×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ״אֵין פֶּרֶץ״, שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל דָּוִד, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ אֲחִיתוֹפֶל. ״וְאֵין יוֹצֵאת״, שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. ״וְאֵין צְוָחָה״, שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל אֱלִישָׁע, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ גֵּחֲזִי. ״בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ״, שֶׁלֹּא יְהֶא לָנוּ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים, כְּגוֹן יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי1.:
“There is no breach”; that our faction of Sages should not be like the faction of David, from which Ahitophel emerged, who caused a breach in the kingdom of David.
“And no going forth”; that our faction should not be like the faction of Saul, from which Doeg the Edomite emerged, who set forth on an evil path.
“And no outcry”; that our faction should not be like the faction of Elisha, from which Geihazi emerged.
“In our open places”; that we should not have a child or student who overcooks his food in public, i.e., who sins in public and causes others to sin, as in the well-known case of Jesus the Nazarene.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא צונזר ״כגון ישו הנוצרי״.
רי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותההשלמהתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רי״ף מסכת ברכות פרק ג – מי שמתו
{משנה ברכות ג:א} מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין1
נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן שלפני המטה ושלאחר2 המטה את שלמטה3 צורך בהן4 פטורין ואת שאין5 למטה6 צורך בהן7 חייבין ואילו ואילו8 פטורין מן התפלה:⁠9
{בבלי ברכות יז ע״ב-יח ע״א} גמ׳10מוטל לפניו אין שאין11 מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמיתו מוטל לפניו אוכל בבית אחֵר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו12 עושה13 מחיצה ואוכל אין לו דבר14 לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו15 מזמן ואין מברכין [עליו]⁠16 ואין מזמנין עליו ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל17 מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בקרית שמע ובתפלה18 ובכל19 מצות האמורות בתורה רבן גמליאל20 אומר מתוך שנתחייב21 באילו נתחייב22 בכולן ואמר ר׳ יוחנן תשמיש המטה איכא ביניהו קתאני מיהא23 אוכל
בבית אחר ואפילו הכי פטור מקרית שמע ומן התפלה24. אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דאמי דכתי׳ {בראשית כג:ד} ואקברה מתי25 מלפני אטו ההיא שעתא קמיה הות26 רמיא27 אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דאמי:
תנו רבנן המשמר את המת אע״פ28 שאינו מיתו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל29 מצות האמורות בתורה [ואם30] היו שנים זה משמר וזה קורא וזה31 משמר וזה קורא32: תנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא [בהן] ומתפלל33 ואם עשה כן עובר משום {משלי יז:ה} לועג לרש חרף עושהו. ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מֵת תופס ארבע אמות לקרית שמע אבל חוץ לארבע אמות שרי:
{משנה ברכות ג:ב} מתני׳ קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. [העומדים]⁠34 בשורה הפנימיין פטורין והחיצונים חייבין:
{משנה ברכות ג:ג} מתני׳ נשים ועבדים וקטנים פטורין [מקרית] שמע35 ומן התפלין וחייבין בתפילה ובמזוזה36 ובברכת37 המזון:
1. פטור... התפילין: וכן בפירוש תלמידי ר׳ יונה בשם כל הספרים המדוייקים. גנד, כ״י נ מוסיפים: ״ומכל מצות האמורות בתורה״, וכן ברא״ה.
2. שלפני, ושלאחר: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״את שלפני, ואת שלאחר״.
3. שלמטה: גנד, רא״ה: ״שהמטה״.
4. צורך בהן: גנד: ״צריך להן״.
5. ואת שאין: גנד: ״ושאין״.
6. למטה: גנד, רא״ה: ״המטה״.
7. צורך בהן: גנד: ״צריך להן״.
8. ואילו ואילו: גנד, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״אלו ואלו״.
9. ב-גנד כל המשניות מרוכזות בתחילת הפרק.
10. גנד מציין: ״מי שמתו וכו׳⁠ ⁠״.
11. שאין: גמו, גנח: ״שאינו״. דפוס קושטא: ושאין.
12. לחבירו: גנד, כ״י נ: ״חבירו״.
13. עושה: גנד: ״עושה לו״.
14. דבר: חסר ב-גנד.
15. ואינו...ואינו: וכן בה״ג. גמו, כ״י נ, דפוסים: ״ואין...ואין״.
16. עליו: גמו, גלט, גנד, גנח, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״לו״. וכן בסיפא שם. חסר ברא״ה.
17. ומכל: גמג: ״ומן כל״.
18. גנד מוסיף: ״ובתפלין״.
19. ובכל: גנד: ״ומכל״.
20. גמליאל: גמו, גנד: ״שמעון בן גמליאל״.
21. מתוך שנתחייב: גנד: ״הואיל ונחייב״ כבה״ג.
22. נתחייב: גנד: ״נחייב״.
23. מיהא: וכן גנד, גנז. גמג, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״מיהת״.
24. כ״י פריס 312 מוסיף: ״ומן התפילין״.
25. מתי: גנד, גנח, כ״י נ, כ״י פריס 312: ״את מתי״ (כבבראשית כג:יג: ״את מתי שמה״).
26. הות: דפוסים, רא״ה: הוה.
27. רמיא: דפוס קושטא: דמיא. גמו: ״רמיא לומר לך״.
28. אע״פ: דפוסים: ואע״פ.
29. ומכל: גמג: ״ומן כל״.
30. ואם: גמו, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים.
31. וזה: כ״י פריס 312, דפוסים: ״זה״.
32. וזה משמר וזה קורא: חסר בכ״י נ.
33. וקורא בהן ויתפלל: גמו, כ״י נ, כ״י פריס 312: דפוסים: ויקרא בו ויתפלל. רא״ה: ״ולא יקרא בהן ויתפלל״. כ״י א: ״וקורא קרית שמע ומתפלל״.
34. העומדים: גלט, גמג, גנד, גס, גסא, גקא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״והעומדים״. (ראה בפיסקה בגמרא הסמוכה).
35. מקרית שמע: גלט, גנד, גס, גסא, גקא, גקיג, כ״י פריס 312, כ״י נ רא״ה, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״מן קרית שמע״.
36. בתפילה ובמזוזה: גלט: ״במזוזה״. כ״י נ: ״במזוזה ובתפלה״.
37. ובברכת: גלט, רא״ה: ״וברכת״.
ערך פרץ
פרץא(ברכות יז:) אין פרץ שלא תהא סיעתינו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים ואין יוצאת כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל פירוש שהיה יועץ רע וביועץ רע כתיב ביה יציאה שנאמר ממך יצא דובר על ה׳ רעה יועץ בליעל ואין צוחה ברחובותינו זה גחזי שהיה מצורע וצוות כדכתיב וטמא טמא יקרא. (סוכה כו.) פרצה קורא לגנב פי׳ כשהגנב רואה פרצה מחשב ואומר מכאן אני יכול לגנוב הכא נמי איעביד סוכה אמרי גנבי כדעייל למיכל לא מצי חזי לן ומצינן למגנב:
ערך קדח
קדחב(עירובין נב) שלישית הקדיחתו במלח (ביצה כט.) נחתום מודד תבלין לקדירתו שלא יקדיח תבשילו (ברכות יד) אם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחו מלח (ברכות יז:) אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. כבר פי׳ בערך פרץ ברחובותינו שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים כגון מנשה פי׳ שהיה מעמיד אלילים בשווקים וברחובות (סנהדרין קג) ונגע לא יקרב באהלך שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים כגון ירבעם (בבא קמא צו) נתן צמר לצבע והקדיחתו היורה פי׳ ענין השחתה הוא כמקדיח תבשילו שמשחיתו מרוב מלח שאינו נאכל מחמת מלחו: (חגיגה ח) אנחתיה אגבה דכרעה קדח פי׳ נשרפה רגלה (בבא קמא סא) לא שנו אלא בקודחת אבל בנכפפת פי׳ כגון אש נוקבת ושורפת מל׳ קדחה באטי אבל אם היא נכפפת כמו קופצת יש ששונין קולחת ופי׳ עומדת כמו קלח של כרוב נכפפת הולכת ובאה (עבודה זרה כח) קדחא ותחלא אוכלא:
ערך שר
שרג(ברכות יז) העומדין בשורה הפנימין פטורין פי׳ שורה הרואה את הפנים פטורין פנימין של שורה שרואין פניהן של אבלים פטורין מקריאת שמע ומן התפלה שורה דרא בהספד שנאמר ישור על אנשים מנהגם אחר שקוברין את המת עושין שלש שורות שורה אחת עומדין שם קרוביו ורעיו של מת שורה שנית אוהביו ורעיו והאבלים בין שתי השורות שורה שלישית שאר הקהל והמקום הזה מעותד לדבר ומספידין שם לפי כבוד המת ונקרא שדה בוכים וי״מ שורה אחת כנגד האבל קרוביו ורעיו שורה שנית מי שהוא בכבודו ובאהבתו פחות מהן מעט ושלשה פחותין מן השנים ופנימית רואין את האבל שהן קרובין לו יותר מן הכל (כתובות ח:) ברכה בשורה מי איכא (סנהדרין יט.) אין עושין שורה פחותה מן עשרה ואין אבלים מן המנין מי סברת דעבידא כשורה לא דעבידא כחצובא כשורה מהו כחצובא מהו רב אמר כשורה ושמואל אמר כחצובא כבר פי׳ בערך חצב הראשון (נדה נח) בעי רב ירמיה כשיר מהו כשורה מהו חומה ולא שור אגר כבר פירשנו בערך אגר לפרשא לשירא ולטורזיינא כבר פירשנו בערך טורזין שורה ובר שורה כבר פירשנו בערך בר שורה (בבא בתרא ז) רמא שורה ארבנן פי׳ הטיל בנין החומה על רבנן:
א. [אוים בראך.]
ב. [אנברעננען.]
ג. [ליניע, רייע מויר.]
פרץ זה אחיתופל – שפרץ פרצה במלכות בית דוד – יוצאת זה דואג שיצא לתרבות רעה כדמפרש בחלק (קו:) גבי ווי שיצא זה:
צוחה זה גחזי – שהיה מצורע וכתיב ביה טמא טמא יקרא והיינו צוחה.
פרק מי שמתו
אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל – ושייך ביה לשון פרצה שפרץ במלכות בית דוד, יוצאת שייך גבי דואג שיצא לתרבות רעה כדאיתא באגדת חלק [דף ק״ו:] כתיב דואג וכתיב דוייג בתחלה אמר הקב״ה דואג אני שמא יצא זה לתרבות רעה כיון שיצא אמר הקב״ה ווי שיצא זה, ואית דמהפכין יוצאת גבי אחיתופל דכתיב ממך יצא חושב על ה׳ רעה יועץ בליעל, פרץ ע״ש דואג שפרץ עיר הכהנים:
(יז.) הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול – שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתיב וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן, ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה, אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעוני׳ מצות.
תוס׳ בד״ה תרי כו׳ ושמא ניסן כו׳ נ״ב פי׳ באותם שתי שבתות דוקא ולא בעצרת כו׳ ודו״ק:
בד״ה ה״ג פרץ זה אחיתופל שפרץ כו׳ יוצאת זה דואג שיצא כו׳ עכ״ל ולפי גירסא זו נמי גרסי׳ גבי אין פרץ שלא תהא סיעתינו כסיעתו של דוד וגבי אין יוצאת שלא תהא סיעתינו כסיעתו של שאול דאחיתופל לא היה בימי שאול כדאמרינן בפרק חלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ודואג ודאי דהיה בימי דוד אלא דר״ל דלא היה במלכותו של דוד אלא במלכותו של שאול וק״ל:
אין פרץ כו׳. שיצא ממנו דואג כו׳ ואין יוצאת כו׳ שיצא ממנו אחיתופל כו׳. זו גירסת כל הספרים והתוס׳ גרסי בהיפך אין פרץ זה אחיתופל שפרץ כו׳ יוצאת זה דואג כו׳ ע״ש אבל לפי הדורות ה״ל לאקדומי לדואג כדאמרי׳ פ׳ חלק (סנהדרין קו:) דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד וע״כ נראה לקיים גירסת כל הספרים וה״פ אין פרץ זה דואג שפרץ פרצה בכהני נוב עיר הכהנים כדכתיב ויסב דואג ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמשה וגו׳ ואין יוצאת זה אחיתופל שיצא מן העולם להתחייב בנפשו שחנק עצמו:
ואין צוחה כו׳. עי׳ הפי׳ בתוס׳ ועי״ל ע״ש שאמר ליה אלישע כשהלך להחיות הילד עם המשענת וכי יברכך איש לא תעננו וגו׳ והוא עבר על דבריו וענה והיינו צוחה כמ״ש ענייה בקול רם. ודרשו
ברחובותינו שלא כו׳. מקדיח תבשילו ברבים. דהיינו ברחובותינו שהוא מקום הרבים:
ציון א.ב.
עיין בירור הלכה לפסחים נד, ב ציון א.ב.

אונן פטור מקריאת שמע ומכל המצוות

ציון ג.
משנה. מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.
גמרא. מוטל לפניו - אין, ושאינו מוטל לפניו - לא?! ורמינהי: מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר - אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו - עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה... קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה! אמר רב פפא: תרגמא אמחזיר פניו ואוכל. רב אשי אמר: כיון שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי, שנאמר: ״ויקם אברהם מעל פני מתו״, ונאמר ״ואקברה מתי מלפני״, כל זמן שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי.
מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר - עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר ולא שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה. בשבת - מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המיטה. וכו׳.(רמב״ם אבל ד, ו)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו - פטור מקריאת שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות, וכו׳.(רמב״ם קריאת שמע ד, ג)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו - פטור מקריאת שמע ומתפלה, ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות - אינו רשאי, ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות - אין מוחין בידו. הגה. ועיין ביורה דעה סימן שמא.
במה דברים אמורים? בחול, אבל בשבת - חייב כל היום עד הערב אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה, אבל אם אינו מחשיך על התחום - חייב גם לעת ערב, ויום טוב שני דינו כחול, ויום טוב ראשון אם רוצה לקברו בו ביום על ידי גוים - דינו כחול, ואם אינו רוצה לקברו בו ביום - דינו כשבת.(שו״ע אורח חיים עא, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, קודם קבורה - אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר - אוכל בבית חבירו, אין בית לחבירו - עושה לו מחיצה ואוכל, ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת - אינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת ״המוציא״ ולא ברכת המזון ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים - לא יענה אחריהם אמן, ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו, ויש אומרים שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין - אינו רשאי, (ועיין באורח חיים סימן עא), ובשבת וביום טוב אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה), ומברך וחייב בכל המצות חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו... ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת - חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שהתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום, ואם רוצה לקברו ביום טוב ראשון על ידי גוים - אסור בכולן, וכל שכן ביום טוב שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות...
מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו - משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם. הגה. מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא - הוי כאלו מוטל לפניו, אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך שני ימים - מותר עד שיבאו לעיר קבורתו.
מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה - לא חל על הקרובים אנינות, וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקברו, וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם, וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקברו - אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו.(שו״ע יורה דעה שמא, א,ג,ד - לא צוין בעין משפט)

א. טעם הפטור.

בסוגייתנו במשנה ובגמרא הדבר פשוט שהאונן פטור אך לא התבאר הטעם, ומצינו שנאמרו על כך כמה טעמים.
בירושלמי (הלכה א, מובא בתוספות ד״ה פטור) מובאת בתחילה דרשה של רבי בון מהפסוק ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ - ימים שאתה עוסק בחיים, ולא ימים שאתה עוסק במתים. בפשטות יש להבין שמדובר על דרשה גמורה המלמדת את הדין מדאורייתא, אולם הנמוקי יוסף מחדש שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא, והעיקר כטעם המובא שם בהמשך.
אמנם מדברי הפני יהושע מוכח שמבין שזו דרשה גמורה, ועל כן שואל מדוע צריכים לדרשה זו ולא די בדרשה הכללית המלמדת שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. כמו כן נראה שבעל ספר חרדים בפירושו לירושלמי מבין שזו דרשה גמורה.
בירושלמי עצמו אמרו בהמשך שאם רצה להחמיר על עצמו אין שומעים לו, ומסבירים זאת מפני כבודו של מת, או משום שאין לו מי שישא משאו. נראה שהדברים מתפרשים בהתאם לדעות השונות על הדרשה, שאם זו דרשה גמורה - ממילא יוצא שההמשך בא רק להסביר מדוע אין שומעים למי שבא להחמיר על עצמו, ואם אין זו דרשה גמורה - יתכן שהטעמים האלה באים להסביר גם את עצם הדין מדוע פטור מקריאת שמע, דהיינו מפני כבודו של מת, או מפני שאין לו מי שישא משאו. אולם קשה קצת לקבל זאת, שכן לא מסתבר שהרצון לכבד את המת יועיל לפטור ממצוות אחרות. לפיכך נראה שהטעמים האלה מובאים בירושלמי רק כדי להסביר מדוע אין ראוי להחמיר בדבר, לאחר שעצם הדין שפטור מבוסס על טעם אחר.
טעם נוסף אפשרי הוא על פי הדין הידוע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכך נראה שמפרש רבינו יונה (דף י, ב בדפי הרי״ף).
הלכה זו התבארה בבירור הלכה למסכת סוכה (דף כה, א ציון ב), ויש בה כמה שיטות. יש שמצמצמים אותה רק למקום שאינו יכול לקיים את שתיהן ויש שמרחיבים אותה אפילו למקום שיכול לקיים את שתיהן. לקמן (יט, א) למדנו בברייתא שכאשר אין המת מוטל לפניהם - כולם יושבים וקוראים והוא יושב ודומם, מכאן שהפטור שלו נוהג בכל אופן, וזה בודאי אינו שייך לדעה המצמצמת את הפטור של העוסק במצוה. אולם גם לדעה המרחיבה אין הטעם הזה מספיק, שכן לפי המבואר בבירור הלכה (שם) הפטור הוא למי שעוסק במצוה בפועל, כגון המתעטף בטלית או המניח תפילין, ולא למי שמקיים אותן בלי מעשה ממש, כגון מי שמעוטף בטלית ובתפילין שאינו נפטר אף על פי שמקיים מצוה, מפני שאינו נחשב עוסק במצוה.
גדר נוסף אשר נזכר שם כתנאי לפטור מדין עוסק במצוה הוא שצריך לטרוח לקיום המצוה האחרת, וכשאינו צריך לטרוח אין לפוטרו.
מכל הגדרים האלה מתבאר כי אין זה מובן מאליו שניתן לפטור אונן מקריאת שמע מן הטעם של העוסק במצוה, שכן אין טרחה גדולה בקריאת שמע, ואף האונן אינו עוסק כל הזמן במת.
רש״י מפרש שפטור מלקרוא קריאת שמע מפני שהוא טרוד במחשבת קבורתו, ומשווהו לחתן שפטור מפני הטירדה שלו במצוה.
הדין של חתן התבאר לעיל (דף יא, א ודף טז, א ציון ג), ומקור הפטור מדרשת הפסוק ״ובלכתך בדרך״ פרט לחתן, ושם מבואר שאין לפוטרו מהדין הכללי של העוסק במצוה אשר נלמד תחילה מהפסוק ״בשבתך בביתך״ - פרט לעוסק במצוה.
עם זאת ניתן להבין מפירוש רש״י לעיל (יא, א) שאף הפטור של החתן הינו סניף לפטור הכללי, אלא שצריכים ללימוד מיוחד ובלעדיו לא היינו כוללים את החתן במסגרת הפטור הכללי כיון שטרדתו במצותו אינה במעשה אלא במחשבה בלבד.
לפי זה מובן הדמיון בין אונן לבין חתן, שאף הוא טרוד במחשבתו בעסקי מתו גם כשאינו מוטל לפניו, אולם יש לעיין גם לשיטה זו בהבדלים שבין חתן לבין אונן לפי מה שלמדנו לעיל ובמסכת סוכה (דף כה, ב ציון ה-ח), ועיין עוד להלן.

ב. המצוות שהאונן פטור מהן.

בגרסה של המשנה כפי שהיא לפנינו נאמר שהוא פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה, אולם גרסת הרי״ף היא שפטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין, ורבינו יונה כותב שזו הגרסה המדויקת.
אכן יש קצת ראיה לגרסת הרי״ף מעצם הדבר שהמשנה מפרטת קריאת שמע, תפילה ותפילין, ואם הפטור כולל את כל המצוות - אין צורך בפירוט של שלש המצוות הללו.
רבינו יונה כותב סברות לשני הכיוונים. מצד אחד הוא כותב שראוי לפטור את האונן רק מהמצוות האלה כיון שקריאת שמע ותפילה צריכות כוונה, וגם בתפילין צריך שלא יסיח דעתו, ומצד שני הוא כותב שהמשנה נקטה דוקא את שלש המצוות האלה לרבותא, שפטור מהן אף על פי שיש בהן קבלת עול מלכות שמים.
את ההבדל בין תפילה ותפילין לבין כל המצוות ניתן למצוא גם בדין של חתן במסכת סוכה (כו, א ציון ז-ח), וגם שם יש חילופי גרסאות כמבואר שם בבירור הלכה, ובנידון שלפנינו יש לדון בשאלה הזו לפי הטעמים שהתבארו לעיל בטעם הפטור. אם באנו לדון בדבר לפי הדרשה שבירושלמי - אין שום מקור לחלק בין מצוה למצוה, והוא הדין אם נכלל הפטור של האונן בכלל הדין של העוסק במצוה שהוא פטור מכל המצוות שבתורה. אולם לפי הטעם שיש בזה פטור מיוחד מפני שטרוד בטרדה של המצוה - יש מקום לומר שזו סברה הפוטרת רק ממצוות הטעונות כוונה מעיקר הדין.
אמנם הרשב״א מביא את טעמו של רש״י שפטור מצד הטרדה, אך מדגיש שפטור מכל המצוות האמורות בתורה, וכנראה מפרש שטעם זה הינו רק סניף לדין הכללי של העוסק במצוה, ולאחר שהתבאר שפטור - יש לומר כן על כל המצוות.

ג. אונן שרצה להחמיר על עצמו.

לעיל כבר נזכרו דברי הירושלמי שאין שומעים לו, ומסבירים זאת מפני כבודו של מת ומפני שאין לו מי שישא משאו.
הרא״ש (סי׳ א) כותב שיש שמחלקים בין מי שעוסק ממש במת, שאסור לו לעסוק במצוה אחרת, לבין מי שאינו עסוק ממש שמותר לו. חילוק זה נזכר כבר בירושלמי בתור נפקא מינה בין הטעמים, שאם אסור לו להחמיר מפני כבודו של מת הרי זה גם כשאינו עוסק בו ממש, כנראה מפני שנראה כאילו מזלזל בטרדה ואינו מתחשב בה, ואם אסור להחמיר מפני שאין מי שישא משאו - הרי מסתבר שכאשר אינו עוסק בפעולות ממשיות אין סיבה שלא יוכל להחמיר על עצמו.
הרא״ש עצמו מוכיח מלשון הגמרא בסוגייתנו שאסור לו לברך, ומדייק כך לפי גרסתו בסוף הסוגיה שאמרו ״חוץ לארבע אמות נמי אסור״, אולם לפי הגרסה שלפנינו לא נאמר ״אסור״ אלא ״פטור״.
התוספות (ד״ה ואינו) והרא״ש מדייקים מלשון רש״י שסובר שאין איסור לאונן לקיים מצוות, שעל כן כותב שאינו צריך לברך. נראה שרש״י לשיטתו שאינו מסביר את טעם הפטור על פי הדרשה שבירושלמי, אלא מפני שטרוד במחשבת קבורתו, ומסתבר שטעם זה אינו בא לאסור אלא רק לפטור. מלבד זאת כיון שרש״י משווה את הדין של אונן לדין של חתן, ממילא מובן שכמו שבחתן למדנו לעיל שמותר לו להחמיר על עצמו - הוא הדין באונן. אמנם לגבי חתן אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא כל הבא ליטול את השם יבוא ויטול, אך היינו דוקא בקריאת שמע שצריכה כוונה יתירה, ואם קורא נראה כיוהרה, אבל בשאר מצוות לא שמענו שיש איסור על החתן להחמיר על עצמו. עם זאת נראה שאף רש״י מסכים שהאונן אסור בקיום המצוות כאשר עוסק ממש בצרכי המת, מפני שאסור לו לדחות את צרכיו בשביל לקיים מצוות אחרות.
הרשב״א מביא בתחילה את טעמו של רש״י שהאונן פטור מפני שטרוד, ויחד עם זאת סובר שאסור לו להחמיר על עצמו, וזה כדיוקו של הרא״ש בגמרא לפי גרסתם, וגם על פי הטעמים שבירושלמי. הרשב״א נוטה לקבל את הטעם של כבוד המת, ומוסיף שטעם זה בא רק להסביר את האיסור להחמיר בקיום המצוות, אבל אכילת בשר ושתית יין אסורה עליו רק כשעוסק בצרכי המת, וכשאינו צריך לעסוק - מותר לו לאכול ולשתות, כיון שהאיסור הזה בא רק למנוע מצב שימשך אחר אכילתו ושתיתו ולא יתעסק בקבורה.
עוד מתבאר מתוך דבריו שלפי הטעם הזה אין איסור לברך ולזמן בשבת, וההסבר הוא שכנראה אין ראוי לו שיהיה טרוד במחשבת הקבורה בשבת, ולכן אינו נחשב כמי שמזלזל בכבודו של מת.
גם התוספות דנים במשמעות של הטעמים שבירושלמי, ומתוך דבריהם ניתן להסיק שלפי הטעם האוסר משום כבודו של מת יש לאסור אף בשבת. אמנם נראה שהם בעצמם סוברים להלכה כטעם השני שהאיסור הוא מפני הטרדה שצריך לעסוק ממש במת, ועל כן דנים בכל המצבים האפשריים לפי הכלל שכאשר מוטל עליו לקוברו חלה עליו אנינות על כל המשתמע ממנה לאיסור ולא רק לפטור, וכאשר אין מוטל עליו לקוברו - לא חלה עליו אנינות בכלל, והוא הדין בשבת.

ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שהאונן פטור מכל המצוות האמורות בתורה, ובהלכות קריאת שמע הוא מנמק את הפטור בכך שאין דעתו פנויה לקרוא. דבריו אלה נראים מכוונים לשיטת רש״י, וכפי שהוסבר על פי הרשב״א, שהטעם הזה הינו סניף לדין הכללי של העוסק במצוה שהוא פטור מהמצוה ולכן פטור מכל המצוות ולא רק מקריאת שמע, תפילה ותפילין.
הכסף משנה מבאר את לשונו של הרמב״ם, שאין דעתו של האונן פנויה, שבא לומר שטעם הפטור אינו כדי שישתדל בצרכי המת, שאפילו יש לו מי שישתדל פטור.
בדברי הרמב״ם אין רמז לכך שאסור לו להחמיר על עצמו ונראה אם כן שסובר כרש״י שמותר לו להחמיר, ובהלכות קריאת שמע (ד, ז) כותב לגבי כל מי שהוא פטור שיכול להחמיר על עצמו, וכבר התבארה שיטתו בענין זה לגבי חתן לעיל (דף טז, א ציון ג).
המחבר בשלחן ערוך אינו מזכיר את טעם הפטור, אולם מוסיף את הדין הנזכר בירושלמי שאינו רשאי להחמיר על עצמו. בענין זה יש הבדל בין מה שכותב באורח חיים לבין מה שכותב ביורה דעה, שבהלכות קריאת שמע כותב שאינו רשאי להחמיר דוקא כשאין לו מי שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה, ואילו בהלכות אבלות כותב שאינו רשאי להחמיר על עצמו בכל ענין. הט״ז (או״ח סק״ג) מסביר שביורה דעה הוא חש לטעם המובא בירושלמי שלא להחמיר מפני כבודו של מת, ואף על פי שזה איסור דרבנן - יש להחמיר בו בשב ואל תעשה.
מדברי הפוסקים האחרונים משמע שנוקטים להלכה כדעה הנזכרת ביורה דעה, וכך מבואר בבאר היטב לאורח חיים (סק״ה).

ה. כל שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי.

כמסקנת הגמרא בסוגייתנו מבואר לקמן (יט, א) שגם כאשר אין המת מוטל לפניהם - הרי הוא יושב ודומם. דין זה מבואר לפי כל הטעמים שנזכרו, שגם כאשר אין המת מוטל לפניו עדיין דעתו של האבל עסוקה בכל מה שמוטל עליו לעשות. עם זאת לא התבארו כאן הגדרים אם יש מצב בו נפסקת האנינות, למשל כשאינו עוסק כלל בצרכי הקבורה.
התוספות (שם) מביאים את דברי הירושלמי שכאשר נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין וכשנמסר לכתפים כנמסר לרבים, ומפרשים שהדברים האלה אמורים אפילו כשהמת לפניו, וממילא מסיקים שהוא הדין כשהמת בבית האסורים שלא חל דין אנינות מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקוברו.
הרמב״ן בספר תורת האדם (מהד׳ שעוועל עמ׳ ע) והרא״ש (סי׳ ג) מביאים את המסקנה הזו ומוסיפים שגם כשהאונן בבית האסורים מסולקים ממנו כל דיני אנינות, אולם נראה שתוספת זו אינה מוסכמת על כולם. הרא״ה והריטב״א כותבים במפורש שכאשר האונן בבית האסורים חלים עליו כל דיני אנינות, ומנמקים שאף על פי שאין בידו להתעסק בקבורתו זהו כבודו של מת שלא יסיח את דעתו לענין אחר, וגם המאירי מביא דעה זו. ההסבר הנראה לשיטה זו הוא על פי הטעם הפוטר את האונן מהמצוות מפני כבודו של מת, ולא מפני שצריך לעסוק בצרכי המת. עם זאת נראה שאף הם מסכימים לפסיקה המבטלת דין אנינות כשהמת עצמו בבית האסורים כיון שאינו בשליטת האבלים עד שאי אפשר להחשיבם כמי שהמת מוטל לפניו. בדרך זו נראה שיש להסביר את דברי הירושלמי על מי שנמסר לרבים ולכתפים שמבחינת האבלים הרי זה כאילו כבר הביאוהו לקבורה, ובזה כולם יכולים להסכים שהסתיימה האנינות.
התוספות מביאים גם את המעשה שמתה אחותו של רבינו תם שהיתה בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר שאינו אסור כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה, ומוסיפים התוספות שלכאורה לפי טעם זה היה מיקל גם אם היה באותה העיר, אבל נראה מדבריהם שאין זה מחוור.
המעשה הזה מובא גם על ידי הרשב״א בחידושיו, אלא שהוא מחלק בדיני האנינות כשמסביר שרבינו תם אכל בשר ושתה יין לפי שכל איסורם הוא רק כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתיתו ולא יתעסק בקבורת מתו, ולכן כאשר יש מי שמתעסק וחיובו גדול משלו, כמו בעל שחייב בקבורת אשתו - שוב אין סיבה לאסור את אכילת הבשר והיין על האחים. מאידך גיסא אין בכך כדי לבטל ממנו את כל דיני האנינות ועדיין נותר פטור מכל המצוות, שזה כבודו של מת, וגם כשאחד מבני המשפחה מתעסק בצרכי המת - הרי זה בשליחות של כל בני המשפחה וכולם נחשבים כמי שהמת מוטל לפניהם שצריכים להתעסק עמו, ומשום כבודו דין הוא שיהיו דוממים ולא מתעסקים בשום דבר, אף לא בקיום מצוות.
בדברי הרשב״א עצמו לא התבאר אם מקבל את דברי הירושלמי לבטל דין אנינות כשנמסר המת לרבים ולכתפים, אך יתכן שמקבל וסובר שאינה דומה מסירה לכתפים למסירה לאחד מבני המשפחה, ועוד עיין להלן בשיטת השלחן ערוך.
גם הרא״ש מביא את המעשה שהיה אצל רבינו תם, אך תמה שלדבריו יוצא שאין אנינות אלא בבנים ובגמרא משמע שדין אנינות חל על כל המתאבלים. מסתבר, איפוא, שלדעתו אין מקום לחילוק בין אכילת בשר ויין לבין פטור מהמצוות, ומשום כך מעיר על מעשהו של רבינו תם שנמצא מבטל את כל הדינים של האנינות.
הרמב״ם אינו מזכיר את הדין של המת שבבית האסורים ואף לא את האמור בירושלמי על המת שנמסר לרבים ולכתפים, ונראה שסובר שכל הדיון הזה אינו אלא לפי השיטה האוסרת את קיום המצוות באונן, לפיה יש לדון אימתי האיסור בטל, וכאמור זוהי שיטת הירושלמי. אולם הרמב״ם הרי סובר שאין שום איסור לאונן לקיים מצוות, וכל שאמרו הוא שפטור מקיומן מפני שאין דעתו פנויה, ואם כן מסתבר שהדבר מסור לכל אחד לפי ענינו, שאם דעתו פנויה - יקיים, ואם אין דעתו פנויה - יכול לסמוך על דברי חכמים שפטרו את האונן.
לעומת זאת השלחן ערוך סובר שאינו רשאי להחמיר על עצמו ועל כן מביא את הדינים הנזכרים כדי ללמד אימתי פג תוקף האיסור.
בסעיף ג (ביורה דעה) הוא כותב את הדין של מקום שנוהגים למסור את המת לכתפים, ובסעיף ד כותב את הדין של מי שמת בתפיסה וכן של קרוב שהיה בתפיסה. עם זאת יש הבדל בין ההלכות, כי בעוד שבהלכה הראשונה כותב רק שמותרים בבשר ויין, הרי בהלכה השניה כותב שלא חלים דיני אנינות בכלל. בעל נודע ביהודה (ח״ב יו״ד ריא) עומד על הדיוק הזה בלשון השלחן ערוך ובלשון הטור, והוא עצמו נוטה לומר שגם המסירה לכתפים מבטלת לגמרי את כל הדינים של האנינות. הוא מוכיח כדבריו ממה שאמרו בירושלמי על האונן בשבת, שאם חיי שעה התרת לו, דהיינו בשר ויין - כל שכן שחיי עולם חלים עליו, דהיינו שחייב במצוות, והוא הדין כשמסרו את המת לכתפים.
אולם יתכן שהטור והשלחן ערוך סומכים על שיטת הרשב״א אשר כאמור מחדש כך לגבי המעשה של רבינו תם שמותר היה לו לאכול בשר ויין אך עדיין חלים עליו דיני האנינות האחרים שפטור מהמצוות ואף אסור לו לקיימם. נמצא איפוא שהטור והשלחן ערוך מרחיבים את החידוש הזה אפילו לגבי מת שנמסר לכתפים שמותרים האוננים בבשר וביין, אך עדיין אסורים בקיום מצוות.
אכן גם הנודע ביהודה לשיטתו חוכך בדבר, כיון שהאבלים נוהגים ללכת עם המת כשמוסרים אותו לכתפים, ורק כשאינם הולכים עמו יש מקום לומר שנסתלקו ממנו כל הדינים של אנינות.
לגבי המעשה של רבינו תם נראה שלא נפסקה הלכה כמותו לאחר שתמהו עליו רבותינו הראשונים, ולא נמצא בהלכה חילוק בין קרוב לקרוב אלא כל החייבים באבלות נקראים אוננים.

ו. אנינות בשבת וביו״ט.

בברייתא שבסוגייתנו מבואר שאין אנינות בשבת, על כן אמרו שבשבת מיסב ואוכל ושותה וחייב בכל מצוות האמורות בתורה.
בירושלמי (הלכה א) מובא בברייתא שהאונן פטור מנטילת לולב ותקיעת שופר, ומסבירים שכיון שטרוד בהכנת ארון ותכריכים שיכול להחשיך על התחום להביאם - פטור גם ביום טוב מחמת טרדתו. מסתבר, איפוא, שהפטור הזה שבירושלמי נוהג בשבת כמו ביום טוב, שהרי הדין שמחשיכים על התחום להביא ארון ותכריכים מובא במסכת שבת (קנא, א) לענין שבת. כמו כן לאידך גיסא, יש לומר שהדין שבסוגייתנו שאין אנינות בשבת נוהג ביום טוב כמו בשבת כי אין סברה לחלק ביניהם.
התוספות (שם) מציינים שגם בירושלמי מובאת הברייתא הקובעת שאין אנינות בשבת, ולכן הם כותבים בתחילה בשם ר״י שאכן יש מחלוקת של תנאים בדבר זה אם יש אנינות בשבת וביום טוב. אבל בהמשך הם כותבים בשם רבינו נתנאל שאם דעתו להחשיך על התחום - הרי הוא טרוד ונחשב לאונן גם בשבת, אולם אם אין דעתו להחשיך - אינו נחשב לאונן בכלל.
גם הרא״ש (סי׳ א) דן בחילוקי הדעות שבשאלה זו ומציע שני פתרונות. האחד שבשבת אין אף פעם אנינות, ואף על פי שיכול להחשיך על התחום - אין בזה כדי לתת עליו דין אונן, מה שאין כן ביום טוב, שכיון שמותר לקבור את המת על ידי גוים וגם הוא יכול להתעסק עמהם - מצטרפת העובדה שהוא עצמו מחשיך על התחום כדי להחיל עליו את הדין של אנינות, וכן כותב הרמב״ן בספר תורת האדם (מהד׳ שעוועל עמ׳ עב). הפתרון השני הוא שבין בשבת ובין ביום טוב אין דין אנינות בבוקר, אלא סמוך לערב בשעה שיכול על פי הדין להחשיך על התחום, ועל זה מדובר בברייתא בירושלמי, שלא הזדמן לו שופר בבוקר ועכשיו בערב אמרו שפטור, מפני אנינותו.
הרמב״ם פוסק כלשון הברייתא שבסוגייתנו שאין שום אנינות בשבת, ומסתבר שהוא הדין לדעתו ביום טוב, ויוצא שאינו מקבל להלכה את הברייתות שבירושלמי ואת התירוצים שהובאו לישבם.
לעיל התבארה שיטתו שסובר שהאונן רשאי להחמיר על עצמו לקיים מצוות בזמן אנינותו, ואינו מקבל את דברי הירושלמי בדבר זה. נראה אם כן שסובר שהדברים תלויים זה בזה, שדוקא אם דין אנינות חמור כל כך עד שאינו רשאי להחמיר על עצמו - יכול הדין של אנינות לחול גם בשבת וביום טוב. אבל לפי הדעה שאין דין אנינות חמור כל כך, ויכול להחמיר על עצמו לבטלו, והטעם הוא שפטור רק מפני טרדתו - מסתבר שגדול כח השבת ויום טוב שלא תחול עליו אנינות בכלל, וזוהי שיטת הרמב״ם.
אחרת היא דעת השלחן ערוך אשר מקבל את שיטת הירושלמי שאינו רשאי להחמיר על עצמו לקיים מצוות בזמן אנינות, ולפי דעתו גדול כח הדין של אנינות גם כלפי שבת ויום טוב, לכן כותב שיש אנינות בשבת לעת ערב כשרוצה להחשיך על התחום, ויש אנינות ביום טוב ראשון כשרוצה לקוברו, וביום טוב שני כמו בחול, דהיינו ככל מה שכותב הרא״ש כאן ובפסקיו למסכת מועד קטן (פ״ג סי׳ נד).
״אין פרץ״שלא תהא סיעתנו, סיעת התלמידים, כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל שפרץ את מלכות בית דוד. ״ואין יוצאת״שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי לתרבות רעה. ״ואין צוחה״שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי. ״ברחובותינו״ — שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כלומר, מתקלקל ומקלקל אחרים באופן הידוע ומפורסם לכל כגון ישו הנוצרי.
“There is no breach”; that our faction of Sages should not be like the faction of David, from which Ahitophel emerged, who caused a breach in the kingdom of David.
“And no going forth”; that our faction should not be like the faction of Saul, from which Doeg the Edomite emerged, who set forth on an evil path.
“And no outcry”; that our faction should not be like the faction of Elisha, from which Geihazi emerged.
“In our open places”; that we should not have a child or student who overcooks his food in public, i.e., who sins in public and causes others to sin, as in the well-known case of Jesus the Nazarene.
רי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותההשלמהתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) {ישעיהו מ״ו:י״ב} ״שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה״, רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. וְחַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּזְכוּתָם, וְהֵם אֲפִילּוּ בִּזְכוּת עַצְמָן אֵין נִזּוֹנִין. כִּדְרַב יְהוּדָה אֲמַר רַב,

Having cited a dispute with regard to the interpretation of a verse where we are uncertain whether the dispute is between Rav and Shmuel or Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, the Gemara cites another verse with regard to which there is a similar dispute. It is said: “Hear Me, stubborn-hearted who are far from charity” (Isaiah 46:12). While both agree that the verse refers to the righteous, Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disagreed as to how to interpret the verse. One said: The entire world is sustained by God’s charity, not because it deserves to exist, while the righteous who are far from God’s charity are sustained by force, as due to their own good deeds they have the right to demand their sustenance. And one said: The entire world is sustained by the merit of their righteousness, while they are not sustained at all, not even by their own merit, in accordance with the statement that Rav Yehuda said that Rav said.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל העולם כולו נזונין בצדקה – בצדקתו של הקב״ה ולא בזכות שבידן.
והם נזונין בזרוע – בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב״ה.
אינן נזונין – שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי.
והם נזונין בזרוע – ולכך יש להגיה בתקיעות והם בזרוע עדיך באו ולא גרסינן עדיך לא באו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והם ניזונין בזרוע כו׳. דאביר מלשון חוזק וזרוע הוא ומצינו האי לישנא בחשובים בדוד כמו אביר הרועים וגו׳ והרי הוא כאביר באבירים דמסכת ר״ה (כה:) מאן דדריש ליה ברשעים מפרש ליה נמי מלשון חוזק וקושי לב כמו אשתוללו אבירי לב וגו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א מאחר שהובאו דברים של מחלוקת בפירוש פסוק ואין אנו יודעים אם נחלקו בדבר רב ושמואל או ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר, מביאים פסוק אחר שאף בו יש מחלוקת מעין זו. נאמר: ״שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה״ (ישעיהו מו, יב), ואף כי לדעת שניהם בפסוק זה מדובר בצדיקים, מכל מקום נחלקו בפירושו רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר. חד [אחד מהם] אמר: בני כל העולם כולו נזונים בצדקה, כלומר, לא משום שמגיע לאנשים לחיות, כי אם משום שהקדוש ברוך הוא עושה עימם צדקה, והם הצדיקים שהם רחוקים מצדקתו של הקדוש ברוך הוא (״רחוקים״) ניזונים בזרוע, כלומר, בזכות שיכולים לתבעה. וחד [ואחד מהם] אמר: כל העולם כולו ניזון בזכותם, והם אפילו בזכות עצמם אין הם ניזונין. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב,
Having cited a dispute with regard to the interpretation of a verse where we are uncertain whether the dispute is between Rav and Shmuel or Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, the Gemara cites another verse with regard to which there is a similar dispute. It is said: “Hear Me, stubborn-hearted who are far from charity” (Isaiah 46:12). While both agree that the verse refers to the righteous, Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disagreed as to how to interpret the verse. One said: The entire world is sustained by God’s charity, not because it deserves to exist, while the righteous who are far from God’s charity are sustained by force, as due to their own good deeds they have the right to demand their sustenance. And one said: The entire world is sustained by the merit of their righteousness, while they are not sustained at all, not even by their own merit, in accordance with the statement that Rav Yehuda said that Rav said.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

As Rav Yehuda said that Rav said: Every day a Divine Voice emerges from Mount Horeb and says: The entire world is sustained by the merit of Ḥanina ben Dosa, my son, and for Ḥanina, my son, a kav of carobs is sufficient to sustain him for an entire week, from one Shabbat eve to the next Shabbat eve.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בת קול יוצאת כל העולם אינו ניזון כו׳. מפורש במס׳ תענית:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל (בזכות) חנינא בני (הוא ר׳ חנינא בן דוסא), וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
As Rav Yehuda said that Rav said: Every day a Divine Voice emerges from Mount Horeb and says: The entire world is sustained by the merit of Ḥanina ben Dosa, my son, and for Ḥanina, my son, a kav of carobs is sufficient to sustain him for an entire week, from one Shabbat eve to the next Shabbat eve.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּפְלִיגָא דְּרַב יְהוּדָה, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: מַאן ״אַבִּירֵי לֵב״? גּוּבָאֵי טַפְּשָׁאֵי. אֲמַר רַב יוֹסֵף: תֵּדַע דְּהָא לָא אִיגַּיַּיר גִּיּוֹרָא מִינַּיְיהוּ.

And this exegesis disagrees with the opinion of Rav Yehuda, as Rav Yehuda said, who are the stubborn-hearted? They are the foolish heathens of Gova’ei. Rav Yosef said: Know that this is so, as no convert has ever converted from their ranks.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופליגא דרב יהודה – דאיהו אמר אבירי לב היינו רשעים.
גובאי – שם אומה היא בבבל ובמסכת קדושין (פ״ד דף ע:) אמרינן שהיו מן הנתינים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גובאי טפשאי כו׳. פרש״י גובאי שם אומה כו׳ אמרי׳ שהיו מן הנתינים עכ״ל והכי איתא שם גובאי גבעונאי דורניתא דראי נתינאי ולפירושו הכא צ״ל דכולהו נתינים הוו אלא אלו נקראו גובאי ע״ש שמם הראשון שהיו גבעונים ואלו נקראו דורניתא ע״ש שמם שני שנתן יהושע לחוטבי עצים אך ק״ק דנתינים הם בכל מקום שכבר נתגיירו אלא שדוד גזר עליהן איסור מלבא בקהל והכא קאמר דלא אגייר גיורא חד מינייהו ולולי פירושו נראה דלאו כל הגבעונים נתגיירו ואלו שלא נתגיירו נקראו גובאי ע״ש גבעונים ואלו שנתגיירו נקראו דורוניתא ע״ש נתינים ולפירושו צ״ל דגובאי נתינים היו ונשתמדו לחזור להיות עכו״ם וע״כ נקראו ע״ש גבעונים ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופליגא [וחלוקה] פרשנות זו על דברי רב יהודה. שאמר רב יהודה מאן [מי הם] ״אבירי לב״ — הגוים בני האומה גובאי טפשאי [הטפשים]. אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דהא [שהרי] מעולם לא איגייר גיורא מינייהו [התגייר גר מהם].
And this exegesis disagrees with the opinion of Rav Yehuda, as Rav Yehuda said, who are the stubborn-hearted? They are the foolish heathens of Gova’ei. Rav Yosef said: Know that this is so, as no convert has ever converted from their ranks.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר רַב אָשֵׁי: בְּנֵי מָתָא מַחְסֵיָא אַבִּירֵי לֵב נִינְהוּ, דְּקָא חָזוּ יִקְרָא דְּאוֹרָיְיתָא תְּרֵי זִמְנֵי בְּשַׁתָּא, וְלָא קָמִגַּיַּיר גִּיּוֹרָא מִינַּיְיהוּ.:

Similarly, Rav Ashi said: The heathen residents of the city Mata Meḥasya are the stubborn-hearted, as they witness the glory of the Torah twice a year at the kalla gatherings in Adar and Elul, when thousands of people congregate and study Torah en masse, yet no convert has ever converted from their ranks.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב אשי הני בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאוריי׳ תרי זימני בשתא. היינו תרי ירחי דכלה חודש אדר וחודש אלול והתם בבבא מציעא (אמרינן) בפ׳ השוכר את הפועלי׳ (דף פו) אמרינן אמר כו׳ רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה אכלו ביה קירצי בי מלכא איכא גברא חד מיהודאי דקא מפגר תריסר אלפי גברי ירחא בקייטא וירחא בסיתוא מכרגא ובפרק השואל (דף צז) אמרי איהו שאיל להו ביומי דכלה:
סליק פרק ב׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבחא דאורייתא תרי זימני בשתא – שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג.⁠1
1. בעדי הנוסח מופיע כאן ד״ה ״לא כל הרוצה״. ד״ה מופיע במהדורתנו לעיל ט״ז:
תרי זימני בשתא – אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין ושמא ניסא איתרחיש להו וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברש״י שבחא דאוריית׳ כו׳ הלכות החג כו׳. עי׳ רש״י לקמן ל ע״א ד״ה שבתא דרגלא כו׳ ועצרת כו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעין זה אמר רב אשי: הגוים בני העיר מתא מחסיא ״אבירי לב״ נינהו [הם], דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זמני בשתא כן הם רואים את כבוד התורה שתי פעמים בשנה], בירחי כלה, באדר ואלול, שהיו באים אלפי אנשים ללמוד תורה ברבים, ולא קמגייר גיורא מינייהו [ואין מתגייר גר מהם].
Similarly, Rav Ashi said: The heathen residents of the city Mata Meḥasya are the stubborn-hearted, as they witness the glory of the Torah twice a year at the kalla gatherings in Adar and Elul, when thousands of people congregate and study Torah en masse, yet no convert has ever converted from their ranks.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) חָתָן, אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת וְכוּ׳.:

We learned in our mishna that if a groom wishes to recite Shema on the first night of his marriage, he may do so, and Rabban Shimon ben Gamliel prohibited doing so because of the appearance of presumptuousness.
רב האיי גאוןרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חתן פטור מקרית שמע, אם רצה לקרות את שמע פליגי בה רבנן ורבן שמעון בן גמליאל, א[וקי״ל כסתמא דמתניתין, אע״ג דר׳ יוחנן אמר מוחלפת השיטה ומוקים לה לרשב״ג כיחידאה, הא דרב שישא בריה דרב אידי עיקר, דהוא אמר לעולם לא תיפוך ומוקים לה סתמא כרבנן, וכוותיה עבדינן].
א. כאן נקטע כתה״י, ומכאן הושלם ע״פ רבינו חננאל, שנראה שגם כאן היה מקור דבריו מפירוש רה״ג, וזאת מכח עדותו של האשכול (הל׳ ק״ש) שכתב שרה״ג פסק הלכתא כתנא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שחתן אם רוצה הוא לקרות (לקרוא) קריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו הריהו רשאי לעשות כן. ורבן שמעון בן גמליאל אומר שיש לחוש בדבר זה משום יוהרה.
We learned in our mishna that if a groom wishes to recite Shema on the first night of his marriage, he may do so, and Rabban Shimon ben Gamliel prohibited doing so because of the appearance of presumptuousness.
רב האיי גאוןרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְמֵימְרָא דְּרַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חָיֵישׁ לְיוֹהֲרָא, וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי לְיוֹהֲרָא. וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: אמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. וְכָל מָקוֹם, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בלְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם.

The Gemara asks: Is that to say that Rabban Shimon ben Gamliel is concerned about presumptuousness and the Rabbis are not concerned about presumptuousness? Didn’t we learn that they say the opposite? As we learned in a mishna: A place where they were accustomed to perform labor on Ninth of Av, one may perform labor. A place where they were accustomed not to perform labor on Ninth of Av, one may not perform labor. And everywhere, Torah scholars are idle and do not perform labor. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to performing labor on the Ninth of Av, one should always conduct himself as a Torah scholar.
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למימרא דרבנן לא חיישא (להדא) [ליוהרא] – פיר׳ לא חיישי דכשקורא חתן בלילה הראשון שיאמ׳ בני אדם כמה (זהיר) [יהיר] הוא זה (שמא ראה) [שמראה] שאין דעתו טרודה ומכוונת היא ליחוד שם שמים. ואנן (בהדי) [סהדי] דלא.
פרק שלישי
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: למימרא [האם נאמר] כי רבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא [חושש, לדבר הנראה כגאווה, וחכמים אינם חוששים לגאוה], והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו להם, שהם אומרים]! דתנן כן שנינו במשנה]: מקום שנהגו בו לעשות מלאכה בתשעה באבעושין, מותר לעשות. ובמקום שנהגו שלא לעשותאין עושין. וכל מקום תלמידי חכמים בטלים ממלאכתם. ועל כך רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו לענין ביטול מלאכה בתשעה באב כתלמיד חכם.
The Gemara asks: Is that to say that Rabban Shimon ben Gamliel is concerned about presumptuousness and the Rabbis are not concerned about presumptuousness? Didn’t we learn that they say the opposite? As we learned in a mishna: A place where they were accustomed to perform labor on Ninth of Av, one may perform labor. A place where they were accustomed not to perform labor on Ninth of Av, one may not perform labor. And everywhere, Torah scholars are idle and do not perform labor. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to performing labor on the Ninth of Av, one should always conduct himself as a Torah scholar.
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, קַשְׁיָא דְּרַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

If so, there is a contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there. And, there is a contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם כן קשיא דרבנן אדרבנן [מדברי חכמים, על דברי חכמים] וכן קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל! על כך
If so, there is a contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there. And, there is a contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה. רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תַחְלֵיף. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא, ק״שקְרִיאַת שְׁמַע, כֵּיוָן דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא קָא קָרוּ וְאִיהוּ נַמֵי קָרֵי, לָא מִיחֲזֵי כְיוֹהֲרָא; הָכָא, כֵּיוָן דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַבְדֵי מְלָאכָה וְאִיהוּ לָא קָא עָבֵיד, מִיחֲזֵי כְיוֹהֲרָא.

Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed in one of the sources in the interest of avoiding contradiction. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Actually, you need not reverse the opinions, as the contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there is not difficult. In the case of the recitation of Shema on his wedding night, since everyone is reciting Shema and he is also reciting Shema, he is not conspicuous and it does not appear as presumptuousness. Here, in the case of the Ninth of Av, however, since everyone is performing labor and he is not performing labor, his idleness is conspicuous and appears as presumptuousness.
רי״ףתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תחליף – פר״ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה והלכה כרשב״ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (כתובות עז א) וכן פסק ר״ח ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לקרות דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר אני מכוין בכל שעה אבל לעשות מלאכה בתשעה באב אין לעשות מלאכה.
רב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך – פי׳ ר״ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה וקי״ל הלכה כרשב״ג במשנתנו [דאמר] שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ומיהו אין אנו רגילין עתה להחמיר שלא לקרות כי בשאר פעמים אין אנו מכוונין כל כך, והרי״ף פסק כתנא קמא:
הדרן עלך פרק היה קורא
פרק שלישי
בפי׳ רש״י גריס תפלת השחר אחר הי׳ קורא ובירושלמי גריס מי שמתו וכן נראה הסדר לפי התוספתא וגם מסתבר הכי שכל זה הפרק איירי אכתי בק״ש ובתר הכי פסוק ותני סדר תפלה ולמה יפסיק באמצע סדר ק״ש ולעיל נמי איירי בר״ג שמתה אשתו להכי תני אחריו מי שמתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספות בד״ה רב שישא בריה דר״א וכו׳ פר״ח כו׳ והלכה כרשב״ג כו׳. ונראה שאין זה סותר למעשה דר״ג במשנה הקודמת במעשה דר״ג שקרא בלילה ראשונה שנשא וקי״ל מעשה רב והיינו לפי מ״ש שם בשם הירושלמי דרשב״ג גופא מודה במי שנתמנה פרנס על הציבור דרשאי להחמיר ור״ג נשיא הוי ואע״ג דלכאורה משמע שם בירושלמי להיפך בהא דמייתי ברייתא דתני חזקי׳ שכל מי שפטור מדבר ועושה נקרא הדיוט ובעי למיפשט מיניה דאם התחיל בסעודה אינו רשאי להחמיר ולהפסיק בתפלה ומקשה עלה ממתני׳ דהכא דקתני חתן אם רוצה לקרות קורא ומשני אנא פתר לה כר״ג ור״ג אמר איני שומע לכם כו׳ א״כ משמע לכאורה דר״ג פליג אדרשב״ג וכמו שפירש שם המפרש אלא דלענ״ד בלא״ה א״א לפרש כן דא״כ יהיו דברי הירושלמי סותרים זא״ז דהא ודאי ר״ג נשיא הוה וא״כ מנ״ל דפליג אדרשב״ג. ועוד אס״ד דפליגי דברייתא דחזקיה ודר״ג תנאי היא דברייתא אתיא כרשב״ג דא״כ תיקשי אכתי מאי מקשה מהך ברייתא דחזקיה אהנך אמוראי שהפסיקו סעודתן להתפלל ואכתי מאי קושיא דילמא אינהו נמי כר״ג ס״ל. אלא ע״כ צריך לפרש לשון הירושלמי בענין אחר דהא דמסיק אנא מוקי לה כר״ג היינו במאי דמשמע מיהו מדר״ג דק״ש בכוונה תליא מילתא ומש״ה שפיר קאמר ת״ק דמתני׳ דהכא דלאו דוקא ר״ג דנשיא היה אלא כל חתן שיודע בעצמו שיוכל לכוין רשאי ומש״ה לא מיקרי הדיוט כיון שמעיקר הדין כן הוא דבכוונה תליא מילתא משא״כ לענין הפסקת סעודה ושאר דברים כה״ג דלא שייך ה״ט שפיר יש לפסוק כי הך ברייתא דחזקי׳ דמי שפטור ועושה נקרא הדיוט כנ״ל נכון וברור בסוגיית הירושלמי ותו לא מידי:
סליק פרק שני
מי שמתו פרק שלישי
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, יש מן באחד המקומות להחליף את שמות החכמים כדי להגיע לשיטה אחידה. ואילו רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לעולם לא תחליף, אין צורך להחליף, כי דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים, על דברי חכמים לא קשה] משום שבקריאת שמע, כיון דכולי עלמא קרו, ואיהו נמי קרילא מיחזי [שהכל קוראים, והוא גם כן קורא — אין הוא מתבלט, ואין זה נראה] כיוהרא. הכא [כאן] בענין תשעה באב כיון דכולי עלמא עבדי [שהכל עושים] מלאכה ואיהו לא קא עביד [והוא אינו עושה] — הרי זה מיחזי [נראה] כיוהרא, שהרי הוא מתבלט מתוך כולם.
Rabbi Yoḥanan said: The attribution of the opinions is reversed in one of the sources in the interest of avoiding contradiction. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: Actually, you need not reverse the opinions, as the contradiction between the statement of the Rabbis here and the statement of the Rabbis there is not difficult. In the case of the recitation of Shema on his wedding night, since everyone is reciting Shema and he is also reciting Shema, he is not conspicuous and it does not appear as presumptuousness. Here, in the case of the Ninth of Av, however, since everyone is performing labor and he is not performing labor, his idleness is conspicuous and appears as presumptuousness.
רי״ףתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) דְּרַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קַשְׁיָא, הָתָם, בַּכַּוָּנָה תַּלְיָא מִילְּתָא, וַאֲנַן סָהֲדֵי דְּלָא מָצֵי לְכַוּוֹנֵי דַּעְתֵּיהּ, אֲבָל הָכָא, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: מְלָאכָה הוּא דְּאֵין לוֹ, פּוּק חֲזִי כַּמָּה בַּטְלָנֵי אִיכָּא בְּשׁוּקָא.:

So too, the contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there is not difficult. There, in the case of the recitation of Shema on his wedding night, the matter is dependent upon his capacity to concentrate, and it is clear to all that he is unable to concentrate. Reciting Shema under those circumstances is a display of presumptuousness. But here, in the case of the Ninth of Av, one who sees him idle says: It is because he has no labor to perform. Go out and see how many idle people there are in the marketplace, even on days when one is permitted to work. Consequently, his idleness is not conspicuous.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי אינשי עבידתא הוא דלית ליה – הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל אלא אין לו מלאכה לעשות.
פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא – אף בימי מלאכה.
הדרן עלך היה קורא
הדרן עלך היה קורא
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל לא קשיא [קשה], אין סתירה, שכן התם [שם] בענין קריאת שמע הלא בכונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה [תלוי הדבר, ואנו עדים, כלומר, הכל יודעים, שאין הוא יכול לכוון את דעתו]. ואם הוא קורא בכל זאת, הרי בכך הוא מראה את גאוותו. אבל הכא [כאן] בענין תשעה באב, הרואה שאיננו עושה מלאכה, אומר: מלאכה הוא שאין לו וממילא אינו מתבלט מן האחרים. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא [צא וראה כמה בטלנים יש בשוק], אפילו בימים המותרים במלאכה.
So too, the contradiction between the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here and the statement of Rabban Shimon ben Gamliel there is not difficult. There, in the case of the recitation of Shema on his wedding night, the matter is dependent upon his capacity to concentrate, and it is clear to all that he is unable to concentrate. Reciting Shema under those circumstances is a display of presumptuousness. But here, in the case of the Ninth of Av, one who sees him idle says: It is because he has no labor to perform. Go out and see how many idle people there are in the marketplace, even on days when one is permitted to work. Consequently, his idleness is not conspicuous.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ג – מי שמתו
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו – גפָּטוּר מק״שמִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

Chapter 3
MISHNA: One whose deceased relative is laid out unburied before him is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer, and from the mitzva to don phylacteries, as well as all positive mitzvot mentioned in the Torah, until the deceased has been buried.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שמתו כו׳ פטור מלקרות ק״ש – לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה.
מי שמתו מוטל לפניו – רש״י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר״י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק״ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק״ש ובירושלמי גריס כמו כן.
פטור מק״ש – בירושלמי מפרש טעמא א״ר בון כתיב למען תזכור כו׳ עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים:
הכי גרסינן: פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין.
מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ – ר׳ שמעון זצ״ל:⁠א לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו דהוי דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה. וחילופיהן, שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל חפצים לכב⁠(ו)⁠דו ולזכות (לו) [בו]. שלפני המטה, יכנסו בה כשיגיע המטה אצלם. ושל אחר המטה, נשאוהו כבר. שלפני המטה צורך בהן פטורין, אם צריכין הם לישא אותו פטורין. ושל אחר המטה אם אין צורך בהןב חייבין, הואיל וכבר יצאו ידי חובת כבוד המת. ואלו ואלו פטורין מן התפילה, דלאו דאוריתא היא. ואינו מיסב דרך מסובין על צידו השמאלי ובמטה. ואינו מברך, שאינו צריך לברך ברכת הלחם. ואינו מזמן, שאינו צריך לברך ברכת (הלחם) [המזון]. ואין מברכין עליו, שיברכו עליו אחרים ברכת המוציא. ואין מזמנין עליו, שאינו מצטרף עם שלש לזימון. וכל זהג שאין דעתו מיושבת ונראה כברכה לבטלה. ועוד אם בא לברך נראה כאלו שכח את צער⁠(ו) המת⁠(ו) [ו]⁠הוה ליה כלועג.
רבסז״לד פיר׳, היכא דלא קבריה הוה ליה מתעסק במצות קבורה וקימ׳ לן דמתעסק במצוה פטור מן המצוה. ירושל׳:⁠ה ת״ר אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת.
א. צ״ל: ״רשצז״ל״. וב״פירוש קדמון״: ״רשז״ל״. והוא לשון רש״י בקצת שינויים.
ב. בפירש״י שלפנינו: ״אף אם צורך בהם״. וראה תוד״ה הכי.
ג. מכאן עד סוף הקטע אינו בפירש״י שלפנינו. אבל ב״פירוש קדמון״ נוסף בסוף הקטע: ״עד הנה מדברי רשז״ל״. ונראה שהיה גורס כן ברש״י.
ד. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ פיר׳ דכל היכא״.
ה. בפרקין, עי״ש, והובא בתוס׳ כאן ובראשונים. וראה מסכת שמחות פ״י.
הא דתניא מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. פירוש אינו צריך לברך המוציא וברכת המזון, וכן אחרים אין צריכין לאכול ולברך בשבילו המוציא וברכת המזון, וגם אינו מצטרף לזימון ואינו מזמן על אחרים, מפני שאינו מחויב בדבר.
מתני׳: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. אסקה רב אשי בגמרא (ברכות יח.) דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דטרוד טירדא דמצוה, ולאו דוקא הני, אלא פטור מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בברייתא דמייתי בסמוך. אלא רבותא נקט במתניתין ולומר דאפילו הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור.
הא דקתני: פטור מן התפילין. איכא למידק מאי איריא מוטל לפניו אפילו כל יום ראשון נמי כדאמרינן במועד קטן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טו.), ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל אסור בתפילין, ומסתברא דתפילין אגב קריאת שמע ותפילה נקיטי להו, ובירושלמי בעו להו ופריקו בה פרוקא אחרינא, עוד נראה לומר דשאני התם לאחר שחל עליו אבלות.
המשנה התשיעית חתן אם רצה לקרות ק״ש בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול אמר הר״מ חתן אם רצה לקרות וכו׳ פי׳ ענין דברי רשב״ג הוא אומר כי כשיקרא יביטו אליו בני אדם הדור וככוד ושהוא חסיד ומדקדק במצות ואפשר שיהיה מעשהו לפנים ולא לשם שמים ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
פטור מק״ש – ובירושלמי מפרש טעמא א״ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים (ואין) [ואינו] מברך. פי׳ ברכת המוציא (ואין) [ואינו] מזמן. לברך ברכת המזון:
פרק מי שמתו
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין – והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור, וא״ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל ואפילו חל עליו אבילות הא קיי״ל דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא׳ בהן פאר, ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמרא מתו אף על פי שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. ואם תאמר אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין יש לומר דאגב שטפא דק״ש ותפלה נקט להו ולאו דוקא.
הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול. שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתיב וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן. ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום. ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה. אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי. ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעונים מצוות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה פטור מק״ש כו׳ ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק״ש כו׳ ומן התפילין עכ״ל הס״ד ואח״כ מ״ה ה״ג רש״י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו׳ עכ״ל כצ״ל ואין זה ברש״י שלפנינו שהרי כתיב ברש״י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו׳ עכ״ל ודו״ק:
בד״ה פטור מק״ש כו׳ ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק״ש כו׳ ומן התפילין עכ״ל הס״ד ואח״כ מ״ה ה״ג רש״י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו׳ עכ״ל כצ״ל ואין זה ברש״י שלפנינו שהרי כתיב ברש״י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו׳ עכ״ל ודו״ק:
במשנה מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש כו׳ ומכל מצות האמורות בתורה. כך הגירסא בגמרא שלפנינו וה״נ בברייתא דמייתי הש״ס בסמוך נמי גרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכן לעיל בפרק שני דף י״ד ע״ב בברייתא דחופר כוך בקבר גרס נמי הכי וכמבואר שם בלשון התוס׳ מיהו רבינו יונה כתב דל״ג במשנה דפטור מכל מצות האמורות בתורה ושכך נמי בירושלמי ובספרים מדויקים ומש״ה כתב שי״מ דלתנא דמתני׳ לא מפטר אלא מהנך תלת משום דס״ל כשילא במסכת סוכה דלית ליה דהעוסק במצוה פטור ובסמוך אבאר שא״א לפרש כן לא בתלמודא דידן ולא בתלמוד ירושלמי ואפשר דהיינו טעמא דרבינו יונה שלא נראין לו שיטת הי״מ. אלא דבדברי רבינו יונה עצמו שכתב דהא דל״ג מכל מצות האמורות בתורה היינו משום דאתיא במכ״ש מהנך תלת ואף שאיני כדאי מ״מ לענ״ד האי ק״ו פריכא הוא מתרי טעמי חדא דאיכא למימר דהא דפטור מהני תלת היינו משום דתליא בכוונה משא״כ בשאר מצות שאינן תלויות בכוונה א״ל דחייב תדע דהא שילא ואינך תנאי דלית להו דעוסק במצוה כו׳ ואפ״ה מודו בהנך מיהו בזה י״ל לפי שיטת התוס׳ והרא״ש בפ׳ הישן וכמו שאבאר שם אי״ה במקומו אלא דאכתי אין כאן ק״ו כיון דאיכא למיפרך כדפרישית. ועוד קשיא לי טובא האיך מצינו למילף כל מצות האמורות בתורה מהנך תלת דילמא דוקא בהנך שהן מצות שהזמן גרמא ונשים פטורות מהם א״כ הו״ל מ״ע שאין שוה בכל מש״ה העוסק במצוה פטור מהם משא״כ כל מצות שאין הז״ג מנ״ל דפטורי דהא האי פירכא דעשה שאין שוה בכל אשכחן טובא בפ״ק דיבמות גבי עשה ול״ת ובדוכתי טובא:
ואף דקושיא זו לאו עלה דרבינו יונה רמיא דאהא דפשיטא לן בכולא תלמודא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה ומייתי לה בפרק הישן מק״ש ומפסח דתרווייהו ז״ג שייך נמי להקשות כן דאכתי מ״ע שלא הז״ג מנ״ל אלא די״ל בכמה דרכים וכמו שאבאר בסמוך בל׳ התוספות מיהו לשיטת רבינו יונה ודאי קשיא וצ״ע ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה פטור מק״ש ובירושלמי כו׳ א״ר בון כתיב למען תזכור כו׳. לכאורה היה נ״ל דמאי שהוצרך הירושלמי להאי טעמא ולא יליף מובלכתך בדרך היינו משום דרבי בון סבר כרב יהודה ואביי לקמן דסברי ק״ש דרבנן וקרא בדברי תורה כתיב וא״כ תו ליכא למילף מיניה דעוסק במצוה פטור מש״ה יליף מיציאת מצרים. או שנאמר דרבי בון לא ס״ל כשיטת תלמודא דידן לעיל בפ״ק דלב״ה נמי שייך הך דרשא דובלכתך בדרך למעט עוסק במצוה משום דתרתי ש״מ ומש״ה מוקי ר״ב הך ברייתא דובלכתך בדרך כב״ש וא״כ לב״ה איצטריך למילף מיציאת מצרים. אלא דלפ״ז לא הו״ל להתוס׳ לאתויי מילתא דר״ב במשנתינו כיון שסותר לתלמודא דידן דלעיל בפ״ק ובפרק הישן משמע דהא דעוסק במצוה פטור דילפינן מק״ש לכך נ״ל לפ׳ בענין אחר דהא דמייתי בירושלמי ילפותא דיצ״מ היינו משום הך קושיא שכתבתי בסמוך דמק״ש ופסח לא שייך למילף אלא מצות התלויות בזמן מש״ה יליף מיציאת מצרים שנוהגת בכל זמן דהא קי״ל מזכירין יציאת מצרים בלילות ולפ״ז אפשר לומר דתלמודא דידן נמי ס״ל הכי והא דאיצטריך קרא בק״ש ופסח היינו משום דסד״א דאפ״ה עוסק במצוה לא מיפטר מק״ש משום דאית ביה עול מלכות שמים כדאמרינן לקמן להדיא גבי נשים פטורים מק״ש ופסח נמי צריכא משום דאית ביה כרת אלא דאכתי י״ל הניחא למ״ד מזכירין יצ״מ בלילות אבל לחכמים דסברי דיצ״מ נמי אינו נוהג בלילה א״כ הדרא קושיא לדוכתא הא דעוסק במצוה פטור מאותן שאין ז״ג מנ״ל ולא מצאתי ליישב קושיא זו כי אם לפי המסקנא בסוגיא דקדושין דף ל״ד דאמרי פאפונאי דכל התורה כולה איתקש לתפילין בקרא דלמען תהיה תורת ה׳ בפיך ומהכא ילפינן דנשים פטורות ממ״ע שהז״ג משום דתפילין איתקש לת״ת דכתיב ביה בניכם ולא בנותיכם ושם בדף הקודם קאמר הש״ס דאע״ג דתפילין איתקש נמי למזוזה אפ״ה ילפינן מת״ת דאיתקשו בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ואם כן לפ״ז א״ש טובא דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה כיון דכתיב ובלכתך בדרך דפטור מק״ש ממילא ילפינן דעוסק במצוה פטור נמי מתפילין אפילו למ״ד דתפילין נוהג אף בלילה ונשים חייבות בהן אפ״ה פשיטא דעוסק במצוה פטור מתפילין דהא האי קרא דובלכתך בדרך כתיב בהאי ענינא דתפילין ועוד דתפילין איתקשו לק״ש בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ולפ״ז דפשיטא לן דעוסק במצוה פטור מק״ש ומתפילין ומש״ה פשיטא לן דפטורות נמי מכל מצות שבתורה דהא ת״ת נמי איתקש לתפילין ואי תיקשי אכתי תימה לפאפונאי דאית להו הך הקישא דכל התורה לתפילין משא״כ לאינך תנאי ואמוראי דפ״ק דקדושין דהא דנשים פטורות ממ״ע שהז״ג יליף ממצה שמחה והקהל א״כ אכתי הא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה מנ״ל אלא דמשום הא לא איריא דהנך תנאי ואמוראי דקדושין מצי סברי שפיר כהאי תנא דמזכירין יצ״מ בלילות וא״כ הו״ל מ״ע שאין הז״ג ונשים חייבות בהם ולפ״ז שפיר ילפינן דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה מק״ש ופסח ויצ״מ במה הצד כשיטת ר״ב בירושלמי כנ״ל נכון ליישב הקושיא שהקשיתי לעיל בסמוך אלא דאכתי מה שהקשיתי על פי׳ רבינו יונה במ״ע והמבין יבין דאכתי ק״ו דידיה פריכא הוא כדפרישית וצ״ע ליישב דבריו וגם שיטת התוס׳ דהכא שהביאו דברי ר״ב נמי לא נתיישבה בזה דאם כוונתן ליישב טעם משנתינו בהא דמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות א״כ הו״ל לאתויי הא דר״ב אבבא דסיפא ולא אהא דפטור מק״ש.לכך נ״ל ברור שמה שהביאו התוספות כאן דר״ב היינו משום דאפילו בק״ש לית לן למיפטר מקרא דובלכתך בדרך אלא במי שעוסק בקבורת המת ממש וכ״ש במי שמתו מוטל לפניו ואין לו מי שישא משאו משא״כ במי שיש לו מי שישא משאו ואינו קוברו בעצמו דתו לא שייך בזה האי טעמא דעוסק במצוה ולפי שמלשון המשנה ודאי משמע דבמוטל לפניו פטור בכל ענין ואהא מסיק ר״ב טעמא דמתני׳ מקרא דלמען תזכור כל ימי חייך ולא בשעה שאתה עוסק עם המתים והאי קרא יתירא הוא לאשמעינן הך מילתא גופא דבכל ענין שעוסק במתים אפילו רוצה לקוברו ע״י אחרים אפ״ה פטור והיינו כדמסיק התם מפני כבודו של מת כמ״ש התוס׳ בדיבור הסמוך. ולפ״ז משמע שלאותו הכוונה נתכוונו התוס׳ שהביאו דברי ר״ב אהך בבא שפטור מק״ש כנ״ל ברור בכוונת התוס׳ ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
ומכלל הדברים יש לנו ללמוד מיהו מדברי ר״ב בירושלמי שא״א לפרש כשיטת היש מפרשים שהביא רבינו יונה דלמאי דלא גרסינן במתני׳ פטור מכל מצות שבתורה וכפי הגירסא שנמצא במשנה ירושלמית והעלו דלפ״ז משמע דלא מיפטר אלא מהנך תלת לפי שתלוים בכוונה והא ודאי ליתא דא״כ היאך יליף לה רב מזכירת יצ״מ דהא ודאי לא תליא בכוונה דמ״ש משאר מצות שבתורה ועוד דהא ודאי לפום האי טעמא דמייתי בירושלמי מפני כבודו של מת תו לא שייך לחלק בין הנך תלת לשאר מצות שבתורה אלא ע״כ כדפרישית בסמוך:
בד״ה ה״ג רש״י כו׳ ותימא קצת כו׳ והלא לא היו נושאין כלל כו׳ עכ״ל. ולענ״ד יש ליישב שיטת רש״י לפי גרסתו וכוונתו דאע״ג שלא היו נושאין כלל את המת לאחר שכבר נשאו חלקם אפ״ה שייך שפיר לומר שיש למטה צורך בהם והיינו לענין הלוית המת כדאמרינן בכתובות ר״פ שני בד״א שיש עמו כל צרכו ויהיב התם שיעורא או למאן דתני או למאן דתני ומתני ע״ש והכי דייק לישנא דלהמטה צורך בהם ואפ״ה חייבים בק״ש משום דהלויית המת ל״ד לעוסק במצוה ואפילו לתנחומי אבילים לא דמי כמ״ש בהדיא רבינו יונה הביאו בעל תוי״ט ע״ש:
משנה. וז״ל מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה עכ״ל. ופירש רש״י (ד״ה מי שמתו) וז״ל לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדה דמצוה עכ״ל. ומבואר דרש״י סובר דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשום דטרוד במצות קבורת מתו ודומה לחתן דפטור מק״ש משום דטרוד במצוה. וכן היא שיטת הרמב״ם דפסק (פ״ד מהל׳ ק״ש הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים וכו׳ אבל הנושא את הבעולה אע״פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה. מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק״ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ״ל. ומבואר שהרמב״ם השווה פטור החתן מקריאת שמע - שפטור מפני שעסוק במצוה ואין דעתו פנויה, לפטור אונן דפטור ג״כ משום שאין דעתו פנויה לקרות. ונראה דבתרווייהו יסוד הפטור הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.
והנה מבואר במשנה שתי הלכות: א) דין מי שמתו מוטל עליו לקוברו שפטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות שבתורה, ויסוד הפטור שלו חל משום חובת קבורה המוטלת עליו, ודין זה חל בז׳ קרובים בלבד שעליהם חלה חובת מצות הקבורה. ב) דין נושאי המטה, שפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ונראה דלשיטת רש״י יסוד הפטור דמי שמתו מוטל לפניו הוא מחמת טירדה - שטרוד במחשבת קבורת מתו, דהיינו שטרוד מחמת חובת קבורה המוטלת עליו, ופטור אע״פ שאינו עוסק במעשה הקבורה ממש. ודומה לחתן שפטור מק״ש משום שטרוד במחשבת בעילת מצוה המוטלת עליו, אע״פ שאינו עוסק במעשה המצוה, וכדמבואר ברש״י לעיל (דף יא. ד״ה ובלכתך בדרך פרט לחתן) וז״ל ואע״ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירא לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא, אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא לא אימעוט עכ״ל. משא״כ נושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא, דלא רמיא עלייהו מצות קבורת המת וע״כ אינם טרודים מחמת חובת הקבורה, ופטורים רק בשעה שעוסקים במעשה מצות קבורת המת. ומבואר דלרש״י חלין ב׳ דינים נפרדים: א) דין פטור ממצות מחמת טירדה דמצוה וזהו דין מסוים שחל באונן ובחתן, והפטור דטירדה חל לפוטרם ממצות אף בשעה שאינם עוסקים במצוהא. ב) דין פטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא שחל בנושאי המטה וחל רק בשעה שעוסקים במעשה המצוה.
אמנם מדברי הרמב״ם הנ״ל משמע דיסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה דכהת״כ הוא משום דטרוד במחשבת מצוה, שכתב ״אבל הנושא את הבעולה אע״פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה״. ולפי״ז צ״ל דבין מי שמתו מוטל עליו לקוברו ובין נושאי המטה פטורים משום דטרודים במצוה ותרוייהו פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
א. וכן משמע מלשון המאירי בסוכה (דף כה. בד״ה אף) וז״ל אף לענין ק״ש אמרו שהעוסק במצוה פטור ממנה והחתן פטור בה ולא משום עוסק במצוה שא״כ לא הוצרכנו להביאה לחתן מפסוק בפני עצמו ר״ל ובלכתך בדרך פרט לחתן, שהרי עוסק במצוה הוא וכו׳ אלא זו של חתן בלא עיקר מצוה היא כגון שכבר כנס ונעשית עיקר מצותו שאילו הולך לכנוס או עוסק עכשיו במצות כניסה היה פטור מדין עוסק במצוה, ואף באלמנה כן, הא לא נאמר בחתן שפטור אלא משום טירדא עכ״ל. ובמאירי בברכות (דף יא. ד״ה חתן) כתב וז״ל חתן הכונס את הבתולה הוא פטור מק״ש אף בזמן שאינו עוסק בנישואין, כגון שכבר כנס אעפ״י שבשאר עוסק במצוה אינו כן עכ״ל. ומשמע דחל דין מסוים לפטור חתן מחמת טירדה דמצוה, משא״כ בשאר מצוות ליכא פטור מחמת טירדה אלא מחמת עצם ההתעסקות במצוה. ומרש״י מבואר דאף באונן חל פטור ממצוות מחמת טירדה דמצות קבורה המוטלת עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק ג

(12) א משנה מי שמת לו מת, ומתו מוטל לפניופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצוות עשה האמורות בתורה עד שיקבור את מתו.

Chapter 3

(12) MISHNA: One whose deceased relative is laid out unburied before him is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer, and from the mitzva to don phylacteries, as well as all positive mitzvot mentioned in the Torah, until the deceased has been buried.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דנוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן, וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה. אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם – פְּטוּרִין, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶם – חַיָּיבִין. הוְאֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה.

With regard to the pallbearers and their replacements and the replacements of their replacements, those located before the bier who have not yet carried the deceased and those located after the bier. Those before the bier who are needed to carry the bier are exempt from reciting Shema; while those after the bier, even if they are still needed to carry it, since they have already carried the deceased, they are obligated to recite Shema. However, both these and those are exempt from reciting the Amida prayer, since they are preoccupied and are unable to focus and pray with the appropriate intent.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחלופיהן – שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצין לזכות בו.
את שלפני המטה – שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם.
ושלאחר המטה – שנשאוהו כבר.
שלפני המטה צורך בהם פטורים – אם צריכים לשאתו פטורים.
ושלאחר המטה – אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת.
ואלו ואלו פטורין מן התפלה – דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון פטור.
הכי גריס רש״י: שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם חייבין לפי שלעולם לא היו רגילים לשאת שכבר נשאו חלקם ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפי׳ צריכה להם והלא לא היו נושאין כלל את המת לכך נראה כגרסת הספרים שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין.
אלו ואלו פטורין מן התפלה – אבל בק״ש ובתפילין שהן מדאורייתא חייבים ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן קריאת שמע ומן התפילין וכו׳ כל שכן דפטור מן התפלה אלא לא בעי למיתני ברישא אלא החלוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו.
אמר המאירי הכונה לבאר בה שאע״פ שחתן פטור אם יודע בעצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא והוא שאמר חתן אם רוצה לקרות את שמע לילה הראשון קורא ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי ואין מונעין אדם בכך מחשש יוהרא ואע״פ שלענין בטול מלאכה בט׳ באב אמרו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ולא התירו לכל אדם לעשות עצמן כתלמידי חכמים ההיא הואיל והוא בטל בין העושים נראה כיוהרא אבל זה הואיל ואף שאר בני אדם קורין אין כאן יוהרא ורשב״ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול שהוא חושש ליוהרא ואע״פ שהוא בעצמו אמר לענין בטול מלאכה בט׳ באב שאמרנו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ואמר רשב״ג על זה כל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם ולא חשש ליוהרא מ״מ הוא תולה הטעם שאין בבטול מלאכה יוהרא בשום מקום שאין אדם מבחין בחברו מפני מה הוא מתבטל וכמה בטלני איכא בשוקא וכן הלכה אבל בענין זה שיראה הדיוט עצמו כחסיד שבחסידים יש כאן יוהרא ועזות מצח ומ״מ הלכה כרבנן לענין ק״ש ואין מונעין בכך אבל מ״מ אין למי שאינו חשוב בעיני הכל להתראות בדבר זה בפני רבים אלא אם יודע בעצמו שכן יקרא בינו לבין עצמו ותבא עליו ברכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אלו ואלו כו׳ ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו׳ עכ״ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ״ל ומן התפילין כו׳ וק״ל:
בד״ה אלו ואלו כו׳ ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו׳ עכ״ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ״ל ומן התפילין כו׳ וק״ל:
אמנם יעויין בתוס׳ (ד״ה פטור מק״ש) דסברי דילפינן לה מקרא, וז״ל בירושלמי מפרש טעמא א״ר בון כתיב למען תזכור וכו׳ עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים עכ״ל. ונראה לומר דלתוס׳ הדין דאונן פטור ממצות ק״ש אינה ילפותא גרידא, אלא דיסוד הדין הוא משום כבוד הבריות, וכמו שמצינו בגמ׳ לקמן (דף כ.) דכבוד הבריות דוחה מצות עשה שבתורה בשב ואל תעשה. כמו״כ י״ל דמשום כבוד הבריות וכבוד המת אונן פטור ממצוות. והנה עיין בתוס׳ (ד״ה ואינו מברך) שרש״י ותוס׳ נחלקו אם אונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוות. ונראה דלשיטתייהו אזלי, דלשיטת רש״י דפטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, רשאי האונן להחמיר על עצמו ולברך. משא״כ לשיטת התוס׳ אינו רשאי לברך ואם רצה לברך אין שומעין לו, משום דילפינן מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים״ שחל איסור לאונן לקרות ק״ש משום כבוד הבריות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו נושאי המטה וחלופיהן, האנשים המחליפים אותם, וחלופי חלופיהן, את אותם שנמצאים לפני המטה ולפי התור יהיו הם שישאו אחר כך את ארון המת, ואת אלה שנמצאים לאחר המטה. את שלפני המטה ולמטה צורך בהם, שצריכים הם לשאתה — פטורים מקריאת שמע, ואת שלאחר המטה אף שלמטה עדיין צורך בהם, מאחר שכבר נשאו את המת — חייבין הם מעתה בקריאת שמע. ואף על פי כן אלו ואלו פטורים מן התפלה, מפני שהם טרודים בדבר ואינם יכולים לכוון דעתם ולהתפלל כראוי.
With regard to the pallbearers and their replacements and the replacements of their replacements, those located before the bier who have not yet carried the deceased and those located after the bier. Those before the bier who are needed to carry the bier are exempt from reciting Shema; while those after the bier, even if they are still needed to carry it, since they have already carried the deceased, they are obligated to recite Shema. However, both these and those are exempt from reciting the Amida prayer, since they are preoccupied and are unable to focus and pray with the appropriate intent.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה – יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו – לֹא יַתְחִילוּ.

After they buried the deceased and returned, if they have sufficient time to begin to recite Shema and conclude before they arrive at the row, formed by those who attended the burial, through which the bereaved family will pass in order to receive consolation, they should begin. If they do not have sufficient time to conclude reciting the entire Shema, then they should not begin.
קישוריםרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשורה – שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר שקברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל לקרוא קריאת שמע ולגמור עד שלא יגיעו לשורה של אנשים שיוצרים המלווים, ודרכה משפחת האבל עוברים להתנחם — יתחילו לקרוא קריאת שמע. ואולם אם לאו [לא], שאינם יכולים להספיק להתחיל ולגמור קריאת שמע — לא יתחילו.
After they buried the deceased and returned, if they have sufficient time to begin to recite Shema and conclude before they arrive at the row, formed by those who attended the burial, through which the bereaved family will pass in order to receive consolation, they should begin. If they do not have sufficient time to conclude reciting the entire Shema, then they should not begin.
קישוריםרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִיִּים – פְּטוּרִים, וְהַחִיצוֹנִים – חַיָּיבִים. ו(נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מק״שמִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִילִּין, וְחַיָּיבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן).⁠1

And those standing in the row, those in the interior row, directly before whom the mourners will pass and who will console them, are exempt from reciting Shema, while those in the exterior row, who stand there only to show their respect, are obligated to recite Shema. Women, slaves and minors are exempt from the recitation of Shema and from phylacteries, but are obligated in prayer, mezuza and Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והעומדים בשורה עצמה, האנשים הפנימיים שהאבל עובר ביניהם ממש שעומדים לפנים והם מנחמים אותו — פטורים מקריאת שמע, ואילו החיצונים שהם המצטרפים רק לשם הכבוד — חייבים. נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון.
And those standing in the row, those in the interior row, directly before whom the mourners will pass and who will console them, are exempt from reciting Shema, while those in the exterior row, who stand there only to show their respect, are obligated to recite Shema. Women, slaves and minors are exempt from the recitation of Shema and from phylacteries, but are obligated in prayer, mezuza and Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גמ׳גְּמָרָא: מוּטָּל לְפָנָיו – אִין, וְשֶׁאֵינוֹ מוּטָּל לְפָנָיו – לָא.

GEMARA: We learned in the mishna that one whose deceased relative is laid out before him is exempt from the recitation of Shema and other positive mitzvot. The Gemara deduces: When the corpse is laid out before him, yes, he is exempt, but when the corpse is not physically laid out before him, no, he is not exempt from these mitzvot.
רי״ףרש״ירא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שאינו מוטל לפניו – כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר.

