

In the city of Sura they taught the statement with regard to the opinions of Rav and Shmuel like this, as stated above. However, in the city of Neharde’a they taught the statement with regard to the opinions of Rav and Shmuel like this: Rav Yehuda says that Shmuel says that they taught only that an oath is not administered to the widow in court; however, outside of court the judges administer an oath to her. And Rav says: Even outside of court as well, the judges do not administer an oath to her.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוץ לב״ד משביעין אותה – ששבועת הדיינין של תורה היא ונקט ס״ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו׳ ואשביעך בה׳ (בראשית כד) ועונשה מרובה וחוץ לב״ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך.
ומכל מקום יש פוסקים כרב שלא להשביעה אף חוץ לבית דין ושלא להדירה בזמן שהעולם פרוץ בנדרים ומטעמא דרב הונא ורבה בריה עבדו עובדא כותיה ואין ראיה אצלי בכך כלל שרב הונא תלמידו של רב היה ולא היה רוצה להוציא ממון על כרח שיטתו של רבו וכן רבה היה נמשך בה אחר אביו וכמו שאמר ואבא מרי לא מגבי כתבה לארמלתא ושב ואל תעשה זה מכבוד רבו וזה מכבוד אביו ואין בו ראיה ומ״מ לדעתם צריכים אנו לכתוב בה שני דברים אחת שאם קפצה ונשבעה בבית דין מגבין אותה והוא שאמרו ההוא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא ואמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דדילמא נקטה כתבה חי י״י צבאות אם נהניתי מכתבתי כלום ואמר רב הונא מודה רב בקופצת ומפרשים בה בשהיה שם חפץ ונטלתה ושנמצאת השבועה בנקיטת חפץ ומ״מ יש מפרשים בלא נקיטת חפץ והם מפרשים מודה רב בקופצת שמאחר שנשבעה חוזרין ומשביעין אותה על דעת בית דין וכן כתבוה גאוני הראשונים הא שבועת הקפיצה מיהא אין מגבין בה וראיה להם במסכת בבא קמא פרק הגוזל (ב״ק ק״ו.) בשמועת כאן בקפץ כאן בשלא קפץ וכשתעיין בדבר אין בה הכרח אלא שהדברים נראין מפני שישביעוה על דעת בית דין ומ״מ איפשר שאף היא נשבעה על דעת בית דין וזו אחת מן הדרכים שהוצרכנו לכתוב לדעת הפוסקים כרב והשנית היא שמאחר שאין משביעין אותה ולא מדירין אותה אע״פ שהיא תובעת כתובתה לא איבדה מזונותיה והיאך אפשר לומר לה שלא ליזקק לכתבה ולהפקיעה מזונות מצד תביעתה ואין תביעה במה שאין בית דין נזקקים ואע״ג דרבה אמר מזוני נמי לית לך כבר העידו עליו שנענש:
בעיר סורא מתנו הכי [היו שונים כך] שכך היא דעת רב ושמואל. ואולם בעיר נהרדעא מתנו הכי [היו שונים כך], אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דיןמשביעין אותה. ורב אמר: אפילו חוץ לבית דין נמי [גם כן] אין משביעין אותה.
In the city of Sura they taught the statement with regard to the opinions of Rav and Shmuel like this, as stated above. However, in the city of Neharde’a they taught the statement with regard to the opinions of Rav and Shmuel like this: Rav Yehuda says that Shmuel says that they taught only that an oath is not administered to the widow in court; however, outside of court the judges administer an oath to her. And Rav says: Even outside of court as well, the judges do not administer an oath to her.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַב לְטַעְמֵיהּ דְּרַב לָא מַגְבֵּי כְּתוּבָּה לְאַרְמַלְתָּא וְלִיאַדְּרַהּ וְלַיגְבְּיַיהּ בִּשְׁנֵי דְּרַב קִילִי נִדְרֵי.

The Gemara points out that according to this version of their statements, Rav conforms to his standard line of reasoning, as Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow in any case. The Gemara asks with regard to Rav’s practice: Let him administer a vow to the widow, instead of an oath, and collect the marriage contract in accordance with the mishna, which states that a widow can take a vow in place of the oath. The Gemara answers: In Rav’s time vows were treated lightly, and Rav was concerned that widows would not treat the prohibition created by the vow with appropriate severity. This would result in the orphans losing out on part of their inheritance, and the widows violating the prohibitions created by their vows.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מגבי כתובה – משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לבית דין ולגבייה כתובתה.
