×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. אַחַר הַמָּזוֹן – אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. אוְהוּא אוֹמֵר עַל הַמּוּגְמָר, ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמּוּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר סְעוּדָה.:
Additionally: If wine came before them during the meal, each and every diner recites a blessing over the wine for himself. If the wine came after the meal, one recites a blessing on behalf of them all. And he, who recited the blessing over the wine, also says the blessing over the incense [mugmar], although they only bring the incense to the diners after the meal.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
והוא אומר על המוגמ׳. גרסי׳ בגמ׳ דבני מערבא (הלכה ו) מה בין מוגמר ובין יין מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא שהוא טועם פשיטא של זו הבעיא דמוגמר אע״ג דמילתא ידועה היא שאין מביאין אותו אלא לאחר הסעוד׳ אחד מברך לכולן ולפיכך שאל השואל מפני מה היין הבא בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו והמוגמר אחד מברך לכולן יין אחד טועם ומברך כל אחד לעצמו:
{בבלי ברכות מב ע״ב} גמ׳ [בירך על היין וגו׳]⁠1: אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים2 טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין3 אבל בשאר ימות השנה הואיל ואדם קובע סעודתו על המים4 בירך על היין5 שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון {ע״פ ר״ח} פיר׳ היין6 ששותין לאחר הסעודה7 ועדיין לא ברכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון8 אבל [אם]⁠9 ברכו ברכת המזון יין [של-אחר המזון] צריך לברך [עליו]⁠10 ואינו נפטר בברכה שבֵרך על היין שלפני המזון לא שנא חול11 ולא שנא שבתות וימים טובים12 כדגרסינן13 בערב פסחין14 {בבלי פסחים קג ע״א-ע״ב וברי״ף שם} אמימר ומר15 זוטרא ורב אשי [הוו]⁠16 יתבי בסעודתא17 וקאיי עליהו18 רב אחא בריה דרב
איקא אמימר בריך על כל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא19 רב אשי בריך אכסא קמא20 ותו-לא בריך אמר רב אחא בריה [דרבא]⁠21 אנן22 כמאן ניעביד אמימר אמר אנא נימלך23 אנא מר24 זוטרא אמר אנא דעבדי25 כתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל26 תלמידי דרב [הוו]⁠27 יתבי בסעודתא28 והוה29 קאיי עליהו30 רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן וניבריך31 ולבסוף אמרו ליה32 הב לן ונשתה33 אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסר לכו [למשתי]⁠34 וכן הילכתא:
רב יצחק בר35 יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב36 חזייה דבריך והדר בריך אמר ליה לא סבר לה מר להא דר׳ יהושע בן לוי דאמ׳37 בירך על היין שלפני המזון פטר38 את היין שלאחר המזון אמר ליה אנא נימלך אנא.
בא להן יין בתוך המזון [אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר את היין שלאחר המזון39] משום דזה לשתות וזה לשרות40 דקימא41 לן כתלמידי דרב דאמרי אינו פוטר:
{בבלי ברכות מב ע״ב-מג ע״א} גמ׳ דוקא הסבו הוא שאחד מברך לכולם המוציא אבל42 לא הסבו לא ואי אמרי ניזיל ניכול נהמא43 בדוכתא פלן44 אף על גב דלא היסבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דאמו ואחד מברך לכולם דתניא45 עשרה שהיו מהלכין בדרך אע״פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו וישבו אע״פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן ואוקימנה46 כגון [דאמרי]⁠47 ניזיל ניכול נהמא [בדוכתא פלן]⁠48 {כר׳ האי גאון49} ויין נמי באעי הסיבה כר׳ יוחנן50 ואם הסבו אחד מברך לכולם בורא פרי הגפן ואם [לא הסבו]⁠51 כל אחד ואחד מברך לעצמו:
1. בירך על היין וגו׳: הכותרת ב-גצד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה.
2. וימים: כ״י נ, כ״י פריס 312: ״ובימים״.
3. הואיל...היין: חסר בכ״י פריס 312.
4. הואיל...המים: רק בדפוסים.
5. אבל בשאר...על היין: חסר בכ״י א לפני הגהה, כנראה מחמת הדומות.
6. היין: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״שלאחר המזון הוא יין״.
7. הסעודה: גנה: ״המזון״.
8. הוא הנקרא יין שלאחר המזון: חסר בכ״י א. בטעות הדומות, ונוסף בין השורות.
9. אם: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
10. של-אחר המזון צריך לברך עליו: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים. וכן היה לפני גנה, ולכן השמיט ע״פ הדומות ״אבל...המזון״. גצד, רא״ה: ״שלאחר ברכת המזון צריך לברך עליו״. כ״י א: ״צריך לברך על היין שלאחר המזון״.
11. חול: כ״י פריס 312: ״בחול״.
12. שבתות וימים טובים: גנה: ״שבת ולא שנא יום טוב״.
13. כדגרסינן: גנה: ״דגרסי׳⁠ ⁠״. גצד: ״גרסי׳⁠ ⁠״.
14. בערב פסחין: וכן ב-גנה. גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״בערבי פסחים״.
15. ומר: גנה: ״ורב״.
16. הוו: גנה, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״הוה״, וכן בפסחים שם.
17. בסעודתא: כ״י פריס 312: ״בסעודתיהו״.
18. עליהו: גנה, גצד: ״עילויהו״. כ״י נ: ״עלויהו״.
19. אכסא קמא ואכסא דברכתא: כך בדפוסים וכן בכ״י א במקבילה בפסחים שם, וגם כאן לאחר הגהה. בכ״י א כאן לפני הגהה: ״על כל כסא [קמא] וכסא דבתרא״, דומה לו ברא״ה: ״כסא דברכתא״ אך בו הוא פירוש. גצד: ״אכסא ואכסא דברכתא״, ואולי הוא פירוש: ״דלמא כל זמן שלא נטל ידיו לברך ברכת המזון מותר לאכול ואי אמא הב ונבריך איתסר ליה למיכל עד דמבריך״.
20. קמא: חסר ברא״ה, ונוסף בסוגריים מרובעים.
21. בריה דרבא: גנה, גצד, כ״י פריס 312, רא״ה. כ״י א, כ״י נ: ״בריה דרב איקא״. כ״י א בפסחים שם: ״בריה דרבנא״.
22. אנן: דפוסים: אנא. חסר בדפוסים.
23. אנא נימלך: גנה, רא״ה: ״נמלך אנא״.
24. מר: גנה: ״רב״. דפוסים: ומר.
25. דעבדי: כ״י נ: ״נעבדי״.
26. דרב ברונא ורב חננאל: כ״י פריס 312: ״דרב חננאל ורב ברונא״.
27. הוו: גנה, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״דהוו״, וכן בפסחים שם.
28. בסעודתא: כ״י פריס 312: ״בסעודה״.
29. והוה: כ״י נ, דפוסים: ״הוה״. חסר בכ״י פריס 312.
30. עליהו: גצד, רא״ה: ״עילויהו״.
31. הב וניבריך: גנה: ״הב ונברך״. כ״י פריס 312: ״הב ניבריך״. כ״י קרפנטרץ: ״הבו וניבריך״. דפוסים: הב לן ונבריך.
32. אמרו ליה: גנה רק: ״אמ׳⁠ ⁠״. רא״ה: ״אמרו״.
33. ונשתה: גנה, כ״י פריס 312: ״ונישתי״.
34. למשתי: גנה, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה, וכן כ״י א בפסחים שם. כ״י א כאן: ״למשתה״.
35. בר: כ״י פריס 312: ״בריה דרב״. כ״י נ: ״בר רב״.
36. ביום טוב: חסר ב-גנה.
37. דאמ׳: חסר ב-גצד, דפוסים. כ״י נ מוסיף: ״דאמ׳ ר׳ יהושע בן לוי״.
38. פטר: דפוסים: פוטר.
39. אפילו...המזון: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. חסר בכ״י א, שמא מחמת הדומות.
40. לשתות...לשרות: וכן כ״י פריס 312. גצד, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״לשרות...לשתות״. וכן באשכול, וכן משמע בפירוש ר׳ יונתן, ובלשון ר״ח שבאו״ז. ראה באוצה״ג תשובות סי׳ רסז.
41. דקימא: כ״י פריס 312: ״וקימא״.
42. המוציא אבל: וכן בחידושי הרמב״ן (ראש פרק ז) בשם ׳וכן כתב בהלכות רבינו ז״ל׳, רק בברכה ראשונה. אך בתלמידי ר׳ יונה וברא״ש הושמט, ובמקומו רק: {ואם}.
43. נהמא: גפא: ״לחמא״. וכן בהמשך שם.
44. פלן: גפא: ״פלנית״. דפוס קושטא: פלונית בדפוסים: פלוני.
45. דתניא: דפוסים: כדתני׳. כ״י פריס 312: ״כדתניא״.
46. ואוקימנה: כ״י א: ״ואוקינה״, כברוב המקומות שם.
47. דאמרי: גפא, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״דאמור״.
48. בדוכתא פלן: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה, כדליעל. גפא: ״בדוכתא פלנית״. בדוכתא פלונית דפוסים: בדוכתא פלוני. כ״י א: ״במקום פל׳⁠ ⁠״.
49. בשמו באשכול.
50. כר׳ יוחנן: כ״י נ: ״דאמר ר׳ יוחנן״ דפוסים: כר׳ יוחנן דאמר ר׳ יוחנן.
51. לא הסבו: גפא, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה. כ״י א רק: ״לאו״.
ערך כמר
כמרא(פרק ד דמעשרות) הכובש השולק המולח בשדה חייב המכמיר באדמה פטור (בבא מציעא פט:) תא שמע לא יהבהב באור ויאכל ולא יכמר באדמה ויאכל פירוש טומן הזתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו (א״ב אולי מלה זו נגזרת מלשון מקרא כי נכמרו רחמיו אל אחיו) (פסחים נח.) במאי קא מיפלגי במכמר בשרא פירוש כעין כימוס כמו מכמר. (בבא מציעא עד) על המעטן של זתים (גמרא) והוא מחוסר מכמר ועיולי לבי דפא כענבים מכמר ועיולי לבי מעצרתא כגון כמישא וריכוך שהוא נח לדרוך כיוצא בו בושלי כומרא (ברכות מ:, ברכות מב:) ועל הנובלות שהן תמרין פגין שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותו בעפר להתבשל ועיקרו מלשון מכמור׳ ועוד בלשון ישמעאל אלכמאר:
ערך גמר
גמרב(ברכות מב:) והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. (ביצה כב:) ומניחין את המוגמר ביום טוב: (שבת יח) ומניחין את המוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת. (מועד קטן כז) ואין מניחין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל פי׳ מוגמר בלשון לעז ספומי״י (א״ב תרגום מקטרת מור ולבנה מתגמרא מן קטורת בוסמין ונקרא הקטרת מוגמר מפני שניתן על גבי גחלים תרגום גחלי אש גומרא דאשא וגם נקרא מוגמר שכלו נגמר ונאכל תרגום וכליל על מזבחך וגמיר לרעוא על מדבחך):
ערך מגמר
מגמרג(ברכות מב:) והוא אומר על המגמר פי׳ מיני ריחנים שמעשנין בהם הבית וי״מ מחתה והוא כלי שנותנין עליו גחלים ונותנים עליו בשמים ובלשון ישמעאל מחתה מגמרה על שם גחלים ושמם אלגמר ובלשון תרגום גומרין וגמר העיקר עיין שם:
א. [ווארם מאכען.]
ב. [בעשליסען. מאללענדען רויכגווערץ.]
ג. [רויך ווערק.]
בא להם יין בתוך המזון כו׳ – בגמ׳ מפרש טעמא (דף מג.).
והוא אומר על המוגמר – אותו שברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת רוכלין על האש במחתות לריח טוב ומברכים עליו בורא עצי בשמים.
לאחר סעודה – לאחר בהמ״ז שאינו מצרכי סעודה אפי׳ הכי מי שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן.
ואע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה – וכבר ברכו ברכת המזון ויש הפסק בין יין למוגמר.
בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנהא בירך על היין שלפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון. נסחא אחרינא, אבל בשאר ימים מברך על כל כוס וכוסב. פי׳ משום דלא הוה להו חמרא ועל כל כוס וכוס הוה ליה נמלך, פי׳ וסברא דרבוותא ז״ל דהתם הוא לדידהו דלא שכיח להו חמרא, ולהכי שני להו דינא בשבתות וימים טובים דההיא שעתא בלחוד הוה להו חמרא, אבל לדידן השתא דשכיח לן חמרא, כלהו יומי לענין זה כשבתות וימים טוביםג. וכתב רבינו ז״ל פירוש היין ששותין לאחר הסעודה ועדיין לא בירכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל אם בירכו ברכת המזון יין שלאחר ברכת המזון מקרי וצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון לא שנא חול ולא שנא ימים טובים ושבתות כדגרסינן בערבי פסחים (בבלי פסחים קג:) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך אכל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא, פי׳ כסא דברכתא, רב אשי בריך אכסא [קמא] ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעביד אמימר אמר נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב כהנא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עילויהו רב ייבא סבא אמרי ליה הב ונבריך ולבסוף אמרו הב ונשתי אמר להו הכי קאמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי. פי׳ בלא ברכת הייןד, משום דברכת המזון קובעת ברכת היין לכוס שלה, ומכי אמר הב וניבריך הוה ליה כמאן דבריך ברכת המזוןה. וכן הלכה.
[רי״ף ל, ב] רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב חזייה דבריך והדר בריך אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יהושע בן לוי דאמר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר [המזון] אמר ליה אנא נמלך אנא.
בא להם יין בתוך המזון אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות. פי׳ דהיינו יין שבתוך המזון. וזה לשתות. פי׳ דהיינו יין שלאחר המזון. פי׳ דהאי דלשרות הוי כאכילה ואינו בדין לאכילה שיפטור שתיה דתרי עניני נינהוו. פי׳ ומיהו יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזוןז, דאי משום דדמי לשתיה קצת דמכל מקום משקה הוא, הרי יין שלפני המזון פוטרו, ואי משום דדמי לאכילה, הרי הוא כדברים [ה]⁠באים בתוך סעודה מחמת סעודה שהם פטוריםח וזה ברורט.
מתני׳. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן. פי׳ דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתוי, וכן לפי מנהגנו עכשיו לאכול בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחתכ, ואשמעינן מתניתין דקביעותא לא תליא בישיבהל, והדין כן לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חבירו ולא להמתינו כלל, אלא הדין [תלוי] בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכחמ.
והוי יודע כלל לברכת הנהנין שכשם שיצא אינו מוציאנ כך אף על פי שלא יצא דאינו מוציא אלא בשהן דרך קביעות וחבורה לפי שהן כגוף אחד וחשובין כאילו כל אחד ואחד מברךס.
ובכולן אמרו בין בפת בין במיני פירותע כשהן דרך קביעות וחבורה, (ש)⁠לענין ברכה שלפניהם, שאחד מברך לכלן, ואפילו בברכת שהכלפ, והיינו מעשה דבר קפרא דלעיל (בבלי ברכות לט.) דנתן רשות לאחד לברךצ, בין בשלשה בין בשניםק, אבל לענין ברכה שלאחריו, אפילו דשבעת המינין דברכה שלהם מעין שלשר, (ש)⁠כיון שכולן חוץ מן הפת אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאיתא בפסחים (בבלי פסחים קא:) וכל אחד ואחד לאלתר שאכל יכול לילך למקום שירצה ולברךש, לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריות ואין אחד מברך לכלן, והיינו דאמרינן בחולין (בבלי חולין קו.) אין זמון לפירות ולענין ברכה לאחריהןא.
בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי׳ בורא פרי הגפן. לאחר המזון אחד מברך לכלן. פי׳ ובגמרא לקמן (בבלי ברכות מג.) מפרש טעמא.
והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. פי׳ ארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן, והכי קאמר זה שבירך על הפת בשביל כולן מברך גם כן על המוגמרב, והא דאמרינן שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה לאו למימרא דלאו אורחייהו להביא מוגמר באמצע סעודה דודאי מביאין היו לפעמים, והכי איתא בירושלמי [מט, ב]⁠ג, אלא לרבותא קאמר, ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא מוגמר דבאמצע סעודה דמי שהתחיל לברך בסעודה תחלה מברך עליו, דמי שהתחיל בברכה תחלה הוא שראוי לברך כל ברכות שבסעודה, אבל מוגמר שלאחר סעודה אימא דכיון דאחר סעודה ענין אחר הוא זה, קא משמע לן דאף על זה מברך מי שהתחיל בברכותד.
ובירושלמי [מט, ב] מה בין מוגמר ליין, כלומר מה בין מוגמר שבאמצע סעודה דאחד מברך לכולן ליין שבתוך הסעודה דכל אחד מברך לעצמו, התם כלהון נהנין בחדא ברם הכא כל חד וחד שתי לנפשיהה, פי׳ גבי מוגמר כולן ראויין ליהנות כאחד ואפילו באמצע סעודה דאין אכילה מעכבת להריח, אבל ביין באמצע סעודה אין כולן ראויין לשתות בשעה שזה מברך ברכת היין, שאין בית הבליעה פנוי וצריך להמתין עד שבלע מה שבפיו ומשום הכי אין ראוי לשתות, וכיון דאין ראוי לשתות אינו [יוצא] בברכת חבירו כדנפרש בסמוךו.
[רי״ף לא, א] דוקא הסבו הוא דאחד מברך לכלן המוציא. פי׳ דאיכא הוכח כדאי וחשוב לענין חבורתן וקביעותן. אבל לא הסבו לא. פי׳ כדאמרן דבעינן הוכח ניכר לענין קביעותןז. ואי אמרי נזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן אע״ג דלא הסבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דמו ואחד מברך לכלן. פי׳ דכל שהסכימו לכך בתחלת ישיבתןח בהכי סגי, ובהא לא בעי הוכח אחריתי, דלא בעי הוכח אלא ביושבין תחלה בלא הסכמהט. דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך אע״פ שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו עלו וישבו, כלומר אע״ג דלא הסבו ולא הוה בינייהו אלא ישיבה בעלמאי, אע״פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן ואוקימנא כגון דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן.
וכתב רבינו ז״ל ויין נמי בעי הסיבה. פי׳ לענין ברכה שלפניוכ. כרבי יוחנן. פי׳ דאמר הכי בגמרא. ואם הסבו אחד מברך לכלן בורא פרי הגפן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי׳ ובגמרא (בבלי ברכות מג.) אמרינן אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה, פי׳ והוא הדין כל דבר מאכל דבעינן קביעות לפטור אחד אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה, פי׳ דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כולי האי וכל שהן ביחד סגיל. ורבי יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה, איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, פי׳ לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה וכל דדמי ליה דמידי דבר אכילה, אבל יין דמידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה ולא הויא קביעותא. ורבי יוחנן אמר אפילו יין מהניא ליה הסבה, דאפילו לשתיה לחודה נמי הויא קביעותא, ואפילו רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כ⁠[ש]⁠היא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה הוא הדין נמי דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכלן, והיינו מתני׳ דקתני בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכלן משום דהא איקבעי לאכילהמ, והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דמידי דשתיה, אבל בכל מידי דבר אכילה דיניה כפת לענין ברכה לפניו דאחד מברך לכלן, וכדאיתא לעיל (בבלי ברכות לט.) במעשה דבר קפרא, והזהר בזה לפי שכבר טעו בו שרים רבים ונכבדיםנ, והילכתא כרבי יוחנן בתרוייהו דיין בעי הסבה היכא דאחד מברך לכלן ומהניא ליה הסבה, הילכך כולהו מידי שוין נינהו בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכלהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שיהא אחד מברך לכלן, אבל אין זימון לענין לברך ברכה לאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיימא לן (בבלי חולין קו.) אין זימון לפירותס.
פי׳ ובגמרא אמרינן תניא כיצד סדר היסב אורחים נכנסים ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות ואין עולין להסבע עד שיכנסו כולן הביאו לפניהן מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו. פי׳ דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמם אלא ברשות בעל הבית ועתידין שיעקרו ממקומן לאלתר שיבא בעל הבית ויאמר להם להיסבפ, ומפני שהיו רגילין ביין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ואחד ידו אחת מפני הכוס שעתיד ליטול, שמא יגע במשקין שבכוס וידים שניות ומטמא משקין להיות תחלהצ, אבל אינו נוטל שתי ידיו שלא תקנו נטילת ידים אלא לפתק.
עלו והסבו והביאו להם מים אע״פ שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו. פי׳ כדקיימא לן דלסעודה בעי נטילת ידיםר, ומיהו אי עביד שימור לההיא, דיו עכשיו בנוטל ידו אחרת, דהשתא אשתכח דנטל שתיהן, ולחצאין ודאי קיימא לן דידיו טהורותש, אלא דאורחא דמילתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתיהן.
הביאו להם יין אע״פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכלן. [פי׳] דהשתא (ד)⁠הויא קביעותא, ואע״פ שכבר ברכו תחלה טעונין ברכה עכשיו דהוה ליה שינוי מקום דצריך לברך, ותו דהוה ליה נמלך שאין יודעין אם יביאו להם ייןת.
שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואילו לאחר המזון אחד מברך לכלןא אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי. הפירוש הנכון בזה שאין ראויין לשתות כולן בשעה שמברך זה, וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי להפטר באותה ברכהב, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפילו הראויין לשתות נמי אינן יוצאיןג.
פיסקא. והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה. [פי׳] ואפילו הכי כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולן. מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פי׳ דהכא נמי דומיא דהא, דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר גם כן המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא, אבל אם זה בא לחלוק לאחר, או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו, שהגדול רשאי לחלוק הברכות וליתן קצתן [לאחד] וקצתן לאחר. ומיהו נטילת ידים באחרונה לענין ברכה אינה מעכבת אלא אם כן באוכל דבר מזוהםד, ופירשו הגאונים ז״ל דהיינו דבר שאין קרב מינו למזבחה כדנפרש לקמן באלו דברים בסייעתא דשמיאו.
אמר ר׳ זירא אמר רבה בר רב ירמיה מאימתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו. פי׳ כיון שהתחיל לתמר, דהיינו קיטור העשן שמתמר ועולה ביושר כמו הדקלז, חייב לברך בעוד שעיקרו קיים ועד שלא יכלה עיקרו, דאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריח כיון דאין לו עיקרח, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע״ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך מקמי דאכלט.
[רי״ף לא, ב] אמר רב חייא בריה דרב נחמני אמר רב חסדא אמר רב אמר זעירי על המוגמרות פי׳ הקטרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושך שאין מברכין עליו בורא עצי אלא בורא מיני בשמים מפני שהוא מןי חיה. פי׳ ובגמרא אמרינן איתיביה אין מברכין בורא עצי בשמים, פי׳ במוגמר קאמר. אלא על אפרסמון של בית רבי ואפרסמון של בית קיסר, פי׳ עץ אפרסמון והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו וריחו עד שעיקרו קיים, אבל של אחריםכ כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו. ועל הדס בכל מקום, לפי שהדס בכל מקום עולה תמרתו עד שעיקרו קייםל, והיכי אמר זעירי שעל כל המוגמרות מברך עליהן בורא עצי בשמיםמ. תיובתא, אית ספרים דמסיק בתיובתא ואית ספרים דגרסי ומשנו הדס וכל דדמי ליהנ, וגאון אמר לא חזינא במתיבתא מאן דמסיק בה תיובתאס.
ומשחא דאפרסמא מברכינן עליה בורא שמן ערב. פי׳ משחא דאפרסמא הוא שחותכין עץ האפרסמון וקוטמין אותו ונוטף שמן ממנו, והוא הצרי שאומר שאינו אלא שרף מעצי הקטף (בבלי כריתות ו.). וכבר פירשנו למעלה (בבלי ברכות לח.) שאפילו בפירות אין היוצא מהן כמותן, כל שכן בעץע, הילכך ליכא לברוכי עליה בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערבפ.
פי׳ ובמוגמר של מצטכי ולבונה נראה שמברכין בו בורא מיני בשמיםצ, וראוי לברך עליו שתמרתו עולה עד שעיקרו קיים.
וכושרתא ומישחא כבישא ומישחא טחינא כלהו מברכינן עלייהו בורא עצי בשמים. פי׳ [כושרתא הוא] עץ בשם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן ריחו נודף מברכינן עליה בורא עצי בשמים שעיקרו קיים שהעץ בתוכוק, ומשחא כבישא הוא שחותכין עצי בשמים חתיכות קטנות ועומדות בשמן וריחן נודף מתוכו, ועל שם שהם כבושים לתוכו נקרא משחא כבישא כעין לשון כבשין בחומץ על שם שכבושין לתוכו, ומשחא טחינא הוא שנשחקו עצי בשמים לגמרי והם בתוך השמן ובכולן מברכין בורא עצי בשמים דעיקרו קיים חשבינן ליהר, ושמעינן מינה לכולי עלמאש דכל היכא שסיננו אותות ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמאא.
א. לפנינו ברי״ף נוסף, הואיל ואדם קובע סעודתו על המים.
ב. כן הנוסח בגמ׳ לפנינו.
ג. כ״כ בעה״מ והראב״ד הובא ברשב״א וברא״ש, ובתוס׳ צידדו דגם בקבע סעודה על היין מברך על היין שלאחר המזון שאין רגילות לשתות יין לאחר המזון אלא בשבתות וי״ט ע״ש, וצ״ע אם רבינו ושאר רבוותא פליגי על זה, או שכונתם דבמקום שהיין מצוי רגילים לשתות גם לאחר המזון.
ד. דהו״ל נמלך אבל שותה בברכה, וכ״כ רבינו לעיל מב, א בשם הרי״ף ע״ש בהע׳ דעות הראשונים בזה.
