×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {דברים כ״א:ה׳} עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע וְכִי מָה עִנְיָן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים מָה נְגָעִים אבַּיּוֹם דִּכְתִיב {ויקרא י״ג:י״ד} וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ באַף רִיבִים בַּיּוֹם.
It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning when the verse states: “According to their word shall every dispute and every leprous mark be” (Deuteronomy 21:5)? What do disputes have to do with leprous marks? The verse juxtaposes disputes to leprous marks, to teach that just as leprous marks are viewed by a priest only in the daytime, as it is written with regard to leprous marks: “And on the day when raw flesh appears in him he shall be impure” (Leviticus 13:14), so too, disputes are adjudicated only in the daytime.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רבי מאיר היא – דפסיל סומא באחת מעיניו לדון.
ורבי מאיר היא – וא״ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין (דף לב.) לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק זה בורר (שם כז:) לרבנן דרבי יהודה וי״ל דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין א״נ מתניתין ע״כ לא מיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשינן ריבים לנגעים ואילו להעיד פסול מאו ראה ואפילו במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמר ביש נוחלין (ב״ב קכח.) היה יודע לו עדות קודם שנסתמא ונסתמא פסול וא״ת בפרק חזקת הבתים (שם דף מג.) דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו הא בפ׳ יש נוחלין שהבאתי פוסל תחלתו בפסול וסופו בכשרות וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וי״ל דמתניתין מיירי בלהבא כל הכשר לדון להבא כשר להעיד מה שיראה מכאן ולהבא.
ביום הראות בו והא דאשכחן לרבא בפ״ק דמועד קטן דמייתי לי׳ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי ארחא דתלמודא הוא למנקט קר׳ חדא במקום קרא אחרינא כדפרישית התם ובכמה דוכתי.
תוס׳ בד״ה כל הכשר כו׳ ודבורה היתה דנה על פי כו׳ כצ״ל:
בד״ה ור״מ היא כו׳ וא״ת בפ׳ חזקת כו׳ וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל כו׳ עכ״ל לפי מ״ש בסמוך חד תירוצא דלרבנן ליתא האי כללא דכל הכשר לדון דסומא בב׳ עיניו כשר לדון ופסול להעיד אין כאן קושי׳ דשפיר פריך התם וליסלקו בי תרי כו׳ לרבנן דהלכתא כמותם:
ר׳ מאיר היא שיטת משנתנו, הפוסלת את הסומא באחת מעיניו לדון, אף שהוא כשר להעיד. דתניא כן שנויה ברייתא], כך היה ר׳ מאיר אומר: מה תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב בדינם של הכהנים ״כי בם בחר ה׳ אלהיך לשרתו ולברך בשם ה׳ ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״ (דברים כא, ה). שכן יש לשאול בכתוב זה: וכי מה ענין ריבים (סכסוכים משפטיים שבין אדם לחבירו) אצל נגעים? אלא מקיש (משווה) הכתוב דינם של ריבים לדינם של נגעים, לומר: מה דינם של נגעים נקבע דווקא ביום, דכתיב כן כתוב] בדין נגע צרעת האדם: ״וביום הראות בו בשר חי יטמא״ (ויקרא יג, יד), אף דינם של ריבים אינו אלא ביום.
It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning when the verse states: “According to their word shall every dispute and every leprous mark be” (Deuteronomy 21:5)? What do disputes have to do with leprous marks? The verse juxtaposes disputes to leprous marks, to teach that just as leprous marks are viewed by a priest only in the daytime, as it is written with regard to leprous marks: “And on the day when raw flesh appears in him he shall be impure” (Leviticus 13:14), so too, disputes are adjudicated only in the daytime.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמָה נְגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא דִּכְתִיב {ויקרא י״ג:י״ב} לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים.

And just as leprous marks are seen by priests who can see, but not by blind priests, as it is written: “As far as appears to the priest” (Leviticus 13:12), which teaches that they must be viewed by priests who can see with both eyes, so too, disputes are not adjudicated by blind judges, even if they are blind in only one eye. And the verse juxtaposes leprous marks to disputes to teach that just as disputes may not be judged by relatives of the litigants, so too, leprous marks may not be viewed by a priest who is a relative of the afflicted party.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלא בסומין – אפילו סומא באחת מעיניו.
דכתיב לכל מראה עיני הכהן – עד דאיכא כולו מראה.
ומה ריבים שלא בקרובים – דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כד) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו.
ומן הצד האחר יש לומר: מה דינם של נגעים נוהג שלא בכהן שהוא סומא, דכתיב הרי כתוב] בדינו של הכהן הרואה את הנגעים: ״לכל מראה עיני הכהן״ (שם יב), ומכאן שאין הכהן כשר לדון בנגעים אלא אם כן רואה הוא בראייה שלימה של שתי עינים, אף דינם של ריבים הריהו שלא בסומא ואפילו בעין אחת. ועוד מקיש דינם של הנגעים לדינם של הריבים, מה ריבים נידונים דווקא שלא בדיינים הקרובים קירבת משפחה לבעלי הדין, אף דינם של נגעים נוהג דווקא שלא בכהנים קרובים.
And just as leprous marks are seen by priests who can see, but not by blind priests, as it is written: “As far as appears to the priest” (Leviticus 13:12), which teaches that they must be viewed by priests who can see with both eyes, so too, disputes are not adjudicated by blind judges, even if they are blind in only one eye. And the verse juxtaposes leprous marks to disputes to teach that just as disputes may not be judged by relatives of the litigants, so too, leprous marks may not be viewed by a priest who is a relative of the afflicted party.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה וְדִין הוּא מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה גּוּפוֹ לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ג:ב׳} וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים הָא לָמַדְתָּ גשֶׁאֲפִילּוּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים.

The baraita continues: If these two halakhot are compared, one can also say that just as disputes are judged specifically by three judges, so too, leprous marks must be viewed by three priests. And this suggestion is supported by a logical inference: If a case that only involves one’s money is adjudicated by three judges, all the more so is it not clear that leprous marks, which afflict the person himself, should be viewed by three priests? To counter this notion, the verse states: “And he shall be brought to Aaron the priest or to one of his sons, the priests” (Leviticus 13:2). You have learned from this that even one priest may view leprous marks.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך טלף
טלףא(חולין קיג) הקרנים והטלפים מצטרפין (פרק ב דפרה) שקרניה וטלפיה שחורים יגוד (נדה נ.) כל שיש לו קרנים יש לו טלפים. (חולין נט:) ת״ר אלו הן סימני חיה כל יש לה קרנים וטלפים. (בכורות מד) נטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהן פסולין (בבא בתרא עה: קידושין כב) כיצד במסיר׳ אחזה בטנפה בשער׳ ובאוכף שעליה ושוסעת שסע פרסות תרגומו ומטילפן טילפין פרסתא. כל מפרסת פרסה ת״י דמטילפא טילפין:
א. [קלאען.]
אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בג׳ – פי׳ בג׳ סמוכין.
הא למדת שאפילו כהן א׳ רואה את הנגעים – פי׳ ואפי׳ כהן הדיוט ואפי׳ איש בקי בהן וכדאמרי׳ התם שאומר לו אמור טמא ואומר טמא.
ושואלים: אי [אם] כך שמשווים אנו בכל את דין נגעים וריבים זה לזה, שמא אף נאמר כך: מה דינם של ריבים נוהג דווקא בשלשה דיינים, אף דינם של נגעים יהא דווקא בשלשה כהנים? ודין (קל וחומר) הוא: אם דין ממונו של אדם, שהוא קל, הריהו בשלשה דיינים, דין גופו של אדם, שהוא חמור, לא כל שכן שיהיה בשלושה כהנים! לכך תלמוד לומר הכתוב בענין הנגעים ״והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים״ (שם ב), הא [הרי] למדת מכאן, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.
The baraita continues: If these two halakhot are compared, one can also say that just as disputes are judged specifically by three judges, so too, leprous marks must be viewed by three priests. And this suggestion is supported by a logical inference: If a case that only involves one’s money is adjudicated by three judges, all the more so is it not clear that leprous marks, which afflict the person himself, should be viewed by three priests? To counter this notion, the verse states: “And he shall be brought to Aaron the priest or to one of his sons, the priests” (Leviticus 13:2). You have learned from this that even one priest may view leprous marks.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּהֲוָה קָדָיֵין דִּינָא דוְלָא קָאָמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי הֵיכִי עָבֵיד הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה.

The Gemara relates: There was a certain blind person who was living in the neighborhood of Rabbi Yoḥanan who would render judgments, and Rabbi Yoḥanan did not say anything to him. The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan do this? But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna?
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובענין הסומא באחת מעיניו לדון, מסופר: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה [סומא אחד באחת מעיניו שהיה גר בשכונתו] של ר׳ יוחנן, דהוה קדיין דינא [שהיה דן דינים], ולא קאמר ליה ולא מידי [ולא היה ר׳ יוחנן אומר לו ולא דבר]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה ר׳ יוחנן כך] שלא מחה באותו סומא? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה (שאין הדברים השנוים בה, נשנים בשמו של תנא מסויים),
The Gemara relates: There was a certain blind person who was living in the neighborhood of Rabbi Yoḥanan who would render judgments, and Rabbi Yoḥanan did not say anything to him. The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan do this? But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna?
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּתְנַן כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד וְיֵשׁ כָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵין כָּשֵׁר לָדוּן וְאָמְרִינַן לְאֵתוֹיֵי מַאי וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.

And we learned in the mishna: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate. And we said: What is added by this halakha, and Rabbi Yoḥanan said: It serves to add one who is blind in one of his eyes, as he is fit to testify but unfit to judge. Since Rabbi Yoḥanan evidently maintains that one who is blind even in one of his eyes is not fit to judge, why did he not admonish this judge?
תוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאיתויי סומא בא׳ מעיניו. ומני ר״מ היא. תימה אמאי קאמר לאיתויי סומא ופליגא אסתם מתניתין דסנהדרין לימא לאיתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ואין כשרין לדון לר׳ יהודה כדאיתא בפ׳ זה בורר וי״ל דלא פסיקא ליה משום דלשאר אנשים כשרין לדון א״נ ע״כ מתניתין לאמיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו דכשר לדון דלא מקשינן ריבים לנגעים וההוא סומא דהוה בשיבבותיה דר׳ יוחנן מסתמא סומא בשתי עיניו היה ופסול להעיד דאו ראה כתיב ואפי במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמרינן ביש נוחלין היה יודע עדות קודם שנסתמ׳ ונסתמא פסול:
הא דאמרינן לאתויי בשר ודגים – פי׳ בשר חיה דאלו בשר בהמה הא חייב במעשר בהמה דלקמן אמרינן דמין קתני ור״ח ז״ל כן גורס בה בהדיא לאתויי בשר חיה.
ותנן [ושנינו במשנתנו]: כל הכשר לדוןכשר להעיד, ויש כשר להעיד ואין כשר לדון, ואמרינן [ואמרנו]: הדין שיש הכשר להעיד אך אינו כשר לדון לאתויי מאי [לרבות את מה]? ועל כך אמר ר׳ יוחנן: לאתויי [לרבות] סומא באחת מעיניו שאף שהוא כשר להעיד אינו כשר לדון. הרי שלשיטת ר׳ יוחנן הלכה היא שהסומא באחת מעיניו פסול מלדון, ומדוע לא מחה באותו סומא שהיה שכנו ודן?
And we learned in the mishna: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate. And we said: What is added by this halakha, and Rabbi Yoḥanan said: It serves to add one who is blind in one of his eyes, as he is fit to testify but unfit to judge. Since Rabbi Yoḥanan evidently maintains that one who is blind even in one of his eyes is not fit to judge, why did he not admonish this judge?
תוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח דִּתְנַן הדִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה.

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which indicates a different conclusion. As we learned in the mishna in tractate Sanhedrin (32a): In cases of monetary law, the court judges during the daytime, and concludes the deliberations and issues their ruling even at night. This is not the halakha with regard to leprous marks, which may not be viewed at night at all. Accordingly, one does not compare judging cases of monetary law to viewing leprous marks. Since this comparison was the source for disqualifying a blind judge, one cannot derive from it that a blind judge is disqualified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ו⁠[א]⁠ע״[ג דסתם משנה היא], ואמ׳ ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה, כיון דא⁠[יכא סתמא אחרינא] דמכשרת הסומה [ב]⁠אח⁠[ת] מע⁠[יניו לדון דיני ממונות, דתנן דיני] ממונות דנין ביום וגומ⁠[רין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. .....⁠א אלמא סומא כשר לדון ד]⁠יני ממונות.
א. כאן חסר שורה שלמה. ורש״י כאן כתב, אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים. אבל בסנהדרין פירש רש״י, דלילה דומיא דסומא. וכן כתב הרי״ף שם, דהא כולהו אינשי לא מטו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום. וראה בעהמ״א ומלחמות שם.