פרק שלישי: מי שמתו

(16) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורהא. פי׳ טעמא דפטורא לאו משום אבלות דהא איהו לעולם לא מחייב באבילות עד שיסתם הגוללב, ותו דהא קימא לן (בבלי ברכות יא.) אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פארג. ופטורא נמי לא משום צערא דמשום צערא דרשות דלאו מצוה לא מיפטר כדאיתא לעיל בגמ׳ (בבלי ברכות יא.). אלא משום עוסק במצוה שעוסק בקבורתו של מתו, ולאו דוקא בשעוסק אלא אפילו יושב ובטל פטור דזהו כבודו של מת שלא יסיח דעתו ממנו לענינים אחרים כל זמן שלא נקברד. והכי מוכח בירושלמי [כב, א] בחד לישנא דפרישנא התם טעמא משום כבודו של מתה, ו⁠[הכי נמי תני] בתוספתא דמסכת שמחות (שמחות י׳)⁠ו, ובגמ׳ נמי מוכח הכי דאמרינן התם מתו אף על פי שאינו משמרו כלומר אף על פי שאינו עוסק בו ואפילו הכי פטורז וכדפרישנא. הילכך אפילו בשאין המת מוטל עליו לקברו כלל כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה פטורח, שזהו כבודו של מת שכל שהוא חייב באבילותו ואפילו מדרבנןט כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה לא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד שיהא נקבר. מיהו נמסר לאחרים או לכתפים אמרינן בירושלמי [כב, ב] דחייב דנמסר שאניי.
והאי דפריט בהני דהיינו קרית שמע ותפלה ותפלין אף על גב דהדר כאיל מכל מצות האמורות בתורה משום דהני עדיפא ליה משום דתפלין מצוה שבגופוכ ואידך זמנן עוברל.
[רי״ף י, ב] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צורך בהן פטורין את שאין המטה צורך בהן חייבין ואלו ואלו פטורין מן התפלה. פי׳ דאף על גב דאין המטה צורך בהם הרי הם עומדין ומזומנין לכך אם שמא יצטרכו, ומשום הכי פטרינהו רבנן מן התפלה מיהת דהיא מדבריהםמ.
[גמ׳] מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. פי׳ יש שפירשונ אינו מברך המוציא [ואינו מזמן ברכת המזון ואין מברכין עליו המוציא] ואין מזמנין עליו ברכת המזון, ואיכא דקשיא ליהס מאי קאמר אין מברכין עליו אחרים המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא בשלא יצאע וכיון שכן אותן אחרים אמאי אין מברכין לעצמן, ולאו מילתא היא דלא מיתמר לענין עיכובא דאותן אחרים אלא לענין עיכובא דאבל דאין לו לברך לא הוא ולא שישמע מפי אחריםפ, וכן אמרו בירושלמי [כב, ב] אם בירך אין עונין אחריו אמן ואם אחרים בירכו אין (עונין) [עונה] אחריהם אמן דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין אדם יוצא בהןצ הני מילי איניש דעלמא דאיתיה בכלל ברכה מה שאין כן בזהק.
אבל רבינו מורי ז״לר מפרש ואינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון, ואין מברכין עליו אחרים ברכת המזוןש אפילו בלא זימון, והאי דתני אין מברכין עליו בלא זימון אי אמרת פשיטא דהיכא אשכחן מברך לאחרים בלא זימוןת, איצטריך סלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוו כבור וסופר דאמרינן לקמן (בבלי ברכות מה:) דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דליתיה כלל בכלל דין ברכהא.
א. כ״ה במשנה שבגמ׳ אבל ברי״ף שלפנינו ליתא מכל מצות האמורות בתורה, וכן ליתא בש״ס כת״י וברוב הראשונים כמ״ש בדק״ס, אבל אין בזה מחלוקת לדינא דבברייתא שבגמ׳ גרסינן לה לכו״ע כמ״ש הראשונים. אכן בתר״י כתב דבספרים המדוייקים ל״ג לה גם בברייתא, ומיהו מסקי בשם רבם דפטור אף משאר מצות יעו״ש, ועיין מאירי.
ב. כדאיתא במו״ק כז, א דאין כופין המטות אלא משיסתם הגולל. (ומיהו הרמב״ן בתוה״א כתב לדעת הגאונים דאבילות יום ראשון דאורייתא דהוא חל מיד משמת אלא שאבילות דאורייתא אינה כי אם לענין שלא יעסוק בדברים של שמחה ולא לענות ולצער עצמו מנוהג העולם ורבנן חייבו עינוי וצער משיקבר ויסתם הגולל ע״ש).
ג. ועוד הו״מ למימר דאם היה פטורו משום אבילות לא הוה תליא במתו מוטל לפניו אלא כל זמן שהוא אבל. (והא דתנן דפטור מן התפלין אע״פ דאבל אסור בתפלין כל יום ראשון עיין ברשב״א. ועיין שמחות פ״ח).
ד. מדברי רבינו נראה דלא בא לחדש טעם בפ״ע מצד כבוד המת אלא דזה גופא דכבוד המת פוטרו מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא, והביאור דמכלל מצות האבל שלא להסיח דעתו לענינים אחרים כשמתו מוטל לפניו ועדיין לא נמסר לקבורה, אלא דכל זה להסיח דעתו לדברי רשות בעלמא אבל מצות המוטלות עליו הו״א דאין מצות האבילות דוחה אותם קמ״ל דפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכיון דעתה מקיים מצותו כאבל אין מוטל עליו מצות אחרות, (ויעוין מתני׳ סנהדרין מו, ב דאיכא מצות אנינות בלב, אך לכאורה לאו היינו אנינות דהכא דמה שמוטל עליו לקברו עושהו אונן ושלא יסיח דעתו אלא אנינות דהתם היינו אנינות דקדשים שנוהגת אף אחר שנקבר ול״ש לעניננו, יעו׳ בתוס׳ ריה״ח, וצ״ע). אכן בדברי תר״י והרא״ש דג״כ ביארו שהוא מצד כבוד המת וכדברי רבינו משמע דל״צ בזה לעוסק במצוה כלל, והיינו דזה גופא נאמר במצות האבילות דלא יסיח דעתו לענין אחר כולל דבר מצוה ויש כאן בעצם המצוה דחייה לשאר מצוות. ורש״י כתב דפטורו משום דטרוד בקבורתו ואע״פ דאינו עוסק עדיין בקבורה מ״מ כיון דטרוד בזה פטור דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה, וכן מבואר בר״מ פ״ד מהל׳ ק״ש שביאר שהטרוד ונחפז בדבר מצוה פטור מק״ש ולכן החתן הטרוד מחמת הבעילה ומי שמת לו מת הטרוד בקבורתו פטורים שאין דעתם פנויה לקרות והיינו דכיון דאין דעתם פנויה וטרידי מחמת המצוה המוטלת עליהם אית להו פטורא דעוסק במצוה, ולשי׳ רש״י והר״מ אינו פטור אלא כשהקבורה מוטלת עליו דטריד במצוה, משא״כ לרבינו ותר״י והרא״ש, וכמ״ש רבינו להלן וכן תר״י והרא״ש לענין אחותו נשואה. ואיכא נמי נפ״מ לענין אם מותר לו להחמיר על עצמו דברש״י מבואר בסוגיין דיכול להחמיר ע״ע וכן מבואר בר״מ שם בסוף הפרק ואילו לרבינו ותר״י והרא״ש אסור לו להחמיר על עצמו משום כבוד המת. ובתשו׳ הרשב״א ח״ג סי׳ ש כתב משום עוסק במצוה ולא כתב משום טירדא אלא מצד עצם השתדלות הקבורה ע״ש. ויל״ע למה לא ניחא ליה לרבינו בטעמא דרש״י דפטור משום טירדא דומיא דחתן, ואמנם לטעמא דרבינו נמצא דאסור לו להחמיר ונמצא דגם באין הקבורה עליו פטור אך מדברי רבינו יראה דסובר דמצד הקבורה אין לפוטרו אלא בעוסק בה ממש ולא פטר ליה משום טירדא, ונראה דהנה יל״ע בגדר פטורא דחתן אם היינו פטור דעוסק במצוה דמשעה שטרוד בה דין עוסק במצוה יש לו להיפטר מאחרות או דהוא פטור בפ״ע של טרוד במצוה, והנה נחלקו הראשונים אם עוסק במצוה בעי טירדא יעו׳ רשב״א בדף יא בשם רה״ג דבעינן טירדא וכן דעת ר״ח הובא באו״ז ח״א סי׳ פג וכן מבואר בר״מ פ״ד מק״ש ה״ב וכ״נ בדברי רש״י לעיל יא, א ובסוכה כה, א ולפ״ז ודאי חתן נמי משום עוסק במצוה, וכן מתבאר להדיא ברש״י בברכות ובסוכה דבדינא דחתן נלמד דעוסק במצוה פטור משעה שטרוד בה וכן מתבאר בר״מ שם, וגם להרשב״א דסובר דל״צ טירדא בעוסק במצוה מ״מ נראה בדבריו בסוכה דטרוד מדין עוסק במצוה הוא פטור יעו״ש ובר״ן שם ולפ״ז הטרוד פטור מכל המצות דומיא דעוסק במצוה וכן מבואר ברשב״א ור״ן שם ורז״ה ומלחמות שם ועו״ר, אכן במאירי לעיל טז, ב מבואר דהטירדא בעצמה פוטרתו והוא פטור בפ״ע ולא משום עוסק במצוה ואינו פוטר אלא מדברים שצריך בהם כונה יתירה כמו ק״ש ותפלה דכיון דטרוד אינו יכול לכוין ולא מיחייב ליתובי דעתיה לכוין כיון שטרוד מחמת מצוה, וכן מתבאר בדברי רבינו בסוכה שם דהוא פטור בפ״ע של טירדא. ולפ״ז הרי במתני׳ ליכא לפרושי משום טירדא אלא לרש״י והר״מ דהוא מדין עוסק במצוה ופטור מכל המצות וכ״פ הר״מ בפ״ד מאבל ה״ו אבל לרבינו אין טירדא פוטרת מכל המצות ולהכי לא מצי לפרושי במתני׳ כרש״י. ועוד י״ל דכיון דהטירדא בעצמה פוטרתו ולא משום שעי״ז הוא חשוב עוסק במצוה ודאי בעינן טפי טירדא שאינו יכול לחשוב בדבר אחר דומיא דחתן דטריד משום עסק בתולים אבל טירדא דקבורה אף שהוא טרוד בזה מ״מ לא דמי לטירדא של חתן שעצם הטירדא תפטרנו משא״כ לרש״י משטרוד בהמצוה דין עוסק במצוה יש לו, ועיין עוד ראמ״ה בסוכה כו, א. וצ״ע היטב בדברי המאירי כאן ע״ש.
ה. בירושלמי אמרו שאסור לו להחמיר על עצמו, לחד לישנא משום שאין לו מי שישא משואו, ולאידך לישנא משום כבודו של מת, וכ״ה במס׳ שמחות ריש פ״י כלישנא בתרא וכמ״ש רבינו, (ויעו׳ בר״מ בפ״ד מק״ש ה״ז שפסק שמותר להחמיר ע״ע אא״כ הוא מבוהל ואין דעתו מיושבת עליו ונראה דהוא כטעמא דאין לו מי שישא משואו דבכה״ג טריד טובא ואין דעתו מיושבת לקרות ועדיף שלא יקרא וכ״כ במרכה״מ), אכן יל״ע דאין ראיה דפטור אע״פ שאינו עוסק ומצד כבוד המת, די״ל דפטורו רק כשעוסק, ורק לענין דלא יחמיר על עצמו אע״פ שפטור מהני טעמא דכבוד המת לאסור עליו להחמיר אבל שכבוד המת גופא יפטרנו לא נתבאר בירושלמי וצ״ע (ועיין במס׳ שמחות פי״ג המלקט עצמות וכו׳). ובחי׳ רעק״א לסי׳ עא כתב ע״פ המ״א סי׳ תרצו דאם קרא לא יצא ואחר הקבורה חייב לחזור ולקרות, והיינו דלא אך דאסור לו להחמיר אלא דאם החמיר אינו כלום ולא יצא (ולא כעוסק במצוה שפטור מן המצוה אבל אם עשאה יצא יד״ח), ונראה דזהו אי נימא דכבוד המת בעצמו דוחהו מן המצות וכדברי תר״י והרא״ש אבל לרבינו דכבוד המת משום עוסק במצוה וכמש״ל א״כ אינו פטור בעצם מן המצות אלא דמדין עוסק במצוה פטור וא״כ אם עשה אע״פ שפטור ואסור מ״מ יצא יד״ח וצ״ע בזה, ועייש״ה במג״א. ועיין ברא״ש בשם מהר״ם דנורנברג.
ו. דאסור לו להחמיר ע״ע משום כבוד המת.
ז. היינו דאם הוא עוסק ממש ל״צ מתו וקרובו דוקא אלא כל אדם שעוסק בו פטור, ויל״ע דלכאורה י״ל דהוא עצמו אע״פ שאינו עוסק בגופו מ״מ הדבר מוטל עליו ועוסק במצוה הוא חשוב משא״כ אדם אחר דאינו עוסק במצוה אלא אם עוסק בגופו ולעולם בעינן שיהא הדבר מוטל עליו ומתעסקים בזה ולא ביושב ובטל בעלמא או באחותו נשואה. ועיקר טעמא דכבוד המת לכאורה הוא מוכח בדעת ר״פ אלא דלדידיה ליכא משום כבוד המת אלא במוטל לפניו ממש.
ח. דאי פטור משום עסק וטירדא דקבורה הכא הא אין הקבורה מוטלת עליו אבל אי פטור משום כבוד המת אף דאין הקבורה מוטל עליו מ״מ אין לו להסיח דעתו עד שיקבר (והר״מ כתב כל שמת לו מת שהוא חייב להתאבל ומשמע אחותו נשואה נמי אע״פ דלהר״מ פטורו מצד דטריד בקבורה כמש״ל וצ״ע). ותוס׳ כתבו בשם ר״ת דאכל בשר ושתה יין כשמתה אחותו נשואה כיון שאין הקבורה מוטלת עליו וכ״כ הרשב״א וביאר דבשר ויין משום שמא ימשך ולא יעסוק בקבורה ולפ״ז אינו שייך לענין פטור מן המצות ועיין בדברי רבינו לקמן, ועיין ברא״ש סוס״י ג מה שתמה על ר״ת. ועיין רשב״א ח״ג סי׳ ש.
ט. היינו להרי״ף לעיל י, א דאבילות יום ראשון דאורייתא דמ״מ אחותו נשואה גם ביום ראשון אינו אלא מד״ס כמ״ש הרמב״ן בתוה״א בשם י״א ע״פ מו״ק כ, א.
י. דכיון שנמסר אין בזה חסרון בכבוד המת כשמסיח דעתו כיון דנמסר למי שידאג לקבורתו.
כ. והיינו דחמיר דאינו מצות עשייה בעלמא אלא דצריך גופו להיות עטור בתפלין.
ל. ועיין תר״י ורשב״א ומאירי מש״כ עוד בזה.
מ. וכן פי׳ רש״י, אך בפיה״מ פירש הטעם מחמת שלבם טרוד. והנה גי׳ רש״י את שלאחר המטה צורך בהם חייבין ופי׳ רש״י דחייבין בק״ש הואיל שכבר יצאו ידי חובתם מן המת, ותמוה דכיון דנשאוהו כבר הרי דאין למטה צורך בהם ואם יש צורך בהם למה יתחייבו וכן תמהו תוס׳, אך עפ״ד רבינו יש בזה ביאור דגם אלו שלאחר המטה עומדין ומזומנין לכך אם שמא יצטרכו להם ומ״מ אי״ז פוטרם כיון שכבר יצאו יד״ח מן המת וכבר זכו במצות נשיאת המת ועתה אי״ז אלא רשות ולא חובה שמוטלת עליהם, ועיין תוס׳ הרא״ש בשם רגמ״ה. ולפ״ז הא דקאמר אלו ואלו פטורין מן התפלה היינו אלו שלאחר המטה צורך בהם אבל שאר המלוין חייבין, וזהו ג״כ דעת רבינו דכיון שהם סמוכים למטה ואם שמא יצטרכו להם הם עומדים ומזומנים לכך פטרום מן התפלה, ואע״פ דרבינו לא גרס כרש״י מ״מ בזה סובר כמותו דאל״ה למה יפטרו אותם מתפלה, אבל בפיה״מ מבואר דכל המלוין פטורין מתפלה וכ״ה בפ״ד מהל׳ ק״ש ולפ״ז קשיא באמת למה יפטרו אותם מתפלה ולהכי פי׳ מחמת שלבם טרוד ואין יכולים לכוין לבם בתפלה. ועיין בתוה״א שהביא ממס׳ שמחות דפטורין גם מן התפלין וזה אתיא כטעמא דהר״מ דמשום שלבם טרוד פטורין מתפלין יעו׳ פ״ד תפלין הי״ג.
נ. כן פי׳ רש״י.
ס. הרמב״ן בתוה״א כתב מה״ט דשיטפא דלישנא נקט, ואליו נתכוין רבינו.
ע. כדאי׳ בר״ה כט, א.
פ. ולשון רש״י, אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם. ובשטמ״ק כתב דקמ״ל דאי״צ לחזר לאכול עם אחרים כדי לצאת בברכה ששומע מהם דפטור מברכה לגמרי. ואולי הביאור דס״ד דאינו מברך בעצמו דמחסרא בכה״ג בכבוד המת אבל יוצא ע״י אחרים לא מחסרא בכבוד המת ולכן יש לו לאכול עם אחרים דאסור לאכול בלא ברכה קמ״ל דאינו בר חיוב ברכה כלל, ולשון רבינו דאין לו לברך משמע לשון איסור וכמ״ש לעיל דאסור לו להחמיר ע״ע וקמ״ל דגם בשומע מאחרים מחסרא בכבוד המת דהא מסיח דעתו.
צ. כדלקמן נג, ב בשלא אכל עמהן וכו׳.
ק. קאי אהא דאין עונין אחריו אמן (דהא דאין הוא עונה ה״ז משום דפטור מכל המצות וה״ה ממצות עניית אמן) דהא פרישנא לברייתא דאתי למימר דאינו בדין ברכה כלל ואף מאחרים אי״צ לשמוע דפטור הוא מחיוב ברכה ואהא מייתי רבינו מהירושלמי דאפי׳ בירך אין ברכתו ברכה לענות עליה אמן כיון דאינו בדין חיוב ברכה (וזה לשי׳ הירושלמי וכמ״ש רבינו לעיל דאסור לו להחמיר על עצמו, ועיימ״ש לעיל הערה 5 בשם רעק״א דאף אם עשה אינו קיום מצוה ולכאורה ראיה לדבריו מהא דאין עונין אחריו אמן ויל״ד).
ר. הרמב״ן בתוה״א הנ״ל.
ש. אין הכונה בלא אכל השני, דשי׳ הרמב״ן במלחמות יב, א (בדפי הרי״ף) דבלא אכל אין יכול להוציא חבירו בבהמ״ז מה״ת, דלא כתוס׳ לקמן מח, א ורבינו מה, ב ע״ש, ואף לרבינו מדרבנן אינו מברך לאחרים אפילו בחבירו סופר והוא בור כמפורש בדבריו שם, אלא הכונה באכל חבירו דאף דשנים שאכלו מצוה ליחלק הרי בסופר ובור סופר מברך ובור יוצא וכמ״ש רבינו בהמשך.
ת. דשנים שאכלו מצוה ליחלק כדלקמן מה, ב.
א. ואין מזמנין עליו פי׳ לחשבו במנין שלשה לזימון, תוה״א שם. וכ״פ רש״י, אך בדברי רבינו לעיל נראה דהיה לפניו ברש״י דאין מוציאין אותו בבהמ״ז בזימון.
גמ׳ מוטל לפניו וכו׳ ואינו מיסב ואוכל – דרך קביעו׳ וישכח צרכי המת, ואינו מברך ואינו מזמן כו׳. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון, וא״ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא וא״כ אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא לענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן דאף ע״ג דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם ה״מ כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל, ויש שפירשו אינו מברך ברכת מזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון, והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קמ״ל דסד״א כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיי״ל דסופר מברך ובור יוצא קמ״ל דאינו חייב כלל כלל, הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לד׳ אמות שרי הכא אפילו חוץ לד׳ אמות נמי אסור ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרי׳ לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו, ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו שישא משאו מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו, פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו, אסור ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה.
סליק פרק היה קורא בסיעתא דשמיא
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין – והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות. אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור. וא״ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל. ואפילו חל עליו אבילות הא קיימא לן דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו. ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמרא מתו אף על פי שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת. ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר. אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. וא״ת אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין. יש לומר דאגב שטפא דקריאת שמע ותפלה נקט להו ולאו דוקא:
גמ׳ מוטל לפניו וכו׳ ואינו מיסב ואוכל – דרך קביעות וישכח צרכי המת. ואינו מברך ואינו מזמן כו׳. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון. וא״ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא ואם כן אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא לענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן. דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם הני מילי כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל. ויש שפירשו אינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון. והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קא משמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיימא לן דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דאינו חייב כלל [ו]⁠כלל. הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור. ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל. ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרינן לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו. ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו [מי] שישא משאו. מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו. פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו אסור. ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו׳ ולכאורה יש לתמוה דלפי שיטת הירושלמי שהביאו התוספות דלענין עוסק במצוה שייך לחלק בין יש לו מי שישא משאו או אין לו וא״כ מאי קושיא דלמא הך ברייתא איירי במי שאין לו מי שישא משאו מש״ה פטור אפילו אין מוטל לפניו ומתני׳ דידן מתוקמא שפיר אפי׳ במי שיש לו מי שישא משאו וקמ״ל דבמוטל לפניו אפ״ה פטור והיינו כדמסיק בירושלמי מפני כבודו של מת. וא״ל דתלמודא דידן לא ס״ל כהך סוגייא דירושלמי הא ודאי ליתא שהרי התוספות בד״ה ואינו מברך הביאו כל לשון הירושלמי והאריכו בדבר לענין פסק הלכה וכה״ג כתבו התוס׳ ג״כ במסכת מ״ק וכן כתבו כל הפוסקים ביו״ד סימן שמ״א כשיטת הירושלמי ע״ש אלמא דפשיטא להו דתלמודא דידן נמי ס״ל הך דירושלמי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומכ״ש דקשה טפי על שיטת המפרשים שהביא רבינו יונה דבמתני׳ לא מפטר אלא מהנך תלת והכא בברייתא ודאי משמע בהדיא דגרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וא״כ ע״כ צריך לחלק בכה״ג בין אין לו ליש לו מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בלשון התוספות בד״ה ואינו מברך בכוונת הירושלמי שפיר יש ליישב קושיית הגמרא וכן ממה שאפרש בגמרא בסמוך ע״ש ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שנינו במשנה שמי שמתו מוטל לפניו הריהו פטור מקריאת שמע ומשאר מצוות עשה, ונדייק: כשהמת מוטל לפניואין [כן], פטור הוא, ואולם כשאינו מוטל לפניו ממש — לא יפטר מן המצוות.
GEMARA: We learned in the mishna that one whose deceased relative is laid out before him is exempt from the recitation of Shema and other positive mitzvot. The Gemara deduces: When the corpse is laid out before him, yes, he is exempt, but when the corpse is not physically laid out before him, no, he is not exempt from these mitzvot.
רי״ףרש״ירא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּרְמִינְהִי: זמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו – אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר, וְאִם אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר – אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵירוֹ, וְאִם אֵין לוֹ בֵּית חֲבֵירוֹ – עוֹשֶׂה מְחִיצָה וְאוֹכֵל, וְאִם אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִיצָּה – מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. וְאֵינוֹ מֵיסֵב וְאוֹכֵל. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְאֵינוֹ מְזַמֵּן.

