×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק יט – רבי אליעזר דמילה
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאוֹ בְּשַׁבָּת מְגוּלֶּה וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ ע״פעַל פִּי עֵדִים.
Chapter 19
MISHNA: As a continuation to the discussion at the end of the previous chapter, which mentioned circumcision in the context of a discussion of the halakhot of childbirth on Shabbat, the mishna continues to address the halakhot of circumcision. Rabbi Eliezer says: If he did not bring an implement for circumcising the child on Shabbat eve, he brings it on Shabbat itself uncovered so that it will be clear to all that he is bringing a circumcision scalpel. And in times of danger, when decrees of persecution prohibit Jews from circumcising their children, one covers it in the presence of witnesses who can testify that he transported the scalpel to perform a mitzva.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
פרק יט.
רי״ף מסכת שבת פרק יט – רבי אליעזר דמילה1
{משנה שבת יט:א} ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה ובסכנה יכסהו2 על פי עדים ועוד אמר ר׳ אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות3 ברזל כלל אמר ר׳ עקיבה כל מלאכה שאיפשר לה ליעשות4 מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי איפשר לה ליעשות מערב שבת דוחה את השבת:
{בבלי שבת קל ע״א-ע״ב} גמ׳ אמר ר׳ אבין5 בר6 רב אדא אמר ר׳ יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו אוזמיל7 מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון8 חכמ׳ ולא כרצון9 ר׳ אליעזר דשארי דרך רשות הרבים אלא כרצון10 ר׳ שמעון דשארי דרך גגות דרך חצרות ודרך11 קרפיפות דתנן ר׳ שמעון או׳ אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות12 לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך13 הבית.
ופסקו רבואתא {כפי׳ ר״ח} דלית הילכתא כר׳ שמעון לגבי אוזמיל ואע״ג דאמר רב בפרק כל גגות העיר {בבלי עירובין צא ע״א} הלכה כר׳ שמעון הא14 קימא לן הילכתא כרבנן ואיפסיקא {בבלי שבת קלג ע״א} הילכתא כר׳ עקיבה בהדיא דאמר ר׳ עקיבה15 כל מלאכה שאיפשר לה ליעשות16 מערב שבת אינה דוחה17 את השבת ותו הא אמר רבא18 בפרק האשה בפסחין {בבלי פסחים צב ע״א} ערל הזאה ואוזמיל העמידו דבריהן במקום כרת אוזמיל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצרות ודרך קרפיפות19. ותו דרבנן ור׳ שמעון יחיד ורבים הלכה כרבים
{כר״ח} ואיכא מיניהו20 מאן דסייעה21 למילתא במעשה22 דאשכחיה23 בתלמוד ארץ ישראל24 דגרסי התם {ירושלמי שבת יט:א} ר׳ שמואל בר רב דימי25 הוה ליה עובדא למיגזר בי רב שושנא26 בריה אנשיון [מייתי]⁠27 אוזמיל שאל לר׳ מינא אמר ליה ידחה עד למחר שאל לר׳ יצחק
בן אלעזר אמר ליה28 משחק קונדיטון לא אנשיתון מיתי29 אוזמיל אנשיתון ידחה עד למחר.
ואנן קאשי לן האי פסקא30 דפסקו ראשונים חדא דהא איפסיקא הילכתא בהדיא כר׳ שמעון31 דאמר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן32 ומותר לטלטל בכולן ואפילו שבות בעלמא33 ליכא בדבר הרשות34 וכל שכן בדבר מצוה ועוד הא דעבדי35 עובדא כר׳ שמעון כדקאמרינן לעיל {בבלי שבת קל ע״א} אמר ר׳ אבון בר36 רב37 אדא אמר ר׳ יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו אוזמיל וכו׳ וקימא לן בכל מעשה רב38 והני ראיות כולהו דגמרי מניהו רבואתא דלא מיתינן אוזמיל דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות39 איכא פירכא לכל חדא מניהו וליכא למיגמר מינה40 הא41 דאיפסיקא הילכתא כר׳ עקיבה דאמר כל מלאכה דאיפשר42 לה ליעשות43 מערב שבת אינה דוחה44 את השבת ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחינן שבת ומיתינן דרך רשות הרבים בלבד כר׳ אליעזר אבל לאיתויי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות לא [שיכא]⁠45 בהא מילתא כלל אלא פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות ודרך חצירות אית46 בהו איסורא משום שבות ולא דחינן להאי47 איסורא משום שבות48 אפילו במקום מצוה ור׳ שמעון סבר דגגות49 וחצירות וקרפיפות כולן רשות אחת הן50 ומותר לטלטל בהן51 במילי דרשות וכל שכן במילי דמצוה וכבר איפסיקא הילכתא כר׳ שמעון והא נמי52 דאמר רבא ערל והזאה ואוזמיל53 העמידו דבריהן במקום כרת לא סבארא דידיה אמר ולא הלכה נמי54 קא פסיק אלא סברא דרבנן קא מדכר55 דאית להו דהבאת אזמיל דרך גגות יש בה משום שבות ואסרי לה משום56 כרת וכיון דהעמידו57 דבריהן במקום כרת אתא58 רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהן דבריהם59 [והעמידום]⁠60 במקום כרת ור׳ שמעון (נמי)⁠61 חלק62 באוזמיל על רבנן63 ואמר דליכא בהא מילתא64 איסורא כלל בדרך גגות ודרך חצרות65 כמו שביררנו66. ועוד67 ור׳68 שמעון נמי אית ליה הא69 דרבא דלא פליג ר׳ שמעון עליהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית אית ליה לר׳ שמעון דאסיר והעמידו רבנן70 דבריהן במקום כרת הולכך ליכא ראיה נמי71 מיהא דאמר רבא ערל הזאה ואוזמיל ומאן דאמ׳72 נמי משום דר׳ שמעון יחיד ופליג בהדי רבים וקימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים הני מילי היכא דלא איפסיקא הילכתא [כיחיד73] בהדיא אבל הכא הא איפסיקא הילכתא כר׳ שמעון בהדיא עבדו עובדא כואתיה74 והאי מעשה75 נמי דאשכחו76 בתלמוד ארץ ישראל ליכא למיגמר מיניה דאסיר לאיתויי דרך גגות דאיכא למימר האי דאמר ידחה עד למחר משום דלא הוה איפשר להו77 לאיתויי דרך גגות וקרפיפות הוא78 כגון שהיתה דרך רשות הרבים מפסקת ביניהן79 אי נמי80 משום דלא הוה להו אוזמיל דשבת81 בחצר דהכין82 אמר ר׳ שמעון לכלים ששבתו בתוכן83 ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ולאו לאפוקי מדר׳ שמעון הוא דאתא אלא לאפוקי מדר׳ אליעזר הוא דאתא84 ואי אפילו85 אתא לאפוקי מדר׳ שמעון86 לא סמכינן אלא אגמארא דילן והדא היא דעתא דילן87 בהא שמעתא ומילי ברירי88 אינון ולית בהן89 ספיקא כלל.
1. בפרק זה הבאתי ריבב״ן רק כאשר אינו מסכים עם כ״י מוסקבה.
2. יכסהו: כ״י מוסקבה, ריב״ח, רא״ש, דפוסים, רמב״ם בפיהמ״ש: ״מכסהו״.
3. ולעשות: וכן ריב״ח. כ״י מוסקבה, רא״ש, רמב״ם בפיהמ״ש: ״לעשות״.
4. לה ליעשות: דפוסים, רא״ש: לעשותה. ריב״ח, ריבב״ן, עיטור: ״לה לעשות״. וכן בגמרא הסמוכה.
5. ר׳ אבון: ר״ח, רא״ש: ״ראבין״.
6. בר: דפוסים: אמר.
7. אוזמיל: דפוסים, רא״ש, אשכול: אזמל. וכן בהמשך.
8. כרצון: דפוסים: ברצון.
9. שלא כרצון חכמ׳ ולא כרצון: שילוב לשון מעשה דר׳ אבין, עם לשון אותו מעשה שבפי ריש לקיש בשם רבי המובא בגמ׳ (קל ע״ב): ״והיה הדבר קשה לחכמים״. בכ״י מוסקבה, ריבב״ן, דפוסים, ר״ח רק: ״שלא כרצון ר׳ אליעזר״. באשכול הל׳ מילה (קד ע״א) הביא רק: ״שלא כרצון חכמים״.
10. כרצון: דפוסים: ברצון.
11. דרך גגות דרך חצרות ודרך: דפוסים: דרך חצרות דרך גגות דרך.
12. דתנן...קרפיפות: כ״י מוסקבה, דפוסים. דפוסים מוסיף עוד: רשות אחת.
13. בתוכן...בתוך: דפוסים: לתוכן...לתוך.
14. הא: כ״י מוסקבה: ״דהא״. דפוסים: בהא.
15. כר׳ עקיבא בהדיא דאמר ר׳ עקיבה: ריבב״ן: ״בהדיא כר׳ עקיב׳ דא׳ ר׳ עקיב׳⁠ ⁠״. אשכול (בשם הרי״ף): ״בהדיא כר׳ עקיבא דאמר״. דפוסים: כר׳ עקיבא דאמר.
16. לה ליעשות: כ״י מוסקבה, ריבב״ן: ״לה לעשות״. אשכול, דפוסים: לעשותה, וכן במשנה.
17. שאיפשר...אינה דוחה: דפוס קושטא: שאי איפשר...דוחה.
18. רבא: דפוסים: רבה.
19. דרך גגות דרך חצרות ודרך קרפיפות: כ״י מוסקבה: ״דרך חצרות ודרך גגות ודרך קרפפות״. דפוסים: דרך חצרות גגות וקרפיפות.
20. מיניהו: חסר בדפוסים.
21. דסייעה: דפוס קושטא: דסייעי. דפוסים: דמסייעי.
22. במעשה: כ״י מוסקבה, אשכול, דפוסים: ממעשה.
23. דאשכחיה: גכא, כ״י מוסקבה: ״אשכחיה״. אשכול: ״דאשכחן״. ריבב״ן: ״דאשכחוה״. דפוסים: דאשכחו.
24. בתלמוד ארץ ישראל: וכן באשכול. דפוסים: בתלמודא דארץ ישראל. ריבב״ן: ״בירושלמי״. וכן בסוף הסוגיא.
25. ר׳ שמואל בר רב דימי: כ״י מוסקבה, דפוסים: ר׳ שמואל בר אבדימי, וכן באשכול.
26. שושנא: ריבב״ן, אשכול: ״ששנא״.
27. מייתי: גכא, כ״י מוסקבה, דפוסים, אשכול. כ״י א:״אותויו״.
28. ליה: וכן באשכול. חסר ב-גכא. כ״י מוסקבה: ״לון״. דפוסים: להם.
29. מיתי: כ״י מוסקבה, אשכול: ״ומיתי״.
30. האי פסקא: וכן באשכול. דפוסים: פסקא הדין.
31. וכן פסק רבינו בהלכות עירובין רפ״ט.
32. אחת הן: דפוס קושטא: אחד. דפוסים: אחת.
33. שבות בעלמא: וכן באשכול. דפוסים: איסורא.
34. הרשות: גכא, כ״י מוסקבה, דפוסים: ״של רשות״.
35. הא דעבדי: כ״י מוסקבה, אשכול: ״דהא עבדו״.
36. בר: דפוסים: אמר.
37. רב: חסר בכ״י מוסקבה.
38. בכל מעשה רב: כ״י מוסקבה, אשכול: ״בכל מקום דמעשה רב״. דפוסים: דמעשה רב בכל מקום.
39. ודרך חצרות ודרך קרפיפות: הדפוסים קצרו, דפוס קושטא: וקרפיפות. דפוסים: וחצרות וקרפיפות.
40. מינה: ריבב״ן, אשכול, דפוסים: מיניהו.
41. הא: כ״י מוסקבה: ״דהאי״.
42. דאיפשר: כ״י מוסקבה, אשכול, דפוסים: ״שאפשר״.
43. ליעשות: גכא, כ״י מוסקבה, אשכול: ״לעשות״, כבמשנה.
44. מלאכה דאיפשר, אינה דוחה: דפוס קושטא: דבר שאי איפשר...דוחה.
45. שיכא: כ״י מוסקבה, אשכול, דפוסים. כ״י א: ״שכיחא״.
46. אית: דפוסים: איכא.
47. להאי: דפוסים: לההיא.
48. משום שבות: וכן באשכול. חסר בכ״י מוסקבה, דפוסים.
49. דגגות: דפוסים: דרך גגות.
50. כולן רשות אחת הן: דפוסים: רשות אחת.
51. ומותר לטלטל בהן: וכן באשכול, ריבב״ן. דפוסים: ומותר לטלטל. חסר בכ״י מוסקבה.
52. והא נמי: דפוסים: בהא נמי והא.
53. ואוזמיל: חסר בדפוס קושטא.
54. נמי: וכן באשכול. חסר ב-גכא, כ״י מוסקבה.
55. קא מדכר: ריבב״ן: ״הוא דקא מדכר״. כ״י מוסקבה: ״קאמ׳⁠ ⁠״.
56. משום: כ״י מוסקבה, אשכול: ״במקום״, כבהמשך.
57. גכא, כ״י מוסקבה מוסיפים: ״רבנן״.
