but later reconsidered and did not divorce her, and a resident of his city found him and said: Your name is the same as my name, and your wife’s name is the same as my wife’s name, and we reside in the same town; give me the bill of divorce, and I will use it to divorce my wife, then this document is invalid to divorce with it? Apparently, a man may not divorce his wife with a bill of divorce written for another woman, and the same should apply to the scroll of a sota.
רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה עירובין א:ג-ד}מתני׳ הקורה שאמרו רחבה כדי1 לקבל אריח והאריח חצי לבנה של-שלושה טפחין דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו2 רחבה לקבל אריח ובריאה לקבל אריח ר׳ יהודה אומר רחבה אע״פ שאינה בריאה3:4
{משנה עירובין א:ה-ו}מתני׳ היתה של-קש או של-קנים5 רואין אותה כאילו היא של-מתכת עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת אם יש בהקיפה6 שלשה טפחים יש בה רוחב טפח7 לחיים שאמרו גבהן עשרה טפחין רחבן8 ועביין כל שהוא ר׳ יוסי אומר רחבן שלשה טפחים:
גמ׳ [היתה של קש [ושל-קנים]: לרבי יהודה היא ולית הלכתא כותיה]9: אמר ר׳ זירא היא בתוך מבוי ועקמומיתה10 חוץ למבוי היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים [היא למעלה
7. המשנה עד כאן (מ״ה) כתובה בדפוסים למעלה, בצמוד למשנה הקודמת. מכאן (מ״ו) נמצא שם לקמן עם המשנה הבאה.
8. רחבן: כך בכ״י א, כ״י נ. גב, עיתים, דפוסים: ״ורחבן״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. וכן בכל אלו ובכ״י נ בלשון הגמרא כאן.
9. היתה של קש...כותיה: כך ב-גב, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, גי, עיתים, ריבב״ן. ופירש כן ר׳ יונתן (שמא מדעתו). הרמב״ם במשנ״ת הל׳ שבת (יז:כו) הביא את הסיפא ״עקומה, עגולה״, אך לא סעיף זה ״קש״.
10. ועקמומיתה: כ״י נ: ״ועקמותיה״. וכן בהמשך.
11. היא למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה: כך ב-גב, גד, כ״י נ, דפוסים. עיתים: ״היא למטה...ועקמומיתה למעלה...״ חסר בכ״י א, גי.
ונמלך – וחזר בו מלגרש אותה.
פסול – אלמא וכתב לה משמע לשמה הכי נמי כתיב ועשה לה משמע לשמה.
[יג, ב; רי״ף סי׳ תקפט]
משנה ג
שיכול לטהר השרץ מן התורה כתבתי קצת שטת התוספות בזה במסכת סנהדרין בס״ד.
אלו ואלו דברי אלקים חיים שאלו רבני צרפת ז״ל היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ״ט פנים לאיסור ומ״ט פני׳ להיתר ושאל להקב״ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.
ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב״ש לדבריהן וכדרך שעשו במשנ׳ זו שהו׳ מבי׳ שאמרו ב״ה לא כך היה המעש׳ שהלכו זקני ב״ש וזקני ב״ה הרי שהקדימו בדבורם זקני ב״ש לזקני ב״ה וע״ד זה הלך רבי הקדוש שהיה מזרע ב״ה שהקדים בכל מקום דברי ב״ש לדברי ב״ה.
רש״י בד״ה דחזיתיה כו׳ ישבתי בשורה של אחריו. נ״ב ובאשר״י פ׳ משילין מביא הירושלמי שראה אותו רק מאחוריו ושוב לא ראה אותו וכן בסמ״ג בהלכות י״ט ולא כרש״י:
ונמלך והתחרט ולא גרש ומצאו בן עירו ואמר: שמך כשמי ושם אשתך כשם אשתי וכיון שאנו אף מאותה עיר תן לי את הגט ואגרש אני בו את אשתי — פסול גט זה לגרש בו! נמצא שאין אדם יכול לגרש אשה בגט שנכתב לאחרת, ואף לגבי סוטה כן.
but later reconsidered and did not divorce her, and a resident of his city found him and said: Your name is the same as my name, and your wife’s name is the same as my wife’s name, and we reside in the same town; give me the bill of divorce, and I will use it to divorce my wife, then this document is invalid to divorce with it? Apparently, a man may not divorce his wife with a bill of divorce written for another woman, and the same should apply to the scroll of a sota.
The Gemara rejects this argument: How can you compare the two cases? There, with regard to a bill of divorce, it is written: “And he shall write for her”(Deuteronomy 24:1), and therefore we require writing it in her name, specifically for her; whereas here, with regard to a sota, it is written: “And he shall perform with her all this ritual” (Numbers 5:30), and therefore we require performance in her name. In her case, the performance is erasure; however, writing of the scroll need not be performed specifically for her.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם, בגט] ״וכתב לה״ נאמר (דברים כד, א), ולכן בעינן [צריכים אנו] כתיבה לשמה של אותה אשה, הכא [כאן] בסוטה ״ועשה לה נאמר ולכן בעינן [צריכים אנו] עשיה לשמה, ועשייה דידה [שלה, של הסוטה] מחיקה היא, אבל הכתיבה אינה צריכה שתהא לשמה.
