×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל שְׁרָצִים לְגַלּוֹת וְאֵין דַּרְכָּן לְכַסּוֹת.
It is due to the fact that it is the typical manner of creeping animals to expose the contents of a vessel so that they may drink. Therefore, the exposure of the water is attributed to a creeping animal or to a ritually pure person. By contrast, in a case where he left the vessel exposed and found it covered, the concern is that it was an impure man who covered it, since it is not the typical manner of creeping animals to cover exposed vessels. Evidently, with regard to prohibition or ritual impurity, there are circumstances of uncertainty when the ruling is lenient.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין י ע״א} גרסינן בשחיטת חולין בפרק ראשון תנן [התם]⁠1 שלשה משקין אסורין משום גילוי המים והיין והחלב ושאר כל המשקין מותרין כמה ישהו ויהו2 אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה וכמה מקום קרוב אמר ר׳ יצחק בריה דר׳ יהושע3 כדי שיצא4 מתחת אוזן כלי5 וישתה ויחזור למקומו6.
{בבלי חולין י ע״א-ע״ב} איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו [שיבר]⁠7 בה עצמות כל-היום כולו פסולה חישינן8 שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר9 כשרה אימור בעצם
המפרקת10 נפגמה והילכתא כותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות והילכתא כותיה דרב חסדא בששיבר בה11 עצמות12 הולכך צריכה13 בדיקה בין כל חדא וחדא דאי לא בדיק14 בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין פגומה כל מאי דשחיט בה אסור15 כדאמרינן הוה עובדא וטריף16 רב יוסף [תליסר]⁠17 חיואתא ואפילו קמיתא כרב הונא דאמר חישינן שמא בעור נפגמה וכי קא שחיט
להו18 לסימנין בסכין פגומה [קא]⁠19 שחיט להו20
1. התם: כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
2. ויהו: וכן דפוס קושטא. כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים: ״ויהיו״.
3. בריה דר׳ יהושע: חסר בכ״י אוקספורד.
4. שיצא: כ״י גינצבורג: ״שיצא הרחש״, כברא״ש כאן וברמב״ם משנ״ת הל׳ רוצח (יא:יא). (אולי צ״ל: ״שיצא נחש״, כברש״י סוכה נ ע״א, תורת הבית (הקצר ג:ה).
5. כלי: חסר בכ״י גינצבורג.
6. למקומו: כברמב״ם שם. כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים: ״לחורו״ כברא״ש.
7. שיבר: כל כה״י דפוסים, ובה״ג. רק כ״י א: ״שבר״. וכן בהמשך שם.
8. חישינן: גלא: ״דחישינן״.
9. גלא כאן מוסיף: ״אפלו לא שיבר בה עצמות״.
10. המפרקת: דפוס קושטא: דמפרקת. חסר בכל כה״י, ואינו בה״ג ונוסחאות התלמוד, אלא ברשב״א בחידושיו כאן ובתורת הבית (א:ב). ראה גם במאור כאן.
11. בה: כ״י א: ״את״.
12. כותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות והילכתא כותיה דרב חסדא בשישבר בה עצמות: פסיקה הפוכה ב-גב, כ״י פריס ואולי גם גסד: ״כוותיה דרב חיסדא בששיבר בה עצמות והילכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצמות״.
13. צריכה: וכן בכל קטעי הגניזה. מוסב על ׳סכין׳. כ״י פריס, דפוסים: צריך.
14. בדיק: גא, גסה: ״בדיק לה״.
15. אסיר: וכן ב-גא, גב, גלא, גלג, גלג(ב), גס, גסב, גסה, גסו, גסז. גסט, געח, כ״י פריס, דפוסים: ״אסור״.
16. וטריף: וכן בכל קטעי הגניזה. כ״י פריס, דפוסים: וטרף כבכל נוסחאות התלמוד.
17. תליסר: כ״י א, גא, גלא: ״תליסרי״.
18. להו: וכן דפוסים. חסר ב-גא, גב, גיג, גלא, גלג, גסב, גסה, גסו, גסט, געח, כ״י פריס.
19. קא: חסר רק בכ״י א.
20. להו: וכן ב-גיג, גלא, גלג, גסב, גסה, דפוסים. גא, גסד, גסט, געח: ״להי״. גסו: ״לה״. חסר ב-גב, כ״י פריס.
מפני שדרכן של שרצים לגלות – ואע״ג דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי באדם טהור ובשרצים לטהר ובאדם טמא לטמא תלינן בתר רובא לטהר.
ואין דרכן לכסות – הלכך רישא ליכא למיתלי בשרצים וטמאים וטהורים שכיחי וחיישינן לטמאים. אלמא במידי דאיסורא תלינן בתר רובא דשכיחי ואף על גב דלקולא. אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא ואילו ספק מים מגולין אסורין גרסינן ואע״ג דאיכא למימר אדם נכנס לשם שגילה אותה ושאר שרצים גילו אותה שאין בהן סכנה והוו להו נחשים מיעוטא תלינן בנחשים ואסירי אי נמי פשיטא ליה דהוא עצמו גילה אותה ושהה בגילוי כדי שיכול נחש לשתות מהן אמרינן לקמן דאסירי ואע״ג דמצאה כמו שהניחה.
השוחט צריך שיבדוק סכינו קודם שישחוט שמא פגומה היא ואין שחיטה בפגימה אלא קריעה ואפי׳ דעתו לבדוק אחר שחיטה שהרי כתוב ושחטתם בזה וכן שכל ששוחט בלא בדיקה מכניס עצמו לספק בל תשחת ועוד שהרי על סמך בדיקה שאחר שחיטה אין לו לברך ומ״מ אם שחט בלא בדיקת סכין בודקו לאחר שחיטה ואם נמצאת סכינו יפה שחיטתו כשרה אע״פ שעבר שחט בלא בדיקת סכין ונאבד הסכין אחר השחיטה הרי זו נבלה שסתם סכינים אינם מתוקנים וחזקה פגומה היתה וכמו שאמרו בהלכה ראשונה בתירוצו של רב אשי שהעמיד משנתנו בישראל משומד ובבודק סכין ונותן לו וכלן ששחטו אהייא אי אישראל משומד אי איתיה לסכין ליבדקיה אי ליתיה כי אחרים עומדים על גבן מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט כלומר דהא לא טרח וסתם סכינים אינם מתוקנים ואם היתה סכין זו מיוחדת לשחיטה וכבר בדקו פעם אחרת אף לזמן מרובה והצניעו הרי סכין בחזקתו ואע״פ שלא בדקו עכשו קודם שחיטה ואבד הימנו לאחר שחיטה מותר הא אם לא הצניעו אין כאן חזקה מפני שהסכין להשתמש הוא עשוי והואיל והותרה הרצועה להשתמש הפגימה מצויה בו לאלתר:
קשיא דרבי אדרבי לא קשיא כאן בתלוש ולבסוף חיברו כאן במחובר מעיקרא כתב בעל המאור ז״ל אבל לר׳ חייא א״א למוקמינהו דכיון דלית לי׳ לר״ח שחיטה בתלוש מן התורה כדאמר לי׳ לרב וי״ו דכתב אאופתא קאמר אלא ס״ל דהכל מותר וקי״ל כרבי הילכך מחובר מעיקרא אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה וכן תלוש ולבסוף חיברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעקרו משם שחיטתו פסולה והיינו בעי׳ דרבא וכיון דלא איפשיטא לחומרא נקטה ואם הוא תלוש ולבסוף חיברו בדבר שאין מבטל אותו כגון סכין שדעתו לעוקרו ממקום נעיצתה לכתחלה לא ישחוט גזירה משום שחיטה במחובר ואם שחט שחיטתו כשרה.
אבל הרמב״ן ז״ל כתב דכבר נפשטה בעיא דרבא לקולא ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאיליו אלמא במחובר מעיקרא הוא ש״מ בתלוש ולבסוף חברו אפילו דומיא דמחובר מעיקרא דקא מבטל לי׳ שחיטתו כשרה והיינו מסקנא דבעיין ומה דאתמר ת״ש בתר כי פשטה בתר פשטה לומר מרישא נמי שמעת מיני׳ דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרא וכדשני׳ ודחי לה על דרך מההיא ליכא למשמע מיני׳ דדילמא שאני לן סכין דלא מבטל לי׳ ומיהו פשטן מצור דומיא דקנה איתא ולפום האי סברא הוא דאוקמינא לעיל במחובר מעיקרא בתלוש ולבסוף חברו תדע שהרי ע״כ רבא ל״ל הנהו אוקימתא דאוקמו׳ לעיל מתני׳ ומתניתא דהא קתני צור וצור בכותל דבר מבטל הוא ואין דומה לסכין ואעפ״כ שחיטתו כשרה וכבר ראיתי מי שפי׳ דרבא מוקי לה בשחיברו חיבור ארעי אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין והיינו נעיצת סכין בכותל אינו כדרך וטעמא דלא מבטל לי׳ משום חשיבותא דסכין ושאין אדם מניחו שם הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסול׳ לדע׳ בעי׳ זו ועוד קתני סיפא והציפורן במחוב׳ ומדתני הכשר בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסולה בציפורן מחוב׳ מעיקר׳ ש״מ כל תלו׳ ולבסו׳ חברו שחיטתו כשר׳ והיינו אוקמת׳ דמתני׳ בתר פשטי דבעי כדפרישי׳ תדע דהא מעיקר׳ כל תלוש ולבסוף חברו קס״ד דמיבעיא לי לרבא מדקא איירי סכין אלמא צ״ל אוקמית׳ דלעיל שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא וכי לא הנ׳ להם להביא ראי׳ ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין כמו שהביאו מברייתא והאיך אמרו ת״ש נעץ סכין בכותל הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותו אם הוא כסכין דבר שאינו מבטל ששחיטה כשרה בו דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני אלא רבא ל״ל אוקימתא דלעיל אבל הוא מסתפק במשנתינו שמא ר׳ חייא הוא ועד כאן לא מכשר ר׳ חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא כדקס״ד מעיקרא ואפשר שהטעם גזירה שמא יאמרו שחיט׳ שאינ׳ באה מכח אדם כשירה או שגזרו בו לכתחלה משום צואר בהמה למעלה שמא ידרוס והך ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בתלוש ולבסוף חברו דתלוש הוא ולא גזרינן והוא הי׳ שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה בתלוש ולבסוף חברו אם במחובר מעיקרא הוא או לא ואנן השתא אגמרא סמכינן ולסוגיא דשמעתין שמעינן ומסקנא דבתר רבא אסיקנא כאוקמתי׳ דלעיל דמכשר במתני׳ אפילו בצור תלוש ולבסוף חברו כשרה וצור יוצא מאיליו פסולה עוד יש מוסיפין סיוע לזה הסברא ואומרין שלא היתה בפי׳ אלא לפי שהי׳ סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש לענין ע״א כתלוש ואע״פ שהוא להחמיר דברי תורה וכל לענין מעילה כתלוש הוא ולמדוה מע״א ובמס מעילה הרי כל הדברים שוין כתלוש הוה ומ״ש לענין שחיטה דלהוי כמחובר וכרב פפא קי״ל דמתרגם מתני׳ אליבא דחד תנא ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור מפני שר׳ אליעזר ורבא רבי וסוגיין בעלמא כוותי׳ דגרסינן בפרק המוכר את הבית בעי ר״י מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהן את האצטרוביל מהו וזו הבעיא לדברי האומר כותל כמחובר אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולה טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי צנא דקרי דאיהו מתרגם מתני׳ אליבא דחד תנא ופשיטא ליה ואינהו משבשי לי׳ ותנו ומספקא להו ורב פפא בתרא הוא בתר דאיבעי׳ לקמן הדר פשטה וגם זה נכון ועכשיו לפי הדרך הזה יכולנו לפרש דרב׳ אית לי׳ אוקימתא במתני׳ דסוגיין דלעיל אלא שלא היה יכול לפשוט בעי׳ שלו להקל משנתינו לפי שיעמוד אותה לדברי תנא בתרא דזרעי׳ ומ״מ אפי׳ לדבריו הו״ל סתם מתני׳ ומחלוקת בברייתא והלכת׳ כוותי וכ״ש דלא פשיט׳ לי׳ לרב׳ גופי׳ מחלוקת בשחיטה כלל.
גמ׳ א״נ טעמא כו׳ עד ולא פסולה כל זה נמחק. ונ״ב האי א״נ נראה בעיני שאינו מגירסת הגמרא אלא מוגה בה מן הפירושים ולשון רש״י הוא ודו״ק:
מפני שדרכן של שרצים לגלות כלי כדי לשתות ממנו, ולכן אנו תולים ששרץ או אדם טהור גילו את הצלוחית, ולא אדם טמא. ודווקא במקרה שהניחה מגולה ומצאה מכוסה אנו חוששים שאדם טמא הוא שכיסה אותה, הואיל ואין דרכן של שרצים לכסות. הרי שלענין איסור (וטומאה) יש מקרים בהם אנו מקילים בספק.
It is due to the fact that it is the typical manner of creeping animals to expose the contents of a vessel so that they may drink. Therefore, the exposure of the water is attributed to a creeping animal or to a ritually pure person. By contrast, in a case where he left the vessel exposed and found it covered, the concern is that it was an impure man who covered it, since it is not the typical manner of creeping animals to cover exposed vessels. Evidently, with regard to prohibition or ritual impurity, there are circumstances of uncertainty when the ruling is lenient.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) (אִי נָמֵי טַעְמָא דְּהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה הָא מְצָאָהּ כְּמָה שֶׁהִנִּיחָהּ לָא טוּמְאָה אִיכָּא וְלָא פְּסוּלָה אִיכָּא).

Alternatively, it can be inferred from the baraita that the reason the contents of the vessel are impure or disqualified, respectively, is that he left it exposed and came back and found it covered or that he left it covered and came back and found it exposed. But if he found the vessel just as he left it, there is neither impurity nor disqualification.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נמי [או גם כן] יש לדייק מן הברייתא כך: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, או שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, הריהי טמאה או פסולה, הא [אבל] אם מצאה כמה שהניחהלא טומאה איכא [יש כאן] ולא פסולה איכא [יש כאן].