וליאדרה – כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו.
קילי נדרי – היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם הלכך לא סמכינן אנדרה לאגבוייה.
ומסבירים: רב הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן רב לא מגבי [היה מגבה] כלל כתובה לארמלתא [לאלמנה]. ושואלים: וליאדרה [ושידיר אותה] את האלמנה במקום שבועה וליגבייה [ושיגבה אותה], את הכתובה, כפי שאמרו במשנה שתהיה נודרת ליתומים במקום שבועה! ומשיבים: בשני [בשנותיו, בזמנו] של רב קילי נדרי [היו קלים הנדרים] בעיני הבריות, ורב חשש שמתוך הזלזול בנדרים עלולות הנשים לנדור נדרי שווא, ונמצאות הן עוברות על איסור והיתומים מפסידים את המגיע להם.
The Gemara points out that according to this version of their statements, Rav conforms to his standard line of reasoning, as Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow in any case. The Gemara asks with regard to Rav’s practice: Let him administer a vow to the widow, instead of an oath, and collect the marriage contract in accordance with the mishna, which states that a widow can take a vow in place of the oath. The Gemara answers: In Rav’s time vows were treated lightly, and Rav was concerned that widows would not treat the prohibition created by the vow with appropriate severity. This would result in the orphans losing out on part of their inheritance, and the widows violating the prohibitions created by their vows.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא אֲמַר לַהּ מָה אֶעֱבֵיד לִיךְ דְּרַב לָא מַגְבֵּי כְּתוּבָּה לְאַרְמַלְתָּא אֲמַרָה לֵיהּ מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא דִּלְמָא נָקֵיטְנָא מִידֵּי מִכְּתוּבָּתִי חַי ה׳ צְבָאוֹת אִם נֶהֱנֵיתִי מִכְּתוּבָּתִי כְּלוּם אָמַר רַב הוּנָא מוֹדֶה רַב בְּקוֹפֶצֶת.

The Gemara relates: There was an incident involving a certain widow who came before Rav Huna and attempted to collect payment of her marriage contract from the orphans. He said to her: What can I do for you, as Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow. The widow said to him: Isn’t the reason that I cannot collect payment only because of a concern that perhaps I already took some payment of my marriage contract? I swear as the Lord of Hosts lives that I did not derive any benefit from my marriage contract. Rav Huna says: Even though the court does not administer an oath to a widow, Rav concedes with regard to one who leaps and takes an oath of her own initiative that her oath is accepted, and she can collect payment of her marriage contract.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בקופצת – הואיל וקפצה ונשבעה הרי נשבעה וגובה.
הא דאמרינן מודה רב בקופצת – פי׳ רש״י ז״לא, הואיל וקפצה ונשבעה נשבעה וגובה. וכן משמע בירושלמיב, דגרסינן עברה ונשבעה, רב הונא אמר הואיל ונשבעה נשבעה.
אבל ר״ח ז״ל כתבג, מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה, שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת ב״ד, ומגבין לה כתובתה ובפרק הגוזל קמאד גרסינן, כאן בקפץ כאן בשלא קפץ, דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם, אבל לא קפץ אינו משלם אע״פ שבאו עדים, שנא׳ה ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אינו משלם. וכתב ר״ח ז״ל שם, ש״מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת, לא שנחשבת כשבועה, אלא רב דלא הוה מגבי כתובה לארמלתא, בקופצת מודה דמשביעה ומגבי לה כתובה, אלו דברי הרב ז״ל. ומיהו אינה ראיהו דהתם אע״פ ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור משבועת הפקדון, מי׳ לא קרינא ולקח בעליו ולא ישלם, שהרי לא קבלו בעלים שבועה, אלא הוא מעצמו הוא שקפץ.
ובירושלמי פ׳ ארבעה שומריםז מצאתי, הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בב״ד, מהנן קיימין אם בהדה דקיים וחייב לחבירו שבועה, אפילו נשבע חוץ לב״ד חייב, אלא כי נן קיימי׳ בהם דחמי אזלי׳ בעין משביעיניה והוא קפץ ונשבע, ודברים הללו נוטים לדברי ר״ח ז״ל, שכל זמן שלא חייבוהו ב״ד עדיין לישבע, כשנשבע על דעת עצמוח הוא נשבע, אבל משחיבוהו לישבעט, כשנשבע על דעת ב״ד הוא נשבע, ואינו חוזר ונשבע פעם אחרת.
