אולם נראה דיש חילוק אף לשיטת הרמב״ם בין הפטור דמי שמתו מוטל לפניו לבין הפטור דנושאי המטה, דהפטור דמי שמתו מוטל לפניו חל משום דטרוד במצוה מחמת חובת המצוה המוטלת עליו, ואילו הפטור דנושאי המטה הוא מחמת טירדת עסק המצוה בשעת מעשה המצוה.
ויש להסתפק לשיטת התוס׳ דמי שמתו מוטל לפניו פטור מגזה״כ ד״למען תזכור וגו׳ כל ימי חייך - ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, אי הך ילפותא נאמרה רק לגבי מי שמתו מוטל עליו לקוברו ואילו נושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, או דילמא אף נושאי המטה פטורים מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״.
ונראה דאף אם נימא דתרווייהו פטורים מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ מ״מ יש לחלק ביניהם, דמי שמתו מוטל עליו לקוברו נחשב עפ״י דין כעוסק במת אפילו כשאינו עוסק ממש במעשה קבורת המת, מחמת חובת הקבורה המוטלת עליו. משא״כ נושאי המטה אינם פטורים אלא בשעה שעוסקים ממש בקבורת המת.
והנה בהמשך המשנה איתא ״העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים״. ונראה פשוט שאף לשיטת התוס׳ יסוד הפטור של הפנימיים שבשורה אינו מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, דהרי הפנימיים מקיימים מצות ניחום אבילים עם החיים ואינם עוסקים במתיםא, וצ״ל דפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ולפי״ז יש לעיין מדוע החיצונים העומדים בשורה חייבים בק״ש, דאע״פ שממתינים לנחם האבל צריכים להיות פטורים, דמאי שנא מאת שלפני המטה - הממתינים לישא את המטה שפטורים מק״ש. ונראה דשאני נושאי המטה דפטורים מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, וע״כ אף שממתינים למטה הם פטורים משום דחשיבי לעוסקים עם המתים. משא״כ העומדים בשורה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא, ואינם פטורים אא״כ עוסקים ממש במצוה, ולכן החיצונים הממתינים לנחם חייבים בקריאת שמע.
ברם יש לדחות, דבאמת ס״ל להתוס׳ דיסוד הפטור דנושאי המטה הוי משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו גזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ חל לפטור רק את מי שמתו מוטל לפניו. ומכל מקום אפשר לחלק בין הממתינים לישא את המטה לבין החיצונים העומדים בשורה שממתינים לנחם את האבל, די״ל דמיירי באופן שהממתינים לישא את המטה מלווים את המת וממתינים לישא את המטה, ומשו״ה הם נחשבים כבר כעוסקים בנשיאת המטה ובמצות קבורת המת, וע״כ הם פטורים מקריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. משא״כ החיצונים העומדים בשורה וממתינים לנחם את האבלים אינם עוסקים עדיין במצות ניחום אבלים כלל ומשו״ה חייבים בקריאת שמע.
רש״י ד״ה את שלפני המטה. וז״ל שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם. ושלאחר המטה. שנשאוהו כבר. שלפני המטה צורך בהם פטורים. אם צריכים לשאתו פטורים. ושלאחר המטה. אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת עכ״ל. ויעויין בתוס׳ (ד״ה הכי) שהקשו על רש״י, ״ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפילו צריכה להם, והלא לא היו נושאין כלל את המת״. וכוונתם להקשות דאם אלו שכבר נשאו המטה יצטרכו שוב לשאת המטה, אמאי אינם פטורים מק״ש כדין הממתינים לשאת המטה בציור ד״את שלפני המטה״, ואם לא ישאו שוב פעם את המטה פשיטא שחייבים בק״ש שאין המטה צריכה להם, ומהו כוונת רש״י במש״כ ״דאף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת״.
ונראה ליישב אליבא דרש״י דבמשנה נשנו ב׳ דינים לפטור מק״ש ותפלה: א) דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דחל בשעה שעסוק במצוה או בשעה שטרוד במחשבת מצוה, ב) דין קדימה במצוות הקובע איזו מצוה יעשה בראשונה - וממילא יפטר מן המצוה השנייה. ודין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוי דין פטור ואינו דין קדימה בעלמא בקיום המצוות. משא״כ דין קדימה במצוות הוי חלות דין של עדיפות בסדר קיום המצוות, דחל דין להקדים ההתעסקות במצוה א׳ והמצוה השנייה נדחית ממילא מפניה. ורש״י סובר דחלוק דין מי שמתו מוטל עליו לקוברו ונושאי המטה מדין הממתינים לישא את המטה. דמי שמתו מוטל לפניו ונושאי המטה שעוסקים במצות הקבורהב פטורים מק״ש ותפלה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. מאידך הפטור של הממתינים לשאת את המטה אינו חל מדין עוסק במצוה שהרי אינם עסוקים במצוה, אלא יסוד הפטור של הממתינין לשאת את המטה חל משום דין קדימה במצוות. ובדין קדימה במצוות יש חילוק בין הממתינים לפני המטה שלא התעסקו עדיין במצות קבורה דלגבייהו אמרינן דמצות קבורת המת קודמת וממילא נדחית מעליהם מצות ק״ש. משא״כ לגבי אלו שלאחר המטה - שכבר התעסקו בקבורת המת, אע״פ שיש למטה צורך בהם ויצטרכו שוב לשאת את המטה, מ״מ מכיון שכבר קיימו מצות ההתעסקות עם המת אמרינן לגבייהו דמצות ק״ש קודמת, ומתחילים לקרות ק״ש, וממילא נדחית מצות קבורת המת מפני קריאת שמע. אמנם לגבי מצות תפלה אמרינן דאף אם כבר קיימו קיום מצות קבורה דכבר התעסקו עם המת, מ״מ מצות קבורה עדיין קודמת לתפלה וממילא תפלה נדחתג.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ד) וז״ל כל שיש למטה צורך בהם כגון נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן בין שהיו לפני המטה בין שהיו לאחר המטה פטורין ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין עכ״ל. ומבואר להדיא דאם יש צורך למטה אפילו אם כבר נשאו המטה פטורים מק״ש. וכן מבואר בשיטת התוס׳ (ד״ה הכי) דגרסו את שלפני המטה ושלאחר המטה, שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין. ונראה לומר שהרמב״ם חולק על מה שנתבאר בשיטת רש״י וסובר שבדין קדימה במצוות לעולם מצות קבורת המת קודמת לק״ש, ואף אם כבר קיימו קיום קבורה והתעסקות עם המת מכל מקום אם יש עדיין למטה צורך בהם ויצטרכו עוד פעם לישא את המטה - חל דין קדימה לעסוק במצות קבורה - וק״ש נדחית מחמת מצות קבורת המת.
ולגבי תפלה פסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ תפלה ה״י) ״וכל המלוין את המת, אע״פ שאין למטה צורך בהם פטורים מן התפלה״. ומבואר דלשיטת הרמב״ם מלווי המת שאין למטה צורך בהם חייבין בק״ש ופטורים מתפלה, ומשמע דסובר שמצות ק״ש קודמת להלויית המת, ואילו מצות הלויית המת קודמת למצות תפלה. וצ״ע בביאור שיטת הרמב״ם דמאי טעמא ס״ל דמצות הלויית המת קודמת למצות תפלה, הרי פסק שחיוב תפלה מן התורה הוא (פ״א מהל׳ תפלה ה״א).
ועוד יש לעיין בשיטת הרמב״ם דבנוגע לק״ש פסק (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ד) דנושאי המטה ואפילו את שלאחר המטה פטורים מק״ש אם יש למטה צורך בהם משום דעסוקים הם במצות קבורת המת, ופטורים מק״ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ואילו שאר מלויי המת שאין למטה צורך בהם, חייבים בק״ש ופטורים מתפלה. ומבואר דהרמב״ם סובר דרק אם עוסק במצות קבורת המת פטור מק״ש וקיום מצות הלויית המת אינה פוטרת מק״ש. אולם מצות הלויית המת פוטרת מתפלה (וכדפסק בפ״ו מהל׳ תפלה ה״י). ומשמע מזה שהרמב״ם מחלק בין מצות ק״ש לתפלה לגבי הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה, דלגבי תפלה גם קיום מצות הלויית המת פוטרת ממצות תפלה. וצ״ע בשיטת הרמב״ם דמדוע ס״ל דליכא דין עוסק במצוה פטור מן המצוה ליפטר מק״ש כשמקיים מצות הלויית המת, דמאי שנא ק״ש מתפלה.
ונראה דלשיטת הרמב״ם יסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא משום דטרוד בטירדא דמצוה, וכדמבואר ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אע״פ שלא בעל. אבל הנושא את הבעולה אע״פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק״ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ״ל. ולפי״ז י״ל דמשערין כל מצוה עד כמה טירדתו במצוה זו סותרת לקיום המצוה השנייה. והרמב״ם סובר דחלוק הטירדא דהלויית המת לגבי ק״ש מלגבי תפלה, דלגבי ק״ש לא חשיבא טירדת קיום הלויית המת לטירדא הפוטרת מק״ש, משא״כ לגבי תפלה הויא טירדא דמצוה ליפטר מתפלה. ודומה לדין האומנין (דף טז.) שקורין ק״ש בראש האילן ואינן רשאין להתפלל בראש האילן משום דתפלה בעי כוונה, ואע״פ שק״ש נמי בעי כוונת קבלת עול מלכות שמים, מ״מ בתפלה חל דין כוונה מיוחדת בכל התפלה שעומד לפני ה׳ד, ומשו״ה אע״פ שקורין ק״ש בראש האילן היינו משום דק״ש לא בעי אלא כוונת פירוש המילים וקבלת עומ״שה, אפילו הכי אין האומנין מתפללים בראש האילן משום דתפלה בעי כוונה מיוחדת שעומד לפני ה׳. וכמו כן י״ל דאע״פ שטירדת הלויית המת אינה פוטרת מק״ש מ״מ הויא טירדה לפטור מתפלה, משום דתפלה בעי כוונה מיוחדת שהוא עומד לפני ה׳. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם בפיהמ״ש (פ״ג מ״א) ״אבל בא ללותם בלבד הוא חייב בקריאת שמע והכל פטורים מן התפלה מטעם טירדת הלב״.
והנה ביארנו בשיטת רש״י דיסוד הפטור דחילופי חילופיהם שלפני המטה חל מדין קדימה במצוות, דאי לא התעסקו עדיין במצות קבורת המת אזי מצות קבורת המת קודמת לק״ש, ואם כבר התעסקו בקבורת המת וכבר קיימו פעם אחת מצוה זו אזי ק״ש קודמת ואע״פ שהמטה צריכה להם. משא״כ לגבי תפלה, אמרינן דלעולם מצות קבורה קודמת. ולפי״ז משמע דלשיטת רש״י מלווי המת בעלמא שאינן נושאין את המטה חייבין בק״ש ובתפלה, דרק נושאי המטה וחילופיהם שמתעסקים במצות קבורת המת פטורין מק״ש ומתפלה משום דין קדימה במצוות משא״כ מלווי המת, דמצות הלויית המת אינה קודמת לק״ש ותפלהו.
ובאופן אחר יש ליישב מש״כ רש״י (ד״ה ושלאחר המטה) ״אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת״, דאין כוונתו דיש צורך שישאו שוב את המטה, אלא שיש למטה צורך בהם משום קיום הלויית המתז. ומבואר לפי״ז דהעומדים לפני המטה פטורים מק״ש דאית להו טירדא שיצטרכו לשאת המטה. משא״כ העומדים לאחר המטה שכבר נשאו המטה אע״פ שיש להם צורך משום הלויית המת חייבין בק״ש ופטורים מתפלה. ויוצא דהלויית המת פוטרת מתפלה ולא מק״ש. ובטעם הדבר י״ל דרש״י סובר דיסוד הפטור תלוי בטירדא - ואם לא נשאו עדיין את המטה אית להו טירדא ופטורים, משא״כ אלו שכבר נשאו המטה אע״פ שמקיימים מצוות הלויית המת ליכא להו טירדא וחייבין בק״שח, ומ״מ טירדת הלויית המת חשיבא טירדא לפטור מתפלה וכמו שביארנו בשיטת הרמב״ם.
ולפי הפירוש הנ״ל ברש״י יוצא דהתוס׳ חולקים על זה, דס״ל דאף אלו שלאחר המטה אם יש צורך להם פטורים מק״ש, ומבואר דלדעת התוס׳ אף מלווי המת פטורים מק״ש, וצ״ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דאזלי לשיטתייהו דלרש״י יסוד הפטור דנושאי המטה הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה ותלוי בטירדא דמצוה, וע״כ ס״ל דמלווי המת חייבין בק״ש דלגבי ק״ש לית להו טירדא, ופטורין מתפלה משום דתפלה בעי כוונה יתירה דעומד לפני ה׳, והלויית המת חשיבא טירדא לענין תפלה. אמנם לשיטת התוס׳ דיסוד הפטור דנושאי המטה חל מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, י״ל דאף מלווי המת פטורים מהך גזה״כ ד״ימים אשר אתה עוסק בחיים״, דמלווי המת נתמעטו מהך גזה״כ דהרי עוסקים הם במתים, וע״כ לפי תוס׳ פטורים מק״ש.
אלא דיש להקשות על זה ממש״כ רש״י לעיל (דף יא. ד״ה ובלכתך בדרך פרט לחתן) וז״ל ואע״ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא וכו׳ וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא אבל חתן דטירדא בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירה לא איתמעוט עכ״ל. ומשמע דלשיטת רש״י יש שני פטורים: א) פטור מדין עוסק במצוה כשעוסק ממש במצוה, ב) דין פטור משום טירדא כמו חתן דפטור מחמת טירדא אף קודם עשיית המצוה. ולפי״ז צ״ע דאע״פ שאין למלווי המת טירדא ליפטר מק״ש, מ״מ אמאי אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ובשלמא לשיטת התוס׳ (
סוכה דף י: ד״ה שלוחי מצוה ותוס׳
בסוכה דף כה. ד״ה שלוחי) דחל פטור עוסק במצוה פטור מן המצוה רק היכא שאי אפשר לקיים שניהם, ואם יקיים מצוה זו תיבטל המצוה השנייה, יש לתרץ דכשמקיים מצות הלויית המת, קיום הלויית המת סותרת מצות תפלה - משום דלא יוכל לעמוד ולהתפלל. משא״כ בק״ש דלא צריך לעמוד אלא בפסוק הראשון בלבד, ויכול לקרוא שאר הפרשיות דק״ש כשהוא מהלך ומלווה את המת, ומשום כך מלווי המת חייבין בק״ש דאפשר לקיים שניהם
ט. אמנם לפי שיטת רש״י דחל פטור עוסק במצוה אף כשאפשר לקיים את שניהם, צ״ע אמאי אין מלווי המת פטורים מק״ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה
י.
