×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) {ישעיהו מ״ה:ז׳} ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״.
“Who forms light and creates darkness, Who makes peace and creates evil, I am the Lord Who does all these things” (Isaiah 45:7).
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות יא ע״ב} אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה1 אין2 צריך לברך ור׳3 יוחנן אמר למשנה4 צריך לברך לתלמוד אין צריך לברך [ור׳ אלעזר אמ׳ אף5 לתלמוד צריך6 לברך למדרש אין7 צריך לברך]⁠8 ורב (יוסף)⁠9 אמר [אפילו10] למדרש נמי11 צריך לברך דאמר ר׳ חייה בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב [לתנויי]⁠12 פרקין13 [בספרא]⁠14 דבי רב מקדים (רב)⁠15 מאשי16 ידיה ומברך ומתני [לן]⁠17 פרקין וכתב רבינו18 האיי גאון זצ״ל19 דהילכתא20 כוותיה [דרב21] ומנהגא22 כותיה23:
מאי מברך אמר רב [יהודה]⁠24 אשר25 קדשנו במצותיו26 וצונו על דברי תורה ור׳ יוחנן אמר הערב נא יָי׳י אלהינו את דברי (תלמוד)⁠27 תורתך בפינו וחותם בו28 ברוך29 נותן התורה30 רב31 המנונא אמר אשר32 בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך [אתה יָי׳י]⁠33 נותן התורה והא דרב המנונא מעולה שבברכות היא אמר רב פפא34 הולכך נמרינהי לכולהי:
פיס׳ {בבלי ברכות יב ע״א} לחתום [אינו רשאי שלא לחתום35]: פשיטא היכא דנקיט כסא [דחמרא]⁠36 בידיה וסבר37 דשיכרא הוא פתח38 בשכרא39 וסיים בדחמרא יצא ואפילו סיים בדשכרא יצא40 דתנן ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אי נמי41 היכא דנקיט [כסא42] דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ופתח43 בדחמרא וסיים בדשיכרא יצא אלא פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא44 מאי בתר עיקר45 אזלינן ונפיק46 או דילמא47 בתר חתימה48 אזלינן49 (ולא נפיק)⁠50 {ר״ח} [ולא אפשיטא51] ולקולא עבדינן52 ולא מהדרינן ליה53.
תניא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים54 לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות55 יצא. ערבית56 פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא57. כללו של-דבר הכל הולך אחר חותם58 ברכות: והיכא59 דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל [ופתח60] וברך [בדנהמא]⁠61 וסיים [בדתמרי]⁠62 יצא63 אי נמי סיים64 בדנהמא יצא מאי טעמא תמרי נמי מיזן זיני.
אמר רבה בר חננא סבא משמא דרב65 כל (מי)⁠66 שאינו אומר אמת ויציב
שחרית ואמת67 ואמונה68 ערבית69 לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צב:ג} להגיד בבקר חסדיך ואמונתך בלילות (וג׳)⁠70. ואמר רבה בר חיננא סבא משמא דרב המתפלל71 כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמ׳ דרב דכתיב {תהלים קמו:ח} יָי׳ זוקף כפופים72.
1. דפוסים מוסיף: ולתלמוד.
2. אין: וכן רא״ה. גלז גלח גלט גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ: ״אינו״. וכן בהמשך.
3. ור׳: גלח, כ״י פריס 312: ״ר׳⁠ ⁠״.
4. למשנה: גקא: ״אף למשנה״. כ״י פריס 312: ״למשנה נמי״.
5. אף: גמא, רא״ה, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ. גלח גלט גקא: ״אפילו״.
6. צריך: גלח: ״נמי צריך״.
7. אין: גלט גקא. גלח גמא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ: ״אינו״.
8. ור׳ אלעזר... לברך: גלג גלח גלט גמא גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים (וכן גלז בתחילתו). חסר בכ״י א. וכן לפי גירסת ר״ח (או״ז הל׳ ק״ש כ״ג) ישנן רק שתי הדעות הראשונות (אלא ששם השני הוא ר׳ אליעזר). וכן נוסח הגאונים: אבל בה״ג, תשובת ר׳ נטרונאי גאון (אוצה״ג סי׳ שסט), תשובת הגאונים (הוצ׳ אופק סי׳ כז) לא הזכירו מאן דאמר תלמוד, ולכן לאחר ר׳ הונא הביאו רק: ״ר׳ אליעזר אומר למקרא ומדרש צריך, למשנה אין צריך״. וכן ברא״ה, אלא ששם בהיפוך: ״ר׳ אליעזר אמ׳ למשנה צריך למדרש אין צריך״, בהתאם לראיה שבסמוך, ספרא דבי רב.
9. יוסף: חסר בכ״י קרפנטרץ, גלח גלט גקא, דפוסים, וכן בה״ג. כ״י פריס 312: ״אשי״. רא״ה: ״יוחנן״.
10. אפילו: כ״י קרפנטרץ, גלח גלט גמא גקא, דפוסים. כ״י פריס 312, רא״ה: ״אף״.
11. נמי: חסר בכ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה.
12. לתנויי: גלח, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. גלג גלט: ״לתניי״, גמא: ״לתנויי לן״. גקא: ״לאתנויי״, כבה״ג. כ״י א: ״למתני״.
13. פרקין: כ״י קרפנטרץ, גלג גקא, דפוס קושטא: ״פירקי״. חסר בה״ג.
14. בספרא: גלג גלח גלט גמא גקא, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים, וכן בה״ג. כ״י א: ״בספרי״.
15. רב: רק בכ״י א.
16. מקדים מאשי: וכן גלג, גמא. גלח גלט, כ״י פריס 312: ״ומקדים ומשי״. כ״י קרפנטרץ, גקא, דפוסים: ״וקדים ומשי״. רא״ה: ״מקדים וקאי ומשי״. בה״ג: ״קאים ומשי״.
17. לן: גלח גלט גמא גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, וכן בה״ג. כ״י א: ״לה״.
18. רבינו: דפוסים: רב.
19. זצ״ל: חסר בכ״י קרפנטרץ. גלח: ״ז״ל״.
20. דהילכתא: כ״י קרפנטרץ: ״הלכתא״.
21. דרב: כ״י קרפנטרץ, גלח גמא גקא, דפוסים.
22. ומנהגא: כ״י קרפנטרץ: ״דמנהגא״. גקא: ״ומנחאנא״.
23. וכתב… כותיה: וכן בר״ח (בשמו באור זרוע הל׳ ק״ש סי׳ כג), ללא ציון דעת רה״ג.
24. יהודה: גכא גלח, גקא כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, וכן בה״ג. כ״י א (ואולי גם גלט): ״הונא.״ דפוסים: יהודה בר אשי. גמא: ״יעקב בר אידי אמ׳ ר׳ הושעיה אמ׳ ר׳ יה⁠[ודה]״.
25. אשר: כך גם ברא״ה, ללא ציון מטבע הפתיחה. כ״י קרפנטרץ, גלג גלח גלט מוסיפים רק: ״ברוך״. גמא גקא, כ״י פריס 312 משלימים: ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם״, וכן בדפוסים בראשי תיבות. בטופס המוגה של רמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (ז:י) רשם רק הסימן של הב׳ המאורך, אך טרח המגיה לציין את הנוסח השלם בראשי תיבות. וכן ליתר ברכות התורה שם.
26. במצותיו: חסר בכ״י פריס 312.
27. תלמוד: וכן גלח. כבסדור ר׳ שלמה בן נתן. חסר ב-גלג גלט גמא גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. בטופס רמב״ם המוגה נכתב, אך מסומן למחיקה.
28. בו: חסר בכ״י פריס 312.
29. ברוך: בכ״י א כתוב הסימן המצוי לתחילת ברכות: ״ב _______ה״. כ״י פריס 312: ״בא״י״.
30. וחותם בו ברוך נותן התורה: גלח: ״ובפיפיות עמך כל בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישר׳ יודעי שמך ולומדי תורתיך ועושים חוקי רצוניך לשמה ברוך א׳ י״י נותן התורה״ כברמב״ם הל׳ תפילה (ז:י), פרט ל״ועושים חוקי רצונך״ החסר שם. גקא: ״ובפיפיות כל עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו׳ ברוך אתה יי׳ אלמ״ה נותן התורה״. גלט: ״ובפיות עמך כל בית ישראל ונהיה אנחנו וצ⁠[אצנו] כולנו לומדי תורתיך ברוך אתה י׳י נותן התורה״. רא״ה: ״ובפיפיות עמך ישראל ונהיה כלנו לומדי תורתך ויראי את שמך ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך״ (וכן גלג עד ״ישראל״. כ״י פריס 312: ״ובפיפיות עמך בית יש׳ ונהיה אנחנו כולנו וצאצאינו לומדי תורתך״. דפוסים: ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה בא״י המלמד תורה לעמו ישראל.
31. רב: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״ורב״.
32. אשר: כך גם בגמא, ללא ציון מטבע הפתיחה. גכ גלח גקא, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים מוסיפים: ״בא״י אלמ״ה״. כ״י קרפנטרץ רק: ״ברוך״. גלט הסימן: ״ב _____________ה״.
33. ברוך אתה י׳י: בכ״י א הסימן הנ״ל. כ״י קרפנטרץ רק ״ברוך״, כדרכו.
34. רב פפא: גכ, כ״י פריס 312: ״רבא״.
35. אינו רשאי שלא לחתום: גכ גלג גלט גמא גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. גכ גקא, כ״י פריס 312 אף ממשיכים: ״ושלא לחתום אינו רשאי לחתום״.
36. דחמרא: גכ גלג גלט גמא גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״אחמרא״.
37. וסבר: גכ גמא גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״וקסבר״.
38. פתח: גמב: ״ופתח״.
39. בשכרא: וכן כ״י פריס 312: ״בדשיכרא״. גכ גלג גלט גמא גמב גקא, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״ובריך בדשכרא״.
40. בדשכרא יצא: גמא: ״בדשכרא נמי יצא״, וכן גקא לאחר הגהה. רא״ה: ״נמי בדשכרא יצא״ (אולי תוצאה של הגהה שלא במקומה).
41. אי נמי: גקא לפני הגהה, דפוסים: ״אלא״.
42. כסא: גכ גלט גמא גמב גקא, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים, וכן בה״ג (כ״י). חסר בכ״י א. ב-גלג נמחק.
43. ופתח: וכן כ״י פריס 312. גכ גלט גקא, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״פתח״.
44. יצא אלא פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא: כך גירסת הרי״ף בכתבי היד, ובשמו במאור, ראב״ד (כתוב שם), ומאירי. ברשב״א ובשטמ״ק בשם גרסת הגאונים. וכן רמב״ם (היל׳ ברכות ח:יא). ראה במלחמות ה׳ הסביר. חסר בדפוסים. בהתאם לבבלי ורש״י, שם ״אלא... שיכרא בידיה... ופתח בדחמרא וסים בשיכרא״ הוא הספק. ב-גלג חסר ״הוא ופתח... בדחמרא״ כנראה מחמת הדומות.
45. עיקר: גקא: ״פתח ברכה״. דפוסים: פתיחה.
46. ונפיק: חסר ב-גקא, דפוסים.
47. דילמא: חסר ב-גקא.
48. חתימה: גקא: ״חיתום ברכה״.
49. בתר עיקר… אזלינן: חסר ב-גכ, גלג גלט גמא גמב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה.
50. ולא נפיק: רק כ״י א, כבה״ג.
51. ולא אפשיטא: חסר רק בכ״י א. ראה אוצה״ג פי׳ ר״ח סי׳ לג. ע״פ אור זרוע (ק״ש כו), וראבי״ה אלו דברי ר״ח.
52. ולקולא עבדינן: חסר ב-גמא. גם אלו מדברי ר״ח (שם).
53. דפוסים מוסיף: דספיקא דרבנן לקולא. גמא מוסיף: ״דהא ... בהדיה הכל הולך אחר חיתום ברכות ואע״ג דשנינן לה לא סמכינן אשינויא״.
54. במעריב ערבים: בכ״י א: ״ביוצר המאורות בהמעריב ערב׳⁠ ⁠״. ונראה שנשתבש.
55. המאורות: גכ: ״מאורות״. כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים: ״אור״.
56. ערבית: וכן בה״ג. גמא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״בערבית״ כבה״ג. גכ גלג גמב גקא: ״במעריב״.
57. פתח במעריב…לא יצא, פתח ביוצר... יצא: רא״ה בסדר הפוך: ״פתח ביוצר אור... יצא, פתח במעריב... לא יצא״.
58. חותם: וכן גכ. כבתוספתא ברכות ו:כז. גלג גמא גמב גקא, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים: ״חיתום״ וכן בה״ג.
59. והיכא: דפוסים: הכל לאיתויי מאי לאיתויי היכא.
60. ופתח: גכ גלג גמב גקא, כ״י פריס 312. כ״י קרפנטרץ, דפוסים: פתח. חסר בכ״י א, רא״ה.
61. בדנהמא: גכ גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״לדנהמא״. חסר ב-גלג.
62. בדתמרי: גלג גמב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. גכ גקא: ״בתמרי״. כ״י א: ״בדתמרא״.
63. יצא: רא״ה, דפוסים.
64. סיים: כ״י פריס 312: ״פתח בדתמרי וסיים״.
65. דרב: גכ: ״דרבא״.
66. מי: וכן גלג. חסר ב-גכ גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים, ה״ג, רמב״ם משנ״ת הל׳ קריאת שמע (א:ז).
67. ואמת: וכן גלג, כ״י פריס 312, רא״ה. גכ גקא, כ״י קרפנטרץ: ״אמת״.
68. אמת ויציב, ואמת ואמונה: בכ״י א: ״אמת יציב, ואמת אמונה״ כבסדור רס״ג. -גכ גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״אמת ויציב, ואמת ואמונה״ גלג: ״אמת ויציב, ואמת אמונה״ כבסדור רשב״ן ורמב״ם (הל׳ קרית שמע א:ו-ח).
69. שחרית, ערבית: וכן גלג, כ״י פריס 312, רא״ה. גכ גמב גקא, כ״י קרפנטרץ: ״בערבית״.
70. וג׳: חסר ב-גכ גמב גקא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
71. משמא דרב המתפלל: חסר ברא״ה.
72. דפוסים דפוס שני, ויניציא רפ״א, ואילך נוסף: רב ששת כי הוה כרע כרע כחיזרא וזקף כחוייא (גמ׳ יב ע״ב) כברא״ש. אינו ברמב״ם הל׳ תפילה ה:יב.
יוצר אור ובורא חשך (עושה שלום ובורא רע) – לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו.
[רי״ף ה, ב] מאי מברך אמר רב יעקב בר אידי אמר רב הושעיא יוצר אור ובורא חשך ונימא יוצר אור ובורא נוגה אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. פי׳ וכיון דבעינן לאדכורי בעינא לישנא דמיבריר ודאי שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דמשמע נמי אור, ולא אמר יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שייך לילה אלא גבי יום וכיון דאמר יוצר אור דבעי למימר הכי אי משום לישנא דקרא אי משום דעל מאורה הוא מברך ובההוא חותם וכיון דכן דבעי למימר יוצר אור אמר נמי בורא חשך דהוא הפכוא. מדת לילה ביום יוצר אור ובורא חשך מדת יום בלילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. פי׳ מסתברא דהיינו לישנא קמא דהוו אמרי נינהוב בברכה ראשונה בערב דאילו לדידן הוה ליה למימר בורא יומם ולילה דקדים. וברכה שניה מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. כתב רבינו ז״ל וקיימא לן כרבנן והאי דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך לאחר שקרא קרית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פי׳ דמשמע מיניה דאהבה רבה קאמרינן ההיא מימרא דשמואל היא דהוה מרה דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עליה וכבר אידחי לה דשמואל דתניא כותייהו דרבנן.
א. וכ״כ בשיטמ״ק (והרבה מדבריו הם העתקת דברי רבינו ובד״כ לא ציינתי לזה).
ב. ר״ל שלא היה בנוסח שלהם מתחלה בורא יומם ולילה.
אחד הקורא בתורה או במקרא ואחד השונה במשנה או בתלמוד או במדרש צריך לברך ברכת התורה קודם שיתחיל לקרות או לשנות ר״ל אשר בחר בנו מכל העמים וכו׳ ויש מפרשים שג׳ הברכות הוא צריך לברך על דרך שאנו מברכים כנגד מקרא משנה ומדרש והם אשר קדשנו וכו׳ לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו וכו׳ וברכת הערב חותמים בה המלמד תורה לעמו ישראל ויש מפרשים בא״י למדני חקיך ואין זה כלום שהרי בתלמוד המערב בשני של תענית אמרו אין עושין ברכה פסוק ועוד שאין עושין חתימה תפלה אלא הודאה וברכה זו ר״ל ברכת הערב אין פותחים בה בברוך שסמוכה היא לחברתה כמו שיתבאר בפרק שלשה שאכלו וברכת אשר בחר בנו מתוך שמברכים אותה לבדה בכל קריאות שבספר תורה פותחים בה בברוך אע״פ שסמוכה עכשיו להערב ויש מפרשים שאין ברכת הערב ברכה בפני עצמה אלא סיומא של ברכה ראשונה ואינם אלא שתי ברכות ומתוך כך הם גורסים כאן נמרינהו לתרוייהו ועקר הדברים שג׳ ברכות הן וכן הגרסא הנכונה נימרינהו לכלהו אלא שיש מפרשים נימרינהו לכלהו ושיקרא כנגדן תורה ומשנה ותלמוד וזהו שאנו קורין פרשת צו ומשנת הקרבנות ותלמוד י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן ומ״מ אם קרא את שמע בברכותיה אין צריך לברך עוד למשנתו שכבר נפטר באהבת עולם שברכת התורה היא שהרי אמר בה ותן בלבנו להבין ולהשכיל ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב דוקא שהתחיל במשנתו סמוך לתפלתו והוא שאמרו שם והוא ששנה על אתר ר״ל לאלתר ולא לאלתר ממש ר״ל אחר ק״ש שהרי צריך הוא לסמוך גאולה לתפלה אלא לאחר תפלה אבל אם הפסיק אחר תפלה אין ברכת אהבת עולם עולה לו למשנתו וכן אם התחיל במשנתו קודם שקרא את שמע ובירך למשנתו ועמד כשהוא חוזר למשנתו חוזר ומברך ומ״מ כתבו קצת רבנים שלא נאמר כן אלא באהבת עולם ומפני שאינה ברכה גמורה לתורה אבל אם בירך אשר בחר בנו הואיל וברכה גמורה של תורה היא אינו צריך לברך כל אותו היום אא״כ בקריאת ספר תורה בצבור שמתקנת עזרא והם העידו בקצת גדוליהם שלא היו מברכים לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה אע״פ שהיו הולכים לעסקיהם וחוזרים ובאים לישן בתוכה הא כל קריאה שבספר תורה חייב לברך כל זמן שבא לקרות אפי׳ הרבה בקריאות כל היום שכל קריאה שבספר תורה אף ביתר מכדי תקנת עזרא כקריאה ראשונה היא וקובעת ברכה לעצמה כדין תפלין שכל שמניחן מברכין עליהן ויש גורסים בתלמוד המערב והוא שקרא על אתר ומתוך כך הם פוסקים אם קרא את שמע סמוך לברכת אהבת עולם אע״פ שהפסיק בין תפלתו למשנתו ברכת אהבת עולם עולה לו לכמה פעמים כל אותו היום והוא הדין אם השכים לשנות קודם ק״ש ובירך למשנתו ועמד שאין צריך לברך כל אותו היום ואין הדבר דומה להנחת תפלין שאין לעסוק בתורה שום הפסק ואכילה ושתיה אינו הפסק אחר שלא התפרק עול תורה מעליו ועכשו שנהגו לברך בכל שחרית אותן ברכות שתקנו חכמים על התורה או שנהגו לקרות את שמע סמוך לאהבת עולם אין צריך לברך כל אותו היום ברכת התורה אלא בקריאות המתוקנות מתקנת עזרא בספר תורה שהם מצוה בפני עצמה ואינם בכלל תלמוד תורה אבל אם הפסיק בין אהבת עולם לק״ש הואיל ולא נאמרה ברכת אהבת עולם כהלכתה מכל וכל אינה עולה אלא לדבר שנאמרה בשבילו ר״ל ק״ש:
בגמ׳ לעסוק כו׳. ברי״ף הגירסא על ד״ת:
שם ועוסקי כו׳. ברי״ף הגירסא ולומדי תורתך לשמה שם הלכך כו׳. ברי״ף והרא״ש הגירסא אמר ר״פ הלכך:

נוסח הברכה השניה בקריאת שמע בשחרית

ציון ב.
גמרא. ואידך מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: אהבה רבה, וכן אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אהבה רבה. תניא נמי הכי: אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה, ורבנן אמרי: אהבת עולם. וכן הוא אומר: ״ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד״.
...וברכה שניה - אהבת עולם אהבתנו. וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע א, ו)
ברכה שניה - אהבת עולם. הגה. ויש אומרים אהבה רבה, וכן נוהגין בכל אשכנז.(שו״ע אורח חיים ס, א)
בגמרא יש מחלוקת אם אומרים אהבה רבה או אהבת עולם, אולם יש גרסאות שונות בהבאת הדברים.
לפי הגרסה שלפנינו מובאים תחילה דברי שמואל שאומרים אהבה רבה, והברייתא מסייעת לו, ורק אחר כך מובאת דעת רבנן שאומרים אהבת עולם. אבל לפי גרסת הרי״ף (דף ה, ב) והרא״ש (סי׳ יב) מובאים הדברים בתחילה בצורת מחלוקת, והברייתא מסייעת דוקא לדעת רבנן שאומרים אהבת עולם.
לאור זה מובנת גם המחלוקת בפסיקת ההלכה, שהרי״ף פוסק שאומרים אהבת עולם שכך היא נטית הגמרא, ועמו הרמב״ם והשלחן ערוך, בעוד שאחרים פוסקים שאומרים אהבה רבה על פי הגרסה שלפנינו. כך פוסקים בעל הרוקח (סי׳ שכ) והראב״ן (סי׳ קמא), וכן מובא בחידושי הרשב״א והריטב״א. הם מביאים ראיה מהמשך הסוגיה מהדיון על הברכות של אנשי משמר במקדש ולפי סתמא דגמרא משמע שהנוסח הוא של אהבה רבה, וכמוהם פוסק הרמ״א בשלחן ערוך. אמנם ראוי להעיר שהרי״ף עצמו דן בלשון הגמרא בהמשך, וכותב שאין להביא מזה ראיה, כי יש לומר שאלה דברי שמואל ואין הלכה כמותו.
התוספות מסיקים מהמחלוקת שבגמרא שיש להנהיג את שתי הנוסחאות ולומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, והרא״ש כותב שכך הוא המנהג באשכנז ובצרפת. מסקנה זו מתפרשת בפשטות מפני חוסר ההכרעה שבמחלוקת, אולם מדברי כמה מפרשים נראה שיש ענין מלכתחילה לקיים את דברי שניהם.
בדרך אחרת כותב בעל ספר המנהיג (תפילה סי׳ לב) שיכול לומר הכל יחד, דהיינו אהבת עולם רבה, ודעה אחרת בשם רבינו נתנאל (מובא ב״על הכל״ לרמ״ש מאיברא, ובהערות לתוס׳ ר״י שירליאון) שהמנהג משתנה לפי התקופה, שבזמן שבית המקדש קיים אומרים אהבה רבה, שאהבת הקב״ה גלויה, וכשהבית חרב אומרים אהבת עולם.
בשערי תשובה (סק״א) כותב שהנוהגים לפי האריז״ל אומרים אהבת עולם ביום חול ואהבה רבה בשבת, ומביא עוד שיש אומרים אהבה רבה גם ביום הכיפורים, וכותב שדברים של טעם הם למביני מדע.