וגומרין בלילה – אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש.
כל שהוא חייב במעשרות מטמא טומאת אוכלים שמאחר שחייב במעשר אוכל הוא שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם ושהוא נשמר ושגדוליו מן הארץ ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ופי׳ בגמ׳ לאתויי בשר ביצים ודגים שאין גדולן מן הארץ ויש שאין גורסין בשר ומפני שמעשר בהמה נוהגת בבשר ואע״פ שאינו נוהג בבשר ממש מ״מ נוהג הוא במין בשר ר״ל בבהמה ויש גורסין כגון בשר חיה ביצים ודגים שאין בהן תורת מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה וזה שידוע שכל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר אע״פ שאין לקיטתו כאחד ושאין מכניסו לקיום ובפיאה אינו חייב אלא בדבר שהוא אוכל ולמעט ספיחי סטים וקוצה שאינן עומדין אלא לצבוע אע״פ בזמן שקרויים ספיחים ראויים לאכילה מצד רכותן ועל דבר זה הוא קוראן ספיחים וי״מ שאינן קוראן ספיחים אלא מפני שאין דרך לזרעם אלא שעולין מאליהן ושהוא נשמר ולמעט הפקר וגדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושתהא לקיטתו כאחד שאין כל פגיה מתבשלין כאחד ולא נלקטין כאחד ושיהא מכניסו לקיום לאוצר ולמעט ירק אע״פ שחייב במעשר מדברי סופרים ושומים ובצלים מיהא חייבות בפאה שמכניסן לקיום הם:
סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה – פירש״י ז״ל אלמא לא מקשינן ריבין לנגעים לענין יום וכיון דכן ה״ה לענין סומא ואיכא דק׳ ליה ודילמא אית ליה היקשא לענין סומא וגמר דין דלילה שאני בגליה ביה קרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וכדאיתא בפ׳ בן סורר וי״ל דאלו אית ליה היקשא לא הוה ליה למסתריה בהא נמי דההוא הא אפשר לאוקומא ביום המעונן כדדריש ר״מ.
ומשיבים: ר׳ יוחנן סתמא אחרינא אשכח [משנה סתומה, ללא שם התנא, אחרת מצא], דתנן כן שנינו במשנה במסכת סנהדרין]: דיני ממונות דנין (חובה להתחיל לדונם) ביום ואולם אפשר גם שיהיו גומרין אותם בלילה. ואילו בנגעים אין דנים כלל בלילה, הרי שלשיטת סתם משנה זו, אין משווים דינם של ריבים (דיני ממונות) לדינם של נגעים. ומכאן גם שאין לפסול את הסומא באחת מעיניו מלדון בדיני ממונות (שהרי כל מקור דין זה הריהו מן ההשוואה לנגעים).
The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which indicates a different conclusion. As we learned in the mishna in tractate Sanhedrin (32a): In cases of monetary law, the court judges during the daytime, and concludes the deliberations and issues their ruling even at night. This is not the halakha with regard to leprous marks, which may not be viewed at night at all. Accordingly, one does not compare judging cases of monetary law to viewing leprous marks. Since this comparison was the source for disqualifying a blind judge, one cannot derive from it that a blind judge is disqualified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא אִיבָּעֵית אֵימָא סְתָמָא דְּרַבִּים עֲדִיף וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינֵי.:

The Gemara asks: And in what manner is the strength of that unattributed mishna in tractate Sanhedrin greater than the strength of this unattributed mishna here? Why did Rabbi Yoḥanan accept the ruling of that mishna? The Gemara explains: If you wish, say that an unattributed mishna that records the opinion of many Sages, as in Sanhedrin, is preferable, whereas the mishna here was established as in accordance with the individual opinion of Rabbi Meir. And if you wish, say instead that it is because the mishna in Sanhedrin teaches this halakha in the context of the halakhot of judges. Since that chapter is the primary source for all of the halakhot of court matters, its rulings are of greater weight.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשינן, ומ⁠[אי אולמיה דהאי סת]⁠מ⁠[א מהאי סתמא, דדחיה] מקמיהו. [ופ]⁠רקינן, [משום] דהא⁠[י] סתמא דהכ⁠[א] ...א דיחידאה הוא סתומה, דאמ׳ [ר׳] יוחנן [מ]⁠תניתין לאיתויי סומה באחת מעיניו שפסול בדיני [ממונו]⁠ת, ומני ר׳ מאיר היא, ואוקמה ביחידאה, ומתניתין דדיני [ממונ]⁠ות סתומה אליבא דרבים, לפיכך נדחה היחיד מלפני הרבים. אי בעי׳ אימ׳, הכא גררא סתמא, וכיון דסתימא התם בהילכתא דדיניא, התם עיקר, הילכך בההיא סמכינן. ור׳ יוחנן חזייה לההוא סומה באחת מע⁠[ינ]⁠יוב דהוה דאיין דיני ממונות, ולא אמר ליה ולא מידי.
א. וזה לשון ר״ח בסנהדרין דף לד,ב: אי בעי תימ׳א משום דתני לה למתני׳תין דהכא גבי הילכת׳א דדיני, דהאי פירקין כולי׳ה דיני נינהו והיל׳כתא נינהו. וכלומר, שהמשנה שם נשנתה בכדי לדעת את ההלכה למעשה, אבל המשנה כאן נשנתה בשביל החידוש שיש בדבר, שאף שכל הכשר לדון כשר להעיד בכל זאת יש שהוא כשר להעיד והוא פסול לדון. אבל רש״י פירש הלכתא דדיני, דקא מירי כולי מסכתא בדינין, הילכך עיקר היא. ועל פי זה כתב רב שרירא גאון בתשובה (גאונים קדמונים סי׳ נג) שיש להכריע על פי סוגיא מקומית על פני סוגיא שלא במקומה.
ב. ובתשובת רב שרירא גאון שבתשובות הגאונים החדשות סי׳ קיח (הובא במלחמות לסנהדרין דף לד,ב), ורובא דרבנן דווקאני הכי גרסי⁠(נן) בהדיא ההוא סומא באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן. (דהוה) [וקא] שכיחן ספרי דמסכתא נדה גמרא דכתבין מן טפי מאתן שני, והכין מפרש, ההוא סומא באחת [מ]⁠עיניו. אבל סומא בשתי עיניו לגמרי אינו כשר לדברי הכל. אבל בשם רב האי גאון כתבו הראשונים שאפילו סומא בשתי עיניו כשר לדון (אולם ר״י אלמדרי כתב בשם רב האי שהוא פסול לדון).