Alternatively, it can be inferred from the baraita that the reason the contents of the vessel are impure or disqualified, respectively, is that he left it exposed and came back and found it covered or that he left it covered and came back and found it exposed. But if he found the vessel just as he left it, there is neither impurity nor disqualification.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּים אֲסוּרִין ש״משְׁמַע מִינַּהּ חֲמִירָא סַכַּנְתָּא מֵאִיסּוּרָא ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

But in a situation of uncertainty where he left exposed water and then came and found the vessel exposed, the water is forbidden under all circumstances. Learn from it that danger is more severe than prohibition. The Gemara affirms: Indeed, learn from it.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ש״מ חמירא סכנתא מאיסורא ש״מ – ואית דילפי להא דרב אשי דחמירא סכנתא מאיסורא מדקתני אם יכולה חולדה לשתות כו׳ פסולה ולא קתני טמאה דניחא ליה לתנא למיתלי בשרצים דשמעינן ממילא דאסורה משום סכנת נפשות ואע״ג דלגבי איסור קולא היא דלא מטמא ולא מיתלי באדם טמא ואע״ג דדרכו נמי לגלות משום דאי הוה קתני טמאה לא הוה שמעינן מיניה איסור סכנת נפשות ולא גריס ואילו ספק מים מגולין אסורין. וקשיא לי בגויה טובא חדא דהא לרבנן חולדה קתני ולא נחש ולר״ג גופיה או חולדה או נחש קתני ואם יכולה חולדה לשתות ולא נחש כגון שמונחת על דף גבוה קתני נמי פסולה ולא טמאה והכא איבעי ליה למיתני טמאה דמאי סכנת נפשות איכא דאקילו ביה גבי איסור טומאה ועוד בנחש נמי ליתני פסולה משום שרצים וטמאה משום אדם טמא ואשמועינן תרוייהו וניחוש נמי לאיסורא דהא רישא מצי למיתלי באדם טהור ובאדם טמא ותלינן באדם טמא לחומרא אלא לאו שמע מינה טעמא לאו משום סכנה הוא אלא משום דתלינן ברובא דשכיחא.
ואילו לענין סכנה ספק מים מגולים אסורין בכל אופן. שמע מינה [למד מכאן] איפוא כי חמירא סכנתא מאיסורא [חמורה הסכנה מהאיסור]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
But in a situation of uncertainty where he left exposed water and then came and found the vessel exposed, the water is forbidden under all circumstances. Learn from it that danger is more severe than prohibition. The Gemara affirms: Indeed, learn from it.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) תְּנַן הָתָם אג׳שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי מַיִם וְיַיִן וְחָלָב כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה בוְכַמָּה מָקוֹם קָרוֹב א״ראָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת אוֹזֶן כְּלִי וְיִשְׁתֶּה.

We learned in a mishna there (Terumot 8:4): Three liquids are forbidden due to exposure: Water, wine, and milk. How long shall they remain exposed and their contents will be forbidden? It is a period equivalent to the time necessary so that a snake could emerge from a proximate place and drink. And how far away is considered a proximate place? Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: Even a period equivalent to the time necessary so that a snake could emerge from beneath the handle of the vessel and drink.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמה ישהו – המים בגלויין היכא דהוא עצמו הניחן מגולים.
הרחש – הנחש. רחש תרגום של שרץ.
מתחת אוזן כלי – חוששין שמא היה שם שרץ ושתה.
כדי שיצא מתחת אוזן כלי. כלו׳ שהיה יכול ליסתר שם. וישתה. ויהיה לו שהות (שחוזר) [לחזור] לחורו, כלו׳ לאחד מכותלי (הכלי) [הבית] הקרוב אליו יותר, דאמרי׳ הכי הוה מעשה. אבל בפחות מזה השיעור לא מיתסר, (אתא דאי שתי) [דאם איתא דאשתי] מיניה, (לא) הוה משכח ליה לנחש תחת אוזן הכלי שנסתר שם מעיקרא.
אגב כך מביאים מה שתנן התם [שנינו שם] במסכת תרומות, שלשה משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. וכמה ישהו כשהם מגולים ויהיו אסוריןכדי הזמן שיצא הרחש (נחש) ממקום קרוב וישתה. וכמה הוא מקום קרוב? אמר ר׳ יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אפילו כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה.
We learned in a mishna there (Terumot 8:4): Three liquids are forbidden due to exposure: Water, wine, and milk. How long shall they remain exposed and their contents will be forbidden? It is a period equivalent to the time necessary so that a snake could emerge from a proximate place and drink. And how far away is considered a proximate place? Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: Even a period equivalent to the time necessary so that a snake could emerge from beneath the handle of the vessel and drink.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) יִשְׁתֶּה הָא קָא חָזֵי לֵיהּ גאֶלָּא יִשְׁתֶּה וְיַחֲזוֹר לְחוֹרוֹ.:

The Gemara asks: If it is only the time necessary for the snake to emerge and drink, doesn’t one see the snake drink, in which case there is no uncertainty? Rather, it is a period equivalent to the time necessary for a snake to emerge from a proximate place, drink, and return to its hole. If one left exposed liquid unattended for that interval, it is possible that the snake drank the liquid unseen by the owner of the liquid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא קא חזי ליה – כיון שלא שהה לשם הנחש שיעור שיכול לחזור לחורו אלא כדי שיוכל לבא לשתות הא ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו לחורו תחת אוזן הכלי בקרקע.
וישתה הא קא חזי ליה – בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו.
תוס׳ בד״ה וישתה הא כו׳ לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו כצ״ל והס״ד:
ותוהים: כדי שיצא וישתה? הא קא חזי ליה [הרי הוא רואה אותו] שותה, ואין כאן ספק אלא ודאי! אלא הכוונה היא לשיעור זמן כדי שישתה ויחזור לחורו, שמא שתה ולא ראהו.
The Gemara asks: If it is only the time necessary for the snake to emerge and drink, doesn’t one see the snake drink, in which case there is no uncertainty? Rather, it is a period equivalent to the time necessary for a snake to emerge from a proximate place, drink, and return to its hole. If one left exposed liquid unattended for that interval, it is possible that the snake drank the liquid unseen by the owner of the liquid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיתְּמַר הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה אָמַר רַב הוּנָא אֲפִילּוּ שִׁיבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת כׇּל הַיּוֹם פְּסוּלָה חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וְרַב חִסְדָּא אָמַר כְּשֵׁרָה שֶׁמָּא בְּעֶצֶם נִפְגְּמָה.

§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with a knife that was afterward found to be notched, Rav Huna says: Even if, after the slaughter and before the knife was examined, he broke bones with the knife all day, the slaughter is not valid, as we are concerned that perhaps the knife became notched on the hide of the neck. And Rav Ḥisda says: The slaughter is valid, as perhaps it was on the bone that he broke with the knife after the slaughter that it became notched.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא רב הונא כשמעתיה כלומר רב הונא דאמר חיישינן בעור נפגמה ואסור הוא דאמר כשמעתיה דאמר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו׳ והלא נודע לך דאיפגים סכין וקא אתי ספק [ומוציא] מידי ודאי כלומר אף דודאי יש לנו לומר שעצמות עשה סכין פגום ועור ספק פוגם ספק לא פוגם אפ״ה אמרינן דמעור איפגים:
ורב חסדא אמר לך עצם ודאי פגים כו׳ והוי ספק (והוי) וודאי (ועכשיו) ואין ספק מוציא מידי ודאי כלומר דבתר ודאי אזלינן:
השוחט בסכין ואח״כ נמצאת פגומה – וידוע הוא שכששחט בדק קודם שחיטה והיה יפה אבל לא בדק אחר שחיטה מיד.
אפילו שבר בה עצמות – בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למיתלי בעצמות פסולה השחיטה.
שמא בעור – השחיטה.
נפגמה – ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע וזבחת כתיב (דברים יב).
בעצם נפגמה – באותו ששיבר בה.
השוחט בסכין ונמצאת פגומה לאחר זמן א״ר הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום לאחר השחיטה פסולה השחיטה דאמרינן בעור איפגימה ולא תלינן בעצמות.
רב הונא לטעמיה דאמר דלא נפקא מידי איסור אבר מן החי אלא בדבר ברור. ורב חסדא אמר כשירה תלינן בעצם דמפרקת אפילו לא שיבר.
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה. כלומ׳ שחט בסכין בדוקה יפה יפה ולאחר השחיטה לא בדקה מיד אלא אפי׳ שיבר בה עצמות מעלמא, דאיכא למיתליה בעצמות, פסולה שחיטתו. דאמרי׳ שמא בעור הבהמה נפגמה הסכין ונמצא שלא נשחטו הסימנין, אלא נקרעו, שהפגם קורע, וקרא כתיב וזבחת. וכל שכן אם לא שבר בה עצמות אחר השחיטה אלא שבדקה מיד ומצאה פגומה, מיפסלא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, והשתא לא נודע בודאי אלא בספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ורב חסדא אמ׳ כשרה. ואפי׳ לא שבר בה עצמות אלא שבדקה מיד, מתכשרא, כיון שבדקה מתחלה מחזקינן הסכין בחזקתו שהיה שלם עד סוף שחיטתו ונפגם בעצם מפרקת הבהמה.
והאי אימור בעצם נפגמה דקאמ׳ רב חסדא, לאו לשון ספק הוא, אלא לשון ודאי, ויש לו חברים רבים. בהאי מסכתא, באלו טרפות, ספק כלבא ספק שונרא, אימור כלבא, ספק קניא ספק שונרא, אימור קניא. ובמסכת ע״ז אימור מגבא דחביתא שקלתא, ובמסכת יום טוב אימור לא בדק יפה יפה, ובמסכת נדה אימור שמש עבדו, אימור עורב בא ונטלה. וכולן להקל ובלשון פשיטא הן.
ולרב חסדא אלימא ליה חזקת הסכין שהיה עומד בחזקת בדוק מחזקת הבהמה שהיתה עומדת בחזקת איסור.
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשרה אימר בעצם דמפרקת אפגום. והלכתא כרב הונא בשלא שבר, אפילו בעוף שהעוף רך חיישינן שמא בעור נפגמה. וכן פירש רבינו שלמה ז״ל. ואפילו נגע ודאי בשחיטתו בעצם דמפרקת חיישינן שמא בעור נפגמה, דלא מקרי שבר אלא כששבר בכה, אבל בנגיעת עצם דמפרקת דרך שחיטה לא מקרי שבר. והלכתא כרב חסדא בששבר. ומסתברא שאם נאבד הסכין קודם בדיקתו ואחר שחיטה כשרה דלא גרע משבר. אבל כשלא נאבד הסכין נתיר לבודקו לאחריה. ולא מסתברא כותייהו, מדאמרינן רב כהנא אמר צריך בדיקות בין כל חדא וחדא, כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא, לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. ומדקא אמר בין כל חדא וחדא ולא אמר לבתר כל חדא וחדא, אלמא לאחר שחיטה בתרייתא ולרב חסדא לא צריך בדיקה לבתר שחיטה בתרייתא, דהא אפילו נמצאת פגומה כשרה, ואפילו הכי [אמרינן] כמאן כרב הונא, אלמא אפילו לרב הונא ליכא בדיקה לבתר שחיטה. ואיכא לדחוקי דהכי קא אמר כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא, ואצריך בדיקה לבתר שחיטה בתרייתא, ובין כל חדא וחדא לאו דוקא. לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ולא אצריך בדיקה לבתר בתרייתא. ויש מביאין ראיה מדאמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה, אלמא אין הסכין צריך בדיקה, דאם כן לשמעינן בסכין וכל שכן בסימנין. ולאו ראיה היא כלל, דסימנין צריך שיבדוק לדברי הכל, אבל הסכין אין צריך בדיקה לרב חסדא אם נאבד הסכין ולא בדקו כשרה אבל בסימנין טרפה.
השוחט בסכין ונמצאה פגומה [אמר רב הונא] אפי׳ שיבר בה עצמות כל היום כולו שחיטתו פסולה. משום דבחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, אי בסכין פגום או לא, אי ברוב סימנין אי לא. ומשמע דלרב הונא צריך הוא לבדקו לסכין אחר שחיטה ואם לא בדק או שאבד שחיטתו פסולה. חדא מדקאמרינן בגמ׳ בשלמא רב הונאא כשמעתיה, דאלמא בדיקת סכין לרב הונא כבדיקת סימנין ובחזקת איסור עומדת בהןב, ואע״פ שיש לחלוק ביניהן, משום דסכין כבר בדקו קודם שחיטה מה שאין כן בסימנין, רב הונא לית ליה הך סברא, דאי אית ליה, כי נמצאת פגומה נמי לא דמיא לשמעתיה, אלא ש״מ בכל דבר עומדת בחזקת איסור עד שיודע לך שנשחטה כראוי לגמרי ויצאה מידי איסור הראשון. ועוד שאם אין רב הונא מצריך בדיקה לסכין לאחר שחיטה אלא בשנמצאת פגומה, אין לדבר סוף, שאפי׳ לאחר כמה ימים וכמה שניםג אם נמצא הסכין פגומהד תולה אותו בעור ופוסל שחיטתו למפרע, אלא ודאי צריך הוא לבדוק סכין אחר שחיטה ואם לא בדק ואבד פסולה, לפיכך כששבר בה עצמות ונמצאת פגומה פסולה שהרי לא בדק.
והא דאמרינן לקמןה כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתאו, לאו למימרא דבחזקת היתר עומדת ולמיפסלה בפגימה בדקינן לכתחלה, אלא כיון דסכין בדוק הוא ומחמרינן למיבדק ומיפסל אמרינן כי האי לישנא. אי נמי בדיקה דאי אפשר לתקוני קרי למפסל, דקמי שחיטה דאפשר לתקוני סכין קרי לאכשורי, ועוד כיון דרב חסדא מכשיר ואיהו מצריך בדיקה למיפסל, שייך ביה כי האי לישנא. תדע מדקאמרינן מצריךז בדיקותא, אלמא אצרוכי מצרכינן ליה למבדק ולא בנמצאת פגומה בלחוד קא פסיל רב הונאח.
אבל לרב חסדא אין ספק שאם לא בדק ששחיטתו כשרה, שהרי כששבר בה עצמות ונמצאת פגומה מ״מ לא בדק אותו קודם לכן ואפשר שהיה פגום, ואע״פ שעצם ודאי פגים, נפגםט בעור ונפגם בעצם, אלא ש״מ דלדברי רב חסדא אם אבד סכינו שחיטתו כשרה. וכן הלכתא דקי״ל כרב חסדא בששברי, ומי שמורה בזה לאסור אין שומעין לו ואין ממש בדבריו. ומיהו אפשר דהיכא דאיתיה לסכין לכתחלה בעי בדיקה, וליכא למילף דיעבד מלכתחלה והיכא דליתיה מהיכא דאיתיה, כדאמרי רבוותא ז״ל גבי מי ששחט ואין ידוע מה טיבוכ. וודאי לרב חסדא דתלי לקולא בעצם דמפרקת אפילו לכתחלה לא בעי בדיקה, אבל אנן לא קי״ל לגמרי כותיה אלא כששבר ואי אפשר ליבדק. וכן כתב בעל הלכות גדולות ז״לל הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיוי אלמא צריך למבדק סכינא בתר דשחיט שמא בעור נפגמה וטריפה היא, הלכך צריך למבדקה על כל חדא וחדא בין מקמי שחיטה ובין בתר שחיטה. וכן דעת רש״י ז״למ.