ה. ר״ל דאם לא היה צריך לברך על כוס של ברכה הרי נמצא דדעתו להמשיך בשתיה לאחר בהמ״ז ולמה צריך לחזור ולברך, וע״כ דבהמ״ז מפסקת וקובעת ברכת היין לכוס שלה, וכיון שאמר הב ונברך הרי דעתו להפסיק משתייתו, והו״ל כמאן דבריך בהמ״ז לענין זה דנסתלק מלשתות.
ו. ועד״ז פי׳ רבינו לעיל מא, ב בהא דאין פת פוטרת ליין הבא מחמת סעודה שאין אכילה פוטרת שתיה, ואע״פ דחשבינן ליה הכא שתיה, לגבי אכילה גופה ודאי חשיב שתיה כדביאר רבינו שם. וכ״כ ריטב״א פ״ג ה״ד. אבל תוס׳ והרשב״א פירשו משום שלשתות חשוב מלשרות ואינו בדין שגרוע יפטור את החשוב, ולדבריהם אם יתכוין לפטור היין שלאחר המזון פטרו וכמש״כ הרשב״א סו״ד מא, ב שאין בדין שיפטור גרוע לחשוב דרך גררה אלא דרך כונה ע״ש (ומ״מ אין ראיה מכאן למש״כ שם דאינו חביב אין פוטר לחביב וסתם פרי אין פוטר למין שבעה דרך גררה, דהכא לשרות חסר בחשיבותו בעצם דאין בא לצורך עצמו אלא לצורך האכילה משא״כ מעלה דז׳ מינים וחביב דהוי מעלה בעלמא ועיין לעיל הע׳ 292 לענין פרפרת ומעש״ק), וכ״כ ריא״ז דבכיון לפטור יצא, משא״כ לרבינו יתכן דלא תועיל כונתו. וע׳ בגנת ורדים כלל א סי׳ ד, ה, ו שכתב דשתיה פוטרת אכילה בשניהם שהכל ע״ש, אמנם לרבינו אינה פוטרת.
ז. ולא אמרינן דאין שתיה פוטרת אכילה.
ח. רבינו לטעמיה לעיל מא, ב דיין בתוך הסעודה צריך ברכה משום שאין אכילה פוטרת שתיה כמובא בהע׳ 299, וממילא צד אכילה שבו יש לו פטור מכח הפת וצד שתיה שבו יש לו פטור מכח יין שקודם המזון, וכ״כ ריטב״א פ״ג ה״ו.
ט. וכ״כ תוס׳ ושא״ר, והביאו ראיה לזה, ולדרכם הטעם פשוט דאדרבה חשוב פוטר לאינו חשוב. והריטב״א פ״ג ה״ו כתב סברא זו אף לדרך רבינו דחשוב פוטר לאינו חשוב אע״פ שהם חלוקים בענינם שזה שתיה וזה אכילה.
י. כפי׳ רש״י, ועיין ברשב״א בשם רה״ג שמפרש הסבו סביב ללחם ע״ש, ועיין באו״ז סי׳ קנ בשם ר״ח. ועיין להלן הע׳ 325 והע׳ 315.
כ. הובא בב״י סי׳ קסז. וכ״כ שאר ראשונים דישיבה דידן כהסבה דידהו דמי.
ל. לכאורה יש חידוש בעצם הדבר שצריך קביעות ולא רק בזה שישיבה אינה קביעות.
מ. היינו גם אם דעתם להמתין זא״ז לא מהני כיון שאין היכר והוכחה לקביעותם לא חלה קביעותם ולא חשיבא. ועיין בשיטמ״ק. ומש״כ רבינו דצריך שיקבעו ע״מ להמתין זא״ז לא כתבוהו שא״ר, ועולה לפ״ז דג׳ שהתחילו לאכול אבל אין דעתם לגמור יחד אין מחוייבים להמתין זל״ז (אף להשיטות דבעלמא מחוייבים להמתין עיין תוס׳ מה, א ורשב״א ורבינו מה, ב ובב״י וב״ח ומ״א וא״ר וש״א סי׳ ר, ולהאמור היינו דוקא בגוונא דהתחילו ע״מ לגמור יחד אלא שאח״כ נמלך ורוצה לגמור קודם), ואולי אפילו גמרו יחד כיון דהיה דרך מקרה ולא שנצטרפו עד״כ אין זימון ביניהם, וכן ארבעה שהתחילו יחד ואחד אין דעתו להמתין להם לכאורה אין מחוייב להמתין להם, אך אפשר דהני מילי באכילה בעלמא יחד אבל אם נתאספו לענין אחד כגון שהוזמנו אצל בעה״ב אף אם אין דעתם להמתין זל״ז הו״ל קביעות יחד, (ונ״מ בשמחת נשואין וכדו׳ כשאין דעתו להמתין עד סוף הסעודה דמ״מ חשיב קביעות כיון דכולם אוכלים אצל בעל השמחה).
נ. כדאיתא בר״ה כט, א.
ס. ז״ל הר״ן במגילה (יג, ב בדפי הרי״ף), בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיו״ב שהיחיד אומרם וחבירו יחידי שומען ג״כ ויוצא כו׳ דהא קיי״ל דשומע כעונה חוץ מברכת הנהנין דמי שנהנה ראוי שיברך כל אחד, (אבל) [מלבד] היכא דמברך גופיה מיחייב ואיכא קביעותא דדמו כולהו כחד גופא, ובריטב״א פ״ה ה״ד אבל ברכות של רשות כגון ברכת הנהנין אין אדם מוציא לחבירו אלא כשמוציא לעצמו שהרי אינו ערב לו בברכה זו כו׳ ואף כשמוציא לעצמו אינו מוציא לחבירו עמו כו׳ אא״כ עשו מתחלה צירוף והוכח שהם חבורה אחת, וע״ע ריטב״א ר״ה כט, א שהביא דעה דאין הסבה בפירות גם לברכה שלפניהם אא״כ באה חובה כברכת ירקות בפסח, והרי דבברכת חובה ל״צ הסבה, וכ״כ מאירי מה, א (ד״ה זה וד״ה גדולי) דקידוש והבדלה אי״צ הסבה שהרי ברכות חובה הן ובכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, וביאור הדברים דבברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה לזה אפילו אם יצא מוציא שעל כולם מוטל שתתקיים המצוה וכולם ראויים לברך עליה משא״כ בברכת הנהנין שאין בה ערבות כיון שאין מוכרח ליהנות לא רק אם יצא אינו מוציא שהרי אין ברכתו ברכה אלא אף אם לא יצא אינו מוציא שאין ראוי שיברך אלא הנהנה בעצמו ולא שיצא בברכת אחר שאין לו שייכות לברכתו והנאתו וכך תיקנו חכמים, אא״כ נהנים בחבורה אחת שהם כגוף אחד וראוי אחד לברך עבור כולם ומוציאם מתורת שומע כעונה, וכ״כ באו״ז סי׳ קנ דבלא הסבו אף דנתכוין שומע ומשמיע לא יצא דהצריכו חכמים שיהיו קבועין יחד לאכילתם לענין ברכת המוציא, (והביא דבריו בפסקי רקנטי סי׳ פ ומש״כ שם דר״ח אינו סובר כן מבואר באו״ז דלר״ח חשיב קביעות במה שישבו לאכול ואחד מברך לכולם לכתחלה אבל היכא דאינו קביעות גם לר״ח לא יצא והגר״א סי׳ קסז סי״ג לא היה בידו או״ז). ולדרך זו דהא דבעינן הסבה משום דבברכת הנהנין ליכא ערבות, בבהמ״ז ליתא להך טעמא דכיון שכבר אכל ונתחייב שייך שפיר ערבות, וכמש״כ רבינו מה, ב ותוס׳ ושא״ר מח, א ע״ש, ואף לרש״י ובה״ג שם מח, א ומלחמות כ, ב דמי שלא אכל אין יכול להוציא חבירו מה״ת נראה טעמם דכיון שהמוציא לא אכל חשיב כאינו מחוייב בדבר כיון שלא עשה המעשה המחייב במצוה זו, וממילא אינו ערב לחבירו וכמש״כ הגרע״א באו״ח סי׳ רעא, אבל היכא דגם המוציא אכל שייך שפיר ערבות גם לרש״י ודעימיה כיון שגם הוא מחוייב בדבר, וזהו שמבואר בחולין קו, א דאכלו פירות כאחת מצוה ליחלק הא דיעבד יצאו זמ״ז וכ״ה בריטב״א פ״ה ה״ט, ובסופר ובור סופר מברך ובור יוצא אף בפירות כדמשמע בחולין שם וכ״כ ריטב״א שם, והרי רבינו בסמוך והריטב״א בה״ז ביארו דבפירות ליכא קביעותא לגבי ברכה אחרונה, אלא היינו טעמא משום דבבהמ״ז שייך ערבות, וכ״כ רבינו לקמן מה, ב ע״ש, והא דמ״מ מצוה ליחלק כתב רבינו שם דהוא משום תקנת זימון ע״ש בהע׳, וזהו דאקשינן שם מה, ב אריו״ח דקאמר שנים שאכלו כאחת אחד מהן יוצא בברכת חבירו פשיטא דהא שומע כעונה, (ומיהו מגוף דינא דריו״ח אין ראיה לעניננו דהא מיירי בשנים שהסבו יחד בפת, דאיכא שפיר קביעותא לסברת רבינו בסמוך בהא דאין קביעות בפירות), והא דתניא בסוגיין עשרה שהיו מהלכים בדרך כו׳ כאו״א מברך לעצמו דמשמע לעיכובא קאי אברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה מצוה ליחלק בעלמא אמרינן אבל בדיעבד יצא בברכת חבירו אף בלא קבעו כלל (ויל״ע בזה מדברי רבינו נ, א דמשמע דברייתא דסוגיין מיירי גם בבהמ״ז עיין להלן הע׳ 315 וצ״ע). ובברכת הנהנין שהוא לעיכובא לכאורה אף באינו בקי כלל שאין יכול לברך או בערום ואלם מ״מ אינו יוצא בברכת חבירו בישבו, כמו ביצא כבר שאינו מוציא חבירו בברכת הנהנין אפילו באינו בקי, ויש לדון בזה דבלא יצא אף דלא הסבו מוציאו היכא דאין יכול לברך דכל כה״ג לא תקינו רבנן, אבל באינו בקי כ״כ, אף דבבהמ״ז סופר מוציאו, בברה״נ מברך בעצמו ואינו יכול לצאת ע״י הבקי כמפורש בדברי רבינו מה, ב ע״ש. אמנם בר״ן הנ״ל במגילה משמע דבהמ״ז דינה כברה״נ דבשניהם סופרים כל אחד צריך לברך בעצמו לעיכובא, ועדיפא מברה״נ דאף דהסבו כל דליכא צירוף לזימון אין יוצא זמ״ז, וכן משמע מדבריו בר״ה יא, ב בדפי הרי״ף ד״ה יחיד עש״ה דאף שבתחלת דבריו מיירי בדינא דיצא מוציא מ״מ בסו״ד מיירי אף משניהם אכלו, והרי בק״ש ותפלה אף בחבירו מחוייב אינו יוצא, (וצ״ע מראיות הנ״ל), ולפ״ז בסופר ובור אף בברה״נ סופר מברך ובור יוצא, וכן משמעות דבריו במגילה ור״ה שם, ויתר על כן משמע בדבריו בר״ה דבסופר ובור אף דסופר יצא מוציא לבור, מיהו ודאי בברה״נ אינו כן כיון דהיא רשות וליכא ערבות (ע״ש בר״ן בר״ה יב, א סד״ה גמ׳ דמוכח כן), ואף בבהמ״ז הוכחנו לקמן פ״ז הע׳ 37 לא כן וצ״ע, שו״ר בחי׳ הר״ן חולין קו, א שכתב דשנים שאכלו מצוה ליחלק לכתחלה אבל דיעבד יצא בברכת חבירו דאל״כ היאך יוצא בור בברכת סופר ואע״פ שבתפלה משמע בסוף ר״ה דבקי אינו יוצא בתפלת ש״ץ אפילו דיעבד אף דאינו בקי יוצא (וזהו טענת ר״ג כמ״ש הר״ן ר״ה יב, א הנ״ל) שאני תפלה דרחמי נינהו, אך בדבריו בר״ה ומגילה הנ״ל לא נראה כן, והרי למד בר״ה מבהמ״ז לתפלה דכי היכי דיחיד מוציא לחבירו בבהמ״ז בסופר ובור ה״ה בתפלה ולדבריו בחולין אין ללמוד זמ״ז דהא בתפלה בבקי אינו יוצא דיעבד ובבהמ״ז אף בבקי יוצא דיעבד וצ״ע, ולשיטתו בחולין דכל דסופר מוציא לבור אף סופר מוציא לסופר בדיעבד נמצא דבברה״נ לשי׳ רבינו דהוא לעיכובא אין סופר מוציא לבור, וע״ע חזו״א סי׳ יט סק״ב. וזהו דרך רבינו והריטב״א והר״ן והמאירי דהך דינא דכל אחד מברך לעצמו נאמר בברכת הנהנין דוקא שאין בה ערבות ולא בברכת המצוות וקידוש והבדלה, אכן התוס׳ מג, א סד״ה הואיל והמרדכי סי׳ קמה הקשו איך אנו פוטרים זא״ז ביין דהבדלה אף שאנו עומדים, והרי ביין דהבדלה אע״פ שיצא מוציא כמבואר בספ״ג דר״ה, ויש לדחות קצת דכיון שהמברך שותה מלא לוגמיו הרי השומעים אינם צריכים לשתות ולגבי מה ששותים אינו אלא כברכת הנהנין בעלמא (ועיין סי׳ קצ ס״ד וביאה״ל ד״ה יטעום), והגר״א בסי׳ רצו וסי׳ רעא כתב דצריך לישב בקידוש והבדלה כיון שאחד מוציא אחרים ומשמע מצד קידוש והבדלה בעצמם (ע״ש בב״י סי׳ רצו ובמ״ב סי׳ רעא), וההשלמה מובא במאירי מה, א כתב דקידוש כיון שהוא במקום סעודה איכא הסבה והבדלה נמי מן הסתם על שולחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה וכתב עלה המאירי דאי״צ לזה כיון שהם ברכות חובה, ובתר״י ותורי״ח ורא״ש ורשב״א לקמן נג, א ובתוס׳ חולין קו, ב הקשו אהא דאמרינן התם דאחד מברך לכולם ברכת המאור אע״פ שלא הסבו ע״ש בדבריהם, והרי בברכת המאור אע״פ שיצא מוציא כמש״כ במ״ב סי׳ רחצ סקל״ו בשם האחרונים וכ״ה במאירי ר״ה כט, ב ואעפ״כ קשיא להו דליכא הסבה, ובתוס׳ מח, א ס״ל דבבהמ״ז אע״פ שלא אכל מוציא חבירו, רק משום שאינו יכול לומר שאכלנו אינו יכול לזמן, אבל אחד שאכל חבירו מוציאו אע״פ שלא אכל כמו שהביא בטור סי׳ קפו בשם ר״י, ואף להטור שם דאינו מוציאו היינו היכא דלא אכל דתיקנו רבנן דאין מוציא אלא באכל וכמ״ש בירושלמי מי שאכל הוא יברך אבל אם גם המוציא אכל שפיר יכול להוציא ולא אמרינן דמי שאכל צריך לברך בעצמו, ואפ״ה בשנים שאכלו מצוה ליחלק כמבואר לקמן מה, ב וה״ה בפירות כמבואר בחולין קו, א ובתוס׳ שם, וה״ה בישבו אף בפת כמבואר בתוס׳ כאן דמתני׳ וברייתא מיירו גם בבהמ״ז. ולכאורה נראה טעמא דמילתא לפמ״ש במג״א סי׳ ח סק״ו בשם תה״ד סי׳ קמ ובמ״ב שם ובסי׳ רעג סק״כ דאם יצא מוציא אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה מברך בעצמו, ונימא דאף בלא יצא אין מוציא אחרים לכתחלה כל שלא קבעו יחד. אכן נראה דאין צורך לזה וטעמא דמתני׳ דכיון שכל אחד נהנה בפני עצמו ראוי שתהא לכל הנאה ברכה בפני עצמה, וכ״מ בדברי ר״א בן הר״מ בברכת אברהם סי׳ מב שכתב שהוא כדי להרבות הודיה להשי״ת, ולפ״ז י״ל דגם לדידהו הוא לעיכובא וכן משמע ברא״ש ורי״ו שכתבו דבלא הסבו אף ששמעו וענו אמן לא יצאו וכ״פ בכונתם במג״א סי׳ קסז סקכ״ח ע״ש, וכן משמע בתוס׳ מג, א ד״ה הואיל שכתבו לגבי יין שבתוך המזון דכיון שחכמים תיקנו שכל אחד מברך לעצמו אף אם רוצה לצאת מחבירו לא יצא ואף דהתם אין הטעם משום דליכא קביעות מ״מ איכא למילף מינה דכל אחד מברך לעצמו משמעו לעיכובא, אך הרוקח סי׳ שכט הובא בב״י סי׳ קסז כתב דאם נתכונו שומע ומשמיע יצא אף בלא הסבו וכ״פ בשו״ע שם, ובמאמ״ר כתב דגם הרא״ש סובר כן וכונתו דבהסבו בסתמא כונת המברך להוציא משא״כ בלא הסבו בסתמא אין כונתו להוציאו אבל בנתכוין בהדיא להוציאו יצא, וכן משמע ממ״ש מה, ב ובחולין קו, א דשנים שאכלו פת או פירות מצוה ליחלק אבל בדיעבד יצאו, דאמנם לרשב״ם בתוס׳ שם מה, א דהוא חומרא בבהמ״ז אף דקבעו איכא למימר דאף בבהמ״ז לא החמירו בקבעו אלא לכתחלה, אבל לתוס׳ שם ובחולין דלגבי ברכה אחרונה בטלה הסבתם וקביעותם מבואר לכאורה דלא בעינן קביעות לעיכובא, (ולטעמא דרבינו נתבאר לחלק בין ברכת הנהנין לבהמ״ז משא״כ לטעם שנתבאר אליבא דהרא״ש אין לחלק ביניהם ואדרבה בהמ״ז חמיר כמ״ש תוס׳ בשם רשב״ם), וכן הוכיח בב״י שם ע״ש, אך במג״א שם כתב דהיכא דלא קבעו כלל ביחד תיקנו כן לעיכובא, אבל היכא דקבעו אף דלגבי ברכה אחרונה לא חשיבא קביעותם כ״כ אינו אלא מצוה ליחלק, (וליכא למימר הכי אלא אי נימא דגם בפירות איכא קביעותא ורק זימון ליכא עיין בהע׳ 314 אבל לרבינו והראב״ד דלית בהו קביעותא כל חד מטעמיה עיין בהע׳ שם על כרחך דבברכה אחרונה אי״צ קביעות לעיכובא וכמש״נ לעיל), ולדברי המג״א לא אמרו סופר מברך ובור יוצא בברכה אחרונה אלא בכה״ג דשנים שקבעו בפת או קבעו בפירות אבל בישבו שהוא לעיכובא לא, משא״כ להסוברים שהוא למצוה בעלמא אף בישבו ואף בברכה ראשונה סופר מברך ובור יוצא, ולרבינו חלוק בזה ברכה ראשונה מברכה אחרונה כמש״נ לעיל, (ועיין שעה״צ ריג סק״ז וצ״ע). ועיין בביאה״ל רעג ס״ו ד״ה ואם. ובתוספתא פ״ו ה״כ הובא בב״י סי׳ ריג אי׳ דעשרה שעושים עשר מצוות כל אחד מברך לעצמו ואם עושים מצוה אחת אחד מברך לכולם, ולכאורה מבואר דגם בברכת המצוות נאמר הך דינא ודלא כרבינו ודעימיה, אכן מצאתי ב״ה באו״ז הל׳ ר״ה (ח״ב סי׳ רסב) שהקשה דבתוספתא מבואר דאין אחד מוציא אחרים בבהמ״צ אלא בעושים יחד להמצוה ובגמ׳ בר״ה מבואר דאפילו יצא מוציא ותי׳ דהתוספתא מיירי בעשר מצוות שונות אבל באותה מצוה אפילו יצא מוציא לכתחלה ואפילו לבקי, ולכאורה פירושו מוכרח גם למש״כ הגר״א וארה״ח סי׳ ח ס״ה דשנים המתעטפים בטלית באותו זמן וכיו״ב אחד מברך לשניהם מכח הך תוספתא ואם כן מהו עשר שעושין עשר מצוות אך י״ל בעושים כל אחד בפני עצמו שלא בהתועדות יחד, ומש״כ באו״ז דיצא מוציא אף לכתחלה אתי שפיר לכל הדרכים במתני׳, ושאני הכא דכיון דכל אחד נהנה ראוי שתהא לכל הנאה ברכה בפ״ע וכמש״כ, (רק הידור מצוה איכא במברך בעצמו כמ״ש תוס׳ לעיל כא, ב ע״ש), וכבר הובא דבמג״א סי׳ ח ומ״ב נקטו לא כן. ועיין בב״י ס״ס ריג בשם אהל מועד ובגר״ז שם. ומצאתי בהל׳ סדר ההגדה לריטב״א עמ׳ ח שכתב דעל נט״י כל אחד מברך לעצמו ואין יוצאים בברכתו של גדול אע״פ ששמעו וענו אמן דלא מהניא לה הסבה שהיא מקמי הסבה, וצ״ע דסותר לשיטתו שלא הצריכו הסבה אלא בברה״נ שאינה חובה, וי״ל דאף נט״י לא חשיבא חובה דלא ליתהני ולא יטול ידיו, ועיין ביו״ד ססי׳ א ובנו״כ שם לענין ברכת שחיטה ותרומה. וע״ע בענין זה בדברי רבינו מה, ב ובהע׳ שם וכן בהע׳ 85 שם.
ע. ולא פליגי רב וריו״ח לל״ב לקמן מג, א אלא במידי דשתיה אבל במידי דאכילה לכ״ע מהניא הסבה, כ״כ רבינו שם ולעיל לט, א. ויתבאר לקמן בס״ד.
פ. לענין הא דחלה קביעותם ואי״צ לברך כל אחד לעצמו אין נפ״מ איזו ברכה מברך וע״כ סובר רבינו דהא דהסבו אחד מברך לכולם לאו רשות קאמר אלא מצוה וזהו דקאמר דגם בברכת שהכל שאינה חשובה ומיוחדת הדין כן וכעובדא דבר קפרא, ויל״ע אם הטעם משום דהוו כגוף אחד וראוי דיברכו כאחת, או דכיון דאי״צ לברך כל אחד לעצמו ממילא אדרבה יברך אחד לכולם משום ברוב עם הדרת מלך, ועמ״ש בפ״ז הע׳ 30 דבחולין קו, א משמע דגם בלא קבעו שייך מצוה דאחד מברך לכולם ע״ש, וכ״כ בכ״מ פ״א הי״ב בשם הרמ״ך דאחד מברך לכולם מצוה משום ברוב עם וכ״פ במ״ב ריג סק״ג, וכן מוכח בתוס׳ מב, ב ד״ה עשרה, אכן בר״מ שם משמע שאין כאן תקנה שאחד יברך לכולם אלא כונת המשנה שאם בירך אחד וענו כולם אמן מותרים לאכול, וכן משמע בתשובתו לחכמי לוניל שהובאה בכ״מ, וכן משמע לכאורה בתוס׳ חולין קו, א ובתר״י ספ״ח (מא, א) דכל דליכא זימון אין מצוה שיצטרפו כלל ע״ש ואינו מוכרח. וע׳ בשו״ע סי׳ ח ס״ה ובהגר״א שם וגר״ז סי׳ ריג.
צ. ומיירי בשלקות ובשר ואלמא דלא רק בפת מהניא הסבה, ומיירי בברכת שהכל ואלמא דגם בשהכל אחד מברך לכולם. ועיין בדברי רבינו שם לט, א ולקמן מג, א ומה שיתבאר שם בס״ד.
ק. שאף שנים שהסבו אחד מברך לשניהם, והא דשנים שאכלו מצוה ליחלק כדלקמן מה, ב לא אמרוה אלא לענין בהמ״ז, וכ״כ תוס׳ מה, א ד״ה אם ושא״ר, אבל רש״י שם סובר דקאי גם אברכת המוציא דשנים לא הוי קביעות, הא היכא דהוי קביעות להמוציא הוי קביעות גם לברכה אחרונה וכ״מ ברש״י חולין קו, א דשלשה שאכלו פירות אחד מברך לכולם ברכה אחרונה אף דליכא זימון וכן דעת ריא״ז כאן. וע״ע בסמ״ג מ״ע כז דסובר דבין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה אחד מברך לכולם בפת ויין ולא בשאר מילי (וע׳ שעה״צ ריג סק״ד).
ר. שהיא ברכה חשובה שחיובה מה״ת כמ״ש רבינו מד, א וראוי שאחד יברך לכולם.