ברכת אהבת עולם כברכת התורה

ציון ג.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע - צריך לברך, משקרא קריאת שמע - אין צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.
המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע... - נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות, ואחר כך קורא...
בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים, וכו׳.(רמב״ם תפילה ז, י-יא)
ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה, אם למד מיד בלי הפסק.
ויש להסתפק אי סגי בקורא קריאת שמע סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.
יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה.(שו״ע אורח חיים מז, ז-ט)

א. הגרסה בגמרא ופסיקת ההלכה.

יש לעיין אם דברי שמואל, על הקורא קריאת שמע ששוב אין צריך לברך, מוסכמים על כולם או שיש מחלוקת בדבר. לפנינו יש גרסה בדברי רבא בהמשך שאומר שצריך לחזור ולברך, משמע שחולק על שמואל, אולם בעוד שהמהר״ם מקיים את הגרסה, הרי הצל״ח כותב שזו בודאי טעות סופר.
הראב״ן (סי׳ קמב) כותב בפירוש שכל המשכים לשנות מברך אפילו לאחר שכבר קרא קריאת שמע, שלא כדברי שמואל. הרי״ף (ה, ב) מזכיר את דברי שמואל כבדרך אגב, ולא ברור אם פוסק כמוהו להלכה, ואילו הרמב״ם כותב את ההלכה למחצה, שאינו מפרש ממש שלאחר קריאת שמע שוב אינו מברך, וניתן להבין זאת מדבריו רק בדרך של דיוק.
לעומת זאת הרא״ש (סי׳ יג) ורבינו יונה פוסקים כשמואל, ויש בדבריהם חלוקי דינים כמבואר להלן, וגם בשלחן ערוך נפסקה ההלכה כשמואל.

ב. החיוב ללמוד מיד לאחר הברכה.

דברי שמואל מובאים בירושלמי (הלכה ה), ושם בהמשך ״אמר רבי בא: והוא ששנה על אתר״, משמע שאם לא למד תורה מיד אחר התפילה - צריך לחזור ולברך כשבא ללמוד, ויש לדון האם זה דוקא כשמבקש לצאת ידי חובתו בברכת התורה על ידי ברכת אהבה, או שהוא הדין גם כשמברך כנהוג ברכת התורה לפני התפילה.
התוספות (ד״ה שכבר נפטר) דנים בשאלה זו ויש להם בענין זה שלש שיטות: האחת שבאמת זהו הדין רק בקשר לברכת אהבה, מפני שלא נתקנה בשביל ברכת התורה, ולכן אין נפטרים בה אלא כשלומד מיד אחר התפילה. נראה להוסיף שכך מוכח גם מלשון הירושלמי שמביא את הדין הזה כהמשך לדברי שמואל, משמע שאם בירך את ברכות התורה עצמן - הרי הן פוטרות אותו מברכה גם אם אינו לומד מיד.
לפי השיטה השניה אין הלכה כלל כדברי הירושלמי אלא כדברי הבבלי בסוגייתנו, מהם משמע שנפטר מברכת התורה בכל אופן, גם אם לא למד מיד.
השיטה השלישית היא שאין בכוונת הירושלמי לחדש דין בקשר לברכת אהבה דוקא אלא בקשר לברכות התורה בכלל, כלומר שגם אם ברך את ברכות התורה עצמן - צריך ללמוד על אתר כדי שלא יצטרך לחזור ולברך. התוספות מסבירים לפי זה את המנהג לומר פסוקים של ברכת כהנים ומשנת אלו דברים אחרי שמברך ברכות התורה בשחרית.
עם זאת מסקנת התוספות היא שאין צורך באמירת הפסוקים הללו, כיון שאין הלכה כדברי הירושלמי.
רבינו יונה, הרא״ש והמרדכי (סי׳ כז) נוטים לפסוק כדעה הראשונה שבתוספות שרק בברכת אהבה שבקריאת שמע אמרו שצריך ללמוד על אתר, ולא כשמברך את ברכות התורה עצמן.
לגופם של דברים, הגר״א (סק״ז) מאריך בביאור דברי הירושלמי, וכותב שניתן להבינם בשתי דרכים: לפי דרך אחת הכוונה היא שאינו נפטר בברכת אהבה רבה אלא במה שלומד מיד, אך אם הפסיק - צריך לחזור ולברך, והדרך השניה לביאור הירושלמי היא שהברכה פוטרת לכל היום בתנאי ששנה לאלתר.
הוא כותב שיש להקשות על שני הפירושים; על הפירוש הראשון יש להקשות מדוע נאמרו הדברים בקשר למי שנפטר בברכת אהבה רבה, שהרי כשמפסיק באמצע הלימוד אין חשיבות לברכה שהיתה מתחילה, ועיין עוד לקמן ציון ד בדין הפסק באמצע הלימוד.
מאידך גיסא גם על הפירוש השני יש להקשות מדוע צריך ללמוד דבר נוסף מלבד קריאת שמע, שהיא עצמה גם בגדר תלמוד תורה.
הגר״א טורח להסביר על פי זה את שיטת הרא״ש שמעדיף את הפירוש השני, ומתרץ את הקושיה שצריך ללמוד דבר תורה נוסף מפני שבקריאת שמע אינו נראה כלומד אלא כמקיים רק את מצות קריאת שמע, ועוד עיין להלן.
לפי זה יוצא שהפירוש הראשון אינו מקובל, שאין צריך לחזור ולברך על כל לימוד ולימוד, וגם על כך עיין לקמן בציון ד.

ג. קריאת שמע כלימוד תורה שלאחר הברכה.

בחידושי הרשב״א מובא בשם הראב״ד שיש שתי גרסאות בירושלמי: ״והוא שקרא על אתר״, או ״והוא ששנה על אתר״. גם הבית יוסף מביא את שתי הגרסאות ומפרש שלפי הראשונה די כבר בקריאת שמע עצמה שקורא אחר ברכת אהבה רבה, בעוד שלפי הגרסה השניה אינו נפטר אלא כשלומד לימוד נוסף לשם תלמוד תורה מיד אחרי התפילה. אכן, הבית יוסף דן בשאלה מדוע אין זה מוסכם שנפטר כבר בקריאת שמע, ומתרץ שאפשר שאינה נקראת לימוד כשנאמרת בתוך התפילה כדברי תחנונים. מאידך גיסא מובא בשבלי הלקט (סי׳ ה) בשם אחיו רבי בנימין, שפירוש דברי הירושלמי גם לפי הגרסה השניה מכוון לקריאת שמע שקורא מיד אחרי הברכה, וכותב שבהרבה מקומות מצינו שהירושלמי מכנה את קריאת שמע בלשון שינון. כמוהו כותבים הריבב״ן, הרא״ה והריטב״א שאף קריאת שמע בכלל תלמוד תורה.
מדברי רבינו יונה נראה שמסביר את הירושלמי כלפי קריאת שמע עצמה. הוא כותב שאם קורא מיד - הרי נפטר בברכה בתור ברכת התורה הסמוכה לקריאה. אולם כשאינו קורא מיד - נמצא שלא בירך אלא מפני החיוב של ברכות קריאת שמע, ולא יצא בה ידי חובת ברכת התורה.
כאמור לעיל דעת הרא״ש מבוארת להיפך, כשמסביר שצריך ללמוד מיד כדי שתראה הברכה לשם עסק התורה ולא רק לשם קריאת שמע.

ד. שיטת ההלכה.

כאמור, הרמב״ם אינו כותב בפירוש את הדין שיוצא בברכת התורה כשאומר ברכת אהבה רבה. יחד עם זאת הוא מביא את המנהג לומר פסוקים וברייתות לאחר ברכות התורה, וזה כמנהג שמובא בתוספות שנהגו כדי לקיים את האמור בירושלמי, ומשמע שמפרש את הדברים גם כלפי ברכות התורה עצמן ולא רק כלפי ברכת אהבה רבה.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה ביחד עם דברי הירושלמי שצריך ללמוד מיד בלי הפסק, אבל מסתפק בשאלה שמא די בקריאת שמע עצמה.
המשנה ברורה (סקי״ז) נוטה לפסוק שאין קריאת שמע בזמנה נחשבת כתלמוד תורה לצורך ענין זה, ודוקא כשקורא שלא בזמנה נחשבת כקריאה בתורה ולא כתפילה.
בביאור הלכה הוא רוצה לחדש על פי דברי רבינו יונה שהתנאי לקבלת ברכת אהבה רבה כברכת התורה הוא בזה שיכוון לכך בברכתו.

ברכות התורה

ציון ד.
גמרא. אמר רב הונא: למקרא צריך לברך ולמדרש אין צריך לברך, ורבי אלעזר אמר: למקרא ולמדרש צריך לברך, למשנה אין צריך לברך, ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך, אבל לתלמוד אין צריך לברך, ורבא אמר: אף לתלמוד צריך (לחזור ו) לברך.
המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה - נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות, ואחר כך קורא...
בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים, ויש מקומות שקורין ״צו את בני ישראל״, ויש מקומות שקורין שתיהן, וקורין פרקים או הלכות מן המשנה ומן הברייתות.(רמב״ם תפילה ז, י-יא)
ברכת התורה - צריך ליזהר בה מאד.
צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד, הגה. בין למדרש.
יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו - אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה.
אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור וללמוד - לא הוי הפסק, והוא הדין לשינה ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק.(שו״ע אורח חיים מז, א-ב, ט-י)

א. מקור החיוב ותוקפו.

בסוגייתנו נקבע הדין שצריך לברך, אך לא התבאר המקור וגדרו, אולם לקמן (כא, א) אמרו שחיוב ברכת התורה הוא מן התורה, שנאמר: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו״. על פי זה כותב הרמב״ן בספר המצוות (סוף חלק העשין מצוה טו) שיש למנות את המצוה הזו בתרי״ג מצוות, ומשיג על הרמב״ם שהשמיטה ממנין המצוות שלו.
בקשר לשיטת הרמב״ם יש כנראה לומר שסובר שהדרשה היא רק בגדר אסמכתא, וכבר תמה בעל מגילת אסתר מהו המקור לסברתו, ועיין עוד לקמן (דף כא, א) במה שנתבאר על גדר החיוב של ברכת התורה לאחריה.
בעל שאגת אריה (סי׳ כד) דן בשאלה זו ובמחלוקתם, ונוטה לומר שלהלכה זהו חיוב מדאורייתא, וממילא מסיק שאם הסתפק אם בירך ברכת התורה - צריך לחזור ולברך, שספיקא דאורייתא לחומרא.

ב. הפסק בין הברכה לבין הלימוד ובתוך הלימוד.

לעיל (ציון ג) הובאו דברי הירושלמי על ברכת אהבה רבה שיוצאים בה בתור ברכת התורה כשלומדים מיד לאחריה, וכבר נזכר שיש שמפרשים שהוא הדין בברכות התורה עצמן שצריך ללמוד מיד לאחריהן, ומכאן מקור המנהג שנהגו לקרוא פסוקים וברייתות בשחרית לאחר ברכות התורה, ונזכרו הדברים בפסקי הרמב״ם והשלחן ערוך.
עם זאת כותב הרא״ש (סי׳ יג) שאף לדעת הסוברים שאין הבדל בין ברכת התורה לבין ברכת אהבה רבה, מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילים תמיד לעסוק בתורה וממהרים בעסקיהם כדי לחזור וללמוד - אינם צריכים לחזור ולברך, לפי שדעתם תמיד על לימודם.
בעל מעדני יום טוב (אות ל) מפרש את דברי הרא״ש כלפי מי שמפסיק בין לימוד ללימוד ולא כלפי המפסיק בין הברכה עצמה לבין הלימוד, כלומר שלאחר הברכה אי אפשר להפסיק בשום דבר, וצריך ללמוד איזה דבר תורה מיד לאחריה, ורק כשהפסיק בין לימוד ללימוד - אין צריך לחזור ולברך. מלבד זה יוצא לכאורה שבני אדם שאין דעתם תמיד על לימודם צריכים לחזור ולברך בכל פעם שמתיישבים ללמוד, מאחר שכבר הסיחו דעתם, ועוד עיין להלן. מאידך גיסא כבר התבאר שרבים פוסקים שדברי הירושלמי אינם נוגעים למי שמברך ברכות התורה אלא רק למי שנפטר בברכת אהבה רבה. לפי זה יוצא שאף אין צורך ללמוד מיד לאחר שמברך, ועל כך שואל הבית יוסף במה נשתנתה ברכת התורה משאר הברכות, כברכות המצוות וכברכות הנהנין, שאסור להפסיק בהן בין הברכה לבין המעשה.
הבית יוסף מתרץ שבכל הברכות מדובר על דברים שאינו מחוייב בהם תמיד, ולכן אסור להפסיק כדי להוכיח שהברכה באה על המעשה, אבל בתלמוד תורה כיון שחייב שלא להפסיק בתלמודו - נמצא שהברכה תמיד מוכיחה על המעשה.
נראה שאפשר להוסיף הסבר על פי המקור של הברכה מהפסוק ״כי שם ה׳ אקרא וגו׳⁠ ⁠״, מכאן שאין ברכה זו כשאר ברכות המצוות אלא יש לה גדר מיוחד של ברכת השבח, ולכן אין צורך לסמוך את המעשה לברכה, ורק כשנפטר בברכת אהבה רבה - צריך לסמוך את הלימוד לברכה, שאם לא כן לא מוכח שבירך את הברכה לשם ברכת התורה.
אחרת לגמרי היא דעתו של הב״ח אשר כותב שמעולם לא עלה על דעת אף אחד מהמפרשים שאפשר להפסיק בין הברכה לבין המעשה שמברכים עליו, וכל מה שדנו נוגע רק להפסק אחר כך, בין לימוד ללימוד. הוא מסביר כך גם בדברי התוספות שדנים על ההבדל בין ברכת אהבה רבה שאומרים לאחריה קריאת שמע, לבין ברכות התורה שאומרים לאחריהן את הברייתות מפרשת הקרבנות. הוא מסביר שדוקא בברכת אהבה רבה שנתקנה מלכתחילה בשביל קריאת שמע, אמרו שילמד אחרי התפילה עוד דבר תורה כדי לקשר את הברכה ללימוד, מה שאין כן בברכת התורה בשחרית שנתקנה בשביל אמירת הפסוקים והברייתות, ולכן אינו צריך להתעכב וללמוד עוד דבר תורה לאחר סיום התפילה. ברם, אף כשמברך ברכות התורה עצמן - צריך ללמוד לאחריהן דבר מה, ואם לא למד ולא אמר את הפסוקים או את הברייתות - נמצאת ברכתו ברכה לבטלה.
גם הגר״א (סק״ז) מסכים לעקרון שאין לחלק בין ברכות התורה לבין שאר הברכות, ולעולם נקוט הכלל שלא יהיה הפסק בין הברכה לבין המעשה. הוא מסביר שאין לתמוה מדוע אין ההפסק אחרי שלומד פעם אחת מעכב, כיון שזה דומה ליושב בסעודה שאינו מברך על כל אכילה בפני עצמה אף על פי שמפסיק בינתיים, ורק בתחילה צריך להקפיד שלא יפסיק בין הברכה לבין האכילה הראשונה כדי שיהיה לברכה על מה שתחול.
הגר״א כותב את דבריו אלה כפירוש לשיטת הרא״ש, אך לא בקשר לשיטת התוספות, לגביהם הוא מסכים שסוברים שאין צורך להקפיד ללמוד כלום אחרי ברכות התורה.
נראה שהסוברים שצריך לסמוך את הלימוד לברכה אינם מסכימים שיש לברכת התורה גדר מיוחד ומשוים אותה לברכת המצוות ולברכת הנהנין, וכך לכאורה ניתן לדייק מסוגייתנו שדנה על איזה חלק מהתורה מברך, משמע שהברכה נחוצה וקשורה ללימוד עצמו כמו כל ברכה שמברך לפני קיום המצוה.
במסגרת השיטה הזו המחשיבה את ברכת התורה כברכת המצוות לכל דבר, מצינו עוד בדברי התשב״ץ (סי׳ קצג) בשם הרא״ם, במאירי, בשבלי הלקט (סי׳ ה) ובחידושי ריבב״ן שראוי היה שיברך בכל פעם שמתחיל ללמוד כמו שמברך על תפילין בכל פעם שמניחם, ובתוספות ר״י שירליאון מובא שכך היה נוהג רש״י.

ג. שיטת ההלכה.

מדברי הרמב״ם יוצא ברור שצריך להקפיד שלא להפסיק בין הברכה לבין הלימוד.
המחבר בשלחן ערוך מביא את הדעה שאין בהפסק כדי לפגום בברכה, אם כי כותב שראוי יותר שלא להפסיק.
לגבי המפסיק באמצע הלימוד הוא כותב שאין צריך לחזור ולברך כיון שדעתו על לימודו, והמגן אברהם (סק״ט) מדייק מלשונו שאם אין דרכו ללמוד - צריך לחזור ולברך. אבל הט״ז (סק״ח) כותב שהדין שווה בכל אדם כיון שהחיוב ללמוד רובץ עליו כל הזמן, ולכן אין ביציאתו לעסקיו כדי לעשות הפסק בתלמודו, ואינו חוזר ומברך. הוא מדייק בלשון השלחן ערוך שכותב שאינו חוזר ומברך ״כיון שדעתו לחזור״, ואינו כותב ״אם דעתו לחזור״, משמע שאין הדין תלוי במחשבתו עכשיו אלא בעובדה שיש עליו חיוב קבוע לחזור ללימוד.
נראה להוסיף בביאור דברי המחבר שכיון שכותב בתחילה שמעיקר הדין אין פגם אף בהפסק בין הברכה לבין הלימוד - מכאן שסובר שאין להשוות את ברכת התורה לכל ברכות המצוות, וכמו שכותב בעצמו בבית יוסף, ולכן מסתבר שבודאי שאין לחוש להפסק בין לימוד ללימוד.
אמנם יש גם שיטה ממוצעת המתבארת בדברי הגר״א, שבתחילה צריך ללמוד מיד לאחר הברכה כמו בכל הברכות, שאין להפסיק בין הברכה לבין המעשה. אבל אחר כך שוב אין צריך לברך על כל לימוד ולימוד, מפני שדומה למי שיושב בסעודה שאינו צריך לברך על כל אכילה, וכל האכילות מצטרפות במסגרת הסעודה. כך גם כל אדם מישראל נמצא בכל יום במסגרת של לימוד תורה, ואינו חוזר ומברך אפילו אם הפסיק לטרדותיו, ובלבד שלא יפסיק בהפסק גמור כשינת קבע, שעל כך כותב המחבר בשלחן ערוך בסעיף יא שתי דעות, לפי הראשונה צריך לחזור ולברך, ולפי השניה אינו חוזר ומברך.

נוסח ברכות התורה

ציון ה.
גמרא. מאי מברך? אמר רב יהודה אמר שמואל: ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה׳, ורבי יוחנן מסיים בה הכי: ׳הערב נא ה׳ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל׳, ורב המנונא אמר: ׳אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה׳. אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות, הלכך לימרינהו לכולהו.
...ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא, ואלו הן: ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה׳, ׳והערב נא... ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל׳, ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה׳.(רמב״ם תפילה ז, י)
ברכות התורה: ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה׳, ׳והערב נא׳ וכו׳, ו׳אשר בחר בנו׳.
אומר ׳והערב נא׳ עם וי״ו. הגה. ויש אומרים בלא וי״ו, וכן נהגו, אבל יותר טוב לומר בוי״ו.(שו״ע אורח חיים מז, ה-ו)

א. הברכה הראשונה.

לפי הנוסח שלפנינו אומרים ׳וצונו לעסוק בדברי תורה׳, אבל לפי הרי״ף (דף ה, ב) הנוסח הוא ׳על דברי תורה׳, ושתי הנוסחאות נזכרות בדברי הרא״ש (סי׳ יג) ורבינו יונה.
בעל ספר המנהיג (תפילה ח-יא) כותב שיש להעדיף את נוסחת הרי״ף לפי שהיא כוללת שני ענינים, מצד ההוראה לקיום כל המצוות ומצד ההתעסקות בלימוד.
אבל הבית יוסף דוחה את סברתם כיון שהברכה נתקנה במיוחד על הלימוד ולא על כל קיום המצוות.
להלכה, הרמב״ם כותב את נוסח הרי״ף וכן השלחן ערוך, אולם הטור והב״ח מעדיפים את הנוסח שבגמרא שלפנינו, וכן המגן אברהם (סק״ג).

ב. הברכה השניה.

אף כאן יש חילופי גרסאות, שכן לעומת נוסח החתימה בגמרא שלפנינו שהוא ׳המלמד תורה לעמו ישראל׳ מובא ברש״י ובתוספות שיש נוסח אחר: ׳למדני חוקיך׳, אולם הם דוחים אותו שאין זו לשון ברכה אלא לשון בקשה. נוסח נוסף מובא על ידי הרא״ש ורבינו יונה והוא: ׳נותן התורה׳.
לברכה זו אין נוסח של ברכה בפתיחה, ובפשטות הרי זה מפני שזו ברכה הסמוכה לחבירתה, אבל בגמרא מפורש שרבי יוחנן מסיים בה, כלומר שזו המשך לראשונה, ומפרש רש״י שבא רבי יוחנן להשלים שתהיה הברכה מתחילה בברוך ונחתמת בברוך, משמע שלדעתו שתי הברכות הראשונות נחשבות לברכה אחת.
דבריו מבוארים בתוספות במסכת כתובות (ח, א ד״ה שהכל) בשם רבינו תם, שבברכות קצרות יש לפתוח כל אחת בברוך גם כשסמוכה האחת לחבירתה. לפיכך אי אפשר להסביר את נוסח הברכה שבסוגייתנו, שאין פותחים בה בברוך מפני שסמוכה לחבירתה, אלא מפני שנחשבת להמשך של הברכה הראשונה.
נמצא שלשיטתם אין כאן שלש ברכות כי אם שתים, ולפי זה גורסים התוספות (שם) והרא״ש בדברי רב פפא שבסוף הסוגיה: ״הלכך נימרינהו לתרווייהו״.
אחרת היא דעת המאירי אשר מפרש שיש שלש ברכות, שכל אחת ברכה בפני עצמה, וכשמברכים את הברכה הזו לבדה - צריך לפתוח בברוך, וכך עשה רבי יוחנן שסבר שזו הברכה היחידה, אבל כיון שנתקבלה ההלכה לומר את כל הברכות - לכן אין פותחים בברכה זו בברוך כיון שהיא סמוכה לחבירתה.
המאירי מוסיף ומסביר שברכת ׳אשר בחר בנו׳ נפתחת בברוך אף על פי שסמוכה לחבירתה, משום שלפעמים מברכים אותה לבדה כשעולים לתורה, ולכן נקבע לה הנוסח הזה גם כשאומרים אותה עם הברכות האחרות.
הרמב״ם כותב בפירוש שמברך שלש ברכות, אולם גורס ״והערב נא״ עם וו החיבור, ולכאורה נמצאים דבריו סותרים. אבל הלחם משנה מתקן את הגרסה, וגם מרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה כותב שנפלה טעות סופר בספרי הרמב״ם, שצריך לגרוס ״הערב נא״ בלי האות וו, וכן הוא בדפוס רומי (ר״מ).
מאידך גיסא, הבית יוסף מקיים את הגרסה עם וו ומסביר שאף אם זו ברכה בפני עצמה - אין פגם באמירתה עם וו. כך כותב גם המחבר בשלחן ערוך, והרמ״א מביא את שתי הדעות.
הט״ז (סק״ד) כותב בשם האריז״ל שעונים אמן אחרי הברכה הראשונה, אף על פי שגורסים ״והערב״ עם וו. אבל המשנה ברורה (סקי״ג) כותב שרצוי יותר שלא יענה אמן אחר הברכה הראשונה, ולכן כדאי לסיימה בלחש.
לגבי נוסח החתימה כותב הרמב״ם ׳המלמד תורה לעמו ישראל׳, ויש לתמוה שדבריו סותרים את מה שכותב בתשובה (סי׳ קפב) שנוסח זה מוטעה, ומסביר שאין לומר כך לפי שאין האלקים מלמדנו תורה אלא ציונו ללומדה מתוך בחירה חפשית.
אכן בדפוס ויניציאה (שנת שי) מובא נוסח אחר בהלכה, לפיו חותמים ״נותן התורה״, וכן מביא הר״י קאפח על פי כתבי יד תימניים, וכנראה שזו היתה הגרסה של בעל הגהות מיימוניות, לפי מה שנראה מדבריו (אות מ).
ציון ו.
עיין בירור הלכה לתמיד לב, ב ציון א.
״יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה׳ עושה כל אלה״ (ישעיה מה, ז).
“Who forms light and creates darkness, Who makes peace and creates evil, I am the Lord Who does all these things” (Isaiah 45:7).
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לֵימַא ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא נוֹגַהּ״!

With regard to this formula of the blessing, the Gemara asks: Let him say the following formula instead: Who forms light and creates brightness, so as not to mention darkness, which has negative connotations.
רי״ףריטב״אגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(2-3) א״ר פפא הילכך נימרינהו לכולהו – ואשר בחר בנו אף על פי שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם, מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה, כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה, כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה, והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אף על פי שסמוכה לברכת היין, וטעמו משום דאלו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה, וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאף על פי שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך, משום שאלו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו, ויש אחרות מלבד אלו, וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות, דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר, דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לק״ש, אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום, משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום, ומיהו אף על פי שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על ק״ש, שהיא ברכה מיוחדת לה, וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו. דאע״ג דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו, כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על נוסחה של הברכה שואלים: ולימא [ויאמר] בנוסח הברכה: ״יוצר אור ובורא נוגה״ כדי לא לומר ״חושך״, שיש בו משום גנאי!
With regard to this formula of the blessing, the Gemara asks: Let him say the following formula instead: Who forms light and creates brightness, so as not to mention darkness, which has negative connotations.
רי״ףריטב״אגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כְּדִכְתִיב קָאָמְרִינַן.

The Gemara answers: We say the blessing as the verse is written in the Bible and do not alter the formula that appears in the verse.
רי״ףרש״יריטב״אגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדכתיב קאמרי׳ – כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: כדכתיב קאמרינן [כפי שנאמר אנו אומרים], ואיננו משנים מנוסח המקרא.
The Gemara answers: We say the blessing as the verse is written in the Bible and do not alter the formula that appears in the verse.
רי״ףרש״יריטב״אגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֵלָּא מֵעַתָּה, {ישעיהו מ״ה:ז׳} ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע״ מִי קָא אָמְרִינַן כְּדִכְתִיב? אֵלָּא כְּתִיב ״רָע״ וְקָרֵינַן ״הַכֹּל״, לִישָׁנָא מְעַלְּיָא. הָכָא נַמֵי לֵימַא ״נוֹגַהּ״, לִישָׁנָא מְעַלְּיָא!

The Gemara strongly objects: But if so, what about the continuation of the verse: “Who makes peace and creates evil”? Do we say this blessing as it is written in the Bible? Rather, it is written evil and we euphemistically recite the blessing all things to avoid mention of evil. Here, too, let us euphemistically say brightness instead of darkness.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את התשובה הזו מתקיפים: אלא מעתה ״עושה שלום ובורא רע״, מי קא אמרינן כדכתיב [האם אומרים אנו כפי שנאמר]?! אלא כתיב [נאמר] ״רע״ וקרינן [ואנו קוראים] ״הכל״ שהוא לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה], שלא להזכיר ״רע״, ואם כן הכא נמי לימא [גם כאן יאמר] ״נוגה״, לישנא מעליא לשון נקיה]!
The Gemara strongly objects: But if so, what about the continuation of the verse: “Who makes peace and creates evil”? Do we say this blessing as it is written in the Bible? Rather, it is written evil and we euphemistically recite the blessing all things to avoid mention of evil. Here, too, let us euphemistically say brightness instead of darkness.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵלָּא אֲמַר רָבָא: אכְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם.

Rather, Rava said: The reason we recite: “Who creates darkness” is in order to mention the attribute of day at night and the attribute of night during the day, and thereby unify day and night as different parts of a single entity.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדי להזכיר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה, גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור.
כדי להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה – כתב רבינו אליהו משום דאמרי׳ בחולין פ׳ כסוי הדם [דף פ״ז ע״א] א״ל ההוא צדוקי רבי מי שברא רוח לא יצר הרים מי שיצר הרים לא ברא רוח דכתיב יוצר הרים ובורא רוח א״ל שטיא שפיל לסיפיה דקרא י״י צבאות שמו ה״נ כתיב יוצר אור ובורא חושך לכך אנו מזכירין אותן יחד שיוצר אחד בראם:
להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה כו׳. בתר״י בשם הר״א צרפתי משום דאמרינן בגמרא ההוא מינאה דא״ל לרבי מי שברא אור לא ברא חושך וכו׳ ע״ש ולא מצאתי כן בגמרא בהאי קרא דיוצר אור וגו׳ אלא בפ׳ כסוי הדם (פז) איתא הכי אקרא דיוצר הרים ובורא רוח ע״ש ובס״פ אד״מ בחידושינו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: הטעם שאנו מזכירים ״בורא חושך״ הוא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ועל ידי כך מצרפים את היום והלילה לאחדות שיש בה חלקים שונים.
Rather, Rava said: The reason we recite: “Who creates darkness” is in order to mention the attribute of day at night and the attribute of night during the day, and thereby unify day and night as different parts of a single entity.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בִּשְׁלָמָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, כִּדְאָמְרִינַן ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״, אֵלָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

The Gemara continues and asks: Granted, the attribute of night is mentioned during the day, as we say: Who forms light and creates darkness, but where do you find the attribute of day mentioned at night? In the blessing over the radiant lights recited at night there is no mention of “Who forms light.”
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיפים לשאול: בשלמא [נניח] מדת לילה ביום מזכירים כדאמרינן [כפי שאמרנו]: ״יוצר אור ובורא חושך״, אלא מדת יום בלילה, היכי משכחת לה [היכן מוצא אתה אותה]? שהרי בברכת המאורות בלילה אין מזכירים ״יוצר אור״?
The Gemara continues and asks: Granted, the attribute of night is mentioned during the day, as we say: Who forms light and creates darkness, but where do you find the attribute of day mentioned at night? In the blessing over the radiant lights recited at night there is no mention of “Who forms light.”
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר אַבַּיֵי: ״גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר״.

Abaye said: Nevertheless, the attribute of day is mentioned at night in the words: Rolling away light before the darkness and darkness before the light.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי גולל אור וכו׳ – איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה, דאלו היו אומרים כמותנו, היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם, אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו.
אמר אביי גולל אור וכו׳ – איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה דאלו היו אומרים כמותנו היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם. אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: בכל זאת מזכירים מדת יום בברכת הלילה במילים ״גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור״.
Abaye said: Nevertheless, the attribute of day is mentioned at night in the words: Rolling away light before the darkness and darkness before the light.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִידַּךְ מַאי הִיא? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: ״אַהֲבָה רַבָּה״. וְכֵן אוֹרֵי לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר לר׳לְרִבִּי פְּדָת בְּרֵיהּ: ״אַהֲבָה רַבָּה״.

