נוסח הברכה השניה בקריאת שמע בשחרית
ציון ב.
גמרא. ואידך מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: אהבה רבה, וכן אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אהבה רבה. תניא נמי הכי: אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה, ורבנן אמרי: אהבת עולם. וכן הוא אומר: ״ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד״.
בגמרא יש מחלוקת אם אומרים אהבה רבה או אהבת עולם, אולם יש גרסאות שונות בהבאת הדברים.
לפי הגרסה שלפנינו מובאים תחילה דברי שמואל שאומרים אהבה רבה, והברייתא מסייעת לו, ורק אחר כך מובאת דעת רבנן שאומרים אהבת עולם. אבל לפי גרסת הרי״ף (דף ה, ב) והרא״ש (סי׳ יב) מובאים הדברים בתחילה בצורת מחלוקת, והברייתא מסייעת דוקא לדעת רבנן שאומרים אהבת עולם.
לאור זה מובנת גם המחלוקת בפסיקת ההלכה, שהרי״ף פוסק שאומרים אהבת עולם שכך היא נטית הגמרא, ועמו הרמב״ם והשלחן ערוך, בעוד שאחרים פוסקים שאומרים אהבה רבה על פי הגרסה שלפנינו. כך פוסקים בעל הרוקח (סי׳ שכ) והראב״ן (סי׳ קמא), וכן מובא בחידושי הרשב״א והריטב״א. הם מביאים ראיה מהמשך הסוגיה מהדיון על הברכות של אנשי משמר במקדש ולפי סתמא דגמרא משמע שהנוסח הוא של אהבה רבה, וכמוהם פוסק הרמ״א בשלחן ערוך. אמנם ראוי להעיר שהרי״ף עצמו דן בלשון הגמרא בהמשך, וכותב שאין להביא מזה ראיה, כי יש לומר שאלה דברי שמואל ואין הלכה כמותו.
התוספות מסיקים מהמחלוקת שבגמרא שיש להנהיג את שתי הנוסחאות ולומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, והרא״ש כותב שכך הוא המנהג באשכנז ובצרפת. מסקנה זו מתפרשת בפשטות מפני חוסר ההכרעה שבמחלוקת, אולם מדברי כמה מפרשים נראה שיש ענין מלכתחילה לקיים את דברי שניהם.
בדרך אחרת כותב בעל ספר המנהיג (תפילה סי׳ לב) שיכול לומר הכל יחד, דהיינו אהבת עולם רבה, ודעה אחרת בשם רבינו נתנאל (מובא ב״על הכל״ לרמ״ש מאיברא, ובהערות לתוס׳ ר״י שירליאון) שהמנהג משתנה לפי התקופה, שבזמן שבית המקדש קיים אומרים אהבה רבה, שאהבת הקב״ה גלויה, וכשהבית חרב אומרים אהבת עולם.
בשערי תשובה (סק״א) כותב שהנוהגים לפי האריז״ל אומרים אהבת עולם ביום חול ואהבה רבה בשבת, ומביא עוד שיש אומרים אהבה רבה גם ביום הכיפורים, וכותב שדברים של טעם הם למביני מדע.
ברכת אהבת עולם כברכת התורה
ציון ג.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע - צריך לברך, משקרא קריאת שמע - אין צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.
המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע... - נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות, ואחר כך קורא...
בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים, וכו׳.
(רמב״ם תפילה ז, י-יא)
ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה, אם למד מיד בלי הפסק.
ויש להסתפק אי סגי בקורא קריאת שמע סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.
יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה.
(שו״ע אורח חיים מז, ז-ט)
א. הגרסה בגמרא ופסיקת ההלכה.
יש לעיין אם דברי שמואל, על הקורא קריאת שמע ששוב אין צריך לברך, מוסכמים על כולם או שיש מחלוקת בדבר. לפנינו יש גרסה בדברי רבא בהמשך שאומר שצריך לחזור ולברך, משמע שחולק על שמואל, אולם בעוד שהמהר״ם מקיים את הגרסה, הרי הצל״ח כותב שזו בודאי טעות סופר.
