×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שַׁעַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָמַד רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אשֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְאָמֵינָא לֵיהּ בְּתַעֲנִית צִבּוּר מַאי בא״לאֲמַר לֵיהּ לָא שְׁנָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן נִנְוֵה שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּתַעֲנִית צִבּוּר וְאָמֵינָא לֵיהּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַאי א״לאֲמַר לֵיהּ לָא שְׁנָא רַב יְהוּדָה נָפֵיק בִּדְהִיטָנֵי אַבָּיֵי נָפֵיק בִּדְהוּצֵי רָבָא נָפֵיק (בִּדְיַבְלֵי) רַבָּה בַּר רַב הוּנָא גכָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק.
cork on Yom Kippur? Is it considered a shoe, and therefore it may not be worn on Yom Kippur, or not? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani stood on his feet to testify and said: I saw that Rabbi Yehoshua ben Levi went out on Yom Kippur in cork sandals, and I said to him: What is the law on a communal fast that is decreed in a time of drought, when shoes are similarly prohibited? Are reed sandals permitted? He said to me: It is no different, and such sandals are permitted even on a communal fast day. Rabba bar bar Ḥana said: I saw Rabbi Elazar from Nineveh go out in cork sandals on a communal fast day, and I said to him: What is the law on Yom Kippur? He said to me: It is no different, and it is permitted. The Gemara reports: Rav Yehuda went out on Yom Kippur in reed sandals. Abaye went out in sandals made of palm fiber. Rava went out in sandals braided with reeds. None of these sandals are considered to be shoes. Rabba bar Rav Huna wrapped a scarf around his feet and went out.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבעל המאורראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדארירמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותוב קא מיבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכיפורים. ואסיקנא ריב״ל יצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים. ור׳ אליעזר יצא בו בתענית צבור ואמרו לו ביום הכיפורים מאי. ואמר להו לא שנא כלומר מותר. ואפילו ביום הכיפורים. רב יהודה נפיק בסנדל דהוצי. ורבה בדבילי. ורבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק. ומותבינן הא דתנן בשבת פרק במה אשה יוצאה הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר׳ מאיר ור׳ יוסי אוסר ושוין שאסור לצאת בו ביום הכיפורים. ושנינן לעולם זה הקב מנעל הוא ומאי טעמא דר׳ יוסי דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאיתויי ד׳ אמות ברשות הרבים.
{בבלי יומא עח ע״ב1} תנו רבנן התינוקות מותרין בכולן2 באכילה בשתיה ברחיצה3 [ובסיכה]⁠4 חוץ מנעילת הסנדל5:
{בבלי יומא עח ע״ב} פיס׳ המלך והכלה ירחצו את פניהן6. [מלך]⁠7 מאי טעמ׳ אמר ר׳ אבה8 בר זבדא אמר רב9 {ישעיה לג:יז} מלך ביפיו תחזנה עיניך כלה מאי טעמ׳10 אמר רב11 כדי שלא תתגנה על בעלה (ונמצא בעלה מגרשה12) בעא מיניה רב מר׳ חייה עד אימת קארית לה13 כלה אמר ליה14 כדתניא אין מונעין תכשיטין15 מכלה16 כל שלושים יום.
{בבלי יומא עח ע״ב} והחיה תנעול את הסנדל דברי ר׳ אליעזר17. מאי טעמ׳ משום צנה שמואל18 אמר
כל מחמת19 עקרב מותר:
1. תנו רבנן...הסנדל: חסר ב-גיח.
2. בכולן: חסר ב-גב.
3. בשתיה ברחיצה: גב: ״ובשתיה ורחיצה״. גג: ״ושתייה ורחיצה״. גה: ״ושתיה ורחיצה״. גיז, כ״י נ: ״ובשתיה ברחיצה״. דפוסים: ובשתיה וברחיצה.
4. ובסיכה: כ״י נ. כ״י א: ״וביסיכה״ כבמשנה שם. ב-גב, גג, גה, גיז, דפוסים: ״וסיכה״.
5. מנעילת הסנדל: וכן בר״ח: ״מנעילת הסנדל ומנעל״. גב, גג, גה, גיז, כ״י נ, דפוסים: ״ממנעל וסנדל״, כברמב״ם משנ״ת הל׳ שביתת העשור (ג:ז).
6. פניהן: כ״י נ: ״ידיהם״. גה: ״וכול׳⁠ ⁠״.
7. מלך: גב, גה, גו, גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א (נמנע מכפילות).
8. ר׳ אבה: כ״י נ: ״רבא״.
9. גז מוסיף: ״דאמ׳ קרא״.
10. מאי טעמ׳: חסר בכ״י נ.
11. אמר רב: חסר ב-גב.
12. ונמצא בעלה מגרשה: חסר ב-גב, גה, גו, גז, כ״י נ, דפוסים, ולא בר״ח או רמב״ם (הל׳ שביתת העשור ג:א). והוא בגמ׳ שבת סד ע״ב, וברי״ף שבת פרק ו (דף כט ע״א).
13. אימת קארית לה: וכן ב-גה, דפוסים. גב: ״אימתי מתקרי לה״. גו: ״אמתי נקראת״. גז: ״אימת קארי לה״.
14. ליה: כ״י נ: ״רב״.
15. תכשיטין: כ״י נ: ״תכשיטיה״.
16. מכלה: וכן ב-גו. גב, גה, גז, כ״י נ: ״מן הכלה״, כבר״ח. דפוסים: לכלה.
17. והחיה...ר׳ אליעזר: דפוסים עד: הסנדל וכו׳.
18. שמואל: וכן ב-גב, גה, גו, גיז. כ״י נ, דפוסים: ״ושמואל״.
19. מחמת: גב: ״שמחמת״.
ערך דקל
דקלא(יומא עח:) רבא נפיק בדיקולי. (פסחים קיב:) ריש תורא בדיקולא סליק לאיגרא ושדי דרגא מתותיך פי׳ אם תראה ראש שור בכלי אחד שאוכל בו ועוסק באכילתו אעפ״כ ברח לגג. (סנהדרין ז) היא ניימא ודיקולא שפיל פירוש היא ישינה וקלתה מהלכת על פני המים כן היא כמו אשה עצלנית שישנה על שפת היאור וקלתה בצידה יבאו המים ושטפו את קלתה ונשאוה והיא ישנה ואינה יודעת ומקרא הוא ברור ובשפלי׳ ידים ידלוף הבית (בבא בתרא כה) הנהו דקולאי דאיתי דיקולי לבבל פי׳ אומנים לעשות קלתות למכרם (חולין צת) ההוא כי זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא. תשובת הגאון וששאלתם כי זיתא דתרבא דנפל לדיקולא וקשיא למר צונן או רותח ורותח היכי נפל לדיקולא מי סברת לדיקולא עצמה נפל הכי קאמר כי זיתא דתרבא שנפל ליורה גדולה שיש בה שיעור דיקולא:
ערך הטני
הטניב(יומא עח:) רב יהודה נפיק בדהטני פי׳ יש לומר שהן עדילרין של צמר כמו גלימ׳ דהיטבי (א״ב פי׳ בל׳ יוני דבר עשוי מעץ ערבה ויש מנעלים לאנשי הכפרים עושים מעץ):
ערך הץ
הץג(שבת קמ:) א״ר חסדא האי הוצא דירקא אי חזי למאכל בהמה שרי לטלטוליה (יומא עח:) אביי נפיק בדהוצי פי׳ סנדל העשוי מעלין של לולב. (סוכה לב) אמר רבא האי לוליבא דסליק מחד הוצא כבעל מום הוא ופסול. (בבא קמא צג) מנא הא מלתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא דכתיב למה תריבו אלי כולכם וגו׳. (נדרים מט) ר׳ יהודה ורבי יוסי חד אכיל דיסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א״ל דאכיל באצבעתיה להאי דאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך א״ל דאכיל בהוצי לדאכיל באצבעתי׳ עד מתי אתה מאכילני צואתך. (נדרים מט) פרטיה נואף להוצא וערק (נדרים צא) בהוצא ודפנא (מועד קטן י בבבא בתרא ד) וכבר פירשנו בערך דפן (שבת עו) הוצא חציצה פי׳ הוצין של דקל שעושין ממנה מחיצה. (בבא בתרא סט) קני לך דקלין ותאלין הוצין וציצין:
א. [קארב.]
ב. [פילץ שוחא.]
ג. [צווייגען. בלאט.]
שעם – מין גומא שקורין פוי״י.
בתענית צבור – הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף יב:) אסור בנעילת הסנדל.
בדהיטני – מין שעם.
בדהוצי – סנדל של כפות תמרים.
בדיבלי – של עשבים.
ואמינא ליה בתענית צבור מאי דדילמא דברי סופרים צריכין חיזוק ויש להחמיר יותר:
רבא נפק בדיקולי. ובפירש״י כתב בדיבלי ופירש שם עשבים:
{שמעתא דיציאה בסנדל של שעם ביוה״כ}
וסנדל של שעם – נראה מהלכות הרי״ף שמותר לצאת בו בתענית צבור וביום הכפורים.
ולא כן נראה מעיקר הגמרא. דמסקנא דשמעתין אמר רבא: דכ״ע מנעל הוא. ובשבת בהא הוא דפליגי. ר׳ יוסי סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאיתוייה, ורבי מאיר סבר לא גזרינן.
וההיא דגרסינן במסכת שבת (בבלי שבת ס״ו.) בפ׳ במה אשה יוצאה − ואף שמואל הדר ביה. דתנן: חלצה בסנדל שאינו שלו, בסנדל של עץ, בשל שמאל בימין, חליצתה כשרה. מאן תנא. אמר שמואל: רבי מאיר היא. דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו. דברי רבי מאיר. ור׳ יוסי אוסר. ואיתא נמי בפרק מצות חליצה (יבמות ק״ג.) − לא קשיא עליה דרבא, משום דאמוראי נינהו ולא רמינן אמורא אחבריה.
וההיא דאמר רבא בפרק מצות חליצה (יבמות ק״ג.) − מדרישא רבי מאיר סופא נמי רבי מאיר, אלא האי מגין והאי לא מגין − לטעמייהו דהנך רבנן קמאי קאמר ולאו לטעמא דנפשיה. דהוה סבירא להו לרבנן קמאי כשמואל, דאמר, דר׳ מאיר ור׳ יוסי במנעל ולאו מנעל פליגי. וכיון דאסקה רבא הכא דכ״ע מנעל הוא, לא איצטריכין לאוקומה לההיא כר״מ.
ונקיטין לחומרא. לגבי חליצה, לא הוי מנעל אלא במחופה עור, דגמרי׳ לה מדכתיב (יחזקאל ט״ז:י׳): ואנעלך תחש. ולגבי תענית צבור ויום הכפורים, לא שרינן למיפק בסנדל של שעם לכתחילה. ולא סמכינן אסהדותיה דר׳ יצחק בר נחמני, דאמר, אני ראיתי את ריב״ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים, ולא אסהדותיה דרבה בר בר חנה, שהתיר כן בתענית צבור, משום דמסקנא דשמעתא אמר רבא דכולי עלמא מנעל הוא, ודרבא עדיפא, דבתרא הוא. אבל מכרך סודרא אכרעא, הא ודאי תענוג בעלמא ולאו מנעל ומותר לכתחילה, דהא ליכא מאן דפליג עליה.