The Gemara raises a contradiction from a baraita: One whose deceased relative is laid out before him eats in another room. If he does not have another room, he eats in the house of a friend. If he does not have a friend’s house available, he makes a partition between him and the deceased and eats. If he does not have material with which to make a partition, he averts his face from the dead and eats. And in any case, he does not recline while he eats, as reclining is characteristic of a festive meal. Furthermore, he neither eats meat nor drinks wine, and does not recite a blessing before eating, and does not recite the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals [zimmun], i.e., he is exempt from the obligation of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירירא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוכל בבית אחר – דנראה כלועג לרש וכו׳.
ואינו מיסב – כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה.
ואינו מברך – ואינו צריך לברך ברכת המוציא.
ואינו מזמן – אינו צריך לברך ברכת המזון.
הכי גריס רש״י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם חייבין לפי שלעולם לא היו רגילים לשאת שכבר נשאו חלקם ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפי׳ צריכה להם והלא לא היו נושאין כלל את המת לכך נראה כגרסת הספרים שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין.
ואינו מברך – פרש״י ואין זקוק לברך – ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי מיהו בירושלמי קאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו ופריך והתניא פטור מנטילת לולב וקא ס״ד דמיירי ביו״ט ובו אינו טרוד לישא משאו ומשני תפתר בחול פי׳ בחולו של מועד. והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי״ט בתמיה ומשני א״ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן (שבת קנא.) מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי״ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד״א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר״י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו. ומן הירושלמי דמשני דפטור מנטילת לולב דמיירי בחול המועד דטרוד לישא משאו למדנו שבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו וכיון דכשמוטל לפניו שייך אנינות כי מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אינו נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר״ל אפי׳ לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א״כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות (פ״ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר׳ אליעזר בר״ש בבבא מציעא (דף פד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר״ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם.
ואינו מיסב ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין – דשמחה אית בהו.⁠א
א. נראה הכוונה כמ״ש בתר״י, שאע״פ שאחר הקבורה מותר בבשר ויין מ״מ אסרו אותו כאן כדין שלא ימשך אחר תענוגיו ויתעצל בקבורה. וראה תוס׳ מו״ק כ״ג ב׳ ד״ה ואינן.
גמרא: ואינו מברך ואינו מזמן. פירוש: אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. ותדע לך מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור, אלמא אם רצה להחמיר אסור לו לעשות כן. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה״א): אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, ואיבעיא להו התם טעמא מאי, אי משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משואו, מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו, אין תימר משום כבודו של מת אסור, ואין תימר משום שאין לו מי שישא משואו מותר. והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול ולא ביום טוב, אמר ר׳ חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות כו׳, דתנינא תמן (שבת קנא.) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמי שהוא נושא משואו. ומכל מקום נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בברייתא ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ואי משום שמחשיכין על התחום ליתסר כדרך שאמרו פטור מתקיעת שופר. ובהדיא קתני במסכת שמחות (פ״י, מ״א) שאסור משום כבודו של מת. ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו נראה שהוא מותר, שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבנו תם כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת אכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין.
זהו ביאור המשנה וענין שלה ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר:
ונשלם הפרק ת״ל:
פרק שלישי בע״ה:
מי שמתו וכו׳ זה הפרק יסוד ענינו הוא להשלים ביאור קצת דברים שבחלק ראשון ר״ל ענינים ודינים שבק״ש שלא נתבארו בפרקים הקודמים ולהתחיל בביאור החלק השני בעניני התפלות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לד׳ חלקים הראשון לבאר שהם פטורים מק״ש ותפלה מצד הטרדה וההשתדלות בדבר מצוה והשני להודיע מי שהוא פטור מק״ש מצד עצמו ר״ל שאינו מחוייב בדבר ואם הוא חייב בתפלה אם לאו והשלישי בהודעת הפטור מטעם שאינו ראוי לקרות או להתפלל מצד טומאתו והרביעי בהודעת המקום שאין יכול לקרות ולהתפלל בו מצד לכלוך המקום זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון ר״ל מי שהוא פטור מצד טרדתו ואמר על זה מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפילין ונושאי המטה וחלופיהם וחלופי חלופיהם את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שלמטה צורך בהם פטורים ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ואלו ואלו פטורים מן התפלה אמר הר״מ פי׳ ענין דברו מוטל לפניו אינו ר״ל שיעמוד לפניו אך ר״ל קודם שיקברהו ואע״פ שאינו עמו במקום אחד אבל כשלא יהיה המת ההוא קרובו מאותן שהוא חייב להתאבל עליהם היא חייב בק״ש ואע״פ שעדיין לא נקבר אבל אם יהיה לפניו וישמרהו אז פטור מק״ש ונושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן הם האנשים המזומנים לשאת המטה כשייעפו נושאיה וכל מי שיבא לשאת המטה אז יצטרך לעזור נושאיה אחד שיהיה לפני המטה או אחרי המטה הוא פטור מק״ש ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוותם בלבד הוא חייב בק״ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדת הלב:
אמר המאירי מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ופירשו בגמ׳ שלא על מוטל לפניו דוקא הוא מכוין לומר כן אלא על כל שמוטל עליו לקברו ר״ל שלא נקבר עדיין כלומר כל מי שיש לו מת שראוי להתאבל עליו ועדיין לא נקבר פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפלין ופירשו בתלמוד המערב שלא הוזכרו תפלין אלא אגב גררת ק״ש שהיא משתתפת עמה שהרי תפלין אבל אסור בהם כל יום ראשון ונסח דבריהם אבל כל יום ראשון אינו נותן תפליו דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר אף ביום שני אם ביום שני אינו נותן צרכה מימר מתו מוטל לפניו אלא בגין דא תנא דא ומ״מ אפשר שהיה סבור שאין איסורן אלא משחל עליו אבלות דהיינו משנקבר ולא הוזכר במשנה על שאר מצות אם פטור בהן או שמא לא נפטר אלא מאלו הג׳ מתוך שהם צריכות כונה ויש לו טרדת הלב על כל פנים אלא שבגמ׳ הוזכר בברייתא שפטור הוא מכל המצות האמורות בתורה וטעם הדבר שלא יסיח דעתו מן המת ויתרשל בעניני קבורתו ויש חולקים בזו ממה שבתלמוד המערב לא הזכירו בה אלא ק״ש ותפלין והביאוה ממה שנ׳ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ויראה שלא הוזכרו אלו אלא מצד שהיה עולה על הדעת לחייב בהם הואיל ואין בהם עסק ויכול לעשותם בעוד שהמת לפניו ובא להשמיענו שפטור אף בהם הואיל וצריכות כונת הלב וכל שכן בשאר מצות שיש להם עסק ויש לומר בהם העוסק במצוה פטור מן המצוה וכן כתבוה גדולי המפרשים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הם:
מי שמתו מוטל לפניו ר״ל שהוא מוטל עדיין לקברו אינו אוכל באותו הבית שהמת שם אלא נכנס לתוך בית אחר שבאותו חצר עצמו ואוכל ואם אין לו בית אחר מזומן לכך אוכל בבית חברו ואם אין לו בית חברו עושה מחיצה עשרה בינו ובין המת ואוכל ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו מכנגד מת ואוכל ואינו אוכל דרך הסבה ודרך קבע אלא דרך עראי והוא שאמרו בתלמוד המערב לא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו ואינו מברך המוציא ר״ל שאינו צריך לברך המוציא לעצמו ויש מפרשים שאם מברכה לא יצאו אחרים אחר שהוא פטור ממנה ומ״מ נראה לי דבדיעבד מיהא יצאו ואינו מזמן ר״ל שאין צריך לברך ברכת המזון:
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה:
גמ׳ מוטל לפניו אין אינו מוטל לפניו לא ורמינהו מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חברו. ואם אין בית לחברו עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר שיעשה מחיצה מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל. ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. ואינו מברך פי׳ ברכת המוציא. ואינו מזמן לברך ברה״מ. ואין מברכין עליו דלא תימא הוא דאינו מברך אבל אחרים אוכלין עמו ויברכו ברכת המוציא ויזמנו ויצא הוא בשמיעה קא משמע לן דלא צריך. רש״י פירש אין צריך שיברך ברכת המוציא משמע שאם רצה לברך הרשות בידו. ולא משמע כן בשמעתין דקאמר דהכא חוץ לארבע אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך. וי״א הא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצורך מצרכי המת אבל אם כבר עסק או אם יש עוסקין אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מברך. ואם בירך אין עונים אחריו אמן. ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מעסק המת אפ״ה אסור. ועוד אמרינן לקמן בפירקין (ברכות דף יט) אין המת מוטל לפניו הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון. הלכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות. וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי׳ התם תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. למה מפני כבודו של מת. או משום שאין לו מי שישא משאו. מאי נפיק מבינייהו. כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור. ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתניא פטור מנטילת לולב תפתר בחול והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי״ט. א״ר חנינא מכיון שהוא זקוק לו להחשיך להביא לו ארון ותכריכין כמו דתנינן תמן שבת ד׳ קנא. מחשיכין על התחום כו׳ להביא לו ארון ותכריכין כמי שהוא נושא משאו דמי ולאו דסבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושל׳ הוא דקתני בד״א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו וכו׳. אלא מייתי ראיה מבשבת קל וחומר לי״ט שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות הלכך בי״ט שמותר לקוברו ע״י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג בו. אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אע״פ שמותר להחשיך עליו אין נוהג בו אנינות. וי״א דבין בשבת וי״ט אין נוהג בהן אנינות אלא סמוך לערב דיכול להחשיך על התחום והא דפטור מתקיעת שופר איירי שלא היה לו שופר בבקר ונזדמן לו בערב. וכן אמרו על הרמב״ם ז״ל שהיו מתים בניו שהיה מתו מוטל לפניו ביום ראשון של ר״ה וצוה שיתקעו לפניו שופר להוציאו ידי חובה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואינו מברך כו׳ ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו׳ עכ״ל ור״ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק״ל:
בד״ה ואינו מברך כו׳ ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו׳ עכ״ל ור״ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק״ל:
בתוס׳ בד״ה ואינו מברך פרש״י ואין זקוק לברך כו׳ מיהו בירושלמי כו׳ עד סוף הדיבור. ולענ״ד שיטת רש״י נכונה ומוכרחת והיינו משום דכי דייקינן בלשון הירושלמי דאהא דקאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו מפרש למה מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משאו כו׳ ע״כ לשון הירושלמי נמצא דלהאי לישנא משמע להדיא דאין לחלק בין יש לו מי שישא או אין לו בטעמא דעוסק במצוה אלא לענין מי שרוצה להחמיר על עצמו ואומר שאפשר לו לקיים שניהם לקיים המצוה ולקבור המת ע״י שליח משא״כ לענין פטור או חיוב לכתחילה ודאי אין לחלק דאף שיש לו מי שישא כו׳ אפ״ה מיקרי שפיר עוסק במצוה שרוצה להתעסק בצרכי קבורת מתו כיון דעליה דידיה רמיא רחמנא וקי״ל מצוה בו יותר מבשלוחו שהרי אפי׳ הכהנים איכא למ״ד שחייב לטמא ולהתעסק בקבורת קרוביו המוטלים עליו. ולפ״ז ודאי הוכרח רש״י לפרש הא דאינו מברך שאין צריך לברך והיינו לפי שיטת המקשה דע״כ הכי ס״ל דאלת״ה לא הוי מקשה מידי ממתניתין אברייתא דהא איצטריך למיתני במתני׳ מוטל לפניו כדי לפטור אפילו במי שיש לו משא״כ בברייתא אם נאמר דהא דאינו מברך היינו שאסור לברך ע״כ הוי צריך לאוקמי באין לו מי שישא משאו אלא ע״כ מדמקשה הש״ס מתני׳ אברייתא היינו משום דמשמע ליה דהא דקתני אינו מברך היינו נמי שא״צ לברך כיון דברייתא סתמא קתני וא״כ מקשה שפיר אמתני׳ דקתני פטור מק״ש דמשמע לשון פטור בעלמא ולא איירי במי שבא להחמיר על עצמו וא״כ מאי איריא מוטל לפניו אפילו שאינו מוטל לפניו נמי פטור בכל ענין אפילו ביש לו מי שישא כדפרישית. נמצא דכ״ז היינו לפי סברת המקשה דרמי מתני׳ וברייתא אהדדי משא״כ לפי המסקנא דמסיק רב אשי דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי שפיר מצינן למימר דרש״י נמי מודה שאם בא להחמיר אין שומעין לו אפילו ביש לו מי שישא משאו והיינו מפני כבודו של מת כשיטת הירושלמי או משום דאפילו ביש לו מי שישא משאו נמי מיקרי עוסק במצוה אם רוצה לקבור בעצמו כדפרישית מטעמא דעליה דידיה רמיא וכיון דפטור ממילא דאינו רשאי כדאיתא בירושלמי שכתבתי לעיל בסמוך במשנה דחתן דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ע״ש ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות דקשיא להו רישא וסיפא דהירושלמי אהדדי ובפי׳ רבינו נתנאל יבואר הכל בסמוך:
אולם נראה דיש חילוק אף לשיטת הרמב״ם בין הפטור דמי שמתו מוטל לפניו לבין הפטור דנושאי המטה, דהפטור דמי שמתו מוטל לפניו חל משום דטרוד במצוה מחמת חובת המצוה המוטלת עליו, ואילו הפטור דנושאי המטה הוא מחמת טירדת עסק המצוה בשעת מעשה המצוה.
ויש להסתפק לשיטת התוס׳ דמי שמתו מוטל לפניו פטור מגזה״כ ד״למען תזכור וגו׳ כל ימי חייך - ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, אי הך ילפותא נאמרה רק לגבי מי שמתו מוטל עליו לקוברו ואילו נושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, או דילמא אף נושאי המטה פטורים מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״.
ונראה דאף אם נימא דתרווייהו פטורים מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ מ״מ יש לחלק ביניהם, דמי שמתו מוטל עליו לקוברו נחשב עפ״י דין כעוסק במת אפילו כשאינו עוסק ממש במעשה קבורת המת, מחמת חובת הקבורה המוטלת עליו. משא״כ נושאי המטה אינם פטורים אלא בשעה שעוסקים ממש בקבורת המת.
והנה בהמשך המשנה איתא ״העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים״. ונראה פשוט שאף לשיטת התוס׳ יסוד הפטור של הפנימיים שבשורה אינו מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, דהרי הפנימיים מקיימים מצות ניחום אבילים עם החיים ואינם עוסקים במתיםא, וצ״ל דפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ולפי״ז יש לעיין מדוע החיצונים העומדים בשורה חייבים בק״ש, דאע״פ שממתינים לנחם האבל צריכים להיות פטורים, דמאי שנא מאת שלפני המטה - הממתינים לישא את המטה שפטורים מק״ש. ונראה דשאני נושאי המטה דפטורים מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, וע״כ אף שממתינים למטה הם פטורים משום דחשיבי לעוסקים עם המתים. משא״כ העומדים בשורה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא, ואינם פטורים אא״כ עוסקים ממש במצוה, ולכן החיצונים הממתינים לנחם חייבים בקריאת שמע.
ברם יש לדחות, דבאמת ס״ל להתוס׳ דיסוד הפטור דנושאי המטה הוי משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו גזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ חל לפטור רק את מי שמתו מוטל לפניו. ומכל מקום אפשר לחלק בין הממתינים לישא את המטה לבין החיצונים העומדים בשורה שממתינים לנחם את האבל, די״ל דמיירי באופן שהממתינים לישא את המטה מלווים את המת וממתינים לישא את המטה, ומשו״ה הם נחשבים כבר כעוסקים בנשיאת המטה ובמצות קבורת המת, וע״כ הם פטורים מקריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. משא״כ החיצונים העומדים בשורה וממתינים לנחם את האבלים אינם עוסקים עדיין במצות ניחום אבלים כלל ומשו״ה חייבים בקריאת שמע.
רש״י ד״ה את שלפני המטה. וז״ל שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם. ושלאחר המטה. שנשאוהו כבר. שלפני המטה צורך בהם פטורים. אם צריכים לשאתו פטורים. ושלאחר המטה. אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת עכ״ל. ויעויין בתוס׳ (ד״ה הכי) שהקשו על רש״י, ״ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפילו צריכה להם, והלא לא היו נושאין כלל את המת״. וכוונתם להקשות דאם אלו שכבר נשאו המטה יצטרכו שוב לשאת המטה, אמאי אינם פטורים מק״ש כדין הממתינים לשאת המטה בציור ד״את שלפני המטה״, ואם לא ישאו שוב פעם את המטה פשיטא שחייבים בק״ש שאין המטה צריכה להם, ומהו כוונת רש״י במש״כ ״דאף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת״.
ונראה ליישב אליבא דרש״י דבמשנה נשנו ב׳ דינים לפטור מק״ש ותפלה: א) דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דחל בשעה שעסוק במצוה או בשעה שטרוד במחשבת מצוה, ב) דין קדימה במצוות הקובע איזו מצוה יעשה בראשונה - וממילא יפטר מן המצוה השנייה. ודין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוי דין פטור ואינו דין קדימה בעלמא בקיום המצוות. משא״כ דין קדימה במצוות הוי חלות דין של עדיפות בסדר קיום המצוות, דחל דין להקדים ההתעסקות במצוה א׳ והמצוה השנייה נדחית ממילא מפניה. ורש״י סובר דחלוק דין מי שמתו מוטל עליו לקוברו ונושאי המטה מדין הממתינים לישא את המטה. דמי שמתו מוטל לפניו ונושאי המטה שעוסקים במצות הקבורהב פטורים מק״ש ותפלה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. מאידך הפטור של הממתינים לשאת את המטה אינו חל מדין עוסק במצוה שהרי אינם עסוקים במצוה, אלא יסוד הפטור של הממתינין לשאת את המטה חל משום דין קדימה במצוות. ובדין קדימה במצוות יש חילוק בין הממתינים לפני המטה שלא התעסקו עדיין במצות קבורה דלגבייהו אמרינן דמצות קבורת המת קודמת וממילא נדחית מעליהם מצות ק״ש. משא״כ לגבי אלו שלאחר המטה - שכבר התעסקו בקבורת המת, אע״פ שיש למטה צורך בהם ויצטרכו שוב לשאת את המטה, מ״מ מכיון שכבר קיימו מצות ההתעסקות עם המת אמרינן לגבייהו דמצות ק״ש קודמת, ומתחילים לקרות ק״ש, וממילא נדחית מצות קבורת המת מפני קריאת שמע. אמנם לגבי מצות תפלה אמרינן דאף אם כבר קיימו קיום מצות קבורה דכבר התעסקו עם המת, מ״מ מצות קבורה עדיין קודמת לתפלה וממילא תפלה נדחתג.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ד) וז״ל כל שיש למטה צורך בהם כגון נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן בין שהיו לפני המטה בין שהיו לאחר המטה פטורין ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין עכ״ל. ומבואר להדיא דאם יש צורך למטה אפילו אם כבר נשאו המטה פטורים מק״ש. וכן מבואר בשיטת התוס׳ (ד״ה הכי) דגרסו את שלפני המטה ושלאחר המטה, שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין. ונראה לומר שהרמב״ם חולק על מה שנתבאר בשיטת רש״י וסובר שבדין קדימה במצוות לעולם מצות קבורת המת קודמת לק״ש, ואף אם כבר קיימו קיום קבורה והתעסקות עם המת מכל מקום אם יש עדיין למטה צורך בהם ויצטרכו עוד פעם לישא את המטה - חל דין קדימה לעסוק במצות קבורה - וק״ש נדחית מחמת מצות קבורת המת.
ולגבי תפלה פסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ תפלה ה״י) ״וכל המלוין את המת, אע״פ שאין למטה צורך בהם פטורים מן התפלה״. ומבואר דלשיטת הרמב״ם מלווי המת שאין למטה צורך בהם חייבין בק״ש ופטורים מתפלה, ומשמע דסובר שמצות ק״ש קודמת להלויית המת, ואילו מצות הלויית המת קודמת למצות תפלה. וצ״ע בביאור שיטת הרמב״ם דמאי טעמא ס״ל דמצות הלויית המת קודמת למצות תפלה, הרי פסק שחיוב תפלה מן התורה הוא (פ״א מהל׳ תפלה ה״א).
ועוד יש לעיין בשיטת הרמב״ם דבנוגע לק״ש פסק (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ד) דנושאי המטה ואפילו את שלאחר המטה פטורים מק״ש אם יש למטה צורך בהם משום דעסוקים הם במצות קבורת המת, ופטורים מק״ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ואילו שאר מלויי המת שאין למטה צורך בהם, חייבים בק״ש ופטורים מתפלה. ומבואר דהרמב״ם סובר דרק אם עוסק במצות קבורת המת פטור מק״ש וקיום מצות הלויית המת אינה פוטרת מק״ש. אולם מצות הלויית המת פוטרת מתפלה (וכדפסק בפ״ו מהל׳ תפלה ה״י). ומשמע מזה שהרמב״ם מחלק בין מצות ק״ש לתפלה לגבי הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה, דלגבי תפלה גם קיום מצות הלויית המת פוטרת ממצות תפלה. וצ״ע בשיטת הרמב״ם דמדוע ס״ל דליכא דין עוסק במצוה פטור מן המצוה ליפטר מק״ש כשמקיים מצות הלויית המת, דמאי שנא ק״ש מתפלה.
ונראה דלשיטת הרמב״ם יסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא משום דטרוד בטירדא דמצוה, וכדמבואר ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אע״פ שלא בעל. אבל הנושא את הבעולה אע״פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק״ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ״ל. ולפי״ז י״ל דמשערין כל מצוה עד כמה טירדתו במצוה זו סותרת לקיום המצוה השנייה. והרמב״ם סובר דחלוק הטירדא דהלויית המת לגבי ק״ש מלגבי תפלה, דלגבי ק״ש לא חשיבא טירדת קיום הלויית המת לטירדא הפוטרת מק״ש, משא״כ לגבי תפלה הויא טירדא דמצוה ליפטר מתפלה. ודומה לדין האומנין (דף טז.) שקורין ק״ש בראש האילן ואינן רשאין להתפלל בראש האילן משום דתפלה בעי כוונה, ואע״פ שק״ש נמי בעי כוונת קבלת עול מלכות שמים, מ״מ בתפלה חל דין כוונה מיוחדת בכל התפלה שעומד לפני ה׳ד, ומשו״ה אע״פ שקורין ק״ש בראש האילן היינו משום דק״ש לא בעי אלא כוונת פירוש המילים וקבלת עומ״שה, אפילו הכי אין האומנין מתפללים בראש האילן משום דתפלה בעי כוונה מיוחדת שעומד לפני ה׳. וכמו כן י״ל דאע״פ שטירדת הלויית המת אינה פוטרת מק״ש מ״מ הויא טירדה לפטור מתפלה, משום דתפלה בעי כוונה מיוחדת שהוא עומד לפני ה׳. וכן משמע ממש״כ הרמב״ם בפיהמ״ש (פ״ג מ״א) ״אבל בא ללותם בלבד הוא חייב בקריאת שמע והכל פטורים מן התפלה מטעם טירדת הלב״.
והנה ביארנו בשיטת רש״י דיסוד הפטור דחילופי חילופיהם שלפני המטה חל מדין קדימה במצוות, דאי לא התעסקו עדיין במצות קבורת המת אזי מצות קבורת המת קודמת לק״ש, ואם כבר התעסקו בקבורת המת וכבר קיימו פעם אחת מצוה זו אזי ק״ש קודמת ואע״פ שהמטה צריכה להם. משא״כ לגבי תפלה, אמרינן דלעולם מצות קבורה קודמת. ולפי״ז משמע דלשיטת רש״י מלווי המת בעלמא שאינן נושאין את המטה חייבין בק״ש ובתפלה, דרק נושאי המטה וחילופיהם שמתעסקים במצות קבורת המת פטורין מק״ש ומתפלה משום דין קדימה במצוות משא״כ מלווי המת, דמצות הלויית המת אינה קודמת לק״ש ותפלהו.
ובאופן אחר יש ליישב מש״כ רש״י (ד״ה ושלאחר המטה) ״אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת״, דאין כוונתו דיש צורך שישאו שוב את המטה, אלא שיש למטה צורך בהם משום קיום הלויית המתז. ומבואר לפי״ז דהעומדים לפני המטה פטורים מק״ש דאית להו טירדא שיצטרכו לשאת המטה. משא״כ העומדים לאחר המטה שכבר נשאו המטה אע״פ שיש להם צורך משום הלויית המת חייבין בק״ש ופטורים מתפלה. ויוצא דהלויית המת פוטרת מתפלה ולא מק״ש. ובטעם הדבר י״ל דרש״י סובר דיסוד הפטור תלוי בטירדא - ואם לא נשאו עדיין את המטה אית להו טירדא ופטורים, משא״כ אלו שכבר נשאו המטה אע״פ שמקיימים מצוות הלויית המת ליכא להו טירדא וחייבין בק״שח, ומ״מ טירדת הלויית המת חשיבא טירדא לפטור מתפלה וכמו שביארנו בשיטת הרמב״ם.
ולפי הפירוש הנ״ל ברש״י יוצא דהתוס׳ חולקים על זה, דס״ל דאף אלו שלאחר המטה אם יש צורך להם פטורים מק״ש, ומבואר דלדעת התוס׳ אף מלווי המת פטורים מק״ש, וצ״ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דאזלי לשיטתייהו דלרש״י יסוד הפטור דנושאי המטה הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה ותלוי בטירדא דמצוה, וע״כ ס״ל דמלווי המת חייבין בק״ש דלגבי ק״ש לית להו טירדא, ופטורין מתפלה משום דתפלה בעי כוונה יתירה דעומד לפני ה׳, והלויית המת חשיבא טירדא לענין תפלה. אמנם לשיטת התוס׳ דיסוד הפטור דנושאי המטה חל מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״, י״ל דאף מלווי המת פטורים מהך גזה״כ ד״ימים אשר אתה עוסק בחיים״, דמלווי המת נתמעטו מהך גזה״כ דהרי עוסקים הם במתים, וע״כ לפי תוס׳ פטורים מק״ש.
אלא דיש להקשות על זה ממש״כ רש״י לעיל (דף יא. ד״ה ובלכתך בדרך פרט לחתן) וז״ל ואע״ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא וכו׳ וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא אבל חתן דטירדא בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירה לא איתמעוט עכ״ל. ומשמע דלשיטת רש״י יש שני פטורים: א) פטור מדין עוסק במצוה כשעוסק ממש במצוה, ב) דין פטור משום טירדא כמו חתן דפטור מחמת טירדא אף קודם עשיית המצוה. ולפי״ז צ״ע דאע״פ שאין למלווי המת טירדא ליפטר מק״ש, מ״מ אמאי אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ובשלמא לשיטת התוס׳ (סוכה דף י: ד״ה שלוחי מצוה ותוס׳ בסוכה דף כה. ד״ה שלוחי) דחל פטור עוסק במצוה פטור מן המצוה רק היכא שאי אפשר לקיים שניהם, ואם יקיים מצוה זו תיבטל המצוה השנייה, יש לתרץ דכשמקיים מצות הלויית המת, קיום הלויית המת סותרת מצות תפלה - משום דלא יוכל לעמוד ולהתפלל. משא״כ בק״ש דלא צריך לעמוד אלא בפסוק הראשון בלבד, ויכול לקרוא שאר הפרשיות דק״ש כשהוא מהלך ומלווה את המת, ומשום כך מלווי המת חייבין בק״ש דאפשר לקיים שניהםט. אמנם לפי שיטת רש״י דחל פטור עוסק במצוה אף כשאפשר לקיים את שניהם, צ״ע אמאי אין מלווי המת פטורים מק״ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוהי.
ברם מדקדוק בלשון רש״י הנ״ל (דף יא. ד״ה ובלכתך פרט לחתן) ״וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא״, משמע דאף פטור עוסק במצוה תלוי בטירדא ואינו פטור בפ״ע מחמת עצם עסק המצוה גרידא, וחתן פטור משום טירדא אע״פ שאינו עוסק ממש במצוה. ולפי״ז י״ל דהלויית המת אינה טירדא ליפטר מק״ש.