ומיהו היכא ששחט תרתי תלת חיותא ואבדה הסכין אונ ששבר בה עצמות, איכא למימר דכולהו טרפינן להו בר מקמייתא, מאי טעמא חיישינן שמא בעצם דמפרקת אפגים. ומסתבראס כיון דשמא לא נגע בעצם דמפרקת אין ספק מוציא מידי ודאי, דהא קיימא לן כרב חסדא בששבר, אלמא לית לן דרב הונא דאמר בחזקת איסור עומדת בהא, אלא אמרינן סכין אתרעי בהמה לא אתרעי, אבל נגע ודאי בעצם דמפרקת אסירן. וראיתי לרבי אברהם ב״ר דוד ז״ל שכתב דכל היכא דשחט תרתי תלת חיותא ולא בדק אסירן משניה ואילך, והוא מסתייע מזו שאמרו בסוף השמועהע רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא, ואקשינן נמי עלה אי הכי תיבעי נמיפ בדיקת חכם, ופרש״י ז״לצ אי הכי דאפילו לרב חסדא דתלי לקולא מצריך בדיקה, אלמא בדיקה דקמי שחיטה היא, ואזלא לה חזקת סכין משום חשש דעצם דמפרקת, ותיבעי חכם. מכל זה משמע דצריכין בדיקה זוק אפי׳ דיעבד ולפיכך בעי בדיקתר חכם. ולדעתי זו דחייהש היא, ורב כהנא כרב הונא הוא דקי״ל כותיה בשלא שבר, ואין בדיקה זו אלא משום חומרו של רב הונא, ועדיין סכין בחזקת בדיקותו עומד וכלישנא בתרא דקאמרינן לרב חסדא דתלינן בעצם דמפרקת דבתרייתא, והיינו משום חזקתו של סכין שהוא בדוק. ומצריך דקאמר, לומר שאם נמצאת בה פגימא לא יפסלו כולן. אי נמי רב כהנא כרב הונא סבר לה לגמרי ואי לא בדק פסילי, הלכך להאי סברא דילן היכא דאבד אין חוששין. וחוכך אני בנוגע ממש במפרקת.
א. כ״ה בשטמ״ק, ובכתה״י נשמטה תיבה זו.
ב. עי׳ שטמ״ק. וראה מלחמות ה׳. ועי׳ חידושי רבינו לגיטין סד, א ד״ה אסור ובר״ן שם ל, א בשמו. וראה נו״ב יו״ד סי׳ ו-ז, ותניינא סי׳ ד, ושו״ת מהרש״ם ח״ב סי׳ ריד.
ג. שטמ״ק. בכת״י: לאחר כמה אם וכו׳.
ד. כ״ה בשטמ״ק, ובכתה״י נשמטה תיבה זו.
ה. ע״ב.
ו. בחי׳ הרשב״א כתב בביאור דברי הרמב״ן: ׳אלמא שאם נמצאת פגומה פסלינן לה לקמייתא, וכיון שכן אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה, הוה ליה למימר כמאן כר׳ הונא ולאכשורי בקמיתא׳. ועי׳ פנ״י שביאר באופן אחר.
ז. כ״ה בשטמ״ק (ושם: מצריך בדיקה). ובכתה״י: בו צריך, ונראה שהיא ט״ס.
ח. אבל הרשב״א בשם רבינו יונה מכשיר אף לרב הונא אם אבד הסכין ולא נבדק. וראה חי׳ רעק״א שאף לרבינו אינו אלא מדרבנן, עיי״ש. ועי׳ יש״ש סי׳ יח, פנ״י, צל״ח, ראש יוסף ותפארת יעקב. וראה ראבי״ה סי׳ אלף פא, רמב״ם הל׳ שחיטה פ״א הכ״ד והשגת הראב״ד וכס״מ ומ״מ שם. ועי׳ בחידושי הרשב״א שהקשה מאי מקשה שם הגמ׳: אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, משמע דלרב הונא ניחא, והא גם לר״ה קשה, כיון שבנאבד אסורה אלמא דבדיקה שקודם שחיטה כמאן דליתא דמי. ועי׳ שרידי אש ח״ב סי׳ ד עמ׳ מד ביישוב קושיתו.
ט. הגרר״ב הציע לגרוס: ודאי פגים, מ״מ אולי נפגם. וא״צ.
י. להלן ע״ב.
כ. ראה חי׳ רבינו לעיל ג, ב ד״ה ולישנא בתרא, בשם הגאונים.
ל. ריש סי׳ ס, הלכות שחיטה (הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרי).
מ. ד״ה לא כרב חסדא - ראה שטמ״ק עמ׳ קצז ד״ה וכן נראה.
נ. כ״ה בשטמ״ק, ונשמטה תיבה זו בכתה״י.
ס. ר״ל די״ל דלא טרפינן, דמסתברא וכו׳ (הגרר״ב).
ע. להלן ע״ב.
פ. בשטמ״ק העתיק תחילה ׳נמי׳, וחזר ומחקה, ראה שם עמ׳ קצט הערה 194.
צ. כ״ה בשטמ״ק. בכתה״י בט״ס: ופרשי.
ק. שטמ״ק. בכת״י ליתא תיבה זו.
ר. שטמ״ק. בכת״י ליתא תיבה זו.
ש. הגרר״ב הגיה: דחויה.
השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. פירש ובששחט בסכין בדוקה, דאי בשלא בדק אפילו לא נמצאת פגומה פסולה וכגון שנאבדה, דסתם סכינין אינן בדוקין, וכדמוכח נמי ההיא דישראל מומר אוכל נבילות לתאבון, דאמרינן (ג:) לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו וכו׳, כולם ששחטו אהייא וכו׳, אלא אישראל מומר, אי דאיתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קשחיט, ואף על גב דאמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא, משום דלא טרח, וסתם סכינין אינן בדוקין, ואוקימנא טעמא דרב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בב׳ סימנין ובסכין יפה שאין בה פגימה.
וכתב הרמב״ן ז״ל דהוא הדין אם נאבד הסכין לרב הונא דפסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה, ואמרין לעיל (חולין ט.) דלרב הונא אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה באכילה, ואיכא מאן דאמר נבלה, ואף על גב דאיכא לאיפלוגי דהכא שאני, לפי שבדק הסכין קודם שחיטה, ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה, אפילו הכי מדאמרינן דרב הונא כשמעתיה אם אתה אומר דהיכא דנאבד קודם בדיקה כשרה לא הוי כשמעתיה, והא דאמר לקמן (חולין י׳:) כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא (לרב הונא אלא) שאם נמצאת פגומה פסליה לקמייתא. וכיון שכן, אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה הוי ליה למימר כמאן כרב הונא ולאכשורי בקמייתא. לא קשיא דכל מידי דלא אפשר לתקוני קארי ליה אפסולי, דהא אי משתכח פגים לא אפשר לאכשורי. אי נמי איידי דאיצטריך למימר אליבא דרב חסדא לאכשורי נקט בדרב הונא לאפסולי.
ומדברי רבינו הרב ז״ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא בין לרב הונא בין לרב חסדא היכא דנאבד כשרה, דנוקי סכין אחזקתיה, וכבר בדקה קודם שחיטה ונמצאת יפה, אלא דהשתא דנמצאת פגומה, ואיכא למיתלי דבעור (פגומה) [נפגמה] תלי לחומרא, והיינו כשמעתיה, דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו מכשירין אותה, כיון דשחוטה לפניך, ותליא פגימתו של סכין בשבירת עצמות, וראיה יש מדאמרינן לקמן (חולין י׳:) לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ואקשינן אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא היינו דלא בעי בדיקת חכם, דהוה ליה בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה לאחר שחיטה אינה צריכה חכם, דאילו רצה לשחוט בהמה אחרת בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואינו חושש, ורב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא יפול הספק אלא באחת, אלא אי אמרת כרב חסדא הוה ליה בדיקה של קודם השחיטה, ובדיקה של קודם שחיטה צריכה חכם, אלמא משמע דלרב הונא אי בעי למישחט ב׳ או ג׳ בהמות בבדיקה ראשונה הולך ושוחט ואינו (חששה) [חושש], ובודאי אילו היה פוסל רב הונא בשנאבד הסכין, ומשום דחשיבא לה שחיטה לגבי סכין לחומרא (בשבירת) [כשבירת] עצמות, ודאי אינו רשאי לשחוט אלא אם כן בדק קודם שחיטה, ולדידיה נמי תיבעי בדיקת חכם. וזו ראיה גמורה לסברתו של רבינו ז״ל.
ועוד ראיה מאוקימתא דרב אשי דלעיל (חולין ג.) אוקי מתניתין בשבדק סכין ונתן לו, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכין אחריו. ואם איתא אפילו בדק סכין ונתן לו, היאך סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה. ועוד למה לי בודק לכתחלה ונותן לו, הא בבדיקה שלאחר שחיטה סגי ליה, אלא ודאי משום דבדיקה שלאחר שחיטה לא צריכא לאכשורי קמייתא אלא לכתחלה, ובדאיתיה קמן, הא ליתיה קמן כשרה, וזו ראיה גמורה, אלא אם כן תאמר דהא (דרבא) [דרב אשי] אתיא דלא כרב הונא אלא כר״ח וכדפסקינן הכא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, דודאי למאי דאיפסיקא הלכתא כר״ח בששבר בה עצמות ואף על גב דאתיליד בה ריעותא, כל שכן בשנאבד דלא איתיליד בה ריעותא.
בגמרא אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה. פשטא דלישנא בפלוגתא דר״ה ור״ח משמע דאיירי כשבדק לאחר שחיטה ונמצאת פגומה אבל אם לא בדק כלל הסכין לאחר שחיטה אפי לר״ה כשרה ומוקמינן להסכין בחזקת בדוק דמעיקרא וה״ל כמאן דידע במה נשחטה ואזלא לה חזקת איסור דמעיקרא כיון דלא בהמה איתרע ולא סכין איתרע אע״ג דלעיל בדף הקודם אמרינן כשלא בדק הסימנין לאחר שחיטה הוי טריפה או נבילה מהאי טעמא דר״ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשאני התם דכל כמה דלא ידעינן ששחט רוב שני הסימנין הרי היא בחזקת שאינה זבוחה דשחיטת רוב הסימנין תליא במעשה בפועל משא״כ הכא בסכין שאינו תלוי במעשה אלא ע״י מקרה אם נאבד הסכין או ששכח מלבודקו שפיר אמרינן דנשחטה הותרה כיון דבשעת שחיטה הסכין הי׳ בחזקת בדוק והרי ידע במה נשחטה אע״ג דפשט׳ דלישנא דר״ה דקאמר עד שיודע במה נשחטה משמע דאסכין קאי היינו לענין שאם לא בדק הסכין קודם שחיטה ולא לאחר שחיטה אסורה כל זה הסכימו רוב הפוסקים והמפרשים קמאי ובתראי אלא שהרשב״א ז״ל בחידושיו הביא בשם הרמב״ן ז״ל דבנאבד הסכין לר״ה נמי פסולה והביא ראיה לדבריו דאמרינן הכא דר״ה כשמעתי ואי איתא דבנאבד כשירה לא הוי כשמעתי ועוד הביא ראיות אחרות אלא שזה עיקר ראייתו ע״ש וע״ז כתב הרשב״א ז״ל בשם הרב רבי׳ יונה ז״ל דלא ס״ל הכי אלא דבנאבד כשירה לכ״ע ואפ״ה א״ש הא דקאמר בסמוך בשלמא ר״ה כשמעתי והיינו משום דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו מכשירין אפילו בנמצאת פגומה כיון דנשחטה לפניך ותלינן פגימת הסכין בשבירת עצמות כו׳ ע״ש ונראה לכאורה מלשון רבי׳ יונה ז״ל דמשמע לי׳ מ״ש הרמב״ן ז״ל דאי נאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו משום דלענין נמצאת פגומה לא איצטריך ר״ה להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא דעיקר טעמא דר״ה משום דעור ודאי פוגם ואף שאיני כדאי מ״מ נלע״ד ברור דמעולם לא נתכוין הרמב״ן לדבר זה בראייתו דהא ודאי איצטריך להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאי לאו הכי לא הוי מיתסר מהאי טעמא דעור ודאי פוגם לחוד דהא ודאי דעור ודאי פוגם לאו מילתא דפסיקא היא שהרי רוב סכינין יפין הן לאחר שחיטה ומה״ט גופ׳ מכשירין הפוסקים בנאבד הסכין אלא דנראה לפרש מ״ש הרמב״ן ז״ל דאי בנאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו כדפרישית שאם נאמר דבנאבד הסכין כשירה אף לר״ה משום דהוי כמו שידע במה שנשחטה א״כ מה״ט גופ׳ ה״ל לר״ה להכשיר אף בנמצאת פגומה שהרי בדק הסכין קודם שחיטה ובשעת שחיטה כבר יצאה מחזקת איסור דמעיקרא מששחט רוב הסימנים כן נראה לי בכוונת הרמב״ן ז״ל אלא דבאמת משום הא נמי לא איריא דנמצאת פגומה שאני כיון דהסכין איתרעי והרי פגומה לפנינו ועור נמי פוגם וה״ל כתרתי במקום חדא והוי כלא ידע במה נשחטה כיון דאיגלי מלתא למפרע דאיתרע חזקת סכין דמעיקרא דשמא בעור נפגמה כן נ״ל ביישוב שיטת הפוסקים המכשירין ועיין בס׳ יש״ש ויש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אלא דאכתי קשיא לי טובא על דברי הרמב״ן ז״ל שרוצה לומר דבנאבד הסכין טריפה דא״כ תיקשי טובא הך בדיקה דקודם שחיטה שהיא עיקר ואסמכיה אקרא דכתיב ושחטתם בזה ואמרינן נמי שצריך להראות לחכם ומה כבודו של חכם יש בזה כיון דלא נפקא מיניה מידי בהך בדיקה דממ״נ אם נמצא סכינו יפה לאחר שחיטה אפילו בלא בדיקה דקודם שחיטה כשירה דליכא למיחש למידי ואם לא נבדקה או שנאבד הסכין לא מהני נמי הך בדיקה קמייתא כלל ובאמת שהרב רבי׳ יונה ז״ל בעצמו הרגיש קצת בראיה זו אלא דאיהו לא קשיא ליה אלא מאוקימתא דרב אשי ורבא לעיל דמפרשים מתניתין דהכל שוחטין בישראל מומר והיינו שבודק סכין קודם שחיטה ונותן לו ולהרמב״ן ז״ל הך בדיקה דקודם שחיטה אינו עיקר אלא דלאחר שחיטה והיאך סמכינן אמומר וע״ז מסיק הרשב״א ז״ל שהיא ראי׳ גמורה אלא א״כ תאמר דהא דרבא ורב אשי לא ס״ל כר״ה אלא כר״ח כו׳ ע״ש בלשון הרשב״א ז״ל ולמאי דפרישית ודאי היא ראיה גמורה דבלא האי דמומר נמי קשה אהרמב״ן ז״ל מכל בדיקות דעלמא דלדבריו אין בהם צורך וצ״ע ליישב לשון הרמב״ן ז״ל ודו״ק:
א ושבים לדון בספיקות שמתעוררים לאחר השחיטה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: השוחט בסכין בדוקה ולאחר זמן נמצאת הסכין פגומה, אמר רב הונא: אפילו שיבר בה בסכין עצמות כל היום לאחר השחיטה — פסולה הבהמה לאכילה, ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא בעור הצואר נפגמה הסכין, בתחילת השחיטה, ובגלל הפגימה נקרעו הסימנים (הקנה והושט) ושחיטה פסולה היא. ורב חסדא אמר: כשרה, שמא בעצם ששיבר לאחר השחיטה נפגמה הסכין.
§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with a knife that was afterward found to be notched, Rav Huna says: Even if, after the slaughter and before the knife was examined, he broke bones with the knife all day, the slaughter is not valid, as we are concerned that perhaps the knife became notched on the hide of the neck. And Rav Ḥisda says: The slaughter is valid, as perhaps it was on the bone that he broke with the knife after the slaughter that it became notched.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בִּשְׁלָמָא רַב הוּנָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ אֶלָּא רַב חִסְדָּא מַאי טַעְמָא אָמַר לָךְ עֶצֶם וַדַּאי פּוֹגֵם עוֹר סָפֵק פּוֹגֵם סָפֵק לָא פּוֹגֵם הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

The Gemara asks: Granted, Rav Huna stated his opinion in accordance with his halakha cited earlier (9a): An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition until it becomes known in what manner it was slaughtered. But as for Rav Ḥisda, what is the reason for his ruling that the slaughter is valid? The Gemara answers that Rav Ḥisda could have said to you: A bone certainly notches the knife, but with regard to hide, it is uncertain whether it notches the knife and uncertain whether it does not notch it. This is a case of certainty and uncertainty, and the principle is that an uncertainty does not override a certainty.
רי״ףרש״יבעל המאוררשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשמעתיה – דאמר לעיל (דף ט.) בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וזו נולד בה ספק בשחיטה.
{שמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה}
אמר לך רב חסדא: עצם, ודאי פגים. עור, ספק פגים ספק לא פגים. הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי – פי׳, ולאו למימרא שספק פגימת העור אינו מוציא מידי ודאי פגימת העצם. דכה״ג לאו הוצאה היא, דהא איכא למימר, עור פגמיה מעיקרא ואתא עצם נמי ואוסיף ביה ופגמיה, ואין זה מוציא מיד זה ולא זה מוציא מיד זה. והיינו דלא מייתינן עלה ההיא דתניא, חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, ולא ההיא דתניא, מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, דסוגיין בעלמא (עיין פסחים ט., עבודה זרה מא:, נדה טו:). משום דלא דמי הדין ספק דאינו מוציא מידי ודאי לכל אין ספק מוציא מידי ודאי דאמרי׳ בעלמא, אלא הרי הוא כמו שאמר, מוטב נתפוש את הודאי ונניח את הספק.
ודוגמתו במדרש אגדה (עיין פ׳ מקץ, פרק מב, לז): אמר להן יהודה לאחיו: המתינו לו לזקן עד שתכלה פרוסה מן הבית. כדכתיב (בראשית מב, ב), ויהי כאשר כלו לאכול את השבר. אמר ליה יהודה ליעקב: אם אין בנימין הולך עמנו, כלנו מתים ברעב. ואם הוא הולך עמנו, שמא ימות שמא לא ימות. מוטב נניח את הודאי ונתפוש את הספק. ואף זה בחלוף דוגמתו. כלומר, מוטב לתלות בעצם שהוא ודאי פגים מלתלות בעור שאין פגימתו מצויה, ונעמיד שחיטה בחזקתה בהיתר.
ואף על גב דבטבילה בכה״ג לא מוקמינן טבילה בחזקתה, שאני התם דהא איתילידא בה ריעותא. אבל הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי.
אמר לך עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ספק וודאי שנאמרו כאן, לא נאמרה על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הודאי. אבל כאן אין ספק מכחיש את הודאי, דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם, ואפשר ששניהם פגמו את הסכין, והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום.
גמרא מ״ט א״ל עצם ודאי פוגם עור ספק כו׳ לחד תירוצא של התוס׳ ניחא אפילו למסקנא דתלינן בעצם דמפרקת טפי מהעור ובמפרקת דבתרייתא נמי טפי דודאי פגום דלא חייש באחרונה ובראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק הסכין אבל לאינך תירוצא כן משמע מפרש״י דליכא סברא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות אלא דבכל גוונא תלינן לקולא צ״ל דהאי טעמא דקאמר עצם ודאי פוגם עור ספק כו׳ לא קיימא לפי המסקנא אלא דטעמא דרב חסדא הרי שחוטה לפניך וסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ודו״ק:
ושואלים: בשלמא [נניח] רב הונא כשמעתיה [הולך כשיטתו] לעיל (ט,א), שבהמה הריהי בחזקת איסור עד שייוודע לך כיצד נשחטה, אלא רב חסדא מאי טעמא [מה טעם] הכשיר? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך]: עצםודאי פוגם סכין, עורספק פוגם ספק לא פוגם, ואם כן הוי [הרי זה] ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
The Gemara asks: Granted, Rav Huna stated his opinion in accordance with his halakha cited earlier (9a): An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition until it becomes known in what manner it was slaughtered. But as for Rav Ḥisda, what is the reason for his ruling that the slaughter is valid? The Gemara answers that Rav Ḥisda could have said to you: A bone certainly notches the knife, but with regard to hide, it is uncertain whether it notches the knife and uncertain whether it does not notch it. This is a case of certainty and uncertainty, and the principle is that an uncertainty does not override a certainty.
רי״ףרש״יבעל המאוררשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מֵתִיב רָבָא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב הוּנָא דטָבַל וְעָלָה וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁיֹּאמַר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה עָלַי קוֹדֶם לָכֵן וְהָא הָכָא דְּוַדַּאי טָבַל סָפֵק הֲוָה עֲלֵיהּ סָפֵק לָא הֲוָה עֲלֵיהּ וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

Rava raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda to support the opinion of Rav Huna, from a baraita: If one immersed and emerged from the ritual bath and an interposing item was later found on him, then even if he had been engaged in handling that same type of item for the entire day after his immersion, the immersion does not fulfill his obligation. This is so until he will say: It is clear to me that this interposition was not on me beforehand. And here it is a case where he certainly immersed, and it is uncertain whether the interposition was on him at that time and uncertain whether it was not on him, and nevertheless, contrary to the opinion of Rav Ḥisda, the uncertainty overrides the certainty.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונמצא עליו דבר חוצץ – כלומר (כמו) שהסופר הוא אומנותו נמצא (עליו כלומר) על בשרו מעט מדיו כו׳ והא הכא דקא אתי ספק מוציא מידי ודאי כלומר דלא עלתה טבילה עד שיאמר ברי לי:
כל היום כולו – לאחר טבילה.
טבל ועלה כו׳ – הך דהכא לא שייך לאתויי בפ׳ כל היד (נדה דף טו:) ובפרק כל הצלמים (ע״ז דף מא:) ובפ״ק דפסחים (דף ט.) דהתם נמי פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי דשאני הכא דלחומרא אתא ספק איסורא ומוציא מידי ודאי היתר והנך דמייתי התם לא שייך לאתויי הכא דהתם הוי משום דהוי ספק הרגיל.
עד שיאמר ברי לי – הכא לא מפליג בין טבל סמוך לחפיפה ללא טבל סמוך לחפיפה כדמפליג בפרק בתרא דנדה (נדה סו:) דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצאת עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואם כו׳ ואומר ר״ת דהכא מיירי בנמצא בגוף והתם מיירי בנמצא בראש דחפיפה לא תקן עזרא אלא בראש כדאמרינן במרובה (ב״ק דף פב.) דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר ומיקטר לא שייך אלא בראש ועוד נמי תנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ובפ׳ בתרא דנדה (נדה סו:) אמר דאשה לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייה אבל בשאר הגוף שייך לומר לשון הדחה כדאמר התם רבה לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטיה במים ומשמע נמי קמטים דוקא אבל לא שאר הגוף ואע״ג דאיכא למימר דנקט קמטים לרבותא דאע״ג דביאת מים לא בעיא ראוי לביאת מים בעינן ליכא למימר הכי מדלא נקט אפילו קמטיה משמע קמטים דוקא והא דאמר רב נחמן לחמותו דודי חסרת (נדה דף סח.) משמע דכל הגוף בעי חפיפה התם לאו משום חובה אלא משום שהיתה רגילה לרחוץ בחמין כמו שנוהגים גם עכשיו לרחוץ כל הגוף בחמין ועוד אומר רבינו תם דהכא מיירי לטהרות ובנדה איירי לבעלה שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה כמו שמשמע בנדה בכמה מקומות ועוד יש להעמיד הך דשמעתין בכהנים דאין בהן חפיפה משום שטובלין תמיד כדמשמע בירושלמי בריש פסחים.
והא הכא דודאי טבל – פירוש קרוב לודאי הוא דטבל שפיר כיון שנתעסק באותו המין אח״כ.
טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ. פי׳ בשלא היתה חפיפה סמוך לטבילה, כדאמרינן במסכת נדהא טבלה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. ולפיכך דימו אותה בגמ׳ לסכין שנבדק מתחלה ולא היתה שחיטת סימנין סמוך לבדיקה ממש, דהא איכא הפסק עור. ויש אומריםב חפיפה אינה אלא בראש ובכל מקום שיש שער, וכאן בשנמצא עליו דבר חוצץ בגוף. וכן כל חפיפה האמורה בכל מקום אינה אלא חפיפה של ראש ושל מקומות אחרים שיש בהם שער. והכי מפרש בספר יראיםג, ומייתי ראיה מדאמרינן בפ׳ מרובהד שתהא אשה חופפת וטובלת, דאורייתא היא דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, אלמא בשערו קאמר. ועוד ראיה אחרת דאמרינן בתינוקתה אשה לא תחוף [א]⁠לא בחמין ולא בחמי חמהו משום דמשרו מזיי. ולפי שיש שער בגוף לבד שער הראש הוזקקו נשים לחוף כל גופן, וכשר הדבר וטוב, והמעבירו ימתח על העמוד, ע״כ. ולשון חפיפה ודאי כך הוא בכל מקום, אבל לענין טבילה כך צריך לבדוק כל גופה כשער. ובמס׳ נדהז אפרש בס״ד שאין כאן מקום להאריך.
ואיכא דקשיא ליהח אמאי לא אקשינן ליה לרב חסדא מההיא דאמרינןט חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי׳ הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין, דאלמא אתי ספק מוציא מידי ודאי, וכן ממעשה דשפחתו של מציקי כדמייתי לה בכל מקוםכ גבי ספק מוציא מידי ודאי. ולאול מילתא היא, ואדרבה אי איכא לדמויה, סייעתא היא לרב חסדא, דהתם אע״ג דאיכא חזקה דאיסורא כיון שרגלים לדבר תולין להתיר, ואמרי׳מ שעכשיו הותקנו הפירות וגררה חולדה או ברדלס לנפל, הכא נמי כיון שרגלים לדבר דעור לא פגים תולין להקל אע״ג דאיכא חזקה דאיסוראנ.
וליכא לדמויה למקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאותס, והא הכא דודאי טבל ספק הוה חסר ספק לא הוה חסר, וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי, ואע״ג דגברא לא אתרעי ומקוה הוא דאתרעי. משום דשאני הכא דשבר בה, ואפי׳ לרב חסדא דפליג נמי אלאע שבר, משום דכיון דבדק סכינו כששחט ועור לא פגים תולין, וכן בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, כיון שנתעסק באותו המין היה הדין נותן שתולין לופ, אבל גבי מקוה הרי מקוה חסר לפניך, במה תולין. ויש אומרים משום דמקוה לעולםצ אכל גברא וגברא דטביל ביה חסר ק ואתאי חסר ואתאי, אע״ג דלא ידעינן באיזו שעה חסר מארבעים סאה, משעה ראשונהר שחסר תולין להחמיר. ואחרים פירשוש כיון דאתרעי מקוה אתרעי ליה גברא, דטובל במקוה חסר אינה טבילה, אבל הכא גבי סכין הכי קאמרינן, בהמה לא אתרעי, שמא לא נגעה פגימה בסימנין או לא קרעה בהן במקום הפוסל שיעור הפוסל.
והאי לישנא דאמר רב חסדא אין ספק מוציא מידי ודאי, לאו דוקא מוציא, שהרי אפשר לך לקיים את שתיהן ולומר דפגמיה עור ופגמיה עצמות, אלא לומר שאין תולין הדבר כלל בספקת אלא תפסת ודאי תפסת תפסת ספק לא תפסת. אי נמי הכי קאמר עצם ודאי פגים ואיכא למתלי ביה, עור ספק פגים ואין ספק מוציא מידי ודאי דבדיקת סכין, אלא ודאי דעצם הוא שמוציא מודאי דבדיקה, ובכי האי גונא קאמרינן והא הכאא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ולא אמרינן דודאי נתעסק באותו המין וכו׳, כך נראה לי.
א. סו, ב.
ב. כ״ה דעת ר״ת בספר הישר (הוצ׳ שלזינגר) סי׳ קעט, ובתוד״ה עד שיאמר, ב״ק פב, א ד״ה ושתהא, נדה שם ד״ה אם סמוך. וכן דעת הראב״ד בבעלי הנפש שער טבילה דיני חפיפה, רמב״ם הל׳ מקואות פ״ב הט״ז. וראה דעות הראשונים בזה באו״ז סי׳ שסא.
ג. השלם, סי׳ כו (עמ׳ 62).
ד. פב, א.
ה. נדה שם.
ו. ביראים השלם שם: אלא בחמין ואפילו בחמי חמה. ולפנינו בגמ׳ שם: אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל לא בצונן ואפילו בחמי חמין. ופי׳ רש״י שם: ואפילו בחמי חמה די לה בחמין שהוחמו בשמש. אכן, נראה שרבינו מפרש ולא בצונן, ואפילו בחמי חמה לא תחוף, שאינם חמין דיין. וכן היא גירסת רבינו חננאל, הובאה באשכול (אויערבאך) הל׳ מקואות סי׳ סג: לא תחוף בקרירי ואפילו בחמי חמה. וכן הובא בשם ר״ח ברא״ש הל׳ מקואות סי׳ כד, תוס׳ הרא״ש שם, ורבינו ירוחם נכ״ו ח״ה. וראה שאילתות פ׳ אחרי שאי׳ צו: ולא תחוף אלא בחמימי ואפי׳ בחמי חמה [לא - כת״י] משום דקרירי ומיסרק. וראה שאילת שלום והעמ״ש שם, שדעת השאילתות כר״ח, אבל הראב״ד הביא בשם השאילתות כגירסא שלפנינו בגמ׳ [ועי׳ נחל אשכול שם]. ועי׳ תועפות ראם על היראים שם.
ז. שם ד״ה חפיפה. ושם פירש רבינו ענין זה: ׳והכי נמי משמע בפרק מרובה... ומדאמרינן מדאורייתא עיוני בעלמא, דילמא מיקטר, אי נמי מיאוס במידי, ש״מ דאפילו בכל הגוף צריכה לעיין דבר תורה משום דילמא מיאוס במידי, משמע דלגבי הכי, מקום השער ושאר מקומות שבגוף שווין, אלא דאתא עזרא וחייש דילמא אתיא למיטעי בעיוני דשער, משום דשכיח ביה קטרי, ואחמיר ביה חפיפה, הילכך בעי עיוני בכוליה גופיה דאורייתא, ובעי נמי חפיפה למקום שער מתקנתא׳. וכן כתב רבינו בהלכות נדה שלו רפ״ט. וכ״ה בחי׳ הרשב״א נדה שם, ובתוה״ב ב״ז ש״ז. וראה טור יו״ד סי׳ קצט ובב״י שם. ועי׳ חי׳ הרשב״א הוצ׳ ר״ד מצגר שם הערה 136 והערה 137.
ח. תוד״ה טבל, ובעל המאור.
ט. פסחים ד, א.
י. שם ט, א.
כ. ע״ז מא, ב; נדה טו, ב.
ל. כ״ה בכתי״פ וכצ״ל.
מ. כ״ה בשטמ״ק (ושם: תולין להיתר). בכתה״י: ואומר.
נ. ראה תוס׳ ובעה״מ שם, וחי׳ הרשב״א כאן, ובתוס׳ ושא״ר נדה שם.
ס. מקוואות פ״ב מ״ב.
ע. בשטמ״ק: שלא.
פ. שם: בו.
צ. שטמ״ק, וליתא בכת״י.
ק. חוששין משום דחסר ואתאי (הגרר״ב).
ר. שטמ״ק. וליתא בכת״י.
ש. תוד״ה סכין בתירוץ השני.
ת. ר״ל לא תולין כלל בעור רק בעצם (הגרר״ב).
א. כ״ה בשטמ״ק. בכת״י בטעות: איכא.
מתיב רבי אבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר אחר טבילה.
לא עלתה לו טבילה. ומיירי כגון שחפף קודם טבילה, דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה, ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה. דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל, וכדגרסינן בנדה (נדה סו:) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אין צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.
והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. ולפי מה שפירש הרמב״ן ז״ל דלרב הונא אפילו נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בודאי במה נשחטה, קשיא לי דאם כן מאי סייעתיה לרב הונא איכא מיהא דלרב הונא נמי לא ניחא, דהא הכא כי נמצא עליו דבר חוצץ חושש, אבל מספק אין צריך לבדוק אם יש עליו דבר חוצץ אם לא, וכדקתני נמצא עליו דבר חוצץ. ואילו לרב הונא צריך הוא לחזור אחריו ולבדקו. ותו קשיא לי מאי קא מותיב מיניה לרב חסדא, דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והוה ליה כחפף סמוך לטבילה דאף על פי שנמצא עליו דבר חוצץ אין צריך לחזור ולטבול. ואדרבה לרב הונא קשיא, דהא בטבילה כי הא גוונא עלתה לו טבילה, כלומר אילו היתה חפיפה סמוך לטבילה כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין.
ונראה דסבירא ליה לרב אבא דחתיכת עור בית השחיטה קודם שיגיע לסימנין הוה ליה כאלו נתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה, שלא עלתה לה טבילה כלל, ואף על פי שלא נמצא עליו לבסוף דבר חוצץ, דהא סבירא ליה לרב הונא דעור נמי שכיח לפגום, ומכל שכן קא מותיב, דהא הכא דלא נתעסק בדבר קודם טבילה ואפילו הכי כיון דלא חפיף סמוך לטבילה אם נמצא עליו דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול, וכל שכן בסכין שנתעסק בחתיכת העור קודם שחיטת סימנין שיש לנו לחוש שמא בעור נפגמה, ואפילו תימר שאין עור מצוי לפגום, מכל מקום פעמים שהוא פוגם, והכי נמי אית ליה לרב חסדא כדבעינן למכתב לקמן בעזר ה׳, וכדמשמע נמי מדאמרינן לעיל אמר ליה רב חסדא עצם ודאי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ולא קאמר עור לא פגים, ואם כן ניחוש דלמא בעור נפגם, שהרי גבי טבילה לא נתעסק במין המצוי לחוץ בין חפיפה לטבילה, ואפילו הכי חיישינן היכא דנמצאת עליו דבר חוצץ מיהא, וגבי סכין שנמצאת פגומה נמי היכא דנמצאה פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולאח תלינן בעור, כך נראה לי.
וקשיא לי כיון דהשתא סבירא ליה דרב חסדא תלי טעמיה להקל משום שבירת עצמות שלאחר שחיטה, הא לא שבר בה עצמות ודליכא למיתלי במידי, ודאי מודה ליה לרב הונא דפסולה, אם כן מאי קא מותיב ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי. ואם תאמר דהכא נמי קתני אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, ואפילו הכי לא תליא בעסק המין שלאחר טבילה, ועיקר קושיתו מדקתני עלה דההיא אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום הוא, אם כן אמאי לא אדכר ליה בקושיא כלל, דהא לא נסיב ליה אלא והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה קודם לכן ספק לא הוי עליה, והכין הוה ליה לאקשויי והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה ספק לא הוי עליה ונתעסק באותו המין לאחר טבילה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. יש לומר דאמסקנא סמיך דאסיקנא דר״ח אפילו בלא שבר בה עצמות מכשר, דתלי ליה להקל, דאימר בעצם דמפרקת נגעה ובנגיעתה בו נפגמה, וזו ראיה דכי אמרי אימר בעצם דמפרקת איפגם אימר נגע ואימר אפגים קאמר ולא בשנגע ודאי בעצם דמפרקת כמו שפירש שם רש״י ז״ל, ובסמוך נאריך בה בסייעתא דשמיא.
בד״ה עד שיאמר כו׳ והא דאמר רב נחמן לילתא כו׳. נ״ב נ״ל טעות כי חמותו של רב נחמן היתה וילתא היתה אשת רב נחמן:
שם מתיב רבא לסייע לר״ה טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו׳ והא הכא דודאי טבל כו׳. וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו דמכאן נמי קשה על שיטת הרמב״ן ז״ל שכתב דלר״ה אפילו בנאבד הסכין סבר דפסילי והיינו משום דכשמעתיה אמרה למלתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והאי במה נשחטה היינו בדיקה דלאחר שחיטה שתמצא יפה וא״כ מאי מייתי רבא הכא לסייע לר״ה מהך ברייתא דטבל ועלה דאכתי לר״ה גופא מי ניחא דהא הכא גבי טבילה לא שייך הך מלתא דבדיקה דלאחר טבילה דכל היכא שחפף קודם טבילה דע״כ בהכי איירי תו לא אשכחן שיהא צריך בדיקה אם נמצא עליו דבר חוצץ וא״כ אמאי לא עלתה לו טבילה הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא ואי משום שנמצא עליו דבר חוצץ הרי נתעסק באותו מין ומהיכי תיתי ניחוש שהדבר חוצץ שנמצא עליו היה בשעת טבילה משא״כ בסכין שרגיל להפגם בעור וע״ש בל׳ הרשב״א ז״ל שהאריך בזה ובאמת שאין זה קשיא כל כך דשפיר מצינן למימר דעיקר מלתא דרבא לאותובי עלי׳ דר״ח וממילא הוי סיעתא לר״ה דאפילו בלא האי טעמא דעור מצוי לפגום אלא אי הוי ס״ל כר״ח דעור ספק פוגם אפ״ה ה״ל למיפרך מהאי טעמא דכיון שנמצא סכין פגום הרי לא ידע במה נשחטה ובחזקת איסור דמעיקרא עומדת עד שיודע בבירור כדאשכחן גבי טבל ועלה דאע״פ שנתעסק באותו המין אפ״ה בחזקת טומאה דמעיקרא קאי דכיון שנמצא עליו דבר חוצץ לא שייך לומר הרי טבל לפנינו וכיוצא בזה מצינן ליישב במה שהאריך הרשב״א ז״ל שם עוד דהא דמותיב רבא עליה דר״ח היינו דוקא לפי המסקנא דלר״ח אפילו לא שיבר בה עצמות סבר דכשירה ולמאי דפרישית אין צריך לדחוק בכך אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאדרבה למאי דקי״ל כשיטת רוב הפוסקים דר״ה מודה בנאבד הסכין דכשירה דשפיר קרינן בה נשחטה שהרי לא נמצא ריעותא לא בסכין ולא בבהמה ודוקא בנמצא פגום קאמר דפסולה והיינו כדפרישית דכיון דהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והשתא נמי נמצא פגום יש לנו לומר כיון שנמצא השתא פגום כמו כן היה פגום בשעת שחיטה ע״י עור ואי משום דבדק הסכין ומוקמינן הסכין בחזקת בדוק אפ״ה ה״ל כתרתי במקום חדא ומש״ה פסולה כדאיתא בפ׳ עשרה יוחסין ובפ״ק דנדה דתרתי במקום חדא מידי ספיקא מיהא לא נפקא א״כ לפ״ז תקשי הך ברייתא דטבל ועלה דאפילו בנמצא עליו דבר חוצץ אמאי לא עלתה לו טבילה כיון שיש לתלות במה שנתעסק באותו המין והכא לא שייך לומר דכיון דבחזקת טומאה קאי ה״ל כתרתי במקום חדא ולא אמרינן בכה״ג הרי טבל לפנינו הא ליתא דהא פשטא דלישנא דנמצא עליו דבר חוצץ היינו שנמצא שום דבר החוצץ במיעוט דמקפיד ולא ברוב גופו דלא שכיח כלל וכ״ש דלא שייך בכה״ג לומר שאינו יודע בבירור אם נתלכלך רוב גופו בין חפיפה לטבילה וכיון דקי״ל בכמה דוכתי כר׳ יצחק דמן התורה אינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד עליו אלא דחכמים גזרו על מיעוט המקפיד משום רובו המקפיד א״כ לפ״ז שפיר קרינן הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא לגמרי ולכאורה נראה לי דמכאן יש ראיה לשיטת יש המפרשים שהביאו התוס׳ בפ״ק דסוכה דף ו׳ ע״ב דהא דקאמר ר״ח דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ היינו דוקא לענין חציצת שערות אבל בבשרו חוצץ אפי׳ מיעוט שאינו מקפיד ולכאורה לשון רש״י שם נמי הכי משמע דהאי רובו היינו רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת עכ״ל אלא שהתוס׳ הקשו שם כמה קושיות על שיטת היש מפרשים וכמו שהארכתי שם בחידושי סוכה דרש״י נמי לאו דוקא רוב שערו קאמר ולאפוקי רוב גופו אלא כיון דהתם לענין שער איירי מעיקרא מש״ה מפרש דהאי רובא דר׳ יצחק נמי בכה״ג ולקושטא דמלתא או ברוב שערו או ברוב גופו דוקא חוצץ אבל מיעוטו בכל ענין אינו חוצץ וזה ברור כמו שהארכתי בחידושינו עיין עליו אע״כ גם זה צריכין אנו לומר דעיקר תיובתא דרבא עליה דר״ח היינו מהאי טעמא גופא דמכח כ״ש אתינן עליה כיון דאשכחן דבטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה אע״ג דיוצא מחזקת טומאה לגמרי מדין תורה אפ״ה כיון דאכתי איסורא דרבנן עליה דכיון שגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד מש״ה אסרו חכמים מן הספק כאילו עדיין בחזקת טומאה א״כ מה״ט גופ׳ יש לפסול בשחיטה כיון שנמצא פגום אפילו בלא האי טעמא דר״ה כשמעתי׳ דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאף אם נאמר שאין כאן חזקת איסור אפ״ה יש לאסור מספק מדרבנן כנ״ל ודו״ק ועיין עוד בסמוך:
מתיב [מקשה] רבא על רב חסדא לסיועיה [לסייע] לשיטת רב הונא, ממה ששנינו: מי שטבל במקוה ועלה, ולאחר זמן נמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לאחר הטבילה — לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי הדבר החוצץ קודם לכן, לפני הטבילה. והא הכא [והרי כאן] שודאי טבל, וספק אם הוה עליה [היה עליו] הדבר החוצץ לפני הטבילה ספק לא הוה עליה [לא היה עליו], וקאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי!
Rava raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda to support the opinion of Rav Huna, from a baraita: If one immersed and emerged from the ritual bath and an interposing item was later found on him, then even if he had been engaged in handling that same type of item for the entire day after his immersion, the immersion does not fulfill his obligation. This is so until he will say: It is clear to me that this interposition was not on me beforehand. And here it is a case where he certainly immersed, and it is uncertain whether the interposition was on him at that time and uncertain whether it was not on him, and nevertheless, contrary to the opinion of Rav Ḥisda, the uncertainty overrides the certainty.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) שָׁאנֵי הָתָם הדְּאִיכָּא לְמֵימַר הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ ואימא לֹא טָבַל.

The Gemara rejects that proof: It is different there, as it can be said: Establish the status of the impure person on the basis of his presumptive status of impurity, and say that he did not immerse properly.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: שאני התם [שונה שם], דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: העמד את האיש הטמא על חזקתו שהוא טמא, ואימא [ואמור] שלא טבל כראוי.
The Gemara rejects that proof: It is different there, as it can be said: Establish the status of the impure person on the basis of his presumptive status of impurity, and say that he did not immerse properly.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ה״נהָכָא נָמֵי הַעֲמֵד בְּהֵמָה עַל חֶזְקָתָהּ וְאֵימַר לֹא נִשְׁחֲטָה הֲרֵי שְׁחוּטָה לְפָנֶיךָ.

The Gemara challenges: Here too, establish the status of the animal on the basis of its presumptive status of prohibition and say that it was not slaughtered properly. Why does Rav Ḥisda rule that it is permitted? The Gemara explains: That status has been undermined, as the slaughtered animal is before you. There is no indication that the slaughter was not valid, and most slaughtered animals are slaughtered properly.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] בענין הסכין יש לומר: העמד בהמה על חזקתה, שהיא בחזקת איסור עד שייוודע במה נשחטה, ואימר [ואמור] שלא נשחטה כראוי! ומשיבים: אינך יכול לומר זאת, שהרי היא שחוטה לפניך, ואין בה פגם, ורוב הבהמות השחוטות כשרות הן.
