×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְלָא מַהְדְּרִינַן בִּטְבִיעוּת עֵינָא הַשְׁתָּא דִּשְׁמַעְתִּינְהוּ לְהָנֵי שְׁמַעְתָּתָא אָמֵינָא טְבִיעוּת עֵינָא עֲדִיפָא.
but we do not return a lost item to one who claims to be its owner based solely on visual recognition. But now that I have heard these statements pertaining to meat or sky-blue wool that were obscured from sight and then permitted based upon visual recognition, I say that visual recognition is preferable to a distinguishing mark.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה חולין ז:ג} מתני׳ האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים אכלו ואין בו כזית חייב [ר׳ יהודה אומר עד שיהא בו כזית]⁠1 אכל מזה כזית ומזה כזית2 סופג שמונים ר׳ יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים:⁠3
{בבלי חולין צו ע״א} גמ׳ אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר {בראשית לב:לג} אשר על כף הירך וקי״ל כותיה והשאר אסור4 מדרבנן:
1. ר׳ יהודה...בו כזית: כ״י א אחר הגהה, אשכול. חסר בכ״י פריס, דפוסים כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש. והוא בתוספתא כאן (ז:ב, ובתוספתא מכות פ״ד), ומובא בגמרא צו ע״א ועוד).
2. מזה ומזה כזית: הגהה שבכ״י א. כ״י פריס: ״כזית מזה וכזית מזה״. דפוסים: מזה כזית ומזה כזית, כברמב״ם פיהמ״ש.
3. האוכל...ארבעים: הגהת כ״י א, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א לפני הגהה, ב-גו, דפוס קושטא, נותר רק רמז: ״וכול׳⁠ ⁠״, וכן אינו בפי׳ ר״י נרבונא.
4. אסור: כ״י פריס: ״איסוריה״.
קיבורא דתכלתא – לימש״ל דתכלת דבעינן טוייה לשמה דכתיב ועשו להם ציצית בעינן עשייה לשמה. בר פיולי גרסינן וקא מנקר אטמא קא מנקר הירך מגיד הנשה חזייה דקא גיים. כלומר שהיה גוממו עם השופי ולא מחטט אחריו:
להני שמעתתא – דשרי איסור בטביעות עינא.
ולא מהדרינן בטביעות עינא – תימה דשאני התם דחשדינן ליה דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וי״ל דהכא מיירי בטביעות עין כל דהו והא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא דהיינו בטביעות עין גמור דכל הני אמוראי דהכא לא היה להם טביעות עין גמור דאי לאו הכי מה היה להם לישאל אי הוו ידעי בודאי לא הוו מסופקים כלל.
טביעות עינא עדיף מסימנין. והא דלא מהדרינן אבידתא אלא בסימנין ולא בטביעות עינא, אע״ג דעדיף, חיישינן דלמא שקורי משקר, ואפי׳ בצורבא מרבנן אין אנו מחזירין אלא אם כן קים לן ביה דלא משני בדבוריה אלא בתלת מילי, במסכתא ובפוריא ובאושפיזא.
השתא דשמיעת לה שמעתא אמינא דטביעות עינא. דכולהו אינשי עדיף טפי מסימנין, והא דלא מהדרינן אבדתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן לרמאי דילמא משקר. וכתב הרמב״ן ז״ל דמדקאמרינן סומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה, שמע מינה דבכולהו אינשי סמכינן אטביעות עינא דידהו באסורין, וכן בעדיות לומר זו היא גלימתו של פלוני וזהו כליו של פלוני, ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא לגבי אבידה, ולא משום דפקיע בטביעות עינא אלא דחסיד ולא משקר. ור״ח ז״ל כתב כאן וה״מ בתלמיד חכם דלא משקר, וצריך עיון דהכא לכולי עלמא משמע דקאמרי ואין ענין לא משקר באיסורין, ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בטביעות עינא צריך לדקדק אם יש לו בטביעות העין יפה, מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחלה היטב ודקדק בראותו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר, וכדתנן בב״מ (כא.) ר״ש אומר כל כלי אנפוריא הרי אלו שלו, ואמרינן עלה בגמרא (כג:) מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה כלים חדשים שלא שבעתן הענין, ואקשינן היכי דמי אי דאיכא בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי, ואי דלית בהו [סימן] כי שבעתן העין מאי הוי, לעולם דלית בהו סימן ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא, כי לא שבעתן העין לא סמכינן אטביעות עיניה, ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר [וכל] שכן בשאר בני אדם שאין מדקדקין כל כך וכל שכן בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טביעות העין יפה בהם כמו בכלי, כך נראה.
מריש ה״א סימנא עדיף מטביעו׳ עינא דהא מהדרי׳ אבידתא בסימנא ולא מהדרי׳ בטביעות עינא איכא למידק מאי קאמר דהא מאי דלא מהדרי׳ אבידת׳ לע״ה בטביעו׳ עינא היינו משום דחיישינן דאמר בשיקר, תדע דלצורבא מדרבנן מהדרינן בטביעת עינא משום דלא׳ משקר תירצו בתו׳ דהא דמהדרי׳ לצורבא מדרבנן היינו בטביעות עינא דחשיב כגון כלים ביש בהן צד שינוי וחילוק אבל בטביעות עינא דגרוע כגון בכמשא וכבדא וקיבורי אפילו לצורבא מדרבנן לא מהדרי׳ והרי זה בכלל מאי דקתני התם ובכלי אנפוריא הרי הם שלו. וכיון דשמעה להני שמעתת ידע דאפי׳ בטביעות עינא כזה שהוא בינוני׳ מהדרי וכלי אנפוריא בטביעות עינא דגריע טובא. ויש לפרש דמעיקרא ס״ד דאמאי דלא מהדרי׳ לע״ה בטביעות עינא אינו משו׳ שקרא לגמרי. דא״כ ניהדר לי בשבוע׳ מיהת כיון שאין אנו מוציאין מרשו׳ בעלים אלא טעמ׳ משום דע״ה לית לי׳ טביעו׳ עינא וצורב׳ מדרבנן דחכים אית לי׳ טביעו׳ עינא ומהדרי׳ לי׳ כיון דשמעי׳ הני שמעתת׳ ידע טעמ׳ דהתם משו׳ שקרא הוא ולהכי מהדרי לצורב מדרבנן כסוגי׳ דפ׳ אלו מציאות בתר מסקנא דהכא.