הראב״ן (סי׳ קמב) כותב בפירוש שכל המשכים לשנות מברך אפילו לאחר שכבר קרא קריאת שמע, שלא כדברי שמואל. הרי״ף (ה, ב) מזכיר את דברי שמואל כבדרך אגב, ולא ברור אם פוסק כמוהו להלכה, ואילו הרמב״ם כותב את ההלכה למחצה, שאינו מפרש ממש שלאחר קריאת שמע שוב אינו מברך, וניתן להבין זאת מדבריו רק בדרך של דיוק.
לעומת זאת הרא״ש (סי׳ יג) ורבינו יונה פוסקים כשמואל, ויש בדבריהם חלוקי דינים כמבואר להלן, וגם בשלחן ערוך נפסקה ההלכה כשמואל.
ב. החיוב ללמוד מיד לאחר הברכה.
דברי שמואל מובאים בירושלמי (הלכה ה), ושם בהמשך ״אמר רבי בא: והוא ששנה על אתר״, משמע שאם לא למד תורה מיד אחר התפילה - צריך לחזור ולברך כשבא ללמוד, ויש לדון האם זה דוקא כשמבקש לצאת ידי חובתו בברכת התורה על ידי ברכת אהבה, או שהוא הדין גם כשמברך כנהוג ברכת התורה לפני התפילה.
התוספות (ד״ה שכבר נפטר) דנים בשאלה זו ויש להם בענין זה שלש שיטות: האחת שבאמת זהו הדין רק בקשר לברכת אהבה, מפני שלא נתקנה בשביל ברכת התורה, ולכן אין נפטרים בה אלא כשלומד מיד אחר התפילה. נראה להוסיף שכך מוכח גם מלשון הירושלמי שמביא את הדין הזה כהמשך לדברי שמואל, משמע שאם בירך את ברכות התורה עצמן - הרי הן פוטרות אותו מברכה גם אם אינו לומד מיד.
לפי השיטה השניה אין הלכה כלל כדברי הירושלמי אלא כדברי הבבלי בסוגייתנו, מהם משמע שנפטר מברכת התורה בכל אופן, גם אם לא למד מיד.
השיטה השלישית היא שאין בכוונת הירושלמי לחדש דין בקשר לברכת אהבה דוקא אלא בקשר לברכות התורה בכלל, כלומר שגם אם ברך את ברכות התורה עצמן - צריך ללמוד על אתר כדי שלא יצטרך לחזור ולברך. התוספות מסבירים לפי זה את המנהג לומר פסוקים של ברכת כהנים ומשנת אלו דברים אחרי שמברך ברכות התורה בשחרית.
עם זאת מסקנת התוספות היא שאין צורך באמירת הפסוקים הללו, כיון שאין הלכה כדברי הירושלמי.
רבינו יונה, הרא״ש והמרדכי (סי׳ כז) נוטים לפסוק כדעה הראשונה שבתוספות שרק בברכת אהבה שבקריאת שמע אמרו שצריך ללמוד על אתר, ולא כשמברך את ברכות התורה עצמן.
לגופם של דברים, הגר״א (סק״ז) מאריך בביאור דברי הירושלמי, וכותב שניתן להבינם בשתי דרכים: לפי דרך אחת הכוונה היא שאינו נפטר בברכת אהבה רבה אלא במה שלומד מיד, אך אם הפסיק - צריך לחזור ולברך, והדרך השניה לביאור הירושלמי היא שהברכה פוטרת לכל היום בתנאי ששנה לאלתר.
הוא כותב שיש להקשות על שני הפירושים; על הפירוש הראשון יש להקשות מדוע נאמרו הדברים בקשר למי שנפטר בברכת אהבה רבה, שהרי כשמפסיק באמצע הלימוד אין חשיבות לברכה שהיתה מתחילה, ועיין עוד לקמן ציון ד בדין הפסק באמצע הלימוד.
מאידך גיסא גם על הפירוש השני יש להקשות מדוע צריך ללמוד דבר נוסף מלבד קריאת שמע, שהיא עצמה גם בגדר תלמוד תורה.
