×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אע״גאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא דְּדָמְיָא לַהּ חָשֵׁיב לַהּ וְלִיחְשֹׁב נָמֵי כּוֹתֵשׁ אָמַר אַבָּיֵי שֶׁכֵּן עָנִי אוֹכֵל פִּתּוֹ בְּלֹא כְּתִישָׁה רָבָא אָמַר הָא מַנִּי רַבִּי הִיא דְּאָמַר אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת וְאִי חָשֵׁיב כּוֹתֵשׁ הָוְיָא לֵיהּ אַרְבָּעִים וליפוק חֲדָא מֵהָנָךְ וּלְעַיֵּיל כּוֹתֵשׁ אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְאַבָּיֵי.:
even though there is a different labor that is similar to it, the mishna enumerated it. Every labor that was performed in the Tabernacle is significant. The Gemara asks: And let him enumerate the labor of pounding as well, as wheat was pounded to remove its outer kernel in the Tabernacle. Abaye said: The labor of pounding is not one of the essential stages in the baking of bread, as paupers eat their bread without pounding the wheat to remove the bran. Therefore, since the tanna enumerated threshing, there was no need to include pounding among the labors enumerated in the breadmaking process. Rava said a different explanation: Who is the tanna of this mishna? It is Rabbi Yehuda HaNasi, who said: The primary categories of labor are forty-less-one, a number derived from a textual allusion. Therefore, the list cannot be expanded. And had the tanna enumerated pounding, there would be forty labors rather than thirty-nine. The Gemara asks: And let him take out one of these, selecting or winnowing, and insert pounding, thereby leaving the number intact. Rather, the reason that the tanna did not include pounding is clear, according to the explanation of Abaye.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
(א״ר אבא החופר גומא ואין צריך). פי׳ גבשושית תל של עפר שהיתה לו ונטלה בבית חייב משום בונה כו׳. [אמר ר׳ אבא החופר גומא ואין צריך] לחפור חפירה אלא לעפר בעלמא בלבד הוא צריך. נטילת העפר אינה מלאכה משום חפירה אינו חייב שהרי לא נתכוין לחפירה. ואפילו לר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי במתקן אבל האי דחפר מקלקל הוא בין בבית א) בין בשדה. וכי האי מילתא אמרו בהכל חייבין בראיה (חגיגה י׳) שהן כהררי׳ התלויין בשערה. מקרא מעט והלכות מרובות.
תנו רבנן הקוצר הבוצר הגודר האורה כולן מלאכה אחת הן. פי׳ פיסה צרור של אדמה ולענין הלכה מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי קיימא לן כרב אשי דאמר אין דרך תלישה ולא דרך פריקה בכך. הא דאמר רבה מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר קי״ל כאביי דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ואינו חייב אלא (כשמעמר) [כשמעביר] ד׳ אמות ברשות הרבים. הדש (תנא) [הוא] המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או כברה [בזרייה] או בהרקדה. המנפץ נופץ עפרורית מן האוכל וכן המנפט מולל שבלים נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת (ואינה) כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד. וכן אם נטל בידו אדם תבוא׳ בתיבנא ובפסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה. פי׳ בורר נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכ׳ או נוטל האוכל ומניח הפסולת. מרקד שמטיל את האוכל והפסולת בכברה ונשארת האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשארת הפסולת בכברה. וכיון דאסיק׳ כי הזורה והבורר והמרקד כולן מעין מלאכה אחת הן מפריש הפסולת מן האוכל ומשום דהוו במשכן הוו להו תלתא וחייב על כל אחת ואחת. ואקשינן ונחשוב נמי כותש שהוא מסיר קליפת החיטין מעליהן לטחון אותם להוציא סולת כגון כותש לעשות דייסא או טיסני והנה גם זה מפריש פסולת מן האוכל הוא ומשני אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה כלומר כל בני אדם טוחנין בחיטין שלהן סלת הנה דרך העניים לברור ולטחון ולעשות עיסה בלוסה ואין אוכלין סלת לפיכך אין צריכין כתישה. ואף על פי דכתישה מלאכה היא דהא לגבי יום טוב גרסי׳ (ביצה יד.) אין כותשין במכתשת אף על פי שמותר ביום טוב אוכל נפש וכל שכן בשבת. אמר אביי האי דלא חשיב לה בהדי אבות משום דלא חשיבא שלא כל אדם אוכל בכתישה כמו שאמרנו. לפיכך אינה אלא כתולדות דמיא. רבא אמר אמאי לא חשיב לכותש בהדייהו משום דמתניתין ר׳ (חייא) [היא] דאמר קבלה היא בידינו אבות מלאכות [ארבעים] חסר אחת כנגד ב) עבודת המשכן ור׳ מ׳ חסר אחת שנה וכבר פירשנו להא דר׳ בבמה טומנין (מט:) כי המלאכות הללו מן המשכן למדתן. ואי חשיב כותש בהדייהו הוי להו מ׳ שלמות ור׳ מ׳ חסר אחת שנה לפי׳ לא תנא כותש בהדייהו ואקשינן וליפוק חדא מינייהו וניעול כותש ואסיק׳ אלא מחוורתא כדאביי.
{בבלי שבת עד ע״א} הזורה והבורר והטוחן: תנו רבנן היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח לא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמ׳ אביי אמ׳1 הכי קאמ׳ בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת אמרוה רבנן2 קמיה דרבה3 ואמר להו4 שפיר קאמר נחמני. היו לפניו שני מיני אוכלין ברר ואכל ברר5 והניח רב אשי מתני חייב ורב ירמיה מדופתי מתני פטור6 רב אשי מתני חייב והא תאני פטור7 לא קשיא כאן בקנון ובתמחוי כאן8 בנפה ובכברה:
{בבלי שבת עד ע״א-ע״ב} אמר חזקיה הבורר תרמוסין מתוך פסולת שלהן חייב חטאת לימא קסאבר חזקיה אוכל מתוך פסולת9 אסור לא שאני תרמוסא10 דשלקי11 ליה שבע זימני בקדרה בקליפתא12 ואי לא שקלי מיניה פסולת13 מסריח הילכך אי לא שקלי מיניה פסולת דכפסולת מתוך14 אוכל דאמי [ולהכי חייב]⁠15:
והטוחן: אמר רב פפא האי מאן דפארים סלקא בשבתא חייב משום טוחן אמר16 רב מנישיא האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן אמר רב אשי ואי קפיד אמישחתא חייב משום מחתך. {כפי׳ ר״ח} פיר׳ דסלית סלתי אילו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כנימין [נימין]⁠17 וכשמפרק אותן הנימין יוצא מביניהם כגון18 קמח דק19 ומתוך כך נחשב כטוחן20:
1. אביי אמ׳: גלא, גפא, כ״י נ, דפוסים, רא״ש: ״אמר אביי״.
2. רבנן: וכן גפא. חסר ב-גמח, כ״י נ, עתים (סי׳ רכו), דפוסים, רא״ש.
3. דרבה: כ״י א, גמח. גפא, דפוסים, רא״ש: ״דרבא״.
4. להו: גפא, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, ר״ח, עתים, רא״ש.
5. ברר ואכל ברר: גפא, כ״י נ, דפוסים, רא״ש: ״ובירר ואכל ובירר״.
6. ר׳ אשי... חייב, ר׳ ירמיה... פטור: וכן בר״ח, עתים. בדפוסים וברא״ש נהפכו השיטות. וכן בסמוך.
7. רב אשי... חייב והא...פטור: כ״י נ, עתים, ריבב״ן רק: ״והא רב אשי מתני חייב״. דפוסים: רב אשי ... פטור, והא... חייב.
8. כאן... כאן: וכן בעתים. דפוסים: הא... הא.
9. פסולת: גלא: ״פסולת שלו״.
10. תרמוסא: עתים, דפוסים, רא״ש: ״תרמוסין״.
11. דשלקי: דפוסים: דשקלי.
12. בקליפתא: כך בדפוסים חסר בכ״י א, גלא, גפא, כ״י נ, עתים, רא״ש. בכ״י א נוסף בהגהה בגליון לפני ״בקדרה״: ״בקלפתיה״.
13. מיניה פסולת: דפוסים: ליה מן הפסולת וכן בסמוך.
14. דכפסולת מתוך: כ״י נ: ״וכפסולת בתוך״. עתים, רא״ש: ״וכפסולת מתוך״. דפוסים: כפסולת מתוך.
15. ולהכי חייב: גלא, גפא, כ״י נ עתים. כ״י א, דפוסים: ״וחייב״.
16. אמר: דפוסים: ואמר.
17. כנימין נימין: גלא גפא, עתים (סי׳ רכז), כ״י נ. וכן בר״ח: ״כעין נמין״ אולי העתקה משובת. כ״י א רק: ״כנימין״. דפוסים: פירוש נימין נימין.
18. כגון: וכן בעתים. דפוסים: כמין וכן בר״ח. רא״ש: כמו.
19. דק: חסר בדפוס קושטא.
20. כטוחן: כ״י נ: ״כמו טוחן״.
אע״ג דאיכא – אחריתי בהדה דדמיא לה חשבינהו לתרווייהו כאבות ואע״ג דחדא נינהו.
וליחשב נמי כותש – חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מיפרקה מלבוש היא.
שכן עני אוכל פתו בלא כתישה – לכך אע״ג דהואי במקדש ואב מלאכה היא כיון דתנא ליה דש לא תנא לה וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהוו במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דה״ל למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא משום סדורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא.
רבי היא – דיליף לקמן בפרק הזורק (דף צז:) דברים הדברים אלה הדברים למניינא.
וליפוק חדא מהנך – או זורה או בורר או מרקד דהוו חדא ליפוק מינייהו חדא וליתני הך דהכי עדיף למיתני תרתי מהא ותרתי מהא מלמיתני ולמיכפל תלתא זימני בחדא ואיכא חדא דלא כפיל ביה מידי.
אע״ג דאיכא דדמיא לה חשיב – והא דלא חשיב שובט ומדקדק לפי שהם לגמרי בכלל מיסך ואורג ולא חשיב נמי מנפץ אע״ג שבמשכן היו מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברים משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד הם שלשה דברים.
שכן עני אוכל פתו בלא כתישה – וא״ת מ״מ ליחשיב כתישת סממנין דהוה במשכן ואע״ג דעני אוכל פתו בלא כתישה לענין סממנים מלאכה חשובה היא ואומר ר״י דלאו דוקא אוכל פתו אלא ה״ה דעני צובע בסממנים בלא כתישה וא״ת מרקד נמי לא ליתני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כדאמר בסוף פרקין ויש לומר דרוב עניים אין אוכלין בלא הרקדה אלא שלענין חלה מצטרפין הסובין דקרינן ביה מלחם הארץ כיון דיש עניים שאוכלים בעיסה בלוסה ור״ת פירש בע״א ולא נתיישב לר״י.
בקנון
רשצז״ל פיר׳: כלי העשוי כמין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו, ובעלי מטבע עושין אותו. והבורר בו קטנית נותן הקטנית במקום הרחב ומנענע⁠[ו] (הקטנית) [והקטנות] אמתוך שהוא (מגלגלו) [סגלגל]⁠ב מתגלל ויורד דרךג הקצר והפסולת נשאר בכלי.
נחמני, פיר׳ אביי.
א. ד׳.
ב. ד׳.
ג. בד׳ מוסיף, פיו.
אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה – פירוש: והילכך לא חשיבא מלאכה בפני עצמה להתחייב עליה שתים אחת משום דש ואחת משום כותש אלא הרי היא בכלל דש כיון שדומה לה דדוקא מלאכות הנוהגות לכל אף על פי שדומות זו לזו כיון דהוו במקדש חשיבי להתחייב על כל אחת ואחת אבל כותש דלא נהגא בכל אדם לא חשיבא להתחייב עליה בפני עצמה.
שכן עני אוכל פתו בלא כתישה – יפה פירש רש״י ז״ל דלעולם במקדש הוי ומחייב עליה,⁠א אבל מאחר שהוא בכלל בורר,⁠ב ויפה כח בורר מכותש כי הכל בוררין ואין הכל כותשין, לפיכך מנו בורר ולא כותש. וקרוב לזה פר״חג ז״ל שאמר אף על גב דכתישה מלאכה היא, האי דלא קחשיב בהדי אבות מלאכות, משום דלא חשיבא, שלא כל אדם אוכל בכתישה לפיכך אינה אלא כתולדה ע״כ. ואף על פי שאמרו בר״פ הזורקד דהך דהוה במשכן חשוב וקרי לי׳ אב, שאני כתישה שישנה בכלל חברותיה. ורבינו תם ז״לה נדחק בה ופי׳ וליחשוב נמי כותש, שהיו כותשין שעורים לנסיוני דתכלתו שטומנין אותו בתוך פת של שעורים ואופין אותו אם נשתנה פסול ואם למעליותא נשתנה כשר, וקסלקא דעתך שאין אופין פת אלא בכתישה, ופריק הכי כמה עניים אוכלין פיתן שלא בכתישה ולא היו כותשין ג״כ במשכן. וקשיא ליה הא דאר״פז שביק תנא דידן בשול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה, אלמא אפייה ליתי׳ במשכן, ופריק ה״ק שביק תנא דידן בישול שהוא מן המלאכות הצריכות מחמת עצמן ונקט אופה שאינו אלא בשביל נסיון תכלת. ואין הפי׳ הזה נכון אצלי, לפי שלא נאמר נסיון זה במנחות אלא בלוקח תכלת צבוע ומשום חששא דקלא אילן, ובמשכן הן עצמן צובעין אותו, כדתנןח והצובע. ועוד שאלו היו אופין במשכן כלל היו מונין אבות מלאכות ארבעים, שאף על פי שאופה ומבשל שוין אינן לגמרי דבר א׳ עד שלא ימנו שתיהן, ויותר הי׳ ראוי למנותן שתים מבורר וממרקד וזורה.
א. מלשון זה דמחייב משמע דאי עביד בהדי דש חייב שתים, [וכ״כ מהר״ם ברש״י], אלא דלפי״ז עדיין לא מובן אמאי לא תנן ליה במשנה ואמאי לא מנו ליה במנין האבות ואע״ג שישנה בכלל חברותיה, הא גם בורר ומרקד בכלל זורק וכיון דהוי במקדש חשיב ליה, ועי׳ חי׳ הגרע״א ושפ״א שתמהו בזה. וע״כ צ״ל ברבנו דאע״פ שהיה במקדש מ״מ כיון דאין הכל כותשין ל״ה חשוב להיות אב בעצמו כדי למנותו בפני עצמו [ועי׳ במיוחס לר״ן שכתב להדיא דבעי תרתי במשכן וגם חשוב והאי לא חשיב] וכ״מ שכתב שקרוב לזה פר״ח והא בר״ח פירש דאינה אלא כתולדה ומשמע דאינו חייב שתים, וע״כ הפירוש דתולדה למידה מן העיקר שהוא האב, אבל כותש למדים מהא דאיתא במשכן מיהו אין בה חשיבות האב ולכן לא הוי כאב לענין מנין וחיוב, ועי׳ מאירי.
ב. ברש״י כ׳ תולדה דדש, ועי׳ ריטב״א הנדמ״ח שכתב שהיא בכלל טוחן.
ג. בסוגיין.
ד. לקמן צו, ב.
ה. הובא בתוס׳ הרא״ש, ובתוס׳ לפנינו רק רמז להם, ועי׳ במיוחס לר״ן.
ו. מנחות מג, א.
ז. לקמן סד, ב.
ח. לעיל עג, א במשנה.
בד״ה שכן עני כו׳ וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת כו׳ עכ״ל יש לדקדק מי הצריכו לזה דהא אמרינן כל דדמיא לה חשיב לה ולא תקשי מכותש שכן עני כו׳ ודוחק לפרש דקשה ליה ממרקד לא לתני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כו׳ כמו שהקשו התוס׳ דא״כ הוה ליה לפרש דבריו ולא לסתום ויש ליישב ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אע״ג וכו׳ לפי שהם לגמרי בכלל מיסך. עי׳ לקמן דף עה ע״ב ברש״י ד״ה שובט:
אף על גב דאיכא דדמיא [אף על פי שיש מלאכה אחרת שדומה] להחשיב לה [מונה אותה], שכל מלאכה שהיתה במשכן חשובה היא למנותה. ושואלים: וליחשב נמי [ושימנה גם כן] מלאכת כותש, שכותשים את החיטה להסיר ממנה את קליפתה החיצונית ומעין זה היה במשכן! אמר אביי: מלאכת הכתישה איננה מן המלאכות הרגילות בכל מאפה לחם, כיון שעני אוכל פתו כשהיא עשוייה מקמח שלא עבר כתישה ובלחמו מעורבים הסובין, וכיון שכבר מנה מלאכת דש לא הזכיר כותש בתהליך עשיית הלחם. רבא אמר נימוק אחר: הא מני [משנה זו של מי היא] — של רבי היא, שאמר: מנין אבות מלאכות הוא ארבעים חסר אחת, ולמד את הדברים מרמז שבכתוב, ואין להוסיף עליהן, ואי חשיב [ואם ימנה] גם את מלאכת כותש הויא ליה [יהיו לו] אם כן ארבעים, ולא שלושים ותשע. ומקשים: וליפוק חדא מהנך ולעייל [ושיוציא אחת מאלה כגון בורר וזורה ושיכניס] כותש ועדיין ישאר המספר המקובל! אלא מחוורתא [ברורו יותר] כפי שהסביר אביי.
even though there is a different labor that is similar to it, the mishna enumerated it. Every labor that was performed in the Tabernacle is significant. The Gemara asks: And let him enumerate the labor of pounding as well, as wheat was pounded to remove its outer kernel in the Tabernacle. Abaye said: The labor of pounding is not one of the essential stages in the baking of bread, as paupers eat their bread without pounding the wheat to remove the bran. Therefore, since the tanna enumerated threshing, there was no need to include pounding among the labors enumerated in the breadmaking process. Rava said a different explanation: Who is the tanna of this mishna? It is Rabbi Yehuda HaNasi, who said: The primary categories of labor are forty-less-one, a number derived from a textual allusion. Therefore, the list cannot be expanded. And had the tanna enumerated pounding, there would be forty labors rather than thirty-nine. The Gemara asks: And let him take out one of these, selecting or winnowing, and insert pounding, thereby leaving the number intact. Rather, the reason that the tanna did not include pounding is clear, according to the explanation of Abaye.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הָיוּ לְפָנָיו מִינֵי אוֹכָלִין בּוֹרֵר וְאוֹכֵל בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ וְלֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר חַיָּיב חַטָּאת מַאי קָאָמַר אָמַר עוּלָּא הָכִי קָאָמַר בּוֹרֵר וְאוֹכֵל לְבוֹ בַּיּוֹם וּבוֹרֵר וּמַנִּיחַ לְבוֹ בַּיּוֹם וּלְמָחָר לֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר חַיָּיב חַטָּאת מַתְקִיף לַהּ רַב חִסְדָּא וְכִי מוּתָּר לֶאֱפוֹת לְבוֹ בַּיּוֹם וְכִי מוּתָּר לְבַשֵּׁל לְבוֹ בַּיּוֹם.

The Sages taught in a baraita with regard to the laws of selecting: If there were several types of food before him, and he wants to remove one or more from the mixture, one selects and eats, selects and puts aside. And one may not select, and if one did select, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: What is the baraita saying? The end of this baraita contradicts the beginning. Ulla said: It is saying as follows: One selects and eats if he is doing so for the purpose of that day, Shabbat. And he selects and puts aside food for the purpose of that day. And one may not select for the purpose of the next day. And if one did select for the next day, he is liable to bring a sin-offering. Rav Ḥisda strongly objects to this explanation: And is it permitted to bake for that day, and is it permitted to cook for that day? No other labor prohibited on Shabbat may be performed for the purpose of Shabbat, and the same should hold true for selecting.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן היו לפניו ב׳ מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברר ואם בירר חייב חטאת. ומת׳ מאי קאמר [א׳] עולא הכי קאמר בורר ואוכל בו ביום כו׳ ודחאה רב חסדא ואמר וכי מותר לאפות ולבשל בו ביום כו׳ ופרשה אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר. ג) שלא לאלתר לא יברור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בר
ברא(בכלאים בפרק שני בבא בתרא צד.) הרי זה מקבל עליו רובע טינופות לסאה וכל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט ר׳ יוסי אומר יבור ומפורש היינו טעמא דרבי יוסי משום דמחזי כמקיים כלאים. (ובפ״ב במעשרות) האומר לחברו הילך איסר זה בב׳ תאנים שאבור לי בורר ואוכל וכו׳. (שבת עד.) ת״ר היו לפניו ב׳ מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח (ביצה יד) הבורר קטנית בי״ט ב״ש אומר בורר ואוכל וכו׳ תניא רבן גמליאל אומר מחלוקת כשהפסולת מרובה על האוכל וכו׳ פירש בורר נוטל פסולת מן האוכל ומשליכה או נוטל האוכל ומניח הפסולת. (בבא מציעא כ) מאי שטרי בירורין הכא תרגו׳ שטרי בירורין שטרי טענת׳ שימוש בית דין רבי ירמיה אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. (בבא בתרא קסז) שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אינו אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר פי׳ שטרי טענתא בית דין שקיבלו טענות בעלי דינין וכתבום בשטר. (כריתות כד) מנחת קנאות לאו לכפרה קא אתיא אלא לברר עון. פי׳ אחר לגרר (סנהדרין ז) אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו פירש אם ברור לך הדין כמו שברור לך הבקר שהיא שעה אחת של יום בלא ספק. אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך מן התורה פי׳ כאחותך שיצאה ממעי אמך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. (בבא בתרא קנט) אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל ברור אכילתך פירוש ברר דבריך כי אכלת שני חזקה. (בבא בתרא קמו) ת״ר שלשה דברים צוה אחיתופל לבניו וכו׳ תניא אבא שאול אמר י״ט של עצרת ברור סימן יפה לכל השנה ועיקר הדבר מפורש (בתחילת מסכת ערכין) כי כך היה יום נתינת התורה צח וברור. (נדה יט) וכקרן כרכום בברור שבו פירוש כרכום דרכו לצמוח שלשה שערות בכל שורה והשער האמצעי הוא המובחר והברור. ברור לך יום מיתה יפה כבר פי׳ בערך בו:
א. [אבזאנדערן. אויסוועהלען.]
היו לפניו מיני אוכלין גרסי׳ ול״ג שני.
ולא יברור – לקמיה פריך מאי קאמר ברישא תנא בורר והדר תנא לא יברור.
ולמחר – לצורך מחר.
וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום – וה״נ אב מלאכה היא כיון דאמרת ולמחר חייב חטאת.
(2-4) סימן שנא
אסור לברור פסולת מתוך האוכל אפילו לאכול האוכל הנשאר בשבת לאלתר. ואסור לברור אוכל מתוך פסולת להניחו ולאכלו לאחר שעה אפילו בו ביום. דתנוא רבנן היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת. ופירש אביי בורר בידו ואוכל לאלתר בורר ומניח לאכול לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. וקיימא לן כאביי, דאמרוה רבנן קמיה דרבא ואמר שפיר אמר נחמני.
ואע״ג דאמרינן בגיטין (כז ע״ב) מצאו לאלתר כשר ואמרינן כמה לאלתר כל שלא עבר שם אדם ויש אומ׳ כל שלא שהה אדם שם, לאלתר דאביי מפרש בירושלמי (ירושלמי שבת ז׳:ב׳) כל זמן שיושב על השלחן ואוכל. עיקר.
א. עד ע״א. ועד סוף הדיבור הולך רבינו בעקבות רבינו חננאל בפירושו.
היו לפניו שני מיני אוכלין גרסי׳ – וכן פירש ר״ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר כו׳.
בורר ומניח – פי׳ לצורך אחרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בורר ואוכל לאלתר. להניח, שתכף (ש)[ל]⁠הגבהתה נתנה לתוך פיו, או להניח על השולחן על מנת לאוכלם מיד קודם שיזוז מעל השולחן, שאין זה דרך בוררין לאוצר להצניע.
הרב אלפסי ז״ל גריס היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל וכו׳, וכן בפלוגתא דרב אשי ורב ירמיה מדפתי גריס היו לפניו שני מיני אוכלין. ומשמע כגון שאחד ראוי לאכלו כשהוא חי ואחד אינו ראוי לאכלו אלא לאחר בישולו, וכשבורר האחד שראוי לאכלו כשהוא חי מתוך חברו הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת. ורבינו שלמה ז״ל לא גריס שני מיני אוכלין אלא היו לפניו מיני אוכלין. ה״ג בפי׳ רבינו שלמה ז״ל היו לפניו [מיני] אוכלין ובירר והניח רב אשי מתני חייב רב ירמיה מדפתי מתני פטור והתניא חייב כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. ופירש רבינו שלמה ז״ל דמברייתא דלעיל קא פריך ליה דקתני לבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. משמע לפירושו דפלוגתא דרב אשי ורב ירמיה לבו ביום. ומדמוקים לברייתא דלעיל בנפה וכברה ואפילו הכי קתני רישא דלאלתר מותר אלמא לאלתר אפילו בנפה וכברה מותר. והא דתנן בפרק קמא דיום טוב הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אלמא בנפה וכברה אסור. התם לבו ביום, ואע״ג דקאמרי בית שמאי בורר אוכל ואוכל דמשמע לאלתר ובית הלל לא פליגי עלייהו אלא בבורר כדרכו, הכי קאמרי בורר אוכל ואוכל בו ביום. והא דקא שרו בית הלל בקנון ובתמחוי והכא רב אשי מחייב ורב ירמיה מדפתי פוטר אבל אוסר, לא קשיא דהתם ביום טוב והכא בשבת. והא דגרסינן בפרק קמא דביצה המולל מלילות של חטין מנפח [על] יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב א״ר אלעזר וכן לשבת, אלמא בשבת לתוך חיקו חייב והכא פטר רב ירמיה בקנון ובתמחוי. איכא למימר דשאני נפח ונתן לתוך חיקו מבורר.
אי נמי כי אמר וכן לשבת לאו דוקא שיהא חייב, אלא הכי קאמר וכן לשבת דעל יד על יד מותר לחיקו אסור. נמצא לפירוש רבינו שלמה ז״ל לאלתר אפילו בנפה וכברה מותר, והוא דבר תימה. לבו ביום בנפה וכברה דברי הכל חייב. בקנון ובתמחוי לבו ביום מחלוקת.
(2-3) וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום אלא אמר רבהא וכו׳ – פי׳ב מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור חיוב כאופה פחות מכשיעור. [שאיןג דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה, שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר.⁠ד ורב יוסף אמר דכיון דכשיעור חייב, פחות מכשיעור] נמי אסור דדרך בירור הוא, שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר עד שמצטרף לחשבון גדול. אי נמי רבה לאו לפרוקי קושיא דרב חסדא אתא, אלא לפרוקי ברייתא אתא, וקושיא לא שמיע ליה. ועולא ורבה תרווייהו אברייתא קיימי וגמרא דקא מסדר להו בתר אתקפתא. וכן במקומות הרבה בתלמוד כאותה דבפ״קה בהנחה על מקום ארבעה.
א. כגי׳ כי״מ, ועי׳ דק״ס.
ב. כלומר דקשיא לרבנו דכיון דרבה נאדי מאוקמתיה קמאי משום הא דאתקיף רב חסדא וכי מותר לאפות בו ביום היכי לא אסיק אדעתין דאוקימתה דיליה נמי מצי לפרוכי בהאי פירכה, ועי׳ מיוחס לריטב״א.
ג. המרובעים בנד׳ ונשמט מחה״ד בכי״מ.
ד. עי׳ באהל״כ סי׳ שיט סעי׳ ד ד״ה הבורר שכתב להוכיח מדברי רבנו שבעת האכילה גופא מותר להוציא הפסולת [וע״ש שהביא מברכ״י שנחלקו בזה מהר״י אבולעפיא ומהרי״ט דלהלן] וכתב שם שמדברי הרא״ש בתשובה והובא בשו״ע שם סט״ז דלא התיר במים שיש בהם תולעים לסנן לתוך פיו ע״י מפה רק מטעם דמה שמעכב בשעת שתיה את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר, ור״ל דלא שייך שם ברירה במה שמעכב ע״י פיו. ומדלא קאמר סתם דבשעת שתיה גופא אין שם בורר ע״כ דלא ס״ל כרבנו. ולולי דברי מרן ז״ל היה נראה דהרא״ש לא פליג ארבנו דרבנו קאי באוכל כדרכו ומוציא פסלת מפיו הוי דרך אכילה, אבל ודאי לשתות בסינון לאו דרך שתיה הוא וע״כ הוכרח הרא״ש לומר דמ״מ מותר דאין זה בכלל בורר. מיהו נראה שגם לרבנו לא הותר אלא בשעת אכילה ממש, אבל אם מכין לאכילה אפילו סמוך לאכילה אין ראיה להתיר מדבריו, [עי׳ שביתת השבת דיני בורר אות ג] מיהו ממה שדימה להא חצי שיעור משמע אפילו בשעת אכילה.
ה. ד, א.
בגמרא ת״ר היו לפניו מיני אוכלין וכו׳ פירש״י דלא גרסינן שני. ולפי משמעות התוס׳ דהא דלא גרס רש״י שני היינו משום דסבר דבאוכל מתוך אוכל לא שייך ברירה וא״כ לפרש״י האי מיני אוכלין דקתני היינו שהיה לפניו א׳ מכל מיני אוכלין שיש בהן פסולת שזה הוא עיקר ברירה דהוי במלאכת המשכן ובכל גידולי קרקע כיוצא בזה כדאמרי׳ נמי לעיל בסמוך היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ולפ״ז משמע ממילא דהא דאמרינן בסמוך בגמרא בהיו לפניו שני מיני אוכלין דפליגי רב אשי ורבי ירמיה מדיפתי נמי לא גרס רש״י שני דהא מפרש רש״י לקמן דמקשינן והתניא חייב מברייתא דהכא מקשה ואי ס״ד דהתם גרסינן שני והכא לא גרסינן שני לא הוי מקשה מידי אע״כ דלגירסת רש״י התם נמי לא גרסינן שני וא״כ כולהו בחדא גוונא איירי דסתם מיני אוכלין יש בהן פסולת ממש כיון דבשני מינים לא שייך ברירה כך הבינו התוספות מלשון רש״י ועל זה כתבו דבירושלמי משמע דשייך ברירה באוכלין מתוך אוכלין ומש״ה כתבו דגרסינן שני מיני אוכלין כגירסת ר״ח והרי״ף והרא״ש ז״ל:
אמנם לע״ד קשיא לי טובא על שיטת התוס׳ דלכאורה אדרבה מהך ירושלמי גופא משמע איפכא דהא גרסינן התם בורר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב רבי יוחנן אמר פטור ועלה קאמר מתניתא פליגא אדחזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן וא״כ לפי׳ התוס׳ לא פליג הך ברייתא אדחזקיה דאדמקשה ליה מרישא אדרבה לסייע ליה מסיפא דקתני להדיא לא יברור ואם בירר חייב חטאת והיינו כחזקיה ולא כר״י דאמר פטור ואי משום דקתני בורר ואוכל בורר ומניח האיכא לאוקמי בבורר לאלתר כדמסקינן בסמוך או בחד מאינך אוקימתי דשמעתין ולענ״ד צ״ע טובא ליישב שיטת התוספות דשמעתין דלא לפלוג אתלמודא דידן. מה שא״כ לפי שיטת רש״י יש ליישב דאפשר דלדינא לרש״י נמי שייך ברירה בשני מיני אוכלין לאיסורא לכתחילה אליבא דכ״ע כשהוא דרך ברירה ולענין חיובא או פטורא תליא בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דירושלמי אלא הא דלא גריס רש״י בהך ברייתא דשמעתין שני מיני אוכלין היינו משום דאי הוי גרסינן לה לא הוי מקשה שפיר מאי קאמר דהא ודאי שפיר קאמר דבשני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח דלא מיקרי ברירה בכהאי גוונא בשני מיני אוכלין והא דקתני בסיפא לא יברור ואם בירר חייב חטאת לאו אב׳ מיני אוכלין דלעיל קאי אלא אסתם ברירה דעלמא קאי דהיינו בברירת אוכלין מתוך פסולת ממש דשייך בהו חיובא ופטורא כגון בקנון ותמחוי או בנפה וכברה או לאוצר. ותו קשיא ליה לרש״י דאי הוי גרסינן שני מיני אוכלין לא הוי אתי שפיר הא דבעי לאוקמא רב המנונא דבורר ואוכל דרישא היינו אוכל מתוך פסולת ובסיפא היינו פסולת מתוך אוכל ולרש״י לא משמע ליה דבשני מיני אוכלין גמורין שייך האי לישנא דאוכל מתוך פסולת או איפכא וכ״ש דלא שייך לחלק לענין דינא למה שפירש ר״ח דמה שאינו רוצה לאכול לאלתר מיקרי פסולת דזה לא משמע ליה לרש״י כלל ואפשר עוד דאוקימתא דרב יוסף דמוקי בקנון ותמחוי ונפה וכברה נמי לא משמע ליה לרש״י לפרש דשייך בכה״ג בשני מיני אוכלין שאין דרך לבוררן אלא ביד כן נ״ל ליישב שיטת רש״י ובזה נתיישב היטב דקדוק לשון רש״י שכתב בד״ה לא יברור לקמן פריך ומאי קאמר ולכאורה לשון לקמן פריך תמוה טובא דהא מיד בלי הפסק פריך לה הש״ס אברייתא אע״כ דלשון רש״י בזה נמשך על מ״ש בדיבור הקודם דלא גרסינן שני וע״ז מייתי ראיה מדמקשה מאי קאמר כדפרישית ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
שם מאי קאמר אמר עולא ה״ק בורר ואוכל לבו ביום וכו׳ נראה ברור דעולא לדינא הכי משמע ליה דלבו ביום מותר לכתחילה דאי משום קושיא דמאי קאמר שפיר הוי מצי לשנויי בורר ואוכל לאלתר כדמסיק אביי דלענין לישנא דברייתא לאלתר ולבו ביום חד מילתא היא ואדרבה טפי משמע לאוקמי סתמא דלישנא לאלתר אע״כ דלדינא משמע ליה הכי ולא חייש לאתקפתא דרב חסדא דפריך וכי מותר לאפות לבו ביום וכו׳ דהא לענין לאלתר נמי שייך הך קושיא גופא וכי מותר לאפות ולבשל לאכול לאלתר אע״כ דשאני ברירה שאין דרך בורר בכך והיינו לאלתר לאביי ולבו ביום לעולא דסובר דלא שייך ברירה אלא למחר וליום אוחרא דהיינו כבורר לאוצר וכ״ש דא״ש למאי דפרישית לעיל דיש לחלק בין שני מיני אוכלין לאוכל מתוך פסולת ממש מש״ה קסבר עולא דבשני מיני אוכלין לבו ביום לא שייך כלל ענין ברירה ואף לגיר׳ רש״י דלא גרס שני אלא מיני אוכלין סתם אפ״ה שפיר מצינן לפרש לשון מיני אוכלין בשני מיני אוכלין ממש והכי מפרש לעולא ואפשר דלאביי נמי כמו שאבאר. אלא דאכתי קשיא אדר״ח דמקשה אדעולא וכי מותר לאפות לבו ביום ומש״ה מוקי לה בשינויא דחיקא לפחות מכשיעור ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כדאביי בלאלתר. והנראה מזה דלשון בורר ומניח לא משמע ליה לר״ח דאיירי לאלתר ועוד דאמאי פלגינהו לתרי בבי בורר ואוכל לחוד ובורר ומניח לחוד ומש״ה ניחא ליה לאוקמי בפחות מכשיעור דהשתא א״ש דלא זו אף זו קתני לא מבעיא בורר ואוכל דשרי בפחות מכשיעור אלא אפילו בורר ומניח עד לאחר זמן נמי מותר בפחות מכשיעור כיון שאין דרך בורר בכך או משום דמשמע ליה לר״ח דהא דקי״ל חצי שיעור אסור מן התור׳ היינו דוקא לענין איסור אכילה ונפקא ליה מכל חלב בפרק בתרא דיומא וכה״ג כתבתי בפ״ק דביצה דף ז׳ לענין שיעורא דבל יראה דחמץ ושאור ע״ש וכ״ש לענין ברירה שאין דרכה בפחות מכשיעור דאפשר דאפילו איסורא דרבנן ליכא כנ״ל:
א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין דיני בורר: היו לפניו מיני אוכלין ורוצה אחד או יותר מתוך השאר — בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם ביררחייב חטאת. ותוהים: מאי קאמר [מה אמר]? והלא ברייתא זו סופה סותר את תחילתה! אמר עולא: הכי קאמר [כך אמר]: בורר ואוכל לצורך בו ביום, למזונות יום השבת, ובורר ומניח לצורך בו ביום. ואולם לצורך מחר לא יברור, ואם ביררחייב חטאת. מתקיף לה [מקשה עליה] רב חסדא על הסברה זו: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום? והלא אין מלאכה האסורה בשבת שהותרה לצורך השבת, והוא הדין לכאורה גם לענין בורר!
The Sages taught in a baraita with regard to the laws of selecting: If there were several types of food before him, and he wants to remove one or more from the mixture, one selects and eats, selects and puts aside. And one may not select, and if one did select, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: What is the baraita saying? The end of this baraita contradicts the beginning. Ulla said: It is saying as follows: One selects and eats if he is doing so for the purpose of that day, Shabbat. And he selects and puts aside food for the purpose of that day. And one may not select for the purpose of the next day. And if one did select for the next day, he is liable to bring a sin-offering. Rav Ḥisda strongly objects to this explanation: And is it permitted to bake for that day, and is it permitted to cook for that day? No other labor prohibited on Shabbat may be performed for the purpose of Shabbat, and the same should hold true for selecting.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא בּוֹרֵר וְאוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר וּכְשִׁיעוּר לֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר חַיָּיב חַטָּאת מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף וְכִי מוּתָּר לֶאֱפוֹת פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף אבּוֹרֵר וְאוֹכֵל בַּיָּד בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ בַּיָּד בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי לֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר פָּטוּר אֲבָל אָסוּר וּבְנָפָה וּבִכְבָרָה לֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר חַיָּיב חַטָּאת.

Rather, Rav Ḥisda said it is to be understood as follows: One selects and eats less than the measure of a dried fig-bulk, which is the smallest amount for which one is liable by Torah law. One selects and puts aside less than that measure. And one may not select the measure of a dried fig-bulk, and if one did select that measure, he is liable to bring a sin-offering. Rav Yosef strongly objects to this explanation: And is it permitted to bake less than the measure for liability ab initio? Although performing a prohibited labor on a minute measure does not engender liability, it is prohibited. Therefore, the baraita cannot be interpreted as saying that one may ab initio select an amount that is less than the measure for liability. Rather, Rav Yosef said: One selects and eats by hand, selects and put aside by hand. However, with a tray [kanon] or with a plate, both of which are large, flat vessels used for sorting sizeable quantities, one may not select ab initio. And if he did select, he is exempt from bringing a sin-offering if he did so unwittingly. If he did so intentionally he is exempt from stoning. However, it is prohibited. And one may not select with a sieve or with a sifter. And if he did select with those utensils, he is liable to bring a sin-offering.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ב]⁠קנון פי קצעה.
בקנון בקערה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קנון
קנוןא(שבת עד. ביצה יד:) בקנון ובתמחוי לא יברור (מועד קטן כו) ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלה ולא באסקטלא ולא בקנון (כלים פי״ו) הקנונים הקטנים הקנונים הגדולי׳ (א״ב פי׳ בל״י סל וזה ענין הקנונים הגדולים וגם פירושו קערה וזה ענין ולא בקנון אלא בסלים):
א. [געפלאכטענער קארב.]
פחות מכשיעור – פחות מכגרוגרת.
וכי מותר לאפות פחות מכשיעור – נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) והיכי קתני בורר לכתחלה.
בקנון – כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושים אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי.
פטור אבל אסור – מותר לכתחלה לא הוי דדמי לברירה וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר ברירה בנפה וכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

וכי מותר לאפות פחות מכשיעור – והמתרץ ס״ד דפחות מכשיעור הוי דרך אכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

והא דאמר רב יוסף בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר חייב חטאת – אוסופי הוא דקא מוסיף אלישנא דברייתא, משום דאורחא דתנא הכי הוא שאינו מדלג מיד דמותר לנפה וכברה שהוא חייב, ומניח בנתיים קנון ותמחוי שפטור אבל אסור, ומשום הכי קאמר דהאי דלא יברור דקתני, בבא באפי נפשיה הוא, דפטור אבל אסור.⁠א והא דאקשי׳ הכא מידי קנון ותמחוי קתני. לאו עיקר קושיא משום קנון ותמחוי בלחוד. שא״כ הי׳ אפשר לו לאומרה בלא תוספת, ולא היה לו לרב הונא להחליף התירוץ לגמרי. אלא משום דקשיא נמי מידי נפה וכברה קתני כמ״ש רש״י ז״ל.⁠ב ויש מקשיםג היכי תיקשי מידי נפה וכברה קתני, שהרי סתם בורר בנפה וכברה הוא, מדחייב עלה אלמא עיקר דרך בכך, ותניא נמי לקמן חייב ואוקים בנפה וכברה ולא מקשי׳ מידי נפה וכברה קתני. ולא קושיא היא כלל דאנן הכי מקשי׳, כיון דרישא מוקמת ביד סיפא נמי ביד הוא ולא בנפה וכברה ולא בקנון ולא בתמחוי, שאם היה כן היה לו לתנא לפרש כן. אבל בתירוציה דאביי לק״מ, משום דבורר ואוכל בורר ומניח לאלתר משמע, ובורר סתם לבו ביום משמע.
א. עי׳ במיוחס לר״ן שהביא מרבנו בלשון מוסברת יותר ע״ש.
ב. כדי להסביר דרכו של רבנו במהלך הסוגיא יש להקדים כמה יסודות, ובהמשך נבאר דברי רבנו. ובעיקר הסוגיא איכא ג׳ שיטות דעת רש״י, תוס׳ ור״ח, ומרבנו משמע דהולך בשיטת ר״ח, ורש״י ותוס׳ נחלקו גם בפי׳ הסוגיא ודעת הר״ח ורבנו כרש״י בזה. והיינו דבסוגיין ה׳ תירוצים ליישב הברייתא, וב׳ פירוקא קמאי אידחי מצד ההלכה דס״ל דאסור להניח לבו ביום וכן לפחות מכשיעור, מיהו שאר פירוקא הא דדחינן לאו משום דל״ל הכי להלכה אלא דלא ניחא להו לאוקמה ברייתא הכי דכיון דנחית לחלק לא הו״ל למיסתם, ורק פירוקה דאביי ניחא וכמש״כ רבנו בסמוך דהכי משמע לשון הברייתא, והכי נקטינן בפירוש הברייתא כיון דלא אידחייא ורבא נמי ס״ל הכי. מיהו להלכה כל הני ג׳ פירוקא למעשה ולד״ה בנפה חייב חטאת ובקנון פטור אבל אסור, ויש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת ובין בורר פסולת מתוך אוכל, וכן חילוקו של אביי בין להניח ובין לאלתר. והנה לרש״י הא דאקשי רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני ועיקר הקושיא דהו״ל לתנא לפרט וא״כ גם מנפה הו״ל להקשות. אבל תוס׳ מפרשי דקושיא דרב המנונא ואביי הוי מעין קושיא קמייתא ואתא לאיפלוגי וס״ל לר״ה דבקנון חייב, וכן אביי פליג ומקשי מידי, אוכל מתוך פסולת קתני והיינו דס״ל דליכא בורר בזה. ולפי״ז ליכא לאקשויי מנפה, דבהא ל״פ דלד״ה חייב. ועי׳ להלן דביארנו היטב שיטתם בהלכה, ועי׳ אגלי טל הל׳ בורר אות ט, ואות טז.
ג. עי׳ תוד״ה מתקיף ועי׳ מהרש״א שם, ולעיל הסברנו דעת רש״י.
גמ׳ ובנפה ובכברה לא יברור כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה וכי מותר לאפות פחות כו׳ והמתרץ ס״ד דפחות כו׳ עכ״ל הוצרכו לזה לרב חסדא שהוא המתרץ הכא וקשיא ליה לעולא וכי מותר לאפות לבו ביום תקשה ליה לדידיה נמי וכי מותר לאפות פחות כו׳ וכה״ג הקשו לקמן לפי׳ הקונט׳ לרב המנונא דקשיא ליה לרב יוסף מידי נפה וכברה קתני תקשה ליה נמי לדידיה מידי פסולת קתני כו׳ וק״ל:
אלא אמר רב חסדא, כך יש להבין: בורר ואוכל פחות מכשיעור (כגרוגרת, שהוא השיעור הקטן ביותר המחייב מן התורה), בורר ומניח פחות מכשיעור. וכשיעור לא יברור, ואם ביררחייב חטאת. מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף: וכי מותר לאפות לכתחילה פחות מכשיעור? והלא נאסרו המלאכות בכל שהוא, אף אם אין חיוב גמור מן התורה אלא בשיעורים הקצובים לכך. ולכן אין לומר שמותר לברור לכתחילה אף בפחות מכשיעור. אלא אמר ר׳ יוסף: בורר ואוכל אם בורר ביד בלבד, בורר ומניח, כשבורר ביד. ואולם בקנון ובתמחוי (כלים גדולים ושטוחים שנוהגים לברור בהם ביד כמויות גדולות) לא יברור לכתחילה, ואם ביררפטור מחטאת אם עשה כן בשוגג, או מסקילה אם היה זה במזיד, אבל אסור לעשות כן מלכתחילה. ובנפה ובכברה, לא יברור, ואם ביררחייב חטאת.
Rather, Rav Ḥisda said it is to be understood as follows: One selects and eats less than the measure of a dried fig-bulk, which is the smallest amount for which one is liable by Torah law. One selects and puts aside less than that measure. And one may not select the measure of a dried fig-bulk, and if one did select that measure, he is liable to bring a sin-offering. Rav Yosef strongly objects to this explanation: And is it permitted to bake less than the measure for liability ab initio? Although performing a prohibited labor on a minute measure does not engender liability, it is prohibited. Therefore, the baraita cannot be interpreted as saying that one may ab initio select an amount that is less than the measure for liability. Rather, Rav Yosef said: One selects and eats by hand, selects and put aside by hand. However, with a tray [kanon] or with a plate, both of which are large, flat vessels used for sorting sizeable quantities, one may not select ab initio. And if he did select, he is exempt from bringing a sin-offering if he did so unwittingly. If he did so intentionally he is exempt from stoning. However, it is prohibited. And one may not select with a sieve or with a sifter. And if he did select with those utensils, he is liable to bring a sin-offering.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַתְקִיף לַהּ רַב הַמְנוּנָא מִידֵּי קָנוֹן וְתַמְחוּי קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא בבּוֹרֵר וְאוֹכֵל אוֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסוֹלֶת בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ אוֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסוֹלֶת גפְּסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל לֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר חַיָּיב חַטָּאת מַתְקִיף לַהּ אַבָּיֵי מִידֵּי אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי דבּוֹרֵר וְאוֹכֵל לְאַלְתַּר וּבוֹרֵר וּמַנִּיחַ לְאַלְתַּר וּלְבוֹ בַּיּוֹם לֹא יִבְרוֹר וְאִם בֵּירַר נַעֲשָׂה כְּבוֹרֵר לָאוֹצָר וְחַיָּיב חַטָּאת אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ שַׁפִּיר אָמַר נַחְמָנִי.

Rav Hamnuna strongly objects to this: Does the mishna teach anything about a tray or a plate? Rav Yosef’s explanation is based on the addition of details that do not appear in the baraita either. Rather, Rav Hamnuna said: One selects and eats if he is removing food from the waste, and similarly, selects and puts aside if he is removing food from the waste. However, one may not select waste from food, and if he did select in that manner, he is liable to bring a sin-offering. The typical method of selecting is the removal of waste from the food. An individual who alters the procedure is not liable. Abaye strongly objects to this: Does the mishna teach anything about food from waste? That detail is not mentioned in the baraita either. Rather, Abaye said: One selects and eats if he is removing food for immediate use, and similarly one selects and puts aside for immediate use. However, one may not select for use later that same day. And if he did select, he is considered like one who selects for storage, and he is liable to bring a sin-offering. This explanation requires no emendation of the mishna. It is merely an interpretation of the phrase: One selects and eats, as referring to selecting for immediate use. The Gemara relates that the Sages stated Abaye’s explanation of the baraita before Rava. He said to them: Naḥmani, Abaye, spoke well.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם בירר נעשה כבירר לאוצר וחייב חטאת. וקיימא לן כוותיה דאמר רבה שפיר אמר נחמני ולאלתר. דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן ואוכל דגרסינן בתלמוד דארץ ישראל ברר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר׳ יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבין בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מידי קנון ותמחוי קתני – ה״ה נמי דפריך מידי נפה וכברה קתני אלא חדא מינייהו נקט.
אוכל מתוך הפסולת – לא דרך ברירה היא.
ובורר ומניח לאלתר – לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררין.
לאוצר – להצניע.
נחמני – אביי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני – פי׳ הקונט׳ דה״נ הוה מצי למיפרך מידי נפה וכברה קתני וקשה לר״י מאי קמשני רב המנונא לדידיה נמי תקשה מידי [אוכל] מתוך פסולת קתני ועוד בסמוך פירש הקונטרס והתניא חייב דהיינו הך דהכא ומשני דבנפה וכברה מיירי והיכי משני הכא מידי נפה וכברה קתני ונראה לרבינו יצחק דדוקא מקנון ותמחוי פריך וה״פ מידי קנון ותמחוי קתני כיון דנחת לפרושי דיני ברירה דביד מותר ובנפה וכברה חייב חטאת לא היה לו להניח מלשנות קנון ותמחוי דפטור אבל אסור.
בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת – משמע דאוכל מתוך פסולת אין דרך ברירה בכך וקשה דבריש פרק תולין (לקמן קלח.) אמרי׳ מה דרכו של בורר בורר אוכל מתוך פסולת וי״ל דהתם בפסולת מרובה על האוכל הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה דהתם במשמר איירי וקשה לרשב״א דתנן בפ״ק דביצה (ביצה יד:) הבורר קטניות בי״ט ב״ש אומרים בורר אוכל ואוכל וב״ה אומרים בורר כדרכו ואמר בגמרא בד״א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל ד״ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ואי בפסולת מרובה על האוכל הוי אוכל מתוך פסולת דרך ברירה היכי שרי לב״ש הא אינהו אסרי לברר כדרכו וצ״ע שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נחמני. אביי.
תוס׳ בד״ה מתקיף לה כו׳ מידי אוכל מתוך פסולת כו׳ מיירי והיכי משני הכא דמידי נפה כו׳ כצ״ל:
בד״ה והא תניא כו׳ בבורר ביד והכא כו׳ כצ״ל:
בד״ה מתקיף לה כו׳ ועוד בסמוך פי׳ הקונטרס והתניא חייב דהיינו הך דהכא כו׳ והיכי משני מידי נפה כו׳ עכ״ל לפי פי׳ התוס׳ לקמן דהך דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתא היא ולא קשיא לן בה מידי נפה וכברה קתני כדמקשה ליה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני דלא קשיא לן הכי אלא בהך ברייתא דהכא דקתני בה ברישא בורר ואוכל כו׳ דאיירי באוכל מתוך פסולת והסיפא איירי בפסולת מתוך אוכל וה״ל לברייתא לפרושי הכי ולא לסתום וכן אי איירי הרישא בורר ואוכל ביד והסיפא בנפה וכברה ה״ל לפרושי בברייתא דלא איירי בגוונא חדא אבל בברייתא אחריתי דלקמן לפי פי׳ התוס׳ אפשר דלא תני אלא הך בבא דחיובא ומצינן שפיר לפירושה אף לאביי בנפה וכברה אלא דמפי׳ הקונט׳ דלקמן קשיא להו לפי׳ הקונט׳ דהכא כיון דרב המנונא הכא קשיא ליה נמי מידי נפה וכברה קתני היאך בעי תלמודא לאוקמא לה לקמן לפ״ה בנפה וכברה אלא דע״כ דרב המנונא לא חש להכי מידי נפה כו׳ אלא מידי קנון ותמחוי קתני דכיון דנחת לפרושי כו׳ כמ״ש התוס׳ מיהו ק״ק דאיך שיהיה תקשי לפ״ה דלקמן דהא אביי קשיא ליה מידי אוכל מתוך פסולת קתני וא״כ קשיא ליה נמי מידי נפה וכברה קתני והיאך מוקמת לה לקמן לפ״ה בנפה וכברה וע״ק לי בדבריהם דהא לפי׳ הקונט׳ דהך ברייתא דהכא מוקמי לה לקמן בנפה וכברה והבין ר״י מפירושו לקמן דדוקא לבו ביום אסור אבל לאלתר אפילו בנפה וכברה שרי א״כ לא תקשי מידי נפה וכברה קתני כיון דכולה ברייתא בנפה וכברה מצינן לאוקמא וצ״ע:
בתוס׳ בד״ה מתקיף לה רב המנונא וכו׳ פירש הקונטרס וכו׳ ועוד בסמוך פירש הקונטרס וכו׳ עס״ה. ועיקר קושייתם בזה להקשות מפירוש הקונטרס דהכא אפירוש הקונטרס דבסמוך לשיטתו כמ״ש מהרש״א ז״ל באריכות מיהו לפי מה שאכתוב בסמוך לק״מ על פירוש הקונטרס מדידיה אדידיה דדוקא אאוקימתא דרב יוסף שייך להקשות מידי קנון ותמחוי ונפה וכברה קתני משא״כ לאוקימתא דמסקנא לאביי ורבא ורב אשי:
מתקיף לה [מקשה עליה] רב המנונא: מידי [וכי] במשנה קנון ותמחוי קתני [שנינו]? והרי עיקר הסברו של רב יוסף נבנה על הוספת מילים שאינן כתובות בברייתא המקורית! אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל אם מוציא את האוכל מתוך הפסולת, וכן בורר ומניחאוכל מתוך הפסולת. ואולם פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם ביררחייב חטאת. כי הדרך הרגילה בברירה היא בהוצאת הפסולת מתוך האוכל, ועל ידי שינוי זה שוב אינו מתחייב. מתקיף לה [מקשה עליה] אביי: מידי [וכי] במשנה אוכל מתוך פסולת קתני [שנינו]? והלא גם דברים אלה אינם מפורשים בברייתא! אלא אמר אביי: בורר ואוכל לאלתר, וכן בירר ומניח ולאלתר, ואולם לבו ביוםלא יברור, ואם ביררנעשה כבורר לאוצר (למחסן) וחייב חטאת. שבהסבר זה אין תוספת מהותית של מילים אלא עמידה על דיוק משמעותן ש״בורר ואוכל״ משמעו בורר ואוכל מיד. ומסופר כי אמרוה רבנן קמיה [חכמים להסבר זה של אביי לפני] רבא. אמר להו [להם]: שפיר [יפה] אמר נחמני, אביי.
Rav Hamnuna strongly objects to this: Does the mishna teach anything about a tray or a plate? Rav Yosef’s explanation is based on the addition of details that do not appear in the baraita either. Rather, Rav Hamnuna said: One selects and eats if he is removing food from the waste, and similarly, selects and puts aside if he is removing food from the waste. However, one may not select waste from food, and if he did select in that manner, he is liable to bring a sin-offering. The typical method of selecting is the removal of waste from the food. An individual who alters the procedure is not liable. Abaye strongly objects to this: Does the mishna teach anything about food from waste? That detail is not mentioned in the baraita either. Rather, Abaye said: One selects and eats if he is removing food for immediate use, and similarly one selects and puts aside for immediate use. However, one may not select for use later that same day. And if he did select, he is considered like one who selects for storage, and he is liable to bring a sin-offering. This explanation requires no emendation of the mishna. It is merely an interpretation of the phrase: One selects and eats, as referring to selecting for immediate use. The Gemara relates that the Sages stated Abaye’s explanation of the baraita before Rava. He said to them: Naḥmani, Abaye, spoke well.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ההָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אוֹכָלִין וּבֵירַר וְאָכַל וּבֵירַר וְהִנִּיחַ רַב אָשֵׁי מַתְנֵי פָּטוּר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מַתְנֵי חַיָּיב רַב אָשֵׁי מַתְנֵי פָּטוּר וְהָא תָּנֵי חַיָּיב לָא קַשְׁיָא הָא בְּקָנוֹן וְתַמְחוּי הָא בְּנָפָה וּכְבָרָה.

Until this point, the Gemara discussed selecting food from waste. The Gemara proceeds to discuss a different case. If there were two types of foods before him, and he selected and ate one type, and selected and put aside one type, Rav Ashi taught: He is exempt. Rav Yirmeya from Difti taught: He is liable. Rav Ashi taught: He is exempt. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that in that case he is liable? The Gemara answers: This is not difficult: This, where Rav Ashi said that he is exempt, is referring to a case where he selects by means of a tray or a plate, as that method of selecting is not considered expert work; and that, where the baraita said he is liable, is in a case where he selects by means of a sieve or a sifter, as that method of selecting is considered expert work.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היו לפניו ב׳ מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח. רב אשי [מתני פטור רי״מ] מתני חייב ואוקימנא להא דרב אשי כבורר בנפה או בכברה חייב חטאת בקנון ובתמחוי פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור נינהו. וקיימא לן כרב אשי דבתראה הוא והא דאמר חזקיה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתניא – לעיל חייב ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הויא ופטור אבל אסור ליכא.
והתניא חייב – פי׳ בקונטרס דהיינו ברייתא דלעיל וקשה לר״י דלמאי דמוקמינן לה בנפה וכברה משמע דוקא לבו ביום אסור אבל לאלתר אפי׳ בנפה וכברה שרי ובפ״ק דביצה (ביצה יד.) משמע דבנפה וכברה אסור בכל ענין דתנן ב״ה אומרים בורר כדרכו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ובכברה ולא מפליג בין לאלתר לבו ביום ועוד לכאורה לעולא דלעיל הוי בורר לבו ביום כמו לאלתר לאביי וא״כ שרי לעולא בנפה וכברה אפי׳ לבו ביום ובמתני׳ דביצה אסר לכל הפחות לבו ביום ונראה לר״י דברייתא דלעיל איירי בבורר ביד והכא דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתי היא ואפי׳ לאלתר חייב חטאת וכן משמע מתוך פירוש ר״ח דפירש שיש ג׳ דינין בבורר לאלתר דביד מותר לכתחלה בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור בנפה וכברה חייב חטאת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וברר והניח רב אשי מתני חייב. דכבירור הוא אע״פ ששניהם מיני אוכלים הם ואין בהם פסולת. (ל)[ו]⁠מוקמינן לה דקא עביד בנפה ובכברה כדרך בעלי הגרנות. אבל בקנון ובתמחוי ... פטור אבל אסור, דמיחזי כבורר.
והרב אלפסי ז״ל גריס רב אשי מתני חייב והתניא פטור לא קשיא כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. ולפי הגירסא הזאת משמע דבקנון ובתמחוי דברי הכל פטור אבל אסור, ופלוגתייהו דרב אשי ורב ירמיה בנפה וכברה. ומשמע דבבורר ואוכל לאלתר פליגי, דאי לבו ביום היכי פטר רב ירמיה אפילו בנפה וכברה והא תניא לעיל חייב. אלא ודאי פלוגתייהו בבורר ואוכל לאלתר, והיינו דקתני בירר ואכל ובירר והניח, והא דקתני לעיל בורר ואוכל לאלתר. והא דתנן בפרק ביצה בית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי והכא משמע דאיסורא איכא, שאני יום טוב משבת. והא דגרסינן נמי התם מנפח [על] יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לחיקו חייב ואמר ר׳ אלעזר וכן לשבת, הכי קאמר מנפח על יד על יד ואוכל לאלתר ואם נפח ונתן לתוך חיקו דהיינו לבו ביום וכן לשבת. נמצא לפי הפירוש הזה דלא שרינן לאלתר אלא ביד, אבל לבו ביום אפילו ביד חייב, ובקנון ובתמחוי לאלתר פטור אבל אסור, בנפה וכברה לאלתר פליגי. ועוד יש לפרש וכי שרינן לאלתר הני מילי בבורר אוכל מתוך פסולת ואפילו בתמחוי, ולבו ביום חייב חטאת. אבל בבורר פסולת מתוך אוכל פליגי אפילו לאלתר. ודוקא בשבת, אבל ביום טוב הא אמרי בית הלל בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. והרב דודי ז״ל פירש דלאלתר שרי אפילו פסולת מתוך אוכל בקנון ובתמחוי. והא דאמרינן לקמן כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה, התם לאו בברירות בחיקו איירי אלא בברירה ממש כמו שבוררין התבואה, אבל הכא בברירות בחיקו מיירי, (כגון) [כעין] שבוררין מיני קטנית כשרוצין לבשלם. ומה [שאמר] כי ברר פסולת מתוך אוכל לבו ביום חייב חטאת, דרך ברירה הוא ככברה למילתיה. הרב אלפסי ז״ל גריס בכל האי שמעתא היו לפניו שני מיני אוכלין משמע שהאוכל האחד ראוי לאכלו כשהוא חי והאחד אינו ראוי לאכילה אלא לאחר שבשלו והוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת.
והתניא חייב – פירש רש״י ז״ל היינו הא דתניא לעיל בתירוציה דאביי ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת, ואי הא דרב אשי בבורר ואוכל לאלתר מותר לכתחלה הוא, וליכא פטור אבל אסור.⁠א ואין הפי׳ הזה נכון משום דמוקמי׳ לה בנפה וכברה, ואם כן היכי קתני רישא לאלתר מותר, והא אמרי׳ במס׳ ביצהב ובנפה ובכברה לא יברור כ״ש בשבת שאסור. ויש לפרשג דברייתא אחרת היא, ופלוגתא דרב אשי ורב ירמיה מדיפתי בשני מיני אוכלין שאין בהן פסולת כלל, לפיכך נחלקו בה בקנון ובתמחוי לבו ביום, דמר פטר ומר מחייב, אבל לאלתר מותר, וברייתא דלעיל באוכל ופסולת מעורבין ובקנון ובתמחוי, ומשום הכי לבו ביום חייב חטאת ומיהו לאלתר מותר. אבל מצינו לרב חננאל זכרונו לברכהד שפירשה לברייתא דלעיל לאוקימתין דנחמני בבורר ביד, ואפילו הכי לבו ביום חייב חטאת, ופלוגתא דרב אשי ורב ירמיה בקנון ובתמחוי ולאלתר, ובנפה וכברה לעולם חייב חטאת שנעשה כבורר לאוצר. וכן עיקר דליכא ברירה בכלי מותרת בשבת כלל בין בקנון בין בנפה, דתניא התם בביצהה המולל מלילות בע״ש למחר מנפח על יד על יד אבל לא בקנון ולא בתמחוי, והיינו לאכול לאלתר, דאלו להניח אפילו לבו ביום אסור1 כדתנןו המולל מלילות של חטים מנפח על יד ואוכל, ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב, ואר״א וכן לשבת, אלא ודאי בבורר ואוכל לאלתר היא, ואפילו הכי בקנון ובתמחוי אסור.⁠ז [וכן משמע דמהך ברייתא הוינן, ומתרץ לה כפי אוקימתא לרווחא דמילתא לומר דאינון פליגי בקנון לאלתר אבל בנפה אפילו לאלתר מודה, והיינו ברייתא, ומיהו אפי׳ לאוקימתא דאביי דינא הכי הוא.⁠ח
וכתב עוד,⁠ט ואף על גב דגרסינן לענין מי שאבד לו גטי אם מצאו לאלתר כשר, ואמרי׳ ה״ד לאלתר ואמר׳ כל [זמן] שלא עבר אדם שם, ואחרים אמרו הלכה כל שלא שהה אדם שם, הכא כיון דאשכחן מפורש בתלמוד א״יכ כוותיה עבדינן, ומסקי׳ לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד.⁠ל ופירש הרב ז״ל דה״מ אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לעולם אסור, וחייב חטאת הוא מדחזקיה.⁠מ וכן פסקה רבינו הגדול ז״ל בהלכות.⁠נ וא״ת והרי התירו לנפח על יד,⁠ס [י״ל] התם משום דמשני ואין דרך ניפוח בכך, ואף על פי שהוא פסולת מתוך אוכל מותר. ואיכא דקשי׳ע ליה מהא דגרסי׳ בפרק תוליןפ משמר משום מאי מחייב ואמרי׳ משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל מניח פסולת. והכא אמרי׳ דדרך בורר ליטול פסולת מתוך אוכל. ולאו קושיא הוא, דהאצ אמרן שאף בבורר אוכל מתוך פסולת משכחת חיובא בנפה וכברה, והתם נמי הכי קאמר אף אי אתרו ביה משום בורר התראתו התראה, דאיכא בורר דדמי לה כגון אוכל מתוך פסולת. אבל בתוס׳ק מתרצים בשאוכל מרובה על הפסולת דדרך בורר לברור אוכל ולהניח פסולת, וכשהפסולת מרובה על האוכל דרך לברור הפסולת ולהניח האוכל. ולא מסתברא, דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל, ואע״ג דתרווייהו דרך בורר נינהו, בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן,⁠ר ומאן דטרח באיסורא ובורר הפסולת הו״ל כבורר לאוצר, שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב.
א. לפי הבנת רבנו ותוס׳ ברש״י דרב אשי מסתמא לא פליג אאוקימתא דאביי ורבא ולפי״ז חילוק הברייתא הוא אי לאלתר אי לבו ביום וכ״ז אוקי רב אשי בנפה וכברה, ולפי״ז נמצא דלרש״י יש בזה קולא דלאחר מותר אפי׳ בנפה וכברה וכ״ש בקנון ותמחוי. והסברא כיון דלאלתר אין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה. דעיקר הברירה הוא בבורר לאוצר. ובורר אוכל מתוך פסולת ביד משמע דמותר דאל״ה הו״ל לאוקמי ביד ולמה אוקמא בקנון ותמחוי, והסברא דזה לאו דרך בורר. מיהו פסולת מתוך אוכל גריעי טפי ואסור אפילו לאלתר דכיון דהוי דרך ברירה, וליכא בזה דרך אכילה שבורר לאכילה בהיתרא דאוכל, וזה קצת דחוק שיהא חמור ביד טפי מנפה וכברה, ועוד דרב ביבי בסמוך נסתפק לן דאפשר דאוסר אפילו אוכל מתוך פסולת ומשמע ברש״י אפילו לאלתר, וזה צ״ע דלהוי ביד חמור מנפה וכברה. ועי׳ רש״י במשנה שפירש דבורר היינו בורר פסולת בידיו. ומשמע אפילו לאלתר. ועי׳ בפני יהושע שפי׳ לרש״י דאע״ג דודאי דרב אשי ס״ל לדינא כאביי אבל בפירושא דברייתא סובר כרב יוסף דיש ג׳ דינים והכל אלאלתר קאי ונפה חייב וקנון פטור וביד מותר וכולא ברייתא בחד גוונא דלאלתר איירי, ולפי״ז הכל ניחא, דלדינא לא פליג כלל אאביי ולבו ביום חייב אפילו ביד, ונפה חייב אפילו לאלתר, ורב דימי נסתפק דאפשר דגם לאלתר ביד אסור. ועי׳ ראש יוסף מה שהקשה בזה, ועי׳ גם אגלי טל בהגהה באות טו שכתב כעי״ז מספר מנה״ט וע״ש מה שהקשה בזה.
ב. יד, ב ועי׳ תוס׳ ור״ן.
ג. הכי מפרש רבנו אליבא דרש״י מיהו רבנו ס״ל כר״ח.
ד. ר״ח בסוגיין והזכירו תוס׳ בסוד״ה והתניא.
ה. יב, ב.
ו. שם יג, ב.
ז. וכן הקשה הר״ן לרש״י, ועי׳ אג״ט אות טו שכ׳ לתרץ שזה תלוי בגיר׳ רש״י והרי״ף שם.
ח. קטע זה חסר בכי״מ.
ט. בר״ח לפנינו. ועי׳ ראב״ן סי׳ שנא, וראבי״ה עמ׳ 313.
י. גיטין כז, ב.
כ. כאן ה״ב.
ל. היינו שבורר סמוך לסעודה ממש עי׳ מג״א שכא ס״ק טו, מיהו כתב ב״י שכל זמן שמיסב באותה סעודה חשיב לאלתר, וכ״כ במאירי שלאו דוקא שיאכלו תיכף לברירה אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאוכלם קודם עקירת שלחן לאלתר הוא ומותר. ואפשר שכל שסעודתו מוכיחה עליו הוי דרך אכילה ולא כבורר לאוצר. ועי׳ באחרונים שדנו שאם בירר לאלתר ובסוף הניחו אם חייב, וכן איפכא שבירר להניחו ועמד ואכלו לאלתר אם חייב.
מ. עי׳ בחי׳ הגרע״א שתמה מכאן על שיטת המור והתוס׳ דס״ל דאפילו בפסולת מתוך אוכל מותר לאלתר ואי לאחר זמן אפילו אי אוכל מתוך פסולת אסור א״כ מאי נ״מ בתורמוסין אי מקרי אוכל מתוך פסולת או בהיפוך. ועי׳ בסמוך שכתבנו דלתוס׳ אפשר דאוכל מתוך פסולת מותר אפילו להניח.
נ. בבאה״ל שיט ס״ג הביא שכ״כ המ״מ. והוא מרבנו והקשה מניין שכ״ד הרי״ף דילמא הא דהביא הרי״ף הא דתורמוסין היינו שהוא חייב לאחר זמן ואוכל מתוך פסולת אף לאח״ז שרי, ולכאורה משמע דתוספות מפרשי הכי דבד״ה ולא ידענא מפרשי מה דקאמר שם אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת היינו לאח״ז וממילא מה דקאמר גמרא אח״כ לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור היינו ג״כ בלאחר זמן, וכ״ז דחי הגמרא דתורמוס כפסולת מתוך אוכל דמיא ומימרא דאביי דמחייב לאחר זמן קאי אפסולת מתוך אוכל וכן נראה מקושית אביי שם ע״ש, ואולי כוונת הרה״מ הוא מדקאמר הרי״ף סתם דהבורר תורמוס חייב ולא פירש ש״מ דבכל גווני מיירי. [וכ״ה בריטב״א דמדקאמר סתמא משמע אפילו לאלתר].
ס. ביצה יב, ב ועי׳ ר״ח לפנינו.
ע. בתוד״ה בורר.
פ. לקמן קלח, א.
צ. אפשר שצ״ל: הכא.
ק. הנה לדעת תוס׳ דבאוכל מרובה ובורר האוכל הוי דרך אכילה, ומשמע מהתוס׳ דאפילו לאחר זמן מותר ומשו״ה פי׳ בד״ה היו שבורר אותו שאינו חפץ לברור וכ״מ מדבריהם בד״ה ולא ידענא שנסתפק רב דימי אי אוכל מתוך פסולת מותר להניח. וכל הסוגיא בפסולת מתוך אוכל ולאלתר מותר, והסברא דביד לאו דרך ברירה הוא ודמי כלאחר יד, ורק אי עביד להנחה דהוי כבורר לאוצר חייב. והסברא דעיקר אב דבורר דמתקן האוכל מן הפסולת שיהא ראוי להניחו לאוצר. וזהו מצד התיקון האוכל, וכן יש אב מצד המלאכה עצמה שעושהו בכלי כמו בנפה וכברה, ומשו״ה בכלי אין מקום לחלק בין לאלתר ובין להניח, וכן בבורר פסולת מאוכל אם בורר לאלתר כיון דחסר דין ההנחה ואין בו מלאכת הכלי החשובה מותר, אבל אי להניח אפילו ביד חייב דזה דרך הבורר שאף שאין כאן מלאכת מחשבת מצד בירור ביד, מ״מ מיחשבי מצד דהוי כהנחה לאוצר, ובורר אוכל מתוך אוכל מרובה אין זה דרך בורר כלל ומותר, ונראה דכן הדין בבורר אוכל מתוך פסולת מרובה דלתוס׳ אינו בורר רק להניח אבל לאלתר לא הוי מלאכת מחשבת, [ובהכי מיושב מה שתמהו הפוסקים עי׳ ביאור הלכה ואג״ט דנחוש לאוכל מתוך פסולת מרובה לדעת התוס׳, דהוי כפסולת מתוך אוכל לדידן. מיהו לפי מה שכ׳ דלתוס׳ דוקא להניח אסור ניחא שאין להחמיר בכגון הא אפילו לאלתר]. ורבנו דחלוק ס״ל דגם ביד הוי מלאכת מחשבת, אלא דאם בורר האוכל והיינו ההיתרא הוי דרך אכילה, ורק דרך הנחה חייב משום דהוי כבורר לאוצר, אבל בבורר פסולת מתוך אוכל כיון דלא הוי דרך אכילה הוי מלאכה שלימה וחייב אפילו לאלתר, מיהו כ״ז במעורב אוכל ופסולת, דע״י הבירור הוי תיקון באוכל שלפנ״ז לא היה מצי לאוכלו, אבל בב׳ מיני אוכלים דהאוכל מצד עצמו ראוי לאוכלו ואין בו תיקון לכן אפשר דכל עיקר האיסור הוא מצד ההנחה, וזה דעת הרמב״ם שמחלק בב׳ מיני אוכלין דחייב רק בבירר שחרית לאכלו בערבית ותמה בזה מרן בב״י, אבל לפימש״כ ניחא, דבמעורב פסולת ואוכלים הוי תיקון באוכל עצמו משו״ה כל שאינו סמוך לאלתר דהוי דרך אכילה תו הוי מלאכה שלימה, אבל במיני אוכלים דל״ה תיקון באוכל עצמו, והחיוב בעיקר מצד ההנחה בעי הנחה טובא דתהוי כעין בורר לאוצר.
ר. אין הכוונה מצד טורח, אלא עיקר כוונתו שדרך האוכל לקרות ההיתר דהיינו האוכל, ולא הפסולת, וכל הנוטל הפסולת אינו דרך אכילה אלא מעשה הבורר.
1. הגהת הגרא״ז: חייב.
בד״ה והתניא חייב פי׳ בקו׳ דהיינו בריית׳ דלעיל וקשה לר״י וכו׳ ובפ״ק דביצה משמע דבנפה וכברה אסור בכל ענין וכו׳ עס״ה. נראה דעיקר קושיית התוס׳ דלא ניחא להו לפרש דרב אשי דבתרא הוא פליג אאוקימתא דאביי ורבא דלעיל וסבר כחד מאינך אוקימתא דאמוראי דלעיל מיהו לע״ד נראה ליישב ותחילה אבאר דלא ניחא ליה לרש״י לפרש כפירוש התוס׳ דהא דמקשה והתניא חייב בריית׳ אחריתא היא דכיון דרב אשי ור׳ ירמיה מדיפתי לאו במימרא דנפשייהו פליגי לדינ׳ דהא אפילו למסקנא משמע דלא פליגי כלל לדינא אלא דרב אשי איירי בקנון ותמחוי ור׳ ירמיה בנפה ובכברה אלא דעיקר פלוגתייהו בלישנא דברייתא דמר מתני חייב ומר מתני פטור וא״כ לפ״ז תו לא מצינן למימר דהא דמקשה והתניא חייב בריית׳ אחריתא הוא דאכתי מאי קושיא לרב אשי דלמא רב אשי אהך ברייתא גופא קאי ומתני בה פטור במקום חייב משא״כ לפרש״י ניחא דאברייתא דלעיל קאי ובהאי ליכא למימר דרב אשי מתני בה פטור כיון דכל הנך אמוראי טובא דלעיל מתנו בה להדיא חייב ועוד דלישנא לא יברור ואם בירר משמע דלחיובא איירי ומה דקשיא להו להתו׳ על פירש״י בהא דמשמע דלרב אשי שרי בנפה וכברה לאלתר אפי׳ לכתחלה וא״כ פליג אדאביי ורבא נ״ל ליישב דלק״מ דודאי לענין דינא לא פליג רב אשי כלל אדאביי ורבא אלא דלדידיה נמי בבורר לאלתר יש ג׳ דינים דביד מותר לאלתר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ובנפה וכברה חייב חטאת אלא דבמאי דמפרשי אביי ורבא בבא דסיפא דלא יברור ואם בירר דהיינו דלבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר ולרב אשי לא ניחא לפרש הכי מש״ה מפרש לכולה ברייתא בחד גוונא דלאלתר איירי דהכי משמע ליה לישנא דבורר ואוכל בורר ומניח אלא דרישא בבורר ביד איירי כדרך אוכלי לאלתר ועלה קתני ולא יברור היינו שלא יברור כדרך ברירה בקנון ותמחוי ועלה קתני ואם בירר בברירה גמורה היינו בנפה וכברה חייב חטאת אפילו לאלתר. נמצא דלפ״ז לדינא סבר רב אשי כאביי ורבא אלא דבפי׳ הברייתא מפרש כאוקימתא דרב יוסף אלא דרב יוסף לא נחית לפרש הברייתא בבורר לאכול לאלתר מטעמא דפרישית דבורר ומניח לא משמע להו הכי אלא במניח לבו ביום או למחר מש״ה מקשינן עליה שפיר מידי קנון ותמחוי קתני וכפירש״י דהו״מ למיפרך נמי מידי נפה וכברה קתני והיינו דכיון דרישא בבורר ואוכל ובורר ומניח איירי בתרי גווני לאלתר ולבו ביום שהחילוקים בזמן הברירה א״כ אי ס״ד דסיפא איירי בגוונא אחרינא לענין איכות הברירה בקנון ותמחוי או נפה וכברה הו״ל למיתני בהדיא כי היכי דלא נטעי לפרש סיפא כגוונא דרישא דאיירי נמי בזמן הברירה למחר וליום אוחרא או בורר לאוצר ואפי׳ ביד משא״כ לרב אשי לא שייך לאקשויי הכי כיון דהברייתא כולה בחד גוונא איירי באיכות הברירה ובג׳ דינים חילוקים ביד ובקנון ותמחוי ובנפה וכברה כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י:
ויש לי ליישב עוד בדרך אחר ע״פ מה שדקדקתי בתחלת הסוגיא דע״כ נראה דנהי דרש״י לא גריס שני מינין היינו בברייתא דלעיל מטעמא דפרישית דא״כ לא א״ש הנך אוקימתי דרב יוסף ודרב המנונא משא״כ בהאי דהכא משמע דרש״י נמי מודה דגרסינן היו לפניו שני מיני אוכלין ובהאי הוא דפליגי רב אשי ורב ירמיה דלרב אשי לא שייך חיוב חטאת כלל בשני מיני אוכלין והיינו כר׳ יוחנן דירושלמי דלעיל שהביאו התוס׳ בשמעתין ור׳ ירמיה מתני חייב והיינו כחזקיה דירושלמי ובהא מקשה הש״ס אדרב אשי והתניא חייב והיינו כדפרישית לעיל דנהי דלא גרסינן שני אפ״ה פשטא דלישנא דמיני אוכלין יש בו משמעות נמי שני מיני אוכלין מיהו לעיל מעיקרא הוי ס״ד דלא שייך ברירה בב׳ מיני אוכלין כלל אפי׳ לכתחלה הוי א״ש דא״כ ע״כ האי לישנא דמיני אוכלין דברייתא איירי דוקא במין אחד שמעורב עם פסולת ולא איירי בתרי מיני כלל משא״כ לרב אשי דשייך ברירה אפילו בב׳ מינים דהא פטור קאמר משמע אבל אסור וא״כ הא דקתני אבל לא יברור היינו אפילו בשני מינים א״כ ממילא דהא דקתני בסיפא ואם בירר חייב איירי נמי אפילו בשני מינים וע״ז משני שפיר ל״ק הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה וא״כ לפ״ז א״ש הך ברייתא דאיירי בקנון ותמחוי איירי בין במין אחד בין בשני מינין דאף למאי דפרישית דבשני מיני אוכלין אין דרך לברור אפ״ה אסור לכתחילה דלא פלוג רבנן דבכל ענין אסרו רבנן בקנון ותמחוי אי משום גזירה דנפה וכברה או משום גזירה דמין א׳ משא״כ הך ברייתא דלעיל דקתני ואם בירר חייב וחיוב חטאת לא שייך אלא בנפה וכברה כדפרישי׳ מסוגיא דלעיל דקאמר היינו זורה היינו בורר היינו מרקד א״כ ממילא משמע דלא שייך אלא במין אחד ממין אוכלין שמעורבין עם פסולת שלהם שדרך עיקר ברירתן בנפה וכברה ובזה נתיישבו קושי׳ התוס׳ מה שהקשו על פירש״י כנ״ל ודוק היטב ותו לא מידי. ומה שיש עוד לדקדק לענין דיני הברירה יבואר בק״א בפ״ק דביצה אי״ה:
ב עד כה דובר בברירה סתם, כאשר יש להפריד בין האוכל לבין הפסולת. ואולם במקרה שהיו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל רק אחד מהם, ובירר והניח אחד מהם. רב אשי מתני [היה שונה]: פטור, ר׳ ירמיה מדיפתי מתני [היה שונה]: חייב. ושואלים: איך רב אשי מתני [היה שונה] פטור, והא תני [והרי שנינו] שבכגון זה חייב! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה], ששנינו שאמר שפטור הרי זה באופן שבורר באמצעות קנון ותמחוי שאין בברירה בדרך זו משום מלאכת אומן, ואילו הא [וזה] ששנינו שחייב, הרי זה כשבורר באמצעות נפה וכברה שברירה בהם היא דרך מעשה אומן.
Until this point, the Gemara discussed selecting food from waste. The Gemara proceeds to discuss a different case. If there were two types of foods before him, and he selected and ate one type, and selected and put aside one type, Rav Ashi taught: He is exempt. Rav Yirmeya from Difti taught: He is liable. Rav Ashi taught: He is exempt. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that in that case he is liable? The Gemara answers: This is not difficult: This, where Rav Ashi said that he is exempt, is referring to a case where he selects by means of a tray or a plate, as that method of selecting is not considered expert work; and that, where the baraita said he is liable, is in a case where he selects by means of a sieve or a sifter, as that method of selecting is considered expert work.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר שַׁבְּתָא דְּרַב בִּיבִי הֲוַאי וְאִיקְּלַעוּ רַבִּי אַמֵּי ור׳וְרַבִּי אַסִּי שְׁדָא קַמַּיְיהוּ כַּלְכַּלָּה דְפֵירֵי וְלָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם דְּסָבַר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת אָסוּר אִי מִשּׁוּם עַיִן יָפָה הוּא דְּמִכַּוֵּין.

The Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: It was the Shabbat of Rav Beivai to serve food to the students, and Rabbi Ami and Rabbi Asi happened to come to his house. He placed before them a basket of fruits without removing the leaves and the stems. And I do not know whether he did so because he holds that it is prohibited to select food from waste when it is not for immediate consumption, or whether he did so because he intended to show generosity to his guests by creating the impression that the basket was full. A fruit-filled basket conveys to the guests that there is plenty and that they may take as much as they wish. Therefore, there is no clear proof from this incident.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבתא דרב ביבי הואי – הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים.
ושדא קמייהו – ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו.
ולא ידענא אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור – פי׳ לא ידענא מה שלא ביררם תחלה קודם שהביאם לפניהן אבל אין לפרש מה שלא ביררם בשעה שהניח לפניהם דא״כ מאי קאמר אי משום דקסבר אוכל מתוך פסולת אסור דהא לכ״ע שרינן אוכל מתוך פסולת לאלתר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפירש״י בד״ה ושדא קמייהו כו׳ ובשטוח זה נפרש האוכל כו׳ עכ״ל לכאורה שהוצרך לזה דלפום דמספקא ליה דאוכל מתוך פסולת אסור א״כ היאך יאכלוהו התלמידים ר׳ אמי ור׳ אסי דשדא קמייהו ולזה קאמר דבשטוח זה נפרש האוכל ממילא ושפיר אכלוהו בלי ברירה אבל קשה דאכתי לא הוצרך לזה דא״נ יבררו התלמידים האוכל מתוך פסולת שרי כשיאכלוהו לאלתר לכ״ע כמ״ש התוס׳ ודו״ק:
ומסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: שבתא [שבת] שזמנו של רב ביבי לטפל בהגשת האוכל לתלמידים הואי [היתה], ואיקלעו [והזדמנו] ר׳ אמי ור׳ אסי לביתו. שדא קמייהו כלכלה דפירי [הניח לפניהם סל פירות] כמו שנקטפו, ולא נתן להם את הפירות נקיים בלא העלים והענפים. ואולם לא ידענא [אינני יודע] אי [אם] עשה זאת משום שסבר כי אפילו בירור אוכל מתוך פסולת שלא לאכילה מיד אסור, או משום עין יפה הוא דמכוין [שהתכוון], שנראה הדבר נאה יותר כשהסל מלא יותר, שנתינת סל מלא פירות לאורחים היא ביטוי לנתינה ברוחב לב, ושיוכלו לקחת כאוות נפשם. ואם כן אין לדעת אם אפשר ללמוד הלכה ממעשה זה.
The Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: It was the Shabbat of Rav Beivai to serve food to the students, and Rabbi Ami and Rabbi Asi happened to come to his house. He placed before them a basket of fruits without removing the leaves and the stems. And I do not know whether he did so because he holds that it is prohibited to select food from waste when it is not for immediate consumption, or whether he did so because he intended to show generosity to his guests by creating the impression that the basket was full. A fruit-filled basket conveys to the guests that there is plenty and that they may take as much as they wish. Therefore, there is no clear proof from this incident.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) חִזְקִיָּה אָמַר והַבּוֹרֵר תּוֹרְמוֹסִים מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת שֶׁלָּהֶן חַיָּיב לֵימָא קָסָבַר חִזְקִיָּה אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת אָסוּר שָׁאנֵי תורמוסים

Ḥizkiya said: One who selects lupines from their waste after boiling them is liable for performing the prohibited labor of selecting. The Gemara asks: Let us say, based on this statement, that Ḥizkiya holds that even selecting food from waste is prohibited. The Gemara rejects this proof: Lupines are different,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבורר תורמוסין – לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך הקליפה.
ואמר חזקיהא הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב, ופרכינן למימרא דקסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור, ומשני שאני תורמוס דשלקי ליה ז׳ זימנין ואי לא שלקי ליה מסרח כפסולת מתוך אוכל דמי. ש״מב מהכא פסולת מתוך אוכל אסור.
א. שם.
ב. בר״ח הלשון: ש״מ דאוכל מתוך הפסולת זולתי תורמסין שרי וכדאביי דשרי לאלתר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבורר תורמוסין. לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך קליפה, ואפי׳ לאכול לאלתר אסור וחייב חטאת.
כבר ביארנו במשנה שהזורה והבורר והמרקד אע״פ ששלשתן דומין זה לזה אבות חלוקים הם אבל הכותש הוא תולדה של דש ולא נחשבה מלאכה בפני עצמה כאחת מאלו מפני שאין הכתישה שוה לכל שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ושמא תאמר מרקד נמי אין דרך הכל ברקוד וכמו שאמרו שכן עני אוכל פתו בלוסה ר״ל מעורבת בסובין ומורסן י״ל שמ״מ מרקד הוא בנפה בשביל עפר וצרורות:
זה שביארנו שהברירה אב מלאכה לא כל הצדדין שוים בה כיצד מי שהיו לפניו מיני אוכלים מעורבין ורוצה לברור לו מין מתוך מין או אוכל מעורב עם פסולת ורוצה לברור לו אוכל מתוך פסולת מותר לו לברור בידו לאכול לאלתר ופי׳ בתלמוד המערב כל זמן שהוא מיסב על השלחן ולאו דוקא שיאכל תכף לברירה אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאכלם או להאכילם לבני שולחן קודם עקירת שולחן לאלתר הוא ומותר שאין זה אלא כפוצע את האגוזים ואוכל מה שבתוכם וזורק השאר וכל לצורך אחר זמן אפי׳ לבו ביום אסור שנעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת ובקנון או תמחוי אסור אף לאלתר אלא שפטור ובנפה וכברה אף לאלתר חייב וכן אם בירר פסולת מתוך אוכל אף בידו ואף לאלתר חייב וכל ברירה שהיא אסורה איסורה אף בפחות מכשיעור ר״ל פחות מכגרוגרת אע״פ שאין בה חיוב חטאת שחצי שיעור אסור מן התורה:
הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם אף בידו ואף לאלתר ואף אוכל מתוך פסולת חייב שהתורמוסין צריכים לשלקם הרבה הרבה ואם אינם נשלקים בקליפתם הם מסריחים שהפסולת ממתקן כשנשלקו עמה ומאחר שכן הרי הוא כבורר (אוכל מתוך) פסולת [מתוך אוכל] ולשיטה זו אנו גורסים ואי לא שלקי ליה מסרח כלו׳ אם אינו נשלק עם הפסולת הוא מסריח וגדולי הרבנים גורסים ואי לא שקלי ליה מסרח ובשם קצת רבותיהם גורסים ואי שקלי ליה מסרח ונוסח דבריהם מבואר בפירושיהם:
גדולי הפוסקי׳ גורסי׳ בשמועה זו היו לפניו שני מיני אוכלין ומפרשי׳ בדבריהם שהאוכל האחד ראוי לאכלו כשהוא חי והאחר אינו ראוי לאכלו אלא לאחר שנתבשל וזה בורר לו אותו שראוי לאכול כשהוא חי והרי הוא כאוכל מתוך פסולת אבל בשניהם ראויים לאכלן חיים אין כאן ברירה אא״כ בהרבה מינים ואיני רואה הפרש בדבר זה אלא הן שני מינים הן הרבה מינים כל שמכוין לברירה ברירה היא ואינו מותר אלא על הדרכים שביארנו שכל שבורר בכלי אין בה היתר בשבת וי״מ אף לגירסת מיני אוכלין שהם מעורבים עם פסולת אבל אוכלין לבד אין ברירה ואין זה כלום וכן יש לקצת מפרשים ברירה אחרת בדין ברירה זו מהם להתיר לאלתר אף בקנון ותמחוי לכתחילה ומהם בדרכים אחרים ומה שכתבנו עיקר ולענין יום טוב יש דרכים אחרים בברירה כמו שביארנו במקומו:
חזקיה אמר: הבורר תורמוסים לאחר שליקתם מתוך הפסולת שלהןחייב משום בורר. ובאים לברר את שיטתו: לימא קסבר [האם נאמר כי סבור] חזקיה שאף בירור אוכל מתוך פסולת אסור? ודוחים: אין זו ראיה, אלא שאני תורמוסים [שונים התורמוסים]
Ḥizkiya said: One who selects lupines from their waste after boiling them is liable for performing the prohibited labor of selecting. The Gemara asks: Let us say, based on this statement, that Ḥizkiya holds that even selecting food from waste is prohibited. The Gemara rejects this proof: Lupines are different,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת עד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת עד., רב שרירא גאון ערבית שבת עד. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת עד. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת עד., רי"ף שבת עד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת עד., רש"י שבת עד., ראב"ן שבת עד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת עד., ספר הנר שבת עד. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת עד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת עד. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת עד., רמב"ן שבת עד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי שבת עד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת עד., מהרש"א חידושי הלכות שבת עד., פני יהושע שבת עד., גליון הש"ס לרע"א שבת עד., פירוש הרב שטיינזלץ שבת עד., אסופת מאמרים שבת עד.

Shabbat 74a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 74a, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 74a, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 74a, R. Chananel Shabbat 74a, Rif by Bavli Shabbat 74a, Collected from HeArukh Shabbat 74a, Rashi Shabbat 74a, Raavan Shabbat 74a, Tosafot Shabbat 74a, Sefer HaNer Shabbat 74a, Ri MiLunel Shabbat 74a, HaHashlamah Shabbat 74a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 74a, Ramban Shabbat 74a, Meiri Shabbat 74a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 74a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 74a, Penei Yehoshua Shabbat 74a, Gilyon HaShas Shabbat 74a, Steinsaltz Commentary Shabbat 74a, Collected Articles Shabbat 74a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144