ש״מ טביעות עינא עדיף – איכא למידק היכי שמעי׳ מהכא דעדיף מסימנא דהא לא משמע מיני׳ אלא שהם שווים דהא שרינן נמי בסימנין וי״ל דקים לן דכל היכא דאמרי דטביעות עינא מילתא דטפי עדיף וקשוט מסימני׳ ונפקא מיני׳ דאי אתו תרווייהו לקמן דיהבינן לטביעות עינא ולא לסימנא בכל מידי דסמכינן אטביעו׳ עינא ומדאמרי דסומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בליל בטביעות וקטלינן בהיכרא דטביעו׳ עינא. שמעינן דאפי׳ במאן דלא הוי צורבא מדרבנן סמכינן אטביעו׳ עינא בין באיסורי׳ ובין בעריות לומר זהו כליו של פלוני וכ״ש באבידה במעיד עליה שהיא של אחרים. ולא אמרו דלא סמכי׳ על ע״ה בטביעות עינא אלא באביד׳ שתובע׳ לעצמו דחיישי׳ דמשקר. אבל באיסורין מהימן דלכל אחד האמינה תורה אפי׳ לעצמו וה״ה לאחרי׳ כל היכא שאינו חשוד. וזה מוסכם מגדולי רבותינו ז״ל. ושלא כדברי ר״ח ז״ל שכתב דלא סמכי בשום מידי בטביעות עינא אלא לצורבא מדרבנן.
בר פיולי הוי קאי קמי דשמואל וכו׳ עובדא דבר פיולי פרשתי לעיל. מיהו צריך אני לפרש כאן דאמאי דפרש״י ז״ל כאן בהא דאמרי׳ דמאי דשייר דרבנן לר״מ חטיטת גיד דמדרבנן הוא דבעי לר״מ חטיטה. לא נהירא כדמוכחנא לעיל בפרקין אמתני׳ בתרייתא דהתם אלא דבר פיולי כול׳ גיד שקיל דהוי דאורייתא לר״מ ובשמנו הוא דשייר דלא שקיל מיני׳ כלום לפי׳ התו׳ או דלא שקל מיניה אלא שעל השופי כר״י לפרש״י ז״ל. ואמר ליה חות ביה טפי דלישקול שמנו מעיקרא כרבי מאיר מדרבנן וכן הא דשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד.
ולא מהדרינן [ואין אנו מחזירים] אבידה בהסתמך על טביעות עינא [עין] של בעל האבידה המזהה אותה כשלו. ואולם השתא דשמעתינהו להני שמעתתא [עכשיו ששמעתי את כל השמועות הללו], שלא היה לבעלי האבידה סימן בדבר, אלא טביעת עין בלבד, ובכל זאת הותרו להם הדברים שאבדו להם, אף שהיה חשש איסור בהם, אמינא [אומר אני]: טביעות עינא עדיפא [טביעת עין עדיפה] מסימנים.
but we do not return a lost item to one who claims to be its owner based solely on visual recognition. But now that I have heard these statements pertaining to meat or sky-blue wool that were obscured from sight and then permitted based upon visual recognition, I say that visual recognition is preferable to a distinguishing mark.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי הֵיאַךְ סוֹמֵא מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי אָדָם אֵיךְ מוּתָּרִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן בַּלַּיְלָה אֶלָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא דְּקָלָא הָכָא נָמֵי בִּטְבִיעוּת עֵינָא.

Furthermore, one must hold that sensory recognition is reliable even without identifying marks, for if you do not say so, how is it that a blind man permitted to engage in sexual intercourse with his wife despite the fact that he cannot identify her by means of her identifying marks? And similarly, how are any men permitted to engage in intercourse with their wives at night, when it is dark and they cannot see their wives’ identifying marks? Rather, one must say that they identify their wives based on voice recognition. Here too, in these cases of lost meat and sky-blue wool, they remain permitted based on visual recognition.
רי״ףרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בטביעות עינא דקלא – שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר (מכות דף כג:) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן.
ומדאמרינןא דסומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהן בלילה, וטעמא דקטלינן בהיכרא כולהו מדין טביעות עינא הוא, שמע מינה בכולהו אינשי סמכינן באיסורין אטביעות עינא, וכן בעדיות זו היא גלימתו של פלוני וזהו כלי שלו, ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא לגבי אבדהב, ולא דחכים ופקיע, אלא דחסיד ולא משקרג. ותמה מרבינו חננאל ז״ל שכתב כאן והני מילי בתלמיד חכם דלא משקר, מה ענין דלאד משקר באיסוריןה.
א. בכי״ל: ודאמרינן.
ב. כ״כ תוס׳ ב״מ יט, א ד״ה אבל, עיי״ש.
ג. הביאו הרשב״א בשם רבינו. וכ״כ הריטב״א והר״ן. וראה דברי רבינו בגיטין כז, א בדעת רש״י שם. וראה ב״י יו״ד סי׳ קה, ט״ז שם ס״ק א, ונקודות הכסף שם.
ד. כי״ל: לא.
ה. ראה דברי רבינו בחידושיו לגיטין כז, א. וכ״כ באור זרוע סי׳ תנא בשם ר״י שירליאון שע״ה נאמן בטביעות עין באיסורים. ובחידושי הרשב״א פירש דעת ר״ח: ׳ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בטב״ע צריך לדקדק אם יש לו טביעות העין יפה מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר... אלמא אפילו צורבא מרבנן דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אטביעות עיניה, ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר, כש״כ בשאר בני אדם שאין מדקדקין כ״כ, וכ״ש בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טביעות העין יפה בהם כמו בכלי, כך נראה׳. וראה משיב דבר שם.
דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], היאך (איך) סומא (עיור) מותר בתשמיש המיטה עם אשתו, והלא יש לחשוש שמא זו היא אשה אחרת? ואף בני האדם הרואים, איך הם מותרין בתשמיש המיטה עם נשותיהן בלילה, בזמן שאינם רואים? אלא יש לומר כי הותר הדבר בהסתמך על טביעות עינא דקלא [טביעת עין, הכרה של הקול]. הכא נמי בטביעות עינא [כאן, בשמועות הללו, שהותרו דברים שיש בהם חשש איסור, גם כן הרי זה בהסתמך על טביעת עין].
Furthermore, one must hold that sensory recognition is reliable even without identifying marks, for if you do not say so, how is it that a blind man permitted to engage in sexual intercourse with his wife despite the fact that he cannot identify her by means of her identifying marks? And similarly, how are any men permitted to engage in intercourse with their wives at night, when it is dark and they cannot see their wives’ identifying marks? Rather, one must say that they identify their wives based on voice recognition. Here too, in these cases of lost meat and sky-blue wool, they remain permitted based on visual recognition.
רי״ףרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא תֵּדַע דְּאִילּוּ אָתוּ בִּתְרֵי וְאָמְרִי פְּלָנְיָא דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ קְטַל נַפְשָׁא לָא קָטְלִינַן לֵיהּ וְאִילּוּ אָמְרִי אִית לַן טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ קָטְלִינַן לֵיהּ.

Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if two witnesses come to court and say: So-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, killed a person, we would not kill him based on this testimony. But if the two witnesses say: We have visual recognition of him, and they confirm that the accused individual committed murder, we kill him based on their testimony.
רי״ףרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תדע – דטביעות עינא עדיפא.
פלניא דהכי סימניה – פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג.
טביעות עינא אית לן בגויה – ומכירין אנו בו.
פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה – וא״ת והלא משיאין אשה על פי סימנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ׳ בתרא דיבמות (יבמות קכ.) ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני ואפילו נתברר ע״י עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קידושיה ואין קידושיה קדושין וי״ל דבכי האי גוונא נמי לא סמכינן אסימנין למיקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרינן שמא היה חי בעלה ולא הוו קידושיה קידושין וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אע״פ שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה וא״ת והיאך מחזירין שטר חוב בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי פלוני דהאי סימניה והאי סימניה לוה מפלוני לא מפקינן וי״ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע״י סימנין דה״נ לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימניה והאי סימניה דפלניא הוא.
תד״ה פלניא (בסה״ד) דפלניא הוא. עיין בב״מ ע ע״א תד״ה אתא:
אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: תדע שכך הוא, שטביעת עין עדיפה על סימנים, שכן אילו אתו בתרי ואמרי [יבואו שנים עדים ויאמרו] לפני בית הדין כי פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא [פלוני, שזה סימנו וזה סימנו, הרג נפש]לא קטלינן ליה [אין אנו הורגים אותו], שאין בסימניו כדי לזהותו בשלמות. ואולם אילו אמרי [אומרים] כי מזהים אנו שכן אית לן [יש לנו] טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו] — על סמך עדות זו קטלינן ליה [הורגים אנו אותו].
Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if two witnesses come to court and say: So-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, killed a person, we would not kill him based on this testimony. But if the two witnesses say: We have visual recognition of him, and they confirm that the accused individual committed murder, we kill him based on their testimony.
רי״ףרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אָשֵׁי תֵּדַע דְּאִילּוּ א״לאָמַר לֵיהּ אִינִישׁ לִשְׁלוּחֵיהּ קַרְיֵיהּ לִפְלָנְיָא דְּהַאי סִימָנֵיהּ וְהַאי סִימָנֵיהּ סָפֵק יָדַע לֵיהּ סָפֵק לָא יָדַע לֵיהּ וְאִילּוּ אִית לֵיהּ טְבִיעוּת עֵינָא בְּגַוֵּיהּ כִּי חָזֵי לֵיהּ יָדַע לֵיהּ.:

Rav Ashi said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if a man says to his agent: Call so-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, it is uncertain whether the agent will recognize him and know whom to call or whether he will not know him. But if he has visual recognition of him, when he sees him he will know it is him.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו אית ליה – לשליח.
טביעות עינא בגויה – שמכירו.
וכן אמר רב אשי ראיה שטביעת עין עדיפה על סימנים: תדע, שאילו אמר ליה איניש לשלוחיה [לו אדם לשלוחו]: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה [קרא אלי את פלוני, שזה סימנו וזה סימנו]ספק ידע ליה [מכיר, מזהה, אותו] השליח בכך, ספק לא ידע ליה [אין מכיר אותו], ואילו כאשר אית ליה טביעות עינא בגויה [יש לו טביעת עין בו]כי חזי ליה, ידע ליה [כאשר רואה אותו, מכיר אותו].
Rav Ashi said: You can know that visual recognition is preferable to a distinguishing mark, because if a man says to his agent: Call so-and-so, who has this distinguishing mark and that distinguishing mark, it is uncertain whether the agent will recognize him and know whom to call or whether he will not know him. But if he has visual recognition of him, when he sees him he will know it is him.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַתְנִי׳: אהַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל אֶת כּוּלּוֹ ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה.

MISHNA: One who removes the sciatic nerve must scrape away the flesh in the area surrounding the nerve to ensure that he will remove all of it. Rabbi Yehuda says: Scraping is not required; it is sufficient to excise it from the area above the rounded protrusion in order to thereby fulfill the mitzva of removal of the sciatic nerve.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ שיטול את כולו – יחטט אחריו וסתם משנה ר״מ דאמר (לעיל דף צב:) חטיטה בעי.
צריך שיטול את כולו – לענין חטיטה סתם כר׳ מאיר ולענין דנאמנים סתם כרבי יהודה לעיל (דף פט:) דקתני וחכמים אומרים נאמנים.
משנה. ד. הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. דהאי סתמא כר׳ מאיר היא דסבירא ליה שצריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא. ור׳ יהודה מיקל ואומ׳ שאין צריך לחטט אלא מלמעלה מה שהוא גבוה על הבשר, וחותך מעט מן הבשר, והחוטין הדקין הנמשכין ממנו ונבלעין בתוך הבשר אינו צריך להוציאם. והלכה כסתם משנה.