הגר״א טורח להסביר על פי זה את שיטת הרא״ש שמעדיף את הפירוש השני, ומתרץ את הקושיה שצריך ללמוד דבר תורה נוסף מפני שבקריאת שמע אינו נראה כלומד אלא כמקיים רק את מצות קריאת שמע, ועוד עיין להלן.
לפי זה יוצא שהפירוש הראשון אינו מקובל, שאין צריך לחזור ולברך על כל לימוד ולימוד, וגם על כך עיין לקמן בציון ד.
ג. קריאת שמע כלימוד תורה שלאחר הברכה.
בחידושי הרשב״א מובא בשם הראב״ד שיש שתי גרסאות בירושלמי: ״והוא שקרא על אתר״, או ״והוא ששנה על אתר״. גם הבית יוסף מביא את שתי הגרסאות ומפרש שלפי הראשונה די כבר בקריאת שמע עצמה שקורא אחר ברכת אהבה רבה, בעוד שלפי הגרסה השניה אינו נפטר אלא כשלומד לימוד נוסף לשם תלמוד תורה מיד אחרי התפילה. אכן, הבית יוסף דן בשאלה מדוע אין זה מוסכם שנפטר כבר בקריאת שמע, ומתרץ שאפשר שאינה נקראת לימוד כשנאמרת בתוך התפילה כדברי תחנונים. מאידך גיסא מובא בשבלי הלקט
(סי׳ ה) בשם אחיו רבי בנימין, שפירוש דברי הירושלמי גם לפי הגרסה השניה מכוון לקריאת שמע שקורא מיד אחרי הברכה, וכותב שבהרבה מקומות מצינו שהירושלמי מכנה את קריאת שמע בלשון שינון. כמוהו כותבים הריבב״ן, הרא״ה והריטב״א שאף קריאת שמע בכלל תלמוד תורה.
מדברי רבינו יונה נראה שמסביר את הירושלמי כלפי קריאת שמע עצמה. הוא כותב שאם קורא מיד - הרי נפטר בברכה בתור ברכת התורה הסמוכה לקריאה. אולם כשאינו קורא מיד - נמצא שלא בירך אלא מפני החיוב של ברכות קריאת שמע, ולא יצא בה ידי חובת ברכת התורה.
כאמור לעיל דעת הרא״ש מבוארת להיפך, כשמסביר שצריך ללמוד מיד כדי שתראה הברכה לשם עסק התורה ולא רק לשם קריאת שמע.
כאמור, הרמב״ם אינו כותב בפירוש את הדין שיוצא בברכת התורה כשאומר ברכת אהבה רבה. יחד עם זאת הוא מביא את המנהג לומר פסוקים וברייתות לאחר ברכות התורה, וזה כמנהג שמובא בתוספות שנהגו כדי לקיים את האמור בירושלמי, ומשמע שמפרש את הדברים גם כלפי ברכות התורה עצמן ולא רק כלפי ברכת אהבה רבה.
השלחן ערוך פוסק את ההלכה ביחד עם דברי הירושלמי שצריך ללמוד מיד בלי הפסק, אבל מסתפק בשאלה שמא די בקריאת שמע עצמה.
המשנה ברורה (סקי״ז) נוטה לפסוק שאין קריאת שמע בזמנה נחשבת כתלמוד תורה לצורך ענין זה, ודוקא כשקורא שלא בזמנה נחשבת כקריאה בתורה ולא כתפילה.
בביאור הלכה הוא רוצה לחדש על פי דברי רבינו יונה שהתנאי לקבלת ברכת אהבה רבה כברכת התורה הוא בזה שיכוון לכך בברכתו.
ציון ד.
גמרא. אמר רב הונא: למקרא צריך לברך ולמדרש אין צריך לברך, ורבי אלעזר אמר: למקרא ולמדרש צריך לברך, למשנה אין צריך לברך, ורבי יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך, אבל לתלמוד אין צריך לברך, ורבא אמר: אף לתלמוד צריך (לחזור ו) לברך.
המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה - נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות, ואחר כך קורא...
בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה, ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים, ויש מקומות שקורין ״צו את בני ישראל״, ויש מקומות שקורין שתיהן, וקורין פרקים או הלכות מן המשנה ומן הברייתות.
(רמב״ם תפילה ז, י-יא)
ברכת התורה - צריך ליזהר בה מאד.
צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד, הגה. בין למדרש.
יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו - אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה.
אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור וללמוד - לא הוי הפסק, והוא הדין לשינה ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק.(שו״ע אורח חיים מז, א-ב, ט-י)
בסוגייתנו נקבע הדין שצריך לברך, אך לא התבאר המקור וגדרו, אולם לקמן
(כא, א) אמרו שחיוב ברכת התורה הוא מן התורה, שנאמר: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו״. על פי זה כותב הרמב״ן בספר המצוות (סוף חלק העשין מצוה טו) שיש למנות את המצוה הזו בתרי״ג מצוות, ומשיג על הרמב״ם שהשמיטה ממנין המצוות שלו.
בקשר לשיטת הרמב״ם יש כנראה לומר שסובר שהדרשה היא רק בגדר אסמכתא, וכבר תמה בעל מגילת אסתר מהו המקור לסברתו, ועיין עוד לקמן
(דף כא, א) במה שנתבאר על גדר החיוב של ברכת התורה לאחריה.
בעל שאגת אריה (סי׳ כד) דן בשאלה זו ובמחלוקתם, ונוטה לומר שלהלכה זהו חיוב מדאורייתא, וממילא מסיק שאם הסתפק אם בירך ברכת התורה - צריך לחזור ולברך, שספיקא דאורייתא לחומרא.
ב. הפסק בין הברכה לבין הלימוד ובתוך הלימוד.
לעיל (ציון ג) הובאו דברי הירושלמי על ברכת אהבה רבה שיוצאים בה בתור ברכת התורה כשלומדים מיד לאחריה, וכבר נזכר שיש שמפרשים שהוא הדין בברכות התורה עצמן שצריך ללמוד מיד לאחריהן, ומכאן מקור המנהג שנהגו לקרוא פסוקים וברייתות בשחרית לאחר ברכות התורה, ונזכרו הדברים בפסקי הרמב״ם והשלחן ערוך.
עם זאת כותב הרא״ש (סי׳ יג) שאף לדעת הסוברים שאין הבדל בין ברכת התורה לבין ברכת אהבה רבה, מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילים תמיד לעסוק בתורה וממהרים בעסקיהם כדי לחזור וללמוד - אינם צריכים לחזור ולברך, לפי שדעתם תמיד על לימודם.
בעל מעדני יום טוב (אות ל) מפרש את דברי הרא״ש כלפי מי שמפסיק בין לימוד ללימוד ולא כלפי המפסיק בין הברכה עצמה לבין הלימוד, כלומר שלאחר הברכה אי אפשר להפסיק בשום דבר, וצריך ללמוד איזה דבר תורה מיד לאחריה, ורק כשהפסיק בין לימוד ללימוד - אין צריך לחזור ולברך. מלבד זה יוצא לכאורה שבני אדם שאין דעתם תמיד על לימודם צריכים לחזור ולברך בכל פעם שמתיישבים ללמוד, מאחר שכבר הסיחו דעתם, ועוד עיין להלן. מאידך גיסא כבר התבאר שרבים פוסקים שדברי הירושלמי אינם נוגעים למי שמברך ברכות התורה אלא רק למי שנפטר בברכת אהבה רבה. לפי זה יוצא שאף אין צורך ללמוד מיד לאחר שמברך, ועל כך שואל הבית יוסף במה נשתנתה ברכת התורה משאר הברכות, כברכות המצוות וכברכות הנהנין, שאסור להפסיק בהן בין הברכה לבין המעשה.