58. אתא: גכא, כ״י מוסקבה, דפוסים, אשכול: ״בא״.
59. דבריהם: דפוסים: מדבריהם.
60. והעמידום: גכא, כ״י מוסקבה,אשכול, דפוסים. דפוס קושטא: והעמידוה. חסר בכ״י א.
61. נמי: חסר ב-גכא, כ״י מוסקבה, דפוסים, אשכול.
62. חלק: דפוסים: פליג.
63. על רבנן: דפוס קושטא: לרבנן.
64. בהא מילתא: חסר בדפוסים.
65. בדרך גגות ודרך חצרות: גכא, ריבב״ן, אשכול רק ״בדרך גגות״. חסר בכ״י מוסקבה, דפוסים.
66. שביררנו: גכא: ״שבארנו״.
67. ועוד: נוסף רק בדפוסים.
68. ור׳: דפוסים: דר׳.
69. הא: נוסף בכ״י מוסקבה, דפוסים.
70. רבנן: דפוסים: חכמים. חסר בריבב״ן, אשכול.
71. נמי: חסר בכ״י מוסקבה.
72. ומאן דאמ׳: דפוסים: ומאי דאמרו.
73. בהדיא: וכן בריבב״ן, אשכול. גכא, כ״י מוסקבה, דפוסים: כיחיד בהדיא.
74. עבדו עובדא כואתיה: גכא, כ״י מוסקבה, דפוסים: ״ועבדו עובדא נמי כואתיה״. ריבב״ן, אשכול: ״ועבדו נמי עובדא כותיה״. חסר בדפוס קושטא.
75. מעשה: דפוסים: עובדא
76. דאשכחו: כ״י מוסקבה, אשכול: ״דאשכחינן״.
77. הוה איפשר להו: דפוסים: איפשר.
78. הוא: כך בכ״י מוסקבה, דפוסים.
79. שהיתה דרך רשות הרבים מפסקת ביניהן: גכא, כ״י מוסקבה, אשכול: ״שהיתה רשות הרבים מפסקת״. דפוס קושטא: דקא מפסקא להו דרך רשות הרבים. דפוסים: דקא מפסקא להו רשות הרבים.
80. אי נמי: חסר בריבב״ן.
81. דשבת: דפוסים, אשכול: ששבת.
82. דהכין: דפוסים: דהא כי.
83. בתוכן: דפוסים: לתוכן.
84. הוא דאתא, הוא דאתא: כ״י מוסקבה, דפוסים, אשכול: ״אתא, אתא״.
85. ואי אפילו: וכן באשכול. כ״י מוסקבה ״ואפילו״. דפוסים: ועוד אפילו.
86. אתא לאפוקי מדר׳ שמעון: כ״י מוסקבה, גכא, דפוסים, אשכול: ״תימא לאפוקי מדר׳ שמעון אתא״.
87. דילן: וכן ריבב״ן. כ״י מוסקבה, דפוסים, אשכול: ״דילנא״. חסר ב-גכא.
88. ברירי: כ״י מוסקבה, דפוסים, אשכול: דברירן.
89. בהן: כ״י מוסקבה, אשכול: ״בהו״. דפוסים: בהון.
מתני׳ רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי – איזמל למול את התינוק וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת.
מגולה – בפני הכל ובגמרא מפרש אמאי מצריך ליה לגלוייה.
ובסכנה – שגזרו ארמאים על המילה.
מכסהו ע״פ עדים – שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו.
רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי כו׳ מביאו בשבת מגולה – וא״ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו וי״ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כדאמרינן ביומא (דף סו:) אפי׳ תימא ר׳ נתן חולה שאני וגם אמו שהיא מסוכנת לא תוכל לבא אצל התינוק ועוד י״ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר״א כדי למהר המצוה כדמוכח בגמרא דאמר פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע״ש והביאו בשבת שלא ברצונו שהביאו דרך חצרות וגגות וקרפיפות והיו יכולין להביא דרך רה״ר אלמא דשרי ר״א דרך רה״ר דהוי דאורייתא כדי למהר המצוה אע״פ שיכול לעשות [בענין] דליכא אלא איסורא דרבנן.
פרק תשעה עשר
ר׳ אליעזר אומ׳ אם לא הביא כלי מערב שבת
{רש״י}
אם לא הביא כלי, פיר׳ אוזמילא למול את התינוק.
רחז״ל: איבעיא לן האי (דתקני) [דקתני]⁠ב ר׳ אליעזרג מביאו מגולה, משום חבובי מצוהד או משום שלא יחשדוהו שהוציא חפציו טמונים לפי׳ מגלהו שיראו כי סכין של מצוה היא.
ופשטינה דמשום חבובי מצוהה היכא דליכא סכנה.
ותוב איבעיא לן האי דתני במתניתא ר׳ יהודה משום ר׳ אליעזר נוהגין היינו בסכנה מביאין אותו מכוסה על פי עדים, הני עדים שנים אחרים זולתי המביאו או דילמ׳ הוא ואחר, ולא איפשיט בהדיא.
(מקצת) [רשצז״ל] פיר׳: ובסכנה [מכסהו]ו על פי עדים, פיר׳ שגזרו הגוים על המילה.
מכסהו על פי עדים, פיר׳ שיעידו שאוזמיל של מצוה הביאז ולא יחשדוהו.
כלל אמ׳ ר׳ עקיבה, חלק על ר׳ אליעזר במכשירי מילהח שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת.
{רי״ף נב. מפסחים צב.}
{ספר הנר}
ערל הז⁠[א]⁠הט ואוזמילי העמידו דבריהם (במקימת) [במקום]כ כרת, ערל כדתנןל גר שנתגייר (כקטן שנולד) ערב פסחי׳מ בית שמאי אומ׳ טובל ואוכל פיסחונ לערב ובית הלל אומ׳ הפורש מן הערלה (כפורק) [כפורש]⁠ס מן הקבר.
רחז״ל:ע אמ׳ רבה בר ר׳פ חנה אמ׳ ר׳ [יוחנן]⁠צ מחלוקת בערל גוי, דבית הלל סברי גזירהק שמא יטמא הגר לשנה הבאה ויאמ׳ אשתקד לא טבלתי ואכלתי בערב הפסח עכשיו נמי כיון שטבלתי טהור אני כבר ואוכל. והוא לא ידע דאשתקד גוי היה ולא היה מקבל טומאה, השתא (יעק׳ אותו) [ישראל]⁠ר ומקבל טומאה ואין הטבילה עולה לו היום לטהר אותו בערב כטמא מת ביום השביעי שלו, ובית שמאי לא גזרו. אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב ולא גזרו ערלש ישראל משום ערל גוי תניא נמי הכי [וכו׳].⁠ת
אמ׳ רבא ערל הזאה ואוזמילא אלו ג׳ דברים מדאוריתא ראויין ורבנן הוא דגזרו בהו ואפי׳ במקום כרת העמידו דבריהן.
ערל הא דאמרן, (כיצד) [כי זה]⁠ב הגר ראוי הוא שיטבול ויאכל בפסחג דלא (עדיף) [גרע] מישראל, שאם היה ישראל ערל שמתו אחיו מחמת מילה וגדלוהוד בערלה ועכשיו מל עצמו בערב הפסח טובל ואוכל בערב הפסח. ובית הלל גזרו על הגר כמו שאמרנו למעלה ואמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.
הזאה משוםה שבות ואמ׳ חכמ׳ אם חל י״ד להיות בשבת אינה דוחה את השבתו ואין מזין על טמא מת שחל ז׳ שלו להיות בשבתז בי״ד אלא מתגרע לבלתי עשות הפסח.
אוזמיל, אין מביאין אותו בשבת כדי לימול בו (זכרין) [זכריו],⁠ח וקימ׳ לןט מילת (זכרין) [זכריו]⁠י מעכבין אותו מלאכול הפסח, וכת׳כ והאיש אשר הוא טהור וג׳. אין מביאין את האוזמיל אפי׳ במקום שאיסורו מדרבנן, דתני⁠[׳]⁠ל כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חציר⁠[׳]⁠מ ודרך (קרפיף) [קרפיפ׳].⁠נ
בפ׳ האשה שהלך בעלה למדינת היםס זו השמועה בלשון הזה, אמ׳ (רבא) [רב חסדא לרבה]⁠ע בעא⁠[י]⁠פ לאותוביה ערל הזאה ואוזמיל (וסדידין) [וסדינין]⁠צ בציצית (ושבשי) [וכבשי]⁠ק עצרת, וכיון ד⁠(נ)⁠שניתר לי שב ולא תעשה [לאו]⁠ש מעקר מילתא הוא וכו׳.
אבל באלו ג׳ דברים אחריםת לא העמידו דבריהם במקום כרת, והן אונן ומצורע ובית הפרס.
אונן הא דאמרן, דאנינות לילה מדרבנן ובטלו דבריהם ואמרו (אינן) [אונן]⁠א טובל ואוכל פסחו לערב.
מצורע, דתניא מצורע שחל ח׳ שלו להיות בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל אמ׳ חכמ׳ אע״פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת, ואמ׳ ר׳ יוחנן דבר תורה אפי׳ עשה אין בו דכת׳ ויעמד יהושפט [וגו׳].⁠ב
בית הפרס, דתנן ושוין בית שמאי ובית הלל [רי״ף שם מפסחים צב:] שבודקין [ל]⁠עושיג פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה. (אין) [מאי]⁠ד בודקין מנפח ואם אין שם עצם הרי הוא טהור.
ור׳ יהודה אמ׳ בודקין אם נידש,⁠ה כלומ׳ו הילכו בו בני אדם (נטהר) [וטהר],⁠ז דקימ׳ לן כל עצם שהוא כשעורה נדשח ברגל וכל שכן גדול ממנו.⁠ט
מאיי שנא הני,⁠כ פיר׳ ערל (דטומאת) [וטמא ואיזמל].⁠ל ערלה איסורא דאוריתא היא, וכן הזאה נמי אומ מעבר לה דרך רשות הרבים אתי לידי חילול שבת דהוא איסורא מדאוריתא, וכן אוזמיל אונ מייתי לה דרך רשות הרבים איסורא דאוריתא הוא, העמידו דבריהן במקום כרת. אבל אונן ומצורע ובית הפרס דלא אתי לידי איסורא דאוריתא לא העמידו דבריהן במקום כרת. עד הנה מדברי רחז״ל.
א. בד׳, איזמל.
ב. ד׳.
ג. בד׳ מוסיף, אומר.
ד. בד׳ מוסיף, הוא.
ה. בד׳ מוסיף, הוא.
ו. כלפנינו.
ז. בד׳, הוא מביא.
ח. כ״ה בנ״י. ובד׳, מצוה.
ט. לפנינו שם. וברי״ף, והזאה.
י. ברי״ף, ואיזמל.
כ. רי״ף.
מ. כ״ה במשניות הרמב״ם. ולפנינו שם, בע״פ.
נ. לפנינו שם, את פסחו.
ס. לפנינו שם.
ע. בפסחים שם.
פ. נדצ״ל כד׳, בר.
צ. ד׳.
ק. כ״ה לפנינו שם. ובד׳ ליתא.
ר. ד׳. ויתכן דצריך להוסיף, הוא.
ש. כיוצ״ב לפנינו שם, גזרינן ערל. ובד׳, גזרינן על.
ת. ד׳.
א. בד׳, ואיזמל.
ב. ד׳.
ג. בד׳ מוסיף, לערב.
ד. בד׳, וגדל זה.
ה. נדצ״ל כד׳, היא.
ו. בד׳ ליתא ב׳ המילים.
ז. בד׳ ליתא ב׳ המילים.
ח. ד׳.
י. ד׳.
כ. במדבר ט׳ י״ג. ושם כתיב דהחדל לעשות הפסח חייב כרת. ובד׳ בטעות, שנאמר.
ל. כד׳.
מ. כד׳.
נ. כד׳.
ע. כן מבואר ביבמות.
פ. ד׳.
צ. בד׳, וסדין.
ק. ד׳.
ר. ד׳.
ש. ד׳.
ת. בד׳, מדרבנן.
א. ד׳.
ב. ד׳.
ג. ד׳.
ד. לפנינו שם.
ה. ב׳ המילים ליתא בד׳. ולפנינו שם במקום ג׳ המילים, בית הפרס שנידש טהור.
ו. בד׳ מוסיף, אם.
ז. ד׳.
ח. בד׳ נשמט.
ט. כיוצ״ב כתב רש״י בכורות כט. ד״ה בית הפרס שנידש.
י. כגרסת ד״ס אות צ׳. אך לפנינו ליתא כ״ז.
כ. בד׳ מוסיף, ומאי שנא הני.
ל. בד׳, וטמא.
מ. =אי. ויתכן דצ״ל כן, וכ״ה בד׳.
נ. =אי. ויתכן דצ״ל כן, וכ״ה בד׳.
פרק ר׳ אליעזר דמילה
מתני׳ א. ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת. כלומר אזמל למול את התינוק. וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דסליק מיניה דכל צרכי מילה עושין בשבת.
מביאו בשבת מגולה. בפני הכל. ומפרש בגמ׳ משום חבובי מצוה.
ובסכנה. שגזרו גוים על המילה שלא לעשותה.
מכסהו. כדי שלא ירגישו.
על פי עדים. שידעו שאזמל של מצוה הוא מביא, ואם יחשד⁠[ו]⁠הו אחרים לומר עליו שהוא מחלל את השבת, שמביא כלים אחרים תחת כנפיו, יבואו אלו העדים ויעידו עליו. אבל שלא בשעת הסכנה לא שרינן ליה בעדים, משום חיבוב מצוה. ואליבא דרבנן לא מיבעיא דאסור להביאו דרך רשות הרבים, אלא אפי׳ דרך גגות וקרפיפות אסור, דלא סבירא להו דגגין וחצרות רשות אחד הן, אלא כל אחד ואחד רשות בפני עצמו הוא, והעמידו דבריהם אפי׳ במקום מצוה. ואליבא דר׳ שמעון דסבירא ליה דכולם רשות אחד, כל שכן לדבר מצוה מותר להביאו, ובלבד ששבת אותו אזמל בחצר ולא בתוך הבית. ואם שבת בתוך הבית, העמידו דבריהם אפי׳ במקום מצוה, כדאמרינן בפסחים ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת.
תשעה עשר: ר״א דמילה