א. ד״ה בקופצת. ולפנינו ברש״י: הרי נשבעה וגובה.
ב. בפירקין הלכה ג.
ג. והובא גם ברשב״א, ובליקוטי פי׳ ר״ח באוצה״ג עמ׳ עד, ובשיטמ״ק בשם הרמ״ה.
ד. ב״ק קו א.
ה. שמות כב י.
ו. ברשב״א הביא דברי רבינו אלה ודחאם, וכתב דמסתברא כדברי ר״ח, ובשו״ת ח״א סי׳ תתקסד פסק כוותיה.
ז. שבועות פרק ח הלכה ג.
ח. בנדפס נשמט מתיבת עצמו עד תיבת על דעת.
ט. בשו״ת מהר״ם מרוטנברג כתב דמודה רב בקופצת היינו בנשבעה ע״ד בי״ד, וכ״כ המאירי והריטב״א והובא בב״י סי׳ פז בשם מצאתי כתוב. ולהלכה לא מוכרע ברבינו, ועיין שו״ע חו״מ סי׳ פז סעיף טז משו״ת הרשב״א, ועי״ש בביאור הגר״א ס״ק נו.
הא דאמרינן: מודה רב בקופצת. פירש רש״י ז״ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז״ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם (בבא קמא קו.) כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז״ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה. והרמב״ן נ״ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז״ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל׳ נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.
לפי דרכך למדת שאלמנה ניזונת בלא שבועה ר״ל שאין משביעין אותה אם התפיסה בעלה צרורות למזונות וכיוצא בזו ולא תשבע אלא בסוף כדין אשת איש בדין הנזכר באחרון של כתבות (כתובות ק״ה.) במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שתשבע בסוף ולא בתחלה ולא כדברי האומר שלא אמרו כן אלא באשת איש אבל אלמנה תשבע תחלה וסוף ומשום דטענינן ליתמי שהרי אף למי שהלך למדינת הים טוענין לו וראיה ברורה משמועה זו שאם תאמר נשבעת היאך אמר לה מזוני נמי לית ליך דהא אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתבתה כו׳ והא מדבעיא שבועה נעשו מזונות ככתבה ורב נמי לא מגבי וכן כתבוה חכמי הדורות וכן ראיה ברורה לזה בפרק דייני גזירות (כתובות ק״ז.) בשמועת בששמעו בו שמת:
לענין סוגיא מיהא יש שואלים היאך הפקיעו שבועת אלמנה משום דמוריא לנפשה ואדרבה היא הנותנת להזקיקה לכך וכמו שאמרו בשותפין (שבועות מ״ח:) איידי דמורו רמו שבועה עלייהו ומתרצים דההיא אין שבועה עליו מן הדין ומשום דמורו רמו עלייהו שבועה והילכך אין לחוש בכך אבל זו שאין עיקר שבועתה אלא משום דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוריא לנפשה ואין נזקקין לשבועתה או שמא ממה שראו בהן שהיו מקילות היו מושכין ידיהם משבועתם ובמה שראו נהגו ולא חשבו מה שלא ראו על חשד מה שראו ויש מפרשים כל דברים אלו במנה מאתים אבל נדוניא הואיל וממון גמור הוא לא רצו להפסידה מחשד זה והוא הדין בשותפין שממון גמור הוא:
מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת אלמנה שבאה לפני] רב הונא וביקשה להיפרע כתובתה מהיתומים, אמר לה: מה אעביד ליך [אעשה לך], שכן רב לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה]. אמרה ליה [לו] האלמנה: מידי הוא טעמא [מהו הטעם] שלא להגבות כתובה — אלא דלמא נקיטנא מידי [שמא לקחתי משהו] מכתובתי, נשבעת אני חי ה׳ צבאות אם (שלא) נהניתי מכתובתי כלום! אמר רב הונא: מודה רב בקופצת ונשבעת, שאף על פי שאמרו שלא תישבע לכתחילה, מכל מקום אם נשבעה סומכים על כך ותגבה כתובתה.