הבית יוסף מתרץ שבכל הברכות מדובר על דברים שאינו מחוייב בהם תמיד, ולכן אסור להפסיק כדי להוכיח שהברכה באה על המעשה, אבל בתלמוד תורה כיון שחייב שלא להפסיק בתלמודו - נמצא שהברכה תמיד מוכיחה על המעשה.
נראה שאפשר להוסיף הסבר על פי המקור של הברכה מהפסוק ״כי שם ה׳ אקרא וגו׳ ״, מכאן שאין ברכה זו כשאר ברכות המצוות אלא יש לה גדר מיוחד של ברכת השבח, ולכן אין צורך לסמוך את המעשה לברכה, ורק כשנפטר בברכת אהבה רבה - צריך לסמוך את הלימוד לברכה, שאם לא כן לא מוכח שבירך את הברכה לשם ברכת התורה.
אחרת לגמרי היא דעתו של הב״ח אשר כותב שמעולם לא עלה על דעת אף אחד מהמפרשים שאפשר להפסיק בין הברכה לבין המעשה שמברכים עליו, וכל מה שדנו נוגע רק להפסק אחר כך, בין לימוד ללימוד. הוא מסביר כך גם בדברי התוספות שדנים על ההבדל בין ברכת אהבה רבה שאומרים לאחריה קריאת שמע, לבין ברכות התורה שאומרים לאחריהן את הברייתות מפרשת הקרבנות. הוא מסביר שדוקא בברכת אהבה רבה שנתקנה מלכתחילה בשביל קריאת שמע, אמרו שילמד אחרי התפילה עוד דבר תורה כדי לקשר את הברכה ללימוד, מה שאין כן בברכת התורה בשחרית שנתקנה בשביל אמירת הפסוקים והברייתות, ולכן אינו צריך להתעכב וללמוד עוד דבר תורה לאחר סיום התפילה. ברם, אף כשמברך ברכות התורה עצמן - צריך ללמוד לאחריהן דבר מה, ואם לא למד ולא אמר את הפסוקים או את הברייתות - נמצאת ברכתו ברכה לבטלה.
גם הגר״א (סק״ז) מסכים לעקרון שאין לחלק בין ברכות התורה לבין שאר הברכות, ולעולם נקוט הכלל שלא יהיה הפסק בין הברכה לבין המעשה. הוא מסביר שאין לתמוה מדוע אין ההפסק אחרי שלומד פעם אחת מעכב, כיון שזה דומה ליושב בסעודה שאינו מברך על כל אכילה בפני עצמה אף על פי שמפסיק בינתיים, ורק בתחילה צריך להקפיד שלא יפסיק בין הברכה לבין האכילה הראשונה כדי שיהיה לברכה על מה שתחול.
הגר״א כותב את דבריו אלה כפירוש לשיטת הרא״ש, אך לא בקשר לשיטת התוספות, לגביהם הוא מסכים שסוברים שאין צורך להקפיד ללמוד כלום אחרי ברכות התורה.
נראה שהסוברים שצריך לסמוך את הלימוד לברכה אינם מסכימים שיש לברכת התורה גדר מיוחד ומשוים אותה לברכת המצוות ולברכת הנהנין, וכך לכאורה ניתן לדייק מסוגייתנו שדנה על איזה חלק מהתורה מברך, משמע שהברכה נחוצה וקשורה ללימוד עצמו כמו כל ברכה שמברך לפני קיום המצוה.
במסגרת השיטה הזו המחשיבה את ברכת התורה כברכת המצוות לכל דבר, מצינו עוד בדברי התשב״ץ (סי׳ קצג) בשם הרא״ם, במאירי, בשבלי הלקט
(סי׳ ה) ובחידושי ריבב״ן שראוי היה שיברך בכל פעם שמתחיל ללמוד כמו שמברך על תפילין בכל פעם שמניחם, ובתוספות ר״י שירליאון מובא שכך היה נוהג רש״י.
מדברי הרמב״ם יוצא ברור שצריך להקפיד שלא להפסיק בין הברכה לבין הלימוד.
המחבר בשלחן ערוך מביא את הדעה שאין בהפסק כדי לפגום בברכה, אם כי כותב שראוי יותר שלא להפסיק.
