×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט וּמַחְזִירָהּ הָתָם נָמֵי לֵימָא וְיִבְּמָהּ עֲדַיִין יִבּוּמִין הָרִאשׁוֹנִים עָלֶיהָ וְתִיבְעֵי חֲלִיצָה.
that he must divorce his yevama with a bill of divorce and she does not also require ḥalitza. And he may remarry her, if he wishes, after the divorce; as the halakha is not ruled in accordance with the opinion that after he performs the mitzva she is once more forbidden to him as his brother’s wife. Why? There, too, let the halakha say that the verse states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” as explained above, meaning that the first levirate bond is still upon her and she should also require ḥalitza.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה יבמות ב:ג-ד} מתני׳ כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה ואיסור1 קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה2 או חולצת או מתייבמת. איסור מצוה שניות מדברי סופרים איסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין3:
{בבלי יבמות כ ע״א} גמ׳ אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת: אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו אלא אחותה דאיסור ערוה כגון שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות והיתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה רצה חולץ רצה מיבם וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת:
פיס׳ איסור מצוה שניות מדברי סופרים [ואמאי]⁠4 קרו לה איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים:
פיס׳ איסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט5: [ואמאי] קרו לה איסור קדושה דכתיב {ויקרא כא:ו} קדושים יהיו לאלהיהם6:
פיס׳ אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה כול׳7: לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין8.
1. ואיסור: כ״י פרמה: ״או אסור״.
2. יבמתה: וכן כ״י פרמה, כ״י נ, רמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: יבימתה. וכן בגמ׳ שם.
3. לממזר ולנתין: גב, כ״י פרמה, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ, דפוסים: לנתין ולממזר.
4. ואמאי: כ״י פרמה, כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית: ״ומאי״, וכן בהמשך שם.
5. איסור קדושה...הדיוט: כ״י פרמה, דפוסים עד: גדול.
6. קדושים יהיו לאלהיהם: בפיהמ״ש לרמב״ם רק ״קדושים יהיו״. כ״י פרמה: ״קדושים תהיו״ (ויקרא יט:ב).
7. אלמנה...וחלוצה כול׳: כ״י פרמה עד: ״גדול״, דפוסים עד: גדול וכו׳.
8. הנשואין, האירוסין: כ״י פרמה, דפוסים: האירוסין, הנשואין.
שמגרשה בגט – ואינה צריכה חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה ולא אמרינן מצוה רמיא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקו עליה באיסור אשת אח.
לימא – עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה.
א) ואע״ג דלקמן אצטריך קרא לקטן למימר שתגדלנו שמא מיניה ילפינן בעלמא א״נ שאני קטן דאינו בר הקמת שם כלל בעודנו קטן אבל אותה הבתולה לאחר ביאה ראשונה איכא בה הקמת שם. וא״ת היכי קאמר בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה. הא ודאי יש לנו לומר דהכא דחי ל״ת ועשה אע״ג דבעלמא לא דחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. וי״ל דפריך הכי אפי׳ אי אמרינן דאין חלוק בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל (מ״מ) ולא תקשי לך מידי מן הנשואין מ״מ תקשי לך מן האירוסין דיבא עשה וידחה ל״ת:
לענין ביאור זה שאמרו בכאן שדי היתירא אהיתירא ואיסורא אאיסורא פירושו שדי ויבמה דדייקת מיניה איסורא אאשת אחיו שלא היה בעולמו דאסירא ושדי ולקחה דדייקת מיניה היתירא איבמה דעלמא דשריא ומה שהקשו לר׳ שמעון דקאמר הואיל ומצאה בהיתר כו׳ אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו ומת תתיבם דהא אי אמרת איסור אחוה היכן אזל אף אני אומר איסור אשת אח שלא היה בעולמו היכן אזל ותירץ לו האי איסורא דאית ליה היתירא האי איסורא דלית ליה היתירא פירושו איסור אשת אח יש לה היתר לפעמים ואי אתה אוסרה אלא מפני שלא היה בעולמו וכיון שכנסה שמעון שהיה בעולמו אזל ליה איסורא לר׳ שמעון אבל איסור אחוה לית לה היתירא לעולם ובתוספות פירשו האי איסורא דאית ליה היתירא שאחר שנשאה יבם פקע איסור אשת אח עד שאם גירשה יכול להחזירה ומכיון דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והוה ליה אשת אחיו שהיה בעולמו:
המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת אמר הר״ם פי׳ איסור ערוה הן ט״ו וצרותיהן וצרות צרותיהן כמו שבארנו וכן איילונית לא חולצת ולא מתיבמת למאמר השם והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת ואשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתיבמת לאמרו ומת אחד מהן ובן אין לו מי שהיה ראוי להיות לו בן פרט לאלו שאינן ראויין להיות להם בן וכן אשת גר ואשת עבד משוחרר מפני שאין אחוה לא לגוים ולא לעבדים איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואולם עקרה וזקנה או חולצת או מתיבמת ואף אם אינן ראויין לולד וכל אשר לא תחלוץ ולא תתיבם או תחלוץ ולא תתיבם צרתה או חולצת או מתיבמת זולת צרת ערוה וצרות צרותיהן כמו שביארנו:
אמר המאירי כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה ערוה אצל היבם ר״ל מחייבי כריתות או מיתות בית דין כגון בתו או אחותו או אחת מחמש עשרה נשים הנזכרות במשנה לא חולצת ולא מתיבמת ר״ל צרתה שהערוה פוטרת צרתה והרי היא ממילא באיסור אשת אח ואין צריך לומר ערוה עצמה:
וכל שהיבמה איסור מצוה אצל היבם ר״ל שניות שמדברי סופרים והוא קורא להם איסור מצוה מפני שמצוה לשמוע דברי חכמים או איסור קדושה ר״ל מחייבי לאוין חולצת ולא מתיבמת ר״ל היבמה עצמה שמאחר שאף חייבי לאוין קדושין תופסין בהן הרי הן בנות חליצה ויבום אלא שגזרו ביבום משום ביאה שניה שכבר נתקיימה מצות יבום והויא לה בתר הכי ביאת איסור ומכל מקום צרותיהן של אלו מתיבמות שאין צרה פטורה אלא צרה שמצד ערוה ואפילו איסור חכמים אין כאן זו היא שיטתנו ואף בתלמוד המערב אמרו כן להדיא ומכל מקום יש פוסקין שאף צרותיהן חולצות ולא מתיבמות וממה שאמרו למטה שביאת איסור מצוה ואיסור קדושה או חליצתה פוטרת צרה ואם צרותיהן מותרות ביבום הא קיימא לן דחליצה פסולה לא פטרה צרה דאלימא זיקה דידה ולדעתם זו שבתלמוד המערב שאמרו צרת שניה חולצת או מתיבמת ר׳ נחמיה היא שסובר שאף חליצה פסולה פוטרת ואין הלכה כן:
אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת פי׳ כבר ביארנו שכל שנזדקקו שתי נשים קרובות זו לזו לפני יבם שאינן מתיבמות מפני שהזקוקה כעין ארוסה וכל אחת אצל היבם קרובת זקוקתו ואומר עכשו שאחותה של ערוה שהיא יבמתה ר״ל נשואה לאח האחר עד שהיא ואחותה שתי יבמות הבאות משני בתים והאחת ערוה לזה היבם מותר באחותה ואין כאן אחות זקוקתו שהרי האחרת ערוה עליו ואינה זקוקתו כלל מעתה שתי אחיות נשואות לשני אחים ומתו שניהם ולהם אח שלישי ונזדקקו שתיהן לפניו אם האחת ערוה עליו כגון שהיתה חמותו הרי זה מותר באחותה ואינה קרויה אחות זקוקתו אבל אם היתה האחת עליו איסור מצוה או קדושה הואיל וקדושין תופסין בהן זקוקה היא ואחותה אחות זקוקתו שכל חייבי לאוין בני יבום נינהו דאתי עשה דיבום ודחי לא תעשה אלא שמביאה ראשונה ואילך שנתקימה מצות יבום עומדת באיסור וחייב להוציאה בגט ושמא תאמר היאך עשה זה דוחה לא תעשה והרי איפשר לקיים העשה בחליצה אין זה כלום שחליצה מצוה אחרת היא ובמקום יבום לא נחשבה ומתוך כך גזרו חכמים שלא יתיבמו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אלא יחלצו ועכשו מפרש איסור מצוה עריות שמדברי סופרים והם השניות איסור קדושה חייבי לאוין והם אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שעבר אחיו ונשאן וכן ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
צרת אילונית כבר ביארנו (יבמות י״ב:) שמותרת ולענין ביאור זה שהוזכרה כאן להיתר יותר מצרת סוטה וצרת מחזיר גרושתו שמותרת גם כן משום רישא נקט לה דהוה מרבה לה לאיסורא וכדקאמר לאיתויי צרת אילונית וכדרב אשי וההוא ודאי צרת אילונית משום דהויא לה צרת ערוה שהרי אילונית הואיל ואינה בת יבום הויא לה אשת אח שלא במקום מצוה ובתוספות האריכו בה הרבה:
וכן לענין ביאור זה שאמרו אחותה דמאן אילימא דאיסור מצוה ר״ל ודאיסור קדושה והא כיון דמדאוריתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו:
יש שואלים היאך הדבר פשוט לו כל כך להקשות ממנה ושמא תנא דמתניתין סבר אין זיקה ומכל מקום אינה קושיא דאיהו אליבא דהלכתא קא מקשי ועוד דתנא דמתניתין על כרחין יש זיקה סבירא ליה מדנקט אחותה דאיסור דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אפילו שתיהן של היתר מיבם לאי זו שירצה אלא ודאי יש זיקה ואם כן קשיא ואוקמה באחותה דערוה על הדרך שביארנו במשנתנו:
תו כתב רחמנא ויבמה כלומר ומיותר הוא לדרשה זו ובמאי מוקמי׳ ליה ומה ראית – כלומר כיון שמקרא א׳ מרבה ומקרא ממעיט מה ראית לדרוש ויבמה לגבי אח הנולד ולמדרש ולקחה לו לאשה לגבי האח המייבמה אדרבה כיון דאיסור אשת אח שלא היה בעולמו חדוש הוא נימא דשריותא לגבי דידיה היא דכל שמצאה בהתר שריא ליה ולגבי יבם החמיר הכתוב מפני שבא להפקיע זיקתו הראשונה ולא חפץ במצוה ותברח ממנו ופרקי מסתברא שדי התירא (וכו׳).
גמ׳ ותיבעי לך חליצה כו׳. נ״ב נ״ל לפי גירסא זו פריך ב׳ קושיות חדא למה מחזיר נימא מצוה רמיא רחמנא כו׳ ועוד תיבעי חליצה ודו״ק:
גמ׳. לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה. כלומר, דבדין הוא דההיתר דיבום יחול רק בשביל ובשעת האישות דיבום, ואילו לאחר שגירשה בדין הוא שתחזור לאיסורה דאשת אח, ותצטרך חליצה להתירה לשוק.
שמגרשה את היבמה בגט ואינה צריכה חליצה, ומחזירה, שאם רוצה רשאי להחזירה לאחר גירושיה, ואין אומרים שלאחר שקיים בה את המצוה, שוב נאסרה עליו כאשת אח. ומדוע? התם נמי לימא [שם גם כן נאמר] ״ויבמה״ כפי שפירשנו: עדיין יבומין הראשונים עליה, ותיבעי [ותצטרך] חליצה!
that he must divorce his yevama with a bill of divorce and she does not also require ḥalitza. And he may remarry her, if he wishes, after the divorce; as the halakha is not ruled in accordance with the opinion that after he performs the mitzva she is once more forbidden to him as his brother’s wife. Why? There, too, let the halakha say that the verse states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” as explained above, meaning that the first levirate bond is still upon her and she should also require ḥalitza.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {דברים כ״ה:ה׳} וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ נַעֲשֵׂית כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר אִי הָכִי הָכָא נָמֵי הָא כְּתַב רַחֲמָנָא {דברים כ״ה:ה׳} וְיִבְּמָהּ.

The Gemara answers: It is different there, as the verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5) to teach that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara objects: If so, here too, in the case of a brother born after the levirate marriage, according to the opinion of the Rabbis this same principle should apply. The Gemara answers that The Merciful One states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” that is, even after the marriage she is still considered to be the wife of the deceased brother [yevama] with respect to any brothers who are born later.
רי״ףבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. ולקחה כו׳ שדי היתירא אהיתירא. כלומר שמעשה היבום מתיר האיסור דאשת אח ליבם לעולם וההיתר אינו מוגבל לחלות האישות דיבום בלבד. וכל זה ליבם שנפלה לו. מאידך לאח הנולד אח״כ אסורה כיון שלא נפלה לפניו ליבום.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] ״ולקחה לו לאשה״ (דברים כה, ה), לומר לנו: כיון שלקחה — נעשית כאשתו לכל דבר. ומקשים: אי הכי הכא נמי [אם כך כאן גם כן] נאמר כך מכיון שנעשתה אשתו לכל דבר שוב לא תיאסר על האח שנולד לאחר הייבום! ומשיבים: הא כתב רחמנא [הרי כתבה התורה] ״ויבמה״, לומר שאף לאחר נישואיה עדיין נחשבת היא כיבמה ואסורה לו.
The Gemara answers: It is different there, as the verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5) to teach that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara objects: If so, here too, in the case of a brother born after the levirate marriage, according to the opinion of the Rabbis this same principle should apply. The Gemara answers that The Merciful One states: “And consummate the levirate marriage [veyibbema],” that is, even after the marriage she is still considered to be the wife of the deceased brother [yevama] with respect to any brothers who are born later.
רי״ףבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּמָה רָאִיתָ מִסְתַּבְּרָא שְׁדִי הֶיתֵּירָא אַהֶיתֵּירָא וּשְׁדִי אִיסּוּרָא אַאִיסּוּרָא.

The Gemara asks: What did you see to distinguish in this way and say that once she is married the levirate obligation is totally abrogated with regard to ḥalitza, but that she remains prohibited as the wife of a brother with whom one did not coexist with respect to any brothers born in the future? The Gemara answers: It stands to reason to say: Toss that which is permitted on that which is permitted, and toss that which is prohibited on that which is prohibited. In other words, in cases where the woman becomes permitted to her yavam through levirate marriage, it stands to reason that this permitted state is absolute, but with regard to the prohibition against taking the wife of a brother with whom one did not coexist, it stands to reason that the verse comes to teach that she retains her prohibited status with respect to any brothers born in the future.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שדי היתרא – למדרש ולקחה דלא תיבעי חליצה.
אהיתרא – היכא דכולה מילתא היתר כגון במייבם אשת אח.
ושדי איסורא – למדרש ויבמה עדיין יבומין עליה.
אאיסורא – היכא דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק כיצד. [ואפי׳]⁠1 הכי אסורה עליו מכח ראובן, כדמוכח לקמן מקרא, ובהא פליג ר׳ שמעון. ומהאי טעמ׳ דברירנא...⁠2 שרי ליבומה. ומה ראית. למרמי קרא דאיסורא, דהיינו ויבמה, אאח שנולד לאחר מכן, וקרא דהתירא דהיינו לאשה איבם שנשאה. אהיתרא. בעלה, שהוא מותר. אאסורא. אחיו שהוא אסור בה עכשיו שנולד שהיא אשת אחיו.
1. ראה לעיל סופ״א הערה 106.
2. תיבה אחת אינה ברורה.
ושואלים: ומה ראית לחלק ולומר שאחר נישואין בטל דין יבמה לגמרי, ואיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו לא בטל אחר ייבום? ומשיבים: מסתברא, שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא [מסתבר לומר כך, כי הטל היתר על היתר והטל איסור על איסור], כלומר, במקום שהותרה כבר האשה על ידי נישואין, נראה לומר שיהא היתר מוחלט, ובמקום שיש חשש איסור של אשת אחיו שלא בעולמו — מן הסתם בא הכתוב להחמיר ולצמצם.
The Gemara asks: What did you see to distinguish in this way and say that once she is married the levirate obligation is totally abrogated with regard to ḥalitza, but that she remains prohibited as the wife of a brother with whom one did not coexist with respect to any brothers born in the future? The Gemara answers: It stands to reason to say: Toss that which is permitted on that which is permitted, and toss that which is prohibited on that which is prohibited. In other words, in cases where the woman becomes permitted to her yavam through levirate marriage, it stands to reason that this permitted state is absolute, but with regard to the prohibition against taking the wife of a brother with whom one did not coexist, it stands to reason that the verse comes to teach that she retains her prohibited status with respect to any brothers born in the future.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ולר׳וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר וְלֹא עָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּר אֶלָּא מֵעַתָּה אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאָבִיו וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד אָח וָמֵת תִּתְיַיבֵּם הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר.

The Gemara suggests: But according to Rabbi Shimon, who said that since he came and found her in a permitted state a brother born subsequently may perform levirate marriage since she was never for a single moment prohibited to him; however, if that is so, consider the case of one’s maternal half sister, who married his paternal half brother; their marriage was fully permissible since the husband and wife were in no way related to each other. And then his brother was born and the married brother died; in that case, let the sister enter into levirate marriage with her newly born half brother for the same reason, i.e., since he came and found her in a permitted state, as when he was born she was already his brother’s wife.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו – קודם לידתו של זה וכשנולד זה מצאה נשואה לאחיו תתייבם לו כשימות זה דהא מצאה בהיתר ייבום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מעתה – פי׳ דאע״ג דלנולד לא הותרה כלל מחמת הראשון ומפני יבמתו של שני הוא שהותרה לו ולא חיישי׳ לאיסור אשת אח הראשון. אחותו מאמו ונשאה אחיו מאביו קודם לידתו נימא דלא תיחול עליה איסור אחותו הואיל ומצא׳ בהתר לגבי אחיו וכן אשת אחיו מאמו והא ודאי בחדא מינייהו סגי למפרך דתרווייהו חדא היא אלא נקטי להו תרוייהו לגזמי מילתא ואומ׳ פירכא דאיתא לר״ש מדברי׳ הרבה שהן אסורין והיה לנו להיתר.
גמ׳. אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו כו׳ איסור אחותו להיכן אזלא כו׳ האי איסורא דאית ליה היתירא. קושית הגמרא תמוהה, דמהיכי תיתי שיפקע איסור אחותו משום שנולד לאחר היבום, דהפקעת השם אשת אח מפני היבום אינו שייך לאיסור אחותו ולמה יפקע, ואף שזהו תירוץ הגמרא אך מ״מ הה״א מרפסין איגרי.
ושואלים: ולשיטת ר׳ שמעון, שאמר בטעם שיטתו, הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, אלא מעתה, אם היתה אחותו מאמו שאיננה אחותו מאביו שנשאה אחיו מאביו שאיננו אחיו מאמו, ונשא איפוא בהיתר גמור ואחר כך נולד לו אח מאב ואם, ומת אותו שנשא את האשה, תתייבם האחות לזה שנולד מאותו טעם: הואיל ובא ומצאה בהיתר, שהרי כשנולד כבר היתה אשת אחיו!
The Gemara suggests: But according to Rabbi Shimon, who said that since he came and found her in a permitted state a brother born subsequently may perform levirate marriage since she was never for a single moment prohibited to him; however, if that is so, consider the case of one’s maternal half sister, who married his paternal half brother; their marriage was fully permissible since the husband and wife were in no way related to each other. And then his brother was born and the married brother died; in that case, let the sister enter into levirate marriage with her newly born half brother for the same reason, i.e., since he came and found her in a permitted state, as when he was born she was already his brother’s wife.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיסּוּר אֲחוֹתוֹ לְהֵיכָן אֲזַל הָכָא נָמֵי אִיסּוּר אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בָּעוֹלָם לְהֵיכָן אֲזַל הַאי אִיסּוּרָא דְּלֵית לֵיהּ הֶיתֵּירָא הַאי אִיסּוּרָא דְּאִית לֵיהּ הֶיתֵּירָא.:

The Gemara challenges this suggestion: How can you say that? What happened to the prohibition against marrying his sister, to where did it go? This widow is the maternal sister of the newly born brother and is therefore forbidden to him. The Gemara objects: If so, here too, one could have said: What happened to the prohibition against marrying the wife of a brother with whom one did not coexist, to where did it go? In this case as well, the prohibition against marrying the wife of a brother with whom he did not coexist already applied from the first brother, so why does Rabbi Shimon see this as abrogated by marriage? The Gemara answers that the comparison is unsound. This prohibition against marrying one’s sister has no case where it is permitted and so in this case is also not canceled, whereas that prohibition against marrying a brother’s wife has a case where it is permitted, when the mitzva of levirate marriage applies to a second brother and is therefore removed completely before the third brother is born.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איסור אחותו לית ליה היתר – אבל איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה והשלישי מכח שני בא.
האי איסורא דאית ליה התירא – דפקע איסור אשת אח דיכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע ליה לגבי דידיה איסור אשת אח פקע נמי לגבי אחיו הנולד וה״ל אשת אחיו שהיה בעולמו.
האי איסורא דאית ליה היתרא כו׳. פירשו בתוס׳ (ד״ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי איסורא דאית ליה היתרא – פי׳ דאיסור אשת אח הוה ליה התירא לגבי היבם הזה והואיל ואשתרו ליבם לגבי חשבינן ליה ראשון נדח׳ לגמרי של׳ יחול על הנולדי׳ והואיל ואישתרי ליבם אשתרי להאי כיון שמצא׳ בהתר ולא מצאה באיסור מחמת ראשון אבל איסור אחותו מאמו לא אשתרי כלל לגבי יבם כי היכא דנימא דאשתרי לאידך כי לא הותר לייבם איסור אחות כן פי׳ בתוס׳ והוא הנכון ולא כדפרש״י ז״ל.
על קושיה זו תוהים: איך אפשר לומר כך, שכן איסור אחותו להיכן אזל [הלך]?! הרי לגבי האח הנולד היא אחותו מאמו, ואסורה עליו! ומקשים: אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר היה לומר: איסור אחיו שלא היה בעולם להיכן אזל [הלך] והרי אף כאן כבר חל איסור אשת אח על אשה זו מאחיו הראשון ולמה אומר ר׳ שמעון שבטל על ידי הנישואין? ודוחים: אין מקום להשוואה זו, כי האי איסורא דלית ליה היתירא [זה, איסור אחותו, הוא איסור שאין לו היתר] בשום מקרה ולא בטל, ואילו האי איסורא דאית ליה היתירא [זה איסור אשת אח, הוא איסור שיש לו היתר] כשיש מצות ייבום ולכן בטל.
The Gemara challenges this suggestion: How can you say that? What happened to the prohibition against marrying his sister, to where did it go? This widow is the maternal sister of the newly born brother and is therefore forbidden to him. The Gemara objects: If so, here too, one could have said: What happened to the prohibition against marrying the wife of a brother with whom one did not coexist, to where did it go? In this case as well, the prohibition against marrying the wife of a brother with whom he did not coexist already applied from the first brother, so why does Rabbi Shimon see this as abrogated by marriage? The Gemara answers that the comparison is unsound. This prohibition against marrying one’s sister has no case where it is permitted and so in this case is also not canceled, whereas that prohibition against marrying a brother’s wife has a case where it is permitted, when the mitzva of levirate marriage applies to a second brother and is therefore removed completely before the third brother is born.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: כְּלָל אָמְרוּ בִּיבָמָה כֹּל שֶׁהִיא אִיסּוּר עֶרְוָה לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת אאִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

MISHNA: The Sages stated a principle about a yevama: Whoever is forbidden by a prohibition of forbidden relations to her yavam neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage and is completely exempt. If she is forbidden by a prohibition resulting from a mitzva or by a prohibition stemming from sanctity, as will be explained later, then since in these cases the obligation of levirate marriage is not fundamentally nullified she performs ḥalitza in order to become free of the levirate bond, and due to her prohibition she does not enter into levirate marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ לא חולצת ולא מתייבמת – צרתה וכ״ש היא.
איסור מצוה – מפרש להו ואזיל.
כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה על המייבם איסור ערוה לא חולצת ולא מ⁠[ת]⁠ייבמת. ואם היא לו איסור מצוה מן השניות או איסור קדושה כגון חייבי לאוין אלמנה לכהן גדול וכל הני דלעיל, חולצת הואיל ומדאורייתא רמיא קמיה, דחייבי לאוין רבינהו קרא יבמתו יבמתו שעולין לחליצה ולא לייבום, ולא מיתייבמ׳ שנייה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא.
[סימן תקה]
1ואילו הן אסורין איסור מצוה, דמצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנו שניות לעריות משום גדר, אם אביו ואם אמו ואשת אבי אביו ואילו הן שלשה אין להן הפסק דאם אם אביו ואם אם אמו ואשת אבי אבי אביו וכן עד סוף כל הדורות למעלה כולהו אסורין. ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב ואשת אחי האם מן האם דפשטה רבא לאיסורא. ואילו ארבעה יש להן הפסק דהן אסורין ולמעלה מהן מותרין. וכלת בנו אין להן הפסק דהוא הדין לכלת בן בנו עד סוף הדורות דאסירי. וכלת בתו אסורה ומפסקת ולא יותר שכלת בת בתו מותרת. ובת בת בנו שנייה וכן בת בת בתו. בת בת בן אשתו שנייה וכן בת בת בת אשתו. ואם אם חמיו ואם אם חמותו שניות ולמעלה מהן מותרין. ומותר אדם באשת חמיו שאינה חמותו ובאשת חורגו ולא גזרו על אשתו אטו בתו שהוא ערוה. [ומותר באשת] בעל אמו ובבתו שאינה אחותו.
1. סימן תק״ה מופיע בכ״י בתחילת המסכת לאחר הביאורים לדף ב׳., ה׳:, ט׳.
ואר״י ב״ח לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי נימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים ותבעי חליצה שאני התם כתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו א״ה ה״נ הא כתיבי רחמנא ויבמה ומה ראית מסתברא שדי איתרא דולקחה לו לאשה בהיתרא דכל מייבם אשת אחיו שאין זה שום איסור למידרש דלא תבעי חליצה בהיתרא היכא דכולה מילתא היתר כגון מייבם א״א ושדי איסורא ביבמה למידרש עדיין יבומין הראשונים עליו אאיסורא היכא דאיכא צד איסור כמו א״א שלא הי׳ בעולמו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל שהוא. אסורה ליבם. אסור ערוה. עריות שהם בכרת. לא חולצת. דהא אף צרתה פטורה, דצרת ערוה כערוה. אסור מצוה. מפרש ואזיל. חולצת. היא עצמה דהא תפסי בה קידושי אעפ״י שהיא אסורה לו. אבל צרתה מתיבמת או חולצת. וכן פסק הר״ם פרק ו׳1. וכן הוא [העיקר] וכמו שנבאר לקמן. אחותה. כלומ׳ אחותה של ערוה. כשהיא יבמתה. שנפלה לו מאח אחר, כגון שהיו שני אחין נשואין שתי אחיות, והאחת ערוה לשלישי כגון שהיתה חמותו או כלתו, ומתו ונפלו שתיהן לפניו, אחות הערוה או חולצת או מתיבמת דלאו אחות זקוקתו, דאותה שהיא לו ערוה לאו זקוקתו היא. שניות לעריות. שאסרו אותן חכמים, ובגמרא מפרש להו. אסור קדושה. חייבי לאוין. אלמנה. שמת אחיו שהוא כהן הדיוט, ונפלה לפניו שהוא כהן גדול. גרושה. שנשאה אחיו בעבירה או קדשה, ולא אלים אסור לאו למיפטרה בולא כלום, אעפ״י שהיא אסורה לו.
1. מהל׳ יבום ה״כ.
מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת – פרש״י ז״ל אפי׳ צרתה וכ״ש היא ובודאי הכי מוכח בגמ׳ דמתני׳ פטורא דצרתה מיירי מדאמרי׳ כללא לאתויי צרת איילונית וכדרב אשי ומיהו ק״ל דסיפא דקתני איסור מצוה ואיסור קדוש׳ חוללת ולא מתייבמת בדידה בלחוד מיירי דאלו צרתה מתייבמת שאין צרתה פטורה אלא מערוה וכדנפקא לן מאחות אשה דכתיב בם לצרור וכן פירוש בירוש׳ בהדיא ובפ״ק לא פטרו צרת סוטה לרב אלא משום דכתיב בה טומאה כעריות ובמחזיר גרושתו אמרי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת ומשו׳ טומא׳ דכתב בההוא דמספקא לן וכיון דכן לא אתו רישא וסיפא בחד גוונא וי״ל דברישא גבי ערוה מצי למכלל באיסו׳ ערוה אפי׳ לצרתה שאף היא ערוה היא ויש בה כרת וכדאית׳ בפ״ק אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה אין צרת׳ בכלל שלא עשה צרתה כמותה שתהא בא איסור מצוה ואיסור קדושה.
איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות – י״ל דטפי ניחא לי׳ לאכרוחי מסברא ודכוותא בתלמודא אמר רבא כל שאילו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע לא מיקרי הקשה רבי׳ ז״ל מאי קושי׳ דהא אע״ג דכי לא מקיים נקרא רשע כי מקיים שפיר מיקרי קדוש שהרי אמרו במדרש למה נסמכה פרשת קדושים לפרשת עריות שכל הפורש מן הערוה נקרא קדוש ותי׳ דאיהו נקרא קדוש אבל אין ראוי לקרא למצות איסור קדושה דמשמע שאין בה איסור אלא משום דרך קדושה בלבד ומאן דלא מקיים (לא) נקרא רשע ואינו עושה רשעות.
מתני׳ חולצת ולא מתייבמת. עיין בר״ש פ״ב דחלה:
א משנה כלל אמרו ביבמה: כל שהיא אסורה איסור ערוה על היבם — לא חולצת ולא מתייבמת ונפטרת לגמרי. ואם היתה אסורה עליו רק איסור מצוה או איסור קדושה (כפי שיבואר להלן מה עניינם), כיון שלא בטל מיסודו חיוב הייבום — הרי זו חולצת כדי להשתחרר מן הזיקה, ואולם לא מתייבמת בגלל האיסור.
MISHNA: The Sages stated a principle about a yevama: Whoever is forbidden by a prohibition of forbidden relations to her yavam neither performs ḥalitza nor enters into levirate marriage and is completely exempt. If she is forbidden by a prohibition resulting from a mitzva or by a prohibition stemming from sanctity, as will be explained later, then since in these cases the obligation of levirate marriage is not fundamentally nullified she performs ḥalitza in order to become free of the levirate bond, and due to her prohibition she does not enter into levirate marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) באֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

The Sages stated another principle: If two sisters who had been married to two brothers who subsequently died happened before the third brother for levirate marriage, and one of those sisters is a close relation to this third brother and is therefore forbidden to him, she is exempt from levirate marriage. But the other, her sister who is her yevama, i.e., her sister-in-law, performs ḥalitza or enters into levirate marriage. In this case, they are not ruled to be two sisters who happened before him simultaneously for levirate marriage, since one of them is prohibited to him as a forbidden relation, and therefore she never actually happened before him at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחותה – של ערוה כשהיא יבמתה כגון שנפלו שתי אחיות משני אחין האחת אסורה משום ערוה כגון שהיא כלתו או חמותו.
או חולצת או מתייבמת – אחות הערוה דלא פגע באחות זקוקתו משום דערוה לאו זקוקתו היא.
ואמרי׳ א״א שלא הי׳ בעולמו היכא כתיבי, פי׳ לאיסורא, אר״י דא״ק כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לא״א שלא הי׳ בעולמו, יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, פי׳ הראוים לירש זא״ז פי׳ אחר שחולקים נחלה א׳ ואין הלכה כר״ש דקיי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך לא מבעי נולד ואח״כ יבם אלא אפי׳ יבם ואח״כ נולד אסורי׳ כרבנן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד כלל אמרו: מי שנפלו לפניו לייבום שתי אחיות שהיו נשואות לשני אחיו שמתו, אלא שאחת מן האחיות היא קרובה לו ואסורה עליו איסור ערוה מצד אחר, וכגון שהיא חמותו או שהיתה כלתו — הרי זו פטורה מייבום, והאחרת, אחותה שהיא יבמתה (גיסתה) — חולצת או מתייבמת. ואין דינן כשתי אחיות שנפלו כאחת לייבום שהרי אחת מהן כלל לא נפלה לפניו — משום איסור ערוה.
The Sages stated another principle: If two sisters who had been married to two brothers who subsequently died happened before the third brother for levirate marriage, and one of those sisters is a close relation to this third brother and is therefore forbidden to him, she is exempt from levirate marriage. But the other, her sister who is her yevama, i.e., her sister-in-law, performs ḥalitza or enters into levirate marriage. In this case, they are not ruled to be two sisters who happened before him simultaneously for levirate marriage, since one of them is prohibited to him as a forbidden relation, and therefore she never actually happened before him at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גאִיסּוּר מִצְוָה שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִיסּוּר קְדוּשָּׁה אַלְמָנָה לכ״גלְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר.:

The mishna explains: A prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Sages prohibited marriage to certain women who were not forbidden by the Torah but were nevertheless deemed forbidden incestuous relations. A prohibition stemming from sanctity is referring to marriage of a widow to a High Priest, a divorcée or a woman who has performed ḥalitza [ḥalutza] to a common priest, a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] or a Gibeonite woman to an Israelite, and also an Israelite woman to a Gibeonite or to a son born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer].
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שניות – שניות לעריות שגזרו סופרים עליהם ובגמ׳ מפרש לה.
לשון מצוה וקדושה מפרש בגמרא.
אלמנה לכ״ג – שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו.
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – שעבר אחיו המת ונשא חלוצה וגרושה וכשמת צריכה חליצה שהרי תופסים לו בה קידושין דקידושין תופסים בחייבי לאוין אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפי׳ מאחות אשה בפ״ק (דף ג:).
מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ול אמתיבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסוק קדושה אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכ״ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר פי׳ כל יבמה שהיא אסורה לו איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת לא היא ולא צרתה כדאמר בפ״ק שאם היא אסורה ליבם כ״ש צרתה, איסור מצוה כגון שני׳ שהוא מדרבנן או א׳ איסור קדושה שהן חייבי לאוין חולצות דאין איסור חזק להפקיע זיקתה לגמרי דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן בעינן דומיא דאחות אשה שהוא בכרת ולא תפסי בה קדושין, ולא מתיבמות מפני האיסור שבה ואם היבמה היא אחות ערוה גם יבמתו או חולצת או מתיבמת, כגון ראובן ושמעון שהיו נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו ב׳ לפני לוי והיתה א׳ מהן ללוי איסור ערוה כגון שהיתה אחותו או כלתו מותרת ליבם אחותה דהשתא אינה רחל אחות זקוקתו שהרי לאה היא ערוה ואינה זקוקה לו ויוצאת בלא כלום, הלכך רחל אחותה או חולצת או מתיבמת, אלמנה לכ״ג שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו גרושה וחלוצה כ״ה שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת בלי בנים צריכה חליצה שהרי קדושין תפסין בח״ל, אלב יבמוי לא משום שאסורה לו משום דהוה כהן ולא יפטורי בלא כלום לא, דלא אלים להו דכהן למיפטרי׳ דילפי׳ מאחות אשה בפ״ק:
ואמרי אחותה שהיא יבמתו דמאן, אי לימא אחותה דאיסור מצוה ואיסור קדושה כיון דמדאורייתא רמיא קמי׳ קא פקע באחות זקוקתו׳ אלא אחותה דאיסור ערוה:
איסור מצוה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים איסור קדושה דכתי׳ קדשים יהיו לא׳:
קא פסיק ותני אלמנה לכ״ג ל״ש מן הנישואים ל״ש מן האירוסין, בשלמא מן הנישואין עשה ול״ת הוא ואין עשה דוחה ל״ת ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל״ת אר״ל א״ר א״ק ועלתה יבמתו השערה שאין ת״ל יבמתו ומה ת״ל יבמתו אלא יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאוין ואימא חיובי כריתות א״ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאון ואימא חיובי כריתות א״ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה א״ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו מה ראית מסתברא ת״ל תפסי בהן קדושין ח״כ לא תפסי בהו קדושין:
מתיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי׳ או שחלץ לה נפטרה צרתה, פי׳ ואי מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי׳ מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי׳ היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני׳ דדלית בה מצוה, פי׳ מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי׳ מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי׳ היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני׳ דלית בה מצוה, פי׳ מדאורייתא שרי ח״ל ליבמה דאתי עשה ודחי את ל״ת אלא הא דתנן דכל ח״ל אינן מתיבמות גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שני׳ דליכא מצוה, תנ״ה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שני׳ ואע״ג דכל ח״ל מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו אם חפץ יבם אפ״ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול״ת מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו הא אם חפץ יבם אפ״ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול״ת ומדאורייתא לאו יבום היא דאין עשה דוחה ל״ת ועשה וה״א דלא תחלוץ קמ״ל יבמתו, ואע״ג דח״ל אפשר בחליצה ואל לידחי עשה את ל״ת ועשה חליצה במקום יבום לוא מצוה היא והלכך אתי עשה ודחי את ל״ת אי לאו גזירה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויתכן שהמקשה ס״ל דטעמא דר״ש הוא משום דס״ל שהנפילה השניה מהיבם שמת לנולד מתירה לו את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו. וא״כ ה״ה בכל העריות שמאחר שהאח נולד בשעת היתר הותר לו אף שאר איסורי ערוה כגון איסור אחותו כמו שהותר האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו. סברת ר״ש היא שמותר משום שנולד בשעת היתר נפילה ולא נאסר מעולם באיסור ערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו בלי חלות היתר נפילה מהיבם, ואינו דומה לנולד ולבסוף יבם שנאסר מקודם ליבום באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו וחל עליו איסור הערוה בלי היתר נפילה, משא״כ ביבם ולבסוף נולד, שבשעת לידתו מצאה בהיתר נפילה, ומשו״ה ס״ל דהותר אף איסורי ערוה אחרים. והוי מעין דין הואיל ואשתרי אשתריא.
ברם לפי״ז קשה המשך הסוגיא דבראשונה הסוגיא ביארה את שיטת ר״ש מדין הפקעת השם דאשת אח, ולבסוף הסוגיא ביארה את דינו מדין מתיר.
א. עיין לעיל (דף ז ב) ובדין נישואין ראשונים מפילים.
ומסבירים: איסור מצוה הוא שניות מדברי סופרים, שחכמים גזרו איסור נישואין לגבי כמה נשים שאינן קרובות עד כדי שתהיינה אסורות מן התורה, ובכל זאת אסרו אותן כקרובות. איסור קדושה מהו — אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה (בת מבנות הגבעונים) לישראל, וכן בת ישראל לנתין וממזר.
The mishna explains: A prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Sages prohibited marriage to certain women who were not forbidden by the Torah but were nevertheless deemed forbidden incestuous relations. A prohibition stemming from sanctity is referring to marriage of a widow to a High Priest, a divorcée or a woman who has performed ḥalitza [ḥalutza] to a common priest, a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] or a Gibeonite woman to an Israelite, and also an Israelite woman to a Gibeonite or to a son born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer].
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: כְּלָל לְאֵתוֹיֵי מַאי אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא לְאֵתוֹיֵי צָרַת אַיְלוֹנִית וְכִדְרַב אַסִּי.

GEMARA: The Gemara asks: This principle stated in the mishna about yevamot, what other cases does it add? Since the entire list of cases involving a forbidden relation was already detailed in the first chapter, what is this mishna adding? Rafram bar Pappa said: It comes to include the case of a rival wife of a sexually underdeveloped woman [aylonit], who is incapable of bearing children. Not only does an aylonit herself not enter into levirate marriage, since she is unable to give birth, but her rival wife is exempt as well. And this is like the principle of Rav Asi, who said that the rival wife of an aylonit is forbidden because the aylonit herself remains prohibited to the yavam as the wife of his brother, as she was never rendered permitted by the obligation of levirate marriage. Therefore, her rival wife is the rival wife of someone prohibited as a forbidden relation.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לאיתויי צרת אילונית כרב אסי – בפ״ק (דף יב.) דלא חולצת ולא מתייבמת דערוה קרינן בה באילונית דמיעטה קרא מאשר תלד וקיימא עליה באיסור אשת אח הילכך צרתה צרת ערוה.
לאתויי צרת אילונית – אע״ג דמתני׳ לא קתני צרה מ״מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי והא דלא קאמר לאיתויי צרת סוטה וצרת מחזיר גרושה משום דאילונית דמיא טפי לעריות שמותרות למת ואסורות לייבם.
כלל לאיתויי מאי אמר רפרם לאיתויי צרת איילונית וכדרב אסי – האי דלא אמר מחזיר גרושתו, משום דהתם לכולי עלמאא חולצת, ולאו ערוה היא, ומתניתין ערוה קתני, ולא חולצת ולא מתיבמת קתני. וצרת סוטה נמי לא אתיא, דלאו איסור ערוה היא, ולא ממעטא [אלא]⁠ב משום דטומאה כתיב בה כעריותג, אבל איילונית כיון דלא שייך בה יבום, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינן לה. ויש מפרשים דלא אתיא מכללא, משום דכיון דטומאה כתיב בה כעריות, איסורה איסור ערוה היא, ובלא כלל איתאד במתניתין. ומיהו ללישנא בתרא, איכא למימר מיעוטא אפילו לצרת סוטה, ואע״ג דאיסורה איסור ערוה היא, דהא מצינן למידקה כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהו דאסירה, כלומר כולהו, אבל צרתה לא אסירה כולהוו, אלא איכא מינייהוז דשריא, והיינו צרת איילונית וה״ה לצרת סוטה, אלא משום דסבירא לן כרב לא אמרינן הכי וסוגיין כהלכתיןח. ויש מפרשים, דלהכי לא מרבינן ולא ממעטינן צרת סוטה מכלל דמתניתין, משום דמתניתין כלל לערוה ליבם, וסוטה ערוה לבעל, וכן מחזיר גרושתוט.
א. רבינו לשיטתו אזיל, לעיל יא ב בד״ה הא דאמר רב, דאפילו לר״י בן כיפר צריכה חליצה, דלא כהתוס׳ שם. ועיי״ש בהערה 184. ועיין בקרן אורה שהקשה על דברי התוס׳ שהזכירו מחזיר גרושתו. ועיין בערוך לנר.
ב. כצ״ל ע״פ כ״י ב.
ג. וברשב״א כתב פירוש זה בשם י״מ, והוסיף: והיא בת יבום אלא שמעשיה הרעים גרמו לה. וכן הובא פירוש זה בריטב״א בשם אחרים. ועין במאירי.
ד. בכ״י ב: אתיא.
ה. בכ״י א ב: דהא דייקינן.
ו. שם המלה ״כולהו״ ליתא.
ז. בכי״א: בינייהו.
ח. וכ״כ הרשב״א.
ט. כ״כ תוס׳ ד״ה לאתויי. וכ״כ הרשב״א והריטב״א.
כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי. והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (יבמות ג:) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב״ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכדרב אסי. בפ״ק1 דצרת איילונית פטירא, דלאו בת יבום היא, דהא כתיב אשר תלד, ורמיא עליה באסור אשת אח, הילכך ערוה היא וצרתה פטירא. כל דאסורא. היינו ערוה שאין לו בה היתר לעולם, ואפי׳ במקום מצוה, שהרי היא ערוה לו מחמת עצמה. דלאו אסורא. כגון אילונית שאינה ערוה לו אלא משום אשת אחיו, ואילו היתה כאשה אחרת היתה מותרת לו, דהא מת אחיו בלא בנים, אעפ״י שהיא אינה ראויה ליבום צרתה מותרת, ודלא כרב אסי.
קא פסיק ותני. במתני׳ אלמנה לכהן גדול שאינה מתיבמת, דמשמע לא שנא שנשאה אחיו דאיכא לגביה תרתי איסורי, חדא דאלמנה לא יקח וחדא דאשה בבתוליה יקח ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, דכל נשואה כבעולה היא, ולא שנא שקדשה אחיו ומת, ואכתי היא בתולה, דלית ליה בה אלא איסור לאו דאלמנה.
1. לעיל יב, א.
גמרא כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי – פי׳ דכיון דלא חזיא לייבום הויא ליה כאשת אחים שיש לה בנים והויא ליה היא וצרתה ערוה גמורה ולא נקט צרת מחזיר גרושתו דההיא אפי׳ לר׳ יוסי בן כפר חולצת אבל קשי׳ לי אמאי לא נקט נמי צרת סוטה אליבא דרב לפי׳ רש״י ז״ל שכת׳ במקומו ומדל׳ נקטי׳ אלא מאי דדמי׳ לט״ו נשים שהם ערוה לייבם ולא לבעל ולאפוקי צרת סוטה שנעשת צרת ערוה ונכתב בה ערוה וטומאה גם לבעל ואחרים פירשו דלא קרי ערוה אלא לאיילונית שלא נראית מעולם ליבם דמגופ׳ אסור׳ אבל סוט׳ שדבר אחר גרם לה לעשותה ערוה ולהעמידה באיסור אשת אח דלא קרי לה ערוה דנרבי לה ממתני׳ ולאידך לישנא למעוטי צרת איילוני׳ השתא חשבי׳ דכללא דמתני׳ סימנא בעלמא הוא ולא לרבות כלום אלא למעט דכל שאיסורה איסור ערוה בעריות של ט״ו נשים שאינם מחמת אשת אח חשבי׳ ערוה גמורה לה ולצרתה דדמיא לאחות אשה דכתיב בה לצרור אבל כשהאיסור ערוה שיש בה אינו אלא משום אשת אח דלא חזיא לייבום לא חשיב ערוה לעשות צרתה כמותה ואתא למעוטי צרת איילונית שהיא מותרת ולא חשבי לה צרת ערוה וכ״ש דמעטי צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר ונאסרה נעשת ערוה לבעל כמו לייבם ואפשר דבלישנא דכתב דוקא נקט צרת איילונית דאילו צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר כיון דטומאה כתיב בה כעריות הרי עשאה הכתוב כערוה דט״ו נשים והאי איפסיקא בפ״ק הלכתא דלא כרב אסי בהדיא ופסקו רבנן ז״ל הלכתא כרב וכדכתיבנא התם אחות היא דמאן אילמא באיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו חדא מינייהו נקט הוא הדין דתיקשי איסור קדושה דהא חייבי לאוין חזו לייבום בביאה ראשונה וכדאמרי׳ לקמן וקא פגע באחות זקוקתו הקשו בתו׳ מאי קושיא דדילמ׳ תנא דמתני׳ סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמים ותרצו בזה הרבה והנכון כמו שפי׳ הר״ם ז״ל דכיון דקתני אחותה משמע דוקא אחותה של ערוה או של איסורי מצוה וקדוש׳ הא שתי יבמות אחיות כשרות אין אחת מתייבמת וכיון שכן ע״כ ס״ל דיש זיקה או דאיסור לבטל מצות יבמי׳ ולהכי פרכי׳ דכיון דהכי ס״ל באיסור מצוה ואיסור קדושה נמי למה מתייבמת אחותה דהא חזיא ליה הא מדאורייתא ופגע באחות זקוקתו דאסור משום זיקה אז מבטל מצוה יבמית שנפטרה היבמה האחת והלכה לה.
תוס׳ בד״ה א״ה חייבי לאוין נמי פי׳ כיון דאין עולין לייבום לא יעלו לחליצה ותימה כו׳ עכ״ל ביאור דבריהם דלפי פירוש זה דגם המקשה סבר בחייבי לאוין דאין עולין לייבום יפול בו התימה דכיון דמהסברא עולה לייבום דעשה דוחה ל״ת גרידא ע״כ הא דסבר המקשה דאין עולה הוא מקרא דיבמתו וא״כ מהתם נמי שמעינן דעולה לחליצה אבל לפי מה דבעו התוס׳ לפרש דה״פ א״ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא איכא למימר דסבר המקשה דיבמתו לא אתא כלל לחייבי לאוין ושפיר נשוה חליצה וייבום דעולה מהאי קרא והמתרץ השיב דא״כ יבמתו דכתב רחמנא למאי אתא:
והגמרא מסיקה שלא להשוות איסור אחותו לאיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, דאשת אחיו של היבם שמת ואשת אחיו שלא היה בעולמו מהווים שם אחד דאיסור אשת אחיו ומשו״ה חל בם דין הואיל ואשתרי אשתרי. משא״כ איסור אחותו המהוה שם איסור בפני עצמו ומשו״ה לא הותר ביחד עם ההיתר שחל לאיסור אשת אחיו.
ב גמרא שואלים: כלל זה שאמרו ביבמה — לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? שהרי לכאורה כבר נמנו ונתפרטו בפרק ראשון כל המקרים של איסור ערוה. אמר רפרם בר פפא: לאתויי [להביא, להוסיף] צרת אילונית. כלומר, לא רק אילונית עצמה אינה מתייבמת (מטעם אחר, לפי שאינה ראויה ללדת ואין בייבומה משום הקמת שם לאחיו), אלא גם צרתה פטורה, וכדרב אסי שאסר צרת אילונית, משום שהאילונית אסורה עליו כאשת אח (שהרי לא הותרה בייבום) ולכן צרתה היא צרת ערוה.
GEMARA: The Gemara asks: This principle stated in the mishna about yevamot, what other cases does it add? Since the entire list of cases involving a forbidden relation was already detailed in the first chapter, what is this mishna adding? Rafram bar Pappa said: It comes to include the case of a rival wife of a sexually underdeveloped woman [aylonit], who is incapable of bearing children. Not only does an aylonit herself not enter into levirate marriage, since she is unable to give birth, but her rival wife is exempt as well. And this is like the principle of Rav Asi, who said that the rival wife of an aylonit is forbidden because the aylonit herself remains prohibited to the yavam as the wife of his brother, as she was never rendered permitted by the obligation of levirate marriage. Therefore, her rival wife is the rival wife of someone prohibited as a forbidden relation.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִיכָּא דְאָמְרִי כׇּל שֶׁאִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה הוּא דַּאֲסִירָא צָרָתַהּ הָא לָא אִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה צָרָתַהּ לָא אֲסִירָא לְמַעוֹטֵי מַאי אָמַר רַפְרָם לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית וּדְלָא כְּרַב אַסִּי.:

And there are those who say that Rafram bar Pappa’s statement was made in a different context. It was taught in the mishna: Whoever is forbidden to her yavam by a prohibition of forbidden relations is completely exempt, which implies that it is specifically in such a case that her rival wife is forbidden. But any case when one wife is not forbidden by a prohibition of forbidden relations but is instead forbidden for some other reason, then her rival wife is not forbidden. This case comes to exclude what? Rafram said: It excludes the rival wife of an aylonit, who requires levirate marriage or ḥalitza because the aylonit is not prohibited as a forbidden relation. And this statement is not in accordance with the opinion of Rav Asi.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צמצם
צמצםא(יבמות כ.) סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם (בכורות יז:). תנן רחל שלא ביכרה וילדה ב׳ זכרים ויצאו ב׳ ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אמר שניהן לכהן שנא׳ הזכרים לה׳ (גמ׳) ר׳ יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם (בפרק החולץ ביבמות בגמ׳ המחזיר) תרפי ליה וצמצמו ליה (סוטה מה) מאי טעמא דר״א קא סבר אפשר לצמצם (בראשית רבה מו) וצמצמה פניה וראתה שפחתה והיא לא מאת׳ (במגלת איכ׳ אני הגבר) למטרונה שכעס עליה המלך נטרדה חוץ לפלטין מה עשת׳ הלכ׳ וצמצמה את פניה ועמדה לה אחורי העמוד פי׳ כסתה:
ערך שעם
שעםב(כלים פי״ד) סנדלי בהמה של מתכת טמאין של עם הארץ טהורין (סוכה כ:) של שעם ושל גמי (יומא עז יבמות כ) סנדל שעם פי׳ קליפי עץ והוא שגמין שפירשנו:
א. [פעראיינען.]
ב. [קארק פאנטאפעלהאלץ.]
והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו׳ למעוטי צרת איילונית. הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר״ח ז״ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז״ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי רפרם בר פפא אלה באופן אחר לגמרי: שנינו במשנה כי כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, ונדייק: דווקא זו הוא דאסירא [היא שאסורה] צרתה, הא [הרי] אם לא היה איסורה איסור ערוה אלא נאסרה מטעם אחר — צרתה לא אסירא [אסורה], ולמעוטי מאי [למעט את מה] בא הדבר — אמר רפרם: למעוטי [למעט] צרת אילונית, ואם כן הרי זה שלא כשיטת רב אסי.
And there are those who say that Rafram bar Pappa’s statement was made in a different context. It was taught in the mishna: Whoever is forbidden to her yavam by a prohibition of forbidden relations is completely exempt, which implies that it is specifically in such a case that her rival wife is forbidden. But any case when one wife is not forbidden by a prohibition of forbidden relations but is instead forbidden for some other reason, then her rival wife is not forbidden. This case comes to exclude what? Rafram said: It excludes the rival wife of an aylonit, who requires levirate marriage or ḥalitza because the aylonit is not prohibited as a forbidden relation. And this statement is not in accordance with the opinion of Rav Asi.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ.: אֲחוֹתָהּ דְּמַאן אִילֵימָא דְּאִיסּוּר מִצְוָה כֵּיוָן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא רַמְיָא קַמֵּיהּ פָּגַע בַּאֲחוֹת זְקוּקָתוֹ אֶלָּא אֲחוֹתָהּ דְּאִיסּוּר עֶרְוָה.:

The mishna states: Her sister who is her yevama performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara clarifies this: Whose sister? If we say it is the sister of one who is forbidden due to a prohibition resulting from a mitzva, since by Torah law she is cast before him for levirate marriage, then this would in fact simply be a case of two sisters who fell simultaneously before him, both requiring levirate marriage, since according to Torah law there is no prohibition against entering into levirate marriage with such a woman. If so, it turns out that he encounters the sister of the woman with whom he has a levirate bond; but that case has already been taught. Rather, it must refer to the sister of a woman who is forbidden to him by a prohibition of forbidden relations, and since he may not enter into levirate marriage with a forbidden relation, her sister is not considered to be the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Therefore, the sister may be taken in levirate marriage.
רי״ףרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחותה דמאן אלימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו – נראה לי דה״ק, על כרחין מדקתני מתני׳ אחותה דאיסוראא, ש״מ סבירא ליה יש זיקה, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אעפ״י ששתיהן מותרות מיבם לאיזו שירצה והשניה פטורה, וכיון דסבירא ליה לתנא דמתניתין יש זיקה, אחותה דאיסור מצוה היאך מתייבמת, כיון דמדאורייתא רמיא קמיה, קא פגע באחות זקוקתו. אי נמי, טעמא דמתניתין משום דאסור לבטל מצות יבמין, באחותה דאיסור מצוה נמי אסור ליבם משום דפטר לה ממצות חליצהב. וראיתי מפרשין מכאן, שאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אסור לבעול בתחילה ולפגוע באחות זקוקתו. ולא נהירא לי, דהא אמרינן לעילג, ואי ס״ד סברד ר״מ אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין האי ליבם חדא והאי ליבם חדא, וא״ת בשני יבמין מותר אבל ביבם א׳ נראה כפוגע באחות אשתו, והתנן אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל, כלומר ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה. אלא שיש לדחות, התם נמי כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו אעפ״י שהיא קטנה, אין כאן מפני מראית העיןה. ואין זה לדעתנו נכוןו.
והא דאקשינן אילימא אחותה דאיסור מצוה – ולא אקשינן נמי ודאיסור קדושה, אלומי אלים למימרא ונקיט חדא וה״ה לאידך, ומפרקינן לה אאיסור ערוה דווקא, אבל איסור מצוה וקדושה אחותה שהיא יבמתה אסורה. והכי תנן עלייהו בפרק ד׳ אחיןז, חולצת ולא מתיבמת, ובדין הוא דלירמי מתניתין, אלא משום דטעמא ברירא הוא, לא בעי לאיתוי מדוכתא אחריתיח.
א. בכ״י א ב: דאיסור, וכ״ה ברשב״א ובמאירי.
ב. דברי רבינו הובאו ברשב״א ובריטב״א (הר״ם). אך הרשב״א לא הביא את האי נמי שכתב רבינו משום דאסור לבטל מצות יבמין.
ג. יח א.
ד. בכ״י א ב: אמר, וכ״ה ברשב״א. ולפנינו לעיל: סבר.
ה. כ״ז מובא ברשב״א ועיי״ש שהאריך בדבר.
ו. בכ״י א ב: ואין דעת זה נכון.
ז. לקמן כו א.
ח. וכ״כ הרשב״א והמאירי. ועיין בישרש יעקב.
אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו׳] והא קא פגע באחות זקוקתו. ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (יבמות כח:) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב״ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (יבמות יח:) א״ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר׳ יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר׳ יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יבמות יח.) ואי סלקא דעתך אמר ר׳ מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי.
והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (יבמות קט:) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יבמות יח.) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ״ל. אבל הרמב״ן נר״ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אחותה כערוה – וק״ל אדמייתי לה מהאי קושי׳ תיפוק ליה דמתני׳ היא בפ״ד אחים אסור בה ומותר באחותה.
ג נאמר במשנה כי אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת. ומבררים: אחותה דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] אחותה של זו שהיא אסורה עליו איסור מצוה, אולם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה [שמן התורה היא מוטלת לפניו] לייבום, שאין איסור מן התורה לייבם אותה שאיננה ערוה, ולפי התורה שתי האחיות נופלות לייבום כאחת, ושתיהן זקוקות לו לייבום, ונמצא שפגע באחות זקוקתו, וכבר אמרנו שאת אחות זקוקתו איננו יכול לייבם! אלא, יש לומר שהכוונה היא אחותה של זו שאסורה עליו איסור ערוה וכיון שאת הערוה לא יכול הוא לייבם, אין אחותה נחשבת לאחות זקוקתו, ויכול ליבמה.
The mishna states: Her sister who is her yevama performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara clarifies this: Whose sister? If we say it is the sister of one who is forbidden due to a prohibition resulting from a mitzva, since by Torah law she is cast before him for levirate marriage, then this would in fact simply be a case of two sisters who fell simultaneously before him, both requiring levirate marriage, since according to Torah law there is no prohibition against entering into levirate marriage with such a woman. If so, it turns out that he encounters the sister of the woman with whom he has a levirate bond; but that case has already been taught. Rather, it must refer to the sister of a woman who is forbidden to him by a prohibition of forbidden relations, and since he may not enter into levirate marriage with a forbidden relation, her sister is not considered to be the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Therefore, the sister may be taken in levirate marriage.
רי״ףרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִיסּוּר מִצְוָה שְׁנִיּוֹת.: אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר מִצְוָה אֲמַר אַבָּיֵי מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים.:

The mishna states that a prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Gemara asks: Why is this called a prohibition resulting from a mitzva? Abaye said: This is because it is a mitzva to listen to and obey the words of the Sages.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה כי ״איסור מצוה״ הכוונה לשניות. ושואלים: אמאי קרי ליה [מדוע קורא לו] ״איסור מצוה״, מה הטעם ללשון זו? אמר אביי: הכוונה היא משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ואלה אינן אסורות אלא מדברי חכמים.
The mishna states that a prohibition resulting from a mitzva is referring to secondary forbidden relationships, which are prohibited by rabbinic law. The Gemara asks: Why is this called a prohibition resulting from a mitzva? Abaye said: This is because it is a mitzva to listen to and obey the words of the Sages.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִיסּוּר קְדוּשָּׁה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.: וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה דִּכְתִיב {ויקרא כ״א:ו׳} קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם.

The mishna states: A prohibition stemming from sanctity is referring to a marriage of a widow to a High Priest, a divorcée or a ḥalutza to a common priest. The Gemara asks: Why are these called a prohibition stemming from sanctity? As it is written with regard to the priests: “They shall be sacred to their God…they shall not take a woman that is a harlot, or profaned; neither shall they take a woman divorced by her husband” (Leviticus 21:6–7).
רי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו אסורין איסור קדושה. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו במשנה כי ״איסור קדושה״ הוא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ושואלים: ואמאי קרי להו [ומדוע קורא להם] ״איסור קדושה״ — דכתיב [שנאמר] בענין זה: ״קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אישי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש.
The mishna states: A prohibition stemming from sanctity is referring to a marriage of a widow to a High Priest, a divorcée or a ḥalutza to a common priest. The Gemara asks: Why are these called a prohibition stemming from sanctity? As it is written with regard to the priests: “They shall be sacred to their God…they shall not take a woman that is a harlot, or profaned; neither shall they take a woman divorced by her husband” (Leviticus 21:6–7).
רי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה מַחְלִיף אִיסּוּר מִצְוָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר מִצְוָה דכתי׳דִּכְתִיב {ויקרא כ״ז:ל״ד} אֵלֶּה הַמִּצְוֹת.

It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda switches the terms: A prohibition resulting from a mitzva is referring to a widow to the High Priest, or a divorcée or a ḥalutza to a common priest. And why is this called a prohibition resulting from a mitzva? As it is written in summarization at the end of Leviticus: “These are the mitzvot that the Lord commanded Moses for the children of Israel in Mount Sinai” (Leviticus 27:34).
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלה המצות – בסוף ספר תורת כהנים ומשמע דאכול׳ ספרא קאי וכל אזהרת כהנים התם כתיבא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו״ (ויקרא כא, ו-ז). תניא [שנויה ברייתא]: ר׳ יהודה מחליף את המונחים: ״איסור מצוה״ הוא אלמנה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] ״איסור מצוה״ — דכתיב [שנאמר] בסוף ספר ויקרא בסיכום כל הדברים האמורים בו ״אלה המצות״ (שם כז, לד).
It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda switches the terms: A prohibition resulting from a mitzva is referring to a widow to the High Priest, or a divorcée or a ḥalutza to a common priest. And why is this called a prohibition resulting from a mitzva? As it is written in summarization at the end of Leviticus: “These are the mitzvot that the Lord commanded Moses for the children of Israel in Mount Sinai” (Leviticus 27:34).
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִיסּוּר קְדוּשָּׁה שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר קדוש׳קְדוּשָּׁה אָמַר אַבָּיֵי כׇּל הַמְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים קָדוֹשׁ הוּא דְּלָא מִיקְּרֵי רָשָׁע נָמֵי לָא מִיקְּרֵי אֶלָּא אָמַר רָבָא קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמּוּתָּר לָךְ.:

A prohibition stemming from sanctity is referring to secondary relationships forbidden by rabbinic law. And why is this called a prohibition stemming from sanctity? Abaye said: Whoever fulfills the words of the Sages is called sacred. Rava said to him: The language you use is not precise, since if so, whoever does not fulfill the words of the Sages is not called sacred, which implies that he is also not called wicked. However, anyone who transgresses the words of the Sages is in fact referred to as wicked. Rather, Rava said that the reason why this is called a prohibition stemming from sanctity is that the term sanctity indicates differentiation or separation, and there is a principle that you must sanctify yourself by refraining from that which is permitted to you by Torah law. The Sages decreed against secondary forbidden relations so that one would not eventually come to transgress Torah law.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קדש עצמך – לעמוד ולהזהר.
אף במותר לך – להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה.
הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש האו דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי. קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ״ב ה״ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לן – פירש שלא נקראת איסור קדושה לומר שאין בה אלא דרך קדושה אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם דלא ליגעו באיסור דאורית׳ ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמי׳ ורשע מיקרי.
קדש עצמך במותר לך כו׳. דזה ודאי נקרא קדוש כמ״ש בנזיר קדוש יהיה גו׳ ע״ש שהזיר עצמו מדבר המותר וק״ל:
ונראה דלר״ש שני דינים חלים: א) דין מפקיע; ב) דין מתיר. ובכך הסוגיא מבוארת דלכתחילה דנה בדין המפקיע ולבסוף דנה בדין המתיר.
והנה למעלהא ביארנו בשם הגר״ח זצ״ל שיש שני דינים באיסורי ערוה: א) עצם שם ערוה שחל בגברא שאוסרה; ב) גופו של מעשה הקידושין שאוסרה. ונראה דחלות שם הערוה שחל בגברא אוסרה כל זמן שחל בה שם הערוה, ואילו מעשה קידושין אוסרה לעולם. ולפיכך זקוק ר״ש לשני דינים - בין לדין של מפקיע ובין לדין של מתיר - כדי להתירה לאח הנולד. כי בנוגע לשם ערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל בגברא זקוק ר״ש לדין מפקיע, דהיינו ששם הערוה דאשת אחיו שלא היה בעולמו פקע עם היבום. ובנוגע לדין השני שמעשה הקידושין אוסר, זקוק ר״ש לדין מתיר, דהיינו שהנפילה השניה מתירתה. וצריכא, דדין ההפקעה דשם אשת אחיו אינו מפסיק להתיר את הנולד, דאע״פ ששם הערוה שבגברא פקע ביבום מ״מ בדין הוא שתאסר היבמה על הנולד מפני האוסר דמעשה הקידושין דאסרה על כל האחים לעולם ואף לזה שיולד אחרי היבום. ומשום הכי זקוק ר״ש נמי לדין מתיר דהיינו שהנפילה השניה מהיבם שהיה בעולמו מתיר אף את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו עם האיסור אשת אחיו שחל מחמת היבם. ברם דין המתיר לבדו נמי לא הועיל משום שאם לא היה פקע שם הערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, לא היה חל המתיר בנפילה מהיבם, שהרי חלו בה שני שמות דערוה מופרדות. והנפילה מחמת האח היבם שמת לא היתה יכולה להתיר את איסור הערוה שחל בגברא מהאח הראשון, ובדין הוא שתאסר. אבל עכשיו ששם הערוה שבגברא פקע, אזי הנפילה מהיבם אכן מתרת אף את האיסור אשת אח שחל בה מחמת הקידושין הראשונים, משום דהו״ל איסור אשת אחיו בעלמא בלי חלות שם ערוה בגברא, דאזי הנפילה מהיבם מתרת כל חלות איסור אשת אח דהיינו את האיסור שחל מהיבם וגם את האיסור שחל מהאח שלא היה בעולמו.
א. בשיעורים (דף יח ב) ד״ה ענין דר״י בן בתירא ואף (דף ד א) ד״ה אנוסת בנו.
ו״איסור קדושה״ לדעתו אלה שניות האסורות מדברי סופרים, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לזה] ״איסור קדושה״? אמר אביי: שכן כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. אמר ליה [לו] רבא: לשון זו אינה מדוייקת, משום שלפי זה יצא שכל שאינו מקיים דברי חכמים — קדוש הוא דלא מיקרי [שאינו נקרא], רשע נמי לא מיקרי [גם כן איננו נקרא], והרי אנו יודעים שהעובר על דברי חכמים נקרא רשע! אלא אמר רבא: הטעם שקוראים לזה ״איסור קדושה״ הוא משום ש״קדושה״ משמעה הפרשה והבדלה, ולענין זה קדש עצמך והיזהר גם בדבר שמן התורה הוא מותר לך, כדי שלא תבוא להיכשל בסופו של דבר בערוה מן התורה.
A prohibition stemming from sanctity is referring to secondary relationships forbidden by rabbinic law. And why is this called a prohibition stemming from sanctity? Abaye said: Whoever fulfills the words of the Sages is called sacred. Rava said to him: The language you use is not precise, since if so, whoever does not fulfill the words of the Sages is not called sacred, which implies that he is also not called wicked. However, anyone who transgresses the words of the Sages is in fact referred to as wicked. Rather, Rava said that the reason why this is called a prohibition stemming from sanctity is that the term sanctity indicates differentiation or separation, and there is a principle that you must sanctify yourself by refraining from that which is permitted to you by Torah law. The Sages decreed against secondary forbidden relations so that one would not eventually come to transgress Torah law.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל.: קָפָסֵיק וְתָנֵי לָא שְׁנָא מִן הַנִּשּׂוּאִין וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין.

The mishna states that the levirate bond of a widow to a High Priest requires her to perform ḥalitza, and she may not enter into levirate marriage. The Gemara comments: The halakha that a widow does not enter into levirate marriage with a High Priest is taught categorically, merely in a general manner. It is no different whether she is a widow from marriage or she is a widow from betrothal alone.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קפסיק ותני – אלמנה לכ״ג לא שנא נפלה לפניו מן הנשואין דהיינו תרתי לגריעותא חדא דאלמנה היא ואיכא לאו דאלמנה לא יקח ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגביה דכתיב אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה.
ולא שנא – נפלה לפניו מן האירוסין ועודה בתולה דליכא אלא לאו דאלמנה.
קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין – פירוש רישא דייק, ומסיפא להדיא פירכא, דקתני סיפא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, דחייבי לאוין גרידא נינהו ולא אתי עשה ודחי להא. ואיכא למידק, ומן הנשואין מי ניחא, כיון דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אמאי חולצת, הוה ליה כחייבי כריתותב. ואיכא למימר, סבירא לן זיקה בכדי לא פקעה, דחייבי לאוין לא מפקעי קידושין. אי נמי איכא למימר, גזירה משום [שאר]⁠ג חייבי לאוין. וא״ת ונגזור אם אתה אומר חולצת מתיבמת, הך גזירה שכיחא טפי. אבל חייבי כריתות בחייבי לאוין לא אתי לאחלופי, דלימא היינו טעמא דאינה מתיבמת משום גזירה דחייבי כריתות, אי נמי נצריך בחייבי כריתות חליצה, משום לאוין גרידא, וטפי שכיח למגזר בהאד מדנגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת. והא דתניאה בחייבי לאוין ואם בעלו קנו, דווקא בחייבי לאוין גרידא, אבל חייבי לאו ועשה, אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אם בעלו לא קנו, כדאמרינן לקמן בשמעתין שאינה פוטרתו. ולא דאיק האי לישנא, דאי חייבי לאוין ועשה חולצין משום גזירה, חייבי לאוין גרידי נימא דאין מייבמין משום גזירה דחייבי לאוין ועשה, ומאי קשיא לך. ואיכא למימר חייבי לאוין גרידא שכיחא למיגזר משום ליתא דידהו, והנך לא שכיחי כל כךז.
א. כלומר דמ״מ ניחא ליה להקשות מרישא. וכ״כ הרשב״א. ועיין מש״כ בישוב קושיא זו באהל דוד.
ב. כן הקשו התוס׳ ד״ה בשלמא, עיי״ש מה שתירצו. וברשב״א כתב כדברי רבינו, ובריטב״א קיצר. ועין במאירי שהביא שיטות אלו שכתב רבינו בסמוך, ובפי׳ ר״א מן ההר מש״כ בשם הרמ״ה.
ג. כ״ה בכ״י ב.
ד. בכ״י א ב: בדידהו שאם אתה אומר חולצת מתייבמת. וכ״ה ברשב״א. אך אינו מובן. גם נוסח זה כמו שהוא לפנינו אינו מובן, שהרי כאן מיישב רבינו את הקושיא למה לא אתי לאיחלופי בין חייבי כריתות וחייבי לאוין, ועל השאלה דנגזור שאם אתה אומר חולצת מתייבמת, כבר השיב לעיל: הך גזירה שכיחא טפי, כלומר דיותר יש לחשוש שלא יחלצו בחייבי לאוין ולכן תיקנו חליצה בח״ל ועשה, מאשר לחשוש שאם אתה אומר חולצת מתייבמת. לכן נראה שיש לגרוס כאן: ״וטפי שכיח למיגזר בדידהו״ והשאר עד והא דתניא, נמחק.
ה. לקמן ע״ב.
ו. כא א.
ז. כלומר משום ח״ל ועשה אין לגזור משום דלא שכיחי, וכ״ה ברשב״א.
אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(16-17) קפסיק ותני לא שנא מן הארוסין ולא שנא מן הנשואים בשלמא מן הנשואים אין עשה דייבום דוחה ל״ת ועשה – פי׳ ואע״ג שאינם שוים בכל סבי׳ לן דלא אתי עשה השוה בכל ודחי להו וי״א שכתבו דודאי עשה השוה בכל דחי לא תעשה ועשה דאינם שוים בכל והכא לרוחא דמילתא אמרי לה ויש קצת הוכחה לזה בפ׳ שני נזירים ויש מקשי׳ הא נמי תקשי ליה למה חולצת כיון דלא חזיא לייבום הויא לה כחייבי כריתות ומתרצי׳ דקס״ד דמדרבנן הוא דחולצת גזירה משום חייבי לאוין והנכון דהשתא לא נחית למפרך מידי בחליצה דאפשר הוא דאיכא דסלקה לחליצה ולא לייבום ויבום הוא דקשי׳ ליה וכי איפרקה כולה מסקנא אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידח׳ לא תעשה וחדא מינייהו נקט דהוא הדין דקשיא ליה גרושה וממזרת ונתינה וא״ת ואמאי לא ניחא ליה ודילמא מדרבנן הוא דאינה מתייבמ׳ גזירה אטו חייבי לאוין ועשה י״ל דלא שכיחי חייבי לאוין ועשה דניגמור חייבי לאוין גרידי אמטולייתיהו א״נ דאיהו עיקר טעמא בעי׳ למידע אם אסרנום לייבום מן התורה או מדרבנן לכן סתם לן קושיי׳ סתומי.
א״ר גידל א״ר ועלתה יבמתו דיבמתו – הוא כתוב מיותר לדרש׳ כדפרש״י ז״ל.
גרסי׳ והיא ג״ה ואימא חייבי כריתות נמי כלומ׳ דיבמתו ריבה כל שאינם עולים ליבום דיעלו לחליצה בין חייבי לאוין בין חייבי כריתות – וקשי׳ לי דטפי הוה עדיף ליה למפרך דדילמא קרא לחייבי כריתות דוקא דקי״ל שאינן עולות ליבום וריבה אותם הכתוב לחליצה אבל חייבי לאוין עולים הם בין לייבום בין לחליצה ותו ק״ל דכי פרקי בהא אמר קרא אם לא יחפוץ אקשי א״ה חייבי לאוין נמי ותמיה לן טובא דהא מקרא דאם לא יחפוץ לא מוכח מי עולה לייבום מי לא עולה אלא דכייל לקרא כי העולה לייבום עולה לחליצה ומי שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה וכיון שכן אם אין משגיחים אנו בקושי׳ זו על ייתור ביבמתו למה נאמר בחייבי לאוין שלא יעלו לחליצה ולייבום אדרבא כיון שהם עולים לייבום דאתי עשה ודחי ל״ת שיעשו גם לחליצה ואם אנו משגיחין על יתור יבמתו ושמעי׳ מי׳ לחייבי לאוין שלא יעלו לייבו׳ התם תיפוק לן שיעלו לחליצה מיהת ועוד כי פרכי׳ ומה ראית איבעי לומר דנימ׳ איפכ׳ ונדרוש יבמתו לחייבי כריתו׳ שיעלה לחליצה ונדרוש אם לא יחפוץ לחייבי לאוין שלא יעלו לייבום ולא לחליצה וזה היאך איפשר דכיון דלר׳ דרשי׳ יבימתו על חייבי לאוין הרי הן עולים בין לחליצ׳ בין ליבו׳ וכדאמרן.
ו שנינו במשנה בין השאר שאלמנה לכהן גדול שהיא לשיטת המשנה ״איסור קדושה״, חולצת ולא מתייבמת. ומעירים: קפסיק ותני [פסק ושנה] בהכללה, שאלמנה לכהן גדול אינה מתייבמת, לא שנא [אינו שונה] אם היתה אלמנה מן הנשואין ולא שנא [ואינו שונה] אם היתה אלמנה מן האירוסין בלבד.
The mishna states that the levirate bond of a widow to a High Priest requires her to perform ḥalitza, and she may not enter into levirate marriage. The Gemara comments: The halakha that a widow does not enter into levirate marriage with a High Priest is taught categorically, merely in a general manner. It is no different whether she is a widow from marriage or she is a widow from betrothal alone.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה דוְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא הוּא יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה.

