ונראה שיש לבאר את שיטת התוס׳ גם מטעם אחר, די״ל דשאני עצם חלות האיסור דסוטה לבעלה מהאיסור דסוטה לבועל, כי האיסור של סוטה לבעלה מהוה חלות איסור אישות, כי עצם האישות דבעלה נאסרת עליו, וגופו של האיסור סוטה לבעלה הוא שהיתר האישות של הבעל באשתו פקע, וכדנ״ל בשיעוריםא שאישות דעלמא מהוה מתיר, ובסוטה ההיתר לבעלה פקע, ומש״ה האישות עצמה אסורה. ונראה שזהו אף יסוד הדין שהאיסור סוטה לבעלה חל נמי ליבם, כי זיקת היבם הוי׳ המשך של האישות דהבעל. ומאחר שבסוטה היתר האישות לבעלה פקע, ממילא חסר נמי ההיתר של זיקה ליבם ואסורה לו כמו שאסורה לבעלהב. ומאחר שעיקר חלות האיסור של סוטה לבעלה הוא איסור אישות, לכן ניתן האיסור להאסר בשם ערוה, כי אין חלות איסור ערוה חל אלא במקום שהאיסור הוא איסור אישות. ובאמת זהו עיקר יסוד הדין בעריות שאין קידושין תופסין בהן, כי איסור האישות שחל בהן חמור כ״כ שמופקעין הן מחלות אישות.
ומשו״ה י״ל דשאני האיסור של סוטה לבועל מהאיסור של סוטה לבעל, כי איסור סוטה לבעל חל כאיסור אישות, ואילו איסור סוטה לבועל חל משום איסור ביאה בלבד ולא כאיסור אישות. ויעויין במחלוקת הרמב״ם והראב״ד בנוגע לחייבי לאוין דעלמא, כגון ממזרת לישראל (בפט״ו מהל׳ איסורי ביאה הל״ב), שהרמב״ם סובר שאם בעל ולא קידש אינו לוקה, ולוקה רק אם קידש ובעל, דס״ל שעיקר האיסור בחייבי לאוין הוי איסור אישות עם ביאה. ומאידך הראב״ד סובר שלוקה אף על ביאה בלי קידושין, כי ס״ל שעיקר האיסור הוא איסור ביאה ולא איסור אישות. ולפי״ז אפשר לומר לשיטת התוס׳ שלפנינו שבזה מחולק האיסור של סוטה לבעלה מהאיסור של סוטה לבועל, כי האיסור של סוטה לבעלה מהוה איסור אישות, ומש״ה לבעלה חל שם ערוה הפוטרתה מיבום. ואילו האיסור של סוטה לבועל איסור ביאה בעלמא הוא ולא איסור אישות, ולפיכך בנוגע לבועל לא חל עליה שם ערוה, כי השם של ערוה חל רק כשנאסרה באיסור אישות, ולא כשנאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי איסור אישות. דמיון לזה יש בדין נדה, שאע״פ שאסורה באיסור כרת אין לה דין ושם ערוה בנוגע ליבום (ועיין לעיל בשיעורים לדף ב. ד״ה תוס׳ ד״ה ואחות אשתו), כי נדה נאסרת באיסור ביאה בלבד, אך אין איסור לקדשה ואינה אסורה באיסור אישות, ולפיכך אינה ערוה ונופלת ליבום ולחליצה, כי בלי איסור אישות לא חל שם ערוה.
ומסתבר לפי״ז לחדש, כי הלכה שאיסור סוטה לבעלה מהוה חלות דבר שבערוה, ונאסרת רק כששני עדים מעידים שזינתה או אחרי קינוי וסתירה שעד א׳ מעיד שזינתה ונאמן בנאמנות מיוחדת דכל מקום שהאמינה התורה עד א׳ הרי הוא כשנים, כל זה הוא רק בנוגע לאיסור סוטה לבעלה, דמכיון דהוי איסור אישות ושם ערוה שחל בגברא לפיכך צריכים שני עדים לאוסרה מדין אין דבר שבערוה פחות משנים. ואילו בנוגע לאיסור סוטה לבועל סגי בעד א׳ שזינתה, משום דהאיסור לבועל אינו דבר שבערוה הצריך שני עדים אלא הוי איסור ביאה בעלמא בדומה לאיסור נדה. וכמו שבאיסור נדה לבעלה חל דין עד א׳ נאמן באיסורין (עיין תוס׳ למס׳
גיטין דף ב: ד״ה עד א׳ נאמן) ה״ה בסוטה לבועל דעד אחד נאמן ולא צריכים שני עדים לאוסרה עליו.
הגהות הגר״א. הגר״א מוחק צרת צרתה מנין ת״ל וכו׳ לפי גירסת הר״ת והרמב״ן משום דהם סוברים שצרה נאסרה באיסור ערות אשת אח והצרת צרה פטורה מדין צרת ערות אשת אחג. (ועיין למעלה בשיעורים (דף ב.) תוס׳ ד״ה עד סוף העולם).
גמרא. עונש מנין. וכתב רש״י (ד״ה עונש מנין) ז״ל אם ייבם ערוה או צרתה עכ״ל. פרש״י צ״ע, משום דאם הערוה נאסרה ונפטרה, פשיטא שנענשין על ביאתה משום שם האיסור של הערוה ואף משום איסור אשת אח.
ויעויין במאירי שפירש אחרת וז״ל עונש מנין ר״ל ביבום צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו׳ והרי צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה עכ״ל. ביאור דבריו נראה דסובר כמו אלו הראשונים הנ״לד דצרת ערוה מהוה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה, ולפיכך הגמרא דנה עונשה מנין. אך כבר הוכחנוה שרש״י נמנע משיטה זו וס״ל דצרת ערוה נפטרה ונאסרה ממילא באיסור אשת אח ופוטרת את צרת הצרה מדין צרת ערות אשת אח. ולפיכך אינו מפרש את הגמרא כאן כמאירי, אמנם פירושו צריך ביאור.
ונראה דהא כבר הוכחנוו דשיטת רש״י היא שיבום הותרה ולא דחויה, כלומר דבעיקר הפרשה של איסור אשת אחיו לא נאסר אשת אחיו בלי בנים במקום יבום. ולפי״ז סד״א שהותרה אף איסור אשת אחיו בלי בנים אף שלא במקום מצוה באופן שנפלה ליבום אך שנאסרה מטעם ערוה. והגמרא קבעה שיש חלות שם איסור חדש דאשת אחיו בלי בנים שלא במקום מצוה כשנפטרה משום דהויא ערוה. וע״ז דנה הגמ׳ בשם אשת אחיו הזה אזהרה שמענו עונש מנין וכו׳. וכוונת פרש״י מנ״ל לענוש מחמת חלות שם איסור אשת אחיו הזה, דפשיטא דמענישין מחמת חלות שם האיסור של הערוה, אלא דדנין דמנ״ל דמענישין אף על האיסור דאשת אחיו כשנפטרה מחמת ערוהז. ויוצא דלרש״י יש שתי אזהרות שונות באיסור אשת אחיו: א) אשת אחיו שיש לה בנים המוזהרת על פי עיקר פרשת האיסור של אשת אחיו; ב) אשת אחיו שאין לה בנים שלא במקום מצוה דהיינו שנפלה ונפטרה ונאסרה מחמת פטור ערוה. דיש באופן הזה אזהרה ועונש מיוחד.
גמ׳. ל״ת שיש בו כרת מי דחי. עיין בשיעורים לקמן (דף ח.) ד״ה רבא אמר. 7 תוס׳ ד״ה לא תעשה. ז״ל וא״ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח כו׳ ואומר ר״י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל״ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך עכ״ל. תוס׳ לא מתרצים דאיסור אשת אח הותרה במקום יבום - ולכן אין ראיה מיבום דעשה דוחה ל״ת שיש בו כרת בעלמא. והוא משום דאליבא דהתוס׳ האיסור דאשת אח במקום יבום הודחה ולא הותרה, ולכן הקשו דנילף מיניה דעשה דוחה ל״ת שיש בו כרת. ובתירוצו של הר״י דשאני יבום דמצותו בכך ג״כ אינו רוצה לומר שאיסור אשת אח הותרה, אלא דס״ל דמכיון דמצותו בכך, וא״א לקיים המצוה דיבום בלי לדחות את הלאו דאשת אחיו לפיכך המצוה דוחה אותו, ולא דמי לשאר האופנים של עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת, ומשו״ה אין ללמוד ממצות יבום למצוות אחרות. ומ״מ לר״י המתיר דיבום חל מדין דחויה, דמצות יבום אלימתא ודוחה את הלאו דאשת אחיו שיש בו כרת אבל לא חל מדין הותרה
ח.
בא״ד. מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי׳ תרי איסורי כו׳ עכ״ל. ר״ל דאילו היה יבום הותרה היה מקום לחלק בין תרי איסורי לחדא איסורא, דדוקא האיסור דאשת אח לבדו הותרה ולא איסורים אחרים. אבל מאחר דאנן סברינן שאיסור אשת אח נדחית בפני מצות יבום, מה לי חדא איסורא או תרי איסורי, כשיש למצות יבום כח הדחייה היא דוחה גם תרי איסורי כמו חדא איסורא.
בא״ד. דשאני אשת אח דמצותו בכך וא״א בענין אחר לקיים מצות יבום כו׳ עכ״ל. ר״ל דדחיית הלאו מוכרחת בכל אופן שמקיים מצות יבום ואין ללמוד מזה למקומות אחרים איפוא שהמצוה והלאו סותרים זה לזה במקרה אבל לא בהכרח כביבום. ודחיית יבום המותרת באופן הכרחי אינה ראיה שיש דחיה באופן מקרי. והנה סברא זו היא אף היסוד של השיטות הסוברות שמצות יבום הותרהט - כי אין אופן אחר לעשות את המצוה דיבום בלי להכשל באיסור אשת אח, ובאופן כזה התורה הפקיעה את כל האיסור מעיקרו והוי הותרה. אך הר״י נמנע משיטה זו וסובר דאה״נ שהסברא הנ״ל הוי יסוד ההיתר דיבום, ומ״מ ההיתר חל מדין דחויה ולא מדין הותרה.
בא״ד. וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה וכו׳ עכ״ל. לכאורה תירוצם קשה, דממ״נ, אם ״כל שערו״ אינו כולל את הפיאות דאיסור, א״כ למה מגלח את הפיאות משום העשה דגילוח שדוחה הל״ת דפיאות, הרי אין מצות עשה לגלח את הפיאות. ואם באמת יש מצוה לגלח את הפיאות, דנכללין ב״כל שערו״ דר״ל אף את הפיאות, א״כ שוב הדרא הקושיא לדוכתא, דא״כ מצותו בכך, וא״א לקיים את המצוה בלי לעבור על הלאו, והיאך למדים ממנו לכהת״כ שעשה דוחה ל״ת כשאין מצותו בכך.
ונראה שיש לבאר את דברי התוס׳ הסתומים על פי מה שביארנו כמה פעמים בשיטת הרמב״ם בענין טומאת כהן לקרוביו. דהנה כתב הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ אבל הל״ו) וז״ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו׳ לה יטמא מצות עשה כו׳ במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ״ל. ועיין בראב״ד שם שהשיג על הרמב״ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע״פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב״ם מחוסרת ביאור, אמאי אין כהנת חייבת להיטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב״ם הדגיש מהוה חלק מהאבלות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דשיטת הרמב״ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ׳ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ אבל (הלט״ו) וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבלות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להיטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, כי חילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא״כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן פטורה מלהיטמא לקרובים. והרמב״ם אזיל לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשום כך הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא״כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, ומפני כן אינה מחללת את קדושתו, לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.
ומשהגיענו בעז״ה יתב׳ להבנת פסק הרמב״ם בטומאת כהן לקרוביו, נראה דיתכן לומר בדומה לכך אליבא דהתוס׳, והוא יסוד בהבנת מצות יבום. דנראה שבמצות יבום נמי עיקר המצוה הוא לעבור על האיסור ביאה דאשת אח ולדחותו משום קיום המצוה. וכמו שבכהנים, עיקר קיום המצוה דאבילות הוא בדחיית האיסור של טומאת כהן ובחילול קדושתו, ה״ה נמי ביבום, עיקר קיום המצוה הוא לדחות את האיסור דאשת אח לקיים את המצוה דיבום, ודחיית הלאו היא עיקר וגופה של המצוה. וזוהי כוונת הר״י כשכתב ״דמצותו בכך״, ר״ל שעיקר המצוה דיבום הוא בדחיית האיסור דאשת אח, ולכן אין להשוותה למצוות עשה אחרות וללמוד ממנה שעשה דעלמא דוחה ל״ת שיש בו כרת כשאין ״מצותו בכך״ כמו במצות יבום, שעיקר המצוה דיבום הוא דוקא לדחות את הלאו, ״ומצותו בכך״י.
ובכך מבואר היטב כוונת התוס׳ בנוגע לגילוח המצורע. דר״ל שאין בעיקר מצות גילוח המצורע חובה לדחות את הלאו דהקפת הראש וגילוח פיאות הזקן. והא ראיה דכשהתורה כתבה ״כל שערו״, לא הקפידה דוקא לגלח שערות אסורות ולדחות את האיסור דהקפת הראש וגילוח פיאות הזקן, משום דיכולים לפרש את המלים ״כל שערו״ דר״ל שאר שערות ראשו דהיתר שאין בהן איסור. ואע״פ שאין זה הפירוש הנכון, כי עיקר הכוונה ב״כל שערו״ הוא לגלח את כל שערו ממש, כולל את הפיאות דאיסור, מ״מ אין דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר ומגוף המצוה של גילוח המצורע. אלא שבמקרה כשמקיים את המצוה דגילוח במצורע נכשל באיסור דגילוח הפיאות, והמצוה דוחה את האיסור. ברם אין זה נקרא ״מצוותו בכך״, כי אין דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר המצוה דגילוח המצורע, משא״כ במצות יבום, דמעיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור של אשת אחיו, ו״מצותו בכך״. ועוד מסיקים התוס׳ שמוכרח כך וז״ל א״נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו כו׳ עכ״ל, ר״ל דפשיטא שמצורע מקיים מצות גילוח הגם שפיאות ראשו וזקנו נמרטו ולא מגלחן, ובאופן הזה אינו דוחה איסורי גילוח והקפה ומ״מ מקיים את המצוה דגילוח מצורע, ומכאן מוכח שהמצוה דגילוח אינה תלויה בדחיית האיסור דגילוח פיאות ראשו וזקנו, והמצורע מקיים את המצוה דגילוח גם כשאינו דוחה את האיסורים דגילוח, ומכאן שאין דין ״מצותו בכך״ חל במצות גילוח המצורע, שלא כביבום ש״מצותו בכך״, כי ביבום אינו מקיים את המצוה בלי דחיית האיסור, ודחיית האיסור הוא חלק מהמצוה עצמה.