The Gemara asks: And what is the formula of the other blessing recited before Shema? Rav Yehuda said in the name of Shmuel: An abounding love [ahava rabba]. And Rabbi Elazar instructed his son, Rabbi Pedat, to also say: An abounding love.
רב האיי גאוןרי״ףראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהרא״הגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוברכה שניה מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה, ורבנן אמרי אהבת עולם. תניא נמי הכי אין אומרין אהבה רבה אלא אהבת עולם, וכן הוא אומר (ירמיה לא ב) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, וקימא לן כרבנן.
א. מקור הזיהוי: רי״ף. ומקורו של הרי״ף מפירוש רבינו חננאל (וכאן נקבעה לשונו של הרי״ף, משום שלשונו מבוררת יותר, ומקפיד הוא בד״כ להצמד יותר ללשונו של רבינו), ומקור שניהם מפירוש רבינו, כן נראה מסגנון הדברים, ומדכתבו הרשב״א ור״א אלאשבילי (גנזי ראשונים עמוד רפד ע״ש) דרה״ג פסק שאומרים אהבת עולם. וכן פסק הרמב״ם הל׳ ק״ש (פ״א ה״ו). וכן מוכח מהא דכדברים אלו ממש השיבו רש״ג ורה״ג לשואלים מהם את פירוש סוגיא זו, וז״ל: וששאלת הא דאמר ראבה בר חננא סבא משמא דרב אין אומרין אהבה רבה אילא אהבת עולם, ועלתה השמועה בכך. ומנהג דילן מימות אבותינו לומר בשחרית אהבה [רבה] ובערבית אהבת עולם, ולא הוה ידענא על מאי סמאכיהון, ועד דאשכחן למר רב כהן צדק דהוא כתב הכי ולא אתי טעמא. ואו [-ואי] הכי הילכתא ילמד אדונינו מאי זה טעם, שאין בכולה מסכתא זכר לזאת.
הוי יודע שמנהג ישיבתנו מעולם ועד עכשו שאין אומרים אילא [-אלא] אהבת עולם בין בשחרית ובין בערבית. אבל במתא מחסייה בסורא בכל בתי מדרשות שלהן אומרין שחרית וערבית אהבת עולם, חוץ מבית מדרש אחד בלבד. וכמדמים אנו כי הוא שהיה מר רב כהן צדק רגיל בו.
ומקמי רב כהן צדק נמי כך היה מנהג שם, שאומרין באחת אהבה רבה ובאחת אהבת עולם, והיו חכמים שלנו שואלין אותם מפני מה מניחין להעשות כן, והיו אומרין דאו [-דאי] ודאי סליקא שמעתא דאין אומרין אהבה רבה אלא אהבת עולם כי דקאמריתון, השתה דאמרינן בתרה אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא קרית שמע צריך לברך, משקרא קרית שמע אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, שמע מינה עד אן [-עדין] לא פסיקא, ומשום הכין איכא למימר זמנין הכי וזמנין הכי.
ואמרו להן ראשונינו דשמעתא כבר סליקא לה, וכיון דיחיד הוא דאמר אהבה רבה ורבנן אמרו אהבת עולם ותניא נמי כרבנן אין אומרין אהבה רבה אילא אהבת עולם, אפילו נמצא אחר כך בכמה מקומות זכרון אותה מחלוקת ראשנה לא עכפת [-אכפת] לן ביה ולא משגחינן ביה, שכבר נודע שאינה הלכה. ושמואל דאמ׳ בראשנה אהבה רבה הוא דקאמר בשנייה שכבר נפטר באהבה רבה. וכיון דלא הילכתא כואתיה ורבנן פליגי ותניא נמי הכי, מה לי איתמרא שמעתיה חדא זמנא מה לי איתמרא כמה זמני. ולא עוד אילא לענין שכבר נפטר באהבה איתא לדשמואל, ומהכי איתמרא הא שנייה, ובלשון שאמרה איתמרא. אבל בין אהבה רבה לאהבת עולם לאו בהא עסיקינן בשמעתא שנייה ומילתה פסיקא בראשנה.
והוה ידעי רבנן דמתא מחסייה דכי דאמרי רבנן דילן הוא, ומודו ואמרי דהא כל בתי כנישאתא הכי, אילא הא דכיון דרגילא הכי לא קא משנינן, ולעולם מנהג טעות הוא זה, עכ״ל (הקדם שנה ב׳ עמוד פה-פו, מתוקן ע״פ כתה״י: פטרבורג III B 330). וכן הובא תמצית תשובה זו באבודרהם (ברכות ק״ש-אהבת עולם), וסיים: וכבר פשט המנהג כדברי רבינו שרירא ורבינו האיי. ע״כ.
עדותם של הגאונים על המנהג בבבל בזמנם מתאמתת מדברי רב סעדיה גאון ראש ישיבת סורא בסדורו, שגרס בסדר התפלה בין בשחרית ובין בערבית ׳אהבת עולם׳ (סדור רס״ג עמוד יג ועמוד לז). ואמנם בסדר רב עמרם גאון סורא מובא בשחרית ׳אהבה רבה׳ ובערבית ׳אהבת עולם׳, וכן כתב האבודרהם בשמו (תפלת שחרית ופירושה - ברכות ק״ש), ודלא כעדותם של הגאונים. וכ״ה בתשובת רב צמח גאון ראש ישיבת סורא (תשובות הגאונים חמדה גנוזה סי׳ קכה) שנוהגים לומר אהבה רבה בשחרית, ושכך הוא המנהג בישיבה ובבית רבינו שבבבל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אידך ברכה מאי, אמ׳ רב יהודה אהבה רבהא.
א. פסק כרב יהודה ולא כרבנן אהבה רבה. ודלא כר״ח שפסק כרבנן. ועי׳ ראבי״ה סי׳ לד שכתב וראיתי הגירסות חלוקות דתניא נמי הכי אין אומר אהבת עולם אלא אה״ר וכו׳. ואולי כך היתה גירסת רבינו. ובסידור המיוחס לרבינו [עי׳ לקמן עמ׳ תקלח הערה עט] בערב אהבת עולם ובבוקר אה״ר כמנהג אשכנז וכמובא בראבי״ה הנ״ל. ואולי חסר כאן.
{שמעתא דברכה על התורה}
מאי מברך. אמר רב יהודה אמר שמואל: על ד״ת. ור׳ יוחנן אמר, הערב נא – פירוש: ר׳ יוחנן מוסיף היה, הערב נא, על ברכה של שמואל, לעשות לה חתימה. ורב המנונא אמר: אשר בחר בנו.
אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לכולהו – פירוש: שלש ברכות דרב יהודה ורבי יוחנן ודרב המנונא, כנגד תורה ומשנה ומדרש. וזהו שאנו מברכין אותן בכל שחרית, על פרשת תמיד ופרק איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בי״ג מדות. אבל בספר תורה אנו תופסין בדרב המנונא, שהיא מעולה שבברכות.
[במאור דף ה: ד״ה מאי מברך. לרי״ף סי׳ כב (ברכות דף יא:)]
כתוב שם: מאי מברך כו׳.
אמר אברהם: דבריו סותרין זה את זה כי הוא מפרש דהא דר׳ יוחנן חתימה היא לדשמואל1, והדר אמר שלש ברכות כנגד תורה ומשנה ומדרש. ועוד אטו כל ענין תורה לאו ענין אחד הוא ולמה צריך ברכה לכל אחד ואחד. ועוד אם צריך ברכה לכל אחד כעין שלש מצות יברך ויקרא והיכן מצינו כלל לברכות בשביל מצות הרבה, אבל לא אמר רב פפא אלא משום דמספקא ליה [בהי מניהו עיקר]. ואיכא מאן דקשיא ליה במלתיה דרב פפא הא קא נפקא ברכה לבטלה דהא ליכא ספק בברכה דרב המנונא שהיא [ה]⁠מעולה שבברכות ובבית הכנסת יוצאין בה. ואני אומר לפי שיש בברכה של ר׳ יוחנן בקשה שלא [נכשל] בדברי תורה שאנו צריכים לה לפי⁠[כך] אין אנו רוצים להניחה.
1. לההיא דשמואל – כ״י המבורג.
אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא ק״ש צריך לברך לאחר שקרא ק״ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. ירושלמי והוא ששנה על אתר, פירוש לאלתר. אבל אם הפסיק צריך לברך. ואיכא מאן דגריס כגון שקרא על אתר, פירוש שקרא ק״ש לאלתר שברך אהבה רבה, ולפיכך אין צריך לברך ברכת התורה ואפטר אפילו כשהפסיק. ומסתברא כגרסא קמייתא, מידי דהוה אתפלין שכל זמן שמניחן מברך עליהם. ומסתברא שהבבלי חולק על הירושלמי כיון שלא הזכיר הבבלי והוא ששנה על אתר. אלא צריך לתת טעם בדבר מאי שנא מתפל⁠(ל)⁠ין. תנן התם, בפרק אמר להם הממונה. ברכו ברכה אחת והם ברכו, מאי ברכה אחת אמר שמואל אהבה רבה ר׳ זריקא אמר ר׳ אמי אמר ריש לקיש יוצר אור. אמר ריש לקיש זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו. ואסיקנא מאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות, דאע״ג דאקדים אהבת עולם מקמי יוצר אור יצא ואפילו לכתחלה נמי. אבל לברך ברכה אחת בלא חברתה לא איפשיטא ולחומרא עבדינן. ומיהו בדיעבד אפילו לא ברך כלל יצא, מידי דהוה אכל מצוות שבתורה שאם עשאן בלא ברכה יצא, ותנן נמי היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, אלמא אע״פ שלא ברך יצא [ידי ק״ש].
פי׳ הא דאמר רב יהודה קרא קרית שמע אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פירשו בירושלמי [ט, ב]⁠א והוא ששנה על אתר פי׳ לאלתר, וטעמא משום דאהבה רבה אינה ברכה מיוחדת לתלמוד תורה, ולתלמוד תורהב ברכה אחרת מיוחדת יש לה, אלא שמכל מקום כיון דקרית שמע בכלל תלמוד תורה כיון שבירך עליה ושונה לאלתר הרי הוא פטור בכךג.
א. הובא בתוס׳ ושאר ראשונים.
ב. עיין שיטמ״ק.
ג. עיין עוד דברי רבינו להלן ד״ה וכיון. וביאור הדברים דאין אהבה רבה עומדת תחת אשר בחר, דלעולם בסתמא היכא דשונה ומחוייב בברכה״ת צריך לברך הברכה המיוחדת שתיקנו לת״ת דהיינו אשר בחר, אבל בשונה מיד אחר ק״ש כיון דאה״ר ברכה על ק״ש היא וק״ש נמי ת״ת היא לא חייבוהו בברכה מיוחדת דת״ת אלא יוצא באה״ר שבירך בשביל ק״ש, ובפשוטו לביאור רבינו לא נפטר כי אם מה ששנה לאלתר אבל שנה לאלתר והפסיק וחזר ושנה מחוייב בעיקר ברכה״ת ולא אהני ליה אה״ר כי אם למה ששנה לאלתר וכן נראה מדבריו להלן, וכן כ׳ תוס׳ והרשב״א ע״ש. והרא״ש מפרש כונת הירושלמי באו״א דלא נראית ברכה לשם עסק התורה אלא בשנה על אתר אבל בשנה על אתר נראית שפיר ברכה לשם עסק התורה ויוצא בה כמו ברכה״ת דאשר בחר לכולי יומא. והנה מה שמבואר בדברי רבינו דאה״ר ברכה על ק״ש היא זה כשיטתו שהובאה בהערה 39 והערה 86 דברכות ק״ש ברכות קבועות ומיוחדות לק״ש הם, ולא כהרשב״א שהם ברכות הנאמרות בפני עצמם בעיקר תקנתם אלא שסידרום לפני ואחרי ק״ש, וגם לא כהאופן שנתבאר שם להגאונים שהברכות כחטיבה אחת הם עם ק״ש ואינם ברכות עליה אלא ברכות הנאמרות עמה (ולהדיא אמרו הגאונים דק״ש אין לה ברכה עליה לפניה אלא לאחריה דהא אין מברכים אקב״ו), אלא ברכות ק״ש המה ברכות הנאמרות עליה שבמקום מצות ק״ש תיקנו להאמר עליה ברכות לפניה וברכות לאחריה. וברכת אה״ר נראה בדברי רבינו כאן דתיקנוה מעין בהמ״צ בשביל ק״ש, וכן מבואר ברמב״ן בלקוטות לדף יא דאה״ר ברכת המצות דק״ש היא, (וגם בד׳ רע״ג ותר״י בריש מסכתין מתבאר דאה״ר בהמ״צ דק״ש היא אלא שבדבריהם נראה כמ״ש המאירי בדף יא דמלבד מה שהיא ברכה הנאמרת בפ״ע הרי היא גם תחת בהמ״צ לק״ש אבל בד׳ רמב״ן ורבינו מבואר דכל עיקרה הוא ברכה על ק״ש), ולכאו׳ בשלמא בשחר הרי הוא אומר וקרבתנו כו׳ ליחדך באהבה אבל בערב היכן אומר בהמ״צ לק״ש, אך על כרחך מה שאומר בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך זה נחשב כבהמ״צ דק״ש, והביאור לפמ״ש רבינו דק״ש נמי ת״ת היא ומבואר בדבריו דאי״ז מידי דממילא שיש בה גם לימוד תורה אלא ברכת אה״ר ברכה על ת״ת דק״ש היא, והיינו דמצות ק״ש מצות שינון ד״ת היא, וכ״ה ברמב״ן הנ״ל בהמשך דבריו דמצות ק״ש על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו ומקורו בירושלמי כה, ב וכ״ה בדברי רבינו להלן מה, ב יעו״ש בהע׳, ובכמה מקומות מבואר בירושלמי לשון שינון על ק״ש (עיין שם ח, ב יג, ב ועוד) והוא מן האמור ושננתם לבניך ודברת בם דמצות ק״ש הנלמדת מודברת בם חלק ממצות ושננתם היא, ומבואר בירושלמי כמה פעמים דאע״ג דק״ש מה״ת דספק קרא חוזר וקורא (עיין שם א, ב) מ״מ אי״צ לקרוא פרשיות אלו דוקא אלא איזה פרשה בתורה וחז״ל תיקנו פרשיות אלו מפני עשרת הדברות שבהם או טעם אחר, וגם אם שיטת תלמודין בתחלת פ״ב לא כן מכל מקום להרמב״ן אין זה מחלוקת בעיקרו של דבר אלא דהתורה חייבה דוקא שינון פרשה זו או פסוק ראשון שבו יסוד הדת אך הא מיהא עצם המצוה הוא שינון ד״ת, וע׳ קרית ספר תחלת הל׳ ק״ש שחידש דכל מה שקורא בתורה בכלל ק״ש יש בו קיום של מצות ק״ש, וע׳ רמב״ן בליקוטים לדף כב דק״ש אינה אלא ד״ת ושינון הוא ולכן ליכא למימר דחמירא מסתם ד״ת לענין צואה. וע׳ בנדרים ח, א ומנחות צט, ב. וע׳ רשב״א י, ב שהק׳ על מה שאמרו דק״ש בעונתה עדיפא על ת״ת דמה חידוש הוא הא היא עצמה תורה, וע׳ רשב״א בסוגיין דהביא גי׳ בירושלמי והוא שקרא על אתר דאם קרא ק״ש על אתר יצא ידי חובת ברכה״ת לכולי יומא, (ולהרמב״ן במלחמות פ״ג דר״ה אינה צריכה כונת הענין דכיון שקרא ושינן יצא וגם לרבינו בתחלת פ״ב דבעי כונת הענין י״ל דמדרבנן הוא וקראי אסמכתא, או דעיקרה מצות שינון מיהו חייבה תורה שינון ד״ת אלו דוקא שיש בהם יסוד הדת וצריך לקרוא בכונה מחמת שיש בהם יסוד הדת ונוסיף בזה דהך מצות שינון לא בכדי ללמוד ד״ת דזהו מצוה אחרת ללמוד כל התורה ולידע אותה אבל כאן הוא מצוה לשנן ד״ת בעת שכיבה ועת קימה בגדר קבלת עול תורה ומצות ע״י שמשנן ד״ת ובשביל זה חייב לשנן ד״ת אלו בכונה לקבל עליו יסוד הדת ולהירושלמי כל ד״ת שקורא יש בזה קבלת עול תורה עליו), ולכן לדעת הרמב״ן ורבינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך הוא הנוסח הראוי למצות ק״ש שהיא גם כן שינון ד״ת וזהו מצותה, ומיהו אע״פ שמצותה מצות שינון מ״מ ישנו מצות עסק התורה שאין לו גבול (בקיומה עכ״פ) שעל זה תיקנו ברכה״ת וזהו שביאר רבינו דהלומד תיקנו לו ברכה מיוחדת של אשר בחר ואין יוצא באהבה רבה אבל באופן ששונה לאלתר אחר ק״ש כיון דק״ש נמי שינון ד״ת היא ובירך עליה ברכת אהבה רבה אהני ליה אהבה רבה אף מה שהוא שונה לאלתר ולא חייבוהו לברך הברכה המיוחדת לת״ת. אבל להרשב״א חשיבא אהבה רבה ברכה״ת מצד עצמה כיון שאומר בה ותן בלבנו וכו׳ כדפירש״י ולאו משום שק״ש ד״ת היא דאין אהבה רבה ברכה אק״ש אלא דמ״מ לא מהני ליה אלא למה ששונה סמוך לה בלא הפסק והיסח הדעת כיון שאינה ברכה״ת ממש ע״ש ברשב״א. ומיהו בזה מודה הרשב״א דק״ש נמי ד״ת היא כמבואר בדבריו כאן לגי׳ והוא שקרא ובדבריו י, ב גבי גדול הקורא ק״ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה וכמ״ש. ובגמ׳ שם י, ב מייתי לה מדתנן לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הרי דבעונתה חשיבא טפי מקורא בתורה, ובפשוטו משמע דאשמעי׳ דקוראה שלא בעונתה אינו חשוב כקוראה בעונתה וזהו דתמה הרשב״א דפשיטא דבעונתה הא נמי קורא בתורה וגם בעונתה הוא ופי׳ דאשמעינן דעדיף אף מן העוסק בה בעיון דצריך להפסיק לת״ת אך בפיהמ״ש להר״מ משמע כפשטא דגמ׳ ועל כרחך לדעתו דבעונתה אין בה קיום של ת״ת דמצוה בפני עצמה היא של ק״ש שלא בתורת קריאת לימוד אלא קריאת דברים אלו שיש בהם יסוד הדת (וכמו הקורא מקרא בכורים שאין מקיים מצות ת״ת הכ״נ הקורא ק״ש, ומצותה כפי המבואר בתחלת פ״ב הוא ׳והיו הדברים האלה על לבבך ודברת בם׳ דצריך לקבל עומ״ש בקריאת דברים אלו בכונת הלב) וזהו גופא מה דאשמעינן מתני׳ דקראה שלא בעונתה חשיב קורא בתורה והיינו אע״פ שקוראה בתורת קבעומ״ש כמו בעונתה דלכן בעונתה לא חשיבא קורא בתורה מ״מ כיון דכבר אינו עונתה הרי זה קורא בתורה ורק בעונתה חולקת שם וענין לעצמה בתורת ק״ש וזהו דילפי׳ ממתני׳ דקורא ק״ש בעונתה גדול מן הקורא בתורה אע״פ שבעונתה אין בו קיום של קריאה בתורה מ״מ קריאה בתורת ק״ש וקבעומ״ש גדולה מקריאה בתורת קריאה בתורה, זהו דנראה לפום פשטא דגמ׳ ודעת הר״מ ואכמ״ל, ונתבאר בס״ד תמצית הענין. ובעיקר דברינו בכונת רבינו, יעו׳ עוד מש״כ להלן הערה 120 ובפ״ב יד, א ובפ״ז מה, ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. וז״ל מאי היא אמר ר׳ יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכו׳ ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד עכ״ל. עיין בתוס׳ (ד״ה ורבנן) וז״ל הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם עכ״ל. ודבריהם צ״ב.
ובדרך דרוש נראה לבאר, דבגמ׳ שבת (דף נה.) איתא ״ושמואל אמר תמה זכות אבות״, ובתוס׳ (ד״ה ושמואל) כתבו וז״ל אומר ר״ת דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב אף לאחר גלות, ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית וכו׳ עכ״ל. ונראה דברכת אהבה רבה מקבילה לזכות אבות וע״כ היא נאמרת ביום שהוא בחינת גאולה וזמן של הארת פנים בבחינת זכות אבות. ובלילה שהיא בחינת גלות נוסח הברכה היא אהבת עולם דזהו בחינת ברית אבות שלעולם קיימת, דאע״פ שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה. וזה ענין הפסוק ״להגיד בבוקר חסדיך״ כלומר דבוקר ויום דהויין בחינת גאולה והארת פנים, הקב״ה מתייחס לכלל ישראל בבחינת חסד דהיינו בזכות אבות, שמשום שהבנים דומים לאבות מועילה להם זכות האבות וזהו בחינת ״חסדיך״. ״ואמונתך בלילות״ מורה על זמן הגלות דהלילה מורה על הגלות, ובגלות קיימת ברית אבות לעולם, דברית אבות היא בבחינת ״אמונתך״ דהיינו שקיימת לעולם, וע״כ נוסח הברכה בערבית הוא אהבת עולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ושואלים: ואידך מאי היא [והאחרת מה היא]? מה הוא נוסחה של הברכה האחרת מברכות קריאת שמע? אמר רב יהודה אמר שמואל: ״אהבה רבה״. וכן אורי ליה [הורה לו] ר׳ אלעזר לר׳ פדת בריה [בנו], שיש לומר ״אהבה רבה״.
The Gemara asks: And what is the formula of the other blessing recited before Shema? Rav Yehuda said in the name of Shmuel: An abounding love [ahava rabba]. And Rabbi Elazar instructed his son, Rabbi Pedat, to also say: An abounding love.
רב האיי גאוןרי״ףראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהרא״הגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: באֵין אוֹמְרִים ״אַהֲבַת עוֹלָם״ אֵלָּא ״אַהֲבָה רַבָּה״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״אַהֲבַת עוֹלָם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: {ירמיהו ל״א:ב׳} ״וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד״.

That was also taught in a baraita: One does not recite: An eternal love [ahavat olam]; rather, one recites: An abounding love. And the Rabbis say that one recites: An eternal love, and so it says: “And an eternal love I have loved you, therefore I have drawn you with kindness” (Jeremiah 31:2).
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן אמרי אהבת עולם וכו׳ – הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם.
פרק ראשון
כבר היה מנהג בעיירותא לומר בין אהבת עולם לק״ש אל מלך נאמן. ובילדותי נתקשה עלי, לפי שהדבר ידוע שאהבת עולם ברכת המצוות היא לק״ש.⁠ב שכל המצות כולן טעונות הן ברכה עובר לעשייתן, וכן בהלל וכן במגלה וכן בקריאת התורה, וכ״ש ק״ש.⁠ג וזהו שאמרנו,⁠ד בהסדיר אחר שקרא, אין צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה, דברכת שנון תורה היא. אלא שתיקנו בק״ש שתים לפניה, מפני שזמנה תלוי ביצירת האור ובעריבתו. אבל ברכת יוצר אור ומעריב ערבים ברכת השבח הן, כדמוכח בפלוגתאה דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע, וכדפרישית לעיל1.⁠ו וברכת אהבת עולם ברכת המצוה לחובת קריאה של שמע. וה״נ מוכח בשמעתאז דאמר להם הממונה ברכו ברכה אחת כו׳, לפיכך עשו נמי ברכת אמת ויציב ברכה הסמוכה לחברתה.⁠ח וכיון שזו ברכת המצוה היא, הדבר ברור בכל,⁠ט שמברך על המצוה או על הפירות, ועונה אמן אחרי עצמו בין ברכה למצוה, שהוא טועה גמור. וכבר פרטו זו בפירוש בירוש׳,⁠י תני הפורס על שמע,⁠כ והעובר לפני התיבה, והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא, והמברך על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, לא יענה אחר עצמו.⁠ל אבל אני צריך לבאר ענין זה שהוא מפורש לראשונים, וכמדומה שהוא הפסק,⁠מ וצריך לחזור ולברך. וה״נ בשמעתאנ דטול ברוך טול ברוך. ומפני שנהגו הוצרכתי לשאול מן הרב ר״מ הלוי,⁠ס והשיב, דבר ברור שהוא טעות, ואינו נהוג בספרד, אלא בארץ ישראל,⁠ע ונתבטל השבוש הזה ממקומו.
ואחר זמן ראיתי תלמידי צרפתים מקשים ואומרים, בידינו מדרש אגדה, דק״ש יש בה רמ״ח תיבות כנגד איבריו של אדם, וכשמנו אינן אלא רל״ט. ובשכמל״ו שהצריכו חכמים לומר כדאיתא בפסחים,⁠פ ואל מלך נאמן זה, משלימין אותם. ובודאי שכך אמרו חכמים בילמדנו בפרשת קדושים תהיו.⁠צ א״ר מני ברבי, לא תהא ק״ש קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ״ח תיבות כמנין איברים של האדם. אמר הקדוש ב״ה אם למדת ושמרת את שלי לקרותה כתקנה, אני אשמור את שלך. לכך דוד מקלסק שמרני כאישון בת עין, אמר לו הקב״הר שמור מצותי וחיה.
ועכשיו אני צריך להודיעם הענין הזה ומהיכן נולד להם. דורות הראשונים לא היו הצבור מברכין בעצמן כל הברכות, אלא שליח צבור העתיד לירד לפני התיבה אומר לפניהן ברכות כולן, והן עונין אמן. ולפיכך היה החזן הזה מברך אהבת עולם, והצבור עונין אמן, וקורין ק״ש בפיהם, שהיא המצוה המוטלת על כל יחיד ויחידש שיהא משנן בפיו.⁠ת ולהשלים למנין אברים כפי המדרש הזה, היו אומרים אל מלך נאמן במקום אמן, ממה שאמרו,⁠א מאי אמן אל מלך נאמן. ואפשר שהיו עונין אמן ממש, אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן, רמז לתשלום האיברים. דכיון שהוא נוטריקון לג׳ תיבות, עשו אותו כג׳ תיבותב ברמז המנין הזה.⁠ג ואני אובין לפניך כל מה שנהגו עכשיו, שהחזן אומרו בקול ומשמיע לצבור. להוציא אותן ידי חובה הוא עושה, ואין עליהן חיוב אלא שיהיו עונין אחריו אמן. וכל שנהגו בו בלחש, כל יחיד ויחיד חייב בו, אלא בפריסת שמע,⁠ד וסדר קדושה, מפני שאין קדושה ביחיד, אומרים הכל בקול כאחד. ונהגו בפסוקים של סדר קדושה פסוקים בקול, ותרגום שלהן בלחש, כיון שאין בתרגום משום דבר שבקדושה, ואינו צריך עשרה. ומ״מ דבר ברור הוא במברך אהבת עולם בפיו, שאינו עונה אחר עצמו אמן בין ביחיד בין בצבור, ואם ענה ה״ז בור, וטועה גמור הוא.
א. דברי רבינו וראיותיו הובאו במגן אבות למאירי, בענין הראשון. וכתב דנהגו לאמרו בצרפת ואשכנז. והרז״ה בעה״מ יסדו בגירונדיה. והרמ״ה ביטלו בקטלוניא ובספרד. והאריך לישב המנהג. ועיין ארחות חיים דין קדושה דמיושב אות ד.
ב. כ״כ גם בתר״י ב א ד״ה אלא בשם רבו, וכ״ה ברא״ה ובריטב״א יג א דברכות ק״ש כברכת המצוות של ציצית ותפילין. ועי׳ בריטב״א שם הערה 4. וכן דעת האו״ז הל׳ ק״ש סי׳ כה שלמד מברכת ק״ש דמי שלא ברך על מצוה לפניה מברך אחריה. משמע דס״ל שהיא כברכת המצוות ממש. אבל המאירי יא ב, ובמגן אבות באר דאע״פ שהן במקום ברכת המצוות אינן מיוחדות לק״ש ולעצמן נתקנו רק שסמכום לק״ש. ועיין ברשב״א יא א שהביא דעת כמה גאונים דברכות שלפניה אינן ברכת ק״ש. ועיין בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ מז, סט, ושיט דאינן ברכת המצוות. ובמגן אבות הקשה לדעת רבינו מהא דהתירו להפסיק בינה לק״ש בעשרת הדברות כמבואר בגמ׳ יא ב, ומדהתירו לשאול בשלום בין ברכה לק״ש במשנה יג א, ועיין מאירי יג א וכס״מ הל׳ ק״ש פ״ב הי״ו. ובדעת רבינו צ״ל דמה שעשרת הדברות אינם הפסק הוא משום שכלול בהם ענין ק״ש כמבואר בירושלמי פ״א ה״ו, ומה שהתירו שאלת שלום הוא משום שלמדו מפסוק ודברת בם דמותר להפסיק בק״ש כמבואר בירושלמי פ״ב ה״א, (ועיין תוד״ה ובאמצע). ולא רצו להחמיר בין הברכה לק״ש יותר מבק״ש עצמה. א״נ אפשר דס״ל לרבינו דרק תיבת שלום התירו, דתיבה אחת אינה הפסק. עיין ביה״ל ריש סי׳ סי, שו״ע סי׳ רו ס״ג מג״א שם ס״ק ד פמ״ג שם, וראש יוסף יג א, ולדעת רבינו שאל מלך נאמן הפסק הוא. צ״ל דג׳ תיבות הוי הפסק אבל תיבה אחת אינה הפסק.
ג. ועי׳ רבינו יונה שם בשם רב עמרם דהקורא ק״ש בלא ברכותיה יברך אקב״ו לקרוא ק״ש, וכ״כ המאירי יא א במי שאין יודע הברכות, ונראה דסברי דברכת אהבה רבה יש בה שני ענינים. א. שבח על התורה, ב. סמכוה לק״ש ויוצא בה ידי ברכת המצוות דק״ש, וכשאינו אימרה יברך אקב״ו וכו׳, ואם כבר קרא יכול לאמרם מצד הענין הראשון. ודעת רבינו דאף שיש בה שבח על התורה נתקנה מעקרא כברכת המצוות דק״ש, וכיון שתקנוה לא תקנו לק״ש ברכה אחרת וכדעת רבינו יונה שם.
ד. יא ב.
ו. לקמן פ״ח. עיין הגהת רא״ז, וכדבריו מבואר במגן אבות שכתב דברי רבינו אלה מסוף מסכת ברכות.
ז. יא ב תמיד לב ב.
ח. וכ״כ רבינו לקמן מט א, וכאן כונתו להוכיח דברכת המצוות היא, מהא דברכה שאחר ק״ש אין פותחת בברוך דנחשבת סמוכה לאהבת עולם ואין ק״ש הפסק וע״כ ברכת המצוות היא. והמאירי ונמו״י יא א ומו א כתבו דאינה הפסק דהברכות וק״ש ענין אחד שהכל שבח, ולפי״ז אין ראיה. והרשב״א יא א ומו א ובשו״ת ח״א סי׳ שיח כתב דק״ש הוי הפסק ואין לה דין סמוכה.
ט. מה ב.
י. מכילתין פ״ה ה״ד, הובא גם במגן אבות ובמנהיג הל׳ תפלה סי׳ לג ושם הזכיר גם תוספתא מגילה פ״ג הט״ז.
כ. עיין מנהיג ואשכול (אוירבאך עמ׳ 9) שהסיקו דרק בסוף ברכות יענה אמן אחר עצמו. אבל המגן אבות כתב דאהבה רבה חשיב סוף ברכות. ורבינו מפרש פורס על שמע, שברך שתי הברכות, וכן כתב בשמו הריטב״א מגילה כג ב. וכן פירש הרמב״ם בפיהמ״ש ובהל׳ תפילה פ״ח ה״ה. אבל לפירש״י שם ד״ה אין פורסין והשגת הראב״ד שם שפירשו במברך ברכה אחת, אין ראיה דאפשר שהמברך שתיהן שהוא גם סוף ענין, עונה אמן אחר עצמו.
ל. רבינו משוה אמן ואל מלך נאמן. ובמגן אבות כתב דרק אמן לא יענה שמורה בזה שכבר נגמרו הברכות, ועדיין לא נגמרו. אבל אל מלך נאמן אינו מורה על גמר הברכות ויכול לענות.
מ. אבל המגן אבות כתב דאינו הפסק כיון שהוא קיום הברכה והוי מענין הברכה.
נ. מ א.
ס. הו״ד גם במגן אבות, אבודרהם סדר תפלת שחרית עמ׳ עז טור סי׳ סא. ואגור סי׳ קז.
ע. ובמגן אבות כתב דבארץ ישראל לא אמרוהו.
פ. נו א.
צ. תנחומא שם סי׳ ו, הובא גם ברוקח סי׳ שכ, מנהיג שם, אשכול שם, ארחות חיים שם, אבודרהם שם, שבה״ל סי׳ טו, תניא רבתי סי׳ א, מאירי במכילתין ובמגן אבות, דעת זקנים מבעלי התוספות דברים ו ד. וכדברי התנחומא איתא גם בזוהר החדש רות פ״א, הובא באבודרהם, תיקוני הזוהר תקון י, מדרש הנעלם זהר פר׳ וירא הביאם הב״י סי׳ סא, ושם מסיק דהשלמת התיבות היא ע״י שיחזור הש״ץ: ד׳ אלקיכם אמת. ועיין שו״ע שם ס״ג.
ק. תהילים יז ח.
ר. משלי ז ב.
ש. דעת רבינו דבק״ש אין ש״ץ מוציא את הרבים, וכ״כ בשמו הריטב״א מגילה ב א וכג ב. והטעם: דכל יחיד צריך לשנן בפיו, וכן הוא בירושלמי מכילתין פ״ג ה״ג. ועיין אבודרהם הל׳ ק״ש עמ׳ עט שלמדו זאת מודברת בם, ועיין רא״ה פ״ז (עמ׳ קמד) ריטב״א כא א ומה ב ובר״ה כט א ד״ה אהבה, ובהל׳ ברכות לריטב״א פ״ה ה״א, ובשו״ת סי׳ צז, ר״ן ר״ה לד ב ד״ה יחיד, דמי שאינו בקי יוצא ע״י ש״ץ. ובתוס׳ תמורה יד ב ד״ה דברים כתבו הטעם משום דהוי דברים שבכתב, ועיין תפא״י מכילתין פ״א מ״א אות א, גר״א בשנו״א פ״א מ״א, ובהגהות לשו״ע סי׳ מט. ועיין מראה כהן ב א שחילק דבקורא על פה אינו מוציא אבל מן הכתב מוציא, וחילוק זה הוא לטעם שכתבו תוס׳, אך לטעם שהזכיר רבינו גם מן הכתב אינו מוציא. ועיין תשובות ר״מ אלשקר סי׳ ו, מג״א סי׳ סא ס״ק טז ופמ״ג שם. א״ר סי׳ סב אות ב.
ת. משמע שסובר להלכה דבהרהור אינו יוצא, וכן דעת הראב״ד בהשגות לרי״ף כ ב (דף יב א ברי״ף) השגה ב, ריטב״א מגילה יט ב. ודעת בעה״מ דיוצא, ועיי״ש בראשונים, ובשאגת אריה סי׳ ו, שו״ע סי׳ סו, פמ״ג וא״ר שם.
ב. לדעת רבינו לא אמרו שניהם: אמן, אל מלך נאמן, ועיין רוקח מנהיג ואגור שם.
ג. ובמגן אבות כתב דאל מלך נאמן הוא תקנה שתקנו לשם השלמה לרמ״ח תיבות, וכ״כ השבה״ל סי׳ טו בשם רב דניאל גאון, אשכול הל׳ ק״ש ותפילה (אויערבך עמ׳ 9) בשם רב נחשון גאון, וכתב במאירי יב א ובמגן אבות דכיון שכך תקנו אינו הפסק.
ד. דעת רבינו דגם קדושה דיוצר אין נאמרת ביחיד, וכ״כ הרמב״ם הל׳ תפלה פ״ז הי״ז, (ועיין תשובות הרמב״ם הוצ׳ פריימן סי׳ פא, וכס״מ הל׳ תפלה שם) ר״ן מגילה כג ב (יג ב ברי״ף) ד״ה ושמעינן, מנהיג הל׳ תפילה סי׳ לא, ב״י סי׳ נט בשם זוהר פר׳ תרומה. ועיין שו״ע שם ס״ג. אכן הריטב״א מגילה שם הביא מחלוקת רבותיו בזה, וכן דעת הראב״ד הובא בחידושי הר״ן שם דיחיד אומרה דאינו אלא סיפור דברים שהאופנים אומרים כן וכ״כ הרא״ש שם סי׳ כ ובמכילתין פ״ג סי׳ יח, רבינו יונה כא ב ד״ה ונקדשתי, והוא עפ״י מס׳ סופרים פט״ז הי״ב. ועיין סדר רב עמרם גאון (מהדו׳ גולדשמידט עמ׳ יג-יד), שו״ת הרשב״א ח״א סי ז. אר״ח דין קדושה דמיושב אות ב, כל בו סי׳ ח.
1. הגהת הגרא״ז: כונתו למש״כ לקמן ר״פ אלו דברים, רק דבליקוטי הרמב״ן הראשונים הי׳ כתוב דבור זה בסוף, ומשמע כאן דכן הי׳ בכתב ידו.
תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך. וכן פסק רבנו האי ורבנו אלפסי ז״ל. והא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה, מרא דשמעתא שמואל וכבר אדחייה ממתניתא. ויש מי שפוסק כשמואל, משום דבסוגין דבסמוך נקט לה הכין, דאמרינן אילימא דאמר יוצר אור ולא אמר אהבה רבה, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, אלמא ההיא לישנא דוקא. ומקצת מן הגאונים זכרונם לברכה נסתפקו בדבר זה ונהגו בעצמם לומר (בערב) [בשחר] אהבה רבה (ובשחר) [ובערב] אהבת עולם.
אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם – מ״מ כתבו הגאונים שיש לקיים דברי שניהם ונהגו לומר שחרית אהבה רבה ערבית אהבת עולם וכן סתמא דתלמודא מזכיר לקמן אהבה רבה בשל שחרית:
בתוספות ד״ה ורבנן אמרי אהבת עולם הלכך תקנו לומר כו׳ והטעם בזה נראה משום דמימרא דשמואל ומכולה סוגיא דבסמוך משמע דבשחרית אומר אהבה רבה ומה שאמרו בערבית אהבת עולם היינו משום דקרא קא מסייע ליה דכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד וזה שייך יותר בברכת התורה של ערבית ע״פ מה דאמרי׳ בכמה דוכתי כל העוסק בתורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין אומרים ״אהבת עולם״, אלא ״אהבה רבה״. ואף על פי כן רבנן אמרי [חכמים אומרים] שיש לומר ״אהבת עולם״, וכן הוא, הכתוב, אומר, וממנו סמך לכך: ״ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד״ (ירמיהו לא, ב).
That was also taught in a baraita: One does not recite: An eternal love [ahavat olam]; rather, one recites: An abounding love. And the Rabbis say that one recites: An eternal love, and so it says: “And an eternal love I have loved you, therefore I have drawn you with kindness” (Jeremiah 31:2).
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״ראֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: גהִשְׁכִּים לִשְׁנוֹת עַד שֶׁלֹּא קָרָא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לְבָרֵךְ; מִשֶּׁקָּרָא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע, א״צאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּ״אַהֲבָה רַבָּה״.