The Gemara challenges: Here too, establish the status of the animal on the basis of its presumptive status of prohibition and say that it was not slaughtered properly. Why does Rav Ḥisda rule that it is permitted? The Gemara explains: That status has been undermined, as the slaughtered animal is before you. There is no indication that the slaughter was not valid, and most slaughtered animals are slaughtered properly.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ה״נהָכָא נָמֵי הֲרֵי טָבַל לְפָנֶיךָ הָא אִיתְיְלִידָא בֵּיהּ רֵיעוּתָא.

The Gemara challenges: Here too, in the case of immersion, the status of impurity is undermined, as the person who has immersed is before you. The Gemara explains: The case of immersion is different, as a flaw developed in the presumptive validity of the immersion, since there is an interposition.
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא נמי הרי טבל לפניך הא אית ליה ביה ריעותא. כלומר שנמצאה עליו דבר חוצץ ואימא קודם טבילה הוי ביה. בהמה נמי אתיליד בה ריעותא. כלומר דריעותא (הבהמה) [דבהמה] והכשרה בסכין תלוי, והרי הסכין פגום לפניך.
ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] הרי אדם שטבל לפניך! ומשיבים: הא איתילידא ביה ריעותא [הרי נולדה בו ריעות, פגם], שנמצא עליו דבר חוצץ.
The Gemara challenges: Here too, in the case of immersion, the status of impurity is undermined, as the person who has immersed is before you. The Gemara explains: The case of immersion is different, as a flaw developed in the presumptive validity of the immersion, since there is an interposition.
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ה״נהָכָא נָמֵי אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא סַכִּין אִיתְרְעַאי בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.

The Gemara challenges: Here too, a flaw developed in the presumptive validity of slaughter, as the knife is notched. The Gemara explains: In the case of slaughter, the knife became flawed, but the animal did not become flawed. Therefore, the animal assumes the presumptive status of permissibility. By contrast, in the case of immersion, the interposition was found on the person, thereby nullifying his presumptive status of purity.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סכין איתרעאי [בהמה לא איתרעאי] כלומר דאיפגים ובהמה עצמה היתה שחוטה שפיר ומשום הכי אמרינן1 הכא העמד טמא על חזקתו והכא אמרינן בבהמה בחזקת היתר עומדת:
עד שיודע לך סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ומשום הכי אמרינן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וכו׳:
1. נראה דצ״ל ומשו״ה אמרינן דבחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אבל התם גבי טבילה אמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל.
בהמה לא אתרעאי – וכיון דלאו בגופה ממש אתיליד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק דריעותא דסכין ומוציא אותו מידי שחיטה ודאית דודאי עצם פגם.
סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי – תימה דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דבריש נדה (דף ב:) דקאמר התם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהא חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה אתרעאי אדם לא אתרעאי והכא נמי נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי הסכין פגום לפניך וי״ל דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי כדקאמר התם ועי״ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם וכ״ת התם נמי ודאי טבל כדאמר הכא גבי טבל ועלה לא דמי דמה שנתעסק באותו המין אחר כך עושה אותו ודאי טבל דמסתמא מאותו מין שנתעסק בא אבל התם מה שייך לומר ודאי טבל הרי במקוה חסר טבל ואין זו טבילה והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטרף עד תליסר חיותא איכא למימר דלא כרב חסדא דלרב חסדא אפילו בתרייתא כשרה לפי שקרוב לודאי דבעצם של מפרקת של בתרייתא אפגים לפי שבראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק את הסכין בכח במפרקת לפי שעדיין צריך לשחוט אחרות אבל באחרונה לא חייש ועי״ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין ומה לי אתיליד ריעותא בבהמה אלא על כרחך הכי קאמר סכין אתרעאי פירוש ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לאו לאתויי כה״ג דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס ואף על גב דלא עביד דשהי ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ופריך מאי שנא כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר.
סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. (התם) [אבל] גברא [הוא] דאתיליד ביה ריעותא, ואם תאמר והא תנן (מקואות פ״ה מ״ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, ואמאי לימא מקוה איתרעי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. יש מפרשים דשאני ריעותא דמקוה, דאלימא לאורועי לטבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרי [ד]⁠ר״ח אפילו בשלא שבר בה עצמות, היינו נמי דתליא דבעצם המפרקת איפגום טפי מעור. אי נמי יש לפרש דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי. דאי אפשר להיות המקוה חסר או לדבר חוצץ להיות עליו שתעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, ומשום הכי בין בנמצא עליו דבר חוצץ בין בשנמדד ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא סכין הוא דאיתרעאי אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר שנפגם בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימתו בסימנין כלל [ד]⁠במקום הבדוק שבסכין נשחטו, וכדין נשחט, והוא שיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה, הלכך לא אלימא ריעותא דסכין ולאפוקי בהמה מחזקת כשרותה כיון שהיא שחוטה לפניך.
בדק הסכין דרך חדה ולא על צדדיה ושחט יבדוק ואם נאבד מגדולי המפרשים מכשירין לא נאמרה לדעתם בדיקת צדדין לפסול בדיעבד ויש חולקין בדבר:
תוס׳ בד״ה סכין אתרעאי כו׳ והוו כס״ס והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק כו׳ עכ״ל מלשונם נראה דהשתא לפי׳ זה דסכין אתרעאי והוי כס״ס פריך שפיר כו׳ אבל לפי משמעות דשמעתין דסכין אתרעאי לא פריך שפיר ולא ידענא למה לא יתפרש להם כמו כן דפריך שפיר דכל ספק לאתויי כו׳ ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
בתוספות בד״ה סכין איתרעאי כו׳ תימא דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו׳ ועי״ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין כו׳ אע״כ ה״ק סכין איתרעי פי׳ ואיכא ספיקי טובא כו׳ עס״ה. וקשי׳ לי דנהי שתירוץ זה מספיק לפי האמת דלא תיקשי עלי׳ דר״ח מ״מ לרבא גופ׳ דלא אסיק אדעתי׳ הך סברא דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי א״כ אדמקשה ליה מהך ברייתא דטבל ועלה אמאי לא מקשה ממשנה ערוכה דמקוה שנמדד דמייתי הש״ס בכמה דוכתי בפרק עשרה יוחסין ובפ״ק דנדה וגם על תירוץ ראשון של התוס׳ יש לדקדק דלכאורה כיון דס״ל לר״ה דע״י עור רגיל לבוא לידי פגימה א״כ לא גרע מהאי דחסר ואתאי גבי מקוה ובאמת נראה מלשון התוס׳ בפ״ק דנדה שהשמיטו הך מילתא דחסר ואתאי ואין להאריך כאן אלא דבלא״ה קשיא לי בעיקר קושית התוס׳ שכתבו מהאי מקוה איכא לאתובי אדר״ח דלא שייך לשנויי הך שינויא דסכין איתרעאי ואכתי מאי קושי׳ הרי תשובתו בצדו דהא בהאי דמקוה שנמדד דפליגי ר״ש ורבנן דלרבנן בין ברה״י ובין ברה״ר טמאין ודאי ור״ש פליג ואמר ברה״י תולין ברה״ר טהורין אלמא מדמפליג ר״ש בין רה״י בין רה״ר וחכמים נמי נקטו במילתייהו בין רה״י ובין רה״ר ואילו בשאר איסורין שבתורה לא אשכחן כלל לחלק בין רה״י בין רה״ר אלא שע״כ דהתם לענין טומאה איירי דאשכחן דמפלגינן בין רה״י בין רה״ר כדאיתא בסוטה בפ׳ כשם ובכמה דוכתי טובא דלענין טומאה הלכתא גמירי לה כיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי אע״פ שלא עשה אונס כרצון מכ״ש לענין טומאה שעשה אונס כרצון מש״ה היכא דדמי לסוטה והיינו ברה״י עשה בה ספק כודאי וברה״ר דלא הוי דומי׳ דסוטה אמרינן דטהור אי משום דמוקמינן אחזקתה כמ״ש התוספות לעיל בדף הקודם בד״ה התם הלכתא גמירי לה ובפ״ק דנדה האריכו יותר בזה או כדפרישית לעיל דהא דספק טומאה ברה״ר טהור היינו נמי מהלכתא לענין דטהור לגמרי ולא אמרינן תולין ולפ״ז א״ש טובא הא דקתני במתני׳ במקוה שנמדד דלחכמים בין ברה״י ובין ברה״ר טמאין והיינו טומאה ודאית ואתי לאשמעינן דאע״ג דבתחלת טומאה ברה״ר טהור לגמרי היינו משום דבחזקת טהרה קאי משא״כ במקוה שנמדד דה״ל סוף טומאה מש״ה אפילו בר״ה טמאה ודאי כיון דבלא״ה בחזקת טומאה קאי וכדמסיק התם בפ״ק דנדה להדיא אהך מתני׳ מקוה שנמדד ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אלא דלרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא כו׳ ע״ש באריכות דמשני נמי שינויא אחרינ׳ בכה״ג גופא וא״כ לפ״ז ממילא אין מקום לקושיית התוס׳ דממקוה שנמדד איכא לאותובי עלי׳ דר״ח דהא שפיר מצינן למימר שאני מקוה משום דלענין טומאה אשכחן שהחמירה התורה טובא שעשה ספק כודאי אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה מכ״ש דיש להחמיר בסוף טומאה כיון דבחזקת טומאה קאי משא״כ בשאר איסורין דומי׳ דסכין פגום שפיר קאמר ר״ח דכיון דשחוטה לפנינו ופגימת הסכין יש לתלות בשיבור עצמות או בעצם המפרקת למסקנ׳ מש״ה קסבר ר״ח דכשירה והא דמקשה מטבל ועלה היינו כדפרישית בסמוך דבטבל ועלה נמי איכא חזקת טהרה טובא דהרי טבל לפנינו אע״פ שנמצא עליו דבר חוצץ דדבר תורה מיעוטו המקפיד עליו אינו חוצץ עד שיהיה רובו המקפיד וא״כ מן התורה הוי בטבילה זו בחזקת טהרה אלא משום גזירה בעלמא החמירו חכמים וא״כ שפיר קשה לר״ח דבסכין פגום נהי דאין כאן איסור דאוריית׳ כיון ששחט בסכין בדוק אפ״ה מאחר שנמצא פגומה ה״ל לאסור מדרבנן דלענין דרבנן לא אשכחן לחלק בין איסורא לטומאה כדמשמע לעיל גבי בא זאב ונטל בני מעים וכמו שהארכתי שם בפרק אלו טריפות ובדוכתי טובא ואע״ג דבפ״ק דנדה מקשה הש״ס חבית של תרומה אמקוה ומסיק דמאן תנא חבית ר״ש היא אלמא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל אפילו מדאורייתא אלא שכבר הארכתי בזה בפ׳ עשרה יוחסין דדוקא בתחלת הסוגיא דפ״ק דנדה דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דבטומאה יש להחמיר יותר לענין טומאה למפרע דא״כ תיקשה אנדה גופה דלב״ש דייה שעתן ולהילל נמי דאמר מפקידה לפקידה היינו דוקא לענין קדשים ותרומה ולא לחולין וכמ״ש שם התוס׳ והיינו ע״כ דלענין למפרע לא שייך למילף מסוטה וא״כ לפ״ז תו אין לחלק בין איסור לטומאה משא״כ למסקנא דרפ״ק דנדה דמוקי טעמא דב״ש וב״ה בנדה מטעמא אחרינא ומסקינן התם דתו ליכא למירמי חבית אמקוה וכמ״ש התוס׳ א״כ אהדרינן לסבר׳ דיש לחלק טוב׳ בין איסור לטומאה וכ״ש במקוה דהוי סוף טומאה וכמ״ש שם התוס׳ עיין שם ועיין בחידושינו בפ׳ עשרה יוחסין שהארכתי בזה והבאתי ראיה ברורה מלשון הרמב״ם ז״ל דאף על גב דבמקוה שנמדד פסק כחכמים דטמאות ודאי אפ״ה בחבית של תרומה פסק דאינו אלא ספק וזה דלא כמסקנת הגמרא דפ״ק דנדה דקאמר ר׳ חנינא מסורא מאן תנא חבית ר״ש היא דבמקוה נמי ספק וא״כ שיטת הרמב״ם בזה נגד כוונת הגמרא אבל למאי דפרישית א״ש טובא ואין להאריך כאן יותר מיהו התוס׳ דהכא בשמעתין דמדמה איסורא דבהמה למקוה שנמדד ולא משמע להו הך סבר׳ דטעמא דמקוה משום דילפינן מסוטה נראה דהיינו משום דהתוס׳ אזלו לשטתייהו בפ״ק דנדה בד״ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה שכתבו בשם ר״ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה אלא דבאמת גם בזה כתבתי בפ׳ עשרה יוחסין דאף למאי דמסקינן בפ״ק דנדה דטעמא דמקוה דטמא ודאי מדרבנן היינו משום דאיכא תרתי לריעותא וכוודאי טומאה דמי אפ״ה צריכין אנו להאי טעמא דילפותא מסוטה ולענ״ד הדברים ברורים ואחר העיון ראיתי בתוס׳ ישנים שם בפ״ק דנדה ד״ה ואבע״א שדבריהם נוטין כמעט לסברא זו שכתבתי ע״ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה לאו משום קושיית התוס׳ דהכא לענין סכין דבלא״ה מתרצים התוס׳ שפיר אלא כדי להתלמד במקום אחר דיש לחלק בין איסור לטומאה לענין זה כגון בהאי דשוחט שנטל קבלה ואח״כ נמצא שאינו יודע שפסק רמ״א בסי׳ א׳ לקולא שלמדה מהאי דסכין פגומה והשיגו עליו הט״ז ובעל פרי חדש מהאי דמקוה שנמדד דבשוחט לא שייך הנך תירוצים שכתבו התוס׳ כאן גבי סכין וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ליישב דברי רמ״א בטוב טעם מתרי ותלת טעמי וכמ״ש ג״כ הב״ח והש״ך אמנם לפי מה שהעליתי כאן דיש לחלק בין טומאה לאיסור כה״ג א״כ נפקא מינה טובא לדינא בכמה סוגיות הש״ס ופוסקים ואין להאריך כאן יותר ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:
בא״ד אע״כ הכי קאמר סכין איתרעאי פי׳ ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו בעור נפגם שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה. ולכאורה לשון התוס׳ אינו מדוקדק שכתבו דאיכא ספיקי טובא ולא כתבו אלא שני ספיקות אבל בתוס׳ ברפ״ק דנדה ביארו דבריהם יותר וכתבו דאיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו אי בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת״ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט נגד הפגימה אלא דהרשב״א ז״ל בחידושיו כאן השמיט האי ספיקא דנפגם במיעוט בתרא ולא כתב אלא הני תרי ספיקות שכתבו התוס׳ דאף את״ל דנפגם בעור איכא למימר דלא פגעה בפגימתה בסימנין כלל וע״ז מסיק והוא שיש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה וא״כ לפ״ז נראה מדבריו דבסכין קטן שחיטתו פסולה והיינו משום דהך ספיקא דמיעוט בתרא לא משמע ליה והש״ך בסי׳ ק״י כתב דהאי ספיקא דשמא דלא שחט נגד הפגימה לא מיקרי ספיקא וע״ש ונראה שנעלמו ממנו דברי הרשב״א בחידושיו כאן וגם לשון התוס׳ רפ״ק דנדה שכתבו להדיא דשמא לא שחט כנגד הפגימה הוי ספק מעליא וכן נראין הדברים מצד הסברא ואין להאריך הרבה בזה כיון דבלא״ה נראה לע״ד ברור דמ״ש התוס׳ והרשב״א כאן דיש להתיר מכח ספק ספיקא בנמצא סכין פגומה אע״ג דאיתחזק איסורא דאורייתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ״ה אי אפשר לומר דלדינא כתבו כן דהא לקושטא דמילתא מסקינן בסמוך דהלכה כר״ה היכא דלא שיבר בה עצמות אלמא דאפילו היכא דאיכ׳ ספיקי טובא דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי אפ״ה אסרינן לה וע״כ היינו מטעמא דפרישית דהיכא דאיתחזק איסורא דאורייתא לא מהני ס״ס כלל וכשיטת האגור שהביא כן בשם ר״י הזקן וכמה בעלי תוס׳ ורוב הפוסקים המ״ב והט״ז וכמו שהארכתי בקונטרס האחרון בספ״ק דכתובות וכמו שנראה להדיא מלשון רש״י כאן שעל ידו היה המעשה והורה רבינו יעקב בר יקר אפילו בעוף לאיסורא והיינו ע״כ מה״ט גופא ולפ״ז נראה מבואר שהתוס׳ והרשב״א לא כתבו כן דיש להתיר מכח ס״ס אלא כדי ליישב דלא תקשי מהך מתני׳ דמקוה עלה דרב חסדא משא״כ לפי המסקנא דקי״ל כר״ה בלא שיבר בה עצמות ממילא ע״כ דליתא להך מילתא אלא אפי׳ היכא דאיכא ספיקי טובא לא מהני נגד חזקת איסור וממילא דלפ״ז מצינן למימר דלר״ח נמי לא קאמר דיש להתיר מכח ס״ס אלא משום דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי וכיון דליכא ריעותא בבהמה משמע ליה לר״ח שאין כאן חזקת איסור דאורייתא כלל דכיון דקיי״ל בנאבד הסכין קודם בדיקה אחרונה דכשר א״כ בשעת שחיטה הרי קרינן בה נשחטה וכיון דנשחטה הותרה אבל בעלמא היכא דאיכא חזקת איסור גמור ר״ח נמי מודה דלא מהני ס״ס ואפילו ספיקי טובא נמי לא מהני כל זה נראה לי ברור בעזה״י. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב ג״כ לשון תשו׳ הרשב״א ז״ל בסי ת״א דלא צריכנא למימר דמשבשתא היא כמו שעלה על דעת הש״ך ונתיישב ג״כ שלא יהיה דברי הרשב״א ז״ל בתשובה הנזכר׳ סותרין דברי עצמו מ״ש בחידושיו כאן בשמעתין והמשכיל יבין ודו״ק היטב:
ומקשים: הכא נמי איתילידא בה ריעותא [כאן גם כן, בבהמה, נולדה בה ריעות], שיש פגימה בסכין שנשחטה בה! ומשיבים: בכל זאת יש לחלק, הסכין איתרעאי [הורעה], אבל הבהמה עצמה לא איתרעאי [לא הורעה], ואותה אנו באים להכשיר.