ש. דלא כרש״י ורשב״ם בפסחים ור״מ פ״ד ה״א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, ואף דלא כהרי״ף ותוס׳ שם דמיני מזונות טעונים ברכה לאחריהם במקומם מדכתב שכולן חוץ מן הפת וכו׳ (וכ״כ רבינו להלן מג, א דאין זימון בשום דבר אלא בפת), וכ״ה ברשב״א נג, ב דאין טעון ברכה במקומו אלא דבר שמברכים עליו ג׳ ברכות ע״ש והובא בב״י סי׳ קפד וכ״ה בריטב״א פ״ה ה״ז. ונראה דבין לרבינו בין לרש״י והרשב״ם דין ברכה במקומו תליא בברכה חשובה אלא דלרבינו בעינן ברכה חשובה דבהמ״ז ולרש״י ורשב״ם אף מעין ג׳ חשיבא, אבל להרי״ף והתוס׳ תליא בדבר הסועד דכיון דסועד חשיב וראוי לברך במקום שסעד, א״נ הטעם דבהני איכא קביעות וכ״מ במהר״ם חלאוה בפסחים שביאר דמש״ה סובר רב חסדא דלקיבעא קמא הדר כיון דאיכא בהו קביעות וכ״מ ברבינו דוד שם ודלא כרשב״ם ורא״ש שם דע״י דטעון ברכה במקומו הוא דהדר לקיבעא קמא, (וכ״פ בהעמ״ש סי׳ קמו סק״ו בדעת השאילתות שדן אם יש זימון לפירות ואם טעונים ברכה במקומם בחדא מחתא ובסי׳ נא שם מבואר דאין זימון לפירות משום דאינו קביעות). והראב״ד פ״א ברכות הי״ט כתב דאין זימון לפירות משום שאין בהם חשיבות קביעות, ונראה דהוא לטעמיה בהי״ב דאין הסבה לברכה שלפניו אלא בפת ויין, ואף למד״א מג, א דאחד מברך לכולם בשאר מילי בלא הסבה, זימון ליכא אלא בדבר שיש בו קביעות גמורה בהסבה, אבל לרבינו יש הסבה גם בפירות לברכה שלפניו ורק זימון ליכא משום דאין טעונים ברכה אחרונה במקומם, (ואי נימא הכי דהראב״ד לטעמיה נמצא דיש זימון ביין לדעתו, וע׳ שעה״צ ריג סק״ד), וכבר הובא שכ״כ בשאילתות סי׳ נא דקביעותא דפירי לאו קביעותא ומש״ה ליכא זימון. ובתוס׳ לז, א ד״ה נתן ורשב״א שם מבואר דכל דמברך ג׳ ברכות איכא זימון ולר״ג דמברך ג׳ ברכות בשבעת המינים איכא זימון בשבעת המינים, והנה גם לרבינו הוא כן דכיון דטעון לר״ג ברכה חשובה דבהמ״ז הרי טעון ברכה במקומו, אבל כונת תוס׳ נראה דלא הצריכו זימון אלא בברכה חשובה דבהמ״ז, ואף להסוברים דמעין ג׳ מה״ת מ״מ י״ל דזימון ליכא אלא בברכה חשובה דבהמ״ז. ועיין בב״י רסי׳ קצב דדעת רה״ג דיש זימון בז׳ מינים, וי״ל בטעמו דסובר כתוס׳ דתליא בברכה חשובה וסובר דגם מעין ג׳ חשיבא דהוי נמי מה״ת (ועיין דרישה שם), אי נמי סובר כסברת רבינו וסובר כרש״י ורשב״ם דז׳ מינים טעונין ברכה במקומם. וע״ש בב״י שכתב דבשאר פוסקים משמע דאין זימון אלא בפת, וכ״ה בטור ס״ס ריג, והנה לרבינו הטעם משום דאין טעון ברכה במקומו אלא בפת, אבל להסוברים דמין דגן או אף ז׳ מינים טעונין ברכה במקומם צ״ל כתוס׳ דרק בבהמ״ז הצריכו זימון, (אבל להראב״ד יש לצדד דגם יין בעי זימון וכמ״ש, וע׳ דרישה סי׳ ריג). וע״ע בהע׳ 316.
ת. דכיון שכל אחד ראוי ללכת לדרכו בטל השיתוף והצירוף ונתפרדה חבילה משא״כ בפת שחייב לברך במקום שאכל אף שסיימו לאכול צירוף והוכח שעשו מתחלה הרי הוא קיים כמות שהיה, ריטב״א פ״ה ה״ז. ונראה דרבינו לטעמיה לקמן מה, ב דג׳ שאכלו כאחת ויצא אחד לשוק והרחיק בטל צירופם וליכא זימון וכ״ד הריטב״א פ״ה הכ״ב דלא כשא״ר, ומבואר דעתם דלא סגי במה דמצורפים באכילתם לחייבם בזימון אלא צריך צירוף וקביעות בשעת זימון, וזהו ג״כ טעמם בעניננו דבדברים שכל אחד יכול לברך במקום שירצה בטל קביעותם בשעת ברכה אחרונה וליכא זימון, אבל תוס׳ רפ״ז כתבו דהא דשנים שאכלו כל אחד מברך בהמ״ז לעצמו משום דבטל קביעותם כיון שמסתלקין זמ״ז ואפ״ה מזמנין וע״כ הטעם דכיון שהיו קבועים בשעת אכילה מחוייבים בזימון, ורבינו מה, ב כתב טעמא אחרינא בהא דשנים שאכלו מצוה ליחלק ע״ש הע׳ 35. (ועיין בגר״ז סי׳ קסז ס״ח וסי׳ ריג ס״ו ואג״מ או״ח ח״א סי׳ נו ומש״כ בהע׳ 306 ודוק). ומבואר דעת רבינו דאף לענין זימון בעינן הסבה דרך קביעות וחבורה, וכיון שכן בדברים שאין טעונין ברכה במקומן בטל קביעותם והסבתם, וכמ״ש הריטב״א דשיתוף וצירוף שעשו מתחלה בטל, אבל לשי׳ הרמב״ן רפ״ז דל״צ הסבה לענין זימון דחובת זימון קובעתם בחבורה הרי שייכא הא מילתא גם באינן טעונים ברכה במקומם, ואף לסברת הי״מ בתר״י רפ״ז דכיון שסיימו אכילתם יחד האכילה קובעתם מסתבר דלא איכפ״ל במה דיכולים ללכת לברך במקום אחר, (ולכאורה להרמב״ן אף בלא סיימו יחד איכא זימון ואין רשאין ליחלק משא״כ לסברת הי״מ בתר״י), והא דליכא זימון בפירות צ״ל כהראב״ד המובא בהע׳ הקודמת דאין בהם קביעות, ואף דחובת זימון או האכילה קובעתם בחבורה, בפירות ל״ש קביעות וחבורה, אי נמי כתוס׳ בהע׳ הקודמת דליכא זימון אלא בבהמ״ז. ואף מכל דברי רבינו משמע דעתו דבעינן הסבה לזימון, דהא כתב דאע״ג דאיכא הסבה בפירות מ״מ אין זימון לפירות, משמע דאם אין הסבה בפירות מבואר בפשיטות הא דליכא זימון בפירות, וכ״מ לשונו דלא הויא קביעותן קביעות לברכה שלאחריו, הא לפת הויא הסבתם וקביעותם קביעות, וכן משמע מדבריו נ, ב אמתני׳ דשתי חבורות עמ״ש שם, וכן משמע ממש״כ נ, א דבברייתא שהובאה בגמ׳ בע״ב מבואר דאיכא זימון אף דכל אחד אוכל מככרו ומשמע דהברייתא מיירי גם בזימון. והנה להלן הע׳ 325 נתבאר לדייק מדברי הרי״ף דפירושא דהסבו דאוכלים מככר אחד, וכפי׳ רה״ג דהסבו סביב לפת, ולפ״ז למש״כ הרי״ף לקמן נ, א דאיכא זימון גם באוכלים כל אחד מככרו מוכח דעתו כהרמב״ן דל״צ הסבה לזימון, וכ״מ לשון הרי״ף שם שכתב אע״פ שכל אחד אוכל לעצמו, ועיין בספר פיר״ח דמובא מס׳ הנר בשם ר״ח דמסיק כפי׳ רה״ג, ולפ״ז למאי דגרס ר״ח לקמן נ, א כהרי״ף כמובא ברשב״א שם מוכח גם דעתו דל״צ הסבה לזימון, (אבל הרשב״א ורבינו פי׳ כונתם בהסבו ואכלו כל אחד מככרו דמזמנין ומייתו סייעתא לזה מברייתא שהובאה בגמ׳ בע״ב, אבל למש״כ בדעת ר״ח ורי״ף הברייתא מיירי בברכה שלפניה דוקא והיכא דאמרו נאכל נהמא בדוכתא פלן). וכשי׳ הרמב״ן מבואר גם בפסקי הרי״ד וריא״ז בסוגיין, והובאה שיטה זו ברשב״א נ, ב בשם גדולי המפרשים האחרונים. (ובצל״ח רפ״ז כ״כ גם בדעת הר״מ ואינו מוכרח די״ל דסובר הר״מ דשלשה שאכלו כאחד היינו דרך התועדות יחד וכ״מ לשונו בפ״א לענין המוציא שכתב דצריכים להתכוין לאכול כאחד וע״ע בפיה״מ דהסבו היינו שישבו על דעת לאכול יחד). אבל בתוס׳ ורשב״א ותר״י ורא״ש בסוגיין כתבו כרבינו והריטב״א דגם בזימון בעינן הסבה, וכ״כ תר״י עוד ברפ״ז, וכן דעת בה״ג כדהביא רמב״ן שם וכ״ה בשאילתות סי׳ נא וכ״כ המכתם בשם הראב״ד, והא דמבואר לקמן מז, א דרב שימי בר חייא נצטרף לרב ושמואל לאחר שאכלו סעודתם כיון שלא גמרו עדיין ע״ש, להרא״ש רפ״ז דאי״צ קביעות מתחלה דוקא אלא כיון דנצטרף אח״כ לחבורתם דרך קביעות והסבה איכא זימון אתי שפיר, והרמב״ן שם הק׳ דרב שימי בר חייא לא נצטרף ברשותם ועל דעתם, וכנראה מדייק לה מדקאמר ליה רב כשראה שממהר לגמור אכילתו מה דעתך לאיצטרופי בהדן, אך לבה״ג ודעימיה צ״ל דנצטרף ברשותם אלא דלא ידע רב דכונתו לזמן עמם, ולא קאמר בה״ג דליכא זימון אלא היכא דישבו יחד במקרה בלא הזמנה ודרך חבורה אבל בהזמנה ודרך חבורה אפשר להצטרף גם אחר שהתחילו השנים (מיהו בב״י סי׳ קצג כתב דבה״ג חולק על הרא״ש וצ״ע), ולתר״י רפ״ז דלא חשיבא קביעות והסבה אלא בהסבו יחד בתחלת אכילתם דקשיא עלייהו מההיא דרב שימי בר חייא מבואר בתר״י בספ״ז (לז סע״א) דכיון דרב ושמואל התחילו יחד השלישי נגרר אחריהם (כל שאוכל דרך קביעות וכמ״ש תר״י ברפ״ז מההיא דשמש). וע״ש ברי״ד שכתב לדרכו דלא גרסינן בסוגיין בתר דכרכי יתבי אלא כי מטו התם יתבי וקא מיבעי להו וכן גורס בבה״ג וכעי״ז בשאילתות סי׳ נא. והא דאשמועינן מתני׳ רפ״ז דשמש מצטרף, לכאורה י״ל דהא גופא קמ״ל דאף דלא קבע מצטרף, אך הרי״ד מז, ב גורס קמ״ל שמש קבע, וצ״ל דכיון דצריך קביעות ורק דאכילה בלא הסבה קובעתם כמ״ש תר״י בשם י״מ, הו״א דשמש אין מצטרף, אך לרמב״ן שכתב דחובת זימון קובעתם צ״ע בזה (וע״ש ברמב״ן מה שהוכיח משמש), ולשא״ר קמ״ל דשמש הוי כהסבה, ומשום דדרך אכילתו בכך. וע׳ ביאה״ל קסז סי״ב מה שהק׳ על המג״א שהביא להלכה דברי ריא״ז דמקצת מסובין ומקצת אינן מסובין המסב מברך לכולם, ויש להוסיף דלריא״ז לטעמיה דל״צ הסבה בזימון אין מבואר בגמ׳ דצריך ג׳ מסובין בזימון משא״כ לדידן מבואר בגמ׳ דצריך ג׳ מסובין בזימון, וליישב דעת המג״א צ״ל דלענין אחד מברך לכולם אותם שאינם מסובין נטפלים למסובין אבל לענין זימון לא מהני דבעינן חבורת שלשה מסובין, ולפ״ז נראה לכאורה לדעת מג״א דרביעי שנצטרף להם ואינו מסב יכול לזמן להם וחייב לזמן עמם, ועיין או״ז סי׳ קצד ורשב״א מח, א.
א. דכל שיש קביעות וצירוף תיקנו חכמים זימון אבל בפירות ליכא קביעות לענין ברכה שלאחריהם ומשום הכי לית בהו זימון וממילא כל אחד מברך לעצמו כמ״ש בחולין שם, ומובא ברי״ף ספ״ח ע״ש בדברי רבינו ובמש״כ בהע׳ הקודמות. ולכאורה לסברת רבינו ברכה אחרונה שמברך על פירות שלאחר הסעודה לפני בהמ״ז יש בה זימון כיון שעדיין קבועים יחד מחמת בהמ״ז, שו״מ מבואר כן ברשב״א לעיל לז, א ד״ה ונתן בשם הראב״ד שמפרש כן בגמ׳ שם והובא בב״י ומג״א סי׳ ריג, ומשמע שם דמדמי לה להא דאחד מברך לכולם על יין שלאחר המזון אף למד״א דיין לא מהניא הסבה דמיגו דמהניא הסבה לפת מהניא ליין והכ״נ מיגו דחשיב זימון לפת חשיב זימון לפירות, וזה מתאים לשיטתו דהא דאין זימון לפירות משום שאין בהם חשיבות קביעות וכמובא לעיל, ובפרט למש״כ לעיל דמדמי לה להסבה בברכה שלפניו, אבל לתוס׳ שם לז, א דהא דאין זימון לפירות משום דאין זימון אלא בבהמ״ז וכמ״ש לעיל, אין לומר כהראב״ד, ואכן בתוס׳ שם פירשו הגמ׳ באופן אחר דלר״ג דמברכים שלש ברכות על שבעת המינים יש זימון בשבעת המינים דכל דמברך בהמ״ז בעי זימון, ואף רבינו צריך לפרש כן בגמ׳ שם שאינו יכול לפרש כהראב״ד שהרי דעתו לעיל מא, ב דתמרים אין טעונים ברכה אחרונה אפילו לאחר הסעודה, ולסברת רבינו היינו טעמא דכיון דמברך שלש ברכות דינו כפת דצריך לברך ברכה אחרונה במקום שאכל.
ב. כן פירשו הגאונים כמובא בתר״י, וכ״פ הראב״ד בהשגות על בעה״מ ועל הר״מ (פ״ז הי״ג) והובא ברשב״א, אבל רש״י ותוס׳ מפרשים דקאי אאותו שבירך על היין שלאחר המזון שמברך גם על המוגמר שלאחר בהמ״ז אף שאינו מצרכי סעודה.
ג. דפריך אמתני׳ ומה בין מוגמר ליין ופי׳ רבינו בסמוך מה בין מוגמר שבתוך המזון שאחד מברך לכולם ליין שבתוך המזון שכל אחד מברך לעצמו. ומן הירושלמי למדו רבינו ודעימיה לפרש מתני׳ אאותו שבירך על הפת, אכן תוס׳ מב, א סד״ה הסבו מפרשים כונת הירושלמי באופן אחר, ויתבאר בסמוך.
ד. ולפ״ז כל שכן יין שלאחר המזון שמברך אותו שבירך על הפת, ומתני׳ קמ״ל דאף מוגמר שבא לאחר הסעודה שכבר סיימו כל האכילה ועומדים לברך או שבירכו כבר אפילו הכי מברך אותו שבירך על הפת שהתחיל בברכות, וכן מפרש הראב״ד בהשגות על בעה״מ, (וכ״מ בריטב״א פ״ו ה״כ וכתב שם תוספת ביאור דאף שלא בא במקרה לאחר הסעודה אלא כך הדרך להביאו לאחר הסעודה מ״מ מברך עליו אותו שבירך המוציא), אבל הגאונים מפרשים דעל מוגמר שאחר הסעודה אין מברך אותו שבירך על הפת כיון שנשלמה הסעודה והכי קאמר אע״פ שאין דרך להביא המוגמר אלא לאחר הסעודה שאז אינו שייך לסעודה ואין אותו שבירך על הפת מברך עליו מ״מ כשהובא תוך הסעודה אותו שבירך בתחלת הסעודה מברך עליו, (ועמ״ש בסמוך בשם ר״ח והרי״ף), ולרש״י ותוס׳ משמע דגם על היין שלאחר המזון שעדיין לא סיימו לאכול אין מברך אותו שבירך על הפת.
ה. לפנינו בירושלמי מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא שטועם, וכן מובא בשאר ראשונים.
ו. מג, א ד״ה שאלו, וכן מפרש הריטב״א פ״ג הט״ז, ועיין בתר״י מה שפירש בכונת הירושלמי. ובתוס׳ מב, א סד״ה הסבו מפרשים כונת הירושלמי כך, מה בין מוגמר שבא לאחר בהמ״ז שכבר נתבטל צירופם לסעוד יחד ואעפ״כ אחד מברך לכולם ליין שלפני המזון דתנינן שאם לא נצטרפו לסעוד יחד כל אחד מברך לעצמו (דהירושלמי מפרש דקאי איין וכריו״ח דיין בעי ומהני הסבה), ומשני במוגמר כולם מריחים כאחד והרי הם מצורפים אבל ביין כל אחד שותה לעצמו ואין צירוף לשתייתם אא״כ הסבו יחד לסעודה, ולפירושם נפלה הוכחת הגאונים ורבינו מהירושלמי אלא אדרבה הירושלמי כרש״י ותוס׳ דמיירי במוגמר שלאחר בהמ״ז דבטל קביעות דסעודה, ועיין בתשו׳ הרי״ף סי׳ ש דמביא השואל בשם ר״ח דעל המוגמר שלאחר בהמ״ז כל אחד מברך לעצמו, והיינו כסברת הירושלמי בקושייתו לדרך התוס׳, אך הרי״ף בתשובתו כתב דגם לאחר בהמ״ז אחד מברך לכולם אלא שאין מברך אותו שבירך על הפת כיון שכבר נשלמה הסעודה.
ז. וכמו שביאר רבינו במתני׳ דאף כשיושבים בכונת קביעות כיון שישנה ישיבה שכל אחד חלוק לעצמו לא חלה ולא חשיבא קביעותם.
ח. ונזיל וניכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד (רשב״א).
ט. דבכונה גרידא להצטרף לא סגי כיון שישנה ישיבה שכל אחד חלוק לעצמו, אבל בהסכימו יחד לשבת לסעודה הרי זה קביעות גמורה.
י. כלשון הגמ׳ קתני ישבו אע״פ שלא הסבו. אך לכאורה לשון הרי״ף שכתב אע״ג דלא הסבו אלא כל אחד אוכל מככרו משמע דמפרש הסבה כפי׳ רה״ג המובא ברשב״א דהסבו סביב ללחם ואקשינן מהברייתא דתניא אע״פ שכל אחד אוכל מככרו ולא הסבו סביב ללחם ומשני דהסכימו לאכול יחד. ועמ״ש בהע׳ 315.
כ. דלגבי ברכה שלאחריו לא מהני הסבה כמ״ש רבינו בסמוך.
ל. והיינו דכיון שבאכילה ישנה קביעות גמורה, כדרך בנ״א להסב לסעודה, עד שקובעים כן ביחד אין מצטרפים, משא״כ בשתיה שאין בה קביעות גמורה סגי בישיבה ביחד, ומשמע דל״צ להך מד״א אפילו שתיה בשולחן אחד אלא כיון שהם ביחד סגי וכן הוא פשטא דמילתא וכ״כ בשעה״צ ריג סק״ב (לגבי פירות וכיו״ב ודלא כהגר״ז שם מיהו הוכחת השעה״צ דחה הגר״ז ע״ש), ומ״מ נראה לכאורה דצריך כונת קביעות ודעתם להמתין זה לזה אלא שאי״צ הוכחה והיכר וקביעות גמורה דהסבה או הסכמה מתחלה, אבל כשכל אחד חלוק לעצמו ואין דעתו להמתין לחבירו אין כאן צד קביעות כלל. (כעיקר סברת חילוק זה בין אכילה לשתיה מבואר ברשב״א ור״ן חולין פו, ב לענין נמלך ע״ש והובא לעיל בהע׳ 282).
מ. בגמ׳ הק׳ מברייתא דיין שלפני המזון אחד מברך לכולם ומשני מיגו דמהניא לפת מהניא ליין, ונראה דממתני׳ ל״ק להגמ׳ כיון שכבר נקבעו באכילה בפועל משא״כ בברייתא רק הסבו לאכול ומש״ה הוצרכו לפרשה דכיון שהסבו לאכול מהניא להחשב הסבה אף לגבי יין ששותים לפני האכילה. ועיין בתוס׳ חולין קו, א ד״ה ושמע מינה בסה״ד.
נ. כבר כתב רבינו עיקר הדבר לעיל לט, א מב, ב ע״ש, ולאפוקי מהראב״ד בהשגות על הר״מ פ״א הי״ב דכל מילי לבר מפת ויין לא מהניא בהו הסבה דהלכה כל״ב ואף ריו״ח לא פליג ארב אלא ביין דחשיב משא״כ בשאר מילי, והרשב״א כתב מכח ההיא דבר קפרא דריו״ח פליג בכל מילי ונקט יין כיון דרב מיירי ביין, והרא״ש כתב מכח ההיא דבר קפרא דהלכה כל״ק ושאר מילי לא בעו הסבה אפילו לרב וכ״כ הר״מ שם (ומש״כ הרא״ש וכ״כ הרמב״ן אולי צ״ל הרמב״ם, ובכ״מ הביא תשובת הר״מ לחכמי לוניל והאריך בזה הר״א בנו בברכ״א סי׳ מב יעו״ש). ונמצא ג׳ דעות בזה, להראב״ד אין הסבה אלא בפת ויין, להר״מ והרא״ש אין צריך הסבה אלא בפת ויין, ולרבינו והרשב״א הכל שוין דצריך הסבה ומהניא הסבה וכ״ה בתוס׳ לט, א וכ״כ ריטב״א פ״ה ה״ד. ועיין בתוס׳ לט, א ד״ה נתן מב, א ד״ה הסבו וחולין קו, א ד״ה ושמע באה״ד ורשב״א לט, א וטור סי׳ קעד בשם סמ״ג דבזמננו אין קובעין אלא על פת ובטור שם פליג דאין חילוק ומדברי רבינו והריטב״א נראה כהטור.
ס. כבר כתבו לעיל מב, ב ע״ש.
ע. לפנינו ליתא ׳ואין עולין להסב׳.
פ. צ״ע דהא כתב לעיל דיין בעי הסבה, ובגמ׳ אמרו הך טעמא למד״א דיין ל״צ הסבה דשאני אורחים דדעתייהו למיעקר, אבל למד״א דיין צריך הסבה הרי לא הסבו וצ״ע.
צ. פרה פ״ח מ״ז, וכ״כ הרשב״א בחי׳ ובתוה״ב ב״ו ש״א ותוס׳ פסחים קטו, א ד״ה כל והר״ן שם (כה, א) וריטב״א בהל׳ ברכות פ״ג הט״ו. אכן תוס׳ כאן כתבו דנוטל יד שמקבל בה הכוס משום כבוד הברכה ובחגיגה יח, ב כתבו משום נקיות, וכתב ב״י סי׳ קנח דזהו דעת שאר פוסקים שלא הביאו דבר זה להלכה ע״ש. ועיין בתשו׳ הרשב״א ח״ז סי׳ רב שכתב דנוטל ידו אחת בלא ברכה וכ״כ בחינוך מצוה כא (ומקורו ברשב״א שם) וצ״ע מאי שנא מדבר שטיבולו במשקה שנוטל בברכה להרשב״א והחינוך שם, וצ״ל דלא תיקנו אלא על נטילת ידים דהיינו בנוטל שתי ידיו, וצ״ע בזה.
ק. צ״ע דהא בדבר שטיבולו במשקה ג״כ נוטל שתי ידיו וע״כ החילוק משום דהתם נוגע באוכל בשתי ידיו משא״כ הכא מקבל הכוס בידו אחת וכ״כ תוס׳ בפסחים והרשב״א הנ״ל וא״כ בפת נמי הטעם משום דאוכל בשתי ידיו וכמש״כ רש״י ד״ה חוזר, וי״ל בכונת רבינו, דאם היתה תקנת נט״י בכל דבר דומיא דפת היו קובעים דין שוה בכולם ליטול שתי ידיו אבל כיון דתיקנו רק בפת ושאני משקין דנטמאים גם בחולין לא תיקנו אלא על יד שנוגע בה, עי״ל דבתרומה גופא צריך כהן ליטול שתי ידיו בשתיה שמא יגע גם בידו האחרת וממילא אם היה צריך ליטול בכל דבר אף שאינו נטמא בחולין גופא משום סרך תרומה היה צריך בשתיה ליטול שתי ידיו כיון שהשוו חולין לתרומה לגמרי, אבל השתא שלא תיקנו אלא בפת, אף דגם במשקין צריך ליטול כיון דנטמאים בחולין גופא וגם זה משום סרך תרומה (כמ״ש בפ״ח בהל׳ נט״י הע׳ 16) מ״מ לא חששו בחולין אלא ליד שנוגע בה.
ר. וכן פרש״י, אכן הגר״א בסי׳ קנח ס״ו פירש עפמש״כ רבינו בבדה״ב ב״ו ש״א בפי׳ הגמ׳ ביומא ל, א דהיכא דקובע עצמו לשתיה צריך ליטול שתי ידיו, וכיון דעלו והסבו הו״ל קביעות וצריכים ליטול שתי ידיהם לשתות יין, וזהו דקאמר אע״פ שכאו״א נטל וכו׳ פי׳ אע״פ שכבר נטלו יד אחת לשתות יין חוזרים ונוטלים שתיהם לשתות כיון דקבעו, ורבינו דלא פי׳ כן (ואף בבדה״ב לא כתב לזה) נראה שסובר דלא חשיב קביעות לשתיה מה ששותים כוס לפני האכילה משא״כ ביומא מיירי בשתיה שלאחר המזון שהיו מאריכים בשתיה כדפרש״י שם.