פרק יום הכיפורים
[במאור יומא דף ב. ד״ה וסנדל. לרי״ף סי׳ תתקסח (יומא דף עח:)]
[כתוב שם:] אמר רבא דכ״ע מנעל הוא. ודרבא עדיפא דבתרא הוא.
אמר אברהם: ומה יעשה בדרבא דנפיק בדכולי עלמא1 כל הני לאו מנעל הוא, אלא על כרחך לא סבירא לן כי ההיא דתני עלה: הכל מודים שאסור לצאת בו ביום הכפורים. רמי בר חמא הוא דתני לה, ולא סמכינן עלה דהא כולהו אמוראי לא בשבת (דף סה:) ולא ביבמות (דף קג.) לא חשו לה כלל דכולהו אמרי דבמנעל ולא מנעל פליגי, ולא קשיא להו האי מתניתא אלמא משבשתא ולא סמכינן עלה. ורבא לטעמיה דרמי בר חמא הוא דמוקים פלוגתיהו הכא, וקשיא דרמי בר חמא לא מיתרצא למאי דתני איהו: ושוין שאסור וכו׳2.
1. בגמרא (יומא דף עח:) הגירסא: בדיבלי, ובגליון שם בשם הערוך הגירסא: בדיקולי, וברבינו מנוח (הל׳ שב״ע פ״ג ה״ז הגירסא: בדכולהו, והיינו בכל אלו שהוזכרו בסוגיא שם, עיין בדקדוקי סופרים שם אות י׳.
2. עיין במלחמות כאן, ובספר ההשלמה (שבת דף סו. ד״ה הא דתנן, ובלח״מ הל׳ שב״ע פ״ג ה״ז.
של שעם. מין גמי1. וריב״ג2 פי׳ שלומי׳3 ובערוך4 פי׳ קליפי עץ.
בתענית ציבור. שגוזרין על הגשמים ותנן במסכ׳ תענית5 שאסור בנעילת סנדל6.
רהטני7. פי׳ רש״י ז״ל8 מין שעם. ובערוך9 פי׳ ערדלין של צמר כמין גלימא. רהיטני קש של חטין 10 11.
1. כ״פ רש״י ד״ה שעם. וכ״כ המאירי. ובכי״מ מין גומֵא.
2. שערי שמחה הל׳ יוה״כ עמ׳ נד.
3. בריצ״ג הגירסא כיזראן ועיין בהגהות יצחק ירנן לרי״צ גיאות שם מה שביאר בזה שהוא מין עץ. ובכי״מ ריב״ג ז״ל פי׳ זרדין.
4. ערך שעם.
5. דף יב,ב.
6. כ״פ רש״י ד״ה בתע״צ.
7. וכ״ה ברי״צ גיאות שם. אמנם לפנינו בגמ׳ בדיהטני.
8. ד״ה דהיטנא.
9. ערך הטני.
10. וכ״ה בפי׳ רבינו אליקים רהיטני מין קש. וכעי״ז במאירי.
11. בכי״מ נוסף כאן: בדיבלי. של עשבים י״מ בלשון ערבי אלכל״ה.
{שמעתא דיציאה בסנדל של שעם ביוה״כ}
ועוד, וסנדל של שעם, נראה מהלכות הרי״ף ז״ל שמותר לצאת בו בת״צ וביוה״כ, ולא כן נראה מעיקר הגמרא, דמסקנא דשמעתין אמר רבא דכ״ע מנעל הוא, ובשבת בהא הוא דפליגי וכו׳, וההיא דגרסינן במס׳ שבת וכו׳ ואיתא נמי בפרק מצות חליצה, ל״ק עליה דרבא, משום דאמוראי נינהו, וההיא דאמר רבא בפרק מצות חליצה, מדרישא רבי מאיר סיפא נמי רבי מאיר, אלא האי מגין והאי לא מגין, לטעמייהו דהנך רבנן קמאי קאמר.
אמר הכותב: והרי כריסה בין שניה. דרבא גופיה נפיק בדיבלי, שהוא סנדל של קש דומיא דשעם. וא״כ, היאך אמר, דכ״ע מנעל הוא ואסור לצאת בו ביוה״כ. ולא מצית למימר חדא מינייהו רבה אמרה, דבתר אביי חשיב ליה בתרוייהו וע״כ רבא הוא.
וההיא דבפרק מצות חליצה (יבמות ק״ג.), דאמר רבא, מדריש׳ ר״מ, ה״נ משמע דפליגי רבנן עליה וסברי לאו מנעל הוא. וכל היכא דלא אשכחן בגמרא הכי, לא אמרינן, לדבריו קאמר וליה לא ס״ל.
ועוד, אי הא דאמרינן, לעולם מנעל הוא, גבי איסור יוה״כ קאמרי׳, דאף בשל שעם אסור, לא הל״ל, ובשבת בהא הוא1 פליגי וכו׳. דהא מעיקרא לאו שבת קשיא לן דאתינן לתרוצה השתא, דמעיקרא אסורא דיוה״כ הוינן ושבת לא קשיא ליה כלל. ודילמא רמי בר חמא גופיה בטעמיה דשבת משום גזירה תפיס ליה, כרבא.
אלא ודאי משמע דרבא לפרוקי קא אתי, ולאו לאוקומי קושיא כדאיתא. תדע, דקא פרכיה רבא לאביי בתענוג דלאו מנעל ממעשה דרבה בר רב הונא דנפיק בסודרא, ואי רבא למיסר הני סנדלי דרבנן קא אתי, פריך מעובדא דרבה בר רב הונא למדחי עובדי דרבי יהושע בן לוי ורב יהודה ורבנן קשישי וסהדותיה דרבי יצחק בר נחמני. אלא ודאי לתרוצינהו ולאוקמי עובדי דרבנן כולהו אליבא דהלכתא קאתי.
ועוד, דקי״ל לענין חליצה דמנעל של עור בעיא ובמנעל אחר חליצתה פסולה. אלמא לא מיקרי מנעל.
אלא הכי פירושא דשמעתא: מהו לצאת בסנדל של שעם. מי אמרינן, כיון דודאי לאו מנעל הוא שרי, או דילמא ביוה״כ כל שהוא נעילה אסור. ופשטינן דמותר. ומותיב רמי בר חמא: הקטע יוצא וכו׳, ורבי יוסי אוסר. אלמא, לאו מנעל הוא. ואעפ״כ מודה שאסור לצאת בו ביוה״כ, כדקתני עלה דההיא. אף מנעל של שעם ושל מינים הללו אסור לצאת בהן, ואף על פי שאינן מנעל.
ואמר אביי: התם משום תענוג של כתיתין. ואמר ליה רבא: וכי תענוג דלאו מנעל כלל אלא של בגד נמי אסור. והא רבא2 נפיק בסודרא, דאיכא ודאי תענוג, ואעפ״כ מותר, כיון דלאו מגין כמנעל אלא תענוג בעלמא הוא.
אלא אמר רבא: לעולם מנעל הוא. כלומר: רבי יוסי כרבי מאיר ס״ל, דאמר, מנעל הוא. ומש״ה אסור לצאת בו ביוה״כ. וגבי שבת, בגזירה בעלמא פליגי. וכיון שכן, לרבנן דאמרי לאו מנעל הוא, ביוה״כ מותר, שלא אסרו אלא מנעל וסנדל.
והא דאמר רבא במס׳ יבמות (בבלי יבמות ק״ג.), מדרישא רבי מאיר סיפא נמי ר׳ מאיר, לאו לאפוקי מדרבי יוסי, דלרבי יוסי נמי מנעל הוא, אלא לאפוקי מדרבנן, דפליגי עלייהו גבי חליצה ושאר מילי, תדע דהא [לאו מדברי רבי יוסי אלא רבנן].⁠3
ומנא לן דפליגי רבנן עלייהו. מדתניא: סנדל של סיידין טמא מדרס, ואשה חולצת בו, ויוצאין בו בשבת. דברי רבי עקיבא. ולא הודו לו. כדאיתא בפ׳ במה אשה (שבת ס״ו.). וברייתא היא, ששנויה במסכת עדיות (משנה עדיות ב׳:ח׳). וקתני, סנדל של עץ ושל סיידין טמא מדרס, ואשה חולצת בו, ויוצאין בו בשבת. ולא הודו לו. אלמא, רבנן פליגי עליה, בין בשל עץ בין בשל סיידין, לומר שהן פסולין לחליצה. וראיה לדברי הא דאמרי׳ התם: אמר רב הונא: מאן לא הודו לו. רבי יוסי. רבא4 אמר: מאן לא הודה לו. רבי יוחנן בן נורי. כדתנן,⁠5 כוורת הקש ושפופרת הקש − רבי עקיבא מטמא ורבי יוחנן בן נורי מטהר. אלמא, רבא נאדי מטעמיה דרב הונא משום דקסבר שרבי יוסי הודה לו, דקסבר מנעל הוא לחולצן6 בו, כדאמר רבא הכא.
ורש״י ז״ל מפרש: לעולם מנעל הוא, דעץ. משום הכי אסור ביוה״כ. ודהיטני ודיבלי,⁠7 דאינון מיני קש, לאו מנעל הוא. ועולה כפי מה שכתבנו בדרך הסוגיא.
אבל הוקשה לי על פירושו דתניא התם בפ׳ מצות חליצה (יבמות ק״ב:), חלצה במנעל8 של שעם ושל סיב ושל עץ, חליצתה כשירה. ואוקימנא כר״מ. אלמא, כשם שהמנעל של עץ לר״מ מנעל הוא, כך של שעם וסיב מנעל הוא.
ולאו קשיא9 היא. דההיא פלוגתא דרבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי (בבלי שבת ס״ו.), פליגי10 בקש אי הוי כעץ. ורבי מאיר כרבי עקיבא, דאמר, של קש הוי כשל עץ. ואיכא לדרבי11 מאיר הוא דאמר של שעם ושל סיב כשל עץ, אבל רבי יוסי לא הודה אלא בשל עץ, אבל של שעם ושל סיב אינו מנעל. ואפילו12 שרבי יוסי נמי הכי ס״ל, דשל קש כשל עץ, דרבי מאיר ורבי יוסי כולהו אליבא דרבי עקיבא אמרי. מיהו, אנן, כרבי יוחנן בן נורי ס״ל, דאמר, קש לא הוי כשל עץ ולאו כלי הוא כלל, ומשום הכי נפקי רבנן בשל שעם ומיני קש הללו. כדתניא: סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו. דברי רבי עקיבא. ולא הודו לו. והא תנן: הודו לו. ואוקימנא: הודו לו, רבי מאיר. לא הודו לו, רבי יוחנן בן נורי, שמטהר בכלי קש, דלאו עץ הוא. וסנדל של סיידין נמי של קש הוא. וכן הוא בירושלמי (ירושלמי יבמות י״ב:ב׳) וכן פי׳ רבינו שלמה ז״ל במס׳ שבת (בבלי שבת סו. ד״ה ור׳ יוחנן). ולא הודו לו על של סיידין בלבד.