סתמא דרבים עדיף – ההיא דלעיל אוקמינן כר״מ דיחיד הוא.
דקתני לה גבי הלכתא דדיני – בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו.
ושואלים: ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא [ומה חוזקו של סתם משנה זו, שבמסכת סנהדרין, מסתם משנה זו, שלנו], שפסק ר׳ יוחנן כמותה, ולכן לא מחה באותו סומא באחת מעיניו? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] בהסבר הדבר, כי סתמא [משנה סתומה] של רבים, כמשנה זו שבמסכת סנהדרין עדיף על פני סתם משנה כמשנתנו, שהועמדה (למעלה) כשיטת ר׳ מאיר שהוא תנא יחיד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני [ששנה אותה עורך המשנה אצל הלכות דיינים], ולכן עדיף לפסוק על פיה בענין הכשרים לדון, מאשר על פי משנתנו.
The Gemara asks: And in what manner is the strength of that unattributed mishna in tractate Sanhedrin greater than the strength of this unattributed mishna here? Why did Rabbi Yoḥanan accept the ruling of that mishna? The Gemara explains: If you wish, say that an unattributed mishna that records the opinion of many Sages, as in Sanhedrin, is preferable, whereas the mishna here was established as in accordance with the individual opinion of Rabbi Meir. And if you wish, say instead that it is because the mishna in Sanhedrin teaches this halakha in the context of the halakhot of judges. Since that chapter is the primary source for all of the halakhot of court matters, its rulings are of greater weight.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת.:

MISHNA: Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food; and there is food that becomes impure with the ritual impurity of food but from which one is not obligated to separate tithes.
קישוריםר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מת⁠[ני׳]. כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. דכל דחייב במעשר אוכל הוא, ומטמא טומאת אוכלין. ויש שמטמא [טומ]⁠את אוכלין, כגון אחיה עופות דגין, ואין חייבין במעשר.
א. וכן כתב הרשב״א, ור״ח ז״ל גריס חיה. ולפנינו, לאתויי בשר ודגים וביצים.
מתני׳ כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין – דאין לך חייב במעשר אלא אוכל.
כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין – וא״ת הא אמרינן בפ״ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא״כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (שם דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע״י צירוף וי״ל דאיכא ב׳ מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין אי נמי ההיא דפ״ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס׳ שביעית עוד הקשה הרב ר״ש מטוי״ל דלקמן (דף נא:) אמרינן דנמנו וגמרו דאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין ובפ׳ בכל מערבין (עירובין כח:) אמר זרע הגרגיר למאי חזי וקאמר שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וכ״ש דפלפלין מתעשרין מהאי טעמא וי״ל דזרע גרגיר כי שוחקין אותו להטביל בו חזי אף בעינו אלא דאין רגילות לשוחקן כדי לאוכלן בלא טיבול לפי שע״י טיבול עדיף טפי אבל פלפלין לאחר שנשחקו לא חזו בעינייהו אלא ע״י טיבול.
כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. קשה מהא דאמרינן (ביש נוחלין) [בפ״ק דחולין] אינו חושש לשאור ולתבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית. ובפ׳ העור והרוטב תנן הקיפה מצטרף לטמא טומאת אוכלין וקאמר בגמרא מאי קיפה תבלין אלמא תבילין אין לו טומאת אוכלין אלא על ידי צירוף אע״ג דחייב במעשר וי״ל דיש מיני תבלין שאינן ראויין אלא לטעמא והני לית להו טומאה ולא מיחייבי במעשר. ויש מיני תבלין שראויין בפני עצמן וגם עבידי לטעמא כגון שומים ובצלים ואותם יש להם [טומאה] וגם חייבין במעשר. א״נ הך דקיפה שאני שכבר נתן טעם בקדירה כדאמרינן גבי שבת משנתן טעם בקדירה אינו מטמא טומאת אוכלין א״נ משום מעשר דקאמר (ביש נוחלין) [בחולין] לא קאי אתבלין אלא אשאור אבל שביעית קאי אף אתבלין דהא במאכל בהמה נמי נהגא שביעית:
כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין – איכא דקשיא ליה דהא פלפלין חייב במעשר דאילן גמור הוא וחייב בערלה כדנפקא לן מעץ מאכל ואפ״ה אמרינן לקמן שאינו מטמאין טומאת אוכלין ולאו מילתא היא דהתם בפלפולי יבישתא ומשום דלא חזו לאכילה והוו להו כאוכל שנפסל אבל פלפלי רטיבתא מטמאין טומאת אוכלין ולענין מעשר מניין שנתחייבו ברטיבתא תו לא פקע חיוב מעשר מינייהו אע״ג דיבישו.
בד״ה כל שחייב כו׳ בסה״ד ע״י טיבול כצ״ל:
תד״ה כל הכשר לדון כו׳ ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו כו׳ עכ״ל ואין זה מובן וראיתי בירושלמי דלענין פסול עדות לאשה אית דילפי ע״פ שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים ואית דילפי ע״פ שנים שני שני מוישארו שני אנשים וקאמר התם הרי למדנו שאין האשה מעידה מעתה אין אשה דנה והיינו משום דכל הכשר לדון כשר להעיד וכן נראה מדברי התוס׳ בפרק המגרש וצריך לפ״ז להגיה הכא בתוס׳ אית דילפי על פי שנים עדים מועמדו שני האנשים ואית כו׳ וכל זה איננו שוה לי דמה להם לאתויי הכא פסול עדות לאשה מדברי הירושלמי דהא בגמרא דידן נמי איתא הא בר״פ שבועת העדות ואיתא נמי התם הך דרשא על פי שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים וק״ל:
א משנה כל דבר שחייב בהפרשת מעשרות ממנו — הריהו גם מטמא (ראוי להיטמא) בטומאת אוכלין. ואולם יש דבר שמטמא בטומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות.
MISHNA: Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food; and there is food that becomes impure with the ritual impurity of food but from which one is not obligated to separate tithes.
קישוריםר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי ובָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים.:

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of this mishna? The Gemara answers: This serves to add meat, fish, and eggs. Although they are subject to the ritual impurity of food, one is not obligated to separate tithes from them.