ברם מדקדוק בלשון רש״י הנ״ל (דף יא. ד״ה ובלכתך פרט לחתן) ״וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא״, משמע דאף פטור עוסק במצוה תלוי בטירדא ואינו פטור בפ״ע מחמת עצם עסק המצוה גרידא, וחתן פטור משום טירדא אע״פ שאינו עוסק ממש במצוה. ולפי״ז י״ל דהלויית המת אינה טירדא ליפטר מק״ש.
והנה מבואר במשנה דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים מק״ש. וצ״ע לפי מה שביארנו בשיטת רש״י מאי שנא קיום מצות ניחום אבלים שפוטרת מק״ש מהלויית המת שאינה פוטרת אלא מתפלה דלא חשיב טירדא ליפטר מק״ש. ועוד יש לעיין לפי המבואר במשנה דניחום אבלים פוטרת מק״ש (דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים) מהו הדין בניחום אבלים שלאחר כך בבית האבל, האם הוא נמי פוטר מק״ש משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתכן שרק ניחום אבלים דהעומדים בשורה שבשעת הקבורה פוטרת דהוי קיום כבוד המת והוי יקרא דשכבא, משא״כ ניחום אבלים בבית האבל דהוי קיום של ואהבת לרעך כמוך (כדמבואר ברמב״ם פי״ד מהל׳ אבל ה״א) והוא משום יקרא דחיי אינו פוטר מק״שכ, וצ״ע.
משנה. וז״ל מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפלה ומכל מצוות האמורות בתורה עכ״ל. יש לחקור בדין מי שמת מצוה מוטל לפניו, האם הוא פטור ממצוות כדין מי שמתו מוטל לפניו, דהיינו שפטור אפילו כשאינו עוסק ממש במת מצוה ופטור משום טירדא
ל, או״ד דאינו נפטר ממצוות אלא בשעה שעוסק במת מצוה. והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ג) שכתב וז״ל מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק״ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות. ואם היה משמר את המת אע״פ שאינו מתו פטור מק״ש וכו׳ וכן החופר קבר למת פטור מק״ש עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דיש ב׳ דינים: א) דין מת שחייב להתאבל עליו שפטור מק״ש מפני שאין דעתו פנויה לקרות ופטור משום טירדא אף כשאינו עוסק ממש בקבורת המת, ב) דין מת שאינו מתו שחייב להתאבל עליו שפטור רק כשעוסק עם המת, וכגון ששומר את המת או חופר קבר למת, אבל בשעה שאינו עוסק במת חייב בק״ש ואינו נפטר משום טירדא. ולפי״ז משמע שאם מת מצוה מוטל לפניו אינו פטור מק״ש אא״כ הוא עוסק ממש עם המת, דיסוד הפטור דטירדא חל מחמת האבילות וליכא אבילות במת מצוה שאינו אחד משבעת הקרובים. ועיין בברייתא לקמן
(דף יט:) ״ת״ש ולאחותו מה ת״ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא, אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת״ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה״. ומבואר בברייתא דמטמא למת מצוה ונפטר ממצות מילה ופסח אבל אינו מטמא לקרובים. ומשמע דמת מצוה פוטר יותר מז׳ קרובים, ואם ז׳ קרובים המוטלים לפניו פוטרים ממצות משום טירדא בלבד לכאורה ק״ו שמת מצוה יפטור משום טירדא בלבד. ולפי״ז הפטור של טירדא תלוי בחלות חיוב מצות קבורה דעלמא דרמיא עליה, וחל פטור טירדא גם כשמת מצוה מוטל לפניו מחמת מצות קבורה המוטלת עליו. אמנם יתכן דהפטור דטירדת הקבורה אינו חל אלא בז׳ קרובים בלבד מחמת מצות האבילות שחלה עליהם, וצ״ע.
תוס׳ ד״ה פטור מק״ש. ז״ל בירושלמי מפרש טעמא א״ר בון כתיב למען תזכור וכו׳ עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים עכ״ל. יש לעיין בגדר הך ילפותא שבירושלמי לפטור אונן מק״ש. ועיין בתוס׳ (דף יז: ד״ה ואינו מברך) דבירושלמי איתא שאם רצה להחמיר ולברך אין שומעין לו, ואילו רש״י פירש בסוגיין דאונן אינו צריך לברך אמנם אם רצה לברך רשאי. ונראה דאזלי לשיטתייהו, דלדעת רש״י אונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן רשאי להחמיר ולקיים את המצוה, ואילו לשיטת הירושלמי אונן פטור מגזה״כ וע״כ אסור לו לברך.
ובירושלמי (פ״ג ה״א) נסתפקו מדוע קיי״ל שאם רצה להחמיר לקיים מצוה אין שומעין לו האם מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא את משאו (עיי״ש). ודברי הירושלמי צ״ע דלשיטת הירושלמי והתוס׳ אונן פטור מגזה״כ ד״למען תזכור את יום צאתך וכו׳ כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא בימים שאתה עוסק במתים״, ומאי קא מספק״ל אם פטור משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משאו, וכי טעמא דקרא דריש. ועוד צ״ע דמבואר מדברי הירושלמי (וכן נקטו התוס׳) דילפינן מגזה״כ דלמען תזכור וכו׳ כל ימי חייך דנאסר לאונן לקיים מצוות, וצ״ע מהו גדר הך איסורא. ובראשונים משמע דיסוד האיסור של אונן לקיים מצוות חל משום כבוד המת, וצ״ע דאיך מהווה קיום מצוות של אונן סתירה ופגיעה בכבוד המת. והנה מדברי הירושלמי משמע דנפקא מינה בין הנך טעמי הוא בשבת ויו״ט, דאי אונן נאסר בקיום מצוות מפני כבודו של המת אף בשבת ויו״ט נאסר, מאידך אם האיסור חל משום שאין לו מי שישא משאו י״ל דבשבת ויו״ט חייב במצוות משום דאין קוברין בשבת ויו״ט. ומדויק דלשיטת הירושלמי דבחול לכו״ע אונן נאסר בקיום מצוות (דרק בשבת חייב למ״ד דמפני שאין לו מי שישא משאו) ומשמע דבחול אונן נאסר בקיום מצוות אף בגוונא שאינו עסוק בעצמו בקבורת מתו, וצ״ע מ״ש דבשבת חייב במצוות למ״ד מפני שישא משאו ובחול פטור (ואסור בקיום מצוות לדעת הירושלמי) אע״פ שאינו עוסק ממש בקבורת מתו.
ונראה לבאר את הירושלמי עפ״י מה שיש להקדים בביאור שיטת הרמב״ם בענין טומאת כהן לקרוביו, דהנה כתב הרמב״ם במנין המצוות בכותרת להלכות אבל ״להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים״, ועיין ברמב״ם בספר המצוות (מ״ע ל״ז) וז״ל היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וכו׳, גזר להם גזירה וחייב עליהם חיוב והוא אמרו יתעלה וכו׳ לה יטמא כלומר לאחותו, ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה להטמא לה ודחוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו וכו׳, ולחזק חיוב זה באר אותו הכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין אבילות עכ״ל. ועיין בגמ׳
(מו״ק דף כ:) ״כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן״. ומבואר להדיא דמצות אבילות תלויה בטומאת כהנים לקרובים, ונלמד מקרא דלה יטמא דחיוב אבילות חל רק בז׳ קרובים שכהן מיטמא להן, וכן פסק הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ אבל ה״א). וצ״ע בזה דמהי השייכות בין טומאת כהן לקרוביו ומצות אבילות.
ועוד צריך עיון בדברי הרמב״ם שכתב (בפ״ב מהל׳ אבל ה״ו) וז״ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו׳ לה יטמא מצות עשה כו׳ במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות עכ״ל. ועיין בראב״ד (שם) שהשיג על הרמב״ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע״פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב״ם טעונה ביאור, דלמה אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהוה חלק מהאבילות על מתו כפי שמשמע מדברי הרמב״ם, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דהנה דשיטת הרמב״ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ׳ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ אבל (הל׳ ט״ו) וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. וביאר שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה.
וביתר ביאור נראה דיסוד שיטת הרמב״ם הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת לקרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו, דגוף מצות אבילות הוא שכהן יחלל קדושתו משום אבילות. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, וחילול קדושתו לצורך קבורת קרובו מהוה גוף קיום מצות האבילות. משא״כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, טומאתה לקרובה אינה מהווה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן היא פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב״ם אזיל לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו היא דחויה ולא הותרה, ומשום כך הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא״כ אילו הותרה הטומאה לקרובו דאז טומאתו לקרובו אינה מחללת את קדושתו, לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.
ובדומה לזה יש לבאר את יסוד ההלכה דאונן פטור מק״ש מגזה״כ ד״ימים אשר אתה עוסק בחיים וכו׳ ״, דהיינו שלא נלמד מגזה״כ דין פטור בעלמא שאונן פטור ממצוות, דיש לומר דאדרבא בעצם חל חיוב מצוות על הגברא דאונן, אלא דעצם הדבר שאונן מתבטל ממצוות מחמת טרדת הקבורה וכבוד המת מהווה קיום מצות אבילות, ונלמד מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ דגוף הקיום של מצות האבילות הוא שאונן מתבטל מקיום מצוות.
ועיין ברא״ש (פ״ג סי׳ ב׳) וז״ל אמרו שפעם אחת היה ר״י ז״ל אונן ואכל בלא הבדלה א״ל תלמידיו ונבדיל לפניך אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן, ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני וכו׳. וה״ר מאיר ז״ל דנורנבערגמ כתב וכו׳ מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצ״ש נ״ל שמותר לאכול בלא הבדלה, דאמרינן בפ׳ מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצוות שבתורה ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דקיי״ל טעם מבדיל ואמרינן נמי מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה עכ״ל.
ובמנחת חינוך (מצ׳ לא) ביאר שנחלקו בדין מי שלא הבדיל במוצ״ש שמבדיל עד רביעי בשבת האם הוא מבדיל בתורת תשלומין למוצ״ש, או דחיוב הבדלה נמשך עד יום רביעי בשבת וחל חיוב לאחר הקבורה. דהר״י סובר דמבדיל עד יום ד׳ בתורת תשלומין, וע״כ אם היה פטור במוצ״ש מדין אונן ליכא בו דין תשלומין. משא״כ המהר״ם מרוטנברג סובר דחיוב הבדלה נמשך עד יום ד׳, ולכן נתחייב לאחר הקבורה בהבדלה ביום א׳.
אמנם יתכן לפרש דלכו״ע מבדיל עד יום ד׳ מדין תשלומין וחיוב הבדלה חלה במוצ״ש בלבד, אלא דנחלקו בגדר הדין דאונן פטור ממצות, דהר״י סובר שאונן פטור ממצוות ולא חלה עליו חובת הבדלה ולכן אינו בתורת תשלומין, ואילו המהר״ם מרוטנברג סובר דבאמת מעיקר הדין אונן חייב במצוות אלא דמה שמתבטל ממצוות גופא הוי קיום מצות אבילות. ולכן פסק המהר״ם שמבדיל לאחר הקבורה בתורת תשלומין שהרי חל עליו מצות הבדלה במוצ״ש. ואפשר דזהו כוונת המהר״ם במש״כ בשם הירושלמי דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, משום דאם אונן מקיים שאר מצוות הוא מבטל את מצות האבילות דרמיא עליו, דמגוף קיום מצות אבילות ליבטל משאר מצוות מחמת אבילות, ונקרא הדיוט משום דמבטל מצות אבילות שעליו. ועיין ברא״ש (שם) שכתב דיש גדולים דס״ל ״שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל״. ונראה לבאר את שיטתם עפ״י הנ״ל דס״ל דמעיקר הדין אונן חייב במצוות אלא דגוף קיום מצות אבילות הוא עי״ז שמתבטל ממצוות אחרות, ומכיון שבעצם חל על אונן חיוב במצוות לפיכך אם שמע את הברכה מאחרים יצא.
ולפי״ז יש לומר בביאור הירושלמי הנ״ל, דהירושלמי אינו מסתפק בטעם הפטור של אונן אם הוא משום כבוד מתו או משום שאין לו מי שישא את המת, דבאמת הטעם שאונן פטור ממצות הוא מגזה״כ דלמען תזכור וכו׳ כל ימי חייך - ונלמד מגזה״כ דביטול ממצות מהווה קיום מצות אבילות. אלא דמסתפק בגדר חלות שם אונן שביטולו ממצוות מהווה קיום אבילות, האם שם אונן לגבי ביטול ממצוות חל משום שאין לו מי שישא את משאו, דהיינו מחמת שחל עליו חובת קבורה. (דאין לומר דלהך מ״ד חל דין אונן ליפטר ממצוות דוקא כשעוסק ממש בקבורת מתו דהירושלמי ס״ל דפטור מגזה״כ ולא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ועוד דמדויק מהירושלמי דאף בחול פטור אפילו אם אינו עוסק ממש בקבורה ומוכח שחלות שם אונן תלוי בחיוב קבורה). או״ד דחלות שם אונן ליפטר ממצות חל משום כבודו של מת, כלומר דמחמת המציאות שמתו מוטל לפניו פטור ממצוות אע״פ שאין עליו חובת קבורה דחלות שם אונן ליפטר ממצות חל מחמת עצם המצב דמתו מוטל לפניו.
ולפי״ז נראה לבאר את החילוק שבין שבת לחול, דבשבת איכא נפ״מ בין מ״ד דמפני כבודו של מת דלדידיה אף בשבת פטור אונן ממצוות משום דחלות שם אונן ליפטר ממצוות אינו תלוי בחלות חיוב קבורה אלא במציאות שמתו מוטל לפניו. וע״כ אף בשבת דליכא חובת קבורה אונן פטור ממצוות משום דחל ביה שם אונן משום כבודו של מת מחמת העובדא דמתו מוטל לפניו. ומאידך למ״ד דאין לו מי שישא משאו חלות שם אונן ליפטר ממצוות תלוי בחובת קבורה, ובשבת דליכא חובת קבורה חייב במצוותנ. משא״כ בחול אונן פטור ממצוות אף כשאינו עסוק ממש בקבורת מתו (אף למ״ד מי שאין לו מי שישא משאו) דחל ביה חובת קבורה, ולמ״ד שאין לו מי שישא משאו, חלות שם אונן ליפטר ממצוות תלוי בחלות חיוב קבורה.
ויתכן דדין ביטול ממצוות נכלל במצות אבילות ד״לה יטמא״ שנלמד ממנו שאף כהן חייב להיטמא לקרוביו ולהתאבל עליהן, וחילול קדושת כהונתו מהווה קיום מצות אבילות, וכמו״כ מניעת אונן מקיום מצוות מהווה קיום מצות אבילות. ולפי״ז י״ל דבאמת לשיטת הירושלמי חל איסור לאונן לקיים מצוות, ונלמד מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ שהאיסור לקיים מצות נכלל בקרא ד״לה יטמא״ דביטול ממצוות מהווה קיום מצות אבילות, וחל איסור לאונן לקיים מצות משום קיום מצות אבילות.
והנה נתבאר דנחלקו רש״י ותוס׳ אם אונן פטור ממצוות מדין ״עוסק במצוה פטור מן המצוה״ (רש״י) או דאונן נאסר בקיום מצוות מגזה״כ ״דימים אשר אתה עוסק בחיים וכו׳ ״, (תוס׳). ויש לעיין מהי שיטת הרמב״ם בזה, דהנה פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצות פטור מקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה וכו׳ אבל הנושא את הבעולה אע״פ שהוא עוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמשבש את דעתו וכו׳, מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ״ל. והנה הרמב״ם פסק שאונן פטור מק״ש משום שאין דעתו פנויה עליו בדומה לחתן ומי שנחפז לדבר מצוה שפטורים מק״ש משום שאין דעתם פנויה לקרות, והרמב״ם כלל את דינם ביחד בהלכה אחת, ומשמע דהרמב״ם ס״ל כרש״י דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ אבל ה״ו) שפסק ״מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ולא אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ותפילין ומכל מצוות האמורות בתורה״. וצ״ע מדוע העתיק הרמב״ם ההלכה דאונן פטור מק״ש בהל׳ ק״ש ובהל׳ אבל. ועוד יש לעיין דבהמשך ההלכה פסק ״בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך וכו׳ וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה״, ומסתימת לשון הרמב״ם משמע דאונן נאסר בשבת בתשמיש המטה, וצ״ע דבפ״א מהל׳ אבל ה״ב פסק וז״ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן עכ״ל. ומבואר דעד שלא נקבר המת ליכא איסור תשמיש המטה, דהרמב״ם ס״ל דליכא איסורי אבילות מבלי קיום אבילות (וכמו שנתבאר למעלה בשיעורים דף טז: ד״ה רחץ). ולפי״ז צ״ע אמאי נאסר אונן בתשמיש המטה בשבת, דהא מיירי דעדיין לא נקבר מתו ולא חלו עליו איסורי אבילות לשיטת הרמב״ם (ועיין בלח״מ פ״א מהל׳ אבל ה״ב), ועכצ״ל דהרמב״ם סובר שאונן נאסר בתשמיש המטה בשבת משום דמניעה ממצוות מהווה קיום מצות אבילות (וכמש״נ לעיל בשיטת הירושלמי והתוס׳), וצ״ע דבהל׳ ק״ש פסק שאונן פטור מקריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (כרש״י), ואילו בהל׳ אבל פסק שאונן נאסר בקיום מצוות (כתוס׳).
ועוד צ״ע בשיטת הרמב״ם שפסק (בפ״ד מהל׳ ק״ש ה״ז) ״כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות קורא והוא שתהא דעתו פנויה עליו אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתישב דעתו״, ומסתימת לשונו ״כל מי שהוא פטור מלקרות וכו׳ ״, משמע שאף אונן נכלל בדין זה, וס״ל להרמב״ם דאונן שרצה להחמיר על עצמו ולקרות ק״ש רשאי, וכשיטת רש״י דאונן פטור ממצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וע״כ רשאי להחמיר על עצמו. אמנם יש לעיין דהרמב״ם פסק (בפ״ד מהל׳ ק״ש ה״ג) שאונן פטור מק״ש משום שאין דעתו פנויה עליו, ואילו בה״ז (שם) פסק שכל מי שפטור מק״ש רשאי להחמיר על עצמו לקרות ק״ש אם דעתו פנויה עליו ואם דעתו מבוהל אינו רשאי לקרות, וצ״ע דאי אונן פטור מק״ש משום שאין דעתו פנויה לקרות איך פסק הרמב״ם דרשאי להחמיר על עצמו כשדעתו פנויה, דאי דעתו פנויה הריהו חייב בק״ש דהא אינו טרוד במצות האנינות. ומהא דאונן פטור מק״ש מוכח דאין דעתו פנויה עליו וא״כ במה מיירי שרשאי להחמיר לקרות ק״ש כשדעתו פנויה. ומשמע מהרמב״ם דיש ב׳ דינים בדעתו פנויה, דיש דרגה של דעתו פנויה המחייב בקריאת שמע (ואונן פטור מק״ש דאין לו דרגה זו של דעתו פנויה עליו), ויש דרגה של דעתו פנויה דרשאי לקרות ק״ש דשייך אף באונן, וצ״ב מהו הגדר של הנך ב׳ דרגות של דעתו פנויה עליו.
ואשר נראה לומר בביאור שיטת הרמב״ם דס״ל דליכא גזה״כ שאסור לאונן לקיים מצות, ושמצות שהן חובה נדחין מפני מצות אבילות, (ודלא כמש״נ בשיטת התוס׳) דרק לגבי טומאת כהן לקרוביו אמרינן שטומאה דחויה לכהנים מגזה״כ ד״לה יטמא״, ושמצות האבילות מחייבת את הכהן לעבור על האיסור דטומאת כהן למת ושיטמא לקרוביו. והרמב״ם סובר שאונן פטור ממצוות רק מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכדמשמע ממש״כ בהל׳ ק״ש. ברם הרמב״ם נמי סובר שמאחר שחל דין שאונן פטור ממצוות שוב חל עוד דין שאונן נאסר לקיים מצוות, וחל איסור לאונן להחמיר על עצמו ולקיים מצות בתורת רשות. ודין זה שאסור לאונן להחמיר על עצמו לקיים מצות יסודו משום קיום מצות האבילות, דמניעה מקיום מצוות מהווה קיום אבילות. וע״כ הביא הרמב״ם פעמיים את ההלכה שאונן פטור ממצוות, דבהל׳ ק״ש פסק שאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו בהל׳ אבל פסק דמדיני אבילות נאסר לאונן להחמיר על עצמו ולקיים מצות בתורת רשות, ומשום דקיום מצוות מהווה ביטול קיום מצות האבילות, דאונן מקיים מצות האבילות עי״ז שנמנע מלקיים מצוות. ולשיטת הרמב״ם יש ב׳ דינים באונן: א) חלות פטור מחיובי מצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ב) חלות איסור לקיים מצוות בתורת רשות, דמאחר שכבר חל פטור ממצות אמרינן דחל נמי איסור לקיים מצוות בתורת רשות, דהמניעה מקיום מצות מהווה קיום אבילות.
והנה הקשינו לעיל דמסתימת פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ז) משמע דאונן שדעתו פנויה עליו רשאי להחמיר ולקרות ק״ש, וצ״ע דהרי נתבאר שאסור לאונן לקיים מצוות אף בתורת רשות, ומ״ש שמותר לקיים מצות קריאת שמע. ועוד צ״ע דאם דעתו מיושבת עליו לקרוא ק״ש לכאורה אינו טרוד במצות אנינות ואזי הריהו חייב לקרוא ק״ש. וצ״ל דישנן ב׳ דרגות של דעתו פנויה, דבכדי להתחייב בקריאת שמע בעינן שיהא דעתו פנויה עליו באופן שיכול לכוון בכוונת ק״ש, ואונן פטור מק״ש דאינו יכול לכוון. ברם אונן רשאי לקרות ק״ש כשדעתו פנויה עליו. וצ״ב מהי כוונת הרמב״ם שדעתו פנויה עליו.
ונראה דיעויין בברייתא (מס׳ שמחות והובא בגמ׳ דף יט.) ״ת״ר העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין וכו׳ והוא עומד ומצדיק עליו את הדין״ ומבואר שאונן מחוייב לקיים צידוק הדין, וקיי״ל דאונן מברך ״ברוך וכו׳ דיין האמת״, וצ״ע דהרי אונן נאסר בברכות וכדאיתא בברייתא (יח.) ״ואינו מברך״, ואמאי מברך ברוך דיין האמת. ועכצ״ל דאע״פ שאונן נאסר בקיום מצות דעלמא מ״מ שפיר חייב לקיים מצות צידוק הדין, דמכיון שיסוד האיסור של אונן לקיים מצות הוא מחמת חלות קיום מצות אבילות, י״ל דחייב בצידוק הדין משום דאדרבא צידוק הדין מהווה קיום אבילות.
ולפי״ז יתכן להציע ביאור מחודש בדברי הרמב״ם, דבמשנה (דף נד.) איתא ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך וגו׳ בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך וכו׳ ד״א בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו״. וי״ל דבאמת בקריאת שמע נכללו תרי מצות וקיומים: א) קיום מצות ק״ש, ב) קיום מצות צידוק הדין. ונתבאר דאונן חייב במצות צידוק הדין דהויא קיום במצות אבילות אע״פ שנאסר בניהוג מצוות בעלמא, דניהוג מצוות מהווה ביטול האבילות. ולפי״ז יש ליישב את דברי הרמב״ם שפסק (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ג) דאונן פטור מקריאת שמע משום שאין דעתו פנויה עליו, דר״ל דאונן פטור ממצות ק״ש דאינו יכול לכוון בכוונת קריאת שמע. ומ״מ פסק (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ז) דאונן רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק״ש כשדעתו פנויה עליו, וי״ל דר״ל שאם דעתו פנויה עליו בכדי שיכול לקיים חלות צידוק הדין בקריאת ק״ש אזי רשאי לקרות ק״שס. ואם הוא מבוהל כ״כ שאין יכול לקיים מצות צידוק הדין ע״י קריאת שמע אזי אינו רשאי לקרות. ונמצא דאיכא ב׳ דינים בדעתו פנויה: א) דין דעתו פנויה לגבי קיום מצות ק״ש, ב) דין דעתו פנויה לגבי חלות קיום צידוק הדין, והוא חידוש, וצ״ע.
גמ׳. מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ואינו מברך. עיין ברש״י (ד״ה ואינו מברך) וז״ל ואינו צריך לברך ברכת המוציא עכ״ל. וצ״ע דברכת המוציא הויא ברכת הנהנין שנתקנה להתיר איסור וכדמבואר בגמ׳ לקמן
(לה.) ״אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה״, והרי אונן פטור ממצוות עשה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל אין היתר לאונן לעבור על איסורים. וא״כ צ״ע, איך מותר לאונן לאכול בלי ברכה, הרי עובר באיסור מעילה שנהנה מעוה״ז בלי ברכה.
וי״ל שרש״י סובר דליכא איסור בפני עצמו לאכול בלי ברכה, אלא דיסוד הדין הוא שחל חיוב מצוה מדרבנן לברך קודם שאוכל, ומאחר שחל חיוב לברך אזי הטילו הרבנן נמי אף איסור לאכול מבלי לברך, והאיסור לאכול בלי ברכה חל מחמת חובת הברכה שחלה עליו, והאיסור תלוי בחיוב לברך. ומכיון שאונן פטור מחובת הברכה שוב לא חל עליו איסור לאכול בלי ברכהע.
ועיין בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ שמ״א סק״ד) שדן האם אונן חייב בנטילת ידים. ולכאורה זה תלוי אם האיסור לאכול בלי נטילת ידים הוי איסור בפני עצמו, וא״כ אונן חייב ליטול ידיו דאונן אינו פטור מאיסורין, או דגזרו הרבנן איסור אכילה בלא נט״י כדי לחזק חלות חובת המצוה דנטילת ידים, דלפי״ז י״ל שמותר לאונן לאכול בלי נטילת ידים דמכיון שפטור מחובת מצות נטילת ידים משו״ה לא חל עליו האיסור לאכול בלי נטילת ידיםפ.
גמ׳. ואין מברכין עליו. עיין ברש״י (ד״ה ואין מברכים עליו) שפירש וז״ל אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם עכ״ל. וצ״ע לשיטתו דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה ואינו צריך לברך ואם רוצה להחמיר על עצמו ולברך רשאי, מאי קמ״ל בברייתא שאין אחרים צריכים לברך בשבילו, וכי ס״ד דיתחייב לצאת חובת ברכת המוציא מאחרים מדין שומע כעונה אע״פ שהוא עצמו פטור מלברך. והרי אם הוא עצמו פטור מלברך ליכא חיוב לצאת חובת הברכה ע״י שומע כעונה.