והנה מבואר במשנה דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים מק״ש. וצ״ע לפי מה שביארנו בשיטת רש״י מאי שנא קיום מצות ניחום אבלים שפוטרת מק״ש מהלויית המת שאינה פוטרת אלא מתפלה דלא חשיב טירדא ליפטר מק״ש. ועוד יש לעיין לפי המבואר במשנה דניחום אבלים פוטרת מק״ש (דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים) מהו הדין בניחום אבלים שלאחר כך בבית האבל, האם הוא נמי פוטר מק״ש משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתכן שרק ניחום אבלים דהעומדים בשורה שבשעת הקבורה פוטרת דהוי קיום כבוד המת והוי יקרא דשכבא, משא״כ ניחום אבלים בבית האבל דהוי קיום של ואהבת לרעך כמוך (כדמבואר ברמב״ם פי״ד מהל׳ אבל ה״א) והוא משום יקרא דחיי אינו פוטר מק״שכ, וצ״ע.
משנה. וז״ל מי שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומן התפלה ומכל מצוות האמורות בתורה עכ״ל. יש לחקור בדין מי שמת מצוה מוטל לפניו, האם הוא פטור ממצוות כדין מי שמתו מוטל לפניו, דהיינו שפטור אפילו כשאינו עוסק ממש במת מצוה ופטור משום טירדאל, או״ד דאינו נפטר ממצוות אלא בשעה שעוסק במת מצוה. והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ג) שכתב וז״ל מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק״ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות. ואם היה משמר את המת אע״פ שאינו מתו פטור מק״ש וכו׳ וכן החופר קבר למת פטור מק״ש עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם דיש ב׳ דינים: א) דין מת שחייב להתאבל עליו שפטור מק״ש מפני שאין דעתו פנויה לקרות ופטור משום טירדא אף כשאינו עוסק ממש בקבורת המת, ב) דין מת שאינו מתו שחייב להתאבל עליו שפטור רק כשעוסק עם המת, וכגון ששומר את המת או חופר קבר למת, אבל בשעה שאינו עוסק במת חייב בק״ש ואינו נפטר משום טירדא. ולפי״ז משמע שאם מת מצוה מוטל לפניו אינו פטור מק״ש אא״כ הוא עוסק ממש עם המת, דיסוד הפטור דטירדא חל מחמת האבילות וליכא אבילות במת מצוה שאינו אחד משבעת הקרובים. ועיין בברייתא לקמן (דף יט:) ״ת״ש ולאחותו מה ת״ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא, אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת״ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה״. ומבואר בברייתא דמטמא למת מצוה ונפטר ממצות מילה ופסח אבל אינו מטמא לקרובים. ומשמע דמת מצוה פוטר יותר מז׳ קרובים, ואם ז׳ קרובים המוטלים לפניו פוטרים ממצות משום טירדא בלבד לכאורה ק״ו שמת מצוה יפטור משום טירדא בלבד. ולפי״ז הפטור של טירדא תלוי בחלות חיוב מצות קבורה דעלמא דרמיא עליה, וחל פטור טירדא גם כשמת מצוה מוטל לפניו מחמת מצות קבורה המוטלת עליו. אמנם יתכן דהפטור דטירדת הקבורה אינו חל אלא בז׳ קרובים בלבד מחמת מצות האבילות שחלה עליהם, וצ״ע.
תוס׳ ד״ה פטור מק״ש. ז״ל בירושלמי מפרש טעמא א״ר בון כתיב למען תזכור וכו׳ עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים עכ״ל. יש לעיין בגדר הך ילפותא שבירושלמי לפטור אונן מק״ש. ועיין בתוס׳ (דף יז: ד״ה ואינו מברך) דבירושלמי איתא שאם רצה להחמיר ולברך אין שומעין לו, ואילו רש״י פירש בסוגיין דאונן אינו צריך לברך אמנם אם רצה לברך רשאי. ונראה דאזלי לשיטתייהו, דלדעת רש״י אונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן רשאי להחמיר ולקיים את המצוה, ואילו לשיטת הירושלמי אונן פטור מגזה״כ וע״כ אסור לו לברך.
ובירושלמי (פ״ג ה״א) נסתפקו מדוע קיי״ל שאם רצה להחמיר לקיים מצוה אין שומעין לו האם מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא את משאו (עיי״ש). ודברי הירושלמי צ״ע דלשיטת הירושלמי והתוס׳ אונן פטור מגזה״כ ד״למען תזכור את יום צאתך וכו׳ כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא בימים שאתה עוסק במתים״, ומאי קא מספק״ל אם פטור משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משאו, וכי טעמא דקרא דריש. ועוד צ״ע דמבואר מדברי הירושלמי (וכן נקטו התוס׳) דילפינן מגזה״כ דלמען תזכור וכו׳ כל ימי חייך דנאסר לאונן לקיים מצוות, וצ״ע מהו גדר הך איסורא. ובראשונים משמע דיסוד האיסור של אונן לקיים מצוות חל משום כבוד המת, וצ״ע דאיך מהווה קיום מצוות של אונן סתירה ופגיעה בכבוד המת. והנה מדברי הירושלמי משמע דנפקא מינה בין הנך טעמי הוא בשבת ויו״ט, דאי אונן נאסר בקיום מצוות מפני כבודו של המת אף בשבת ויו״ט נאסר, מאידך אם האיסור חל משום שאין לו מי שישא משאו י״ל דבשבת ויו״ט חייב במצוות משום דאין קוברין בשבת ויו״ט. ומדויק דלשיטת הירושלמי דבחול לכו״ע אונן נאסר בקיום מצוות (דרק בשבת חייב למ״ד דמפני שאין לו מי שישא משאו) ומשמע דבחול אונן נאסר בקיום מצוות אף בגוונא שאינו עסוק בעצמו בקבורת מתו, וצ״ע מ״ש דבשבת חייב במצוות למ״ד מפני שישא משאו ובחול פטור (ואסור בקיום מצוות לדעת הירושלמי) אע״פ שאינו עוסק ממש בקבורת מתו.
ונראה לבאר את הירושלמי עפ״י מה שיש להקדים בביאור שיטת הרמב״ם בענין טומאת כהן לקרוביו, דהנה כתב הרמב״ם במנין המצוות בכותרת להלכות אבל ״להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים״, ועיין ברמב״ם בספר המצוות (מ״ע ל״ז) וז״ל היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וכו׳, גזר להם גזירה וחייב עליהם חיוב והוא אמרו יתעלה וכו׳ לה יטמא כלומר לאחותו, ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה להטמא לה ודחוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו וכו׳, ולחזק חיוב זה באר אותו הכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין אבילות עכ״ל. ועיין בגמ׳ (מו״ק דף כ:) ״כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן״. ומבואר להדיא דמצות אבילות תלויה בטומאת כהנים לקרובים, ונלמד מקרא דלה יטמא דחיוב אבילות חל רק בז׳ קרובים שכהן מיטמא להן, וכן פסק הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ אבל ה״א). וצ״ע בזה דמהי השייכות בין טומאת כהן לקרוביו ומצות אבילות.
ועוד צריך עיון בדברי הרמב״ם שכתב (בפ״ב מהל׳ אבל ה״ו) וז״ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו׳ לה יטמא מצות עשה כו׳ במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות עכ״ל. ועיין בראב״ד (שם) שהשיג על הרמב״ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע״פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב״ם טעונה ביאור, דלמה אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהוה חלק מהאבילות על מתו כפי שמשמע מדברי הרמב״ם, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דהנה דשיטת הרמב״ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ׳ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ אבל (הל׳ ט״ו) וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. וביאר שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה.
וביתר ביאור נראה דיסוד שיטת הרמב״ם הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת לקרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו, דגוף מצות אבילות הוא שכהן יחלל קדושתו משום אבילות. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, וחילול קדושתו לצורך קבורת קרובו מהוה גוף קיום מצות האבילות. משא״כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, טומאתה לקרובה אינה מהווה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן היא פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב״ם אזיל לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו היא דחויה ולא הותרה, ומשום כך הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא״כ אילו הותרה הטומאה לקרובו דאז טומאתו לקרובו אינה מחללת את קדושתו, לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.
ובדומה לזה יש לבאר את יסוד ההלכה דאונן פטור מק״ש מגזה״כ ד״ימים אשר אתה עוסק בחיים וכו׳⁠ ⁠״, דהיינו שלא נלמד מגזה״כ דין פטור בעלמא שאונן פטור ממצוות, דיש לומר דאדרבא בעצם חל חיוב מצוות על הגברא דאונן, אלא דעצם הדבר שאונן מתבטל ממצוות מחמת טרדת הקבורה וכבוד המת מהווה קיום מצות אבילות, ונלמד מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ דגוף הקיום של מצות האבילות הוא שאונן מתבטל מקיום מצוות.
ועיין ברא״ש (פ״ג סי׳ ב׳) וז״ל אמרו שפעם אחת היה ר״י ז״ל אונן ואכל בלא הבדלה א״ל תלמידיו ונבדיל לפניך אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן, ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני וכו׳. וה״ר מאיר ז״ל דנורנבערגמ כתב וכו׳ מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצ״ש נ״ל שמותר לאכול בלא הבדלה, דאמרינן בפ׳ מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצוות שבתורה ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דקיי״ל טעם מבדיל ואמרינן נמי מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה עכ״ל.
ובמנחת חינוך (מצ׳ לא) ביאר שנחלקו בדין מי שלא הבדיל במוצ״ש שמבדיל עד רביעי בשבת האם הוא מבדיל בתורת תשלומין למוצ״ש, או דחיוב הבדלה נמשך עד יום רביעי בשבת וחל חיוב לאחר הקבורה. דהר״י סובר דמבדיל עד יום ד׳ בתורת תשלומין, וע״כ אם היה פטור במוצ״ש מדין אונן ליכא בו דין תשלומין. משא״כ המהר״ם מרוטנברג סובר דחיוב הבדלה נמשך עד יום ד׳, ולכן נתחייב לאחר הקבורה בהבדלה ביום א׳.
אמנם יתכן לפרש דלכו״ע מבדיל עד יום ד׳ מדין תשלומין וחיוב הבדלה חלה במוצ״ש בלבד, אלא דנחלקו בגדר הדין דאונן פטור ממצות, דהר״י סובר שאונן פטור ממצוות ולא חלה עליו חובת הבדלה ולכן אינו בתורת תשלומין, ואילו המהר״ם מרוטנברג סובר דבאמת מעיקר הדין אונן חייב במצוות אלא דמה שמתבטל ממצוות גופא הוי קיום מצות אבילות. ולכן פסק המהר״ם שמבדיל לאחר הקבורה בתורת תשלומין שהרי חל עליו מצות הבדלה במוצ״ש. ואפשר דזהו כוונת המהר״ם במש״כ בשם הירושלמי דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, משום דאם אונן מקיים שאר מצוות הוא מבטל את מצות האבילות דרמיא עליו, דמגוף קיום מצות אבילות ליבטל משאר מצוות מחמת אבילות, ונקרא הדיוט משום דמבטל מצות אבילות שעליו. ועיין ברא״ש (שם) שכתב דיש גדולים דס״ל ״שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל״. ונראה לבאר את שיטתם עפ״י הנ״ל דס״ל דמעיקר הדין אונן חייב במצוות אלא דגוף קיום מצות אבילות הוא עי״ז שמתבטל ממצוות אחרות, ומכיון שבעצם חל על אונן חיוב במצוות לפיכך אם שמע את הברכה מאחרים יצא.
ולפי״ז יש לומר בביאור הירושלמי הנ״ל, דהירושלמי אינו מסתפק בטעם הפטור של אונן אם הוא משום כבוד מתו או משום שאין לו מי שישא את המת, דבאמת הטעם שאונן פטור ממצות הוא מגזה״כ דלמען תזכור וכו׳ כל ימי חייך - ונלמד מגזה״כ דביטול ממצות מהווה קיום מצות אבילות. אלא דמסתפק בגדר חלות שם אונן שביטולו ממצוות מהווה קיום אבילות, האם שם אונן לגבי ביטול ממצוות חל משום שאין לו מי שישא את משאו, דהיינו מחמת שחל עליו חובת קבורה. (דאין לומר דלהך מ״ד חל דין אונן ליפטר ממצוות דוקא כשעוסק ממש בקבורת מתו דהירושלמי ס״ל דפטור מגזה״כ ולא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ועוד דמדויק מהירושלמי דאף בחול פטור אפילו אם אינו עוסק ממש בקבורה ומוכח שחלות שם אונן תלוי בחיוב קבורה). או״ד דחלות שם אונן ליפטר ממצות חל משום כבודו של מת, כלומר דמחמת המציאות שמתו מוטל לפניו פטור ממצוות אע״פ שאין עליו חובת קבורה דחלות שם אונן ליפטר ממצות חל מחמת עצם המצב דמתו מוטל לפניו.
ולפי״ז נראה לבאר את החילוק שבין שבת לחול, דבשבת איכא נפ״מ בין מ״ד דמפני כבודו של מת דלדידיה אף בשבת פטור אונן ממצוות משום דחלות שם אונן ליפטר ממצוות אינו תלוי בחלות חיוב קבורה אלא במציאות שמתו מוטל לפניו. וע״כ אף בשבת דליכא חובת קבורה אונן פטור ממצוות משום דחל ביה שם אונן משום כבודו של מת מחמת העובדא דמתו מוטל לפניו. ומאידך למ״ד דאין לו מי שישא משאו חלות שם אונן ליפטר ממצוות תלוי בחובת קבורה, ובשבת דליכא חובת קבורה חייב במצוותנ. משא״כ בחול אונן פטור ממצוות אף כשאינו עסוק ממש בקבורת מתו (אף למ״ד מי שאין לו מי שישא משאו) דחל ביה חובת קבורה, ולמ״ד שאין לו מי שישא משאו, חלות שם אונן ליפטר ממצוות תלוי בחלות חיוב קבורה.
ויתכן דדין ביטול ממצוות נכלל במצות אבילות ד״לה יטמא״ שנלמד ממנו שאף כהן חייב להיטמא לקרוביו ולהתאבל עליהן, וחילול קדושת כהונתו מהווה קיום מצות אבילות, וכמו״כ מניעת אונן מקיום מצוות מהווה קיום מצות אבילות. ולפי״ז י״ל דבאמת לשיטת הירושלמי חל איסור לאונן לקיים מצוות, ונלמד מגזה״כ ד״ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים״ שהאיסור לקיים מצות נכלל בקרא ד״לה יטמא״ דביטול ממצוות מהווה קיום מצות אבילות, וחל איסור לאונן לקיים מצות משום קיום מצות אבילות.
והנה נתבאר דנחלקו רש״י ותוס׳ אם אונן פטור ממצוות מדין ״עוסק במצוה פטור מן המצוה״ (רש״י) או דאונן נאסר בקיום מצוות מגזה״כ ״דימים אשר אתה עוסק בחיים וכו׳⁠ ⁠״, (תוס׳). ויש לעיין מהי שיטת הרמב״ם בזה, דהנה פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצות פטור מקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה וכו׳ אבל הנושא את הבעולה אע״פ שהוא עוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמשבש את דעתו וכו׳, מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ״ל. והנה הרמב״ם פסק שאונן פטור מק״ש משום שאין דעתו פנויה עליו בדומה לחתן ומי שנחפז לדבר מצוה שפטורים מק״ש משום שאין דעתם פנויה לקרות, והרמב״ם כלל את דינם ביחד בהלכה אחת, ומשמע דהרמב״ם ס״ל כרש״י דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ אבל ה״ו) שפסק ״מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ולא אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ותפילין ומכל מצוות האמורות בתורה״. וצ״ע מדוע העתיק הרמב״ם ההלכה דאונן פטור מק״ש בהל׳ ק״ש ובהל׳ אבל. ועוד יש לעיין דבהמשך ההלכה פסק ״בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך וכו׳ וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה״, ומסתימת לשון הרמב״ם משמע דאונן נאסר בשבת בתשמיש המטה, וצ״ע דבפ״א מהל׳ אבל ה״ב פסק וז״ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן עכ״ל. ומבואר דעד שלא נקבר המת ליכא איסור תשמיש המטה, דהרמב״ם ס״ל דליכא איסורי אבילות מבלי קיום אבילות (וכמו שנתבאר למעלה בשיעורים דף טז: ד״ה רחץ). ולפי״ז צ״ע אמאי נאסר אונן בתשמיש המטה בשבת, דהא מיירי דעדיין לא נקבר מתו ולא חלו עליו איסורי אבילות לשיטת הרמב״ם (ועיין בלח״מ פ״א מהל׳ אבל ה״ב), ועכצ״ל דהרמב״ם סובר שאונן נאסר בתשמיש המטה בשבת משום דמניעה ממצוות מהווה קיום מצות אבילות (וכמש״נ לעיל בשיטת הירושלמי והתוס׳), וצ״ע דבהל׳ ק״ש פסק שאונן פטור מקריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (כרש״י), ואילו בהל׳ אבל פסק שאונן נאסר בקיום מצוות (כתוס׳).
ועוד צ״ע בשיטת הרמב״ם שפסק (בפ״ד מהל׳ ק״ש ה״ז) ״כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות קורא והוא שתהא דעתו פנויה עליו אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתישב דעתו״, ומסתימת לשונו ״כל מי שהוא פטור מלקרות וכו׳⁠ ⁠״, משמע שאף אונן נכלל בדין זה, וס״ל להרמב״ם דאונן שרצה להחמיר על עצמו ולקרות ק״ש רשאי, וכשיטת רש״י דאונן פטור ממצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וע״כ רשאי להחמיר על עצמו. אמנם יש לעיין דהרמב״ם פסק (בפ״ד מהל׳ ק״ש ה״ג) שאונן פטור מק״ש משום שאין דעתו פנויה עליו, ואילו בה״ז (שם) פסק שכל מי שפטור מק״ש רשאי להחמיר על עצמו לקרות ק״ש אם דעתו פנויה עליו ואם דעתו מבוהל אינו רשאי לקרות, וצ״ע דאי אונן פטור מק״ש משום שאין דעתו פנויה לקרות איך פסק הרמב״ם דרשאי להחמיר על עצמו כשדעתו פנויה, דאי דעתו פנויה הריהו חייב בק״ש דהא אינו טרוד במצות האנינות. ומהא דאונן פטור מק״ש מוכח דאין דעתו פנויה עליו וא״כ במה מיירי שרשאי להחמיר לקרות ק״ש כשדעתו פנויה. ומשמע מהרמב״ם דיש ב׳ דינים בדעתו פנויה, דיש דרגה של דעתו פנויה המחייב בקריאת שמע (ואונן פטור מק״ש דאין לו דרגה זו של דעתו פנויה עליו), ויש דרגה של דעתו פנויה דרשאי לקרות ק״ש דשייך אף באונן, וצ״ב מהו הגדר של הנך ב׳ דרגות של דעתו פנויה עליו.
ואשר נראה לומר בביאור שיטת הרמב״ם דס״ל דליכא גזה״כ שאסור לאונן לקיים מצות, ושמצות שהן חובה נדחין מפני מצות אבילות, (ודלא כמש״נ בשיטת התוס׳) דרק לגבי טומאת כהן לקרוביו אמרינן שטומאה דחויה לכהנים מגזה״כ ד״לה יטמא״, ושמצות האבילות מחייבת את הכהן לעבור על האיסור דטומאת כהן למת ושיטמא לקרוביו. והרמב״ם סובר שאונן פטור ממצוות רק מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכדמשמע ממש״כ בהל׳ ק״ש. ברם הרמב״ם נמי סובר שמאחר שחל דין שאונן פטור ממצוות שוב חל עוד דין שאונן נאסר לקיים מצוות, וחל איסור לאונן להחמיר על עצמו ולקיים מצות בתורת רשות. ודין זה שאסור לאונן להחמיר על עצמו לקיים מצות יסודו משום קיום מצות האבילות, דמניעה מקיום מצוות מהווה קיום אבילות. וע״כ הביא הרמב״ם פעמיים את ההלכה שאונן פטור ממצוות, דבהל׳ ק״ש פסק שאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו בהל׳ אבל פסק דמדיני אבילות נאסר לאונן להחמיר על עצמו ולקיים מצות בתורת רשות, ומשום דקיום מצוות מהווה ביטול קיום מצות האבילות, דאונן מקיים מצות האבילות עי״ז שנמנע מלקיים מצוות. ולשיטת הרמב״ם יש ב׳ דינים באונן: א) חלות פטור מחיובי מצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ב) חלות איסור לקיים מצוות בתורת רשות, דמאחר שכבר חל פטור ממצות אמרינן דחל נמי איסור לקיים מצוות בתורת רשות, דהמניעה מקיום מצות מהווה קיום אבילות.
והנה הקשינו לעיל דמסתימת פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ז) משמע דאונן שדעתו פנויה עליו רשאי להחמיר ולקרות ק״ש, וצ״ע דהרי נתבאר שאסור לאונן לקיים מצוות אף בתורת רשות, ומ״ש שמותר לקיים מצות קריאת שמע. ועוד צ״ע דאם דעתו מיושבת עליו לקרוא ק״ש לכאורה אינו טרוד במצות אנינות ואזי הריהו חייב לקרוא ק״ש. וצ״ל דישנן ב׳ דרגות של דעתו פנויה, דבכדי להתחייב בקריאת שמע בעינן שיהא דעתו פנויה עליו באופן שיכול לכוון בכוונת ק״ש, ואונן פטור מק״ש דאינו יכול לכוון. ברם אונן רשאי לקרות ק״ש כשדעתו פנויה עליו. וצ״ב מהי כוונת הרמב״ם שדעתו פנויה עליו.
ונראה דיעויין בברייתא (מס׳ שמחות והובא בגמ׳ דף יט.) ״ת״ר העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין וכו׳ והוא עומד ומצדיק עליו את הדין״ ומבואר שאונן מחוייב לקיים צידוק הדין, וקיי״ל דאונן מברך ״ברוך וכו׳ דיין האמת״, וצ״ע דהרי אונן נאסר בברכות וכדאיתא בברייתא (יח.) ״ואינו מברך״, ואמאי מברך ברוך דיין האמת. ועכצ״ל דאע״פ שאונן נאסר בקיום מצות דעלמא מ״מ שפיר חייב לקיים מצות צידוק הדין, דמכיון שיסוד האיסור של אונן לקיים מצות הוא מחמת חלות קיום מצות אבילות, י״ל דחייב בצידוק הדין משום דאדרבא צידוק הדין מהווה קיום אבילות.
ולפי״ז יתכן להציע ביאור מחודש בדברי הרמב״ם, דבמשנה (דף נד.) איתא ״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך וגו׳ בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך וכו׳ ד״א בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו״. וי״ל דבאמת בקריאת שמע נכללו תרי מצות וקיומים: א) קיום מצות ק״ש, ב) קיום מצות צידוק הדין. ונתבאר דאונן חייב במצות צידוק הדין דהויא קיום במצות אבילות אע״פ שנאסר בניהוג מצוות בעלמא, דניהוג מצוות מהווה ביטול האבילות. ולפי״ז יש ליישב את דברי הרמב״ם שפסק (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ג) דאונן פטור מקריאת שמע משום שאין דעתו פנויה עליו, דר״ל דאונן פטור ממצות ק״ש דאינו יכול לכוון בכוונת קריאת שמע. ומ״מ פסק (פ״ד מהל׳ ק״ש ה״ז) דאונן רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק״ש כשדעתו פנויה עליו, וי״ל דר״ל שאם דעתו פנויה עליו בכדי שיכול לקיים חלות צידוק הדין בקריאת ק״ש אזי רשאי לקרות ק״שס. ואם הוא מבוהל כ״כ שאין יכול לקיים מצות צידוק הדין ע״י קריאת שמע אזי אינו רשאי לקרות. ונמצא דאיכא ב׳ דינים בדעתו פנויה: א) דין דעתו פנויה לגבי קיום מצות ק״ש, ב) דין דעתו פנויה לגבי חלות קיום צידוק הדין, והוא חידוש, וצ״ע.
גמ׳. מי שמתו מוטל לפניו וכו׳ ואינו מברך. עיין ברש״י (ד״ה ואינו מברך) וז״ל ואינו צריך לברך ברכת המוציא עכ״ל. וצ״ע דברכת המוציא הויא ברכת הנהנין שנתקנה להתיר איסור וכדמבואר בגמ׳ לקמן (לה.) ״אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה״, והרי אונן פטור ממצוות עשה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל אין היתר לאונן לעבור על איסורים. וא״כ צ״ע, איך מותר לאונן לאכול בלי ברכה, הרי עובר באיסור מעילה שנהנה מעוה״ז בלי ברכה.
וי״ל שרש״י סובר דליכא איסור בפני עצמו לאכול בלי ברכה, אלא דיסוד הדין הוא שחל חיוב מצוה מדרבנן לברך קודם שאוכל, ומאחר שחל חיוב לברך אזי הטילו הרבנן נמי אף איסור לאכול מבלי לברך, והאיסור לאכול בלי ברכה חל מחמת חובת הברכה שחלה עליו, והאיסור תלוי בחיוב לברך. ומכיון שאונן פטור מחובת הברכה שוב לא חל עליו איסור לאכול בלי ברכהע.
ועיין בפתחי תשובה (יו״ד סי׳ שמ״א סק״ד) שדן האם אונן חייב בנטילת ידים. ולכאורה זה תלוי אם האיסור לאכול בלי נטילת ידים הוי איסור בפני עצמו, וא״כ אונן חייב ליטול ידיו דאונן אינו פטור מאיסורין, או דגזרו הרבנן איסור אכילה בלא נט״י כדי לחזק חלות חובת המצוה דנטילת ידים, דלפי״ז י״ל שמותר לאונן לאכול בלי נטילת ידים דמכיון שפטור מחובת מצות נטילת ידים משו״ה לא חל עליו האיסור לאכול בלי נטילת ידיםפ.
גמ׳. ואין מברכין עליו. עיין ברש״י (ד״ה ואין מברכים עליו) שפירש וז״ל אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם עכ״ל. וצ״ע לשיטתו דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה ואינו צריך לברך ואם רוצה להחמיר על עצמו ולברך רשאי, מאי קמ״ל בברייתא שאין אחרים צריכים לברך בשבילו, וכי ס״ד דיתחייב לצאת חובת ברכת המוציא מאחרים מדין שומע כעונה אע״פ שהוא עצמו פטור מלברך. והרי אם הוא עצמו פטור מלברך ליכא חיוב לצאת חובת הברכה ע״י שומע כעונה.
והנה אע״ג דקיי״ל דא׳ יכול להוציא את חבירו בברכת המוציא כמו שמוציאו בברכת המצוות, מ״מ יש חילוק ביניהן דבברכת המצוות מוציאו מדין ערבות ולא צריך שום קביעות ביחד, משא״כ בברכת המוציא אינו מוציאו אא״כ קבעו סעודה ביחד, וכדמבואר במשנה (דף מב.) ״היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן״ (וכן פסק הרמב״ם פ״א מהל׳ ברכות הי״ב ובשו״ע או״ח סי׳ קס״ז סע׳ י״א). ונראה לומר דחולקים הם ביסוד דינם דהדין שמוציא את חבירו בברכת המצוות חל מדין שומע כעונה - דמעשה הברכה דהמברך מתייחס לחבירו השומע, וחשיב כאילו השומע עצמו מברך. והדין שמוציא את חבירו ע״י חלות דין שומע כעונה חל מדין ערבות. מאידך לגבי ברכת המוציא קיי״ל שאינו מוציא את חבירו אא״כ קבעו סעודה ביחד והמברך אוכל עמהם, ומוכח שאינו מוציא את חבירו בברכת המוציא ע״י הדין דשומע כעונה - דבכדי לצאת ע״י שומע כעונה לא בעינן שיקבעו סעודה ביחד, אלא היסוד הוא דחלה חלות שם ברכת המוציא של החבורה, שעי״ז שקבעו סעודה ביחד והויין חבורה אחת חלה הברכה לכל בני החבורה ביחד. ונראה דהשומעים אינם יוצאים מדין שומע כעונה דהיינו שנחשב כאילו הם בירכו בעצמם, אלא דחלה הברכה לחבורה כולה, ונפטרו כולם מחמת שהם מבני החבורה. וכן נראה להוכיח ממש״כ התוס׳ לקמן בשם רש״י (דף מה. ד״ה אם רצו לזמן אין מזמנין) וז״ל פירש״י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חבירו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד בעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת הזימון לשון רש״י לקמן עכ״ל. ומבואר דלשיטת רש״י אין היחיד מוציא את חבירו בברכת המוציא ובעינן שלשה המצטרפים לזימון, ומוכח דברכת המוציא אינה חלה מדין שומע כעונה דהיינו שאחד מוציא את חבירו אלא דיוצאים דוקא ע״י ברכת החבורהצ, ודומה לדין ברכת המזון בזימון דהויא ברכת החבורה ביחד, ולדין חזרת הש״ץ דחל בה חלות שם וחפצא בפ״ע דתפלת הציבורק. ולפי״ז י״ל דס״ד דפטור של אונן ממצוות היינו שפטור מעשיית מעשה מצוה. ומ״מ אונן חשיב בר חיובא ואית ליה קיום המצוה, דהרי אונן פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ולשיטת התוס׳ בסוכה (דף כה. ד״ה שלוחי) היכא שאפשר לקיים את שתיהן ליכא פטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומוכח דס״ל דיסוד הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה חל מדין דחייה, ואינו חלות פטור והפקעה ממצוות אלא דחל דין קדימה ודחייה כשאי אפשר לקיים את שתיהן. ונראה דמכיון שיסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא מדין דחייה אם הפסיק את המצוה הראשונה שעסוק בה וקיים את המצוה השנייה אית ליה קיום מצוה - דאינו מופקע מעשיית המצוה השנייה. ולפי״ז נמצא דאונן אית ליה קיום המצוה אלא שפטור מחובת עשיית מעשה המצוה. ונראה דמשו״ה אונן פטור נמי אף מידי שומע כעונה, דשמיעתו חשיבא כמעשה מצוה, דמדין שומע כעונה מתייחס עצם מעשה הברכה אליו וחשיב שעושה מעשה מצוה. אמנם לגבי ברכת המוציא בחבורה שיוצא עי״ז שהוא חלק מהחבורה ויוצא בברכת החבורה - סד״א דיתחייב האונן שיברכו אחרים בשבילו משום דלא חשיב שהאונן עושה בכך מעשה מצוה, דהמברך עושה מעשה מצוה אלא דברכתו פוטרת כל בני החבורה, משום שחל חלות שם ברכת המוציא דחבורה, וקס״ד שיתחייב אונן שאוכל בחבורה לצאת ידי הברכה דהחבורה, דבהכי יקיים קיום המצוה מבלי לעשות מעשה מצוה, וקמ״ל הברייתא שפטור אף מלהשתתף בברכת החבורה ואע״פ שאינו עושה מעשה מצוהר.
ולשיטת התוס׳ והירושלמי דס״ל דאסור לאונן לברך י״ל דהברייתא מחדשת שאף אסור לאחרים לברך בעבורו. ובביאור הגמ׳ לשיטת התוס׳ יש לפרש בג׳ אופנים:
א) י״ל דס״ד דהאיסור של אונן במצוות היינו שאסור לאונן לעשות מעשה מצוה וליכא איסור לאונן לקיים מצוה, ומשום הכי סד״א דיצא יד״ח מדין שומע כעונה, דע״י שומע כעונה מקיים מצוה אע״פ שאינו עושה מעשה מצוה, דהמברך עושה מעשה המצוה ורק קיום המצוה מצטרף לשומע. וקמ״ל בברייתא דאסור לאונן לצאת יד״ח ע״י שומע כעונה דעפ״י דין נחשב השומע לעושה מעשה מצוה, דמדין שומע כעונה מעשה הברכה מצטרפת לשומע, ומשו״ה אסור לאונן לצאת ע״י שומע כעונה.
ב) עוד י״ל דס״ד דאע״פ שמדין שומע כעונה האונן נחשב עפ״י דין למי שעושה מעשה מצוה, מ״מ מכיון שאינו עושה מעשה מצוה בפועל ממש ס״ד דמותר לצאת יד״ח ע״י אחרים. וקמ״ל דאף עשיית מעשה מצוה דהויא מעשה מצוה רק עפ״י דין ואינו מעשה בפועל ממש ג״כ אסור לאונן.
ג) ועוד יתכן לפרש דקמ״ל בברייתא שאסור לאונן לקיים מצוה. ואע״פ דבשומע כעונה אין השומע עושה מעשה מצוה ורק קיום המצוה מצטרף לשומע, מ״מ אסור לאונן לקיים מצוות ומשו״ה אין מברכין עליו.