ש. עיין גיטין טו, ב. ותוס׳ פסחים קטו, א ד״ה כל כתבו דצריך ליטול שתיהם דנטילה ראשונה לא לשם קדושה היתה, אכן לרבינו בבדה״ב ב״ו ש״ד נט״י לחולין א״צ כונה וא״כ מה איכפ״ל דלא היתה לשם קדושה ותוס׳ סברי כהרשב״א שם דצריכה כונה, ועוד דשי׳ תוס׳ שם דנטילה דטיבולו במשקה או שותה משקה לא היתה אלא בזמנם לאוכלי חולין בטהרה אבל רוב הראשונים סברי דגם בזה״ז צריך נטילה והוא משום קדושה כמו פת, ועיין בהגר״א סי׳ קנח. והרשב״א כתב דנוטלים שתי ידיהם משום תיכף לנטילה ברכה.
ת. עיין פסחים קג, א תינח בי ריש גלותא דהכי עביד דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן ע״ש ברשב״ם. וכטעמא קמייתא שכתב רבינו משום שינוי מקום כתבו ג״כ רש״י ותוס׳ והרשב״א, ויל״ע דתוס׳ א״ש לשיטתייהו בפסחים קא, א ד״ה אבל דמחדר לחדר הוי שינוי מקום להצריך לחזור ולברך וכ״ה ברא״ש שם ובטור סי׳ קעח, אבל לרש״י שם קא, ב ד״ה ממקום למקום אף מבית לעליה אינו שינוי מקום כיון דהוא בחד ביתא, (וכן נראה דעת הר״ח והרי״ף והר״מ פ״ד ברכות והרשב״א ח״ד סי׳ רעח ומהר״מ חלאווה ורבינו דוד והר״ן דמחדר לחדר שוה למפנה לפנה ועיין בביאה״ל סי׳ קעח), והכא משמע דעלו מבית לעליה בחד ביתא, ואולי יש לחדש דבעה״ב שהוא ברשות עצמו חשיב מקום אכילתו ושתייתו בכל ביתו (ע׳ רבינו דוד ור״ן בפסחים) אבל אורחים שהם ברשות אחרים אין מקומם אלא בפנה שנתנו להם לישב שם, אך לא מצינו בשום מקום חילוק זה וצ״ע.
א. כ״ה לפנינו בגמ׳ אבל ברי״ף לפנינו ליתא ׳ואילו יין לאחר המזון אחד מברך לכולם׳.
ב. לכאורה יש לבאר שאין מצטרפים להחשב כחד גופא להך שתייה, שכל אחד שותה לעצמו כשפנוי מאכילתו, אכן בלשון רבינו משמע דמצורפים, אלא דאין זה ראוי שיצא בברכה כשאינו יכול לשתות בזמן הברכה, וכיון שאינו ראוי תיקנו כן חכמים שיברך לעצמו כמו בלא קבעו.
ג. וכ״כ תוס׳ בשם הר״ר אלחנן דאין מועיל להפסיק לאכול ולשמוע הברכה דכיון שתיקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו וגם שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי דאתי למיטעי ע״ש בתוס׳ ובשא״ר, וע׳ שעה״צ קעד סק״נ ולעיל הע׳ 308. ובעיקר טעמא דאין בית הבליעה פנוי, רש״י מפרש דאין לבם לשמוע לדברי המברך, ותר״י ורשב״א והר״מ פ״ד הי״ב והרא״ש מפרשים משום שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן שאם יענה יסתכן, ואף דשומע כעונה כתבו הרשב״א והרא״ש דמ״מ חיישינן שיענו אמן ויסתכנו, ובתר״י (לא, א ד״ה ונראה) מבואר דעדיף לברך כל אחד לעצמו מאשר לציד״ח בלא אמן וכן משמע בר״מ, וע״ש בפ״א הי״ב והי״א. ועיין בדברי רבינו לעיל גבי מוגמר.
ד. כמ״ש לקמן נג, ב ידים מזוהמות פסולות לברכה, אבל נטילה שמחמת מלח סדומית אינה שייכת לברכה.
ה. כ״כ בשאילתות סי׳ נד ע״ש.
ו. לא נמצא לפנינו, ועיין בפ״ח הל׳ נט״י הע׳ 14, 40 ובפ״ט הע׳ 69.
ז. ותמרתו ע״ש דקל התמרים. וכן לשון הכתוב יואל ג, ג ותימרות עשן ע״ש ברד״ק.
ח. אין דברים אלו פירוש לדברי רבר״י, דרבר״י לא אמר אלא שלא יברך לפני שתעלה תמרתו דהו״ל עובר דעובר להנאתו וכמ״ש הר״מ פ״ט ה״ב והטור סס״י רטז, הא לענין אם מברך אמוגמר שכלה עיקרו לא מיירי כלל, אלא דרבינו קאמר קושטא דמילתא דרק בתמרה העולה מבושם שלא כלה עיקרו מברך, וכשיטתו להלן בהמשך הסוגיא.
ט. כך השיב רבר״י לר״ז שהקשה לו והא לא ארח, ור״ז סבר דעדיף לברך בשעת הנאתו אלא דבאכילה ושתיה א״א לעשות כן משא״כ בריח, והשיבו רבר״י דאדרבה יש לברך קודם שנהנה.
י. כצ״ל ולא מין, (וכן צ״ל בר״מ רפ״ט ובטור ר״ס רטז והכונה שם לרבות לבונה ומצטכי שבאים מן העץ ואינם עץ עצמו, ע״ש בר״מ ה״ו ובדברי רבינו בסמוך בזה).
כ. פי׳ עץ אפרסמון של שאר בנ״א ולא של רבי וקיסר.
ל. עיין בריטב״א פ״ד ה״ח.
מ. דמשמע אף מוגמרות שכלה עיקרם לפני שמעלים ריח, ואילו להברייתא אין בהם ברכה כלל.
נ. ולפ״ז צ״ל כפרש״י דבית רבי וקיסר לאו דוקא אלא שאצלם מצוי אפרסמון, ולא פי׳ רבינו מה באה הברייתא למעט לפ״ז, ותוס׳ ותורי״ח פי׳ למעט פירות שברייתם ועיקרם לאכילה ולא לריח ולפיכך ל״ש לקרותם עצי בשמים (עיין ביאה״ל סי׳ רטז ס״ב ד״ה או), והרשב״א פי׳ למעט עצי פרי שאין עיקר נטיעתם לריח ולא חשיבי לברך עצי אלא מיני.
ס. הובא ברשב״א ע״ש. והנה רבינו לא הכריע כאן בין שתי הגירסאות, אכן מדבריו לעיל אהא דקאמר מאימתי מברך על המוגמר וכו׳, ומדבריו בסמוך גבי מוגמר דמצטכי ולבונה, וכן מדבריו בסמוך ולהלן מג, ב בדין שמן שבישמו, מבואר דעתו דאין מברכין אמוגמר שכלה עיקרו, ואף לגירסא דהדס וכל דדמי ליה לא אמרינן לה אלא לתרץ ברייתא לזעירי אבל פשטא דברייתא אינו כן, וכ״פ הריטב״א פ״ד ה״ח דמוגמר שכלה עיקרו אין מברך עליו. ועיקר הדבר מצינו גם להר״מ שכתב בפ״ט ה״ח דבגדים מוגמרים אין מברך על ריחם שאין לו עיקר, (ובקר״מ הביא מקור מירושלמי בפירקין ה״ו המרבץ אלונתית בתוך ביתו אי״צ לברך אמנם בספר הבתים שער יא פירש דעושה כן להעביר זוהמא ולזכך האויר ואין מברך כיון דלא עביד לריחא בדומה להדין המבואר שם קודם לכן גניבא אמר שמן לזוהמא אי״צ לברך ועיין בפי׳ חרדים שם), אכן לענין מוגמר לא חילק הר״מ אף שיש מוגמרות שהתמורת באה אחר שכלה עיקרו כמש״כ רבינו והריטב״א, וצ״ל בדעתו דתמורת העשן שבאה משריפת הבושם חשיבא כעיקר אבל אחר שנסתלקה התמורת ונשאר ריח בבית אין מברך עליו, ובביאה״ל ריז ס״ג כתב דשאני מוגמר דגחלת הבשמים קיים עכ״פ (ועיין בביאה״ל רטז סי״ב). והטור סי׳ ריז נחלק על הר״מ דכיון דנקלט הריח בבגד ונהנה ממנו למה לא יברך ע״ש. וביאור הדברים דלרבינו והר״מ לעולם הברכה חלה על גוף הדבר שממנו הריח, דהנאתו מגוף הדבר ע״י שמריח ריחו, אבל ריח לבדו אין בו ברכה, משא״כ להטור אדרבה הברכה לעולם אינה חלה אלא על הריח שנהנה ממנו ולא על הדבר המריח, ושפיר יש לברך על ריח שאין לו עיקר דהריח גופו הוא העיקר. ונחלקו בזה גם בהמשך הסוגיא כאשר יבואר בס״ד. (ובבית מאיר ביאר דעת הר״מ, דברכת הנהנין משום שאם לא נהנה מעל כדאיתא בריש פירקין, ואין מעילה בריח אלא משום שיש ממש בסממנין כמ״ש רש״י פסחים כו, א ד״ה וריח). ועיקר פי׳ רבינו בסוגיא מחודש, אבל לפי׳ שאר ראשונים אין כאן נידון אלא בהנוסח אם לברך עצי או מיני, לפרש״י ותוס׳ הנידון אם מברך עצי רק על העץ בעין או אף על מוגמר שנשרף, ולפי׳ הגאונים ברשב״א ותוס׳ הרא״ש ומאירי הנידון אם מברך עצי רק על עצים חשובים כאפרסמון דרבי וקיסר והדס או על כל עץ ע״ש, אבל לכ״ע פשוט שמברך על המוגמר ואף בכלה עיקרו, ואף למאן דגרס תיובתא וכ״ש למאן דל״ג תיובתא, וטעמא דמברך בכלה עיקרו, להטור משום דריח שאין לו עיקר מברך עליו, ואף בנסתלקה התמורת, ולהר״מ התמורת והגחלת חשיבא כעיקר וכמ״ש. (ובעיקר חקירה הנ״ל אם הברכה על הדבר המריח או על הריח, יעו׳ בראב״ד על הרי״ף לקמן מג, ב שכתב בהא דנכנס לחנותו של בשם ובירך ויצא ונכנס חוזר ומברך אע״פ שאותו דבר עצמו הוא כיון דהנאתו דומה לאכילה מברך בכל הפסקה וכ״כ מג״א ריח סק״ה, ובאופן אחר הביא המג״א דהריח מוסיף והולך ואינו אותו ריח שהריח, ונראה דשני התירוצים חולקים בחקירה זו, והראב״ד לטעמיה בסוגיין דהברכה חלה על הדבר המריח כמו שיתבאר, וע׳ במג״א ריש סי׳ ריז דלכן אין שינוי מקום בריח כיון דמריח אותו דבר עצמו לקבעיה קמא הדר, ולהסוברים דהברכה חלה על הריח צ״ל כתי׳ בתרא במג״א שם משום דאין מחוסר מעשה כמו אכילה, ובאופן אחר י״ל דאין אדם קובע מקום להריח כמו שקובע לאכול ולכן אין בריח מילתא דשינוי מקום, וע״ש בביאור הגר״א ואכמ״ל).
ע. שאינו דבר חשוב ומסויים כפרי, ובודאי שאין להיוצא ממנו חשיבותו.
פ. וזהו דמיבע״ל משחא דאפרסמא מאי מברכין עילויה הא א״א לברך בורא עצי שאינו עץ עצמו אלא היוצא ממנו ולכאורה יברך בורא מיני ומסיק דאין מברך ברכה כללית דבורא מיני אלא בורא שמן ערב. ויעו׳ בתר״י שהביאו בשם הראב״ד דעל מי ורד מברך בורא מיני והוא מתבאר ע״פ סברת רבינו (ול״צ למש״כ תר״י שם), וכ״כ הריטב״א פ״ד ה״י יעו״ש, אבל הר״מ פ״ט ה״ו כתב שמברך על מי ורד כברכת הורד וכ״ה באוצה״ג בשם רה״ג וכ״כ הרשב״א והרא״ש. ויעו״ש ברשב״א וברא״ש שכתבו דלא גרע ממישחא כבישא שמפרשים רה״ג ור״ח שהוא ריח שנקלט בשמן שמברך עליו בורא עצי, אכן רבינו בסמוך פירש מישחא כבישא בבשמים בתוכו, ונראה שגם הראב״ד פי׳ כן. (ויל״ע בדברי הרא״ש מה הראיה ממישחא כבישא למי ורד, הא לכאורה מישחא כבישא דמי למי שלקות דעדיפי ממ״פ להרא״ש לעיל סי׳ יח, וי״ל למ״ש הרא״ש בתשו׳ כלל ד אות טו דאם עיקר כונת השליקה ליתן טעם במים לא אמרינן מי שלקות כשלקות דהטעם בטל למים וה״נ שכונתו ליתן ריח בשומשמין שיהיו ריחניים אין כאן דין מי שלקות כשלקות דהריח בטל לשומשמין, וכיון דחזינן דמ״מ מברך עצי ש״מ דמי ורד כורד). ויעו״ש ברשב״א שכתב דאף שאין מברך בורא פרי על שתיית מי פירות הני מילי לענין אכילה אבל לענין ריח לא, וביאור הדברים לפמ״ש לעיל בשי׳ הטור שכתב דמברכים על ריח שאין לו עיקר דלעולם הברכה חלה על הריח שהרי ממנו הוא נהנה ולא מגוף הדבר, והריח הוא העיקר שעליו חלה הברכה, ומש״ה דוקא לענין אכילה שההנאה מגוף הדבר אין מברך בורא פרי אלא על הפרי בצורתו, אבל לענין ריח אי״צ להעץ עצמו אלא אף על ריח דבר היוצא מן העץ מברך בורא עצי ואף על ריח שהופרד מהעץ ע״י כבישה בשמן מברך בורא עצי, (ועל מי ורד מברך להרשב״א שם הנותן ריח טוב בפירות אע״פ דאין על המים שם פרי מ״מ הריח ריח של פרי הורד הוא), אכן רבינו הרי סובר דריח שאין לו עיקר אינו מברך עליו דלעולם אין ברכת הריח חלה אלא על הדבר המריח וכמש״ל, ולדרכו ריח שוה לגמרי לאכילה ואין מברך על היוצא מן העץ בורא עצי, ואף לזעירי דמברך על ריח מוגמר שכלה עיקרו י״ל דסובר דמתייחסת ברכתו לעיקר שממנו בא הריח משא״כ בשמן ומים היוצאים מן העץ אין כאן עיקר של עץ כלל, וזהו גם שי׳ הראב״ד. (ואף אם חולק על רבינו במוגמר שכלה עיקרו י״ל דסובר כמש״כ לעיל לדעת הר״מ דהתמורת חשיבא כעיקר). ונראה דגם הר״מ אזיל בדרך רבינו והראב״ד, שהרי דעתו דריח שאין לו עיקר אין מברך עליו, וכן לענין שמן שנקלט בו ריח סובר דמברך מיני כמ״ש לקמן הע׳ 360, ומחלוקתו במי ורד מטעם אחר היא, ולטעמיה בפיה״מ פי״א דתרומות דיין ושמן דינם כהפרי משום שדרך לסחוט הפרי עבורם וכ״כ ריא״ז כמובא בהע׳ לח, א והכא נמי דרך להוציא המים מן הורד, ושו״ר במכתם שכתב דמי ורד כמותו גם לגבי שתייתם וכ״ה בס׳ הפרדס ש״ה הי״ח ובכלבו סי׳ כד (הובא בב״י ססי׳ רד), ובזה א״ש גם שי׳ ריא״ז שכתב דריח שנקלט בשמן מברך עליו מיני ולענין לבונה ומצטכי (שהם שרפים היוצאים מן העץ) כתב דמברך עצי, והוא לטעמיה ביין ושמן כנ״ל, משא״כ לרבינו לעיל לח, א הוא גזה״כ ביין ושמן, וכן לשאר טעמי הראשונים שם ביין ושמן, ל״ש הא מילתא במי ורד. ולהרשב״א ודעימיה וכן להר״מ שייך שפיר לברך על שמן אפרסמון בורא עצי, אלא שכונת הגמ׳ לשאול האם נתקנה ברכה מיוחדת למשחא דאפרסמא ומסיק בורא שמן ערב, ודעת תר״י דבמשחא דאפרסמא דוקא תיקנו כן משום שהוא חשוב ונשתבחה בו א״י, אבל הר״מ פ״ט ה״ג כתב שמן של אפרסמון וכיוצא בו וכו׳ ורס״ג בסידורו כתב וכל השמנים החמים והקרים כשמן היסמין והסגל ושמן השושנה בורא שמן ערב וכ״מ בבה״ג וכ״מ בטור סי׳ רטז גבי שמן שנתן בו בשמים וסיננו, והיינו דתיקנו כן בכל השמנים הערבים, וכ״ה בירושלמי, ולרבינו נמי מסתבר דעל כל השמנים מברך שמן ערב ולא מיני בשמים וכן עולה מדבריו בסמוך גבי שמן שבישמו וכ״ה בריטב״א פ״ד ה״י. (ולענין שמן זית שריחו נודף עמ״ש לקמן מג, ב הע׳ 381). ובירושלמי (מט, ב) איכא מד״א דמברך שמן ערב ואיכא מד״א דמברך עצי בשמים, ולכאורה מד״א דעצי בשמים סובר דחלוק ריח מאכילה ודלא כסברת רבינו, אכן באמת בירושלמי בה״א (ירושלמי ברכות מב, ב) משמע דעל מי פירות מברך בפה״ע.
צ. לבונה ומצטכי הם שרפים היוצאים מאילן ולכן אין מברך עצי שאינם עץ עצמו אלא יוצאים ממנו דומיא דמשחא דאפרסמא ומי ורד, (וגם אם שרף הנאכל חשוב פרי עיין נדה ח, ב עץ מיהא אינו), וכ״כ תר״י בשם הראב״ד דמי ורד לבונה ומצטכי בורא מיני, אבל הר״מ פ״ט ה״ו כתב דמי ורד לבונה ומצטכי בורא עצי וכ״כ ריא״ז כנ״ל, וע׳ טור סי׳ רטז, וכבר נתבאר מחלוקתם בהע׳ הקודמת.
ק. עיין בדברי רבינו להלן סע״ב ובריטב״א פ״ד ה״ז החידוש בזה דאף שהשמן הוא הגורם לבשמים להיות ריחם נודף קיימא חשיבותא דבשמים בעינה.
ר. ולר״כ במשחא טחינא אין מברך בורא עצי ולראב״א אף בכבישא אין מברך עצי ואף דעיקרו קיים מ״מ אין גופו קיים שעברה צורתו והו״ל כשמן אפרסמון שכתב רבינו שא״א לברך עליו עצי, ומיהו מיני מברך שפיר, אבל לנהרדעי גם בטחינא מברך בורא עצי וצ״ל שאין זה העברת צורתם כיון שזה תיקונם והכשרם של בשמים, וכמש״כ רבינו לעיל לט, א גבי גרגלידי דליפתא. (ועיין תה״ד סי׳ כט מובא בהע׳ שם).
ש. היינו אף לנהרדעי.
ת. פי׳ שסיננו השמן מהבשמים השחוקים שבתוכו.
א. אבל בורא עצי אינו מברך שהרי אין כאן עץ, ומ״מ לא חשיב ריח שאין לו עיקר כיון שנקלט בשמן ונעשה השמן כדבר המריח ומברך בורא שמן ערב, ואע״פ שעיקר ברכה זו נתקנה על שמן שמריח בטבעו דחשיב לברך עליו שמן ערב ולא מיני בשמים בעלמא מ״מ כיון שתיקנו כן ממילא אף בשמן שבישמו מברך כן ואין מברך מיני, אך להלן בע״ב הדר ביה רבינו דאין הערבות באה מן השמן והו״ל כריח שאין לו עיקר ואינו מברך וכ״כ ריטב״א פ״ד ה״ז. ואף רש״י פירשה בבשמים בתוכו, ונראה טעמו שהרי בתחלת סוגיין דנו לפרש״י אם מברך עצי על מוגמר שנשרף ומשמע דגרס תיובתא ומברך מיני, וכ״ש בשמן שקלט ריח הבשמים ואין בשמים בתוכו דאין מברך עצי. אמנם ר״ח מובא בתוס׳ ותוס׳ הרא״ש ותר״י ועו״ר, ורה״ג מובא ברשב״א, פירשוה בשמן או שומשמין שקלטו ריח בשמים אף שאין שם בשמים, ולמדו מזה הרשב״א והרא״ש למי ורד כמובא לעיל. ומה שדנו בגמ׳ לעיל מה מברך על המוגמר, לפי׳ רה״ג המובא ברשב״א ותוס׳ הרא״ש שם לא דנו כלל במוגמר שנשרף אלא אם על עץ שאינו חשוב מברך מיני, ואף לפרש״י ותוס׳ הרי רה״ג גורס הדס וכל דדמי ליה וכמו שהביא רבינו לעיל. והנה בתר״י ורא״ש מובא בשם הראב״ד דמש״א בגמ׳ דכשרתא מברך עצי ופי׳ בערוך שמערב בשמן עצי בשמים מיירי בבשמים בתוכו אבל בהוציאם מברך מיני, וכ״ה בראב״ד המובא במאורות שפי׳ כשרתא ששלקו סמנין בשמן וקלט הריח ואי אפשר שלא יהא שם מעט מן הסמנין, ולהמובא לעיל דעת הראב״ד דמי ורד אינם כורד נראה דהראב״ד סובר כרש״י ורבינו דמישחא כבישא וטחינא נמי לא מיירי אלא בבשמים בתוכו (ע״ש במאורות בשמו פי׳ כבישא וטחינא), ולעולם אין ברכת עצי אלא על העץ בעצמו ולא על ריח שבשמן שבלא עץ ולא על היוצא מן העץ, וסובר הראב״ד כסברת רבינו השתא דחשיב ריח שיש לו עיקר ומצי לברך מיני עכ״פ. וכן דעת הר״מ שכתב בפ״ט ה״ג דשמן שבישמו כעין שמן המשחה מברך עליו מיני, וכונתו שהוציא הבשמים כעין שמן המשחה, עיין ברפ״א מכלי המקדש, ומש״ה אין מברך עצי, ומישחא כבישא וטחינא מפרש הר״מ דלא כפי׳ רה״ג ור״ח אלא דמיירי בשמן זית שריחו נודף ע״י שכבשו או טחנו, (ונראה דדין שמן שבישמו אינו מבואר בגמ׳ אלא שכתבו הר״מ להוציא מפי׳ רה״ג ור״ח, וע׳ בטור סי׳ רטז שכתב דהרא״ש פליג על הר״מ). אמנם תר״י והרא״ש לדרכם דעל ריח שנקלט בשומשמין ומי ורד מברך עצי, מפרשים גם לדעת הראב״ד כן, ולא הצריך הראב״ד לדעתם בשמים בתוכו אלא בשמן שעירב בו בשמים (וכדמפרשים תר״י והרא״ש לכשרתא), שלא קלט השמן תמצית הריח שבבשמים, כמו שקלטו השומשמין ע״י כבישת הבשמים עמם זמן מרובה, ואין בשמן אלא ריח קלוש בעלמא, ומש״ה אין מברך עצי אלא מיני, (מיהו להמובא מהמאורות בשם הראב״ד ששלקו בו בשמים וקלט הריח מוכח דעת הראב״ד כמש״כ דלעולם צריך לעץ עצמו), והטור סי׳ רטז הוסיף דגם מיני אין לברך אלא בעיקרן קיים קצת אבל בסיננם מברך שמן ערב וי״א שאין ערבות זו ממנו והו״ל ריח שאין לו עיקר ואינו מברך כלל, והם דברי רבינו אלא שרבינו עצמו אמרה גם בקלט תמצית הריח ואילו הטור לא אמרה אלא באופן שאין אלא ריח קלוש בעלמא, ולא דמי לכלים מוגמרים שכתב הטור בסי׳ ריז דמברך אע״פ שאין לריח עיקר דהתם נקלט הריח בכלים היטב ואדרבה הריח עצמו הוא העיקר שעליו מברך ואף כשמברך על העץ עליו הוא מברך, אבל כאן שאין אלא ריח קלוש בעלמא הו״ל ריח שאין לו עיקר דהוא ריח קלוש העומד לעצמו ולא ריח המרוכז בעץ, ואם יש עיקר לריח אי״ז אלא השמן שהריח נתלה בו ומברך שמן ערב ולא בורא מיני. וכן לשון המ״ב סקל״א שאינו אלא ריח קלוש בעלמא, וכן מפורש במ״ב סקי״ט ובשעה״צ סקי״ז דהיכא שקלט ריח חזק מברך על הריח בורא עצי. (וע׳ במאירי שכתב כהרשב״א דמי ורד כורד דריח חלוק מאכילה וראיה ממישחא כבישא, וצ״ב דגבי מישחא כבישא משמע בדבריו דהבשמים בתוכו וצ״ל שאינו בדוקא אלא כונתו ששרו הבשמים בתוכו ואף שאח״כ הוציאם, ואף כשהם בפנים י״ל דסובר דמריח ריח שבשמן ולא ריח שבעצי הבשמים, ובמישחא דאפרסמא מפרש המאירי שנתן עץ אפרסמון בשמן והוציאו, והיינו כיון שלא השרה בשמים שחוקים בתוכו רק נתן בו עץ שלם אין בו אלא ריח קלוש ומברך שמן ערב כמ״ש רבינו השתא, ועיין רבינו ירוחם נט״ז ח״ב ואבודרהם הל׳ ברכות ש״ז וצ״ע). וכבר מבואר בהע׳ הקודמות דיסוד הנידון בזה אם הברכה חלה על הדבר המריח שנהנה ממנו ע״י שמריח ריחו או על הריח בעצמו שממנו נהנה. ומ״מ אף הסוברים דהברכה חלה על הריח לענין מי ורד ומישחא כבישא, מצו למיסבר כהר״מ בכלים מוגמרים, וכדמוכח בתר״י ומאירי שהביאו דבריו להלכה וכ״פ בשו״ע סי׳ ריז, ואף דהברכה חלה על הריח, ריח שאינו נתלה באיזה דבר כיון שאין בו ממשות לא חשיב לברך עליו, ובשמן מטרתו שיהא שמן המריח, משא״כ בכלים מטרתו להנעים שימושם והו״ל כריח באויר, אמנם הר״מ ורבינו והראב״ד סברי דהברכה חלה על הדבר המריח ולכן הוא שאין מברך על ריח שאין לו עיקר ומש״ה גם על ריח שנקלט בשמן אין מברך אלא מיני או שמן ערב או שאין מברך כלל, ומי ורד לרבינו והראב״ד אין מברך אלא מיני ולהר״מ מי ורד כורד משום דדרך לסוחטו.