The blessing: An abounding love, is about God’s love for us and includes praise for His giving us the Torah. Therefore, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who arose to study, until he recites Shema he must recite a special blessing over the Torah. If he already recited Shema he need not recite that blessing, as he has exempted himself by reciting the blessing of: An abounding love, which includes the components of the blessing over the Torah.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והאי דקאמרינן לקמאן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך, לאחר שקרא קרית שמע אין צריך לברך, מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה, ההוא מימרא דשמואל הוא, דהוה מרה דשמעתא קמיתא, ורבנן פליגי עליה, וכבר אידחיא לה הא דשמואל דתניא כותיהו דרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכבר נפטר באהבה רבה – שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך.
שכבר נפטר באהבה רבה – עד הלכך נימרינהו לכולהו. בירושלמי יש הא דאמרי׳ שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר׳ יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר״י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר׳ שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי׳ לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק״ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא״ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי״ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא״ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי״ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א״נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. והיה אומר ר״ת כשאדם עומד ממטתו בלילה (בשחרית) ללמוד שא״צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים וגם אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה (פ״א דפאה) ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו׳ שהיא ברייתא (מס׳ שבת קכז.) מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר. אבל א״צ כמו שכתבתי כבר.
שכבר נפטר באהבה רבה – רבסז״ל: פיר׳ שיש בה ברוך אתה יו״י אלהינו מלך העולםא הבוחר בעמו ישראל.⁠ב
א. כ״ה גם ב״פירוש קדמון״ ואולי היה לו נוסח כזה.
ב. נראה שאינו גורס ״באהבה״. וכ״ה בסדור רס״ג עמ׳ י״ד. ראה מג״א סי׳ קל״ט סקי״ב דבברכת אהבה רבה נפטר מכל ג׳ הברכות. ובמחצית השקל שם כתב שהוא כולל גם ברכת אשר בחר. ונראה טעמו מפני שנזכר בה ״הבוחר בעמו ישראל״, כמו שהוא לפנינו.
השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך משקרא קריאת שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וגרסינן עלה בירושלמי (ה״ה): אמר רבי בא והוא ששנה על אתר. וכתב הראב״ד ז״ל שיש גירסאות שגורסים והוא שקרא על אתר. ולאותה גירסא כל שקרא ק״ש סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך עה״ת פעם אחת בבוקר, אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא ידי אותה קריאה הסמוכה לחברתה, הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך.
ובתשובה לרבותינו הצרפתים השיבו שלא הצריכו בירושלמי לחזור ולברך בשלא שנה על אתר, אלא בשנפטר באהבה רבה לפי שהיא אינה נראית ממש כברכת התורה, אבל במברך אשר בחר בנו יצא ידי חובת כל היום, ואפילו הפסיק והלך למלאכתו וחזר לקרוא, והיינו שהוצרך להשמיענו בירושלמי בברכת אהבה רבה ולא השמיענו כן בעלמא ואנן ידעינן דכל שכן בשנפטר באהבה רבה. ואפשר נמי דבירושלמי פליגא אגמרין מדלא אמרו כן בגמרא, ומכל מקום במי שרגיל לקרות ולעסוק בתורה והולך למלאכתו קצת ודעתו על הלימוד למהר עניניו ולחזור (על) [אל] למודו אין צריך לחזור ולברך אפילו לדעת הירושלמי. והביאו ראיה מרבנו תם ז״ל שלא היה מצריך ברכה לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה, ואפילו הלך לעסקיו ולאחר מכן נמלך לישן אינו חוזר ומברך, וכל שכן כאן שאינו מסיח דעתו מן הלימוד, ועל כן נהגו שלא לברך. ובשם רש״י ז״ל אמרו תלמידיו כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך כמו אותן הימים שלא השכים לקרות. ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה ואף על גב שכבר בירך קודם פרשת קרבנות ואיזהו מקומן ורבי ישמעאל, והוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה. והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכך תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה, ועוד דאפילו במקום דשייכא ברכה אפילו בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא (יומא סח:) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה.
ברכה זו שנתקנה לאדם על משנתו דוקא ברכה לפניה וחייב בברכה זו בין שקורא בכתב בין שקורא בעל פה הואיל ועוסק בתורה אבל ברכה לאחריו לא נאמרה אלא בספר תורה ובצבור וכן התבאר בתלמוד המערב בפרק שלשה שאכלו והוא שאמרו שם כתוב בתורה ברכה לפניה כי שם ה׳ אקרא וכו׳ כתוב במזון ברכה לאחריה ואכלת ושבעת וברכת מנין ליתן האמור של זה בזה נאמר שם שם לגזרה שוה אמר ר׳ שמואל בר אבדומה לא למדנו תורה ממזון אלא לרבים אבל בינו לבין עצמו לא יברך לאחריה והסכימו כל הגאונים שאם היה קורא בצבור בספר תורה שאינה עשויה כהלכתה אפי׳ בעשרה חזרה לה לדין קריאת יחיד או משנת יחיד והרי הוא כעוסק בתורה או כדורש ברבים ומברך לפניה ולא לאחריה ואינו אומר ברכו את ה׳ המבורך שאין קריאה זו תקנת עזרא אלא קריאה כאדם שעוסק בתורה ומ״מ אומר בו קדיש אחר קריאתה שהרי [אף] בדרשה כן ודברים אלו אע״פ שיש בהם חולקים בקצת דברים כמו שכתבנו בפירושנו עיקר הענין כן הוא:
במסכת תמיד התבאר בעבודת תמיד של שחר שאחר שסדרו האיברים על הכבש ומלחום היו כל אותם הכהנים המתעסקים בעבודת היום מתכנסים בלשכת הגזית לקרוא את שמע ולהתפלל והיה הממונה ר״ל סגן הכהנים אומר להם שיברכו ברכה אחת מאותן שתי ברכות שנתקנו לפני ק״ש ויניחו האחרת כדי שלא ישהו יותר מדאי מעבודתם והם היו מברכים מיד אותה ברכה והיו סומכים לה עשרת הדברות ואחריהן ג׳ פרשיות של שמע ואחריהן היו מברכין ג׳ ברכות אמת ויציב לברכה אחרונה של שמע ועבודה וברכת כהנים ופי׳ עבודה ברכת רצה להתפלל על רצוי עבודתם ולא שיאמרו בה והשב העבודה וכו׳ אלא שמתפללים על רצוי עבודתם וחותמין בא״י המקבל עבודת עמו ישראל ברצון וברכת כהנים פירושה ברכת כהנים ממש לברך את העם ואע״פ שלא היה שם צבור זכין להם שלא בפניהם וחותמין בה בברכת שים שלום שאלמלא כן לא היתה ברכת כהנים בכלל ג׳ ברכות שהרי אין שם חתימה אלא שמסיימים אותה בברכת שים שלום ולא שיברכו עכשו בנשיאות כפים שהרי זו קודם קטורת היה ונשיאות כפים לא היה עד לאחר הקטורת ויש שמתוך כך מוחקין מכאן ברכת כהנים וגורסין במקומה שים שלום ואין צורך בכך ואין אנו גורסים כאן הודאה שמדלגין היו אותה ואע״פ שאמרו זובח תודה יכבדנני מכאן להודאה תכף לעבודה דוקא לשאר מתפללים אבל כאן לא היה להם פנאי וכל שכן שלא היו אומרים ברכות התפלה אפי׳ ג׳ ראשונות ומ״מ יש גורסים כאן עבודה והודאה וברכת כהנים ולא עוד אלא שבקצת ספרים גורסים בה שמברכין היו ג׳ ראשונות אלא שבספרים מדויקים מצאתיה כדעת ראשון ונאמר עוד שם שמוסיפים היו בשבת ברכה אחת למשמר היוצא ופירשו בה שמשמר היוצא היה מברך למשמר הנכנס ואומרים להם מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישים ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות זהו מה שהתבאר במס׳ תמיד:
ובסוגיא זו חקרו איזו ברכה מאותן השתים היו מברכים אם יוצר אור אם אהבת עולם ונחלקו שמואל ור׳ זריקא שמואל אמר אהבת עולם ונראה לומר שבברוך היו פותחין בה ומוסיפין בה עד שימשיכו יפה פתיחת הברכה לנסח אהבת עולם שהרי אחר שאינם סומכים אותה לחברתה היאך הם מפקיעים ממנה פתיחת הברכה ור׳ זריקא אמר יוצר אור ואמרו על זו של ר׳ זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר כלומר לא בפי׳ שמעוהו אומר כן אלא שלמדוה ממה ששמעו לו על משנה זו והוא ששמעו לו שאמר זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו ר״ל אף לאחריה שלא כאנשי משמר ואע״פ שלא ברך אלא אחת יצא מיהא ידי אותה שברך שאם באחרים לא עלתה להם אף בדיעבד היאך הותר לאנשי משמר לכתחלה בשביל שהיה שעה מועטת לדלג אחת מהן אלמא שסבור היה שלא היו חוזרין ומברכין אותה וזהו שאמרו בשלמא אי יוצר אור הוו אמרי היינו דמוכח דאין מעכבות זו את זו כלומר ששתי ברכות אלו אע״פ שעל ק״ש נתקנו מ״מ אהבת עולם מיוחדת לה יותר שמזכיר בה ענין התורה אבל יוצר אור נתקנה אף להנאת אורה ואי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי אע״ג דאכתי לא מטא הנאת אורה לגמרי הואיל וכבר עלה עמוד השחר הנאת פורתא איכא וודאי לא היו קורין עוד אהבת עולם שהרי היא היתה מיוחדת יותר לק״ש ואחר שכבר קראו את שמע ברכה שלפני המצוה אחר המצוה מה טיבה וא״כ ודאי לא היו מברכין אלא אחת ולמדנו שאין מעכבות זו את זו ויצא מיהא ידי אותה שבירך שאם לא נאמר כן באחרים בדיעבד אף באנשי משמר לא התירוה לכתחלה דיו שנתיר להם מדיעבד לכתחלה ומברכות תפלה שהיו מדלגים בהם אין להוכיח שתפלת י״ח שאלת צורך הם ואף בג׳ ראשונות לדעתנו מ״מ תפלות כנגד תמידים הם ולמתעסקים בתמיד הקלו ולא היה הספק אלא בברכות שמע ששתיהן נתקנו לה ואח״כ שאלו אי מכללא מאי כלומר ולא יפה הביאוה ופי׳ בה שאפשר שר׳ זריקא על סדר הברכות אמר שאינו מעכב כלומר אם הקדים אחרונה לראשונה ואהבת עולם היו אומרים שהיא מיוחדת יותר לק״ש וכשהאיר היום ונגמרה עבודתם אומרים יוצר אור שאע״פ שנתקנה לק״ש מ״מ עיקרה להנאת אורה נתקנה אבל ברכה אחת בלא חברתה לא יצא אף ידי אותה שבירך:
והרי למדת עכשו שסדר הברכות לדברי הכל אינו מעכב אבל אם לא ברך אלא אחת אם יצא ידי אותה שבירך אם לאו לא שמענו וכן לא דבר כאן אם קרא את שמע בלא ברכות אם יצא ידי ק״ש אם לאו וכן אם בירך את הברכות ולא קרא את שמע אם הם ברכה לבטלה אם לאו והרי אנו צריכים לפרש את שלשתן לדעתנו ונאמר תחלה שהברכות אין מעכבות את שמע אלא כל שקרא את שמע בלא ברכות יצא ידי חובת שמע כדין כל מצוה שאם עשאה שלא בברכה יצא ידי חובת המצוה וזהו שאמרו בהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא שיצא דרך קריאתו והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב זאת אומרת ברכות אין מעכבות ואע״פ שגאוני הראשונים כתבו שזה ביחיד אבל צבור לא יצאו שלא בברכה במחילה מהם דברי נבואות הן וכן בשניה נאמר שאין השמע מעכב את הברכות שאם לא היה יודע את שמע והיה יודע את הברכות או שלא היה יודע כלום על פה והיה בידו מחזור שהברכות כתובות בו ולא שמע אף הוא מברכן שאין ברכות אלו בדין שאר ברכות המצות שאומר אשר קדשנו וכו׳ וצונו וכו׳ שאם לא קיים את המצוה תהא הברכה לבטלה אלא ברכות אלו עיקרן לעצמן נתקנו ראשונה למציאות היום והאור ושניה לחיוב תורה אלא שמאחר שנתקנו יסדום לפני שמע והפקיעו בהם מלברך אשר קדשנו וכו׳ וצונו לקרוא את שמע ומ״מ מי שלא ידע הברכות וידע את שמע מברך לפני קריאתה אשר קדשנו וכו׳ לקרוא את שמע והרי הן כברכות מלכיות זכרונות שופרות שהן ברכות לעצמן ואין מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות אותן אלא שאחר שנתקנו יסדו עליהן ברכת שופר כל אחת לסימן אחד ומי שאינו יודע לברך ובא לתקוע מברך אשר קדשנו וכו׳ לשמוע קול שופר אלא שיש אומר שעל כל פנים צריך שיאמר אחר אהבת עולם איזה מקרא מפני שהיא מיוחדת לתורה ואיני רואה הכרח בכך אבל השלישית ר״ל אם בירך אחת בלא חברתה אם יצא מיהא ידי אותה שבירך אם לאו יראה לי שיצא ואע״פ שבמלכיות זכרונות ושופרות כל אחת מעכבת את חברותיה ואם לא בירך שלשתן לא יצא אף ידי אותם שבירך באלו טעם הדבר מפני שהם אחת עם חברתה עד שכל אחת אינה אלא כמקצת ענין והוא הענין שאף הסדר מעכב בהם מה שאין כן באלו שבכאן וכן ראיה שמ״מ הוא אמר ברכות אין מעכבות זו את זו ואין לשון זה מורה על הסדר כלל אלא על ברכה אחת בלא חברתה ויש פוסקים שלא יצא וממה שהעלה כאן שלא דבר אלא על הסדר ועקר הדברים כדעת ראשון ומ״מ יזהר אדם לברך את שתיהן ולסמוך להם ק״ש עצמה:
ולענין פרשיות של ק״ש אע״פ שאין הסדר מעכב בהן כמו שיתבאר בפרק שני הן עצמן מיהא מעכבות זו את זו שלא קיים מצות ק״ש אלא לשלשתן ומ״מ דוקא ידי מצות חכמים אבל ידי תורה יצא בפסוק ראשון כמו שיתבאר בפרק שני:
זה שביארנו שעשרת הדברות היו קורים סמוך לאהבת עולם יש לתמוה היאך היו מפסיקין בין הברכה והמצוה ר״ל בין אהבת לשמע עד שפירשו רבים שעשרת הדברות נתקנו לאנשי משמר בק״ש עצמה וכדרך שאנו מפסיקין בסמיכת גאולה לתפלה בה׳ שפתי דכיון דתקינו ליה כגאולה אריכתא דמי ואף כאן הואיל ונתקנה להם נתקנה ואינו הפסק ובטול סמיכות וכן באל מלך אחר שנתקן כן על פי הדרש להשלמת רמ״ח תיבות כמו שיתבאר ואין טעם זה מספיק לדעתי שהרי אמרו בגבולים בקשו לאמרה אלא שבטלום מפני תרעומת המינים ופירשו בתלמוד המערב שהיו אומרים אלו לבדם נתנו לו למשה בסיני אלמא שאף במקום שלא נתקנו היו באים לאמרם ושמא הם מפרשים שהיו רוצים לצאת למנין ולתקן כן אלא שיש מפרשים שכל שדומה למצוה אינו מפסיק בדבור כדין טול בריך הביאו מלח הביאו לפתן או אפי׳ גביל לתורי הואיל וכלם צורך לאכילה הם ואף עשרת הדברות דומות הם לק״ש כמו שאמרו בתלמוד המערב מפני מה קורין פרשיות הללו מפני שעשרת הדברות כלולות בהן אנכי ה׳ אלקיך ה׳ אלקינו לא יהיה לך ה׳ אחד לא תשא ואהבת מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה ומשקר זכור את יום השבת למען תזכרו ואמר מר זו שבת ששקולה כנגד כל המצות כבד את אביך וכו׳ למען יאריכון ימיך למען ירבו ימיכם לא תרצח ואבדתם מהרה דקטיל מיקטיל לא תנאף לא תתורו לבא ועינא תרין סרסורי דחטאה אנון תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה הב לי לבך ועיניך ואנא ידע דאת דילי לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חברך לא תענה אנכי ה׳ אלקיכם וכתיב וה׳ אלקים אמת לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתך ולא ביתו של חברך ואף זה אינו מספיק לגמרי שמא לא אמרו שאינו הפסק אלא במה שמעכב את המעשה שהברכה באה עליו שהמלח והלפתן צורך המאכל הם וכן גביל לתורי הואיל ואסור לו לאכול עד שיאכיל את בהמתו אבל מה שאינו צורך הדבר אע״פ שדימה לו אפשר שהוא הפסק אם לא נתקן ומ״מ עקר הדברים לדעתי שאילו היו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע לא היה להם להפסיק אף בדומה אלא במה שנתקן באל מלך נאמן כמו שיתבאר אבל ברכות אלו עקרן לעצמן נתקנו כמו שביארנו ואין קריאת דברים שביניהם הפסק כלל:
אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק״ש צריך לברך משקרא ק״ש אין צריך לברך. מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה. בירושלמי מסיק עלה א״ר אבא והוא ששנה על אתר ונראה דהיינו דוקא בברכה של אהבה רבה דלא מיתחזי לשם ברכת התורה אלא בשונה על אתר. ואם שנה לאלתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק״ש. ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ללמוד ויחזור וילמוד. וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע לכך הוצרך לומר והוא ששונה על אתר על הנפטר באהבה רבה. ולא על המברך ברכת התורה דאי לא תימא הכי היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע עסק דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך כל שכן הנפטר באהבה רבה. ואף את״ל דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה. מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין הברכה וכן אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך כיוצא בזה שאל ר״י את ר״ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירה שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר״י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן כשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל רבינו תם השיב לו שכל מצות סוכה שחייב {ס״א שמקיים} אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון. ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהן. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך. כל שכן מי שדעתו טרוד על לימודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק:
ומי שהשכים ללמוד קודם שילך לבית הכנסת ובירך על התורה. כשקורא פרשת קרבנות בבית הכנסת אינו צריך לחזור ולברך. ואע״פ שאותו שקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אע״פ שכבר בירך כל הברכות קודם פרשת קרבנות לא דמי. דאותה ברכה נתקנה על קריאתו בצבור כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שתקנו אשר בחר בנביאים למפטיר:
אמר רב הונא למקרא צריך לברך. למדרש אינו צריך לברך ר׳ אלעזר אומר אף למדרש צריך לברך. למשנה אין צריך לברך. רבי יוחנן אומר אפילו למשנה צריך לברך. לגמרא אין צריך לברך. ורבא אמר אף לגמרא צריך לברך דאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי בפירקין בסיפרא דבי רב וקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פירקא. וכתב רב האי דהלכתא כוותיה. מאי מברך. אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה. ויש מקומות שאומר לעסוק בדברי תורה. רבי יוחנן אמר הערב נא ה׳ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך ברוך אתה ה׳ נותן התורה ויש מקומות שחותמין בא״י המלמד תורה לעמו ישראל. ולפי מה שרגיל ר״ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך כמו ברכות של הבדלה וברכות של חופה. א״כ היה צריך לברכה אחרונה שתהא פותחת בברוך. שאותה שלפניה קצרה. לכך היה אומר רבינו תם שאין זה כ״א סיום ברכה ראשונה ואינו כי אם שתי ברכות והיה אומר והערב נא. רב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה׳ נותן התורה. וזו היא המעולה שבברכות. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. ולר״ת גרסי׳ נימרינהו לתרווייהו:
משקרא ק״ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה – בירושלמי מסיק עלה א״ר אבא והוא ששנה על אתר, ונראה דהיינו דוקא ברכה דאהבה רבה דלא מתחזיא לשם ברכת התורה אלא כששנה על אתר ואם שנה על אתר אז נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק״ש ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ויעמוד וילמוד וכן המברך על התורה ולומד אין צריך לחזור אם הפסיק באמצע ולכן הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על המברך ברכת התורה דאי לא תימא הכי היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע [עסק] הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכ״ש הנפטר באהבה רבה ואת״ל דאין חלוק בין ברכת התורה ובין הנפטר באהבה רבה מ״מ מסתבר דבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה אפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרין לעשות צרכיהן כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין ברכה וכיוצא בזה שאל רבינו יצחק מר״ת אי צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירא שינה מאכילה דאכילת עראי מותר לאכול חוץ לסוכה ושינת עראי אסירא חוץ לסוכה והיה ר״י ר״ל הא דאין מברכין על השינה משום דשמא לא יוכל לישן וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך, אבל ר״ת השיב לו דכל מצות סוכה שמקיים מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושינון ברכת לישב בסוכה שברך על הסעודה פטרתו מלברך עליהם ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך לישן [אין צריך לברך], כ״ש מי שדעתו תדיר על למודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק, ומי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך, ומי שהשכים לקרות קודם שהלך לביהכ״נ וברך על התורה כשקורא פרשת קרבנות בביהכ״נ אין צריך לחזור ולברך, ואע״פ שאותו שקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אע״פ שכבר ברך כל הברכות קודם פרשת הקרבנות לא דמי דאותה ברכה נתקנה על קריאתו בצבור כמו שנתקנה ברכה של אחריה וכמו שתקנו ברכת [אשר] בחר בנביאים למפטיר:
תוספות בד״ה שכבר נפטר כו׳ ובשבילה אינו נפטר כו׳ כצ״ל:
בא״ד אלא אם ילמוד מיד וגם כו׳ נ״ב לכאורה משמע מדבריו דאפילו אם למד מיד אחריה מ״מ אינה פוטרת כל היום אלא דוקא מה שלומד אחריה ואינו כן כמו שכתב הרא״ש ז״ל אף היא פוטרת כל היום כו׳ ע״ש וכ״כ הסמ״ג להדיא בשם ר״י:
בא״ד מפני שברכת התורה כו׳ נ״ב ומהרא״י כתב בכתביו שיש לנהוג כדברי הא״ח והרא״ש ששינה מפסקת אפילו שינת היום היכא דהוי קבע עי״ש:
בא״ד שהיא ברייתא נ״ב תימה כלא משנה שלימה היא (עי׳ רש״א):
בא״ד אבל א״צ כו׳ נ״ב דברי התוס׳ מורים שיכול לברך ברכת התורה אפילו לא אמר פסוקים ואינו לומד כלל וסברה שהרי א״א לו שלא ילמוד היום כלל דאפילו פסוק ראשון של ק״ש הוא תורה אבל בדברי הרא״ש נראה דפשיטא שאי אפשר לברך ברכת התורה אם לא שילמוד או יקרא פסוקים ע״ש (עיין במהרש״א):
בד״ה שכבר נפטר כו׳ ואלו דברים כו׳ שהיא ברייתא מפני כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל תימה הלא משנה שלימה היא עכ״ל משנה היא בריש פאה אבל לא חשיב כל הני אלא כבוד אב ואם וג״ח והבאת שלום שבין אדם לחבירו ות״ת כו׳ ובפ׳ מפנין במימרא דר״י חשיב ו׳ דברים כו׳ ופריך התם ממתני׳ דפאה ומשני לה דהני בהני מישך שייכי וע״כ צ״ל דהני דהכא לאו ממתני׳ ולאו מימרא דר״י דהתם היא אלא ברייתא היא כמו שכתבו התוס׳ וחשיב הני דמתני׳ ודר״י וק״ל:
בד״ה שכבר נפטר באהבה רבה עד הלכך כו׳ בירושלמי יש הא דאמרי׳ כו׳ והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר״י כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה ברור ומוכרח מפירושם כאן בהא דאמרי׳ והוא ששנה על אתר היינו אע״ג דמסתמא קרא ק״ש סמוך לאהבה רבה כדינו אפ״ה לא מהני לפטור מה שלמד אח״כ אלא למה שלומד ושונה לאלתר באותו מקום ואף ע״ג דמסתמא התפלל סמוך לק״ש דהא בעי למסמך גאולה לתפלה אפ״ה לא הוי התפלה הפסק בין לימוד דפ׳ ק״ש לאותו לימוד שאחר התפלה דתפלה לא הוי כהיסח הדעת דק״ש ותפלה חדא מלתא הוא וכיון שלאלתר אחר התפלה חוזר ללימודו באותו מקום מש״ה נפטר בברכת אהבה רבה משא״כ כשהלך אחר תפילה ונפנה לעסקו וחוזר ללימודו צריך לחזור ולברך ומש״ה נשאל לר״י אם כמו כן הדין לענין ברכת התורה ממש כשהשכים לשנות ושונה ואח״כ נפנה לעסקו וחזר ללימודו אם צריך לחזור ולברך פעם אחרת וע״ז השיב ר״י דאין צריך אי משום דלא קיימא לן כהאי ירושלמי הואיל וגמרא שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד כו׳ וכוונתם דאע״ג דבתחלת המימרא דרב יהודא אמר שמואל קאמר השכים לשנות עד שלא קרא ק״ש צריך לברך דמשמע דמברך קודם שישנה וסמוך ללימודו ממש אפ״ה בסוף המימרא דקאמר משקרא ק״ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה היינו אין צריך לברך כלל אפילו במאי שלומד כל היום דלאו אהשכים לשנות דלעיל דוקא קאי דאיירי שלומד מיד סמוך להשכמתו אחר ק״ש מדלא קאמר הכי בהדיא אלמא דגמרא דידן פליגא אירושלמי. ועוד השיב ר״י דאפי׳ את״ל דהגמ׳ לא פליג אירושלמי אפ״ה הירושלמי גופא לא קאמר דשלא לאלתר כגון בנפנה לעסקו צריך לחזור ולברך משום הפסק בין לימוד דפ׳ ק״ש לשאר לימודו כל היום אלא באהבה רבה דוקא דלא חשיבא לפטור כל היום אלא במאי ששונה לאלתר אחר התפלה באותו מקום משא״כ בברכת התורה ממש דאיירי בשמעתין דחשיבא טובא מש״ה פטרה כל היום דמאי שנפנה לעסקו לא חשיבא היסח הדעת להפסיק בין לימוד ללימוד כן נ״ל ברור להמעיין לפי שיטת השואל בשיטת הר״י לפי׳ התוס׳ דהשתא. נמצא לפ״ז כל דברי התוס׳ בזה אינן אלא לענין הפסק בין לימוד ללימוד מה שא״כ לענין הפסק דברכת התורה ממש לבין לימוד של אחר הברכה לא מיירי כלל ומסתמא צריך ללמוד איזה מקרא או משנה סמוך לברכה ממש כמו בשאר כל ברכות שצריך לברך עובר לעשייתן וסמוך לעשייתן ממש. ועוד דבהא מלתא לא שייך לומר דגמרא דידן פליג דהא אדרבה גמרא דידן נמי הכי דייקא דדווקא מי שמשכים לשנות קודם ק״ש הוא שצריך לברך ברכת התורה אבל מי שאינו שונה קודם ק״ש אלא לאחר ק״ש לא שייך לגביה ברכת התורה כלל לא קודם ק״ש ולא לאחר ק״ש דהוה כברכה שאינה צריכה כיון שנפטר באהבה רבה:
אלא דלפ״ז לא יתכן מה שכתבו התוס׳ בסוף הדיבור דמאי שנהגו הצרפתים ללמוד אחר ברכת התורה בהשכמה פסוקים וברכת כהנים ומשנה דאלו דברים נהגו כן מפני הירושלמי ומסקו אבל אין צריך כמו שכתבנו לעיל עכ״ל ולמאי דפרישית אין זה ענין כלל להירושלמי דלא איירי בירושלמי כלל לענין הפסק בין ברכה ללימוד אלא בהפסק בין לימוד ללימוד אבל בין ברכה ללימוד לכ״ע אין להפסיק אלא צריך שיקרא ק״ש או שאר פסוקים או משנה או גמ׳ סמוך לברכת התורה או לאהבה רבה כמו בשאר ברכת המצות כדפרישית ואף שהב״י סימן מ״ז נתן טעם לזה לחלק ואני אפרש בסמוך עוד טעם אחר אפ״ה אין זה שייך לנדון הירושלמי כלל כדפרישית ועוד אי ס״ד כמסקנת התוס׳ דשייך ברכת התורה בהשכמה אף שאינו לומד לאלתר כלל אלא לאחר כמה שעות כדמשמע מלשון הש״ע סי׳ מ״ז דיש אומרים כך א״כ תקשי להו גמרא דידן דאמאי קאמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק״ש דמשמע דבלא״ה אין צריך לברך בשביל לימוד שלאחר זמן. ועוד דא״כ מאי מדייק הש״ס בסמוך ובריש פ״ב דרב סובר דלתלמוד נמי צריך לברך מהא דמברך ומתני לן פרקין ותיפוק ליה דאפילו אם אין צריך לברך בשביל גמרא ומשנה אפ״ה היה מברך רב שפיר ברכת התורה בשביל לימוד שילמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא כמו שמברכין כל אדם למסקנת התוספות בכל יום בהשכמה בשביל הלימוד שלומדין בכל יום. ולכאורה לא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דכוונת התוס׳ לפי מסקנתן דאותו ענין שכתבתי דלפי מה שהביא במנהג הצרפתים היינו שעיקר כוונתם בלימוד דברכת כהנים ומשנה דאלו דברים אע״פ שאין כוונתם לעיקר הלימוד אלא כדי שיברכו לפניה ברכת התורה ותהא הברכה סמוכה ללימוד לאלתר והיינו מפני הירושלמי וע״ז מסקו דאין צריך פירוש שאין צריך לברך ברכת התורה ולא לומר פסוקים דברכת התורה ומשנה דאלו דברים כיון שאין צריכים באותו לימוד כי אם בשביל הברכה ויותר טוב שלא יברכו דהוי כברכה שאינה צריכה אלא דבמה שיאמר אהבה רבה וקורא ק״ש יכולין ללמוד אח״כ כל היום בלא שום ברכה כך היה נראה לי לכאורה אלא דמשמעות לשון התוס׳ אינה כך אלא שיש לברך בהשכמה אע״פ שלא ילמוד לאלתר אלא לאחר זמן והיינו כמשמעות הב״י והש״ע שם א״כ הדרא קושיא לדוכתיה ועיין בב״ח או״ח סימן הנ״ל שהרגיש ג״כ בזה על לשון הב״י שם אלא דבמאי שפירש לשון התוס׳ נראה לי דחוק וצ״ע ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך ודוק היטב:
בא״ד והשיב ר״י כו׳ וגמרא שלנו לא אמרו וא״ת מ״ש מסוכה כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך דמה שכתבו דגמרא שלנו לא אמרו היינו מדקאמר שמואל סתמא משקרא ק״ש אין צריך לברך משמע שאין צריך לברך כלל אותו היום וקשיא לי דאכתי מאי ראיה מייתי דמכדי מרא דשמעתיה מאן הוא רב יהודא משמיה דשמואל ואיהו גופא קאמר בפרק לולב הגזול משמיה דשמואל דסוכה יום א׳ לענין ברכה שאין חוזר ומברך ומסקי׳ התם דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי רבי ורבנן לענין תפילין ושמואל כרבנן דבתפילין נמי אין מברך אלא שחרית בלבד ולפ״ז שפיר קאמר רב יהודה משמיה דשמואל הכא דלענין ברכת התורה נמי אינו חוזר ומברך שכבר נפטר באהבה רבה דומיא דסוכה ותפילין משא״כ לדידן דקי״ל לפסק הלכה דבסוכה ותפילין נמי חוזר ומברך כדמסקינן התם א״כ שפיר מצינן למימר דבברכת התורה נמי צריך לחזור ולברך כשהפסיק בין לימוד ללימוד והיינו כשיטת הירושלמי ואפשר דמשמע להו להתוס׳ כיון דרבי יוחנן ושאר אמוראי דשמעתין בסמוך איירי לענין נוסח הברכה משמע דזולת זה בעיקר דינו במימרא קמייתא דשמואל לא פליגי עליה אע״ג דרבי יוחנן פליג עליה בסוכה ולפ״ז א״ש נמי מה שכתבו התוס׳ בתחילת הדיבור עד הלכך נימרינהו לכולהו דלכאורה הוא לשון תמוה שהרי כל דבריהם מזה הדיבור אינו אלא הא מלתא דשכבר נפטר באהבה רבה ולא איירי בנוסח הברכה כלל. ואמנם למה דפרישית אפשר שכוונתן מדאמרינן הילכך נמרינהו לכולהו משמע דתו לא אשכחן פלוגתא דאמוראי כלל לענין ברכת התורה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך גבי הילכך נימרינהו לכולהו ובזה יש ליישב ג״כ מה שהקשו התוס׳ מסוכה ולא הקשו מתפילין דהא בפרק לולב הגזול משמע דסוכה גופא תליא בתפילין ולפמ״ש א״ש משום דרבי יוחנן דאיירי בסוכה איירי נמי הכא לענין ברכת התורה. ומ״ש תלמיד רבינו יונה בשמו לחלק בין תפילין לברכת התורה משום דתפילין וציצית כיון שחלצן מעליו מסלק עצמו ממצוה משא״כ בתורה וקשה לי טובא דא״כ אמאי מדמי הש״ס בפ׳ לולב הגזול סוכה לתפילין הא איכא לאפלוגי בינייהו בהאי טעמא גופא ויש ליישב וצ״ע:
בא״ד וא״ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה כו׳ עכ״ל. ולכאורה לשונם תמוה בזה דהא אדרבה במאי דס״ד מעיקרא דברכת התורה נמי צריך לברך בכל פעם ופעם הוי קשה טפי למה אין מברכין לישן בסוכה. ויש ליישב קצת ע״פ לשון הרא״ש ז״ל דמשמע מדבריו שדברי התוס׳ ותשובתו של הר״י היינו דווקא מעין השאלה שנשאל מאתו דהיינו בסתם ת״ח שעושין תורתן עיקר ומלאכתן טפל ומ״מ דעתם תמיד על הלימוד ואין מסיחין דעתם ומש״ה אין צריך לחזור ולברך משא״כ בשאר בני אדם שתורתן עראי ואין לומדים כי אם לפרקים לפי שיטת ר״י צריך לחזור ולברך ולאפוקי מקצת שיטת הפוסקים דאפילו בכה״ג אין צורך לחזור ולברך כמבואר להדיא בתחלת דברי הרא״ש ז״ל ע״ש וכן משמע מלשון הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם רבותינו הצרפתים והביאו ראיה מר״ת ז״ל שלא היה מצריך לברך על השינה כשנמלך לישן נמצא דלפ״ז מיושבים היטב דברי התוס׳ כאן דעל מה דמשמע מדברי הר״י דאותן שתורתן אומנותן אין צריכים לחזור ולברך היינו משום שדעתם תמיד על הלימוד א״כ למה אין מברכין בסוכה על השינה דמסתמא אין דעתם משעת אכילה על השינה וע״ז תירצו דאפ״ה ברכת אכילה פוטרתו לפי שהשינה הוא דבר מצוי וקיי״ל אין קבע לשינה כנ״ל בכוונתן ודו״ק:
בא״ד והצרפתים נוהגים כו׳ עד סוף הדיבור. נ״ל דאע״ג דמסתמא אומרין פ׳ התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל כמ״ש התוס׳ פ״ק דקידושין דף למ״ד וכ״כ הטור א״ח סימן מ׳ אלא לפי שאין אומרים עניני הקרבנות אלא ביום דוקא ולפעמים שאדם משכים קודם עלות השחר שאין לומר קרבנות מש״ה נהגו לקרות פסוקים של ברכת כהנים ומשנת אלו דברים כו׳ סמוך לברכת התורה ממש ועוד לפי שראו להקדים ברכת התורה קודם לכל ברכות השחר שהם ברכת הודאה מענין עולם הזה ועניני הגוף וכיון שעיקר בריאת האדם בכל העולם לא נברא אלא בשביל תורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ ואפילו ברכת שלא עשני גוי ועבד ואשה לא נתקנו אלא בשביל התורה והמצות כדאיתא להדיא בטור לכן ראויה לומר ברכת התורה מיד בהשכמה קודם לכל הברכות ואפשר שזה פי׳ הגמ׳ בנדרים באמרם על שלא ברכו בתורה תחילה כמו שהארכתי בזה בדרוש ואפשר ג״כ שכך מפרשים מימרא דרב המנונא בסמוך שאמר על ברכת אשר בחר בנו שהיא מעולה שבברכות והיינו לפי שברכה זו היא ברכת הודאה על נתינת התורה מש״ה ראוי להקדימה לשארי ברכות התורה וכדפרישית כנ״ל אלא דמלשון רש״י בסמוך לא משמע כן:
אמנם בס׳ ב״ח סימן מ״ז כתב דמה שכתבו התוס׳ שהצרפתים נהגו כן מפני הירושלמי כוונתן ליתן טעם על מה שלא סמכו ברכת התורה לפרשת התמיד ואיזהו מקומן והיינו מאותו הטעם שאומר בירושלמי דלא שייך ברכת התורה של אהבה רבה לפרשת ק״ש ע״ש באריכות ולענ״ד נראה דוחק גדול לפרש כן דברי התוס׳ דא״כ הא עיקר חסר מדבריהם ועוד דמה ענין פרשת ק״ש לפ׳ התמיד ומשנת דאיזהו מקומן דאף למאי דקאמר בירושלמי דק״ש אינה עולה במקום לימוד התורה היינו משום שק״ש היא מצות עשה בפני עצמה משא״כ פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל שמתחילתן לא נתקנו אלא בשביל לימוד התורה במקרא ובמשנה ובגמרא כמ״ש התוס׳ בקידושין א״כ אדרבא יותר שייך לסמוך להן ברכת התורה אם לא מטעמא דפרישית בסמוך ובמה שכתבו התוס׳ מפני הירושלמי הארכתי בזה אלא דיותר נראה שרוצים לומר שהצרפתים מפרשים דהא דקאמר בירושלמי והוא ששנה על אתר היינו שקורא ק״ש סמוך לאהבה רבה בלי הפסק בינתיים וכמ״ש הרשב״א ז״ל בשם הראב״ד ז״ל לפי גירסתו ע״ש וכמ״ש נראה שכן הבין הב״י ג״כ בכוונת התוס׳ בזה ואין להאריך יותר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. וז״ל אמר ר׳ יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק״ש צריך לברך משקרא ק״ש א״צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה עכ״ל. מבואר בגמ׳ דאסור ללמוד תורה לפני שמברך ברכה״ת. ועיין ברמב״ן (בספר המצות מצות עשה ט״ו ששכח הרב למנות) שתמה על הרמב״ם שלא מנה מ״ע לברך ברכת התורה וז״ל שנצטוינו להודות לשמו ית׳ בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו וכו׳ ובפרק ג׳ דברכות (דף כא.) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מה״ת שנא׳ כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקינו וכו׳ והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה מדאורייתא עכ״ל. ונראה דהרמב״ם סובר דחיוב ברכת התורה היא מדרבנן, וע״כ לא מנאה כמצוה בפ״ע במנין המצות, (ועיין במגילת אסתר שם שביאר בדעת הרמב״ם דס״ל שהפסוק כי שם ה׳ אקרא הויא אסמכתא). ולכאורה יש נפ״מ בספק בירך ברכה״ת אם חוזר ומברך, דאי חיוב ברכה״ת מדאורייתא וכשיטת הרמב״ן, הו״ל ספיקא דאורייתא לחומרא וחוזר ומברך. משא״כ אי נימא כשיטת הרמב״ם דחיוב ברכת התורה הוא מדרבנן כשאר ברכות המצות אינו חוזר ומברך דספק דרבנן לקולא.
ולפי״ד הגרע״א זצ״ל תוס׳ מחלקים בין ספק ברכות הנהנין דקיי״ל לחומרא וחוזר ומברך, משום דאסור לאדם ליהנות מעוה״ז בלי ברכה והוי ליה ספק איסור דאזלינן לחומרא, לבין ברכת המצות דהויין רק חיוב מצוה דרמי על קרקפתא דגברא, ובספק אם בירך ברכת המצוה אזלינן לקולא דהוי ספק חיוב דרבנן לקולא. דיש לעיין בדין מי שעושה מצוה מבלי לברך עליה האם עובר על איסור, וכמו מי שנהנה מבלי לברך. ולפי הגרע״א זצ״ל בדעת התוס׳ חלוקות ברכות הנהנין מברכת המצוות ביסוד דיניהן, דברכות הנהנין הויין חלות מתיר להתיר הנאה, דאם אוכל מבלי לברך ברכת הנהנין עובר על איסור דאסור לאדם ליהנות מעוה״ז בלי ברכה. משא״כ בברכות המצוות דיסוד דינן אינו אלא חיוב ברכה גרידא, ואם לא בירך ועשה את המצוה מבלי לברך עליה, רק ביטל את מצות הברכה, אבל לא עבר על איסור.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל׳ ב׳ - ג׳) וז״ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח״כ יהנה ממנו וכו׳ וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו׳ וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח״כ יעשה אותה עכ״ל, וצ״ב בהשואת הרמב״ם ״וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח״כ יעשה אותה״, דמהי כוונת השואה זו, והרי הרמב״ם פסק (בפי״א הל׳ ב׳ - ג׳) דמברכים ברכות המצות קודם לעשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב״ם במש״כ (בפ״א ה״ב) דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצות עובר לעשייתן. ואשר נראה להוכיח מזה דלשיטת הרמב״ם חל איסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה קודם עשייתה וכמו שחל איסור ליהנות מעוה״ז בלי ברכה. דהרמב״ם השווה הנאת הנפש להנאת הגוף דבתרוייהו אסור ליהנות בלי ברכה, ודלא כשיטת תוס׳ הנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ברכת ״אהבה רבה״ עניינה הזכרת אהבת ה׳ לנו, ושבח על התורה. ולכן אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמעצריך לברך ברכה מיוחדת על התורה. משקרא קריאת שמעאין צריך לברך, שכבר נפטר ב״אהבה רבה״, שאף משמעותה כברכה הרגילה על התורה. ואגב העיסוק בברכת התורה הובאו חילוקי דעות מה היא תורה לענין זה של חובת ברכה לפניה.
The blessing: An abounding love, is about God’s love for us and includes praise for His giving us the Torah. Therefore, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who arose to study, until he recites Shema he must recite a special blessing over the Torah. If he already recited Shema he need not recite that blessing, as he has exempted himself by reciting the blessing of: An abounding love, which includes the components of the blessing over the Torah.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲמַר רַב הוּנָא: לַמִּקְרָא צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְלַמִּדְרָשׁ א״צאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