מתני׳ אם לא הביא כלי מע״ש מביאו בשבת – מקשו בתוס׳א וליתי תינוק לגבי מקום איזמל דהו״ל אסורא דרבנן,⁠ב דק״ל באדם חי נושא את עצמו. ואיכאג דמפרקא לה בדלא אפשר שיש לו לולד להחזירו אצל אמו וכשנימול הו״ל כפות דחולה הוא, והא ודאי לאו מילתא, דתינוק קטן כ״כ ככפות דמי אפי׳ קודם מילה.⁠ד וי״א שאפי׳ אפשר להדורי שלא לחלל את השבת בהבאה זו לא מהדרי׳, מדאמרי׳ בגמ׳ דרך גגות חצרות וקרפיפות שלא ברצון ר״א, אלמא לא מהדרי׳ כלל שלא לחלל את השבת, כיון דאמר רחמנא מכשירי מילה אפי׳ בשבת, ואע״ג דאמרי׳ בגמ׳ה אי איכא אחר ליעביד אחר משום דכ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב.⁠ו ה״מ במקום שאפשר שיתקיימו שניהם לגמרי, אבל שבת ומילה הואיל וניתנה שבת לדחות אצל מילה גופה, ניתנה לדחות אף במכשירי מילה ואין מחזרין עליהן אם איפשר בענין אחר, כיון שמלאכה זו לצורך מילה או מכשיריה היא נעשית דכולי מעשה כמיל׳ אריכתא הוא.⁠ז ומסתברא הכי, מדלא מצריך ר״א לאתויי לאיזמל בשערו כדאמרי׳ במפניןח לגבי חיה, אלמא כי אורחא עביד ואפי׳ אפשר לשנויי לא משנינן, וליכא דוכת׳ דלא מצי לאתויי איזמל דרך פטור בשערו בפיו או באחר ידו ובמנעלו בחד מהנך גווני דתנן בפרק המצניעט פטור, אלא ודאי מכשירי מילה כמילה עצמה וניתנה שבת לדחות אצלן.⁠י ומסקנא נמי בפרק המוצא תפליןכ הכי משמע דמכשירי מצוה לר״א אע״ג דאפשר לשנויי לא משנינן וכ״ש במכשירי מילה. ומיהו אם אפשר להביא איזמל דרך רה״ר אסור לעשות כלי בשבת, מפני שמלאכה זו מעיקרא שלא לצורך הוא, ונמצאת עשייה זו לצורך הכלי לא לצורך המצוה, ולמה זה דומה למי שיש לו כלי בביתו והלך והביא אחר דרך רה״ר. ואפשר לומר עוד דשאני דרך גגות דלאו דרך הבאה הוא ומצוה מתאחרת בכך.⁠ל א״נ שלא כרצון ר״א דקאמר לאו על כרחו אלא שאין זו הוראתו של ר״א1 אבל הלשון האחר נראה כמו שפירשתי.
א. בתוד״ה רבי אליעזר.
ב. דאע״ג דאמרי׳ לעיל צד, א [ועי׳ תוס׳ שם ד״ה אבל] דלכו״ע באדם אמרי׳ חי נושא את עצמו מ״מ איתא איסור מדרבנן כדלקמן קכח, ב.
ג. בתוס׳ לפנינו.
ד. ביאור דברי רבנו שחולק על התוספות שכתבו שרק אחר המילה הוי חולה ודינו ככפות אבל לפני המילה אית ביה הדין של חי נושא את עצמו, ולסברתם כיון שלבסוף נצטרך לחלל שבת אם כן אין מטריחין בזה לכתחילה ומביאין האיזמל. ורבנו פליג בזה דכיון דלפני המילה אין לו דין כפות למה נחלל עכשיו, אדרבא יביאו תינוק אצל איזמל כיון דהשתא ליכא איסור מה״ת, ולאחר מילה נחזירו אם א״א להביא אמו אצלו דהוי ליה פיקו״נ, וע״ז הוסיף רבנו דאדרבא די״ל דאפילו קודם מילה הוי ככפות דתינוק קטן כ״כ ואינו נושא עצמו, ועי׳ רבנו ומאור לקמן קמא, ב שפליגי ארש״י וס״ל דתינוק שאינו רגיל לילך ברגליו כבהמה דמשרבט נפשייהו דמי ע״ש, ועי׳ מג״א סי׳ שח ס״ק עא, ועי׳ רש״י קמב, א ד״ה פטור.
ה. קלג, א.
ו. וכן הקשו בתוד״ה שלא ברצון.
ז. כלומר דהא דר״ל הוא דלא נדחה כלל הל״ת ואפשר לקיים שניהם, אבל הכא הרי שבת נדחתה לגבי עצם המילה ואין מתקיימים בה שניהם שוב אין בזה הכלל דר״ל ונדחית גם לענין מכשירין, ועי׳ רשב״א.
ח. לעיל קכח, ב.
ט. צב, א.
י. הביאור הוא דרבנו חידש דהפלוגתא אי מכשירי מילה דוחים שבת תלוי בפלוגתא אי שבת הותרה אצל מילה או דחויה אצל מילה. דר״א סבר ששבת הותרה כחול אצל מילה והוי כהיתר גמור ומשו״ה אף מכשירים דוחים שבת לפיכך אין סברא לאהדורי כדי לקיים שניהם, אבל חכמים ס״ל דשבת דחויה היא אצל מילה ורק היא גופה נדחית ולא מכשיריה וממילא אם אפשר לקיומי שניהם אינו דוחה ולגבי מילה בצרעת אליבא דכו״ע הוי דחויה ושפיר קאמר לקמן אי איכא אחר ליעבד כדי לקיים שניהם ולא ניתנה בזה לידחות, [ועי׳ חידושי הר״ן שביאר בארוכה]. ולקמן קלב, א דילפי׳ מילה בשבת ממילה בצרעת היינו לחכמים, אבל לר״א לא דמיא דמילה הותרה וצרעת דחויה, ועי׳ חת״ס ושפ״א. והיסוד לחלק בין שבת לדחית צרעת משום דלר״א מרבינן מכשירין שדוחין ש״מ הותרה משא״כ בצרעת דל״מ ענין כזה ממילא לא ילפינן אלא דצרעת דחויה לגבי מילה.
כ. קג, ב. מיהו ברש״י משמע שבמסקנא לר״א כל דאפשר משנינן, אלא דאפשר דרבנו גריס שם כבעל המאור דנדחית הראיה ע״ש וצ״ע בזה.
ל. כ״כ בתוס׳ ד״ה רבי אליעזר לתרץ הקושיא שיביאו התינוק ובזה תירצו דלמהר המצוה עדיף מלעשות איסורא מדרבנן, ועי׳ מהרש״א שמ״מ בסברא זו לא ניחא לתוס׳ הא שהקשו בד״ה שלא מהך דר״ל שיכול לקיים שניהם משום כדי למהר המצוה לא אמרינן ליה לעבור עבירה עיי״ש, והיינו כמו שכ׳ תוס׳ ד״ה ומי שרי ובתוס׳ ערובין קג, ב ד״ה מה לי שבחצר מעורבת דהוי היתר גמור לא דחינן אפילו כדי למהר המצוה, וצ״ע ברבנו אי אתא לתרץ בזה שמתאחר המצוה גם הקושיא מר״ל. ועי׳ תוס׳ יבמות יד, א ד״ה במקומו דמשמע דס״ל ואע״ג דהיה אפשר בהיתר לעשות מע״ש בכ״ז היו מביאים עצמן במתכוון לכך.
1. הגהת הגרא״ז: אלא כר״ש.
מתני׳: רבי אליעזר אומר אם לא הביאו מערב שבת מביאו בשבת. איידי דסליק מפרק מפנין דתני כל צרכי מילה עושין בשבת, התחיל כאן רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי, ולא הוצרך לפרש לאיזה דבר מביאו.
מביאו בשבת. הקשו בתוס׳ למה יביא איזמל אצל תינוק יביאו תינוק אצל איזמל דליכא אלא שבות, דאדם חי נושא את עצמו לכולי עלמא. ותירצו דהכא במאי עסקינן בשאין שם מניקה אלא אמו, ונמצא צריך לאמו לאחר מילה, ואמו מסוכנת שאינה יכולה לבא אצלו והם צריכין להחזירו אצל אמו, ואחר מילה הרי הוא חולה וככפות דמי ומודה רבי נתן בכפות (שבת צד.). ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום עכשיו אינו כפות למה נחלל עליו עכשיו יביא תינוק אצל איזמל דכיון דהשתא מיהא ליכא אלא שבות, ודלמא לאחר מילה תהא שם מניקה, ואפילו דלתות מדינה נעולות מכל מקום כל שאפשר עכשיו בלא חלול נעשה עכשיו בלא חלול, ולאחר מילה כיון דלא אפשר נביאהו אצל אמו דהא הותרה אצלו מלאכה זו. אלא יש לומר דאפילו קודם מילה הוי ככפות, דתינוק קטן כל כך אינו נושא את עצמו.
ויש מי שתירץ גם בתוס׳ דלרבי אליעזר כיון שהתורה התירה מכשירין לא טרחינן ולא משנינן. ותדע לך מדאמרינן בגמרא מעשה היה ושכחו ולא הביא איזמל מערב שבת ולמחר הביאוהו שלא ברצון רבי אליעזר דשרי אפילו ברשות הרבים, אלא כר״ש דתנן ר״ש אומר אחד גגות ואחד חצרות וכו׳, אלמא לרבי אליעזר אע״פ שיכול להביאו דרך גגות וחצרות, אינו מביאו אלא דרך רשות הרבים דלא משנינן כלל. ועוד תדע לך דהא שרי רבי אליעזר להביאו בידו בהדיא ולא משנינן ביה להביאו בשערו או כלאחר יד כדרך שאמרו בחיה בפרק מפנין (שבת קכח:), אלמא לא משנינן כלל.
ואם תאמר אמאי לא, והא (שבת קלג.) א״ר שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. יש לומר דשאני הכא דאי אפשר שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה, והלכך אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמו. ויש מי שאומר שאילו היה יכול להביאו דרך גגות במהרה כל כך כדרך שהוא מביאו ברשות הרבים אפילו רבי אליעזר מודה דמביא דרך גגות, אבל כשדרך הרבים קצרה ובלא טורח ובלא עיכוב ודרך גגות בעכוב קצת לא משנינן כלל, ובשערו נמי איכא עיכובא טפי והלכך לא טרחינן ולא משנינן. ומכל מקום לדברי כולם דוקא להביאו אפילו דרך רשות הרבים, אבל לעשות כלי לכתחילה היכא דאיכא כלי ואפשר לאתויי דרך גגות וקרפיפות ואפילו להביאו דרך רשות הרבים לא שרי ליה למעבד כלי, דהבאת כלי הוא לצורך מילה אבל עשיית כלי אינו לצורך מילה בלבד אלא אף לעשיית כלי.
פרק תשעה עשר בעזר הצור:
ר׳ אליעזר וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא על זאת המסכתא שאחד מחלקיה הוא מה שהותר בקצת מלאכות לצרך מצוה וזה הפרק הוא מכלל זה החלק ובפרט במצות מילה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר אם הותר מכלל מכשיריה של מילה להיות דוחה שבת כמילה עצמה אם לאו השני במה שהותר לעשות לקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה השלישי בקצת קטנים שאין דוחין שבת מפני מילתם הרביעי בקצת סבות שמאחרין את המילה בשבילם ועושין אותה שלא בזמנה ושמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואם עשה כן שלא כדין אם חייב אם פטור וכן שמאחרין את המילה גם כן לחולשת התינוק ובביאור עניני גוף המילה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגלה ובסכנה מכסהו על פי עדים ועוד אמר ר׳ אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל כלל אמר ר׳ עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת אמר הר״ם פי׳ מפני זה יביא אותו מגלה לחבובי מצוה ויכסה אותו בשעת הסכנה על פי עדים כדי שלא יחשדו אותו שהוא מחלל שבת וכשפשע בסכין יביא אותו בשבת אבל דרך גנות ור׳ אליעזר מתיר להביא דרך רה״ר ואינה הלכה כי העקר אצלנו שנתן ר׳ עקיבא אמתי והמילה אי אפשר מערב שבת לפי שמצותה בשמיני על כל פנים:
רבי אליעזר דמילה פרק תשעה עשר:
פרק רבי אליעזר דמילה
תוס׳ בד״ה ר״א אומר כו׳ וא״ת ויביאו התינוק כו׳ דהשתא ליכא איסור שבת כלל כו׳ עכ״ל. ר״ל מדאורייתא ליכא איסור שבת כלל כיון דחי נושא את עצמו לכ״ע באדם כדאמרינן בפרק המצניע ומיהו איסורא דרבנן ודאי דאיכא כדמוכח בפ׳ מפנין דאשה מדדה את בנה אפי׳ ברה״ר דא״נ מגבה ליה חי נושא את עצמו כפרש״י שם משמע דאינה נושאה להדיא בנה ונראה דלא נחתי הכא לאקשויי הכי ויביאו התינוק כו׳ מההיא דר״ל דכ״מ שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו׳ דבלאו הכי קשיא להו לקמן מיניה דר״ל אהך דר״א והניחו הדבר בקושיא אלא דמסברא נחתי הכא להקשות אמאי (לא) נקט לר״א תיקון דהבאת איזמל טפי ה״ל למינקט הבאת תינוק כו׳ ובתירוצם שני שכתבו הכא כדי למהר המצוה לא ניחא להו לתרץ הך דר״ל לקמן דכיון דיכול לקיים שניהם משום כדי למהר המצוה לא אמרי׳ ליה לעבור עבירה ולא דמי לההיא דהתם באומר אבי הבן לקוץ כו׳ דמסיק בדליכא אחר דהתם כיון דליכא אחר ואם נמתין עד שיבא אחר תעבור זמן מילה משא״כ הכא דכך יעשה המצוה בזמנה דרך חצירות וגגות כמו דרך רה״ר ואין לחוש אם יתאחר קצת ודו״ק:
תוס׳ ד״ה רבי אליעזר וכו׳ וא״ת ויביאו התינוק. עיין לעיל דף צד ע״א תוספות ד״ה אבל אדם:
בא״ד כד למהר המצוה. עיין עירובין דף קג ע״ב תוס׳ ד״ה מה לי:

פרק יט

א משנה בהמשך להלכות הנידונות בסוף הפרק הקודם בענין לידה בשבת, ונזכר אף ענין מילה, מביאים גופי הלכות בנושא זה. ר׳ אליעזר אומר: אם לא הביא כלי למול בו את הילד מערב שבתמביאו אף ביום השבת עצמו. ומביא אותו מגולה שיראו שהוא מביא סכין של מילה. ובסכנה שגזרו גזירת שמד ואסרו על היהודים למול את ילדיהם — מכסהו על פי עדים שיוכלו להעיד כי הוביל את הסכין לצורך מצוה.

Chapter 19

MISHNA: As a continuation to the discussion at the end of the previous chapter, which mentioned circumcision in the context of a discussion of the halakhot of childbirth on Shabbat, the mishna continues to address the halakhot of circumcision. Rabbi Eliezer says: If he did not bring an implement for circumcising the child on Shabbat eve, he brings it on Shabbat itself uncovered so that it will be clear to all that he is bringing a circumcision scalpel. And in times of danger, when decrees of persecution prohibit Jews from circumcising their children, one covers it in the presence of witnesses who can testify that he transported the scalpel to perform a mitzva.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְעוֹד אָמַר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת (כְּלִי) בַּרְזֶל.

And furthermore, Rabbi Eliezer said with regard to this issue: One may even cut down trees to prepare charcoal in order to fashion iron tools for the purpose of circumcision.
רי״ףספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ר׳ אליעזר כורתין וכו׳. דסבירא ליה דמכשירי מצוה דוחין את השבת כמו המצוה עצמה. ור׳ עקיבא פליג ואמר שלא דחו מכשירי מצוה את השבת אלא המצוה גופה, לפי שאפשר לעשותם מערב שבת, אבל המילה אי אפשר להקדימה קודם זמנה, דיום שמיני אמר רחמנא ולא שביעי.
ועוד אמר ר׳ אליעזר בענין זה: אף כורתים עצים לעשות פחמין כדי לעשות באמצעותם כלי ברזל לצורך מילה.
And furthermore, Rabbi Eliezer said with regard to this issue: One may even cut down trees to prepare charcoal in order to fashion iron tools for the purpose of circumcision.
רי״ףספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) (כְּלָל) אָמַר ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אכׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת (וּמִילָה) שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מע״שמֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.:

Rabbi Eliezer’s approach was not universally accepted, and a principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat, including transporting the circumcision scalpel. However, any prohibited labor involved in the mitzva of circumcision itself that cannot be performed on Shabbat eve overrides Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלל אמר ר״ע – נחלק על ר״א במכשירי מצוה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מע״ש.
[ושאי אפשר לעשות מע״ש – כגון] מילה עצמה שא״א לה ליעשות דזמנה ביום השמיני דוחה שבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיטת ר׳ אליעזר לא היתה מקובלת על כל החכמים וכלל אמר ר׳ עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבתאינה דוחה את השבת, ובכלל זה הכנסת סכין המילה והבאתה. אבל מלאכה של מצוה שאי אפשר לעשותה מערב שבת כמו המילה עצמה — דוחה את השבת.
Rabbi Eliezer’s approach was not universally accepted, and a principle was stated by Rabbi Akiva: Any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat, including transporting the circumcision scalpel. However, any prohibited labor involved in the mitzva of circumcision itself that cannot be performed on Shabbat eve overrides Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: אִיבַּעְיָא לְהוּ טַעְמָא דר״אדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְאֵתוֹיֵי מְכוּסֶּה ע״פעַל פִּי עֵדִים אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה מְגוּלֶּה אִין מְכוּסֶּה לָא אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא אפי׳אֲפִילּוּ מְכוּסֶּה שַׁפִּיר דָּמֵי מַאי.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Is the reason for Rabbi Eliezer’s opinion that the scalpel must be uncovered due to affection for the mitzva and the desire to publicize it, or perhaps it is due to avoiding suspicion? The Gemara asks: What practical difference is there between the two reasons suggested for Rabbi Eliezer’s opinion? The Gemara answers: The difference is with regard to the question of whether or not it is permitted to bring the scalpel covered in the presence of witnesses who are aware that one is bringing the scalpel for the purpose of circumcision. If you say the reason is due to affection for the mitzva, then if it is uncovered, yes, there is a display of affection for the mitzva. If it is covered, no, there is no display of affection. However, if you say the reason for this ruling is due to avoiding suspicion, even if it is covered he may well do so, because the witnesses are aware that a circumcision will be performed. What is the resolution of this dilemma?
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ טעמא דר״א – דאמר מגולה אין מכוסה לא.
משום חיבוב מצוה – להודיע שחביבה מצוה עליו שמחלל שבת עליה.
משום חשדא – שלא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו וסיפא דמתני׳ דקתני ובסכנה מכסהו ע״פ עדים ודאי משום חשדא הוא אלא רישא מיבעיא לן דוקא מגולה קאמר אבל מכוסה ע״פ עדים שלא בשעת הסכנה לא ומשום חיבוב מצוה או לאו דוקא מגולה דטעמיה משום חשדא וה״ה למכוסה על פי עדים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם טעמא [הטעם] של ר׳ אליעזר שיש לגלות את הסכין הוא משום חבובי [חיבוב] מצוה ופרסומה, או דילמא [שמא] משום מניעת חשדא [חשד]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה], אם טעם הדבר הוא זה או אחר? ומשיבים: לאתויי ענין אפשרות הבאתו] כשהוא מכוסה על פי עדים היודעים שמביא סכין לצורך מילה. אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום חבובי [חיבוב] מצוה, הרי אם הוא מגולהאין [כן], יש בכך משום חיבוב מצוה, ואולם אם הוא מכוסהלא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום מניעת חשדא [חשד] — אם כן אפילו הוא מכוסה, כיון שהדבר נעשה בידיעת עדים שפיר דמי [יפה, ראוי נחשב הדבר]. ואם כן מאי [מה] המסקנה בענין זה?
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Is the reason for Rabbi Eliezer’s opinion that the scalpel must be uncovered due to affection for the mitzva and the desire to publicize it, or perhaps it is due to avoiding suspicion? The Gemara asks: What practical difference is there between the two reasons suggested for Rabbi Eliezer’s opinion? The Gemara answers: The difference is with regard to the question of whether or not it is permitted to bring the scalpel covered in the presence of witnesses who are aware that one is bringing the scalpel for the purpose of circumcision. If you say the reason is due to affection for the mitzva, then if it is uncovered, yes, there is a display of affection for the mitzva. If it is covered, no, there is no display of affection. However, if you say the reason for this ruling is due to avoiding suspicion, even if it is covered he may well do so, because the witnesses are aware that a circumcision will be performed. What is the resolution of this dilemma?
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיתְּמַר א״ראָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא אֲמָרָהּ ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא לְחַבּוֹבֵי מִצְוָה תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מְבִיאוֹ מְגוּלֶּה וְאֵין מְבִיאוֹ מְכוּסֶּה דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רַב אָשֵׁי מתני׳מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ ע״פעַל פִּי עֵדִים בְּסַכָּנָה אִין שֶׁלֹּא בְּסַכָּנָה לָא שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה שְׁמַע מִינַּהּ.

It was stated that Rabbi Levi said: Rabbi Eliezer only stated this ruling to express affection for the mitzva. That opinion was also taught in a baraita: If a child is to be circumcised on Shabbat and they failed to bring the scalpel on Shabbat eve, one brings it on Shabbat uncovered, but he does not bring it covered; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise in support of this opinion, as it teaches: And in a time of danger he covers it in the presence of witnesses. By inference, in a time of danger, yes, he covers it; when it is not a time of danger, no, he does not cover it. Conclude from this that the scalpel is uncovered due to affection for the mitzva. The Gemara states: Indeed, conclude from this.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתמר [נאמר] אמר ר׳ לוי: לא אמרה ר׳ אליעזר להלכה זו אלא לחבובי [לחיבוב] מצוה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ילד הצריך להימול בשבת ולא הביאו את הסכין מערב שבת — מביאו אף בשבת כשהוא מגולה דווקא ואין מביאו כשהוא מכוסה, אלו דברי ר׳ אליעזר. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני כן שנינו בה]: ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים, ומכאן נסיק דווקא בשעת הסכנהאין [כן], מכסה, ואולם שלא בשעת הסכנהלא, שמע מינה [למד ממנה] שהטעם משום חבובי [חיבוב] מצוה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
It was stated that Rabbi Levi said: Rabbi Eliezer only stated this ruling to express affection for the mitzva. That opinion was also taught in a baraita: If a child is to be circumcised on Shabbat and they failed to bring the scalpel on Shabbat eve, one brings it on Shabbat uncovered, but he does not bring it covered; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise in support of this opinion, as it teaches: And in a time of danger he covers it in the presence of witnesses. By inference, in a time of danger, yes, he covers it; when it is not a time of danger, no, he does not cover it. Conclude from this that the scalpel is uncovered due to affection for the mitzva. The Gemara states: Indeed, conclude from this.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנְיָא אִידַּךְ מְבִיאוֹ מְגוּלֶּה וְאֵין מְבִיאוֹ מְכוּסֶּה דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר נוֹהֲגִין הָיוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שֶׁהָיוּ מְבִיאִין מְכוּסֶּה ע״פעַל פִּי עֵדִים.

It was taught in another baraita: He brings the scalpel uncovered, and he does not bring it covered; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Eliezer: In a time of danger they would customarily bring the scalpel covered in the presence of witnesses.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מביאו לסכין כשהוא מגולה ואין מביאו כשהוא מכוסה, אלו דברי ר׳ אליעזר, ר׳ יהודה אומר משום (בשם) ר׳ אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין את הסכין כשהוא מכוסה על פי עדים.
It was taught in another baraita: He brings the scalpel uncovered, and he does not bring it covered; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Eliezer: In a time of danger they would customarily bring the scalpel covered in the presence of witnesses.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִיבַּעְיָא לְהוּ עֵדִים דְּקָאָמַר אִיהוּ וְחַד אוֹ דִילְמָא הוּא וּתְרֵי.

With regard to these witnesses, a dilemma was raised before the Sages: The necessary witnesses that he is saying, do they include he who is bringing the scalpel and one other witness? Or perhaps they include he who brought the scalpel and two other witnesses to testify on his behalf.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על עדים אלה שדובר בהם איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: העדים דקאמר [שאמר] האם הכוונה: איהו וחד [הוא, המביא, ואחד נוסף], או דילמא [שמא]: הוא המביא ותרי [ושנים] מלבדו שיעידו.
With regard to these witnesses, a dilemma was raised before the Sages: The necessary witnesses that he is saying, do they include he who is bringing the scalpel and one other witness? Or perhaps they include he who brought the scalpel and two other witnesses to testify on his behalf.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״שתָּא שְׁמַע וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ ע״פעַל פִּי עֵדִים אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הוּא וּתְרֵי שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הוּא וְחַד מַאי עֵדִים שֶׁרְאוּיִם לְהָעִיד בִּמְקוֹם אַחֵר.:

Come and hear a resolution to this dilemma from the language of the mishna, which stated: And in times of danger he covers it in the presence of witnesses. Granted, if you say it is referring to him and two other witnesses, it works out well; the wording is appropriate. However, if you say it is referring to him and one other witness, what is to be made of the use of the term witnesses in the plural when there is only one other witness? The Gemara refutes this proof: They may still be called witnesses, in the plural, because they, i.e., he and the other witness, are fit to testify elsewhere.
רי״ףרש״יספר הנרגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי אמרת בשלמא הוא ותרי שפיר – היינו דמיקרו עדים אלא הוא וחד מי מיקרי עדים איהו לגביה נפשיה מי מיקרי עד.
ומשני: שראוים להעיד במקום אחר – לעולם הכא עדות לא שייכא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שיהו שנים ומאי קרו להו עדים דאיכא גילוי מילתא ע״י השני ושנים קרו עדים בעדות אחריתי שאינו נוגע בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בשלמא הוא ותרי. עיין תשובת הראנ״ח ח״א סי׳ פ״ט:
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הכוונה להוא ותרי [ושנים]שפיר [יפה] ומובן הסגנון, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הכוונה להוא וחד [ואחד], מאי [מה] אם כן פירוש ״עדים״ בלשון רבים, והלא יש רק עד אחד! ודוחים: אין זו ראיה, שעדיין נקראים הם ״עדים״ כיון שראויים הם, כלומר הוא ועוד אחד, להעיד במקום אחר.
Come and hear a resolution to this dilemma from the language of the mishna, which stated: And in times of danger he covers it in the presence of witnesses. Granted, if you say it is referring to him and two other witnesses, it works out well; the wording is appropriate. However, if you say it is referring to him and one other witness, what is to be made of the use of the term witnesses in the plural when there is only one other witness? The Gemara refutes this proof: They may still be called witnesses, in the plural, because they, i.e., he and the other witness, are fit to testify elsewhere.
רי״ףרש״יספר הנרגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְעוֹד אָמַר ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל בְּשַׁבָּת בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב.

We learned in our mishna: And furthermore, Rabbi Eliezer said: One may even cut down trees to prepare charcoal for the purpose of circumcision on Shabbat. With regard to this issue, the Sages taught in a baraita: In the locale of Rabbi Eliezer, where they would follow his ruling, they would even cut down trees on Shabbat to prepare charcoal from it in order to fashion iron tools with which to circumcise a child on Shabbat. On a related note, the baraita relates: In the locale of Rabbi Yosei HaGelili they would eat poultry meat in milk, as Rabbi Yosei HaGelili held that the prohibition of meat in milk does not include poultry.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעשות ברזל – לאיזמל של מילה.
היו אוכלין בשר עוף בחלב – כדלקמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ועוד שנינו במשנתנו שאמר ר׳ אליעזר שאף כורתים עצים לעשות פחמים לצורך המילה בשבת, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במקומו של ר׳ אליעזר שהיו נוהגים שם על פיו היו אף כורתין עצים בשבת כדי לעשות מהם פחמין כדי לעשות באמצעותם ברזל למול בו תינוק בשבת, ואגב כך סיפרו כי במקומו של ר׳ יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. שסבר ר׳ יוסי הגלילי שאיסור בשר בחלב אינו כולל את העוף.
We learned in our mishna: And furthermore, Rabbi Eliezer said: One may even cut down trees to prepare charcoal for the purpose of circumcision on Shabbat. With regard to this issue, the Sages taught in a baraita: In the locale of Rabbi Eliezer, where they would follow his ruling, they would even cut down trees on Shabbat to prepare charcoal from it in order to fashion iron tools with which to circumcise a child on Shabbat. On a related note, the baraita relates: In the locale of Rabbi Yosei HaGelili they would eat poultry meat in milk, as Rabbi Yosei HaGelili held that the prohibition of meat in milk does not include poultry.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי יוֹסֵף רִישְׁבָּא קָרִיבוּ לֵיהּ רֵישָׁא דטוותא בַּחֲלָבָא לָא אֲכַל כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי א״לאֲמַר לֵיהּ אַמַּאי לָא תְּשַׁמְּתִינְהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ אַתְרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה הֲוָה וְאָמֵינָא דִּילְמָא דְּרַשׁ לְהוּ כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

