מטתו שלשלמה פירש רש״י שלשלמה שכנו של מקום וכו׳ וששים לאו דוקא כו׳. והוא דחוק דלא אמרו כן רק בלשון תלמוד דדרכו למנקט ששים כמ״ש התוס׳ פרק החובל ומה ענין הברור כבקר ולא כאור גופיה ומה ענין הברור לאיסור אחותו ולא לשאר עריות כו׳ והנראה דבא לומר שאל יסמוך הדיין על שכלו אך על פי חכמת התורה וע״פ שאלת רבו דהכי אמרינן בהדיא פרק ב״ש תוקע עצמו לדבר הלכה בדיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מלתא למלתא ואית ליה רבה למשאל דארשב״ג לעולם יראה וכו׳ ומלת ירך נאמר בכ״מ על גוף האדם כמו יוצאי ירכו ועובר ירך אמו וז״ש לעולם יראה האדם הדיין כו׳ שלא ידון ע״פ שכלו עליו אך יראה כאלו חרב מונחת בין ירכותיו לדון ע״פ יצירתו מחומרת גופו דבקל יכשל בחרב שבין ירכותיו ואמר בין ירכותיו במקום על ירכו מפני שאמר כלם אחוזי חרב דמשמע בידו בלא נרתק ושוב קאמר חרבו על ירכו וע״כ אמר שהחרב אחוז בידו בין ירכו ועל ירכיו קרי דהיינו בין ב׳ ירכיו דמונח מבפנים בחודו על שתיהן ובקל יכשל בו ואמר הנה מטתו וגו׳ דבסנהדרין איירי קרא כמ״ש במ״ר פ׳ נשא על פסוק זה הנה מטתו גו׳ שבטו גו׳ שלשלמה של הקב״ה ששים גבורים שנאמר וששים איש מעם הארץ מגבורי ישראל להביא י״א איש הרי ע״א כו׳ וסיים כולם וגו׳ מלומדי מלחמה מלחמתה של תורה ולא לדון ע״פ שכלם בלי קבלת התורה וע״ז דרש ר׳ יאשיה אם ברור לך כו׳ כי כל הדן ע״פ שכלו אין הדבר ברור לו כבקר שהוא מאיר ובא כצאת השמש בגבורה אבל כל עוד ששופט אחר שכלו יראה שהוא טועה משא״כ בדן ע״פ התורה יתברר לו הדבר בראיה אחר ראיה שדן דין אמת כבקר שהוא מאיר לבא וכענין שאמרו חז״ל זקני ע״ה כל זמן שמזקינין מטפשין כו׳ והם חכמים בעיניהם לפי שכלם וזקני ת״ח כ״ז שמזקינין מחכימים והם חכמי בעלי תורה וע״ז אומרים מהכא אמור לחכמה אחותי את גו׳ דבכל עריות אין אדם דן בשכלו להתיר כמו לישא את אחותו שהשכל נותן להיות מותר כי הוא תחלת בנינו של עולם שקין והבל נשאו אחותם כמ״ש עולם חסד יבנה אבל הדבר ברור לך לאסור על פי התורה על כן אמר אם יהיו דבריך ברורים כאחותך שאסורה לך על פי התורה אמרהו כו׳ ואם לאו אל תאמרהו ולא תסמוך על פי שכלך:

שיבא מכשורא כו׳. עיין פירוש רש״י לענין משא אמרו כי קורה גדולה שאי אפשר לאדם אחד לישא אותו ביחידי על כתיפו אם עוד אחרים עמו במשאו אפשר שיכול לישא אותה שיגיע לכל אחד במשא חתיכה א׳ מן הקורה והוא פירוש הכתוב עד״מ ונשאו אתך במשא העם הזה ולא תשא אתה לבדך וק״ל:

למלך כו׳. רש״י פירשו לענין חכמה וכו׳ ויותר נראה לפרש כמשמעו כי המשפט מתייחס בכ״מ למלך שהוא היודע משפט ואמרו שמואל נקרא שבור מלכא ומלך אלסר ע״ש שהלכתא כוותיה בדינין ועש״ז אנו אומרים ביום הדין המלך הקדוש המלך המשפט והוא יעמיד ארץ במשפט כמ״ש על ג׳ דברים העולם עומד על הדין כו׳ ואמר אם דומה לכהן כו׳ אמר איש תרומות בלשון רבים כי הדיין אף שהוא צריך לקבל תורה לפעמים מרבו המכירו כמו הכהן המקבל תרומה ממכירו אין זה חסרון בחקו אבל הדיין הצריך לשאול מרבים הנה זה הוא כמו שמחזר ושואל מרבים על פתחי בית הגרנות הוא יהרסנה כי אי אפשר לשאול בכל דבר ודבר כפי הצורך ולפעמים הוא מתבייש לשאול מכל אדם ודן לפי שכלו וכבר אמרו אם ברור לך כו׳ ולענין ממון שדרשוהו בכתובות כמ״ש התוס׳ יש לפרשו ואיש תרומות וגו׳ בלשון רבים כי ודאי הדיין שאין לו כדי ספוקו ומקבל מתנה מאת מכירו בביתו והוא כאילו מקבל תרומה א׳ אין זה כמקבל שוחד להטות משפט אבל הדיין והרב המקבל מתנות ומרבה סעודתו בכ״מ ומחזר אחר ישיבת עם הארץ לקבל מהם מתנות והוא כמו הכהן שאין לו מכירים וצריך לחזר אחר התרומות ומתנות כהונה שלו מאנשים רבים בבית הגרנות הרי זה הדין יהרס המשפט ומטה משפט שאלו המתנות שיקבל מהם הם כשוחד לו ואהכי מייתי לה התם:

דבי נשיאה אוקמא כו׳ לעץ כו׳. מפורש בירושלמי סוף מסכת בכורים הוי אומרים לעץ וגו׳ הוא יורה וכי יודע הוא להודות הנה הוא תפוס זהב וכסף לא בכספא איתמני בתמיה וכל רוח אין בקרבו לו חכים כלום כו׳ ע״ש וסיים הכא ועתיד והקב״ה ליפרע ממעמידין שנאמר וה׳ בהיכל קדשו הס וגו׳ שזה המעמידין גורם שה׳ בהיכל קדש שלא תבא השכינה משם למושב מקום הדיינין כמ״ש לעיל כל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק משער ב״ד ואמר בענשם שעתיד ליפרע מהמעמידין בהם מפניו כל הארץ מדה כנגד מדה להם שהם העמידו דיין שותק כעץ ואבן דומם:

כאילו נוטע אשרה כו׳. הדמיון בזה כי הדיין מומחה נקרא בשיתוף שם אלהים כמ״ש בפ׳ ד׳ מיתות אלהים לא תקלל תרתי משמע קודש וחול והוא שכל הדן דין אמת נעשה שותף להקב״ה ולזה הנוטע אשרה אצל מזבח הוא נותן מקום ח״ו לאלהים אחרים אצל אלהים קדושים כך המעמיד דיין שאינו הגון במקום שיש דיין הגון הוא נותן מקום לאלהי כסף וזהב המתמנין בכספה אצל אלהים שהוא דיין המומחה:

בשביל כסף וזהב כו׳. יש לפרשו בשתים רעות שעשו כי הם מתמנין בשביל הזהב וכסף שנותנין למלך או לנשיא גם מה שעושין כן הוא בשביל הכסף וזהב שרוצין לאסוף ע״י הרבנות והדיינות ולמלאות חסרון כסף וזהב שכבר יצא מידם שנתנו לאותן שמינו אותן והוא קודם לו לאכול ממנו ולהתעשר מרבנות והנה חטא ואשמה זו נשתרבב עתה בקרוב בימינו וכבר באו רבותינו כמה פעמים בהתחלת המום (זה) ואשמה זו בגזירה ובעונשין חמורות וחרמות וממון בדבר הזה שלא יתמנה שום רב ומורה בכסף וזהב הן ליתן ליחידים הן לרבים אבל אין איש שם על לב העונש הנזכר בשמעתין דעתיד הקב״ה ליפרע ממעמידין גם דימה העון הזה לעע״ז ויצא הדבר לנו בדור הזה למכשול ולמזכרת עון דכמה תקלות וקלקולים אשר באו לנו בדור הזה עי״ז ואתה המעיין ראה איך ברחו חז״ל מן השררה כההיא דהוריות שהיה ר״ג רצה להושיב בראש ר״א חסמא ור״י בן גודגדא ואף שלא היה להם פת לאכול ובגד ללבוש ולא רצו להתמנות עד שא״ל ר״ג וכי שררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם כו׳ גם מ״ש בסוטה פ׳ א״נ בענותנותיה דרבי אבהו דאימנו רבנן עליה לממניה ברישא כיון דחזייה לר׳ אבא דמן עכו דנפישי עליה ב״ח א״ל איכא רבה ויש לדקדק בזה מאי ענותיה שלא רצה להיות ראש הרי אמרו דאינו אלא עבדות ויש להשיב בזה דלא חשיב מינוי הראשית והרבנות לעבדות אלא למי שנתמנה לצרכו כמו ר׳ אבא דמן עכו בשביל חובותיו וכמו ר״א חסמא ור״י בן גודגדא משום פרנסתן דה״ל מינוי ראשית שלהן כעבד וכפועל דבמלאכתו הוא עוסק שיהיה לו זה לצורך פרנסה אבל ר׳ אבהו שהיה עשיר כבר לא היה נחשב לו מינוי הראשית לעבדות שהרי אינו צריך לו אלא לשררה היה נחשב לו אילו היה מתרצה בכך וכשלא נתרצה נחשב לו לענוה הרי שאלו החכמים המפורסמים בורחים היו מן השררה אם לא לצורך פרנסתם שהיה נחשב להן כעבדות ועתה בדור הזה החכמים בעיניהם ולהיטיב לא ידעו רק באים להשתרר על הצבור שלא לשם שמים ורודפים אחר השררה בממונן לענוש ולהכשיל המקבל ממנו בכל עונשים המוזכר ולפי שהם אינם עושין כן אלא להתגדל ולהתכבד בתורה שאין בידם אמרו בירושל׳ דבכורים דראוי לבזותן ולהקל בכבודן וז״ש ר׳ מנא מיקיל לאלין דמתמנין בכספא ר׳ אמי קרא עליהן אלהי כסף וגו׳ אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור ע״כ מ״ש אין עומדין מפניו ואין קורין כו׳ הוא מבואר דעמידה מפני הת״ח אינה אלא מפני התורה שיש בו כמ״ש בסוף מכות כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמי גברא רבה גם שקורין לבעל תורה רבי ע״ש בי מלכים ימלוכו ושרים וגו׳ וזה שנתמנה בכסף ואין לו ריח תורה אין ראוי לעמוד מפניו ולא לקראו רבי אבל מה שדימה הטלית שעליו למרדעת של חמור צריך ביאור ויש לפרש בו כי הטלית של ת״ח הוא משונה כדאמרי׳ פ׳ ח״ה טלית של ת״ח כיצד כו׳ כל שאין חלוקו נראית מתחתיו ובפ׳ המוכר פירות אמרו כל המתגאה בטלית של ת״ח אין מכניסין אותו כו׳ והנה זה המתמנה בכסף וזהב ועושה לו טלית של ת״ח להתנאות בו הוא לובש אותו תמיד כדי שיהא ניכר שהוא א׳ מכלל החכמים ובזולת הטלית שעליו לא יהיה ניכר לת״ח והרי טליתו דומה למרדעת של חמור שהוא תמיד עליו ולא ינטל ממנו כמ״ש חמור אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה ובעי מרדעת:

לקטלא כו׳. פי׳ רש״י לקטלא לישא עליו חטא כו׳ וכן פי׳ גבי ולואי שתהא ביאה כיציאה בלא חטא כו׳ עכ״ל וקשה שהענין כפול גם קשה למה היה חש כל כך לקטלא על חטא שהיה דן בטעות הרי אמרו לעיל תלמוד לומר עמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ונראה לפרש ברעות נפשא לקטלא שהיה ירא שירדפנו חזק החייב ואמר וריקן לביתיה עייל דאסור לקבל שכר מן הדין כדתנן בבכורות הנוטל שכר ע״מ לדון דיניו בטלין וקרנא דשקיל היינו דוקא שכר בטילה דמוכחא כדאמרי׳ בריש פ׳ שני דייני גזילות:

ואמר ולואי שתהא ביאה כו׳. ר״ל שיהיה ביאתי לביתי ריקן כיציאה ולא אפסיד גם מכיסי דדיין שטעה בשיקול הדעת חייב לשלם מביתו ואע״ג דרב נוטל רשות הוה ומומחה הוה ואינו משלם לא החזיק עצמו במומחה גם לפטור עצמו משום נטילת רשות כיון דמדינא חייב וק״ל:

לשמים שיאו כו׳. כמו שהיה בבריאה שהיה אדם הראשון מן הארץ עד הרקיע כדאמרינן פרק אין דורשין הרי כגללו לנצח יאבד במיתתו ודימה הפסדו לגללו כי אין דבר מופסד ומוסרח בנבראים כגלל של אדם שמרחיקין מצואתו כך הפסדו ומיתתו שאין לך בנבראים שמרחיקין בטומאה כמו האדם שמטמא במותו אבי אבות הטומאה במגע ובמשא ובאהלו:

כי לא לעולם חוסן גו׳ ואם נזר וגו׳. חוסן הוא מלשון קשה וחוזק כמו וחסון הוא כאלונים ור״ל ואף שהנזר ומלוכה הוא מדור לדור דהיינו מאב לבן ובן הבן כמו שהיה במלכי בית דוד מ״מ לא לעולם החוסן שיהיה גוף אדם חוסן וקשה לעמוד קיים וחי לעולם כדאמרי׳ בפ״ק דב״ב בעשרה דברים קשים הגוף קשה כו׳ ומיתה קשה מכולם:

לא תעלה כו׳. עפירש״י ועי״ל שלא יעלה האדם על מחשבתו כי מעלתו גדולה לעמק הדין מהר על מיצוי אבל יחשוב כי הוא במדרגה שלמטה מזה ושלא ידע לפסוק עד אחר מתון ועיון טוב וז״ש ולא תעלה במעלות וק״ל:

אפיקו לי מאני דדינא כו׳. כ״ה בגירסת ילקוט ובפ׳ כיצד מעברין אמרו מנין שחייב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו׳ ופירש״י שם דדרש ליה נמי מדלא כתיב אשר תלמדם ע״ש וצ״ל דשקולים הם הדרשות ולולא פירושו היה נראה לומר דהתם מלפניהם דריש שצריך להראות פנים ובמכילתא אמרו ערכם לפניהם כשלחן ערוך וק״ל:

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא אר״י כנגד מקל כו׳. דקדק לומר בעת ההיא שבאותו הדור היה צריך לזירוז הזה על המקל ורצועה שהיו סרבנים ובעלי מריבות כמ״ש לעיל בענין איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם שע״כ נתמנו השופטים אז וק״ל:

אזהרה לדיין שלא ישמע כו׳. והכי משמע קרא שמע לקבל מה שממוצע בין טענות אחיכם שאם תשמע דברי זה בלא זה לא תקבל רק טענתו וצדיק הראשון בריבו:

לא תשא לא תשיא. מפורש פרק ואלו הן הלוקין:

צדק הדין ואח״כ כו׳. דרשה זו אינה מפורשת בפירש״י מאין יצאת ומה היא ויש לפרש דקשיא ליה מאי ושפטתם צדק מלשון צדקה ואמרי׳ לעיל במקום משפט אין צדקה ובמקום צדקה כו׳ אלא משפט שיש בו צדקה כו׳ הוי אומר זה פשרה וקאמר נמי הכא דמתחלת הדין קאמר צדק את הדין לעשות פשרה ואח״כ בסוף הדין חתכהו כדאמר לעיל דמשתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו:

בין איש ובין אחיו כו׳. כ״ה בגי׳ ילקוט וכ״נ דהא ובין גרו דריש בתר הכי א״ר יהודה אפי׳ בין תנור כו׳ ונראה דדרשו כן מדלא כתיב בין אנשים או בין אחים אלא בין איש שהוא גדול ובין אחיו שהוא קטן וא״ר יהודה אפי׳ בין בית לעלייה שאל תאמר מהראוי שהבית שהוא מעולה מעלייה יהיה לירושה לאיש והעלייה ירש הקטן אלא העלה אותן בדמים כו׳ כפירש״י וכן בין גרו דמשמע דיורין שאל תאמר זה האח שיש לו דיורין הרבה ראוי לירש התנור שהוא צריך לאפות ולבשל הרבה והאח שאין לו דיורין די לו לאפות ולבשל בכירים אלא העלה אותן בדמים כפירש״י וק״ל:

לא תנכרהו כו׳. לפי שלשון הכרה והתנכרות שענינו העדר הכרה הוא שורש אחד ומלת לא תכירו חסר בו פועל היוצא לאחר את מי לא יכירו ובא רב יהודה לומר שחסר בו ה׳ והוא כמו לא תכירהו דהיינו האוהב לך ורא״א שחסר בו נ׳ והוא כמו לא תנכרהו דהיינו השנוא לך וק״ל: