×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – חמש עשרה נשים
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: אחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם.
Chapter 1
The Torah law obligating a man whose brother died without children [yavam] to marry his deceased brother’s widow [yevama] or to free her from her levirate bonds through the act of ḥalitza applies only when it is permitted for the widow to marry her surviving brother-in-law. However, in cases where the yevama is forbidden to her yavam due to her status as a close family relative, the mitzva of levirate marriage is not applicable, and she is exempt from both levirate marriage and ḥalitza.
The Sages further taught that the exemption of a yevama from levirate marriage also exempts her rival wife. In other words, if the deceased brother had two wives, each a so-called rival of the other, and only one wife is a relative of the surviving brother, then the rival wife is also exempt from both levirate marriage and ḥalitza. Moreover, if that same rival wife entered into levirate marriage with a different brother of the deceased, one to whom she is not forbidden, then were this third brother also to die childless, so that the obligation of levirate marriage would again be incurred by the second brother, not only is the forbidden rival wife exempt from levirate marriage and ḥalitza, her new rival wives from her second marriage are also exempt.
That is to say, any other wife of the third brother is exempt from the mitzva of levirate marriage, as she is the rival wife of that first rival wife, who was exempted from levirate marriage following her first husband’s death due the exemption of her original rival wife. The same principle applies if that second rival wife subsequently enters into levirate marriage with another permitted brother, and so on. In summary, every widow who is exempt from marrying her brother-in-law due to her status as rival wife of a forbidden relative is treated as a forbidden relative herself and is therefore exempt from both ḥalitza and levirate marriage and causes exemption for future rival wives as well.

MISHNA: The mishna describes various cases that invoke the principles above. Fifteen categories of women constitute familial relations that are forbidden as incestuous, and consequently, these women exempt their rival wives and the rival wives of their rival wives from ḥalitza and from levirate marriage forever, i.e., they also exempt rival wives of rival wives of rival wives, and so on.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פרק א – חמש עשרה נשים1
{משנה יבמות א:א} חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם2 בתו ובת בתו ובת בנו3 בת אשתו ובת4 בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו5 ואם חמיו אחותו6 ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן7 מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם8 וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו9 או שנמצאו אילוניות10 צרותיהן מותרות ואי11 אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות12 או שמיאנו13:
1. לפרקים א-ב ותחילת פרק ג (עד סוף דף ח ע״א), נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י הספרייה הבריטית Add Add 27075 (מרגליות 477) המתחיל א ע״ב הערה לא. החל בדף ח ע״ב, נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י ניו יורק בהמ״ל Rab. 695. חילופי נוסחאות מוצגים מכ״י פרמה 2416, וכ״י ניו יורק בהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים. בפרקים ד-ו השווינו גם לזוג דפי קלף בכתיבה ספרדית מרובעת מאוסף יסלזון 44, ובפרקים יג-יד השווינו גם לכ״י רומא אנג׳ליקה 81.
2. העולם: וכן גטו, דפוסים, בה״ג, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ:״כל העולם״. כ״י פרמה: ״כל הדורות״.
3. בנו: כ״י פרמה: ״בנה״.
4. ובת: כ״י פרמה: ״בת״.
5. ואם חמותו: חסר בכ״י פרמה.
6. אחותו: כ״י נ, דפוסים: אחותו מאמו, כברש״י, וכן ר״י אלמדארי. חסר ב-גטו, כ״י פרמה, דפוס קושטא, בה״ג, רמב״ם פיהמ״ש.
7. צרותיהן וצרות צרותיהן: חסר בכ״י פרמה.
8. העולם: כ״י פרמה: ״כל העולם״.
9. או מיאנו או נתגרשו: גטו, כ״י פרמה, כ״י נ. כבה״ג, רמב״ם פיהמ״ש. גה: ״או מיאנו או שנתגרשו״. גא רק: ״או נתגרשו״. דפוסים: או נתגרשו או מיאנו.
10. אילוניות: וכן ברמב״ם פיהמ״ש מנוקד: ״אַיְלונִיות״. גא, גטו, כ״י נ: ״אילונית״.
11. ואי: גה: ״ואין״, כברמב״ם פיהמ״ש.
12. אילוניות: גא, גטו: ״אילונית״.
13. דפוסים מוסיף מלשון הגמ׳ (יב ע״ב): שכבר ילדו.
מתני׳ חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן – כדתני [סיפא] שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות. וטעמא יליף בגמרא.
וצרות צרותיהן עד סוף העולם – במתני׳ מפרש.
[סימן תקד]
אילו נשים אסורות איסור ערוה, בתו ובת בתו ובת בנו, בת אשתו בת בנה ובת בתה, חמותו ואם חמותו ואם חמיו, אחותו בין מאב בין מאם, ואחות אביו ואחות אמו, ואשת אביו ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאמו, ואמו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, ואחות אשתו בחיי אשתו, וכלתו, ואשת אחיו מאביו שיש לו בנים ואם אין לו בנים מייבמה.
1
1. בכ״י של ראב״ן מופיעים כאן ביאורים לסוגיות בדפים ה׳:, ט׳., כ׳., כ״ב., וביאורים אלו הובאו להלן על סדר הש״ס.
מתני׳ חמש עשרה נשים פוטרות – אר״י דלא מצי למינקט עריות כדקתני בסיפא אחת מכל העריות האלו שש עריות חמורות מאלו (לקמן דף יג.) משום דאמרינן בגמ׳ (לקמן דף ג:) מנינא אתא למעוטי צרת סוטה וצרת אילונית וממאנת ומחזיר גרושתו ואי הוה תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קא חשיב קאתי.
עד סוף העולם – הכא לא שייך למיפרך כיון דתנא עד סוף העולם צרות צרותיהן ל״ל כדפריך בהכותב (כתובות דף פג:) כיון דתנא עד סוף העולם פירות פירותיהן ל״ל דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה דתנא למיתני לא זו אף זו וא״ת וכיון דתני צרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי דהכי דייק בתמורה פרק אלו קדשים (תמורה יז:) כיון דתנא ולד ולדן עד סוף העולם ל״ל ואר״י דהתם כיון דאשמועינן דולד ולדן קרב שלמים ממילא שמעינן דה״ה עד סוף העולם כיון דלא חייש לשמא יגדל מהם עדרים עדרים כדחייש התם ר״א אבל הכא ס״ד דצרות צרותיהן אסירי טפי (לא) משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור משמע תרתי שני רישי״ן ואפי׳ לרב אשי דנפקא ליה צרת צרה מסברא לקמן בפירקין (יבמות יג.) מ״מ איצטריך לתנא לאשמועינן דלא תיסק אדעתין למימר דמלצרור נפקן ועוד אמרי׳ דלרב אשי נמי צרת צרה נפקא מלצרור דהא בגמ׳ קתני בהדיא בשמעתין (יבמות דף ג:) צרות צרותיהן מנין ת״ל לצרור ולא לצור ולקמן (דף יג.) דקא בעי מנה״מ לא אצרות צרותיהן קאמר דבהדיא דריש להו בברייתא מלצרור אלא על אפי׳ הן מאה דמתניתין קאי ואמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור ורב אשי סבר דמלצרור לא משמע אלא תרי ואפילו הן מאה מסברא נפקי דצרתה מ״ט אסורה כל כך שאוסרת גם צרתה דבמקום ערוה קיימא צרת צרתה נמי תאסור צרה אחרת דבמקום ערוה קיימא.
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן – יש מקשים אמאי מתחיל סדר נשים ביבמות דהא אתחולי פורענותא לא מתחלינן ואדרבה היה לנו להתחיל קדושין וכתובות וגיטין ואח״כ יבמות. ונראה משום דכתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות ואמרו עתך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים וא״כ סדר נשים הוא בתר סדר מועד דמסיים במסכת מועד קטן דהוי פורענותא לכך התחיל סדר נשים במסכת יבמות ומסמיך פורענותא לפורענותא כדאמרינן פרק השותפין דמסמיך מלכים דסופיה פורענות לירמיה דכוליה פורענות. אי נמי מפרש תחלה איזו אשה אסורה ואיזו אשה מותרת והדר מפרש כולהו מילי דנשים. ועוד י״ל משום דהיא מצוה ראשונה שאירעה בנשים כדכתיב בתמר בא אל אשת אחיך ויבם אותה:
א) ועוד י״ל משום דבעי למתני לקמן שש עריות חמורות מאלו קרי להו נשים א״נ לא מצי למתני עריות משום דאי הוה תני עריות לא הוה ידעינן למעוטי דרב ורב אסי דאיכא למימר דהאי דלא תני להו משום דלאו עריות נינהו לכך תנא חמש עשרה נשים:
ב) א״נ לקמן רוצה לומר הכי בנשואין קמיירי כלומר במקום דשייך נשואין קמיירי אבל במקום דלא שייך רק אונסין לא קמיירי ובתו שייכא בנשואין וא״כ קמיירי בה מתני׳ וא״ת מנא לן הא דפריש בין ממנו בין מאחר דלמא דווקא אשה ובתה אבל לא בתו ואין לומר דנפקא ליה מכל שכן דהא אמרינן בפ״ב אין עונשין מן הדין גבי אחותו דלא ילפינן בת אביו ובת אמו מכ״ש דבת אביו או בת אמו. וי״ל שאני (הכא) [התם] דכתיב מולדת בית או מולדת חוץ ומתרגמינן בת אביך דילידא מן אבוך מן אתתא אחרינא או בת אמך דאיתלידא מגבר אוחרן. משמע דקרא לא מיירי רק בבת אביו או בת אמו לחוד אבל הכא לא כתיב מעוטא וא״כ שפיר נפקא לן בתו מאשתו מכ״ש דבת אשתו שאינה בתו ואין זה רק גלויי מלתא בעלמא דודאי משמע בכל ענין:
ג) ותמה בירושלמי זקן שאכל חלב מי מודיעו שחייב כרת פירוש משום שכבר עבר חמשים ומשני דמית פתאום וכו׳ ומאי פריך לימא שבניו יהיו נכרתים לפירוש הקונטרס דכרת הוי כמו ערירי אבל לפירוש דפרישית ניחא ויש לדחות דמיירי התם באין לו בנים או שיש לו בנים גדולים שאין מתים בעון אביהם לפי שאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ותו לא חזי להו להוליד. ועוד יש להביא [ראיה] מדאמרינן במו״ק כי הוינא בן חמשים עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא נפיקנא מכרת ופריך התם נהי דנפק מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק. פירוש ימות פתאום. ותימה לפירוש הקונטרס אמאי לא פריך מכרת דבני מי נפק. ויש לדחות כדפרישית. דמיירי בשאין לו בנים או שיש לו בנים גדולים שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:
ד) א״נ כיון שיש לה היתר ע״י טבילה מקרי יבמה יבא עליה אבל הני אין להם היתר:
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל הדורות, בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי׳ בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרת צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או נמצאו איילנות צרותיהן מותרות שאין אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו או שמיאנו, כיצד פוטרת צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשאוה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן מאה, כיצד אם מתיהן צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח״כ מת אחיו צרתה מותרת, וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת, שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו אחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ב״ש מתירין הצרות לאחיו וב״ה אוסרין חלצו ב״ש פוסלין מן הכהונה וב״ה מכשירין נתיבמו ב״ש מכשירין וב״ה פוסלין אע״פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב״ש מלישא נשים מב״ה ולא ב״ה מב״ש כל הטהרות והטומאות שאלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו ע״ג אלו:
פי׳ ט״ו נשים הן שהן מותרת לראובן והן עריות לשמעון אחיו מצד האב ומפני שהן מותרת לראובן והן עריות לשמעון אחיו מצד האב ומפני שהן מותרת לראובן קוראן התנא נשים, אבל שש עריות דסיפא שהן אסורות לכל האחין ואין קדושין תופסין בהן לשום אח קוראן עריות, בתו של שמעון מותרת לראובן וכן בת בתו ובת בנו וכן בת אשתו שאם נשא שמעון אשה והולידה לו בת יכול ראובן ליקח אותה הבת וכן בת בתה ובת בנה לשמעון הן עריות, וכן אם נשא שמעון אשה יוכל ראובן ליקח אם אותה האשה שהיא חמותו של שמעון ואם אמה שהיא אם חמותו של שמעון ואם אביה של אותה האשה שהיא אם חמיו של שמעון, וכן נמי יכול ליקח ראובן אחות שמעון מצד האם כגון יעקב שנשא לאה והוליד ממנה ראובן עוד נשא רחל שהיתה לה בת מאיש אחר והוליד ממנה ראובן עוד נשא רחל שהיתה לה בת מאיש אחר והוליד ממנה שמעון ואותה הבת היא אחות שמעון מצד האם והיא נכרית לראובן וכן נמי יכול ראובן לישא אחות אחל שהיא אשת אביו ולשמעון היא אחות אמו וכן נמי יכול ראובן ושמעון לישא שתי אחיות ואשת ראובן היא לשמעון אחות אשתו וכן נמי יכול ראובן לישא אשת אחיו של שמעון מצד האם כגון יעקב נשא לאה והוליד ממנה שמעון עוד נשא רחל והוליד ממנה ראובן ורחל כשנשאה יעקב הי׳ לה בן מאיש אחר ואותו הבן הוא אח לשמעון מצד האב ולראובן הוא נכרי הלך אותו הבן ונשא אשה ונתאלמנה ממנו או נתגרשה אותה האשה היא אסורה שהיא אשת אחיו מאמו ומותרת לראובן, וכן נמי יכול ראובן לישא אשת אחיו שלא הי׳ עולמו כגון יעקב שהוליד ראובן ואח אחד והלך אותו האח ונשא אשה ומת בלא בנים ונפלה אשתו לפני ראובן ליבום ואח״כ נולד שמעון אותה היבמה נקראת לשמעון אשת אחיו שלא הי׳ בעולמו וכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם אותו האח ראוי ליבם פרט לזה שלא היתה להן ישיבה אחת בעולם הלכך אותה היבמה אשת אותו האח האחר אסורה לשמעון ומותרת לראובן, דכשימות ראובן אע״פ שמכח ראובן נופלת לפניו שזיקת אותו האח פקעה כשיבמה ראובן ועכשו מכח ראובן היא נופלת עליו אפ״ה כיון שנאסרה עליו שעה אחת היא אסור הלו עד עולם וכן נמי יכול ראובן לישא אשת בת שמעון אחיו אם מת או גרשה ועל שמעון היא אסורה מפני שהיא כלתו אלו הן ט״ו נשים שהן אסורות לשמעון איסור ערוה ולראובן אחיו הן מותרת ואם נשא ראובן אחת מהן ומת בלא בנים פטורה היא מן החליצה ומן היבום, אחת מהן ומת בלא בנים פטורה היא מן החליצה ומן היבום, וכן נמי אם נשא ראובן אשה אחרת עם ערות שמעון כמו שהערוה פטורה מיבום ומחליצה כך צרתה פטורה, שהערוה פוטרות צרתה הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל העולם:
פרק ראשון: חמש עשרה
מתני׳ חמש עשרה נשים וכו׳ – רבותינו הצרפתים ז״לא הקשו, ולתני ט״ז, כגון מגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ונשאת לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן, דמגו דהיא אסורה צרתה אסורה עליו. ואע״פ שזו קושיא של קנטור, דמתני׳ תנאין לא קתניב, אבל נ״ל בדינוג שצרתה מתייבמת, שאין זו צרת ערוה כלל, אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים, ומשום תנאי בעלמא אסורה עליו, שלא יבטל את גיטה ממנו ומכל אדם. וא״ת אינה כגרושה אצלו, הויא לך צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, דהא לא רמיא ערוה קמיה ליבוםד, אלא שהיא גרושה אצלו ודאי כדפרישית, והכי איתא בגיטיןה. מיהו בשנפלה לפניו בלא צרהו, אני מסופק אם צריכה חליצה ממנו כיון דמגורשת אצלו, או כיון שאין עולה ליבום אינה עולה לחליצה. וכן נראה אלא שצריך תלמודז. שוב מצאתי קושיא שלהם ז״ל, מוזכרת בירושלמי בגיטיןח, היתיב ר׳ חנניא בשם ר׳ פנחס ליתני ט״ז נשים כר׳ אליעזר, א״ל כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עלה ברם הכא הוא אוסרה עליו. פי׳ בחוץ איירוט, וקאמר דכיון דבעל אסרה לו משום אשת איש אין זו צרת ערוה של יבום, כדפרישית בעל מנת. ומיהו בגמרא דילן בחוץ מתירה להתיבם בוי, וכן במסקנא דירושלמיכ.
פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו׳ עד סוף העולם – יש שואליןל כאן, עד סוף העולם ל״ל, שכךמ הקשו בגמרא בריש פ׳ ואלו קדשים במסכת תמורהנ, כיון דתנא ולדן וולד ולדן עד סוף העולם ל״ל. ומתרצים, הכא איצטריך סד״א לצרור תרתי משמע קמ״ל. ולאו מילתא היא, חדא דלצרור או חדא משמע או עד סוף העולם משמע, מדלא כתיב לצור, וכדמפרש רב יהודה עלה בגמראס, ועוד דהא לרב אשי מסברא נפקא כדמפרש בגמראע, צרה מ״ט דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום צרה קיימא, וכן עד סוף העולם מהך סברא נפקא. אלא לישנא דתנא למיתניפ עד סוף כל הדורות, והתם בתמורה משום דתנא כמה זימני ולדותצ, ולא תנא בהו עד סוף העולם, מש״ה בעי מיניה מ״שק בשאר דוכתי דלא תני הכי.
א. התוס׳ לקמן י א ד״ה לעולם, ובגיטין פב ב ד״ה אפילו.
ב. והא דלא הקשו מהמגרש חוץ מפלוני אליבא דר״א, עיין בסוף הקטע בדברי רבינו דבכה״ג מותרת להתיבם.
ג. בכת״י א: בדינא, בכת״י ב: בדינה.
ד. בתוס׳ הנ״ל כתבו דמשום סברא זו לא דמיא לאחות אשה, ולכן הקשו למאן דיליף מולקחה, אבל רבינו כתב תירוץ זה לכ״ע. ובתוס׳ הרא״ש כתב באופן אחר, שאם ייבם אותה נמצאת שלא היתה אשת אחיו מעולם ויהיה צריך ליבם צרתה נמצא שע״י יבום לא היתה צרתה מעולם ולכן אינה נפטרת. והרשב״א כתב כדברי רבינו.
ה. כנראה כונת רבינו למה שנאמר שם פב ב: מ״ט דר״א מידי דהוה אכל תנאי דעלמא, כלומר שמגורשת אלא שיש תנאי בגירושין.
ו. בכת״י א: לבדה, בכת״י ב: לבדה בלא צרה.
ז. עיין ברשב״א כאן ובתשובותיו ח״ו סי׳ כא, שחלק על רבינו ופסק שצריכה חליצה, ועיין בשעה״מ פ״ו יבום הי״א משה״ק עליו, ועיין באבני מילואים סי׳ קעד סק״א מש״כ בזה.
ח. פ״ט ה״א: דף מט ב.
ט. כלומר והירושלמי מפרש מחלוקתם בחוץ, וכונת רבינו דאם בחוץ נאמרה סברא זו בירוש׳ כ״ש בע״מ, וכ״כ ברשב״א ובמאירי, ועוד שהירושלמי לא מקשה אלא לר״א משמע דלרבנן בע״מ לא קשה כלל. מבואר עכ״פ בדברי רבינו שמפרש דברי הירושלמי שאינה פוטרת צרתה. אך באו״ז ח״א סי׳ תקצו מסתפק בכונת הירושלמי אם פוטרת צרה ומש״כ הירושלמי הוא נימוק למה לא נאמר במשנה אבל באמת פוטרת. וכן משמע בתוס׳ לקמן י א ד״ה לעולם. וכ״כ ביש״ש סי׳ ד.
כ. שם לאחר שאלת ר׳ ירמיה.
ל. תוד״ה עד סוף העולם.
מ. כ״ה בכת״י ב, בכת״י א: פי׳ שכך הקשו. בנדפס: כמו שכך הקשו.
נ. יז ב.
ס. לקמן יג א.
ע. לקמן יג א.
פ. בכת״י א: למיתלי.
צ. בכת״י ב: ולדות שלמים, וכ״ה ברשב״א: ובריטב״א: ולדות קדושים.
ק. בכת״י ב: מאי שנא הכא דתני הכא ומאי שנא בשאר דוכתי דלא תנא הכי.
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו׳. הקשו בתוספות (יבמות י.) ד״ה לעולם וגיטין פ״ב: ד״ה אפילו) וניתני שש עשרה, וכגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו, ומת ונפלה לפני ראובן ליבום, דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. ויש לומר דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום, לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד, ומגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע לגמרי, בכי הא ודאי אין פוטרת צרתה אלא חולצת או מתייבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק המגרש (ירושלמי גיטין ט׳:א׳) שהקשו שם בזו כדגרסינן התם, התיב ר׳ חנניה בשם ר׳ פנחס וניתני שש עשרה נשים כר׳ אליעזר (גיטין פב.), כלומר דאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לזה הרי זה גט, וסברוה בירושלמי דבחוץ פליגי ואפ״ה קא מכשר רבי אליעזר, ומשני כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר, בשיור זה ואינו כאסור גמור אלא כעין תנאי, ואין צרת אסור תנאי פטורה, ואף על פי שזו נראית יותר כערוה שמשייר בגיטו, וכל שכן בעל מנת דלכולי עלמא אינה פוטרת צרתה, שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שהתנה עליה תנאי ממקום אחר. ומשמע ודאי הכי מדלא אקשו לה בירושלמי בעל מנת ולכולי עלמא.
ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת, ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, דבתנאין לא קא מיירי קרא, ולא אמרינן אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי, חולצת אף על פי שאינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאה לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה, מכל מקום אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור, ואין כאן שיור בגט מידי דהוה אתנאין דעלמא. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפר׳ ב״ש (יבמות קיא:) כופין אותו שיחלוץ לה, והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואף על פי כן עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. [עי׳ רשב״א להלן כ׳: ד״ה אלא בשם בה״ג ובתשו׳ ח״ו סי׳ כ״א ועי׳ שעה״מ הל׳ יבום פ״ו הי״א, אב״מ סי׳ קע״ד ובאר יצחק יו״ד סי׳ כ׳].
ואי קשיא לך אם כן מאי קא מקשה ר׳ טרפון עליה דרבי אליעזר בר״פ המגרש (גיטין פו.) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה ומת בלא בנים לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה, ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבמין בחליצה. לא היא, דחליצה במקום יבום לאו כלום היא, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד (יבמות כא.) גמרא אלמנה לכהן גדול. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה אלא בחליצה דייקא ולא ביבום, כמאן דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא. ועוד דבדעת יבם תלה רחמנא אי בעי לייבומי ייבם ואי לא ליחליץ. והכא אף על גב דבעי יבם ליבומי לא מצי ליבומי מחמת תנאו של זה, והלכך מתנה על מ״ש בתורה הוא כנ״ל. אלא שראיתי להרמב״ן נר״ו (בד״ה מתני) שנסתפק בדבר זה, ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ואין דעתנו מכרעת במקומו.