The Gemara challenges: Here too, a flaw developed in the presumptive validity of slaughter, as the knife is notched. The Gemara explains: In the case of slaughter, the knife became flawed, but the animal did not become flawed. Therefore, the animal assumes the presumptive status of permissibility. By contrast, in the case of immersion, the interposition was found on the person, thereby nullifying his presumptive status of purity.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מֵיתִיבִי ושָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט ואח״כוְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת כְּשֵׁרָה נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת ואח״כוְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט פְּסוּלָה.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda from a baraita: The slaughter of a bird is valid with the cutting of one siman, the windpipe or the gullet. Therefore, if one cut the gullet, and the windpipe was displaced thereafter, the slaughter is valid. If the windpipe was displaced and one cut the gullet thereafter, the slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי שחט וכו׳ נשמטה הגרגרת – כלומר דומפייד:
ערך ושט
ושטא(חולין י.) שחט את הושט, (ברכות סא.) ושט מכניס כל מיני מאכל, (נדה כג) ושטו אטום אמו טהורה – פי׳ כיון דאין מכניס אוכלין ומשקין אע״פ שפניו דומין לאדם כאבן הוא ואמו טהורה:
ערך גדר
גדרב(ברכות יז.) כשם שאינו מתגדר במלאכתו כך אני איני מתגדר במלאכתי פי׳ ענין מתגדל ואין שררה במלאכתו אף אני איני מתגדל במלאכתי ויש מפ׳ מה הוא אינו מתגדר בשלי שאינו עוסק בתורה כלום אף אני איני מתגדר בשלו שאיני רוצה לבטל מדברי תורה (יומא עח.) דבר זה הניחו להן לבית ר׳ להתגדר בו. מאי כיון דלהתגדר בו צריך ליטול רשות (נדרים פא) מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהן תלמידי חכמים שלא יאמרו תורה ירושה היא להם רבי שישא בריה דרב אידי אמר כדי שלא יתגדרו על הציבור מר זוטרא אמר מפני שהן מתגדרין על הצבור רב אשי אמר משום דקרו לאנשי חמרי. (חולין י) אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. ירושלמי בדמאי בפרק שני היו הכל מליזין עליו אמר להם בואו ונדיין כתיב וכתת נחש נחשת וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו אלא העטרה הניח לו הקב״ה להתגדר בה:
ערך יאו
יאוג(חולין י) ר׳ זירא ור׳ אסי איקלעו לפונדקא דיאו פי׳ שם מקום:
ערך פל
פלד(שבת יא.) לא יפלה את כליו (נדה כ) פלי קורטא דדיותא. ס״א פלי קורטא דגרגושתא פי׳ הי׳ מגלה ומשבר חתיכה מאותה אדמה בלא מים (חולין י) דלמא פלו לה ובדיק לה פי׳ פתח העצם וראה המוח שאין בו נקב וכן פי׳ הא דגרסינן (בבא בתרא קס:) פלייה וחזייה פתח הגט יפשטו וראה הזמן שלי ומנין שהוא לשון בדיקה דכתוב לא תפאר אחריך ומתרגמינן לא תפלי בתרך (נדה כא:) אלא לאו דפלאי פלואי איכא בינייהו פי׳ נפתח החתיכה פ״א אם נתפלחה ונתבקעה כמו פולח ובוקע בארץ עד יפלח חץ כבודו ועדיין לא הגיע להיות כחרש. זה פי׳ מהא דגרסינן (ברכות כה) א״ל זיל עיין אי מתפלליי אפלויי (א״ב פי׳ בל׳ יוני פעל המשבר והפותח ומגלה הדברים):
ערך רחש
רחשה(שבת קמו.) אוסיפו בלול של תרנגולין לא אתי לאוסופי משום רחשא פי׳ שלא יכנס שם רחש ויאכל התרנגולין (תרומות פ״ח חולין י) כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה תרגום שרץ ריתשא כגון הנחש והלטאה וכיוצא בהן:
א. [שפייזרעהר שלונד קעהלע.]
ב. [גראסדענקען. זיך ערהעבען.]
ג. [ארטס נאמע.]
ד. [אונטערזוכען.]
ה. [אנגעציפער, ווירמע.]
שחט את הושט – בעוף שהכשרו בסימן אחד תו לא חיישינן לעיקור דשני. והא דנקט שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת הוא הדין דאפילו איפכא נמי אלא משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי והכי מיתוקמא בהשוחט (לקמן כח.).
נשמטה הגרגרת – תחלה הרי נטרפה.
בדק את הסכין ושחט מן הדין אין צריך לבדקו אחר שחיטה העמד סכין על חזקתו בין אחר שחיטת בהמה אחת בין אחר שחיטת בהמות הרבה וכמו שביארנו בשחיטת משמד לתאבון שאם בדק סכין ונתן לו אין צריך לבדקו אחריו ואילו היה טעון בדיקה אחריו לא היינו סומכין עליו אלא אין צריך בדיקה כלל אא״כ רוצה לשחוט אחריה וראיה לדבר ממה שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא ולא אמר בתר כולהו אלמא בתר שחיטת בתריתא לא צריך ועוד שאלו כן היה לו לומר השוחט צריך שיבדוק את הסכין כדרך שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים ואע״ג דאיכא למימר דהאי דלא אמר הכי משום דלא פסיקא ליה דהא רב חסדא פליג עלה מ״מ לו היה צריך כן לכתחלה אף רב חסדא היה מודה בה לכתחלה הילכך מן הדין אין צריך בדיקה אחר שחיטה כלל וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם בהסכמת חכמי דורם ומקצת גאוני אחרונים שבספרד היו אוסרים ואומרים שלא יצאה הבהמה מחזקת איסור עד שיתברר שנשחטה ואין בירור אלא כשנבדק אחר שחיטה וכן נשאו ונתנו בה הרבה עם גדולי המפרשים וסוף הדברים כל השמועות מכריעות שאינו צריך אלא שהגאונים הצריכו בכך מפני שהוא עלול להפגם כדרך שאמרו בבדיקת הריאה הא כל שאבד הסכין קודם שבדק אפי׳ שחט כמה בהמות כלן מותרות:
בדק סכינו ושחט ולאחר שחיטה חזר ובדק ומצאה פגומה או שלא היה מצריך עצמו לבדקו אחר שחיטה ובמקרה נמצאת פגומה אם לא שבר עצמות אחר שחיטה קודם בדיקה זו פסולה אומרין בעור נפגמה ופגומה היתה בשעת שחיטת הסימנין ואם שחט כמה בהמות פוסלין את כולן אומרין בעור הראשונה נפגמה ואפי׳ היתה סכינו ארוכה הרבה מ״מ חוששין שמא בפגימה שחט:
שבר בה עצמות הואיל והסכין היה בחזקת כשר תולין בהם וכשרה ואפי׳ שחט כמה בהמות ואחר כלן שבר בה עצמות תולין בהן ומכשירין את כלן ואפי׳ לא היה בסכין אלא שיעור שחיטה שאין בו ספק שחיטה בפגם מ״מ תולין בהם לא שבר בה עצמות אלא שנגע אחר שחיטת הסימנים בעצם המפרקת וחתך בה וכן ששחט בהמות הרבה ובשחיטת האחרונה נגע בעצם המפרקת וחתך בה כגון שהוליך והביא עליו יש אומרים הואיל וחתך בה תולין בו להכשיר ויש מחמירין הואיל ועצם זה רך הוא אין הפגימה מצויה בסבתו אפי׳ בחתך ר״ל שהוליך והביא עליו וכן נראה מן הגמרא שהרי אמרו הלכתא כרב הונא בלא שבר והעלו בה אע״פ שרב חסדא חולק בה לתלות בעצם דמפרקת ור״ל שרב הונא אינו תולה בעצם של מפרקת אפי׳ חתך בה ומפני שהוא רך ואין פגימה מצויה בו וכל שכן בנגיעה לבד בלא חתך שאין תולין בו כלל ויש מפרשים הטעם מפני שכל שהוא דרך הולכה והובאה אין מצוי ליפגם ואפי׳ הוליך והביא בעצמות דעלמא בדרך זו אין תולין בהם דדוקא שבר והוא שמכה עליהן בכח קצת אלא שיש לחלק בזו בשאר עצמות ולאו דוקא שבר אלא כל שהוליך והביא בהן וחתך בהן מעט שבר הוא קרוי ומ״מ אלו שתולין בעצם דמפרקת מביאין ראיה לדבריהם ממה שאמר רב חסדא אימר בעצם דמפרקת כלומר אע״פ שאינו ודאי הא כל שהוא ודאי אף רב הונא מודה וכן נהגו בנארבונאה אף בעוף כל שאומר ברי לי שנגעתי ומ״מ יש מפרשים באימר זה שהוא לשון ודאי כדרך שאמרו בפרק שלישי ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא וכן לענין דינין אימר צררי אתפשה:
יש צדדין בנגיעת עצם המפרקת שמקצת מפרשים תולין בה להחמיר והיא במה שביארנו שאם בדק קודם שחיטה ושחט כמה בהמות ונאבד הסכין אחריהן או ששבר עצמות אחר כלן שתולין להכשיר אם נגע בעצם מפרקתה של אחת מהן תולין בה לפסול כל שנשחט אחריה וכן הורו חכמי הדורות ודוקא בשחתך בה כמו שביארנו ויש חולקין באחת מהן והוא בנאבד הסכין ולשטתנו הואיל ואין תולין בו להקל אין תולין בו להחמיר מאחר שאם שחט כמה בהמות ונמצאת הסכין פגומה אחריהן כלן פסולות כמו שביארנו ראוי לאדם לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה כדי שלא תיאסר אלא אותה שנמצאת פגומה הסכין אחריה לבד וצריך שתדע שזו אינה אלא עצה טובה שלא יביא לפסול את כל הבהמות ששחט שאלו לא בדק ביניהן ונמצאת פגומה יאסרו כלן והוא שאמרו הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא ומ״מ כל שאבד סכין ולא בדק כלן מותרות ויש חולקין שלא להתיר אלא הראשונה הא מראשונה ואילך כלן אסורות שכבר יצא הסכין מחזקתו מספק שמא בעצם דמפרקת דראשונה נפגמה ואע״ג דלא קיימא לן כרב חסדא להקל חוששין לו מיהא להחמיר ואם כן זו שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא לאו דוקא לעצה טובה אם תמצא פגומה במקרה אלא שאף אם אבד הסכין כלן אסורות חוץ מן הראשונה ויש מכריעין שאין לומר כן אלא בודאי נגע כמו שביארנו ומ״מ לשטתנו רב כהנא עצה טובה קמ״ל ומה שאמרו לא כרב חסדא ולאכשורי בתריתא דחייה בעלמא היא וודאי כרב הונא אמרה דאי כרב חסדא וליפסול משום נגיעת מפרקת ניתלי באחרונה אלא כרב הונא אמרה ואין תולין במפרקת לא להקל ולא להחמיר:
ולענין ביאור מה שאמרו באותה של רב יוסף כרב חסדא ומשניה ואילך כלומר לתלות בעצם דמפרקת של ראשונה ולחומרא לאסור ממנה ולהלן ובאותה של רב כהנא אמרו לאכשורי בתריתא כלומר שאלו לא בדק תפסל האחרונה לבד אף זו פירושה לאסור מראשונה ואילך אלא מתוך שאמר בין כל חדא וחדא סתמא אינן אלא שתים ובתריתא דקאמר היא שניה וזו של רב יוסף מתוך שהזכיר בה יתר משנים הוצרך לומר משניה ואילך וזו שאמרו אי הכי תיבעי בדיקת חכם פירושו בשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא ומחשש עור בדיקה אחרונה היא ובדיקה שאחר שחיטה אינה צריכה חכם אלא לרב חסדא שהראשונה מ״מ כשרה היא ואין הבדיקה אלא להכשיר את הבאה אחריה שלא תפסל אם תמצא הסכין פגומה אחריה מחשש עצם דמפרקת של ראשונה אם כן בדיקה ראשונה היא ותיבעי חכם ותירץ שלא אמרו בדיקת חכם אלא משום כבוד חכם ואע״פ שאין הלכה כרב חסדא מ״מ זו של כבוד חכם הלכה היא והילכך בדיקות אלו שאנו מצריכין בין בהמה לבהמה אין צריך להראות בהם סכין לחכם שמאחר שאינה מחשש הבריות אלא מכבודו כבר נטל כתרו בבדיקה ראשונה שבאותו מעמד ואף בזו אם רצה למחול על כבודו רשאי כמו שיתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית:
כשם שתולין בשבירת עצם כך תולין בכל דבר הדומה כיצד נפלה סכין מידו דרך חדה על גבי סלע או אבן או קרקע קשה הואיל ונודע לו שעל חדה נפלה הרי הוא כשבירת עצם ותולין בה:
כל מה שביארנו בעור ובעצם של מפרקת הן להקל הן להחמיר לא סוף דבר של בהמה אלא אף בשל עוף אע״פ שעורו ועצמיו רכים מ״מ אף הסכין מצוי להפגם על נקל:
נדה שטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אפי׳ נתעסקה במין אותו דבר החוצץ אחר טבילה כל היום הרי היא בטומאתה אלא אם כן טבלה סמוך לחפיפה שאם טבלה סמוך לחפיפה אינה צריכה לחזור ולחוף ולטבול ויש אומרי׳ שטבילה סמוך לחפיפה אינה מועלת אלא שאינה צריכה לחזור ולחוף אבל לא לפטור מן הטבילה ואין זה כלום כמו שנבאר באחרון של נדה בע״ה ואם נתעסקה באותו המין קודם טבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול אפי׳ לא מצאה ואם אמרה ברור לי שלא היה עלי קודם טבילה נאמנת:
ולענין ביאור זה שהקשו ממנה לרב חסדא יש לשאול הרי אף לרב הונא קשיא שהרי זו כל שטבלה סמוך לחפיפה אינה צריכה לחוף ולטבול וסכין זה הרי נבדק קודם שחיטה והוה ליה בדיקת סכין שקודם שחיטה כחפיפה הסמוכה לטבילה והיה לנו להכשיר ואינה קושיא שחתיכת העור לרב הונא הוא כנתעסקה במין קודם טבילה אם לא אמרה לא עלתה לה טבילה בזו שבודאי נתעסק במין הפוגם קודם שחיטה לא כל שכן וכן לענין ביאור מה שנאמר כאן אין ספק מוציא מידי ודאי פירושו אע״פ שהספק אינו סותר את הודאי שהרי בכאן הספק והודאי שניהם באפשר שאף רב חסדא מודה בעור שספק פוגם ספק אינו פגם ושמא פגם בעור והוסיף בעצם ואע״פ כן הואיל והספק אינו מצוי והודאי מצוי הולכין אחר הודאי אפי׳ לקולא והקשו ואין ספק מוציא מידי ודאי פי׳ בספק כזה שאפשר שהיה כן אינו מוציא מידי ודאי להחמיר מתיבי טבל ועלה וכו׳ והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה בשעת טבילה ספק לא הוה עליה ואע״פ כן הספק גובר להחמיר הואיל ואפשר שהיו שניהם ר״ל הספק והודאי שהרי אפשר שטבל ושהיה עליו בשעת טבילה והרבה סוגיות מצינו בתלמוד שנשאו ונתנו בענין ספק מוציא מידי ודאי ולא מצינו שהקשה בה מזו של טבל ועלה והקשו בה משמועות אחרות שלא הקשה מהן בסוגיא זו ואחת מהן לדוגמא הוא שאמר בפסחים אין חוששין שמא גררה חולדה וכו׳ טעמא דלא חזינא הא חזינן צריך בדיקה ונימא אכלתיה ואמר רבא ודאי שקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והקשה לו מדתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי׳ בני יומן הרי הן בחזקתן והא הכא דודאי טבל וספק מעשר וספק מוציא וכו׳ עד שתירץ דודאי וודאי הוא דחזקה על חבר וכו׳ אי נמי ספק וספק ומדאמר ר׳ אושעיא מערים אדם על תבואתו וכו׳ וחזר והקשה משפחה של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם והא הכא דודאי נפל הפילה וספק גררוהו ספק לא גררוהו וספק מוציא מידי ודאי להקל ותירץ דכיון דחולדה וברדלס מצויים שם ודאי גררוהו וודאי וודאי הוא ואי נמי ספק וספק והכי קאמ׳ לידע אם רוח הפילה ואם תמצא לומר נפל הפילה אם זכר הוא ויש מקום עיון היאך לא הקשו בה מזו של טבל ועלה וכן בכאן משתי אלו:
ולענין מה שלא הקשו שם מזו יש לומר מפני שזו שבכאן אין הספק סותר את הודאי והואיל ואפשר בשניהם ראוי לחוש לספק ואי לאו טעמא דסכין הוא דאיתרע אבל בהמה לא איתרעא היינו חוששין לספק במקום הודאי אבל של חולדה הספק סותר את הודאי שאם אכלתו אינו שם וכל שאתה בא להקשות שנחוש לספק אתה צריך להקשות שנחוש לספק (אתה צריך להקשות) מאותן שספקן סותר את ודאן כזו של חבר ושל שפחה וכן שאלו הקשה שם מזו היה יכול לתרץ דהכא משום חומרא הא לקולא לא והוצרך להקשות מחבר ושפחה שהם לקולא ולענין מה שלא הקשה כאן מחבר ושפחה שהיה בדין שהרי בחבר ושפחה אף במקום שהספק סותר את הודאי ושהספק לחומרא שיש לדון אחריו יש לתרץ בו ששתי אלו על כל פנים הספק עתיד ליעשות על כל פנים שהחבר ודאי סופו לתקן וחולדה וברדלס על כל פנים סופן לגרר ואחר שהספק עתיד להיות על כל פנים ראוי לומר עליו שיוציא מידי ודאי אבל ספק זה של עור אין לומר בו שעל כל פנים יהא עתיד לכך ומתוך כך הקשה מזו של טבילה שאין החציצה עתידה להיות שם על כל פנים ואע״פ כן הספק מוציא בו מידי ודאי ואין צורך בכל זה שמאחר שכונתו היה להקשות לו שיהא הספק מוציא מידי ודאי לחומרא הקשה לו מזו של טבילה שהספק מוציא מידי ודאי לחומרא ולא רצה להקשות מאותו שהוא בא לקולא אע״פ שהוא קל וחומר:
עוף שהכשרו בסימן אחד כמו שיתבאר ששחט בו סימן אחד ומצא אחר כן את חברו נעקר ושמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה ולפסול ואם לאחר שחיטה ולהכשיר פסולה כלל גדול אמרו כל ספק שבשחיטה פסולה ואין אומרין נשחטה בחזקת היתר עומדת והרי שחוטה לפניך שכל שנולד ספק בשחיטה אין זה קרוי נשחטה ואיתרעא בהמה קרינא ביה ועקר דבר זה בפרק שני:
עוד מיתיבי [מקשים] על רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: עוף שנשחט בו אחד מן הסימנים (הקנה או הוושט) שחיטתו כשרה, ולכן אם שחט את הושט ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרתכשרה, אבל אם נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושטפסולה, מפני שכשנשמטה הגרגרת נעשה העוף טריפה.
The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda from a baraita: The slaughter of a bird is valid with the cutting of one siman, the windpipe or the gullet. Therefore, if one cut the gullet, and the windpipe was displaced thereafter, the slaughter is valid. If the windpipe was displaced and one cut the gullet thereafter, the slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) זשָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט ונמצא הַגַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ כׇּל סְפֵק בִּשְׁחִיטָה פָּסוּל.

If one cut the gullet, and the windpipe was found displaced, and he does not know whether the windpipe was displaced before the slaughter or whether it was displaced after the slaughter; that was the incident that came before the Sages, and they said: In any case of uncertainty with regard to slaughter, the slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטהזה היה מעשה שנשאלו עליו חכמים, ואמרו: כל ספק בשחיטהפסול.
If one cut the gullet, and the windpipe was found displaced, and he does not know whether the windpipe was displaced before the slaughter or whether it was displaced after the slaughter; that was the incident that came before the Sages, and they said: In any case of uncertainty with regard to slaughter, the slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה לְאֵתוֹיֵי מַאי לָאו חלְאֵתוֹיֵי כה״גכְּהַאי גַוְונָא לָא לְאֵתוֹיֵי סָפֵק שָׁהָה סָפֵק דָּרַס

The Gemara asks: With regard to the expansive formulation: With regard to any case of uncertainty with regard to slaughter, what does it serve to add? Does it not serve to add a case like this one where there is uncertainty whether the knife was notched before or after the slaughter? The Gemara answers: No, it serves to add a case of uncertainty whether he interrupted the slaughter in the middle, or uncertainty whether he pressed the knife on the simanim. If he did either, it invalidates the slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאו לאיתויי כי האי גוונא כלומר דנמצאת סכין פגומה לאחר שחיטה פסול וקשיא לרב חסדא דאמר כשרה1 (מ״ט שמא בעצם נפגמה וכו׳ ומפני שאמר שמא משמע שספיקה כשרה) לא לאייתויי ספק שהה ספק דרס דפסול אלא רב חסדא עדיין הוא אומר דאין ספק מוציא מידי ודאי בסכין וכשרה:
מאי שנא דספק שהה כו׳ דטרפה ומ״ש בסכין דאמרינן בחזקת היתר עומדת וכו׳:
1. נראה דר״ל דאף אם נימא דהברייתא מיירי בנמצא פגום ולא שיבר בה עצמות דהוי ספק גמור מ״מ קשה לרב חסדא דכיון דרב חסדא אמר שמא בעצם נפגמה משמע דבספק גמור ג״כ כשר דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה.
כהאי גוונא – שנולד בה ספק בסכין.
כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לאו לאתויי כי האי גונא. פי׳ אע״ג דסכין אתרעיא בהמה לא אתרעי. לא לאתויי ספק שהה ספק דרס. ואע״גב דלא מינכר כעיקור הסימנין, אפי׳ הכי אסור. אי נמי אפי׳ ספק דתלי במעשה עצמוג אין תולין אותו להקל לומר ודאי כדרכו שחטד.
א. ר״ל אע״ג דאיכא למימר דרק סכין אתרע, מ״מ לא אמרינן כן אלא פסול (הגרר״ב).
ב. בחי׳ הר״ן: ׳פי׳ היינו רבותא דאע״פ דשהיה ודריסה לא מנכרא כעיק⁠[ו]⁠ר סימנין וכו׳.
ג. פירש הגרר״ב: ר״ל במעשה שלו אשר הוא עצמו עשה.
ד. בחי׳ הרשב״א: ׳וקמ״ל, דאע״ג דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפי׳ הכי לא תלי׳ לקולא בתר רובא, אלא לחומרא וכו׳.
מאי לאו לאיתויי בכי האי גוונא. כלומר אף כי האי גוונא, דהא כייל ואמר כל ספק בשחיטה לא שנא ספק דרס ולא שנא ספק בעור ספק בעצם לא ספק שהה ספק דרס דוקא, וקא משמע לן דאף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפילו הכי לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא. משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ומ״ש כלומר כיון דאפילו בספק שהה ודרס אזלינא לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצויין לשחוט בלא שהיה ודרסה, בנמצאת פגומה נמי איכא למימר הכי, אף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום, אפילו הכי הוה ליה למיסר, משום דהעמיד בהמה בחזקתה. התם איתילידא ריעותא בבהמה, כלומר דהתם אי אפשר ששהה ודרס באמצע שחיטה שלא תהיה בהמה נאסרת כדאמרינן לגבי מקוה, אבל הכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי.
ומציעים: הלשון הכללית ״כל ספק בשחיטה״ לאתויי מאי [להביא את מה] היא באה? לאו לאתויי כהאי גוונא [האם לא להביא גם מקרה כמו זה שלנו], שיש ספק בסכין האם נפגמה לפני השחיטה או לאחריה? ודוחים: לא, לאתויי [להביא] ספק שהה באמצע השחיטה, או ספק דרס בסכין על הסימנים וכך שחט, ששני אלה פוסלים את השחיטה.
The Gemara asks: With regard to the expansive formulation: With regard to any case of uncertainty with regard to slaughter, what does it serve to add? Does it not serve to add a case like this one where there is uncertainty whether the knife was notched before or after the slaughter? The Gemara answers: No, it serves to add a case of uncertainty whether he interrupted the slaughter in the middle, or uncertainty whether he pressed the knife on the simanim. If he did either, it invalidates the slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין י. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין י. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין י. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין י., הערוך על סדר הש"ס חולין י., רש"י חולין י., ראב"ן חולין י. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין י., בעל המאור חולין י. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין י. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין י. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין י. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין י. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין י. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין י., מהרש"ל חכמת שלמה חולין י., מהרש"א חידושי הלכות חולין י., פני יהושע חולין י., פירוש הרב שטיינזלץ חולין י., אסופת מאמרים חולין י.

Chulin 10a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 10a, Rif by Bavli Chulin 10a, Attributed to R. Gershom Chulin 10a, Collected from HeArukh Chulin 10a, Rashi Chulin 10a, Raavan Chulin 10a, Tosafot Chulin 10a, Baal HaMaor Chulin 10a, Ri MiLunel Chulin 10a, HaHashlamah Chulin 10a, Ramban Chulin 10a, Rashba Chulin 10a, Meiri Chulin 10a, Ritva Chulin 10a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 10a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 10a, Penei Yehoshua Chulin 10a, Steinsaltz Commentary Chulin 10a, Collected Articles Chulin 10a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144