עין משפט נר מצוהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גרסת הספרים: לאתויי בשר ביצים ודגים ואינה מחוורת בעיני דהא מין בשר חייב במעשר דהא איכא מעשר בהמה ואע״ג דבשר גופיה אינו חייב במעשר דהא אסיקנא לקמן (נדה נא.) דמין קת׳, ור״ח ז״ל גריס חיה והוא הנכון.
ב גמרא שנינו בסוף משנתנו שיש דבר שראוי לקבל טומאת אוכלין ואולם אינו חייב במעשרות. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי [להביא, לרבות] דברי מאכל אלו, בשר ודגים וביצים, שראויים הם לקבל טומאת אוכלים, ואולם אין הם חייבים בהפרשת מעשרות.
GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of this mishna? The Gemara answers: This serves to add meat, fish, and eggs. Although they are subject to the ritual impurity of food, one is not obligated to separate tithes from them.
עין משפט נר מצוהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מתני׳מַתְנִיתִין: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה.:

MISHNA: With regard to any produce from which one is obligated to designate produce in the corner of the field given to the poor [pe’a], as commanded in the Torah (see Leviticus 19:9, 23:22), one is obligated to separate tithes from it; and there is produce from which one is obligated to separate tithes but from which one is not obligated to designate pe’a.
קישוריםר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיס׳: כל שחייב בפאה חייב [במ]⁠עשר, [ש]⁠אי⁠[נו] חייב בפיא⁠[ה] אלא תבואה ואילנות, ואילו חייבין [כולם במע]⁠ש⁠[רות. ויש] ש⁠[חייב] במעשר ואין חייב בפיאה, כגון [תאנה וירק. דתנןא, כלל אמר]⁠ו בפיאה, כל שהוא אוכל ונשמר, [וגידולו מן הארץ, ולקיט]⁠תו כאחת, ומכנסו לקיום, חייב בפיאה. [ואמרינן, לקיטתו כאחת, למע]⁠וטי תאנה שאין לק⁠[יטת]⁠ה כאחת. [ומכנסו לקיום, למעוטי י]⁠רק שאין מכנסו לקיום. הנה תאנה וירק [אף על פי שחייבין במעשר] אין חייבין בפיאה. וחייבין במעשר, ב..... [ד]⁠תנןג. [כלל אמ]⁠רו במעשר, כל שהוא אוכל ונשמר [וגידולו מן הארץ, חייב] ב⁠[מ]⁠עשר. ואילו לקיטת⁠[ו] כאחד ו⁠[מכ]⁠נסו [לקיום במעשר לא קת]⁠אני, שמע מינה, דאע״ג דאין לקיטתן [כאחד ואין מכנסו לקיו]⁠ם חי⁠[יבין] במ⁠[עש]⁠ר.
א. פיאה פ״א מ״ד.
ב. חצי שורה קרועה.
ג. מעשרות פ״א מ״א.
כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ר״ל זרוע לחיים וקיבה ויש חייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא בכבשים שהצמר שלהן ראוי לבגדים ומתנות נוהגות בכל בהמה טהורה כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור והוא שכבר ידעת שדין שביעית שכל שאדם נהנה מאותם הפירות צריך שיהנה בהם בקדושה ר״ל שלא לעשות בהם סחורה אלא שמוכר מהם לצורך הוצאותיו בשאר אוכלין ואף אותו מעט לא במדה ולא במשקל ומנין שלא יראה כסוחר אלא בדרך עראי ובאומד שיהא נראה כזוכה מן ההפקר ושלא לעשות ממנו מלוגמא או אפיקטויזין ודין ביעור הוא שאף הנאתם או אכילתם אינה מותרת אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה שבשדה אתה צריך לבערו מן הבית ואין ספק שכל שאתה חייב בביעורו יש בו קדושת שביעית אבל יש דברים שיש בהם קדושת שביעית ואינם בתורת ביעור אלא נהנין בו עד ראש השנה וכלל הדברים אלו הוא שכל שהוא אוכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים אם אינו מתקיים בארץ ישנו בדין שביעית ובדין ביעור לו ולדמיו ובכלל זה כל פירות האילן וכל עיקרי הצבעים שאין שרשם מתקיים בארץ ועלי הלוף והדנדנה שאף הם כלים בימות הגשמים אבל עקרי הלוף והדנדנה שהם ראויים ליהנות בהם יש להם שביעית ואין להם ביעור שהרי מתקיימים הם בארץ ואינם כלים:
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וזהו לסימן טהרה כל דגים שהתורה ייחסה לטהרתם סנפיר וקשקשת ובא להודיע שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר וטהור הוא אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא טמא ונמצא שהכל תלוי בקשקשת ואין צורך לעיין בסנפיר כלל ולא נזכר בתורה אלא על שם יגדיל תורה ויאדיר להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ואף זו לסימן בהמה וחיה טהורה שכל שיש לה קרנים בידוע שיש לו טלפים ר״ל שפרסותיה סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורות ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים והוא החזיר:
כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאין לך טעון ברכה לאחריו שלא יהא טעון ברכה לפניו כגון כל מיני מאכל ויש הרבה מצות שטעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון לולב שופר וציצית והדומה להם וכן כל מיני הריח אין ברכה לאחריהם כלל שהנאה מועטת היא אבל הירק והמים יש ברכה לאחריהן בורא נפשות רבות ומה שביארנו במצות שאין ברכה לאחריהן דוקא לענין חובה אבל אם רצה לברך רשאי וכמו שאמרו בגמרא בני מערבא בתר דמסלקין תפלייהו מברכי אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו וודאי הוא הדין בכל המצות אלא שאחרוני הרבנים כתבו שלא נאמרה אלא בתפילין ומה שאמרו בתלמוד המערב בשני של ברכות כיצד מברך עליהן בשל יד על מצות תפילין ובשל ראש על הנחת תפילין כשהוא חולצן מהוא אומר לשמור חקיו ואתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם מאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ואף הם נותנים טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה ואחר שחליצתן מצוה מברך עליה וקשה לדבריהם שאם כן כשאמרו בגמרא על בני מערבא בתר דמסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו׳ וצונו לשמר חקיו לאתויי מאי היה לו להשיב שאר מצות אלא ודאי אף בשאר מצות כן ומה שאמרו בתלמוד המערב שהזכרנו למאן דאמר בחקת הפסח לא בדא לא הקפיד אלא על לשון שמירת חק וכונתו שהוא מברך לשמור מצותיו ומ״מ כתבו בתוספות שאי אפשר לברך במצוה לאחריה אלא כשנגמרה חובתה כגון סלוק תפלין בלילה או בערב שבת ויום טוב או סלוק ציצית בלילה וכן תקיעת שופר ונטילת לולב ודומיהן אבל מצות שאין להם גמר כגון תלמוד תורה ומזוזה וכיוצא בהן או אם חולץ תפליו או טליתו ביום היאך יברך בסלוקן ועדיין הם חובה עליו וא״ת א״כ הרי קושיתך בצדך שכשאמרו בגמרא לבני מערבא דכד מסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו׳ לאתויי מאי היה לו להשיב לאתויי מצות שאין להם גמר אין זה כלום שאין לשון לאחריה נאמר אלא לאחר שנגמרה המצוה וא״ת והרי קורא בתורה בצבור מברך לאחריו אע״פ שעדיין חובה עליו בזו מצווה הוא לגמור כדי שיהו שלשה או שבעה קורין כתקנת חכמים:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
כבר ביארנו שהירק אינו חייב בפאה ושהבצלים והשומים חייבים בה וכבר ידעת שאין מניחין פיאה משדה אחת על חברתה אלא כל שדה מניח בו פיאה שלו בפני עצמו ואם היה שדה אחד אלא שהיה נחל או אמת המים מפסיק בין שני חלקיו כל שהנחל קבוע או אמת המים קבועה הרי הוא כשתי שדות וכן התבארו במקומם הדברים שהם מפסיקים לענין זה ושאינם מפסיקים ומה שאנו צריכים לה בכאן הוא שאם היתה שדהו זרועה ירק והיו שורות של בצלים בין הירק עד שהיו שם הרבה שורות של בצלים אע״פ שירק מפסיק בין כל שורה ושורה מהם נותן פיאה אחת לכל הבצלים ודיו שהדבר נכר ששדה אחת היא ואין הירק קרוי הפסק:
ג משנה כל יבול שחייב בהשארת פאה ממנו בשדה לעניים — חייב אף בהפרשת מעשרות. ואולם יש שחייב במעשרות, ואינו חייב בפאה.
