תוס׳ ד״ה מה. ז״ל ואימא מה עבודת כוכבים שחייבים על זדונה סקילה עכ״ל. יש לעיין במה שמיתת בי״ד חמורה מכרת, האם החומר הוא בעצם העבירה, שהעבירות דחייבי מיתות חמורות הן מחייבי כרת, או״ד דהחומר הוא רק בעונש, אך בנוגע לחומר עצם העבירה חייבי כריתות שווין לחייבי מיתות בי״ד. ויעויין במס׳ יומא
(דף פו.) בארבעה חלוקי כפרה שהיה ר׳ ישמעאל דורש, והן חיובי עשה, חיובי לאו, חיובי כרת ומיתת בי״ד, וחילול השם. והנה ר׳ ישמעאל כלל חיובי מיתות בי״ד עם חיובי כרת בנוגע לחומרם לענין כפרה ולא הבחין ביניהן. ומשמע קצת שבנוגע לחומר העבירה חייבי כרת שווין לחייבי מיתת בי״ד וחלוקים רק בחומר עונשיהם בלבד. ולפי״ז מתורצת קושיית התוס׳, שאם ננקט שבחומר העבירה חייבי כרת שווים לחייבי מיתת בי״ד, י״ל שלכן לא אמרו מה לעבודת כוכבים שחייבים על זדונה סקילה, כי המחייב של קרבן חטאת הוא חומר העבירה ולא חומר העונש, ובחומר העבירה חיובי כרת שווים לחיובי סקילה.
אמנם יעויין במס׳ מכות
(דף יג:) וז״ל ור״ע א״ה חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת, א״ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע״פ שלא הזהיר, ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן, התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה, אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה עכ״ל. והנה בדין פסח ומילה שאע״פ שמחייבים כרת לית בהו חיוב חטאת יש שני הסברים שם בסוגיא. לכתחילה רצתה הגמרא לומר דמשו״ה לא מייתי קרבן משום דלית בהו אזהרה, כלומר שהמחייב של קרבן הוא העבירה המוזהרת בלאו, ומאחר שבפסח ומילה לית בהו אזהרת לאו ליתא בהו עבירה המחייבת קרבן. ולמסקנא הגמרא דוחה שאין החסרון בפסח ומילה מחמת דלית בהו לאו ואזהרה, אלא שמביאים קרבן בדומה לע״ז רק בשב ואל תעשה ואילו בפסח ומילה שהם בקום ועשה אין קרבן. ולפום ריהטא יוצא לפי המסקנא שהעבירה אינה מחייבת את החטאת אלא המחייב הוא עונש הכרת ובתנאי שיהיה בשב ואל תעשה. וא״כ קושיית התוס׳ חוזרת וניעורה שאם המחייב של הקרבן הוא העונש, א״כ למה לא נלמד מע״ז שהמחייב הוא העונש החמור של סקילה ולא העונש הקל של כרת. ברם נראה דעכ״ז ניתן לדחות שאף לפי מסקנת הגמרא המחייב של הקרבן הוא העבירה אלא שלאו דוקא עבירה המוזהרת באיסור לאו אלא אפילו איסור עשה נמי יכול לחייב כשמוזהר ב״שב ואל תעשה״. אמנם שאני בפסח ומילה דאין בם חלות איסור כלל דאינן אלא קיומי מצוות עשה, והכרת שלהן חלה משום ביטול מצות עשה ולא משום שעברו על איסור, ומשו״ה לא חל חיוב קרבן. ולפי״ז יתכן לתרץ את קושיית התוס׳ וכמו שביארנו.
בא״ד. דריש רבי דבפורק עול ומפיר ברית ומגלה פנים אית בהו כרת ולא חשיב להו בהדי ל״ו כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו עכ״ל.