מה שביארנו בתחלת המשנה שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא בסעודה שאדם קובעה על היין שדעתו נמשכת בשעת הברכה על כל מה שישתה באותה סעודה כגון סעודת שבת וי״ט או שאדם יוצא מבית המרחץ או שעת הקזה וכיוצא באלו אבל בשאר ימות השנה הואיל ואין אדם קובע סעודתו על היין אין היין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון ולא את שבתוך המזון ומ״מ בתוך המזון מברך על כוס ראשון ודיו ואם היה דעתו שלא לחזור ולשתות ונמלך לחזור ולשתות מברך על כוס שני וכן בכל כוס ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמר כן אלא במקומות שאין היין מצוי בהם אבל במקומות הללו שהיין מצוי ושכל סעודה סתם קביעותה על היין דין כל הסעודות שוה וכן כתבו רבים שאם הבדיל במוצאי שבת על שלחנו קודם סעודה אין צריך לברך על שבתוך המזון ואין צריך לומר בקדוש שהוא על כל פנים במקום סעודה ואף בתוספות מביאים ראיה על זה ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים ואותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת רב אמר ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו ור׳ יוחנן אמר אף ידי יין יצאו ומפני שהוא סובר שינוי מקום אין צריך לברך ור׳ יוחנן אית ליה קדוש אף שלא במקום סעודה כדאיתא התם ואעפ״כ יצא ידי יין בקדוש ואע״פ שהוקשה בענין שנוי מקום כל שבמקום סעודה קדש אע״פ שלדעתו לא היה צריך לקדש במקום סעודה הואיל ומ״מ עכשיו קדש במקום סעודה נפטר ביין שבסעודה או בשל קדוש וא״כ למדנו להבדלה שכך הוא הואיל ועכשיו הבדיל על שלחנו:
תוס׳ בד״ה עשרה כו׳ והא דפריך ממתני׳ דמיירי כו׳ כצ״ל:
בד״ה ורב ששת כו׳ והלכתא כוותיה דרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי כו׳ כצ״ל:
בא״ד שבתות ויו״ט לאו דוקא כו׳ ואפילו את״ל דדוקא נקט שבתות כו׳ עכ״ל נראה מדבריהם דלא הוו גרסי בשמעתין ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ כו׳ וכ״ה מפורש ברא״ש:
בא״ד אע״פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא קמבעיא אלא אי כו׳ כצ״ל:
בא״ד א״כ נראה משום דה״ה להבדלה דאין לחלק כו׳ עכ״ל ר״ל באותו מקום אין לחלק בין קידוש להבדלה כיון דגם קידוש יש שלא במקום סעודה כמו הבדלה ודו״ק:
בד״ה עשרה בני כו׳ והשתא ניחא הא דפרישית במתני׳ דמיירי כו׳ כצ״ל:

מי מברך על המוגמר שלאחר המזון

ציון א.
משנה. בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון - אחד מברך לכולם. והוא אומר על המוגמר, ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.
גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו ברכת המזון והביאו את המוגמר - מי שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר, וכולן עונין אמן. השגת הראב״ד. אף על פי שלא בירך ברכת המזון, אם לאחר סעודה בא הגדול - מברך, ואף על פי שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון - כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול, שלא אמרו דהוא אומר על המוגמר אף על גב דאיכא דעדיף מיניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה, כדאיתא בירושלמי.(רמב״ם ברכות ז, יג)
...ואותו שמברך על היין שלאחר המזון - הוא מברך על המוגמר, פירוש מיני עשבים שהיו רגילין להביא אחר הסעודה ולעשנן על גחלים, וכו׳.(טור אורח חיים קעד)
רש״י (ד״ה והוא) מפרש שזה שבירך על היין הוא שמברך על המוגמר לאחר האכילה, ומסביר רבינו יונה (ל, ב בדפי הרי״ף ד״ה והוא) שכיון שנתנו לו מעלה אחת לפטור את האחרים בברכת היין שלאחר המזון - נותנים לו מעלה נוספת לפוטרם גם בברכת המוגמר, ואף על פי שכבר עברה הסעודה ובירכו ברכת המזון - הרי את המוגמר מביאים מיד אחרי סיום האכילה לפני ברכת המזון, וכשיטה זו עולה גם מדברי התוספות (ד״ה ואע״פ).
רבינו יונה מביא גם את פירוש הגאונים שמדובר על מוגמר שבתוך הסעודה, וחוזרים הדברים אל הרישא שאחד מברך לכולם ברכת המוציא, והוא זה שמברך על המוגמר, שנותנים לו כבוד בכל שאר הדברים עד סוף הסעודה. כוונת המשנה היא, איפוא, שלמרות שרגילים להביא את המוגמר לאחר הסעודה, בכל זאת אם אירע שהביאוהו בתוך הסעודה - הברכה היא של זה שבירך המוציא. לשיטתם יש ראיה מהירושלמי (הלכה ו) שם שאלו מה בין מוגמר לבין יין, ומפרש רבינו יונה שהשאלה היא מדוע על יין שבתוך הסעודה כל אחד מברך לעצמו ואילו על המוגמר אחד מברך לכולם, והתשובה שאת המוגמר כולם מריחים כאחד, ואת היין כל אחד טועם בעצמו ואינם נהנים כששותה האחד.
כשיטת הגאונים כותב הראב״ד (בהשגות על הרמב״ם ועל המאור), ומסביר שכיון שלגבי מוגמר לא חילקו בין תוך המזון לבין אחריו - מכאן שהמברך המוציא מברך על המוגמר בכל זמן שבא, אלא אם כן בא לאחר ברכת המזון שכבר פקעה קביעות הסעודה. לדבריו אי אפשר לפרש שהמברך על היין הוא זה שמברך על המוגמר, שכן ביין אחד מברך לכולם רק כשהוא לאחר המזון, ולא יתכן שהוא זה שמברך על המוגמר בתוך המזון. כפירוש זה כותבים רבינו חננאל, הרא״ה, הריטב״א, בעל ספר המכתם ובעל ספר המאורות.
בעל המאור כותב שאמנם המברך על היין הוא המברך על המוגמר, אך בתנאי שבא המוגמר בתוך הסעודה ולא כשבא לאחר ברכת המזון, שאז הגדול שבהם מברך. גם המאירי דוחה את פירוש רש״י שמדובר על המוגמר שלאחר ברכת המזון, שכן אז כבר אינם נהנים זה אצל זה, ומפרש שמדובר על המוגמר שהיו מביאים לאחר המזון לפני ברכת המזון כדי להעביר את זוהמת הידים ולהכשירן לברכה, ומברך עליו זה שבירך המוציא או זה שבירך בורא פרי הגפן.
הרמב״ם מפרש כרש״י שהמוגמר בא לאחר ברכת המזון, וכותב שמברך עליו זה שבירך ברכת המזון. הכסף משנה מבאר שהרמב״ם אינו פוסק כירושלמי, מפני שמפשט המשנה והסוגיה משמע שמדובר על מוגמר לאחר הסעודה. מלבד זה ניתן לפרש אף בירושלמי שאינו מתכוון לומר שהמשנה עוסקת במוגמר שבתוך הסעודה אלא לאחר הסעודה, ועם זאת מאחר שאין המשנה מחלקת ביניהם כדרך שמחלקת ביין - מכאן שאחד מברך לכולם אף במוגמר שבתוך הסעודה, ועל כן שאלו מה בינו לבין יין.
הבית יוסף כותב על שיטת הרמב״ם שהיא כשיטת רש״י, ותמה על כך בעל תוספות יום טוב, שהרי לפי הרמב״ם על המוגמר מברך זה שבירך ברכת המזון ואילו לפי רש״י מברך זה שבירך על היין. אולם בעל מרכבת המשנה מסביר שכוונת הבית יוסף לומר שהמברך על היין הוא גם זה שמברך ברכת המזון ומברך לבסוף על המוגמר, ונמצאו שיטותיהם מכוונות ובניגוד לשיטת הגאונים שמדובר דוקא על המוגמר שבתוך הסעודה.
לגופם של דברים, שיטת הרמב״ם מסתייעת מדברי הגמרא לקמן (מג, א) שמדייקת מהמשנה שמברך על המוגמר למרות שיש עדיף ממנו, ומסבירה זאת מפני שנטל ידיו תחילה באחרונה, הרי מבואר שמדובר על ברכה שלאחר המזון, וכך מוכיח הרשב״א. יתכן איפוא שהגאונים בפירושם סומכים יותר על סוגית הירושלמי ולא על סוגית הבבלי.
הטור כותב כדברי רש״י, שהמברך על היין לאחר המזון הוא שמברך על המוגמר, והשלחן ערוך משמיט את ההלכה הזו, כנראה מפני שאין רגילים להריח מוגמר אחרי הסעודה.
בא להם יין בתוך המזוןכל אחד ואחד מן המסובים מברך עליו לעצמו. ואם בא להם היין אחר המזוןאחד מברך לכולם. והוא, המברך על היין שלאחר המזון — הוא האומר ברכה גם על המוגמר (מיני בשמים וקטורת שהיו מביאים למקום הסעודה), ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.
Additionally: If wine came before them during the meal, each and every diner recites a blessing over the wine for himself. If the wine came after the meal, one recites a blessing on behalf of them all. And he, who recited the blessing over the wine, also says the blessing over the incense [mugmar], although they only bring the incense to the diners after the meal.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָּתוֹ עַל הַיַּיִן. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס.

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that wine that precedes a meal exempts wine that follows a meal, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This halakha was only taught with regard to Shabbat and Festivals, since, because one can continue drinking at his leisure, one bases his meal on the wine. However, during the rest of the days of the year, one who drinks wine at a meal recites a blessing over each and every cup, as his original intention was not to drink a lot.
רי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לא שנו – דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון.
אלא בשבתות כו׳ – דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך.
{שמעתא דברכת היין בסעודה}
והא דאמרינן בגמרא, בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס – אין הדברים אמורים אלא במקומות שלא היה להם יין מצוי כל שעה, ולא היו רגילין לשתות בתוך סעודתן אלא מים, זולתי שבתות וימים טובים, שהיו קובעין על היין.
ותמצא זה ברור במקומות רבים בתלמוד, שלא היה להן כוס יין מצוי להם. כדאמרינן בסוכה (בבלי סוכה מ״ז:), בפרק לולב וערבה: כוס כל יומא מי איתיה − דילמא דאיקלע ליה כוס. ובפרק ערבי פסחים (בבלי פסחים ק״ג:) אמרי׳: והא יום טוב אחר השבת, דאית ליה, ואמר רב, יקנ״ה. הא למדת שלא היה מצוי להם יין. לפיכך היו מברכין בימות החול על כוס של יין הבא להם בתוך הסעודה.
ואנו וכל המקומות הסמוכין לנו, שאנו קובעין על היין בין בחול בין בשבת, אין לנו הפרש בכל ימות השנה. וכי ההיא דגרסינן התם בפרק ערבי פסחים (בבלי פסחים ק״ג.): בי ריש גלותא, ספק מייתי לן ספק לא מייתי לן, אבל הכא הא מנח קמן ודעתין עילויה. [שמעת מינה דכל היכא דמנח קמן ודעתין עילויה],⁠1 כל כמה דלא איפסקא ברכת המזון לא צריך מהדר וברוכי עליה.
ולפי שראיתי אנשים חכמים בעיניהם שטעו בשמועה זו, הוצרכתי לכתוב זה.
1. הוסף מכתי״ו
[במאור דף ל. ד״ה והא דאמרינן. לרי״ף סי׳ קנה (ברכות דף מב:)]
כתוב שם: כל מה דלא אפסקיה ברכת המזון לא צריך מהדר וברוכי עליה, וכו׳ [ולפי שראיתי אנשי׳ חכמים בעיניהם שטועי׳ וכו׳].
אמר אברהם: [בחיי ראשי לא ראיתי חכם בעיניו יותר ממנו1, ששם לרבותיו טועים וצפרנם שוה יותר מכריסו,] והלא דבר נ⁠[ו]⁠כח הוא זה שאין כל אדם שוין ולא כל המקומות שוין. ומאי דאיבעיא להו בגמרא ביין שבתוך המזון אם יפטור את היין של אחר המזון או לא,⁠2 הא ודאי בחול קא מיירי דאי בשבת ויום טוב, הא איכא יין שלפני המזון אלמא אפילו בחול נמי מיפטר חד בחבריה3, וש״מ מקומות מקומות יש.
1. יותר ממנו: כמותו – כ״י המבורג.
2. או לא: אלא – כ״י המבורג, ובכ״י ירושלים 120 אינו.
3. עיין בספר ההשלמה ברכות דף מב. ד״ה בירך על היין ובספר המאורות שם, ובספר ההשלמה פסחים דף קה. ד״ה מה שכתב הרב אלפסי, ובספר המאורות שם דף קט: סוף ד״ה לא יפחתו ובספר הבתים על הרמב״ם הל׳ ברכות שער רביעי ס״ק טו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א גמרא על דברי המשנה שיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: לא שנו הלכה זו אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ויש פנאי להמשיך ולשתות יין אדם קובע סעודתו על היין. אבל בשאר ימות השנה, אדם השותה יין בסעודתו מברך על כל כוס וכוס משום שאינו מתכוון מתחילה לשתות הרבה.
GEMARA: With regard to the mishna’s statement that wine that precedes a meal exempts wine that follows a meal, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This halakha was only taught with regard to Shabbat and Festivals, since, because one can continue drinking at his leisure, one bases his meal on the wine. However, during the rest of the days of the year, one who drinks wine at a meal recites a blessing over each and every cup, as his original intention was not to drink a lot.
רי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבָּה בַּר מָרִי א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ באֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וּבִשְׁעַת הַקָּזַת דָּם, הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ סְעוּדָּתוֹ עַל הַיַּיִן. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס.

It was also stated: Rabba bar Mari said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: This was only taught in the mishna with regard to Shabbat and Festivals, and when a person emerges tired from the bathhouse, and wishes to eat and rest, and during bloodletting, after which one tends to drink a lot, since on these occasions one typically bases his meal on wine. However, during the rest of the days of the year, one who drinks wine at a meal recites a blessing over each and every cup.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כל כוס וכוס – דהוה כנמלך ומתחיל בשתיה בכל חד וחד.
אמר רב מרי אמר ר׳ יהושע בן לוי לא שאנו אלא בשבתות וימים טובים וכו׳. וכתב הראב״ד ז״ל וכן הר״ז הלוי ז״ל: דדוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כמו במקומות האלו אין הפרש בין שבתות לימות החול. והביא הרב רבי אברהם ז״ל ראיה מדאבעיא לן בגמ׳ יין שבתוך המזון מהו שיפטור את שלאחר המזון או לא, אלמא שלפני המזון פשיטא דפטר ליה ופשטא דמילתא דההיא בימות החול היא, דאי בשבתות תיפוק ליה משום יין שלפני המזון דהא צריך לקדש. ומיהו אינה ראיה כל כך דדילמא בשבתות ובשקדש אריפתא, ואי נמי בחול בשעת הקזה ובשעת יציאה מבית המרחץ. אלא מיהו הכי מסתברא דכיון דבקביעות שתיה תליא מילתא אף בימות החול בשהיין מצוי כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואכן אתמר נמי [נאמר גם כן]: שאמר רבה בר מרי שכך אמר ר׳ יהושע בן לוי: לא שנו כן במשנה אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא עייף מבית המרחץ, ורצונו לאכול ולנוח, ובשעת הקזת דם, כלומר, לאחר הקזת דם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין שרגילים לשתות אז יין רב. אבל בשאר ימות השנהמברך על כל כוס וכוס לעצמה.
It was also stated: Rabba bar Mari said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: This was only taught in the mishna with regard to Shabbat and Festivals, and when a person emerges tired from the bathhouse, and wishes to eat and rest, and during bloodletting, after which one tends to drink a lot, since on these occasions one typically bases his meal on wine. However, during the rest of the days of the year, one who drinks wine at a meal recites a blessing over each and every cup.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַבָּה בַּר מָרִי אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא בְּחוֹל. חַזְיֵיהּ דְּבָרֵיךְ לִפְנֵי הַמָּזוֹן, וַהֲדַר בָּרֵיךְ לְאַחַר הַמָּזוֹן. א״לאֲמַר לֵיהּ: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר ריב״לרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי.

The Gemara relates that Rabba bar Mari happened to come to the house of Rava during the week. He saw him recite a blessing over wine before the meal, and again recite a blessing on the wine after the meal. He said to him: Well done. And so too, Rabbi Yehoshua ben Levi said that this was proper conduct.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יישר – יפה עשית.
וכן אמר ריב״ל – לעשות.
סימן קצה
ברךא על היין שלפני המזון, כדרך שעושין בשבתות וימים טובים, פוטר את היין שלאחר המזון, בין גמר סעודה לברכת המזון אם יושבים ושותין אפילו כל היום. וכ״ש יין שבתוך המזון שברכת היין שלפני המזון פוטרוב דאדעתא דהכי בריך. וה״מ בשבתות וימים טובים ופורים והקזת דם, שאדם קובע עיקר סעודה על היין, הוא דאמרינן דאדעתא דכל דבעי למישתי בהך סעודה בריך בתחילה, אבל שאר ימות השנה אם בירך לפני המזון אינו פוטר אלא שבתוך המזוןג דאדעתא דהכי בריך, אבל יין שאחר המזון נמלך הוא וצריך לברך. ואפילו בשבתות וימים טובים אם בא לשתות אחר ברכת המזון צריך לברך. ואם הוא נמלך, שמתחילה לא קבע סעודתו אלא על כוס אחד ואח״כ נמלך לשתות עוד, צריך לברך.
ולפני ברכתד המזון אם בא להן יין, אחד מברך ומוציא כולן. לא בא להן יין עד בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו כששותה. וטעמא משום דאין בית הבליעה פנוי לענות אמן שהוא קבלתה הברכה. ולפיכך הנהיגו הראשונים שיאמר המברך סוברין מרנן, כדי שיפנו בית הבליעה ויענו אמן אחר ברכתו ויצאו בברכתו. ושאינו עונה אמן לא יצאו.
א. כל הדיבור נראה שמבוסס על פי׳ רבינו חננאל שהובא באו״ז ח״א סי׳ קנא ובערוך ע׳ ברך א.
ב. כתוס׳ ד״ה ורב ששת דפוטר יין שבתוך המזון.
ג. כתוס׳ שם.
ד. בכתה״י ולפני המזון. ואכן ממש״כ להלן ׳לא בא להן יין עד תוך המזון׳ מוכח שזו הגירסא הנכונה. והדין נמצא בברייתא כיצד סדר הסבה וכו׳ עלו והסבו וכו׳ בא להם יין אחד מברך לכולם. וכ״ה פשוט בראשונים. אבל תמוה שיביא רבינו דין זה וישמיט דין המשנה של יין שלאחר המזון.
ה. כנראה ע״ד שאמרו בשבועות לו ע״א אמן בו שבועה בו קבלת דברים וכו׳. וס״ל לרבינו דגם אמן על ברכה ששומע כדי לצאת בה יש בו קבלה. [ואולי משו״ה ס״ל לעיל בסי׳ קצד כהירושלמי דעניית אמן מהניא לצאת יד״ח גם בברכת קטן שאינו בר חיובא]. ועי׳ שו״ע או״ח סי׳ קכד ס״ו.
ו. שיטת רבינו דבלא עניית אמן לא יצא. [ומצינו דכותה בראבי״ה סי׳ תקיא: ויש מרבותינו שאמרו דלכך אומר סברי לפי שאין בית הבליעה פנוי, ויתבוננו ויענו אמן לצאת ידי ברכה. ואולי לרבינו כונתו. ועי׳ גם לשון לקוטי פרדס די״א ע״ב: ולפי שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן לאותה הברכה ואינו מתכוין לה לפיכך אינו יוצא בברכת חבירו ואם נתכוון וענה אמן יצא. ועי׳ גם לשון שבה״ל סי׳ קמ]. ושא״ר [רא״ש ורשב״א בסוגיין וראבי״ה סי׳ קכד וטור סי׳ ריג ועוד] ס״ל דיוצא בשומע כעונה ואין עניית אמן מעכבת.
ועי׳ או״ז סי׳ קעח שכתב: כדמוכח בירושלמי דטעמא דמלתא שאמרו כאו״א מברך לעצמו דהיינו משום עניית אמן וכו׳ אבל כשאחד מברך יש לחוש שמא יענה אמן בעוד המאכל בפיו ויבוא לידי סכנה, כי אי אפשר לו שלא יענה אחריו אמן שאם לא יענה לא יצאו שניהם ידי חובתן. ותמה על דבריו בד״מ סי׳ קסז אות ד כי לא נמצא זה בפוסקים אחרים וכן בתלמוד שלנו ליתא. ועי׳ ברכ״י שם שכתב שכונת הא״ז דלא יצאו יד״ח אמן, מדמסתמך האו״ז שם על הירושלמי שם שצריך השומע להוציא את המברך באמן, אבל אין כונת האו״ז דלא יצא השומע יד״ח הברכה בלי עניית אמן. וכדברי הברכ״י מפורש באו״ז לעיל מיניה בסי׳ קס: והירושלמי [שפירש סוגיין דאין בית הבליעה פנוי שמא יענה אמן ויסתכן] לטעמיה שצריך השומע לענות אמן כדי להוציא את המברך כדאיתא בירושלמי (דפרקין) ר׳ אבא בר זמינא הוה וכו׳. אבל לשון רבינו ׳ושאינו עונה אמן לא יצא׳ פשוט שאינו סובל פירוש זה. [וצ״ע לשיטת רבינו ממש״כ לעיל רס״י קצד: הא אם חייב בדבר מוציא אפילו אם יצא, חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא דכת׳ ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, והתניא קטן מברך לאביו, אעפ״י שאינו מחויב דהא לאביו קאמר, תריץ בעונה אחריו אביו אמן דהוי כאילו מברך. וקשה היכי משכחת לה בברהמ״ז דלא מוציא, אם בלא ענה אמן, מאי קמ״ל הא בכל ענין לא יצא ולא משום ואכלת ושבעת, ואם בענה אמן הרי יוצא גם בברהמ״ז]. ונמצינו למדים שלשה פירושים באין בית הבליעה פנוי: א. רש״י: אין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע [ולא משום עניית אמן נגעו בה]. ב. רא״ש ורשב״א וטור סי׳ קעד ועו״ר: חיישינן שמא יענה אמן ויקדים קנה לושט [ולא משום שצריך לאמן כדי לצאת]. וכן פי׳ באו״ז סי׳ קס ובראבי״ה סי׳ קכ עפ״י הירושלמי. ג. פירוש רבינו משום שאינו פנוי לענות אמן ואמן לעיכובא. ומש״כ רבינו דסברי מועיל לברך לכולם, מכמה ראשונים (רא״ש ורשב״א בסוגיין ורבינו ירוחם דקמ״ה ע״א) משמע דרק לפירוש רש״י מהני הא לחששא דשמא יקדים לא מהני. ובתוס׳ וכן בראבי״ה ובאו״ז הנ״ל [שפירשו עפ״י הירושלמי דמשום חששא דשמא יקדים הוא] כתבו דאף לענין חששא דשמא יקדים מהני סברי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא א״ל יישר וכן אמר ריב״ל ופרש״י וכן אמר ריב״ל לעשות עכ״ל. ולכאורה דרכו נעלמה ולא ידעתי מה בא ללמדינו בזה דפשיטא דהכי הוא דמימרא דריב״ל היינו לעשות כן וכ״ש כיון דרבה בר מרי איהו גופא מרא דשמעתא הוא לעיל בשם ריב״ל ונ״ל דכוונת רש״י בזה משום דיש לדקדק בהאי עובדא דמשמע דרבא בריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון ולא הזכיר מברכה שבתוך המזון דודאי היה דרכו לשתות תוך המזון כדי לשרות המזון כדאיתא בסמוך ע״כ ממילא משמע דבאמת לא היה מברך על היין שבתוך המזון והיינו כמ״ש התוס׳ והפוסקים נמצא דלפ״ז יפה כתב רש״י ז״ל דא״ל רבא בר מרי לרבא יישר ופירושו יפה עשית בין במה שבירך על היין שלאחר המזון ובין במה שלא בירך תוך המזון אלא לפי דהך דינא דתוך המזון לא שייך בהך מימרא דרב״מ לעיל משמיה דריב״ל דהא לענין זה לא שייך לחלק בין שבת ויו״ט לחול אלא דהכי הוי קים ליה לרב״מ דריב״ל בהא נמי הורה לעשות כן ועי״ל דהא דרבא לא בריך אכל כסא וכסא היינו דאף לפי שיטת הפוסקים דבאורח שנתארח אצל בעה״ב צריך לברך על כל כוס וכוס דהו״ל כנמלך אפ״ה לגבי רבא גופא שהיה בעה״ב לא שייך ה״ט דנמלך ואפשר דרב מרי גופיה נמי כיון דרבא היה מכבדו יותר כגופו מש״ה לא הוי כנמלך כדאמר רבי זירא לעיל אנן אתכא דר״ג סמכינן וכן מבואר בשיטת הפוסקים כן נ״ל בכוונת רש״י ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר שרבה בר מרי איקלע לבי [הזדמן לבית] רבא ביום חול, חזייה דבריך [ראהו שבירך] על היין לפני המזון, והדר בריך [וחזר ובירך] על היין שלאחר המזון. אמר ליה [לו]: יישר (יפה עשית). וכן אמר ר׳ יהושע בן לוי במקרה דומה שכך יש לנהוג.