והרי עכשיו לפי הדרך הזו, לא מצינו מחלוקת בשל עץ. דרבי מאיר ורבי יוסי תרוייהו משווי ליה סנדל ולא אשכחן תנא דפליג עליה. אבל של שעם וכל מיני קש מחלוקת רבי יוחנן בן נורי. ומיהו, התם ביבמות (בבלי יבמות ק״ב:) אמר רב: מנעל13 התפור בפשתן אין חולצין בו, כדכתיב, ואנעלך תחש. ותנן נמי (בבלי יבמות ק״א.): חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה. ואוקימנא בגמ׳ (בבלי יבמות ק״ג:) כר״מ, א״נ, במחופה עור. אלמא, סנדל של עץ לאו סנדל הוא. ואם באנו לדחות את כולם ולומר אמוראי סברי דרבי מאיר ורבי יוסי במנעל ולאו מנעל פליגי והלכה כרבי יוסי, ורבא פליג אכולהו ואמר דעץ מנעל הוא, א״כ למה פסקו רבינו והגאונים כמותם. אולי14 חששו להם לענין חליצה להחמיר.
ושוב מצאתי ראיה דשעם וקש דינם כשל עץ. דתניא בפרק קמא דסוכה (בבלי סוכה כ׳.): מחצלת של שיפה ושל גמי, גדולה, מסככין בה, קטנה, אין מסככין בה, מפני שעשויה למדרס ומקבלת טומאה. והתם מחצלת של שעם ושל קש ושל שיפה מטמאין טמא מת. וכולה סוגיא מטמו בכלים של שעם ושיפה טמא מדרס [רבי יוחנן בן נורי]⁠15 ואמוראי בתראי סברי הכי. דתניא (סוכה כ׳:): אמר:⁠16 כשירדתי לגולה, מצאתי זקן אחד ואמר לי, מסככין בבודיא. וכשבאתי אצל אחי אבא הודה לדברי.⁠17 ואמר עולא:⁠18 והוא דלית ליה גדנפא. ואמר רב חסדא:⁠19 הני בודייתא דמחוזא, אלמלא קיר שלהם, מסככין בהם. הרי כולם מוסכמים במיני קש שמקבלים טומאה הראויה להם, אם מדרס מדרס, אם טמא מת טמא מת, דהוו ככלי עץ, שלא לחוש לדברי רבי יוחנן בן נורי, דמטהר להו בין מן המדרס בין מן המת, כדאיתא בפרק כירה20 (שבת ס״ו.). הא אין עליך לדון אלא כלשוננו הראשון שכתבנו, דבין עץ בין קש לאו מנעל הוא לרבנן, כדפרישית.
מ״מ אין ספק בשל שעם ומיני קש שיוצאין בהם ביוה״כ, דרבא גופיה נפיק בהו. וכ״כ כל הגאונים ובעל הלכות ורב אחא. וכן הסכים הרב ר״י בן גיאות, זכר כולם לברכה.
1. נראה דתיבה זו נמחקת, כבגירסתנו
2. נדצ״ל: רבה בר רב הונא. כבגירסתנו
3. נדצ״ל כגון: לאו כדברי רבי יוסי קאמר אלא כרבנן
4. גירסתנו: רב יוסף
5. עיין הגהות הגר״א, שבת סו. ושמא צ״ל: כדתניא
6. נראה דצ״ל: לחלוץ
7. בגירסתנו: ודהוצא
8. גירסתנו: בסנדל
9. נראה דצ״ל: קושיא
10. נראה דצ״ל: דפליגי
11. נראה דצ״ל: למימר דרבי
12. נראה דצ״ל כגון: ואפילו את״ל
13. גירסתנו: סנדל
14. נראה דצ״ל: ואולי
15. נדצ״ל: דלא כריב״נ
16. צ״ל: אמר רבי חנניה
17. צ״ל: לדבריו
18. גירסתנו: רב חסדא
19. גירסתנו: עולא
20. צ״ל: במה אשה
כשם שיצאו מקצת דברים מכלל איסור רחיצה כמו שכתבנו כך הדין והענין באיסור נעילת הסנדל ומותר לצאת בסנדל של שעם בין ביום הכפורים בין בתענית צבור ר״ל אותם הנגזרים על המטר ושאסורים בנעילת הסנדל כמו שביארנו במקומו ושעם הוא מין ממיני הגמי והגמא וכן אמרו רב יהודה נפיק ברהיטני והוא גם כן ממיני הגמי ויש גורסין ברהיטני או ברחיטני ושניהם פירושם מנעל שעשוי מתבן של חטים וכן אמרו אביי נפיק בדהוצי והוא מנעל העשוי מחריות של דקל רבא נפיק בדיקולי והוא העשוי מנצרי דקל בחור ועושים בהם הסלים וכל אלו היתרם מפני שאין להם שם מנעל:
כבר ביארנו בששי של שבת (ס״ו.) שהקיטע אינו יוצא בקב שלו והוא שעושין לו צורת רגל של עץ וחוקקין בה בכדי להניח ראש שוקו בתוכו וקושרו עם השוק וטעם איסורו התבאר כאן שלא מפני שאינו מנעל עד שתאמר עליו שמאחר שאינו מנעל משאוי הוא אלא ודאי מנעל הוא ולא נאסר בשבת אלא דלמא שליף וא״כ ביום הכפורים מיהא אסור אף בבית הואיל ומנעל הוא ולענין טומאה אע״פ שיש בו בית קיבול כמו שכתבנו אינו מקבל טומאה שאין קבולו עשוי לטלטל מה שבתוכו על ידו שאין השוק מיטלטל אגב הקב הא אם חקק בו כל כך שיש בו בכדי להניח שם בגדים רכים ומוכין להניח שוקו בתוך הקב עליהם הרי זה מקבל טומאה ושאר הדברים שהזכרנו הואיל ואינם מנעל מותרים ולא סוף דבר בבית ובחצר אלא אף ברשות הרבים שהרי אין בהם חשש דלמא שליף ואע״פ שאינם מנעל והיה לנו לומר שכל שאינו מנעל משאוי הוא אצל הרגל אינו כן אלא כל שהוא לבוש בו כמנעל ואין בו השש שליפה מותר אחר שאין שם מנעל עליו ואפילו היה בו קצת תענוג שהרי אמרו רבה בר בר חנה הוה כריך סודרא ונפיק וכן הדין בבתי שוקים שאין האיסור אלא באותם ששם מנעל עליהם כגון של עור ושל עץ:
זהו הנראה לי בענין זה ומ״מ הרבה מפרשים כתבו שכל שאין שם מנעל עליו משאוי הוא ולא הותרו אלו בכאן אלא במבוי המעורב או בחצר המעורבת אבל ברשות הרבים לא וכמו שאמרו ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות ק״ב:) אבל מטייל הוא ביום הכפורים באנפוליא בתוך ביתו אלמא שברה״ר אסור ואע״פ שאמרו שם שכל שברה״ר אסור בחצירו אסור חוץ מכבול ופאה באלו הקילו שאף בחצר אין התירה פשוט אצל הכל ועל ידי שאלה לחכם הוא שמתירין לו והרי הוא מזכיר איסורו בשעת התירו ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר כתבנו מענין זה בששי של שבת:
היתר התינוקות שהם קטנים עד שלא הגיעו לחינוך לא סוף דבר שמותרין באכילה ושתיה אלא אף ברחיצה וסיכה מותרים מפני שהם דברים הצריכים לגדולו ומותר אף בסיוע גדול אבל נעילת הסנדל הואיל ואין בה תועלת לגדולו אסור לעשות מיהא על ידי גדול אלא שאם נעל מעצמו אין מוחין בידו ואע״פ שמתחלת הסוגיא יראה שכולם אסורים על ידי גדול וכמו שאמרו רחיצה וסיכה נמי אמרי אחריני עבדי הרי מ״מ אמרו בסוף השמועה והא מותרין לכתחלה קתני כלומר עד שאם בא גדול לימלך אומרים לו לסייעו ולעשות על ידו ואף לכשיאמרו אחריני עבדי להו לא נקפיד שאם עשו כדין עשו והשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק מותר אף על ידי גדול ויש אומרין שלא הותר על ידי גדול אלא באכילה ושתיה וסוגיא זו דוקא על ידי עצמו ומנעל אף על ידי עצמו אין מניחין לו והם מפרשים במה שאמר והא מותרים קתני כלומר ואם טעם ההיתר אינו אלא מפני שיאמרו מאתמול סכום והרחיצום היאך מותרין לכתחלה עד שהשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק הותר על ידי עצמו ולא חששו לחשד הרואים הא על ידי גדול אסור ומנעל וסנדל אף על ידי עצמם אסור שאע״פ שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו שלא אמרו לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים אלא שלא להאכילו בידים מ״מ אביו ואמו מצווים להפרישו ולגעור בו כדי להפרישו לקדושה ומ״מ נראה כדעת ראשון שלא אמרו כן אלא באיסורין ומשום דאתי למיסרך וכדכתיב חנוך לנער על פי דרכו אבל מנעל וסנדל אין כאן סרך ולא אסרוהו אלא שלא לעשות כן על ידי גדול:
המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון ג״כ והוא שאמר האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה כמלא לוגמיו חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקי׳ מצטרפין למלא לוגמיו האוכל והשותה אינם מצטרפים אמר הר״ם כותבת הגסה היא תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה ופי׳ גרעינתה ידוע ומלת לוגמיו הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו ששתה לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורין שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני והלכה כר׳ אליעזר אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושותה משקין שאינן ראויין לשתייה והשותה ציר ומורייס פטור ציר הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח ומורייס ידוע:
אמר המאירי האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה ר״ל האוכל ביום הכפורים שיעורו לחיוב כרת ככותבת הגסה שאע״פ ששאר איסורין שיעורן בכזית טעם הדבר מפני שיש בהם לשון אכילה וכל שהוא כזית אכילה היא אבל ביום הכפורים כתוב בו לשון ענוי וקים להו לרבנן שכל שאינו אוכל ככותבת אין דעתו מתיישבת כלל ואינו יוצא מכלל ענוי אבל ככותבת אע״פ שאינה משבעת מישבת היא דעת המתענה ויוצא הוא בה מכלל ענוי:
כמוה וכגרעינתה שאלו בגמ׳ (יומא ע״ט.) בגרעינתה או שלא בגרעינתה כלומר בגרעינתה שיהא שיעור אכילתו ככותבת כמות שהיא עם גרעינתה שאין בשיעור זה תוספת עם הגרעינה והרי היא גסה שלא בגרעינה כמו שהיא בגרעינה או שמא שלא בגרעינה כלומר שלא יתחייב עד שיאכל כשיעור כותבת ועוד כשיעור גרעינה ופירשה רב אשי לחומרא כמה דגסה תנן כלומר שהיא עם גרעינתה ובתלמוד המערב נראה שפרשוה בדרך אחרת וששיעור בגרעינתה גדול משיעור שלא בגרעינתה ופירוש הענין בגרעינתה ר״ל שהגרעינה תהיה בתוכה ותהא הכותבת כולה שלימה ויהא החלל שבין הגרעינה לגוף הכותבת מכלל השיעור או שלא בגרעינתה ר״ל שאין הגרעינה בתוכה אלא שמשערין אותה מבחוץ ויהא שיעור האכילה משוער לגוף הגרעין ובגוף הכותבת ולא שיהיה בכללו שיעור החלל ופירשה רב אשי לקולא כמות שהיא בגרעינתה והחלל מכלל השיעור ומ״מ שם פסקוה לחומרא והוא שאמרו שם אמר ר׳ יוסה צריך למעך את חללה דאל״כ לתני כמוה וכגרעינתה וכחללה ומ״מ כל הפוסקים הביאוה כפירוש ראשון ופסקו כרב אשי והביאו בסתם ככותבת הגסה ויתבאר בגמ׳ על שיעור זה שהוא פחות מכביצה וכן פי׳ שם ששיעור זה שוה לכל אדם אפילו לעוג מלך הבשן ואע״פ שאין בשיעור זה כדי ישוב הדעת אצלו כך נתברר להם שאי אפשר [שלא] (ש)⁠יתיישב דעתו בכך אלא ששאר בני אדם דעתם מתיישב בה זמן רב ולעוג מלך הבשן זמן מועט:
וכן התבאר שם ששיעור זה שוה לכל אוכלין שאף לולבי גפנים מישבין את הדעת אלא שהאוכלים החשובים מישבין אותו שיעור גדול מן האחרים:
והשותה מלא לוגמיו והעלו בה בגמ׳ מלא לוגמיו ממש מלא שני הצדדין ולא כשיעור שאם יסלק את היין לצד אחד יראה באותו הצד כמלא לוגמיו אלא מלא שני לוגמיו ממש שאין הלכה כשמואל שאמרה כן אלא מלא שני לוגמיו ממש וכסתם משנתנו וסתם ברייתא שאמרו בית הלל מלא לוגמיו וזהו משוער כל אדם בשלו שאין דעתו מתישב אלא במלא לוגמיו של עצמו והוא שאמרו בתוספתא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו לקטרת מלא לוגמיו ליום הכפורים ולדעת מה שפסקנו במלא שני לוגמיו ממש יראה ממה שפי׳ בגמ׳ שאף באדם בינוני הוא יתר מרביעית ואין צריך לומר עוג מלך הבשן שאף מצד אחד הוא יתר מרביעית שהרי כשהיה שמואל אומר מלא לוגמיו מצד אחד והקשו לו ממה שאמרו שבית שמאי אמרו רביעית ובית הלל מלא לוגמיו תירצוה גם כן מצד אחד כשמואל והקשו א״כ הוה ליה מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל [ד]⁠מצד אחד ודאי אינו רביעית ונמצאו בית הלל מחייבין בפחות מבית שמאי אלמא שמתחלה כשהיה מפרש מלא לוגמיו ממש היה יותר מרביעית או שמא אין מלא לוגמיו אלא ברביעית וחומרת בית שמאי היתה ששיעורו רביעית אף לאדם גדול ביותר ובית הלל שיערו ברביעית לבינוני בדבריהם אלא שבגדול ביותר כמלא לוגמיו דוקא ואע״פ שבכל מקום הולכין ברביעית בזו משום יישוב הדעת נגעו בה וכן נתברר להם שבשיעור זה הדעת מתישב ולא בפחות:
כל האוכלין מצטרפין לככותבת אפי׳ מלח שעל הצלי ואע״פ שהמלח אין ראוי לאכילה בפני עצמו ואוכל אוכלין שאינן ראויין פטור כמו שיתבאר בסמוך הואיל ומ״מ דרך בני אדם לאכלו עם הצלי או עם הבשר הרי הוא מצטרף וכן ציר שעל גבי ירק כגון הציר שטובלו בגרגיר או בחומץ אע״פ שאוכל ומשקה אין מצטרפין:
הואיל והמשקה מכשיר את האוכל ונאכל עמו מצטרף ויראה לי בשרה פתו ביין שדינו כדין ציר שעל גבי ירק והוא שאמרו כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא ואע״פ שהמכשיר משקה כגון ציר ויין וכן כל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו אבל אכילה ושתיה אין מצטרפת כלל ר״ל שאם אכל כחצי כותבת ושתה כחצי שיעור מלא לוגמיו פטור שאין הדעת מתישבת בכך:
שעם ביום הכפורים, האם נחשב הוא כמנעל ואסור ללובשו ביום הכיפורים, או לא? עמד ר׳ יצחק בן נחמני על רגליו להעיד, ואמר: אני ראיתי את ר׳ יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. ואמינא ליה [ואמרתי לו]: בתענית צבור הנגזרת בשל מיעוט גשמים, שאף בה אסורה נעילת הסנדל, מאי [מה הוא הדין], האם בסנדל של שעם מותר? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] וגם אז מותר. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את ר׳ אלעזר דמן ננוה, שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור ואמינא ליה [ואמרתי לו]: ביום הכפורים מאי [מה הדין]? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] ומותר. ומסופר: רב יהודה נפק בדהיטני [היה יוצא ביום הכיפורים בסנדל של שעם]. אביי נפק בדהוצי [היה יוצא בסנדל של סיבי דקל]. רבא נפק בדיבלי [בסנדל הקלוע מעשבים]. שכל אלו אינם נחשבים כמנעלים. רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא].
cork on Yom Kippur? Is it considered a shoe, and therefore it may not be worn on Yom Kippur, or not? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani stood on his feet to testify and said: I saw that Rabbi Yehoshua ben Levi went out on Yom Kippur in cork sandals, and I said to him: What is the law on a communal fast that is decreed in a time of drought, when shoes are similarly prohibited? Are reed sandals permitted? He said to me: It is no different, and such sandals are permitted even on a communal fast day. Rabba bar bar Ḥana said: I saw Rabbi Elazar from Nineveh go out in cork sandals on a communal fast day, and I said to him: What is the law on Yom Kippur? He said to me: It is no different, and it is permitted. The Gemara reports: Rav Yehuda went out on Yom Kippur in reed sandals. Abaye went out in sandals made of palm fiber. Rava went out in sandals braided with reeds. None of these sandals are considered to be shoes. Rabba bar Rav Huna wrapped a scarf around his feet and went out.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבעל המאורראב״ד כתוב שםר׳ יהודה אלמדארירמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי דאוֹסֵר וְתָנֵי עֲלַהּ הוְשָׁוִין שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר אַבָּיֵי הָתָם דְּאִית בֵּיהּ כְּתִיתִין וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג.

Rami bar Ḥama raised an objection: We learned that an amputee may go out with his wooden prosthetic leg on Shabbat, since it is like a shoe; these are the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yosei prohibits it. And a baraita was taught in that regard as an addendum to that mishna: And they agree that it is prohibited to go out wearing it on Yom Kippur. As this indicates that even wooden shoes are prohibited, the materials worn by the aforementioned amora’im should also be prohibited. Abaye said: There, in the case of Yom Kippur, it is prohibited because there are rags in the prosthesis. The prohibition is not due to the shoes but due to the pleasure of the comfort, which is prohibited on Yom Kippur.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יוצא בקב שלו – בשבת קב אשקצ״א.
ורבי יוסי אוסר – קסבר לאו מנעל הוא הואיל ואינו שוה בכל ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפי׳ הכי אסיר והוא הדין לשל שעם.
כתיתין – חתיכות בגדים קטנות שהם נוחות לו לסמוך שוקו עליהם.
הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר – בפרק במה אשה (שבת דף סו.) פרש״י משום דלאו תכשיט הוא ומשמע דאסר ליה משום דחשוב כמשוי ולא הוי מנעל אלא של עור אבל של עץ לא וכן משמע בגמרא התם דקאמר דלרבי מאיר חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה דחשיב מנעל ולרבי יוסי חליצה פסולה דלא חשיב מנעל ור״ת הקשה דהא מסקינן הכא דפליגי אי חיישינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות אבל לכולי עלמא מנעל הוי והא דקאמר התם דלרבי מאיר חולצין בו ולר׳ יוסי לא אור״י דהיינו טעמא דרבי יוסי דכי היכי דחייש דילמא נפיל לפי שהוא רחב מהאי טעמא נמי אין חולצת בו כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג:) נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו והקשה רבינו שמשון מדתניא בפרק מצות חליצה חלצה בקב הקיטע חליצה כשירה באנפליא של בגד חליצה פסולה ופריך קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר באנפליא של בגד אתאן לרבנן משמע אתאן לרבנן דהיינו רבי יוסי דפליג על רבי מאיר והיכי משמע ליה דאתאן לרבי יוסי טפי מלרבי מאיר והא הא דלא חשיב ר׳ יוסי קב הקיטע כמנעל היינו משום דדרכו ליפסק וליפול אבל אנפליא של בגד דליכא למימר הכי דילמא אפילו רבי יוסי מודה ותירץ ר״י דודאי המקשה הוה ס״ד דטעמא דרבי יוסי משום הא דלא חשיב מנעל אלא של עור דבע״א לא מיתוקמא ליה הא דקתני באנפליא של בגד חליצה פסולה דאי לרבי יוסי נמי מנעל הוי ההיא מני לא רבי מאיר ולא רבי יוסי ובמסקנא דאמר כולה רבי מאיר היא וטעמא דפסיל באנפליא משום דלא מגינה מצי למיהוי שפיר טעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק וא״ת כיון דמעיקרא ס״ד דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק וי״ל במחופה עור דקאמר היינו בפנים שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו אי נמי ע״י שהוא מחופה הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו.