והנה אע״ג דקיי״ל דא׳ יכול להוציא את חבירו בברכת המוציא כמו שמוציאו בברכת המצוות, מ״מ יש חילוק ביניהן דבברכת המצוות מוציאו מדין ערבות ולא צריך שום קביעות ביחד, משא״כ בברכת המוציא אינו מוציאו אא״כ קבעו סעודה ביחד, וכדמבואר במשנה (דף מב.) ״היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן״ (וכן פסק הרמב״ם פ״א מהל׳ ברכות הי״ב ובשו״ע או״ח סי׳ קס״ז סע׳ י״א). ונראה לומר דחולקים הם ביסוד דינם דהדין שמוציא את חבירו בברכת המצוות חל מדין שומע כעונה - דמעשה הברכה דהמברך מתייחס לחבירו השומע, וחשיב כאילו השומע עצמו מברך. והדין שמוציא את חבירו ע״י חלות דין שומע כעונה חל מדין ערבות. מאידך לגבי ברכת המוציא קיי״ל שאינו מוציא את חבירו אא״כ קבעו סעודה ביחד והמברך אוכל עמהם, ומוכח שאינו מוציא את חבירו בברכת המוציא ע״י הדין דשומע כעונה - דבכדי לצאת ע״י שומע כעונה לא בעינן שיקבעו סעודה ביחד, אלא היסוד הוא דחלה חלות שם ברכת המוציא של החבורה, שעי״ז שקבעו סעודה ביחד והויין חבורה אחת חלה הברכה לכל בני החבורה ביחד. ונראה דהשומעים אינם יוצאים מדין שומע כעונה דהיינו שנחשב כאילו הם בירכו בעצמם, אלא דחלה הברכה לחבורה כולה, ונפטרו כולם מחמת שהם מבני החבורה. וכן נראה להוכיח ממש״כ התוס׳ לקמן בשם רש״י (דף מה. ד״ה אם רצו לזמן אין מזמנין) וז״ל פירש״י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חבירו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד בעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת הזימון לשון רש״י לקמן עכ״ל. ומבואר דלשיטת רש״י אין היחיד מוציא את חבירו בברכת המוציא ובעינן שלשה המצטרפים לזימון, ומוכח דברכת המוציא אינה חלה מדין שומע כעונה דהיינו שאחד מוציא את חבירו אלא דיוצאים דוקא ע״י ברכת החבורהצ, ודומה לדין ברכת המזון בזימון דהויא ברכת החבורה ביחד, ולדין חזרת הש״ץ דחל בה חלות שם וחפצא בפ״ע דתפלת הציבורק. ולפי״ז י״ל דס״ד דפטור של אונן ממצוות היינו שפטור מעשיית מעשה מצוה. ומ״מ אונן חשיב בר חיובא ואית ליה קיום המצוה, דהרי אונן פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ולשיטת התוס׳ בסוכה (דף כה. ד״ה שלוחי) היכא שאפשר לקיים את שתיהן ליכא פטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומוכח דס״ל דיסוד הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה חל מדין דחייה, ואינו חלות פטור והפקעה ממצוות אלא דחל דין קדימה ודחייה כשאי אפשר לקיים את שתיהן. ונראה דמכיון שיסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא מדין דחייה אם הפסיק את המצוה הראשונה שעסוק בה וקיים את המצוה השנייה אית ליה קיום מצוה - דאינו מופקע מעשיית המצוה השנייה. ולפי״ז נמצא דאונן אית ליה קיום המצוה אלא שפטור מחובת עשיית מעשה המצוה. ונראה דמשו״ה אונן פטור נמי אף מידי שומע כעונה, דשמיעתו חשיבא כמעשה מצוה, דמדין שומע כעונה מתייחס עצם מעשה הברכה אליו וחשיב שעושה מעשה מצוה. אמנם לגבי ברכת המוציא בחבורה שיוצא עי״ז שהוא חלק מהחבורה ויוצא בברכת החבורה - סד״א דיתחייב האונן שיברכו אחרים בשבילו משום דלא חשיב שהאונן עושה בכך מעשה מצוה, דהמברך עושה מעשה מצוה אלא דברכתו פוטרת כל בני החבורה, משום שחל חלות שם ברכת המוציא דחבורה, וקס״ד שיתחייב אונן שאוכל בחבורה לצאת ידי הברכה דהחבורה, דבהכי יקיים קיום המצוה מבלי לעשות מעשה מצוה, וקמ״ל הברייתא שפטור אף מלהשתתף בברכת החבורה ואע״פ שאינו עושה מעשה מצוהר.
ולשיטת התוס׳ והירושלמי דס״ל דאסור לאונן לברך י״ל דהברייתא מחדשת שאף אסור לאחרים לברך בעבורו. ובביאור הגמ׳ לשיטת התוס׳ יש לפרש בג׳ אופנים:
א) י״ל דס״ד דהאיסור של אונן במצוות היינו שאסור לאונן לעשות מעשה מצוה וליכא איסור לאונן לקיים מצוה, ומשום הכי סד״א דיצא יד״ח מדין שומע כעונה, דע״י שומע כעונה מקיים מצוה אע״פ שאינו עושה מעשה מצוה, דהמברך עושה מעשה המצוה ורק קיום המצוה מצטרף לשומע. וקמ״ל בברייתא דאסור לאונן לצאת יד״ח ע״י שומע כעונה דעפ״י דין נחשב השומע לעושה מעשה מצוה, דמדין שומע כעונה מעשה הברכה מצטרפת לשומע, ומשו״ה אסור לאונן לצאת ע״י שומע כעונה.
ב) עוד י״ל דס״ד דאע״פ שמדין שומע כעונה האונן נחשב עפ״י דין למי שעושה מעשה מצוה, מ״מ מכיון שאינו עושה מעשה מצוה בפועל ממש ס״ד דמותר לצאת יד״ח ע״י אחרים. וקמ״ל דאף עשיית מעשה מצוה דהויא מעשה מצוה רק עפ״י דין ואינו מעשה בפועל ממש ג״כ אסור לאונן.
ג) ועוד יתכן לפרש דקמ״ל בברייתא שאסור לאונן לקיים מצוה. ואע״פ דבשומע כעונה אין השומע עושה מעשה מצוה ורק קיום המצוה מצטרף לשומע, מ״מ אסור לאונן לקיים מצוות ומשו״ה אין מברכין עליו.
והנה עיין ברא״ש (פ״ג סי׳ ב׳) שהביא את שיטת יש גדולים דבמי שמת לו מת במוצ״ש אומרים לאדם אחר להבדיל ובזה נפטר האבל. וצ״ע דמבואר להדיא בברייתא שאין אחרים מברכין עליו. וצ״ל דס״ל דהברייתא מיירי היכא דהאונן עונה אמן דאסור משום שעושה מעשה מצוה, משא״כ היש גדולים מיירי כשיוצא בשמיעה בלבד מדין שומע כעונה ואין בזה איסור משום דלא קעביד מעשה מצוה. וכן יוצא מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל׳ י״א) וז״ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה יצא יד״ח ואע״פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך עכ״ל. ומבואר דעניית אמן נחשב כמוציא ברכה מפיו והוי מעשה ברכה, משא״כ בשמיעה יוצא מדין שומע כעונה. ולפי״ז י״ל דה״יש גדולים״ סברי דאסור לאונן לענות אמן משום דעושה מעשה מצוה אבל יכול לצאת ע״י שומע כעונה משום דאינו עושה מעשה מצוה.
ועיין ברא״ש (סי׳ ב׳) וז״ל אמרו שפעם אחת היה ר״י ז״ל אונן ואכל בלא הבדלה א״ל תלמידיו ונבדיל לפניך אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן עכ״ל. ויש להסתפק בביאור תשובת הר״י לתלמידיו, די״ל שהר״י הוכיח מדברי הירושלמי שאסור לאונן לענות אמן דיש איסור לאונן לצאת יד״ח אף בשמיעה בלבד מדין שומע כעונה, משום דשומע כעונה נחשב עפ״י דין לעשיית מעשה מצוה. והר״י סובר שאין מקום לחלק בין עניית אמן לשומע כעונה דבתרווייהו השומע עושה מעשה מצוה. וע״כ פסק שאסור לאונן לצאת ברכת הבדלה אף ע״י שומע כעונה. ומאידך י״ל שהר״י סובר דאע״פ שיש חילוק בין העונה אמן שעושה מעשה מצוה לשומע כעונה שאינו עושה מעשה מצוה ורק מקיים מצוהש, מ״מ אסור לאונן לקיים מצוה. והר״י סובר דיסוד ההלכה שאין האונן עונה אמן הוא משום שאסור לאונן לקיים מצוה, וע״כ אף אסור לו לצאת מדין שומע כעונה. ועוד אפשר לומר דהר״י סובר דיסוד האיסור שחל על האונן הוא לעשות מעשה מצוה, ואע״פ שאינו עושה מעשה כשיוצא מדין שומע כעונה, מ״מ לא חל באונן דין שומע כעונה דרק בגברא שהוא בר חיובא שיכול לברך ולענות אמן בעצמו אמרינן שיוצא נמי ע״י שמיעה בלבד מדין שומע כעונה. משא״כ באונן שאינו יכול לברך בעצמו משום שאסור בעשיית מעשה מצוה ולכן לא חל לגביה דין שומע כעונה.
רא״ש סי׳ ב׳.
א.
עיין ברא״ש (סי׳ ב׳) שהביא מחלוקת בין הראשונים במי שהיה אונן במוצאי שבת ונקבר המת למחר ביום א׳ האם חייב להבדיל לאחר הקבורה, דהר״י סובר שפטור דמכיון דבשעת חיוב הבדלה במוצ״ש היה פטור שהיה אונן פטור גם לאחר הקבורה ביום א׳, דדינו כחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני שפטור מעולת ראייה. והמהר״ם מרוטנברג חולק עליו וסובר שחייב להבדיל ביום ראשון משום דאמרינן דמי שלא הבדיל במוצ״ש מבדיל והולך עד רביעי בשבת. וביאר המנחת חינוך (מצוה ל״א) שנחלקו בגדר ההלכה שאם לא הבדיל במוצ״ש מבדיל והולך עד יום ד׳, דהר״י סובר דהיינו בתורת תשלומין ולפיכך אם היה פטור בשעת החיוב במוצ״ש אינו חייב אח״כ בתשלומין. משא״כ המהר״ם מרוטנברג סובר שכל יום עד יום ד׳ הוי מחייב בפ״ע, דזמן הבדלה נמשך עד יום ד׳ בשבת, ומשו״ה מבדיל ביום א׳ לאחר הקבורה.
והנה יש לעיין בשיטת הר״י, דאם המחייב של הבדלה הוי מוצאי שבת אמאי אינו מבדיל אחרי הקבורה ביום א׳, והרי עד יום ד׳ קרוי מוצ״ש וכדקיי״ל
(גיטין דף עז.) בכתיבת הגט שאם אמר הבעל כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבת כותבין עד יום ד׳, דעד יום ד׳ קרוי לאחר השבת, וא״כ אמאי אינו מבדיל הא עד יום ד׳ הוי זמן המחייב. ולכאורה מוכח דהר״י סובר שיציאת השבת מקודש לחול מחייבת בהבדלה ומכיון שהיה פטור באותה שעה פטור מתשלומין. אמנם לפי״ז יש להעיר דמלשון הרא״ש משמע שנחלקו הראשונים רק בגוונא שנקבר מתו למחר, ולכאורה לפי מש״כ דנחלקו אם יציאת שבת מחייבת הבדלה או דחלות שם מוצאי שבת הוי המחייב, י״ל דנחלקו נמי בציור שמת לו מת בשבת ונקבר במוצ״ש אם חייב להבדיל לאחר הקבורה במוצ״ש. דלשיטת הר״י שיציאת שבת מחייבת בהבדלה, י״ל דמכיון דביציאת שבת היה פטור אין עליו חיוב תשלומין. ואילו לשיטת המהר״ם דחלות שם מוצאי שבת מחייב בהבדלה י״ל דחייב להבדיל במוצ״ש לאחר שנקבר. ולפי״ז יוצא שאם מת לו מת במוצ״ש באמצע הלילה ונקבר למחר לכו״ע חייב בתשלומין מכיון דבתחילת הלילה היה חייב להבדיל, וע״כ חייב בתשלומין.
ועוד יש להסתפק בדין קטן שהגדיל ביום א׳ ושוטה שנשתפה ביום א׳, האם חייבים בהבדלה או לא. דלכאורה זה תלוי במחלוקת בין הר״י והמהר״ם הנ״ל האם יציאת שבת מחייבת בהבדלה וג׳ ימים הם בתורת תשלומין, או דשם מוצ״ש מחייב בהבדלה והחיוב נמשך עד יום ד׳ משום דעד יום ד׳ קרוי לאחר השבת, וכל יום הוי מחייב בפ״ע. דאי נימא שמבדיל עד יום ד׳ מדין תשלומין י״ל דקטן שהגדיל ביום א׳ פטור מתשלומין דלא היה בר חיובא בשעת החיוב (וכדפסק הר״י לגבי אונן במוצ״ש). משא״כ אי מבדיל עד יום ד׳ משום שכל יום הוי מחייב בפ״ע אזי י״ל שקטן שהגדיל ושוטה שנשתפה ביום א׳ חייבים בהבדלה. ברם יש לדחות דאין לדמות דין קטן שהגדיל ושוטה שנשתפה לאונן במוצ״ש, די״ל דקטן ושוטה מופקעים מעצם החפצא של שבת שאינם מוזהרים על שמירת שבת, וע״כ קטן ושוטה מופקעים מהבדלה שחסר להם עצם המחייב של הבדלה דאין להם עצם החפצא של שבת וליכא להם על מה להבדיל, וממילא הם מופקעים מעצם החפצא של הבדלה. משא״כ אונן אינו מופקע מקדושת היום של שבת דמוזהר בשמירת שבת, ופטור רק ממצות עשה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וממילא שפיר איכא לגביה חפצא של הבדלה אלא שפטור ממצות הבדלה מדין עוסק במצוה. ולפי״ז י״ל שנחלקו הראשונים דוקא בדין מי שהיה אונן במוצ״ש אם מבדיל למחר משום דאית ליה המחייב של הבדלה אלא שהיה פטור בעת יציאת השבת ופליגי אם מבדיל ביום א׳ משום שהמחייב נמשך עד יום ד׳, או דילמא שהוא פטור דהוי רק דין תשלומין ומכיון שהיה פטור בשעת המחייב אינו חייב אח״כ בתשלומין.