Granted, she certainly may not enter into levirate marriage if she is a widow from marriage, since she is forbidden to the High Priest by the positive mitzva stated in the verse: “And he shall take a wife in her virginity” (Leviticus 21:13), and by the prohibition stated in the verse: “A widow, or one divorced…these he shall not take” (Leviticus 21:14). And a positive mitzva, levirate marriage, does not override both a prohibition, not marrying a widow, and a positive mitzva, marrying a virgin, together. However, if she is a widow from betrothal, then there is only a prohibition, as she is still a virgin. In that case, why not say that the positive mitzva of levirate marriage should come and override the prohibition against marrying a widow from betrothal?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יבא עשה – דיבמה יבא עליה.
[סימן תקכז]
1בהחולץא בגמרא דמתניתין דאלמנה לכהן גדול אמרינן בשלמא מן הנשואין הוה ליה עשהב ולא תעשה ועשה, ואין עשה דיבמה יבא עליה דוחה את לא תעשה דאלמנה לא יקח ועשה דכי אם בתולה יקח. אלא מן האירוסין ויבא עשה ודחה את לא תעשה דבתולה היא, ואלמנה לכהן גדול אי⁠[סור] שאינו שוה בכל הוא וקאמר דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל. ובנזיר בפרק שני נזירים בתחילתו (נזיר נח ע״א) אמרינן דעשה דוחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל. דתניא התם ראשו, גבי מצורע כיון דכתיב יגלח את כל שערו מ״ת לומר (בית) ראשו, לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו, ואיכא נמי עשה גדל פרע וגו׳ ואתי עשה דגילוח מצורע ודוחה את לא תעשה ועשה דנזיר. ומסקנא התם דעשה דוחה את לא תעשה ועשה דלאו שאינו שוה בכל כגון דנזיר וכהן. וקשיא אהא דהחולץ.
ונראה לי דלא קשיא. דהכא בהחולץ הכי קאמר, בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודוחה לא תעשה ועשה דאלמנה לכהן גדול דחמיר איסורא דהיא מתחללת וזרעה מתחלל. ואע״ג דלאו שאינו שוה בכל הוא, כיון דחמיר איסורא הוי כלאו השוה דלא דחי ליה עשה ללא תעשה ועשה. אלא מן האירוסין דליכא אלא לא תעשה, דהא בתולה היא, לידחי, דהא עשה דוחה לא תעשה אפילו השוה בכל. אבל שאר לאוין שאינם שוין בכל, כגון דנזיר ותגלחת זקן כהנים וכיוצא בהן דלא חמיר איסורא, אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, כדאמרינן התם בפרק שני נזירים. ומשום דלא דמי איסור דאלמנה לכהן גדול לאיסורא דנזיר (בהני) [להכי] לא פריך כהןג אהדדי.
א. צ״ל בפ׳ כיצד כ ע״א. כאן ובכל הענין.
ב. היינו עשה דיבום. (ולפנינו בנ״א).
ג. נדצ״ל בהן.
1. סימן תקכ״ז מופיע בכ״י בסוף המסכת.
בשלמא מן הנשואין כו׳ – תימה דמן הנשואין נמי תיקשי ליה דאמאי חולצת כיון דאין עולה לייבום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ותיהוי כי חייבי כריתות וי״ל דלא קאמר בשלמא אלא ממאי דאין מתייבמת.
יבא עשה וידחה לא תעשה – הקשה ריב״א בפ״ב דסנהדרין (דף יט. ושם) דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כדאמר בסוף פ׳ ד׳ אחין (לקמן דף לד. ושם) היאך תתיבם דבביא׳ ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כדאמר לקמן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואר״י דלא קשה מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראוין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד דאל״כ תיקשה היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לרבי מאיר היתה מתייבמת אי לאו חששא דשמא תמצא אילונית ובפרק ב״ש (לקמן דף קיא:) תנן קטן הבא על הגדולה תגדלנו ובפ׳ הבא על יבמתו (לקמן נה:) נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אע״פ שאין מתעברת בה.
אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה. ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשה. דיבמה יבא עליה. וא׳ תא׳1 והא גבי יבום נמי איכא לא תעשה, לא תהיה אשת המת החוצה. תריץ דהאי לאו לאו לאפקודי אמצות יבום הוא דאתא, אלא שלא תנשא לאחר, אבל אי בעיא למיתב עגונה מציא למיתב ולאיעגוני, אי ליכא אלא האי קרא. אשתכח דליכא גבי מצות יבום אלא עשה דיבמה יבא עליה. וא׳ תא׳ הואיל ומן התורה אלמנה מן הנשואין לאו בת יבום היא, דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אמאי חלצה, הא קיימא לן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כדמקשי׳2 ואי אמרת זיקת שני יבמין מן התורה חליצה נמי לא בעיא. ותירץ רבינו מאיר דהאי חליצה דאלמנה מן הנשואין מדרבנן, גזירה אטו אלמנה מן האירוסין שהיא בת יבום מן התורה, דאתי עשה ודחי לא תעשה. והעיקר דהאי חליצה דאלמנה מן הנשואין ודאי דאוריתא היא, דהא תני לה בהדי הנך שניות דודאי הם חולצות מן התורה, וכי אמרי׳ כל העולה ליבום, מחייבי כריתות דוקא הוא דקאמרי׳, אבל מחייבי לאוין לא, דהואיל ותפסי בהו קדושי מן התורה חלצי מן התורה, ויבומי לא דהא אסירי להו, כמו שנבאר בפירוש זאת ההלכה. וכן נראה דעת הר״ם ביבום פרק ו׳3.
1. = ואם תאמר.
2. להלן לא, ב. בכת״י יש תיבה שאינה ברורה, אולי צ״ל: לקמן.
3. ה״י.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

ולפי״ז מובן למה הגמ׳ אינה מבארת מדוע הרבנן חולקים על הסברא השניה של ר״ש שיש דין מתיר. שהרי כבר ביארה הגמ׳ דהרבנן למדו מויבמה שהשם של ערות אשת אחיו נשארת בגברא אחרי היבום. ומשו״ה ס״ל שהנפילה מהיבם אינה יכולה להתיר את האיסור של אשת אח שלא היה בעולמו שהרי שם הערוה שבגברא לא פקע. משא״כ אליבא דר״ש הסובר ששם הערוה שבגברא פקע עם היבום, לפיכך ס״ל שכשהיבם מת הנפילה השניה מתרת אף את האיסור של אשת אח שלא היה בעולמו שחל מחמת הקידושין. ובכך ניחא תחילת הסוגיא וסוף הסוגיא, והדברים מאירים לעינים בעזה״י.
רש״י ד״ה גרושה. ז״ל אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן ואפטורי בולא כלום לא דלא אלים לאו למיפטרה דילפינן מאחות אשה בפ״ק עכ״ל. מרש״י משמע שכ״ג אינו קונה אלמנה משום דהסברא נותנת שביאת איסור אינה קונה (והגמ׳ לקמן רק מבארת למה הוי׳ ביאה אסורה). והא דחולצת ג״כ מסברא משום שאיסור ביאה אינה סתירה לזיקה דרק ערוה מופקעת מזיקה. מאידך תוס׳ (לקמן דף כ: ד״ה גזירה) כתבו שאלמנה לכ״ג חולצת ולא מתייבמת מגזיה״כ.
תוס׳ ד״ה לאתויי. ז״ל אע״ג דמתני׳ לא קתני צרה מ״מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה עכ״ל. מלישנא דתוס׳ משמע שצרת ערוה אינה פטורה בפטור בעלמא אלא שנאסרה באיסור ערוה בפני עצמה ונפטרה מדין ערוה.
גמרא. שניות. הרמב״ם הביא דיני שניות בהל׳ אישות (פ״א הל״ו) וז״ל ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן ואלו הן כו׳ עכ״ל. וצע״ק למה לא סידר הרמב״ם את איסורי השניות לעריות אצל איסורי העריות דאורייתא עצמן בהל׳ איסורי ביאה (פ״א - פ״ג).
והנה שיטת הרמב״ם שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל (פט״ו מהל׳ איסורי ביאה הל״ב), דס״ל שעיקר חלות האיסור בחייבי לאוין הוי איסור אישות, ולפיכך צריך לקדשה לפני שבעלה. ומאידך אין קידושין תופסין בעריות, ופשיטא שעיקר חלות האיסור בעריות הוא איסור ביאה ולא איסור אישות. ונראה שמשו״ה הביא הרמב״ם את דיני השניות בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה שסובר שבדומה לחייבי לאוין המהוים איסורי אישות ה״ה בשניות דעיקר חלות איסורן מהוים איסורי אישות ולא איסורי ביאה בלבד, ושונים מאיסורי עריות דאורייתא המהוים איסורי ביאה ולא איסורי אישות. ולפי״ז יתכן שהמקדש שניה ילקה במכת מרדות מדרבנן על הקידושין עצמן בלי ביאה שהרי עבר על איסור האישות, ולכן הרמב״ם קבע את דיניהם בהלכות אישות. אמנם חייבי לאוין אינם לוקין עד שיבעול כמו שכתב הרמב״ם (שם) וז״ל קידש ולא בעל אינו לוקה עכ״ל ולכן קבעם בהלכות איסורי ביאה. ועיין בשיעורים לקמן (כ:) שנאריך יותר בגדר איסור שניותא.
גמ׳. אמר רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי אלא וכו׳.
א
פשטות הגמרא מוכחת שהעובר על איסור דרבנן כגון שניות נקרא רשע מדרבנן. ולכאורה נ״מ לענין הלכות עדות שיש פסול רשע שנאמר (משפטים כג, א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וילפינן אל תשת רשע עד (סנהדרין כז. ורמב״ם פ״י מהל׳ עדות ה״א). וכן פסק הרמב״ם (פי״א מהל׳ עדות הל״ו) שכל העובר על עבירה שחיובה מדבריהם הרי זה פסול לעדות מדבריהם, ודלא כראשונים שהביא הרמ״א בשו״ע (סי׳ לד סעיף ג׳) דבדבר דדבריהם בעינן שיעבור משום חימוד ממוןב.
והנה הדין הוא שאם נמצא אחד קרוב או פסול עדות כולם בטלה. ולפי״ז נראה שמי שעבר על לאו מדרבנן כגון שניות שחל עליו שם רשע ופסול גברא שעדות כולן בטלה.
דהנה בין הפסולים מדרבנן הנמנים ברמב״ם (פי״א מהל׳ עדות הל״א - ה) יש פסולי עם הארץ והבזוי. ולכאורה אינם רשעים גמורים אלא שהחכמים הפקיעו את נאמנותם בלי להטיל עליהם חלות שם רשע בגברא. ונראה דנ״מ לענין דין נמצא א׳ מהן קרוב או פסול שכולם פסולים שדין זה חל רק בפסולי גברא ולא בהפקעת נאמנות בעלמא. וכן קבע הרא״ש (פ״ק דמכות סי׳ י״ג) בשם הראב״ד וז״ל שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא, דהא לא פליג בה רחמנא דאמר מה שנים נמצא א׳ מהן קרוב או פסול עדותם בטילה אף שלשה, אלמא לא פלגינן עדותם. והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כו׳ וכי היכי שאין ההורג פוסל את שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה״נ כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שאין עליו שם עד כלל, ומוכח כדבריו בפ״ק דסנהדרין (דף י.) דקאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה פשיטא סד״א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ״ל, פי׳ ס״ד אין אדם קרוב כל כך אצל אשתו שלא תהא עדותו שהוא מעיד עליה עדות פסולה ולבטל כל העדות מפני שבטלה מקצתה בטלה כולה קמ״ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל הילכך פלגינן דיבורא כדפלגינן בגופו כו׳ עכ״ל. אליבא דהראב״ד והרא״ש אדם שהעיד על עצמו אינו נאמן, ומ״מ לא חל בו חלות שם פסול בגברא, ולפיכך לא חל מחמתו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וה״ה כשבעל מעיד על אשתו שפסול מדין אשתו כגופו אין הבעל פסול בפסול גברא אלא שנאמנותו פקעה מעיקרא. ומסתבר דה״ה בעם הארץ ובבזוי שמופקעים מנאמנות הם אך עכ״ז לא חל בגברא שם פסול רשע, ולא חל בם דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מאידך במי שעבר על איסור מדרבנן חל בו שם פסול רשע בגברא וחל בו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
אמנם עיין בפסק הרמב״ם (פ״י מהל׳ עדות הל״ב - ג) שרשע שפסול לעדות מדאורייתא הוא מי שעבר על עבירה שחייבין עליה מלקות, כגון שאכל בשר בהמה בחלב. ומי שפסול מדרבנן הוא מי שעבר על אותו האיסור מדרבנן וכגון שאכל בשר עוף בחלב. ועלינו להתבונן בדין זה, שהרי מדברי הרמב״ם משמע שמי שעבר אלאו שאין בו מלקות כגון אלאו שאין בו מעשה כשר לעדות ואינו רשע אפילו מדרבנן, ואילו מי שעבר על איסור בשר עוף בחלב הוי רשע מדרבנן ופסול, וקשה היאך שייך שאיסור דרבנן יהיה חמור להטיל שם פסול רשע בגברא מאיסור דאורייתא שמשום שאינו לוקה עליו אינו רשעג.
ובפשטות הביאור הוא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו. ולכן הטילו חלות פסול רשע על מי שאכל בשר עוף בחלב, דמדרבנן הרי הוא כמי שעבר על הלאו של בשר בחלב מן התורה שפסול בשם רשע דאורייתא. ואילו מי שעבר על לאו שאין בו מלקות שכשר מדאורייתא לא נפסל אפילו מדרבנן. אך עדיין יש לעיין בזה שהרי בשר עוף בחלב אסור מדרבנן באכילה בלבד ומאידך מותר בבישול ובהנאה (עיין רמב״ם פ״ט ממאכ״א הל״ד), ומשמע דמדרבנן הוי חלות שם איסור לעצמו ואינו אותו חלות שם איסור דבב״ח דאורייתא.
ויתכן שאף לפי הרמב״ם הפוסל בכל עבירה דרבנן, אינו כדמשמע מלשון הגמרא לפנינו דהוי פסול רשע, כי באיסור דרבנן לא חל פסול רשע בגברא אלא חלה הפקעת נאמנות דעלמא כמו בבזוי. ולכן יתכן שגזרו הפקעת נאמנות ממי שעבר על איסור בשר עוף בחלב מדרבנן אטו מי שעבר על איסור בשר בהמה בחלב מדאורייתא, אבל לא גזרו כן בלאו שאין בו מלקות, ואין סתירה מכיון שאין גזירתם חלות פסול רשע אלא גזירה דעלמא. ויתכן דמשו״ה הצריכו החכמים הכרזה בכל הפסולים דרבנן וכפי שפסק הרמב״ם (פי״א מהל׳ עדות הל״ו) וז״ל מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע״פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות והפסול מדבריהם צריך הכרזה. לפיכך כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותם כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול ואין פסולו אלא מדבריהם עכ״ל. והביאור דמכיון דבאיסורי דרבנן לא חל חלות שם רשע בגברא, לפיכך צריכים הכרזה להפקיע את נאמנותם, דאילו מי שהוא רשע בגברא נפסל מיד משעת מעשה העבירה אף בלי הכרזה.
והנה משחק בקוביא נפסל לעדות מדין גזלן מדרבנן (רמב״ם פ״י מהל׳ עדות הל״ד). ויעויין ברשב״א למס׳ שבועות (דף לא.) שצדד שתפיסה מועלת בעדות המשחק בקוביא ובשאר פסולי דרבנן, ומשום כך אליבא דחד מ״ד (שם במס׳ שבועות) המשחק בקוביא חייב בשבועת העדות שכן עדותו מועלת לענין תפיסה. ועלינו להבין שאם הרבנן פסלוהו למה תועיל עדותו לענין תפיסה. ונראה שלפי הרשב״א הרבנן לא הטילו על המשחק בקוביא שם רשע ופסול גברא כמו שחל ברשע מדאורייתא, אלא שגזרו שבי״ד לא יגבו על ידו. ומאידך לענין תפיסה הואיל ואין מזקיק ב״ד לגבות, עדות המשחק בקוביא מועלת. ולאור זה יל״ע לפי הרשב״א בדין כת עדות שנמצא א׳ מהן משחק בקוביא האם עדות כולן בטלה או לא. ומסתבר לפי סברת הראב״ד והרא״ש הנ״ל שלא נתבטלה עדות שאר הכת מאחר שאין כאן שם פסול שחל בגברא. אך כ״ז לכאורה כנגד פשטות הגמרא שלפנינו שקבעה שמי שעבר על איסור מדרבנן נקרא רשע, וצ״ע.
ב
בנוגע לדין מלך בעדות כתב רש״י (בשבועות דף לא. ד״ה כל שכן מלך) וז״ל דמדאורייתא לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל ודרך בזיון הוא לו עכ״ל. ועלינו לבאר האם דין המלך הוא שמלך פטור מלהעיד, או״ד שאף פסול הוא להעיד. והנה מדברי המשנה שם בשבועת העדות ״אינה נוהגת אלא בראוין להעיד״ ומלשונו של רש״י ״לא חזי״ משמע שמלך אף פסול לעדות מן התורה. ולפי״ז יש לברר יסוד פסולו - שהרי רש״י ביאר שנלמד מגזיה״כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ודרך בזיון הוא לו להעיד - ולכאורה מטעם זה מלך רק פטור מלהעיד, והיאך יוצא מכך שמלך פסול.
ונראה שעיקר חלות פסול המלך לעדות הוי בנוגע לקבלת עדותו בב״ד - כלומר שאין לב״ד רשות לקבל את עדותו. פסול זה הוא דין במעשה הגדת העדות ואינו פסול גברא. מלך לא חזי להגיד עדות בפני ב״ד כי אין מקבלים את עדותו, ולזה התכוון רש״י באומרו ״לא חזי״.
אך לפי״ז מהראוי שהמלך יהיה כשר לעדות שבשטר, שכן הגר״ח זצ״ל כתב (בס׳ חדושי רבנו חיים הלוי על הרמב״ם פ״ג מהל׳ עדות הל״ד) וז״ל דזה דקאמר הגמ׳ עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב״ד, זהו כל עיקר גזה״כ דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני ב״ד, והכא בשטרות לא בעינן ב״ד כלל, וממילא כיון דלא בעינן ב״ד לא בעינן דרישה וחקירה ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בב״ד איך יקבלו עדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן ב״ד, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב״ד, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות עכ״ל. ומאחר שהמלך מופקע רק מקבלת עדות בב״ד ואליבא דהגר״ח זצ״ל אין עדות שבשטר זקוקה לקבלת עדות בב״ד, מסתבר שמלך יהיה כשר לעדות שבשטר.
ואולי תהיה עוד נ״מ בנוגע לנמצא א׳ מהן קרוב או פסול שעדות כולן בטלה. דמאחר שמלך אינו פסול גברא להיות עד, אלא שאינו ראוי לקבלת עדותו והגדה בב״ד, ולכן כשר לעדות שבשטר, יתכן שאינו פוסל עדים אחרים שבכת. שרק מי שנפסל לעדות בחלות שם פסול גברא פוסל את שאר העדות שבכת, אך לא מלך מכיון שאינו גברא שהוא פסול להגדת עדות אלא שאינו בר קבלת עדות בב״ד, וכדקבענו שמלך אכן כשר לעדות שבשטר.
אמנם תוס׳ במס׳ סנהדרין (ט: ד״ה לרצונו וכו׳) כתבו שטריפה הואיל והוא פסול לעדות פוסל את שאר העדות שבכת. והרי טריפה פסול מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, דלכאורה הוי פסול קבלת העדות בב״ד. והא ראייה עדות שבשטר כשרה מן התורה בלי זמן ואף דהו״ל עדות שאי אתה יכול להזימה, ברם מאחר שעדי השטר אינם זקוקים לקבלת עדותם בב״ד ולא לדרישת ולחקירת הדיינים הרי הם כשרים אף כשאי אתה יכול להזימן (עיי״ש בחידושי הגר״ח זצ״ל). ומוכח איפוא שאף מי שפסול לקבלת עדות בלבד פוסל את שאר הכת, וה״ה למלך.
ברם ניתן לחלק בין פסול טריפה לבין פסול מלך. הרי דין הזמה חל כדין בעיקר כשרות העדים דעלמא, דחייבים להיות עדים הראוים להזימם, ומשו״ה דין טריפה, שאינו בר הזמה, חל כפסול גברא. לעומת זה דין יראת המלך, שאינו בעצם העדות שלו אלא מעכב בי״ד בהיכי תמצי מלקבל את עדות המלך בב״ד. ולכן דין מלך אינו חלות בפסול גברא, ובהתאם לכך אינו פוסל את שאר העדים שבכת מדין נמצא א׳ מהן פסול - שלא כדין הטריפה.
גמ׳. קדש עצמך במותר לך.
א
יעויין ברש״י שכ׳ וז״ל קדש עצמך לעמוד ולהזהר אף במותר לך, להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה עכ״ל. ונראה שרש״י כאן אזיל לשיטתו בפירושו לתורה (ויקרא י״ט: ב) ד״ה קדושים תהיו שכתב וז״ל הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו׳ עכ״ל. אליבא דרש״י בפסוק ״קדושים תהיו״ נמצאת האזהרה לב״ד לגזור איסורים מדרבנן כגדר לעריות דאורייתא. וכמו״כ פרש״י כאן בכוונת רבא ״קדש עצמך במותר לך״ - שעל הב״ד לגזור גזירות דשניות לעריות כדי לקדש את בני ישראל בדיני ערוה ולהוסיף על איסורי העריות דאורייתא.
ב
פסק הרמב״ם (בפ״א מהל׳ ממרים הל״ב) שמי שעובר על איסור מדרבנן עובר נמי מדאורייתא על הלאו ד״לא תסור״ ועל העשה ד״על פי התורה אשר יורוך תעשה״. וכן פסק (בפ״ד מהל׳ ממרים הל״א) שזקן שחולק על ב״ד הגדול בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו מדרבנן חטאת ובזדונו כרת כגון מי שהתיר חמץ ביום י״ד בניסן בשעה ששית הרי הוא זקן ממרא וחייב מיתה. ומאידך הרמב״ן לסה״מ (שרש ראשון) חולק עליו בשניהם וסובר שמי שעובר על איסור דרבנן אינו עובר על הלאו ועשה ואף אינו נעשה זקן ממרא. ברם צ״ע לפי הרמב״ן דס״ל דלא עוברים על האיסורים ד״לא תסור״ ו״על פי התורה אשר יורוך תעשה״ מהו המקור בתורה לכחם של החכמים לגזור גזירות ולהתקין תקנות על הציבור. ויתכן שהמקור הוא בפסוק ״קדושים תהיו״ (ויקרא י״ט: ב) וכדאיתא בסוגיין ״קדש עצמך במותר לך״ המחייב ב״ד לגזור סייגים כגדר לעריות דה״ה שחל עליהם חיוב לחזק שאר מצוות התורה בגזירות וסייגיםד.
ג
הרמב״ן לסה״מ (שרש ראשון) הקשה על הרמב״ם דס״ל שדינים דרבנן כלולים בלאו ד״לא תסור״ דא״כ למה קי״ל שספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא, והרי כל דין דרבנן הוי נמי דין דאורייתאה.
ונראה דהרמב״ם סובר שחלות חיוב דרבנן שונה בעצם חלות שמו מדינים דאורייתא. דנהי דחיוב דרבנן מהוה נמי חיוב דאורייתא מלאו ד״לא תסור״ מ״מ חיוב דרבנן מהוה חלות שם לעצמו ששונה בדיניו ממצוות דאורייתא דעלמא. ומפני שדינים דרבנן מהוים חלות שם בפני עצמם, התורה נתנה לחכמים הכח לקבוע בהם שספק דרבנן לקולא ושתולין בהם להקל.
ונראה דלכ״ע דיני דרבנן מהווים חפצא של תורה שבעל פה מדאורייתא. כי לא שמענו מעולם שיש עדיפות במצות תלמוד תורה ללמוד דינים דאורייתא מללמוד דינים דרבנן. דהמצוה ללמוד דינים דרבנן מהווה אותה מצות תלמוד תורה שמקיימים אותה בלימוד דיני מצוות דאורייתא. ולפי״ז י״ל דבנוגע לחיוב זקן ממרא אין נ״מ בין שהמרה בדין דאורייתא או שהמרה בדין דרבנן כי עכ״פ המרה על כחם של הסנהדרין הגדול מדאורייתא להורות וללמד בדיני התורה. ולפיכך פסק הרמב״ם שזקן שהמרה בדין דרבנן נמי הו״ל זקן ממרא מדאורייתא שהרי הכחיש במסורת התורה שבעל פה מדאורייתא וכפי שנמסרת ע״י הסנהדרין הגדול כשהורו בדין דרבנן.
ולפי״ז מסתבר שכשהרמב״ם פסק שחל הלאו ד״לא תסור״ והעשה ד״ככל אשר יורוך״ בדיני דרבנן כוונתו שחל דין זקן ממרא על זקן שהכחיש בחפצא של תורה דאורייתא שחל בדיני דרבנן כפי שנמסרה ע״י הסנהדרין הגדול, ומשום שהזקן הזה סובר שאין בדיני דרבנן חלות שם וחפצא של תורה מדאורייתא, ומשו״ה עובר על ״לא תסור״, ועל ״ככל אשר יורוך״. מאידך זקן שאינו מכחיש בכחם של הסנהדרין הגדול לקבוע חלות שם וחפצא של תורה דאורייתא בדיני דרבנן אלא שהמרה על איסור דרבנן מטעם אחר אינו עובר על ״לא תסור״ ועל ״ככל אשר יורוך״. ובהכי ניחא נמי למה בספק דרבנן אזלינן לקולא ואינו נחשב לספק דאורייתאו.
גמ׳. ואין עשה דוחה ל״ת ועשה. יש לבאר את הדין שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה בשני אופנים: י״ל שמצות העשה דוחה את הל״ת אלא שאינה דוחה את העשה מפני שאין עשה דוחה עשה. ומאידך י״ל שאיסור העשה מחזק את הל״ת ולכן גם הל״ת אינו נדחה. ונ״מ לענין מלקות שאם העשה דוחה את הל״ת אלא שעובר על העשה אינו לוקהז. ומאידך אם העשה אינו דוחה אף את הל״ת הרי הוא לוקה. ונראה שבסוגיין קיימת בזה מחלוקת בין הראשונים.
דיעויין ברמב״ם שכתב בפ״ו מהל׳ יבום (הל״י) וז״ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שנייה הרי זו חולצת ולא מתייבמת. ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם. ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת יבא עשה וידחה את ל״ת. אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שניות גזרה שמא יבוא עליה פעם שנייה והרי ביאתה אסורה ואין שם מצוה שאין מצות עשה אלא ביאה ראשונה בלבד, לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וא״צ לומר שנייה ה״ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו עכ״ל. ומפורש ברמב״ם שדין איסור עשה שוה לדין איסור לאו, דמדאורייתא יבום קונה משום שמצות העשה דיבום דוחה את איסור העשה דביאה מדאורייתא. ומוכרח אליבא דהרמב״ם שביאור הדין שאין עשה דוחה ל״ת ועשה הוא משום שאיסור העשה מחזק את הלאו ומשו״ה שניהם בין הלאו ובין העשה אינם נדחים, דאילו היה העשה דיבום דוחה את איסור הל״ת דאלמנה היה דוחה נמי את איסור העשה דבתולה כי לפי הרמב״ם מצות עשה דוחה איסור עשהח.
ומאידך יעויין בתוס׳ (דף כ: ד״ה גזירה) שכתבו וז״ל אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע״ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה עכ״ל. התוס׳ השוו את דין חייבי עשה לדין חייבי ל״ת ועשה. ויוצא ששיטתם דמדאורייתא אין מצות עשה דוחה איסור עשה ולכן מדין תורה חייבי עשה חולצין ולא מתייבמין. ויתכן אליבא דהתוס׳ דביאור הדין שלא מייבמין חייבי לאוין ועשה הוא משום דאע״פ דהעשה דיבום דוחה את הל״ת מ״מ אין מצות העשה דוחה את איסור העשה.
ויעויין נמי בתוס׳ לעיל (דף ה: ד״ה טעמא) שאף הם כתבו כן וז״ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל״ת שיש בו כרת ע״כ גרע מל״ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל״ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה עכ״ל. אליבא דהתוס׳ בהאי תירוצא הא דאין עשה דוחה ל״ת ועשה הוא משום שאין עשה דוחה עשה ומשמע דהל״ת אכן נדחה. מאידך לפי הקושיא שם בתוס׳ משמע דהא דאין עשה דוחה ל״ת ועשה הוא משום דהעשה מחזק את הלאו והלאו עצמו חמור הוא עיי״ש.
ויעויין נמי בתוס׳ קידושין (דף לד. ד״ה מעקה) דפליגי ב׳ הדיעות שבתוס׳ בנידון דידן, דהנה בגמרא שם איתא דנשים חייבות במצוות עשה שלא הזמן גרמא כגון במצוות מעקה אבידה ושילוח הקן. וכ׳ בתוס׳ וז״ל תימא לרבי בכל הני כתיב לאו כו׳ וי״מ דמ״מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי ה״א דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא כמו כן יהיו פטורות מן הלאוין דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל״ת אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אך הקשה הר״ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה א״כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט משום דיו״ט עשה ולא תעשה ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו״ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו״ט, וכ״ת אין ה״נ אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה אף הכא הלאו אלים עכ״ל. אליבא דהי״מ אין עשה דוחה ל״ת ועשה מפני שאין עשה דוחה עשה וכשיטת התוס׳ ביבמות הנ״ל. מאידך שיטת הר״ר יוסף היא שהלאו עצמו אלים וחזק ומשו״ה אינו נדחה וכשיטת הרמב״ם.
וע״ע בגמרא חולין (דף קמא א) שדנה במצות עשה דשילוח הקן כשלקח את האם לדבר מצוה כגון לטהרת מצורע וז״ל הגמרא: כגון שנטלה ע״מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה, ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, סלקא דעתך הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב״ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה כו׳ מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ״ל, עכ״ל. וצ״ע דבסוגיא זו בחולין מבואר דבעלמא אמרינן אין עשה דוחה עשה דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ולכאורה הוא שלא כרמב״ם בהל׳ יבום שפסק דעשה דוחה עשה.
ונראה שהתירוץ הוא פשוט דהרמב״ם מיירי באיסור עשה שנדחה ע״י קיום עשה, ובזה ס״ל דאתי קיום מצות עשה דיבום ודוחה את איסור העשה דביאת איסור, וכמו שעשה דוחה איסור לא תעשה. מאידך מצות שילוח הקן מהוה קיום מצות עשה ולא איסור עשה, ולכן אמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, דהיינו דקיום מצות העשה דמצורע אינה אלימתא מקיום מצות העשה דשילוח הקן ואינה דוחה אותה, דהדין דעשה דוחה עשה מועיל רק לדחות איסור עשה ולא לדחות קיום עשה.
אך עלינו להבין לפי שיטת הרמב״ם דס״ל שאין עשה דוחה ל״ת ועשה משום שהעשה מחזק את הלאו ולכן אף הלאו עצמו אינו נדחה, דכ״ז ניחא כגון באיסורי שבת דהעשה ד״שבתון״ מחזק את הלאוין דשבת, כגון הלאו דמחמר אחרי בהמתו בשבת, כיון דבכל אופן שעובר על הלאו עובר נמי על העשה, ולכן הרי הם חלות שם איסור אחד שהוא חמור. אך באלמנה לכ״ג צ״ע מכיון דהעשה ד״אשה בבתוליה יקח״ אינו חל בכל גוונא דחל הלאו דאלמנה, כגון באלמנה מן הארוסין שחל הלאו ולא העשה, ויוצא דאיסור אלמנה ואיסור בתולה מהווים שני איסורים שונים ואינם חלות שם איסור אחד, אלא שבמקרה בעלמא שניהם חלים באלמנה מן הנישואין, וא״כ צ״ע איך אמרינן דבכהאי גוונא העשה דבתולה מחזק את הלאו דאלמנה, וצע״ג.
תוס׳ ד״ה יבא. ז״ל הקשה ריב״א כו׳ היאך תתיבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כו׳ ואור״י כו׳ דלא בעינן ביאה שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם כו׳ עכ״ל. אליבא דהתוס׳ ישנו רק דין אחד ביבום דהיינו קנין היבום, ומקיימין את המצוה עם הקנין כי מצות יבום אינה הקמת השם אלא הקנין. מאידך הרשב״א (דף כ: ד״ה אלא) כ׳ וז״ל וא״ת א״כ למה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה, הא ליתא דאע״פ שקנאה משעת העראה מ״מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. א״נ משום דכתיב להקים לאחיו שם וגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ״ל. אליבא דהרשב״א ישנם שני דינים ביבום: א) קנין יבום שחל בהעראה; ב) מצות יבום שמקיימין בגמר הביאה הראויה להקמת שם. ואילו אליבא דהתוס׳ מקיימין אף את מצות היבום עם הקנין שחל בתחילת הביאה. וע״ע בתוס׳ לקמן (דף כ: ד״ה אטו) שכ״כ וז״ל אטו ביאה שניה לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו״מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ״ל. והתוס׳ שם לשיטתם כאן שאחרי קנין היבום אין מצוהט.
רש״י ד״ה תפסי. ז״ל הילכך קרינן ביה לקחת בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין ואפי׳ עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא עכ״ל. מרש״י משמע שיבום דאלמנה לכ״ג קונה אותה בדיעבדי. ויעויין לקמן במהרש״א (דף כ: ד״ה ביאת כ״ג) שסובר דביאת יבום דאלמנה לכ״ג קונה וסגי לה בגט אלא שיבומה אינו פוטר את צרתה. ולכאורה שיטתו תמוהה שאם היבום קונה את האלמנה מדוע לא נפטרת צרתה.
ונראה דס״ל למהרש״א שבאלמנה לכ״ג חל קנין יבום אך בלי קיום מצות יבום. ובהתאם לכך קנתה ויוצאת בגט. ואילו פטור הצרה תלוי בקיום המצוה, ומכיון דליכא קיום מצות יבום הצרה זקוקה לחליצהכ.
ברם יעויין ברש״י לקמן (דף כ: ד״ה פוטרת) שכתב וז״ל פוטרת אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט עכ״ל. ומרש״י משמע דלמ״ד דאינה פוטרת צרתה לא סגי לאלמנה בגט אלא שצריכה גט וחליצה, וכן דייק המהרש״א (שם) בדבריו.
ונראה שיש ב׳ דרכים בביאור שיטת רש״י:
א) י״ל דביאת אלמנה לכ״ג קנתה אך הכ״ג עוד לא קיים בכך את מצות היבום ומשו״ה לענין המצוה נשארת מקצת זיקה. ולכן צריכה גט וחליצה - גט משום הקנין שחל ביבומה וחליצה משום שזקוקה למצות יבום שעדיין לא נתקיימהל. ואף צרתה חולצת ולא מתייבמת משום שמאחר שקנה הכ״ג את האלמנה חל איסור ״בית א׳ הוא בונה ואינו בונה ב׳ בתים״ על הצרה שאסורה ביבום וצריכה חליצה כדי להפקיע את הזיקה של מצוה.
ב) א״נ י״ל דהיבום דאלמנה לכ״ג דהוי מעשה קנין בלי מצוה חל מדין תרתי דסתרי - כלומר שדינה הוי כאילו הכ״ג קנה אותה ואף כאילו לא קנה אותה. ומשו״ה דינה לחומרא וצריכה גט וחליצה לחומרא ואף צרתה צריכה חליצה לחומראמ.
ונמצא שבדין יבום של אלמנה לכ״ג, למהרש״א האלמנה סגי לה בגט ואילו צרתה צריכה חליצה, ולרש״י האלמנה צריכה גט וחליצה והצרה צריכה חליצה.
אמנם בדין יבום של אלמנה לכ״ג יש שיטה שלישית בראשוניםנ הסוברת שאינו קונה אותה כלל וצריכה חליצה בלבד בלי גט כדין צרתה. אך משמע לפי שיטה זו שביאת האלמנה אוסרת את צרתה ליבום מדאורייתא מדין ״בית א׳ הוא בונה ואינו בונה ב׳ בתים״. ונראה שהוא משום שאע״פ שהכ״ג אינו קונה את האלמנה מ״מ כשבעלה לא עבר על האיסור דאשת אח מאחר דהאיסור הותר בנפילה, וביאתו מהוה חלות שם מעשה ביאת יבום, ואע״פ שאינו קונה אותה ולא מקיים מצוה, מ״מ עצם חלות מעשה יבום אוסרת צרתה עליו באיסור ״בית א׳⁠ ⁠״, והוא חידושס.
ויעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ חליצה הל״י - י״א) שכתב וז״ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו כו׳ הרי זו חולצת ולא מתייבמת כו׳ ומן הדין הוה שיתייבמו שהיבום מצות עשה וכ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת יבא עשה וידחה ל״ת. אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין כו׳ לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו כו׳ ה״ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטור. ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כ״ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל״ת ועשה. והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ״ל. ויש מהאחרוניםע שדייקו מסוף דברי הרמב״ם דס״ל כמהרש״א שביבום דאלמנה לכ״ג האלמנה עצמה סגי לה בגט בלי חליצה אלא שצרתה צריכה חליצה. אבל נראה שניתן נמי לדייק להפך שהרי בחייבי לאוין גרידא כתב הרמב״ם שקנה קנין גמור ומוציאה בגט, ומשמע שבאלמנה לכ״ג שלא קנה אותה קנין גמור לא סגי לה בגט אלא צריכה גט עם חליצה וכשיטת רש״י, וצ״ע.
ונראה שיש סמוכין לשיטת רש״י שיבום דאלמנה לכ״ג חל במקצת להצריך גט וחליצה משיטת ב״ש אליבא דרב אשי ור״א (לקמן דף כט:) שמאמר דוחה ומשייר וצריכה גט וחליצה. ובביאור שיטתם נראה דס״ל שמאמר קונה קנין יבום אך חסרה מצות יבום, ולפיכך אף שמאמר קונה מ״מ הקנין אינו גמור והרי היא זקוקה עוד לחליצה כי חסרון בקיום המצוה פוגם את הקנין. וה״ה אליבא דרש״י ביבום אלמנה לכ״ג שאע״פ שהקנין חל אך מ״מ מדליכא מצוה הקנין חל רק במקצת ולא בכולו.
ויעויין במאירי שהביא כמה דיעות בראשונים וז״ל ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ״מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופשין בה כו׳ וי״א שאף בכל צד שבבעילה צריכה גט מגזירה שמא יאמרו קנאה ויוצאה בלא גט ובדין הוא ג״כ שלא תהא צריכה חליצה שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה וכן הדין בכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה והרי אין חליצה אלא סילוק הזיקה כו׳ ואם אין זיקה אין חליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין כו׳ וי״א שאף מן התורה היא בת חליצה וממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו השערה כו׳ ואע״פ שרב גידל לחייבי לאוין אמרה לומר שאינן בנות יבום כלל מ״מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה כו׳ עכ״ל. אליבא דדיעה הראשונה במאירי אלמנה לכ״ג פטורה מדאורייתא מיבום ומחליצה. ואליבא דהדיעה האחרונה הרי היא חייבת בחליצה מדאורייתא. ולכו״ע כתב המאירי שאם הכ״ג קידשה בקידושי ביאה הרי היא מקודשת כדין חייבי לאוין דבת קדושין היא. והנה באחרוניםפ דנים בביאת אלמנה לכ״ג לשם יבום אליבא דהשיטה שלא קונה כלל האם עובר היבם על האיסור דאשת אחיו או לא. ולכאורה ביאור ספקם הוא האם חל הדין שלא קנאה משום שחסרה עיקר זיקת יבום, ואסורה באיסור אשת אח או״ד שנפלה בזיקה גמורה והותר איסור אשת אח אלא שנאסרה באיסור אלמנה לכ״ג המונע את קיום היבום, ואם יבמה אינו עובר על איסור אשת אח. ולכאורה אם כ״ג קידשה בקידושי ביאה נמי תלוי בספק זה - שאם עדיין אסורה באיסור אשת אחיו הרי היא ערוה ואינה בת קדושין, ואילו אם איסור אשת אחיו הותר בנפילה לזיקה איננה ערוה וקידושין תופסין בה. והנה המאירי חידש את דינו דקדושין תופסין בה אליבא דהדיעה הראשונה דס״ל שמן התורה אינה עולה לא ליבום ולא לחליצה ופטורה לשוק. ובע״כ דס״ל דאלמנה לכ״ג נפלה לזיקת יבום ובשעת נפילה הותר איסור אשת אח, אלא דמכיון שאינה ראויה לקיום יבום פטורה אף מחליצה ונפטרה לשוק, ומ״מ חל היתר אשת אח בנפילה. דשאני מערוה שלא נפלה להיתר ונאסרה בשעת הנפילהצ. דאע״פ שיש חלות נפילה בערוה, שלא כאיילונית שאינה נופלת ליבום וחליצה כלל וכדמבואר בשיעורים (לעיל דף יב), היינו דערוה נופלת בחלות שם נפילה בעלמא, אך בלי חלות היתר וזיקת יבום. משא״כ אלמנה לכ״ג שנופלת בנפילה גמורה אף להיתר וזיקת יבום, אלא דאינה בת מעשה וקיום יבום וממילא נפטרת. ולכן הותר איסור אשת אח דידה ובת קידושין היא. ובכך מבואר את החילוק שבין צרת אלמנה לכ״ג שמתייבמת לבין צרת ערוה הנפטרת, והוא משום דאלמנה נופלת לזיקת יבום, ואיסור אשת אח שלה הותר, ומשו״ה אינה אוסרת את צרתה. ואילו ערוה לא נופלת לזיקת יבום ולא הותרה אלא אדרבא נאסרה בשעת נפילה, ומשו״ה אף צרתה נאסרה.
ברם יל״ע לפי הדיעה השניה במאירי דס״ל דאלמנה לכ״ג צריכה חליצה מדאורייתא מהו הדין באם קידשה הכ״ג בקידושי ביאה. והרי דין יבמה דעלמא שאין קדושי יבם תופסין בה מדאורייתא ואף מאמר חל רק מדרבנן בעלמא וכדאיתא במס׳ קדושין (דף יד.): יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה ת״ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ע״כ, וע״ע בגמרא לקמן (דף נ:), ולכאורה ה״ה באלמנה לכ״ג. אמנם מסתימת דברי המאירי משמע שכתב את דינו אף לפי הדיעה דס״ל דאלמנה לכ״ג צריכה חליצה, ובכן קשה דמ״ש אלמנה לכ״ג שקדושין תופסין בה מיבמה דעלמא שאין קידושי היבם תופסין בה.
ויתכן דס״ל דהפקעת קידושי היבם ביבמתו חלה מפני שראויה היבמה ליבום, ואילו אלמנה לכ״ג מפני שאינה ראויה ליבום ראויה היא לקידושי ביאה. אך ביאור זה קצת קשה דלפי״ז האלמנה צ״ל ראויה אף לקידושי כסף ושטר ולמה כתב המאירי שאם בא עליה הכ״ג בביאה לשם קדושין שקנאה ולא כתב שקנאה כשקידשה בכסף ובשטר. ומשמע דס״ל למאירי דגזיה״כ המפקיעה יבמה מקידושין חלה רק להפקיעה קידושי כסף ושטר (וכלישנא דגמרא שם במס׳ קידושין), ואילו קידושי ביאה קונים ביבמה דעלמא. ונראה דס״ל דעיקר חלות הקנין דביאת יבום חל מדין קידושין ונשואין, אלא דגזיה״כ שקנין הקידושין ונשואין שביבום חלין בין ברצון ובין באונס שלא כמו בקידושין דעלמא דזקוקין לדעת האיש והאשהק. ולכן כל יבמה נקנית בקידושי ביאה אך לא בקידושי כסף ושטר. ומאחר שכל יבמה דעלמא ראויה לקידושי ביאה ה״ה ביבמה שהיא אלמנה לכ״ג. אך עדיין תמוה, דבשלמא יבמה דעלמא נקנית בביאת קידושין ליבם ולא בכסף ובשטר, שהרי ביאה מהוה עצם חלות דין היבום שלא מתקיימת בכסף ובשטר. ואילו אלמנה לכ״ג אינה בת מצות יבום, ובהתאם לכך אינה נקנית לכ״ג ע״י ביאת יבום, וא״כ מהיכי תיתי שתיקנה ליבם בקידושי ביאה כיון שהביאה אינה חלה כקנין יבום אלא כקידושין דעלמא שאינן יבום, ואם קידושין ביאה חלין למה איפוא לא יחולו נמי קידושי כסף ושטר וצ״ער.
א. לפי״ז מסתבר שגם בחייבי לאוין יש איסור דרבנן לקדשן דלא גרועות הן משניות, אבל מאחר שעיקר איסורן מדאורייתא תלוי בביאה משו״ה קבעם הרמב״ם בהל׳ איסורי ביאה. וכן יש לדייק מלשון הרמב״ם שכתב שקידש ולא בעל אינו לוקה דמשמע אבל איסורא מיהא איכא. ועיין בתוס׳ לעיל (י א ד״ה לר״י) שמסופקים האם יש איסור דרבנן לקדש חייבי לאוין או לא.
ב. ועי׳ בפתחי תשובה (שם סוף אות ז׳) מהברכי יוסף (שם אות יב) שהביא ראייה מלשון הגמ׳ שלנו לגבי הלכות עדות בשם הרב חוט השני (סי׳ יח).
ג. עיין בב״י (סי׳ לד) שדן בזה וז״ל ובמרדכי פרק ז״ב וכו׳ וצ״ל דהעובר על לא תעשה שאין בו מלקות פסול מדרבנן. ואף על פי שמדברי הרמב״ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן, משמע דכל שכן הוא לעובר על דברי תורה שאין בהם מלקות עכ״ל. ועיין בשו״ע שם סעיף ב׳ בדברי המחבר והרמ״א ובביאור הגר״א (סק״ב).
ד. ודו״ק בלשון רש״י שם וז״ל הוו פרושים מן העריות ומן העבירה עכ״ל הכולל עבירות אחרות עם עריות, ועע״ש בפי׳ הרמב״ן עה״ת.
ה. באמת על הרמב״ן נמי קשה מהי הנ״מ בין אם תקנות דרבנן הן בכלל ״לא תסור״ או לא, הרי פשיטא דמקורם מן התורה, וא״כ הדרו כל הקושיות לדוכתן דלמה מקילין בדיני דרבנן. ועיין בקונטרס דברי סופרים בקובץ שיעורים בשם הגר״ח זצ״ל דביאר דהרמב״ן ס״ל דלרמב״ם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא גמורים ולרמב״ן אינם אלא איסורים בעלמא, ולפיכך הרמב״ן הקשה על הרמב״ם דבדין היה להחמיר בספקם.
ועוד י״ל דכך הקשה הרמב״ן: דבשלמא לדידי הסובר דהמקור לדיני דרבנן בתורה הוא בפרשה בפני עצמה משו״ה יש לדינים דרבנן דינים מיוחדים כמו ספק דרבנן לקולא, אך על הרמב״ם קשה שהרי הוא כולל דינים דרבנן בפרשה אחת עם דיני דאורייתא דהיינו בלאו דלא תסור, דא״כ צ״ע למה מהוים דינים דרבנן חלות דינים מיוחדים שאינם כשאר דיני דאורייתא, ודו״ק.
ו. כן איתא נמי בהשגת הרמב״ן לסה״מ דאיסור לא תסור חל רק למי שהמרה נגד סמכות הסנהדרין להורות בדיני התורה ומכחיש את כחם, אך לא חל במי שחטא בעלמא נגד פסקם. וע״ע בשיעורים לזכר אבא מרי ז״ל בענין שני מיני מסורת.
ז. וכן כתבו התוס׳ בחולין (קמא א ד״ה ל״צ) בשם הריב״א וז״ל מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה וכו׳ עכ״ל.
ח. עי׳ ברשב״א.
ט. וע״ע בשיעורים לקמן (דף כ ב) תוס׳ ד״ה אטו שהאריך רבינו זצ״ל בביאור המחלוקת שבין התוס׳ ובין הרשב״א.
י. כן הבין הרמב״ן ברש״י ותמה עליו. אמנם ברשב״א וריטב״א פירשו שרש״י ר״ל דקרינן בה לקחת בדיעבד בעלמא שלא במקם יבום. אמנם מסוף דברי רש״י שלפנינו משמע דקאי במקום יבום. וע״ע בתוס׳ הרא״ש.
כ. אמנם נראה דלמהרש״א אסור לייבם את הצרה מדין בית א׳ הוא בונה ואינו בונה שני בתים, והצרה זקוקה למצות חליצה בלבד בלי מצות יבום, וכמו שאמר רבינו בסמוך בדעת רש״י. ויל״ע למ״ד יש זיקה (דף יז ב) מהו דין הצרה בדין זיקה. ומסתבר דלכ״ע אמרינן בה אין זיקה מכיון דאינה זקוקה אלא למצות חליצה בלבד שקנין היבום כבר חל באלמנה.
ל. ויל״ע האם לרש״י הקנין חל כקנין גמור שאין המצוה מעכבת בחלות הקנין כלל או״ד שהמצוה מעכבת קצת בחלות הקנין ואינו קונה אותה קנין גמור אלא שקנה אותה במקצת קנין בלבד.
מ. עיין בשיעורים לעיל (יח: בעינן דברי ר״י בן בתירה אות ג׳) שהבאנו עוד דוגמאות למושג זה.
נ. עיין במגיד משנה (פ״ו מהל׳ יבום הל״י) בשם בעל הלכות גדולות ובמאירי כאן. וכן מבואר ברמב״ן רשב״א וריטב״א כשדנים על דברי רש״י והבאנום בהערה לעיל. וע״ע בהל׳ הרא״ש (פ״ק אות ב׳) שדן בדין יבום דנדה האם קונה או לא, ובפשטות מצדד לומר שאינו קונה כלל ומשמע שאם אין דחייה לאיסור ביאה לא קנה וא״כ ה״ה בחייבי לאוין ועשה, וע״ע בשיעורים (דף ב א) על התוס׳ ד״ה ואחות אשתו.
ס. יש להעיר דאם האיסור דאשת אח פקע למה אינה צריכה גט בתורת קידושין.
וצ״ל שמגזה״כ של ויבמה המלמדת שאין כסף ושטר גומרים בה למדים שאין קידושי היבם חלין ביבמה. אך אין זה קשה שקידושי ביאה דאיש אחר תופסין בה ודוקא קידושי ביאת היבם אינן תופסין בה, שהרי בכל יבמה נמי קידושי כסף ושטר דאחר תופסין בה ולא קידושי כסף ושטר דהיבם, וה״ה כאן בקידושי ביאה דאלמנה לכ״ג, שקידושי היבם לא תופסין.
א״נ יתכן שאע״פ שהאיסור של אשת אחיו פקע בנפילה, אך השם ערוה של אשת אחיו לא פקע, שהרי יבמה היא, ויבמה הריהי חפצא דאשת אחיו. ומאחר שחפצא דאשת אחיו היא אע״פ שהאיסור פקע, מ״מ השם דערות אשת אחיו לא פקע, לענין שאין קידושין היבם תופסין בה דעדיין ערוה היא עליו. וע״ע בסמוך בשיעורים בנוגע לשיטת המאירי.
ע. עיין בב״ש (סי׳ קעד) ובקרני ראם כאן על המהרש״א.
פ. עיין במל״מ דרך מצותיך חלק ג׳ (סט ב) ובשער המלך על הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״י).
צ. ועיין במשנה לקמן (דף ל א) ובשיעורים בדין נאסרה (לעיל יג. ועוד).
ק. עיין בשיעורים לעיל (יט ב) בשם הגר״ח זצ״ל בענין מחלוקת רבי ורבנן במאמר.
ר. ויתכן דס״ל למאירי דאלמנה לכ״ג אינה בת מצות יבום מפני שביאתה אסורה, ומשו״ה יבום בע״כ לא קונה, דיבום בע״כ קונה משום דמקיים מצות יבום, ומ״מ אלמנה לכ״ג בת קנין יבום היא, וקנין יבום חל רק בביאה לא בכסף ושטר, וחל מדין קנין קידושין מדעתה, וצ״ע.
ומעתה, בשלמא [נניח] כשהיא אלמנה מן הנשואין, הרי אסורה היא על הכהן הגדול גם משום מצות עשה של ״והוא אשה בבתוליה יקח״ (שם כא, יג), ומצות לא תעשה של ״אלמנה וגרושה... לא יקח״ (שם יד) ואין עשה של ייבום דוחה את לא תעשה של אלמנה ועשה של בתולה. אלא, אם היתה אלמנה מן האירוסין, אם כן לא תעשה גרידא [בלבד] הוא, שעדיין בתולה היא, ומדוע לא נאמר כי יבא עשה של ייבום וידחה את לא תעשה של אלמנה!
Granted, she certainly may not enter into levirate marriage if she is a widow from marriage, since she is forbidden to the High Priest by the positive mitzva stated in the verse: “And he shall take a wife in her virginity” (Leviticus 21:13), and by the prohibition stated in the verse: “A widow, or one divorced…these he shall not take” (Leviticus 21:14). And a positive mitzva, levirate marriage, does not override both a prohibition, not marrying a widow, and a positive mitzva, marrying a virgin, together. However, if she is a widow from betrothal, then there is only a prohibition, as she is still a virgin. In that case, why not say that the positive mitzva of levirate marriage should come and override the prohibition against marrying a widow from betrothal?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב אָמַר קְרָא {דברים כ״ה:ז׳} וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשָּׁעְרָה שֶׁאֵין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר יְבִמְתּוֹ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר יְבִמְתּוֹ יֵשׁ לְךָ יְבָמָה אַחַת שֶׁעוֹלָה לַחֲלִיצָה וְאֵינָהּ עוֹלָה לְיִיבּוּם וְאֵיזוֹ זוֹ חַיָּיבֵי לָאוִין.