Having mentioned the blessing recited over Torah, the Gemara focuses on a dispute over what constitutes Torah in terms of requiring a blessing. Rav Huna said: For the study of Bible, one must recite a blessing, as it is the word of God, and for halakhic midrash, the derivation of halakhot from verses, one need not recite a blessing.
רב האיי גאוןרי״ףרש״ירא״המהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אאמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך, ור׳ יוחנן אמר למשנה צריך לברך לתלמוד אין צריך לברך, ור׳ אלעזר אמר אף לתלמוד צריך לברך למדרש אין צריך לברך, ורב אמר אפילו למדרש נמי צריך לברך, דאמר רב חייה בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב, מקדים מאשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין. וכתב רבינו האיי גאון זצ״ל דהילכתא כוותיה דרב ומנהגא כותיהב.
א. מקור הזיהוי: רי״ף.
ב. וכן פסק רבינו חננאל, ונימק דבריו: ׳ואע״ג דרב הונא פליג עליה למשנה ור׳ אלעזר לתלמוד לית הילכתא כוותייהו, דהא תלמידי דרב הן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב׳. ועוד כתב שם שני נימוקים נוספים, ונראה דנימוק זה לקוח מפירושו של רה״ג, וכדלהלן.
הנה כלל זה ד׳אין הלכה כתלמיד במקום הרב׳ נזכר לראשונה בסדר תנאים ואמוראים (ח״ב סי׳ כה): כל היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, אי איכא רבה בהדי תלמידא, לית הלכתא כתלמידא במקום רבה עד רבא, ומרבא ואילך הלכתא כבתרא. והדבר נתבאר בדברי הר״ן בסוכה (א. ד״ה דהא): ומאי דאמרינן נמי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב (פירוש ר״ח סנהדרין כב.), ה״מ כשנחלק עמו בחייו, דכיון שלא קבל רבו דבריו נדחו דברי תלמיד, אבל כשנחלק עמו לאחר מיתה לא, אדרבה קיי״ל הלכתא כבתראי, ואע״ג דבתראי תלמידי דקמאי נינהו. ופי׳ דבר זה מסורת בידנו מן הגאונים ז״ל, עכ״ל. וכן הובא טעם זה בספר שארית יוסף (לר׳ יוסף אבן וירגא ממגורשי ספרד, נתיב ההלכה - הנתיב השמיני אות ד) בשם ׳גאון׳.
וכלל זה נזכר בדברי הגאונים בכמה דוכתי, ראה תשובת גאון שהובאה בספר העתים (עמ׳ מט), תשובות הגאונים - הרכבי (סי׳ ריח, שנח), הלכות גדולות (הוב״ד בתוס׳ ברכות לד. ד״ה אמצעיות), ריטב״א (סוכה ב.), הליכות עולם (שער חמישי פ״ג) בשם הגאונים, ועוד. ורבינו חננאל השתמש בכלל זה רבות לפסיקת הלכה, ראה בספר ׳פירוש רבנו חננאל לתלמוד׳ (לר״ש אברמסון עמ׳ קסג-קסד) שהביא לכך ציונים רבים.
ובטעם הדבר כתב בספר שארית יוסף (שם): ׳טעם מה שאמרו ד״הלכה כתלמיד במקום הרב״ מאביי ורבא ואילך, כתב גאון - מפני שקודם אביי לא היו התלמידים שונין אלא שקבלו מרבם, זה שונה בריתא דרבי חיא וזה בריתא דפלוני, אבל מאביי ואילך חקרו כל הדעות ופעמים מצאו שהלך הרב בשיטה שאינה הלכה׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדרש – הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות.
אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך. פי׳ דעיקר תורה תורה שבכתב ועליה צריך לברךא. ור׳ אלעזרב אמר למשנה צריך לברך. פי׳ שהוא עיקר תורה שבעל פה והכל הסכימו עליה. למדרש אין צריך לברך. פי׳ לפי שהוא במחלוקת ושלא בהסכמת הכל. (ור׳ יוחנן) [ורב] אמר אף למדרש צריך לברך דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב (לרב) לתנויי פירקין בספרא דבית רב פי׳ תורת כהנים בספרא הוה מקדים וקאי ומשי ידיה [ומברך] ואתניין וכתב רבנו האי גאון ז״ל הלכתא כותיה ומנהגא כותיה.
א. כפירש״י דלא קאי אשמואל דלעיל אלא אעיקר ברכה״ת דאינה אלא למקרא וכ״ה בשא״ר, אכן יעו׳ ראב״ן סי׳ קמב שכ׳ דאף לאחר ק״ש בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד צריך לברך והיינו דמפרש דקאי אשמואל דלעיל, ואולי גורס בדרבא כפי שמוסגר בגמ׳ צריך לחזור ולברך, ורש״י דחה לזה מדלקמן יד, ב ור״ל דמבואר התם דרב קרא ק״ש אחר שלימד התלמידים וא״כ מאי מייתי רבא ראיה מדרב חייא בר אשי וע״כ בעיקר דין ברכה״ת איירי.
ב. ברי״ף לפנינו ישנם ארבעה דעות, רב הונא למקרא, ר׳ יוחנן אף למשנה, ר״א אף לתלמוד, ורב אף למדרש, אבל לגי׳ רבינו ישנם שלשה דעות, רב הונא למקרא, ר״א אף למשנה, ורב אף למדרש, ודין תלמוד לגי׳ רבינו נראה דדינו כמדרש דאינו בהסכמת הכל ולרב צריך לברך לאינך אמוראי אי״צ לברך. ולגי׳ שלפנינו בגמ׳ מדרש כמקרא ושלשה דעות ישנם, מקרא או אף משנה או אף תלמוד. ולגי׳ הרי״ף ורבינו מבואר מאי דמייתי מדבירך רב אהא דתני להו בסיפרא דבי רב דהוא תו״כ כמ״ש רבינו דאלמא למדרשי מקראות צריך לברך אבל לגי׳ שבגמ׳ וכדפירשה רש״י דמדרש כמקרא כיון שדורש המקראות צ״ל דסיפרא דבי רב לאו תו״כ אלא מעין גמ׳ שלנו (יעו׳ רש״י מהי גמרא). וע׳ תר״י.
גמרא אמר רב הונא למקרא צריך לברך למדרש א״צ לברך ור״א אמר למקרא ולמדרש צריך לברך כו׳ למשנה נמי צריך לברך ורבא אמר אף לתלמוד צריך לחזור ולברך דא״ר חייא כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמנם יעויין בתוס׳ לקמן דף יב. (ד״ה לא) שפסק הר״י בספק ברכות הנהנין לחומרא, כגון בדפתח בחמרא וסיים בדשכירא דחוזר ומברך. ועיין בגליון הש״ס להגרע״א זצ״ל וז״ל ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא דכבר כתב המהרש״א (בפסחים דף קב.) דלא שנו כן אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות עכ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא: רק למקרא צריך לברך, כי הוא דבר ה׳, ואולם למדרש ההלכה הנובע מתוך המקראות — אינו צריך לברך.
Having mentioned the blessing recited over Torah, the Gemara focuses on a dispute over what constitutes Torah in terms of requiring a blessing. Rav Huna said: For the study of Bible, one must recite a blessing, as it is the word of God, and for halakhic midrash, the derivation of halakhot from verses, one need not recite a blessing.
רב האיי גאוןרי״ףרש״ירא״המהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ור׳וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לַמִּקְרָא וְלַמִּדְרָשׁ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לַמִּשְׁנָה א״צאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