The Gemara relates that Rabba bar Mari happened to come to the house of Rava during the week. He saw him recite a blessing over wine before the meal, and again recite a blessing on the wine after the meal. He said to him: Well done. And so too, Rabbi Yehoshua ben Levi said that this was proper conduct.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אִיקְּלַע לְבֵי אַבָּיֵי בי״טבְּיוֹם טוֹב. חַזְיֵיהּ דְּבָרֵיךְ אַכֹּל כָּסָא וְכָסָא. א״לאֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דריב״לדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי?! א״לאֲמַר לֵיהּ: נִמְלָךְ אֲנָא.

The Gemara also relates: Rabbi Yitzḥak bar Yosef happened to come to the house of Abaye on a Festival. He saw that he recited a blessing over each and every cup of wine. Rabbi Yitzḥak said to him: Does the Master not hold in accordance with that halakha of Rabbi Yehoshua ben Levi, who said that one blessing is sufficient? Abaye said to him: My original intention was not to base my meal upon wine and with each cup I change my mind and decide to drink it. Even Rabbi Yehoshua ben Levi would agree that under those circumstances, one must recite a blessing over each and every cup.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא סבר לה מר כו׳ – דביום טוב לאו נמלך הוא.
נמלך אנא – איני רגיל לקבוע סעודה על היין.
לא סבר לה מר להא דריב״ל – תמי׳ לי הוה ליה לאקשויי לא סבר לה מר כמתניתין דתנן ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וריב״ל הוא דאוקמא דוקא בשבתות ובימים טובים ואי לאו דאוקמא הכי הוה מפרישנא ליה אפילו בחול, וי״ל דאי לאו דריב״ל הוה מצינא לאוקמא מתני׳ בשעת הקזה ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר עוד: רב יצחק בר יוסף איקלע לבי [הזדמן לבית] אביי ביום טוב. חזייה דבריך אכל כסא וכסא [ראהו שהוא מברך על כל כוס וכוס] של יין. אמר ליה [לו] רב יצחק: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר ר׳ יהושע בן לוי שדי בברכה אחת?! אמר ליה [לו] אביי: נמלך אנא [אני], כלומר, אני לא התכוונתי להאריך בסעודה על היין. ולכן על כל כוס וכוס שאני שותה אני מחליט לחוד אם רצוני לשתותה, ולכן בכגון זה אף לשיטת ר׳ יהושע בן לוי יש לברך על כל אחת לעצמה.
The Gemara also relates: Rabbi Yitzḥak bar Yosef happened to come to the house of Abaye on a Festival. He saw that he recited a blessing over each and every cup of wine. Rabbi Yitzḥak said to him: Does the Master not hold in accordance with that halakha of Rabbi Yehoshua ben Levi, who said that one blessing is sufficient? Abaye said to him: My original intention was not to base my meal upon wine and with each cup I change my mind and decide to drink it. Even Rabbi Yehoshua ben Levi would agree that under those circumstances, one must recite a blessing over each and every cup.
רי״ףרש״יתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן מַהוּ שֶׁיִּפְטוֹר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן – מִשּׁוּם דְּזֶה לִשְׁתּוֹת וְזֶה לִשְׁתּוֹת. אֲבָל הָכָא – גדְּזֶה לִשְׁתּוֹת, וְזֶה לִשְׁרוֹת – לָא. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא.

A dilemma was raised before the Sages: If wine came out to them during the meal, what is the halakha with regard to exempting the wine after the meal from a blessing? The dilemma is as follows: If you say: One who recited a blessing over the wine that one drank before the meal, with that blessing he exempted the wine that he drinks after the meal, perhaps that is because the purpose of drinking this, wine before the meal, is to drink, and that, wine after the meal, is to drink for its own sake. However, here, where the purpose of drinking this, the wine after the meal, is to drink and that, the wine during the meal, is to moisten the food and to facilitate its consumption, no. The blessing on one cannot exempt the other. Or perhaps there is no difference, and all drinking is considered the same.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא להם יין בתוך המזון – וקודם המזון לא בא להם.
אם תימצי לומר – להביא ראיה ממשנתנו דקתני דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון אינה ראיה דהתם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות.
בירך על היין שלפני המזון פטר את היין של אחר המזוןא – משום דזה לשרות וזה לשתות, וזה שמתוך המזון לשרות, הולכך דעת האכילה ושתיה לאפוקי יין שמתוך המזון דהוי כדי לשרות המאכל שבמעיו.
אמר ליה אנא נימלך אנא – רבסז״ל: פיר׳ בכל כוס היה אומר בלבו שלא אשתה אותו והיו מפצירין אותו ושותה.⁠ב
היכא דקבע סעודה ביין אפי׳ בחול וסומך לשתות אחר האוכל אין צריך לברך על היין של אחר המזון, וכל היכא דלא קבע סעודה [ב]⁠יין אפילו בשבת ויום טוב לא פטר היין של אחר המזון, והיכא דשוי ליה שיעורא למשתה והדר אימלך לאוסופי מיבעי ליה לברוכי מרישא, וכן הילכ׳.⁠ג
איבעיא להו, בא להם יין בתוך המזון – פיר׳ והם שלא שתו קודם לכןד ובירכו עליו, מהו שיפטור את היין של אחר המזון, אם תמצא לומר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין של אחר המזון משום דלחדא מילתא מיכוין אבל היכא דבתוך המזון לשרות האוכל, יחלל אלטעאם ויהצ׳מה,⁠ה ולאחר המזון לשתות, והילכ׳ אינו פוטר.
א. כל הקטע נראה משובש ואולי צ״ל: ״בירך על היין שבתוך המזון לא פטר את היין שלאחר המזון״, ראה רי״ף כאן ובה״ג הל׳ ברכות עמ׳ 16.
ב. כעי״ז גם באו״ז ח״א סי׳ קנ״ו בשם ר״ח, ראה אוצה״ג שם עמ׳ 51.
ג. לא הוזכר כאן שם אומרו ואולי הוא מרבסז״ל. וראה רז״ה והשגות הראב״ד על הרי״ף כאן וברא״ש ומאירי. וע״ע טוש״ע או״ח סי׳ קע״ד סעיף ד׳.
ד. ראה רש״י ד״ה בא.
ה. תרגומו: ימס (= ישרה לגמרי) את המזון ויעכל אותו.
איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון. פירוש: לאחר המזון כגון שהפסיק בשיחה ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת שיחה, אבל לאחר אכילה מיד או לזמן מרובה עדיין לשרות המאכל הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו. וכן פירש הראב״ד ז״ל. ואסיקנא דאינו פוטר דהא שמואל ורב ששת וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר ורבא נמי דבתרא הוא משמע דאית ליה הכי מדאקשי לר״נ דאמר פוטר. ועוד דפשטא דברייתא דאקשי לה מינה רבא לרב נחמן הכין דייקא, דקתני בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אחר המזון אחד מברך לכולם, ואף על גב דדחי ליה רב נחמן דהכי קאמר אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון אחד מברך לכולם ההוא שנויא היא ואשנויא לא סמכינן. ואף על גב דקתני מתניתין ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון הא אמרינן טעמא משום דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא זה לשתות וזה לשרות ואינו בדין שיהא הגרוע פוטר את החשוב.
ודקדקו מכאן מקצת רבוותא זכרונם לברכה, דיין שלפני המזון כל שכן דפטר יין שבתוך המזון משום שלפני המזון חשוב ועדיף טפי ופטר ליה לגרוע, ויין קדוש והבדלה אף על גב שלמצוה קאתי, מכל מקום כיון דקודם אכילה הוא כבא לשתות דמי ופטר ליה ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון. וא״ת תינח קדוש משום דבמקום סעודה דוקא היא, והלכך הוה ליה כיין שלפני המזון, אבל הבדלה דלא בעינן במקום סעודה ועוד דלמצוה קא אתי לא פטר כלל. לא היא, דמכל מקום השתא במקום סעודה הבדיל.
ובתוס׳ הביאו ראיה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק:): אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו, ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו, ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דאמר ר׳ יוחנן אחד שנוי מקום ואחד שנוי יין אין צריך לברך. אלמא ר׳ יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפילו הכי קאמר דאין צריך לברך שיצא ביין קדוש, ואף על גב דאיתותב ר׳ יוחנן בשנוי מקום, מכל מקום באותו מקום פשיטא דיצא ידי יין ביין קדוש, אף על פי שיש קדוש שלא במקום סעודה לדידיה, ואף על פי שיין קדוש למצות קדוש בא, והוא הדין לדידן ביין הבדלה בשהבדיל על שולחנו.
אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא – ונראה דיין דלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון דעד כאן לא מבעיא ליה אלא מזה שבא לשרות אם פוטר יין שבא לשתות אבל יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון שבא לשרות, ומזה הטעם יין של קדוש פוטר יין שבתוך המזון, ולאו דוקא קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה אלא אפילו אם הבדיל אדם על היין קודם המזון פוטר את היין שבתוך המזון, וראיה מהא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים ק״א ע״א) אותם בני אדם שקדשו בביהכ״נ אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו ור׳ יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה דאמר אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך אלמא ר׳ יוחנן אית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה ואפ״ה קאמ׳ שא״צ לברך על היין שיצא ביין של קדוש אע״ג דר׳ יוחנן איתותב בשינוי מקום מ״מ באותו מקום עצמו א״צ לברך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב איבעיא להו [נשאלה להם] לתלמידי הישיבה שאלה זו: אם בא להם לסועדים יין בתוך המזון (הסעודה) מהו הדין לענין שיפטור את היין שלאחר המזון מברכה. וצדדי הבעיה: אם תימצי [תרצה] לומר ולהעלות את האפשרות כי כאשר ברך על היין שלפני המזון הריהו פוטר בכך את היין שלאחר המזון, טעמו משום שזה לשתות וזה לשתות, כלומר, שתיית יין זו היא להנאת השתיה עצמה, אבל הכא [כאן], שזה, היין שלאחר המזון נועד לשתות, וזה, היין שבתוך המזון נועד לשרות את המזון ולסייע באכילה — לא ייחשבו שתי שתיות אלה כדבר אחד? או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה], וכל שתיית יין אחת היא.
A dilemma was raised before the Sages: If wine came out to them during the meal, what is the halakha with regard to exempting the wine after the meal from a blessing? The dilemma is as follows: If you say: One who recited a blessing over the wine that one drank before the meal, with that blessing he exempted the wine that he drinks after the meal, perhaps that is because the purpose of drinking this, wine before the meal, is to drink, and that, wine after the meal, is to drink for its own sake. However, here, where the purpose of drinking this, the wine after the meal, is to drink and that, the wine during the meal, is to moisten the food and to facilitate its consumption, no. The blessing on one cannot exempt the other. Or perhaps there is no difference, and all drinking is considered the same.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררשב״אתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַב אָמַר: פּוֹטֵר, וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: דאֵינוֹ פּוֹטֵר. רַב נַחְמָן אָמַר: פּוֹטֵר, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ פּוֹטֵר. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה וְכׇל תַּלְמִידֵי דְּרַב אָמְרִי: אֵינוֹ פּוֹטֵר. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן – אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. א״לאֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמַר: אִם לֹא בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם.:

Opinions differed: Rav said: It exempts, and Rav Kahana said: It does not exempt. Rav Naḥman said: It exempts, and Rav Sheshet said: It does not exempt. Rav Huna and Rav Yehuda and all the students of Rav said: It does not exempt. Rava raised an objection to Rav Naḥman from our mishna: If wine came before them during the meal, each and every diner recites a blessing over the wine for himself. If the wine came after the meal, one recites a blessing on behalf of them all. Apparently, even though they recited a blessing over wine during the course of the meal, they must recite a blessing over the wine after the meal as well. Rav Naḥman said to him: The mishna says as follows: There are two independent cases. The second case is: If wine did not come before them during the meal, but only after the meal, one recites a blessing on behalf of them all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר המזון אחד מברך לכולן – קס״ד דה״ק דכשיביאו יין שני אחר המזון אחד מברך לכולן והא תנא ליה דכל אחד ואחד יברך על שבתוך המזון לעצמו וקא מצריך תו ברכה על שלאחר המזון.
ורב ששת אמר אינו פוטר ורב נחמן אמר פוטר וכל תלמידי דרב וכו׳ – ונראה דהלכה כתלמידי דרב דרב ששת קאי כותייהו והלכתא כותיה דר״נ בדיני וכרב ששת באיסורי ואע״ג דקי״ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי שאני הכא דכל תלמידי דרב פליגי עליה מסתמא כך שמעו מרב מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל ונראה דיין שלפני סעודה פוטר את היין שבתוך הסעודה אע״ג דפסקינן הכא דיין שבתוך הסעודה אינו פוטר יין דלאחר הסעודה שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כגון יין שלפני הסעודה פוטר שבתוך הסעודה ומה דנקט שבתות וי״ט לאו דוקא דה״ה אם קבעו סעודה על היין בשאר ימות החול ואם הביא אדם יין לפני הסעודה לשתות בתוך הסעודה פשיטא דיין דלפני סעודה פוטרתו כיון דדעתיה למשתי וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך הסעודה וכן הבדלה אם הביא על שלחנו להבדיל דפוטר יין שלאחרי כן שבתוך הסעודה ושבתות וי״ט לאו דוקא ולא אתא למעוטי אלא נמלך ואפילו את״ל דדוקא נקט שבתות וי״ט מ״מ יש לומר ה״מ לענין שבא לפטור יין שלאחר המזון שהוא אחר שמשכו ידיהם מן הפת שאין רגילות לקבוע לשתות יין לאחר המזון בקביעות אלא בשבתות וימים טובים ולא בשאר ימים אבל לענין לפטור יין שבתוך המזון שרגילות לשתות ודאי אפילו בשאר ימים פטר ליה יין שלפני המזון אע״פ דזה לשתות וזה לשרות דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי לשרות דלא חשיב מפיק לשתות אבל לשתות דחשיב טפי דהיינו יין שלפני המזון פשיטא דפוטר יין דלשרות וכן משמע נמי בערבי פסחים (דף קא) גבי שקדשו בב״ה דר׳ יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה אע״ג דקדשו שלא במקום סעודה ס״ל לרבי יוחנן מדיצאו ידי קידוש מידי יין נמי יצאו ואף על גב דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום א״כ נראה משם דה״ה להבדלה דאין לחלק בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פוטר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין שלפני המזון פוטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הבריית׳ כיצד סדר הסבה וכו׳ מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו דהבדלה כדפריש מההיא דערבי פסחים ועוד דלא גרע יין דהבדלה מיין שלפני הסעודה דפטר ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נטילת ידים לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר יין שבתוך המזון.
יין שבתוך המזון מהו שיפטור יין שלאחר המזון – ומיירי דלא הוה להו יין לפני המזון.
לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך המזון ואח״כ בא להם יין לאחר המזון קודם ברכת המזון אין היין שבתוך המזון פוטר את שלאחר המזון אף בשבתות וימים טובים שאין ענינם שוה שזה ר״ל שבתוך המזון בא לשרות וזה לשתות וודאי שבא לשתיה חשוב יותר ואין החשוב נפטר בברכת הגרוע וכתבו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא במי שהפסיק אכילתו וסח וחזר לשתות קודם ברכת המזון אבל אם שתה אחר אכילתו מיד אף זה לשרות אכילה הוא בא ויין שבתוך המזון פוטרו וכן נראה לי ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים כיון דאמריתו הבו וניבריך אתסר לכו למשתי הא אי לא אמרי הכי מותר והרי סתם נאמרה אף כשלא בא להם יין לפני המזון:
מה שביארנו שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא הכא קודם ברכת המזון אבל אם רצה לשתות אחר ברכת המזון אין יין שלפני המזון פוטרו ומה שנתגלגל כאן בענין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו יתבאר במשנה הסמוכה לזו:
המשנה הרביעית היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר ברכת המזון אחד מברך לכלם ואומר על המוגמר ואע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה אמר הר״מ פי׳ הסבו הטו וענינו שהיתה אכילתם על דרך קבוץ וחברה והטעם להיות כל אחד מברך לעצמו כשיבא היין בתוך הסעודה מפני שבני הסעודה מתעסקין באכילה ואם יענה אמן יש לחוש שמא יחנק ולפיכך נותנין לו כוס ויברך עליו כשיבלע מה שבתוך פיו ומוגמר הוא הקטרת בשמים ואמר שכל מי שיברך ברכת המזון הוא על המוגמר ואע״פ שהמוגמר לא יביאהו אלא אחר ברכת המזון וכך היה מנהגם להביא המוגמר לפני בני סעודה לאחר הסעודה:
אמר המאירי היו יושבים כל אחד מברך לעצמו וכו׳ כונת המשנה לבאר על איזה צד מוציא אחד מן המסבה את כל המסבה והדבר תלוי בהכנת מקום לאכילת כולם מתחלה והוא שאמר היו יושבים כלומר שישבו להם במקרה לא שהיתה כונתם להזמין מקום לאכילת כולם ביחד אלא שזה נטל פתו וישב לו לאכול וראה חברו ועשה כמוהו וכן האחרים כל אחד צריך לו לברך המוציא כמה שיהיו ואע״פ שברכת הנהנין כל שלא יצא מוציא אע״פ שאינו אוכל בזו שניהם מתכונים לכך בפרט אבל כל שאין זה מתכוין לשל זה כל אחד מברך לעצמו ואפי׳ היו אוכלים מככר אחד והזהר מלפרש היו יושבים שהיו יושבים מתחלה לדברים אחרים ונמלכו אח״כ לאכול שאם כן יש במשמע שאם היתה תחלת ישיבתם לאכילה תהא קרויה קבע ואינו שדרכן היה לאכול בהסבה על מטות וזהו קביעותם לסעודה כדרך שקביעות שלנו בשלחן ומפה ואין קביעות אלא באותה הסבה אבל ישיבה אפי׳ לאכילה לא מהניא אא״כ אמרו בה ניזיל ניכול בדוך פלן כמו שנבאר שאם כן היה לו לומר הסבו או ישבו לאכול אחד מברך לכלן אלא שאין הישיבה אף על דעת אכילה כלום אלא לדידהו בהסבה ולדידן במפה ושלחן והוא שאמרו הסבו אחד מברך לכלן אלא שאח״כ פירשו בישיבה לאכילה וכשיאמרו ניזיל ניכול בדוך פלן הויא ליה כהסבה שכל שהכינו כלם מקום לסעודתן עד שאמרו נלך ונאכל במקום פלוני או נלך ונאכל או כל דבר שהם רוצים לאכול יחד אע״פ שאין מסובין אחד מברך המוציא לכלם אע״פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אפילו לא היו אלא ב׳ שלא אמרו מצוה ליחלק אלא בברכת המזון ומ״מ לקצת גדולי הדור ראיתי דוקא שהסכימו כלם מתחלתם לכך אבל כל שבא אח״כ אינו מצטרף עמהם אא״כ יש שם הסבה למנהג שלהם או מפה או שלחן למנהג שלנו הא בדרך זה מצטרף כל שהוא עד שלא סיימו האחרים ונראה שהם סוברים לומר שאף בברכת המזון הואיל ולא קבעו להם מקום אלא שנתיחדו דרך אקראי כיחידים הם ואין בהם זימון כשם שנאמרה לענין ברכה שלפניו כך נאמרה לענין ברכת המזון וכן נראה דעת גדולי המפרשים אלא שיש אומרים שלענין ברכת המזון אפי׳ ישבו להם במקרה אחד מברך לכלם אם יש בהם כדי להצטרף לזימון ואין נראה כן שהרי תלמידי דרב [קא מיבעי׳ להו וכו׳] אמר רב אדא נח נפשיה דרב ואכתי ברכת מזוני לא גמירנא ואם תפרש ברכת מזוני המוציא מה להם לחקור כל כך יברך כל אחד לעצמו אלא שלענין זימון שאלוה:
בא להם יין בתוך המזון כלומר שלא בירכו ברכת היין קודם אכילה ובא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אפי׳ הסבו מפני שאין בית הבליעה פנוי כדי לענות השומעים אמן למברך ויש כאן סכנת קדימת קנה לושט והוא שאמרו בתלמוד המערב אין עונין אמן באמצע סעודה שאין מסיחין בסעודה ועוד אמרו שם על זה הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה ואע״פ שאם שמע ולא ענה אמן יצא מ״מ דרך הוא לענות וגדולי הרבנים פרשו שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובים על המברך אלא טרודים הם לבלוע ומ״מ אפי׳ נתנו לב לשמוע אינו כלום הואיל ותקנו תקנו וקצת חכמי הדור פירשו אין בית הבליעה פנוי ואין כולם ראוין לשתות אחר שהמזון בפיהם ואחר שאינן ראויים לשתות אינם ראויים לצאת באותה ברכה ואע״פ שאין אנו צריכים שישתו כלם מ״מ לראויים אנו צריכים והוא שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין ר״ל דמוגמר אחר מברך לכלן ולא ביין ותירץ יין כל חד וחד שתי לנפשיה ברם הכא כלהון נהנין כחדא אבל אם בא היין אחר המזון שכבר היה בית הבליעה פנוי אחד מברך לכלם ובלבד אם הסבו:
והוא אומר על המוגמר כלומר אותו שבירך המוציא או ב״פ הגפן על ידי כלם הוא הוא שמברך להם על ריח המוגמר שהיה דרכם להביא מוגמר לאחר המזון קודם ברכה להעביר זוהמת הידים להכשירן לברכה ואע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא עד אחר סעודה והיה לנו לומר שכבר הלך קביעות אותה מסבה אעפ״כ הואיל ואותה הסבה בעצמה היא אינו מברך אלא הוא הואיל והתחיל בברכות יגמור וגדולי הרבנים מפרשים אע״פ שלא הביא את המוגמר עד לאחר ברכת המזון שאינו עוד מצרכי סעודה הואיל ומ״מ באותה הסבה היא ואין זה שאם לאחר ברכת המזון היא מה נהנין זה אצל זה ויש מפרשים דמוגמר זה בא בתוך הסעודה ואמר שאע״פ שאין דרך להביאו עד לאחר הסעודה הואיל ועכשו בא בתוך הסעודה הוא מברך שטעון הוא ברכה הואיל ובתוך הסעודה בא הא לאחר הסעודה אינו בא אלא לגמור את הידים להעביר את הזוהמא וכל שאינו עשוי להריח אין בו ברכה הא כל שבתוך הסעודה להריח הוא בא ואותו שמתחיל הברכות הוא אומרה וזהו שאמרו בתלמוד המערב מה בין מוגמר ליין כלומר שמוגמר אחד מברך לכלן וביין כל אחד מברך לעצמו וכו׳ כמו שכתבנו למעלה ועיקר הדברים כדעת ראשון:
זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ׳ אלו הן:
רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו אינו פוטר – נראה דהכי הילכתא כתלמידי דרב אע״ג דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וכן קיי״ל [דרב] (כרב) נחמן ורב ששת הילכתא כרב ששת באיסורי הסבו אין ישבו לא. ותימא תקשי ליה מרישא היו יושבין כל אחד מברך לעצמו ובברייתא קתני ישבו אחד מברך לכולן, וי״ל דאי הוה מקשה מרישא הוה אמינא דהיו יושבין שלא לצורך אכילה קאמר אבל ישבו לאכול אחד מברך לכלם כדקתני בברייתא הילכך פריך שפיר מסיפא דמשמע דוקא הסבו אבל בענין אחר לא אחד מברך לכלם, ירושלמי ריב״ל אמר בשבועה כך היא מתני׳ אורחין הא בעל הבית בתוך ביתו לא, פי׳ דבעל הבית שכל בני ביתו נגררין אחריו אינן צריכין הסבה כי כלן סומכין עליו תני ר׳ חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה ורב ששת אמר אינו פוטר כו׳ ונראה דהלכה כתלמידי דרב כו׳ מיהו אין אנו צריכין לאותו פסק דאין אנו מושכין ידינו מן הפת כלל כו׳ עכ״ל. נראה כוונתן בזה דכיון דאין אנו מושכין ידינו מן הפת תו לא שייך לחלק מהך טעמא דלשרות או לשתות כיון דלא מינכרא מלתא והו״ל הכל כיין שבתוך הסעודה דלא מפלגינן בין אם שותה כוס אחד או הרבה כוסות ולא שני לן אם נתכוון בכולן לשרות או לשתות מקצתן א״כ ה״ה לדידן ביין דלאחר הסעודה מה״ט גופא דא״כ נתת דבריך לשיעורין כן נ״ל:
בא״ד נראה דיין שלפני הסעודה כו׳ שאני הכא דזה לשרות וזה לשתות אבל זה לשתות וזה לשרות פוטר שפיר כצ״ל. ולא כמו שנדפס בטעות אבל זה לשתות וזה לשתות וכן הוא בחידושי הרשב״א ז״ל והוסיף לפרש דדוקא לשרות אינו פוטר לשתות כיון דלשרות טפל לגבי לשתות אינו בדין שיפטור הטפל את העיקר משא״כ לשתות ודאי פוטר לשרות שהעיקר פוטר את הטפל עכ״ל ע״ש ואפ״ה אין זה סותר למה שכתבתי בעובדא דבר קפרא ותלמידיו לעיל דף ל״ט דנראה לי בפשיטות משיטות כל הפוסקים דהא דקיי״ל מברך על העיקר ופוטר את הטפל היינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד שכבר בירך על הטפל נפטר ג״כ העיקר כשברכותיהן שוות אלא דהתם איירי כשהיה העיקר וגם הטפל לפניו בשעת הברכה מש״ה כשבירך על הטפל ונתכוון ג״כ על העיקר יצא בדיעבד משא״כ הכא דאיירי כשלא היו שניהם לפניו מש״ה כתב הרשב״א ז״ל דמה״ט יין שבתוך המזון שהוא לשרות והו״ל טפל אינו בדין שיגרור ויפטור יין שלאחר המזון הבא אחריו שהוא עיקר כן נ״ל ואע״ג דלכאורה לא משמע כן מלשון התוס׳ כאן שכתבו אם הביא אדם יין לפני סעודה לשתות בתוך הסעודה כו׳ דמשמע דאיירי בשניהם לפניו בשעת הברכה מ״מ בלא״ה נראה דאין לשונם מדוקדק בזה שהרי ממה שכתבו אחר זה וכן יין של קידוש והבדלה ודאי לא איירי דשניהם לפניו אע״כ דמ״ש תחלה אם מביא אדם יין לפני הסעודה עיקר כוונתם דאיירי בשותה לפני הסעודה במקום הסעודה דוקא ולאפוקי אם היה לפני הסעודה במקום אחר דודאי אינו פוטר למאי דקיי״ל דשינוי מקום הוי הפסק וצריך לברך כמ״ש בסמוך כנ״ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק״א ודו״ק:
בא״ד וכן משמע נמי בערבי פסחים כו׳ ואע״ג דאיתותב רבי יוחנן היינו דוקא בשינוי מקום אם כן נראה משם דה״ה להבדלה כו׳ עכ״ל. ולכאורה אין זה מוכרח דמצ״ל דנהי דר״י לא בעי קידוש במקום סעודה היינו לענין דבדיעבד יצא אבל מ״מ מודה דלכתחלה עיקר הקידוש הוא סמוך לסעודה ובמקום סעודה ושייך לסעודה משא״כ הבדלה אין לו שייכות כלל לסעודה אפילו לכתחלה יכול לעשותו שלא במקום סעודה ונראה דזה טעם החולקים שכתבו התוס׳ וכן מ״ש ומיהו יש מחמירין כו׳. מיהו בעיקר דבריהם וראייתם מסוגיא דפ׳ ערבי פסחים יש לי לדקדק דלכאורה מהאי סוגיא גופא משמע להיפך דכיון דאשכחן דר״י אמר התם דשינוי מקום לא הוי הפסק וא״כ לפ״ז תקשה ליה הך ברייתא דכיצד סדר הסבה דמייתי הש״ס בסמוך ומקשה מינה אתרי לישני דרב ובעי לסייועה לר״י ובההיא ברייתא קתני להדיא בא להם יין כל אחד מברך לעצמו וקתני נמי בסיפא בא להם יין כו׳ א׳ מברך לכולם והיינו ע״כ דמה שחוזר ומברך היינו משום דכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום כמ״ש התוס׳ להדיא שם לקמן והוא מוכרח דאלת״ה תקשה מתניתין דידן אברייתא וא״כ תקשה לר״י דפרק ערבי פסחים היאך מפרש להך ברייתא כיון דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק אע״כ סבר ר״י דבא להם יין דסיפא היינו תוך המזון כמ״ש לקמן ומש״ה חוזר ומברך לאחר הסבה והיינו משום דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום דלשתות אינו פוטר לשרות ודלא כמ״ש התוס׳ להיפך ונהי דלענין שינוי מקום איתותב ר״י מ״מ במאי דס״ל לענין לשתות ולשרות לא איתותב וא״כ מה״ט גופא כ״ש דקידוש והבדלה אין לפטור יין שבתוך המזון ולפ״ז ע״כ הא דאמר ר״י התם דאותן שקידשו בבהכ״נ יצאו ידי יין ע״כ לאו מיין שבתוך הסעודה איירי אלא מיין שלאחר הסעודה שהיו רגילין לקבוע דהו״ל זה וזה לשתות כגוונא דמתני׳ דהכא ויש ליישב שיטת התוס׳ בזה דכיון דהך סברא פשיטא להו טובא דלשתות פוטר לשרות מטעמא דפרישית בשם הרשב״א ז״ל מש״ה ע״כ צריכין אנו לומר דטעמא דברייתא לקמן בסדר הסבה מפרש לה ר״י משום דמה ששתו קודם הסבה היה קודם שנטלו ידיהם לסעודה כדקתני להדיא בברייתא ומש״ה נט״י בכה״ג ודאי הוי הפסק. ואפשר דמה״ט היו צריכין לברך ג״כ ברכה אחרונה על אותו יין ששתו לפני הסבה ואף לפ״ז לא הוי להו להתוס׳ לפרש לקמן דשינוי מקום הוי הפסק אלא נט״י כה״ג הוי הפסק מ״מ כיון דלקושטא דמילתא קיי״ל דשינוי מקום הוי הפסק מש״ה ניחא להו לפרש כן והשתא לפ״ז א״ש טובא מ״ש התוס׳ ומיהו יש שמחמירין להבדיל קודם נט״י לאפוקי נפשייהו מפלוגתא ולכאורה יש לתמוה דהך נט״י מאי מהני דהא לכאורה משמע מדברי התוספות עצמן דאפילו נט״י לא הוי הפסק והיינו מהך מימרא דר״י גופא דפרק ערבי פסחים דאמר אותן שקידשו בבה״כ ידי יין נמי יצאו אע״ג דאותו הקידוש הוא קודם נט״י ואפ״ה לא הוי הפסק. אמנם למאי דפרישית א״ש דאותן המחמירין היינו מטעמא דפרישית וע״כ צריכין לחלק בין קידוש להבדלה בכה״ג דכיון דקידוש שייך לסעודה ועיקר מצוותו לכתחלה סמוך לסעודה ומש״ה מסתמא דעתו לפטור יין שתוך הסעודה ולכך לא הוי נט״י הפסק משא״כ בהבדלה דלא שייך לסעודה אפילו הבדיל במקום הסעודה אפ״ה הוי נט״י הפסק ומה״ט גופא כתבו התוס׳ דאז ודאי צריך לברך אחריו מעין ג׳ והיינו נמי כדפרישית דע״כ לר״י טעמא דברייתא דסדר הסבה נמי בה״ט מיתוקמא וכדפרישית כן נ״ל נכון בעה״י ומה שיש לדקדק עוד בזה דעתי לבאר בפרק ערבי פסחים אי״ה ועיין בק״א ודוק היטב:
בד״ה יין שבתוך המזון כו׳ ומיירי דלא הו״ל יין לפני המזון עכ״ל. ולכאורה לשון מסורס הוא שזה הדבור שייך קודם דבור הקודם ואפשר שטעות המדפיסים הוא מ״מ נראה דבכוונה כתבו כן התוס׳ שדבריהם כאן נמשך דוקא ע״פ פירושם בדבור הקודם דלשתות שלפני המזון פוטר לשרות שבתוך המזון דאל״כ היה באפשר לפרש לשון האיבעיא אפילו בדה״ל יין לפני המזון ואפ״ה מיבעיא ליה שפיר ביין שבתוך המזון אי פוטר את שלאחר המזון משום דמצינו למימר דהא דקתני במתני׳ יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון היינו כשלא היה להם יין תוך המזון משא״כ אם היה להם יין תוך המזון אי הוי צריך לברך עליו משום דלשתות אין פוטר לשרות אפשר דכיון שהוצרך לברך על אותו יין שתוך המזון כבר נסתלקה ונדחת אותה הברכה שבירך לפני המזון ואין סברא לומר שאותה הברכה חוזרת וניעור לפטור יין שלאחר המזון. ומש״ה מיבעי ליה אם יש כח ליין שבתוך המזון לפטור את שלאחר המזון. אבל השתא שכבר כתבו תוס׳ בדבור הקודם דיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון ומש״ה הוצרך לפרש כאן דהך איבעיא ע״כ מיירי שלא היה להם יין לפני המזון כנ״ל ודו״ק:
בגמ׳ איתיביה רבא לרב נחמן כו׳ לאחר המזון א׳ מברך לכולן. ולכאורה יש לדקדק דאכתי מאי קושיא דהא שפיר מצינו לפרש דהאי לאחר המזון דקתני היינו בכוס של בה״מ עצמו והיא גופא אתא לאשמעינן דבברכת המזון א׳ מברך לכולן בהסבו אפילו היכא דליכא זימון כמו שיבואר בסמוך וכ״ש דקשה טפי לפי מה שאפרש לקמן דהך בבא איירי בלא הסבו. ויותר קשה דהא לכאורה לקושטא דמילתא האי אחר המזון בכוס של בהמ״ז איירי מדקתני עלה והוא אומר על המוגמר ומפרשינן לקמן בשמעתין דטעמא דמלתא הואיל ונטל ידיו באחרונה והיינו ע״כ לברכת המזון דהא קיי״ל תכף לנט״י ברכה וכדפרישית נמי לעיל בלשון התוס׳ בד״ה אע״פ. מיהו יש ליישב דאדרבא מדקתני הכא אחר המזון ובסיפא במוגמר שינה לשונו וקתני לאחר סעודה אלמא שאינן מענין אחד אלא דלאחר המזון היינו קודם בהמ״ז ולאחר הסעודה היינו לאחר בהמ״ז ולישנא דתוס׳ לעיל בד״ה אע״פ נמי הכי משמע. והך סוגיא דלקמן בענין מוגמר יבואר במקומו אי״ה בדף הסמוך ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובכך נחלקו הדעות, רב אמר: פוטר, ורב כהנא אמר: אינו פוטר. רב נחמן אמר: פוטר, ורב ששת אמר: אינו פוטר. רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי הישיבה של רב אמרי [אמרו]: אינו פוטר. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: בא להם יין בתוך המזוןכל אחד ואחד מברך לעצמו. בא להם יין לאחר המזוןאחד מברך לכולם. ומכאן אפשר להסיק שאף על פי שבא להם יין בתוך המזון וברכו עליו — יש לחזור ולברך גם לאחר המזון! אמר ליה [לו] רב נחמן: הכי קאמר [כך אמר], כך היא משמעות הדברים: המשנה אינה דנה במקרה אחד רצוף, אלא בשני מקרים שאינם קשורים זה בזה, והדין השני מדבר באופן אחר, שאם לא בא להם יין בתוך המזון אלא לאחר המזון, בכגון זה אחד מברך לכולם.
Opinions differed: Rav said: It exempts, and Rav Kahana said: It does not exempt. Rav Naḥman said: It exempts, and Rav Sheshet said: It does not exempt. Rav Huna and Rav Yehuda and all the students of Rav said: It does not exempt. Rava raised an objection to Rav Naḥman from our mishna: If wine came before them during the meal, each and every diner recites a blessing over the wine for himself. If the wine came after the meal, one recites a blessing on behalf of them all. Apparently, even though they recited a blessing over wine during the course of the meal, they must recite a blessing over the wine after the meal as well. Rav Naḥman said to him: The mishna says as follows: There are two independent cases. The second case is: If wine did not come before them during the meal, but only after the meal, one recites a blessing on behalf of them all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בֵּרַךְ העַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה.:

We learned in the mishna: One who recited a blessing over the bread exempted the appetizers, as they are considered secondary to the bread. However, one who recited a blessing over the appetizers did not exempt the bread. Beit Shammai say: The blessing recited over the appetizers did not exempt even a cooked dish that he eats during the meal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטר את הפרפרת – אע״פ שאין צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגמר אכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא בירך על הפת כו׳ איבעיא להו ב״ש ארישא פליגי כו׳ ואע״ג דקיי״ל אין הלכה כב״ש אפ״ה איבעיא להו משום דמדב״ש נשמע לת״ק אם ברך על הפרפרת אי פטרי מעשה קדרה או לא ואע״ג דלשיטת התוספות וסייעתן שמפרשין דפרפרת ומעשה קדירה תרווייהו מיני מזונות הן וברכתן שוה במ״מ אפ״ה לא תקשי א״כ מאי מספקא ליה לבעל האיבעיא אליבא דת״ק דפשיטא דפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכ״ש דאין סברא לומר דב״ש סברי דלא פטרי אלא שכבר הרגיש בזה הרשב״א ז״ל בחידושיו דמטעם עיקר וטפל נגעו בה וכגון שלא נתכוון בפירוש להוציא שתיהן. ואע״פ שהוא ז״ל לא כתב אלא לפי פירושו דפרפרת היינו פת הבא בכיסני׳ מ״מ מצינו לפרש בכה״ג גופא לפי התוס׳ והרא״ש ז״ל שפירשו במשנתינו בשם רבינו חננאל דפרפרת היינו פת הצנומה בקערה. ונראה שמטעם זה השמיטו הרי״ף והרא״ש ז״ל הך האיבעיא דהכא משום דמלתא דפשיטא היא אליבא דהלכתא דבברכותיהן שוות חדא פוטרת חברתה. וכמו שנראה ג״כ מלשון הרשב״א גופא שכתב שמחמת דוחק הוצרך לפרש כן. ונראה דמה״ט גופא הוצרך רש״י לפרש פרפרת דמתניתין ודשמעתין בע״א שפרפרת כולל כמה ענינים לפי הרגילות וכדפרישית במתני׳ וכתבתי ג״כ שהיא שיטת הרמב״ם ז״ל ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת הפוסקים והרמב״ם יבואר בק״א אי״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שאם ברך על הפת, פטר בכך אף את הפרפרת ואינו צריך לברך עליה בנפרד. אך אם ברך על הפרפרת, לא פטר בכך את הפת. ובית שמאי אומרים שבכך אינו פוטר אף לא מעשה קדרה, התבשילים הבאים בסעודה.
We learned in the mishna: One who recited a blessing over the bread exempted the appetizers, as they are considered secondary to the bread. However, one who recited a blessing over the appetizers did not exempt the bread. Beit Shammai say: The blessing recited over the appetizers did not exempt even a cooked dish that he eats during the meal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִיבַּעְיָא לְהוּ: ב״שבֵּית שַׁמַּאי אַרֵישָׁא פְּלִיגִי, אוֹ דִילְמָא אַסֵּיפָא פְּלִיגִי? דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא בֵּרַךְ עַל הַפַּת – פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת, וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְאָתֵי ב״שבֵּית שַׁמַּאי לְמֵימַר לָא מִיבַּעְיָא פַּרְפֶּרֶת דְּלָא פָּטְרָה לְהוּ פַּת, אֶלָּא אֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה קְדֵרָה נָמֵי לָא פָּטְרָה. אוֹ דִילְמָא אַסֵּיפָא פְּלִיגִי, דְּקָתָנֵי: בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת – לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. ופַּת הוּא דְּלָא פָּטַר אֲבָל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה – פָּטַר. וְאָתוּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי לְמֵימַר ואפי׳וַאֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה קְדֵרָה נָמֵי לָא פָּטַר.

With regard to this case, a dilemma was raised before the Sages: Do Beit Shammai disagree with the first clause in the mishna or with the latter clause, as it may be explained in both ways? It can be understood that the first tanna says: One who recited a blessing over the bread exempted the appetizers and all the more so it exempted a cooked dish. And Beit Shammai come to say: It goes without saying that the blessing over bread does not exempt appetizers; as the blessing over bread does not even exempt a cooked dish. Or perhaps they disagree with the latter clause, as it was taught: One who recited a blessing over the appetizers did not exempt the bread. By inference, the blessing did not exempt bread, but it did exempt a cooked dish. And Beit Shammai come to say that the blessing over the appetizers did not exempt even a cooked dish.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררשב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכל שכן מעשה קדרה – שהוא לאכול לזון ממש.
איבעיא להו, בית שמאי ארישא פליגי,⁠א דקאמר תנא קמא בירך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדירה, דמין פת הוא,⁠ב ואתו בית שמאי למימר לא מיבעיא פרפראות דלא פטרה (להפת) [להו פת], אלא אפי׳ מעשה קדירה נמי לא פטרה, או דילמא אסופא פליגי, על הפרפאות לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטרה ואתו בית שמאי למימר מעשה קדרה נמי לא פטרה, תיקו.
רבסז״ל: ולחומרא עבדינן, דארישא מוקמי פלוגתיהו, דפרפרת לא פטרה מעשה קדירה.⁠ג וכבר פירשנו למעלהד כי פרפרת הוא הנקראת בלש׳ ישמעאל כאמך, והוא כגון זתים ומוריס וקפריס וחרדל ויין קרוש וצנון וכרפס שמעלין על השולחן (לחמך) [לחתך] המזון באיס טומכאה ולטחנו ולפרדו ולטייב האוכל, הוא מלשון שליו הייתי ויפרפרני,⁠ו ושנינו נמי:⁠ז תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה.
רחז״ל:⁠ח פיר׳ פרפרת – פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דלחמא, דבורא מיני מזונות, ואע״ג דעלתה בתיקו, קימ׳ לן בירך על פת המוציא לחם פטר הפרפרת וכל מיני מאכל, אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה כולהי פטר.⁠ט
רבי׳ האיי גאון ז״ל:⁠י בירך (את) [על] הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדירה, בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה פטר.⁠כ
רשצז״ל:⁠ל פטר את הפרפרת – ואע״פ שאין צורך (בעליה) [סעודה] למילוי הכרס אלא למיגרר אכילה, וכל שכן מעשה קדרה שהוא לאכול למזון ממש, ומעשה קדרה, חלקא טרגיס וטיסני.
ר׳ נתן אב בית דין ז״ל:⁠מ הפרפרת – אלואן טבאיך מן לחם וגיירה, ומעשה קדירה – אל הריסה ואל גשישה.⁠נ
רמסז״ל ביר׳ מימון ז״ל:⁠ס קמח (שכל) [של] אחד מהמינין שבישלו בקדירה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובישלו בקדירה, כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא באלו וכל זה הוא מעשה קדירה.
א. ראה הגירסא לפנינו ובדק״ס בהגהות אות ה׳.
ב. כן הגירסא גם בב״נ ובדק״ס מכתי״פ.
ג. כוונתו, שאם ב״ש פליגי ארישא א״כ מה שאמרו בסיפא ״בירך על הפרפרת לא פטר את הפת״ הכוונה שגם את מעשה קדירה לא פטר. וכ״כ הכ״מ והלח״מ לדעת הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ד ה״ו, עי״ש. וע״ע תר״י כאן וחי׳ הרשב״א והמאירי ולהלן מפיר״ח ורה״ג.
ד. לא הובא בספרנו. וראה לעיל הערה 157.
ה. ראה ערוך ע׳ אסתומכא.
ו. איוב ט״ז י״ב. והוא מלשון פירורים, ראה רש״י ורלב״ג שם.
ז. אבות סוף פ״ג.
ח. כ״ה בערוך ע׳ פרפרת ובאו״ז ח״א סי׳ קנ״ט בשם ר״ח וכ״כ התוס׳ כאן ובראשונים בשמו. וראה אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 52.
ט. ראה לעיל הערה 191 ולהלן מפירה״ג 199.
י. קטע זה מפירה״ג לא נודע לנו ממקום אחר.
כ. ראה לעיל מפיר״ח 197.
ל. ראה רש״י כאן ד״ה פטר ובמשנה ד״ה מעשה.
מ. ראה מבוא פרק ג׳ בערכו.
נ. תרגומו: מיני תבשילים מבשר וזולתו ומעשה קדרה הריסה (= בשר וחטה שנשחקו ובושלו יחדיו) וגשישה (= חטה שחוקה ורתוחה).
ס. לשון הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ג ה״ד בקצת שינויים.
או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר, ואתו בית שמאי למימר דאפילו מעשה קדרה נמי לא פטר. ואף על גב דפרפרת ומעשה קדרה תרוייהו ברכותיהן שוות דכלהו מיני מזונות מברכין עלייהו, איכא למימר דהכא בשבירך על הפרפרת סתם ולא היה מתכוין לפטור בברכה זו את מעשה קדרה, ומשום הכי סבירא להו לבית שמאי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ואף על גב דפרפרת חשיבא טפי ממעשה קדרה. וב״ה סברי דכיון דהפרפרת חשיבא טפי טובא משום דאיהו פת ומעשה קדרה לאו פת בדין הוא דפטרי ליה בסתם, כפת שפוטרת את הפרפרת ומעשה קדרה אפילו במברך סתם. והיינו נמי דמשמע לכ״ע דמעשה קדרה לא פטר את הפרפרת, ואי במתכוין לפטור בה את הפרפרת אמאי לא פטר אף מעשה קדרה את הפרפרת, וזה נראה לי בהכרע לפירוש זה. ומינה דאי נתכוון לפטור את שניהן בברכה זו אפילו ב״ש מודו דפטר מעשה קדרה. ומכל מקום לענין פסק הלכה מספקא לן אי ב״ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי והוה ליה ספק בדרבנן ואמרינן דבסופא פליגי ובית הלל סברי דפרפרת פת הוא דלא פטר אבל מעשה קדרה פטר ואפילו בסתם ושלא במתכוין לפטור.
(מב.) שלש תכיפות הן וכו׳ תיכף לנטילת ידים ברכה – כלומר לאו לחיוביה שיברך לאלתר אלא הכי קאמר תיכף למים אחרונים ברכה ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי ברכת המזון. הא כל היכא דליכא נטילת ידים שרי ואי משום נמלך סגי ליה בברכה שלפניו. והא דאמרינן בפסחים דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב לן ונברך איתסר לכו למשתי דאפילו משום אמירה לחוד אתא לעכובינהו ולאו משום נטילת ידים והני תרווייהו משמיה דרב. הא פירש לה רבינו אלפסי ז״ל התם דאיתסר לכו למשתי בלא ברכת היין קאמר. וכיון דכן מוטב הוא שיברך ברכת המזון ויברך על הכוס ברכת היין והדר שותה כרצונו יותר משישתה עכשיו ויברך ברכת היין והדר הן צריכין לברך ברכת היין על הכוס של ברכת המזון. וא״ת אמאי לא חשיב ארבע תכיפות דהא איכא אחריתי דהיינו תיכף לנטילה סעודה כבית הלל. וי״ל דלא מני אלא הני דילפינן להו מקראי בירושלמי. תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ידו וסמיך ליה ושחט. תכף לגאולה תפילה דכתיב ה׳ צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה׳ ביום צרה שהוא תפלה. תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳. אי נמי משום דלא דמיא להנך תלת משום שאינו רשאי להפסיק כלל אבל בין נטילת ידים לסעודה אם רצה לשתות ישתה:
מתני׳ בירך על הפת פטר את הפרפרת – פירושו הוא פת הבאה בכסנין וכיוצא בה כדפרישנא לעיל. וכל שכן מעשה קדרה שהיא טפלה לפעמים לפת שהן נאכלין עם הפת והכי אמרינן בגמרא. ופטר להו פת לכולהו בשבאין בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה:
בירך על הפרפרת לא פטר את הפת – אבל מעשה קדרה פטר בבאין בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמתו דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת. ומעשה קדרה היינו אורז ודייסא וכו׳ כדאיתא לעיל. והוא הדין לפת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל. וכל דברים המיוחדין למזון אף על פי שאין מברכין עליהן בורא מיני מזונות לפי שאין אדם קובע סעודתו עליהן מכל מקום לדין זה כל דברים המיוחדים למזון שוין הם. ואף על גב דפת אם בירך עליו בורא מיני מזונות יצא מידי דהוי איין דאם בירך עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה יצא התם הוא במברך עליו ומתכוין לפוטרו בברכה זו אבל הכא שמברך על דבר אחר ברכתו אף על פי שמתכוין לפטור את הפת לא נפטרו. וכן עיקר דינא. מיהו מתניתין לא בהכי מיירי אלא במברך על האחד ובא לו האחר שלא במתכוין בתוך סעודתו של ראשון כגון שבירך על הפרפרת ובעוד שאכל הפרפרת הביאו לפניו מעשה קדרה ובכי הא אמרינן דפרפרת פטר מעשה קדרה אבל מעשה קדרה בדכותה לא פטר הפרפרת. אבל כשהן לפניו מתחלה ובירך על אחד מהן כדי לפטור שניהם בזו ודאי כל שברכותיהן שוות נפטרו שניהם. מה שאין כן בשאין ברכותיהן שוות כגון פרפרת ופת שאם בירך על הפרפרת בורא מיני מזונות לפטור את הפת לא יצא אף על גב דאם בירך על הפת עצמו בורא מיני מזונות יצא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם בית שמאי ארישא פליגי [על ההתחלה הם חולקים], או דילמא אסיפא פליגי [שמא על הסוף הם חולקים]? שאפשר לפרש בשתי הצורות: אפשר להבין דקאמר [שאומר], כך דעתו של התנא קמא [הראשון] במשנה שאם ברך על הפתפטר בכך את הפרפרת, וכל שכן שפוטר מעשה קדרה. ואתי [ובאים] בית שמאי למימר [לומר] כי לא מיבעיא [נצרכה] לגבי פרפרת שלא פטרה להו [פוטרת אותה] הברכה על הפת, אלא אפילו את מעשה קדרה נמי [גם כן] לא פטרה [פוטרת] ברכת הפת. או דילמא אסיפא פליגי [שמא על הסוף הם חולקים], דקתני [ששנינו]: אם ברך על הפרפרתלא פטר בברכה זו את הפת. וכך יש להבין: דווקא את הפת הוא שלא פטר הפרפרת, אבל מעשה קדרהפטר. ואתו [ובאו] בית שמאי למימר [לומר] שאפילו מעשה קדרה נמי [גם כן] לא פטר בכך מברכה.