הקיטע יוצא בקב שלו – פרש״י פרק במה אשה מי שנקטעה רגלו עושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו ולא נהירא להרב פור״ת דקשיא ליה א״כ אמאי רבי יוסי אוסר והא אינו יכול לילך בע״א אע״ג דמסקינן הכא דטעמא דרבי יוסי משום דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי והא אי נפיל אינו יכול לזוז משם עד שיחזור וינעלנו ועוד הקשה דהאמר אביי בפרק במה אשה (שבת דף סו.) דאין טמא מדרס משום דלא סמיך עילויה ואי כפרש״י והלא אין סמך גדול מזה ומיהו אור״י דלא קשה כולי האי שאין אותו קב צריך לו כל כך שהוא נשען על מקלות שבידיו כדרך החגרין ואינו נשען כלל על הקב והיינו סמוכות שלו דקתני התם יוצאין בהן בשבת לדברי הכל ולא כמו שפרש״י שעושה עור לראשי שוקיו וגורר שוקיו בקרקע כשנקטעו שתי רגליו ומהאי טעמא נמי אתי שפיר דאביי לא חשיב ליה מדרס שאינו נשען עליו אלא פעמים הוא נשען עליו קצת ופעמים אינו נוגע בקרקע כלל אבל הרב פור״ת פי׳ מי שנקטעה רגלו עושה לו קב כמין סנדל ומניחו במקום הרגל ונראה כאלו יש לו רגל ויכול לצאת בו בשבת כמו במנעליו וכופה שוקו לאחוריו וקושר סמוכות של עץ מכף יריכו שקוריו אשקצ״א וסומך בו שוקו ומהלך בה והיינו סמוכות שלו דקתני התם סמוכות שלו טמא מדרס ויוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה ואותו קב שמניח במקום פרסת רגלו אינו אלא כדי שיהו סבורין הרואים שרגל שלימה יש לו ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו ואם יש באותו קב בית קיבול כתיתין טמא כתיתין היינו גמי או מוכין או כל דבר רך שהוא נותן בקב להנאתו כדי שלא יכאב לו כשיגע רגלו בקב טמא איכא מאן דאמר בגמרא טמא טומאת מת ואיכא מאן דאמר טומאת מדרס לפי שהוא נשען עליו והאי דלא קתני גבי קב אי נכנס בו לעזרה אם לאו כדקתני גבי סמיכות יש לומר מילתא דפשיטא היא שאין נכנסין בו לעזרה כיון דלא צריך ליה כולי האי אי נמי כיון דגבוה מן הקרקע ואינו מלוכלך מילתא דפשיטא היא דנכנסים בו ולפרש״י יש ראיה להתיר למי שנכווצו גידי שוקיו לילך במקלות בשבת דהיינו סמוכות שלו דכולי עלמא יוצאין בהן בשבת ואפי׳ לפי׳ הרב פור״ת יש ראיה להתיר דמפרש סמוכות שלו ששתי רגליו על הסמוכות ואי אפשר לו לילך בלא מקלות ואפי׳ הכי לא אסר להו ועוד יש ראיה מסיפא דקתני כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ופירש״י מי שנכווצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב ויושב בו וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו ונשען עליהם ונדחף בהן והספסלים לא הוצרך התנא להזכיר שהרי אינו יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו דהיינו סמוכות של עור או של עץ שעושה לרגליו התלויין באויר ואינן נוגעין לארץ ופעמים נסמך עליהם בקרקע גבוה ולכך אין יוצאין בהן בשבת לפי שאין צריך לו אי נמי זימנין דמשתלפי לפי שאין נוגעין בארץ ואתי לאיתויינהו אלמא דספסלים שבידיו מותר לצאת בהן והוא הדין למקלות וגם ר״ת התיר לאחד שכווצו גידי שוקיו לצאת במקלות לרשות הרבים.
הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר״מ ור׳ יוסי אוסר. פירש״י בפרק במה אשה יוצאה (דף סו.) דלר׳ יוסי לאו תכשיט הוא ולא דק דלקמן מסיק רבא דבין לר״מ בין לרבי יוסי מנעל הוא וכו׳:
יוצא בקב שלו. בשבת פי׳ דיני קב וסמוכות שלו לפירוש רש״י וה״ר יוסף ואין לי להאריך כאן:
תוס׳ בד״ה הקיטע יוצא כו׳ וא״ת כיון דמעיקרא ס״ד דטעמא דר״י משום דלמא מפסיק כו׳ עכ״ל המקשה ודאי לא הוה ס״ד הכי אלא דטעמא דר״י משום דלא חשוב מנעל כמו שהוכיחו התוס׳ לעיל מכח קושיא אלא דר״ל מעיקרא היינו בתירוצא קמא דאביי דמשני מדרישא רבנן כו׳ דאיהו נמי ודאי ס״ל כדמסיק הכא דטעמא דר״י משום דלמא מפסיק ודו״ק:
בא״ד כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו הס״ד ואח״כ מה״ד הקיטע יוצא כו׳ פרש״י פרק במה אשה מי שנקטעה כו׳ ומפני החולי אינו יכול לדרוך עליו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה הקיטע וא״ת כיון דמעיקרא ס״ד. עי׳ מהרש״א וק״ל דמה הועילו בתירוצם דמ״מ איך אמר אביי מדסיפא רבנן הא גם לרבנן לא בעי עור ובקיטע הטעם רק דמשלף וע״כ בבגד הטעם דאינו מגין וממילא אתיא אפילו כר״מ ודילמא דבגד לא תליא כלל בדר״מ ורבנן אע״כ דאביי ס״ל דפליגי אי הוי מנעל ולטעמיה אזיל דמשמע בשמעתין דאית ביה כתיתין וצ״ע גם ק״ל על תוס׳ דלמסקנא גם לר׳ יוסי דאנפלאות בגד פסול הוא רק משום דבעי׳ מידי דמגין א״כ איך אמרינן ביבמות גבי סנדל שתפרה בפשתן פסול הא הוי מגין. עי׳ בתוספות יבמות שם וצ״ע:
מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא: שנינו כי הקיטע יוצא בקב (רגל מלאכותית) שלו בשבת, משום שהוא כמנעל, דברי ר׳ מאיר. ור׳ יוסי אוסר. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה], כתוספת למשנה זו: ושוין (ומסכימים) שניהם שאסור לצאת בו ביום הכפורים. משמע, שאפילו במנעל של עץ אסור! אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין [שם מדובר שיש בו סמרטוטים] בתוך הקב, והאיסור איננו משום נעל אלא משום תענוג שאסור ביום הכיפורים.
Rami bar Ḥama raised an objection: We learned that an amputee may go out with his wooden prosthetic leg on Shabbat, since it is like a shoe; these are the words of Rabbi Meir. But Rabbi Yosei prohibits it. And a baraita was taught in that regard as an addendum to that mishna: And they agree that it is prohibited to go out wearing it on Yom Kippur. As this indicates that even wooden shoes are prohibited, the materials worn by the aforementioned amora’im should also be prohibited. Abaye said: There, in the case of Yom Kippur, it is prohibited because there are rags in the prosthesis. The prohibition is not due to the shoes but due to the pleasure of the comfort, which is prohibited on Yom Kippur.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לֵיהּ רָבָא וְאִי לָאו מָנָא הוּא כְּתִיתִין מְשַׁוֵּי לֵיהּ מָנָא וְעוֹד כׇּל תַּעֲנוּג דְּלָאו מִנְעָל הוּא ביוה״כבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אָסוּר וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק וְעוֹד מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל כְּתִיתִין טָמֵא מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּדְאִית לֵיהּ כְּתִיתִין עָסְקִינַן.

Rava said to him: And if the prosthetic leg is not a garment, meaning that it is not a shoe, do the rags make it into a garment? Only shoes are forbidden, not other garments. And furthermore, any other kind of pleasure that is not the pleasure of wearing shoes, is it prohibited on Yom Kippur? Only certain afflictions are mandated on Yom Kippur; activities that are not specifically restricted by those afflictions are permitted. And Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out, demonstrating that the comfort provided by rags is permitted on Yom Kippur. Furthermore, the continuation of the baraita contradicts your explanation that the prohibition is due to the comfort provided by the rags. From the fact that it teaches in the latter clause: If the prosthetic leg has a receptacle designed for rags it is susceptible to ritual impurity like all wooden utensils which have receptacles, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a prosthetic leg that has a hollow space designed for rags. Abaye’s position is thereby rejected.
רי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טמא – מקבל טומאה דלאו פשוטי כלי עץ הוא.
ומי שהוא מעונגא או שיש כאב ברגלו ואינו יכול לצאת יחף ביום הכיפורים, כורך בגד או דבר אחר דלאו מנעל ויוצא. כדאמ׳ רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק ואמ׳ נמי דר׳ יהושע הוה נפיק בסנדל של שעם וכן ר׳ אלעזר דמן נינוה ורב יהודה נפיק בדהוצניב.
א. שיטת רבינו דרק למעונג מותר לכרוך בגד וכו׳, כשיטת השאילתות סי׳ קסח וכשיטת בה״ג הל׳ יוהכ״פ דל״א ע״ב שכתב: היכא דמיפנק וכו׳ שרי ליה למיכרך מידי על כרעיה א״נ מיסס גורבי ומיעל אפוקיה צורכיה. ועי׳ ב״ח סי׳ תריד שכת׳ בפירוש דבריהם דהאמוראים דנפקי בכריכה או בגורבי היינו לצורך משום דמיפנקי אבל לרוחא דמילתא ודאי אסור. ולשיטה זו מי שאינו מפונק צריך לילך יחף. וכמש״כ רבינו וכדכת׳ הב״ח שם בסע׳ ג.
ב. לפנינו נ״א. וגי׳ רבינו כעין גי׳ ר״ח.
ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא. לפי שאין מיטלטל מלא וריקן אבל מה שהשוק בתוכו לא קרינן ביה מיטלטל מלא וריקן אלא השוק מיטלטל [הכלי] כדפירש״י בשבת ולא דמי לקלקלי וחבק דאמרינן בפ׳ במה אשה יוצאה (שבת דף סד.) דטמא היינו טעמא דמיטלטל מלא וריקן שהבהמה מיטלטלת ומתנהגת ממקום אל מקום על ידו וכן אריג כל שהוא טמא פירש רשב״ם שמיטלטל הוא מלא וריקן כמו שק דילפינן ליה מיניה בבמה אשה והיינו שיכול לקשור בו טבעת אבל אין נראה לפרש ואם יש לו בית קבול כתיתין לאו דוקא כתיתין אלא יש לו בית קיבול בעלמא קאמר והקיטע מניח שוקו בתוכו וכתיתין דנקט לאו דוקא אלא אורחא דמילתא שרגילין להניח בו דלא משמע כלל לפרושי הכי. מ״ר:
אמר ליה [לו] רבא: ראשית, ואי לאו מנא הוא [אם הקב איננו כלי] וכי הכתיתין משוי ליה מנא [הם שעושים אותו לכלי]? ועוד: כל תענוג דלאו [שאין] מנעל הוא, אלא תענוג הבא על ידי דבר אחר, מי [האם] אסור ביום הכפורים? שהרי אין איסור על כל סוגי התענוג ביום הכיפורים אלא בעינויים המפורשים. ועוד: והא [והרי] רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא], משמע שאין בכך איסור! ועוד יש להקשות על דבריך: מדקתני סיפא [ממה שנשנה בסוף הלכה זו]: אם יש לו לקב בית קבול מיוחד לכתיתין — הריהו טמא, כדין שאר כלי עץ שיש להם בית קיבול. מכלל הדברים שמע דרישא [שבתחילת ההלכה] לאו בדאית ליה [שאין לו לקב] כתיתין עסקינן [עוסקים אנו], אלא ודאי יש לדחות את דברי אביי.