The Gemara relates: There was an incident involving a certain widow who came before Rav Huna and attempted to collect payment of her marriage contract from the orphans. He said to her: What can I do for you, as Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow. The widow said to him: Isn’t the reason that I cannot collect payment only because of a concern that perhaps I already took some payment of my marriage contract? I swear as the Lord of Hosts lives that I did not derive any benefit from my marriage contract. Rav Huna says: Even though the court does not administer an oath to a widow, Rav concedes with regard to one who leaps and takes an oath of her own initiative that her oath is accepted, and she can collect payment of her marriage contract.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אֲמַר לַהּ מַאי אֶעֱבֵיד לִיךְ דְּרַב לָא מַגְבֵּי כְּתוּבָּה לְאַרְמַלְתָּא וְאַבָּא מָרִי לָא מַגְבֵּי כְּתוּבָּה לְאַרְמַלְתָּא.

The Gemara relates: There was an incident involving a certain widow who came before Rabba bar Rav Huna to collect payment of her marriage contract. He said to her: What can I do for you, as Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow, and my father, my master, i.e., Rav Huna, does not collect payment of a marriage contract for a widow?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת אלמנה שבאה לפני] רבה בר רב הונא לתבוע כתובתה, אמר לה: מאי אעביד ליך [מה אעשה לך], שכן רב לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה], ואבא מרי [ואבי מורי] לא מגבי [היה מגבה] כתובה לארמלתא [לאלמנה].
The Gemara relates: There was an incident involving a certain widow who came before Rabba bar Rav Huna to collect payment of her marriage contract. He said to her: What can I do for you, as Rav does not collect payment of a marriage contract for a widow, and my father, my master, i.e., Rav Huna, does not collect payment of a marriage contract for a widow?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲמַרָה לֵיהּ הַב לִי מְזוֹנֵי אֲמַר לַהּ מְזוֹנֵי נָמֵי לֵית לִיךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל גהַתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בב״דבְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.

She said to him: If I cannot collect payment of the marriage contract, then provide sustenance for me from my husband’s property, to support me until I remarry. He said to her: You also do not have any right to sustenance, as Rav Yehuda says that Shmuel says: One who demands payment of her marriage contract in court has no right to receive sustenance any longer. The husband committed to provide for her sustenance only as long as she does not wish to remarry. Generally, once a widow demands payment of her marriage contract, she demonstrates that she wishes now to remarry and is no longer entitled to receive sustenance from her deceased husband’s property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לה מזונות – מעתה דגליא דעתה דבעי לאינסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו.
אמר לה מזוני נמי לית לך – יש מחלוקתא בהא דתנןב מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. שי״אג, אף אלמנה כך דינה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, וי״אד לא אמרו אלא באשת איש, אבל אלמנה תשבע בתחילה ובסוף. ולא ראיתי להם טעם מספיק, שאומרים משום דמזונות אשת איש מן תורהה, ואינו כןו, דקי״ל תקנו מזונות תחת מעשה ידיהז, והכי נמי מוכח בכמה דוכתי בתלמודאח דרבנן הוא דתקון מזונות, ואומריםט משום שטוענין ליתומים.
ואני אומר אף למי שהלך למדינת הים טוענין, שהרי שנינוי והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה, כבא ליפרע מנכסי יתומים. והכרעתי משמועה זו מכרעת, מדאמר ליה רבהכ בר רב הונא לההיא איתתא מזוני נמי לית ליך מדרבל יהודה, ואמרה לי נמי כבי תרי עבדת לי. ואמאי, והא כלה כרב עבדא, דכיון דלא מדרי לה ולא משתבעי לה מזוני נמי לית לה, דהא בעיא אשתבועי, וכי היכי דלא מגבי רב כתובתה לארמלתא, ה״נ לית ליה לאגבויי מזוני, אלא ש״ממ למזוני לא בעי׳ שבועה. וראיה גמורה נמי, מדאמרינן פרק שני דייני גזירותנ, תרגמא שמואל לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים בששמעו בו שמת, ואע״ג דלית הלכתא כשמואל, שמעינן מינה דאלמנה אינה נשבעת לכתחילה, וק״ו הדברים בהא אפי׳ שמואל שאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש, מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה לחנן, מכל שכן לרב שאמר פוסקין לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחנן וקי״ל כוותיה.
א. עיין שו״ת הרי״ף סי׳ מז, מאירי כתובות קד. הרמב״ם בפי״ח מאישות הביא יש מי שהורה ודעת רבותיו והראב״ד שם, ובשו״ע אבהע״ז סי׳ צג סעיף יט.
ג. דעת יש מי שהורה שהביא הרמב״ם שם, ודעת הראב״ד בהשגות שם, ותוס׳ רי״ד בכתובות קה א ובדף קז א. ועיין ר״ן שם.
ד. דעת הרמב״ם בשם רבותיו. ובנדפס הגירסא מ״ה, וט״ס.
ה. דעת הרמב״ם פי״ב מאישות ה״ב. ובמ״מ הביא בשם הרשב״א, ובהלכה י״ח כתב הרמב״ם דבר זה כטעם לומר במי שהלך בעלה למדה״י שפוסקין לה מזונות אף שאין לה כתובה בידה, משום שיש לה מזונות מן התורה, ורבינו כתב דבר זה לענין שבועה.
ו. וכ״כ רבינו בפירושו לתורה שמות כא ט, וכן הקשה הרא״ש פרק שני דייני גזירות סי׳ ו׳ על הרמב״ם.
ז. כתובות נח ב. אלא דשם הסיקו דתקנו מעשה ידיה תחת מזונות, ואולי כוונת רבינו מלשון הגמ׳ כי תקנו רבנן מזוני עיקר וכו׳. וכן מזה דמשמע שכל המחלוקת היא מה עיקר התקנה ומה תקנו אח״כ, וכן מבואר ברא״ש פרק שני דייני גזירות.
ח. כתובות מז ב, וכ״כ המ״מ שם.
ט. רמב״ם פי״ח מאישות הי״ט.
כ. בנדפס: רבא.
ל. בנדפס נשמט מתיבת מדרב עד דהא בעיא.
מ. בראשונים כאן ובכתובות הביאו דברי רבינו, ועיין ר״ן בכתובות קז שדחה ראיית רבינו, והובא בב״י אבהע״ז סי׳ צג, ועיין ט״ז ס״ק כ׳ מ״ש לישב קושית הר״ן על רבינו ובמה שהשיג על רבינו דהכא שאין משביעין בסוף אמאי תגבה מזונות בלא שבועה, ועיין בב״ש ס״ק כט מה שיישב.
אמר לה מזוני נמי לית ליך. מכאן מביא ראיה הרמב״ן נ״ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.
אמרה ליה [לו]: אם כן הב [תן] לי מזוני [מזונות] שאוכל מנכסי בעלי כל עוד איני נישאת לאחר. אמר לה: מזוני נמי לית ליך [מזונות גם כן אין לך], שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דיןאין לה מזונות מאותה שעה, שלא הבטיח לה הבעל מזונות בזמן אלמנותה אלא כל זמן שהיא נמנעת מלהינשא לאחר. וכיון שתובעת כתובתה — משמע שרוצה עכשיו להינשא.
She said to him: If I cannot collect payment of the marriage contract, then provide sustenance for me from my husband’s property, to support me until I remarry. He said to her: You also do not have any right to sustenance, as Rav Yehuda says that Shmuel says: One who demands payment of her marriage contract in court has no right to receive sustenance any longer. The husband committed to provide for her sustenance only as long as she does not wish to remarry. Generally, once a widow demands payment of her marriage contract, she demonstrates that she wishes now to remarry and is no longer entitled to receive sustenance from her deceased husband’s property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֲמַרָה לֵיהּ אַפְכוּהּ לְכוּרְסְיֵהּ כְּבֵי תְּרֵי עבדא לִי הַפְכוּהּ לְכוּרְסְיֵהּ וְתָרְצוּהּ וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא אִיפְּרַק מֵחוּלְשָׁא.

The widow became angry and said to Rabba bar Rav Huna: May his chair be overturned, i.e., he should fall from his position of power, as he ruled for me in accordance with the different opinions of two people. Since Rabba bar Rav Huna was concerned about her curse, he overturned his chair in order to fulfill the curse literally, and then stood it up, and even so, he was not saved from the weakness that resulted from her curse.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הפכו לכורסי׳ ותרצוה – הפכו כסאו וזקפוהו כדי שתתקיים הקללה בכך פ״א הפכו לכורסייה תשפל גדולתו.
כבי תרי דיינת לי – כרב דלא מגבי כתובה וכשמואל להפסיד מזונות ע״כ.
לא איפרק מחולשא – לא נצול מלבא לידי חולי.