With regard to this case, a dilemma was raised before the Sages: Do Beit Shammai disagree with the first clause in the mishna or with the latter clause, as it may be explained in both ways? It can be understood that the first tanna says: One who recited a blessing over the bread exempted the appetizers and all the more so it exempted a cooked dish. And Beit Shammai come to say: It goes without saying that the blessing over bread does not exempt appetizers; as the blessing over bread does not even exempt a cooked dish. Or perhaps they disagree with the latter clause, as it was taught: One who recited a blessing over the appetizers did not exempt the bread. By inference, the blessing did not exempt bread, but it did exempt a cooked dish. And Beit Shammai come to say that the blessing over the appetizers did not exempt even a cooked dish.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנררשב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תֵּיקוּ.:

The Gemara concludes: Let it stand, as this dilemma remains unresolved.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara concludes: Let it stand, as this dilemma remains unresolved.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) זהָיוּ יוֹשְׁבִין כׇּל אֶחָד וְאֶחָד כּוּ׳.: הֵסַבּוּ – אִין, לֹא הֵסַבּוּ – לָא. וּרְמִינְהוּ: עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכּוּלָּם אוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. יָשְׁבוּ לֶאֱכוֹל, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ – אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. קָתָנֵי ״יָשְׁבוּ״ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵסַבּוּ!

The mishna distinguished between a case where several people were sitting to eat, which is not a joint meal, and each and every diner recites a blessing for himself; and a case where they were reclined on divans, which renders it a joint meal, and one recites a blessing on behalf of all of them. The Gemara infers: If they reclined, yes, it is considered a joint meal; if they did not recline, no. And the Gemara raises a contradiction: Ten people who were walking on the road, even if they are all eating from one loaf, each and every one recites a blessing for himself. If they sat to eat, even if each and every one is eating from his own loaf, one recites a blessing on behalf of them all as it is considered a joint meal. In any case, it was taught: If they sat to eat, even though they did not recline. Apparently, sitting together is enough to render it a joint meal and reclining is not required.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותספר הנררשב״ארא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סב
סבאבמיסב רחב או במיסב קצר כבר פירשנו בערך יין (ברכות מב:) היסבו אחד מברך לכולם פירוש היסבו ישבו סביבות הפת היו יושבין כגון שכל אחד ואחד יושב לעצמו: פ״א היו יושבין לעסק אחר ונזדמן להם לאכול כל אחד מברך לעצמו אבל הסבו כלומר ישבו לאכול ולא לעסק אחר אחד מברך לכולם:
ערך סלקוסתא
סלקוסתאב(שבת נ:) אמר ר״ה האי סליקוסתא ס״א חליקוסת׳ פי׳ אגוד׳ של נרקום כדאמרינן (ברכות מב:) שורין טיט עבה וקובעין האגודה בטיט כדי שלא תיבש וכשרוצה להריח בה בה בשבת אם נעצה ושלפה ונעצה מערב שבת היא כמונחת בכלי או בגומא ואי לא נעשית כמחובר בטיט ואסור לעוקרה:
ערך ברך
ברךג(פסחים קה.) חוץ מברכ׳ המצות וברכת הפירות שפותח בהן בברוך ואין חותם בהם בברון ברכת הפירות פירות ממש ברכת המצות תפילין ומזוזה וציצית ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אקב״ו להתעטף בציצית. (סוכה מו.) תני תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אין מברכין עליהן אלא שחרית בלבד אתמר אביי אמר הלכה כר׳ רבא אמר הל׳ כחכמים אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח להו מברך וכן הלכתא. תנן (פסחים קכא) בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ תניא בתוספתא דסוף פסחים איזו היא ברכת הפסח אומר בא״י אקב״ו לאכול הפסח איזו ברכת הזבח בא״י אקב״ו לאכול הזבח. (זבחים ל״ו) מנין לניתנין בזריק׳ שנתנן בשפיכ׳ יצא ת״ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר״ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו׳ (פסחים קכ״א) כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר״ע לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה פי׳ קיימא לן הפסח דמו בשפיכה כדתנן כהן הקרב אצל המזבח זורק זריקה אחת כנגד היסוד והזבח כגון השלמים וכיוצא בהן דמן בזריקה ואמרי כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל דאמר ברכת הפסח פוטר את של זבח ואינו צריך לברך על הזבח ברכה בפני עצמה אבל ברכת הזבח אינה פוטרת של פסח זריקה בכלל שפיכה כלו׳ הטעון זריקה אם תזרקהו בכלל שפיכה יצא אבל אין שפיכה בכלל זריקה והטעון שפיכה אם יזרקהו לא יצא אלא טעון שפיכה לדברי ר׳ עקיבא לא זו פוטר את זו (ברכות מב) בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון. פי׳ אח׳ שישלים סעודתו ונטל ידיו לברך ברכת המזון אם ביקש לשתות יין קודם ברכת המזון אינו צריך לברך בפה״ג וה״מ בשבתות ובימים טובים ובעת שיצא מן המרחץ ובשעת הקזת הדם וכיוצא בהם שאדם קובע סעודתו על היין ובדעתו לשתות אחר סעודתו וכי מברך בתחלה דעתו על כל מה שישתה אבל בשאר ימות השנה ברכת היין שלפני המזון אינה פוטרת היין שלאחר המזון אבל היין שלאחר ברכת המזון בין בזה ובין בזה צריך לברך וברכת המזון ודאי מפסק׳ וכיון דמפסקא איתסר ליה למשתי ולא שתי עד דבריך כדרבה בר מרי דבריך על היין שלפני המזון ואחר ברכת המזון. (ראש השנה כט) תני אהבה בריה דר׳ זירא כל הברכות כולן אע״פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ ברכת היין בורא פרי הגפן שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוצי׳. ירושלמי בברכות בפרק מי שמתו׳ תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו מחוייב בדב׳ אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא מחוייב אע״פ שיצא מוציא א״ר אילא שאני ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך בעי רחבה ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה וברכת יין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה ופשטינן ליה מההיא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש וכי הוה אתו אריסי מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאף על פי שיצא מוציא והוא הדין לברכת הלחם. כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא (ברכות לד. סוטה לח) ברכת הבית ברובה (כתובות קג) פי׳ ברכת הבית כגון הא דאמר נר לאחד נר למאה כל כי האי גוונא אין נותנין אלא כגון פת וכיוצא בה נותנין לה ואפילו בבית אביה (מגילה כב) אין אומרין ברכת אבלים וחתנים ואין מזמנין על המזון בשם פחות מי׳. ברכת אבלים ברכת רחבה וא״ר יצחק א״ר יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בי׳ ואין אבלים מן המנין. (כתובות ז) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן מברכין ברכת חתנים בי׳ וחתנים מן המנין וכו. ואמר רבי יוחנן ברחבה ואסיק ברכ׳ רחבה כל ז׳ מי איכא משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אשי מקרי בריה דר״ל היה ואמרי לה מתני בריה דר״ל הוה וכו׳. פי׳ רב האי גאון ברכת רחבה מאי דבריך יהודה מתורגמני׳ דר״ל ואית ביה נפישי מילי כגון צדוק הדין וחותם דילה בא״י מחיה המתים. ומנהגא דילה הכי הוה אחר שקוברין את המת נקבצין ועומדין במעמד והוא שדה שמפטירין בה מתים ועומדין מעומד ומיושב אחורי קבורה יש להם מקום קבוע מוכן ברחבה ומכריזים ואומרים שבו יקרים שבו ויושבין וממתינין כמעט ומכריזים עמדו יקרים עמודו ועומדים למקום אחר ומכריזים שבו יקרים שבו ובאותה עמידה ובאותה ישיבה מנחמין את האבל בין שאבלין עוברין וכל העם עומדין ובין שאבלין עומדין וכל העם עוברין במקום שרגילים לעמוד בשורה ובין שיושבין ואין מנחמין בעמידה אלא בישיבה כמנהגנו עכשיו כשאר העם אבל בראשונים מנהג לעמוד בשורה ואבלין עוברין ומקודם ישיבה ראשונה מאחרי הקבורה לאלתר מברכין ברכת רחבה קודם עטיפת ראש האבל ומאלתר עוטפין את ראשו לומר שחלה עליו אבילות וי״ל ברכת רחבה כמה שערים בצידוק הדין וכל אחד מוסיף מחכמתו ואין מנהג ברכת רחבה בבבל. תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ויקרא יעבץ אל ה׳ ויאמר אם ברך תברכני. (תמורה טו) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. (בגמ׳ דפרק יש בערכי׳) ברוך שחלק מכבודו למלכי׳. (בילמדנו ראה החילותי) הרואה את המלך כך חייב לברך. ברכת לבנה בא״י אשר במאמרו ברא שחקים וכו׳. (סנהדרין מ״ב) בסוף גמ׳ דפרק היו בודקין מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהיא תחלת ברייתה רבי הונא בשם רבי יוחנן אמר אף מוצאי יום הכפורים מברכין מפני ששבת האו׳ כל היום (וב״ר פרש׳ יא ויב ובסוף פר׳ כג ובברכות ירושלמי) בפרק אלו דברים בגמ׳ בית שמאי אומרים שברא מאור האש:
ערך בשלי כומרא
בשלי כומראד(ברכות מב) ועל הנובלות פי׳ בערך כומרא (חולין צח). ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל אין בשלה אלא שלמה רבי שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל ליה רבי שמעון בן יוחאי סבר מבשל והדר חתיך לי׳ ומר סבר חתיך ליה והדר מבשל בגמ׳ דירך שנתבשל בה:
ערך תכף
תכףה(בסוף כלאים) התוכף תכיפה אחת וישנו (יבמות ה: שבת נד. מנחות לט.) פי׳ קשר הוא והקושר קשר אחד בשבת אינו חייב ולענין חיבור אינו מתחבר עד שישנה (ברכות מב) ג׳ תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכ׳ תכף לגאולה תפלה תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ושחט תכף לנטילת ידים ברכה שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳ תכף לגאולה תפלה יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה יענך ה׳ ביום צרה וגו׳ (פסחים ג) תיכף לאכילה שריפה (מנחות צג מועד קטן יח) תכפוהו אבליו זא״ז פי׳ קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר (א״ב תרגום בפתע פתאום בתכיף אתרגשותא ותרגום אפפו עלי רעות תכפו עלי בישן):
א. [זיטצען. אנלעהנען.]
ב. [בינדעל פין זעלכע בלומען וואש הייסן נרקום.]
ג. [זעגענען בענטשען.]
ד. [אומצייטיגע פייגען ווס מען מיז זייא אוס ווארמען. קאכען.]
ה. [פערקטפען פערשנירען גלייך שנעלל.]
הסבו אין לא הסבו לא – תימה אמאי מקשה מדיוקא ותקשי ליה מרישא בהדיא דקתני היו יושבים מברך כל אחד לעצמו וי״ל דאי מרישא הוה אמינא שישבו בשביל עסק אחר שלא היה דעתם מתחלה לאכול אבל אם ישבו אדעתא לאכול אפילו בלא הסבה נמי מהניא.
עשרה בני אדם שהיו מהלכין כו׳ ניזיל וניכול לחמא כו׳ כישבו והסבו דמיא – והשתא ניחא הא דפריש במתני׳ דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון כדמשמע הכא מתוך הברייתא דעשרה בני אדם וכו׳ וא״ת אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחלה וי״ל שמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל אחד לעצמו המוציא.
מתני׳ היו יושבין כל אחד מברך לעצמו וכו׳ – רבסז״ל: פיר׳ ישיבת עראי, כל אחד ואחד ישב לאכול בצד זה, כל א׳ מברך לעצמו, מאי טעם דכיון שלא נתועדו לאכול יחד דילמא האי מברך והאי מיעסק לא שמע ואתי למיכל בלא ברכה,⁠א אבל אם הסבו דודאי מיסב מכין דעתו ומאזין הברכה, אחד מברך וכולן יוצאין. (רבסז״ל) [רחז״ל]:⁠ב פיר׳ היו יושבין לעסק ונזדמן להם לאכול, כל א׳ וא׳ מברך לעצמו, אבל היסבו. כלומר ישבו לאכול ולא לעסק, אחד מברך לכולן.⁠ג ורמינן עלה הא דתניא י׳ שהיו מהלכין בדרךד אע״פ שכולן אוכלין מככר אחד כל א׳ וא׳ מברך לעצמו ישבו אע״פ שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן, (דוקא) [דיקא] מיהא מתניתא טעמא דאוכלין כשהן מהלכין אבל אם ישבו אפי׳ בעסק אחר ונזדמן להם ואכלו אחד מברך לכולן, ואע״ג דלא היתה הסיבתם מתחלה לאכילה. דהא ישבו סתם קתני, ומשנין כגון דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלונית דכמאן דקבעו הסיבה לאכילה דאמי. ואסיקנאה דא שנויה (וישני) [כדשני] ההוא (טבא) [סבא] כד נח נפשיה [דרב]. כיון דאמרי ניכול לחמא בדוכתא פלו׳ הויא קביעותא וכי היסבו דאמי ואחד מברך לכולן. ויש מי שאומר, הא דתנן היו יושבין, כגון שכל אחד יושב לעצמו, והיסבו ישבו סביבותו וכך סגיא דשמעתא. עד הנה מדברי רחז״ל. וישבו לאכל לחם,⁠ז תרגום ואסחרו למיכל לחמא.
א. טעם זה לא הובא בראשונים וראה מאירי כאן.
ב. כצ״ל, וכ״ה בסוף הקטע, והובא באו״ז ח״א סי׳ ק״ג בשמו ושם הוא מקוצר, ראה אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 52. וע״ע רא״ש ותוס׳ רי״ח כאן, ראבי״ה סי׳ קי״ט, רבינו ירוחם נתיב ט״ז סוף ח״ד וערוך ע׳ סב.
ג. ראה רשב״א ומאירי כאן.
ד. מכאן עד ״ומשנין״ אינו באו״ז שם.
ה. מכאן עד ״יש מי שאומר״ אינו באו״ז שם.
ו. הוא בפי׳ רה״ג שהובא ברשב״א ותר״י, ראה אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 61.
ז. בראשית ל״ז כ״ה. וראה ״הגדה שלמה״ לרמ״מ כשר, מבוא עמ׳ 68.
מתני׳: היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו. אין לפרש היו יושבין דוקא בשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הויא קביעות לחבורה, אבל אם היתה תחילת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה ואחד מברך לכולן, דאם כן הוה ליה למיתני הסבו או שישבו לאכול אחד מברך לכולן, והיינו דאקשינן בגמ׳ הסבו אין ישבו לא, ורמינהו היו מהלכין בדרך וכו׳, ישבו לאכול אחד מברך לכולן, אלמא מתניתין דקתני היו יושבין הוא הדין לישבו, והיינו נמי דפריך מדיוקא דהסבו הסבו אין ישבו לא, ולא פריך מרישא דמתני׳ דקתני בהדיא היו יושבין. וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נדחי דלמא בשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא בשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב לאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אף על פי שלא הסבו אלא שישבו הויא קבע לחבורה, וכדפריק ר״נ בר יצחק מתניתין וברייתא כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוך פלן, וניזיל ונכול נהמא בדוך פלן לאו דוקא אלא כל זמן שהסכימו ונתועדו בעצה לאכול יחד.
ופירוש ישבו והסבו, פירש רב האי גאון ז״ל: ישבו כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וישבו לאכול לחם, ואסחרו למיכל לחמא (בראשית לז, כה) וישבו לפניו ואסחרו קדמוהי (שם). וקשיא לי לפירושו דאם כן תלמידי דרב מאי קא מספקא להו ניזיל וניכול כהסבו דמי או לא, ליתיבו להו סחור סחור ללחמא, אלא הסבו היינו בשהסבו על המטות כדרכן לאכילת קבע, והיינו דמצטערי ויתיבי משום דמספקא להו אי הויא כהסבה ומצטרפי להדדי בין להמוציא בין לזימון, משום דאי הוי קבע לחבורה אינן רשאין ליחלק, או דילמא לא הויא קבע לחבורה אלא בהסבה והתם לא הוה אפשר להו ומצוה ליחלק. ואסיקנא בגמרא דניכול נהמא בדוך פלן הוי כהסבה, הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו בין בתחלה בין בסוף. ומיהו הני מילי בדורות הראשונים שהיה דרכן להסב אבל אנן שאין דרכנו בהסבה כל שיושבין על שלחן אחד זהו כהסבה.
ירושלמי (ה״ו): רבי יהושע בן לוי בשבועה כן היא מתניתין באורחים, הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תאני ר׳ חייא אפילו בעל הבית בתוך ביתו. כלומר: שאף על פי שבני הבית נגררין אחר בעל הבית אפילו כן לא הויא חבורה עד שיסבו או שיאמרו ניזיל ונכול נהמא במקום פלן.
ולענין שמועתינו קשיא לי דהא ודאי אפילו לברכת המוציא קאמרינן דבעיא הסבה וכדמוכח בהדיא בפלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסבה או לא, ויין ודאי בברכה ראשונה קאמר, דאי בברכה מעין שלש שלאחר היין אי אפשר משום דקיימא לן בחולין (חולין קו.) דאין זמון לפירות. ואם כן למה לי שיברך כל אחד ואחד, דהא כל חד וחד בר חיובא הוא וקיימא לן בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. וא״ת דוקא בשהסבו, מכל מקום תיפוק ליה דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו, ולא עוד אלא ששומע כעונה. ואמרינן נמי לקמן בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מה:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהם יוצא בברכת חבירו, והוינן בה מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא, תנינא וכו׳. וצריך לי עיון.
והוא אומר על המוגמר אמר רבה אמר ר׳ ירמיה מאימתי מברכין על המוגמר משתעלה תמרתו א״ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש״ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י״א שהמוש״ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש״ק והר״ז הלוי ז״ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה״ר יונה ז״ל פי׳ דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע״פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע״ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכא נמי אע״פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע״פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא היו יושבין כו׳ הסבו אין לא הסבו לא ורמינהו עשרה שהיה הולכין בדרך כו׳ וכתבו התוס׳ דהשתא ניחא מה שפירשו במתני דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה״מ כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו׳ עכ״ל. ונראה בכוונתן דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע להו דאיירי בבה״מ כיו דקתני שכולם אוכלים מככר א׳ וקתני נמי אע״פ שכל א׳ וא׳ אוכל מככרו והאי לישנא משמע להו דאיירי שכבר אכלו א״כ ע״כ איירי בבה״מ אבל א״א לפרש כוונתם דמדמקשה הכא ממתני׳ (ועמ״ש בפ״ג שאכלו) דמיירי בברכת המוציא (כמ״ש התוס׳ במשנתינו בד״ה הסבו דאיירי דומיא דיין דפליגי רב ור״י) אברייתא הכא ולא משני דהכא איירי בבה״מ הא ודאי ליתא שהרי אף לפמ״ש התוס׳ בפרק כל הבשר בתחלת דבריהם ובסוף דבריהם דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה״מ משום דטעמא רבה איכא לחלק ביניהם מהטעם שכתבו שם דבברכת המוציא יש סברא טפי לומר דאחד מברך לכולן אפ״ה הוי מקשה הכא שפיר ורמינהו מכח כ״ש כיון דאפילו בבה״מ קתני בברייתא דישבו אע״פ שלא הסבו אחד מברך לכולם א״כ כ״ש בהמוציא וא״כ קשיא מתני׳ דבעינן הסבה אע״כ דכוונת התוס׳ כדפרישית דכיון דס״ס פשטא דלישנא דברייתא משמע דאפילו בבהמ״ז אחד מברך לכולם א״כ מוכח דליתא להאי חילוקא שכתבו שם בפרק כל הבשר לחלק בין בה״מ לברכת המוציא ולפ״ז צ״ל מ״ש שם בפרק כל הבשר לחלק בין ברכת המוציא לבה״מ ע״כ לא נחתו להך דיוקא שכתבו כאן דמתני׳ וברייתא איירי בין בברכת המוציא ובין בבה״מ ואין להאריך כאן בדבריהם בפרק כל הבשר ע״ש בדבריהם באריכות:
אלא דאכתי קשיא לי בסוגיא דהכא מאי מקשה ורמינהו מהך ברייתא דעשרה שהיו הולכין בדרך דהא לכאורה כל מ״ש תוס׳ כאן ובפרק כל הבשר היינו דוקא בשנים שאכלו או אפילו בג׳ היכא דליכא תורת זימון כגון בבעל הבית עם בני ביתו שהם נשים ועבדים וקטנים משא״כ הכא בברייתא דקתני עשרה שהיו הולכין בדרך סתמא דמלתא משמע דאי איירי בבה״מ ע״כ הא דקתני סיפא א׳ מברך לכולם היינו שחייבים לזמן וא״כ לפ״ז שפיר קתני דישבו אע״פ שלא הסבו א׳ מברך לכולם שכן הוא עיקר דין זימון וכדקתני נמי לקמן במשנה ערוכה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן וסתמא דלישנא משמע דאיירי אף ע״פ שלא הסבו ובהכי הוי א״ש טובא הא דקתני הכא עשרה בני אדם היינו לרבותא דרישא דאף על גב דבעשרה חייבין לזמן בשם אפ״ה כיון שהולכין בדרך ולא יושבים מש״ה כ״א מברך לעצמו ובסיפא דיושבים חייבין בזימון אף ע״ג שלא הסבו מש״ה אחד מברך לכולן משא״כ במשנתינו אפילו אם נפרש דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה״מ אפ״ה מצינן לאוקמי שפיר היכא דלא שייך זימון בחד מהני גווני דפרישית ומש״ה בעינן הסבה דוקא ומכ״ש אם נאמר דמתני׳ לא איירי אלא בברכת המוציא כמ״ש התוס׳ בפרק כל הבשר א״כ כ״ש דלא שייך להקשות מברכת המוציא אברכת זימון לכך נ״ל מה שכתבו תוס׳ כאן כדמשמע הכא מתוך הברייתא כו׳ היינו דלישנא דברייתא גופא משמע דמיירי בין בברכת המוציא ובין בבה״מ ואפשר דהיינו מטעמא דפרישית דאי ס״ד בבה״מ לחוד איירי אמאי קתני בסיפא אחד מברך לכולן הו״ל למיתני חייבין לזמן וממילא הוי ידעינן דאחד מברך לכולן אע״כ דהא דקתני אחד מברך לכולן איירי בין בברכת המוציא ובין בבה״מ וא״כ מקשה שפיר אמתני׳ דאיירי בברכת המוציא מדקתני דומיא דיין כמ״ש התוס׳ לעיל במשנה כן נ״ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ודו״ק:
תוס׳ ד״ה הסבו אין וכו׳. תימה אמאי מקשה. עי׳ רשב״א בחידושיו שבת דף נ״ט ע״ב ד״ה הא יש עליה חותם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה שאם היו יושבין הסועדים בלי לקבוע סעודה משותפת — כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם הסבו מראש לסעודה משותפת — אחד מברך לכולם. ומדייקים: דווקא כאשר הסבו כאחד — אין [כן], נחשב הדבר לסעודת קבע, אבל כאשר לא הסבולא. ורמינהו [ומשליכים], מראים סתירה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: עשרה שהיו הולכים בדרך אף על פי שכולם אוכלים מככר אחדכל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלו — אחד מברך לכולם, שכן זו נחשבת כסעודה משותפת. מכל מקום קתני [שנינו] לשון ״ישבו לאכול ״ומשמע: אף על פי שלא הסבו, ומכאן שעצם הישיבה לאכול הריהי כקביעת סעודה בלי קשר להיות מסובים!
The mishna distinguished between a case where several people were sitting to eat, which is not a joint meal, and each and every diner recites a blessing for himself; and a case where they were reclined on divans, which renders it a joint meal, and one recites a blessing on behalf of all of them. The Gemara infers: If they reclined, yes, it is considered a joint meal; if they did not recline, no. And the Gemara raises a contradiction: Ten people who were walking on the road, even if they are all eating from one loaf, each and every one recites a blessing for himself. If they sat to eat, even if each and every one is eating from his own loaf, one recites a blessing on behalf of them all as it is considered a joint meal. In any case, it was taught: If they sat to eat, even though they did not recline. Apparently, sitting together is enough to render it a joint meal and reclining is not required.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותספר הנררשב״ארא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חכְּגוֹן דְּאָמְרִי ״נֵיזִיל וְנֵיכוֹל לַחְמָא בְּדוּךְ פְּלָן״.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With regard to those walking along the road, it was in a case where they said: Let us go and eat in such-and-such a place. Since they designated a specific location to eat together in advance, it is considered a joint meal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדוך פלן – במקום פלוני דקבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד אינה קביעות.
כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן – דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת, אפי׳ באו אחד אחד מצטרפין.
כגון דאמרי ניזול ניכול נהמא בדוכתא פלן – דכל שהסכימו הכי בתחלת ישיבתן בהא סגי להו ולא בעו הוכחה אחריתי. ומיהו דוקא כשהסכימו בתחלת ישיבתן כיון שאין עמהם הוכחה אחרת. אבל כל שיש עמהם הוכחה לקביעותם כגון שמסובים על מטות או שולחן אחד או מפה אחת אפילו באו אחד אחד מצטרפין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: מה שאמרו בענין ההולכים בדרך היה כגון דאמרי [שאמרו]: ״ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן״ [״נלך ונאכל לחם במקום פלוני״], ומכיון שהסכימו מראש על אכילה במקום מסויים — הרי זו קביעות סעודה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With regard to those walking along the road, it was in a case where they said: Let us go and eat in such-and-such a place. Since they designated a specific location to eat together in advance, it is considered a joint meal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144