הא דקתני פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם. לישנא דתנא הוא למתני הכי, ואף על גב דבתמורה ריש פרק ואלו קדשים (תמורה יז:) הקשו בגמרא כיון דתנא ולדיהן וולד ולדיהן עד סוף העולם למה לי, התם משום דתנא כמה זמני ולדות שלמים ולא תנא בהו עד סוף העולם, משום הכי בעי מאי שנא הכא דתני הכי ומאי שנא בשאר דוכתא דלא תני הכי. אלא דקשיא לי הא דתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עז.) בת חלל זכר פסול לכהונה לעולם. ואיבעיא לן בגמרא מאי לעולם, דאלמא בדוקא תני ליה, ואפשר משום דהדר תני ליה התם ישראל שנשא חללה בתו כשרה וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, ולא תנא לעולם איבעיא ליה אמאי תני ליה ברישא. אבל הא דתנן בפרק הכותב (כתובות פג.) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן עד סוף כל העולם ואיבעיא לן (שם פג.) למאי תנא תרתי. התם משום דתנא עד שיכתוב דמשמע דדוקא תני ליה.
והפרק הראשון ממנה יחל בביאור החלק הראשון ורובו יסוב על ענין אחד והוא בביאור אי זו מן הראויות ליבום או לחליצה נפקעה זיקתה לגמרי מחמת שהיא צרה למי שהיא ערוה על יבם זה שהיא מזדקקת לו ונאסרת לו מתורת אשת אח ועל אי זה צד אין הערוה מפקעת זיקתה אלא שעדין זקוקה ועומדת למצות יבום או חליצה וכן לבאר שאין ערוה אוסרת צרתה אלא במקום יבום:
זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה ענינים שלא מן הכונה כמו שיתבאר וזהו הענין כולו יתבאר בפרק זה לבד מעט ממנו שיתבאר בפרק שני וכל עניני הפרק נכללים במשנה אחת והכונה בו בפרט להודיע שהערוה פוטרת צרתה וצרת צרתה ואוסרתן ליבם ויבאר כמה עריות בדין זה ועל אי זה צד יצאו מקצתן מכלל זה שלא להיות ערוה פוטרת או אוסרת ומעתה נחל בביאור משנה זו הכוללת כל הענינים המכוונים בפרק לבד מה שבא בו על ידי גלגול וקודם שתכנס בביאור פרטיה של משנה זו צריך שתדע דרך כלל שהיא סובבת על יסוד תשע הקדמות ואלו הן:
ההקדמה הראשונה לידע שאין מתורת אח אחד חיוב יבום או חליצה אלא מאחד מן היבמים האחים לאחת מן היבמות וכל שנפלו הרבה יבמות מאח אחד לפני הרבה יבמים כל שנעשה יבום או חליצה מאחד מן היבמים לאחת מן היבמות נסתלקה תורת זיקה מאותו בית מכל היבמים ומכל היבמות עד שכל אחת מן היבמות האחרות עומדת באיסור אשת אח לעולם לכל אחד מן היבמים ואין צריך לומר שכן ביבמות הרבה מאח אחד שנפלו לפני יבם אחד ויבם או חלץ לאחת מהן שכל הנשארות עומדות עליו לעולם באיסור אשת אח וכן יבמה אחת שנפלה לפני הרבה יבמים וחלצה לאחד מהם נעשית אשת אח לכל האחין ואף כשנתיבמה לאחד מהם ומת שנמצאת זקוקה לשני אין זה מתורת זיקת הראשון אלא מתורת זיקת השני אלא שבכל מה שהזכרנו בהקדמה זו אין בה כרת לא לחולץ ולא לאחין לא לה ולא לצרה שהכתוב הוציאן מכלל כרת לכלל לאו וכמו שאמרו אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואם בנה יש אומרין בלאו ויש אומרין בעשה דבית אחד הוא בונה כו׳ כמו שיתבאר בגמרא הא כל שנפקעה מן הצדדין שבהקדמות האחרות נשארת באיסור אשת אח ובכרת:
ההקדמה השנית לידע שאם נפלו הרבה יבמות לפני יבם אחד והיתה אחת מהן ערוה עליו כגון שהיא בתו שנשאת לאחיו כשם שהיא פטורה מן היבום שהרי אי אפשר לו ליבמה אחר שהיא ערוה עליו כך פטורה מן החליצה והרי זיקתה מסולקת מכל וכל ולא עוד אלא שאף זיקת כל הצרות נפקעת לגמרי אגבה וכלן עליו באיסור אשת אח לעולם שכל שאמרו פוטרת ממילא היא אוסרת אלא שבזו אם היו שם שאר יבמים שאין אחת מאלו ערוה עליהם יש כאן זיקה אצל שאר היבמים וצריך שאחד מהם יחלוץ או ייבם לאחת מהן ואף זו שהיא ערוה לזה היא בכלל זיקה זו אצל האחרים שאין הפקעת זיקה מצד צרת ערוה דומה להפקעה הבאה מצד יבום האחת או חליצתה:
ההקדמה השלישית לידע שכל שנפקעה תורת זיקה מצרת ערוה אף צרת הצרה כן לעולם כיצד שמעון ולוי אחים נשא לוי בתו של שמעון וכן יש לו נשים אחרות מת לוי ונזדקקו נשותיו לשמעון כשם שבתו פטורה כך שאר הצרות פטורות ועל זה אמרו פוטרות צרותיהן וכלן עומדות עליו באיסור אשת אח לעולם ואם אין שם עוד אח אחד כלן מותרות לינשא לאחרים היה שם אח שלישי כגון יהודה הרי כלן זקוקות לו ומיבם לאי זו שירצה שהרי אף בת שמעון מותרת לו ואם אירע שיבם צרתה ויש לו נשים אחרות גם כן ומת יהודה ונזדקקו נשותיו לשמעון הואיל והצרה שנשא יהודה מתורת זיקה נאסרה לשמעון מחמת צרת ערוה אף צרתה של זו שהיא צרת צרה לערוה היא אסורה לו ואפילו הן מאה בדרך זה כגון שיש שם אח רביעי ונשא צרת הצרה מתורת זיקה ויש לו נשים אחרות ומת וחזרו ונזדקקו לפני שמעון וכן עד כמה:
ההקדמה הרביעית לידע שאין ערוה מפקעת זיקה מצרתה אלא כשהיא צרת ערוה בשעת מיתת הבעל אבל אם מתה הערוה קודם שימות בעלה או שגירשה בעלה ואחר כך מת צרתה מותרת וכן אם מיאנה הערוה בחיי הבעל ומכל מקום בבתו מיהא אין מקום למיאון אלא כשהשיאה אביה ונתאלמנה ממנו ועדין היא קטנה שיצאה לה מרשות אב ויכולה למאן כמו שביארנו בשני של קדושין ואין אומרין הואיל והיתה לה צרה שעה אחת תאסר לעולם שאין הענין תלוי אלא שתהא צרת ערוה בשעת מיתת הבעל שהיא השעה שהיא מזדקקת ליבום או לחליצה הא כל שהיא צרת ערוה בשעה זו זיקתה נפקעת מצד הערוה ואפילו מיאנה הערוה ביבם לאחר מיתת הבעל שהיה לנו לומר אף נשואין הראשונים נעקרו במיאון זה שהרי כך הוא הענין ממאנת אני בנשואין ובזיקה הבאה מחמתם ונמצא שלא היתה צרה מעיקרה והיה לנו להתירה מן הדין אף להתיבם מכל מקום גוזרין בה ואין מתירין אותה להתיבם שמאחר שלא מיאנה בחייו הרי בשעת מיתה נראית כצרת ערוה אלא שזו לא נפקעה אלא מן היבום אבל חולצת היא מכל מקום וכן הדין אף בלא מיאנה לאחר מיתה הואיל ויכולה למאן כמו שנבאר למטה ובכלל הקדמה זו שכל שהערוה אילונית צרתה מותרת ולא סוף דבר בלא הכיר בה מתחלה שהרי היו קדושי טעות וכמי שאינן והרי מכיון שקדושי הערוה טעות אין צרתה קרויה צרת ערוה אלא אף בהכיר בה כשנשאה שכל שהיא אילונית אינה בת יבום שהרי אי אתה קורא בה והיה הבכור אשר תלד וכל שאינה בת יבום מן התורה אינה בת חליצה לאחד מן האחים והרי היא כמי שאינה וצרתה מותרת:
הקדמה החמישית לידע שאין (צרה) [ערוה] פוטרת אלא כשהערוה בת קדושין אצל האח המת כגון בתו של שמעון לראובן אחיו אבל כל שאינה בת קדושין אצלו כגון ראובן ושמעון שיש לשניהם אחות וכנסה שמעון בעבירה ומת ולו נשים אחרות אין ערוה זו פוטרת את האחרות:
הששית שאין ערוה אוסרת צרה אלא במקום יבום אבל אם היתה בתו נשואה לנכרי ר״ל שלא לאחיו ויש לאותו נכרי נשים אחרות ומת הן בבנים הן שלא בבנים מותר לאבי הבת לישא צרתה שאין ערוה אוסרת צרתה אלא במקום הראוי ליבום:
השביעית לידע שאין אחוה מן האם זוקקת ליבום אלא אחוה שמצד האב:
השמינית לידע שהחלוצה פסולה לכהונה מדברי סופרים ומאחר שחליצה על זיקה ודאית פוסלת בודאי אף חליצה על זיקת ספק פוסלת מספק אבל חליצה הנעשית באונס ושלא בשום ספק אינה פוסלת כלל והרי היא כמי שאינה וכן לידע שכל שנבעלה לפסול לה נעשית זונה ונפסלה לכהונה:
התשיעית לידע שמאחר שצרת ערוה בכרת אם נתיבמה הולד ממזר שכל עריות שבחייבי כריתות הולד ממזר:
אלו הן תשע הקדמות שמשנה זו סובבת עליהן והן הן מפתחות שבה ואידך פירושא היא זיל גמור אלא שאנו מאריכים בביאורה כדי שיהא הכל סדור לפניך אחת לאחת וכן מצד הדברים המתחדשים בה מצד ביאור פרטיה ומכאן אנו מתחילים בביאורה והוא שאמר חמש עשרה לשים וכו׳ נשלמה הפתיחה ת״ל:
פתיחת הר״ם נקדים עקר זאת המסכתא ואחר נתחיל בבאור ואומר שהעקרים אשר ראוי לידע אותם קודם העיון בהלכות ובדינים הנופלים בזאת המסכתא ארבעה עקרים. הראשון כי כאשר מת אחי האדם מאביו לבד בלי זרע והניח נשים רבות אין לו שיחלוץ או לייבם זולת לאחת מהם לבד למאמר השם יתברך אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וכאשר חלץ לאחת מהם או יבם יוצאות הנשארות בלא חליצה ובלא יבום וכן אם הניח המת אחים רבים ואשה אחת או רבות אחד מהאחים לבדם ייבם או יחלוץ אחת מהם מהסבה אשר זכרנו. השני כי כאשר מת האח והניח אשה והיתה זאת האשה אסורה על האחים ועל אחד מהאחים הראויים לחליצה או ליבום כגון שתהיה אשת המת בת זה האח החי או אחות אשתו והנה לא ייבם אותה זה האח אשר היא אסורה עליו משום ערוה למאמר השם יתברך ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה ואמר יבמה יבא עליה הנה כאלו יאמר יבא עליה ואם היתה אחות אשתו אמר לצרור ויודעו שאר העריות מאחות אשה. השלישי כי כאשר מת האח והניח נשים רבות ואח אחד ואחת מהן ערוה על זה האח כמו שאי אפשר לו ליבם לזאת האסורה כן לא ייבם לשאר הראויות לו מאמרו יתברך יבנה את בית אחיו ובא בקבלה בית שאתה בונה כולו אתה בונה מקצתו. הרביעי שכל מי שאי אפשר להתייבם מן התורה כגון שתהיה ערוה כמו שזכרנו הנה היא גם כן לא תצטרך חליצה למאמרו יתברך ועלתה יבמתו השערה מאן יבמי וחלצה נעלו ובא בקבלה כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אבל תפטר ואחר ידיעת אלו העקרים אתחיל בביאור המשניות:
המשנה הראשונה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו ואחות אשתו ואחות אמו אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו:
אמר המאירי חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם שכל אחת מאלו אפשר להיות ערוה ליבם ויכולה לינשא לאחיו בהיתר וכשמת אותו שנשאה בהיתר נשותיו מזדקקות לזה האח שזו ערוה עליו ומכיון שהיא פטורה כולן פטורות ומאחר שהן פטורות אף הן אסורות שמאחר שנפטרו מחמת הפקעת זיקתן עמדו מאליהם עליו באיסור אשת אח לעולם ר״ל אפילו מתה הערוה אחר מיתת בעלה:
א׳ בתו ר״ל שנשא שמעון בתו של ראובן אחיו ויש לשמעון נשים אחרות ומת שמעון ונשותיו מזדקקות לראובן כשם שבתו פטורה כך כולן פטורות ומותרות לינשא לאחרים בלא חליצה כל שאין שם אח שלישי ואסורות לזה באיסור אשת אח שכך למדנו את כלן מאחות אשה דכתיב בה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה ונאמר כאן יבמה יבא עליה מה כאן במקום יבום אף באחות אשה במקום יבום ואמר לא תקח ואע״פ שהערוה עצמה אינה צריכה תלמוד שאין עשה של יבום דוחה את לא תעשה של ערוה שאין עשה דוחה לאו שבכרת אלא אם כן בקצת דברים שיתבארו למטה (יבמות ה׳:) מכל מקום הוצרך לנו ללמוד משם פטור צרתה והוא שאמרו (יבמות ג׳:) צרתה מנין תלמוד לומר לצרור לא לה ולא לצרה צרת צרה מנין תלמוד לומר לצרור התורה ריבתה צרות הרבה כמו שיתבאר וצרת צרתה פירושו שאע״פ שנסתלקה זיקת ראובן אף משאר היבמות אם יש שם אח שלישי זיקתו על כלן ואף על אותה שהיא ערוה על אחיו ואם כנס אח זה את הצרה ויש לו נשים אחרות גם כן ומת ונזדקקו נשותיו לראובן הואיל וצרה זו פטורה כלן פטורות והרי שהערוה פוטרת צרת הצרה וכן אם נשאר שם אח רביעי וכנס צרת הצרה ומת וחזרו להזדקק אצל ראובן כשם שצרת הצרה פטורה כך כל צרותיה פטורות וכן לעולם:
ב׳ בת בתו ר״ל שנשא שמעון בת בתו של ראובן ולשמעון נשים אחרות ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לראובן והרי בת בתו אסורה עליו ונפטרו אגבה צרותיה וצרות צרותיה על הדרך שביארנו בבתו:
ג׳ בת בנו ר״ל שנשא שמעון בת בנו של ראובן על הדרך שביארנו בחברותיה ויש לך לפרש בשלש אלה ר״ל בתו ובת בתו ובת בנו שהן באות לו מאנוסתו שאם מאשתו היינו בת אשתו ובת בתה ובת בנה אלא שהן מאנוסתו ואין בהן משום בת אשתו שהרי אנס אשה מותר לו לישא בתה שיש לה מאיש אחר ונמצאת זו אסורה לו מצד בתו או בת בתו או בת בנו:
ד׳ בת אשתו ר״ל שיש לה מאיש אחר כגון שנשא שמעון בת אשתו של ראובן ויש לו נשים אחרות ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לראובן והרי בת אשתו פטורה ואגבה נפקעת זיקת האחרות ועל דרך זה אתה מפרש איסור זה בחמותו כגון שמת ראובן בעל האם ונזדקקו נשותיו לשמעון:
ה׳ בת בתה כגון שנשא שמעון בת בתה של אשת ראובן ומת ונזדקקו נשותיו לראובן שהרי בת בתה של אשתו ערוה אצלו ועל דרך זה אתה מפרש איסור זה באם חמותו כגון שמת ראובן בעל זקנתה של אשת שמעון ונזדקקו נשותיו לשמעון שהרי זו אצלו אם חמותו:
ו׳ בת בנה על הדרך האמור בבת בתה ועל אותו הדרך בעצמו אתה מפרש באם חמיו כגון שמת ראובן ונזדקקו נשותיו לשמעון:
ז׳ חמותו וכבר פירשנוה עם בת אשתו ובמת בעל האם:
ח׳ אם חמותו וכבר פירשנוה עם בת בתה:
ט׳ אם חמיו וכבר פירשנוה עם בת בנה ואם תשאל דרך ביאור למה הקדים באלו בת בתו לבת בנו וכן בת בתה לבת בנה ובהפך המקראות שהקדימו בת הבן כדכתיב ערות בת בנך ובת בתך וכן באשתו כדכתיב את בת בנה ואת בת בתה הואיל והזכיר בת סמך לה בת בתו ותפס אותו סדור בעצמו באשתו:
י׳ אחותו ועל כל פנים אתה צריך לפרשה באחותו מאמו ולא עוד אלא שיש גורסין כן בפירוש ופירושו אחותו מצד האם שנשאה אחיו מצד אביו כגון אב ובנו שנשאו אשה ובתה גדולה לגדול וקטנה לקטן ר״ל האב את האם והבן את הבת והוליד האב בן מן האם שנמצא אחיו של בן ראשון מצד האב ואחיו של אשתו מצד האם ומת הגדול ונזדקקו נשותיו לפני הקטן והרי נמצאת זו אחותו מאמו והוא אצל המת אחיו מן האב והרי זו ערוה עליו ומפקעת זיקת האחרות ואי אתה מפרשה באחותו שמצד האב כגון אב ובתו שנישאו לאם ובנה והוליד האב בן מן האם שנמצא אחי הבת מצד האב ואחי בעלה מצד האם ומת בן ראשון ונזדקקו נשותיו לבן זה הנולד ושנפקיע זיקת כלן מצד בת זו שהיא אחותו מן האב שהרי אינך צריך לכך שהרי אין זה אצל המת אח מן האב ואין יבום אלא באח מן האב כמו שיתבאר (יבמות י״ז:):
י״א אחות אמו שנשאה אחיו מאביו כגון אב ובן שנשאו שתי אחיות והוליד האב בן שני ומת בנו הראשון בלא בנים ונזדקקו נשותיו לזה השני והרי אחת מהן אחות אמו שהיתה נשואה לאחיו מאביו ופוטרת צרתה:
י״ב אחות אשתו שנשאה אחיו מאביו כגון שני אחים נשואים שתי אחיות ומת אחד מהן ונזדקקו נשותיו לפני אחיו והרי אחת מהן אחות אשתו ופוטרת צרתה:
י״ג אשת אחיו מאמו ר״ל שנשאת לאחיו מן האב כגון שיש כאן אב ואם ובן ונשא האב את האם והוליד ממנה בן והרי בן זה אחיו של בן זה מצד האב ואחיו של בן זה מצד האם ונשא בן האם אשה וגירשה או מת ונשאה בן האב שהרי לא היה לבנים אלו הראשונים זה אצל זה כלום ואחר כך מת בן האב ונזדקקו נשותיו לבן זה האמצעי שהוא לו אח מן האב והרי שאחת מנשותיו היתה אשת אחיו שמצד אמו והיתה ערוה עליו שהרי לא היתה בת יבום אצלו שאין יבום לאח מן האם ונמצאת עליו בשעת מיתת בעלה הראשון באיסור אשת אח שהרי אשת אח היא אסורה אף באשת אח מן האם והואיל ועמדה עליו אחר מיתתו באיסור אשת אח אין אותו איסור נפקע אע״פ שחוזרת לה אשת אח מן האב שהיה לנו לומר שהיא ראויה ליבום ואי אתה יכול לפרש באחים מן האם שמת אחד מהם ולא שנשאת לאח מן האב שהרי אין לו אצלה דין יבום כלל ועוד מאי פוטרת צרתה אפילו הן מאה כלן אסורות לו משום אשת אח ואם הלכה אחת מהן ונשאת לאחר ומת הא ודאי צרתה מותרת לזה שהרי אין הראשונה בת יבום שנאסור את הצרה מצד צרת ערוה:
פרק חמש עשרה נשים
בסייעתא דשמיא1
חמש עשרה נשים. כלומ׳ אם היו שני אחים, והאחד היה נשוי הרבה נשים ואחת מהם היתה נשואה לאחד מן האחין שנשא אחת מאלו הט״ו, ומת אותו האח הנשוי אותן הנשים, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום, כך שאר הנשים שהם צרות לערוה פטורות מן החליצה ומן היבום, דצרת ערוה כערוה.
וצרות צרותיהן. אם נשארו שני אחים ויבם האח האחד צרת ערות אחיו, שהרי אין לו בה ערוה ויכול ליבם איזו שירצה, והיו לו נשים אחרות, ומת ונפלה לפני זה שהיתה היבמה לו מאחיו הראשון צרת ערוה, כולן פטורות מן החליצה ומן היבום, דצרת ערוה כערוה. ובמתני׳ מפרש לה ואזיל. עד סוף העולם. כגון שהיו אחין הרבה ולסוף נפלו לפני האח הראשון שהיתה אשת האח הראשון ערוה לו.
1. שני העמודים הראשונים קרועים ומחוקים, וחבל על דאבדין. ורבינו הביא כאן בין השאר בירור דברים בענין עד אחד שמעיד שמת בעלה, שאינה מותרת עד שיעיד בב״ד ויתירוה ב״ד, ראה להלן ריש פרק האשה (יבמות פ״ז:) שדן רבינו בזה, וכתב שם: ׳עיין על קלף בראש הספר כי שם מבואר הכל׳.
חמש עשרה נשים
מתניתין חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן – וק״ל וליתני שש עשרה כגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן ונשאת לשמעון אחיו ומת בלא בנים ונפל׳ לפני ראובן והא נמי אית׳ בצרת צרה דלראובן הוא דאסירה משום תנאו של ראשון אבל לשאר אחים שריא. תירצו בתוס׳ דבתנאי לא מיירי והנכון שאין ערוה פוטרת צרה אלא כשהיא אסור׳ מחמ׳ עצמה שאסורה לביאה לב״ה קודם יבום דומיא דאחות אשה אבל זאת מותרת היא לראובן מחמת שום ערוה קודם שיבא עליה וכשבא עליה הוא דנתבטל גיטה ונמצאת אשת איש למפרע הילכך היא אינה עולה ליבום ולא לחליצה אבל אינה פוטרת צרתה וכן אמרו בירושלמי בפ׳ המגרש על דעתיה דר׳ אליעזר ליתני שש עשרה ופריקו תמן היא איסור׳ עליו ברם הכא הוא אוסרה על עצמו. עד סוף העולם.
וק״ל כיון דקתני צרותיה׳ וצרת צרותיהן הא משמע אפילו הן מאה ולמה ליה למתני עד סוף העולם ודכוותא דייקי בתמורה גבי הא דקתני ולדות שלמי׳ קדושי׳ הם ולדותיהן ולדי ולדותיהן עד עולם ופרכי׳ עד עולם למה לי וי״ל דאורחא דתנא הוא למתניי לישנא רויחא שלא לצורך והתם בתמורה הוא דפרכי לה משום דקתני שאר ולדות קדושי׳ ולדות ולדותיהם ולא קתני עד עולם ובפ׳ הכותב דקתני ר׳ יהודה אומר לעולם אוכל פירות עד שיכתוב דין ודברי׳ אין לי בנכסיך ובפירותי׳ ופירי פרותיך עד עולם ומשום דקתני עד שיכתוב משמע קפידא ולהכי פרכי׳ עד עולם למה לי.
הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה
א
מצוה מדאורייתא על היבם לייבם את אשת אחיו המת ואינו עובר על איסור אשת אחיו. ויש לעיין האם האיסור דאשת אח הויא הותרה או דחויה. דהנה מצינו בכמה דוכתי שכשהתורה מתרת איסור מפני מצוה שההיתר חל או מדין הותרה או מדין דחויה, ולמשל בדיון הגמרא האם טומאה הותרה בציבור או דחויהא. וכן במחלוקת רש״י ותוס׳ (ברכות דף כ.) האם טומאת כ״ג ונזיר הותרה למת מצוה או דחויה דרש״י סובר שהותרה, וז״ל רש״י (שם בד״ה שב ואל תעשה שאני) דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב ל״ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים, אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות וכו׳ עכ״ל. ומפרש״י רואים דגדר הותרה הוא, שפרשת האיסור שבתורה איננה כוללת את האופן של המצוה כלל והמצוה היתר גמור, ואילו גדר דחויה הוא, שפרשת האיסור שבתורה כוללת אף את האופן של המצוה, אלא שיש כח למצוה לדחות את האיסור ולהתירו.
א. ביומא (דף ו: ודף מו ב) בזבחים (דף לג א) ובפסחים (דף עט א).
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְאֵלּוּ הֵן בִּתּוֹ וּבַת בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ בַּת אִשְׁתּוֹ.

And these women are: The daughter of the yavam, i.e., the deceased brother had married a daughter of his brother, which means that when he died childless, his brother’s own daughter came before her father for levirate marriage, and therefore she is exempt. And the same applies if the deceased brother’s widow is the daughter of the daughter of the yavam, or if she is the daughter of his son, or the daughter of his wife.
רי״ףראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתו – פי׳ בקונטרס בתו מאנוסתו דאי מנשואתו היינו בת אשתו דלא גרעה מפני שהיא בתו ולפי זה הא דקאמר בגמ׳ (לקמן דף ט:) רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך הא דתני ר׳ חייא בכולן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה אבל שיתא בבי דרישא לא משום דבתו כיון דבאונסין קא משכחת לה ובנשואין לא משכחת לה בנשואין קמיירי באונסין לא קמיירי לא כמו שפירש בקונטרס דאמתניתין קאי הא דקאמר בנשואין קמיירי ולא באונסין דא״כ היינו בת אשתו וכדאמר נמי לקמן (דף י.) מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו ועוד דבהדיא אמר בגמרא בתו הואיל ואתי מדרשא חביבא ליה והיינו בתו מאנוסתו ועוד לאביי דאמר דרבי חייא אכולה מתניתין קאי ע״כ איירי באונסין אלא יש לפרש בנשואין קמיירי ר׳ חייא דהכי משמע מילתיה דרבי חייא בכולן אני מוצא בהם בהיתר וברגילות האסורה לזה מותרת לזה אבל מתניתין איירי שפיר באונסין ונראה לר״י דליכא למימר דמתניתין דקתני בתו איירי באונסין ולא בנשואין דא״כ מאי קאמר בגמרא כיון דבתו בנשואין לא משכחת לה אפי׳ משכחת לה בנשואין לא מצי קאי אכולהו בבי דמתני׳ דאיירי באונסין אלא אר״י דהך בתו איירי בין מאונסין בין מן הנשואין.
בתו. פרש״י ז״ל (בד״ה ואם חמותו) בתו מאנוסתו משום דבתו מנשואתו תיפוק ליה דבת אשתו היא דתני ליה במתניתין בתר הכין, אבל בתו מאנוסתו ליתא בכלל אשתו דאשה מאישות משמע. ובודאי דהאי בתו דאייתי׳ מדרשא כדאיתא בריש גמרין (יבמות ג.) בתו מאנוסתו היא, דקרא דערות בת בנך או בת בתך דמינה דרשינן לה בהנה הנה זמה זמה, בבת בתו מאנוסתו היא, וכדדריש רבא בפרק כיצד (יבמות כב:) כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת בנה דידה בת בתה דידה גלי, וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה, לא קשיא כאן בבתו מן האונסין כאן בבתו מן הנשואין. ומיהו איכא למידק מדאמרינן בגמרא (יבמות ט:) גבי כללא דר׳ חייא דאמר בכולן אני קורא בהו האסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא, כיון דבתו באונסין משכחת לה בנשואין לא משכחת לה בנשואין קא מיירי באונסין לא קא מיירי. ויש לומר דלמאן דתני כללא דר׳ חייא אפילו בשיתא בבי דרישא. בתו לא קא מיירי אל דוקא בבתו מן האונסין, ובת אשתו דוקא בת אשתו מאיש אחר, והלכך לרב יהודה לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דוקא בבתו מן האונסין ולא מן הנשואין. אבל למאן דלא מתרגם לה ארישא, מתניתין בכל בת קא מיירי בין באונסין בין בנשואין, אלא דצריכותא דידה ליתא אלא מן האונסין, דאלו מן הנשואין מבת אשתו שמעינן לה. ומיהו לכשתמצא לומר דבבתו מן הנשואין קאמר לא תקשי לך, דמבת אשתו דתני במתניתין בתר הכי נפקא, משום דאורחא דתנא הוא בהכי דתנא בתו שהיא בת אשתו ובת אשתו שלא בתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלו הן. צרת צרת צרת ערוה אפי׳ עד אלף. בתו. כל הני מוכחי׳ באלו הן הנשרפין1 שהן ערוה. בתו ובת בתו ובת בנו. כל הני מיירו מאנוסתו, דאי מאשתו היינו אידך בבא בת אשתו וכו׳. דקרא דאסר אשה ובתה לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר, ואשה על ידי קידושין משמע2, אבל בתו מאנוסתו מקרא אחרינא נפקא3. אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו שהיא רחוקה לו, וכן אחות אמו שנשאה אחיו מאביו, שמצות יבום נוהג באחין מן האב. אשת אחיו מאמו. שנשאה אחיו מאביו ומת שהיא ערוה ליבם משום אשת אחיו מאמו, שאין מצות יבום נוהגת אלא באחין מן האב.
1. סנהדרין עה, א.
2. להלן צז, א.
3. להלן ג, א.