והנה עיין ברא״ש (פ״ג סי׳ ב׳) שהביא את שיטת יש גדולים דבמי שמת לו מת במוצ״ש אומרים לאדם אחר להבדיל ובזה נפטר האבל. וצ״ע דמבואר להדיא בברייתא שאין אחרים מברכין עליו. וצ״ל דס״ל דהברייתא מיירי היכא דהאונן עונה אמן דאסור משום שעושה מעשה מצוה, משא״כ היש גדולים מיירי כשיוצא בשמיעה בלבד מדין שומע כעונה ואין בזה איסור משום דלא קעביד מעשה מצוה. וכן יוצא מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל׳ י״א) וז״ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה יצא יד״ח ואע״פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך עכ״ל. ומבואר דעניית אמן נחשב כמוציא ברכה מפיו והוי מעשה ברכה, משא״כ בשמיעה יוצא מדין שומע כעונה. ולפי״ז י״ל דה״יש גדולים״ סברי דאסור לאונן לענות אמן משום דעושה מעשה מצוה אבל יכול לצאת ע״י שומע כעונה משום דאינו עושה מעשה מצוה.
ועיין ברא״ש (סי׳ ב׳) וז״ל אמרו שפעם אחת היה ר״י ז״ל אונן ואכל בלא הבדלה א״ל תלמידיו ונבדיל לפניך אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן עכ״ל. ויש להסתפק בביאור תשובת הר״י לתלמידיו, די״ל שהר״י הוכיח מדברי הירושלמי שאסור לאונן לענות אמן דיש איסור לאונן לצאת יד״ח אף בשמיעה בלבד מדין שומע כעונה, משום דשומע כעונה נחשב עפ״י דין לעשיית מעשה מצוה. והר״י סובר שאין מקום לחלק בין עניית אמן לשומע כעונה דבתרווייהו השומע עושה מעשה מצוה. וע״כ פסק שאסור לאונן לצאת ברכת הבדלה אף ע״י שומע כעונה. ומאידך י״ל שהר״י סובר דאע״פ שיש חילוק בין העונה אמן שעושה מעשה מצוה לשומע כעונה שאינו עושה מעשה מצוה ורק מקיים מצוהש, מ״מ אסור לאונן לקיים מצוה. והר״י סובר דיסוד ההלכה שאין האונן עונה אמן הוא משום שאסור לאונן לקיים מצוה, וע״כ אף אסור לו לצאת מדין שומע כעונה. ועוד אפשר לומר דהר״י סובר דיסוד האיסור שחל על האונן הוא לעשות מעשה מצוה, ואע״פ שאינו עושה מעשה כשיוצא מדין שומע כעונה, מ״מ לא חל באונן דין שומע כעונה דרק בגברא שהוא בר חיובא שיכול לברך ולענות אמן בעצמו אמרינן שיוצא נמי ע״י שמיעה בלבד מדין שומע כעונה. משא״כ באונן שאינו יכול לברך בעצמו משום שאסור בעשיית מעשה מצוה ולכן לא חל לגביה דין שומע כעונה.
רא״ש סי׳ ב׳.
א.
עיין ברא״ש (סי׳ ב׳) שהביא מחלוקת בין הראשונים במי שהיה אונן במוצאי שבת ונקבר המת למחר ביום א׳ האם חייב להבדיל לאחר הקבורה, דהר״י סובר שפטור דמכיון דבשעת חיוב הבדלה במוצ״ש היה פטור שהיה אונן פטור גם לאחר הקבורה ביום א׳, דדינו כחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני שפטור מעולת ראייה. והמהר״ם מרוטנברג חולק עליו וסובר שחייב להבדיל ביום ראשון משום דאמרינן דמי שלא הבדיל במוצ״ש מבדיל והולך עד רביעי בשבת. וביאר המנחת חינוך (מצוה ל״א) שנחלקו בגדר ההלכה שאם לא הבדיל במוצ״ש מבדיל והולך עד יום ד׳, דהר״י סובר דהיינו בתורת תשלומין ולפיכך אם היה פטור בשעת החיוב במוצ״ש אינו חייב אח״כ בתשלומין. משא״כ המהר״ם מרוטנברג סובר שכל יום עד יום ד׳ הוי מחייב בפ״ע, דזמן הבדלה נמשך עד יום ד׳ בשבת, ומשו״ה מבדיל ביום א׳ לאחר הקבורה.
והנה יש לעיין בשיטת הר״י, דאם המחייב של הבדלה הוי מוצאי שבת אמאי אינו מבדיל אחרי הקבורה ביום א׳, והרי עד יום ד׳ קרוי מוצ״ש וכדקיי״ל (גיטין דף עז.) בכתיבת הגט שאם אמר הבעל כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבת כותבין עד יום ד׳, דעד יום ד׳ קרוי לאחר השבת, וא״כ אמאי אינו מבדיל הא עד יום ד׳ הוי זמן המחייב. ולכאורה מוכח דהר״י סובר שיציאת השבת מקודש לחול מחייבת בהבדלה ומכיון שהיה פטור באותה שעה פטור מתשלומין. אמנם לפי״ז יש להעיר דמלשון הרא״ש משמע שנחלקו הראשונים רק בגוונא שנקבר מתו למחר, ולכאורה לפי מש״כ דנחלקו אם יציאת שבת מחייבת הבדלה או דחלות שם מוצאי שבת הוי המחייב, י״ל דנחלקו נמי בציור שמת לו מת בשבת ונקבר במוצ״ש אם חייב להבדיל לאחר הקבורה במוצ״ש. דלשיטת הר״י שיציאת שבת מחייבת בהבדלה, י״ל דמכיון דביציאת שבת היה פטור אין עליו חיוב תשלומין. ואילו לשיטת המהר״ם דחלות שם מוצאי שבת מחייב בהבדלה י״ל דחייב להבדיל במוצ״ש לאחר שנקבר. ולפי״ז יוצא שאם מת לו מת במוצ״ש באמצע הלילה ונקבר למחר לכו״ע חייב בתשלומין מכיון דבתחילת הלילה היה חייב להבדיל, וע״כ חייב בתשלומין.
ועוד יש להסתפק בדין קטן שהגדיל ביום א׳ ושוטה שנשתפה ביום א׳, האם חייבים בהבדלה או לא. דלכאורה זה תלוי במחלוקת בין הר״י והמהר״ם הנ״ל האם יציאת שבת מחייבת בהבדלה וג׳ ימים הם בתורת תשלומין, או דשם מוצ״ש מחייב בהבדלה והחיוב נמשך עד יום ד׳ משום דעד יום ד׳ קרוי לאחר השבת, וכל יום הוי מחייב בפ״ע. דאי נימא שמבדיל עד יום ד׳ מדין תשלומין י״ל דקטן שהגדיל ביום א׳ פטור מתשלומין דלא היה בר חיובא בשעת החיוב (וכדפסק הר״י לגבי אונן במוצ״ש). משא״כ אי מבדיל עד יום ד׳ משום שכל יום הוי מחייב בפ״ע אזי י״ל שקטן שהגדיל ושוטה שנשתפה ביום א׳ חייבים בהבדלה. ברם יש לדחות דאין לדמות דין קטן שהגדיל ושוטה שנשתפה לאונן במוצ״ש, די״ל דקטן ושוטה מופקעים מעצם החפצא של שבת שאינם מוזהרים על שמירת שבת, וע״כ קטן ושוטה מופקעים מהבדלה שחסר להם עצם המחייב של הבדלה דאין להם עצם החפצא של שבת וליכא להם על מה להבדיל, וממילא הם מופקעים מעצם החפצא של הבדלה. משא״כ אונן אינו מופקע מקדושת היום של שבת דמוזהר בשמירת שבת, ופטור רק ממצות עשה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וממילא שפיר איכא לגביה חפצא של הבדלה אלא שפטור ממצות הבדלה מדין עוסק במצוה. ולפי״ז י״ל שנחלקו הראשונים דוקא בדין מי שהיה אונן במוצ״ש אם מבדיל למחר משום דאית ליה המחייב של הבדלה אלא שהיה פטור בעת יציאת השבת ופליגי אם מבדיל ביום א׳ משום שהמחייב נמשך עד יום ד׳, או דילמא שהוא פטור דהוי רק דין תשלומין ומכיון שהיה פטור בשעת המחייב אינו חייב אח״כ בתשלומין.
ב.
עיין ברא״ש (סי׳ ב׳) שכתב בשם המהר״ם מרוטנברג דמי שהיה אונן במוצ״ש ונקבר המת למחר דחייב להבדיל לאחר שנקבר, והמהר״ם סובר דאפילו אם שמע הבדלה מאחרים שהבדילו במוצ״ש לא יצא יד״ח דבאותה שעה לא היה בר חיובא וצריך לחזור ולהבדיל למחר, דזמן המחייב הבדלה נמשך עד יום ד׳. והביא ״שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל״. ובביאור המחלוקת נראה שנחלקו בגדר הדין שאונן פטור ממצוות, דהמהר״ם סובר שאונן פטור לגמרי ממצוות ואינו בר חיובא כלל. ואילו שיטת ה״יש גדולים״ היא שאונן הוי בר חיובא וחל עליו חובת הבדלה אלא דמדיני אבילות אונן מתבטל מחיוב מצוות שעליו, וזה גופא שהאונן מתבטל מקיום מצוות הוי קיום מצות אבילות (וכדנתבאר לעיל בשיעורים בד״ה תוס׳ ד״ה פטור מק״ש). ולפי״ז נראה דאם האונן יבדיל בעצמו במוצ״ש קודם הקבורה לשיטת המהר״ם לא יצא יד״ח דאינו בר חיוב מצוות כלל, ואילו לשיטת ה״יש גדולים״ יצא יד״ח דבעיקר דינו הריהו חייב במצוות. ולפי״ז צ״ע קצת אמאי נקט הרא״ש דנחלקו אם יצא כשאחרים הבדילו בשבילו ולא כשהבדיל בעצמו. ואולי י״ל שהרא״ש סובר שאסור לאונן לברך בעצמו דעושה מעשה מצוה, משא״כ כששומע ברכה מאחרים ויוצא מדין שומע כעונה, ליכא איסור, דמדין כבוד המת אסור לאונן רק לעשות מעשה מצוה בפועל ממש, וע״כ נקט הרא״ש דנחלקו המהר״ם וה״יש גדולים״ כששמע האונן הבדלה מאחרים.
ומבואר דלשיטת ״יש גדולים״ אע״פ שאונן פטור ממצוות, מ״מ הגברא דאונן הוי בר חיובא ואית ליה קיום המצוה, ולא דמי לשוטה שנשתפה שחייב לחזור ולעשות המצוה עוד פעם, דשאני שוטה דלא הוי בר חיובא כלל ומופקע מעצם המצוה ואין לשוטה אף קיום המצוה, משא״כ אונן הוי בר חיובא דמישך שייך למצוה ואית ליה קיום מצוה אלא שפטור מחובת המצוה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוהת. והנה עיין בירושלמי (פ״ג ה״א) דאם האונן בירך אין עונים אמן אחריו, וצ״ע לשיטת ה״יש גדולים״ דהרי אונן הוי בר חיובא, ואמאי אין עונים אחריו אמן.
ונראה דמבואר מזה דמכיון שאונן נאסר בקיום מצוות אף אינו יכול לעשות חפצא של ברכה, וברכתו הויא כדין ברכה שאינה צריכה דאין עונים אחריה אמן. ולכן נקט הרא״ש דמיירי שהבדילו אחרים בשבילו דשפיר עושים חפצא של ברכה ויוצא מדין שומע כעונה שמתייחס הברכה אליו ויכול לקיים מצות הבדלה. משא״כ אילו היה האונן מברך בעצמו אינו חל חפצא של ברכה, וליכא קיום מצות הבדלה. ובאופן אחר אפשר לתרץ דברי הירושלמי לשיטת ה״יש גדולים״ שאין עונים אחריו אמן משום דאסור לאונן לברך ברכה, ואע״פ שאם בירך חלה על ברכתו חלות שם ברכה ואינה ברכה לבטלה, מ״מ אסור לענות אמן לברכתו דאסור לענות אמן לברכה שנאמרה באיסור.
תוס׳ ד״ה ואינו מברך וז״ל לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו וכו׳ ומשני א״ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי״ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין. וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד״א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר״י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו עכ״ל.
ונראה דהירושלמי מסופק ביסוד האיסור של אונן לעסוק במצות האם הוא חל משום ״כבודו של מת״ דהיינו שחל דין אונן שפטור ואסור לעסוק במצות מחמת חובת הקבורה המוטלת עליו, או משום ״שאין לו מי שישא משאו״ דהיינו שחל עליו שם אונן לאוסרו במצות מחמת התעסקותו עם המת.
והקשו התוס׳ דיש סתירה בין הרישא שאונן אינו רשאי לברך בשבת לסיפא (בירושלמי ובברייתא בסוגיין) דבשבת מברך ועונים אחריו אמן. והר״י מתרץ שנחלקו אם אונן אסור בעשיית מצוות בשבת. ונראה לפרש דהר״י סובר דיסוד האיסור דאונן לעסוק במצוות חל מחמת חובת הקבורה שחלה עליו, ופליגי אם חל חיוב קבורה בשבת. ומאידך לדעת רבנו נתנאל נראה דיסוד הפטור והאיסור של אונן לעסוק במצוות חל מחמת קיום ההתעסקות בקבורת המת, ולפיכך אם היה טרוד בשבת בלהחשיך על התחום אינו רשאי לברך - מכיון שהוא עסוק בקבורת המת, שמתעסק להביא ארון ותכריכין. משא״כ כשאינו טרוד להחשיך על התחום חייב לברך דאינו מתעסק בקבורת המת. ונראה דלשיטת ר׳ נתנאל הירושלמי סובר דליכא חובת קבורה בשבת, והפטור של אונן ממצוות אינו חל משום חובת קבורה המוטלת עליו אלא הוא תלוי במעשה התעסקות עם המת דכל זמן שהוא עסוק במת הריהו פטור ממצוות. ודומה לדין נושאי המטה שפטורים כל זמן שהם עוסקים במתא. ואילו לשיטת הר״י הפטור של אונן ממצוות תלוי בחובת קבורה. ולשיטתו חל פטור אף בשעה שאינו עסוק במעשה של התעסקות בקבורת המת.
ועיין ברא״ש (סימן א׳) שכתב דביו״ט שקוברין ע״י עממין, וגם הוא יכול להתעסק עמהם להחשיך על התחום, אונן פטור ממצוות דקרוי נושאי המטה, משא״כ בשבת אונן חייב במצוות אע״פ שיכול להחשיך על התחום מכיון שאין קוברין אותו בשבת. ובביאור סברתו נראה דמחלק בין שבת ליו״ט, דמכיון שאין קוברין מת בשבת אפילו ע״י עממין אזי י״ל דבשבת ליכא חובת קבורה וקיום דהתעסקות בקבורת המת, דשבת היא מופקעת ממצות קבורה - ובשבת ליכא חובת קבורה וקיום של התעסקות במת, וע״כ ס״ל דבשבת אפילו אם האונן מחשיך על התחום הרי הוא חייב במצוות. משא״כ ביו״ט שיכול לקוברו ע״י עממין חלה חובת קבורה עליו ופטור ממצוות מחמת חיוב הקבורה המוטלת עליו ואע״פ שאינו מתעסק בקבורהב.
והנה המחבר (שו״ע יו״ד סי׳ שמ״א סע׳ א׳) פסק ״ובשבת ויו״ט אוכל בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצות חוץ מתשמיש המטה ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות לאסור בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום ואם רוצה לקברו ביו״ט ראשון ע״י עממין אסור בכולן וכ״ש ביו״ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות״.
והגר״ח זצ״ל נקט דלפי המחבר יש חילוק בין יו״ט ראשון ליו״ט שני, שביו״ט ראשון לא חלו דיני אנינות אלא אם רוצה לקברו בו ביום ע״י עממין, משא״כ ביו״ט שני חלין עליו דיני אנינות אפילו אם אינו רוצה לקברו בו ביום. ועפי״ז ביאר סוף ההלכה שכתב המחבר ״וכ״ש ביו״ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו וכו׳⁠ ⁠״, דביו״ט שני הואיל ויכול לקברו בעצמו חלו עליו כל דיני אנינות אפילו היכא שאין דעתו לקברו בו ביום.
וביאר הגר״מ זצ״ל דיש לחלק בין יו״ט ראשון ליו״ט שני עפי״מ דקיי״ל במס׳ ביצה (דף ו.) דיו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, דמשו״ה מותר לקבורו אפי׳ ע״י ישראל. ונראה שיסוד הדין הוא שקבורת המת הותרה ביו״ט שני, כלומר שבמקום קבורת המת לא גזרו מעיקרא דין יו״ט שני כל עיקר, ואינו דין דחייה דמצות קבורה דוחה יו״ט שני אלא הדין הוא דקבורה הותרה ביו״ט שני. ולכן אפילו אם אין דעתו לקברו בו ביום חלין עליו דיני אנינות משום דקבורה הותרה ביו״ט שניג. ונראה להביא ראייה לדברי הגר״מ זצ״ל דקבורה הותרה ביו״ט שני ממה שמותר לקבור את המת אפי׳ ביו״ט שני של ר״ה אף על פי דקדושה אריכתא היא. ולכאורה היינו משום דלגבי קבורת המת ליכא חלות דין קדושת יו״ט שני כל עיקר ומשו״ה לא חלה חלות קדושת יומא אריכתא.
ומעשה אירע בעיר ראסיין שהדיין דמתא נפטר בערב שבועות ולא היה פנאי לקברו לפי כבודו של המת לפני יו״ט, ופסק הגר״מ זצ״ל שמוטב לקברו ביו״ט שני כדי שיוכלו ההמון להשתתף בהלוייתו וקבורתו. וביאר הגר״מ זצ״ל שאע״פ שהיה אפשר לקברו בערב יו״ט וקיי״ל דהיכא שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עשה דוחה ל״ת (כמבואר ביבמות דף כ:), שאני יו״ט שני דלגבי מת כחול גמור שויוה רבנן, דהיינו שבמקום קבורה לא תקנו יו״ט שני כלל, דקבורת המת ביו״ט שני הותרה דחלה הפקעה בעצם קדושת היום דיו״ט שני לענין קבורת המת, ומשו״ה פסק דקבורת המת מותרת ביו״ט שני אף בכהאי גוונא שהיה אפשר לקברו בעיו״ט. אך הגר״ח זצ״ל פקפק על הוראת הגר״מ זצ״ל דאפשר דכוונת הגמ׳ ״יו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן״ היינו רק לגבי מת שעוברין עליו באיסור בל תלין, כלומר בלילה הראשון. ודומה לדין הלנת שכר שכיר דמבואר בגמ׳ (ב״מ דף קי:) שאינו עובר אלא בלילה הראשון בלבד, וה״נ בהלנת המת. וע״כ הותרה קבורה ביו״ט שני היכא שלא עבר הלילה הראשון. משא״כ במעשה שאירע בראסיין שנפטר בעיו״ט וכבר עבר הלילה הראשון י״ל דלא אמרינן בזה דיו״ט שני כחול שויוה רבנן.
ואמר הגר״מ זצ״ל שלפי זה יש נ״מ לענין דיני אנינות, דמאחר דיו״ט שני כחול שויוה רבנן היינו שחלה הפקעה בעצם קדושת היום במקום שחל חובת קבורת המת, אזי י״ל שאפי׳ אם אין בדעתו לקבור את מתו באותו היום כל דיני אנינות חלים עליו לגמרי. אולם מדברי הט״ז (שם ס״ק ג׳) משמע שאין דיני אנינות חלים ביו״ט שני אלא אם רוצה לקבור את מתו באותו היום, ומה״ט אין דיני אנינות חלים בליל יו״ט שני לדעת מהר״ש הואיל ואין דרך לקבור בלילה. ומבואר שלסברת הט״ז הדין ד״יו״ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן״ אינו אלא דין דחייה בלבד, ומשו״ה דיני אנינות אינם חלים ביו״ט שני אלא א״כ דעתו לקבור את מתו בו ביום.
תוס׳ ד״ה ואינו. בא״ד. וז״ל וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אין נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר״ל אפי׳ לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א״כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות (פ״ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר׳ אליעזר בר״ש בבבא מציעא (דף פד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר״ת אם היה בעיר עצמו היה מקיל מאותו הטעם עכ״ל.
א.
ובביאור דבריהם נראה שהתוס׳ ס״ל דדין אנינות תלוי בעצם המעשה שמתעסק בצרכי המת, דכל זמן שעוסק בצרכי המת הוי אונן. ועל כן כשהמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו הואיל דאינו עוסק בצורכי המת ואין בדעתו עכשיו להתעסק בצרכי המת, פקע מיניה דין אונן. ואע״פ שחייב בקבורת המת מ״מ אינו אונן. משא״כ חלות דין אבילות תלוי רק בקיום מצות קבורה, וע״כ כשהחזיר פניו מן המת חלה עליו חלות אבילות ומתחיל למנות ימי שבעה. דהחזרת פנים מן המת כסתימת הגולל דמי, כלומר דכבר קיים מצות קבורה המוטלת עליו, וכמבואר בגמ׳ מועד קטן (דף כב.) ״אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתי בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחילו מנו״. ופירש רש״י (ד״ה אתחילו מנו) וז״ל ימי אבילות אע״ג דלא נקבר המת עד ימים רבים ואע״ג דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל לדידכו דלא מחזי חזרתכם כנסתם הגולל עכ״ל. משא״כ במת שנמצא בבית האסורים שקרוביו לא התייאשו מלקוברו דלא קיימו מצות קבורה המוטלת עליהם לא חלה עליהם חלות אבילות, ואע״פ שאינם נמי אוננים כי אנינות תלויה בהתעסקות עם המת לקוברו.
והוכיחו התוס׳ ממעשה שמתה אחותו של ר״ת והיה בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין דכיון שלא היה עסוק בצרכי המת לא חל עליו דין אנינות, דאי דין אנינות היה תלוי רק בקיום מצות הקבורה בלבד דלא פקע דין אנינות עד לאחר שנתקיים קיום קבורה אזי היה אסור לר״ת לאכול בשר ולשתות יין עד לאחר הקבורה, ואע״פ שהיה בעיר אחרת.
ב.
והנה יעויין ברמב״ם (פ״א מהל׳ אבל ה״ב) וז״ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, עכ״ל. והרמב״ן (תורת האדם עמ׳ רי״ב הוצאת הרב שעוועל) חולק עליו וסובר דמשעת מיתה, חלין כל דיני אבילות חוץ מנעילת הסנדל עטיפת הראש וכפיית המטה. וצ״ב ביסוד מחלוקתם.
ולכאורה היה נראה דפליגי ביסוד המחייב של אבילות, דלשיטת הרמב״ן המחייב דאבילות הוי המיתה, וע״כ דיני אבילות חלין משעת מיתה. ואע״ג שאינו חייב בנעילת הסנדל וכפיית המיטה משעת המיתה היינו משום דניהוגי אבילות אלו חלין מדין קיום מצות אבילות, ואונן פטור מקיומי מצות אבילות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דמכיון שהוא עסוק במצות קבורה הרי הוא פטור מקיום מצות אבילות. אולם הרמב״ן סובר דאיסורי אבילות חלין משעת המיתה. ומאידך לשיטת הרמב״ם המחייב דאבילות הוא הקבורה, ולפיכך ס״ל שכל דיני אבילות חלין רק אחרי הקבורה.
ולכאורה תהא בזה נפקא מינה בדין ניהוגי אבילות בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ועדיין הוי לפני הקבורה (וכגון שהודיעוהו ע״י טלגרף או טלפון שקרובו נפטר במדינה אחרת ושהלויה תתקיים למחר), דיש להסתפק האם חל דין אבילות משעה ששמע שמת לו מת או שדין אבילות חל רק משעת הקבורה. דלפי הרמב״ן הסובר דמיתה הוי המחייב של אבילות אלא דבעלמא אין נוהגים קיומי אבילות עד לאחר הקבורה, משום דלגבי קיום אבילות אמרינן דאונן פטור משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, י״ל דבשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה מכיון שאינו עוסק במצות קבורה חל עליו דין אבילות ומתחיל שבעה מיד. מאידך לפי מה שביארנו בסברת הרמב״ם דהקבורה הוי המחייב של האבילות אזי אף בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ליכא דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה. ובשאלה זו שהודיעוהו שמת קרובו בעיר רחוקה ואין דעתו לנסוע לשם לקבורה נחלקו הנצי״ב זצ״ל וחתנו הג״ר רפאל שפירא זצ״ל אם חלה האבילות מיום השמועה או משעת הקבורה, דהנצי״ב פסק דתלוי בקבורה, ואילו הגאון ר׳ רפאל שפירא זצ״ל פסק שיושב שבעה מיד ביום השמועהד, ולכאורה נידון זה תלוי במחלוקת הנ״ל בין הרמב״ם והרמב״ן וכמש״נת.
אולם יתכן לומר שאף הרמב״ם סובר שהמיתה מחייבת אבילות, אלא דסובר דמאחר שחל עליו דין אונן לא חל עליו דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה, דמדיני אנינות שיבטל אונן ממצוות, ומשום כך חל פטור אף ממצות אבילות שחלה עליו משעת המיתה. דחל דין דחייה שהאנינות דוחה חלות האבילות עד לאחר הקבורה. אמנם לפי״ז צ״ע אמאי לא נהג ר״ת אבילות מיום השמועה, דמכיון דההתעסקות בצרכי המת לא היתה מוטלת עליו (דהיה בעיר אחרת) ולא נעשה אונן, למה לא חלו עליו כל דיני אבילות מיום השמועה. ומשמע שר״ת סובר שרק הקבורה מחייבת האבילות ולא חל עליו אבילות עד לאחר קיום הקבורה.
והגר״מ זצ״ל פסק לקולא בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ועדיין הוי לפני קבורה, דמתחיל לספור את מנין ז׳ ימי האבילות מיום השמועה, אך אינו נוהג דיני אבילות דאיסורי אבילות וקיומי אבילות אלא מיום הקבורה, ומ״מ מסיים את האבילות שבעה ימים אחרי יום השמועה, דקיי״ל הלכה כדברי המקיל באבל ואפילו בתרתי דסתרי.
תוס׳ ד״ה ואינו. בא״ד. וז״ל ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ואפשר שגם ר״ת אם היה בעיר עצמו היה מקיל מאותו הטעם עכ״ל.
א.
יש לעיין בכוונת דברי התוס׳. ונראה לפרש דבריהם בב׳ אופנים:
א) יתכן לפרש דהתוס׳ נסתפקו האם הביאור במה שאכל ר״ת בשר ויין הוא משום שהיה בעיר אחרת ולא היה עוסק בצרכי המת. והתוס׳ רצו להוכיח מזה דחלות דין אנינות תלוי במעשה התעסקות עם המת, ומכיון שהמת היה בעיר אחרת ולא התעסק ר״ת עם המת משו״ה לא חל עליו דין אנינות. או דילמא דר״ת לא נהג דין אנינות משום שהיה לה בעל והחיוב קבורה דרמיא על הבעל פוטר שאר הקרובים, ואפילו אם ר״ת היה באותו העיר נמי היה מקיל.
ונראה שאם הדין דאונן פטור ממצוות חל משום שההתעסקות בקבורת המת פוטרת, י״ל דר״ת הקיל רק בעיר אחרת משום שלא נחשב שם כמתעסק בקבורת המת. משא״כ באותה העיר לא היה מקיל, ואע״פ שבאותו העיר נמי לא היה ר״ת מתעסק בפועל עם המת דהבעל היה מתעסק בפועל בקבורה מ״מ חל עליו דין אנינות. וצ״ע בזה דמ״ש ההתעסקות במת שאינו שלו דאינה פוטרת מן המצות אלא בשעת ההתעסקות בפועל, ואילו במת שלו חל פטור מדין התעסקות עם המת אפי׳ שלא בשעת ההתעסקות בפועל אם עכ״פ המת הוא באותו העיר. ונראה דהביאור בזה הוא משום דהיכא שהמת אינו שלו אין להעוסק שום יחס עם המת אלא בשעה שהוא עוסק בו, ולכן אינו פטור מן המצוות אלא בשעה שהוא עוסק בפועל בצרכי המת. משא״כ במת שלו המתיחס אליו י״ל דאפילו אם רק סופו להתעסק בקבורת המת נמי חשיב עפ״י דין כעוסק בצרכי המת גם לפני כן, ומה״ט הרי הוא פטור מן המצוות כבר משעת מיתה.
ב) י״ל דתוס׳ נסתפקו אם הטעם שהקיל ר״ת ולא נהג אנינות הוא משום שהיה בעיר אחרת - ולא חל עליו דין מי שמתו מוטל לפניו דהיכא שהמת בעיר אחרת לא רמיא עליו חיוב קבורה, ומשו״ה לא חל עליו שם אונן. ולפי״ז ליכא הוכחה ממעשה דר״ת דחלות דין אנינות תלוי במעשה התעסקות במת, דיסוד הפטור דר״ת היה משום דלא חלה עליו חובת קבורה כלל כי המת לא היה מוטל לפניו. או דילמא דר״ת היה מקיל אף אם היה באותה העיר משום שיש שם בעל העוסק בקבורה, ובאמת ר״ת סובר דהחיוב שמוטל על הבעל לקבור את אשתו אינו פוטר את שאר הקרובים מחיוב קבורה. אמנם בעובדא דר״ת הבעל היה עוסק בקבורה ולגבי שאר הקרובים נחשב כאילו נמסר המת לכתפים, וע״כ לא נהג ר״ת אנינות. ולפי דרך זו יוצא שהתוס׳ הוכיחו את שיטתם שדין אנינות תלוי במעשה התעסקות עם המת מהצד שאפילו באותה העיר ר״ת היה מקיל כי הבעל לבדו היה עוסק בקבורה.
ב.
יש לדקדק בלשון התוס׳ שכתבו דר״ת הקיל שאכל בשר ושתה יין, ומשמע דהקיל רק לגבי איסור אכילת בשר ושתיית יין, אמנם חל בו דין אונן ליפטר ממצות ואף ע״פ שלא היה עסוק בקבורת אחותו. וחילוק זה מחוסר ביאור.
ויתכן שהביאור בזה הוא שהאיסור של אכילת בשר ויין חל מחמת טרדת קבורת המת, דחיישינן שאם יאכל בשר וישתה יין שמא יתבטל מלקבור את המת. והיכא דאיכא בעל חל עליו טרדת קבורת המת, ומשו״ה שאר הקרובים מותרים בבשר ויין. אולם הדין שאונן פטור ממצות חל מחמת שם אונן שחל בגברא, ואע״פ דהיכא דאיכא בעל חל חיוב קבורה על הבעל קודם לשאר הקרובים מ״מ כולהו הויין אוננים ופטורים ממצות. ולכאורה זה תלוי בב׳ הטעמים שבירושלמי בפטור אונן ממצות, דלמ״ד מפני שאין לו מי שישא משאו י״ל דאונן פטור ממצות מחמת טרדת קבורת המת בדומה לאיסור בשר ויין, והיכא דאיכא בעל שעוסק וטרוד בקבורה שאר הקרובים חייבים במצות משום דאינם טרודים בטרדת המת. (וכן י״ל לשיטת הרמב״ם דאונן פטור ממצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דשאר קרובים שאינם עוסקים בקבורת המת חייבין במצות). אמנם לטעם הירושלמי דאונן פטור משום כבודו של מת, אזי י״ל דאע״פ שהבעל הוא שעסוק וטרוד בקבורת אשתו מ״מ אף שאר הקרובים נמי אוננים הם ופטורים ממצות דאף עלייהו חל חיוב קבורה וחייבין בכבודו של המת, וחל עליהם שם אונן להפטר ממצוות.
תוס׳ ד״ה ואינו. בא״ד. וז״ל ומעשה שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין עכ״ל. והק׳ עליו הרא״ש (סוף סי׳ ג׳ ובמו״ק פרק אלו מגלחין סוף סי׳ נ״ה) דא״כ לא יהא דין אנינות נוהג אלא בבני המת המחוייבים בקבורתו מחמת שיורשים את ממונו ולא באביו ואחיו. ונראה דכוונת הרא״ש להקשות דמשמע דר״ת סובר דהבעל חייב בקבורה משום שיורש את אשתו ומפקיע חיוב הקבורה משאר הקרובים וא״כ ה״נ נימא שלא יחול דין אנינות אלא בבני המת שחייבים בקבורה מחמת שיורשין את המת. והקשה הרא״ש דמדוע ס״ל לר״ת שהחיוב קבורה שחל מדין שעבוד ממון יפקיע חיוב הקבורה שחל מדיני אבילות על כל ז׳ קרובים.
ונראה לבאר שיטת ר״ת, דהנה איתא ביבמות (פט:) שבעל מטמא לאשתו קטנה אע״פ שאין נישואיה אלא מדרבנן משום שעשאוה כמת מצוה, (פי׳ כיון שרק הוא יורשה אחרים לא ירצו לעסוק בקבורתה). ונראה שאם באשתו קטנה חל חיוב קבורה מדין מת מצוה הוא הדין באשתו גדולה. וכן מבואר להדיא ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל ה״ז) וז״ל אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו׳ עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תימצא מי שיתעסק בה עכ״ל. ונמצא שאף בדיני איסור והיתר יש שני טעמים לחייב את הבעל בקבורת אשתו, א) מפני שהוא קרוב לה וחייב להתאבל עליה, ב) מדין מת מצוה.
ונראה שסובר ר״ת שמלבד מה שחייב הבעל בקבורת אשתו מהלכות אבילות מדין קרוב, ומדין שעבוד ממון מחמת שיורש את אשתוה, הרי הוא חייב גם מדין מת מצוה. וחיוב זה הוא הדוחה ומבטל חיוב קבורה משאר הקרובים, משום דא״א להחשיב את האשה כמת מצוה לגבי הבעל אא״כ ליכא חיוב קבורה על קרוב אחר, דמת מצוה היינו מת שאין לו קוברים. וממילא ע״כ צ״ל שבשעה שהטילו החכמים חיוב קבורה על הבעל מדין מת מצוה גם הפקיעו את חיוב הקבורה משאר הקרובים. ולפ״ז מיושבת קושיית הרא״ש שהרי בני המת אינם חייבים לקבור את אביהם מדין מת מצוה ואין להם עדיפות מחמת שחייבים מצד שעבוד ממון מפני שהם יורשים את אביהם, דהרי מלבד חיוב זה יש גם חיוב קבורה אף מצד הלכות מצות אבילות ובחיוב זה כל הקרובים שוים, ולא מסתבר שיהא חיוב שאר הקרובים נדחה מפני שעבוד ממון שעל הבנים לקבור את אביהם. וממילא ניחא מה שכל הקרובים מחוייבים בדיני אנינות אפי׳ במקום שיש בן המחויב בקבורת אביו המת, דלא פקע חיוב הקבורה של שאר הקרובים אלא במקום בעלו.
והנה הרא״ש (בסימן ג׳) מדמה דין מי שמת לו מת בבית האסורים ואין המושל נותן לקוברו לדין מי שמפנים אותו מקבר לקבר (והיה בדעתם מתחילה לפנותו), דקיי״ל שמשנסתם קבר הראשון פסקה אנינות אמנם לא חל עליו אבילות עד שיסתם הגולל השני. והוא הדין במי שמתו מונח בבית האסורים ואין המושל נותן לקוברו שאינם אוננים משום שאינם יכולים להתעסק בקבורת המת, ומ״מ אבילות לא חלה עליהם מכיון שלא נתייאשו מלקוברו. ומבואר שדין אנינות תלוי בהתעסקות בקבורת מתו. ולפי״ז יש לעיין מהו הדין כשמפנים מת מקבר לקבר כשלא היתה בדעתם מלכתחילה לפנותו האם חל על קרוביו שוב דין אונן ליפטר ממצוות ביום הקבורה השנייה. ולכאורה פשוט דפטורים ממצוות בשעה שעוסקים ממש בקבורת המת דאינם גרועים מנושאי המטה שפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דיש לעיין האם נפטרו ממצוות אף בשעה שאינם עוסקים ממש בקבורה כדין מי שמתו מוטל לפניו.