א
מדברי התוס׳ יוצא דאילו היו החכמים מסכימים לרבי דהפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה חייבים כרת, היו מחייבים אותם בחטאות, משום דחיוב חטאת אינו תלוי בלאו אלא בעונש כרת בלבד. ולפי״ז צ״ע ברמב״ם בפ״ג מהל׳ תשובה (הל״ו) שפסק ששלשת רשעים האלה אין להם חלק לעוה״ב דהיינו שחייבים כרתא ומ״מ משמיטתם ממחוייבי חטאת בפ״א מהל׳ שגגות (הל״ד), ומשמע דס״ל דפטורים מחטאת, ושיטתו צריך ביאור.
ונראה דהרמב״ם ס״ל שאין חיוב חטאת חל בפורק עול ואע״פ שעונשו כרת כי אינו עונש עבור מעשה העבירה אלא משום השם אפיקורוס שחל בגברא מחמת רשעותו וכדדרש רבי
(שבועות דף יג.) מהפסוק ״כי דבר ה׳ בזה הכרת תכרת״, ואילו המחייב של קרבן חטאת אינו עונש הכרת שבגברא אלא מעשה העבירה המחייב כרת, וכדביארנו למעלה ע״פ הגמרא במכות
(דף יג:), ומכיון שהכרת שבאפיקורוס אינו חל מחמת מעשה עבירה אינו מחויב להביא חטאת. ולאמיתו של דבר לא ברור מהו האיסור של אפיקורסות. ויתכן שהוא בכלל איסורי ע״ז ומגדף. אך יעויין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם הל״ג) שהביא לאו מיוחד האוסר מינות וז״ל כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלות על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשבו ונמשך אחר הרהורי הלב כו׳ ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כו׳ אחרי לבבכם זו מינות כו׳ ולאו זה אע״פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות עכ״ל. אך נראה דמ״מ אליבא דהרמב״ם אין עונש כרת חל באפיקורוס מחמת הלאו ומעשה העבירה שעשה אלא מחמת עצם חלות השם אפיקורוס ורשעות הגברא
ב.
ונראה שחיוב כרת באפיקורוס חל מחמת רשעות הגברא ומ״מ יש דינים אחרים שחלים באפיקורוס מחמת חלות השם אפיקורוס ואף בלי רשעות הגברא.
דהנה כתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ ממרים (הל״א - ג׳) וז״ל מי שאינו מודה בתורה שבע״פ כו׳ הרי זה בכלל האפיקורסין, מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין כו׳ בד״א באיש שכפר בתורה שבע״פ במחשבתו ובדברים שנראו לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבע״פ תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המדות שהרי הוא כאנוס כו׳ לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. עד כאן לשונו. הרמב״ם פסק שתינוק שנשבה בין האפיקורסים מכיון דאפיקורוס באונס הוא מעלים אותו ולא מורידין אותו. מאידך בפרק א׳ מהל׳ תפילין (הלי״ג) כתב וז״ל ס״ת תפילין ומזוזה שכתבן אפיקורוס ישרפו כו׳ שנא׳ וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב עכ״ל, ולא הבחין בפסול כתיבת סת״ם בין תינוק שנשבה דהוי אפיקורוס באונס לבין אפיקורו׳ במזיד, ומשמע שסובר שאף תינוק שנשבה הרי הוא אפיקורוס לכתיבת סת״ם מכיון שאינו מאמין במצות תפילין. ונראה שהביאור הוא שהפסול לכתיבת סת״ם חל מחמת השם אפיקורוס שבגברא שחל אפילו בלי רשעות, ולכן אף תינוק שנשבה שעכ״פ יש לו שם אפיקורוס בגברא פסול לכתיבת סת״ם, ואע״פ שאינו אפיקורס במזיד ואינו רשעג.
ברם כ״ז הוא בכתיבת סת״ם. מאידך בפסול אפיקורוס לשחיטה כתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ שחיטה הלי״ד והלט״ז) וז״ל ואם היה מומר לע״ז כו׳ או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהל׳ תשובה הרי הוא כעכו״ם ושחיטתו נבלה כו׳, אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינם מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו עכ״ל. וצ״ע, למה הכשיר שחיטת צדוקין כששחטו בפנינו ולא נפסלו כאפיקורוס שדינו כעכו״ם. ונראה שהרמב״ם התכוון כאן להכשיר רק תלמידי צדוק משום דתינוקות שנשבו ואנוסים הם בכפירתם. דהיינו שהרמב״ם הבחין בין אפיקורס שדינו כעכו״ם ששחיטתו פסולה מדאורייתא לבין תלמידי צדוק ובייתוס ששחיטתן אסורה מפני דחיישינן שמא קלקלו אבל אינן פסולין כעכו״םד. ומבואר ברמב״ם שרק אפיקורוס במזיד פסול לשחיטה כעכו״ם ולא אפיקורוס בשוגג. דסובר שהפוסל לשחיטה אינו השם אפיקורוס בעלמא אלא הרשעות שבגברא ולכן רק אפיקורס במזיד פסול. ובדומה לכך פסק נמי הרמב״ם לענין פסול עדות (פי״א מהל׳ עדות הל״י) וז״ל והאפיקורסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו״ם, שהעכו״ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא עכ״ל, ויוצא איפוא מהרמב״ם שרק האפיקורסין שמורידין ולא מעלין אותן פסולין לעדות דהיינו אפיקורסין שהן מזידין ולא אפיקורסין שהן שוגגין, כי הפוסל לעדות הוא רשעות הגברא שישנה במזיד ולא השם אפיקורוס בעלמא שחל אף בשוגג.
ב
ישנן עוד מקומות ברמב״ם שמצינו פסול גברא שאינו תלוי בחומר העבירה. עיין בפט״ו מהל׳ נשיאת כפים (הל״ג) שהרמב״ם כתב וז״ל כהן שהרג את הנפש אע״פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכו׳ וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אע״פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא׳ אך לא יעלו כהני הבמות וגו׳ וברכה כעבודה היא שנא׳ לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו״ם אע״פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם כו׳ עכ״ל. ומבואר דחלות השם של הורג נפש או עובד ע״ז שחל בגברא פוסל לעולם לעבודה ולנשיאת כפים ואע״פ שלא עבר על עבירה בזדון אלא בשוגג או באונס, ואפילו אחרי שעשה תשובה גמורה עדיין פסול הוא שאין חומר העבירה ועונשה ורשעות הגברא גורמים את הפסול אלא עצם המעשה שעשה גורם את חלות הפסול בגבראה.
גוהנה מצינו שדין המוסר הוי נמי כמו אפיקורוס שמורידין אותו ואף הוא פסול לעדות (רמב״ם פי״א מהל׳ עדות הל״י) ואין לו חלק לעוה״ב (רמב״ם פ״ג מהל׳ תשובה הל״ו והלי״ב) ופסול לכתיבת סת״ם (פ״א מהל׳ תפילין הלי״ג). ולכאורה יפלא שהרי במסר ממון חבירו לערכאות של עכו״ם לא עבר אלא על איסור עשה של ״לפניהם ולא לפני עכו״ם״ (
רש״י שמות כא: א ועיין נמי
בגיטין דף פ״ח ב), והאיסור לכאורה איסור קל, וא״כ למה יענש בעונשים כ״כ חמורים שאין לו חלק לעוה״ב ושמורידין אותו. ומזה נראה שאין מענישים את המוסר משום עצם העבירה שעשה שהרי קלה היא אלא משום שם מוסר שחל בגברא ומפני עצם הרשעות של הגברא שמסר ממון ישראל לידי עכו״ם
ו.
דועוד מקום שמצינו דיני פסול ועונשים שחלים בגברא אך לא מחמת עצם העבירה שעשה הוא בעד זומם וכפי שביאר מרן הגר״ח זצ״ל. שהרי מצינו בב״ק
(דף עב:) בעד זומם שאביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. וצ״ע במחלוקת בין אביי ורבא שהרי משהוזמו העדות הוברר הדבר למפרע שהעידו לשקר ושעברו על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר בשעת הגדת העדות, וא״כ פשיטא דנעשו רשעים ופסולים למפרע שהרי עברו בשעת ההגדה על העבירה של עדות שקר.
ואמר הגר״ח זצ״ל שעבירת הלאו ד״לא תענה״ בעצמה אינה פוסלת משום דהו״ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו
ז, ורק לאו שלוקין עליו פוסל לעדות וכדאיתא ברמב״ם (פ״י מהל׳ עדות הל׳ ב׳) וז״ל אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ופסול עכ״ל. ולכן פסול עד זומם לעדות הוי פסול מיוחד ופסולו הוא מחמת חלות ההזמה דנקרא ״עד חמס״ בפרשת הזמה
(דברים י״ט: ט״ז) וכתיב
(שמות כ״ג: י״א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לרבא השם של עד זומם חל בשעת גמר הדין ולכן נפסל רק מכאן ולהבא כי פסול עדות חל בו בשעה שחל השם דעד זומם. ולפי״ז יוצא שבבא הרוג ברגליו העד שהעיד לשקר לא יפסל לעדות שהרי לא הוזם, והעבירה של עדות שקר בעצמה אינה פוסלת ורק חלות השם של עד זומם פוסל, ושם עד זומם חל רק במקום הזמה ע״י שני עדים המזימים את הזוממין.
מאידך אביי סובר שעד זומם למפרע הוא נפסל. אליבא דאביי י״ל שמעשה העבירה של עדות שקר פוסלת ולפיכך פסול למפרע. ויוצא שבבא הרוג ברגליו העדים פסולים למפרע משעת העבירה של עדות שקר. מאידך י״ל שגם לאביי רק חלות השם של עד זומם פוסלת לעדות וס״ל שחלות השם חלה למפרע. ולפי״ז בבא הרוג ברגליו יהיו העדים כשרים דרק עדים זוממים שהוזמו בעדים נפסלים למפרע.
ישנם מקורות אחרים ליסוד הגר״ח זצ״ל בפסול עד זומם:
א) במס׳ מכות
(ה:) שנינו: ר״ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא״כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כו׳ עכ״ל. וכתב הנ״י וז״ל פירש הר״י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע״פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו׳, עכ״ל. ויפלא, הרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר ולמה יענש
ח. וביאר הגר״ח זצ״ל שטעמו דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו השם של עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם שחל בגברא ולא משום עונש עבירת ״לא תענה״ שהרי הוא לא עבר בעבירה.
ב) הרמב״ם פסק (פ״כ מהל׳ עדות הל׳ ד׳) וז״ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד, וז״ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו׳ א״כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ״ל. ולכאורה דברי הרמב״ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב״ד, מ״ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר״ח זצ״ל שיש לחלק שהרי במגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה עצם המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם של עד זומם שחל בגברא בכל אופן ואפילו בשוגג, ולפיכך נענשים אפילו בלי התראה, ולזה התכוון הרמב״ם בכתבו שאין לעדים זוממים מעשה דהיינו שאין מעשה העבירה מחייבתם.
ג) עיין בש״ך (חו״מ סי׳ ל״א ס״ק א׳) שמביא מחלוקת בין חכמי בריסק בשני עדים שהכחישו זה את זה חד כנגד חד אם פסולים הם להעיד ביחד בעדות אחרת או לא. וצ״ע דממ״נ חד מינייהו העיד לשקר ופסול לעדות משום שעבר על איסור לא תענה והיאך יכולים להעיד ביחד בעדות אחרת.
ונראה לכאורה מכאן ראייה ברורה ליסוד הגר״ח זצ״ל שאין מעשה העבירה של ״לא תענה״ ושל הגדת עדות לשקר פוסל להעיד, אלא חלות השם של עד זומם בגברא או חלות השם של עד מוכחש בגברא. ושם זה חל רק ע״י הכחשהט או הזמה מפי שני עדים ולא ע״י הכחשת עד א׳. ולפיכך חד כנגד חד מצטרפים אח״כ לעדות אחרתי.
א. יתכן שהרמב״ם פסק כרבי. א״נ דפליג הרמב״ם אתוס׳ וס״ל דאף לרבנן שלשה רשעים האלה חייבים הם כרת. ומ״מ פטורים מקרבן וכדמבואר למעלה. ועיין במהרש״א על התוס׳ כאן ובמס׳ שבועות
(דף יג א).
ב. ומש״כ הרמב״ם שהלאו ״גורם לאדם לטורדו מעוה״ב״ אינו ר״ל דהעונש דכרת חל מחמת הלאו, אלא שהלאו גורם חלות שם רשע בגברא ונכרת משום רשעותו ולא מפני הלאו.
ג. עיין בקובץ מאמרים להרה״ג ר״א וסרמן זצ״ל הי״ד במש״כ בשם הגר״ח זצ״ל שאפיקורוס בשוגג הוי ״נעבעך אפיקורוס״, וחילק בין שגגות שונות, ועע״ש בביאור המחלוקת שבין הרמב״ם והראב״ד (פ״ג מהל׳ תשובה הלי״ז).
ד. עיין בלחם משנה (הלי״ד) ולפי׳ רבינו זצ״ל תמיהתו מתורצת.
ה. ולפי״ז לכאורה יוצא שאפיקורוס בשוגג נפסל לנשיאת כפים לעולם ואפילו אחרי תשובה, וכמו מי שעבד ע״ז בשוגג או מי שהמיר לעכו״ם ולבסוף עשה תשובה שפסול. ויתכן שרק מי שהמיר לע״ז ממש נפסל ולא אפיקורוס המאמין בדיעות כוזבות דעלמא וכלישנא דקרא ״כהני במות״. וע״ע בהגהות מיימוניות (אות ג׳) שרבינו גרשום חולק על הרמב״ם ומכשיר מומר שעשה תשובה לישא את כפיו. ולכאורה סובר שהפסול תלוי ברשעות הגברא.
ו. עיין ברשימות שיעורים לב״ק (דף ה א ד״ה למעוטי מוסר ושם ד״ה שאני מוסר).
ז. והא דלוקין כשהעידו בבן גרושה והוזמו דייק הגר״ח זצ״ל דלהרמב״ם אין זה משום לא תענה אלא מהלכה מיוחדת דלוקים בד׳ דברים אלו בלבד - בבן גרושה, בחיוב גלות, בחיוב כופר, ובעבד עברי - והוא ע״פ הפסוק והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דכ״כ הרמב״ם (פ״כ מהל׳ עדות הל״ח) וז״ל וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן עכ״ל עיי״ש ובשיעורים לב״ק
(עד ב) על התוס׳ ד״ה הוה. והנה אי נימא כמש״כ האחרונים שהתחדש מוהצדיקו דלוקים על בן גרושה ובן חלוצה מחמת הלאו דלא תענה יוצא דבעדות בן גרושה ובן חלוצה נפסל למפרע לכו״ע, וצ״ע.
ח. עי׳ בתומים סי׳ ל״ח ובשאגת אריה למס׳ מכות שהקשו כן, ותירצו שמאחר שמצריכים שיראו העדים זה את זה ואחרת הרי הן שתי עדויות, מוכרחים איפוא להסיק שהעד השלישי אמר שהוא ראה את שני העדים האחרים, וא״כ גם הוא העיד עדות שקר. ונראה דאפ״ה לא העיד לשקר לחייב את הנידון, אלא שהשקר שהעיד שראה את האחרים מצרפו לכת הזוממים, ומחוייב משום חלות השם דעד זומם, וכביאור הגר״ח זצ״ל.
ט. עיין במסכת ב״ב
(דף לא ב) ובשיעורים לב״ק
(עב ב) תוס׳ ד״ה אין.
י. עיין בכתובות
(דף כב ב) ובמחנה אפרים הל׳ עדות סי׳ ו׳, וע״ע ברמב״ם (פי״ב מהל׳ גירושין הל״ט). ולפי דברי רבינו על פי יסוד הגר״ח זצ״ל הרמב״ם שם מבואר. וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (דף עב ב ד״ה עד זומם כו׳).