כעסה האשה ואמרה ליה [לו]: אפכוה לכורסיה [שיתהפך כסאו], כלומר, שירד מגדולתו, כבי תרי עבדא [כשתי דעות חלוקות הוא עושה] לי! ומפני שחשש רבה בר רב הונא מן הקללה, הפכוה לכורסיה [הפכו בפועל את הכסא] על פניו ותרצוה [והעמידו אותו] כדי שתתקיים הקללה בכך באופן מילולי, ואפילו הכי [כך] לא איפרק מחולשא [ניצל מחולשה, מחולי] בגלל קללה זו.
The widow became angry and said to Rabba bar Rav Huna: May his chair be overturned, i.e., he should fall from his position of power, as he ruled for me in accordance with the different opinions of two people. Since Rabba bar Rav Huna was concerned about her curse, he overturned his chair in order to fulfill the curse literally, and then stood it up, and even so, he was not saved from the weakness that resulted from her curse.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִרְמְיָה בִּירָאָה אַדְּרַהּ בב״דבְּבֵית דִּין וְאַשְׁבְּעַהּ חוּץ לב״דלְבֵית דִּין וְלֵיתֵי קָלָא וְלִיפּוֹל בְּאוּדְנִי דְּבָעֵינָא כִּי הֵיכִי דְּאֶעֱבֵיד בָּהּ מַעֲשֶׂה.

With regard to this issue, the Gemara recounts: Rav Yehuda, the student of Shmuel, said to Rav Yirmeya Bira’a: If a widow comes to collect payment of her marriage contract, administer a vow in court and administer an oath outside of court, and let the report be received in my ears that you did so, as I desire to perform an action, i.e., to enable a widow to collect payment of her marriage contract, in contrast to the statements of Rav’s students, who hold that a widow cannot collect payment of her marriage contract.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדרה בב״ד – כל מה שירצו יתומים.
וליפול באודני – חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבה כתובה בימי.
דבעינן דאיעביד בה מעשה – כשמואל רבי להוציא מלבן של תלמידיו של רב כגון רב הונא ובית דינו שלא היו מגבין כתובות אלמנה.
הא דאמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי. איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה. ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז״ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.
גמ׳ אדרה בב״ד כו׳. נ״ב פי׳ או אדרה או אשבעה קאמר כן פירש הרא״ש והר״ן ועיקר:
באותו ענין מסופר: אמר ליה [לו] רב יהודה תלמידו של שמואל, לרב ירמיה ביראה [מבירי]: במקרה שבאה אלמנה, אדרה [הטל עליה נדר] בבית דין, ואשבעה [והשבע אותה] חוץ לבית דין, וליתי קלא וליפול באודני [ושיבוא הקול ושיפול באוזניי] שאני רוצה לשמוע שנעשה הדבר, דבעינא כי היכי דאעביד בה [שאני רוצה שאעשה בזה] מעשה להגבות כתובה לאלמנה, ולהוציא מדברי תלמידי רב שאין מגבים כלל כתובה לאלמנה.
With regard to this issue, the Gemara recounts: Rav Yehuda, the student of Shmuel, said to Rav Yirmeya Bira’a: If a widow comes to collect payment of her marriage contract, administer a vow in court and administer an oath outside of court, and let the report be received in my ears that you did so, as I desire to perform an action, i.e., to enable a widow to collect payment of her marriage contract, in contrast to the statements of Rav’s students, who hold that a widow cannot collect payment of her marriage contract.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) גּוּפָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא אַלְמָנָה אֲבָל גְּרוּשָׁה מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.

§ The Gemara returns to the matter itself. The mishna taught that the court does not administer an oath to a widow in order to enable her to collect payment of her marriage contract. Rabbi Zeira says that Shmuel says: They taught this only with regard to a widow; however, with regard to a divorcée, the court does administer an oath to her.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל גרושה משביעין – דלא טרחא קמייהו ולא מוריא היתירא.
ג גופא [לגופה] של ההלכה ששנינו במשנתנו שאין משביעים בבית דין אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתומים, אמר ר׳ זירא אמר שמואל: לא שנו אלא אלמנה, אבל גרושהמשביעין אותה.