ב.
עיין ברא״ש (סי׳ ב׳) שכתב בשם המהר״ם מרוטנברג דמי שהיה אונן במוצ״ש ונקבר המת למחר דחייב להבדיל לאחר שנקבר, והמהר״ם סובר דאפילו אם שמע הבדלה מאחרים שהבדילו במוצ״ש לא יצא יד״ח דבאותה שעה לא היה בר חיובא וצריך לחזור ולהבדיל למחר, דזמן המחייב הבדלה נמשך עד יום ד׳. והביא ״שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל״. ובביאור המחלוקת נראה שנחלקו בגדר הדין שאונן פטור ממצוות, דהמהר״ם סובר שאונן פטור לגמרי ממצוות ואינו בר חיובא כלל. ואילו שיטת ה״יש גדולים״ היא שאונן הוי בר חיובא וחל עליו חובת הבדלה אלא דמדיני אבילות אונן מתבטל מחיוב מצוות שעליו, וזה גופא שהאונן מתבטל מקיום מצוות הוי קיום מצות אבילות (וכדנתבאר לעיל בשיעורים בד״ה תוס׳ ד״ה פטור מק״ש). ולפי״ז נראה דאם האונן יבדיל בעצמו במוצ״ש קודם הקבורה לשיטת המהר״ם לא יצא יד״ח דאינו בר חיוב מצוות כלל, ואילו לשיטת ה״יש גדולים״ יצא יד״ח דבעיקר דינו הריהו חייב במצוות. ולפי״ז צ״ע קצת אמאי נקט הרא״ש דנחלקו אם יצא כשאחרים הבדילו בשבילו ולא כשהבדיל בעצמו. ואולי י״ל שהרא״ש סובר שאסור לאונן לברך בעצמו דעושה מעשה מצוה, משא״כ כששומע ברכה מאחרים ויוצא מדין שומע כעונה, ליכא איסור, דמדין כבוד המת אסור לאונן רק לעשות מעשה מצוה בפועל ממש, וע״כ נקט הרא״ש דנחלקו המהר״ם וה״יש גדולים״ כששמע האונן הבדלה מאחרים.
ומבואר דלשיטת ״יש גדולים״ אע״פ שאונן פטור ממצוות, מ״מ הגברא דאונן הוי בר חיובא ואית ליה קיום המצוה, ולא דמי לשוטה שנשתפה שחייב לחזור ולעשות המצוה עוד פעם, דשאני שוטה דלא הוי בר חיובא כלל ומופקע מעצם המצוה ואין לשוטה אף קיום המצוה, משא״כ אונן הוי בר חיובא דמישך שייך למצוה ואית ליה קיום מצוה אלא שפטור מחובת המצוה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוהת. והנה עיין בירושלמי (פ״ג ה״א) דאם האונן בירך אין עונים אמן אחריו, וצ״ע לשיטת ה״יש גדולים״ דהרי אונן הוי בר חיובא, ואמאי אין עונים אחריו אמן.
ונראה דמבואר מזה דמכיון שאונן נאסר בקיום מצוות אף אינו יכול לעשות חפצא של ברכה, וברכתו הויא כדין ברכה שאינה צריכה דאין עונים אחריה אמן. ולכן נקט הרא״ש דמיירי שהבדילו אחרים בשבילו דשפיר עושים חפצא של ברכה ויוצא מדין שומע כעונה שמתייחס הברכה אליו ויכול לקיים מצות הבדלה. משא״כ אילו היה האונן מברך בעצמו אינו חל חפצא של ברכה, וליכא קיום מצות הבדלה. ובאופן אחר אפשר לתרץ דברי הירושלמי לשיטת ה״יש גדולים״ שאין עונים אחריו אמן משום דאסור לאונן לברך ברכה, ואע״פ שאם בירך חלה על ברכתו חלות שם ברכה ואינה ברכה לבטלה, מ״מ אסור לענות אמן לברכתו דאסור לענות אמן לברכה שנאמרה באיסור.
תוס׳ ד״ה ואינו מברך וז״ל לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו וכו׳ ומשני א״ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי״ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין. וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד״א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר״י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו עכ״ל.
ונראה דהירושלמי מסופק ביסוד האיסור של אונן לעסוק במצות האם הוא חל משום ״כבודו של מת״ דהיינו שחל דין אונן שפטור ואסור לעסוק במצות מחמת חובת הקבורה המוטלת עליו, או משום ״שאין לו מי שישא משאו״ דהיינו שחל עליו שם אונן לאוסרו במצות מחמת התעסקותו עם המת.
והקשו התוס׳ דיש סתירה בין הרישא שאונן אינו רשאי לברך בשבת לסיפא (בירושלמי ובברייתא בסוגיין) דבשבת מברך ועונים אחריו אמן. והר״י מתרץ שנחלקו אם אונן אסור בעשיית מצוות בשבת. ונראה לפרש דהר״י סובר דיסוד האיסור דאונן לעסוק במצוות חל מחמת חובת הקבורה שחלה עליו, ופליגי אם חל חיוב קבורה בשבת. ומאידך לדעת רבנו נתנאל נראה דיסוד הפטור והאיסור של אונן לעסוק במצוות חל מחמת קיום ההתעסקות בקבורת המת, ולפיכך אם היה טרוד בשבת בלהחשיך על התחום אינו רשאי לברך - מכיון שהוא עסוק בקבורת המת, שמתעסק להביא ארון ותכריכין. משא״כ כשאינו טרוד להחשיך על התחום חייב לברך דאינו מתעסק בקבורת המת. ונראה דלשיטת ר׳ נתנאל הירושלמי סובר דליכא חובת קבורה בשבת, והפטור של אונן ממצוות אינו חל משום חובת קבורה המוטלת עליו אלא הוא תלוי במעשה התעסקות עם המת דכל זמן שהוא עסוק במת הריהו פטור ממצוות. ודומה לדין נושאי המטה שפטורים כל זמן שהם עוסקים במתא. ואילו לשיטת הר״י הפטור של אונן ממצוות תלוי בחובת קבורה. ולשיטתו חל פטור אף בשעה שאינו עסוק במעשה של התעסקות בקבורת המת.
ועיין ברא״ש (סימן א׳) שכתב דביו״ט שקוברין ע״י עממין, וגם הוא יכול להתעסק עמהם להחשיך על התחום, אונן פטור ממצוות דקרוי נושאי המטה, משא״כ בשבת אונן חייב במצוות אע״פ שיכול להחשיך על התחום מכיון שאין קוברין אותו בשבת. ובביאור סברתו נראה דמחלק בין שבת ליו״ט, דמכיון שאין קוברין מת בשבת אפילו ע״י עממין אזי י״ל דבשבת ליכא חובת קבורה וקיום דהתעסקות בקבורת המת, דשבת היא מופקעת ממצות קבורה - ובשבת ליכא חובת קבורה וקיום של התעסקות במת, וע״כ ס״ל דבשבת אפילו אם האונן מחשיך על התחום הרי הוא חייב במצוות. משא״כ ביו״ט שיכול לקוברו ע״י עממין חלה חובת קבורה עליו ופטור ממצוות מחמת חיוב הקבורה המוטלת עליו ואע״פ שאינו מתעסק בקבורהב.
והנה המחבר (שו״ע יו״ד סי׳ שמ״א סע׳ א׳) פסק ״ובשבת ויו״ט אוכל בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצות חוץ מתשמיש המטה ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות לאסור בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום ואם רוצה לקברו ביו״ט ראשון ע״י עממין אסור בכולן וכ״ש ביו״ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות״.
והגר״ח זצ״ל נקט דלפי המחבר יש חילוק בין יו״ט ראשון ליו״ט שני, שביו״ט ראשון לא חלו דיני אנינות אלא אם רוצה לקברו בו ביום ע״י עממין, משא״כ ביו״ט שני חלין עליו דיני אנינות אפילו אם אינו רוצה לקברו בו ביום. ועפי״ז ביאר סוף ההלכה שכתב המחבר ״וכ״ש ביו״ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו וכו׳ ״, דביו״ט שני הואיל ויכול לקברו בעצמו חלו עליו כל דיני אנינות אפילו היכא שאין דעתו לקברו בו ביום.
וביאר הגר״מ זצ״ל דיש לחלק בין יו״ט ראשון ליו״ט שני עפי״מ דקיי״ל במס׳ ביצה
(דף ו.) דיו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, דמשו״ה מותר לקבורו אפי׳ ע״י ישראל. ונראה שיסוד הדין הוא שקבורת המת הותרה ביו״ט שני, כלומר שבמקום קבורת המת לא גזרו מעיקרא דין יו״ט שני כל עיקר, ואינו דין דחייה דמצות קבורה דוחה יו״ט שני אלא הדין הוא דקבורה הותרה ביו״ט שני. ולכן אפילו אם אין דעתו לקברו בו ביום חלין עליו דיני אנינות משום דקבורה הותרה ביו״ט שני
ג. ונראה להביא ראייה לדברי הגר״מ זצ״ל דקבורה הותרה ביו״ט שני ממה שמותר לקבור את המת אפי׳ ביו״ט שני של ר״ה אף על פי דקדושה אריכתא היא. ולכאורה היינו משום דלגבי קבורת המת ליכא חלות דין קדושת יו״ט שני כל עיקר ומשו״ה לא חלה חלות קדושת יומא אריכתא.
ומעשה אירע בעיר ראסיין שהדיין דמתא נפטר בערב שבועות ולא היה פנאי לקברו לפי כבודו של המת לפני יו״ט, ופסק הגר״מ זצ״ל שמוטב לקברו ביו״ט שני כדי שיוכלו ההמון להשתתף בהלוייתו וקבורתו. וביאר הגר״מ זצ״ל שאע״פ שהיה אפשר לקברו בערב יו״ט וקיי״ל דהיכא שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עשה דוחה ל״ת (כמבואר
ביבמות דף כ:), שאני יו״ט שני דלגבי מת כחול גמור שויוה רבנן, דהיינו שבמקום קבורה לא תקנו יו״ט שני כלל, דקבורת המת ביו״ט שני הותרה דחלה הפקעה בעצם קדושת היום דיו״ט שני לענין קבורת המת, ומשו״ה פסק דקבורת המת מותרת ביו״ט שני אף בכהאי גוונא שהיה אפשר לקברו בעיו״ט. אך הגר״ח זצ״ל פקפק על הוראת הגר״מ זצ״ל דאפשר דכוונת הגמ׳ ״יו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן״ היינו רק לגבי מת שעוברין עליו באיסור בל תלין, כלומר בלילה הראשון. ודומה לדין הלנת שכר שכיר דמבואר בגמ׳
(ב״מ דף קי:) שאינו עובר אלא בלילה הראשון בלבד, וה״נ בהלנת המת. וע״כ הותרה קבורה ביו״ט שני היכא שלא עבר הלילה הראשון. משא״כ במעשה שאירע בראסיין שנפטר בעיו״ט וכבר עבר הלילה הראשון י״ל דלא אמרינן בזה דיו״ט שני כחול שויוה רבנן.
ואמר הגר״מ זצ״ל שלפי זה יש נ״מ לענין דיני אנינות, דמאחר דיו״ט שני כחול שויוה רבנן היינו שחלה הפקעה בעצם קדושת היום במקום שחל חובת קבורת המת, אזי י״ל שאפי׳ אם אין בדעתו לקבור את מתו באותו היום כל דיני אנינות חלים עליו לגמרי. אולם מדברי הט״ז (שם ס״ק ג׳) משמע שאין דיני אנינות חלים ביו״ט שני אלא אם רוצה לקבור את מתו באותו היום, ומה״ט אין דיני אנינות חלים בליל יו״ט שני לדעת מהר״ש הואיל ואין דרך לקבור בלילה. ומבואר שלסברת הט״ז הדין ד״יו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן״ אינו אלא דין דחייה בלבד, ומשו״ה דיני אנינות אינם חלים ביו״ט שני אלא א״כ דעתו לקבור את מתו בו ביום.
תוס׳ ד״ה ואינו. בא״ד. וז״ל וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אין נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר״ל אפי׳ לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א״כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות
(פ״ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר׳ אליעזר בר״ש בבבא מציעא
(דף פד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר״ת אם היה בעיר עצמו היה מקיל מאותו הטעם עכ״ל.
א.ובביאור דבריהם נראה שהתוס׳ ס״ל דדין אנינות תלוי בעצם המעשה שמתעסק בצרכי המת, דכל זמן שעוסק בצרכי המת הוי אונן. ועל כן כשהמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו הואיל דאינו עוסק בצורכי המת ואין בדעתו עכשיו להתעסק בצרכי המת, פקע מיניה דין אונן. ואע״פ שחייב בקבורת המת מ״מ אינו אונן. משא״כ חלות דין אבילות תלוי רק בקיום מצות קבורה, וע״כ כשהחזיר פניו מן המת חלה עליו חלות אבילות ומתחיל למנות ימי שבעה. דהחזרת פנים מן המת כסתימת הגולל דמי, כלומר דכבר קיים מצות קבורה המוטלת עליו, וכמבואר בגמ׳ מועד קטן
(דף כב.) ״אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתי בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחילו מנו״. ופירש רש״י (ד״ה אתחילו מנו) וז״ל ימי אבילות אע״ג דלא נקבר המת עד ימים רבים ואע״ג דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל לדידכו דלא מחזי חזרתכם כנסתם הגולל עכ״ל. משא״כ במת שנמצא בבית האסורים שקרוביו לא התייאשו מלקוברו דלא קיימו מצות קבורה המוטלת עליהם לא חלה עליהם חלות אבילות, ואע״פ שאינם נמי אוננים כי אנינות תלויה בהתעסקות עם המת לקוברו.
והוכיחו התוס׳ ממעשה שמתה אחותו של ר״ת והיה בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין דכיון שלא היה עסוק בצרכי המת לא חל עליו דין אנינות, דאי דין אנינות היה תלוי רק בקיום מצות הקבורה בלבד דלא פקע דין אנינות עד לאחר שנתקיים קיום קבורה אזי היה אסור לר״ת לאכול בשר ולשתות יין עד לאחר הקבורה, ואע״פ שהיה בעיר אחרת.
ב.
והנה יעויין ברמב״ם (פ״א מהל׳ אבל ה״ב) וז״ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, עכ״ל. והרמב״ן (תורת האדם עמ׳ רי״ב הוצאת הרב שעוועל) חולק עליו וסובר דמשעת מיתה, חלין כל דיני אבילות חוץ מנעילת הסנדל עטיפת הראש וכפיית המטה. וצ״ב ביסוד מחלוקתם.
ולכאורה היה נראה דפליגי ביסוד המחייב של אבילות, דלשיטת הרמב״ן המחייב דאבילות הוי המיתה, וע״כ דיני אבילות חלין משעת מיתה. ואע״ג שאינו חייב בנעילת הסנדל וכפיית המיטה משעת המיתה היינו משום דניהוגי אבילות אלו חלין מדין קיום מצות אבילות, ואונן פטור מקיומי מצות אבילות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דמכיון שהוא עסוק במצות קבורה הרי הוא פטור מקיום מצות אבילות. אולם הרמב״ן סובר דאיסורי אבילות חלין משעת המיתה. ומאידך לשיטת הרמב״ם המחייב דאבילות הוא הקבורה, ולפיכך ס״ל שכל דיני אבילות חלין רק אחרי הקבורה.
ולכאורה תהא בזה נפקא מינה בדין ניהוגי אבילות בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ועדיין הוי לפני הקבורה (וכגון שהודיעוהו ע״י טלגרף או טלפון שקרובו נפטר במדינה אחרת ושהלויה תתקיים למחר), דיש להסתפק האם חל דין אבילות משעה ששמע שמת לו מת או שדין אבילות חל רק משעת הקבורה. דלפי הרמב״ן הסובר דמיתה הוי המחייב של אבילות אלא דבעלמא אין נוהגים קיומי אבילות עד לאחר הקבורה, משום דלגבי קיום אבילות אמרינן דאונן פטור משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, י״ל דבשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה מכיון שאינו עוסק במצות קבורה חל עליו דין אבילות ומתחיל שבעה מיד. מאידך לפי מה שביארנו בסברת הרמב״ם דהקבורה הוי המחייב של האבילות אזי אף בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ליכא דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה. ובשאלה זו שהודיעוהו שמת קרובו בעיר רחוקה ואין דעתו לנסוע לשם לקבורה נחלקו הנצי״ב זצ״ל וחתנו הג״ר רפאל שפירא זצ״ל אם חלה האבילות מיום השמועה או משעת הקבורה, דהנצי״ב פסק דתלוי בקבורה, ואילו הגאון ר׳ רפאל שפירא זצ״ל פסק שיושב שבעה מיד ביום השמועהד, ולכאורה נידון זה תלוי במחלוקת הנ״ל בין הרמב״ם והרמב״ן וכמש״נת.
אולם יתכן לומר שאף הרמב״ם סובר שהמיתה מחייבת אבילות, אלא דסובר דמאחר שחל עליו דין אונן לא חל עליו דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה, דמדיני אנינות שיבטל אונן ממצוות, ומשום כך חל פטור אף ממצות אבילות שחלה עליו משעת המיתה. דחל דין דחייה שהאנינות דוחה חלות האבילות עד לאחר הקבורה. אמנם לפי״ז צ״ע אמאי לא נהג ר״ת אבילות מיום השמועה, דמכיון דההתעסקות בצרכי המת לא היתה מוטלת עליו (דהיה בעיר אחרת) ולא נעשה אונן, למה לא חלו עליו כל דיני אבילות מיום השמועה. ומשמע שר״ת סובר שרק הקבורה מחייבת האבילות ולא חל עליו אבילות עד לאחר קיום הקבורה.
והגר״מ זצ״ל פסק לקולא בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ועדיין הוי לפני קבורה, דמתחיל לספור את מנין ז׳ ימי האבילות מיום השמועה, אך אינו נוהג דיני אבילות דאיסורי אבילות וקיומי אבילות אלא מיום הקבורה, ומ״מ מסיים את האבילות שבעה ימים אחרי יום השמועה, דקיי״ל הלכה כדברי המקיל באבל ואפילו בתרתי דסתרי.
תוס׳ ד״ה ואינו. בא״ד. וז״ל ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ואפשר שגם ר״ת אם היה בעיר עצמו היה מקיל מאותו הטעם עכ״ל.
א.
יש לעיין בכוונת דברי התוס׳. ונראה לפרש דבריהם בב׳ אופנים:
א) יתכן לפרש דהתוס׳ נסתפקו האם הביאור במה שאכל ר״ת בשר ויין הוא משום שהיה בעיר אחרת ולא היה עוסק בצרכי המת. והתוס׳ רצו להוכיח מזה דחלות דין אנינות תלוי במעשה התעסקות עם המת, ומכיון שהמת היה בעיר אחרת ולא התעסק ר״ת עם המת משו״ה לא חל עליו דין אנינות. או דילמא דר״ת לא נהג דין אנינות משום שהיה לה בעל והחיוב קבורה דרמיא על הבעל פוטר שאר הקרובים, ואפילו אם ר״ת היה באותו העיר נמי היה מקיל.
ונראה שאם הדין דאונן פטור ממצוות חל משום שההתעסקות בקבורת המת פוטרת, י״ל דר״ת הקיל רק בעיר אחרת משום שלא נחשב שם כמתעסק בקבורת המת. משא״כ באותה העיר לא היה מקיל, ואע״פ שבאותו העיר נמי לא היה ר״ת מתעסק בפועל עם המת דהבעל היה מתעסק בפועל בקבורה מ״מ חל עליו דין אנינות. וצ״ע בזה דמ״ש ההתעסקות במת שאינו שלו דאינה פוטרת מן המצות אלא בשעת ההתעסקות בפועל, ואילו במת שלו חל פטור מדין התעסקות עם המת אפי׳ שלא בשעת ההתעסקות בפועל אם עכ״פ המת הוא באותו העיר. ונראה דהביאור בזה הוא משום דהיכא שהמת אינו שלו אין להעוסק שום יחס עם המת אלא בשעה שהוא עוסק בו, ולכן אינו פטור מן המצוות אלא בשעה שהוא עוסק בפועל בצרכי המת. משא״כ במת שלו המתיחס אליו י״ל דאפילו אם רק סופו להתעסק בקבורת המת נמי חשיב עפ״י דין כעוסק בצרכי המת גם לפני כן, ומה״ט הרי הוא פטור מן המצוות כבר משעת מיתה.
ב) י״ל דתוס׳ נסתפקו אם הטעם שהקיל ר״ת ולא נהג אנינות הוא משום שהיה בעיר אחרת - ולא חל עליו דין מי שמתו מוטל לפניו דהיכא שהמת בעיר אחרת לא רמיא עליו חיוב קבורה, ומשו״ה לא חל עליו שם אונן. ולפי״ז ליכא הוכחה ממעשה דר״ת דחלות דין אנינות תלוי במעשה התעסקות במת, דיסוד הפטור דר״ת היה משום דלא חלה עליו חובת קבורה כלל כי המת לא היה מוטל לפניו. או דילמא דר״ת היה מקיל אף אם היה באותה העיר משום שיש שם בעל העוסק בקבורה, ובאמת ר״ת סובר דהחיוב שמוטל על הבעל לקבור את אשתו אינו פוטר את שאר הקרובים מחיוב קבורה. אמנם בעובדא דר״ת הבעל היה עוסק בקבורה ולגבי שאר הקרובים נחשב כאילו נמסר המת לכתפים, וע״כ לא נהג ר״ת אנינות. ולפי דרך זו יוצא שהתוס׳ הוכיחו את שיטתם שדין אנינות תלוי במעשה התעסקות עם המת מהצד שאפילו באותה העיר ר״ת היה מקיל כי הבעל לבדו היה עוסק בקבורה.
ב.
יש לדקדק בלשון התוס׳ שכתבו דר״ת הקיל שאכל בשר ושתה יין, ומשמע דהקיל רק לגבי איסור אכילת בשר ושתיית יין, אמנם חל בו דין אונן ליפטר ממצות ואף ע״פ שלא היה עסוק בקבורת אחותו. וחילוק זה מחוסר ביאור.
ויתכן שהביאור בזה הוא שהאיסור של אכילת בשר ויין חל מחמת טרדת קבורת המת, דחיישינן שאם יאכל בשר וישתה יין שמא יתבטל מלקבור את המת. והיכא דאיכא בעל חל עליו טרדת קבורת המת, ומשו״ה שאר הקרובים מותרים בבשר ויין. אולם הדין שאונן פטור ממצות חל מחמת שם אונן שחל בגברא, ואע״פ דהיכא דאיכא בעל חל חיוב קבורה על הבעל קודם לשאר הקרובים מ״מ כולהו הויין אוננים ופטורים ממצות. ולכאורה זה תלוי בב׳ הטעמים שבירושלמי בפטור אונן ממצות, דלמ״ד מפני שאין לו מי שישא משאו י״ל דאונן פטור ממצות מחמת טרדת קבורת המת בדומה לאיסור בשר ויין, והיכא דאיכא בעל שעוסק וטרוד בקבורה שאר הקרובים חייבים במצות משום דאינם טרודים בטרדת המת. (וכן י״ל לשיטת הרמב״ם דאונן פטור ממצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דשאר קרובים שאינם עוסקים בקבורת המת חייבין במצות). אמנם לטעם הירושלמי דאונן פטור משום כבודו של מת, אזי י״ל דאע״פ שהבעל הוא שעסוק וטרוד בקבורת אשתו מ״מ אף שאר הקרובים נמי אוננים הם ופטורים ממצות דאף עלייהו חל חיוב קבורה וחייבין בכבודו של המת, וחל עליהם שם אונן להפטר ממצוות.
תוס׳ ד״ה ואינו. בא״ד. וז״ל ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין עכ״ל. והק׳ עליו הרא״ש (סוף סי׳ ג׳ ובמו״ק פרק אלו מגלחין סוף סי׳ נ״ה) דא״כ לא יהא דין אנינות נוהג אלא בבני המת המחוייבים בקבורתו מחמת שיורשים את ממונו ולא באביו ואחיו. ונראה דכוונת הרא״ש להקשות דמשמע דר״ת סובר דהבעל חייב בקבורה משום שיורש את אשתו ומפקיע חיוב הקבורה משאר הקרובים וא״כ ה״נ נימא שלא יחול דין אנינות אלא בבני המת שחייבים בקבורה מחמת שיורשין את המת. והקשה הרא״ש דמדוע ס״ל לר״ת שהחיוב קבורה שחל מדין שעבוד ממון יפקיע חיוב הקבורה שחל מדיני אבילות על כל ז׳ קרובים.
ונראה לבאר שיטת ר״ת, דהנה איתא ביבמות
(פט:) שבעל מטמא לאשתו קטנה אע״פ שאין נישואיה אלא מדרבנן משום שעשאוה כמת מצוה, (פי׳ כיון שרק הוא יורשה אחרים לא ירצו לעסוק בקבורתה). ונראה שאם באשתו קטנה חל חיוב קבורה מדין מת מצוה הוא הדין באשתו גדולה. וכן מבואר להדיא ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל ה״ז) וז״ל אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו׳ עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תימצא מי שיתעסק בה עכ״ל. ונמצא שאף בדיני איסור והיתר יש שני טעמים לחייב את הבעל בקבורת אשתו, א) מפני שהוא קרוב לה וחייב להתאבל עליה, ב) מדין מת מצוה.
ונראה שסובר ר״ת שמלבד מה שחייב הבעל בקבורת אשתו מהלכות אבילות מדין קרוב, ומדין שעבוד ממון מחמת שיורש את אשתוה, הרי הוא חייב גם מדין מת מצוה. וחיוב זה הוא הדוחה ומבטל חיוב קבורה משאר הקרובים, משום דא״א להחשיב את האשה כמת מצוה לגבי הבעל אא״כ ליכא חיוב קבורה על קרוב אחר, דמת מצוה היינו מת שאין לו קוברים. וממילא ע״כ צ״ל שבשעה שהטילו החכמים חיוב קבורה על הבעל מדין מת מצוה גם הפקיעו את חיוב הקבורה משאר הקרובים. ולפ״ז מיושבת קושיית הרא״ש שהרי בני המת אינם חייבים לקבור את אביהם מדין מת מצוה ואין להם עדיפות מחמת שחייבים מצד שעבוד ממון מפני שהם יורשים את אביהם, דהרי מלבד חיוב זה יש גם חיוב קבורה אף מצד הלכות מצות אבילות ובחיוב זה כל הקרובים שוים, ולא מסתבר שיהא חיוב שאר הקרובים נדחה מפני שעבוד ממון שעל הבנים לקבור את אביהם. וממילא ניחא מה שכל הקרובים מחוייבים בדיני אנינות אפי׳ במקום שיש בן המחויב בקבורת אביו המת, דלא פקע חיוב הקבורה של שאר הקרובים אלא במקום בעלו.
והנה הרא״ש (בסימן ג׳) מדמה דין מי שמת לו מת בבית האסורים ואין המושל נותן לקוברו לדין מי שמפנים אותו מקבר לקבר (והיה בדעתם מתחילה לפנותו), דקיי״ל שמשנסתם קבר הראשון פסקה אנינות אמנם לא חל עליו אבילות עד שיסתם הגולל השני. והוא הדין במי שמתו מונח בבית האסורים ואין המושל נותן לקוברו שאינם אוננים משום שאינם יכולים להתעסק בקבורת המת, ומ״מ אבילות לא חלה עליהם מכיון שלא נתייאשו מלקוברו. ומבואר שדין אנינות תלוי בהתעסקות בקבורת מתו. ולפי״ז יש לעיין מהו הדין כשמפנים מת מקבר לקבר כשלא היתה בדעתם מלכתחילה לפנותו האם חל על קרוביו שוב דין אונן ליפטר ממצוות ביום הקבורה השנייה. ולכאורה פשוט דפטורים ממצוות בשעה שעוסקים ממש בקבורת המת דאינם גרועים מנושאי המטה שפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דיש לעיין האם נפטרו ממצוות אף בשעה שאינם עוסקים ממש בקבורה כדין מי שמתו מוטל לפניו.