And Rabbi Elazar said: For Bible and midrash, which includes halakhot derived from verses themselves, one must recite a blessing; for Mishna, which is only comprised of halakhic rulings issued by the Sages, one need not recite a blessing.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ אלעזר אמר: למקרא ולמדרש שאף הוא בגדר הוצאת ההלכות מדברי המקראות עצמם צריך לברך, אבל למשנה אינו צריך לברך, שאינה אלא פסקי ההלכה כפי שיסדוה החכמים.
And Rabbi Elazar said: For Bible and midrash, which includes halakhot derived from verses themselves, one must recite a blessing; for Mishna, which is only comprised of halakhic rulings issued by the Sages, one need not recite a blessing.
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ור׳וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לַמִּשְׁנָה נַמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ, [אֲבָל לַתַּלְמוּד א״צאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ].

And Rabbi Yoḥanan said: Even for Mishna, which includes final, binding halakhic rulings, one must recite a blessing as well, but for Talmud, which comprises a study of the Mishna and the rationales for its rulings, one need not recite a blessing.
רי״ףרש״יתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לתלמוד1 אין צריך לברך – אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני.
1. כן בכ״י לונדון 5975. בדפוסים צונזר וכתוב: ״לגמרא״.
ור׳ יוחנן אמר הערב נא – לפי מה שרגיל ר״ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך כגון ברכה של הבדלה וברכה של חופה א״כ היה צריך דברכת הערב נא תהא פותחת בברוך שאותה שלפניה קצרה, ואומר ר״ת שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה ואינם כי אם שתי ברכות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוחנן אמר: אף למשנה נמי [גם כן] צריך לברך, כי היא כוללת את ההלכה הפסוקה והמחייבת, אבל לתלמוד שהוא העיון במשנה ובטעמיה, אין צריך לברך.
And Rabbi Yoḥanan said: Even for Mishna, which includes final, binding halakhic rulings, one must recite a blessing as well, but for Talmud, which comprises a study of the Mishna and the rationales for its rulings, one need not recite a blessing.
רי״ףרש״יתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְרָבָא אָמַר: דאַף לַתַּלְמוּד צָרִיךְ (לַחֲזוֹר וּ)⁠לְבָרֵךְ,

And Rava said: Even for Talmud, which is the means to analyze the significance of the halakhot, and is the only form of Torah study that leads one to its true meaning, one must recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף לתלמוד1 צריך לברך – שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה. תלמוד2 היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא.
1. כן בכ״י לונדון 5975. בדפוסים צונזר וכתוב: ״לגמרא״.
2. כן בכ״י לונדון 5975. בדפוסים צונזר וכתוב: ״גמרא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבא אמר: אף לתלמוד צריך לחזור ולברך, כי התלמוד הוא האמצעי האמיתי לברר את משמעותן של ההלכות ואין לימוד תורה לאמיתו אלא בדרך זו. ודברים אלה נסמכים על הלכה למעשה שראו במנהגו של רב.
And Rava said: Even for Talmud, which is the means to analyze the significance of the halakhot, and is the only form of Torah study that leads one to its true meaning, one must recite a blessing.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) דַּאֲמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב לְתַנּוֹיִי פִּרְקִין בְּסִפְרָא דְּבֵי רַב, הֲוָה מַקְדִּים וְקָא מָשֵׁי יְדֵיהּ וּבָרֵיךְ וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין..