§ The Gemara returns to the matter itself. The mishna taught that the court does not administer an oath to a widow in order to enable her to collect payment of her marriage contract. Rabbi Zeira says that Shmuel says: They taught this only with regard to a widow; however, with regard to a divorcée, the court does administer an oath to her.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּגְרוּשָׁה דְּאַדְּרַהּ לָא וְהָא שְׁלַחוּ מִתָּם אֵיךְ פְּלוֹנִיתָא בַּת פְּלוֹנִי קַבִּילַת גִּיטָּא מִן יְדָא דְּאַחָא בַּר הִידְיָא דְּמִתְקְרֵי אַיָּה מָרִי וּנְדַרַת וַאֲסַרַת פֵּירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עֲלַהּ דְּלָא קַבִּילַת מִכְּתוּבְּתַהּ אֶלָּא גְּלוּפְקְרָא אֶחָד וְסֵפֶר תְּהִלִּים אֶחָד וְסֵפֶר אִיּוֹב וּמִמְשָׁלוֹת בְּלוֹאִים

The Gemara asks: Is that to say that if the court administered a vow to a divorcée and not an oath, then this is not sufficient to enable her to collect payment of her marriage contract? But didn’t they send from there, from Eretz Yisrael, a document that states the following: How so-and-so, the daughter of so-and-so, received a bill of divorce from the hand of Aḥa bar Hidya, who is called Ayya Mari, and she took a vow and prohibited the produce of the world to herself, based on the truth of her statement that she did not receive from her marriage contract anything other than one coat [gelofkera], and one book of Psalms, and a book of Job, and a book of Proverbs, all of which were worn out.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גלפקר
גלפקרא(שבת נא.) נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרון או נוטל הגליפקרין ומניח את הסדינין. (גיטין לה.) ולא קבילת מן כתובת׳ אלא גלופקרין אחד פי׳ כסות עבה של צמר והן הן גישפנקי וישנין תחתיהן בחורף ויש בהן ציציות כדי שיחממו האנשים:
א. [קעאטץ, גראב וואללען קלייד.]
וגרושה – לא סגי בהדרה בתמיה.
והא שלחו מתם – האשה מבבל היתה והלכה היא ובעלה לארץ ישראל וגרשה שם ותבעתו כתובתה ועשו לה פסק דין על נכסיו שבבבל.
דמתקרי איה מרי – כך היתה חניכתו.
ונודרת ואוסרת כל פירות שבעולם עלה – אם קבלה מכתובתה.
אלא גלופקרא – קוטא.
וממשלות – ספר משלי.
ונודרת ואוסרת פירות שבעולם עליה שלא קיבלה מכתובתה כו׳ – ל״ג כל פירות דאע״ג דנדר חייל אף על דבר שאינו יכול לקיים כדאמר בפרק שני דנדרים (נדרים טו.) גבי קונם עיני בשינה דפריך ואי לא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והא״ר יוחנן שבועה שלא אישן ג׳ ימים מכין אותו וישן לאלתר והא דנדרי הבאי מותרים כדאמר בפרק ג׳ דנדרים (נדרים כד:) לאו משום דאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים כגון דאמר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כקורת בית הבד אלא לפי שאין דעתו לומר ממש גמל ולא ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף בגבו מאד ומשונה משאר נחשים קורא כקורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קורא כעולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק דבריו ודוקא שבועות הבאי אסור מדרבנן דהחמירו משום דכתיב בה לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפילו לא אמר כל הפירות אלא אסר עליה חד פירא שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא מ״מ הכא ל״ג כל פירות דאע״פ שעוברת לאלתר בבל יחל אם קבלה מכתובתה כיון דמשם ואילך לא מיתסרא כדאמר מכין אותו וישן לאלתר אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמפרש בסמוך וא״ת בפ׳ בתרא דנדרים (נדרים פט:) דאמר ההוא גברא דאמר תיתסר הנאות דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כו׳ ואתא רב אחא ושבשיה ואנסביה איתתא ושרקיה טינא כדי שלא יהנה מן העולם מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כיון שאין יכול בסוף לקיים וי״ל דדוקא בשעה שנודר אם אי אפשר לו לקיים עובר לאלתר אבל התם בשעה שנדר היה יכול לקיים דאפשר לו שלא ישא אע״ג דכי אנסביה אין יכול לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה.
הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו׳ ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד. לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים (נדרים טו.) דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון [בנדפס: דכיון] דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך (לה:) דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.