ועיין ברא״ש (
מו״ק פ״ג סי׳ נ״ו) שנחלקו המהר״ם מרוטנברג והרא״ש האם המלקט עצמות קרובו נאסר באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן או לא. דלשיטת המהר״ם חל עליו שוב דין אנינות ואינו אוכל בשר ושותה יין, ואילו הרא״ש סובר שאינו נאסר בבשר ויין וחל עליו דין אבילות מיד משעת ליקוט עצמות
ז. ולכאורה מה שנסתפקנו בדין המפנה מת מקבר לקבר האם חל עליו דין אונן ליפטר ממצוות ביום הקבורה השנייה תלוי בדין המלקט עצמות קרובו האם הוא פטור ממצוות אף בשעה שאינו עוסק ממש בליקוט העצמות. דלשיטת המהר״ם חל ביה דין אונן, ופטור ממצוות אף כשאינו עסוק ממש בקבורה כדין אונן. משא״כ אליבא דהרא״ש אינו פטור אלא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור ממצוות רק בשעה שעוסק בקבורה.
ולכאורה נראה לבאר את יסוד המחלוקת בין המהר״ם והרא״ש אי חל דין אנינות במלקט עצמות קרובו, דפליגי האם חל חלות שם מתו מוטל לפניו היכא שכבר נקבר המת פעם אחת. דהרא״ש סובר דמכיון שנקבר פעם אחת תו לא מיקרי מתו לענין אנינות, ולאחר שהוציאוהו לא חשיב מתו מוטל לפניו אלא כמת דעלמא ולא חל עליו דין אונן. משא״כ לשיטת המהר״ם דס״ל דאף לאחר שנקבר קרובו קרוי מתו, ומשום כך היכא שליקט עצמות קרובו ע״מ לקברם פעם שנית נחשב כמתו מוטל לפניו וחל עליו דין אנינות. ויתכן עוד נפקא מינה ביניהם לגבי כהן אם מותר לו ליטמא לקרובו בקבורה השנייה. די״ל דלשיטת הרא״ש דס״ל דלאחר שנקבר פעם אחת פקע מיניה חלות שם מתו, וכשהוציאוהו לקוברו פעם שנית לא חשיב מתו מוטל לפניו, אסור לכהן ליטמא בקבורה השנית. משא״כ לשיטת המהר״ם דקרוי מתו גם לאחר שנקבר, וכשליקט את העצמות לקוברם פעם שנית הוי מתו מוטל לפניו, מותר לכהן ליטמא בקבורה השנייה.
אמנם יעויין בכסף משנה (פ״ב מהל׳ אבל ה״ח) שהביא מאבל רבתי דפליגי התנאים בזה, ומשמע דלכו״ע לאחר סתימת הגולל אין הכהן מיטמא למת כשמפנים אותו לקבר שני. וא״כ קשה על המהר״ם הסובר דהוי מתו וכשמפנה את המת לקבר אחר חלה אנינות, דא״כ למה אין הכהן מיטמא לו. ועוד דמבואר להדיא ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל ה״ח) שכהן מיטמא לקרוביו דוקא עד שיסתם הגולל, וז״ל ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו עד שיסתם הגולל עכ״ל. ומשמע דהרמב״ם סובר דלאחר מכאן שוב לא מיקרי מתו, ודלא כשיטת המהר״ם שעדיין מיקרי מתו גם לאחר סתימת הגולל. אך י״ל שסובר הרמב״ם דמה שאינו מיטמא לקרובו לאחר סתימת הגולל אין זה מפני שלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו לענין דיני אנינות, אלא מפני שלאחר הקבורה שוב ליכא מתיר לאיסור טומאת כהנים.
והביאור בזה, דיש לעיין בשיטת הרמב״ם בטומאת כהן לקרוביו, שפסק (בפ״ב מהל׳ אבל ה״ו) וז״ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו׳ לה יטמא מצות עשה וכו׳ במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד שם דלמה לא תחול המצוה להטמא לקרובים גם על כהנות אע״פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב״ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהווה חלק מהאבילות על מתו בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דהא שיטת הרמב״ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ׳ הרמב״ם (בפ״ו מהל׳ אבל הל׳ ט״ו) וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת על קרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא״כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, ולכן טומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ומשו״ה פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב״ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו״ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו חילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא״כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת את קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה.
ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב״ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב״ד (פ״ב מהל׳ אבל ה״ח) וז״ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב״ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו׳ והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו׳ עכ״ל, ואע״פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ״מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה.
אמנם מאידך נראה דיסוד הדין דכהן מטמא למת מצוה הוא משום דמצות הקבורה מהווה המתיר להטמא ולא משום חובת האבילות, וכן מתבאר מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל ה״ח) וז״ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, ואפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ״ל, והרי ליכא כאן אבילות ומוכח דהמתיר להטמא הוי חובת הקבורה. ולפי״ז י״ל דחל דין לכהן להטמא למת מצוה אף כשהמת הוא מהרוגי ב״ד ומאבד עצמו לדעת והפורשים מדרכי ציבור אע״פ דליכא מצוה להתאבל עליהם, דמ״מ חלה מצוה לקוברם.
וראייה דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל הל׳ י״ד - ט״ו) ז״ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו׳ נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ״ל. והנה בסוגיא במס׳ נזיר
(דף מג:) מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז״ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ״ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א״ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה ה״נ דלא ליטמא ליה, א״ל מת מצוה קאמרת כו׳ עכ״ל. ומבואר להדיא בגמ׳ דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הריהו חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו״ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר.
ונראה שדין זה שהמת צריך להיות שלם חל רק בחיוב הכהן להטמא לאביו המת, כי המחייב של האבילות והטומאה הוא עצם גופו של המת, דגוף המת נחשב כעצמו של אביו רק כשהוא שלם. מאידך המחייב של דיני האבילות האחרים, כגון איסורי שבעה ושלושים, אינו עצמו של המת אלא מיתת אביו, ואע״פ שגופו של אביו שמת אינו שלם חייב להתאבל על אביו שמת.
ולפי״ז נראה לבאר את פסק הרמב״ם וגם את שיטת התנאים באבל רבתי, דס״ל דלאחר סתימת הגולל תו לא מיטמא הכהן לקרובו, וצ״ע שהרי אם מפנה את מתו לקבר שני הוי אונן (לשיטת המהר״ם) וא״כ למה אין הכהן מיטמא. ונראה שהביאור הוא שהכהן אינו מיטמא אלא דוקא לעצמו של קרובו המת, וחלות שם עצמו של קרובו המת פקע עם סתימת הגולל, ולכן הכהן אינו מיטמא. ואעפ״כ חלה חובת קבורת קרובו המת לקוברו פעם שנית, והו״ל אונן שמתו מוטל לפניו לענין מצות קבורת קרובו. ודומה לעצם כשעורה מן קרובו המת שאינו בכלל עצמו של המת ואין הכהן מיטמא לו. וה״ה במלקט עצמות המת ומפנה אותו מקבר לקבר דליכא תו חפצא של עצמו של המת, ומשו״ה אינו מיטמא לו, ואע״פ שחייב בקבורתו מדין קרוב של המת והוי אונן. ולפי״ז נראה דבקובר עצם כשעורה של קרובו המת נמי מתחייב במצות קבורת קרובו והו״ל אונן, ואע״פ שאינו קובר עצמו של קרובו המת וכהן אינו מיטמא לעצם כשעורה דעלמאח.
אולם עדיין קשה, דהנה פסק הרמ״א (סי׳ ת״ג ס״א) כדעת הרא״ש דליכא אנינות במלקט עצמות. ובפשוטו היה נראה לבאר דס״ל דלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו, וצ״ע שהרי פסק (סי׳ שע״ג ס״ו) שאע״פ שאין כהן מיטמא לקרובו לאחר סתימת הגולל מ״מ אם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום הגולל השני. ומזה מוכח דס״ל שעדיין נחשב כמתו אפילו לאחר סתימת הגולל.
ונראה שהרמ״א סובר דמאי דליכא אנינות במלקט עצמות מתו אין זה משום שלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו, אלא משום דניהוג דיני אנינות ודיני אבילות בבת א׳ מהווה תרתי דסתרי. ולכן מאחר שחייב לנהוג אבילות מיד בשעת ליקוט עצמות, ממילא א״א לחייבו באותה שעה גם בדיני אנינות אע״ג דגם לאחר שנקבר פעם אחת עדיין מיקרי מתו. ואולי לזה נתכוין הרמ״א (סי׳ ת״ג) במה שכתב ״ואין אנינות בליקוט עצמות רק חל עליו אבילות מיד״, פירוש דמה״ט גופא ליכא אנינות במלקט עצמות - הואיל וחלה עליו אבילות מיד.
ולפי״ז י״ל דפליגי בזה הרא״ש והמהר״ם, דלדעת הרא״ש אי אפשר לחול בו דין אנינות ודין אבילות בבת אחת, ומכיון שחל עליו דין אבילות מיד כשליקט העצמות שוב לא חל ביה דין אנינות. ומאידך המהר״ם סובר דחל עליו דין אנינות ואבילות בבת אחת.
א. עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ אבל הי״א) וז״ל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ולא מספידין אותו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים עכ״ל. וכן פסק המחבר (בשו״ע יו״ד סימן שמ״ה סעיף א׳) דאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ומכל מקום עומדים עליו בשורה ״שהוא כבוד לחיים״. ומבואר דניחום אבלים שבשורה הוי כבוד החיים ולכאורה לא חשיב עסק במתים. ועכצ״ל דהפנימיים שבשורה פטורים מק״ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ברם יתכן לומר דחלין ב׳ קיומים בניחום אבלים - חלות קיום יקרא דחיי, וקיום יקרא דשכבא דהרי פסק הרמב״ם (פי״ג מהל׳ אבל ה״ד) דבמת שאין לו קרובים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות ושאר העם מתקבצין עליהן, ומקורו מגמ׳ שבת (דף קנב. - קנב ב), וכתב המאירי שם (ד״ה מת) דהוא משום כבוד המת. ומבואר דניחום אבלים הוי קיום כבוד המת. ולפי״ז י״ל דאף ניחום אבלים שבשורה הוי קיום כבוד המת, ובמאבד עצמו לדעת דין שורה נוהג משום כבוד החיים בלבד, משא״כ בשאר מתים דין שורה חל מתרי טעמי - כבוד החיים וכבוד המתים. ויתכן דיהא נפ״מ במאבד עצמו לדעת שאין לו קרובים שלא חל בו דין שורה משא״כ במת בעלמא שאין לו קרובים חל דין שורה. ולפי״ז י״ל דבמת בעלמא דין שורה הויא קיום כבוד המת ושפיר חלה הגזה״כ דימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים לפטור הפנימיים שבשורה מק״ש, ויל״ע בזה.
ב. דהרי נושאי המטה עוסקין במעשה מצות הקבורה, ומי שמתו מוטל לפניו הוי טרוד בחובת מצות קבורה המוטלת עליו.
ג. ברם עדיין צ״ע מאי שנא דבהל׳ קדימה במצוות אמרינן דנשיאת המטה בפעם ראשונה קודמת לק״ש, ואילו אם כבר נשא המטה פעם אחת מצות ק״ש קודמת - אע״פ שיצטרך שוב לשאת את המטה. ומשמע דקיום מצות התעסקות בקבורת המת של הגברא קודמת לקיום מצות ק״ש, ומשו״ה מכיון שכבר נשא את המטה פעם אחת וכבר קיים הגברא מצות התעסקות בקבורת המת אמרינן דמצות ק״ש קודמת לקיום נשיאת המטה פעם שנית. דנשיאת המטה פעם שנית אינה קיום מצוה חדשה אלא המשך והוספה על קיום המצוה שעשה כשנשא את המטה לראשונה ומשו״ה ק״ש קודמת. אמנם אי יסוד דין קדימת קבורת המת לק״ש הוא מדין כבוד המת וחל מחמת החפצא של המת צ״ע מאי שנא פעם שנייה מפעם הראשונה. ועוד צ״ל דע״כ מיירי דלא יהא בזיון למת אם יקראו ק״ש לפני הקבורה, דלכאורה אם יהיה בזיון למת מסתבר דמצות קבורה קודמת לק״ש מחמת איסור בזיון המת, וצ״ע.
ד. וכדביאר מרן הגר״ח זצ״ל בספרו פ״ד מהל׳ תפלה הל״א עיי״ש.
ה. עיין בחידושי הרשב״א (דף יג:) ד״ה שמע ישראל ובשיטה מקובצת דף יג. ד״ה בקורא להגיה, ובשיעורים לעיל יג א ד״ה ש״מ מצוות צריכות כוונה.
ו. ומשמע נמי דמלווי המת אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתכן לומר דהיינו משום דהפטור דעוסק במצוה חל מחמת טירדא - ומלווי המת אינם טרודים במצוה ומשו״ה חייבים בק״ש ותפלה. א״נ י״ל דהפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה חל רק כשאי אפשר לקיים את שניהם, ומכיון דמלווי המת יכולין לקיים את שניהם - דיכולין ללוות המת ולקרוא ק״ש אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין להלן בהמשך השיעור.
ז. וכן פירש הפני יהושע בד״ה ה״ג רש״י וכו׳.
ח. ועיין בכת״י רש״י (המובא בספר תשלום פירוש רש״י) דגרס ״ואת שלאחר המטה אף אם למטה צורך בהם חייבים הואיל וכבר יצאו יד״ח ונשאוהו אינם טרודים כ״כ במצוה״. ומבואר דאלו שמאחורי המטה חייבין בק״ש אע״פ שיצטרכו שוב לשאת את המטה, משום דמאחר שכבר נשאו את המטה תו לא טרידי במצות הקבורה. ומבואר דיסוד הפטור דמתני׳ הוא משום טירדה דמצוה, ואם כבר נשאו את המטה אינם טרודים עוד.