המשנה הרביעית והיא ג״כ מענין מה שלפניה הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כלו ר״ל שצריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא ור׳ יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה ר״ל מה שהוא בגובה הבשר אבל אין צריך לחטט אחריו והלכה כתנא קמא:
א משנה הנוטל את גיד הנשה מן הירך, צריך שיחטט היטב בכל מקום בירך שבו נמצא הגיד, עד שיטול את הגיד כולו. ר׳ יהודה אומר: אין צורך לחטט אחר הגיד, אלא די בחיתוכו מלמעלה, בחלק שעל כף הירך כדי לקיים בו בכך מצות נטילה של גיד הנשה.
MISHNA: One who removes the sciatic nerve must scrape away the flesh in the area surrounding the nerve to ensure that he will remove all of it. Rabbi Yehuda says: Scraping is not required; it is sufficient to excise it from the area above the rounded protrusion in order to thereby fulfill the mitzva of removal of the sciatic nerve.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בהָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה כְּזַיִת סוֹפֵג אַרְבָּעִים אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת חַיָּיב גאָכַל מִזֶּה כְּזַיִת וּמִזֶּה כְּזַיִת סוֹפֵג שְׁמוֹנִים ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים.:

One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. If one eats an entire sciatic nerve and it does not constitute an olive-bulk, he is nevertheless liable to receive lashes, because a complete sciatic nerve is a complete entity. If one ate an olive-bulk from this sciatic nerve in the right leg, and an olive-bulk from that sciatic nerve in the left leg, he incurs [sofeg] eighty lashes. Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes, for eating the olive-bulk from the right leg, and he is exempt for eating the olive-bulk from the left leg.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אכלו ואין בו כזית – משום דבריה הוא וחייב בכל שהוא וכדאמרינן במסכת מכות (דף יג.) אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה.
אינו סופג אלא ארבעים – דאינו נוהג אלא באחת.
ה. האוכל מגיד הנשה כזית. דסתם אכילה בכזית. וכתי׳ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, וקמ״ל שאע״פ שלא אכלו כולו, מיחייב, בין דסבירא לן יש בגידין בנותן טעם, בין דסבירא לן אין בגידין בנותן טעם אלא עץ בעלמא הוא והתורה חייבה עליו, דכשאר איסורין שבתורה דיינינן ליה דמיחייב בכזית, ולא בעינן שיאכל את כולו.
ו. אכלו ואין בו כזית, חייב. דבריה הוא וחשיב, דאע״ג דלית ביה כזית מיחייב, כדאמרינן באוכל נמלה כל שהוא, שהוא חייב, משום דבריה שלימה היא ולא נחסר ממנה כלום, ואע״ג דכתיבא ביה אכילה, דלא בא הכתו׳ אלא להחמיר, שאע״פ שיש בו כמה זתים מיחייב בכזית אחד. ור׳ יהודה סבירא ליה דלכל ענין בא הכתוב והזכיר בו אכילה, ללמדנו שאינו נחשב כברייה, ולא לקי אלא בכזית.
ז. אכל מזה כזית ומזה כזית וכו׳. דסבי׳ להו לרבנן דגיד הנשה נוהג בשתיהן, ואי אכל להו בשתי התראות לוקה שמונים, לפי שבכל אחת ואחת איכא איסור לאו. ור׳ יהודה סבירא ליה דאין נוהג גיד הנשה אלא בירך אחת לפיכך ליכא אלא מלקות אחת. ובבריתא תני דבירך ימין נוהג לבדו. והלכת׳ כתנא קמא שנוהג בשתיהן.
וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמישית והיא גם כן מענין החלק השני האוכל כזית מגיד הנשה סופג את הארבעים ר״ל שאע״פ שאין בו טעם דינו כשאר איסורין בכזית אכלו כלו ואין בו כזית כגון מדקה שבדקות לוקה הואיל ואכלו כלו מפני שהוא בריה הואיל וכל גידי הבהמה מותרין וזה נאסר ור׳ יהודה חולק בזו לומר שאינו לוקה עד שיהא בו כזית אכל כזית מזה וכו׳ ר״ל שאכל כזית משל ימין וכזית משל שמאל לוקה שמנים שהרי גיד הנשה נוהג בשתיהן ודוקא בשתי התראות ור׳ יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים מפני שהוא סובר שאין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין והלכה כסתם משנה ובגמרא התבאר שלא אסרה תורה אלא שעל כף הירך בלבד והכף הוא המקום הגבוה אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו וכן חלב הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר:
האוכל מגיד הנשה שיעור כזיתסופג (לוקה) ארבעים (חסר אחת) מלקות, ככל העובר על איסור תורה. אכלו את גיד הנשה כולו, ואולם אין בו בגיד זה כולו שיעור כזית, וכגון שבא מבהמה קטנה ביותר — חייב מלקות על כך. שכן גיד הנשה השלם נחשב בריה בפני עצמה, שחייבים על אכילתה אף בשיעור הקטן מכזית. היו לפניו שני גידי הנשה, של ירך ימין ושל ירך שמאל, ואכל מזה שיעור כזית ומזה שיעור כזיתסופג שמונים (שתי סדרות מלקות, שכל אחת בת ארבעים חסר אחת). ר׳ יהודה אומר: אינו סופג אלא סדרה אחת של ארבעים מלקות, על אכילת גיד הנשה של ירך ימין ולא על אכילת הגיד של ירך שמאל.
One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. If one eats an entire sciatic nerve and it does not constitute an olive-bulk, he is nevertheless liable to receive lashes, because a complete sciatic nerve is a complete entity. If one ate an olive-bulk from this sciatic nerve in the right leg, and an olive-bulk from that sciatic nerve in the left leg, he incurs [sofeg] eighty lashes. Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes, for eating the olive-bulk from the right leg, and he is exempt for eating the olive-bulk from the left leg.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גְּמָ׳: בַּר פָּיוֹלֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְקָא מְנַקַּר אַטְמָא הֲוָה קָא גָאֵים לֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ חוֹת בֵּיהּ טְפֵי הַשְׁתָּא לָא חֲזֵיתָךְ ספיתא לִי אִיסּוּרָא.

