א. בתוס׳ כאן ד״ה במה, תוס׳ הרא״ש, רא״ש סי׳ א, מרדכי, או״ז ח״ב סי׳ פד [א], ועי׳ גם ברשב״א, ריטב״א החדשים, מאירי, ר״ן, אגודה ועוד.

ב. ולהוציא מדעת רש״י שכתב בפי׳ שקולעת בהן שערה. ועי׳ רא״ש שהכריח כן גם ממה שמועיל שתרפם ואילו בחוטין שבתוך קליעותיה אין מועיל בהן רפיון, ועי׳ יו״ד סי׳ רצח. ולרש״י צ״ל דאפשר לרפות גם בקליעה, וע״כ שהרפיון צריך להיות גמור דהא יש חששא שאתי לאתויינהו בידים, מיהו אפשר דכיון דאין דרך לילך ברפיון אפשר דהוי כמשוי אפילו מונח עדיין בשערה והוי כטלית המקופלת. וכ״ה להדיא ביראים השלם סי׳ רעד (עמ׳ קמט) והרוקח הל׳ שבת סי׳ ק דברפוי לא הוי תכשיט אלא משוי.

ג. לקמן צד, ב.

ד. עיי״ש דר״א מחייב לה חטאת וחכמים אוסרים משום שבות ונחלקו ראשונים להלכה. וברא״ש הוסיף דאיכא למ״ד גודלת חייבת משום בונה, ולמאן דלא מחייב איסור שבות מיהא איכא. ומסתברא דכי היכא דאיכא איסורא בקליעא איכא איסורא בסתירה, וכנראה שכן יש לפרש גם בתוס׳. מיהו באו״ז שם כתב דאי איכא חטאת בקליעא ודאי דיש איסורא בסתירה מדרבנן, וע״ש שתי׳ דעת רש״י דפסק כחכמים דקליעה הוי שבות וסובר רש״י דבסתירה שלא ע״מ לגדל מותר אפילו לכתחילה ואפילו שלא לצורך מצוה, וכ״מ שכ״ה בתוס׳ רי״ד, ועי׳ פנ״י שכ׳ כעי״ז מסברתו. ועי׳ ב״ח ט״ז והגר״א בשו״ע ריש סי׳ שג מה שתי׳ בזה, ובית יצחק א״ח סי׳ יד אות ו. ועוד נראה דאפשר לרש״י דוקא בחוטין חיישי׳ דכיון דאסור לה לחזור ולקלוע משום בונה חיישי׳ שמא אתי לאתויינהו, אבל בשאר דברים מותרת שכשם שמתרת כך לובשת, ולדידיה אין קשה מה שתמהו רבנו והתוס׳ בסמוך שא״כ תהא אשה אסורה בטלית וחלוק. [שו״ר שכ״ה להדיא באו״ז שם, ועי׳ פסקי רי״ד].

ה. כ״כ בתוס׳ וראשונים, ועי׳ ר״ן שמקורו מרבנו. ובתוס׳ כתבו לחלק בדבר שהוא עיקר המלבוש. וכנראה שזו גם כוונת רבנו שאדם מרגיש שחסר בלבושו, ואע״פ שבסרבל וחגורה שהם רפויים אפשר שאין חוצצין מ״מ נהגו להסירם, ועי׳ מאירי במשנה ד״ה אף הם וכל דבריו מרבנו.

ו. עי׳ בתוס׳ וברא״ש שכתבו שבזה א״א לתקן.

ז. סא, א, ועי׳ תוס׳.

ח. עי׳ תוס׳ סב, א ד״ה וחילופיהן, ערובין סט, א ד״ה כיון, סה״י הוצ׳ שלזינגר סי׳ רד, ראב״ן שבת (רסג, א), התרומה סי׳ רלט, ובאו״ז ח״ב סי׳ פד אות ט, סמ״ג ל״ת סה (יח, ג), רא״ש כאן סי׳ י, שבה״ל סי׳ קו, מרדכי כאן פ״ו רמז שמט, רשב״א נט, ב ד״ה איכא דאמרי, ועי׳ ר״ן וריטב״א החדשים.

ט. לקמן סו, ב.

י. שם סז א.