Rava said to him: And if the prosthetic leg is not a garment, meaning that it is not a shoe, do the rags make it into a garment? Only shoes are forbidden, not other garments. And furthermore, any other kind of pleasure that is not the pleasure of wearing shoes, is it prohibited on Yom Kippur? Only certain afflictions are mandated on Yom Kippur; activities that are not specifically restricted by those afflictions are permitted. And Rabba bar Rav Huna would wrap a scarf on his feet and go out, demonstrating that the comfort provided by rags is permitted on Yom Kippur. Furthermore, the continuation of the baraita contradicts your explanation that the prohibition is due to the comfort provided by the rags. From the fact that it teaches in the latter clause: If the prosthetic leg has a receptacle designed for rags it is susceptible to ritual impurity like all wooden utensils which have receptacles, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with a prosthetic leg that has a hollow space designed for rags. Abaye’s position is thereby rejected.
רי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא אָמַר רָבָא לְעוֹלָם דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא מִנְעָל הוּא וּבְשַׁבָּת בְּהָא פְּלִיגִי מָר סָבַר גָּזְרִינַן דִּילְמָא מִשְׁתְּמִיט וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.

Rather, Rava said: Actually, according to everyone, a prosthetic leg is considered to be a shoe, and with regard to Shabbat this is what they disagree about: One Sage, Rabbi Yosei holds that we decree a prohibition of wearing a prosthetic leg on Shabbat lest the leg slip off and one come to carry it four cubits in the public domain; and one Sage, Rabbi Meir, holds that we do not decree such a rule.
רי״ףרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנעל הוא – הלכך ביוה״כ אסור אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו.
אלא בין ר׳ מאיר בין ר׳ יוסי מנעל הוא – עיין מה שכתבתי בפ׳ במה אשה יוצאה במהדורא תליתאה.
אמר רבא: לעולם תאמר דכולי עלמא [לדעת הכל] קב זה כמנעל הוא, ובשבת בהא פליגי [בענין זה נחלקו]; מר [חכם זה ר׳ יוסי] סבר כי גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי [גוזרים אנו לאסור בו שמא ישמט מרגלו ויבוא לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים. ומר [וחכם זה ר׳ מאיר] סבר כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].
Rather, Rava said: Actually, according to everyone, a prosthetic leg is considered to be a shoe, and with regard to Shabbat this is what they disagree about: One Sage, Rabbi Yosei holds that we decree a prohibition of wearing a prosthetic leg on Shabbat lest the leg slip off and one come to carry it four cubits in the public domain; and one Sage, Rabbi Meir, holds that we do not decree such a rule.
רי״ףרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תָּנוּ רַבָּנַן ותִּינוֹקוֹת מוּתָּרִין בְּכוּלָּן חוּץ מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל מַאי שְׁנָא נְעִילַת הַסַּנְדָּל דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי עֲבַדוּ לֵיהּ הָנָךְ נָמֵי אָמְרִי אִינָשֵׁי עֲבַדוּ לֵיהּ רְחִיצָה וְסִיכָה אֵימַר מֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ.

§ The Sages taught: Young children are permitted to perform all of the prohibited activities on Yom Kippur, except for wearing shoes. The Gemara asks: What is different about wearing shoes? It is because observers who see a child wearing shoes will say that adults did this for him, i.e., put them on for him, since he cannot do it for himself. But if that is the reason, with regard to those other prohibitions also, like bathing and smearing oil, they will say that adults did this for him, and children should be prohibited from those activities as well. The Gemara explains: With regard to bathing and smearing oil, they could say that they did this for him yesterday, since one cannot be certain when the child was bathed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומנעל. ואוקימנא כל מידי דאית ליה רביתא לינוקא לא גזרו בהו רבנן. והני אחריתי לית ליה רביתא מינייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מותרין בכולן – בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה.
אינשי עבדו ליה – גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במסכת יבמות (דף קיד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים.
ותינוקות מותרין באכילה ושתייה וסיכה ורחיצה ואסורין בנעילת הסנדל דלא לימרו גדולים הנעילום ביוה״כ, ולא אמרי מאתמול הנעילום וישנו כך כל הלילה, דאמר שמואל האי מאן דבעי ליטעום טעמא דמיתותא ליגני כי סיים מסאני.
מותרין בכולן. שאם בא לימלך אומרי׳ לו האכיליהו והשקי׳ ורחוץ אותו1 חוץ מנעילת סנדל2.
ובגמ׳ מפר׳ רבא3 מ״ש נעילת סנדל ומשני כל מידי דאית ליה רביתא לינוק׳ לא גזרו וכל מידי דלית ליה רבית׳ לינוקא גזרו.
רבית׳. פי׳4 שהנער גדל ורבה בו5 הילכ׳ רחיצה וסיכ׳ ואכילה שהנער גדל ורבה בו לא גזרו ביה אבל נעילת הסנדל כיון שאין הנער גדל ורבה בו גזרו ביה6.
1. כ״פ רש״י ד״ה הא מותרין. ועיין בית יוסף סימן תרט״ז שכתב שמדברי רש״י מבואר שמותרים הגדולים גם לרחוץ ולסוך הקטנים בידים. אמנם מדברי רבינו יהודה שהביא הטור שם משמע דלהאכילם מותר בידים אבל להרחיצן ולסוכן שרי רק ע״י גוי כיון שגם הגדול עצמו נהנה מאותה רחיצה וסיכה. ועיין בב״ח שם מש״כ בזה. ועיין מאירי די״מד רחיצה וסיכה איירי ע״י עצמם.
2. ועיין מאירי דלדעה זו שגם רחיצה וסיכה מותרים הגדולים לעשות לו א״כ מנעל דוקא ע״י גדול אסור אבל אם לבש מעצמו אין מוחין בידו ולמ״ד דרחיצה וסיכה איירי ע״י עצמם לפ״ז מנעל אף אם לבש ע״י עצמו אין מניחין לו.
3. לפנינו בגמ׳ אביי.
4. בכי״מ פי׳ רבותא שמגדלת אותו וזנה אותו כלומ׳ כשמרחיצין גופו וסכין אותו רבה ומתגדל.
5. וכ״כ בפי׳ רבינו אליקים רבותיה דינוקא היינו שגדולתו בכך.
6. ובפי׳ ריבב״ן כתב אבל במנעל וסנדל לא דמנהגן ללכת יחפין.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: תינוקות מותרין בכולן, כלומר: בכל הדברים האסורים למבוגרים משום עינוי. חוץ מנעילת הסנדל, שאף לקטנים נאסרה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נעילת הסנדל — דאמרי: אינשי עבדו ליה [שאומרים הרואים: אנשים מבוגרים עשו לו זאת], כיון שהוא עצמו אינו יכול לנעול, ודבר שהוא אסור לגדול, אסור לו לעשותו לאחר אף שעבורו דבר זה מותר. אולם אם מטעם זה הנך נמי אמרי: אינשי עבדו ליה [אלה, שאר האיסורים, גם כן אומרים: אנשים הם שעשו לו] רחיצה וסיכה, ויהיה אסור אף בהם! ומסבירים: ברחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדי ליה [אמור שמאתמול עשו להם] ולא היום רחצום, שאין הדבר ניכר.
§ The Sages taught: Young children are permitted to perform all of the prohibited activities on Yom Kippur, except for wearing shoes. The Gemara asks: What is different about wearing shoes? It is because observers who see a child wearing shoes will say that adults did this for him, i.e., put them on for him, since he cannot do it for himself. But if that is the reason, with regard to those other prohibitions also, like bathing and smearing oil, they will say that adults did this for him, and children should be prohibited from those activities as well. The Gemara explains: With regard to bathing and smearing oil, they could say that they did this for him yesterday, since one cannot be certain when the child was bathed.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר׳ יהודה אלמדאריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) סַנְדָּל נָמֵי אֵימַר מֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ סַנְדָּל לָא אֶפְשָׁר דְּמֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיטְעַם טַעְמָא דְמִיתוּתָא לִיסְיַים מְסָאנֵי וְלִיגְנֵי.

The Gemara asks: If so, we could say this with regard to shoes as well. They could say that they did this for him yesterday. The Gemara answers: In the case of shoes, it is impossible to say an adult did it for him yesterday, since the child would not have worn shoes at night. As Shmuel said: He who desires a taste of death should put on shoes and go to sleep.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אפשר מאתמול – ויהא ישן כל הלילה והם ברגליו.
ומקשים: אם כן סנדל נמי אימר [גם כן אמור] שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו]! ומשיבים: סנדל לא אפשר לומר שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו], כי בודאי חלצו את הסנדל בלילה. שהרי אמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני וליגני [מי שרוצה לטעום טעם מיתה שינעל נעליים ויישן] ובודאי אין אדם עושה זאת מרצונו.
The Gemara asks: If so, we could say this with regard to shoes as well. They could say that they did this for him yesterday. The Gemara answers: In the case of shoes, it is impossible to say an adult did it for him yesterday, since the child would not have worn shoes at night. As Shmuel said: He who desires a taste of death should put on shoes and go to sleep.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָא מוּתָּרִין לְכַתְּחִלָּה קָתָנֵי אֶלָּא הָנָךְ דְּלָאו רְבִיתַיְיהוּ גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הָנָךְ דִּרְבִיתַיְיהוּ הוּא לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן דְּאָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם רְבִיתֵיהּ דְּיָנוֹקָא מַיָּא חַמִּימֵי וּמִשְׁחָא גְּדַל פּוּרְתָּא בֵּיעֲתָא בְּכוּתָּחָא גְּדַל פּוּרְתָּא תַּבּוֹרֵי מָאנֵי כִּי הָא דְּרַבָּה זָבֵין לְהוּ מָאנֵי גְּזִיזֵי דְּפַחְרָא לִבְנֵיהּ וּמְתַבְּרִי לְהוּ.:

The Gemara asks: But the mishna is teaching that they are permitted to wear shoes ab initio. If so, it is permitted for an adult to perform these acts for a child even on the day of Yom Kippur, and the observer will not think that the adult has done anything wrong. Rather, we must explain the mishna as follows: The Sages decreed against performing those actions that are not necessary for the child’s growth, but the Sages did not decree against performing those actions that are necessary for the child’s growth. As Abaye said: My mother told me: A child’s growth requires hot water and oil for smearing. When he grows a little, he must eat egg with kutaḥa, a pickled dip made with milk. When he grows a little more, he must have vessels to break, since he will enjoy breaking them. This is like Rabba who bought cracked ceramic vessels for his children, and they broke them for their enjoyment.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נזיו
נזיוא(יומא עח:) כי הא דרבא זבן מאני דפחר׳ נזיזי ויהבינהו לבריה ותברינהו פי׳ שבורין (א״ב גזיזי כתוב):
ערך בר יוכני
בר יוכניב(יומא עח) ונימא ביעתא דבר יוכני. (סוכה ה:) ואימא אפילו דבר יוכני. (בכורות נז:) פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ס׳ כרכים ושיברה שלש מאות ארזים (א״ב: עוף גדול מאוד אולי משל הוא כי איננו בישוב):
א. [ציבראכען.]
ב. [אין ארט היישערעק.]
הא מותרין לכתחלה קתני – שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו.
מיא חמימי – לרחיצה.
ומשחא – לסוך.
ביעתא בכותחא – ביצים בכותח.
תבורי מאני – להפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאותו.
מאני גזיזי דפחרא – כלים סדוקים של חרס בדמים קלים.
ועוד כיון דלאו רביתיה דינוקא הוא נעילת הסנדל גזרו רבנן, אבל אכילה ושתייה וסיכה ורחיצה דרביתיה דינוקא הוא לא גזרו בהו רבנןא.
א. הביא רבינו שני הטעמים אע״ג דבגמ׳ נדחה טעם הראשון. וכ״ה בראבי״ה סי׳ תקכח אות מה (כנ׳ מספרנו). ואולי ל״ג בגמרא אלא הנך דלאו רביתייהו. עי׳ דק״ס אות פ מה שהביא מכ״י [וכ״ה בעוד כת״י של הגמ׳]. ולפי״ז לא נדחה תירוץ קמא.
ומקשים: והא מותרין לכתחלה קתני [הרי מותרין לכתחילה שנינו], ואם כן אף אם יעשה לו היום אין בכך כל משמעות, שהרי הדבר מותר מלכתחילה. אלא כך יש לפרש: הנך [אלה] אותם דברים דלאו רביתיהו [שאינם לצורך גידולם], שהתינוק יכול להסתפק בלעדיהם גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים לאוסרם], אבל הנך [אלה] אותם דברים דרביתייהו [שהם לצורך גידולם] — לא גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים]. שאמר אביי: אמרה לי אם [אמרה לי אומנתי]: רביתיה דינוקא [גידולו של התינוק] כשהוא קטן — זהו מיא חמימי ומשחא [מים חמים ושמן] למשוח אותו. גדל פורתא [מעט] — יעשו לו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה יחד עם כותח] שהוא תבלין חמוץ מעורב בחלב. גדל פורתא [קצת] — יעשו לגידולו שיהיה לו תבורי מאני [כלים לשבור], שהוא נהנה מן השבירה. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו [כמו שידענו שרבה היה קונה כלי חרס שבורים לבניו ושוברים אותם] ונהנים מכך.
The Gemara asks: But the mishna is teaching that they are permitted to wear shoes ab initio. If so, it is permitted for an adult to perform these acts for a child even on the day of Yom Kippur, and the observer will not think that the adult has done anything wrong. Rather, we must explain the mishna as follows: The Sages decreed against performing those actions that are not necessary for the child’s growth, but the Sages did not decree against performing those actions that are necessary for the child’s growth. As Abaye said: My mother told me: A child’s growth requires hot water and oil for smearing. When he grows a little, he must eat egg with kutaḥa, a pickled dip made with milk. When he grows a little more, he must have vessels to break, since he will enjoy breaking them. This is like Rabba who bought cracked ceramic vessels for his children, and they broke them for their enjoyment.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם.: מתני׳מַתְנִיתִין מַנִּי ר׳רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן הִיא דְּתַנְיָא הַמֶּלֶךְ וְהַכִּלָּה לֹא יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם הַחַיָּה לֹא תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל.

§ We learned in the mishna that according to Rabbi Eliezer, the king and the bride may wash their faces on Yom Kippur. The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of Rabbi Ḥananya ben Teradyon, as it was taught in a baraita: The king and the bride may not wash their faces on Yom Kippur. Rabbi Ḥananya ben Teradyon says in the name of Rabbi Eliezer: A king and a bride may wash their faces. The Rabbis said: A new mother may not wear shoes on Yom Kippur. Rabbi Ḥananya ben Teradyon says in the name of Rabbi Eliezer: A new mother may wear shoes.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המלך והכלה ירחצו את פניהם. מלך דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והמלך והכלה ירחצו את פניהם כדרכן, מלך כת׳ מלך ביופיו תחזנה עיניך, כלה שלא תתגנה על בעלה, וכל ל׳ יום אחר הנישואין קרוייה כלה כדתנן אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל׳ יום.
אלא אמר רבא בין לר״מ בין לר׳ יוסי כו׳. אע״ג דרבא לא ידע בבמה אשה יוצא׳ היכי תנן אי הקיטע או אין הקיטע תנן מ״מ שוב ידע המסקנא דהתם א״נ חד מן לישני נקט:
בין לר״מ בין לר׳ יוסי מנעל הוא. וא״ת מנא ליה דטעמא דכ״ע שוין ביוה״כ דאסור משום דחשיבי ליה מנעל דילמא טעמא דאסר ליה ר׳ יוסי משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי ארבע אמות י״ל שמא משמע דמחד טעמא אסרי ליה ולר״מ דשרי קב הקיטע אינו אסור אלא משום מנעל ביוה״כ ועוד דמשום ר״מ לא איצטריך למיתני דאסור דאפילו לחליצה שרי כדמוכח בפרק במה אשה וא״כ לר׳ יוסי הוא דאיצטריך ואי הטעם דילמא מיפסק א״כ אמאי נקט יום הכפורים שבת הוה ליה למינקט. מ״ר1:
בין לר״מ בין לר׳ יוסי מנעל הוא. תימא לרבי מדאמרינן במסכת שבת סוף פ׳ במה אשה (דף סו.) וביבמות פ׳ מצות חליצה (דף קג.) דתנן חלצה במנעל שאינו שלו בסנדל של עץ או של שמאל בימין חליצתה כשירה ואמרינן סנדל של עץ מאן תנא ואמר שמואל ר״מ היא דאמר הקיטע יוצא בקב שלו משמע ר״מ ולא ר׳ יוסי ואילו הכא קאמר בין לר״מ בין לר׳ יוסי מנעל הוא ובפ׳ מצות חליצה (דף קב:) מדמינן בהדיא מנעל דיוה״כ למנעל חליצה ואומר רבי דלר׳ יוסי דחייש דילמא נפיל ואתי לאיתויי דרחב הוא הרבה ורגיל ליפול מן הרגל ולאו להילוכא עביד ואמרינן נעלו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו וא״ת והא אמרינן במצות חליצה (שם) במחופה עור ודברי הכל ומה מועיל חיפוי עור כיון שרחב הוא הרבה י״ל כיון שמחופה עור יכול להדקו בטוב ברגלו אבל נראה לרבי לתרץ דשמואל דקאמר הא מני ר״מ היא לאו לאפוקי ר׳ יוסי אתי דלדידיה נמי מנעל הוא כדאמרינן הכא אלא אתא לאפוקי מר׳ יוחנן בן נורי בא דמטהר בסנדל של עץ בבמה אשה ולא חשיב ליה מנעל אלא מעור כיון שאין רגילות לעשותו כן ואית ליה כמאן דאמר בבמה אשה מאן לא הודו לו ר׳ יוחנן בן נורי והיינו נמי רבא דהכא והא דלא קאמר הא מני ר״ע דפליג אר״י בן נורי במתני׳ ומטמא לפי שר׳ עקיבא לא הזכיר שם אלא סנדל של סיידין ושל קש אבל קב הקיטע סנדל של עץ הוא ועוד דניחא ליה לאוקמי מתני׳ כר״מ משום דסתם מתני׳ ר״מ אע״ג דכולהו סתמי אליבא דר׳ עקיבא כדאיתא בפ׳ הנחנקין (סנהדרין דף פו.) והא דמייתי בפ׳ מצות חליצה על מני2 ר׳ מאיר היא בין במילתיה דשמואל בין בשמעתין דלעיל בחלצה בקב הקיטע כולה בבא [דקב] עד דברי ר״מ ור׳ יוסי אוסר לאו למימרא דר״מ היא ולא ר׳ יוסי אלא אגב מילתא דר״מ דמייתי מסיים נמי מילתיה דרבי יוסי דמתני׳ בבבא זו והשתא דפרישית דלא פסיל שום תנא מנעל העץ אלא ר׳ יוחנן בן נורי וטעמא לפי שאין רגילין לעשותו של עץ אתי שפיר הא דמשני הכא במאי עסקינן במחופה עור ודברי הכל דאפילו רבי יוחנן בן נורי מודה שרגילות לעשותו כך וא״ת למאי דפרישית דר׳ יוחנן בן נורי פסול ליה לפי שאין רגילות לעשותו מעץ א״כ למה פוסל רב בפ׳ מצות חליצה (יבמות דף קב:) סנדל התפור בפשתן דאמר אין חולצין בו משום דתחש כתיב והא כ״ע מכשרי סנדל של עץ לחליצה ור״י לא פסיל ליה אלא לפי שאין רגילות לעשותו מעץ וי״ל דס״ל דטעמא דר׳ יוחנן בן נורי דפסיל ליה משום דתחש כתיב אבל לא משמע הכי ועוד אומר רבי דאי פירוש מנעל התפור בפשתן כעין מנעלים שלנו א״כ לא פסיל ליה רב אלא אטו כולו מפשתן או משיער דלא מגין ואין פסול זה אלא מדרבנן והא דקאמר תחש כתיב אסמכתא בעלמא אבל מה״ת היה כשר לחליצה וכן סנדל של עץ נמי דמגין ועוד דמשמע דאם חלץ בו חליצתו כשרה מדקאמר אין חולצין בו ולא קאמר חליצתה פסולה כדמשמע בכמה דוכתי ואי בעי רב עור דוקא א״כ יפסול בשל עץ כדי להעמיד אסמכתא שלו דתחש אבל נראה עיקר [דרב לא] סבר לה כרבי יוחנן בן נורי ומתני׳ דיבמות דמכשרא ליה בדיעבד וברייתא דסיידין דבמה אשה יוצאה דמכשרא לכתחלה פליגי בלכתחלה ודיעבד ותרוייהו כר״מ ואי נמי מתני׳ דיבמות מיירי אף לכתחלה ואף דתני ליה בלשון דיעבד אגב אחרניתא נקט הכי ואי הוה פי׳ תפור בפשתן כדפר״ח שאין עור בסנדל אלא תחת הרגל וחוטין של פשתן מתוחין עליו וחופין גב הרגל איכא סברא טובא למיפסליה אפילו דיעבד ולפירושו לא תהיה דרשא של תחש אסמכתא אלא דרשא גמורה ופסול כולו של פשתן הטעם כיון שאינו מגין וסנדל של עץ יכול להיות כשר מה״ת כיון שהוא מגין ופשתן אינו מגין וטעמא דתחש כתיב אינו אלא אסמכתא בעלמא ואין לתמוה לפר״ח אי קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי שאין רגילין לעשות של עץ ופסול לחליצה על מה שנהגו לחלוץ במנעל תפור מרצועות דהא רגילות הוא בטוב לתופרו ברצועות אך לכאורה משמע דהלכה כר׳ מאיר דמכשיר סנדל של עץ לחליצה דהא מתני׳ דיבמות סתמא כר׳ מאיר ותנן סתמא גבי חליצה כוותיה. מ״ר:
בין לר׳ מאיר בין לר׳ יוסי מנעל הוא. פירש״י והני דאמוראי דלעיל לא הוי מנעל לפי שאינו מגין וקשה דבפ׳ מצות חליצה מוכחא דבסנדל של שעם ראוי לחלוץ י״ל דהתם בקשה והכא ברך א״נ ההוא דשעם יחידאה היא כי היכי דאמרינן התם גבי מוק דאינו מגין כעץ ופסול מה״ת לחליצה לר׳ מאיר אי נמי ההיא דסנדל של שעם לא קאי רמי בר חמא לפרוכי עלה דלא מיתרצא במסקנא כי אתא3 רב לפלוגי בין של עץ להני דלעיל ור׳ יהושע בן לוי ודאי דלא כר״מ אי נמי י״ל דכל הני אמוראי דלעיל כר׳ יוחנן בן נורי דפסיל סנדל של עץ לחליצה ודלא כר׳ מאיר וקושיא דרמי בר חמא דמותיב עלייהו משני עלה אביי ולא אתא רבא לפלוגי עלה במסקנא בין קב הקיטע ובין סנדל של שעם והיזמי והוצא ודיקולי אלא לסתור תירוצו של אביי ולהוכיח כי מה שמותר שעם וכל הני משום דהלכתא כר׳ יוחנן בן נורי ולא הוצרך לפרש כר״י בן נורי הוא דשרי דכיון דסתר שינויא דאביי שמע מיניה כרבי יוחנן בן נורי הוא דשרי ומיהו מקרי רבנן בפרק מצות חליצה משום דהיינו לא הודו לו4 דר׳ עקיבא ומיתני בלשון רבים. מ״ר. אך קשה כי לפי זה משמע דהלכה כרבי יוחנן בן נורי ולעיל פר״י דהלכה כר״מ משום דסתם לן כוותיה גבי חליצה:
כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזור בהו רבנן. והיינו רחיצה וסיכה דאמר ר׳ יוחנן (חולין דף כד:)5 שמן וחמין שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי:
מתני׳ מני ר׳ חנניא בן תרדיון היא כו׳. ואיפליגו רבנן עליה דר׳ אליעזר:
המלך והכלה ירחצו פניהם כו׳. לאו לאיפלוגי אדרבנן אתא [אלא] אתנא קמא דמיירי אפילו לרבי אליעזר אבל [במתני׳] פליגי רבנן אכולהו כמו שאמר בהדיא בירושלמי והכי קאמר דמתני׳ רבי חנניא בן תרדיון הוא דשרי ליה משום רבי אליעזר ות״ק דידיה אסר ליה אפי׳ לרבי אליעזר אבל כ״ע מודו מיהא [דלרבנן] אסור אם כן אסור לכלה לרחוץ פניה דרבי אליעזר שמותי הוא ולא סבירא לן כוותיה והא דבעי מאי טעמא אדר׳ אליעזר קאי ואע״ג דלא מפרש מאי טעמא דרבי אליעזר משום דעליה קא מהדר וכן נראה דאין לנו לומר שחולק הירושלמי על תלמוד שלנו כיון שאנו יכולין ליישבו אבל מדבעא מיניה רב מרבי חייא עד אימת מיקריא כלה משמע שהיה שואל לענין זה אלמא הכי הלכתא ורפיא בידי אם מותר לכלה לרחוץ פניה מהני טעמי דפרישית:
1. דברי התו״י צריכים ביאור עיין ש״י.
2. צ״ל ר׳ מאיר היא במלתיה דשמואל וכן בשמעתין דלעיל כולה בבא דקב עד כו׳.
3. צ״ל רבא.
4. צ״ל לר״ע.
5. [ושם איתא ר׳ חנינא].
ב שנינו במשנה כי לדעת ר׳ אליעזר המלך והכלה ירחצו את פניהם ביום הכיפורים. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר׳ חנניא בן תרדיון היא, דתניא כן שנינו בברייתא]: המלך והכלה לא ירחצו ביום הכיפורים את פניהם. ר׳ חנניא בן תרדיון אומר משום ר׳ אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. ועוד אמרו: החיה (היולדת) לא תנעול את הסנדל ביום הכיפורים ר׳ חנניא בן תרדיון אומר משום ר׳ אליעזר: החיה תנעול את הסנדל.
§ We learned in the mishna that according to Rabbi Eliezer, the king and the bride may wash their faces on Yom Kippur. The Gemara asks: Who is the tanna of the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of Rabbi Ḥananya ben Teradyon, as it was taught in a baraita: The king and the bride may not wash their faces on Yom Kippur. Rabbi Ḥananya ben Teradyon says in the name of Rabbi Eliezer: A king and a bride may wash their faces. The Rabbis said: A new mother may not wear shoes on Yom Kippur. Rabbi Ḥananya ben Teradyon says in the name of Rabbi Eliezer: A new mother may wear shoes.
ר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מ״טמַאי טַעְמָא מֶלֶךְ מִשּׁוּם דִּכְתִיב {ישעיהו ל״ג:י״ז} מֶלֶךְ בְּיׇפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ כַּלָּה מַאי טַעְמָא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ אֲמַר לֵיהּ רַב לר׳לְרַבִּי חִיָּיא כַּלָּה עַד כַּמָּה אֲמַר לֵיהּ כִּדְתַנְיָא זאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

The Gemara asks: According to Rabbi Eliezer’s opinion, what is the reason that the king may wear shoes? Because it is written: “Your eyes shall see the king in his beauty” (Isaiah 33:17). A king should always look regal before his nation. What is the reason that a bride may wash her face? So that she should not appear repulsive to her husband. Since it is only the beginning of their marriage, her husband may be disgusted at seeing her otherwise. Rav said to Rabbi Ḥiyya: For how long after her wedding is a woman considered a bride? He said to him: As it was taught in a baraita: If she becomes a mourner, we do not prevent the bride from wearing perfumes during the entire first thirty days of her marriage. This shows that for the first thirty days, her appearance is most critical.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כלה שלא תתגנה על בעלה וכי דתנינן אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל׳ יום. הא דתנן החיה תנעול את הסנדל אוקימנא לר׳ (יהודה) [חנניא] בן תרדיון אף על גב דקתני וחכמים אוסרין. כיון דרבא ושמואל מפרשי טעמא אמר רבא משום צינה ושמואל אמר משום סכנת עקרב מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מונעין תכשיטין וכו׳ – ברייתא היא ומייתינן לה בריש בתולה נישאת בכתובות הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואחר כך קוברין את המת ואין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום אלמא כל שלשים בעי׳ נוי.
ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ אליעזר? ומסבירים: מלך, משום דכתיב [שנאמר]: ״מלך ביפיו תחזינה עיניך״ (ישעיה לג, יז), שראוי למלך להיות נאה תמיד. כלה מאי טעמא [מה טעם] — כדי שלא תתגנה על בעלה שהוא צופה ומביט בה ביותר, ואם אינה רחוצה שמא תתגנה עליו בתחילת תקופת נשואיהם. אמר ליה [לו] רב לר׳ חייא: כלה עד כמה זמן לאחר נישואיה היא קרויה כן? אמר ליה [לו]: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא אחרת]: אין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת אבל שאירע לה כל שלשים יום לנישואיה. משמע, שעיקר חיבתה של כלה הוא בשלושים ימים הראשונים.
The Gemara asks: According to Rabbi Eliezer’s opinion, what is the reason that the king may wear shoes? Because it is written: “Your eyes shall see the king in his beauty” (Isaiah 33:17). A king should always look regal before his nation. What is the reason that a bride may wash her face? So that she should not appear repulsive to her husband. Since it is only the beginning of their marriage, her husband may be disgusted at seeing her otherwise. Rav said to Rabbi Ḥiyya: For how long after her wedding is a woman considered a bride? He said to him: As it was taught in a baraita: If she becomes a mourner, we do not prevent the bride from wearing perfumes during the entire first thirty days of her marriage. This shows that for the first thirty days, her appearance is most critical.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל מִשּׁוּם צִינָּה.

A new mother may wear shoes. What is the reason for this? Due to the cold there is concern that she will become ill, as she is weak from the birth.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

החיה תנעול את הסנדל מה הטעם — משום צינה, שכיון שהיא חלשה מן הלידה יש לחשוש שמא תצטנן.
A new mother may wear shoes. What is the reason for this? Due to the cold there is concern that she will become ill, as she is weak from the birth.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר שְׁמוּאֵל חאִם מֵחֲמַת סַכָּנַת עַקְרָב מוּתָּר.:

Shmuel said: If a man is worried about walking barefoot on Yom Kippur due to the danger of scorpions, he is permitted to wear shoes, since one need not put himself in danger.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם מחמת סכנת עקרב – מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול.
אמר שמואל: אם חושש אדם ללכת יחף ביום הכיפורים מחמת סכנת עקרבמותר לו לנעול נעליים, שאין צריך להסתכן מפני כך.
Shmuel said: If a man is worried about walking barefoot on Yom Kippur due to the danger of scorpions, he is permitted to wear shoes, since one need not put himself in danger.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה.: בָּעֵי רַב פָּפָּא

§ We learned in the mishna: On Yom Kippur, one who eats food the volume of a large date is liable. Rav Pappa asked:
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אכל ושתה בהעלם אחת ר״ל כל אחד בשיעורו אינו חייב אלא חטאת אחת שהשתיה בכלל אכילה היא והרי הוא כדין שני זיתי חלב בהעלם אחד אבל אם אכל ועשה מלאכה בהעלם אחד חייב שני חטאות שזהו כחלב ודם בהעלם אחד:
אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון נבלה מוסרחת או עשבים המרים פטור הא אוכלים האסורים ראויים הם לענין זה וכל שכן שנתוסף איסורם אלא בשאין ראויין לאכילה נאמרה ומפני שאין בזה יישוב הדעת וכן אם שתה משקין שאין ראויים כגון ציר או מורייס וכיוצא בהם:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ג שנינו במשנה בשיעורי איסורי יום הכיפורים כי החיוב בשל איסור אכילה, חל על מי שאוכל כשיעור כותבת הגסה (פרי תמר גדול). בעי [שאל] רב פפא:
§ We learned in the mishna: On Yom Kippur, one who eats food the volume of a large date is liable. Rav Pappa asked:
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא עח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יומא עח:, ר׳ חננאל יומא עח:, רי"ף יומא עח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יומא עח:, רש"י יומא עח:, ראב"ן יומא עח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יומא עח:, תוספות ישנים יומא עח:, בעל המאור יומא עח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם יומא עח: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר׳ יהודה אלמדארי יומא עח: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד יומא עח:, רמב"ן מלחמות ה' יומא עח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי יומא עח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות יומא עח:, גליון הש"ס לרע"א יומא עח:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא עח:

Yoma 78b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 78b, R. Chananel Yoma 78b, Rif by Bavli Yoma 78b, Collected from HeArukh Yoma 78b, Rashi Yoma 78b, Raavan Yoma 78b, Tosafot Yoma 78b, Tosefot Yeshanim Yoma 78b, Baal HaMaor Yoma 78b, Raavad Katuv Sham Yoma 78b, R. Yehuda Almadari Yoma 78b, Tosefot Rid Yoma 78b, Ramban Milchamot HaShem Yoma 78b, Meiri Yoma 78b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 78b, Gilyon HaShas Yoma 78b, Steinsaltz Commentary Yoma 78b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144