לגבי המפסיק באמצע הלימוד הוא כותב שאין צריך לחזור ולברך כיון שדעתו על לימודו, והמגן אברהם (סק״ט) מדייק מלשונו שאם אין דרכו ללמוד - צריך לחזור ולברך. אבל הט״ז (סק״ח) כותב שהדין שווה בכל אדם כיון שהחיוב ללמוד רובץ עליו כל הזמן, ולכן אין ביציאתו לעסקיו כדי לעשות הפסק בתלמודו, ואינו חוזר ומברך. הוא מדייק בלשון השלחן ערוך שכותב שאינו חוזר ומברך ״כיון שדעתו לחזור״, ואינו כותב ״אם דעתו לחזור״, משמע שאין הדין תלוי במחשבתו עכשיו אלא בעובדה שיש עליו חיוב קבוע לחזור ללימוד.
נראה להוסיף בביאור דברי המחבר שכיון שכותב בתחילה שמעיקר הדין אין פגם אף בהפסק בין הברכה לבין הלימוד - מכאן שסובר שאין להשוות את ברכת התורה לכל ברכות המצוות, וכמו שכותב בעצמו בבית יוסף, ולכן מסתבר שבודאי שאין לחוש להפסק בין לימוד ללימוד.
אמנם יש גם שיטה ממוצעת המתבארת בדברי הגר״א, שבתחילה צריך ללמוד מיד לאחר הברכה כמו בכל הברכות, שאין להפסיק בין הברכה לבין המעשה. אבל אחר כך שוב אין צריך לברך על כל לימוד ולימוד, מפני שדומה למי שיושב בסעודה שאינו צריך לברך על כל אכילה, וכל האכילות מצטרפות במסגרת הסעודה. כך גם כל אדם מישראל נמצא בכל יום במסגרת של לימוד תורה, ואינו חוזר ומברך אפילו אם הפסיק לטרדותיו, ובלבד שלא יפסיק בהפסק גמור כשינת קבע, שעל כך כותב המחבר בשלחן ערוך בסעיף יא שתי דעות, לפי הראשונה צריך לחזור ולברך, ולפי השניה אינו חוזר ומברך.
ציון ה.
גמרא. מאי מברך? אמר רב יהודה אמר שמואל: ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה׳, ורבי יוחנן מסיים בה הכי: ׳הערב נא ה׳ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל׳, ורב המנונא אמר: ׳אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה׳. אמר רב המנונא: זו היא מעולה שבברכות, הלכך לימרינהו לכולהו.
...ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא, ואלו הן: ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה׳, ׳והערב נא... ברוך אתה ה׳ המלמד תורה לעמו ישראל׳, ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה׳.
(רמב״ם תפילה ז, י)
ברכות התורה: ׳אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה׳, ׳והערב נא׳ וכו׳, ו׳אשר בחר בנו׳.
לפי הנוסח שלפנינו אומרים ׳וצונו לעסוק בדברי תורה׳, אבל לפי הרי״ף (דף ה, ב) הנוסח הוא ׳על דברי תורה׳, ושתי הנוסחאות נזכרות בדברי הרא״ש (סי׳ יג) ורבינו יונה.
בעל ספר המנהיג (תפילה ח-יא) כותב שיש להעדיף את נוסחת הרי״ף לפי שהיא כוללת שני ענינים, מצד ההוראה לקיום כל המצוות ומצד ההתעסקות בלימוד.
אבל הבית יוסף דוחה את סברתם כיון שהברכה נתקנה במיוחד על הלימוד ולא על כל קיום המצוות.
להלכה, הרמב״ם כותב את נוסח הרי״ף וכן השלחן ערוך, אולם הטור והב״ח מעדיפים את הנוסח שבגמרא שלפנינו, וכן המגן אברהם (סק״ג).
אף כאן יש חילופי גרסאות, שכן לעומת נוסח החתימה בגמרא שלפנינו שהוא ׳המלמד תורה לעמו ישראל׳ מובא ברש״י ובתוספות שיש נוסח אחר: ׳למדני חוקיך׳, אולם הם דוחים אותו שאין זו לשון ברכה אלא לשון בקשה. נוסח נוסף מובא על ידי הרא״ש ורבינו יונה והוא: ׳נותן התורה׳.