כ. כן פי׳ גם רש״י בפי׳ הא׳, ותוס׳ שם ד״ה בני מלכים, אבל בתוס׳ נח, א ד״ה מאי שנא משמע שמא אתי לאתויי, ובמאירי כאן.

ל. בעל המאור לקמן נט, ב ד״ה א״ל רב שמואל וכו׳ שכתב אבל באיש לא חיישינן לעולם דלמא שליף ומחוי מפני שהוא בן דעת אבל לנשים וקטנים שדעתם קלה עליהם חיישינן ומש״ה לא שרו בני מלכים לצאת בזגין אלא בארוג בכסותו.

מ. במכלתין פ״ו ה״ח: בזוגין שבכסותו מהו כל אדם בין גדולים בין קטנים. וכוונת רבנו לדחות פי׳ המאור ולהוכיח דעיקר הטעם שמא יחוכו. וכ״ה ברשב״א נט, ב שכ׳ שי״ל דמתני׳ בקטנים שדעתן קלה עליהם כנשים אבל גדולים אפילו אינו אריג בכסותן שרי מאי כל אדם דקתני כל אדם גדול אבל בירושלמי אמרי׳ מהו כל אדם הכל במשמע בין קטנים בין גדולים, ולפי זה י״ל דטעמא דזגין משום דחיישי׳ דלמא מחייכו עלייהו ואתי למישלף ולאתויי, ועי׳ תוס׳ לקמן סז, א ד״ה בני.

נ. בכי״מ ליתא.

ס. בעל המאור שם.

ע. עי׳ ר״ן שם ד״ה קמרא וכן במיוחס לריטב״א [והוא לר״ן] שהביא קושיא זו בשם איכא מאן דמוכח, וכונתו לרבנו. ובריטב״א רמז על כך, ועי׳ חי׳ הר״ן שם.

פ. כן פי׳ הרי״ף דהלכה כל״ב, וכן ברמב״ם פי״ט מהל׳ שבת ה״ב.

צ. ע׳ קמר ג, ועי׳ אוצה״ג חה״פ סי׳ קי ותג״א עמ׳ 159.

ק. באו״ז ורא״ש שם ובראשונים עי׳ הערה 8, ועי׳ רשב״א נט, ב וריטב״א סא, א מה שדחו בזה.

ר. לקמן סא, א וב.

ש. בנדפס: דהכי קאמר.

ת. עי׳ משנה נז א.

א. עי׳ משנה סב, א.

ב. עי׳ משנה ס, א.

ג. עי׳ משנה סד, ב. ובכי״מ: שבאזנה וסנדלה.

ד. בפרקין ה״א, והובא בראשונים עיין הערה 8. ועיין ר״ן ריש פירקין שהביא כל דברי רבנו.

ה. בכי״מ ליתא: בא, ועי׳ רא״ש. ובכי״מ: שהנשים שחצניות היא מתניתה ומראתו לחברתה.

ו. בירוש׳ שם סוה״א, ושם בשנויים, ועי׳ אהצו״י. ובראשונים הנ״ל הובא סוף דברי הירוש׳, ועי׳ ביהגר״א סי׳ שא ס״ק כג שרמז לדברי רבנו.

ז. עי׳ או״ז שם. ועי׳ רשב״א ור״ן שכ׳ דלדעת זו חלוקין ב׳ סוגיות הירושלמי בזה.

ח. בר״ן הביא דברי רבנו ופירשו: אלא שבא הרמב״ן ז״ל ולימד דאיכא למימר דלא פליגן משום דהכא הכי קאמרינן מי אמרינן דהך חומרא יתירתא דעבדינן לומר שאפילו דברים שלא נאסרו ברה״ר אלא משום שבות שיהו אסורין בחצר דנימא דוקא באשה שהיא שוחצת אבל באיש שאינו שוחץ אמרינן דברים שהן אסורים לו משום שבות ברשות הרבים שיהו מותרין לו בחצר או דלמא לא שנא ועלה אמרינן נשמענן מן הדא דר״ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו כלומר שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט כטבעת וגערו בו חביריו משום תכשיט כלומר שאילו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בו בחצר דליכא למיחש שמא יצא בו אבל לפי שהיה תכשיט גערו בו לפי שהדבר קרוב שיצא בו לרה״ר ואילו יצא בו היה איסור בדבר אפילו תמצא לומר שלא נאסר תכשיט לאיש, וטעמא דמילתא משום דהכא כיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו איכא למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. וכ״ה במיוחס לריטב״א שהוא לר״ן. ועי׳ הגהות הגרא״ז, ואין להם מובן, שגם דברי הריטב״א דברי רבנו הם.

ט. כ״כ בעל המאור שכתב: אבל דבר שהוא מיוחד לתכשיט של איש מותר לצאת בו אפילו לרה״ר ולא חיישי׳ דלמא שליף ומחוי וכן בטבעת שיש עליה חותם וכן פסק ר׳ שמואל הלוי הנגיד בטבעת שיש עליה חותם שמותר האיש לצאת בה אפילו לרה״ר בשבת ונראין דבריו. ועי׳ גם רשב״א ור״ן.

י. סב, א.

כ. וכבר רמזה ר״ת בתוס׳ שם דחילופיהן באיש אור״ת דאחיוב חטאת קאי, ועי׳ באו״ז והתרומה באריכות בזה, ועי׳ רבנו לקמן סב, א ד״ה אמר עולא. א) ויש לנו כאן תוספת דברים בענין נשיאת שעון בשבת, ומקור הדבר בביאור הלכה סי׳ שא סי״א שהעלה דפשוט ששעון של כיס אין שום היתר להוציאו חוץ לעירוב, ועיקר יסודו דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו, ואפילו ירצה לתלותה בשלשלת גלוי לעין כיון דעיקרו להשתמש בו אלא שממילא מתקשט בו כיון שהוציאו לתשמיש מוכח בירושלמי פ״ו ה״ג דיש בזה חיוב חטאת דהכי אמרי׳ התם היתה עשויה לכך ולכך, כלומר טבעת שעשויה לשם חותם ולשם תכשיט — הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטור, ואפילו הוציאה לשם תכשיט איתא בשו״ע סי״א לדעת א׳ שאסור דהרואה יאמר לצורך תשמישו הוציאה, ואפילו לדעה ב׳ דוקא בניכר שהיא לתכשיט משא״כ בשעון. ועוד כתב טעם להחמיר מחשש דשליף ומחוי ואתי לאתויי ד״א ברה״ר עיי״ש. ובשו״ת שואל ומשיב מהדו״ק ח״ג סי׳ לא כתבו להתיר ובבאה״ל דחה סברתם. ולכאורה בזה״ז אית בשעון משום תכשיט והסכימו כן האנשים לענין סבלונות ומשא ומתן דהוו בכלל תכשיטים ומוכח בראשונים שבכל דור ענין הקביעות קובעת בזה, ועוד שבשעון גם מצד תשמישו הוי בכלל תכשיט מצד דקות מלאכת מחשבתו. והנה הגדר של מלבוש ותכשיט הוא שכל דבר שאדם נושא דרך מלבוש להנאתו או לצורך תשמישו להתכסות או להתנאות בו או לתועלת רפואה ולהגן עליו מדאגת חולי, וכן מחובת המצוה כמו ציצית ודרכן של בריות לצאת בהן בחול הוא בגדר מלבוש ותכשיט. דאי״ז גדר מלאכה ומשוי אלא דרך שימוש ולבוש. והא דנקטו בגמ׳ תכשיט או מלבוש, לאו למימרא דבבגדים אלו אין דין הוצאה, אלא עיקר הכוונה דהני בלבישתם אין זה דרך משוי ומלאכה, והיינו טעמא דקמיע מומחה וסלע שעל הצינית וכדומה, והראשונים לא דקדקו לומר ענין מלבוש בדברים העשויים לנוי ומאידך היתר תכשיט בדברים העשויים למלבוש ורפואה. אבל בדבר שתשמישו אינו לצורך הנאתו ושמירתו של האדם אלא לצורך ד״א או לצורך העברתו ממקום למקום — אפילו תכשיט אלא שנושאו בידו, הוי משאוי אפילו הוציאו דרך מלבוש כמו מחט הנקובה וכיס של זב לעיל יא, ב, או מלבוש ותכשיט שהוציאו שלא כדרך הנאתו כגון קמיע שהוציאו שלא לצורך רפואה אלא לתכשיט או באופן שאין מועיל רפואתו עי׳ לעיל סא, ב. ודבר שעשוי לתכשיט ולתשמיש דעתו של אדם קובעת ואי נפיק אדעתא להתנאות בו הוי תכשיט אבל יצא אדעתא להשתמש בו כגון טבעת שיש בה חותם ויצא ע״מ לחתום בו הוי מלאכתו לשם צורך ד״א ולא לצורך נויו ובטל שם תכשיט מיניה, וזהו דינא דהירושלמי דכל שיצא לחתום חייב חטאת ולא שאני בזה אי הוי תשמיש דאיסור או דהיתר דכל שהוא לצורך תשמיש שאינו לצורך האדם והנאתו יצא מגדר תכשיט ומלבוש ואין משאו מלבוש, אלא הוי כלי ומשאו מלאכה. ב) ואפשר שזה הביאור בדעת רש״י שסובר במחט דאשה חולקת בה שערה דאי מותרת לחלוק שערה בשבת הוי בגדר תכשיט, כיון דהוי לצורך האדם הוא דרך מלבוש, וכדין קמיע שאינו עשוי לנוי מ״מ מותר דכיון דלביש מדאגת החולי הוי כדרך מלבוש, ורק אם החליקה אסורה כיון שאין יכול להשתמש בו לצורך האדם אסור לצאת בו, ותוס׳ ס״ל דאפילו מותר להחליק כיון דעשוי להחליק שערה הוי ככלי וכחותם, דאין נפ״מ אם מוציא להשתמש במק״א או בשערו דסוכ״ס אינה אלא כלי דעביד מעשה שימוש לאדם ליפות שערו, ותשמישו אינו עושהו מלבוש ותכשיט, ואף שמוציאו דרך לבישה כל שאינו משמש דרך נוי ומלבוש לא הוי אלא כלי ולא בגד. ולכן ס״ל לתוס׳ דאפילו החליקה מותרת בשבת הוי מעשה, וה״ה בחותם ומפתח אם הוציאה להשתמש הוי משוי אפילו הוציאו בדרך לבישה. מיהו בחוטין שבאזני הבנות אורחא דאינשי הכי שאף שאין משמשים לגוי אלא להגן על הנקבים שלא יסתמו מ״מ כיון שענין תשמישם הוא בדרך מלבוש הוי כעין מלבוש, משא״כ במחט וחותם שהשימוש אינה בדרך המלבוש אלא שמוציאם דרך מלבוש ע״מ להשתמש בהם. ג) ולפי״ז מחולק נמי דינא דשעון מדינא דירושלמי דע״כ לא אמרי׳ בירוש׳ אלא בחותם וכן דינא דשו״ע במפתח דהתם כד נפיק לחתום או לפתוח הוי משוי ממש אפילו דרך לבישה דבטיל שם תכשיט מיניה והוי כלי דהא תשמישו לאו לצורך האדם ולכן סבר בשו״ע דאפי׳ נפיק לשם תכשיט איכא גזירה שיאמרו לצורך תשמיש נפיק ביה, אבל בשעון שאפילו כשמשתמש ביה אין דעתו לבטל מיניה שם תכשיט וגם שימושו בדרך המלבוש לא בטיל מיניה שם תכשיט, וכל שעשוי לתכשיט ולנוי אפילו בשעת תכשיטו אין לנו ראיה לאסור מהירושלמי, ואפילו גזירת הרואים אין בו, דהתם בחותם ומחט שבשעת שימושו בטל מיניה שם תכשיט והוי משוי ממש איכא למיחש להכי, משא״כ בשעון שאפילו בשעת שימושו יודעים הרואים שגם לשם תכשיט ונוי נושאו. כללא דמילתא שכל שצורכו של אדם ושמושו בדרך מלבושו הוי תכשיט, וזהו דינא דקמיע וצרכי רפואה וחוטים שבראשי או באזני הבנות וכדו׳. כל שתשמישו אינו בדרך לבישה אפי׳ נושאו תמיד שיהא מצוי לו לשימושו כיון שאין בדרך הלבישה תועלת לשימושו הוי משוי לדעת התוספות ושאר ראשונים. ודעת רש״י וכן הסכים במהר״ח או״ז סי׳ קצח דכל שהוא דרך לבושו ואורחא בהכי ומוליכתה תמיד שמא תצטרך לצורך גופה הוי נמי תכשיט. [והא שהביא במהר״ח שם ראיה מסיף ורומח לר״א דסבר דתכשיטין לאיש הם שאם יצטרך להלחם בהם, צ״ע דהתם לאו מטעמא דצורך גופו הוי תכשיטין אלא מטעם נוי ללובשם הוא וכמו עיר של זהב וכל שהוא למלבוש נוי לא הוי משוי, והא דאמרי׳ בסוף שמעתין דסייף ורומח דלע״ל לכו״ע לא הוי תכשיט, היינו משום דכל נוים מצד נוי הגבורה דאיתא בכלי מלחמה, ולע״ל דיבטלו המלחמות מתוך שאינן צריכים להם אינם נאים, אבל בזה״ז שהוא עת מלחמות תכשיטין הן מצד נויים וכלשון הפסוק חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, וצ״ע]. ולפי״ז בשעון דוודאי תשמישו בדרך לבישה ועיקרו לתכשיט ועיקר שימושו לצורך האדם הוא ודרך לבושו לכאורה אין בו דין משוי, ואפילו אם יש מקום להחמיר ולחלק בשעון כיס, לכאורה בשעון יד פשוט שאין שום ראיה מהירושלמי. ועי׳ ריטב״א נז, א סד״ה ולא תטבול שכתב דבמפתח