MISHNA: With regard to any produce from which one is obligated to designate produce in the corner of the field given to the poor [pe’a], as commanded in the Torah (see Leviticus 19:9, 23:22), one is obligated to separate tithes from it; and there is produce from which one is obligated to separate tithes but from which one is not obligated to designate pe’a.
קישוריםר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גמ׳גְּמָרָא: לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי תְּאֵנָה וְיָרָק שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה דִּתְנַן כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה זכֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל וְנִשְׁמָר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וּלְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם חַיָּיב בַּפֵּאָה.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of the mishna? The Gemara answers: It serves to add figs and vegetables, for which one is not obligated to designate pe’a, although the obligation of tithes does apply to them. As we learned in a mishna (Pe’a 1:4): The Sages stated a principle with regard to the halakhot of pe’a: With regard to anything that is food, and is protected, and that grows from the earth, and is gathered as one, i.e., there is one fixed time for gathering it, and that one brings in to store for preservation, its owner is obligated to designate pe’a.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ – בפאה כתיב (ויקרא יט) ובקוצרכם את קציר וגו׳ דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני.
מכניסו לקיום – שאדם יכול לאוצרו.
לאתויי תאנה – פי׳ נקט הוא דשכיחא וה״ה דאיכא אחריני נמי וכדמני התם האילנות החייבין וכבר פרשתיה לנו בפ׳ כלל גדול עיין שם.
ד גמרא שנינו במשנתנו כי יש יבול שחייב בהפרשת מעשרות ולא בפאה. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות מה] באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי [להביא, לרבות] פרי התאנה, וירק שאינו חייב בפאה, אף שחייבים בהפרשת מעשרות. דתנן כן שנינו במשנה], כלל אמרו בהגדרת החייב בפאה: כל שהוא אוכל (דבר הנאכל), ונשמר, וגידולו מן הארץ, וזמן לקיטתו כאחד (בתקופה אחת מוגדרת בשנה), ומכניסו למחסן לקיום ממושך — הרי זה חייב בפאה.
GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of the mishna? The Gemara answers: It serves to add figs and vegetables, for which one is not obligated to designate pe’a, although the obligation of tithes does apply to them. As we learned in a mishna (Pe’a 1:4): The Sages stated a principle with regard to the halakhot of pe’a: With regard to anything that is food, and is protected, and that grows from the earth, and is gathered as one, i.e., there is one fixed time for gathering it, and that one brings in to store for preservation, its owner is obligated to designate pe’a.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אוֹכֵל לְמַעוֹטֵי סְפִיחֵי סטים וְקוֹצָה וְנִשְׁמָר לְמַעוֹטֵי הֶפְקֵר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ לְמַעוֹטֵי כְּמֵהִים וּפִטְרִיּוֹת וּלְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד לְמַעוֹטֵי תְּאֵנָה וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם לְמַעוֹטֵי יָרָק.

The Gemara analyzes each criterion of the mishna. The clause: Anything that is food, serves to exclude the sefiḥin, produce that grew without being intentionally planted, of woad [setim] and safflower [vekotza]. These plants are used as dyes rather than for food. The clause: And is protected, serves to exclude ownerless crops, which no one protects. The clause: And grows from the earth, serves to exclude truffles and mushrooms, which do not draw sustenance from the ground. The clause: And is gathered as one, serves to exclude the fig tree, whose fruit is gathered over an extended period, as the figs do not all ripen at the same time. Finally, the clause: And that one brings in to storage for preservation, serves to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כמהין
כמהיןא(ברכות לט.) על הכמהין ועל הפטריות אומר שהכל נהיה בדברו. (עירובין כז. נדה נ.) וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות הוא לשון ישמעאל שכך קורין לכמהין כמא״ה ולפטריות פק״ע (א״ב יפה פירש וכמהין גדלים תוך הארץ ואחר חפירתה נראין אבל הפטריות גדלים על הארץ):
א. [שוואמען.]
למעוטי ספיחי סטים וקוצה – דאין אוכל אלא מין צבע.
סטים – קרו״ג.
קוצה – גויטר״א. ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראויים לאכילה.
תאנה – אינה מבשלה כאחד.
ספיחי סטים – פי׳ בקונטרס דדוקא נקט ספיחים אבל תחלתן ראויין לאכילה אי נמי ספיחים ראויין יותר וס״ד דחייב בפאה קמ״ל.
וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות – בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) פריך והא תנן אם אמר כל גידולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני וכל דבר שאין יונק מן הארץ א״כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ.