ונראה להביא ראיה ליסודם של התוס׳ מהגמרא לקמן
(דף יג:) בביאור של רבא לשיטת ב״ש שאמרו שצרת ערוה מותרת משום שאין איסור חל על איסור, וז״ל תינח היכא דנשא מת ואח״כ נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח אלא נשא חי ואח״כ נשא מת אחות אשה קדים, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה עכ״ל. ולכאורה ההסבר שם תמוה, כי מה בכך שלא חל איסור אשת אחיו, מ״מ בדין הוא שהיבמה תפול ליבום משום שבעלה מת בלי בנים. אלא מכאן רואים בעליל שיבמה נופלת ליבום רק במקום שיש חלות איסור אשת אח, כי עיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ואם האיסור דאשת אח אינו חל משום שאין איסור חל על איסור היבמה אינה נופלת ליבום גם כשמת בעלה בלי בנים, כי יסוד מצות יבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ומפני כן סוברים ב״ש דהוי׳ צרת ערוה שלא במקום מצוה. ונראה שבית הלל מסכימים ליסוד הזה אלא שסוברים שדין אין איסור חל על איסור ר״ל רק שאין ב״ד מענישים אותו על שעבר על האיסור השני, ואפ״ה האיסור השני חל ואוסר. ועיין בגמרא לקמן
(דף לב:) שאע״פ שאין איסור חייל על איסור מ״מ נ״מ לקוברו בין רשעים גמורים, והא ראיה שהאיסור השני חל אלא שנפטר מעונש, ולכן אם עבר עליו הו״ל רשע גמור. וא״כ בציור דרבא אליבא דב״ה האיסור של אשת אח אמנם חל על גבי האיסור של אחות אשה, שאע״פ שחסר העונש מ״מ האיסור חל. ולפיכך היבמה נופלת עכ״פ ליבום כדי שהיבם ידחה את האיסור דאשת אח ד״מצוותו בכך״, והדר הוי׳ צרת ערוה במקום מצוה ונאסרת, ובעזה״י הדברים מאירים לעינים
כ.
ענין טומאת כהנים לקרובים
אהבאנו למעלה בשיעורים (דף ג: תוס׳ ד״ה לא תעשה) את שיטת הרמב״ם בטומאת כהן לקרוביו (פ״ב מהל׳ אבל הל״ו) דדחויה היא ומהוה קיום מצות אבילות, שע״י שהכהן מחלל את קדושתו ועובר על איסור טומאה בשביל קרובו מקיים מצות אבילות, וז״ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו כו׳ לה יטמא מצות עשה כו׳ עכ״ל. וכמו״כ פסק (שם הלט״ו) ז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. ובכך הרמב״ם חולק על ראשונים אחרים הסוברים שטומאת כהן לקרוביו הותרה ולא דחויה, עיין ברש״י (
ברכות דף כ. ד״ה שב ואל תעשה) שכתב וז״ל וטומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה כו׳ דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי ל״ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל״ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים כו׳ עכ״ל. מאידך בנוגע לטומאת כהן למת מצוה פליגי שם רש״י עם תוס׳
(שם דף יט: ד״ה אמרת), דאליבא דרש״י טומאת כהן למת מצוה הותרה, ואילו אליבא דהתוס׳ טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה. אך בנוגע לטומאת כהן לקרוביו משמע מתוס׳ דהותרה. ברם אליבא דהרמב״ם הסובר שאפילו טומאת כהן לקרוביו דחויה טומאת כהן למת מצוה נמי דחויה ולא הותרה.
אמנם צ״ע בפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ אבל הלט״ו) שכתב וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני עכ״ל. וצ״ע דמשמע ממה שכתב ״לפיכך וכו׳ ״ שהאיסור לכהן לנגוע במת אחר עם קרובו תלוי במה שטומאת כהן לקרובו דחויה ולא הותרה, דאילו היתה הטומאה הותרה היה מותר לו לכהן לנגוע גם במתים אחרים עם קרובו, וקשה, דאפילו אם נימא שהטומאה הותרה מ״מ הסברא נותנת דאדרבא שרק טומאה לקרובו מותרת ולא טומאה למת אחר.
והנה בעצם דינו של הרמב״ם קיימת סתירה, דאיתא בתו״כ (פ׳ אמור) ז״ל לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי עכ״ל חזינן בתו״כ דאוסר הוספת נגיעה במת אחר. ומאידך במס׳ שמחות (פ״ד הלט״ו - ט״ז) מבואר איפכא, וז״ל היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא כו׳ עכ״ל. הרי דמבואר במס׳ שמחות דבאמת מותר לכהן להיטמא למתים אחרים בשעה שמיטמא לקרובו שלא כדברי התו״כ והרמב״ם שפסקו לאסור.