This statement is supported by the practical halakha derived from observation of Rav’s practice. His student, Rav Ḥiyya bar Ashi, said: Many times I stood before Rav to study our chapter in the Sifra, also known as Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus, of the school of Rav, and I saw that Rav would first wash his hands, then recite a blessing, and only then he would teach us our chapter. This demonstrates that even before their study of Torat Kohanim, which, due to Rav’s explanation of the reasons behind the halakhot, was the equivalent of studying Talmud, one must recite a blessing.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומברך – ברכת התורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאמר תלמידו רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] רב לתנויי פרקין ב״ספרא דבי רב״ [ללמוד את פרקנו ב״ספר של בית רב״, ״תורת כהנים״] וראיתי שרב הוה [היה] מקדים וקא משי ידיה, ובריך, ומתני לן פרקין [ורוחץ את ידיו, ומברך, ושונה לנו את פרקנו]. ואם כן רואים מכאן שאף לפני לימוד והסברת ״תורת כהנים״ שהוא כלימוד גמרא — יש לברך.
This statement is supported by the practical halakha derived from observation of Rav’s practice. His student, Rav Ḥiyya bar Ashi, said: Many times I stood before Rav to study our chapter in the Sifra, also known as Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus, of the school of Rav, and I saw that Rav would first wash his hands, then recite a blessing, and only then he would teach us our chapter. This demonstrates that even before their study of Torat Kohanim, which, due to Rav’s explanation of the reasons behind the halakhot, was the equivalent of studying Talmud, one must recite a blessing.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַאי מְבָרֵךְ? א״ראֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה.״

The Gemara clarifies: What formula of blessings does he recite? There is a dispute over the formula of the blessings as well. Rav Yehuda said that Shmuel said: The formula of this blessing is like the standard formula for blessings recited over other mitzvot: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who sanctified us with his mitzvot and commanded us to engage in matters of Torah.
רי״ףראב״ןרא״הגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קמב
השכים לשנות בין מקרא בין משנה בין תלמוד, בין קודם שקרא את שמע בין לאחר שקרא את שמעא, מאי מברך, ברוך אתה [יי׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו] על דברי תורהב והערב [נא יי׳ אלהינו] את דברי וכו׳ עד למדיני חוקךג, ברכה אחתד, ואשר בחר בנו ברכה שנייה, דאמר רב פפאה נימרינהו לכולהו.
א. ותימה הא אמרינן בגמ׳ א״ר יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק״ש צריך לברך משקרא ק״ש א״צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה. והיכי קאמר רבינו דלאחר שקרא ק״ש מברך. ואם תאמר שרבינו ס״ל כהירושלמי [שהובא בתוס׳ ובשא״ר] והוא ששנה על אתר, והכא מיירי כשלא שנה על אתר, כל כי האי הו״ל לפרושי, שהרי סתמא דגמרא שנפטר [ומשום ששנה על אתר] ולמה העתיק לשון הגמרא באופן שלא שנה. ועמדו ע״ז הדבר אברהם ח״א סי׳ טז אות כג והרא״ל פרומקין במגן האלף לסרע״ג דנ״ה ע״ב ועינים למשפט על אתר ששיטת רבינו דלעולם אין ברכת אה״ר פוטרת ברכת התורה. ומפרש רבינו שכך היא מסקנת הסוגיא. וז״ל הגמרא: א״ר יהודה אמר שמואל השכים וכו׳ שכבר נפטר באהבה רבה אמר רב הונא למקרא צריך לברך ולמדרש א״צ לברך ור״א אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א״צ לברך ור״י אמר אף למשנה צריך לברך ורבא אמר אף לתלמוד צריך לחזור ולברך. והנה, פשטות הסוגיא וכן פירשו הראשונים, שמחלוקת האמוראים על מה צריך לברך, היא על עיקר חיוב ברכת התורה, על מה מברכים ברכה״ת, ואין למחלוקת זו דבר עם ברכת אהבה רבה שנזכרה קודם לכן. אבל רבינו נראה שמפרש שמחלוקת האמוראים שבאה אחרי דברי שמואל ׳שכבר נפטר באהבה רבה׳, אכן קשורה לדברי שמואל, ומשו״ה באה אחרי דבריו, שנחלקו האמוראים במה שאמר שמואל שאהבה רבה פוטרת, מה פוטרת, ולרבא שהוא בתרא אף תלמוד אינה פוטרת, וזה שאמר רבא אף לתלמוד צריך לחזור ולברך. ולפי״ז מסקנת הסוגיא שברכת אה״ר אינה פוטרת שום דבר וליתא לדשמואל ואפילו שנה על אתר. ושפיר פסק רבינו דבכל אופן צריך לברך ברכת התורה. ועי׳ עוד ב״דיונים בדברי רבינו״ שבסוף הספר.
ב. כך בכתה״י. [והמוסגר לקוח מד׳ פראג ואין בו חידוש]. וכ״ה נוסח רבינו בחרוזיו: ולשנות משכים, שתים מברכים, אשר בחר ברוכים, ועל דברי תורה. וכ״ה נוסח ר״ח [שרבינו נמשך אחריו] כמובא באו״ז הל׳ ק״ש סי׳ כד. בד׳ פראג ושלאחריו: לעסוק בדברי תורה. ועי׳ על שתי הנוסחאות בטוב״י סי׳ מז. ומינה שמעינן שנוסח כתה״י הוא האמיתי ונוסח הדפוס חלו בו ידים והסבו אותו לנוסח שהמליצו עליו הפוסקים.
ג. עי׳ ראבי״ה סי׳ קנא עמ׳ קיז: יש חותמין בסדר ברכות בברכת התורה למדני חוקיך וליתא וכו׳ ועי׳ הע׳ שם. ועי׳ רש״י ותוס׳ על אתר וטוב״י וסידור רשב״ש מגרמייזא עמ׳ יא והערה שם. וכ״ה בפירוש המחזור המיוחס לרבינו ובסידור רשב״ש מגרמייזא (עי׳ עליהם במבוא עמ׳ 13) כאשר הוא מונה שם חשבון מאה ברכות: ׳כי בא״י למדני חוקיך אינה ברכה אלא פסוק הוא וכו׳ ונקבע הפסוק בברכה׳ (העתקתי מסידור רשב״ש, בפי׳ המחזור משובש קצת) ור״ל שאינו חתימה אלא נקבע בברכה ולפיכך אינו נמנה בחשבון מאה ברכות אע״פ שברכה הפותחת בברוך וחותמת בברוך נמנית כשתים.
ד. כשיטת ר״ת בתוס׳ ברכות מו ע״א עי׳ טוב״י שם. וכ״כ רבינו בחרוזיו שהובאו לעיל בהערה: שתים מברכים. וכ״ה בסידור רשב״ש עמ׳ קלז ובפי׳ המחזור כת״י (הנ״ל בהערה) בסדר מאה ברכות.
ה. כגירסת ר״ח והרי״ף והרא״ש וכ״ה בדק״ס.
מאי מברך אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה ורבי יוחנן אמרא הערב נא ה׳ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך ישראל ונהיה כולנו לומדי תורתך ויראיב את שמך ברוך אתה ה׳ למדני חקיךג רב המנונא אמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה׳ נותן התורה והא דרב המנונא מעולה שבברכות. פי׳ והכי אמרינן בגמ׳. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. וכיון דכן מסתברא ודאי לרבי יוחנן דאמר הערב נא (ו)⁠בפתיחה הוה אמר לה דאילו בלא פתיחה ליכא למימר כיון דאינה סמוכה לחברתה, אבל אנן דאמרינן לכולהו ודאי הערב נא לא אמרינן בה פתיחה דהויא לה סמוכה לחברתה, ואע״ג דקמיתא מטבע קצר דלית לה חתימה אפילו הכי חשבינן לה להערב נא סמוכה לחברתהד, אבל אשר בחר בנו אע״פ שהיא סמוכה לחברתה פותחין בה לעולם מתוך שהיא ברכה שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור, כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשאין שם פנים חדשותה. ורב סבא ז״לו כתב דשלש ברכות אלו כנגד מקרא ומדרש ומשנהז.
וכיון שבירך ברכות אלו בבוקר שוב אינו צריך כלל כל היוםח, דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן ששנה על אתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקרית שמע כדפרישנא לעיל, אבל ברכות אלו שהם מיוחדות לתלמוד תורה יוצא בהן לכל היום, ולא דמי לתפלין דכל אימת דמניחן מברך עליהן (בבלי סוכה מו.) וסוכה כל זמן שנכנס בה [שם] דהתם סילוקן מוכיח עליהן מה שאין כן בתלמוד תורהט, אבל בלילה שהוא זמן שינה לכל ודאי הפסקה בשישןי, מה שאין כן ביום דלאו זמן שינה לכל ולא עוד אלא דאסור לישן (בבלי סוכה כו:)כ ולא חשבו הפסקה לתלמוד תורה אלא כשהיא שוה לכל בזמן אחד כמו הלילה דהתם חשבינן הוכח בסילוקה, אבל בכל שאינה שוה בכל בזמן אחד אע״ג דמידחי גברא כגון מיעל לבית הכסא לא הויא הפסקה דכל היום חיוב תורה עליו ואין הוכח בסילוקה דפעמים בלאו הכי ששותק ואינו שונהל, ולרבנן דבי רב אשי דאמרי התם במסכת סוכה (בבלי סוכה מו.) לענין תפלין דכל אימת דממשמשי בהו מברכי, התם הוא בתפלין בלחוד משום דכתיב ולזכרוןמ.
ומיהו אף על פי שבירך בבוקר על תלמוד תורה מברך אהבת עולם על קרית שמענ ואשר בחר בנו כשקורא בתורהס שהן ברכות מיוחדות להן.
א. בגמ׳ אי׳ וריו״ח מסיים בה הכי ועיין רש״י דחתם לברכת לעסוק בד״ת וכ״ה בתוס׳ מו, א ד״ה וכל דברכה אחת היא אבל לגי׳ הרי״ף אמר ריו״ח והערב נא בפ״ע ושלש ברכות הם וכ״ה בדברי רבינו להלן במה שאין פותחים בהערב נא ובמ״ש בשם זקנו הרז״ה, אך בדף ס מבואר בדברי רבינו דברכה אחת היא וצ״ע.
ב. לפנינו, ויודעי שמך.
ג. רש״י ותוס׳ כתבו דל״ג למדני חקיך שאי״ז שבח אלא בקשה.
ד. וכן הובא בחי׳ הר״ן פסחים קד, ב בשם רבינו, וכ״כ רבינו לקמן מו, א ע״ש, אבל תוס׳ כתובות ח, א בשם ר״ת כתבו דכיון דשלפניה קצרה היה צריך לפתוח בברוך וע״כ גרסינן ריו״ח מסיים בה הכי וברכה אחת היא עם שלפניה, וע״ע מאירי מו, א ד״ה ויש מי שאומר. (ומש״כ רבינו על ברכת אשר בחר בנו כ״כ גם הרשב״א בדף יא).
ה. וכ״כ רש״י כתובות ח, א ועיין בדברי רבינו להלן בדף מו בזה.
ו. הרז״ה בס׳ המאור.
ז. לכאורה הול״ל מקרא משנה ומדרש וכ״ה ברז״ה, וי״ל דבדקדוק נקט הכי דברכת על דברי תורה כנגד עיקר תורה שהיא תושב״כ, והערב נא כנגד מדרש שהדרשות ורוב המחלוקות והספיקות צריכים יגיעה וליבון ולזה מבקשים הערב נא, והחתימה המלמד תורה וכו׳ משמעו שה׳ מוסיף ללמדנו תמיד דבלימוד זה מתגלה תמיד חדשות בדרשות הפסוקים בי״ג מדות וכיו״ב וכן בתלמוד שהוא בכלל מדרש (וכן הוא גם לנוסח רבינו שחותם למדני חקיך), ואשר בחר בנו מכל העמים וכו׳ כנגד משנה שהיא עיקר תושבע״פ שבה מיוחדים ישראל יתר על שאר העמים כדאי׳ בגיטין ס, ב אמר ריו״ח לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא על דברים שבע״פ (ועיין שו״ת ביה״ל דרושים סי׳ יז).
ח. וכן דעת שאר ראשונים, ע׳ תוס׳ ורשב״א ורא״ש ותר״י ועוד.
ט. ומשמע דדא פשיטא דצריך ללמוד מיד אחר ברכה״ת דאם לא כן הרי שאני ברכה״ת מבהמ״צ דתפלין וסוכה שמברכים לפני שעושה המצוה משא״כ הכא דאין מברך על העשייה שלפניו כי אם על עצם מצות לימוד וע״כ צריך ללמוד מיד ושפיר מקשי מאי שנא דבסוכה ותפלין אם הפסיק צריך לחזור ולברך ובת״ת לא.
י. הא בניעור אף שאינו שונה אינו הפסק (וכ״כ מג״א מז סקי״ב) דהפסקה בעלמא אין בה נפ״מ בין יום ללילה וכמו שביום לא הוכח בסילוקה וחיוב תורה עליו תמיד ה״ה בלילה, ורק כשישן השינה הפסק היא בלילה שהוא זמן שינה לכל ואינה הפסק ביום שאינו זמן שינה לכל.
כ. ע׳ טור סי׳ מז בשם הרא״ש דשינה ביום הוי הפסק ובב״י הביא בשם האגור כרבינו.
ל. אע״פ שעושה איזה עסק וניכר שאינו לומד מ״מ מצד גוף המנעותו הרי אין כאן אלא שתיקה ושתיקה אינה סילוק מוכח דבלאו הכי וכו׳ ולכן אין שתיקה חשובה הפסקה מה שעתה שותק ואינו שונה אבל בתפלין וסוכה כל שאינו יושב ואינו מניח הרי יש כאן בהמנעותו סילוק מוכח, והנה לענין תפלין וסוכה נחלקו ראשונים אי בעי היסח הדעת והסתלקות או דאף אם חלצן לרגע ויצא לרגע חייב ולכאו׳ בדברי רבינו צ״ל דדוקא נסתלק ממש דאין דעתו לחזור להניחם מיד ומה שנסתלק הוא שמחייבו לשוב לברך ובזה חילק רבינו אם מוכח סילוקו אבל אם מחוייב לברך אף שלא נסתלק כלל אלא עצם מה שחלצן וחוזר ומניחן מחייבו לברך א״כ ת״ת נמי אע״פ שאין סילוקו מוכח הא מ״מ אינו לומד עתה, ולא נתבררו לי דברי רבינו כראוי.
מ. היינו דלדידהו הא מוכח דלא בעינן סילוק בכדי לחזור ולברך וא״כ הדר נימא לענין ברכה״ת דמברך כל פעם שמתחיל ללמוד ע״ז כ׳ דהתם הטעם משום דכתיב לזכרון (ע׳ ב״ח סי׳ לח) והיינו דבעי׳ זכרון שלא יסיח דעת מן התפלין ולכן כל שממשמש בתפלין יש בזה קיום מצוה שנזכר בתפלין.
נ. זהו להדיא כמש״נ בהערה 104 דדעת רבינו דאה״ר ברכה על ת״ת דק״ש היא שמצות ק״ש מצות שינון ד״ת ומכלל ת״ת היא ואה״ר ברכה על מצותה וזש״כ דאע״פ שכבר בירך על ת״ת מ״מ מברך אה״ר שהיא ברכה על ת״ת דק״ש דקבעו ברכה מיוחדת לת״ת דק״ש. אכן צע״ג מדברי רבינו להלן יד, א שכ׳ דאה״ר אינה בהמ״צ דק״ש אלא ברכה בפ״ע וע׳ בדברי רבינו להלן מה, ב ובדברינו שם ושם.
ס. פי׳ דאע״פ דקרה״ת בציבור מכלל ת״ת היא כיון שהיא תקנה מיוחדת נתקנה ברכה מיוחדת בעבורה. וע׳ תוס׳ ר״ה לג, א סוד״ה הא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבררים: מאי [מה] נוסח הברכה אותה מברך? גם בנוסח ברכת התורה נחלקו הדעות; אמר רב יהודה אמר שמואל: נוסחה הוא כשאר ברכות המצוות ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה״.
The Gemara clarifies: What formula of blessings does he recite? There is a dispute over the formula of the blessings as well. Rav Yehuda said that Shmuel said: The formula of this blessing is like the standard formula for blessings recited over other mitzvot: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who sanctified us with his mitzvot and commanded us to engage in matters of Torah.
רי״ףראב״ןרא״הגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ור׳וְרִבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי: ״הַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תּוֹרָתֶךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, הַמְּלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.״

And Rabbi Yoḥanan concludes the blessing by adding the following: Lord our God, make the words of Your Torah sweet in our mouths and in the mouths of Your people, the house of Israel, so that we and our descendants and the descendants of Your people, the house of Israel, may be those who know Your name and engage in Your Torah. Blessed are You, Lord, Who teaches Torah to His people Israel.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוחנן מסיים בה הכי – דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך.
הערב נא ה׳ אלהינו – יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה.
ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה (בתהלים קיט) לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה׳ שאתה ברוך למדני חקיך.
ה״ג ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל – אבל לא גרס למדני חקיך שאין זו ברכה אלא בקשה שאמר דוד.
ורבי יוחנן אמר הערב נא. פירש רש״י ז״ל שאין זו ברכה בפני עצמה אלא חתימה לברכה על דברי תורה, דרבי יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך, וכן אמרו נמי משמו של ר״ת ז״ל. והרב בעל המאור ז״ל אמר שהן שלש ברכות כנגד מקרא ומשנה וברייתא שקורין בבוקר.
בגמ׳ רבי יוחנן מסיים בה הכי הערב נא כו׳ ורב המנונא אמר אשר בחר בנו כו׳. וכתבו רבינו יונה והרשב״א ז״ל דמאן דגריס הערב בלא וי״ו הם בין הכל ג׳ ברכות. ולמאן דגריס והערב בוי״ו הם ב׳ ברכות כנגד תורה שבכתב ושבעל פה ולענ״ד נראה שאין צורך לזה אלא דברכת וצונו לעסוק בד״ת היינו כמו שאר ברכת המצות וצריך לומר וצונו משא״כ ברכת אשר בחר בנו לא דמי לברכת המצות אלא לברכת ההודאה שמברכין על ענייני עולם הזה שהוא חיי שעה וכ״ש שיש לברך בכל יום ברכת הודאה על קבלת התורה שהיא חיי עולם והשתא אתי שפיר דהנך אמוראי לא פליגי כלל דשמואל דאיירי במי שמשכים לשנות לא הוצרך לפ׳ אלא ברכת וצונו לעסוק מוסיף על ברכת אשר בחר בנו שהיא ברכת הודאה שחייב כל אדם לומר בהשכמה על קבלת התורה אפילו אם אין דעתו ללמוד והיינו כדרב המנונא ואפשר נמי דשמואל נמי אית ליה דרבי יוחנן דאומר והערב נא אלא שלא הוצרך להאריך בזה לפי שמטבע הברכה היה ידוע להם ולא בא לחדש אלא עיקר הדין דהשכים לשנות והשתא א״ש נמי הא דאמרינן הלכך נימרינהו לכולהו לפי שאין כאן מחלוקת כלל ומש״ה לא הוי כברכה שאינה צריכה. ולפ״ז יש ליישב ג״כ כוונת התוס׳ בד״ה שכבר נפטר כו׳ עד הלכך נימרינהו לכולהו שכבר כתבתי שהוא לשון מיותר אבל למאי דפרישית א״ש משום דלכאורה הוי משמע מסברא לחלק בין הברכות דברכת אשר בחר בנו שהיא ברכת הודאה סגי בפעם א׳ לכל היום כמו שאר ברכות הודאות שאומרים בשחר משא״כ ברכת וצונו לעסוק שהיא כמו ברכת המצות ס״ד שצריך לחזור ולברך בבל פעם כשהפסיק בינתיים כמו בשאר ברכת המצות דסוכה ותפילין וציצית ובאמת אין נראה להתוס׳ לחלק בכך והיינו מדקאמר בגמרא הלכך נימרינהו לכולהו משמע דכולהו בהדי הדדי שייכי ומש״ה מסקו התוספות דאין צריך לחזור ולברך כלל משום דלא דמי להנך מצות כדמסיק הר״י כנ״ל נכון ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו ר׳ יוחנן מסיים בה הכי [מוסיף בה כסיום] כעין ברכה נוספת ״הערב נא (עשה את הדברים עריבים) ה׳ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות (פיות) עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל״.
And Rabbi Yoḥanan concludes the blessing by adding the following: Lord our God, make the words of Your Torah sweet in our mouths and in the mouths of Your people, the house of Israel, so that we and our descendants and the descendants of Your people, the house of Israel, may be those who know Your name and engage in Your Torah. Blessed are You, Lord, Who teaches Torah to His people Israel.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְרַב הַמְנוֹנָא אֲמַר: ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, נוֹתֵן הַתּוֹרָה.״ אֲמַר רַב הַמְנוֹנָא: זוֹ הִיא מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת,

And Rav Hamnuna said an additional formula: Who has chosen us from all the peoples and given us His Torah. Blessed are You, Lord, Giver of the Torah. With regard to this formula, Rav Hamnuna said: This concise blessing is the most outstanding of all the blessings over the Torah, as it combines thanks to God for giving us the Torah as well as acclaim for the Torah and for Israel.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וזו היא מעולה שבברכות – התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל.
רשצז״ל:⁠א פיר׳ דאמרי ביה ותן בלבנו להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד. [מעולה] שבברכות – פיר׳ פיר׳ ברכת התורה, לפי שיש בה הודייה למקום וקילוס לתורה ולישראל. תוספים:⁠ב לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח ושלא לפתוח אינו רשאי לפתוח. לשוחג אינו רשאי שלא לשוח ושלא לשוח אינו רשאי לשוח.
א. ראה רש״י ד״ה שכבר וד״ה וזו היא מעולה שבברכות.
ב. ציל ״תוספתא״. וכ״ה בהוצ׳ צוקרמנדל פ״א ה״ז. וע״ע תוספתא הוצ׳ ליברמן מכת״י ווינא, בשינוי נוסח. וראה מ״ש בספרו ״תוספתא כפשוטה״ עמ׳ 7.
ג. בכת״י שלפנינו ״לשום״ (בכל הקטע) ונראה שהוא ט״ס.
אשר קדשנו כו׳ והערב נא כו׳ אשר בחר בנו כו׳. עיין בתר״י טעם לג׳ ברכות ואענה גם אני חלקי לפי שכל עסקי עולם בכלל נחלקים לג׳ דהיינו טוב ערב ומועיל ולזה בתחלה מברך שאין עסק טוב כעסק התורה שע״י קדשנו להיות קדושים כמלאכים שהוא טוב האמיתי שע״כ נקראת התורה טוב ואח״כ והערב נא ה׳ כו׳ שאין לך ערב בכל עסקי אדם כמו עסק התורה כמ״ש תורת ה׳ וגו׳ ומתוקים מדבש וגו׳ ואח״כ אשר בחר בנו מכל העמים כו׳ להועיל לנו נגד כל העמים על ידי התורה ולהבדילנו מהם אשר אחרי לא יועילו הלכו ואמר שהיא מעולה בברכות ע״ש המועיל והלכך נמרינהו לכולהו שבה נכללו הג׳ חלקים טוב ערב ומועיל שהיה בשלימות ע״י התורה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורב המנונא אמר נוסח אחר: ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה׳ נותן התורה״. ועל כך אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות התורה, שבנוסחה הקצר היא מצרפת הודאה לה׳ על התורה וקילוס לתורה ולישראל,
And Rav Hamnuna said an additional formula: Who has chosen us from all the peoples and given us His Torah. Blessed are You, Lord, Giver of the Torah. With regard to this formula, Rav Hamnuna said: This concise blessing is the most outstanding of all the blessings over the Torah, as it combines thanks to God for giving us the Torah as well as acclaim for the Torah and for Israel.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ההִלְכָּךְ לִימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ.:

Since several formulas for the blessing over Torah were suggested, each with its own distinct advantage, the Gemara concludes: Therefore, let us recite them all as blessings over the Torah.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו – ואשר בחר בנו אף על פי שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אף על פי שסמוכה לברכת היין וטעמו משום דאילו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה. וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאף על פי שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו. ויש אחרות מלבד אלו. וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות. דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקריאת שמע אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום. ומיהו אף על פי שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על קריאת שמע שהיא ברכה מיוחדת לה. וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו דאף על גב דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומכיון שנאמרו בדבר זה שלוש נוסחות ברכה, אשר לכל אחת מעלה משלה, הוסכם כי הלכך [לכן] לימרינהו לכולהו [שיאמרו את כולן] כברכות התורה.
Since several formulas for the blessing over Torah were suggested, each with its own distinct advantage, the Gemara concludes: Therefore, let us recite them all as blessings over the Torah.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144