למעוטי תאנה – תימה מאי שנא דתאנה וירק חייבין במעשר ופטורים מן הפאה דמן התורה אין נוהג פאה ומעשר אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד ומאי שנא דחייבו חכמים טפי במעשר מבפאה ואומר ר״ת משום דתאנה אין לקיטתה כאחד הלכך לא גזרו חכמים פאה בה שלא יצפו עניים מתי יגמור בעל הבית לקיטתו ויפסידו יותר במקום אחר ממה שירויחו בפאה זאת וירק נמי אין הפאה חשובה ואינה שוה כ״א מעט ואם ימתינו אחריה עד הערב יפסידו יותר.
ספיחי סטיס. פרש״י דוקא נקט ספיחין אבל תחלתן ראוי לאכילה. ועי״ל דספיחין ראויין יותר וסד״א דליחייבו בפאה:
גידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. בפ׳ כיצד מברכין ובפרק הנודר מן הירק פריך והתנן אם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות. ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא. והא דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ובשמעתין נמי צריך למיתני יונק מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות:
למעוטי תאנה. פרש״י טעמא דתאנה וירק פטורין מן הפאה וחייבין במעשר משום דבספרי מיחייב מן התורה כל מילי בפאה בר מתאנה וירק ובשביל הני תרתי לא רצו חכמים לגזור אבל במעשר לא מיחייב אלא [בדגן תירוש ויצהר] וגזרו על כל שאר דברים. וקשה לר״ת דהכי נמי דריש בסיפרי מקרא חיוב מעשר בכל מילי אע״ג דפשיטא דמעשר פירות מדרבנן. אלא הנך דרשות אסמכתא בעלמא נינהו גבי מעשר [וגם] גבי פאה דפאה נמי לא מצינו אלא בכרם זית וכן כל הנך דתנן במס׳ ביצה אין עולין באילן משום שבות כו׳ וכן דריש בסיפרי משבתון שבות אלא כל הנך דרשות דסיפרי אסמכתות בעלמא נינהו ותו דמדרבנן נמי (בז׳) אילנות אין חייבין בפאה אלא ה׳ מיני אילנות דחשיב במס׳ פאה האוג והחרובין כו׳. והא דקאמר למעוטי תאנה לאו דוקא אלא כל תאנה דדמי ליה. ואומר ר״ת דהיינו טעמא דלא תקינו פאה בדבר שאין לקיטתו כאחד משום הפסד עניים שהיו מצפין בכל יום מתי יגמור לקיטתו ומתבטלין ובירק נמי דאין מכניסו לקיום יש ריוח מועט לעניים שממתינין עד הערב ומפסידין במקום אחר:
שזרען מתחלה לבהמה משמע דסתמא לאדם קאי או לתרוייהו ואעפ״כ כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו ואע״ג דאמרינן כל המיוחד לאוכל אדם טמאין עד שיפסל מלאכול לכלב כיון דהני גידולין לא היו מעולם לאדם דהא זרען לבהמה ליכא עלייהו שם אוכל:
רש״י בד״ה קוצה גויטר״א כו׳. נ״ב עיין בריש פרק כלל גדול:
בד״ה למעוטי תאנה תימה מאי שנא כו׳ כצ״ל:
ומסבירים מה בא כל אחד מהתנאים הללו למעט: אוכללמעוטי [למעט] ספיחי סטים וקוצה (צמחי צבע, שאינם ראויים לאכילה). ונשמרלמעוטי [למעט] הפקר, שאין לו בעלים המשמרו מפני אחרים. וגידולו מן הארץלמעוטי [למעט] כמהים ופטריות שמקור גידולם לא מן הארץ. ולקיטתו כאחדלמעוטי [למעט] תאנה שאין לה עונת לקיטה אחת, אלא מתמשכת לאורך זמן. ומכניסו לקיוםלמעוטי [למעט] ירק שאינו מתקיים לאורך זמן, ואין מאחסנים אותו לזמן.
The Gemara analyzes each criterion of the mishna. The clause: Anything that is food, serves to exclude the sefiḥin, produce that grew without being intentionally planted, of woad [setim] and safflower [vekotza]. These plants are used as dyes rather than for food. The clause: And is protected, serves to exclude ownerless crops, which no one protects. The clause: And grows from the earth, serves to exclude truffles and mushrooms, which do not draw sustenance from the ground. The clause: And is gathered as one, serves to exclude the fig tree, whose fruit is gathered over an extended period, as the figs do not all ripen at the same time. Finally, the clause: And that one brings in to storage for preservation, serves to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר תְּנַן חכֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל וְנִשְׁמָר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאִילּוּ לְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם לָא קָתָנֵי.

And yet in the case of tithe, we learned in a mishna (Ma’asrot 1:1) with regard to the halakhot of tithes: Anything that is food, and is protected, and grows from the earth is obligated in tithes. And whereas some of the conditions overlap, the following criteria are not taught with regard to tithes: Gathered as one, and that one brings in to storage for preservation. Evidently, the obligation of tithes applies to fig trees and vegetables, despite the fact that the obligation of pe’a does not apply.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואילו לקיטתו כאחד – דממעט תאנה ומכניסו לקיום דממעט ירק.
לא קתני – אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן דמדאורייתא לא מיחייב אלא דגן ותירוש ויצהר.
ואלו גבי מעשר תנן כל שהוא אוכל וכו׳ – פי׳ ודוקא מדרבנן דאילו מדאוריתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר ואע״ג דבת״כ מייתי מעשר אילן מקראי אסמכתא בעלמא הוא וכדברירנא בפ׳ השוכר את הפועלים בס״ד.
ואילו גבי [אצל] הגדרת הדברים החייבים במעשר תנן [שנינו]: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץחייב במעשרות, ואילו התנאים הנוספים, שתהא לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיוםלא קתני [אינו שונה]. הרי איפוא שתאנה וירק, חייבים במעשר ופטורים מהפאה, והם שהתמעטו בדברי משנתנו.
And yet in the case of tithe, we learned in a mishna (Ma’asrot 1:1) with regard to the halakhot of tithes: Anything that is food, and is protected, and grows from the earth is obligated in tithes. And whereas some of the conditions overlap, the following criteria are not taught with regard to tithes: Gathered as one, and that one brings in to storage for preservation. Evidently, the obligation of tithes applies to fig trees and vegetables, despite the fact that the obligation of pe’a does not apply.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִם הָיוּ בָּהֶם שׁוּמִים וּבְצָלִין חַיָּיבִין דִּתְנַן מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר פֵּאָה מִכׇּל אַחַת וְאֶחָת וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים טמֵאַחַת עַל הַכֹּל.