The Gemara relates: Levi happened to come to the house of Yosef the hunter. They served him the head of a peacock [tavsa] in milk and he did not eat. When Levi came before Rabbi Yehuda HaNasi, the latter said to him: Why did you not excommunicate these people who eat poultry in milk, contrary to the decree of the Sages? Levi said to him: It was in the locale of Rabbi Yehuda ben Beteira, and I said: Perhaps he taught them that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who permits the eating of poultry meat in milk. Given the possibility that their rabbi rules that it is permitted, I cannot come and prohibit it, and I certainly cannot excommunicate them for it.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה וכו׳ ואיבעיא לן האי דקתני ר׳ אליעזר אומר מביאו מגולה משום חבובי מצוה הוא או משום שלא יחשדוהו שהוציא חפציו טמונים לפיכך מגליהו שיראו שסכין של מצוה הוא. ופשטנא דמשום חבובי מצוה הוא היכא דליכא סכנה ותוב איבעיא לן האי דתנא במתניתא רבי יהודה משום רבי אליעזר [אומר] נוהגים היינו בסכנה מביאין אותו (בסכנה) מכוסה על פי עדים הני עדים שנים אחרים זולתו המביאו או דלמא הוא ואחרים ולא איפשטא בהדיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טויס
טויס – (שבת קל. חולין קיז.) לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבה לא אכיל. (בבא קמא כט) אמר ריש לקיש כאן שנה רבי תרנגול ופסיוני וטוום כלאים זה בזה: (בראשית רבה כט) הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול הכלב עם הזאב תרנגול עם הטווס הה״ד כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (ובפ״ז) ואת כל עוף כנף למינהו זה הטווס. וקופים ותוכיים תרגום וכופין וטווסין. קרנות שן והבנים תרגום ושן דפיל וטווסין (א״ב פי׳ בל׳ יוני מין עוף אשר זנבה נעלם מלא עינים מגוונים שוני׳):
ערך רשבא
רשבאא(חולין קיז שבת קל.) לוי איקלע לבי יוסף רישבא פירש״י צייד עופות לשון אין פורשין רישבין ליונים ובנוסחאות כתוב פורסין נישבין ואין כתוב רישבין:
א. [פאגעל פענגער.]
רישבא – ציד עופות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר: לוי איקלע לבי [הזדמן לבית] יוסף רישבא [הצייד]. קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא [הגישו לו ראש טווס בחלב] ולא אכל. כי אתא לקמיה [כאשר בא לוי לפני] רבי אמר ליה [לו] רבי ללוי: אמאי לא תשמתינהו [מדוע לא תחרימם] לאנשים אלה האוכלים עוף בחלב שלא כדברי חכמים! אמר ליה [לו] לוי: אתריה [מקומו] של ר׳ יהודה בן בתירה הוה [היה], ואמינא [ואמרתי]: דילמא [שמא] דרש להו [להם] שהלכה כשיטת ר׳ יוסי הגלילי המתיר אכילת בשר עוף בחלב. וכיון שהתיר להם רבם אין מקום לבוא ולאסור עליהם, וודאי שאין להחרימם בשל כך.
The Gemara relates: Levi happened to come to the house of Yosef the hunter. They served him the head of a peacock [tavsa] in milk and he did not eat. When Levi came before Rabbi Yehuda HaNasi, the latter said to him: Why did you not excommunicate these people who eat poultry in milk, contrary to the decree of the Sages? Levi said to him: It was in the locale of Rabbi Yehuda ben Beteira, and I said: Perhaps he taught them that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who permits the eating of poultry meat in milk. Given the possibility that their rabbi rules that it is permitted, I cannot come and prohibit it, and I certainly cannot excommunicate them for it.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דִּתְנַן ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר נֶאֱמַר {דברים י״ד:כ״א} לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה וְנֶאֱמַר {דברים י״ד:כ״א} לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.

As we learned in a mishna, Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated in the verse: “You shall not eat anything that dies of itself; to the stranger at your gates you may give it, that he may eat it; or you may sell it to a foreigner; for you are a holy people to the Lord your God” (Deuteronomy 14:21), and it is stated later in the same verse: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.” From the juxtaposition of the two issues it is derived: That which is prohibited due to the prohibition against eating an unslaughtered animal, it is prohibited to cook it in milk. The prohibition against cooking a creature in milk is not limited to only a kid. If so, with regard to poultry, which is prohibited due to the prohibition against eating an unslaughtered animal, I might have thought it should be prohibited to cook it in milk; therefore, the verse states: “In its mother’s milk.” This excludes poultry, which does not have mother’s milk and is therefore not included in the prohibition.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר – באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי משמע כל האסור משום נבלה נוהג בו איסור בשר בחלב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן כן שנינו במשנה], ר׳ יוסי הגלילי אומר: נאמר ״לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך״, ונאמר בהמשך הפסוק: ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ (דברים יד, כא), ומסמיכות הדברים נלמד: את שאסור משום נבלהאסור לבשל בחלב ולא רק גדי בחלב אמו. ואולם אם כך תאמר בעוף מאחר שאסור גם כן משום נבלה, יכול אף הוא יהא אסור לבשל בחלבתלמוד לומר: ״בחלב אמו״, הרי יצא עוף שאין לו חלב אם ולא נכלל באיסור זה.
As we learned in a mishna, Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated in the verse: “You shall not eat anything that dies of itself; to the stranger at your gates you may give it, that he may eat it; or you may sell it to a foreigner; for you are a holy people to the Lord your God” (Deuteronomy 14:21), and it is stated later in the same verse: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.” From the juxtaposition of the two issues it is derived: That which is prohibited due to the prohibition against eating an unslaughtered animal, it is prohibited to cook it in milk. The prohibition against cooking a creature in milk is not limited to only a kid. If so, with regard to poultry, which is prohibited due to the prohibition against eating an unslaughtered animal, I might have thought it should be prohibited to cook it in milk; therefore, the verse states: “In its mother’s milk.” This excludes poultry, which does not have mother’s milk and is therefore not included in the prohibition.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק עִיר אַחַת הָיְתָה בא״יבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כר״אכְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּן וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד1 עַל יִשְׂרָאֵל עַל הַמִּילָה וְעַל אוֹתָהּ הָעִיר לָא גָּזְרָה.:

Rabbi Yitzḥak said: There was one city in Eretz Yisrael where they would act in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer with regard to circumcision, and they would die at their appointed time and not earlier, as a reward for their affection for this mitzva. And not only that, but on one occasion the wicked empire, Rome, issued a decree against the Jewish people prohibiting circumcision; but against that city it did not issue the decree.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״גזרה״.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא לא אכל כי אתא לקמיה דר׳ א״ל מאי טעמא לא שמתינהו א״ל אתרא דר׳ יהודה בן בתירא ואמרי דלמא דריש להו כרבי יוסי הגלילי דסבר יצא עוף שאין לו חלב אם.
א״ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר׳ אליעזר והיו מתיה מתין בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה כל השבח ואין הלכה כר״א ולא כר׳ יוסי הגלילי שמתיר בשר עוף בחלב ולא כרבי ינאי שאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ומפרשי רבנן כי לא אמר רבי ינאי אלא בשעת הגזרה וסמיך דהוא עריק ועבדי ליה נס אמר ראבין בר רב אדא א״ר יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ושקלינן וטרינן בה ואוקמא רב אשי שלא כרצון ר׳ אליעזר דשרי אפילו דרך רשות הרבים ושלא ברצון מחלוקתו והם החכמים שחולקים על ר׳ אליעזר ואומרים אפילו דרך גגות ודרך חצירות וכו׳ דרבי עקיבא סבירא ליה כוותיהון אלא כרצון ר׳ שמעון דשרי דרך גגות דתנן ר׳ שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחת קרפיפות כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ והיו מתים בזמנם כו׳. נ״ב ואע״פ שאין הלכה כר״א היינו משום דרבים פליגי עליה אלו ואלו דברי אלהים חיים. תוס׳:
עיר א׳ בא״י שהיו כו׳ והיו מתים בזמנן כו׳. והוא מדה כנגד מדה על שהיו מדקדקין לעשות כלי מילה אפי׳ בשבת כדי לקיים מצות מילה בזמנה גם הם מתו בזמנן ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר יצחק היה הראשון שנימל לח׳ בזמנו מת בזמנו אברהם שנימול שלא בזמנו מח ה׳ שנים קודם זמנו כדאמרי׳ פ״ק דב״ב וק״ל:
ד אמר ר׳ יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר׳ אליעזר בענין מילה והיו מתים בזמנן, ולא לפני זמנם, בשכר חיבוב מצוה זו. ולא עוד, אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) גזרה על ישראל על המילה (שלא ימולו), ועל אותה העיר לא גזרה.
Rabbi Yitzḥak said: There was one city in Eretz Yisrael where they would act in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer with regard to circumcision, and they would die at their appointed time and not earlier, as a reward for their affection for this mitzva. And not only that, but on one occasion the wicked empire, Rome, issued a decree against the Jewish people prohibiting circumcision; but against that city it did not issue the decree.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תַּנְיָא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה כְּגוֹן מִילָה דִּכְתִיב {תהלים קי״ט:קס״ב} שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב בעֲדַיִין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וְכׇל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בִּקְטָטָה גכְּגוֹן עֲרָיוֹת דִּכְתִיב {במדבר י״א:י׳} וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו עֲדַיִין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בִּקְטָטָה דְּלֵיכָּא כְּתוּבָּה דְּלָא רָמוּ בַּהּ תִּיגְרָא.