GEMARA: A man known as bar Peyoli was standing before Shmuel and was removing the sciatic nerve from the leg of an animal. He was cutting out the nerve without scraping away the surrounding flesh, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Shmuel said to him: Go down further and scrape away the flesh in order to remove the entire nerve. Now, if I would not have seen you and instructed you in the process of removing the sciatic nerve, you would have fed me forbidden meat.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בר פיילי
בר פייליאהוה קאים קמיה דשמואל (חולין צו.) פירוש שם איש:
ערך פע
פעבמחצה וחלפה רקתו תרגום פעת מוחיה ואעבריה בצדעיה. וכפטיש יפוצץ סלע תרגום וכפטישא דמנפעי כיפא (שבת קח:) פעפועי ביעי אסור פי׳ לטרוף בצים ביין (בבא בתרא י.) ברזל קשה אור מפעפעו (חולין צו) ירך שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שאני חלב דמפעפע פי׳ בהתחממו נימס וטבע ונבלע באיברים כולן (חולין קה) מים אחרונים ניטלין בצוק אבל בחמין לא שמפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא פי׳ מפעפעין מבעבעין מלשון שחין אבעבועות:
א. [נאהמע.]
ב. [צערפליסען.]
גמ׳ בר פיולי – כך שמו.
גאים ליה – כרבי יהודה לא היה מחטט אלא גומם מלמעלה.
ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים יש ליטול את כל גיד הנשה, ואילו לדעת ר׳ יהודה די בנטילת החלק שעל כף הירך. ובענין זה מסופר כי אדם בשם בר פיולי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] החכם שמואל, להכין לו סעודה, וקא מנקר אטמא [והיה מנקר את הירך]. ולא היה מחטט אחר גיד הנשה, אלא הוה קא גאים ליה [היה חותך אותה], ממה שעל כף הירך, וכשיטת ר׳ יהודה. אמר ליה [לו] שמואל: חות ביה טפי [הכנס בו בירך יותר], וחטט כדי להוציא את כל גיד הנשה, השתא [עתה] אם לא חזיתך [ראיתיך] כיצד אתה נוטל את גיד הנשה, כי אז ספיתא [היית מאכיל] לי איסורא [איסור]!
GEMARA: A man known as bar Peyoli was standing before Shmuel and was removing the sciatic nerve from the leg of an animal. He was cutting out the nerve without scraping away the surrounding flesh, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Shmuel said to him: Go down further and scrape away the flesh in order to remove the entire nerve. Now, if I would not have seen you and instructed you in the process of removing the sciatic nerve, you would have fed me forbidden meat.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִירְתַת נְפַל סַכִּינָא מִידֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ לָא תִּירְתַת דְּאוֹרִי לָךְ כְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹרִי לָךְ.

Bar Peyoli became afraid due to Shmuel’s rebuke and the knife fell from his hand. Shmuel said to him: Do not be afraid. I do not think that you are an ignoramus or a wicked person. You are removing the sciatic nerve as you were taught; the person who taught you must hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this is how he taught you to remove the sciatic nerve. But I hold that the entire sciatic nerve must be removed, in accordance with the opinion of the first tanna.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאורי לך כר׳ יהודה אורי לך – כלומר דחזינן דמיקל דאמר כדי לקיים בו מצות נטילה:
אמר ליה לא תירתת – לא בע״ה ולא ברשע אני חושדך.
דאורי לך – לעשות כן כרבי יהודה אורי לך.
אירתת [נפחד] בר פיולי זה מפני נזיפתו של שמואל, ונפל סכינא מידיה [סכין הניקור מידו] מרוב פחדו. אמר ליה [לו] שמואל: לא תירתת [אל תפחד], שכן אין אני חושד בכך שהינך עם הארץ (הנוהג כן מחוסר ידיעה) או רשע (הנוהג כן מתוך רשעותו), וודאי הינך נוהג כדרך שהורו לך. אולם אותו חכם דאורי [שהורה] לך לנהוג כן — כשיטת ר׳ יהודה אורי [הורה] לך, ואין אני פוסק כן.
Bar Peyoli became afraid due to Shmuel’s rebuke and the knife fell from his hand. Shmuel said to him: Do not be afraid. I do not think that you are an ignoramus or a wicked person. You are removing the sciatic nerve as you were taught; the person who taught you must hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this is how he taught you to remove the sciatic nerve. But I hold that the entire sciatic nerve must be removed, in accordance with the opinion of the first tanna.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מַאי דִּשְׁקַל בַּר פָּיוֹלֵי דְּאוֹרָיְיתָא לְרַבִּי יְהוּדָה מִכְּלָל דְּשַׁיַּיר דְּרַבָּנַן לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא דְּאוֹרִי לֵיהּ כְּמַאן אוֹרִי לֵיהּ.

Rav Sheshet said in explanation of this incident: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve one is required to remove by Torah law according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Based upon this statement, one can derive by inference that he left behind the section of the sciatic nerve one is required to remove by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Yehuda. But if so, in accordance with whose opinion did the person who taught him how to remove the sciatic nerve teach him? Even according to Rabbi Yehuda he would have transgressed a rabbinic prohibition.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא כלומ׳ מה דשקיל בר פיולי אסור מן התורה לר׳ יהודה מכלל דשייר כו׳ כלומר מכלל דמאי דשייר אסור מדרבנן לר׳ יהודה ואלא דאורי ליה דלא היה מחטט אחריו אלא היה גוממו כמאן אורי ליה כיון דמאי דשייר אסור מדרבנן כמאן אורי ליה:
מכלל דשייר דרבנן לר׳ יהודה – לכאורה משמע דלרבי יהודה נמי אית ליה דאורייתא ודרבנן ולר״מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה כדאמרן בסמוך דשקל דאורייתא לר״מ ולרבי יהודה דרבנן נמי לא שייר אבל אין נראה לומר כן דאם כן הוו שלשה מחלוקות בדאורייתא דר׳ יהודה פליג אההוא תנא דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כדאמר בסמוך ולא מסתברא לומר כן דבשלמא רבי יהודה ות״ק דידיה פליגי בדרש דעל כף הירך כדשמואל אלא רבי מאיר ורבי יהודה במאי פליגי וא״ת ומנא לן דשקל בר פיולי דאורייתא לר״מ דילמא סבר ר׳ מאיר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וליכא אלא שני מחלוקות ויש לומר כיון דמחמיר ר׳ מאיר בחטיטה לא מסתברא דמיקל בדאורייתא טפי מדרבי יהודה ותנא קמא דר׳ יהודה ודאי אין מחמיר בחטיטה כיון דמיקל בדאורייתא וא״ת והא שמואל סבר כר׳ מאיר דאמר ליה חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמר לההוא שמעתא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ויש לומר דשמואל אליבא דתנא דמתניתין דאמר אכלו ואין בו כזית חייב קאמר ולא אסרה תורה כו׳ וליה לא סבירא ליה וכה״ג אמר שמואל בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צו.) דמציאת אלמנה לעצמה והיינו כאנשי יהודה כדמוכח התם ובפרק נערה שנתפתתה (שם דף נד.) שמעינן ליה לשמואל שפוסק בהדיא דהלכה כאנשי גליל.
תוס׳ בד״ה מכלל דשייר כו׳ וליכא אלא שני מחלוקות כו׳. נ״ב פי׳ שתי דעות דר״מ ותנא קמא דר׳ יוסי עם רבי יהודה וק״ל:
בא״ד וי״ל מדמחמיר ר״מ כו׳ כצ״ל:
בא״ד וליה לא ס״ל כו׳. נ״ב וזהו דלא כדברי הרי״ף והרא״ש ורוב אחרונים דסבירא להו הלכתא כשמואל בתרוייהו ודו״ק:
תוס׳ בד״ה מכלל דשיירי דרבנן לר״י כו׳ דא״כ הוי ג׳ מחלוקת בדאורייתא כו׳ ולא מסתברא לומר כן כו׳ וא״ת ומנלן דשקל בר פיולי כו׳ עכ״ל תרתי קאמרי חדא דאם כן הוה ג׳ מחלוקת בדאורייתא דר״מ מחמיר בדאורייתא אדרבנן דר״י דהא כר״י אורי ליה וקאמר דשקיל דאורייתא דר״מ ור״י ע״כ מחמיר טפי בדאורייתא מההוא תנא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף ועוד דא״כ ר״מ ור״י במאי פליגי בדאורייתא אלא ע״כ דאית לן למימר דלא הוו אלא ב׳ מחלוקת ודקאמר דשקל דאורייתא דר״מ היינו נמי דאורייתא דר״י ואהא הקשו דאכתי מנלן לרב ששת דשקל דאורייתא דר״מ דהיינו דאורייתא דר״י דלמא ר״מ לא ס״ל כדאורייתא דר״י אלא כההוא תנא דלא אסרה תורה כו׳ דהשתא נמי לא הוו אלא ב׳ מחלוקת ודו״ק:
ובהסבר הדברים אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל, חתך] בר פיולי היה אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדאורייתא [מן התורה] ליטלו, לדעת ר׳ יהודה. ותוהים על דבריו: מכלל הדברים נלמד שאותו חלק ששייר בר פיולי ולא נטלו, חייבים ליטלו מדרבנן [מדברי חכמים] אף לדעת ר׳ יהודה. אלא מעתה, זה דאורי ליה [שהורה לו, לבר פיולי] לנהוג כפי שנהג, כמאן אורי ליה [כמי הורה לו], שהרי אף לדעת ר׳ יהודה חייבים למעשה ליטול את הכל!
Rav Sheshet said in explanation of this incident: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve one is required to remove by Torah law according to the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Based upon this statement, one can derive by inference that he left behind the section of the sciatic nerve one is required to remove by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Yehuda. But if so, in accordance with whose opinion did the person who taught him how to remove the sciatic nerve teach him? Even according to Rabbi Yehuda he would have transgressed a rabbinic prohibition.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מַאי דִּשְׁקַל בַּר פָּיוֹלֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַאי דְּשַׁיַּיר דְּרַבָּנַן לר״מלְרַבִּי מֵאִיר דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן שְׁרֵי.:

Rather, Rav Sheshet said: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve that is forbidden by Torah law. And that which he left over is forbidden by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Meir, as explained above (92b) in a baraita; as if one were to follow the opinion of Rabbi Yehuda, the section that bar Peyoli left over is permitted even by rabbinic law.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי דשייר דרבנן לר״מ – דמדרבנן הוא דבעי רבי מאיר חטיטה.
דאי לר׳ יהודה אפילו מרבנן לא שייר. כבר כתבתי למעלה דלדעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל שאמרו דר׳ יהודה איסורא דרבנן בגיד ושומנו לית ליה, הכא הכי קאמר דאי לר׳ יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, דהא דרבנן לית ליה, ונראה ודאי דהכי הוא, דאילו לפי פירושו של רש״י ז״ל ור״ח ז״ל דפירושו דר״י אית ליה גמימת שומן עם השופי, והכא ה״ק דאי לרב יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן שקיל, א״כ מאי הא דקאמר רב יהודה במתני׳ כדי לקיים בו מצות נטילה, דאי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא ודרבנן קאמר, חכמים נמי הכי קאמרי, ומיהו נטולה זו עדיין לא שמענו מה היא, והוה ליה לפרושי בהדיא ר׳ יהודה אומר אינו צריך ליטול אלא שיעור כך, ואי לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא קאמר ובדינא דאורייתא בלחוד קמיירי, אם כן היכי קאמר תנא קמא דצריך ליטול את כולו מדאורייתא, דהא ליכא מאן דאית ליה חטיטת גיד כולו מדאורייתא וכמו שכתבתי למעלה וכדאמרי הכא בגמרא, ומאי דשייר דרבנן לר׳ מאיר ו⁠[ד]⁠בר פאולי בגיד עצמו משמע, אלא ודאי שמעינן מינה דר׳ יהודה דרבנן בגיד לית ליה כלל, והכי קאמר הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו מדרבנן, רבי יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא בלבד, דאיסורא דרבנן בגיד ליתא כלל. ועוד דמדקאמר רב ששת מאי דשקל בר פאולי דאורייתא לרבי מאיר, נצטרך לומר לפי (דבריהם) [דבריו] זצ״ל דכל מה שנאסר אפילו מדרבנן לר׳ יהודה נאסר מדאורייתא לר׳ מאיר, ואין זה נכון, דאם כן יש בחטיטת גיד דאורייתא ודרבנן לר׳ מאיר, וזה תימה גדול דאי קסבר ר׳ מאיר דגיד אסרה תורה ואפילו קנוקנות, יאסרו כל הקנוקנות מדאורייתא, וכל מה ששייר בר פאולי דאורייתא נמי לר׳ מאיר, ואי קסבר דגיד אסרה תורה ולא קנוקנות מקצת קנוקנות וחטיטת גיד כל ושומן מדאורייתא מנ״ל. ואלו תמצא ומר אפכא דר׳ יהודה אחמורי מחמיר בדאורייתא מדר׳ מאיר דר׳ מאיר אית ליה שעל הכף בלבד כדאמר שמואל בסמוך וכדרבנן דפליגי עליה דר׳ יהודה, ולעולם רבי יהודה מקצת שומן אית ליה דאסיר מדרבנן, והוא דקאמר רב ששת מאי דשקיל בר פאולי דאורייתא לר׳ מאיר מקצתו מדאורייתא קאמר לר׳ מאיר, מאי נפקא לן מינה, ומאי קמ״ל, דאטו עד דאתא רב ששת לא ידעינן דגיד אסור מדאורייתא, [הא] קרא כתיב, ואי משום דקאמר מאי דשייר דרבנן לר׳ מאיר ולאשמועינן דחטיטת גיד אף לר׳ מאיר מדרבנן לא הוה ליה למימר מאי דשקל אלא מאי דשייר בר פאולי דרבנן לר׳ מאיר, ותו לא, אלא ודאי רב ששת תרתי קא משמע לן, דכל מאי דשקל בר פאולי דאורייתא נמי הוה לר׳ מאיר, דכל מאי דשייר דרבנן לר׳ מאיר, ולאשמועינן דבדינא דאורייתא לא פליג כלל אר׳ יהודה כנ״ל.
ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל ס״ל לענין פסק הלכה דכוליה גיד בגמימה אסור מדאורייתא כר׳ מאיר ור׳ יהודה, וחטיטה מדרבנן כר׳ מאיר מדאמר ליה שמואל לבר פאולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתך הות ספית לי איסורא, וקשיא להו דשמואל אדשמואל מדקאמר בסמוך לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, ודחקו לומר דהא דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד לדבריהם דרבנן קאמר וליה לא ס״ל, ואף על גב דסתמא קא אמר ליה ולא משמייהו דרבנן אית לן, כיוצא בה בכתובות (כתובות צו.) גבי מציאת האשה, אבל רבותינו הגאונים ז״ל לא ס״ל הכי, אלא שעל הכף לבד אסור ד״ת כדשמואל, וכ״כ בהלכות רבינו אלפסי זצ״ל ונכון הוא, דדוחק לומר דשמואל דקאמר סתם לא אסר׳ תורה אלא שעל הכף בלבד אליבא דרבנן דר׳ יהודה אמרה וליה לא ס״ל, אלא ודאי שמואל שעל הכף בלבד ס״ל כרבנן שמעתיה, ומיהו בנטילה ס״ל כר׳ מאיר ולא מטעמיה אלא שעל הכף מדאורייתא ושלא כנגד הכף וחטיטת כולו מדרבנן כר׳ מאיר בחטיטה.
אלא יש לתקן את נוסח הדברים, שכך אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל] בר פיולי היה חלק גיד הנשה שחייבים ליטלו מדאורייתא [מן התורה] לדעת הכל, חכמים ור׳ יהודה. ומאי [ומה] ששייר בר פיולי, הוא אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדרבנן [מדברי חכמים] ליטלו, לשיטתם של חכמים במשנתנו, שהיא דעת ר׳ מאיר (כמובא בברייתא לעיל צב,ב), ולא לשיטת ר׳ יהודה. דאי כן אם] כשיטת ר׳ יהודהאפילו מדרבנן, שרי [מדברי חכמים, מותר].
Rather, Rav Sheshet said: That which bar Peyoli removed was the section of the sciatic nerve that is forbidden by Torah law. And that which he left over is forbidden by rabbinic law according to the opinion of Rabbi Meir, as explained above (92b) in a baraita; as if one were to follow the opinion of Rabbi Yehuda, the section that bar Peyoli left over is permitted even by rabbinic law.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה [וְכוּ׳].: אָמַר שְׁמוּאֵל דלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל הַכַּף בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית ל״ב:ל״ג} עַל כַּף הַיָּרֵךְ.

§ The mishna teaches: One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. Shmuel says: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon that is near the end of the femur. This is as it is stated in the verse: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד – כלומר שעל השופי בלבד לאפוקי סוף הגיד שחוץ לשופי שמותר מדאורייתא:
שעל הכף – דאע״פ שהגיד ארוך אין אסור אלא מה ששוכב על הכף.
כף – בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד הארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר.
גמרא. שעל הכף בלבד. שאע״פ שהגיד ארוך, אין אסור ממנו אלא מה ששוכב על הכף. כף. בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם, והגיד האסור מקצתו שוכב על גבי אותו בשר, וכל לשון כף הוא מקום גבוה, כדאמרי׳ שתי שערות שאמרו אחת על גבי הכף ואחת על גבי ביצים.
ג עוד שנינו במשנה כי האוכל מגיד הנשה שיעור כזית הריהו לוקה על כך. וכן האוכל גיד הנשה שלם, אף שאין בו כשיעור כזית, הריהו לוקה על כך. ובענין זה מביאים מה שאמר שמואל: לא אסרה תורה באכילת גיד הנשה אלא את החלק שנמצא על הכף בלבד, שכן נאמר באיסור גיד הנשה: ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה״ (בראשית לב, לב).
§ The mishna teaches: One who eats an olive-bulk of the sciatic nerve incurs forty lashes. Shmuel says: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon that is near the end of the femur. This is as it is stated in the verse: “Therefore the children of Israel eat not the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh” (Genesis 32:33).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב פָּפָּא כְּתַנָּאֵי אֲכָלוֹ וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת חַיָּיב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּזַיִת.

Rav Pappa says: This statement of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve and it did not contain an olive-bulk, he is nevertheless liable to be flogged. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא כתנאי – כדמפרש ואזיל דרבנן אית להו דשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל:
סתם אכילה בכזית.
אמר רב פפא: דברי שמואל אלה שנויים כמחלוקתם של תנאי [תנאים]. שכך שנינו: אם אכלו את גיד הנשה בשלימותו, ואין בו שיעור כזיתחייב מלקות על כך. ר׳ יהודה אומר: אין האוכל גיד הנשה חייב עד שיהא בו שיעור כזית.
Rav Pappa says: This statement of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If one ate the entire sciatic nerve and it did not contain an olive-bulk, he is nevertheless liable to be flogged. Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן בְּרִיָּה (בִּפְנֵי עַצְמָהּ) הִיא

Rav Pappa explains how this relates to Shmuel’s statement. What is the reason for the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda? They hold that the sciatic nerve is a distinct entity. Therefore, even if one eats less than an olive-bulk it is a significant act of eating, and one is liable.
רי״ףתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא דרבנן בריה היא – ובסוף פירקין (חולין קב:) נמי אמרינן כי האי גוונא אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא דאבר מן החי ועוף טמא חשיבא להו בריה וא״ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשבי ליה רבנן בריה במכות (דף יז.) ויש לומר דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכן משמע פרק שלישי דשבועות (שבועות כא:) דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן וא״ת דתנן בפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב ר׳ שמעון אומר בכל שהוא וחכמים אומרים בכזית אמר להם ר״ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה כברייתה ומסיק בגמרא דלר״ש כל שהוא למכות אפילו קמח ולדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה בכל שהוא ורבנן בריית נשמה חשיבא דחטה לא חשיבא והשתא קשה הרי גיד ואבר מן החי דחשיבי בריה אלמא לא תליא מילתא בנשמה ואפילו הוה נשמה בחטה לא חשיבא בריה כדפרישית דלא דמי למפרש דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל ונראה לפרש דרבנן לדברי ר״ש קא מהדרי ליה לדידן אפילו הוה חטה נשמה לא חשיבי ליה בריה דלא דמי למפרש כדפרישית אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ״מ לא דמי לנמלה דלנמלה איכא נשמה וקשה היכן מצינו כזה שמשיבין טעם לדבריו והם עצמם אינם סוברין שיהיה הדבר תלוי בנשמה וי״ל דכי האי גוונא אשכחן בפרק התערובת (זבחים עז.) דתניא אברי תמימים שנתערבו באברי בעלת מום ר׳ אליעזר אומר יקרבו ורואה אני את בשר בעלת מום כאילו הם עצים וחכ״א לא יקרבו וע״כ ר׳ אליעזר גופיה לית ליה האי טעמא דהא ברובע ונרבע מודה דלא יקרבו ולא קאמר רואה אני אותם כאילו הם עצים אלא עיקר טעמא כדמפרש בגמ׳ מום בם לא ירצו הא ע״י תערובות ירצו ולדבריהם דרבנן קאמר להו כדאמר התם ומיהו שם מיושב יותר דמתוך הברייתא אומר כן הגמרא אבל בפרק בתרא דמכות (מכות יז.) מי דוחק הש״ס לומר דרבנן משיבין תשובה לר״ש לדבריו מה שאינן סוברין כיון דאינו לא במשנה ולא בברייתא וא״ת ור״ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק״א הא אמרינן לקמן (דף ק.) דבריה לא בטלה גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרצים ואבר מן החי ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. [וע״ע תוס׳ זבחים עב. ד״ה וליבטלו].
בד״ה מ״ט דרבנן כו׳ אכל צפור טהורה בחייה כל שהוא כו׳ וא״ת מ״ש דאבר מן החי כו׳ חשיבי טפי בריה כו׳ עכ״ל והתוס׳ שכתבו לקמן דאבר מן החי צריך שיאכל כזית והתם מוקי נמי הך דאכל צפור טהורה בכל שהוא במשהו גידים ועצמות היינו משום דאכילה כתיבא ביה אבל אי לאו הכי חשיב בריה לחייב בכל שהוא ממש וה״נ לר״י בשמעתין גיד הוה בריה לחייב במשהו אי לא דאכילה כתיב ביה ודו״ק:
ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — גיד הנשה בריה היא, ומכיון שכך, הרי אכילתו נחשבת, אף שאין בה שיעור כזית.
Rav Pappa explains how this relates to Shmuel’s statement. What is the reason for the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda? They hold that the sciatic nerve is a distinct entity. Therefore, even if one eats less than an olive-bulk it is a significant act of eating, and one is liable.
רי״ףתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין צו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין צו., עין משפט נר מצוה חולין צו. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין צו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין צו., הערוך על סדר הש"ס חולין צו., רש"י חולין צו., תוספות חולין צו., ר"י מלוניל חולין צו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין צו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין צו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין צו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין צו., מהרש"ל חכמת שלמה חולין צו., מהרש"א חידושי הלכות חולין צו., גליון הש"ס לרע"א חולין צו., פירוש הרב שטיינזלץ חולין צו., אסופת מאמרים חולין צו.

Chulin 96a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 96a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 96a, Rif by Bavli Chulin 96a, Attributed to R. Gershom Chulin 96a, Collected from HeArukh Chulin 96a, Rashi Chulin 96a, Tosafot Chulin 96a, Ri MiLunel Chulin 96a, Ramban Chulin 96a, Rashba Chulin 96a, Meiri Chulin 96a, Ritva Chulin 96a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 96a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 96a, Gilyon HaShas Chulin 96a, Steinsaltz Commentary Chulin 96a, Collected Articles Chulin 96a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144