The Gemara notes that if these vegetables that are exempt from pe’a contained garlic and onions, which are stored for an extended period of time, then they are obligated in pe’a as well. As we learned in a mishna (Pe’a 3:4): If one has garden beds of onions that are between the vegetables, Rabbi Yosei says that one leaves a separate pe’a from each and every one of the beds. And the Rabbis say one leaves pe’a from one garden bed for all of them.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מלבן
מלבןא(משנה פאה ג) מלבנות התבואה שבין הזיתים פי׳ כגון שיש לו תבואה זרועה בין זית לזית ומלבנות הן ערוגות הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבות זו עם זו אומרים בית שמאי פיאה מכל אחת ואחת ואם מתערבות ראשי השורות מודין בית שמאי לבית הלל שנותן פיאה אחת על הכל. (חולין קלח. נדה נ. פאה פרק ג) מלבנות הבצלים שבין הירק רבי יוסי אומר פיאה מכל אחת ואחת פי׳ הואיל והירק פטור מן הפיאה וכל ערוגה לבדה אין מצטרפות (תרומות פרק ד׳) המלבנין מעלין את העיגולין פירוש חתוכי תאנים מרובעות דומין ללבנין המרובעות וכן דרך הערוגות להיות מרובעות. (כלים פכ״א) אף הנוגע במלבן של מסר הגדול טהור פירוש שני צדדיו (כלים פי״ח) מלבן שנתנו על לשונות פי׳ יש עץ ארוך ברחבו של מטה ונקוב ב׳ נקבין בשני צדדים ונכנסין באותן כקבין כרעי המטה ונקליטי המטה ופעמים מוציאין אותן מלבנין ותוקעין באותן נקבין ב׳ עצים ועושין בו לשון של זהורית ובני לוי תולין באותן מלבנין כנורות ומצלתים פ״א מנהג ארץ ישראל עושין מטות וזו צורת׳ אם נפרד זה מן המטה והתקינו לישב עליו לרחוץ המשי היתה פליגא בין חכמים אמרו מה נאמר בשביל שהעמיד אותו לזה הדבר ועשה בו נקבים לתיקון המשי הרי הוא כלי ומקבל טומאה או כשנפרד מן המטה אינו כלי ואינו מקבל טומאה וי״א זו המטה היא כמו שעושין בארץ אדום החבלים שנמדדין בה נקראין לשונות זה פי׳ ר׳ מצליח (בבא בתרא סט) מלבנות של פתחים פירוש מלבנות של חלונות מלבנות של כרעי המטה פי׳ כגון מלבנות המטה כן מלבנות הפתחים שתי ארוכות הן המזוזות ושתי קצרות הן המשקוף והמפתן ועושין כמותן בחלונות והן לנוי ולחיזוק פי׳ מלבנות של כרעי המטה כגון נקליטי המטה וכיוצא בהן שאין מטלטלין עמה. פ״א מלבנות של כרעי המטה אלו לבנים שמשימין תחת כרעי המטה שלא יתליעו וירקבו מן לחלוחית הקרקע:
א. [בייט פיערעקיג ציגעל שטיין ציגעל פארם פיערעקיג בעטט.]
שומים ובצלים – מכניסן לקיום לפיכך חייבים בפאה.
מלבנות – שורות.
מכל אחד ואחד – דירק הזרוע בין שורה לשורה מפסיק להו.
גמ׳ דתנן מלבנות בצלים. הא דלא מייתי ממתני׳ שלפני זה כמחליק בצלים עיין בר״ש שם:
ה ומציינים: אם היו בהם, בירקות הפטורים מן הפאה, שומים ובצלין שהדרך להכניסם לקיום לאורך זמן, חייבין הם אף בפאה. דתנן כן שנינו במשנה], מלבנות (ערוגות) בצלים שבין הירק, ר׳ יוסי אומר: יש לתת פאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים: מאחת על הכל.
The Gemara notes that if these vegetables that are exempt from pe’a contained garlic and onions, which are stored for an extended period of time, then they are obligated in pe’a as well. As we learned in a mishna (Pe’a 3:4): If one has garden beds of onions that are between the vegetables, Rabbi Yosei says that one leaves a separate pe’a from each and every one of the beds. And the Rabbis say one leaves pe’a from one garden bed for all of them.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עוּלְשִׁין שֶׁזְּרָעָן מִתְּחִילָּה לִבְהֵמָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of endives that were initially planted to be fed to animals, and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמ׳ רבה בר בר [חנה אמ׳ ר׳ יוחנן, עולשין שזרען מתחי]⁠לה למאכל בהמה, ונ⁠[מלך עליהן לאדם] ...⁠א
א. ע״כ כתי״א.
עולשין – עשב ושמו קרישפל״א.
שזרען מתחלה לבהמה – משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרוייהו ואפ״ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אף על גב׳ דאמר (כריתות דף) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שני גידולים מעולם לאדם והא דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שלקטן והדיחם לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני קשה כיון דסתמן לאדם משום דהדיחן לבהמה לא פקעי מינייהו שם אוכל שיפסל מלאכול לכלב ואמאי לא הוכשרו וי״ל דמיירי שהיו מתחילה מיוחדים לבהמה אי נמי שמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה.
בד״ה שזרען כו׳ צריכות הכשר שני ק׳ כיון כו׳ כצ״ל:
ו אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: צמחי עולשין שזרען מתחילה לצורך מאכל בהמה, ואחר נמלך עליהן שישמשו למאכל אדם
§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of endives that were initially planted to be fed to animals, and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה נ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה נ., עין משפט נר מצוה נדה נ. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה נ. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס נדה נ., רש"י נדה נ., תוספות נדה נ., רשב"א נדה נ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה נ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה נ., ריטב"א נדה נ., מהרש"ל חכמת שלמה נדה נ., מהרש"א חידושי הלכות נדה נ., גליון הש"ס לרע"א נדה נ., פירוש הרב שטיינזלץ נדה נ., אסופת מאמרים נדה נ.

Niddah 50a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 50a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 50a, R. Chananel Niddah 50a, Collected from HeArukh Niddah 50a, Rashi Niddah 50a, Tosafot Niddah 50a, Rashba Niddah 50a, Meiri Niddah 50a, Tosefot Rosh Niddah 50a, Ritva Niddah 50a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 50a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 50a, Gilyon HaShas Niddah 50a, Steinsaltz Commentary Niddah 50a, Collected Articles Niddah 50a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144