בד״ה ונודרת כו׳ להחזיק דבריו ודוקא שבועת הבאי כו׳ לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפי׳ לא אמר כו׳ שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ באותו פירא שנדר בו שהרי אין דעתו כו׳:
בא״ד וא״ת כו׳ צ״ל ואתא רב אחא ושבשיה כו׳. ונ״ב פי׳ השיאו לדבר:
בא״ד ושרקיה טינא כו׳. נ״ב פי׳ שלא יכול ללבוש בגדים שהוא הנאת העולם והביאו לרב חסדא שיתיר לו נדרו:
בד״ה ונודרת ואוסרת כו׳ כדקאמרינן פ״ד דנדרים כו׳ אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו׳ עכ״ל הא דנחש כקורת בית הבד וכעולי מצרים אבל הך דגמל פורח כו׳ ליתא התם אלא בפרק שבועות שתים בתרא איתא הכי לגבי שבועות הבאי וע״ש בתוס׳ וק״ל:
בא״ד ואם תאמר בפרק בתרא דנדרים כו׳ מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כו׳ עכ״ל ק״ק (ב) דאין כאן מקום לקושיא זו אלא אתלמוד ערוך דאמר ר״י התם שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו כו׳ הוה להו להקשות מהאי דשרקיה מאי מועיל הא מיד עבר כו׳ ויש ליישב דההיא דשבועה שלא אישן ג׳ ימים לא היה קשיא להו כיון דאיכא שיעור שלשה ימים דאז בודאי יעבור ויישן והוא לא נתן שיעור למלתיה אמרינן דמיד ילקה תוך שלשה ימים קודם שיעבור אבל בהך דתתסר הנאות דעלמא עלי כו׳ אע״ג דודאי יעבור מכל מקום כיון דאין זמן שיעור למלתיה מתי יעבור לא ילקה מיד עד שיעבור אבל אהך שכתבו הכא דל״ג כל פירות משום דעוברת לאלתר אבל יחל אע״ג דאין שיעור נמי למלתיה מתי יעבור שפיר קשיא להו מהא דשרקיה טינא דהוה ממש בדומה לו ותקשה להו שפיר מאי מועיל כיון דכי אנסביה מיד עבר כו׳ ודו״ק:
ושואלים: ואם כן יוצא שגרושה דאדרה רק הדירו אותה בנדר] ולא השביעוה לא מועיל הדבר, ואינה גובה כתובה על סמך הנדר? והא [והרי] שלחו מתם [משם, מארץ ישראל] מכתב זה של פסק דין: ״איך פלוניתא [פלונית] בת פלוני קבילת גיטא מן ידא [קיבלה גט מידו] של אחא בר הידיא דמתקרי [שנקרא] ״איה מרי״, ונדרת ואסרת [ונדרה ואסרה] פירות שבעולם עלה [עליה] אם לא קבילת [קיבלה] מכתובתה אלא גלופקרא (מעיל) אחד, וספר תהלים אחד, וספר איוב, וממשלות (ספר משלי) שהיו בלואים,
The Gemara asks: Is that to say that if the court administered a vow to a divorcée and not an oath, then this is not sufficient to enable her to collect payment of her marriage contract? But didn’t they send from there, from Eretz Yisrael, a document that states the following: How so-and-so, the daughter of so-and-so, received a bill of divorce from the hand of Aḥa bar Hidya, who is called Ayya Mari, and she took a vow and prohibited the produce of the world to herself, based on the truth of her statement that she did not receive from her marriage contract anything other than one coat [gelofkera], and one book of Psalms, and a book of Job, and a book of Proverbs, all of which were worn out.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין לה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין לה., רי"ף גיטין לה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין לה., רש"י גיטין לה., תוספות גיטין לה., פסקי רי"ד גיטין לה., רמב"ן גיטין לה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין לה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין לה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין לה., מהרש"א חידושי הלכות גיטין לה., מהרש"א חידושי אגדות גיטין לה., פני יהושע גיטין לה., גליון הש"ס לרע"א גיטין לה., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין לה., אסופת מאמרים גיטין לה.

Gittin 35a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 35a, Rif by Bavli Gittin 35a, Collected from HeArukh Gittin 35a, Rashi Gittin 35a, Tosafot Gittin 35a, Piskei Rid Gittin 35a, Ramban Gittin 35a, Rashba Gittin 35a, Meiri Gittin 35a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 35a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 35a, Maharsha Chidushei Aggadot Gittin 35a, Penei Yehoshua Gittin 35a, Gilyon HaShas Gittin 35a, Steinsaltz Commentary Gittin 35a, Collected Articles Gittin 35a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144