The Gemara rejects this argument: How can you compare the two cases? There, with regard to a bill of divorce, it is written: “And he shall write for her”(Deuteronomy 24:1), and therefore we require writing it in her name, specifically for her; whereas here, with regard to a sota, it is written: “And he shall perform with her all this ritual” (Numbers 5:30), and therefore we require performance in her name. In her case, the performance is erasure; however, writing of the scroll need not be performed specifically for her.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
On the topic of Rabbi Meir and his Torah study, the Gemara cites an additional statement. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha. As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ר (חנינא) [חמא] בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר׳ מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה מראה כאילו מטמא את הטהור ומראה לו פנים וכו׳ ור׳ מייאשא היה שמו ולמה נקרא שמו ר׳ מאיר שהיה מאיר פנים בהלכה. וכן ר׳ אלעזר בן ערך נקרא ר׳ נהוראי.
א כיון שדובר קודם על ר׳ מאיר ולימודו מביאים מאמר אחר בנושא זה. אמר ר׳ אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר׳ מאיר חכם גדול כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו — משום שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שכן היה חריף עד כדי כך שהיה יכול לתת טעמים טובים לכל דבר, אף שאינו כהלכה. שהוא היה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כלומר צדדים — להוכיח שכן הוא. וכן על טהור טמא ומראה לו פנים. ולא ידעו חכמים באלו דברים יש לסמוך על נימוקיו, ובאלו יש לדחותם.
On the topic of Rabbi Meir and his Torah study, the Gemara cites an additional statement. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha. As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
It was taught in a baraita: Rabbi Meir was not his name; rather, Rabbi Nehorai was his name. And why was he called by the name Rabbi Meir? It was because he illuminates [meir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. And Rabbi Nehorai was not the name of the tanna known by that name; rather, Rabbi Neḥemya was his name, and some say: Rabbi Elazar ben Arakh was his name. And why was he called by the name Rabbi Nehorai? It is because he enlightens [manhir] the eyes of the Sages in matters of the halakha.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בהלכה כו׳ גם שלא היו חבריו עומדין על סוף דעתו ואין הלכה כמותו מ״מ היה מגלה להם טעמים ופנים לשני הצדדים ובזה היה מאיר עיניהם בהלכה להכריע אח״כ בשני הפנים איזו אמת לאמתו וק״ל:
תנא [שנוי]: לא ר׳ מאיר שמו האמיתי אלא ר׳ נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר׳ מאיר? כינוי הוא זה, ללמד שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה, ולא נהוראי שמו של התנא ר׳ נהוראי אלא ר׳ נחמיה שמו האמיתי. ואמרי לה [ויש אומרים] ר׳ אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי — שמנהיר [מאיר] עיני חכמים בהלכה.
It was taught in a baraita: Rabbi Meir was not his name; rather, Rabbi Nehorai was his name. And why was he called by the name Rabbi Meir? It was because he illuminates [meir] the eyes of the Sages in matters of the halakha. And Rabbi Nehorai was not the name of the tanna known by that name; rather, Rabbi Neḥemya was his name, and some say: Rabbi Elazar ben Arakh was his name. And why was he called by the name Rabbi Nehorai? It is because he enlightens [manhir] the eyes of the Sages in matters of the halakha.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher”(Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind.
אמר רב האי דעדיפנא מחבריי דחזיתיה לר׳ מאיר לאחוריה. פי׳ שהייתי קטן ולא הגעתי לישב בשורה שלפניו אלא הייתי יושב בשורה שלאחריו. ואילו הייתי זוכה לישב לפניו הוינא עדיף טפי. שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.
דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה – כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו.
אמר רב האי דמנהרנא מחבריא דחזיתיה לר׳ מאיר מאחוריה – נראה לי דרבי גרסינן ולא רב שרבי היה תלמידו של ר׳ מאיר ולא רב.1 ותו דגרסינן בפרק משילין פירות בירושלמי על מאי דתנן ולא מטפחין רבי הוה מיסב לר׳ שמעון בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא עבר ר׳ מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע ר׳ קליה ואמר מי הוא זה שבא לרדותנו בתוך ביתינו שמע ר׳ מאיר קליה וערק נפקון פריי בתריה מיפריי אפרח רוחא בקוליה מעל קדליה דר׳ מאיר אדיק ר׳ מן כותא וחמא קדליה דר׳ מאיר מאחורוי אמר לא זכיית לתורה אלא על דחמית קודליה דר׳ מאיר מאחורוי.
הוה מחדדנא טפי כו׳. דבהסברת פנים הוה מחדדי טפי דיש להבין בקריצת עינים וברמיזת שפתים והיינו רואות את מוריך שמראה לו פנים טפי וק״ל:
ועוד בשבחו של ר׳ מאיר אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי — דחזיתיה לר׳ מאיר מאחוריה, [זה שמחודד אני וחריף יותר מחברי — משום שראיתי את ר׳ מאיר מאחוריו] כלומר ישבתי מאחוריו בזמן שהיינו לומדים. ואילו חזיתיה מקמיה — הוה מחדדנא טפי [הייתי רואה אותו מלפניו — הייתי מחודד יותר], דכתיב [שכן נאמר] ״והיו עיניך ראות את מוריך״(ישעיה ל, כ), וראיית פני רב מועילה להבנה ולחידוד.
The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher”(Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
And the Gemara stated that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir had a disciple, and his name was Sumakhus, who would state with regard to each and every matter of ritual impurity forty-eight reasons in support of the ruling of impurity, and with regard to each and every matter of ritual purity forty-eight reasons in support of the ruling of purity.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותלמיד היה לו לר׳ מאיר וסומכוס שמו שהיה ר׳ מאיר אומר על כל דבר טומאה מ״ח טעמי טומאה ועל כל טהרה מ״ח טעמי טהרה.
תלמיד אחד היה לו לר׳ מאיר וסומכוס שמו שהיה אומ׳ על כל דבר ודבר של טמאה מ״ח טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה מ״ח טעמי טהרה ישנו בפר׳ ארבעה ראשי שנים הם (ר״ה כא) כשהזכיר ר׳ אבהו (תהילים י״ב:ז׳) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים אמרו פליגי בה רב ושמואל חד אמ׳ נ׳ שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו לו למשה בסיני חסר א׳ שנ׳ ותחסרהו מעט מאלהים לפי שפירש מזוקק שבעתים שבעה כפולים שבעה פעמים שיעלה חשבונם מ״ט ויהיה פירוש ותחסרהו מעט בשביל האחד שחסר מן הנ׳ ובתלמו׳ סנהדרין דבני מערבא גרסי׳ כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור רבא בר מריה בשם ר׳ יצחק נתן לו הקב״ה למשה את התורה מ״ט פנים טהור ומ״ט פנים טמא דכת׳ (שיר השירים ב׳:ד׳) ודגלו עלי אהבה שלמה אמרו ודגלו עלי אהבה פירו׳ ודגלו בגימטריא מ״ט וכן הוא אומ׳ אמרות יי׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:
ומ״ח טעמי טהרה כו׳. נראה דנקט מספר הזה ע״פ מ״ש בנדרים דיש נ׳ שערי בינה ולא נגלו למשה רק מ״ט מהם שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים וסמכוהו אקרא וכמטמונים תחפשנה וז״ש דלאותו תלמיד אחד נגלו לו מ״ח פנים ולא היה חסר רק פנים אחד ממה שנגלה למשה וק״ל:
שהיה יודע לטהר השרץ כו׳ עיין זה בתוס׳ ובחדושי הלכות הכא בסוף פ״ק דסנהדרין ע״ש:
ועוד אמרו, אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: תלמיד היה לו לר׳ מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה.
And the Gemara stated that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir had a disciple, and his name was Sumakhus, who would state with regard to each and every matter of ritual impurity forty-eight reasons in support of the ruling of impurity, and with regard to each and every matter of ritual purity forty-eight reasons in support of the ruling of purity.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
It was taught in a baraita: There was a distinguished disciple at Yavne who could with his incisive intellect purify the creeping animal, explicitly deemed ritually impure by the Torah, adducing one hundred and fifty reasons in support of his argument.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא תלמיד וותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ מק״נ טעמים אמר רבינא אני אדון ואטהרנו מה נחש שממית וכו׳.
שיודע לטהר את השרץ – תימה מאי חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו בהדיא ואומר רבינו תם דלענין טומאת נבילות איירי שלא יטמא כזית ממנו במשא דהא כתיב או בנבלת חיה ושרץ אע״פ שרוחש הוי בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש ויליף רבינא ק״ו מנחש דיצא מכלל נבלת חיה דממעט ליה בתורת כהנים מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון וכי מסיק ולא היא וסותר הקל וחומר מ״מ אתי במה מצינו שפיר מנחש דלא הוי בכלל חיה ה״נ כל שרצים שרוחשין לא הוו בכלל חיה ולא מצא ר״י בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות ועוד קשיא לר״י דבהדיא ממעט בת״כ כל שרצים מטומאת נבילות דקתני התם היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאים במשא שיכול ומה בהמה שלא עשה הכתוב דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת״ל היא ולא שרץ ומיהו י״ל אע״ג דאיכא מיעוטה עביד נמי ק״ו אבל קשיא היכי אתי רבינא לבטל הק״ו שבתורת כהנים ואי לאו דאיכא מיעוטא בהדיא אדרבה הוה עבדינן ק״ו דתורת כהנים ועוד דעל ק״ו דרבינא איכא למיפרך מה לנחש שכן טהור אפילו במגע בכעדשה.
שיכול לטהר את השרץ מהתורה. הקשו בתוס׳ ומה חכמה היא זו לעשות ק״ו שאינו אמת, וטומאת שרצים בהדיא כתיבא באורייתא. ותי׳ ר״ת ז״ל דלטהרו מידי טומאת משא כנבילה קאמר. ואצטריך משום דכתיב (ויקרא ה, ה) או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע״פ שרוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפ״ד מיתות (נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש. וקאמר רבינא דאתו שרצים מק״ו דנחש שיצא מכלל נבילת חיה דבהדיא ממעט ליה בתורת כהנים (פרשת שמיני פר׳ י״ב פי׳ ג׳) מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון, וכי מסיק ולא היא וסותר הק״ו אבל מכל מקום אתי במה מצינו. והקשו עליו בתוספות שלא מצינו בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות. ועוד דבהדיא ממעט בתורת כהנים (שם פר׳ י׳ פי׳ ג׳) שרצים מטומאת נבילות, מדכתיב גבי נבילה (ויקרא יא, לט) אשר היא לכם לאכלה היא מטמאה במשא ואין השרצים מטמאין במשא, שיכול והלא דין הוא ומה בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שמטמא במשא, ת״ל היא ולא השרץ. ומיהו אף על גב דאיכא מיעוטא יכול להיות, שהרי אומר רבינא שאפילו לא אמעיט׳ מההיא איכא למעוטיה מקל וחומר. אבל מכל מקום קשה דמאי קל וחומר, איכא למפרך מה לנחש שכן טהור מכלום תאמר בשרץ שמטמא במגע בכעדשה, זו היא שיטת התוס׳.
בד״ה שיודע לטהר כו׳ וכי מסיק ולא היא וסותר הק״ו מ״מ אתי במה מצינו כו׳ עכ״ל לא ידענא מי הכריח אותו לזה דמ״מ אתי במה מצינו כו׳ ובתוס׳ ספ״ק דסנהדרין ליתא ואפשר דקים לי׳ לר״ת בשום מקום במשנה ובתלמוד שהשרץ טהור מטומאת משא ולכך הוצרך לומר דהיינו במה מצינו מנחש מיהו א״א לומר דקים ליה הכא מההיא דת״כ שהביא ר״י מדכתיב היא מיעוטא היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאין במשא דא״כ לא הוצרך למילף מבמה מצינו מנחש ודו״ק:
בא״ד ועוד על ק״ו דרבינא וכו׳ שכן טהור אפי׳ במגע בכעדשה עכ״ל וה״ה דמהך מלתא ה״מ למעבד ק״ו בת״כ ומה בהמה שאינו מטמא במגע בכעדשה מטמא במשא שרץ שמטמא בכעדשה א״ד שמטמא במשא ת״ל היא ולא השרץ ומיהו ק״ק דמי הכריח אותן להך פירכא דכעדשה דהך מילתא גופא דת״כ מצי למפרך דמה לנחש שכן דמו אינו כבשרו *) דדמו כבשרו לא מרבי׳ אלא בח׳ שרצים ודו״ק:
ובדומה לזה תנא [שנינו]: תלמיד ותיק היה ביבנה שבכוח חריפותו היה מטהר את השרץ — שכתוב בתורה במפורש שהוא טמא — במאה וחמשים טעמים.
It was taught in a baraita: There was a distinguished disciple at Yavne who could with his incisive intellect purify the creeping animal, explicitly deemed ritually impure by the Torah, adducing one hundred and fifty reasons in support of his argument.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
Ravina said: I too will deliberate and purify it employing the following reasoning: And just as a snake that kills people and animals and thereby increases ritual impurity in the world, as a corpse imparts impurity through contact, through being carried, and by means of a tent, is ritually pure and transmits no impurity, a creeping animal that does not kill and does not increase impurity in the world, all the more so should it be pure.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. עי׳ תשובת רמ״א סי׳ קז:
אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו על ידי שאמצא טעם לטהרו. ובאופן זה: ומה נחש שממית אדם ובהמה ומרבה טומאה, שהרי מת מטמא אחרים במגע ובמשא ובאוהל — טהור מלטמא, שהרי אינו ממנין שמונה שרצים המטמאים הכתובים בתורה. שרץ שאין ממית וכן אינו מרבה טומאה — לא כל שכן שהוא טהור!
Ravina said: I too will deliberate and purify it employing the following reasoning: And just as a snake that kills people and animals and thereby increases ritual impurity in the world, as a corpse imparts impurity through contact, through being carried, and by means of a tent, is ritually pure and transmits no impurity, a creeping animal that does not kill and does not increase impurity in the world, all the more so should it be pure.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
(9)וְלָא הִיא מַעֲשֶׂה קוֹץ בְּעָלְמָא קָעָבֵיד.
The Gemara rejects this: And it is not so; that is not a valid a fortiori argument, as it can be refuted. A snake is performing a mere act of a thorn. A thorn causes injury and even death; nevertheless, it is not ritually impure. The same applies to a snake, and therefore this a fortiori argument is rejected.
ודוחים: ולא היא — אין זה קל וחומר של ממש, כי אפשר לפרוך אותו בטענה שהנחש מעשה קוץ בעלמא קעביד [בלבד הוא שעושה]. וקוץ, אם כי נזוקים בו, ואף אפשר למות על ידו, בכל זאת אינו טמא. ואף הנחש כן. ולכן נדחה קל וחומר זה.
The Gemara rejects this: And it is not so; that is not a valid a fortiori argument, as it can be refuted. A snake is performing a mere act of a thorn. A thorn causes injury and even death; nevertheless, it is not ritually impure. The same applies to a snake, and therefore this a fortiori argument is rejected.
Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.
ר׳ חננאלרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלש שנים חלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצתה בת קול ואמרה הללו והללו דברי אלהים חיים הן אלא שהלכה כבית הלל ומפני מה זכו להיות הלכה כמותן מפני שנוחין בהלכה ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
אלו ואלו דברי אלהים חיים כו׳ וכה״ג אמרו פ״ק דחגיגה ושם מפורש:
שם יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים. עי׳ רש״י כתובות דף נז ע״א ד״ה הא קמ״ל:
ב אמר ר׳ אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו והללו אומרים: הלכה כמותנו. לבסוף יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.
Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.
ר׳ חננאלרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai.
רי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושונין דבריהן ודברי בית שמאי – כשהיו ב״ש מביאין ראיה לדבריהם מן התורה וב״ה מביאין ראיה ממקרא אחר והיו ב״ה דורשין את המקרא של ב״ש למה בא ולא היה קל בעיניהם כאותה ששנינו במסכת ברכות (דף י:) ב״ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב״ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין.
שמקדימין דברי ב״ש לדבריהן – דקאמרי להו מעשה שהלכו זקני ב״ש והדר זקני ב״ה.
ושונין דבריהן ודברי בית שמי – פירוש: היו שונין הטענות והתשובות שהיו אומר להן בית שמי ומדקדקין בהן ומתוך שמדקדקין בראיותיהן ובראיות של בית שמי עומדין על בוריו של דבר ומכוונין אליבא דהילכתא אבל בית שמי לא היו משגיחין בדברי בית הלל לדקדק בהן ומתוך כך לא עמדו על בוריו של דבר שלא היו נראין להן אלא דבריהן.
ושואלים: וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן — מפני שנוחין לבריות, ועלובין (מניחים עצמם להיפגע, וסובלים עלבונם) היו, וכשהיו שונין במשנה היו שונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין בניסוח הדברים בדרך כבוד את דברי בית שמאי לדבריהן.
The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai.
רי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תנינאמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
As in the mishna that we learned: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka, but his table was in the house, Beit Shammai deem this sukkainvalid; and Beit Hillel deem it valid. Beit Hillel said to Beit Shammai: Wasn’t there an incident in which the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel went to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, and they found him sitting with his head and most of his body in the sukka, but his table was in the house? Beit Shammai said to them: From there do you seek to adduce a proof? Those visitors, too, said to him: If that was the manner in which you were accustomed to perform the mitzva, you have never fulfilled the mitzva of sukka in all your days. It is apparent from the phrasing of the mishna that when the Sages of Beit Hillel related that the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel visited Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, they mentioned the Elders of Beit Shammai before their own Elders.
כאותה משנה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, נחלקו בכך חכמים: בית שמאי פוסלין סוכה זו ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את ר׳ יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי: משם ראיה? אף הן אותם המבקרים אמרו לו: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. ומכל מקום, מכלל סגנון המשנה למדים אנו שחכמי בית הלל ספרו שהלכו ״זקני בית שמאי ובית הלל״ והקדימו בסיפור את זקני בית שמאי לזקניהם.
As in the mishna that we learned: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka, but his table was in the house, Beit Shammai deem this sukkainvalid; and Beit Hillel deem it valid. Beit Hillel said to Beit Shammai: Wasn’t there an incident in which the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel went to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, and they found him sitting with his head and most of his body in the sukka, but his table was in the house? Beit Shammai said to them: From there do you seek to adduce a proof? Those visitors, too, said to him: If that was the manner in which you were accustomed to perform the mitzva, you have never fulfilled the mitzva of sukka in all your days. It is apparent from the phrasing of the mishna that when the Sages of Beit Hillel related that the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel visited Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, they mentioned the Elders of Beit Shammai before their own Elders.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב״ה [מגביהו] וכל המגביה עצמו [הקב״ה] מנמיכו. וכל המחזר אחר השררה השררה בורחת ממנו. וכל הבורח ממנה היא מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו והנדחה מפני השעה שעה עומדת לו.
כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו מרבה ורב יוסף ותמצא פירושו בסוף מסכת ברכות:
שכל המשפיל כו׳ כל המחזר כו׳ וכל הדוחק כו׳ לכאורה כל הכי ג׳ חלוקות דנקט הם קרובים לענין א׳ וכפול הוא ונראה לפרש לפי שהאדם צריך שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו וההיפך ג׳ דברים אלו ברע הנוגע במדת הגאוה וז״ש לגבי טוב לשמי׳ המשפיל עצמו נגד הקב״ה הרי הוא מגביהו וכל המגביה עצמו נגד הקב״ה הוא משפילו וכדדרשינן בנדרים מקרא וממתנה נחליאל גו׳ ולגבי הבריות אמר מדת הרע המחזר על הגדולה כו׳ בהיותו משתרר על הבריות הגדולה בורחת ממנו שאינו מקובל בעיניהם כדאמרי׳ פ׳ המוכר פירות מאן דיהיר אפי׳ אאינשי ביתיה לא מתקבל וההיפך כל הבורח מן הגדולה והוא נוח לבריות הגדולה מחזרת אחריו להיות מקובל בעיניהם ולגבי עצמו אמר כל הדוחק את השעה כפרש״י שמתיגע להעשיר ולהתגדל כו׳ השעה דוחקתו דהיינו כמ״ד דמזל שעה גורם וההיפך דכל הנדחק מפני השעה הרי ע״י זכות זה ואפושי ברחמים הקב״ה משנה מזלו והשעה עומדת לו כמ״ש בסוף מסכת שבת גבי אברהם מאי דעתיך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינן ליה במזרח כו׳ ודו״ק:
ללמדך שכל המשפיל עצמו — הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו — הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה — גדולה בורחת ממנו, ולהיפך: כל הבורח מן הגדולה — גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה, שמתייגע לעשות דבר ולהצליח בו בדיוק בזמן שהוא חפץ בכך — שעה דוחקתו, ואינו מצליח. ולהיפך, כל הנדחה מפני שעה ואינו נדחק — סופו ששעה עומדת לו ומצליח לבסוף.
This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
The Sages taught the following baraita: For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן שנתים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל ובסוף נמנו וגמרו נוח לו למי שלא נברא.
פשפש – א(עירובין יג:) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו פי׳ ימשמש מעיקרא שיהא זהיר מהחטא או אם חטא יפשפש מעשיו ויחזור בתשובה לפני בוראי שיזכה לחיי עד וימשש לבן תרגום ופשפש לבן וכן ויחפש בגדול החל:
א. [אונטער זוכען.]
יפשפש מעשיו – שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב.
ימשמש במעשיו – כגון אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ולא יניח לעשותה בשביל ההפסד שהרי שכרה עתיד לבוא ואם באת לידו עבירה יחשב שכרו שמשתכר בה עכשיו כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו.
נוח לו לאדם שלא נברא – והא דאמרינן בפ״ק דע״ג (דף ה.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלי הן לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א״נ הכא איירי בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו.
יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו – פי׳ יפשפש שייך לשעבר כדאמרינן במי שיסורין באין עליו וימשמש שייך להבא שיזהר מכאן ואילך לדקדק תמיד במעשיו ולהזהר בהם ולהזכירם על לבו תמיד וכענין שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה וחייב אדם למשמש בגדיו ע״ש ותו לא מידי.
בד״ה נוח לו כו׳ שאלמלא הם לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א״נ כו׳ עכ״ל כצ״ל:
נוח לו שלא נברא כו׳ נמנו וגמרו כו׳ פלוגתייהו מפורש באורך בספ״ב דמכות ע״ש:
ועוד הביאו בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. ואולם לבסוף נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שכבר נברא — יפשפש במעשיו וישתדל לתקנם. ואמרי לה [ויש אומרים]: ימשמש במעשיו כלומר, יבדוק במעשים הבאים לידו אם ואיך לעשותם, כדי שלא יכשל בהם.
The Sages taught the following baraita: For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
MISHNA:The cross beam, which the Sages stated may be used to render an alleyway fit for one to carry within it, must be wide enough to receive and hold a small brick. And this small brick is half a large brick, which measures three handbreadths, i.e., a handbreadth and a half. It is sufficient that the cross beam will be a handbreadth in width, not a handbreadth and a half, enough to hold a small brick across its width.
אמר המאירי המשנה השלישית היא מענין החלק הראשון בביאור עניני הקורה והוא שאמר קורה שאמרו צריך שתהא רחבה בכדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה כדי שיהא נראה שלקביעות הונחה שם כאלו רצו לבנות עליה מיהא בנין אריחים והאריח חצי לבנה ולבנה שלשה טפחים ונמצא רחב אריח טפח ומחצה ודיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל אריח זה לרחבו ואע״פ שהאריח עודף אצבע לכאן ואצבע לכאן כך הוא ראוי לו כדי שימרח בטיט על רחבה של קורה ויניח האריח על הטיט ויעדיף מכאן ומכאן להגין על הקורה מפני הגשמים וזהו שאמרו בגמ׳ מלבן לה בטינא ואע״פ שאין אנו צריכי׳ לנתינת טיט ואריח מ״מ לראוי לכך אנו צריכים:
הקורא שאמר רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבנה של ג׳ טפחים – פי׳ נקט של ג׳ טפחים משום דאיכא זוטרתי כדאיתא בפ״ק דבתרא וא״ת ליתני הקורה שא׳ רחבה טפח ומחצה י״ל דטעמא נקט דלהכי בעי׳ האי שיעורא כדי שתהא ראויה לקבל פחות שבבנין דהיינו אריח ומה שאמר אח״כ דיה לקורה שתהא רחבה טפח פי׳ בתלמודא כי על ידי שצריך ללבן קורה זו בטיט מן הצדדין כמי שמכין אותה לקבל אריח הרי מרחיבה הטיט חצי טפח ובריאה כדי לקבל אריח. וכתב הראב״ד ז״ל שצריך שתהא כל הקורה ראויה לקבל אריחיים ככולה רחבים דאע״ג דלא בעי׳ אריחים ממש ראויה כדי לקבל אריחים בעי׳ ואפשר דלהכי הדר תני רחבה ובריאה ד׳ דמה רחבה ד׳ ככולה אף בריאה ככולה וכן נראה בירושלמי דגרסינן התם קורה שאמרו כדי לקבל אריח א״ר אבא כדי שתקבל דימוס של אריחים לרחבן רשב״ג אומר כדי לקבל דימוס של אריחין לארכן מה ביניהן על דעתהון דרבנן ארבעין ארחין על דעתי׳ דרשב״ג עשרין ארחין ע״כ: פי׳ דקורה שהיא עשר אמות לדעת רבנן שמשימין האריחין לרחבן ואריח הוא טפח וחצי צריך ארבעה אריחים לחשבון אמה בת ששה טפחים: ולטעמא דרשב״ג שמשים האריחים לארכן וארכן ג׳ טפחים דייה לקבל ב׳ אריחים מ״מ נראה שאין זו שיטת תלמודא שלנו כיון שצא פירשו כן גם שלא אמר רשב״ג בתלמוד שלנו שיתנו האריח על הקורה לארכו כפי מה שנראה מן הירושלמי: אלא כי בעינן לפרושי בתלמודא.
ג משנההקורה שאמרו חכמים בתיקון מבוי צריך שתהא רחבה כדי לקבל אריח (מין לבנה לבנין). ואריח זה שאמרו, שיעורו חצי לבנה של שלשה טפחים כלומר טפח ומחצה. ודייה לקורה שתהא רחבה טפח ולא טפח ומחצה כדי לקבל אריח לרחבו.
MISHNA:The cross beam, which the Sages stated may be used to render an alleyway fit for one to carry within it, must be wide enough to receive and hold a small brick. And this small brick is half a large brick, which measures three handbreadths, i.e., a handbreadth and a half. It is sufficient that the cross beam will be a handbreadth in width, not a handbreadth and a half, enough to hold a small brick across its width.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
And the cross beam must be wide enough to hold a small brick and also sturdy enough to hold a small brick and not collapse. Rabbi Yehuda says: If it is wide enough to hold the brick, even though it is not sturdy enough to actually support it, it is sufficient. Therefore, even if the cross beam is made of straw or reeds, one considers it as though it were made of metal.
ואחר שהזכיר שיעור הרחב חזר ודן על העובי שלא דבר עכשו בקורה עגולה אלא שטוחה ואמר שהעובי אין לו שיעור אלא בכדי אומד שתהא בה חוזק לקבל אריח והוא אמרו בריאה לקבל אריח ואין אנו צריכים לשיעור עובי אלא בכדי חוזק זה שאם אינה חזקה בכדי שיעור זה לא יהא ניכר שלקביעות הונחה שם וכתבו גדולי המפרשי׳ שצריך שתהא ראויה לקבל אריחים כשיעור כל הקורה עד שאלו היתה הקורה במבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין תהא ראויה לקבל עשרים אריחין בארך שהאריח ארכו שלשה טפחים שהוא חצי אמה וכן נראה בתלמוד המערב ומ״מ לאו דוקא כלה לגמרי אלא עד שני ראשיה בסמוך פחות משלשה שהרי אף אם אין מגעת כלל כל שהוא בפחות משלשה [כשר] במבוי כמו שיתבאר:
היתה של קש או של קנים שמין אותה כאנו היא של מתכת – פי׳ כיון שרחבה טפח ואפשר דנקט מתכת לגוזמא בעלמא: א״נ לאשמועינן שאם היא דקה כל כך שאפי׳ היתה של מתכת תהא חלושה שאינה כשרה: וכן פי׳ מורי הרב ז״ל.
עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה נראה ודאי דבהא רואין אפי׳ רבנן מודו כיון שתקינו אפשר מעצמו בלא שום דבר מבחוץ אלא שהוא מחוסר מעשה להסיר העקמומית וכן פירש הראב״ד ז״ל וכן פירש בירושלמי דכיון שהיא הדין דמודו רבנן בעגולה שהרי אינה מחוסרת אלא רבועה בלבד דמאי שנא מעקומה ועוד דהכי אפשר דרישא רבי יהודא ומציעתן רבנן וסיפא ר׳ יהודא ליתני עגולה מקמי עמוקה אלא ודאי כדאמרן. והיינו דבתלמודא כי שקלי׳ על מתני׳ דהיתה של קש אמרינן הא תו למה לי היינו הך משום דאתינן לרבנן אלא אמרינן פשיטא כלומר דמודו רבנן בהאי וכי הדר אמרי על עגולה אמרינן הא תו למה לי מפני ששתי אלו לרבנן וכן נראה ברור: וכן דעת רבותי. אבל בירושלמי אמרו דעגולה לרבי יהודא היא ונראה שאין זו שטת התלמוד שלנו ואולי שהוא שבוש כגר׳ בירושלמי.
וצריכה הקורה להיות רחבה כדי לקבל אריח וגם בריאה (חזקה) כדי לקבל אריח שאפשר יהא להניחו עליה ולא תתמוטט. ר׳ יהודה אומר: רחבה אף על פי שאין בריאה כדי לקבל עליה אריח ממש, ולכן גם אם היתה של קש ושל קנים — רואין אותה כאילו היא של מתכת.
And the cross beam must be wide enough to hold a small brick and also sturdy enough to hold a small brick and not collapse. Rabbi Yehuda says: If it is wide enough to hold the brick, even though it is not sturdy enough to actually support it, it is sufficient. Therefore, even if the cross beam is made of straw or reeds, one considers it as though it were made of metal.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
If the cross beam is curved, so that a small brick cannot rest on it, one considers it as though it were straight; if it is round, one considers it as though it were square. The following principle was stated with regard to a round cross beam: Any beam with a circumference of three handbreadths is a handbreadth in width, i.e., in diameter.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עגולה – ואין אריח יכול לעמוד עליה אבל עבה היא שאם תחלק יהא רחבה טפח.
רואין אותה כאלו היא מרובעת – נפסלת או חלוקה ואי זו היא מדת עגולה להכשיר.
כל שיש בהקיפה ג׳ טפחים – שצריכה חוט ארוך ג׳ טפחים להקיפה סביב בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק.
ר׳ יהודה אומר רחבה אע״פ שאינה בריאה שהוא סובר קורה משום מחיצה ובכל שהוא פיה יורד וסותם ולדעתו נאמר אח״כ היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת וחזר ולימד כן לומר אע״פ שאין במינה בריאות לקבל אריח ואין הלכה כר׳ יהודה בזו אלא בריאה בעינן ומ״מ פי׳ בגמ׳ שאם היתה רחבה ארבעה אין צריך לבריאה וכן פסקוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ואף גדולי הדור מסכימים בה אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:
עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת רוב מפרשי׳ הסכימו שאף לרבנן נאמרה שאם היתה עקומה באמצעיתה ושני ראשיה ישרים כגון זו ועקמימותה יוצא למקום פסול כגון למעלה מעשרי׳ או למטה מעשרה או חוץ למבוי רואין אותה כאלו [היא] פשוטה וכל שהיא בפחות משלשה לפשיטותה שהוא במקום הכשר כגון שאם ניטל העקמימות ישארו שני הראשים בפחות משלשה זה לזה כשרה וכן התבאר בגמ׳ וכן אמרו בתלמוד המערב ר׳ יוסה בשם ר׳ זעירא דברי הכל היא:
וכן עגולה שאין ראויה לקבל אריח שהרי אין האריח מתישב יפה על דבר עגול רואין אותה מרובעת וכל שיש בהקפה שלשה טפחים דנין אותה בטפח מרובע ואף זו לדעת חכמים וכן גדולי המחברי׳ הסכימו בה שפסקו בעגולה ועקומה להכשיר ואע״פ שנחלקו חכמים בשל קש שלא לומר רואין פירשו בו גדולי הדור מפני שמחיצת קש אי אפשר להיות חזקה אבל עקומה ועגולה הואיל ובגופו של דבר אפשר לתקנו ואין כאן אלא חסרון מעשה כל שאפשר לבא לידי כך רואין אותו כאילו נעשה והדברים מחוורים ובעקומה מיהא נראה שצריך שיהא רובה במקום הכשר וי״מ עגולה ועקומה לדעת ר׳ יהודה לבד וראיה להם מה שאמרו בגמ׳ עליה סבר לה כר׳ יהודה דאית ליה רואין אלמא לרבנן לית להו רואין ואין נראה כן אלא מפני שר׳ יהודה אמרו על כל הדרכים ייחסו לו דעת זה ומ״מ חכמים סוברים כן באלו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתינו והוא הנכון ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
היתה הקורה עקומה ואין אריח יכול להיות מונח עליה — רואין אותה כאילו היא פשוטה (ישרה), היתה עגולה — רואין אותה כאילו היא מרובעת וכלל אמרו לגבי רוחבה של קורה עגולה: כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח.
If the cross beam is curved, so that a small brick cannot rest on it, one considers it as though it were straight; if it is round, one considers it as though it were square. The following principle was stated with regard to a round cross beam: Any beam with a circumference of three handbreadths is a handbreadth in width, i.e., in diameter.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.