×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא ״הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה״? אפי׳אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נַמֵי!
The Gemara questions this: If so, why discuss a case of one who is marrying a virgin in particular? Even one who is marrying a widow is performing a mitzva and should also be exempt.
רי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה ברכות ב:ו} מתני׳ רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו [תלמידיו לא] למדתנו רבינו1 שאבל אסור [לרחוץ]⁠2 אמר להן איני כשאר כל3 האדם4 אסתניס5 אני:
{בבלי ברכות טז ע״ב} גמ׳ מאי טעמ׳6 [אנינות]⁠7 דאוריתא ביום הראשון8 היא9 דכתיב {עמוס ח:י} ואחריתה כיום מָר ורבנן הוא דגזרו [בלילה] ובאסתניס10 לא גזרו11 רבנן.
חזינן12 למקצת רבואתא13 דקא כתבי14 דהא15 דרבן גמליאל [דקסבר]⁠16 אנינות לילה דרבנן היא [לא קיימא לן]⁠17 כואתיה ואע״ג דכתיב {בראשית נ:י} (ויעש לאביו אבל)⁠18 שבעת ימים לילות בכלל ימים19 ומחזיא מילתא דסבירא להו להני רבואתא דשבעת ימי אבלות דאוריתא נינהו וגמרי להא מילתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין היא20 מילתא דהא בהדיא
אמרינן {בבלי זבחים ק ע״ב-קא ע״א} בפרק טבול יום ומחוסר כיפורים21 {ויקרא י:יט} הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם22 אני היום23 אסור וללילה24 מותר ולדורות25 בין ביום ובין26 בלילה אסור דברי ר׳ יהודה ר׳ [שמעון]⁠27 אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואמרינן נמי [התם28] עד מתי מתאוננים עליו כל אותו היום29 בלא לילו ר׳ אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו30 אמרוה רבנן קמי רבא31 ואמ׳ מדאמר ר׳ יום קבורה תופס לילו עמו מדרבנן מיכלל דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא [וסבר ר׳]⁠32 אנינות לילה מדאוריתא33 והא תניא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם34 אני היום אסור ללילה35 מותר ולדורות36 בין ביום בין37 בלילה אסור דברי ר׳ יהודה ר׳38 אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה39 אלא מדברי סופרים לעולם אימא לך אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא דרבנן היא וחכמים עשו חזוק לדבריהם יתר משל-תורה. וגרסינן נמי בפסחים {בבלי פסחים צט ע״ב} אונן טובל ואוכל את40 פסחו לערב קא סבר אנינות לילה דרבנן היא41 וגבי פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת וכיון דאשכחנן הני תנאיי כולהו סבירא42 להו דיום ראשון בלחוד דאוריתא43 אבל לילו דהוא ליל יום44 שני למיתה לא תפיס45 אלא מדרבנן ור׳ יהודה [לחודיה46] הוא דסבר דיום47 מיתה תופס לילו מדאוריתא48 שמעינן דלית הילכתא כותיה דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים: הולכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא [ניהו49] דאיתיה מדאוריתא אבל מלילי דיום50 שני ואילך דרבנן נינהו51 והינו (הוא)⁠52 סברא דרבן גמליאל דקא סבר אנינות דלילה מדרבנן53 והילכתא כותיה. והני שבעה יומי54 גופיהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים55 אסמכוהו56 רבנן אלא אהאי קרא אסמכוהו רבנן57 [דכתיב58] {עמוס ח:י} והפכתי חגיכם לאֵבל מה חג שבעה59 אף אבל60 שבעה61. ואי קשיא לך [ההיא]⁠62 דגרסינן במסכת מועד קטן בפרק63 ואילו מגלחין במועד64 {בבלי מו״ק יד ע״ב וברי״ף שם} אבֵל אינו נוהג [אבלותו65] ברגל דכתי׳ ושמחת בחגיך אי אבילות דמיעקרא66 היא אתי עשה דרבים ודאחי עשה דיחיד דשמעת מינה דאיכא חיובא דאוריתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה67 ההיא68 לא קשיא מידי דהכי [קאמ׳]⁠69 אבֵל אינו נוהג אבילותו70 ברגל לדברי הכל ואפילו למאן דאמ׳ יום ראשון תופס את לילו מדאוריתא דאי71 אבילות דמעיקרא היא72 אתי73 עשה דרבים ודחי עשה דיחיד (וכו׳)⁠74:
{משנה ברכות ב:ז} מתני׳ וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין אמרו לו [תלמידיו לא] למדתנו רבנו75 שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמ׳ להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה:
{בבלי ברכות טז ע״ב} גמ׳ תנו רבנן העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרין עליהן לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ומעשה שמתה שפחתו76 של-ר׳ אליעזר בן עזריה [ונכנסו]⁠77 תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעליה עלו78 אחריו79 נכנס לאפליון80 נכנסו81 אחריו נכנס לטרקלין נכנסו82 אחריו83 אמר להן כמדומה אני84 שאתם נכוין בפושרין עכשיו ברותחין אין אתם מרגִישין85 לא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרין עליהן לא86 ברכת אבלים ולא תנחומי87 אבלים אלא כשם שאומרין [לו88] לאדם על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרין לו לאדם על עבדו ושפחתו89 שמתו90 המקום ימלא חסרונך. והעבדים והשפחות91 אין מספידין עליהן92 ואין קורין אותן לא אבה פלוני ולא אמה פלונית ואין קורין אבות אלא לשלשה שהם93 אברהם אבינו יצחק אבינו ויעקב94 אבינו95 וכך אין96 קורין אימהות אלא לארבע שהן97 שרה ורבקה רחל ולאה98:
{משנה ברכות ב:ח} מתני׳ חתן אם רצה99 לקרות את שמע100 לילה101 הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול לו102 את השם יטול103.
והילכתא כתנא קמא104:
הדרן עלך היה קורא
1. תלמידיו לא למדתנו רבינו–: כ״י קרפנטרץ אחרי הגהה, דפוסים. כ״י פריס 312: ״תלמידיו רבינו לא למדתנו״. גכא, גנב, כ״י נ רק: ״לא למדתנו״ כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״למדתנו רבינו״. בה״ג ובהלכות ריצ״ג (אבל): ״תלמידיו למדתנו רבינו״.
2. לרחוץ: כ״י נ, כ״י פריס 312 כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״לרחוץ״, וכן בה״ג, ריצ״ג. גכא: ״מלרחוץ״, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״ברחיצה״.
3. כשאר כל: כ״י נ: ״כשאר בני״. גנב: ״כשאר״. כ״י קרפנטרץ: ״ככל״.
4. האדם: כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״אדם״. רא״ה: ״בני אדם״.
5. אסתניס: כ״י קרפנטרץ: ״אסתנס״. כ״י נ, דפוסים, רא״ה: ״אסטניס״. וכן בהמשך שם.
6. טעמא: חסר ב-גנב, וכן חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה.
7. אנינות: גכא, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. כ״י א: ״משום דאנינות״.
8. הראשון: וכן כ״י קרפנטרץ: ״ראשון״. חסר ב-גכא, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
9. היא: כ״י קרפנטרץ: ״ההוא״. גנב, כ״י פריס 312, דפוסים: ״הוא״. חסר בכ״י קרפנטרץ.
10. בלילה ובאסתניס: גכא, גנב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. כ״י א: ״בליליא ובאסתניס״. כ״י נ: ״בהו בלילה כי גזור רבנן בשאר אינשי אבל באיסנטני׳⁠ ⁠״.
11. גזרו: כ״י נ: ״גזרו ביה״. וכן בכ״י קרפנטרץ אחרי הגהה.
12. חזינן: דפוסים: וחזינן.
13. מפירוש ר׳ האי גאון בגניזה (אוצר גאונים, ברכות חלק הפירושים עמ׳ 21), וכן בשמו בהלכות ריצ״ג ובתורת האדם לרמב״ן.
14. דקא כתבי: כ״י נ: ״דפסקי״.
15. דהא: גכא, גמב, גנב: ״דהאי״. דפוסים, רא״ה: ״הא״.
16. דקסבר: גכא, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״דסבר״.
17. לא קיימא לן: גכא, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה, וכך בלשון רה״ג שבמקורות הנ״ל. דפוס קושטא: ולא קיימא לן. כ״י א: ״לית היל׳⁠ ⁠״.
18. ויעש לאביו אבל: חסר ב-גכא, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה, וכן חסר בלשון רה״ג שבמקורות הנ״ל.
19. ימים: חסר ברא״ה.
20. היא: חסר ב-גנב, כ״י נ, דפוסים. כ״י פריס 312: ״הוא״.
21. ומחוסר כיפורים: חסר בכ״י פריס 312.
22. ואת עולתם: בדפוסים עד חטאתם. גכא מוסיף: ״לפני י״י ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת״. כ״י נ מוסיף: ״לפני ה׳⁠ ⁠״. רא״ה מוסיף: ״ואכלתי חטאת היום״.
23. אני היום: גכא: ״היום אני״.
24. וללילה: גכא: ״ולילה״. כ״י פריס 312, כ״י נ: ״והלילה״. גנב, גנג, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״ובלילה״.
25. ולדורות: דפוסים: אבל לדורות.
26. ובין: גנג, כ״י פריס 312, רא״ה: ״בין״.
27. ר׳ שמעון: גנב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. גכא: ״ר׳⁠ ⁠״ וכן כ״י א אחרי הגהה. דפוס קושטא: ר׳ ישמעאל.
28. התם: גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה.
29. אותו היום: כ״י נ רק: ״היום״, וכן כ״י פריס 312 לפני הגהה.
30. תופס לילו: גנב, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א לפני הגהה. שם בגליון, וב-גנב נוסף: ״ואוקימנה התם דלאו (כ״י א: אילו) ביום מיתה פליגי עליה אלא ביום קבורה פליגי דר׳ סבר [יום קבורה תופס [לילו עמו] ורבנן סברי לא תפיס כלל]״.
31. קמי רבא: כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״קמיה דרבא״.
32. וסבר ר׳: גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״ור׳ סבר״.
33. מדאוריתא: גנב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״דאוריתא״.
34. הן היום...ואת עולתם: כ״י קרפנטרץ עד ״היום״. גנב, דפוסים עד ״חטאתם״.
35. ללילה: כ״י א לפני הגהה, גנב, כ״י קרפנטרץ: ״וללילה״. כ״י פריס 312: ״והלילה״. כ״י נ, דפוסים: ובלילה. רא״ה: ״ולילה״.
36. ולדורות: כ״י נ: ״ובדורות״. דפוס קושטא: אבל לדורות.
37. בין: גנב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״ובין״.
38. ר׳: כ״י פריס 312: ״ר׳ שמע׳⁠ ⁠״.
39. מדברי תורה: כ״י נ: ״מדאוריתא״. רא״ה: ״מן התורה״.
40. את: חסר בכ״י קרפנטרץ, רא״ה.
41. דרבנן היא: כ״י פריס 312: ״מדרבנן״. כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״דרבנן״. חסר ב-גנב.
42. תנאיי כולהו סבירא: כ״י נ, גנב, רא״ה: ״תנאי כולהו דסבירא״. כ״י קרפנטרץ: ״תנאי דכולהו סבירא״. דפוסים: כולהו תנאי דסבירא.
43. דאוריתא: כ״י קרפנטרץ: ״הוא דאוריתא״.
44. ליל יום: כ״י נ רק: ״ליל״. כ״י פריס 312 רק: ״יום״.
45. תפיס: כ״י פריס 312: ״תפיס מדאורית׳⁠ ⁠״.
46. לחודיה: גיז, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה.
47. דיום: דפוסים: יום.
48. מדאוריתא: חסר בכ״י קרפנטרץ.
49. ניהו: גיז, גנד, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. גנה: ״נינהו״.
50. מלילי דיום: גיז, גנג, גנד, גנה, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״מליל״. דפוסים: מליל יום.
51. דרבנן נינהו: גנה: ״מדרבנן״. כ״י פריס 312: ״מדרבנן נינהו״. גיז: ״דרבנן״. כ״י נ, רא״ה: ״דרבנן היא״.
52. והינו הוא: גיז, גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה רק: ״והינו״. גנד: ״והאי״. גנה: ״והנה״.
53. דלילה מדרבנן: גיז, גנב, גנד, גנה, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״לילה דרבנן היא״. כ״י פריס 312: ״לילה מדרבנן״. כ״י קרפנטרץ רק: ״דרבנן״.
54. יומי: כ״י נ: ״יומי נמי״.
55. ויעש...שבעת ימים: גנה רק: ״ויעש לאביו״.
56. אסמכוהו: גנד: ״אסמכוה״. גנב: ״אסמכנהו״. גנה: ״אסמכנהי״. כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: אסמכינהו. וכן בסמוך.
57. אהאי...רבנן: חסר בכ״י קרפנטרץ. כ״י נ רק: ״אהאי קרא אסמכוהו״.
58. דכתיב: גיז, גנב, גנד, גנה, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
59. שבעה: כ״י נ: ״שבעת ימים״.
60. אבל: גיז, גנב, גנד, גנה, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״אבלות״.
61. שבעה: כ״י נ: ״שבעת ימים״.
62. ההיא: גנב, גנד, גנה, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״הא״.
63. בפרק: חסר ב-גנה.
64. במועד: חסר ב-גנד, גנה, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
65. אבלותו: גנב, גנה, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, וכן אף כ״י א במקביל במו״ק רפ״ג ובהמשך כאן. גנד, כ״י נ, רא״ה: ״אבילות״.
66. דמעיקרא: גנד: ״מעיקרא״.
67. יום מיתה: גנד: ״יום המיתה״. גנה: ״מיתה״.
68. ההיא: גנה: ״הא״.
69. קאמ׳: גנב, גנד, גנה, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״אמ׳⁠ ⁠״.
70. אבילותו: כ״י נ: ״אבלות״. חסר ברא״ה.
71. דאי: כ״י נ לפני הגהה: ״אי״, לאחר הגהה: ״ואי״.
72. היא: חסר ב-גנב, גנה. רא״ה: ״הוא״.
73. אתי: כ״י נ: ״אתיא״.
74. וכו׳: חסר ב-גנה, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה. גנב ממשיך: ״ואי אבילות דהשתא הי⁠[א] לא אתי עשה דיחיד ודאחי עשה [ד]⁠רבים״.
75. תלמידיו לא למדתנו רבנו: גנה, דפוסים. כ״י פריס 312: תלמידיו רבנו לא לימדתנו״. כ״י א רק: ״למדתנו רבינו״. רמב״ם פיהמ״ש: ״לא למדתנו״.
76. שמתה שפחתו: כ״י פריס 312, כ״י נ לפני הגהה: ״בשפחתו״. גנד: ״ומתה שפחתו״.
77. נכנסו: גמו, גנב, גנד, כ״י פריס 312, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״נכנסו״.
78. עלו: גנב, גנד, גסז, כ״י פריס 312, כ״י נ: ״ועלו״.
79. אחריו: כ״י פריס 312: ״לאחריו״.
80. לאפליון: כך גם בערוך, וכן כ״י פריס 312: ״לאפיליון״. גנד: ״לאפילים״. גנב, כ״י נ: ״לאפלין״. דפוס קושטא: לאכפלון דפוסים: לאנפילין. רא״ה: ״לאפולין״.
81. נכנסו: גנב, גנד, גסז, כ״י נ, רא״ה: ״ונכנסו״.
82. נכנסו: גנב, גנד, כ״י נ, רא״ה: ״ונכנסו״.
83. נכנס לטרקלין נכנסו אחריו: חסר בכ״י א לפני הגהה, גמו.
84. אני: חסר בכ״י פריס 312, דפוסים. גנד: ״הייתי״. גנב: ״אני מכם״.
85. עכשיו ברותחין אין אתם מרגִישין: גמו, גנב, כ״י נ, כ״י פריס 312: ״ועכשיו אפילו ברותחין אי אתם נכוין״. גנד: ״עכשו אפי׳ בחמי חמין אין אתם נכוין״. רא״ה: ״עכשו אי אתם נכוין אפילו בחמי חמין״. דפוסים: ועכשיו אפי׳ בחמין אי אתם נכוין.
86. לא: חסר ב-גמו, רא״ה.
87. ולא תנחומי: גמו: ״ותנחומי״.
88. לו: גנב, גמו, גנד, כ״י פריס 312, כ״י נ, דפוסים, רא״ה.
89. ושפחתו: גנב, גמו, גנד, דפוסים: ״ועל שפחתו״.
90. על עבדו...שמתו: חסר בכ״י פריס 312.
91. והשפחות: חסר ב-גנב, גנד, כ״י פריס 312, רא״ה.
92. עליהן: גנב, רא״ה: ״אותן״, כברמב״ם משנ״ת הל׳ אבל (יב:יב). חסר ב-גנד.
93. שהם: חסר ב-גנד, רא״ה.
94. ויעקב: גנב, כ״י פריס 312, רא״ה: ״יעקב״.
95. אבינו...אבינו...אבינו: חסר ב-גנד, דפוסים. כ״י פריס 312: רק האיזכור הראשון חסר.
96. וכך אין: גנד, דפוסים: ״ואין״. גמו, כ״י פריס 312, כ״י נ: ״וכן אין״.
97. שהן: חסר ב-גמו, גנב, גנד, גנז, כ״י פריס 312, רא״ה.
98. שהן שרה ורבקה רחל ולאה: כ״י נ: ״שרה אמינו רבקה אמינו רחל אמינו ולאה אמינו״.
99. רצה: גנב, גנז, רא״ה: ״רוצה״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש ובאשכול.
100. את שמע: כ״י נ: ״ק״ש״. גנד מעתיק את המשנה עד כאן בלבד ומרמז ״וכו׳⁠ ⁠״.
101. לילה: גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, דפוסים, רא״ה: ״בלילה״. וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
102. לו: וכן: גמו, גנז. חסר ב-גנב, כ״י פריס 312, כ״י נ, רא״ה, דפוסים, וברמב״ם פיהמ״ש.
103. יטול: גנז: ״יטלו״.
104. כתנא קמא: גנד: ״כר״ג״. כ״י א מוסיף בהגהה (ביד אחרת): ״דקם ליה רבן גמ׳ כותיה״.
אי הכי מאי איריא בתולה – אי אמרת בשלמא דטעמא משום טרדא שפיר אלא מאחר שהוא תולה הטעם במצוה אלמנה נמי.
גמרא אלמא קסבר נמחק אלמא וצ״ל מ״ט דרשב״ג קסבר אנינות כו׳ ונ״ב האי אנינות הוא דין אבילות ולאחר שנקבר המת מיירי הכא ובאשר״י מבואר היטב ע״ש:
רש״י בד״ה רחץ כו׳ ברחיצה הס״ד ונמחק כדאמרינן ואח״כ מ״ה איסטניס אני הוא אדם מעונג ומפונק והס״ד ונמחק מאד ונ״ב בס״א אינו:
בד״ה אי הכי כו׳ אא״ב דטעמא משום טרדא שפיר כו׳ עכ״ל וא״כ תיקשי ליה אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו כו׳ כדפריך בסמוך וק״ל:
ציון א.
עיין בירור הלכה למועד קטן טו, א ציון ו.
ציון ב.
עיין בירור הלכה למועד קטן טו, ב ציון ד.