Rav Giddel said that Rav said in response: The verse states: “His yevama shall ascend to the gate to the Elders and say: My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7). As there is no need for the verse to state: “His yevama,” since it is clear to whom the verse refers and no new information is added by this word, what is the meaning when the verse states: “His yevama”? It comes to teach that there is one yevama who ascends for ḥalitza but may not ascend for levirate marriage, and her brother-in-law is not given a choice. Who is this? This is a woman with whom it is prohibited for her yavam to enter into levirate marriage, as he would be liable for the violation of a prohibition, and the positive mitzva of levirate marriage does not override the prohibition.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועלתה השערה מצי למכתב – דהא כתיב ברישא דקרא לקחת את יבמתו מה ת״ל יבמתו.
יש לך יבמה כו׳ – דאם כתב ולא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה הוה משמע דההיא דקרינא ביה לקחת הוא דקא מצרכה רחמנא ועלתה השערה לחלוץ אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן בה ועלתה להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ ואע״ג דלא כתיב בה לקחת שאין עולה לייבום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאין ת״ל יבמתו. דהא בריש קרא כתו׳ לקחת יבמתו. לחליצה. דלא קרית בה ועלתה לקחת אלא ועלתה לחלוץ. עולה. השערה, ולישנא דקרא נקט. חייבי לאוין נמי. לא לחלוץ, דהא אסור ליבומה. יבמתו. דאיכא דעולה לחליצה שאסור ליבומה. ומה ראית. דקרא דמרבי חליצה במקום שאסור ליבם שדית אחייבי לאוין, וקרא דאסר חליצה במקום שאסור ליבם, דהיינו אם לא יחפוץ, שדית אעריות.
ויש שפירש דלא גרסינן א״ה חייבי כריתות נמי אלא ה״ג א״ה חייבי כריתו׳ כלומר נוקים קרא בחייבי כריתו בלחוד וכן הגרסא במקצת נוסחאות והא דפרכי׳ א״ה חייבי לאוין נמי אם עולים לייבו׳ יעלו לחליצה כדדייק מלא יחפוץ ופרקי דאם כן יבמתו למה לי הרי מקרא א׳ מרבה לחליצ׳ שלא במקום ייבם ומקרא א׳ ממעט חליצה שלא במקום ייבום מוקמיה מיעוט׳ לחייבי כריתות ורבוי לחייבי לאוין ופרכי׳ מה ראית לומר דאם לא יחפוץ בא למעט יבימתו לרבות׳ אדרבא נימא דשניהם לרבות וקרא דיבימתו בחייבי כריתות שאינם עולים לייבום ודאי שיעלו לחליצה ואם לא יחפוץ לרבו׳ חייבי לאוין בין לייבום בין לחליצה משום דדילמא ממעטי׳ להו מייבו׳ מקר׳ דיבמתו ואתא אם לא יחפוץ ואוקימנא אדינייהו שיעלה לייבום ולחליצה ופרקי מסתברא בחייבי לאוין תפשי בהו קדושין וקרינן ביה יבימתו דאתא למעט ייבום ולאוקומי בחליצה וחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ליתא זיקה כלל ולא קרי׳ בהו יבימתו ודרשי׳ להו מאם לא יחפוץ שלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והפי׳ הזה יש בו כמה גמגומי׳ חדא דלישנא דפרכי א״ה חייבי לאוין ודאי משמע שיהא דינם כחייבי כריתות ממש ושלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והדרא קושיא קמייתא לדוכתא ועוד מאי קשיא ליה מה ראי׳ לומר דנוקים קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין דייבום דהא מאם לא יחפוץ ליכא שום משמעות להביא שום אשה לייבום אלא שבא לתת חליצ׳ במקו׳ ייבו׳ או לסלקה ממי שאינה בן ייבום ועוד דלשון מה ראית בשום מקום אינו בא לחדש ענין שלא דברנו בו אלא לומר שנהפוך את האמור בזה לזה.
והנכון בשמועה זו מה שנראה מפרש״י ז״ל דכולה דרשא דקרא על לקח׳ את יבימתו סמוך ומעיקרא דרשי מייתורא דיבמתו דיש לך שאינ׳ עולה לייבום משום דלא קרי׳ ביה לקחת פי׳ דלא שייכא בה קיחה בעלמ׳ שאסור לישא אותה וא״ה עולה לחליצה והיינו חייבי לאוין להכי פרכי דא״ה דיבמתו להאי אתא אפי׳ חייבי כריתות נמי דלא קרי׳ בהו לקחת נשמע מהכ׳ שיהו עולי׳ לחליצה ונוקים קרא בין לחייבי לאוין בין לחייבי כריתו׳ דהא שקולי׳ הם ויבאו שניהם ופרקי׳ דהא איכא קרא אחרינא דמרבה שכל שאינו עולה לייבום דלא קרי׳ ביה בעלמא לקחת לא יעלו לחליצה ומרבי׳ חייבי כריתות ופרכי׳ שפיר דהא קרא נמי יכול לרבויי חייבי לאוין דכיון דבעלמ׳ לא קרי׳ בהו לקתת שאסור לקדשם שלא יעלו אף לחליצה ומהדרי׳ הא כתב רחמנא יבמתו כלומר דאם כן יבמתו דמיותר מאי דרשי׳ ביה ופרכי׳ ומה ראית למידרש חייבי לאוין ואם לא יחפוץ חייבי כריתות שהרי אין באחד מן הכתובים הכרע לזה יותר מזה וה״נ מצי׳ למימר איפכא ופרקי מסתברא דחייבי לאוין דתפסי בהו קדושי׳ בעלמא וקרי׳ בהו בעלמא לקחת בדיעבד דליעבד הכא זיקה קצת להצריכם לחליצה ולא ליפקו בכדי אבל חייבי כריתות בעלמא לא תפסי בהו קדושי׳ ואפי׳ בדיעבד לא קרי בהו לקחת דלא תפסי בהו שום זיקה ושירבה אותם הכתוב לפטרם מן החליצה מאם לא יחפוץ והוו להו ג׳ דינים כל היכא דקרי׳ בהו לקחת אפי׳ לכתחלה עולים לייבום ולחליצה כפשטיה דקרא שאין אני קורא בהם לקחת בעלמא ואפי׳ בדיעבד כגון חייבי כריתות אינם עולים אפי׳ לחליצה מדוקיי׳ דאם לא יחפוץ וכי קרי בהו לקחת בדיעבד מיהת ולא לכתחלה כגון חייבי לאוין אין עולי׳ לייבום ועולי׳ לחליצה מייתורא דיבמתו וזה מה שפי׳ רש״י מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי׳ וקרי׳ בהו לקחת אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושי׳ ואפי׳ דיעבד. הא ייבם ונסב׳ לאו קיחה היא עכ״ל ויש שהקשה עליו דלמאי ס״ד השתא בחייבי לאוין לאו דמיין לייבום אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו ולקחה ואפי׳ דיעבד ואינה קושי׳ לפי מה שכתבנו דמר״ן ז״ל הק׳ דכיון דבעלמא קרי׳ ביה לקחת בדיעבד שפיר איכא למיקרי בה ולקחת למעבד נמי זיקה להצריך חליצה מש״כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחי׳ לא ביבמה ולא בעלמא וכן פי׳ קצת רבותי׳ ז״ל ומיהו עדין קשה לפי׳ זה שהרי לא הזכיר התלמוד בדרשא קמייתא דיבמתו הא דלקחה כלל אלא כולי דריש ליה מייתורא דיבימתו וכדאמרי׳ מה ת״צ יבמתו. וא״ת ולמה לי דמייתי עלה מהא טעמא דתפסו בהו קדושי׳ לימא ליה דסברא היא לאוקומי זיקת חליצה בחייבי לאוין דקילי ולמעוטי מחייבי כריתות דחמירי וי״ל דהא לאו טעמא הוא דמאי קולא איכא בחליצה דנמעטינן מחייבי כריתות ומאי מקילנ׳ בחייבי כריתות כדמצרכי בהו חליצה הא ודאי אידך טעמא דנקטי עדיף טפי וא״ת ולמאי דאסקי׳ דחייבי לאוין עולין הן מן התורה בין לייבום בין לחליצ׳ קראי היכי דרשי להו וי״ל דהשתא ודאי הוה מוקמי׳ ביבמתו בין לחייבי לאוין ועשה דאינהו נמי קרי׳ בהן לקחת בדיעבד ולמסקנ׳ מוקמי׳ לה לחייבי לאוין ועשה בלחוד וקרא דאם לא יחפוץ לחייבי כריתות כדאמרי׳ השתא לצדדים קתני אבל לא מצי למימר דכלהו באיסור מצוה דבני חליצה וייבום מדאורייתא לדברי הכל דהא בהדיא קתני ברייתא איסור מצוה ואיסור קדושה ומיהו וכו׳ לעיל.
אמר רב גידל אמר רב, אמר קרא [הכתוב]: ״ועלתה יבמתו השערה״ (דברים כה, ז), שאין תלמוד לומר, שאין למדים דבר מן המלה ״יבמתו״, שהרי בה מדובר, ומה תלמוד לומר ״יבמתו״, להדגיש: יבמתו שלו, ולומר כי יש לך גם יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום, שבה אין הדבר תלוי בהחלטתו כלל, ואיזו זו — זו שהיא עליו חייבי לאוין. שהנשים שאסור לשאתן, משום שיש מצות לא תעשה על כך, כולן חולצות ואין בהן ייבום.
Rav Giddel said that Rav said in response: The verse states: “His yevama shall ascend to the gate to the Elders and say: My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7). As there is no need for the verse to state: “His yevama,” since it is clear to whom the verse refers and no new information is added by this word, what is the meaning when the verse states: “His yevama”? It comes to teach that there is one yevama who ascends for ḥalitza but may not ascend for levirate marriage, and her brother-in-law is not given a choice. Who is this? This is a woman with whom it is prohibited for her yavam to enter into levirate marriage, as he would be liable for the violation of a prohibition, and the positive mitzva of levirate marriage does not override the prohibition.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְאֵימָא חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת אָמַר קְרָא {דברים כ״ה:ז׳} אם לֹא יַחְפּוֹץ הָאִישׁ לָקַחַת הָא חָפֵץ מְיַיבֵּם הכׇּל הָעוֹלֶה לְיִיבּוּם עוֹלֶה לַחֲלִיצָה וְכֹל שֶׁאֵין עוֹלֶה לְיִיבּוּם אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה.