ועיין בכסף משנה שמיישב את הסתירה, ומבאר דהברייתא דמס׳ שמחות מיירי בטומאה בחיבורין שמותרת, ואילו בתו״כ מדובר בטומאה בזה אחר זה, לאחר שפירש ממתו. ואומר הכ״מ שהרמב״ם נמי פסק כתרוייהו, ומתיר טומאה בחיבורין ואוסר טומאה אחרי שפירש ממגע בקרובו. אמנם ביאורו קשה דפשטות לשון הרמב״ם משמע שאוסר הוספת מגע במת אחר אפילו בשעת חיבורין לקרובו, דכתב שאסור לכהן להתטמא למת אחר וז״ל אפילו בעת שמתטמא לקרוביו עכ״ל. ועוד קשה שאם הרמב״ם אוסר רק כשמתטמא למת אחר משפירש מקרובו למה תלוי האיסור בדין דחויה, שאפילו אם הותרה מהיכי תיתי שיתטמא למת אחר משפירש מקרובו, פשיטא דאסור לו לעשות זה, שהרי משפירש מתטמא בטומאה חדשה למת בלי קשר כלל לטומאת קרובו שכבר פירש ממנו, ואפילו אם הטומאה לקרובו הותרה הרי הטומאה למת אחר משפירש ממתו בודאי אסור, ומהרמב״ם משמע דלמ״ד הותרה ניתן לכהן לנגוע ולהטמא למת אחר.
אלא ודאי נראה דלא ככס״מ, והרמב״ם אוסר טומאה נוספת אפילו בחיבורין. וסובר שאילו היתה טומאת כהן לקרובו הותרה, היה מותר לו להטמא למת אחר בשעת מגע מתו, אך מכיון שטומאת כהן לקרובו דחויה לפיכך אסור לכהן להטמא למת אחר.
והנה בכהן שמטמא למת א׳ באיסור ובשעת מגעו מטמא גם למת נוסף פסק הרמב״ם (בפ״ג מהל׳ אבל הל״ד) וז״ל היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אע״פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ״ל. ומשמע שהרמב״ם סובר שיש איסור דאורייתא להטמא למת אחר בשעת חיבורין למת הראשון אך אינו לוקה עליו. ובזה חולק על הרמב״ן שכ׳ בס׳ תורת האדם וז״ל ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא, אלא מותר לכתחילה דתניא באבל, היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר עכ״ל. ולפי דברינו י״ל דהרמב״ם סובר שטומאה בחיבורין אסורה אף לכהן שמטמא לקרובו מן התורה משום דהוי דחויה אלא דמ״מ אינו לוקה אלא אחת.
ונראה דכבר ביארנו דשיטת הרמב״ם היא שטומאת כהן לקרובו מהוה קיום מצות אבילות, שמקיים אותה ע״י שמחלל את קדושתו לקרובו בהטמא לו. וקיום המצוה להטמא לקרוב המת נוהגת רק בכהן ולא בכהנת שאינה מוזהרת בטומאת מת, וטומאתה אינה חילול קדושתה, ולכן לית לה קיום מצוה, וכמו שפסק בפ״ב מהל׳ אבל (הל״ו) וז״ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו׳ לה יטמא מצות עשה כו׳ במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ״ל. ועיין בראב״ד שם שהשיג על הרמב״ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע״פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב״ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב״ם הדגיש מהוה חלק מהאבילות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר בזה דהא שיטת הרמב״ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ׳ הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ אבל הלט״ו) וז״ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ״ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא״כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב״ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו״ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו לחילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא״כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה.
ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב״ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב״ד (פ״ב מהל׳ אבל הל״ח) וז״ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהם כגון הרוגי ב״ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו׳ והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו׳ עכ״ל, ואע״פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ״מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה.
והנה הדין הוא שכהן נמי מטמא למת מצוה, אלא דהמתיר במת מצוה הוא חובת הקבורה ולא חובת האבילות וכדאיתא ברמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל הל״ח) ז״ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ״ל. ולפי״ז נראה דאף בהרוגי ב״ד, במאבד עצמו לדעת, ובהפורשים מדרכי הציבור שהם מתי מצוה שחייבים לקוברם גם כהן גדול יטמא להם כדי לקוברם ואע״פ דליכא מצוה להתאבל עליהם. ולהיפך כהן הפוגע במת מצוה בשבת שאסור לקוברו אינו מטמא לו כי ליכא חיוב קבורה בשבת ואע״פ שיש אבילות בשבת. ועוד נראה שבמת מצוה אין הטומאה עצמה מהוה עיקר קיום המצוה דעיקר המצוה היא הקבורה לבדה אלא שבשעת הקבורה הודחה טומאת כהן, אבל גופה של המצוה היא הקבורה ולא הטומאה. ומאידך בטומאת כהן לקרוביו, עצם הטומאה מהוה עיקר וגופה של מצות האבילות.
ולפי״ז נראה שדין הרמב״ם המגביל את היתר טומאת הכהן לקרובו רק לעצמו של המת קרובו ולא למת אחר בחיבורין לקרובו, חל רק בטומאה לקרובו ולא במת מצוה. ומשום דבקרובו הדוחה הוא חילול קדושתו כדי לקיים את מצות האבילות לקרובו, ולכן מוגבל ההיתר לעצמו של קרובו המת שמתאבל עליו ולא למת אחר. משא״כ במת מצוה, שאין בו חובת מצות טומאה ואבילות, אלא חובת קבורה בלבד, והטומאה הודחה בשעה שקוברו, לכן גם כל טומאת מת אחר נדחה לצורך קיום מצות הקבורה, ואפילו אם מטמא למת אחר לצורך קבורת המת מצוה גם כן מותרל.
מאידך אף אם הכהן צריך להטמא למת אחר כדי לקבור את קרובו מאחר שאין בטומאה למת אחר קיום מצות אבילות, דהא רק הטומאה לגופו של קרובו המת מהוה קיום אבילות, לפיכך במקרה כזה אסור לו לכהן לקבור את מתו קרובו מפני שמתטמא אף למת אחר. ורק במת מצוה שהמתיר הוא חובת קבורת המת, מותר לו לכהן להטמא אף למת אחר בשעה שמתעסק בקבורת המת מצוה כדי לקיים את מצות הקבורה. דהא עצמו של המת אינו המתיר, ורק מצות הקבורה הוי המתיר ואיסור טומאה נדחה לצורך הקבורה, ולכן אפילו טומאת מת אחר ג״כ נדחה בשעה שקובר את המת מצוה.
וראייה לדברינו דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל הלי״ד - ט״ו) ז״ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו׳ נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ״ל. והנה בסוגיא במס׳ נזיר
(דף מג:) מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז״ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ״ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א״ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ולפסקוה גנבי לרישיה ה״נ דלא ליטמא ליה, א״ל מת מצוה קאמרת כו׳ עכ״ל. מבואר להדיא בגמ׳ דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הרי הוא חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו
מ. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו״ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר.
ולפי״ז מבואר היטב אמאי תלה הרמב״ם את האיסור להטמא למת אחר בשעת חיבורין לקרובו משום שהטומאה לקרובו דחויה ולא הותרה, דרק אם הוי דחויה חילול קדושת הכהן מהווה קיום אבילות. ומפני שעצם הטומאה לעצמו של קרובו המת מהוה קיום אבילות וחילול קדושה משו״ה ההיתר מוגבל למת עצמו ולא למת אחר. מאידך אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה היינו מפרשים שהמתיר הוא חובת הקבורה כמו המתיר במת מצוה, והיינו אומרים דמותר לו להטמא למת אחר בשעה שמתטמא לקרובו כמו שמותר לו כשקובר מת מצוה.
ביארנו דאליבא דהרמב״ם המתיר של טומאת כהן לקרובו הוא מצות האבילות ולא מצות הקבורה. מאידך יעויין בתוס׳ למס׳ פסחים
(דף ט.) ד״ה בשפחתו וכו׳ שסוברים שהמתיר של טומאת כהנים לקרובו הוא מצות הקבורה וז״ל ואר״י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב, לא היה לו ליטמא דאמרינן בתו״כ דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא, ועוד דכאן לא היה לצורך המת עכ״ל. הר״י סובר בפירושו הראשון שאין כהן מטמא לקרובו נפל. ולפום ריהטא שיטת הר״י היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה היא ולא הותרה, והדוחה הוא מצות קבורת המת המוטלת על הכהן. ומשו״ה כהן אינו מטמא לנפל משום שאין מצוה לקבור נפל וכדאיתא בהגהת מיימונית (פ״א מהל׳ מילה אות י׳) וז״ל נפלים דאין מצוה לקוברן כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמפילין אותן לבור עכ״ל. וכן מה דמסיק הר״י בפירושו האחרון שכהן אסור לטמא למת בלי צורך המת, לשיטתו אזיל שטומאת כהן לקרובו דחויה, ולכן מותר לו לכהן להטמא למת רק לצורך קבורת המת ולא להטמא בטומאה בעלמא שלא לצורך המת.
אמנם יעויין במגן אברהם (או״ח תקכ״ו: כ׳) החולק על ההג״מ וסובר שיש מצוה לקבור נפל, וגזיה״כ היא שאין כהן מטמא לנפל דאינו בר קיימא כאביו ואמו ואע״פ שחייבים לקוברו. ואליבא דהמגן אברהם י״ל שקיימת מחלוקת בין ב׳ התירוצים בר״י, דלפי תירוצא קמא יתכן שיש מצות קבורה בנפל, ואף שטומאת כהנים לקרובו הותרה, מ״מ אין כהן מטמא לנפל מגזיה״כ דעלמא. משא״כ לתירוצא בתרא דס״ל דטומאת כהן לקרובו דחויה רק לצורך המת וטומאה שלא לצורך קבורה אסורה.
ונראה דאליבא דהרמב״ם דס״ל דכהן מטמא לקרוביו משום מצות אבילות כהן אינו מטמא לנפל משום דליכא מצוה להתאבל עליו (פ״א מהל׳ אבל הל״ו).
ויעויין בש״ע (יו״ד שע״ג: ה׳) וז״ל כל אלו שמיטמא להם אפילו שלא לצורך וי״א דדוקא לצורך עכ״ל. וכ׳ הרמ״א וז״ל ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שא״א לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון, ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין עכ״ל. ובפשטות שתי הדיעות שבש״ע חלוקין אם טומאת כהן לקרובו הותרה או דחויה, שאם הותרה מטמא לקרובו אפילו שלא לצורך כלל, ואם דחויה מטמא דוקא לצורך המת ולא שלא לצורך המתנ. אך לרמ״א יש פירוש אחר במחלוקת כי הוא סובר דאף אליבא דהדיעה הראשונה טומאת כהנים לקרובו דחויה, וההיתר ליטמא אפילו בשבת הוא כדי שלא יהא המת מוטל בבזיון, דהיינו נמי לצורך כבוד המת. והדיעה האחרונה סוברת שטומאת כהנים דחויה רק לצורך מצות קבורת המת, ולא לצורך מניעת בזיון המת בעלמא. ובשבת שאין מצות קבורה חלה אין לכהן היתר להטמא למת.
והנה אליבא דהדיעה הראשונה בש״ע מותר לו לכהן להיטמא לקרובו בשבת. ויש להעיר, שאפילו אם ננקוט שטומאת כהן לקרובו הותרה, מ״מ י״ל דהיינו רק להיטמא למתו בחול, בזמן שמצות קבורת המת חלה, ואילו בשבת שאינו זמן קבורת המת, כי מצות קבורת המת פקעה בשבת, גם טומאת הכהן לקרובו נאסרת, ומשום דבשבת הרי הוא כאיש אחר שאינו קרובו ושאינו מיטמא לו. אמנם יעויין בתוס׳ למס׳ ברכות (דף יז: ד״ה ואינו) שדן האם ההתעסקות במת להחשיך על התחום בשבת מחייבת אנינות אף בשבת ומשמע לכאורה שיש חובת מצות קבורה בשבת. אך לא נראה לי לומר כך אלא אדרבא נ״ל שכל דיון התוס׳ הוא רק בנוגע לאנינות שתלויה בהתעסקות במציאותס, אבל כ״ע מודים שחיוב קבורת המת לא חל בשבתע, ומשו״ה יתכן שטומאת כהן לקרובו נמי אסורה. ברם לפי מה שביארנו אליבא דהרמב״ם שיש קיום מצות אבילות מיוחדת לכהן לחלל את קדושתו על מתו כשמטמא לו, יל״ע מהו הדין בשבת, דיתכן דאף בשבת אע״פ שאינה זמן מצות קבורה מ״מ יש קיום מצות אבילות לכהן כשמיטמא לקרובו. ומאידך יתכן דמכיון שאין חובת קבורה חלה על הכהן בשבת אף מצות האבילות המתקיימת ע״י טומאה אינה חלה, וצ״ע.
ע״כ
א. לדף ג א ד״ה ה״א מיחלץ וכו׳.
ב. וזהו אף יסוד הדין שהמחזיר גרושתו משניסת האסורה לבעלה אסורה נמי ליבם (לקמן דף יא ב), דהאיסור דמחזיר גרושתו מהווה איסור אישות, משום שההיתר של אישות לבעל פקע, וממילא ה״ה ליבם ההיתר לא חל, משום דזיקת היבם הוי המשך של אישות הבעל (מו״ר זצ״ל). ועיין בתוס׳ למס׳ סוטה
(דף ה ב) ד״ה אילו המסביר את האיסור של סוטה ליבם וז״ל כיון דבא מכח נשואי אחיו הרי הוא במקום בעל, דאסורה לו ליבם כו׳ עכ״ל.
ג. כסברת רב אשי לקמן (דף יג א). ורש״י כאן שגורס צרת צרה מניין סובר שהברייתא כרב יהודה לקמן (שם).
ד. עיין בשיעורים (דף ב א) בתוס׳ ד״ה עד סוף העולם (ודף י א) תוס׳ ד״ה לעולם. ועיין נמי במאירי לקמן (דף כא א) המונה אשת אחיו שלא במקום מצוה וצרת ערוה כשתי עריות שונות במנין העריות, וחזינן להדיא שסובר שצרת ערוה מהווה איסור וחלות שם ערוה בפני עצמה. ועיין בס׳ פורת יוסף לבעל פרי מגדים לסוגיין.
ה. בשיעורים שם.
ו. בשיעור הראשון למסכתין.
ז. ונ״מ לאם מביאין חטאת א׳ או ב׳ חטאות.
ח. ועיין נמי בלשונו של תוס׳ הרא״ש דכ׳ וז״ל דשאני יבום דדין הוא דלידחי איסור אשת אח דאל״כ בטלת מצות יבום ועיקר מצות יבום לא נאמרה אלא במקום אשת אח עכ״ל, בפשטות משמע שסברת תוס׳ הרא״ש היא כסברת הר״י, ומפורש במש״כ שההיתר חל מדין דחויה, ומסתבר דה״נ סובר הר״י.
ט. עיין בשיעור הראשון למסכתין.
י. יעויין בסוף קונטרס זיקה (אות ל״ט) לבעל אור שמח ובמה שמצטט מדברי הירושלמי ביבמות (פ״א הל״א) וז״ל עד שאתה למד כל העריות מאחות אשה לאיסור למד כל העריות מאשת אחיו להיתר כו׳ ר׳ לעזר בשם ר׳ אבין כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם אע״פ שבטל הגורם האיסור במקומו עומד עכ״ל, וכ׳ ע״ז בעל אור שמח וז״ל וכוונתו פשוט דאיסור אשת אח מביא הזיקה כו׳ ולא רחוק מזה כ׳ תוס׳ לעיל (דף ד׳) סד״ה ל״ת, דשאני אשת אח דמצותו בכך כו׳ עכ״ל. וע״ע בשיעורים לקמן (דף י א) לתוס׳ ד״ה לעולם.
כ. ע״ע בשיעורים לקמן (דף ה ב) תוס׳ ד״ה כולה וצ״ע.
ל. לכאורה ר״ל שבאופן שאי אפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת אחר אזי מותר לו להטמא אף למת אחר כי חובת קבורת המת מצוה דוחה כל טומאת מת, אבל במקום שאפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת אחר אסור לו להטמא בחיבורין למת אחר, שהרי טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה.
מ. ואמר מו״ר זצ״ל שדין זה שהמת צריך להיות שלם חל רק בחיוב הכהן להטמא לאביו המת כי המחייב של האבילות והטומאה הוא עצם גופו של המת, וגוף המת נחשב כעצמו של אביו רק כשהגוף הוא שלם. מאידך המחייב של דיני האבילות האחרים, כגון איסורי שבעה ושלשים, אינו עצמו של המת אלא מיתת אביו, ואע״פ שגופו של אביו שמת אינו שלם מ״מ חייב הבן להתאבל על אביו שמת. ויעויין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ אבל הל״ח) שפסק שהמצוה להתטמא לקרובים פקעה עם סתימת הגולל וז״ל אבל מאחר שנסתם הגולל הרי הן כשאר כל המתים שאם נטמא בהן לוקה עכ״ל, ונראה דר״ל שחלות השם עצמו של אביו פקע עם סתימת הגולל ולכן אינו מטמא לו (מו״ר זצ״ל).
נ. וכ״ז שלא כשיטת הרמב״ם הסובר שטומאת כהן לקרובו דחויה ואעפ״כ מטמא אף שלא לצורך הקבורה כדי לחלל קדושת כהן שלו ובכך מקיים מצות האבילות כדמבואר בשיעורים לעיל.
ס. עיי״ש בתוס׳.
ע. משום שאסור לקוברו בשבת, ואפילו ע״י עממים, שכן משמע מהרמב״ם שהביא את ההיתר לקוברו ע״י עממים רק בהל׳ יו״ט (פ״א מהל׳ יו״ט הלכ״ג) ולא בנוגע לשבת, ואדרבא הרמב״ם פסק שאין דיני אנינות חלין כלל בשבת (פ״ד מהל׳ אבל הל״ו) משום שא״א לקוברו, משא״כ ביו״ט שקוברין ע״י עממין. ושיטת רבינו זצ״ל שמי שאנוס ואינו יכול לעשות מצות עשה שפטור ממנה, ק״ו ממי שפטור ממצות עשה כשהוצאתו עולה לו יותר מחומש מנכסיו. ולכן בשבת שהוא אנוס מלקבר את מתו הריהו פטור ממצות קבורה. ועוד אמר לנו רבינו זצ״ל שיום שבת קדש מופקע מקבורת ישראל מחמת קדושת השבת ולא רק משום איסור מלאכה, דחל איסור מיוחד לקבר מת ישראל בשבת. ומשו״ה בשבת אסור לקברו ע״י עממין, דכל חיוב הקבורה פקע בשבת, ולכן אין אנינות בשבת, דהמחייב דאנינות הוא חיוב הקבורה. ויתכן דההסבר בכך הוא משום דקדושת השבת היא מעין עולם הבא דלית בו מיתה וקבורה.