בתו – פרש״י ז״ל בתו מארוסתו אבל בתו מנשואתו הרי היא בכלל בת אשתו כדכתיב אשה ובתה ל״ש ממנו ולא שנא מאיש אחר אבל בתו מארוסתו לא נפקא מהתם דאשה בנשואים משמע ע״כ ובודאי דילמ׳ דאמרי׳ בגמרא דבתו עקר אסורא מדרשא אתיא קרוב הוא לומר דבתו הכתוב הכא בתו מארוסתו בלחוד היא ובתו בנשואתו תניא בכלל בת אשתו דאע״ג דאפשר ליה למכלליה עם בתו תנא נקיט סדרא דקרא דכייל בתו מנשואתו בכלל בת אשתו דודאי מאש׳ ובתה נפקא דהא לא אמרי׳ בשום דוכתא דאתי׳ מדרשא אלא בתו מארוסתו ומיהו מאי דקאמר מרן ז״ל דבתו מארוסתו לא נפקא מכלל אשה ובתה משום דאשה בנשואיה משמע לא דק בה מרן ז״ל דאש׳ סתם כל אשה משמע עד שיאמר אשתו או אשתך או אשת פלוני וטעמא דלא נפק׳ מהתם היינו משום דכתב בה שאר והכי אמרי עלה בהדיא בריש פרק אין נושאין וי״מ בתו דקתני היינו בין בתו מארוסתו בין בתו מנשואתו ובת אשתו היינו בת אשתו לחוד דטפי שייך למיכללא בהאי מהאי אשת אחיו שלא היה בעולמו פי׳ דליבום לא חזייא דבעי׳ ישבו אחים יחדיו ואסורא עליה משום אשת אח כדקאמ׳ דלגבי איסור אשת אח לא בעינן ישיבה אחת בעולם ואליבא דהלכתא מתני׳ בין שנולד ואח״כ ייבם ובין שייבם ואח״כ נולד ומיהו רש״י ז״ל פירשה כשנולד ואח״כ ייבם או אפי׳ לר״ש ולא ידעי׳ אמאי דהא אסיקנ׳ בגמרא דתנא פלוגתא מיירי׳ ואפשר דרש״י לא נקטה בדוקא אלא דבעא לפרושי הלכה.
ומלשון הגמ׳ עשה ״דוחה״ ל״ת משמע דמדין דחייה הוא. וכן מוכח משיטת ר״ל שאמר (לקמן דף כ:) ז״ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ע״כ. פי׳ דההיתר דעדל״ת חל רק במקום שא״א לקיים את שניהם ואם אפשר לקיים את שניהם אין העשה דוחה את הלא תעשה, שאין המצוה דוחה את האיסור אם אפשר לקיימה באופן שאין איסור. ומאידך למ״ד טומאה הותרה בציבור הגמרא (יומא דף ו:) קובעת דלא מהדרינן לאתויי טהורין מבית אב אחרינא ועבדינן לכתחילה בטמאין, שהיתר טומאה חל אפילו במקום שאפשר לקיים את שניהם.

פרק א

(2) א משנה מצות התורה ליבם את אשת האח שמת ללא ילדים, או לפטור אותה על ידי חליצה, אמורה רק כאשר האלמנה מותרת להינשא ליבם (האח החי). אולם אם האלמנה אסורה על היבם משום שהיא קרובה לו קירבת משפחה, ואם ישא אותה יתחייב משום גילוי עריות — במקרה זה לא חלה על האשה מצות ייבום כלל, והיא פטורה לא רק מן הייבום אלא גם מן החליצה. ולמדו חכמים, שלא זו בלבד שאשה זו פטורה מן הייבום, אלא גם צרתה פטורה. שאם היתה לאח המת אשה אחרת שניה (״צרה״), שאיננה קרובה של האח החי, כיון שאחת הנשים אסורה עליו משום ערוה — גם השניה, צרתה, פטורה מן החליצה ומן הייבום. ולא עוד אלא אם אותה צרה התייבמה לאח אחר של המת (שלגביו איננה אסורה משום ערוה), אם גם אח זה ימות בלא ילדים, ותחול שוב על האח הראשון חובת הייבום, לא זו בלבד שזו שהיא צרת ערוה פטורה מן הייבום והחליצה, אלא גם צרת הצרה פטורה. כלומר, שגם אשה אחרת של האח השני נפטרת ממצות ייבום משום שהיא צרתה של הצרה הראשונה. והוא הדין גם אם נמשך הדבר, שאותה צרה נתייבמה לאח אחר שלא היתה אסורה עליו, שכלל הוא: כל אשה שנפטרה מן היבם משום צרת ערוה נעשית לגביו כמו ערוה עצמה, ופטורה מן החליצה ומן הייבום. והמשנה מפרטת את המקרים השונים: חמש עשרה נשים הן קרובות משפחה שיש בהן משום ערוה, והן פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם, וכן הן פוטרות גם צרות⁠־של⁠־צרות⁠־של⁠־צרות, וכך הלאה.

Chapter 1

(2) The Torah law obligating a man whose brother died without children [yavam] to marry his deceased brother’s widow [yevama] or to free her from her levirate bonds through the act of ḥalitza applies only when it is permitted for the widow to marry her surviving brother-in-law. However, in cases where the yevama is forbidden to her yavam due to her status as a close family relative, the mitzva of levirate marriage is not applicable, and she is exempt from both levirate marriage and ḥalitza.
The Sages further taught that the exemption of a yevama from levirate marriage also exempts her rival wife. In other words, if the deceased brother had two wives, each a so-called rival of the other, and only one wife is a relative of the surviving brother, then the rival wife is also exempt from both levirate marriage and ḥalitza. Moreover, if that same rival wife entered into levirate marriage with a different brother of the deceased, one to whom she is not forbidden, then were this third brother also to die childless, so that the obligation of levirate marriage would again be incurred by the second brother, not only is the forbidden rival wife exempt from levirate marriage and ḥalitza, her new rival wives from her second marriage are also exempt.
That is to say, any other wife of the third brother is exempt from the mitzva of levirate marriage, as she is the rival wife of that first rival wife, who was exempted from levirate marriage following her first husband’s death due the exemption of her original rival wife. The same principle applies if that second rival wife subsequently enters into levirate marriage with another permitted brother, and so on. In summary, every widow who is exempt from marrying her brother-in-law due to her status as rival wife of a forbidden relative is treated as a forbidden relative herself and is therefore exempt from both ḥalitza and levirate marriage and causes exemption for future rival wives as well.

MISHNA: The mishna describes various cases that invoke the principles above. Fifteen categories of women constitute familial relations that are forbidden as incestuous, and consequently, these women exempt their rival wives and the rival wives of their rival wives from ḥalitza and from levirate marriage forever, i.e., they also exempt rival wives of rival wives of rival wives, and so on.
רי״ףראב״ןתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּבַת בְּנָהּ וּבַת בִּתָּהּ חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו.

And similarly, if the yevama is the daughter of the son of the wife of her yavam or the daughter of his wife’s daughter, or if she is the mother-in-law of her yavam, or his mother-in-law’s mother, or his father-in-law’s mother, then she is exempt from ḥalitza and levirate marriage.
רי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חמותו – שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים.
ואם חמותו ואם חמיו – שתיהן אסורות לו משום ערוה כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדמפרש (ואזיל) באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עה.) ובתו (ובת בתו ובת בנו) דהכא בבתו מאנוסתו קמיירי וכן בת בתו ובת בנו דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו דכיון דכתיב (שם) אשה ובתה לא שנא ממנו ל״ש מאיש אחר אבל בתו מאנוסתו לא ילפא ליה מהכא דאשה ע״י קדושין משמע שהוא אישות ומקרא אחרינא נפקא כדמפרש בגמרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה ואם חמותו כו׳ זה חמותו הס״ד:
ואלו הן: אם היתה אשת המת בתו של האח החי, שהאח שמת נשא את בתו, וכשמת בלא בנים נמצא שעל הבת חלה (״נופלת לפניו״) חובת ייבום, וכן אם היתה אשת האח שמת בת בתו של המייבם, וכן אם היתה בת בנו, וכן אם היתה אשת המת בת אשתו של היבם, או היתה
And these women are: The daughter of the yavam, i.e., the deceased brother had married a daughter of his brother, which means that when he died childless, his brother’s own daughter came before her father for levirate marriage, and therefore she is exempt. And the same applies if the deceased brother’s widow is the daughter of the daughter of the yavam, or if she is the daughter of his son, or the daughter of his wife.
רי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144