The Gemara asks: Say that this is referring to those women who are forbidden and would be liable to receive the penalty of karet as well, i.e., that these too may not enter into levirate marriage but nevertheless require ḥalitza. The Gemara answers: The verse states: “And if the man does not wish to take his yevama(Deuteronomy 25:7). This implies that if he wishes, he takes her in levirate marriage; it depends upon his wishes. However, one who is eligible for levirate marriage is eligible for ḥalitza. And conversely, one who is ineligible for levirate marriage is ineligible for ḥalitza and therefore does not require ḥalitza at all. Since those relations that carry a penalty of karet have no possibility of entering into levirate marriage, they do not require ḥalitza either.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימא חייבי כריתות – נמי לילף מהכא דליבעי חליצה ואמאי פטרינן לגמרי.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״תפסי״ שמופיע במהדורתנו בתחילת דף כ׳:
והא דאקשינן ואימא חייבי כריתות – פירוש ולא בא ללמד שאינה מתיבמת, דההיא מדרשא דפרקין קמא נפקאא, אלא לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת, אמר קרא ואם לא יחפוץ וכו׳.
א. לעיל ג ב.
ואימא חייבי כריתות נמי. כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו׳, כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואימא [ואמור] שמדובר כאן גם בחייבי כריתות, שאף אלה, עם שאינם רשאים לייבם אותן, אבל הם צריכים לחלוץ להן! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו״ (שם), לומר: הא [הרי] אם חפץ — מייבם, כלומר כאשר הדבר תלוי ברצונו. ולפיכך, כל העולה לייבום כלומר שהיתה יכולה להגיע לידי ייבום — עולה גם לחליצה, וכל שאין עולה לייבום — גם אינו עולה לחליצה ואין צריך כלל לחלוץ לה, וכיון שחייבי כריתות אינם יכולים לייבם בשום מקרה, אף אינם צריכים לחלוץ.
The Gemara asks: Say that this is referring to those women who are forbidden and would be liable to receive the penalty of karet as well, i.e., that these too may not enter into levirate marriage but nevertheless require ḥalitza. The Gemara answers: The verse states: “And if the man does not wish to take his yevama(Deuteronomy 25:7). This implies that if he wishes, he takes her in levirate marriage; it depends upon his wishes. However, one who is eligible for levirate marriage is eligible for ḥalitza. And conversely, one who is ineligible for levirate marriage is ineligible for ḥalitza and therefore does not require ḥalitza at all. Since those relations that carry a penalty of karet have no possibility of entering into levirate marriage, they do not require ḥalitza either.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) א״האִי הָכִי חַיָּיבֵי לָאוִין נָמֵי הָא רַבִּי רַחֲמָנָא יְבִמְתּוֹ וּמָה רָאִיתָ

The Gemara asks: If so, those relations who are forbidden as he would be liable for the violation of a standard prohibition also should not require ḥalitza, as they may not enter into levirate marriage. The Gemara answers: But the Merciful One included one category of yevama who is eligible for ḥalitza alone and not levirate marriage through the term: “His yevama.” The Gemara asks: And what did you see to conclude that the additional term is referring to relations who are forbidden and with whom he would be liable for the violation of a prohibition and not those who are liable to receive karet?
רי״ףתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי חייבי לאוין נמי – פי׳ כיון דאין עולים לייבום לא יעלו לחליצה ותימה לר״י היכי מצי למימר דלא יעלו לחליצה הא מיבמתו דשמעינן דאין עולין לייבום מהתם שמעינן דעולין לחליצה כדדרשינן יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ועוד דפריך מה ראית פי׳ דאימא איפכא ונוקי יבמתו לחייבי כרת ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין היכי מצי למעוטי מאם לא יחפוץ חייבי לאוין מחליצה הא קרינן בהו אם חפץ יבם דאתי עשה ודחי ל״ת כיון דמוקמינן יבמתו לחייבי כריתות וקצת היה נראה לפרש דה״פ א״ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא ותו פריך מה ראית פירוש דמהאי קרא ולא יחפוץ נשוה חייבי לאוין לחליצה וייבום וליהוו בני חליצה וייבום ואין להקשות דלמה לן קרא להכי דלישתוק קרא מיני׳ דטובא איצטריך כדפרישית לקמן בפ׳ החולץ (יבמות מד.) ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אבל קשה דאם כן מאי קא משני מיסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין דמשמע מתוך התירוץ דהוא פריך שלא יעלו חייבי לאוין לחליצה וי״ל בדוחק דמחייבי לאוין וחייבי עשה פריך והכי פריך א״ה חייבי לאוין וחייבי עשה נשוה לחליצה וייבום מהאי קרא וחייבי לאוין יעלו גם לייבום וחייבי עשה לא יעלו גם לחליצה ועיקר פירכא מחייבי עשה.
ומשני רבי רחמנא יבמתו – וא״ת א״כ מנלן דחייבי לאוין גרידי דלא מייבמה נוקי יבמתו בלאו ועשה וחייבי לאוין גרידי עדיין לא שמעינן וי״ל דמסתבר דאתא יבמתו לחדש ולאסור ליבם ואי לחייבי לאוין ועשה לא אצטריך דאין עשה דוחה ל״ת ועשה וא״כ אתא לאסור חייבי לאוין גרידי מיבום. וא״ת ונימא דחייבי לאוין ועשה אפי׳ חליצה לא צריכי ותפטר ונוקי יבמתו דמשמע דחליצה [מיהו צריך] בחייבי לאוין גרידי די״ל דסברא הוא לאוקמי יבמתו בכל הנך דתפסי בהו קדושי:
אי הכי חייבי לאוין נמי – איכא למידק, חייבי לאוין מנא לך דלא מייבמי דדרשת יבמתו, מהתם נמי תיפוק לך דחולצת. ועוד היכי אקשינן ומה ראית, הא אם מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין או חולצין או מיבמין וליכא למעוטינהו מואם לא יחפוץ. ואיכא למימר דהכי פירושו, אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה עולין ליבום אם אין עולין ליבום לא יעלו לחליצהא. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו, ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות ורבויא לחייבי לאוין.
ואקשינן ומה ראית – נוקי קרא דלא יחפוץ לחייבי לאוין לומר שעולה ליבום ולחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ״י שאינה מתיבמת חולצת. וא״ת חייבי לאוין למה לי לרבויינהו ליבום, פשיטא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר, כיון דכתיב יבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ״י שאין עולין ליבום עולין לחליצה, קס״ד כל שביאתה אסורה לו בכלל, קמל״ןב.
א. כפי׳ התוס׳ בד״ה אי הכי חייבי לאוין. וכ״כ הרשב״א בשם איכא מרבותא.
ב. עיין בתוס׳ שם שהקשו כן ותירצו דטובא איצטריך כדפריך (ע״פ ב״ח) לקמן ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא. ואולי כוונתם כמש״כ רבינו. ועיין ברשב״א שכתב משום דאפשר לקיים בחליצה לא דחי עשה ל״ת. ובריטב״א הביא פירוש זה שכתב רבינו בשם י״מ.
אי הכי חייבי לאוין נמי. פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא (רמב״ן) דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(כ:) א״ה ממזרת ונתינה מאי איכא למימר חדא מינייהו נקט דה״נ מצי למפרך מגרושה דניחא ליה למפרך מהני משום דדילמא בכל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה.
ושואלים: אי הכי [אם כך] חייבי לאוין נמי [גם כן] נאמר שאין צריך לחלוץ להן כיון שאינו יכול לייבמן! ומשיבים: הא רבי רחמנא [הרי רבתה התורה] ״יבמתו״ לומר שיש יבמה כזו שעולה לחליצה בלבד ולא לייבום. ושואלים: ומה ראית לומר שהריבוי בא לחייבי לאווים ולא לחייבי כריתות?
The Gemara asks: If so, those relations who are forbidden as he would be liable for the violation of a standard prohibition also should not require ḥalitza, as they may not enter into levirate marriage. The Gemara answers: But the Merciful One included one category of yevama who is eligible for ḥalitza alone and not levirate marriage through the term: “His yevama.” The Gemara asks: And what did you see to conclude that the additional term is referring to relations who are forbidden and with whom he would be liable for the violation of a prohibition and not those who are liable to receive karet?
רי״ףתוספותתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות כ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות כ., עין משפט נר מצוה יבמות כ., רי"ף יבמות כ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות כ., רש"י יבמות כ., ראב"ן יבמות כ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות כ., תוספות ישנים יבמות כ., פסקי רי"ד יבמות כ., רמב"ן יבמות כ. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות כ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות כ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות כ. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות כ., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות כ., מהרש"א חידושי הלכות יבמות כ., מהרש"א חידושי אגדות יבמות כ., גליון הש"ס לרע"א יבמות כ., רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות כ. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות כ., אסופת מאמרים יבמות כ.

Yevamot 20a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 20a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 20a, Rif by Bavli Yevamot 20a, Collected from HeArukh Yevamot 20a, Rashi Yevamot 20a, Raavan Yevamot 20a, Tosafot Yevamot 20a, Tosefot Yeshanim Yevamot 20a, Piskei Rid Yevamot 20a, Ramban Yevamot 20a, Rashba Yevamot 20a, Meiri Yevamot 20a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 20a, Ritva Yevamot 20a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 20a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 20a, Maharsha Chidushei Aggadot Yevamot 20a, Gilyon HaShas Yevamot 20a, Reshimot Shiurim Yevamot 20a, Steinsaltz Commentary Yevamot 20a, Collected Articles Yevamot 20a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144