חתן וכל הפטורים שרוצים לקרוא קריאת שמע

ציון ג.
משנה. חתן, אם רוצה לקרות קרית שמע לילה הראשון - קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.
כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע, אם רצה להחמיר על עצמו לקרות - קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו, אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל - אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו.
השגת הראב״ד. ומה בכך? יקרא ויהא כקורא בתורה, ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו, ואין זה דומה לתפלה, ואין חוששין עתה ליוהרא, שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה, גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן: ״מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה״, ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא, ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא.(רמב״ם קריאת שמע ד, ז)
הכונס את הבתולה - פטור מקריאת שמע שלשה ימים אם לא עשה מעשה, מפני שהוא טרוד טרדת מצוה, והני מילי בזמן הראשונים, אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי - גם הכונס את הבתולה קורא. וכו׳.(שו״ע אורח חיים ע, ג)
לפי נוסח המשנה שלפנינו, לדעת תנא קמא הרשות בידו ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו רשאי לקרוא, אולם בגמרא (יז, ב) מצינו שיש מחלוקת בדבר, שלדעת רבי יוחנן מוחלפת השיטה, וזה כדי להשוות את המשנה הזו למשנה אחרת, בענין עשית מלאכה בתשעה באב, שם דוקא רבן שמעון בן גמליאל הוא שאינו חושש ליוהרה, ולדעת רב שישא בריה דרב אידי נשארת המשנה כפי שהיא, ומיישב את הסתירה בסברה.
הרי״ף (דף י, א) פוסק כתנא קמא שהרשות בידו, ומבאר הבית יוסף שדעתו כרבי יוחנן שהוא מאריה דתלמודא, וממילא דעת תנא קמא במשנתנו היא דעת רבן שמעון בן גמליאל שהלכה כמותו בכל מקום ששנה במשנתנו.
לעומת זאת מבארים הב״ח ובעל הפרישה (סק״ד) שאף הרי״ף פוסק כרב שישא המשאיר את המשנה כצורתה, ובכל זאת הלכה כתנא קמא שלא על פי הכלל שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, והיינו מפני שמסתבר טעמו של תנא קמא, שאין נראה כבעל יוהרה כשקורא קריאת שמע כשהכל קוראים.
התוספות (יז, ב ד״ה רב שישא) כותבים בשם רבינו חננאל שהלכה כרב שישא שהוא בתראה, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאינו רשאי לקרוא על פי הכלל שהלכה כמותו. עם זאת הם כותבים שבזמנינו שאף פעם אין מכוונים היטב - גם החתן צריך לקרוא, ודוקא כשאינו קורא יש יוהרה כשבא לרמוז שבדרך כלל קורא בכוונה. אמנם בראבי״ה (סי׳ תקצז) ובאור זרוע (ח״א סי׳ פד) מובא בשם רבינו חננאל שפוסק כתנא קמא שמעיקר הדין רשאי לקרוא.
הרא״ש (סי טו) פוסק כרבן שמעון בן גמליאל שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ובתוספותיו הוא מביא פסק זה בשם רבינו חננאל, ומוסיף שאין רגילים עתה להחמיר שלא לקרוא כי בדרך כלל אין מכוונים כל כך. לכאורה נמצאו דבריו כדברי התוספות, אולם ניתן למצוא הבדל בין הסגנונות, שהרא״ש כותב שאין רגילים להחמיר, משמע שאם בכל זאת רוצה להחמיר שלא לקרוא רשאי, בעוד שהתוספות כותבים שאם לא יקרא נראה כיוהרה, משמע שצריך לקרוא.
כיוצא בזה מדייק בעל הפרישה (סק״ה) בלשון הטור שכותב (לפי גרסתו) ״וכל שכן האידנא שאפילו שאר כל אדם אין יכולין לכוין, שאין כל כך חילוק בין חתן לשאר כל אדם״, שכוונתו שכל אדם חייב וחתן פטור אם אינו רוצה לקרוא, ולעומת זאת מדייק אחרת מלשון המהרי״ם מרוטנבורג (מובא בטור): ״שלא אמרו לפטור חתן אלא בזמן הראשונים שהיו מכוונין, אבל עכשיו אפילו שאר כל אדם אינו יכול לכוין״, משמע שחייב לקרוא.
הרמב״ם פוסק שכל מי שפטור רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא אם דעתו פנויה עליו, אך אינו רשאי לקרוא כשהוא מבוהל עד שתתיישב דעתו. הכסף משנה מבאר שפוסק כתנא קמא במשנתנו, וכשאין דעתו מיושבת אף תנא קמא מודה שלא יקרא. הוא מוסיף שיתכן שהרמב״ם מסכים למה שכותבים התוספות שבזמן הזה שאין מכוונים כולם קוראים, אולם אינו מזכיר זאת מפני שכותב רק את הדינים היוצאים מהגמרא.
הראב״ד משיג וטוען שקורא אף כשאין דעתו מיושבת עליו, שהרי הוא כקורא בתורה. אבל בעל מגדל עוז מבאר שאף הרמב״ם לא אסר אלא כשקורא בברכות דרך חובה, ולא כשקורא בלא ברכות כקורא בתורה. הכסף משנה חולק עליו ומפרש שהראב״ד מתכוון להתיר אף כשקורא בברכות.
הטור מביא בתחילה את דברי הרא״ש ורבינו חננאל שפוסקים כרבן שמעון בן גמליאל ואחר כך את דברי הרי״ף שפוסק כתנא קמא, ומוסיף שכל שכן עכשיו שאין מכוונים. הבית יוסף מבין שכוונתו לומר שנראים דברי הרי״ף שמעיקר הדין החתן רשאי לקרוא, וכל שכן בזמננו כשאין מכוונים. בעל הדרישה (סק״ב) דוחה את פירושו, שכן לא מסתבר שהטור חולק על אביו הרא״ש שאת דבריו מביא בתחילה, ולפיכך הוא מבאר בפרישה (סק״ה) שכוונת הטור היא רק לצרף את שיטת הרי״ף למסקנה שבזמן הזה כולם מודים שקורא, מפני שאין בקריאתו חשש יוהרה.
להלכה כותב הבית יוסף שכיון שהרי״ף והרמב״ם פוסקים כתנא קמא - יש לפסוק כמותם, וכל שכן בזמנינו שאף החולקים מודים, וכן מבואר בשלחן ערוך שעכשיו גם החתן קורא, ומשמע שחייב לקרוא, כמשמעות דברי התוספות.

אבלות על עבדים

ציון ד.
גמרא. תנו רבנן: עבדים ושפחות - אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים. מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר... אמר להם... לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים?! אלא מה אומרים עליהם? כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו ׳המקום ימלא לך חסרונך׳ - כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו ׳המקום ימלא לך חסרונך׳.
העבדים והשפחות - אין מספידין אותן, ואין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרים עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו: ׳המקום ימלא חסרונך׳.(רמב״ם אבל יב, יב)
העבדים והשפחות - אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם תנחומי אבלים, אלא אומרים לו ׳המקום ימלא חסרונך׳, כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו.(שו״ע יורה דעה שעז, א)
הרשב״א והריטב״א מקשים מה החידוש בכך שאין מתאבלים על העבדים, הרי העבד אינו קרובו ופשוט שאין מתאבלים על הרחוקים. הם מתרצים על פי הירושלמי שכשם שתלמידו של אדם חביב עליו כבנו - כך עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו, ולגביו יש חידוש שאין מתאבלים עליו. כיוצא בזה כותב המאירי שמדובר בעבד שהוא תלמיד חכם והוא תלמידו של רבו שנידון כבנו, ועליו צריך לומר שאינו נוהג בו אבלות.
הרא״ה מסביר שהיה מקום לחשוב שכיון שגופו של העבד קנוי לו - הרי הוא כגופו ונוהגים עליו אבלות.
התוספות (ד״ה אין) כותבים בטעם הדין שהחשש הוא שמא יבואו להעלותם ליוחסין כשיראו שנוהגים עליהם אבלות. הצל״ח מבאר שחשש זה ישנו דוקא בשפחה ולא בעבד, שכן העבד עצמו כבר מת, ולגבי בניו אין חשש, שכן אם נולדו משפחה - הרי זרעה כמותה, ואם נולדו מישראלית - הרי הם כשרים. לעומת זאת בשפחה יש חשש שיטעו ויחשבו שהיא בת חורין ויבואו להכשיר את זרעה. בדרך זו הוא מסביר את התנהגותו של רבן גמליאל שקיבל תנחומים על טבי עבדו שכשר היה, ולא היה מקום לחשוש אצלו שיעלוהו ליוחסין, וכשאינו כשר אין נוהגים אבלות רק כדי שלא לחלק בין עבד לבין שפחה.

קריאה בשם ״אבא״ ו״אמא״ לעבדים ולשפחות

ציון ה.
גמרא. תניא אידך: עבדים ושפחות - אין קורין אותם ׳אבא פלוני׳ ו׳אמא פלונית׳, ושל רבן גמליאל היו קורים אותם ׳אבא פלוני׳ ו׳אמא פלונית׳. מעשה לסתור?! משום דחשיבי.
העבדים והשפחות - אין קורין להן ״אבא פלוני״ ולא ״אמא פלונית״, שלא יבא מן הדבר תקלה ונמצא זה הבן נפגם. לפיכך, אם היו העבדים והשפחות חשובין ביותר ויש להן קול, והרי כל הקהל מכירין אותן ואת בני אדוניהם, כגון עבדי הנשיא - הרי אלו מותרין לקרות להן ״אבא״ ו״אמא״.(רמב״ם נחלות ד, ה)
העבדים והשפחות - אין קורין להם ״אבא פלוני״ ו״אמא פלונית״, שלא יבא מהדבר תקלה ונמצא זה הבן נפגם. לפיכך, אם היו העבדים והשפחות חשובים ביותר ויש להם קול, וכל הקהל מכירים אותם ואת בניו ועבדי אדוניהם, כגון עבדי הנשיא - הרי אלו מותר לקרות להם ״אבא״ ו״אימא״.(שו״ע חושן משפט רעט, ה)
רש״י (ד״ה אבא) מסביר שלא מדובר על בני העבדים והשפחות אלא על שאר בני אדם, שאין קוראים להם בתארי כבוד כאלה כעין שאנו שקוראים ״מר פלוני״ ו״מרת פלוני״. כמוהו כותב המאירי, ומסביר שהכוונה שאין חובה להזכירם בדרך כבוד, אך מי שרוצה - רשאי.
בדברי הרמב״ם והשלחן ערוך מפורש שיש איסור בדבר, ונראה מדבריהם שאינם מפרשים כרש״י שמדובר על תארי כבוד, אלא מתכוונים לבני האדונים שאסור להם לקרוא לעבדים ולשפחות ״אבא״ ו״אמא״, שלא להביא לתקלה שיהיה הבן נפגם. הסמ״ע (סקי״ד) מבאר שכאשר קורא לשפחה ״אמא״ - יחשבו שהוא בנה ויאמרו שהוא עבד, וכשקורא לעבד ״אבא״ - יחשבו שהוא בנו ויפגם ביחוסו, אף על פי שיודעים שאמו ישראלית, וכן כותבים הרא״ה והריטב״א.
בחידושי הפלאה (על השו״ע) מבוארת התקלה שכיון שקורא לשפחה אמא - יחשבו בטעות שגם היא כשרה, וכשקורא לעבד אבא - יחשבו שהוא ישראל כשר ויתנו לו בת ישראל.
אי הכי מאי איריא [אם כך, מה שייך דווקא] שיהא פטור זה הכונס את הבתולה? אפילו כונס את האלמנה נמי [גם כן] הרי הוא עושה מצווה וצריך להיות פטור.
The Gemara questions this: If so, why discuss a case of one who is marrying a virgin in particular? Even one who is marrying a widow is performing a mitzva and should also be exempt.
רי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָכָא טְרִיד, וְהָכָא לָא טְרִיד.

The Gemara responds that nevertheless, there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. Here, in the case of one who marries a virgin, the groom is preoccupied by his thoughts, while here, in the case of one who marries a widow, he is not preoccupied.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך משיבים: הכא [כאן] הנושא בתולה — טריד [טרוד במחשבתו], והכא [כאן] הנושא אלמנה — לא טריד [אינו מוטרד].
The Gemara responds that nevertheless, there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. Here, in the case of one who marries a virgin, the groom is preoccupied by his thoughts, while here, in the case of one who marries a widow, he is not preoccupied.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נַמֵי! אַלָּמָה אֲמַר רִבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אֲמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, אחוּץ מִן הַתְּפִילִּין, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן פְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל כ״ד:י״ז} ״פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״ וְגוֹ׳.

The Gemara challenges: If a groom is exempt from the recitation of Shema simply due to preoccupation, then even one who is preoccupied because his ship sank at sea should be exempt. If so, why then did Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, as it is stated that the prophet Ezekiel was prohibited to mourn and was told: “Bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). If even a mourner, who is pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, clearly preoccupation has no bearing upon one’s obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מקשים: אם משום טרדא אתה פוטרו מלקרוא, אם כן אפילו טבעה ספינתו בים נמי יהיה פטור מן הקריאה, שהרי בוודאי מחשבתו מוטרדת, ואלמה [משום מה] אמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן בתפילין לשון ״פאר״, שנאמר ביחזקאל שחובה היתה עליו שלא להתאבל ״פארך חבוש עליך״ (יחזקאל כד, יז). ואם האבל שוודאי מוטרד וכואב חייב לקרוא קריאת שמע, הרי שאין טירדה קובעת כלל לענין זה!
The Gemara challenges: If a groom is exempt from the recitation of Shema simply due to preoccupation, then even one who is preoccupied because his ship sank at sea should be exempt. If so, why then did Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, as it is stated that the prophet Ezekiel was prohibited to mourn and was told: “Bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). If even a mourner, who is pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, clearly preoccupation has no bearing upon one’s obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמְרִי: הָתָם, טִרְדָּא דִּרְשׁוּת, הָכָא, טִרְדָּא דְּמִצְוָה.:

The Gemara responds: Nevertheless, there is a distinction between the cases. There, it is a case of preoccupation with a voluntary act, as there is no mitzva to be preoccupied with his mourning, but here, in the case of a groom, the cause of the preoccupation is the mitzva itself.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך משיבים: התם [שם] הטרדא היא של רשות, שטרדת האבל באבלו אינה מצוה כשלעצמה, ואילו הכא [כאן] בחתן הטרדא מקורה במצוה עצמה.
The Gemara responds: Nevertheless, there is a distinction between the cases. There, it is a case of preoccupation with a voluntary act, as there is no mitzva to be preoccupied with his mourning, but here, in the case of a groom, the cause of the preoccupation is the mitzva itself.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ בשֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ. אָמַר לָהֶם: אֵינִי כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.

MISHNA: The mishna relates another episode portraying unusual conduct by Rabban Gamliel. He bathed on the first night after his wife died. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that a mourner is prohibited to bathe? He answered them: I am not like other people, I am delicate [istenis]. For me, not bathing causes actual physical distress, and even a mourner need not suffer physical distress as part of his mourning.
קישוריםעין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה, אף עלפיא שאמר אסתנס אני, חדא דלא קיאמא כרבן גמליאל דאמר אנינות לילה דרבנן, אילא דאוריתא היא, ואף על גב דכתיב (בראשית נ י) שִׁבְעַת יָמִים, לילות בכלל ימים.⁠ב
א. על פי.
ב. כן נוסף בריצ״ג וברי״ף, ובכת״י נשמט. ודברים אלו הביא הרשב״א בשם רבינו. ולפי דרכינו למדנו שדעת רבינו שאבילות כל שבעה דאורייתא, וכן היא דעת רבינו סעדיה גאון, וכמו שביאר שיטתו הגרי״מ פערלא בביאורו לספר המצות לרס״ג [שאינן אלא אזהרותיו לשבועות, ומקורם בסידור רס״ג] (לאוין ל״ת רנב-רנד ד״ה ועדיין יש). וכן משמע מדבריו בהקדמתו לספר המדות (איכה עמוד יז) שהסמיך ג״כ דיני אבילות לפסוק ׳ויעש לאביו אבל שבעת ימים׳. וכן יש לדייק מדבריו בהלכות אבילות (בית אהרן וישראל קצח עמוד יב) שכתב שהאבל אינו מצטרף למנין עשרה כל שבעה, ובאור זרוע (הל׳ אבילות סי׳ תכט) כתב בשם ׳תשובות׳ שאבל אינו מצטרף למנין רק ביום הראשון, ומשום שדוקא אז היא עיקר אבילות. נמצא א״כ שלדברי רס״ג כל שבעה הוא עיקר האבילות, ולפי שכולו מדאורייתא. וכמו״כ רב שמואל בן חפני גאון בפירושו לתורה (בראשית נ י) על פסוק זה הסמיך ופירט כל דיני אבילות ע״ש. וכן השאילתות (ויחי, שאילתא לז) כתב ללמוד חיוב שבעת ימי אבילות ממקרא זה. ויש להוסיף שכן בירושלמי (מו״ק פ״ג ה״ה) למדו חיוב אבילות כל שבעה מפסוק זה. ולהוציא מדברים אלו כתב הרמב״ם (הל׳ אבל פ״א ה״א): ׳ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה אינן דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה׳. והרי זה כדרכו של הרמב״ם בכמה דוכתי, שמאריך הוא במקומות שבהם כוונתו להוציא מפירושי הגאונים שקדמוהו, ועל פי רוב במקומות שחולק על רס״ג, וכיוצ״ב נהג ג״כ בשאר כתביו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אסתנס
אסתנסא(ברכות טז:) איני כשאר כל אדם אסתניס אני (יומא ל:) במשנה אם היה כהן גדול זקן או איסתני׳ מחמין לו חמין. (ובגמ׳ דמסכת תמיד) מעשה באחד ששתה מים ונתן לתלמידו ולא שפך מהן ואותו תלמיד אסתניס היה ומת בצמא באותה שעה אמרו לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אלא אם כן שפך מהן. (בבא בתרא קמה) בגמ׳ דהשושבינות רבי ינאי אומר כל ימי עני רעים זה אסתני׳ וטוב לב משתה תמיד מי שדעתו יפה (פסחים קח) בגמ׳ דסמוך למנחה רב ששת אסתני׳ הוה. (סוטה יא) ובגמרא דוכן לענין הטובה כלום אתה אסתני׳ יותר מפרעה. (סנהדרין ק) גמרא דרבי עקיבא בחלק רבי ינאי אומר כל ימי עני רעים זה אסתני׳ (בראשית רבה יא) ויברך אלהים מפני האסתניסי׳ פי׳ אדם שיש לו נפש רעה ואינה מקבלת כל דבר לראות דבר מאוס קורין לו אסתניס (א״ב: פירוש בלשון יוני איש חלש ומזגו רע):
א. [איידלמאן. שוואך. קרענקלך.]
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו – ונקברה בו ביום ואע״פ שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ כדאמר טעמא אסטניס אני והוא אדם מעונג ומפונק.
אסטניס אני – ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי אפי׳ תוך שבעה וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בתשעה באב וכן משמע נמי במס׳ יומא (דף עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אע״ג דסיכה כשתיה ביוה״כ וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו׳.
מתני׳ רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו וכו׳ – פיר׳ רחץ במים חמין.⁠א
רשצז״ל:⁠ב רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו – ונקברה בו ביום. ואע״פ שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ כדאמ׳ טעמ׳ איסתניס אני – פיר׳ אדם ענוג מאד ומפונק.
רבסז״ל: פיר׳ בלשון ישמעאל מתקזז [וקיל מקשער] אלג׳סם וקיל עליל.⁠ג
א. כ״ה במאירי כאן: ״ורחץ בחמין״. וראח תענית י״ג ב׳.
ב. ראה פירש״י כאן.
ג. תרגומו: נרתע ובוחל, ויש אומרים שבשרו נעשה חדודין חדודין, ויש אומרים חולה. וראה ״ליקוטי רב״ס״ באוצה״ג הפי׳ 101 ושם עמ׳ 104 ועמ׳ 109. וע״ע בפי׳ המיוחס לרס״ג עמ׳ מ״ב ובפי׳ ר׳ נתן אב הישיבה (במשניות ״אל המקורות״) עמ׳ 16.
הא דתנן רחץ לילה הראשון שמתה אשתו, ואמרינן עלה בגמרא אלמא קסבר אנינות לילה דרבנן. פירוש שיום המיתה אינו תופס לילו, וכן הלכתא. והא דאמרינן בפרק אין מגלחין אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך, אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום המיתה. התם לאו באבלות שבעה אלא באבלות שלשים, כגון תספורת שהוא מן התורה שלשים יום, דכתיב בבני אהרן ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו. והוא ל׳ יום דכתיב ביה יהיה, ויהיה בגימטריא ל׳ יום. אלמא אבלות תספורת ל׳ יום מן התורה. ועלה מרבינן התם אי אבלות דמעיקרא הוא, כגון שמנה ימים לפני הרגל, אתי עשה דרבים ומבטל לה ומגלח ערב הרגל. והרב אלפסי כתב בענין אחר. ומה שכתבתי הוא הנכון. וכן פירש הרב הראב״ד ז״ל.
מתני׳. רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם אני איני כשאר כל בני אדם אסטניס אני. פי׳ ולאו למימרא דאיכא סכנתא במילתא כללא דהא אמרינן לקמן דלא שארי לאיסטניס גופיה אלא בלילה, ומשום דאנינות לילה דרבנן כדפריש עלה, ואי משום סכנה אפילו ביום שארי ליה, [אלא] משום שלא נאסר לאבל אלא תענוג וכל היכא דלאו איכא תענוג מותר. תדע שאפילו בתשעה באבב דחמיר התירו למי שמלוכלך בטיט ובצואה לרחוץ כדרכו (בבלי יומא עז:) ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך למי שמתכוין לרפואה [שם]⁠ג, וכן בכאן באיסטניס שמצטער על הזוהמא שהיא קשה לו הרי זו כעין חטטין בראשו. ובדין היה להתיר אפילו ביום הראשון ממש כפי הטעם שכתבנו, ובודאי לא גרע מעובר לשמור פירות [שם]⁠ד, אלא משום דענין איסטניס אינו דבר נראה לעין ואינו דבר הניכר החמירו עליו ביום גופיה דהיא דאורייתא ולא הקלו עליו עד הלילה דהיא דרבנן.
א. כן פירשו ר״ח (הובא בתר״י) ורב האי גאון (הובא ברשב״א) וביאר הרשב״א דאין הכונה לסכנה ממש דמותר אף באנינות דאורייתא אלא סכנת חולי שזה לרפואה ולא לנקיות ותענוג ומיושב קו׳ רבינו. ותוס׳ ותר״י כתבו כרבינו, וכ״מ ברש״י שכ׳ איסטניס אדם מעונג ומפונק.
ב. בגמ׳ ביומא מבואר לענין יוה״כ והו״ל למינקט יוה״כ דהוא רבותא טפי וביה איירי ביומא, ולכאורה י״ל דיוה״כ משום עינוי ולכן כל שאינו לתענוג לא חשיב ביטול עינוי אבל אבילות י״ל דאף שאינה של תענוג אסורה ולהכי קאמר ת״ב דאסור משום אבילות, אך זה אינו דת״ב גופא הא לא ידעינן אלא מיוה״כ אלמא דילפינן זמ״ז. ובירושלמי כאן מפורש בין יוה״כ בין ת״ב.
ג. לכאו׳ ה״ה משום צערא וכמ״ש גבי זוהמא, ולא נראה כ״כ לחלק בין צער גדול או קטן דמ״מ אינו לעונג, אך כנראה דאין בחטטין משום צערא אלא רפואה ולא למעט כתב כן אלא ביאר דכיון שכונתו לרפואה ולא לתענוג מותר.
ד. דאלמא אע״פ שנהנה מ״מ כיון שאינו מתכוין לכך ליכא איסורא והכ״נ כיון שאין כונתו לתענוג אלא להסיר צערו אע״פ שמתענג מותר, וצע״ק למה לעיל מייתי מחטטין ולכלוך ועתה לענין דמותר אפילו ביום הביא מעובר לשמור פירות ואין לומר דמייתי דאפי׳ בדאורייתא מותר דהא חטטין ולכלוך נמי לענין דאורייתא נאמרו. (ודעת ר״ח ורה״ג נראה דלרפואה או להסיר טינוף לא חשיב רחיצת תענוג דאין ענינה הנקיות אלא הרפואה שבזה או הסרת הטינוף אבל להסיר הזוהמא אף שמצטער בכך זוהי רחיצה דתענוג דרחיצה של נקיות היא ורבינו סובר דבעי׳ להתענג ולא להסיר צער. ועיין בר״מ הל׳ ברכות פ״ז ה״ח ובראב״ד שם ובתורת האדם לרמב״ן ובר״ן פ״ח דיומא).
המשנה השביעית רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בני אדם איסטניס אני אמר הר״מ פי׳ הרחיצה היתה במים חמים מפני שאבל אסור לרחוץ במים חמים ופי׳ איסטניס קר הגוף נגזר ממלת צנת שלג ואע״פ שנכתב בסמ״ך וזה נמצא הרבה בלשונות:
אמר המאירי רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו וכו׳ משנה זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנגררה כאן על ידי גלגול מעשה של ר״ג ופי׳ המשנה הוא שהדבר ידוע שאבלות ז׳ הוא מדברי סופרים אלא לענין תספורת וכבוס שיש בהם אבלות ל׳ מן התורה כמו שיתבאר במקומו אבל שאר דברים האסורין כל ז׳ כגון נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה ודומיהם כלם אין אבלות נוהגת בהם ז׳ אלא מדברי סופרים אבל מן התורה אין אבלות אלא ביום ראשון והוא יום שמת ונקבר בו אבל אם תופס לילו מן התורה אם לאו נחלקו בו חכמי התלמוד מהם שאמרו אנינות לילה הסמוכה ליום מיתה וקבורה דאורייתא ומהם שאמרו אנינות לילה דרבנן ור״ג היה סובר כדעת האומר אנינות לילה דרבנן ואחר שלא נאסרה רחיצה באותה שעה אלא מדברי סופרים ורחיצתו לא היתה דרך תענוג אלא להעברת זוהמא שהוא דבר מאוס וכל שכן לאסטניס הקל בעצמו ורחץ בחמין שאילו היתה שעה זו שעת אבלות של תורה אף ברחיצה כזו לא היה מיקל ואלו היתה רחיצה של תענוג אפי׳ בשעת אבלות סופרים לא היה מיקל אבל מכיון שהיתה שעה שאין בה אבלות של תורה ורחיצתו היתה רחיצת צורך הקל בעצמו על כך וכשתמהו עליו תלמידיו לא היה צריך להתנצל שאנינות לילה דרבנן שאף הם היו יודעים כן אלא התנצל להם שלא היתה רחיצת תענוג אלא רחיצת צורך וכן הלכה ומאחר שכן אף אבל שהיה מערבבו ערבוב חטטי׳ שבראשו מותר לרחצו ולסוכו מיום ראשון ואילך וכן היולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה שאף היא אין רחיצתה לתענוג אלא לצורך וכן כתבו חכמי צרפת בפי׳ ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו אבל אסור ברחיצה של תענוג כל ז׳ אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא שמואל ב״ר אבא עלו בו חטטין שאלו לר׳ אבא מהו דיסחי אמר להו יסח מה נן קיימין אם בשל סכנה אף ביום הכפורים אלא בשאינה של סכנה והואיל ולצורך היא מותרת ואע״פ שיראה מכאן שביום הכפורים דוקא בסכנה אינו כן אלא שבמקומו יתבאר ועוד אמרו בתלמוד המערב בא מן הדרך ורגליו כהות עליו מרחיצן ולמדת לפי דרכך שאנינות לילה דרבנן וראיה לדבר שלא מצינו אוסר מדאורייתא אלא ר׳ יהודה במס׳ זבחים פרק טבול יום אבל ר׳ שמעון ור׳ נחמיה ור״ג דהכא כלהו סברי מדרבנן וכן שסתם משנתנו במסכת זבחים כך היא אינו נוגע ואינו חולק לערב ואמרו עליה בגמ׳ מפלג לא פליג הא כי מזמני ליה אכיל מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר׳ שמעון היא והרבה חלקו קצת מפרשים לומר שאנינות לילה מן התורה ואחת מראיותיהם מה שאמרו במסכת מועד קטן אבל אינו נוהג אבלות ברגל דאי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דהיינו שמחת י״ט ודחי עשה דיחיד דאבלות ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא דבאבלות דמעיקרא איכא עשה דיחיד ואם איתא אפי׳ עשה דיחיד ליכא ומ״מ גדולי הפוסקים תרצוה דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר אף למי שסובר אנינות לילה דאורייתא אתי עשה דיחיד וכו׳ ויש שתירצה באבלות ל׳ שהוא מן התורה לענין תספורת כלומר אי אבלות דמעקרא הוא שעברו ז׳ ונכנס לתחום ל׳ רגל מפסיקו אבל לאבלות של ז׳ לא הוצרכה שאינן מן התורה אלא יום מיתה וקבורה הא אם פגעו בתוך ז׳ אינו מפקיע אבלות של ל׳ דתרתי לא מפקע כמו שיתבאר במקומו וכן הביאו ראיה במשנה שבפסח שני פרק מי שהיה טמא והיא משנת המפריש פסחו ומת שהקשו בגמ׳ אי דמית קודם חצות הא חיילא עליה אנינות וכו׳ אלמא דאורייתא הוא שאם לא כן היאך אנינותו מעכבתו ואינו כלום והתם הכי פירושה נהי דאנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת להיות האנינות מעכב האכילה מ״מ הא מעכבא שחיטתו וזריקתו שהיא ביום וכבר פרשנוה שם בפרק טמא ובפרק האשה ויש שמכריעים שכל שלא נקבר אנינותו מן התורה בלילה ואע״פ שמת מבעוד יום ולדעתנו אין אנינות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר:
המשנה השמינית וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין אמרו לו למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם אין טבי עבדי כשאר עבדים דשכר הוה אמר הר״מ וכשמת טבי עבדו וכו׳ כל זה מבואר:
אמר המאירי מת טבי עבדו וקבל עליו תנחומים וכו׳ גם זו אינה מכלל כונת הפרק אלא ע״י גלגול ומה שאמר שקבל עליו תנחומים לא שנהג בו אבלות אלא שנצטער עליו עד שהוצרכו לנחמו לא למדתנו וכו׳ אין מקבלין וכו׳ כלומר שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכין לנחמו ואמר להם אינו כשאר עבדים כשר היה:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ר״ל שורות שהיו עושים סביב האבל אחר קבורה כדי לנחמו ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים שאין נוהגין באבדתן אלא כאבדת ממון וכשם שאומרין לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומר על עבדו ושפחתו ואין מקום לתנחומים אחרים ואפי׳ היה אותו העבד תלמיד חכם והוא תלמידו שהוא נדון כבנו אינו נוהג בו שום אבלות וכזה פרשוה בתלמוד המערב שאם לא כן מה הוצרכה וכי מקבלין תנחומים על מי שאינו קרוב שמא היה עולה על דעתנו הואיל ואבדתו הוא שיהא דינו כאבדת נפשות שלו ושיהא בו דין קרוב ואין מספידים עליהם ואין חובת המוסר מכרחת עליהם להזכירם דרך כבוד כגון אבא פלוני או אימא פלונית והוא כעין שאומר מר פלוני ומרת פלונית ומי שרוצה לעשות יעשה יש אומרים שאין לו לאדם לעשות כן שמא יעלו מאותו הכבוד ליוחסין אא״כ ידוע עבדותן לכל העולם כעין עבדים של ר״ג:
אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב משם ואילך אין לו להזכיר את האחרים על שם כלל האומה כגון שיאמר ראובן אבינו חנוך אבינו שאין ליחס כל האומה אלא לאלו שנתפרסמו באבות ראשונים ונתפרסם חשיבותם לאבות אחריהם וכן אין קורין אמהות אלא לד׳ שרה רבקה רחל ולאה:
אחר שקרא אדם את שמע והתפלל ראוי לו להפטר מתפילתו בדברי שבח אחר ברכות התפלה ושיסיים את תפלתו בדברים אחרים של תפלה שלא יפטר מברכותיו פתאום וילך לו מפני זה היו חכמי התלמוד מחדשים אחר תפלתם מטבע תפלה מעין תחנונים מהם שהיו אומרים אלקי נצור לשוני וכו׳ ובנסח זה נאמר בסופו יהיו לרצון אמרי פי ומשמע שאחר התחנונים אומרים אותו ולא אחר י״ח מיד ומ״מ גדולי המפרשים כתבו שראוי לאמרו תכף לשמנה עשרה כמו שדוד אמרו לאחר י״ח מזמורים וכן ממה שאמרו בפרק תפלת השחר טעה ולא הזכיר של ר״ח בעבודה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש ואמרו עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש דוקא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל וכו׳ חוזר לעבודה ואם איתא תיפוק ליה דבעי למימר יהיו לרצון וכו׳ וכמו שאמרו בתחלה אומר ה׳ שפתי ולבסוף אומר יהיו לרצון וכו׳ אלא ודאי אחר שמנה עשרה אומרים אותו ומ״מ אין בראיה זו הכרח שהרי אין מקום לומר יהיו לרצון עד סוף כל הדברים שבתפלה והתחנונים הם כאמצע התפלה לגבי יהי רצון ואם הוצרכו לומר הדין בשביל התחנונים כל שכן שהוצרכו לאמרן בשביל יהי רצון ואעפ״כ הואיל והתחנונים אינם חיוב אחר שמנה עשרה מיקרי ואף הוא כעין תחנונים הוא וכן היו קצת חכמי התלמוד אומרים אלקי עד שלא נוצרתי וכו׳ וכן כל אחד כרצונו וכל שכן כשאדם יושב בתענית שראוי להרבות בתפלה ולחדש בדבריו אחר תפלה כפי יכלתו דברי רחמים ותחנונים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה. ז״ל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בני אדם איסטניס אני עכ״ל. עיין ברש״י ד״ה רחץ וז״ל ונקברה בו ביום עכ״ל. וצ״ע דמנא ליה לרש״י דמיירי שכבר נקברה בו ביום דהרי לכאורה איסור רחיצה חל משמתה אשתו ואפילו קודם הקבורה. והנה הרמב״ן והרמב״ם פליגי בחלות דיני אבילות קודם קבורה, דהרמב״ם קבע (פ״א מהל׳ אבל ה״ב) ״מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן״. ואילו הרמב״ן בתורת האדם (עמוד רי״ב בהוצאת הרב שעוועל) חולק עליו וסובר דמשעת מיתה חלין כל דיני אבילות חוץ מנעילת הסנדל עטיפת הראש וכפיית המטה. ונראה דרש״י סובר כשיטת הרמב״ם וע״כ פירש דמיירי שכבר נקברה וע״כ חל איסור רחיצה דאילו קודם קבורה מותר ברחיצה.
וצ״ב ביסוד המחלוקת שבין הרמב״ם והרמב״ן, ולכאורה היה נראה לפרש דנחלקו ביסוד המחייב של אבילות, דלשיטת הרמב״ן המחייב הוי המיתה, וע״כ דיני אבילות חלין משעת מיתה, אלא שאינו חייב בנעילת הסנדל וכפיית המיטה משום דהויין קיום מצות אבילות, ופטור מהן משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל האיסורים דאבילות חלין משעת מיתה. ואילו לשיטת רש״י והרמב״ם המחייב של אבילות הוא הקבורה, ולפיכך דיני אבילות חלין אחרי הקבורה. ולכאורה יהא בזה נפקא מינה לדינא בדין ניהוגי אבילות בשמועה קרובה קודם קבורה - וכגון ששמע שמת קרובו במדינה אחרת ועוד לא קברוהו ואין דעתו לנסוע לשם לקבורה, דיש להסתפק האם חל דין אבילות משעת השמועה ששמע או רק משעת קבורה. דאם נאמר כסברת הרמב״ן דמיתה הוי המחייב של האבילות, אלא דבעלמא אין נוהגים קיומי אבילות עד לאחר קבורה, ומשום דלגבי קיום האבילות אמרינן דאונן פטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אזי י״ל דבשמועה שמת קרובו במדינה אחרת ואינו משתתף בקבורה מכיון שאינו עוסק במצות קבורה חל דין קיום אבילות מיד. אמנם לפי מה שביארנו בסברת הרמב״ם י״ל דמכיון דהקבורה הויא המחייב של האבילות אף בשמועה קרובה קודם קבורה ליכא חלות דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה. (ונחלקו בזה הנצי״ב זצ״ל - שפסק דתלוי בקבורה, וחתנו הג״ר רפאל שפירא זצ״ל שפסק שישב שבעה מיד, עיין בשו״ת משיב דבר חיו״ד סי׳ ע״ב ובשדי חמד מערכת אבילות סימן י״ד).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה עוד מסופר על דבר יוצא דופן שעשה רבן גמליאל שרחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? ענה להם: אני איני כשאר בני אדם, אסטניס [מעודן] אני, וחוסר רחיצה הריהו בשבילי כאב גופני ממש, ואף האבל אינו צריך לסבול כאבים בשל אבלו.
MISHNA: The mishna relates another episode portraying unusual conduct by Rabban Gamliel. He bathed on the first night after his wife died. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that a mourner is prohibited to bathe? He answered them: I am not like other people, I am delicate [istenis]. For me, not bathing causes actual physical distress, and even a mourner need not suffer physical distress as part of his mourning.
קישוריםעין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרההשלמהרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.

Another exceptional incident is related: And when his slave, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for his death as one would for a close family member. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that one does not accept condolences for the death of slaves? Rabban Gamliel said to his students: My slave, Tavi, is not like all the rest of the slaves, he was virtuous and it is appropriate to accord him the same respect accorded to a family member.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סספר הנררשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אפליון
אפליוןאנכנס לאפליון נכנסו אחריו (ברכות טז:) בגמ׳ כשמת טבי עבדו פי׳ חדר לפנים מטרקלי׳ כמו עופל ובחן ויבא אל העופל:
א. [פארנימר. קאריטאר.]
מתני׳, וכשמת טבי עבדו וכו׳.
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. ואם תאמר ולא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים. כבר פרשו בירושלמי (הלכה ח) שתלמידו חביב כבנו, וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו.
מתני׳ וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו׳ שאין מקבלין תנחומין על העבדים – וא״ת מאי איריא עבד אפי׳ בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו, ויש אומרים דמש״ה אמרו על העבדים דסד״א כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קמ״ל דלא.
אמר להם אין טבי עבדי כו׳ כשר היה – כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים מש״ה.
(טז.) אמר להם אין טבי עבדי כו׳ כשר היה – כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:
(טז:) מתני׳ וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו׳ שאין מקבלין תנחומין על העבדים – וא״ת מאי איריא עבד אפילו בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו. ויש אומרים דמשום הכי אמרו על העבדים דסלקא דעתך אמינא כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו׳ כשר היה – כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמנם יש לדחות את מש״כ בשיטת הרמב״ם דס״ל דקבורה הוי המחייב של אבילות, דהרי כתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ אבל ה״א) וז״ל מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה׳ ואין אבילות מה״ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה עכ״ל. ועיין בכס״מ שנתקשה מהו המקור למצות עשה דאבילות מהך קרא דמיירי בדיני אנינות. והנה עיין ברא״ש (מועד קטן פרק ג׳ סימן ג׳) שהביא שיטת הר״י שחולק על הרמב״ם וסובר דאין אבילות יום ראשון מה״ת, ואע״פ שחלה אנינות ביום ראשון, דאנינות לחוד ואבילות לחוד. דאע״פ שאסור באכילת קדשים ומע״ש ביום ראשון מדין אנינות אבל מ״מ אין אבילות חלה ביום ראשון. ועוד צ״ע בשיטת הרמב״ם דפסק (בפ״א ה״ב מהל׳ אבל) שאין איסורי אבילות חלין עד לאחר קבורה, וא״כ מהו גדר האבילות דיום ראשון מה״ת.
ונראה דהרמב״ם סובר דחלות דין אנינות ומצות אבילות הויין חד קיום של מצות אבילות ושניהם הויין חד ענינא - חלות אבילות על המת. ובאמת המיתה הוי המחייב של אבילות, וע״כ סובר הרמב״ם דילפינן אבילות יום ראשון מה״ת מאנינות, דאנינות נמי הוי חלות אבילותא. והנה הרא״ש במועד קטן (הנ״ל) הוכיח מהמשנה בסנהדרין (מו:) שלא היו מתאבלים על הרוגי ב״ד אבל אוננים שאין אנינות אלא בלב, דאנינות ואבילות תרי מילי נינהו. ונראה שהרמב״ם מפרש דאין נוהגים ניהוגי אבילות על הרוגי ב״ד אבל איכא בהרוגי ב״ד חלות קיום אבילות בלב, וזוהי כוונת המשנה ״אבל אוננים שאין אנינות אלא בלב״. ולפי״ז נראה דחלות אבילות ואנינות הויין חד קיום של אבילות בלב, ולכן סובר הרמב״ם דמאנינות נלמד דאבילות יום ראשון מה״ת.
ואשר ע״כ נ״ל בביאור שיטת הרמב״ם דבאמת המיתה הויא המחייב של האבילות, אלא דיש ב׳ דינים באבילות: א) חלות איסורי אבילות שהם י״א דברים שהאבל אסור בהן (עיין ברמב״ם פ״ה ה״א מהל׳ אבל), ב) חלות קיום אבילות ע״י קיום מלאת של שבעה. והרמב״ן (בתורת האדם) סובר שאיסורי אבילות חלין משעת מיתה משום דס״ל דחלין איסורי אבילות בפ״ע אע״פ שאין קיום האבילות נוהג עד לאחר קבורה. ואילו הרמב״ם סובר דאיסורי אבילות אינן חלין אא״כ חל נמי דין קיום האבילות, ומאחר דלפני הקבורה אינו נוהג דין קיום האבילות משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה, דמכיון שעוסק במצות קבורה הריהו פטור ממצות אבילות, וכמו כן פטור נמי מאיסורי אבילות עד לאחר קבורה. דלשיטת הרמב״ם איסורי אבילות וקיום האבילות תלויים זה בזה. ועיין ברמב״ם (פי״א ה״ה מהל׳ אבל) וז״ל מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללותו מתחילין למנות שבעה ושלושים ומתחילין להתאבל עכ״ל. ומוכח מכאן דחל חלות דין אבילות משעת מיתה ואית ביה חלות שם אבל משעת מיתה, אלא דכל זמן שעוסק בקבורת המת פטור מקיומי אבילות משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואף ממצות אבילות, ומכיון דליכא חלות קיומי אבילות הוא הדין דאין חלין איסורי אבילות. אמנם מעת שהחזיר פניו מן המת ואינו עסוק עוד בקבורה חל ביה דין קיום מצות האבילות ואיסורי האבילות.
והנה הרמב״ן והרמב״ם פליגי נמי לענין ניהוג אבילות במועדב, דהרמב״ם (פ״י ה״ג מהל׳ אבל) פסק ״הרגלים וכן ר״ה ויוה״כ אין דבר מדברי אבילות נוהג בו״, ואילו הרמב״ן (תורת האדם הוצאת שעוועל עמ׳ רכ״ו) פסק דדברים שבצינעה נוהג. ורק בשבת פסק הרמב״ם (פ״י ה״א) דדברים שבצינעה נוהג. ונראה דאזלי לשיטתייהו דלשיטת הרמב״ם מבואר החילוק בין שבת ליו״ט דשבת עולה למנין שבעה (פ״י אבל ה״א), משא״כ יו״ט שאינו עולה למנין שבעה (פ״י שם ה״ח), וע״כ סובר דבשבת שחל בה קיום אבילות חלין נמי איסורי אבילות דדברים שבצינעה, משא״כ ביו״ט דליכא בו חלות קיום אבילות אף איסורי האבילות אינם חלין בו כלל. משא״כ לשיטת הרמב״ן דס״ל דאיסורי אבילות אינם תלויים בקיום האבילות איסורי אבילות דדברים שבצינעה חלים ביו״ט אע״פ שאין קיום האבילות חל ביו״ט.
ברם הרמב״ם סובר דאיסורי אנינות אינם תלויים בחלות קיום האבילות, וע״כ חל איסור אכילת קדשים מיד אחרי המיתה אע״פ שקיום האבילות אינו חל עד הקבורה.
תוס׳ ד״ה איסטניס אני. וז״ל ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וכו׳ וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בט׳ באב וכן משמע במס׳ יומא (עז:) מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ביום הכיפורים ואינו חושש אע״ג דסיכה כשתייה ביוה״כ וכו׳ עכ״ל. מבואר דשיטת התוס׳ היא דבט׳ באב, באבל, וביוה״כ רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורה ושלא לשם תענוג מותרת. והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ שביתת עשור ה״ט) וז״ל אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג עכ״ל. ומבואר דשיטת הרמב״ם היא דגם סיכה שאינה של תענוג אסור ביוה״כ, אמנם לגבי דיני ט״ב פסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ תעניות ה״י) ״ואסור בסיכה של תענוג״, ומתבאר דסיכה שאינה של תענוג מותרת בת״ב, (עיי״ש במ״מ ובלח״מ), וצ״ב מאי שנא יוהכ״פ מת״ב.
ונראה לומר, דבסוגית הגמ׳ ביומא (עו:) מבואר דיש שני טעמים לאיסור סיכה ביוה״כ, חדא מקרא דדברי קבלה בדניאל (י, ג) לחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי, דמפורש דסיכה אסורה ביוה״כ מטעמא דסיכה כשתיה, וכדתנן בפ״ט דשבת (פו.) ״מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוה״כ אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא׳ ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו״. והנה בתוס׳ בשבת (שם ד״ה אע״פ) הקשו ״קשה לרשב״א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא, הו״ל לאיתויי קרא דלחם חמודות וכו׳ וסוך לא סכתי דהוי דרשא גמורה, ומיניה נפקא ליה בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי עינוי״. ונראה לתרץ אליבא דהרמב״ם דמקרא דסוך לא סכתי דאיירי בתענית ליכא איסור אלא בסיכה של תענוג בלבד, אבל מגזה״כ דסיכה כשתיה ביוה״כ ילפינן שסיכה כשתיה לגמרי בין בשל תענוג ובין בשאינה של תענוג, דסיכה בעצמה מהווה הפקעה מהענוי דיוה״כ כאכילה ושתיה.
ובדומה לזה מבואר בתוס׳ (יומא דף עז. ד״ה מנין) וז״ל תימה לי אמאי איצטריך הש״ס למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי, הא מהאי קרא נפקא מותבא כמים בקרבו וכו׳ ומתני׳ היא בשבת בפרק אמר ר״ע. ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים בקרבו וכו׳ היינו אוסרין אפילו סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות עכ״ל. ומבואר בתוס׳ דמצד הדין של סיכה כשתיה גם סיכה שאינה של תענוג בכלל. אמנם מקרא דדניאל ילפינן שרק סיכה של תענוג אסורה. וזהו לשיטתם (שם ד״ה דתנן) דס״ל דרק סיכה של תענוג אסורה ביוה״כ. אולם בדברי הרמב״ם (פ״ג ה״ט מהל׳ שביתת עשור) מבואר דאף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה״כ, דס״ל דהטעם דאסורה גם סיכה שאינה של תענוג, הוא משום דקיי״ל דסיכה כשתיה.
ונראה דהך קרא דסיכה כשתיה ביוה״כ הוי דין מסוים ביוה״כ, ומשום דביוה״כ יש חלות שם איסור מיוחד של אכילה ושתיה, וכדחזינן דחיוב כרת חלב אכילה ושתיה בלבד. וכמבואר ברמב״ם בפ״א מהל׳ שביתת עשור (ה״ג) דאכילה ושתיה זהו פשטיה דקרא דועניתם את נפשותיכם (עיין בגמ׳ יומא עד א) ושאר עינויים הם מפי השמועה. ומכיון שיש ביוה״כ חלות שם איסור מיוחד של אכילה ושתיה, לפיכך אמרינן דסיכה כשתיה ביוה״כ. משא״כ בת״ב דאיסור אכילה ושתיה הוא רק חלק מדיני התענית וצום, וככל חמשת העינויים של ת״ב, ואין בו חלות חפצא של איסורי אכילה ושתיה מיוחדים כיוה״כ, וע״כ לא חל בת״ב איסור סיכה מהדין סיכה כשתיה. ומשום כך בת״ב סיכה שאינה של תענוג מותרת, דלא ילפינן לסיכה בת״ב אלא מקרא דדניאל דסוך לא סכתי דאיירי בתענית, ואינו אסור אלא בסיכה של תענוג.
ועוד נראה לומר בזה, דחלוק יוהכ״פ משאר התעניות בדין האיסור דחל בה׳ העינויים שלו. דהנה בכל ת״צ האיסור דה׳ העינויים הוא איסור בעלמא של תענית ציבור. ואילו ביוה״כ יסוד האיסור הוא חיוב של שביתה ביוה״כ, וכן מבואר ברמב״ם (בפ״א מהל׳ שביתת עשור הל׳ ד׳) וז״ל מ״ע אחרת יש ביוה״כ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה עכ״ל, ולהלן (שם בהל׳ ה׳) כתב ״שכן למדנו בו מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנא׳ שבת שבתון, שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו״. ומבואר דסובר דאיסורי יוהכ״פ הם בכלל מצות שביתה. ומעתה נראה דהא דיוה״כ אסור גם בסיכה שאינה של תענוג זהו מצד החיוב המיוחד של שביתה ביוה״כ.
ובתוספת ביאור י״ל, דמצד מצות שביתה דיוה״כ האיסור חל בעצם המעשה של סיכה, דעצם המעשים של ה׳ העינויים נאסרו ביום הכיפורים מכח מצות שביתה, ואע״פ שאין בהם הנאה ותענוג. משא״כ בתעניות ואבילות אין חובת שביתה מגוף המעשה, דאינו אלא דין איסורי עינוי מהנאה ותענוג, ולהכי רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורים, ושאינם של תענוג מותרים.
והנה כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ שביתת עשור ה״ה), וז״ל לוקח אדם מטפחת מערב יוה״כ ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש אעפ״י שיש בה קור הרבה עכ״ל. והנה בסוגית הגמ׳ ביומא (עח.) מבואר גם דין כלים רטובים לענין ת״ב. אכן הרמב״ם בהל׳ תענית (בפ״ה הל׳ י׳) לא מייתי לדין זה גבי ת״ב, רק כתב בסתמא ״ואסור ברחיצה וכו׳ ואסור בסיכה וכו׳ כיום הכפורים״. ודייק מינה הלח״מ שם שדעתו דת״ב שוה ליוה״כ בזה, שהוא מותר בכלים נגובים ואסור בשאינם נגובים, ולכן סמך על מש״כ בהל׳ יוה״כ. אך עיין בלח״מ (בהל׳ שביתת עשור) דמקשה דבגמ׳ ביומא (שם) מבואר דהא דאסור ביוה״כ כלים שאינם נגובים הוא רק משום איסור סחיטה של יוה״כ, אבל מצד האיסור של חמשה ענויים היה מותר להעביר על פניו גם כלים שאינם נגובים, וא״כ קשה למה אוסר הרמב״ם בט״ב להעביר על פניו כלים שאינם נגובים.
ונראה לתרץ דיסוד האיסור של חמשת העינויים ביוה״כ חל מדין שביתה וכמש״כ הרמב״ם, ״מצוה לשבות בכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה״. ובכן ביוה״כ חלות האיסור דה׳ העינויים חל על המעשה דרחיצה וסיכה וכו׳ ומדין שביתה, וע״כ במים שבלועים בבגד אי לאו איסור סחיטה היה מותר לנגב ביוה״כ, דהא לא שייך מעשה רחיצה במים הבלועים בבגד. דאף שבלועים מים בבגד אין ע״ז חלות שם מעשה רחיצה, ולהכי רק משום איסור סחיטה אסור בכלים רטובים. משא״כ בת״ב דהדין דה׳ העינויים הוא איסור של הנאת רחיצה, ואין האיסור תלוי במעשה רחיצה, ומשו״ה אסור לנגב בכלים לחים בתשעה באב מעיקר הדיןג.
ועוד נראה, דבת״ב נוהג איסור רחיצה מדין אבילות, דכל הנוהג באבל נוהג בת״ב, ומדין אבילות אסור בהנאת רחיצה גם בלי מעשה רחיצה, וע״כ אף בבגד רטוב אסור.
ומקור הרמב״ם הוא מסוגית הגמ׳ ביומא (עח.) וכדביאר הלח״מ (שם) דבתחילה החמירו ביוהכ״פ טפי מת״ב, אך בסוף הסוגיא אמרו ״א״ל ר׳ יעקב לר׳ ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן, ואותבינך סחיטה״, ומפרש לה הרמב״ם דבאמת איפכא הוא דיוהכ״פ קיל מת״ב, דרק בת״ב צריך לעשותו כמין כלים נגובים מצד דיני התענית והאבילות, וכמש״נ, אלא דמ״מ מסיק ״ואותבינך סחיטה״, דהשבנו לך שמצד דיני סחיטה שיש ביוה״כ חוזר דינו של יוהכ״פ להיות שוה לת״ב, וזהו שפסק הרמב״ם וכמש״נ.
והנה יל״ע במי שחבירו סך אותו ביוה״כ, אך אינו סך בעצמו אם עובר על איסור. ונראה דלפמש״נ דעצם המעשה של סיכה אסור ביוה״כ, ולכן אף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה״כ י״ל דבכה״ג שאינו סך בעצמו ואינו עושה מעשה כלל, לא שייך לאסור בסיכה שאינה של תענוג. אולם בסיכה של תענוג אסור לסוך ע״י אחר גם ביוהכ״פ, ומשום דלא גרע יוהכ״פ משאר תעניות דהנאת סיכה אסורה, והרי בשאר תעניות עצם הנאת הסיכה אסורה, וגם כשסך ע״י אחר אסור דהא קמיתהני. ולפי״ז י״ל דגם ביוהכ״פ אסור באופן זה בסיכה של תענוג בלבדד.
ב.
בשיטת הרמב״ם בדין רחיצה שאינה של תענוג
כתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ שביתת עשור ה״א) וז״ל אסור לרחוץ ביוה״כ בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים עכ״ל. ומבואר דביוה״כ חל איסור רחיצה אף ברחיצה שאינה של תענוג. והנה שיטת הרמב״ם דכל ה׳ העינויים אסורים מה״ת, וכמש״כ (שם) בהל׳ ה׳ וז״ל ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר וכו׳ ושבתון לענינים אלו עכ״ל. ונראה מסתימת דברי הרמב״ם שהשוה דין סיכה שאינה של תענוג לשל תענוג דתרוייהו אסורים מה״ת, ומשום דכ״ז בכלל איסור סיכה. ולפ״ז נראה פשוט דהוא הדין רחיצה שאינה של תענוג אסורה מה״ת, דמ״ש רחיצה מסיכה. וכן משמע מדבריו לגבי ט׳ באב נמי דכתב (פ״ה מהל׳ תענית ה״י) וז״ל ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים, ואסור בסיכה של תענוג עכ״ל. ויש לדייק דהרמב״ם חילק רק לגבי סיכה דהאיסור הוא רק בסיכה של תענוג דמשמע דאיסור רחיצה חל בכל גווני.
ועוד יש ראיה דגם בת״ב אסורה רחיצה שאינה של תענוג, דכתב הרמב״ם (בפ״ז מהל׳ תפלה הל׳ ח׳) ״ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נט״י״, ומפורש דנט״י אסורה ביוהכ״פ ות״ב. והרי בודאי נט״י חשיבא כרחיצה שאינה של תענוג, ומוכח דרחיצה שאינה של תענוג אסורה בין בת״ב ובין ביוהכ״פ. וצ״ע מ״ש רחיצה שאינה של תענוג דאסורה בת״ב טפי מסיכה שאינה של תענוג שמותרת בת״ב.
ולכאורה י״ל דהנאת סיכה היינו בשל תענוג, אבל סיכה שאינה של תענוג אין בה הנאת סיכה כלל וכמעונה ועומד דמי. משא״כ ברחיצה דעצם הרחיצה מהווה חפצא של הנאת רחיצה, ואינו מעונה אא״כ אינו רוחץ כלל.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ שביתת עשור ה״ב) וז״ל וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים עכ״ל. וצ״ע מהו יסוד ההיתר דחייבי טבילות לטבול ביוה״כ דלא גרע מרחיצה שאינה של תענוג שאסורה ביוה״כ מה״ת, ואיך התירו לחייבי טבילות איסור דאורייתא.
ויש לתרץ דיסוד ההיתר בחייבי טבילות הוא משום דטבילה לאו היינו רחיצה, ועצם חלות שם טבילה מפקיע שם רחיצה, ואין זה רחיצה אלא טבילהה. ומה״ט נראה דשרי לרחוץ מקום המלוכלך בצואה או בטיט דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכמש״כ הרמב״ם (בהל״ב שם), משום דרחיצה להעביר הזוהמא יש לה חלות שם רחיצה בפ״ע, ואינה בכלל הרחיצה האסורה ביוהכ״פ.
והטעם דנט״י של שחרית שם רחיצה עלה ואסורה ביוה״כ ובת״ב הוא דכיון דלנקיות סגי בכל מידי דמנקי, לכן התוספת של נטילה במים נחשב כמעשה וחלות שם רחיצה. וכן מבואר מדברי הכ״מ (בפ״ז מתפלה ה״ח) שכתב ״אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי״, וע״כ התוספת של נטילה חשובה כרחיצה, ואף שאין בה תענוג אסורה ביוהכ״פ ובת״ב.
ולפי״ז מבואר דברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ שביתת עשור ה״ג, שם) שכתב וז״ל מי שראה קרי בזה״ז ביוהכ״פ וכו׳, ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטהור בזה״ז טהור מפני טומאת מת עכ״ל. וביאר הגר״ח זצ״ל סיום לשון הרמב״ם דר״ל דלפי שאינו טהור בזה״ז מטומאת המת ע״כ לא נטהר כלל אף מטומאת קרי, ולא מהניא הטבילה לטהרו דאין טהרה לחצאין. ומעתה י״ל בביאור דברי הרמב״ם ע״פ מש״נ, דכיון שאין טבילה זו מטהרת, אין עליה תורת טבילה אלא חלות שם רחיצה, ואסורה ככל רחיצה שאינה של תענוג.
משנה. וז״ל וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו׳ כשר היה עכ״ל. ומבואר מהמשנה שחל קיום אבילות אף על מי שאינו מז׳ קרובים. וכן מתבאר מדברי הרמב״ם (פי״ג מהל׳ אבל ה״ד) וז״ל מי שאין לו אבילים להתנחם באים עשרה בני אדם כשירין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן עכ״ל. והרי קבלת תנחומין היא חלק מניהוגי אבילות, ומוכח שחל קיום אבילות אף בשאר בני אדם שאינם קרובי המת. וכן יש להוכיח מהא דקיי״ל שהעומד על אדם כשר בשעת יציאת נשמה חייב בקריעה אע״פ שאינו קרובו, ולכאורה קריעה הויא מקיומי אבילות. ומוכח שחלין קיומי אבילות אף למי שאינו מקרובי המתו.
א. והרמב״ם סובר שיסוד ההלכה שנלמד מואכלתי חטאת היום שחל איסור אכילת קדשים לאונן אינו איסור נפרד של אכילת קדשים, אלא שחל באונן חלות דין אבילות, ואכילת קדשים אסורה משום שמהווה ביטול קיום אבילות שבאנינות. (מדברי רבינו זצ״ל בשיעוריו להל׳ אבילות).
ב. כשמת מתו במועד.
ג. צ״ע בתירוץ זה שהרי אף יוה״כ תענית ציבור הוא, ונהי דמדין איסור מעשה רחיצה כלים רטובים מותרים, מ״מ צ״ל אסורים מדין הנאת רחיצה של תענוג בתענית ציבור כמו שאסורים בט״ב, וצ״ע.
ד. וזה שלא כדמבואר למעלה דביוה״כ רק מעשה רחיצה וסיכה אסורים שלא כט״ב.
ה. וכ״כ המבי״ט בקרית ספר ״וחייבי טבילות נמי אף ע״ג דטובלים כל גופם לאו רחיצה הויא לאשרייה בעלמא, וכן ההולך להקביל פני רבו ולשמור פירותיו לאו רחיצה הוי״.
ו. ועפי״ז היה פוסק רבינו זצ״ל שבנים מאומצים שרוצים לשבת שבעה על הוריהם החורגים שגידלום שיכולים ליישב שבעה על הוריהם החורגים, ומשום דחל קיום אבילות אף למי שאינו מקרובי המת. והביא סמך לזה ממה שפסק הרמ״א ביו״ד סימן שע״ד סעיף ו׳ בשם תשובת הרא״ש (כלל כ״ז) דמי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך אין מוחין בידו, ומשמע דחל בזה קיום אבילות. (ברם עיי״ש בפתחי תשובה שכתב על הרמ״א ״דמ״מ להתנהג בכל דיני ז׳ לא יאות והדיוט הוא העושה כן״. ובהגהות הגרע״א זצ״ל שם כתב דמש״כ הרמ״א היינו רק בדבר הרשות כחליצת מנעלים וכדומה אבל אין לבטל מד״ת או למנוע עונה מאשתו). והוסיף רבינו לייסד הפסק הנ״ל עפי״ד הרמב״ם פי״ד מהל׳ אבילות ה״ז וז״ל יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים עכ״ל. ומבואר דבניחום אבלים חל קיום גמילת חסד עם המתים ולפי״ז י״ל דאף בהורים חורגים שנפטרו חל קיום גמילות חסד עם המתים וחל קיום אבילות וניחום אבלים לבנים החורגים שיושבין עליהם שבעה. ועוד אמר רבינו זצ״ל דמדברי הרמב״ם הנ״ל מוכח דניחום אבלים הוי קיום ניהוגי אבילות וזה כוונתו במש״כ דהוי חסד עם המתים. וכן משמע ממה שפסק בי״ג מהל׳ אבל ה״ד דמי שאין לו אבלים להתאבל עליו באים עשרה בנ״א כשרין ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם לנחמם דחל בזה קיום ניהוג אבילות וניחום אבלים אע״פ שאינם קרובי המת דניחום אבלים הוי קיום חסד עם המתים ואף אם אין לו קרובים בחיים השרויים בצער חל קיום ניחום אבלים דהוי חסד עם המתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד דבר יוצא דופן ספרו עליו שכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומים, כדרך שמקבלים על קרוב משפחה. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שאין מקבלים תנחומים על העבדים? אמר להם רבן גמליאל לתלמידיו: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, אלא כשר היה וראוי לכבדו כאילו היה קרובי.
Another exceptional incident is related: And when his slave, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for his death as one would for a close family member. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that one does not accept condolences for the death of slaves? Rabban Gamliel said to his students: My slave, Tavi, is not like all the rest of the slaves, he was virtuous and it is appropriate to accord him the same respect accorded to a family member.
קישוריםרי״ףהערוך על סדר הש״סספר הנררשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גחָתָן, אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קִרְיַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִיטּוֹל אֶת הַשֵּׁם יִטּוֹל.:

With regard to the recitation of Shema on one’s wedding night, the Sages said that if, despite his exemption, a groom wishes to recite Shema on the first night, he may do so. Rabban Shimon ben Gamliel says: Not everyone who wishes to assume the reputation of a God-fearing person may assume it, and consequently, not everyone who wishes to recite Shema on his wedding night may do so.
קישוריםעין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חתן פטור מקרית שמע אותה הלילה שנכנסה אשתו לרשותו, ומאותה לילה עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ואם בתולה משום דטריד ולא מצי מכוין דעתיה, אבל הכונס האלמנה חייב לקרות. וכלל לימדונו היכא דטריד טירדא דמצוה פטור כגון כונס את הבתולה וכיוצא בו פטורא, אבל העוסק במצוה ולא טריד כגון כונס אלמנה, או דטריד ולאו במצוה כגון מי שטבעה ספינתו בים וכגון אבל, חייב.⁠ב
א. ברשב״א ליתא.
ב. וכ״ה בחידושי הרשב״א (דף יא:) בשם רבינו, וכן פסקו בה״ג (ברכות עמ׳ לט) ורבינו חננאל, ובהלכות כלולות לר׳ יצחק בן גיאת (הלכות סוכה עמ׳ קכא) בסתם, ושם כתב לבאר החילוק בין טרוד במצוה לדרשות. וכן פסקו רבינו חננאל והרמב״ם (הל׳ ק״ש פ״ד ה״ב) שהנושא את הבעולה אע״פ שעוסק במצוה חייב לקרות. והמאירי כתב שאין דברים אלו נראים כלל, והאריך לפרש את כל הסוגיא בדרך אחרת. והרשב״א (שם) כתב לדייק מדברי רבינו: ׳ונראה מדבריו גם כן שאין הפרש בין הולך לדבר מצוה ובין עוסק במצוה, אלא שהוא מפרש כונס את הבתולה ואת האלמנה כפשוטו, כלומר אפילו בעודו מתעסק בנישואיהן דאיכא מצוה, ואפי׳ כן בכונס את האלמנה כיון דמצוה דלית בה טרדא היא - חייב בק״ש׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1לא כל הרוצה וכו׳ – אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו.
1. ד״ה זה מופיע בעדי הנוסח להלן בדף י״ז: לאחר ד״ה ״שבחא״.
מתני׳ חתן אם רוצה לקרות בלילה וכו׳א – רבסז״ל: רשב״ג אומ׳ לא כל הרוצה ליטול את השם יטול,⁠ב אלא אינו קורא כלל. יש מפרשין לא כל הרוצה ליטול שם שמים ולהזכירו יטול, ויש נמי מפרשין לא כל הרוצה ליטול לו שם (שמים) [טוב].⁠ג
א. ראה הגירסא לפנינו.
ב. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״כלומר אע״פ ששנינו שפטור, לא כל הרוצה ליטול וכו׳⁠ ⁠״.
ג. כ״ה ב״פירוש קדמון״. וכ״כ בתויו״ט: ״שם טוב שהוא מדקדק במצוות״. וראה פיהמ״ש להרמב״ם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לענין קריאת שמע בליל החתונה, אמרו חכמים שחתן אם רוצה בכל זאת לקרות קריאת שמע בלילה הראשוןקורא, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם (הפרסום, הכבוד) שהוא ירא שמים יטול, ולא כל אדם רשאי לעשות כן.
With regard to the recitation of Shema on one’s wedding night, the Sages said that if, despite his exemption, a groom wishes to recite Shema on the first night, he may do so. Rabban Shimon ben Gamliel says: Not everyone who wishes to assume the reputation of a God-fearing person may assume it, and consequently, not everyone who wishes to recite Shema on his wedding night may do so.
קישוריםעין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גמ׳גְּמָרָא: מ״טמַאי טַעֲמָא דְּרַבַּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל? קָסָבַר אֲנִינוּת לַיְלָה דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב: {עמוס ח׳:י׳} ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״, וּבִמְקוֹם אִסְטְנִיס לָא גְזַרוּ בֵיהּ רַבָּנַן.:

GEMARA: With regard to Rabban Gamliel’s bathing on the first night after the death of his wife, the Gemara asks: What is the reason that Rabban Gamliel did not practice the customs of mourning after his wife died? The Gemara answers: He holds that acute mourning [aninut] is in effect only on the day of the death itself, but acute mourning at night is only by rabbinic law, as it is written: “And I will turn your feasts into mourning, and all your songs into lamentations; I will bring sackcloth upon your loins and baldness upon every head; and I will make you like a mourner for an only child, and the end will be like a bitter day” (Amos 8:10). Therefore, by Torah law one’s acute mourning is only during the day, like a bitter day, while the acute mourning at night that follows is only rabbinic. And in the case of a delicate person, the Sages did not issue a decree that one should afflict himself during the period of acute mourning.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

והרי״ף הביא דברי רבינו מבלי להזכיר שמו, וכתב להשיג על דבריו וז״ל: ׳חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי דהא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כואתיה ואע״ג דכתיב ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״ לילות בכלל ימים. ומחזיא מילתא דסבירא להו להני רבואתא דשבעת ימי אבלות דאוריתא נינהו, וגמרי להא מילתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולאו הכין היא מילתא וכו׳. הולכך [-הילכך] יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאוריתא, אבל מלילי דיום שני ואילך דרבנן נינהו, והינו סברא דרבן גמליאל דקא סבר אנינות דלילה מדרבנן והילכתא כותיה. והני שבעה יומי גופיהו לאו על ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״ אסמכוהו רבנן, אלא אהאי קרא אסמכוהו רבנן דכתיב (עמוס ח י) ״וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל״, מה חג שבעה אף אבל שבעה׳, עכ״ל. ועוד דחיישינןא מן רמאין.⁠ב
ולאוג כל דאמר אסתנס אני שומעין לו, אבל ודאי אוד מיגליא מילתיה דההוא איניש מעיקרא דאית ביה הא מילתא, ושאם אינו רוחץ הוא בא לידי סכנה, ירחוץ בלילה, דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאסתנסה ודאי בחלי גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו אסתנס, אילא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץו.
א. כן נוסף ברמב״ן וכצ״ל, ובכת״י נשמט.
ב. ראה מה שהאריכו בזה בעל המאור הראב״ד ותלמיד רבינו יונה.
ג. כצ״ל, וכ״ה בריצ״ג, ברשב״א, בתורת האדם לרמב״ן וברבינו חננאל, ובכת״י נשמט.
ד. -אי.
ה. כ״ה בריצ״ג ברשב״א ובתורת האדם, ובכת״י: אסתנס.
ו. מ׳ואין מותר לאבל׳ וכו׳ עד כאן - כ״ה בהלכות כלולות לריצ״ג (הלכות אבל עמוד רכה), בתורת האדם לרמב״ן (ענין האבלות עמ׳ קעג) ובחידושי הרשב״א בשם רבינו, וכן כתב רבינו חננאל והוסיף שבקביעה מי הוא איסתניס אזלינן בתר הבקיאין.
וכתבו הרמב״ן והרשב״א לבאר דברי רבינו במה שכתב שיבא לידי סכנה אם לא ירחץ, דאין כוונתו לסכנה ממש, דא״כ אף ביום הראשון מותר לרחוץ, אלא סכנת חולי שיבוא לידי מיחוש מחמת הצער שמצטער מכך שאינו רוחץ. וכן דעת הריטב״א, הרא״ש, תר״י, תוס׳ ר״י שירליאון והתוס׳ (ד״ה איסטניס), ואמנם הרא״ש ותר״י ותוס׳ ר״י שירליאון הבינו דברי רבינו חננאל כפשוטן, שכוונתו לסכנה ממש, וכן יפרשו גם בדעת רבינו, שהוא המקור לדברי רבינו חננאל, ולפירוש הרמב״ן והרשב״א א״ש כל קושיותיהן. והארחות חיים (הלכות אבל סימן טו) אחר שהעתיק את ביאור הרשב״א בדעת רה״ג שלא מדובר בסכנה ממש, הוסיף שכן נראה מהירושלמי כאן, שכתב שכל האיסור הוא ברחיצה של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ קסבר אנינות לילה דרבנן – ואע״פ שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו (דברים כו) ופחות מיום אחד אינו אנינות דילפי רבנן מואחריתה כיום מר קסבר ר״ג אין לילה של אחריו עם היום אלא מדרבנן הוא כשאר ימי האבל וגבי אסטניס לא גזור בה רבנן פלוגתייהו דתנאי היא בזבחים (דף צט:) באנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן.
אנינות לילה דרבנן – וא״ת והרי אונן נמי אינו נוהג אלא במעשר אבל לענין רחיצה דאבילות דרבנן הוא וא״כ לעולם אימא לך דאנינות לילה דאורייתא הוי גבי מעשר. ויש לומר דאי איתא דהוי דאורייתא גבי מעשר. גבי שאר דברים דרבנן נמי הוה לן למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
ובמקום איסטניס לא גזרו רבנן. כתב רבנו האי גאון ז״ל: ולא כל מאן דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא דההוא איניש מעיקרא אית ביה כי הא מילתא, ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה, דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי בא בחולי גדול ממדה זו, ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא כל שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. ע״כ לשון הגאון ז״ל. ולאו סכנה ממש קאמר, שאילו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ, אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה, ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד. והכין איתא בירושלמי דפרקין בהדיא (ה״ז): הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתו שאלון לרבי יוסא מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מאית הוא. אין כיני אפילו בת״ב אין כיני אפי׳ ביוה״כ.
ולענין פסק הלכה כתב רבנו האי גאון ז״ל דלא קיימא לן כרבן גמליאל אלא אנינות לילה דאורייתא, ואע״ג דכתיב (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, לילות בכלל. אבל רבנו אלפסי ז״ל כתב בהלכות דקיימא לן כרבן גמליאל, דלית לן מאן דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אלא רבי יהודה, ורבי שמעון פליג עליה התם בזבחים פרק טבול יום (זבחים קא.) ורבי נמי סבירא ליה התם דאנינות לילה דרבנן. דתניא הן היום הקריבו את חטאתם, אני היום אסור לילה מותר, ולדורות בין יום ובין לילה אסור דברי רבי יהודה, רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, והלכך הוה ליה רבי יהודה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כוותיה. ועוד דסתם מתניתין כרבי שמעון, דתנן התם בפרק טבול יום (זבחים צח:) אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב, ואמרינן עלה בגמרא (זבחים צט:) מיפלג לא פליג וכי מזמני ליה אכיל, ורמינהו אונן ומחוסר כפורים טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכו׳ מאן תנא אנינות לילה דרבנן רבי שמעון היא. וההיא דמועד קטן (מועד קטן יד:) דאמרינן אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, כבר תירצה הרב ז״ל בהלכות דלרבותא קאמר הכין ולומר דאפילו לרבי יהודה דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי ליה. ודעת הראב״ד ז״ל כן.
ירושלמי (בפרקין ה״ז): רבי יוסי בן חנינא ראו אותו טובל, [אם] לקריו לא ידעי אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה, לא ידעין, הורי ר׳ בא כהין תניא, הורי ר׳ אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קהות עליו שמותר להרחיצן במים.
מאי טעמא. פי׳ מאי טעמא רחץ בלילה הראשון, ומשני דאנינות דאורייתא ביום היא דכתיב ואחריתה כיום מר. פי׳ אנינות הוא לענין קדשים דאונן אסור לאכול קדשים. ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. פי׳ והוא הדין באבילות גופיה דיום ראשון דאורייתאא ושאר ימים עד שבעה דרבנן, מיהו באבילות איכא אחריתי דלא מיחייבי עד אחר קבורה, הילכך לא הוי אבילות דאורייתא אלא יום מיתה וקבורה.
א. כונתו דבאמת אונן מותר ברחיצה ואין איסור אלא באבל דהיינו לאחר קבורה ואם כן מאי קאמר דסבר אנינות לילה דרבנן הא אנן באבילות עסקינן ולא באנינות כלל, וע״כ דדין אבילות כאנינות דהאונן משנקבר מתו הוא אבל ועל כן ביום המיתה שהוא אונן מה״ת משנקבר המת הוא אבל מה״ת כל זמן שהוא אונן מה״ת, ושפיר אמרינן דר״ג דרחץ בלילה ע״כ משום שסובר אנינות לילה דרבנן דנמצא שאינו אבל מה״ת ולא גזרו באיסטניס. וזהו דעת הגאונים והרי״ף בסמוך, אבל דעת התוס׳ דכל עיקר אבילות מדרבנן וכונת הגמ׳ דמדלא רחץ ביום ש״מ דלא רצה לרחוץ בזמן שיש לו עיקר מה״ת דהיינו דאיכא אנינות שמחייבת מרירות בלב כדכתיב ואחריתה כיום מר אע״פ דהאבילות מדרבנן וא״כ הא דרחץ בלילה ע״כ משום שאנינות לילה דרבנן. ובתוה״א כתב בדעת הגאונים דאיכא איסורי אבילות באונן לענין שלא יעשה דברים של שמחה שהם האסורים מדין אבילות דאורייתא. אך בד׳ רבינו נראה דאין איסורי אבילות לאונן (עיין פ״ג הערה 2), ושייכות דאבילות לאנינות היינו דכך הוא הסדר שכל זמן שלא נקבר הוא מתאונן וממרר עליו בלבו ומשנקבר הוא נוהג בו מנהג אבילות, ומה״ת אין כל זה אלא ביום המיתה. ועיין בדברי רבינו לעיל יד, א ובהערה 62. ומש״כ הרי״ף בשם מקצת רבוותא דבריהם צ״ב דכיון דאבילות לדעתם שבעה ימים מה״ת אלא דמספק״ל אם רק בימים או גם בלילות מאי שייכא הא מילתא לאנינות דהא אנינות לכו״ע אינה אלא ביום המיתה, ויראה מד׳ הרי״ף בכונתם דאם אנינות נוהגת רק ביום אף אבילות אינה אלא ביום ואם אנינות נוהגת אף בלילה ה״ה אבילות ואין הנידון באנינות אם יום המיתה תופס ללילו וחשיב עדיין כיום המיתה אלא הנידון אם אנינות נאמר בה דין יום דוקא ואבילות כאנינות, אך לכאו׳ לו״ד הרי״ף היה נראה דהם מפרשים אנינות דסוגיין דהיינו אבילות וקרי לה בסוגיין אנינות ולא שייכא כלל לסוגיא דזבחים אלא נידון בפ״ע אם אבילות נוהגת בלילות ובזה אמרו דקיי״ל דנוהגת אף בלילות.
ובמקום אסטניס לא גזור רבנן – דכיון שאינו עושה להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישיה וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאסטניס דהכא וכן מצינו בי״ה אע״ג דסיכה אסורה אמרינן במס׳ יומא [דף ע״ז:] מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן בירושלמי דפירקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה דתענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג מותר (הא) [כהדא] דשמואל בר בא עלו לו חטטין [ברישיה] אתי (שיילי לר׳ מיאשא) [ושאלין לר׳ יוסי] מהו דיסחי אמר (יכסה) [יסחי] במה, אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפילו בט״ב אפי׳ בי״ה נמי אלא כשאין בו סכנה, ודלא כמו שפי׳ ר״ח דאסטניס היינו שהוא מסוכן, דכיון דלרפואה היא בשעת הדחק שרי ליה [ולא] כל דאמר אסטניס אני מהימנינן ליה עד שיאמרו בקיאים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספות בד״ה אנינות לילה דרבנן וא״ת והרי אונן כו׳ וי״ל כו׳ נמי הו״ל למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון עכ״ל. ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דאטו הך מלתא דכל דתיקנו רבנן כללא הוא דגזרו אפי׳ במקום צערא ואדרבא בכולה תלמודא משמע להיפך דאפילו איסור שבת דחמור לא גזרו באיסור דרבנן בחולה שאין בו סכנה וכדאיתא להדיא בכתובות דף ס׳ גבי גונח יונק חלב בשבת משום דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן ומסקינן התם דהכי הילכתא וע״ש בתוס׳ ובחידושינו וה״נ משמע בפ׳ כל שעה גבי גוהרקיא דערלה וכה״ג טובא וא״כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכי במילתא דר״ג לאוקמי דוקא כמ״ד אנינות לילה דרבנן כיון דבלא״ה א״ש אליבא דכ״ע ויש ליישב דהתוס׳ משמע להו דאיסטניס דהכא קיל טפי מחולה שאין בו סכנה ומגונח וליכא אלא צערא פורתא ומש״ה אין להקל אלא דוקא היכי דאיכא תרי דרבנן דאנינות לילה דרבנן ורחיצה אפילו דיום הוא מדרבנן כנ״ל בכוונתן. מיהו כ״ז לפי שיטת התוס׳ דמשמע להו דאבילות יום ראשון נמי לאו דאורייתא משא״כ לשיטת הסוברים שאבילות יום ראשון דאורייתא ומפיק לה מדכתיב ואחריתה כיום מר כדאיתא במ״ק דף י״ט לענין תפילין ע״ש וכדמשמע נמי מלשון הרא״ש בשמעתין ולפ״ז אבילות ואנינות דיום ראשון חדא מילתא היא דהא עיקר קרא לענין אנינות איירי ואם כן אי הוי סבר ר״ג דאנינות לילה דאורייתא והוי מוקי לה קרא דואחריתה כיום מר לענין לילה שלאחריו ואם כן מה״ט גופא כ״ש דלילה ראשונה אסור משום אבילות כיון דיום אפי׳ לילה במשמע וממילא דאיסור רחיצה בלילה היה אסור מצד אבילות ומש״ה איצטריך לאוקמי בגמרא דר״ג כמ״ד אנינות לילה דרבנן משום דואחריתה כיום מר אין הלילה במשמע ולפ״ז א״ש דאנינות לחוד ואבילות לחוד ולא שייך אבילות כ״א לאחר קבורה ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת רבוותא קמאי שהביא הרא״ש ז״ל דכל שבעת ימי אבילות דאורייתא ומה שיש לדקדק בכ״ז בעיקר דברי הרא״ש ז״ל ובשיטת הפוסקים שהביא יבואר באריכות בק״א אי״ה ועיין בחידושינו בר״פ קמא דכתובות גבי בועל בעילת מצוה ופורש ומתוך מ״ש שם יתיישבו קושי׳ התוס׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא ובענין זה של רבן גמליאל שרחץ לילה ראשון שמתה אשתו שואלים : מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל שלא נהג באבלות ורחץ בלילה הראשון לאבלו? ומשיבים: קסבר [הוא סבור], שהאבל החמור על המת ביום הראשון (הנקרא אנינות), אינו אלא ביום המוות בלבד, אבל אנינות לילה שלאחר מכן — אינה אלא דרבנן [מדברי חכמים], דכתיב [שנאמר]: ״והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה, ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר״ (עמוס ח, י), הרי שאף אבל כבד עיקרו רק באותו יום (״כיום מר״) ואנינות הלילה הינה אך מדברי חכמים. ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] שיצער את עצמו באנינות.
GEMARA: With regard to Rabban Gamliel’s bathing on the first night after the death of his wife, the Gemara asks: What is the reason that Rabban Gamliel did not practice the customs of mourning after his wife died? The Gemara answers: He holds that acute mourning [aninut] is in effect only on the day of the death itself, but acute mourning at night is only by rabbinic law, as it is written: “And I will turn your feasts into mourning, and all your songs into lamentations; I will bring sackcloth upon your loins and baldness upon every head; and I will make you like a mourner for an only child, and the end will be like a bitter day” (Amos 8:10). Therefore, by Torah law one’s acute mourning is only during the day, like a bitter day, while the acute mourning at night that follows is only rabbinic. And in the case of a delicate person, the Sages did not issue a decree that one should afflict himself during the period of acute mourning.
רב האיי גאוןרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, וְכוּ׳.:

We learned in our mishna that: When his servant, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for him.
רי״ףתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין – מפרש עלה בירושלמי מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו דאי לאו הכי תנחומין על אחר למה ואפילו הוא בן חורין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומים.
We learned in our mishna that: When his servant, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for him.
רי״ףתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בַּשּׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.

The Sages taught in a baraita: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one recites neither the blessing of the mourners nor the consolation of the mourners.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין עומדין עליהם בשורה – כשחוזרים מבית הקברות היו עושים שורות סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה.
ברכת אבלים – ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים ומברכין שם ברכת אבלים והיא מפורשת בכתובות פרק ראשון (דף ח.).
אין עומדין עליהם בשורה – דילמא אתי לאסוקי ליוחסין.
תנו רבנן העבדים והשפחות אין עומדים עליהן בשורה – ר׳ שמעון זצ״לא וכשחוזרין מבית הקברות היו עושין שורה סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מי׳. ברכת אבלים ברכת רחבה (רחבה) שמבר⁠(כ)⁠ין אותו סעודה ראשונה ברחבה משל אחרים ומברכין שם ברחבה [ברכת אבלים] והיא מפורשת בכתובות.⁠ב אלו דברי ר׳ שמעון זצ״ל.⁠ג
רבינו האיי ז״ל:⁠ד בברכת אבלים בברכת המזוןה בין ביחיד בין שלשה בין בי׳ ואבל מן המניין, אם יש שם ב׳ ואבל או ט׳ ואבל מצטרפין לברכת המזון, וכשאמרו חכמים אין אבלים מן המנין בברכת רחבה ובשורה. והאידנא לית לן לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה אלא אחר הטוב והמטיב [אל אמת]⁠ו דיין האמת כמר זוטרא.
ר׳ שמעון זצ״ל:⁠ז ברכת רחבה, בפרקא קמא דכתובות. אין אבלים מן המניין, שהרי אומרים (ברכו) [ברכה] למנחמים בפני עצמן, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם הגמול, ולאבלים [בפני] עצמן בעל נחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים, ואין כוללן יחד.
רחז״ל:⁠ח ואין אומ׳ ברכת אבלים, שהיא ברכת רחבה. ואמ׳ ר׳ יוחנןט ברכת אבלים בי׳ ואין אבלים מן המניין. תנחומי אבלים, עומדין בשורהי כשחוזרין מקבורת המת ומנחמין את האבל ואין שורה פחות מי׳ בני אדם.
לאפליוןכ – רשצז״ל:⁠ל פיר׳ בית קטנה של פני טרקלין הגדול.
א. צ״ל: ״רשצז״ל״ והכוונה לרש״י. וב״פירוש קדמון״: ״רשז״ל״.
ב. ח׳ ב׳.
ג. ראה לעיל 108. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״רבסז״ל, מאי ברכת אבלים ברכת רחבה, פי׳ כך היה מנהגם כשיחזור האבל לביתו עומדין עליו בשורה מנחמין אותו ועושין ברחבה מעמד ומושב אומרין עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו ומברכין הני ברכות ברוך מחיה המתים ברוך משלם הגמול ברוך מנחם אבלים ברוך עוצר המגפה, וכן כתב רבי׳ האי גאון ז״ל אין מנהג רחבה בזה העת בבבל, הדר אקשינן (כתובות שם) מיהא מברכי׳ ברכת אבלים בעשרה כל ז׳, אבילים מן המנין, ברכת רחבה כל שבעה, ברכת אבילים מי איכא, ושנינן דכי איכא פנים חדשות באבל מברכין לה. גמרא אמ׳ ר׳ יצחק אמר ר׳ [יוחנן] חתנין מן המניין ואין אבילים מן המניין וכו׳ מותיבי חתנים ואבילים מן המניין כי תניא ההיא בברכת המזון וכי קאמר ר׳ יוחנן בשורה ואלא הא דאמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, ברכת אבילים בעשרה ואין אבילים מן המנין, ברכה בשורה מי איכא, אלא כי קאמר ר׳ יוחנן בברכת רחבה״. וראה שטמ״ק כתובות שם מתשובת רב שרירא ורב האי וברא״ש שם מתשובת רב פלטוי ובשאלתות סי׳ ט״ז ובערוך ע׳ ברך.
ד. הובא באוצה״ג, מלואים לפירושים, עמ׳ 116 ובכתובות התשובות עמ׳ 30.
ה. ראה שלטי הגבורים על הרי״ף מגילה פ״ד.
ו. ראה בגמ׳ מ״ו ב׳.
ז. צ״ל: ״רשצז״ל״. וב״פירוש קדמון״: ״רשז״ל״, והוא לשון רש״י מגילה כ״ג ב׳. וראה הגירסא ברש״י שעל הרי״ף שם.
ח. קטע זה מפיר״ח לא נודע לנו ממקום אחר. ושייך ל״עבדים ושפחות״.
ט. כתובות שם.
י. ראה רמב״ם הל׳ אבל פי״ב ה״ז: ״תנחומי אבלים שאומרים בשורה״.
כ. ראה ערוך ע׳ אנפלין וע׳ אפליון, ובפי׳ המיוחס לרס״ג עמ מ״ב.
ל. ראה פירש״י כאן.
כתב רבינו ז״ל חזינן למקצת רבוותא ז״ל דקא כתבי הא דרבן גמליאל דקא סבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה ואע״ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ומחזא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא ז״ל דשבעת ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מילתא מדכתיב (בראשית נ׳:י׳) ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין היא מילתא דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום ומחוסר כיפורים פי׳ בזבחים (בבלי זבחים צט:) הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ואכלתי חטאת היום אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי רבי יהודה. פי׳ אונן אסור לאכול בקדשים, וקסבר רבי יהודה דאנינות יום ולילה, ומאי דקאמר אני היום אסור ובלילה מותר הוראת שעה היתה שהתיר להם הקדוש ברוך הוא הלילה כדאיתא התם בזבחים בהדיא, בין לקדשי דורות בין לקדשי שעה, כלומר בין בקדשי אותן קרבנות שנתחייבו באותה שעה שנתחנכו תחלה אהרן ובניו, בין בקדשי דורות כלומר בקדשים שנהגו לדורות, בכולן הותר באותה שעה לאכול בהן אהרן ובניו בלילה שכך היתה הוראת שעה על פי הדבור. ומה ששרפו שעיר החטאת מפני טומאה שנטמא באונס כשהיו רוצים לשהותו עד הלילה לאכלו, הילכך כהנים לדורות אסורין בין ביום בין בלילה דהא לא הותרה הלילה אלא לאהרן ובניו ובאותה שעה בלבד, ואלו דברי רבי יהודה. ורבי שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואפילו לדורות מותרין הן מן התורה לאכול בקדשים בערב. ואמרינן נמי התם (בבלי זבחים ק:) עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. פי׳ תופס לילו של יום קבורה, ואין צריך לומר בין מיתה לקבורה ואע״פ שאינו יום מיתה. אמרוה רבנן קמיה דרבא מדקאמר יום קבורה תופס לילו מדרבנן. כלומר יום קבורה אע״ג דלאו יום מיתה, פי׳ מדקאמר כל זמן שלא נקברא. מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא. פי׳ דבאנינות לא אחמירו ביה יום קבורה כיום מיתהב. וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והא תניא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי רבי יהודה. פי׳ כדפרישנא לעיל. רבי אומר אנינות [לילה] אינו מן התורה אלא מדברי סופרים. והיכי קאמר דאנינות לילה דאורייתא. לעולם דרבנן. פי׳ לעולם אית ליה לרבי דאנינות לילה אפילו ביום מיתה דרבנן. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. פי׳ דעשו יום קבורה בלא יום מיתה תופס לילו, ועיקר היום כיון דלאו יום מיתה אינו אלא מדרבנן, ונמצא חמור מיום מיתה לדין תורה, שאינו תופס לילו מדינא דאורייתא, אע״פ שיום מיתה עצמו (אינו) מן התורה. וגרסינן נמי בפסחים (בבלי פסחים צא:) אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. פי׳ [אע״ג] דבאכילת פסחים ליכא כרת במי שאינו אוכל, מכל מקום אין שוחטין את הפסח אלא על הראויים לאכול ובעשיית פסח איכא כרת. פי׳ ומאי דאמרינן שאונן טובל לאו מדאורייתא דכיון דלא נטמא לא בעי טבילה אלא מדרבנן ומעלה [ב]⁠עלמא. וכיון דאשכחן הני תנאי כולהו דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא שמעינן דלית הילכתא כותיה וקימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך דרבנן היא והיינו סברא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן הוא והילכתא כותיה. והני שבעה יומי גופיהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו. פי׳ דילמא יוסף הוא דעבד לאבוה הכיג. אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק ואלו מגלחין במועד (בבלי מו״ק יד:) אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. פי׳ אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא כולל עכשיו כל ישראל שהם חייבין בשמחה בזמן זה ודחי עשה דאבילות דהאי יחיד. דשמעת מינה דחיובא דאוריתא איכא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. פי׳ דאי לא אמאי קרי ליה עשה דיחיד. ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג [אבילותו] ברגל לדברי הכל ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס [לילו] מדאורייתא דאי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. כלומר ולרוחא דמילתא נקיט ליה.
[רי״ף י, א] מתני׳. וכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו רבנו לא למדתנו רבינו (רב) שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם טבי עבדי אינו כשאר העבדים כשר היה.
[גמ׳] תנו רבנן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה. פי׳ דרכן היה לעשות שורות לאבל בחזרתו ואין שורה פחותה מעשרהד. ואין אומרים עליהם ברכת אבלים. פי׳ ברכות הן שהיו אומרין ברחבה וסדורן במס׳ כתובות (בבלי כתובות ח:). ומעשה שמתה שפחתו של רבי אליעזר ונכנסו אחריו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלייה ונכנסו אחריו נכנס לו לאפולין ונכנסו אחריו נכנס לטרקלין ונכנסו אחריו אמר להם כמדומה אני שאתם נכוין בפושרין עכשיו אי אתם נכוין אפילו בחמי חמין לא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. פי׳ סלקא דעתך אמינאה כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא. אלא כשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים לו לאדם על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא חסרונך והעבדים [והשפחות] אין מספידין אותם ואין קורין אותן לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. פי׳ שלא יבוא לטעות אחר הקורא ולומר בן עבד הוא ויבא לפסלוו. ואין קורין אבות אלא לשלשה. פי׳ דרך כבוד קאמר דאין קורין אבות דרך כלל לכל ישראל אלא לשלשה אברהם אבינו יצחק אבינו יעקב אבינוז. וכן אין קורין אמהות אלא לארבע שרה ורבקה רחל ולאה.
מתני׳. חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. והילכתא כתנא קמא.
סליק פירקא בסייעתא דשמיא
א. דמשמע אף שעבר זמן מיום המיתה כ״ז שלא נקבר כשנקבר תופס לילו.
ב. פי׳ דאין להחמיר ביום קבורה יותר מיום מיתה וכיון דיום מיתה שמן התורה אינו תופס לילו מה״ת יום קבורה שמד״ס אין לו לתפוס לילו מד״ס.
ג. בירושל׳ פ״ג דמו״ק ה״ה מייתי אבל שבעה מהך קרא ודחי לה ולמדין דבר קודם למתן תורה, וכ״ה בר״מ פ״א אבל ה״א אע״פ שנא׳ בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז׳ ימי אבילות וז׳ ימי המשתה. אבל רבינו דחי מטעם אחר דדילמא יוסף עבד הכי לאביו, ועד״ז כתב בשאילתות לה דילמא יעקב דהוה חשוב עבדו ליה מילתא יתירה (ע״ש בש״ש והע״ש). ותוס׳ מו״ק כ, א כתבו דהיה לפני קבורה. וצ״ע עוד דהא לא היו כלל שבעה ימים שאחר המיתה אלא הרבה אחריה.
ה. בא להסביר ההו״א שיהא בזה ברכת ותנחומי אבלים. ובירושלמי מפרש משום שעבדו המשמשו חביב עליו כבנו ע״ש.
ו. וכ״פ הר״מ נחלות פ״ד ה״ד.
ז. וכן פי׳ רב האי גאון הובא ברשב״א ע״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על עבדים ושפחות שמתו אין עומדין עליהם בשורה לנחם אבלים, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים או תנחומי אבלים.
The Sages taught in a baraita: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one recites neither the blessing of the mourners nor the consolation of the mourners.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לָעֲלִיָּיה, וְעָלוּ אַחֲרָיו, נִכְנַס לָאַנְפִּילוֹן, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו, נִכְנַס לַטְּרַקְלִין, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים. עַכְשָׁיו אֵי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין. לֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: ד״עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בַּשּׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים״? אֵלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם? כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ: ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לָךְ חֶסְרוֹנָךְ״, כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ: ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לָךְ חֶסְרוֹנָךְ״.

An incident is related that when Rabbi Eliezer’s maidservant died, his students entered to console him. When he saw them approaching he went up to the second floor, and they went up after him. He entered the gatehouse [anpilon], and they entered after him. He entered the banquet hall [teraklin], and they entered after him. Having seen them follow him everywhere, he said to them: It seems to me that you would be burned by lukewarm water, meaning that you could take a hint and when I went up to the second floor, you would understand that I did not wish to receive your consolations. Now I see that you are not even burned by boiling hot water. Did I not teach you the following: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one neither recites the blessing of the mourners nor does he recite the consolation of the mourners, as the relationship between master and slave is not like a familial relationship? Rather, what does one say about them when they die? Just as we say to a person about his ox or donkey which died: May the Omnipresent replenish your loss, so too do we say for one’s slave or maidservant who died: May the Omnipresent replenish your loss, as the connection between a master and his slave is only financial in nature.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואין מקבלין תנחומין על העבדים, אילא ברכה המקום [ימלאא] לך חסרונך.
א. נשמט בכת״י, והושלם מלשון הגמרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאנפילון – בית קטן שלפני טרקלין הגדול.
נכוים בפושרים – כלומר סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפילון.
רבסז״ל:⁠א כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין – כלומ׳ כמדומה הייתי שתרגישו אתם במהרה ותלכו (אתם) [לכם]. עכשיו אפי׳ ברותחיןב אי אתם נכוין – כלומ׳ עכשיו אפי׳ באמירה ודיבור לא תבינו.
נכוין בפושרין – כלומ׳ סבור הייתי שתבינו במעט דבר ברמז מועט שסרתי מעליכם ועליתי לעליה ונכנסתי לאפליון.
א. ראה ״ליקוטי רב״ס״ באוצה״ג שם.
ב. כן הגירסא במס׳ שמחות פ״א ה״י. וראה דק״ס.
אנפילון – פירוש אכסדרא שלפני החצר.
אנפילון – פירוש אכסדרא שלפני החצר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר מעשה ומתה שפחתו של ר׳ אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו על מותה. כיון שראה אותם שהם נכנסים עלה לעלייה (לקומה השניה), ועלו הם אחריו. נכנס לאנפילון (מסדרון קטן), נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין (חדר מטות מקושט), ונכנסו אחריו. כיון שראה שהם מלוים אותו לכל מקום אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, כלומר, דייכם ברמז בלבד, וכשעליתי לעליה הייתם צריכים להבין שאיני רוצה לקבל מכם תנחומים, עכשיו רואה אני שאי [אין] אתם נכוים אפילו בחמי חמין, וכי לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לאדוניהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים? שכן אין שייכותם לבעליהם כשייכות משפחתית כלל. אלא מה אומרים עליהם?כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו — ״המקום ימלא לך חסרונך״, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו ״המקום ימלא לך חסרונך״, שהרי אינם קשורים לבעליהם אלא בקשר ממוני בלבד.
An incident is related that when Rabbi Eliezer’s maidservant died, his students entered to console him. When he saw them approaching he went up to the second floor, and they went up after him. He entered the gatehouse [anpilon], and they entered after him. He entered the banquet hall [teraklin], and they entered after him. Having seen them follow him everywhere, he said to them: It seems to me that you would be burned by lukewarm water, meaning that you could take a hint and when I went up to the second floor, you would understand that I did not wish to receive your consolations. Now I see that you are not even burned by boiling hot water. Did I not teach you the following: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one neither recites the blessing of the mourners nor does he recite the consolation of the mourners, as the relationship between master and slave is not like a familial relationship? Rather, what does one say about them when they die? Just as we say to a person about his ox or donkey which died: May the Omnipresent replenish your loss, so too do we say for one’s slave or maidservant who died: May the Omnipresent replenish your loss, as the connection between a master and his slave is only financial in nature.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תַּנְיָא אִידַּךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן. ר׳רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא, אוֹמְרִים עָלָיו: ״הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנָה מִיְּגִיעוֹ״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מַה הִנַּחְתָּ לַכְּשֵׁרִים?:

It was taught in another baraita: One does not eulogize slaves and maidservants. Rabbi Yosei says: If he was a virtuous servant, one recites over him a eulogy of sorts: Alas, a good and loyal man who enjoyed the fruits of his hard labor. They said to him: If so, what praise have you left for virtuous Jews? A Jewish person would be proud to be eulogized in that manner.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוי – לשון גניחה וצעקה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונהנה מיגיעו א״ל א״כ מה הנחת לכשרים כו׳. כמ״ש בפ״ק (ח.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים אלא דבעבדים לא שייך נהנה מיגיעו שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: עבדים ושפחות אין מספידים אותן. ר׳ יוסי אומר: אם עבד כשר הואאומרים עליו מעין הספד: ״הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו״. אמרו לו: אם כן, מה הנחת לכשרים? ששבחים אלה אף ישראלי כשר דיו להשתבח בהם.
It was taught in another baraita: One does not eulogize slaves and maidservants. Rabbi Yosei says: If he was a virtuous servant, one recites over him a eulogy of sorts: Alas, a good and loyal man who enjoyed the fruits of his hard labor. They said to him: If so, what praise have you left for virtuous Jews? A Jewish person would be proud to be eulogized in that manner.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: אֵין קוֹרִין אָבוֹת אֵלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין אִמָּהוֹת אֵלָּא לְאַרְבַּע.

The Sages taught in a baraita: One may only call three people patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, but not Jacob’s children. And one may only call four people matriarchs, Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah.
רב האיי גאוןרי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(13-14) ודתנו רבנן אין קורין אבות אילא לשלשה ולא אמהות אילא לארבע, העלינו על דעתינו כתחילה לפרש שאין אומריןא לו לאדם בהספד לשבחו אביך ראובן, שמא משמעון הוא, ולא אביך שמעון, שמהב מיהודה הוא, אילא אומרים לו אביך אברהם, אביך יצחק, אביך יעקבג. ועל זאת הקשינו מאי [טעמאד] אבות דאין קוראין אילא לשלשה, דילמא מראובן קא אתי ואמר משמעון קא אתינא, אמהות נמי כסדר הזה לא יקראו אלא לשתים, לשרה ולרבקה בלבד, שכל ישראל מזרעם ואומרים לאדם אימך שרה, אמך רבקה, אבל אמך לאה, אמךה רחל לא יאמרו שמא מרחל הוא, [או מלאה הואו] או מבני השפחות הוא. וחזרנו ופרשנו אילא הני חשיבי אחריני לא חשיביז.
ולפירוש זה האמור בתלמוד נאמרו כמה פירושים, יש שפירשו דלאו חשאשא דילמא מראובן קא אתי ואמר משמעון קא אתינא תליא הא מילתא, כדי שיקשה עליו אמהות נמי דילמא מרחל קאתי ואמר מלאה קא אתינא. אלא כך פירוש הדברים, שלשה האבות חשובין הן להקרא אבות לכל ישראל, אבל שבטים אין כל אחד מהן נקרא אב לכל ישראל, ורחל ולאה כל אחת מהן חשובה להקרא אם לכל ישראל, אבל בלהה וזלפה אינן חשובות להקרא אמהות בישראל, לפיכך כל אחד ואחד מישראל אומר אמנו שרה, אמנו רבקה, אמנו רחל, אמנו לאה, ואינו אומר אמנו בלהה, אמנו זלפה, וכל שכן נשים אחרות.⁠ח
ויש שפירשו דהכי קאמ׳, אין קוראין אבהט פלוני, ואין מספידין על אדם כן, אילא מי שבא משלשה אבות. ואין קורין אמה פלנית, ואין מספידין על אשה כן, אילא מי שבאת מארבע אמהות.
ויש שפירשו קרוב לפירוש זה, שאין אומרים בהספד בן אבות אלא למי שבא מזרע שלשה אבות, ולא לאשה בת אימהות אילא למי שבאת מזרע ארבע אמהות.
והפירוש הראשון הוא הנראה לנו, והשנים הללו אינן נשניםי, שאם אתה אומר כן, לדברי זה אין מספידין אימה פלונית לרבות ועצומות מישראל, כל מי שבאת משבטים מבלהה וזלפה, ואף אין קורין להן בת אמהות לפירוש השיני, אילא הפירוש הראשון שכתבנו הוא המחוור שבכולן.
א. בכת״י: שאומרין.
ב. -שמא.
ג. פירוש זה הובא בפירוש רבינו חננאל וברי״ף בקיצור ע״ש, והוסיף שם רבינו חננאל דישנם עוד כמה פירושים אחרים כיוצא בהם, וכוונתו לפירושים אלו שהביא רה״ג כאן בסמוך.
ד. בכת״י ליתא, והושלם לפי הענין.
ה. בכת״י: אמה.
ו. המוסגר נוסף לפי הענין, ובכת״י נשמט מחמת הדומות.
ז. לפנינו: עד הכא חשיבי טפי לא חשיבי.
ח. וכן הובא פירוש זה בקיצור ברשב״א בשם רבינו.
ט. -אבא.
י. אינם נלמדים בישיבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין קורין אבות – לישראל.
אלא לשלשה – אברהם יצחק ויעקב לאפוקי שבטים.
אלא לארבע – שרה רבקה רחל ולאה.
אין קורין אבות אלא לשלשה. פירש הראב״ד ז״ל: שאין אומרים מי שענה ראובן אבינו או שמעון אבינו, ואם אמר לא הפסיד אלא שאין עלינו חובה לכבוד זה אלא לשלשה האבות. ואינו מחוור בעיני, דאין קורין אמהות אלא לארבעה מאי איכא למימר. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רבנו האי ז״ל דלכבוד בעלמא קאמר ולומר שאין חשובין להקרא אבות לכל ישראל ואמהות לכל ישראל אלא שלשה אבות וארבע אמהות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין קורין (קוראים) ״אבות״ אלא לשלשה (אברהם, יצחק ויעקב) ולא לבני יעקב, ואין קורין ״אמהות״ אלא לארבע (שרה, רבקה, רחל ולאה).
The Sages taught in a baraita: One may only call three people patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, but not Jacob’s children. And one may only call four people matriarchs, Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah.
רב האיי גאוןרי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָבוֹת מַאי טַעֲמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִינַן אִי מֵרְאוּבֵן קָא אָתֵינַן אִי מִשִּׁמְעוֹן קָא אָתֵינַן, אִי הָכִי, אִמָּהוֹת נַמֵי לָא יָדְעִינַן אִי מֵרָחֵל קָא אָתֵינַן אִי מִלֵּאָה קָא אָתֵינַן! אֵלָּא עַד הָכָא חֲשִׁיבֵי, טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי.

The Gemara asks: What is the reason for this exclusivity with regard to the Patriarchs? If you say that it is because we do not know whether we descend from Reuben or from Simon, so we cannot accurately say our father Reuben, for example, if so, with regard to the Matriarchs as well, we do not know whether we descend from Rachel or from Leah, and we should not call Rachel and Leah matriarchs either. Instead, the reason the sons of Jacob are not called patriarchs is not for that reason, but because until Jacob they are significant enough to be referred to as patriarchs, but beyond Jacob, they are not significant enough to be referred to as patriarchs.
רב האיי גאוןרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 13]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: אבות מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום דלא ידעינן אי [שאיננו יודעים אם] מראובן קא אתינן [באנו] אי [אם] משמעון קא אתינן [באנו] ולכן אי אפשר לומר על דרך משל ״אבינו ראובן״, ואם כן הרי אמהות נמי לא ידעינן אי [איננו יודעים אם] מרחל קא אתינן [באנו] אי [אם] מלאה קא אתינן [באנו], ואם כן אף רחל ולאה לא תיקראנה בפינו ״אמהות״! אלא יש לומר שלא מתוך ספק אין נחשבים בני יעקב ל״אבות״, אלא עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי [עד כאן, עד יעקב, חשובים הם להיקרא אבות, יותר, כלומר, מכאן והלאה, אינם חשובים להיקרא כך].
The Gemara asks: What is the reason for this exclusivity with regard to the Patriarchs? If you say that it is because we do not know whether we descend from Reuben or from Simon, so we cannot accurately say our father Reuben, for example, if so, with regard to the Matriarchs as well, we do not know whether we descend from Rachel or from Leah, and we should not call Rachel and Leah matriarchs either. Instead, the reason the sons of Jacob are not called patriarchs is not for that reason, but because until Jacob they are significant enough to be referred to as patriarchs, but beyond Jacob, they are not significant enough to be referred to as patriarchs.
רב האיי גאוןרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תַּנְיָא אִידַּךְ: העֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, אֵין קוֹרִין אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״. וְשֶׁל ר״גרַבַּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ קוֹרִים אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״.

This serves as an introduction; although older people are often referred to with the honorific: Father so-and-so, it was taught in another baraita: One may not refer to slaves and maidservants as father [abba] so-and-so or mother [imma] so-and-so. But they would call the slaves and maidservants of Rabban Gamliel “father so-and-so” and “mother so-and-so.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבא פלוני אמא פלונית – לא בבניהם קאמר אלא בשאר בני אדם כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני מרת פלונית כך היו רגילין לומר אבא פלוני ואמא פלונית.
{שמעתא דאנינות לילה}
והא דכתבו רבוואתא דלא קי״ל כר״ג, גדר הוא שגדרו שלא יהא כל אדם מיקל לעצמו, לומר, אני איני כשאר כל אדם. ואסמכוה אדאורייתא, דכתיב (בראשית נ׳:י׳), ויעש לאביו אבל שבעת ימים.
וכן נמצא במדרש אגדה, וכולה אסמכתא בעלמא היא.
[במאור שם. לרי״ף סי׳ נ (ברכות דף טז:)]
כתוב שם: והא דכתבו רבוותא דלא קיימא לן כר״ג כו׳.
אמר אברהם: [שקר הוא] זה, דרב האיי כתב דלא קיימא לן כר״ג. ועוד מפני הרמאין דלא לימרו אסטניס אני. ור׳ אפרים ז״ל סייע לדברי [ה]⁠גאון ממה שאמרו [חכמים] במסכת מועד קטן [דף יד:] אי אבלות דמעיקרא הוא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד כמו שכתב הרב בהלכותיו. ואעפ״י כן אין אנו סומכים על דבריו. וכבר פירשנו יפה בפי׳ מועד קטן לדעת הרב ז״ל והוספנו לתרץ אותה קושיא.⁠1 אלא שהוקשה [לדעת הרב] הסוגיא שאמרו בפסח שני (דף צב.) [זבחים דף צט:] אילימא דמית קודם חצות הא חלה עליה אנינות אלמא אנינות לילא דאוריתא [ביום] מיתה דאי מדרבנן הא אמרינן [פסחים דף צב.] אונן לא העמידו דבריהם במקום כרת ומאי נינהו דמית בי״ג וקברו בי״ד דיום קבורה לא תפיס לילה אלא מדרבנן אבל ביום מיתה מיהת תפיס לילו מדאורייתא. ואיכא למימר דהא דמקשינן הכא הא חלה עליה אנינות בין לרבי יהודא דאמר אנינות לילה דאורייתא, בין לר׳ שמעון דאמר דרבנן קא מקשינן לר׳ יהודה ודאי כדאית ליה דאין ראוי לאכילה בערב ואי אייתי ליה הוה ליה נשחט שלא לאוכליו. ואפילו לר׳ שמעון דאמר אנינות לילה דרבנן נהי דמשום אכילה ליכא שהרי ראוי לאכלו בלילה אבל משום שחיטה וזריקה איכא שהרי אונן אינו מביא שום קרבן כדאיתא בזבחים פרק טבול יום [דף צח:] והתם מפרשי האי מילתא הילכך קמא ליה מלתא דאנינות לילה דרבנן [כ]⁠כולהו תנאי בר מדר׳ יהודה לחודיה דלית הלכתא כותיה. ועוד דמעשה רב.
1. עיין בספר ההשלמה ברכות דף טז: ד״ה הא דתנן, ובמו״ק דף יד: ד״ה אבל, וברשב״ץ ברכות דף טז: ד״ה והראב״ד.
ת״ר עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית – דאיכ׳ חשש שמא יפסלו הקוראי׳ עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם.
תנו רבנן עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית – דאיכא חשש שמא יפסלו הקוראים עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר זה היה הקדמה, לומר שאף על פי שבדרך כבוד קראו לאדם מבוגר ״אבא פלוני״ מכל מקום לענין עבדים תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: עבדים ושפחות אין קורין אותם לא ״אבא פלוני״ ולא ״אמא פלונית״. ואולם העבדים של רבן גמליאל היו קורים אותם ״אבא פלוני״ ו״אמא פלונית״.
This serves as an introduction; although older people are often referred to with the honorific: Father so-and-so, it was taught in another baraita: One may not refer to slaves and maidservants as father [abba] so-and-so or mother [imma] so-and-so. But they would call the slaves and maidservants of Rabban Gamliel “father so-and-so” and “mother so-and-so.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר! מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבֵי.:

The Gemara asks: Is a story cited in order to contradict the previously stated halakha? The Gemara answers: There is no contradiction; rather, because Rabban Gamliel’s servants were significant, they were addressed with these honorifics.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דחשיבי – פי׳ של בית ר״ג היו חשובים ונכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות.
משום דחשיבי – פירוש של בית רבן גמליאל היו חשובים וניכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: וכי מביאים מעשה באותו הקשר על מנת לסתור את ההלכה אשר הובאה קודם לכן?! ומשיבים: אין זו סתירה, אלא עבדי רבן גמליאל משום דחשיבי היו חשובים] פנו גם אליהם בלשון כבוד.
The Gemara asks: Is a story cited in order to contradict the previously stated halakha? The Gemara answers: There is no contradiction; rather, because Rabban Gamliel’s servants were significant, they were addressed with these honorifics.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״ראֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: {תהלים ס״ג:ה׳} ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״? ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי״, זוֹ ק״שקְרִיאַת שְׁמַע. ״בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״, זוֹ תְּפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: {תהלים ס״ג:ו׳} ״כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי״, וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, העוה״זהָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ס״ג:ו׳} ״וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי״.:

The Gemara cites an aggadic statement concerning prayer and the recitation of Shema. Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “So I will bless You as I live, to Your name I will raise my hands” (Psalms 63:5)? So I will bless You as I live, refers to the recitation of Shema, and to Your name I will raise my hands, refers to the Amida prayer, which is characterized as lifting one’s hands to God. And if one does so, recites Shema and prays, the verse says about him: “As with fat and marrow, my soul will be satisfied” (Psalms 63:6). And not only does he receive this reward, but he inherits two worlds, this world and the World-to-Come, as it is stated: “With lips of joys [renanot], my mouth praises You” (Psalms 63:6). The plural, joys, refers to two joys, that of this world and that of the World-to-Come.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כן אברכך – וכמו חלב ודשן. תרי קראי דסמיכי להדדי.
רננות – שתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כן אברכך בחיי זו ק״ש כו׳. דעיקר ק״ש על לימוד התורה שחייב אדם בכל יום כדאמרינן במנחות (דף צט:) וברכותיה אהבה רבה כו׳ ואמת ויציב כו׳ מוכיחין כן ולפי שהתורה היא חיינו כמ״ש כי הוא חייך וגו׳ אמר כן אברכך בדבר שהוא חיי דהיינו התורה ובשמך אשא כפי זו תפלה כמו נשא לבבנו אל כפים אל אל וגו׳ דהיינו ובשמך שתמלא בקשתנו בשביל שמך הגדול ולא למעננו ואמר עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן וגו׳ כמו שהייתי מקריב חלב אמורין לגבי מזבח ודשן מלשון דשן בסגול כמו שהייתי מקיים תרומת הדשן במזבח בכל יום שהתפלה במקום עבודת הקרבן:
ולא עוד אלא שנוחל ב׳ כו׳. דהיינו בשביל ק״ש שהיא לימוד תורה דכתיב בה כי הוא חייך ואורך ימיך וגו׳ חייך בעוה״ז ואורך ימיך בעה״ב וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה מענין תפילה וקריאת שמע שדנו בהם, מביאים דברי אגדה. אמר ר׳ אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעו של הכתוב ״כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי״ (תהלים סג, ה)? ״כן אברכך בחיי״זו קריאת שמע, ״בשמך אשא כפי״זו תפלה הנקראת נשיאת כפיים אל ה׳. ואם עושה כן (קורא ומתפלל) — עליו הכתוב אומר: ״כמו חלב ודשן תשבע נפשי״ (שם שם, ו). ולא עוד אלא שניתן לו שכר על כך שנוחל שני עולמיםהעולם הזה והעולם הבא, שנאמר: ״ושפתי רננות יהלל פי״ (שם), ו״רננות״ משמעו שתי רננות — בעולם הזה ובעולם הבא.
The Gemara cites an aggadic statement concerning prayer and the recitation of Shema. Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “So I will bless You as I live, to Your name I will raise my hands” (Psalms 63:5)? So I will bless You as I live, refers to the recitation of Shema, and to Your name I will raise my hands, refers to the Amida prayer, which is characterized as lifting one’s hands to God. And if one does so, recites Shema and prays, the verse says about him: “As with fat and marrow, my soul will be satisfied” (Psalms 63:6). And not only does he receive this reward, but he inherits two worlds, this world and the World-to-Come, as it is stated: “With lips of joys [renanot], my mouth praises You” (Psalms 63:6). The plural, joys, refers to two joys, that of this world and that of the World-to-Come.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ר׳רִבִּי אֶלְעָזָר, בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּשְׁכֵּן בְּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת, וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים, וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה, וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן, וְתַקְּנֵנוּ בְּחָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמָךְ, וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמָךְ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה.״.

The Gemara describes how after Rabbi Elazar concluded his prayer, he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
to cause to dwell in our lot love and brotherhood, peace and friendship.
And may You make our borders rich in disciples
and cause us to ultimately succeed, that we will have a good end and hope.
And may You set our portion in the Garden of Eden,
and may You establish for us a good companion and a good inclination in Your world.
And may we rise early and find the aspiration of our hearts to fear Your name,
and may the satisfaction of our souls come before You, i.e., may You hear our prayers that we may have spiritual contentment in this world for the best.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך יחול
יחולא(ברכות טז:) ונמצא יחול לבבינו פי׳ תאות לבבינו ולא נתבייש מאבותינו פי׳ יותר מאבותינו מדין קשה פי׳ שיכולין אנו לדון שלא בקושי קרן אורה כלומר שיהא לנו אורה:
א. [האפפען.]
בפורינו – בגורלנו.
אחרית ותקוה – שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו.
ותקננו – לשון תקון.
ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך – שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום אלא כשנשכים בכל בקר נמצא לבבנו מייחל לך.
ותבא לפניך קורת נפשנו – כלומר ספוק צרכנו וקורת רוחנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתשכן בפורנו כו׳. פירש״י בגורלנו ועי״ל בפורנו במטתנו שתהא מטתנו שלמה באהבה וכו׳ וכן תקנו לומר בז׳ ברכות של נשואין:
ונמצא ייחול לבבינו פירש״י מיחל לך מלשון תוחלת ויותר נראה לפרש יחיל בי׳ מלשון חיל ופחד ועש״ה לבי יחיל בקרבי וגו׳ ואמר ותבא לפניך קורת נפשנו עש״ה מים קרים על נפש וגו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו מסופר כי ר׳ אלעזר בתר [אחר] שהיה מסיים צלותיה [תפילתו] היה מוסיף עוד תפילה פרטית ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתשכן בפורינו (בגורלנו) אהבה ואחוה ושלום וריעות. ותרבה גבולנו בתלמידים ותצליח סופנו שתהא לנו אחרית טובה ותקוה. ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך. ונשכים ונמצא יחול לבבנו (רצוננו ותקותנו) שנגיע ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו (כלומר, תשים לב לבקשתנו שתהא לנו נחת רוח בעולם הזה) לטובה״.
The Gemara describes how after Rabbi Elazar concluded his prayer, he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
to cause to dwell in our lot love and brotherhood, peace and friendship.
And may You make our borders rich in disciples
and cause us to ultimately succeed, that we will have a good end and hope.
And may You set our portion in the Garden of Eden,
and may You establish for us a good companion and a good inclination in Your world.
And may we rise early and find the aspiration of our hearts to fear Your name,
and may the satisfaction of our souls come before You, i.e., may You hear our prayers that we may have spiritual contentment in this world for the best.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) רִבִּי יוֹחָנָן, בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּצִיץ בְּבָשְׁתֵּנוּ וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ, וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזָּךְ וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתָךְ וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתָךְ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבָךְ וְעַנְוְתָנוּתָךְ.״.

Similarly, the Gemara recounts that after Rabbi Yoḥanan concluded his prayer, he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
that You look upon our shame and behold our plight,
that You clothe Yourself in Your mercy,
and cover Yourself with Your might,
that You wrap Yourself in Your loving-kindness,
and gird Yourself with Your grace,
and may Your attributes of goodness and humility come before You.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותביט ברעתנו – תדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתציץ בבשתנו וכו׳. ר״ל תציץ בבשתנו שאנו מתביישים מן העבירות שבנו כדאמרינן בפ״ק כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין כו׳ או שתציץ בבשתנו מן העכו״ם שמביישים אותנו בגלות וכן תביט ברעתנו הבאה עלינו מן העכו״ם וע״ז אמר תתלבש במדת רחמיך עלינו ותתכסה במדת עוזך נגד העכו״ם ותתעטף כו׳ ותתאזר כו׳ כל אלו לשונות נופלים על מלבושים והן מדותיו יתברך ברוך הוא כמו מדו בד שהוא לשון לבוש ומסיים ותבא לפניך מדת טובך כמה שכתוב אני אעביר כל טובי וגו׳ שהם בכלל מלבושיו ומדותיו הטובות הנזכרים בי״ג מדות רחום וחנון וגו׳ ורב חסד וגו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר כי ר׳ יוחנן בתר [אחר] שהיה מסיים צלותיה [תפילתו] היה מוסיף עוד תפילה פרטית ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתציץ בבשתנו, ותביט ברעתנו, ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך״.
Similarly, the Gemara recounts that after Rabbi Yoḥanan concluded his prayer, he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
that You look upon our shame and behold our plight,
that You clothe Yourself in Your mercy,
and cover Yourself with Your might,
that You wrap Yourself in Your loving-kindness,
and gird Yourself with Your grace,
and may Your attributes of goodness and humility come before You.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) ר׳רִבִּי זֵירָא, בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא נֶחֱטָא, וְלֹא נֵבוֹשׁ, וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ.״

Similarly, after Rabbi Zeira concluded his prayers he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
that we not sin or shame ourselves,
and that we not disgrace ourselves before our forefathers,
in the sense that our actions should not disgrace the actions of our forefathers.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר כי ר׳ זירא בתר [אחר] שהיה מסיים צלותיה [תפילתו] היה מוסיף עוד תפילה ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו״. כלומר, שמעשינו לא יביישו את מעשי האבות, ולא נצטרך להתבייש מהם.
Similarly, after Rabbi Zeira concluded his prayers he said the following additional prayer:
May it be Your will, Lord our God,
that we not sin or shame ourselves,
and that we not disgrace ourselves before our forefathers,
in the sense that our actions should not disgrace the actions of our forefathers.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) ר׳רִבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתָךְ אוּמָּנוּתֵנוּ, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ וְאַל יַחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ..

After Rabbi Ḥiyya prayed he said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that Your Torah should be our vocation,
and may our heart not become faint nor our eyes dim.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואל ידוה לבנו ואל כו׳. עש״ה על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ חייא בתר [אחר] דמצלי [שהתפלל] היה מוסיף עוד תפילה ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו, ואל יחשכו עינינו״.
After Rabbi Ḥiyya prayed he said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that Your Torah should be our vocation,
and may our heart not become faint nor our eyes dim.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָּה, חַיִּים שֶׁל עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה..

After his prayer, Rav said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You grant us long life, a life of peace,
a life of goodness, a life of blessing,
a life of sustenance, a life of freedom of movement from place to place, where we are not tied to one place,
a life of dread of sin, a life without shame and disgrace,
a life of wealth and honor,
a life in which we have love of Torah and reverence for Heaven,
a life in which You fulfill all the desires of our heart for good.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חיים של חלוץ עצמות כו׳. עש״ה ועצמותיך יחליץ ואמרי׳ ביבמות (דף קב:) זו מעולה שבברכות ומפרש לה דהיינו זרוזי גרמי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מתפלל עוד ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, כלומר חיים שתהיה בהם אפשרות לנוע ממקום למקום ולא להיות כבולים למקום אחד בלבד, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה״.
After his prayer, Rav said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You grant us long life, a life of peace,
a life of goodness, a life of blessing,
a life of sustenance, a life of freedom of movement from place to place, where we are not tied to one place,
a life of dread of sin, a life without shame and disgrace,
a life of wealth and honor,
a life in which we have love of Torah and reverence for Heaven,
a life in which You fulfill all the desires of our heart for good.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) רִבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנוּ מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רַע וּמִפֶּגַע רַע, מִיֵּצֶר רַע, מֵחָבֵר רַע, מִשָּׁכֵן רַע וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית, בֵּין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית,

After his prayer, Rabbi Yehuda HaNasi said the following:
May it be Your will, Lord our God, and God of our forefathers,
that You save us from the arrogant and from arrogance in general,
from a bad man, from a bad mishap,
from an evil instinct, from a bad companion,
from a bad neighbor, from the destructive Satan,
from a harsh trial and from a harsh opponent,
whether he is a member of the covenant, a Jew,
or whether he is not a member of the covenant.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך עז
עזאכד הוה רחימתין עזיזא כרב פי׳ בערך ספסר (בריש נגעים) בהרת עזה כשלג פי׳ לבנה בתוקף כשלג (ברכות טז:) שתצילני מעזי פנים ומעזות פנים פי׳ עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות פנים שלא יהא בי עזות פנים:
ערך מרגל
מרגלב(ברכות טז) מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה וכו׳. פי׳ לשון רגילות החכמים כולן מפורשין כאן. אע״פ שהן יסודי עולם אין מחזיקין טובה לעצמן בהחזיקם בתורה אומרים כבעלי אומנות אנו אני בריה והאומן בריה הוא מתעסק במלאכתו לחרוש לזרוע ולקצור ולטחן ולאפות ואני מתעסק במלאכתי ללמוד וללמד. (זבחים לו:) מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא וכו׳:
א. [שטארק.]
ב. [געוואהנען.]
מעזי פנים – שלא יתגרו בי.
ומעזות פנים – שלא יוציאו עלי לעז ממזרות.
שאינו בן ברית – שאינו מהול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעזי פנים. שלא יתגרו בי אנשים שהם עזי פנים ומעזות פנים שלא יעשו אותי עזות פנים דהיינו שלא יוציאו עלי לעז שאני ממזר כדאמרי׳ בפ׳ עשרה יוחסין (קידושין ע:) דכל עז פנים אינו מיוחס וכ״נ לפרש מפירש״י בשמעתין והוא על פי גמרא דפרק ב״מ (ל:) בעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבי ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מתפלל עוד ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים בכלל, מאדם רע, מפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית (יהודי) בין שאינו בן ברית״.
After his prayer, Rabbi Yehuda HaNasi said the following:
May it be Your will, Lord our God, and God of our forefathers,
that You save us from the arrogant and from arrogance in general,
from a bad man, from a bad mishap,
from an evil instinct, from a bad companion,
from a bad neighbor, from the destructive Satan,
from a harsh trial and from a harsh opponent,
whether he is a member of the covenant, a Jew,
or whether he is not a member of the covenant.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּקָיְימִי קְצוּצֵי עֲלֵיהּ דְּרִבִּי..

And the Gemara notes that Rabbi Yehuda HaNasi would recite this prayer every day despite the fact that royal officers stood watch over Rabbi Yehuda HaNasi for his protection; nevertheless, he prayed to avoid conflict or hindrance resulting from arrogance.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואע״ג דקיימי קצוצי עליה דרבי – שהיו שוטרים עומדין במצות אנטונינוס להכות ולהנקם בכל העומדים עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים שתפילה זו היה רבי מתפלל בכל יום ואף על גב דקיימי קצוצי עליה [שהיו עומדים שוטרים מטעם המלכות לשמור עליו] על רבי ביקש שלא להגיע לקטטה ולמכשול מעזות פנים.
And the Gemara notes that Rabbi Yehuda HaNasi would recite this prayer every day despite the fact that royal officers stood watch over Rabbi Yehuda HaNasi for his protection; nevertheless, he prayed to avoid conflict or hindrance resulting from arrogance.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) רַב סָפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּשִׂים שָׁלוֹם

After his prayer, Rav Safra said the following:
May it be Your will, Lord our God, that You establish peace
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ספרא בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מתפלל עוד ואמר הכי [כך]: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתשים שלום
After his prayer, Rav Safra said the following:
May it be Your will, Lord our God, that You establish peace
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות טז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות טז:, עין משפט נר מצוה ברכות טז:, רב האיי גאון ברכות טז: – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף ברכות טז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות טז:, רש"י ברכות טז:, תוספות ברכות טז:, בעל המאור ברכות טז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ברכות טז: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות טז: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות טז: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות טז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות טז: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות טז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות טז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות טז:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות טז:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות טז:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות טז:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות טז:, פני יהושע ברכות טז:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות טז: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות טז:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות טז:, אסופת מאמרים ברכות טז:

Berakhot 16b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 16b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 16b, R. Hayyei Gaon Berakhot 16b, Rif by Bavli Berakhot 16b, Collected from HeArukh Berakhot 16b, Rashi Berakhot 16b, Tosafot Berakhot 16b, Baal HaMaor Berakhot 16b, Raavad Katuv Sham Berakhot 16b, Sefer HaNer Berakhot 16b, HaHashlamah Berakhot 16b, Rashba Berakhot 16b, Raah Berakhot 16b, Meiri Berakhot 16b, Tosefot Rosh Berakhot 16b, Ritva Berakhot 16b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 16b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 16b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 16b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 16b, Penei Yehoshua Berakhot 16b, Reshimot Shiurim Berakhot 16b, Beirur Halakhah Berakhot 16b, Steinsaltz Commentary Berakhot 16b, Collected Articles Berakhot 16b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144