לברכה זו אין נוסח של ברכה בפתיחה, ובפשטות הרי זה מפני שזו ברכה הסמוכה לחבירתה, אבל בגמרא מפורש שרבי יוחנן מסיים בה, כלומר שזו המשך לראשונה, ומפרש רש״י שבא רבי יוחנן להשלים שתהיה הברכה מתחילה בברוך ונחתמת בברוך, משמע שלדעתו שתי הברכות הראשונות נחשבות לברכה אחת.
דבריו מבוארים בתוספות במסכת כתובות (ח, א ד״ה שהכל) בשם רבינו תם, שבברכות קצרות יש לפתוח כל אחת בברוך גם כשסמוכה האחת לחבירתה. לפיכך אי אפשר להסביר את נוסח הברכה שבסוגייתנו, שאין פותחים בה בברוך מפני שסמוכה לחבירתה, אלא מפני שנחשבת להמשך של הברכה הראשונה.
נמצא שלשיטתם אין כאן שלש ברכות כי אם שתים, ולפי זה גורסים התוספות (שם) והרא״ש בדברי רב פפא שבסוף הסוגיה: ״הלכך נימרינהו לתרווייהו״.
אחרת היא דעת המאירי אשר מפרש שיש שלש ברכות, שכל אחת ברכה בפני עצמה, וכשמברכים את הברכה הזו לבדה - צריך לפתוח בברוך, וכך עשה רבי יוחנן שסבר שזו הברכה היחידה, אבל כיון שנתקבלה ההלכה לומר את כל הברכות - לכן אין פותחים בברכה זו בברוך כיון שהיא סמוכה לחבירתה.
המאירי מוסיף ומסביר שברכת ׳אשר בחר בנו׳ נפתחת בברוך אף על פי שסמוכה לחבירתה, משום שלפעמים מברכים אותה לבדה כשעולים לתורה, ולכן נקבע לה הנוסח הזה גם כשאומרים אותה עם הברכות האחרות.
הרמב״ם כותב בפירוש שמברך שלש ברכות, אולם גורס ״והערב נא״ עם וו החיבור, ולכאורה נמצאים דבריו סותרים. אבל הלחם משנה מתקן את הגרסה, וגם מרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה כותב שנפלה טעות סופר בספרי הרמב״ם, שצריך לגרוס ״הערב נא״ בלי האות וו, וכן הוא בדפוס רומי (ר״מ).
מאידך גיסא, הבית יוסף מקיים את הגרסה עם וו ומסביר שאף אם זו ברכה בפני עצמה - אין פגם באמירתה עם וו. כך כותב גם המחבר בשלחן ערוך, והרמ״א מביא את שתי הדעות.
הט״ז (סק״ד) כותב בשם האריז״ל שעונים אמן אחרי הברכה הראשונה, אף על פי שגורסים ״והערב״ עם וו. אבל המשנה ברורה (סקי״ג) כותב שרצוי יותר שלא יענה אמן אחר הברכה הראשונה, ולכן כדאי לסיימה בלחש.
לגבי נוסח החתימה כותב הרמב״ם ׳המלמד תורה לעמו ישראל׳, ויש לתמוה שדבריו סותרים את מה שכותב בתשובה (סי׳ קפב) שנוסח זה מוטעה, ומסביר שאין לומר כך לפי שאין האלקים מלמדנו תורה אלא ציונו ללומדה מתוך בחירה חפשית.
אכן בדפוס ויניציאה (שנת שי) מובא נוסח אחר בהלכה, לפיו חותמים ״נותן התורה״, וכן מביא הר״י קאפח על פי כתבי יד תימניים, וכנראה שזו היתה הגרסה של בעל הגהות מיימוניות, לפי מה שנראה מדבריו (אות מ).
ציון ו.
עיין בירור הלכה לתמיד לב, ב ציון א.