ועיין ברא״ש (מו״ק פ״ג סי׳ נ״ו) שנחלקו המהר״ם מרוטנברג והרא״ש האם המלקט עצמות קרובו נאסר באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן או לא. דלשיטת המהר״ם חל עליו שוב דין אנינות ואינו אוכל בשר ושותה יין, ואילו הרא״ש סובר שאינו נאסר בבשר ויין וחל עליו דין אבילות מיד משעת ליקוט עצמותז. ולכאורה מה שנסתפקנו בדין המפנה מת מקבר לקבר האם חל עליו דין אונן ליפטר ממצוות ביום הקבורה השנייה תלוי בדין המלקט עצמות קרובו האם הוא פטור ממצוות אף בשעה שאינו עוסק ממש בליקוט העצמות. דלשיטת המהר״ם חל ביה דין אונן, ופטור ממצוות אף כשאינו עסוק ממש בקבורה כדין אונן. משא״כ אליבא דהרא״ש אינו פטור אלא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור ממצוות רק בשעה שעוסק בקבורה.
ולכאורה נראה לבאר את יסוד המחלוקת בין המהר״ם והרא״ש אי חל דין אנינות במלקט עצמות קרובו, דפליגי האם חל חלות שם מתו מוטל לפניו היכא שכבר נקבר המת פעם אחת. דהרא״ש סובר דמכיון שנקבר פעם אחת תו לא מיקרי מתו לענין אנינות, ולאחר שהוציאוהו לא חשיב מתו מוטל לפניו אלא כמת דעלמא ולא חל עליו דין אונן. משא״כ לשיטת המהר״ם דס״ל דאף לאחר שנקבר קרובו קרוי מתו, ומשום כך היכא שליקט עצמות קרובו ע״מ לקברם פעם שנית נחשב כמתו מוטל לפניו וחל עליו דין אנינות. ויתכן עוד נפקא מינה ביניהם לגבי כהן אם מותר לו ליטמא לקרובו בקבורה השנייה. די״ל דלשיטת הרא״ש דס״ל דלאחר שנקבר פעם אחת פקע מיניה חלות שם מתו, וכשהוציאוהו לקוברו פעם שנית לא חשיב מתו מוטל לפניו, אסור לכהן ליטמא בקבורה השנית. משא״כ לשיטת המהר״ם דקרוי מתו גם לאחר שנקבר, וכשליקט את העצמות לקוברם פעם שנית הוי מתו מוטל לפניו, מותר לכהן ליטמא בקבורה השנייה.
אמנם יעויין בכסף משנה (פ״ב מהל׳ אבל ה״ח) שהביא מאבל רבתי דפליגי התנאים בזה, ומשמע דלכו״ע לאחר סתימת הגולל אין הכהן מיטמא למת כשמפנים אותו לקבר שני. וא״כ קשה על המהר״ם הסובר דהוי מתו וכשמפנה את המת לקבר אחר חלה אנינות, דא״כ למה אין הכהן מיטמא לו. ועוד דמבואר להדיא ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל ה״ח) שכהן מיטמא לקרוביו דוקא עד שיסתם הגולל, וז״ל ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו עד שיסתם הגולל עכ״ל. ומשמע דהרמב״ם סובר דלאחר מכאן שוב לא מיקרי מתו, ודלא כשיטת המהר״ם שעדיין מיקרי מתו גם לאחר סתימת הגולל. אך י״ל שסובר הרמב״ם דמה שאינו מיטמא לקרובו לאחר סתימת הגולל אין זה מפני שלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו לענין דיני אנינות, אלא מפני שלאחר הקבורה שוב ליכא מתיר לאיסור טומאת כהנים.
והביאור בזה, דיש לעיין בשיטת הרמב״ם בטומאת כהן לקרוביו, שפסק (בפ״ב מהל׳ אבל ה״ו) וז״ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו׳ לה יטמא מצות עשה וכו׳ במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד שם דלמה לא תחול המצוה להטמא לקרובים גם על כהנות אע״פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב״ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהווה חלק מהאבילות על מתו בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דהא שיטת הרמב״ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ׳ הרמב״ם (בפ״ו מהל׳ אבל הל׳ ט״ו) וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת על קרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא״כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, ולכן טומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ומשו״ה פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב״ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו״ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו חילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא״כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת את קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה.
ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב״ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב״ד (פ״ב מהל׳ אבל ה״ח) וז״ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב״ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו׳ והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו׳ עכ״ל, ואע״פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ״מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה.
אמנם מאידך נראה דיסוד הדין דכהן מטמא למת מצוה הוא משום דמצות הקבורה מהווה המתיר להטמא ולא משום חובת האבילות, וכן מתבאר מדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל ה״ח) וז״ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, ואפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ״ל, והרי ליכא כאן אבילות ומוכח דהמתיר להטמא הוי חובת הקבורה. ולפי״ז י״ל דחל דין לכהן להטמא למת מצוה אף כשהמת הוא מהרוגי ב״ד ומאבד עצמו לדעת והפורשים מדרכי ציבור אע״פ דליכא מצוה להתאבל עליהם, דמ״מ חלה מצוה לקוברם.
וראייה דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל הל׳ י״ד - ט״ו) ז״ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו׳ נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ״ל. והנה בסוגיא במס׳ נזיר (דף מג:) מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז״ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ״ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א״ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה ה״נ דלא ליטמא ליה, א״ל מת מצוה קאמרת כו׳ עכ״ל. ומבואר להדיא בגמ׳ דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הריהו חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו״ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר.
ונראה שדין זה שהמת צריך להיות שלם חל רק בחיוב הכהן להטמא לאביו המת, כי המחייב של האבילות והטומאה הוא עצם גופו של המת, דגוף המת נחשב כעצמו של אביו רק כשהוא שלם. מאידך המחייב של דיני האבילות האחרים, כגון איסורי שבעה ושלושים, אינו עצמו של המת אלא מיתת אביו, ואע״פ שגופו של אביו שמת אינו שלם חייב להתאבל על אביו שמת.
ולפי״ז נראה לבאר את פסק הרמב״ם וגם את שיטת התנאים באבל רבתי, דס״ל דלאחר סתימת הגולל תו לא מיטמא הכהן לקרובו, וצ״ע שהרי אם מפנה את מתו לקבר שני הוי אונן (לשיטת המהר״ם) וא״כ למה אין הכהן מיטמא. ונראה שהביאור הוא שהכהן אינו מיטמא אלא דוקא לעצמו של קרובו המת, וחלות שם עצמו של קרובו המת פקע עם סתימת הגולל, ולכן הכהן אינו מיטמא. ואעפ״כ חלה חובת קבורת קרובו המת לקוברו פעם שנית, והו״ל אונן שמתו מוטל לפניו לענין מצות קבורת קרובו. ודומה לעצם כשעורה מן קרובו המת שאינו בכלל עצמו של המת ואין הכהן מיטמא לו. וה״ה במלקט עצמות המת ומפנה אותו מקבר לקבר דליכא תו חפצא של עצמו של המת, ומשו״ה אינו מיטמא לו, ואע״פ שחייב בקבורתו מדין קרוב של המת והוי אונן. ולפי״ז נראה דבקובר עצם כשעורה של קרובו המת נמי מתחייב במצות קבורת קרובו והו״ל אונן, ואע״פ שאינו קובר עצמו של קרובו המת וכהן אינו מיטמא לעצם כשעורה דעלמאח.
אולם עדיין קשה, דהנה פסק הרמ״א (סי׳ ת״ג ס״א) כדעת הרא״ש דליכא אנינות במלקט עצמות. ובפשוטו היה נראה לבאר דס״ל דלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו, וצ״ע שהרי פסק (סי׳ שע״ג ס״ו) שאע״פ שאין כהן מיטמא לקרובו לאחר סתימת הגולל מ״מ אם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום הגולל השני. ומזה מוכח דס״ל שעדיין נחשב כמתו אפילו לאחר סתימת הגולל.
ונראה שהרמ״א סובר דמאי דליכא אנינות במלקט עצמות מתו אין זה משום שלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו, אלא משום דניהוג דיני אנינות ודיני אבילות בבת א׳ מהווה תרתי דסתרי. ולכן מאחר שחייב לנהוג אבילות מיד בשעת ליקוט עצמות, ממילא א״א לחייבו באותה שעה גם בדיני אנינות אע״ג דגם לאחר שנקבר פעם אחת עדיין מיקרי מתו. ואולי לזה נתכוין הרמ״א (סי׳ ת״ג) במה שכתב ״ואין אנינות בליקוט עצמות רק חל עליו אבילות מיד״, פירוש דמה״ט גופא ליכא אנינות במלקט עצמות - הואיל וחלה עליו אבילות מיד.
ולפי״ז י״ל דפליגי בזה הרא״ש והמהר״ם, דלדעת הרא״ש אי אפשר לחול בו דין אנינות ודין אבילות בבת אחת, ומכיון שחל עליו דין אבילות מיד כשליקט העצמות שוב לא חל ביה דין אנינות. ומאידך המהר״ם סובר דחל עליו דין אנינות ואבילות בבת אחת.
א. עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ אבל הי״א) וז״ל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ולא מספידין אותו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים עכ״ל. וכן פסק המחבר (בשו״ע יו״ד סימן שמ״ה סעיף א׳) דאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ומכל מקום עומדים עליו בשורה ״שהוא כבוד לחיים״. ומבואר דניחום אבלים שבשורה הוי כבוד החיים ולכאורה לא חשיב עסק במתים. ועכצ״ל דהפנימיים שבשורה פטורים מק״ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ברם יתכן לומר דחלין ב׳ קיומים בניחום אבלים - חלות קיום יקרא דחיי, וקיום יקרא דשכבא דהרי פסק הרמב״ם (פי״ג מהל׳ אבל ה״ד) דבמת שאין לו קרובים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות ושאר העם מתקבצין עליהן, ומקורו מגמ׳ שבת (דף קנב. - קנב ב), וכתב המאירי שם (ד״ה מת) דהוא משום כבוד המת. ומבואר דניחום אבלים הוי קיום כבוד המת. ולפי״ז י״ל דאף ניחום אבלים שבשורה הוי קיום כבוד המת, ובמאבד עצמו לדעת דין שורה נוהג משום כבוד החיים בלבד, משא״כ בשאר מתים דין שורה חל מתרי טעמי - כבוד החיים וכבוד המתים. ויתכן דיהא נפ״מ במאבד עצמו לדעת שאין לו קרובים שלא חל בו דין שורה משא״כ במת בעלמא שאין לו קרובים חל דין שורה. ולפי״ז י״ל דבמת בעלמא דין שורה הויא קיום כבוד המת ושפיר חלה הגזה״כ דימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים לפטור הפנימיים שבשורה מק״ש, ויל״ע בזה.
ב. דהרי נושאי המטה עוסקין במעשה מצות הקבורה, ומי שמתו מוטל לפניו הוי טרוד בחובת מצות קבורה המוטלת עליו.
ג. ברם עדיין צ״ע מאי שנא דבהל׳ קדימה במצוות אמרינן דנשיאת המטה בפעם ראשונה קודמת לק״ש, ואילו אם כבר נשא המטה פעם אחת מצות ק״ש קודמת - אע״פ שיצטרך שוב לשאת את המטה. ומשמע דקיום מצות התעסקות בקבורת המת של הגברא קודמת לקיום מצות ק״ש, ומשו״ה מכיון שכבר נשא את המטה פעם אחת וכבר קיים הגברא מצות התעסקות בקבורת המת אמרינן דמצות ק״ש קודמת לקיום נשיאת המטה פעם שנית. דנשיאת המטה פעם שנית אינה קיום מצוה חדשה אלא המשך והוספה על קיום המצוה שעשה כשנשא את המטה לראשונה ומשו״ה ק״ש קודמת. אמנם אי יסוד דין קדימת קבורת המת לק״ש הוא מדין כבוד המת וחל מחמת החפצא של המת צ״ע מאי שנא פעם שנייה מפעם הראשונה. ועוד צ״ל דע״כ מיירי דלא יהא בזיון למת אם יקראו ק״ש לפני הקבורה, דלכאורה אם יהיה בזיון למת מסתבר דמצות קבורה קודמת לק״ש מחמת איסור בזיון המת, וצ״ע.
ד. וכדביאר מרן הגר״ח זצ״ל בספרו פ״ד מהל׳ תפלה הל״א עיי״ש.
ה. עיין בחידושי הרשב״א (דף יג:) ד״ה שמע ישראל ובשיטה מקובצת דף יג. ד״ה בקורא להגיה, ובשיעורים לעיל יג א ד״ה ש״מ מצוות צריכות כוונה.
ו. ומשמע נמי דמלווי המת אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתכן לומר דהיינו משום דהפטור דעוסק במצוה חל מחמת טירדא - ומלווי המת אינם טרודים במצוה ומשו״ה חייבים בק״ש ותפלה. א״נ י״ל דהפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה חל רק כשאי אפשר לקיים את שניהם, ומכיון דמלווי המת יכולין לקיים את שניהם - דיכולין ללוות המת ולקרוא ק״ש אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין להלן בהמשך השיעור.
ז. וכן פירש הפני יהושע בד״ה ה״ג רש״י וכו׳.
ח. ועיין בכת״י רש״י (המובא בספר תשלום פירוש רש״י) דגרס ״ואת שלאחר המטה אף אם למטה צורך בהם חייבים הואיל וכבר יצאו יד״ח ונשאוהו אינם טרודים כ״כ במצוה״. ומבואר דאלו שמאחורי המטה חייבין בק״ש אע״פ שיצטרכו שוב לשאת את המטה, משום דמאחר שכבר נשאו את המטה תו לא טרידי במצות הקבורה. ומבואר דיסוד הפטור דמתני׳ הוא משום טירדה דמצוה, ואם כבר נשאו את המטה אינם טרודים עוד.
ט. וכן כתב רבינו יונה בסוגיין דף י: בדפי הרי״ף ד״ה אלו ואלו.
י. ויתכן לומר לפימש״נ בשיעורים (לעיל דף יא. ד״ה אבל חייב) אליבא דהרשב״א דהפטור דעוסק במצוה חל רק כשעושה מעשה מצוה בקום ועשה, ולא כשמקיים מצוה בשב ואל תעשה, כמו אבל היושב ומקיים מצות שבעה בשב ואל תעשה, דה״ה במלויי המת דאינם מקיימים מצות לויית המת במעשה בקום ועשה אלא דמקיימים מצות לויית המת בעצם היותם שם בשעת הלוייה ולאו דוקא ע״י מעשה הליכה בקום ועשה ומשו״ה חלות הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו חל בקיומם מצות הלויית המת.
כ. יש להעיר על דברי רבינו ממה שפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ אבל הי״א) שאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת אבל עומדים עליו בשורה משום שהוא כבוד לחיים. ומבואר דניחום אבלים בשבעה הוי דין כבוד המת ואילו ניחום אבלים דשורה דין כבוד החיים ודלא כדברי רבינו זצ״ל. ועיין בהגהות הגרע״א זצ״ל לשו״ע סימן שמ״ג (ד״ה אבל וכו׳) דהרמב״ם והרמב״ן נחלקו אם ניהוג אבילות הוא משום כבוד המת או משום כבוד החיים, ופסק המחבר כדעת הרמב״ם דאבילות חלה משום כבוד המת, משא״כ הרמב״ן סובר דאבילות הוי כבוד החיים. ולשיטתו אם צוה המת שלא לנהוג ז׳ ול׳ אין שומעין לו (וכדפסק הרמ״א יו״ד סימן שמ״ג סעיף י׳) משום דז׳ ול׳ חלין משום כבוד החיים. ולשיטת הרמב״ן יתכן לחלק בין קיום ניחום אבלים בשורה שחל מדין כבוד המת לבין ניחום אבלים בז׳ שחל מדין כבוד החיים וכדברי רבינו זצ״ל. ועוד יש לעיין דבשלמא אי נימא דגזה״כ דימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים חלה לפטור את העומדים בשורה שפיר יש לחלק בין המנחנים שבשורה למנחמים אח״כ בבית האבל דלא חלה לגבייהו הך גזה״כ. אמנם לפימש״נ ברש״י דהפטור חל מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (בין אם הפטור מחמת עצם העסק במצוה או משום טירדה דמצוה) עדיין צ״ע מאי שנא ניחום אבלים בשורה מניחום אבלים בבית האבל, וצ״ע.
ל. ונראה בכוונת רבינו זצ״ל דנתבאר לעיל בשיעורים ריש פירקין (ד״ה מי שמתו) דלשיטת רש״י והרמב״ם חל דין מסוים דמי שמתו מוטל לפניו - דפטור ממצוות מחמת טירדה דחובת הקבורה המוטלת עליו, והוי פטור מיוחד לפטור אונן ממצוות ואינו פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא דכהת״כ, ומשו״ה אונן פטור ממצוות אף בשעה שאינו עוסק ממש במצות קבורת מתו. ואילו הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא אינו חל אלא כשעוסק ממש במצוה. ונושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה בעלמא וע״כ אינם פטורים אלא בשעה שעסוקים במצוה. ולפי״ז יש לחקור במי שמת מצוה מוטל לפניו דחל עליו חיוב לקוברו האם חל פטור ממצוות מחמת טירדת חובת הקבורה המוטלת עליו - כדין אונן שמתו מוטל לפניו, ופטור אף בשעה שאינו עוסק ממש בקבורת המת מצוה או״ד דפטור רק מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא, ופטור רק בשעה שעוסק ממש בקבורת המת מצוה.
מ. ובמעדני יו״ט שם אות ע׳ כתב דהטור (סימן שמ״א) גרס הר׳ מאיר דרוטנבורג.
נ. וראייה דליכא חובת קבורה בשבת דאל״כ היה מותר לקוברו ע״י עממין וכן משמע מדברי הרמב״ן (מס׳ שבת דף קל: ד״ה הא דתניא) וז״ל שאין קוברין אותו בעממין לפי שהוא בזיון למת שחללו עליו את השבת עכ״ל. ומבואר דאין קוברין את המת בשבת ואפילו ע״י עממין משום שגנאי הוא למת ליקבר בשבת, ומשמע דמשום כך ליכא חיוב קבורה בשבת כלל.
ס. לכאורה כוונת רבינו זצ״ל דאע״פ שעדיין אונן טרוד באבילותו ובאנינותו ופטור מחובת מצות ק״ש, מ״מ אם דעתו פנויה עליו שיכול לכוון בקריאתו לצידוק הדין מותר לו לקרות ק״ש כדי לקיים מצות צידוק הדין. ויש להעיר דלכאורה מסתימת לשון הרמב״ם שם משמע דמקיים מצות ק״ש עצמה ולא רק מצות צידוק הדין. ויתכן דמאחר שחייב לקרות ק״ש בתורת קיום מצות צידוק הדין שוב חל נמי בקריאתו קיום מצות ק״ש עצמה.
ע. וכ״כ בספר עמק ברכה עניני ברכת הנהנין אות ב׳. אך הכל בו כתב (בסוף הל׳ אבל) ״יש מי שאומר שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקוברו שפטור מכל המצוות האמורות בתורה שאינו מברך ברכת המוציא. ולי נראה שמברך מפני שאסור ליהנות מעוה״ז בלא ברכה״. ומבואר דס״ל דיסוד ברכת הנהנין היא משום איסור ליהנות מעוה״ז, והחיוב מצוה דרבנן לברך ברכת הנהנין נובע מהאיסור, ומשו״ה ס״ל שאף אונן חייב לברך ברכת המוציא. והכל בו מפרש דהא דאמרינן דאונן אינו מברך המוציא היינו שאינו מוציא אחרים יד״ח. ובאחרונים כתבו דבזה תלוי המחלוקת בין תוס׳ והרי״ף בדף יב. (עיין בתוס׳ שם ד״ה לא) בנקט כסא דשכרא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא דהוי איביעא דלא איפשטא, דלדעת הרי״ף אזלינן לקולא ואינו צריך לחזור ולברך. ואילו תוס׳ ס״ל דאזלינן לחומרא וחייב לחזור ולברך. דהגרע״א זצ״ל כתב בגליון הש״ס שם בסברת התוס׳ דאזלינן לחומרא בספק ברכות הנהנין משום דהוי ספק איסור - דאסור ליהנות מעוה״ז בלא ברכה. וצ״ל דס״ל דהמצוה מדרבנן לברך תלוי באיסור ומשו״ה ס״ל דבספק ברכות הנהנין אזלינן לחומרא. ומאידך יתכן דהרי״ף סובר דהאיסור תלוי בחיוב מצות ברכה ומכיון דהוי ספק מצוה מדרבנן אזלינן לקולא וליכא נמי איסור ומשו״ה סובר דבספק ברכות הנהנין אזלינן לקולא.
פ. לכאורה יתכן לתלות שאלה זו במחלוקת שבין הראשונים ביסוד התקנה דנטילת ידים לפת. דאם הותקנה משום סרך תרומה (עיין חולין קו א) מסתבר דחל איסור לאכול פת חולין בלי נט״י וכמו שחל איסור לאכול תרומה בידים טמאות מדין איסורי תרומה. ומאידך אם הותקנה בחולין מחמת מצות ״והתקדשתם והייתם קדושים״ (עיין בראב״ד פ״ו מהל׳ ברכות ה״ב) מסתבר דעיקר התקנה חלה מדין חובת מצוה בלי חלות איסור. ונ״מ לדין אונן בנט״י.
צ. ועיין בתוס׳ שם שהקשו על רש״י דבגמ׳ (דף לט.) מבואר דבר קפרא נתן רשות לאחד לברך ברכת הנהנין על פירות להוציא את חבירו. ועוד דבגמ׳ (בדף נג.) מבואר דאחד מברך על המאור לכולן. וע״כ פירשו דבברכה ראשונה אחד מברך לחבירו וז״ל והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חבירו אבל בברכה בסוף הסעודה שמסתלקין זה מזה צריך כל אחד לברך לעצמו עכ״ל. ויש לעיין בשיטת התוס׳ דסברי דבב׳ אנשים שאכלו ביחד, אחד מברך ברכה ראשונה ומוציא את חבירו משום שדעתן לאכול ביחד אי ס״ל דחל חלות שם ברכה בחבורה וכדנתבאר בשיטת רש״י, ורק חולקים על רש״י הסובר דחל שם חבורה רק בג׳ אנשים שמצטרפים לזימון, ולתוס׳ חל שם חבורה לענין ברכה ראשונה דהמוציא בב׳ אנשים, או דילמא דתוס׳ סברי דבב׳ שאכלו יחד אחד מברך ומוציא את חבירו מדין שומע כעונה וס״ל דבברכת הנהנין בעי צירוף בכדי לצאת ע״י שומע כעונה, משא״כ בברכת המצוות מכיון דשניהם מחוייבים במצוות חל צירוף מחמת החיוב, ולכן יוצא ע״י דין שומע כעונה.
ק. ע״ע בשיעורים לקמן דף מב. ד״ה הסבו אחד מברך לכולן.
ר. ויל״ע מהי הסברא בזה, ויתכן דרק מי שנתחייב לברך בתורת יחיד מצטרף לחבורה ויוצא עם ברכת החבורה. משא״כ אונן שפטור בתורת יחיד מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן אינו מצטרף לחבורה ואינו חייב לצאת בברכת החבורה. ויל״ע אם ענה האונן אמן לברכת המוציא דהחבורה אם יצא בדיעבד או לא. די״ל דהצטרף לחבורה בעניית אמן ומאידך י״ל דאונן מופקע מקיום הברכה דהחבורה.
ש. ועיין בתוס׳ דף כא: (ד״ה עד) שנחלקו רש״י ותוס׳ בדין מי שמתפלל שמו״ע והש״ץ אומר קדושה אם יפסיק המתפלל וישתוק לשמוע הש״ץ דשומע כעונה או״ד שלא יפסיק דשומע כעונה הוי הפסק בשמו״ע שמתפלל. ולכאורה יסוד מחלקותם הוא האם שומע כעונה חשיב כעשיית מעשה מצוה וחל עפ״י דין מעשה ברכה לשומע - דאז אף שומע כעונה הוי הפסק - דכך ס״ל להתוס׳. ואילו רש״י סובר דמדין שומע כעונה קיום המצוה מתייחס לשומע ומ״מ לא קעביד מעשה מצוה ומשו״ה לא חשיב שומע כעונה להפסק.
ת. ויסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינה הפקעה דהיינו שלא חל כלל חובת המצוה השנייה, אלא דחל פטור מדין דחייה, שהעסק במצוה שעסוק בה דוחה ממנו את החיוב לעסוק במצוה השנייה. ומכל מקום מעיקר הדין חל עליו נמי חיוב המצוה השנייה והוי בר חיובא במצוה השנייה ואם הפסיק המצוה הראשונה וקיים את המצוה השנייה שפיר מקיים מצוה דלא חל דין פטור והפקעה מהמצוה השנייה. והוא הדין באונן דהוי בר חיובא ואם מקיים מצוה שפיר חל קיום מצוה. ועיין לעיל בשיעורים דף יז: ד״ה ואין מברכין עליו.
א. ויתכן דרבנו נתנאל סובר דבחול אונן פטור תמיד ממצוות ואף בשעה שאינו מתעסק ממש במת, דמכיון דיום חול הוי יום קבורה וחלה עליו חובת קבורה נחשב אונן עפ״י דין למתעסק בקבורת המת ואע״פ שאינו מתעסק בפועל עם המת. משא״כ בשבת דאינו יום קבורה ס״ל דתלוי במציאות של מעשה התעסקות במת.
ב. אמנם מלשון הרא״ש (סימן א׳) ״הלכך ביו״ט שמותר לקוברו ע״י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושאי משאו קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג בו״ משמע קצת דאונן פטור ממצוות ביו״ט רק כשהוא מתעסק במת וקבורה ע״י עממין חשיב התעסקות עם המת לפוטרו ממצוות. והפטור חל מחמחת קיום התעסקות בקבורת המת. ובשעה שאינו עוסק בקבורת המת אונן חייב במצוות, ויל״ע בזה.
ג. ועיין בשו״ע (או״ח סימן תקכ״ד סעיף ד׳) דנחלקו המחבר והרמ״א אם מותר לקבור את המת ביו״ט שני ע״י ישראל אפילו היכא דאפשר לקוברו ע״י עממין, ולכאורה מחלקותם תלויה האם קבורה ביו״ט שני דחויה או הותרה.
ד. עיין בשו״ת משיב דבר חיו״ד סי׳ ע״ב ובשדי חמד מערכת אבילות ס׳ י״ד.
ה. וכדכתבו התוס׳ כתובות (דף צה: ד״ה ואין) דחל שעבוד ממון על יורשי המת לקוברו וז״ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה עכ״ל. ועיין בתוס׳ (ב״ב דף קיג. ד״ה מתה) וז״ל כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד, א״כ כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן עכ״ל. ויוצא דלפי תוס׳ ירושת הבעל דין מיוחד וחל מטעם אשתו כגופו. ולפ״ז יש לבאר תוס׳ דידן דחיוב הבעל לקבור את אשתו מפקיע שאר הקרובים מחובת קבורה, והוי דין דאורייתא ולא תקנתא דרבנן.
ו. ועיין בתוס׳ יבמות פט ב ד״ה כיון.
ז. ועיין בטור יו״ד סימן ת״ג ובבית יוסף שם, ועיין ברמב״ם פי״ב מהל׳ אבל ה״ח ובכס״מ ורדב״ז שם.
ח. ועיין להלן בשיעורים בענין טומאת כהנים לקרובים ולמת מצוה, וכן ברשימות שיעורים למס׳ יבמות בענין טומאת כהנים (דף ג:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה לדבר] ממה ששנינו בברייתא: מי שמתו מוטל לפניואוכל בבית (חדר) אחר, ואם אין לו בית אחראוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו, שאין אדם שהוא יכול לאכול אצלו — עושה מחיצה בינו לבין המת, ואוכל. ואם אין לו דבר שבאמצעותו הוא יכול לעשות מחיצהמחזיר פניו מן המת לצד אחר ואוכל. ובכל אופן אינו מיסב ואוכל, שהדבר נראה כדרך סעודה חגיגית. ואף אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכה לפני האוכל, ואינו מזמן, מברך ברכת המזון לאחריו.
The Gemara raises a contradiction from a baraita: One whose deceased relative is laid out before him eats in another room. If he does not have another room, he eats in the house of a friend. If he does not have a friend’s house available, he makes a partition between him and the deceased and eats. If he does not have material with which to make a partition, he averts his face from the dead and eats. And in any case, he does not recline while he eats, as reclining is characteristic of a festive meal. Furthermore, he neither eats meat nor drinks wine, and does not recite a blessing before eating, and does not recite the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals [zimmun], i.e., he is exempt from the obligation of Grace after Meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירירא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות יז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות יז:, עין משפט נר מצוה ברכות יז:, רב האיי גאון ברכות יז: – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות יז:, רי"ף ברכות יז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות יז:, רש"י ברכות יז:, תוספות ברכות יז:, ספר הנר ברכות יז: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות יז: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות יז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות יז: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות יז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות יז:, תוספות רא"ש ברכות יז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות יז:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות יז:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות יז:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות יז:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות יז:, פני יהושע ברכות יז:, גליון הש"ס לרע"א ברכות יז:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות יז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות יז:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות יז:, אסופת מאמרים ברכות יז:

Berakhot 17b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 17b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 17b, R. Hayyei Gaon Berakhot 17b, R. Nissim Gaon Berakhot 17b, Rif by Bavli Berakhot 17b, Collected from HeArukh Berakhot 17b, Rashi Berakhot 17b, Tosafot Berakhot 17b, Sefer HaNer Berakhot 17b, HaHashlamah Berakhot 17b, Rashba Berakhot 17b, Raah Berakhot 17b, Meiri Berakhot 17b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 17b, Tosefot Rosh Berakhot 17b, Ritva Berakhot 17b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 17b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 17b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 17b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 17b, Penei Yehoshua Berakhot 17b, Gilyon HaShas Berakhot 17b, Reshimot Shiurim Berakhot 17b, Beirur Halakhah Berakhot 17b, Steinsaltz Commentary Berakhot 17b, Collected Articles Berakhot 17b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144