איכא למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירנו ד״א ברה״ר, ע״כ, ולכאורה צ״ע דכיון דנפיק ע״מ להשתמש אפילו נתן על אצבעו בטל מיניה שם תכשיט ותשמישו עושיהו לכלי ואסור לצאת בו, וצ״ע. ואפשר שעיקר כוונתו דאם לא יוציאנו מאצבעו הוי הוצאת המפתח כלאחר יד ואסור רק מדרבנן והשתא חיישינן שמא יוציאו כדרך המוציאים וחייב חטאת. ד) והא דלעיל יא, ב גבי זב דהוי משוי אפילו הולך כן בקביעות מ״מ כיון שאינו עשוי להציל על הגוף אלא על בגדיו אין מלבוש לכלים, ובמוך לנדתה שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרט, הוי כמו מלבוש מפני הגשמים, ואדרבא התם אע״ג דאין הולכת בתדירות רק בעת עונתה מ״מ כיון דהולכת לצורך גופה הוי מלבוש. וכן לעיל נז, ב באיצטמא לדעת הר״ח והרי״ף שפירשו כעין רשת מפני הזבובים דאסור, פי׳ האחרונים דאסור רק מדבריהם, ואע״פ שאינו נוי ומלבוש כל שמגן הוי מלבוש לענין משוי. ה) ועדיין יש להסתפק דאפילו נימא דהוי תכשיט, מ״מ כיון שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש כדאיתא בשו״ע סי׳ שא ס״ח, בודאי בשעון של יד אין דרך למישלפינהו ולאחוויי ואפילו אשת מותרת לצאת בו כמו׳ שכ׳ בהג״א ר״פ ב״מ אשה, והגמי״י פי״ט מה״ש והובא בב״י, וכיון דכל עיקר הגזירה באיש היינו דלא פלוג דאשה, הכא דאפילו אשה יוצאת בו אין לאסור באיש. ועוד נראה דאפילו היה מקום לאסור באשה בענין דחיישינן דלמא אתי למישלפיה וכדומה, מ״מ יהא האיש מותר בו, כיון דנקטינן כרבנו תם להלכה דבאיש ליכא למיחש למישלפא כדפסק׳ בשו״ע סי׳ שא ס״ט, רק דברים השוים באשה ואיש הוא דאסרינן הואיל ואסרוה לאשה לא ראוי להתיר באיש, יש לומר דלא אמרו אלא בדברים השוים לאיש ולאשה היינו באותן תכשיטין שראויין לאיש ולאשה כמו טבעת שיש בו מפתח דר״ג דהוא תכשיט בין לאיש בין לאשה, אבל מה שהוא תכשיט לאיש ואינו תכשיט לאשה אע״פ שהוא שם תכשיט אחד אינו בכלל דברים השוין, דהא חזינן בטבעת שיש בו חותם דמותר האיש לצאת ביה לדעת ר״ת והשו״ע, אף דשם טבעת אסורה באשה, ורק טבעת בלא חותם שנהגו בו גם האנשים ס״ל להרבה פוסקים דאסור מטעם דלא פלוג בדבר השוים. ולפי״ז בשעונים דמשונים אלו של אנשים משל נשים וגברי לא נפקי בשל נשי וכן איפכא אף דחדא שמיה עלה, מ״מ דמיא לטבעת שנפסק בשו״ע שאינו בכלל דברים השוים. ועי׳ ר״ן על הרי״ף (סב, א ד״ו) סד״ה ואיכא דיליף וז״ל: אלא שיש מי שאומר דדוקא בתכשיטין השוין לאיש ולאשה הוא דאמרי׳ וכו׳ ולפי״ז צריך שנאמ׳ דטבעות תכשיטין השוים לשנים מיקרי אע״פ שמה שהוא תכשיט לאשה אינו תכשיט לאיש עכ״ל. ומדבריו מבואר דאפילו בטבעת שיש בו חותם אף שאינו דרך תכשיט לאשה מ״מ כיון דשם טבעת הוי שם תכשיט אף לנשים הוי בכלל דברים השוים. מיהו כיון דרוב הראשונים לא כתבו לחלק כן נקטינן בהא כדעת השו״ע שלא כלל טבעת שיש בה חותם בכלל דברים השוים, וכ״ז רק לפלפולא, ולהלכה כבר דנו בהא האחרונים ז״ל עי׳ דברי חיים ח״ב סי׳ לג שו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ שסט חלקת יעקב ח״א סי׳ פט, אגרות משה או״ח סי׳ ע, ברכת שמעון שבת סי׳ י. ״נועם״ כרך ט עמ׳ שם שהביא דעת הפוסקים בזה.

ל. כ״ה בר״ח לפנינו, וברשב״א הובא בשם רה״ג, ובמאור כאן ולקמן בד״ה הא דאמר עולא וחילופיהן בשם רבנו שרירא ורבנו האי, וע״ש בפסק הדבר, ועי׳ מאירי בשם גאוני הראשונים, ועי׳ רבנו לקמן שם.

מ. שבת שם.

נ. והובא בר״ן שם שהוסיף: דכיון שלא היו רגילים אפילו בחול היו עוברין משום לא ילבש גבר שמלת אשה ע״ש.

ס. כעין סברא זו כתב גם הראב״ן בסי׳ שמט (קמח, א): ובזמן הזה שאין העולם רגילים בטבעת חותם ובין אנשים ובין נשים משימין בחול בידיהם טבעת שאין עליה חותם באצבע לנוי ולתכשיט נ״ל דשרי, ומהכא נ״ל דסמכו הראשונים שלפנינו חכמים ונבונים ממני ולא מיחו בהן דמיגו דהוי לחול תכשיט, לשבת נמי הוי תכשיט דאף חכמי התלמוד לא אמרו אלא משום שלא היו רגילים לצאת בהן בחול כדאמר במילתא דרבא וגזרו רגיל אטו שאינו רגיל אבל השתא לכולהו לנוי ולתכשיט נפקי בהו בחול שרי אף בשבת.

ע. עי׳ ע״ז לו, א.

פ. עי׳ רשב״א.

צ. שם סי׳ רלט (פט ג, ד) ועיין גם ראב״ן שם שכתב היתר זה. והובא גם בר״ן, ועי׳ מאירי ד״ה וסוף דברים, שהביא כל דברי רבנו.

ק. עי׳ רש״י ערובין ו, א ד״ה כיצד.

ר. לעיל ו, א.

א. נראה שרבנו רצה ליישב דהא בנדה סז, א אמרי׳ נימא אחת קשורה חוצצת כו׳ וע״ז חילק רבנו שע״ג ראשה א״א להדק יפה, ועי׳ ר״ן.

ב. וכ״ה בריטב״א, ועי׳ רש״ש שהקשה כן מדעתו, ועי׳ שפ״א.

ג. וכן בתוס׳ ד״ה השתא ועו״ר.