ט. וכן כתב רבינו יונה בסוגיין דף י: בדפי הרי״ף ד״ה אלו ואלו.
י. ויתכן לומר לפימש״נ בשיעורים (לעיל דף יא. ד״ה אבל חייב) אליבא דהרשב״א דהפטור דעוסק במצוה חל רק כשעושה מעשה מצוה בקום ועשה, ולא כשמקיים מצוה בשב ואל תעשה, כמו אבל היושב ומקיים מצות שבעה בשב ואל תעשה, דה״ה במלויי המת דאינם מקיימים מצות לויית המת במעשה בקום ועשה אלא דמקיימים מצות לויית המת בעצם היותם שם בשעת הלוייה ולאו דוקא ע״י מעשה הליכה בקום ועשה ומשו״ה חלות הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו חל בקיומם מצות הלויית המת.
כ. יש להעיר על דברי רבינו ממה שפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ אבל הי״א) שאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת אבל עומדים עליו בשורה משום שהוא כבוד לחיים. ומבואר דניחום אבלים בשבעה הוי דין כבוד המת ואילו ניחום אבלים דשורה דין כבוד החיים ודלא כדברי רבינו זצ״ל. ועיין בהגהות הגרע״א זצ״ל לשו״ע סימן שמ״ג (ד״ה אבל וכו׳) דהרמב״ם והרמב״ן נחלקו אם ניהוג אבילות הוא משום כבוד המת או משום כבוד החיים, ופסק המחבר כדעת הרמב״ם דאבילות חלה משום כבוד המת, משא״כ הרמב״ן סובר דאבילות הוי כבוד החיים. ולשיטתו אם צוה המת שלא לנהוג ז׳ ול׳ אין שומעין לו (וכדפסק הרמ״א יו״ד סימן שמ״ג סעיף י׳) משום דז׳ ול׳ חלין משום כבוד החיים. ולשיטת הרמב״ן יתכן לחלק בין קיום ניחום אבלים בשורה שחל מדין כבוד המת לבין ניחום אבלים בז׳ שחל מדין כבוד החיים וכדברי רבינו זצ״ל. ועוד יש לעיין דבשלמא אי נימא דגזה״כ דימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים חלה לפטור את העומדים בשורה שפיר יש לחלק בין המנחנים שבשורה למנחמים אח״כ בבית האבל דלא חלה לגבייהו הך גזה״כ. אמנם לפימש״נ ברש״י דהפטור חל מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (בין אם הפטור מחמת עצם העסק במצוה או משום טירדה דמצוה) עדיין צ״ע מאי שנא ניחום אבלים בשורה מניחום אבלים בבית האבל, וצ״ע.
ל. ונראה בכוונת רבינו זצ״ל דנתבאר לעיל בשיעורים ריש פירקין (ד״ה מי שמתו) דלשיטת רש״י והרמב״ם חל דין מסוים דמי שמתו מוטל לפניו - דפטור ממצוות מחמת טירדה דחובת הקבורה המוטלת עליו, והוי פטור מיוחד לפטור אונן ממצוות ואינו פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא דכהת״כ, ומשו״ה אונן פטור ממצוות אף בשעה שאינו עוסק ממש במצות קבורת מתו. ואילו הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא אינו חל אלא כשעוסק ממש במצוה. ונושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה בעלמא וע״כ אינם פטורים אלא בשעה שעסוקים במצוה. ולפי״ז יש לחקור במי שמת מצוה מוטל לפניו דחל עליו חיוב לקוברו האם חל פטור ממצוות מחמת טירדת חובת הקבורה המוטלת עליו - כדין אונן שמתו מוטל לפניו, ופטור אף בשעה שאינו עוסק ממש בקבורת המת מצוה או״ד דפטור רק מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא, ופטור רק בשעה שעוסק ממש בקבורת המת מצוה.
מ. ובמעדני יו״ט שם אות ע׳ כתב דהטור (סימן שמ״א) גרס הר׳ מאיר דרוטנבורג.
נ. וראייה דליכא חובת קבורה בשבת דאל״כ היה מותר לקוברו ע״י עממין וכן משמע מדברי הרמב״ן (מס׳
שבת דף קל: ד״ה הא דתניא) וז״ל שאין קוברין אותו בעממין לפי שהוא בזיון למת שחללו עליו את השבת עכ״ל. ומבואר דאין קוברין את המת בשבת ואפילו ע״י עממין משום שגנאי הוא למת ליקבר בשבת, ומשמע דמשום כך ליכא חיוב קבורה בשבת כלל.
ס. לכאורה כוונת רבינו זצ״ל דאע״פ שעדיין אונן טרוד באבילותו ובאנינותו ופטור מחובת מצות ק״ש, מ״מ אם דעתו פנויה עליו שיכול לכוון בקריאתו לצידוק הדין מותר לו לקרות ק״ש כדי לקיים מצות צידוק הדין. ויש להעיר דלכאורה מסתימת לשון הרמב״ם שם משמע דמקיים מצות ק״ש עצמה ולא רק מצות צידוק הדין. ויתכן דמאחר שחייב לקרות ק״ש בתורת קיום מצות צידוק הדין שוב חל נמי בקריאתו קיום מצות ק״ש עצמה.
ע. וכ״כ בספר עמק ברכה עניני ברכת הנהנין אות ב׳. אך הכל בו כתב (בסוף הל׳ אבל) ״יש מי שאומר שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקוברו שפטור מכל המצוות האמורות בתורה שאינו מברך ברכת המוציא. ולי נראה שמברך מפני שאסור ליהנות מעוה״ז בלא ברכה״. ומבואר דס״ל דיסוד ברכת הנהנין היא משום איסור ליהנות מעוה״ז, והחיוב מצוה דרבנן לברך ברכת הנהנין נובע מהאיסור, ומשו״ה ס״ל שאף אונן חייב לברך ברכת המוציא. והכל בו מפרש דהא דאמרינן דאונן אינו מברך המוציא היינו שאינו מוציא אחרים יד״ח. ובאחרונים כתבו דבזה תלוי המחלוקת בין תוס׳ והרי״ף בדף יב. (עיין בתוס׳ שם ד״ה לא) בנקט כסא דשכרא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא דהוי איביעא דלא איפשטא, דלדעת הרי״ף אזלינן לקולא ואינו צריך לחזור ולברך. ואילו תוס׳ ס״ל דאזלינן לחומרא וחייב לחזור ולברך. דהגרע״א זצ״ל כתב בגליון הש״ס שם בסברת התוס׳ דאזלינן לחומרא בספק ברכות הנהנין משום דהוי ספק איסור - דאסור ליהנות מעוה״ז בלא ברכה. וצ״ל דס״ל דהמצוה מדרבנן לברך תלוי באיסור ומשו״ה ס״ל דבספק ברכות הנהנין אזלינן לחומרא. ומאידך יתכן דהרי״ף סובר דהאיסור תלוי בחיוב מצות ברכה ומכיון דהוי ספק מצוה מדרבנן אזלינן לקולא וליכא נמי איסור ומשו״ה סובר דבספק ברכות הנהנין אזלינן לקולא.
פ. לכאורה יתכן לתלות שאלה זו במחלוקת שבין הראשונים ביסוד התקנה דנטילת ידים לפת. דאם הותקנה משום סרך תרומה
(עיין חולין קו א) מסתבר דחל איסור לאכול פת חולין בלי נט״י וכמו שחל איסור לאכול תרומה בידים טמאות מדין איסורי תרומה. ומאידך אם הותקנה בחולין מחמת מצות ״והתקדשתם והייתם קדושים״ (עיין בראב״ד פ״ו מהל׳ ברכות ה״ב) מסתבר דעיקר התקנה חלה מדין חובת מצוה בלי חלות איסור. ונ״מ לדין אונן בנט״י.
צ. ועיין בתוס׳ שם שהקשו על רש״י דבגמ׳ (דף לט.) מבואר דבר קפרא נתן רשות לאחד לברך ברכת הנהנין על פירות להוציא את חבירו. ועוד דבגמ׳ (בדף נג.) מבואר דאחד מברך על המאור לכולן. וע״כ פירשו דבברכה ראשונה אחד מברך לחבירו וז״ל והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חבירו אבל בברכה בסוף הסעודה שמסתלקין זה מזה צריך כל אחד לברך לעצמו עכ״ל. ויש לעיין בשיטת התוס׳ דסברי דבב׳ אנשים שאכלו ביחד, אחד מברך ברכה ראשונה ומוציא את חבירו משום שדעתן לאכול ביחד אי ס״ל דחל חלות שם ברכה בחבורה וכדנתבאר בשיטת רש״י, ורק חולקים על רש״י הסובר דחל שם חבורה רק בג׳ אנשים שמצטרפים לזימון, ולתוס׳ חל שם חבורה לענין ברכה ראשונה דהמוציא בב׳ אנשים, או דילמא דתוס׳ סברי דבב׳ שאכלו יחד אחד מברך ומוציא את חבירו מדין שומע כעונה וס״ל דבברכת הנהנין בעי צירוף בכדי לצאת ע״י שומע כעונה, משא״כ בברכת המצוות מכיון דשניהם מחוייבים במצוות חל צירוף מחמת החיוב, ולכן יוצא ע״י דין שומע כעונה.
ק. ע״ע בשיעורים לקמן דף מב. ד״ה הסבו אחד מברך לכולן.
ר. ויל״ע מהי הסברא בזה, ויתכן דרק מי שנתחייב לברך בתורת יחיד מצטרף לחבורה ויוצא עם ברכת החבורה. משא״כ אונן שפטור בתורת יחיד מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן אינו מצטרף לחבורה ואינו חייב לצאת בברכת החבורה. ויל״ע אם ענה האונן אמן לברכת המוציא דהחבורה אם יצא בדיעבד או לא. די״ל דהצטרף לחבורה בעניית אמן ומאידך י״ל דאונן מופקע מקיום הברכה דהחבורה.
ש. ועיין בתוס׳ דף כא: (ד״ה עד) שנחלקו רש״י ותוס׳ בדין מי שמתפלל שמו״ע והש״ץ אומר קדושה אם יפסיק המתפלל וישתוק לשמוע הש״ץ דשומע כעונה או״ד שלא יפסיק דשומע כעונה הוי הפסק בשמו״ע שמתפלל. ולכאורה יסוד מחלקותם הוא האם שומע כעונה חשיב כעשיית מעשה מצוה וחל עפ״י דין מעשה ברכה לשומע - דאז אף שומע כעונה הוי הפסק - דכך ס״ל להתוס׳. ואילו רש״י סובר דמדין שומע כעונה קיום המצוה מתייחס לשומע ומ״מ לא קעביד מעשה מצוה ומשו״ה לא חשיב שומע כעונה להפסק.
ת. ויסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינה הפקעה דהיינו שלא חל כלל חובת המצוה השנייה, אלא דחל פטור מדין דחייה, שהעסק במצוה שעסוק בה דוחה ממנו את החיוב לעסוק במצוה השנייה. ומכל מקום מעיקר הדין חל עליו נמי חיוב המצוה השנייה והוי בר חיובא במצוה השנייה ואם הפסיק המצוה הראשונה וקיים את המצוה השנייה שפיר מקיים מצוה דלא חל דין פטור והפקעה מהמצוה השנייה. והוא הדין באונן דהוי בר חיובא ואם מקיים מצוה שפיר חל קיום מצוה. ועיין לעיל בשיעורים דף יז: ד״ה ואין מברכין עליו.
א. ויתכן דרבנו נתנאל סובר דבחול אונן פטור תמיד ממצוות ואף בשעה שאינו מתעסק ממש במת, דמכיון דיום חול הוי יום קבורה וחלה עליו חובת קבורה נחשב אונן עפ״י דין למתעסק בקבורת המת ואע״פ שאינו מתעסק בפועל עם המת. משא״כ בשבת דאינו יום קבורה ס״ל דתלוי במציאות של מעשה התעסקות במת.
ב. אמנם מלשון הרא״ש (סימן א׳) ״הלכך ביו״ט שמותר לקוברו ע״י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושאי משאו קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג בו״ משמע קצת דאונן פטור ממצוות ביו״ט רק כשהוא מתעסק במת וקבורה ע״י עממין חשיב התעסקות עם המת לפוטרו ממצוות. והפטור חל מחמחת קיום התעסקות בקבורת המת. ובשעה שאינו עוסק בקבורת המת אונן חייב במצוות, ויל״ע בזה.
ג. ועיין בשו״ע (או״ח סימן תקכ״ד סעיף ד׳) דנחלקו המחבר והרמ״א אם מותר לקבור את המת ביו״ט שני ע״י ישראל אפילו היכא דאפשר לקוברו ע״י עממין, ולכאורה מחלקותם תלויה האם קבורה ביו״ט שני דחויה או הותרה.
ד. עיין בשו״ת משיב דבר חיו״ד סי׳ ע״ב ובשדי חמד מערכת אבילות ס׳ י״ד.
ה. וכדכתבו התוס׳ כתובות (דף צה: ד״ה ואין) דחל שעבוד ממון על יורשי המת לקוברו וז״ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה עכ״ל. ועיין בתוס׳ (
ב״ב דף קיג. ד״ה מתה) וז״ל כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד, א״כ כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן עכ״ל. ויוצא דלפי תוס׳ ירושת הבעל דין מיוחד וחל מטעם אשתו כגופו. ולפ״ז יש לבאר תוס׳ דידן דחיוב הבעל לקבור את אשתו מפקיע שאר הקרובים מחובת קבורה, והוי דין דאורייתא ולא תקנתא דרבנן.
ז. ועיין בטור יו״ד סימן ת״ג ובבית יוסף שם, ועיין ברמב״ם פי״ב מהל׳ אבל ה״ח ובכס״מ ורדב״ז שם.
ח. ועיין להלן בשיעורים בענין טומאת כהנים לקרובים ולמת מצוה, וכן ברשימות שיעורים למס׳ יבמות בענין טומאת כהנים (דף ג:).