פיסקא ולא בכבול א״ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבד׳ תנן כו׳ ופירש״י דכבלא דעבדא היינו חותם שעושין לעבד בכסותו כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו דהא בסמוך מקשה הש״ס אמימרא דשמואל דאמר נמי כבלא דעבדא תנן מהא דאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו א״כ משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלמ״ד כבלא דעבדא תנן איירי מתני׳ נמי בחותם שבצוארו וכמ״ש התוס׳ שם וכ״ש למאי דמשני ארומיא דשמואל אדשמואל דמתני׳ איירי בדעבד ליה לנפשיה וע״כ היינו דבעי לאוקמא כבלא דעבדא דמתני׳ בחותם שבצוארו וכ״ש למאי דמסקינן לקמן מברייתא דבשל מתכות אינו יוצא אפילו בחותם שבצוארו. וא״כ לפ״ז מסתמא אית לן לאוקמי מתני׳ בשל מתכות שהוא כמין תכשיט דשייך ביה שלפי ומחוי. וא״כ לפ״ז איירי מתני׳ שפיר אפילו בחותם שבצוארו א״כ מי דחקו לרש״י לפרש כאן דאיירי בחותם שבכסותו. והנלע״ד בזה דמשמע ליה לרש״י דודאי הא דמספקא ליה לרבי ינאי אי כבלא דעבדא תנן אע״ג דטפי אית לן למימר דאיירי בכיפה של צמר שנקרא כבול דלפ״ז איירי כולה מתניתין בחדא גוונא בתכשיטי נשים אע״כ משום דמסברא משמע לי׳ לרבי ינאי דכיפה של צמר שפיר דמי כיון דמיגניא ביה לא אתי לאחוויי כדאיתא לקמן בדף ס״ה דהיינו טעמא דרשב״א. וא״כ לפ״ז תו ליכא למימר דכבל׳ דעבד׳ דאסיר היינו חותם שבצוארו דא״כ אמאי ליתסר הא ליכא למיחש דלמא שלפי ומחוי דאין גנאי גדול מזה שמודיע לכל שהוא עבד וכמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם יש מפרשים ע״ש ולכך הוכרח רש״י לפרש דהאי כבלא דעבדא היינו חותם שבכסות ואסור מטעמא דדלמא מיפסק ומירתת ומחית ליה אכתפיה כדאמרינן לקמן ולפ״ז א״ש נמי טובא הא דמספקא ליה לרבי ינאי לאידך גיסא אי כיפה של צמר תנן כ״ש כבלא דעבדא והיינו משום דלמאי דאסרינן בכיפה של צמר ע״כ היינו משום דחיישינן דילמא שלפי ומחוי אפילו במידי דמיגניא ביה א״כ כ״ש בכבלא דעבדא דאסור מתרי טעמי משום האי חששא גופא דשלפי ומחוי ומשום חששא דילמא מיפסק ולפ״ז איפשר דאה״נ דלאידך גיסא דר׳ ינאי אה״נ דכבלא דעבדא בשל מתכות איפשר דאסור אפילו בחותם שבצוארו כן נ״ל נכון בכוונת רש״י:

בתוס׳ בד״ה אי כבלא דעבדא כו׳ וא״ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית כו׳ ויש לומר דמילתא דפשיטא היא כו׳ משום דמחכו עלה עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דהא אדרבה לקמן מסקינן איפכא אליביה דרב מה שהתירו פיאה נכרית בחצר טפי מבהנך היינו כדי שלא תתגנה על בעלה ואמרינן נמי התם בחוטי שער דזקינה בשל ילדה שבח הוא לה וע״ש בתוס׳ דאיצטריך מיהו לאשמעינן דלא תצא דלאו מילתא דפשיטא היא ונראה דוחק לומר דנהי דבחצר שבח הוא לה כדי שלא תתגנה כיון שאין לה שער כמ״ש הרב ברטנורה מ״מ בר״ה גנאי הוא לה מה״ט גופא ועוד דמל׳ רש״י לקמן משמע דפיאה נכרית הוי מקישוטים הנאים וצ״ע. ובעיקר קושיית התוס׳ אבאר ג״כ במימרא דשמואל בסמוך:

בא״ד וא״ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים כו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש״י א״ש דאיכא למימר דכיון דלא איירי מתניתין אלא בחותם שבכסותו ומשום חשש׳ דדילמא מיפסק ומחית ליה אכתפיה דהוי חששא רחוקה ומכ״ש למאי שכתבו התוספת לקמן בד״ה הב״ע שדרך החותם ג״כ להיות ארוג בבגדו אלא דגזרינן בארוג אטו שאינו ארוג וא״כ שפיר אית לן למימר דבהנך חששות רחוקות לא שייך לגזור אלא בר״ה גופא ולא בחצר ולא דמי לשאר תכשיטי נשים דמתניתין דשכיחי טוב׳ דשלפי ומחוי ואסור אפילו בחצר בכה״ג במידי שצריכה להסיר משום חציצה או משום דמחכו עלה כן נ״ל ליישב לפי שיטת רש״י ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה. וגם מה שהקשו התוס׳ בסה״ד על פירש״י דלקמן במתני׳ דסיפא יבואר במימרא דשמואל בסמוך:

בד״ה אין בה משום כלאים פירש״י כו׳ עס״ה. עיין בזה בחידושי הרשב״א והר״ן ז״ל וגם בספר מג״ש למ״ז ז״ל: