גמ׳. כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל וכו׳ וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ומבואר בגמ׳ שדיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל, והנה עיין ברמב״ם (פ״כ מהל׳ סנהדרין ה״ו) וז״ל לא תעשו עול במשפט זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי, וכן המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים הרי זה בכלל עול עכ״ל. ובהי״ב כתב וז״ל כל המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט וכו׳ עכ״ל. ומבואר שדיין שאינו דן דין אמת עובר על הלאו דלא תעשו עול במשפט.
אמנם נראה שיש כמה איסורים בעיוות הדין, דעיין ברמב״ם (פ״כ ה״ד–ה״ה) וז״ל וכן בדיני ממונות אין מרחמין על הדל, שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד, על זה הזהירה תורה ודל לא תהדר בריבו, ונאמר לא תשא פני דל, אסור להדר פני גדול כיצד הרי שבאו לפניך שנים לדין אחד חכם גדול ואחד הדיוט לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו, כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר, אלא אינו נפנה לאחד מהן עד שיגמר הדין שנאמר לא תהדר פני גדול, אמרו חכמים אל תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה היאך אביישנו ואראה בבושתו, לכך נאמר לא תהדר פני גדול. באו לפניך שנים אחד כשר ואחד רשע אל תאמר הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדברו אטה הדין על הרשע, על זה נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו אף על פי שהוא אביון במצות לא תטה דינו עכ״ל. ומבואר דיש איסור ״ודל לא תהדר בריבו״ כשהדיין מורה הוראה שאינה אמת עבור העני, וכגון שמורה הכי בכדי שיתפרנס העני בכבוד, ויש איסור ״לא תהדר פני גדול״ כשהדיין מכבד את הגדול ושואל בשלומו קודם להדיוט ומסביר לו פנים, ומשמע דאף אם אינו מורה הוראה שאינה אמת אלא שהדיין מכבד את הגדול עובר בלאו דלא תהדר פני גדול, ויש איסור ״לא תטה משפט אביונך בריבו״ להטות את הדין ולהורות הוראה שלא כדין על הרשע. ובנוגע לאיסור לא תהדר פני גדול יש להעיר דבספר המצוות להרמב״ם (מצות לא תעשה רעה) כתב וז״ל שהזהיר הדיין שלא לכבד אחד מבעלי דינין בענין הדין. ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים לא יסביר לו פנים הדיין כשיבא לפניו עם בעל דינו ולא ישאל בעניניו וסיפוריו. אמר יתעלה
(קדושים יט) לא תהדר פני גדול וכו׳ עכ״ל. ומדקדוק לשונו ״ואפילו היה גדול ונשוא פנים לא יסביר לו פנים וכו׳ ״ משמע דה״ה אם שני בעלי הדין הם שווים ג״כ עובר הדיין בלאו זה אם מכבד את הא׳ יותר מהשני. אמנם ממש״כ הרמב״ם (בפ״כ מהל׳ סנה׳ ה״ד) משמע שהאיסור זה חל רק בגדול וקטן והדיין מכבד את הגדול, וצ״ע.
ועוד יש להעיר דמשמע מהרמב״ם (שם ה״ה וספה״מ ל״ת רע״ה) דחל איסור לא תטה משפט אביונך כשיש דין תורה בין א׳ כשר וא׳ רשע והדיין מטה את הדין נגד הרשע עפ״י אומדנא, אולם אם יש דין בין ב׳ בעלי דין שהם שווים ומטה הדיין את הדין נגד א׳ מהם עפ״י אומדנא אינו עובר בלאו זה אלא בלאו דלא תעשו עול במשפט (וכדמשמע מהי״ב). וצ״ע מדוע אינו עובר בלאו דלא תטה משפט אביונך גם בשניהם שווים והו״ל למימר דעובר בב׳ לאווין, וצ״ע.
ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ סנה׳ ה״ח) וז״ל כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תכירו פנים במשפט, מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין, אמרו חכמים שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם מפרש את הלאו דלא תכירו פנים במשפט דקאי על מינוי דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה. ויל״ע האם האיסור הוא רק כשממנה דיין שאינו הגון מפני שאינו חכם בחכמת התורה או״ד דאף אם הוא חכם בחכמת התורה אולם אינו ראוי מפני הנהגתו ג״כ עוברים בלאו זה, ובסה״מ כתב הרמב״ם להדיא שצריך שתהא הנהגתו ומעשיו ג״כ ראויה (ל״ת רפ״ד) וז״ל לא יביט במינוי התורה זולת לחריצות האיש בחכמת התורה ויודע ציווייה ואזהרותיה והנהגתו וחזקתו במעשים הנאותים לזה עכ״ל, ומבואר דאף אם הדיין הוא חכם אבל מעשיו אינם הגונים אם ממנים אותו לב״ד עוברים בלאו זה.