Apropos affection for the mitzva of circumcision, the Gemara cites a baraita in which it was taught that Rabban Shimon ben Gamliel says: Every mitzva that the Jews initially accepted upon themselves with joy, such as circumcision, as it is written: “I rejoice at Your word as one who finds great spoil” (Psalms 119:162), and as the Sages explained, this “word” refers to the mitzva of circumcision, over which they rejoiced, they still perform it with joy. And every mitzva that the Jews initially accepted upon themselves with contentiousness and regret, such as the prohibition against incestuous relations, as it is written: “And Moses heard the people weeping, family by family” (Numbers 11:10), and as the Sages interpreted homiletically: They wept over matters pertaining to their families, as they were prohibited at that time from marrying family members, they still perform with contentiousness. The fact is that there is no marriage contract and wedding in which contentiousness does not arise, as there is inevitably some conflict between the parties. The baraita asserts that this is because, initially, the Jews did not accept the laws governing marriage and family relationships willingly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שש אנכי על אמרתך – אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מג:) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו.
בשמחה – שעושין משתה.
על עסקי משפחותיו – שנאסר להם קרובות.
שש אנכי – במדרש (שוחר טוב) למנצח על השמינית כתיב הנדרש על המילה שהיא בשמיני וכן אמרי׳ (פר״א פ׳ כ״ט) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה״ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה״ג. ר״ת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה שש אנכי וגו׳ במזמור למנצח על השמינית כתוב כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ שם כתיב אמרות ה׳ אמרות טהורות וא״כ שמעינן שאמרת האל היא המילה א״כ שש אנכי על אמרתך קאי על המילה שהיא אמרת האל וק״ל (עיין במהרש״א):
בד״ה שש אנכי במדרש למנצח על השמינית כתיב הנדרש כו׳ עכ״ל ר״ל דרשה שהביא רש״י שהיה דוד משמח עצמו בבית המרחץ כיון שנסתכל במילה דרשינן לה במדרש מהאי קרא למנצח על השמינית מזמור שהיה משמח ואמר שירה על המילה שנתנה בשמינית והכי איתא פ׳ התכלת ע״ש ומהרש״ל הגיה לאין צורך וק״ל:
שש אנכי על אמרתך כו׳. עי׳ פירש״י ויתפרש האי קרא שש אנכי וגו׳ ע״פ הדרש שהביא והוא בפ׳ התכלת דדוד היה מצטער כשראה עצמו במרחץ ערום בלא מצוה אחרי זאת כשמצא המילה היה שש עליה כמוצא שלל רב בלי טורח מלחמה כן מצא בגופו המילה תמיד בלי טורח ומעשה כלל משא״כ התפילין והציצית ומזוזה שאין תמיד עליו בלי עשייה וק״ל:
בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו כו׳. מפורש פ׳ יוה״כ:
ה כיון שדובר בענין מצות מילה וחיבובה, מביאים, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם ישראל מראשיתה בשמחה, כגון מילה, דכתיב [שנאמר]: ״שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב״ (תהילים קיט, קסב), ופירשו חכמים ש״אמרה״ זו היא מצות מילה שששו עליה — עדיין עושין אותה בשמחה. וכל מצוה שקבלו עליהם ישראל מראשיתה בקטטה ובצער כגון עריות, דכתיב כן נאמר]: ״וישמע משה את העם בכה למשפחותיו״ (במדבר יא, י), ודרשו חכמים שהיו בוכים על עסקי משפחותיו, שנאסר להם אז לשאת את קרובות המשפחה — עדיין עושין אותה בקטטה. וסימנו של דבר: דליכא [שאין] כתובה וחתונה דלא רמו [שאין משליכים, מתעוררת] בה תיגרא [קטטה] בין הצדדים. ולענייננו, שמתחילה לא קיבלו עליהם ישראל מצוות הקשורות בנישואין ברצון.
Apropos affection for the mitzva of circumcision, the Gemara cites a baraita in which it was taught that Rabban Shimon ben Gamliel says: Every mitzva that the Jews initially accepted upon themselves with joy, such as circumcision, as it is written: “I rejoice at Your word as one who finds great spoil” (Psalms 119:162), and as the Sages explained, this “word” refers to the mitzva of circumcision, over which they rejoiced, they still perform it with joy. And every mitzva that the Jews initially accepted upon themselves with contentiousness and regret, such as the prohibition against incestuous relations, as it is written: “And Moses heard the people weeping, family by family” (Numbers 11:10), and as the Sages interpreted homiletically: They wept over matters pertaining to their families, as they were prohibited at that time from marrying family members, they still perform with contentiousness. The fact is that there is no marriage contract and wedding in which contentiousness does not arise, as there is inevitably some conflict between the parties. The baraita asserts that this is because, initially, the Jews did not accept the laws governing marriage and family relationships willingly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תַּנְיָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כׇּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד1 כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה2 וּמִילָה עֲדַיִין הִיא מוּחְזֶקֶת בְּיָדָם וְכׇל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד3 כְּגוֹן תְּפִילִּין עֲדַיִין הִיא מְרוּפָּה בְּיָדָם.

It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in praise of the observance of the mitzva of circumcision: Any mitzva for which the Jews sacrificed their lives at the time of the decrees of the wicked empire, such as the prohibition of idolatry and the mitzva of circumcision, is still steadfastly observed. And any mitzva for which the Jews did not sacrifice their lives at the time of the decrees of the wicked empire, such as phylacteries, is still casually observed, meaning that they are not as careful in its fulfillment as they should be.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״גזרת המלכות״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״גזרת המלכות״.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מרופה – רפיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(14-15) גמרא: כגון תפילין עדיין מרופה בידם דאמר ר׳ ינאי. מסתברא דהא דר׳ ינאי כדי נקטה, דעיקרא דמלתא היינו הא דאמרינן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה, דמינה שמעינן דלא מסר אדם עצמו עליה אלא אלישע בעל כנפים, ומשום כך עדיין רפויה בידם דמועטין שבישראל מניחין תפילין. והא דאייתי הא דר׳ ינאי משום דאייתי׳ לה בכוליה תלמודא בהדי הא דאלישע אייתי נמי הכא וכאתחולי מלתא היא. אבל רש״י ז״ל לא פירש כן (בד״ה דא״ר ינאי), ואין פירושו מחוור בעיני כאן.
תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר שבח אחר למצות מילה: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון הימנעות מעבודה זרה ושמירת מצות מילהעדיין היא מוחזקת בידם בכל תוקף, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפיליןעדיין היא מרופה בידם ואינם נזהרים בה כראוי. וראיה לדבר שלא קיימו מצוה זו כראוי בשעת הגזירה ממה שמובא בענין תפילין.
It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in praise of the observance of the mitzva of circumcision: Any mitzva for which the Jews sacrificed their lives at the time of the decrees of the wicked empire, such as the prohibition of idolatry and the mitzva of circumcision, is still steadfastly observed. And any mitzva for which the Jews did not sacrifice their lives at the time of the decrees of the wicked empire, such as phylacteries, is still casually observed, meaning that they are not as careful in its fulfillment as they should be.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) דא״רדְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם מַאי הִיא אָמַר אַבָּיֵי שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶם רָבָא אָמַר שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶם.

The Gemara cites proof that the mitzva of phylacteries was not fulfilled properly at the time of the decrees, based upon an incident related to the following halakha. As Rabbi Yannai said: Donning phylacteries requires a clean body like that of Elisha, Man of Wings. What is included in the requirement to have a clean body? Abaye said: That one may not pass wind in them. Rava said: That one may not sleep in them.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דא״ר ינאי תפילין צריכות גוף נקי – שלא יפיח אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת ר״ל איזמל למול בו מביאו בשבת ואמר על זה שמביאו מגלה כלומר שיהו הכל רואים שאיזמל הוא מביא ופי׳ בגמ׳ משום חבוב מצוה שאלו מפני החשד שלא יחשדוהו במביא כלים תחת כנפיו דיו שיביאהו מכסה ובעדים וכמו שאמר אח״כ שבשעת הסכנה שגזרו הגוים עליהם שלא למול מכסהו על פי עדים אלא רישא משום חבוב מצוה היא ועוד אמר ר׳ אליעזר שאם לא היה להם איזמל עושין אותו לכתחלה אפי׳ היה צריך לכרות עצים לעשות מהם פחמין לעשות מהם ברזל לעשות ממנו איזמל עושין את הכל שהוא סובר שכל מכשירי מצוה דוחין את השבת כמצוה עצמה:
בעל כנפים מאי היא אמר אביי שלא כו׳ כצ״ל:
כאלישע בעל כנפים כו׳. כתבו התוס׳ פ׳ במה טומנין מדנעשה לו נס מסתמא היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי כו׳ ע״ש ובהאי לישנא דקראו אותו בעל כנפים רמזו בו שהיה גוף נקי כמלאכים הללו שנאמר בהו ובעל כנפים יגיד דבר וק״ל:
ינקרו את מותו כו׳. שהוא מקום תפילין שבראש ועל של ראש גזרו שהיא מונחת בגלוי ונאמר בה וייראו ממך וגו׳:
שאמר ר׳ ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ושאלו: מאי היא [מהו] ענין גוף נקי זה? אמר אביי: שלא יפיח בהם, רבא אמר: שלא יישן בהם.
The Gemara cites proof that the mitzva of phylacteries was not fulfilled properly at the time of the decrees, based upon an incident related to the following halakha. As Rabbi Yannai said: Donning phylacteries requires a clean body like that of Elisha, Man of Wings. What is included in the requirement to have a clean body? Abaye said: That one may not pass wind in them. Rava said: That one may not sleep in them.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד1 עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכׇּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין עַל רֹאשׁוֹ יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִילִּין וְיָצָא לַשּׁוּק וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד רָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ א״לאָמַר לוֹ מַה בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ בָּהּ כַּנְפֵי יוֹנָה לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ בַּעַל כְּנָפַיִם.

The Gemara asks: And why did they call him Elisha, Man of Wings? Because on one occasion the wicked empire of Rome issued a decree against the Jewish people that, as punishment, they would pierce the brain of anyone who dons phylacteries on his head. Nevertheless, Elisha would don them and defiantly go out to the marketplace. One day, an official who was appointed to enforce the decree saw him. Elisha ran away from him, and the official ran after him. When the official reached him, Elisha removed the phylacteries from his head and held them in his hand. The officer asked him: What is in your hand? Elisha said to him: It is merely a dove’s wings. A miracle took place: He opened his hand, and, indeed, it was found to be a dove’s wings. Therefore, in commemoration of this miracle, they would call him Elisha, Man of Wings.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״גזרה״.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יקרו – פוריי״ר בלעז לשון יקרוה עורבי נחל (משלי ל) ולשון תנקר לא נעלה (במדבר טז).
את מוחו – שכנגד תפילין.
קסדור – ממונה.
אמר ליה כנפי יונה – הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן. רבינו שמואל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלל אמר ר׳ עקיבא כלומר בא לחלוק על ר׳ אליעזר לומר שמכשירי מילה אינן דוחין את השבת ואמר דרך כלל שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת ופשע ולא עשאה אינה דוחה שבת אבל מילה שלא היה אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת והלכה כר׳ עקיבא ונמצא שאין עשיית האיזמל או הבאתו ברה״ר דוחה שבת:
מ״ש כנפי יונה כו׳. ר״ל דודאי דהוצרך לו למנקט במלתיה שום דבר כדי להציל עצמו ושפיר קאמר כנפים אבל יונה לא הוה איצטריך ליה למנקט במלתיה אלא הוי ליה למימר סתם כנפים ויהיה במשמע נמי של שאר עופות ומשני משום דדמי כ״י ליונה כו׳ כנפים מגינות כו׳ עי׳ פירש״י אבל התוס׳ פ׳ במה טומנין פירשו בע״א ע״ש:
ואגב מסבירים: ואמאי קרו ליה [ומדוע קראו לו] ״אלישע בעל כנפים״? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשויקרו (ינקרו) את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור (פקיד) אחד. רץ אלישע מלפניו ורץ הקסדור אחריו. כיון שהגיע הקסדור אצלו, נטלן אלישע מראשו ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה בידך? אמר לו אלישע: כנפי יונה, ובתוך כך פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו על שם נס זה ״בעל כנפים״.
The Gemara asks: And why did they call him Elisha, Man of Wings? Because on one occasion the wicked empire of Rome issued a decree against the Jewish people that, as punishment, they would pierce the brain of anyone who dons phylacteries on his head. Nevertheless, Elisha would don them and defiantly go out to the marketplace. One day, an official who was appointed to enforce the decree saw him. Elisha ran away from him, and the official ran after him. When the official reached him, Elisha removed the phylacteries from his head and held them in his hand. The officer asked him: What is in your hand? Elisha said to him: It is merely a dove’s wings. A miracle took place: He opened his hand, and, indeed, it was found to be a dove’s wings. Therefore, in commemoration of this miracle, they would call him Elisha, Man of Wings.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ וְלָא א״לאֲמַר לֵיהּ שְׁאָר עוֹפוֹת מִשּׁוּם דְּדָמְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים ס״ח:י״ד} כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ מַה יּוֹנָה זוֹ כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן.:

The Gemara asks: And what is different about a dove’s wings, that Elisha specifically told him that he was holding the wings of a dove and he did not tell him he was holding the wings of other birds? The Gemara answers: Because the congregation of Israel is likened to a dove, as it is stated: “You shall shine as the wings of a dove covered with silver and her pinions with yellow gold” (Psalms 68:14). Just as a dove has only its wings to protect it, so too, the Jewish people have only mitzvot to protect them. Apparently, Elisha Man of Wings was vigilant in fulfilling the mitzva of phylacteries in the face of the decree, whereas the rest of the people were not.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מגינות עליהן – אינה נלחמת בחרטומיה אלא בכנפיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולענין אם יכול להביאו דרך גגות וחצרות וקרפיפות לא נזכר במשנתנו ובגמ׳ הוזכר בענין זה מחלקת רבנן ור׳ שמעון שלדעת ר׳ שמעון מותר אף על ידי ישראל מפני שהוא סובר גגות וחצרות וקרפיפות רשות אחת הן ומותר לטלטל בכלן ר״ל שמותר לטלטל כלי ששבת בחצר מקרפף לגג שכלן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו ר״ל שאם שבת כלי בחצר בין עירבו אנשי החצר ביניהם בין לא עירבו מותר להעלות מן החצר לגג ומן הגג לגג האחר ומגג לחצר אחר וכן כל המדינה דרך גגות וחצרות וקרפיפות אחר שלא נכנס לבית ואין בהם אפי׳ שבות ואפי׳ בדבר הרשות וכל שכן בדבר מצוה ודוקא לכלים ששבתו בתוכן ר״ל שהיו שם כשקדש היום אבל כלים ששבתו בתוך הבית ולא עירבו חצרות עם בתים אף לר׳ שמעון אסור אלא שיש להתיר בהן על ידי גוי מפני שהוא שבות שאין בו מעשה ולא עוד אלא שהרבה גאונים התירו למעשה על ידי גוי אף בהבאה דרך רה״ר הא על ידי ישראל אסור אלא בשבתו בתוכן ולדעת רבנן אסור מפני שהם סוברים שאינו רשות אחת ויש מגאוני הראשונים שפסקו כחכמים מהרבה ראיות אלא שאין בהם ראיה כלל חדא משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד ממה שפסקנו בכאן כר׳ עקיבא והרי מ״מ היה אפשר לעשות מבערב ועוד ממה שאמרו בפסחים ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כלומר שלא לדחותם משום פסח אע״פ שיש במניעתו כרת ערל ממה שאמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר הזאה ממה שאמר הזאה שבות ואינה דוחה שבת איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה״ר כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות וקרפיפות וכן נעזרו ממה שאמרו בירושלמי ר׳ שמואל בר אבדימי הוה ליה למגזר רב ששנא בריה אנשו מייתי איזמל שיילין לר׳ מונא אמ׳ לון מישחק קונדיטון לא אנישיתון מייתי איזמל אנשיתון ידחה למחר:
ודברים אלו כלם כבר דחאום גדולי הפוסקים ממה שנפסק בהדיא בעירובין כר׳ שמעון וא״כ אין דין יחיד ורבים אמור במקום שנפסקה הלכה בתלמוד כיחיד ועוד שהרי בפרק זה הוזכר שעשו מעשה כר׳ שמעון ומעשה רב כמו שאמרו פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל בערב שבת והביאוהו בשבת דרך גגות וחצרות שלא כרצון ר׳ אליעזר שהיה מתיר אף ברה״ר ושלא כרצון חכמים שהיו אוסרים אף בדרך גגות וחצרות אלא כר׳ שמעון וכששבתו בתוכן כמו שביארנו ואם מפני שפסקנו כאן כר׳ עקיבא לא אמרנוה אלא במה שנחלק בה עם ר׳ אליעזר והוא הבאה דרך רה״ר אבל גגות וחצרות הוא מחלקת אחרת שלדעת חכמים יש בה איסור שבות ואין דוחין אותו אף במקום מצוה ולר׳ שמעון אין בה אפי׳ שבות שכלן רשות אחת הן ומותר לטלטל בהן אף בדברי הרשות וכבר נפסקה במחלקת זו הלכה כר׳ שמעון וזו של פסחים לא נאמרה אלא לדעת חכמים או אף לדעת ר׳ שמעון ובכלים ששבתו בתוך הבית וכן זה שהביאו מתלמוד המערב אפשר שלא היה להם מקום להביאו דרך גגות וחצרות בלא הפסק רה״ר או שלא היה האיזמל שובת בתוכן והם הם דברים הנראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו על הגאונים שחס ושלום שטעו בדבר פשוט כזה אלא שהם סוברים שמה שהעידו על מעשה הנזכר בפרק זה שהיה באיזמל ששבת בתוך הבית וקראו לדבר זה ברצון ר׳ שמעון שמאחר שר׳ שמעון מתיר כלים ששבתו בתוכם אף במקום הרשות דין הוא שיהא מתיר באיזמל אף בשבת בבית ועל זה אמרו שאין הלכה כר׳ שמעון להתיר בשבת במקום מצוה את האסור בו משום שבות וממה שאמרו באיזמל שהעמידו דבריהם במקום כרת:
וזה שכתבנו שגגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן ושמטלטלין בכלן בלא עירוב יש פוסקים דוקא בשלא עירבו אנשי חצרות עם הבתים שאין לחוש שיוציאו מן הבית לחצר אבל אם עירבו אסור שמא יוציאו מן הבית לחצר ויוציאו אח״כ מן החצר לגג ונמצאו מתירין בכלים ששבתו בתוך הבית וכן אמרה רב בעירובין ואע״פ שנחלק בו שמואל לומר שאפי׳ לא עירבו אין חוששין הלכה כרב באיסורי ואף על פי שאף ר׳ יוחנן חלק עמו שם ורב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן גדולי הגאונים פסקוה כרב ומכח שמועה האמורה בפרק זה במבוי שלא נשתתפו שאמרו אין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות ואם לא עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלן אלמא כשעירבו גוזרין שמא יבא להוציא כלי מבתים לחצרות כמו שיתבאר למטה ומ״מ רוב פוסקים כתבוה כר׳ יוחנן כמו שיתבאר שם בע״ה ומ״מ כל שעירבו בין בתים בין חצרות וגגות וקרפיפות ומבואות עירוב אחד מותר אף מן הבית להם:
וכן לענין מה שהתחלנו לבאר בשם הגאונים שהתירו הבאת איזמל דרך רה״ר על ידי גוי הוא שכתבו קצת גאוני הראשונים כן וכן לעשותו אף מתחלה או להשחיזו אם נפגם והביאוה ממה שאמרו במסכת עירובין ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה ר״ל שנשפכו מים חמים שהכינו לו וקודם מילה היה שכל שנשפכו מימיו או נתפזרו סימניו לאחר מילה ודאי עושין לו בשבת אף על ידי ישראל מפני הסכנה אלא קודם מילה היה ואמר להו רבה ליתו ליה מגו ביתא כלומר דרך רה״ר ואמרו לו והא לא עירבו ניסמוך אשתוף והא לא שתיפו לימרו ליה לגוי וליזיל ולייתי והם מפרשים שיחם לו הגוי לכתחלה ויביא והקשה אביי ממה שאמרו הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה שבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואין גורסין דהא מר לא אמר דלימא לגוי זיל אחים אלא שמפרשים בין שבות שיש בו מעשה כלומר שהישראל בעצמו עושה בו מעשה לשבות שאין בה מעשה אצל ישראל כגון אמירה לגוי אף למלאכה גמורה שאע״פ שיש מעשה גמור אצל הגוי מ״מ אין מעשה אצל ישראל ומעתה שבות של מעשה לישראל אסור אף במקום מצוה שבות של אמירה לגוי אף במלאכה גמורה מותר במקום מצוה ומטעם זה התירו חכמי פורובינצא בחבוריהם לומר לגוי להדליק לו את הנר לסעודת שבת וכן כל כיוצא בזה מהבאה דרך רה״ר או שאר מלאכות כל שהוא לצרך מצוה:
ויש מקשים לדבריהם שהרי מצינו אמירה לגוי בדבר שיש בו מלאכה אצל הגוי חמורה יותר ממעשה של ישראל בדבר שאין בו אלא שבות שהרי בפרק המצניע בההוא שיכבא דהוה בדרוקרת התירו להוציאו לכרמלית ולא הותרה קבורתו על ידי עממין אלא שתירצו קצת מפרשים לדבריהם שאין זה אלא מכבוד המת שגנאי הוא לו להתחלל עליו שבת ויום הכפרים במלאכה גמורה והראיה שהרי בכל המלאכות הנעשות בשבת מותר לערב בכדי שיעשו ואלו במת שנינו הרי זה לא יקבר בו עולמית ומ״מ גדולי הפוסקי׳ דוחים סברות אלו בהלכותיהם לומר שלא הותרה אמירה לגוי במלאכה גמורה אף במקום מצוה ואין מתירין במקום מצוה ליעשות על ידי גוי אלא בדבר שאלו עשאו ישראל אין בו אלא משום שבות וכשעושהו על ידי גוי הוא שבות דשבות והם גורסין בזו של עירובין ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר דלימא לגוי זיל אחים אלא דלייתי ופירוש הדברים לדעתם לא שני לך בדין אמירה לגוי שיש בה חלוק בין אמירה שאלו היה ישראל עושה היה בה מעשה ר״ל מלאכה גמורה ובין אמירה שאלו היה ישראל עושה לא היה שם מלאכה גמורה ואתה צריך לפרשה בהבאה דרך כרמלית שאף בישראל לא היה בו אלא משום שבות ואין הדברים חוזרין להזאה כלל אלא לגוף האמירה ונמצא שבמקום מצוה אין מתירין על ידי גוי אלא מה שאלו היה עושהו ישראל לא היה בו אלא שבות וזה שאמרו בלוקח בית בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפי׳ בשבת ורוצה לומר על ידי גוי משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה ויש מתרצין שבזו ראוי להקל שאין בו חשש לבא הוא לידי כך שאינו בקי בנסח שטרותיהם ובגופן וכתיבה שלהם ואף גדולי המחברים נוטים לדעת זה וכתבו שכל שאינו אסור לישראל אלא משום שבות מותר לומר לגוי לעשותו בסבת מקצת חולי או צרך גדול או מצוה כגון לומר לו לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לו סכין למילה או להביא מים חמין להרחיץ את הקטן או המצטער מחצר לחצר בלא עירוב וכל כיוצא בזה כגון שופר ולולב אבל מה שהוא מלאכה גמורה לישראל אסור והחמירו עוד לומר שאף בערב שבת אסור לומר לו לעשותה בשבת וכן נראה מזו שאמרו בפרק ראשון אין משלחין אגרות מערב שבת וכו׳:
ומ״מ שבות דשבות שלא במקום מצוה באמירה מערב שבת יש מקילין והדברים נראין להחמיר הא בשבת עצמו אסור אלא במקום מצוה ואפי׳ בשבות דשבות שאין בו אלא אמירה בעלמא כגון מה שאמרו בפרק שואל לא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים בשבת ופירושה לחברו גוי וכן שאין מקדישין ביום טוב מגזרת מקח וממכר ומקח וממכר עצמו גזירה שמא יכתוב וכשם שאסרנו אמירה לגוי בדבר שהוא מלאכה אצל ישראל במכשירי מצוה הוא הדין לצרך המצוה עצמה אא״כ בעשה שיש בה כרת ושעתו עוברת אבל מילה אין עשייתה בזמנה בכרת ותדחה עד למחר ובתוספות גורסין בההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה לישייליה לאימיה אי צריכה ליחם ליה עכו״ם אגב אמיה וזו ראיה לגדולי הפוסקי׳ ומגדולי הדורות שלפנינו החמירו אף בשבות דשבות אף במקום מצוה ולא הותרה לדעתם אלא בצרכי מילה ובחולה ואין לנו היתר בשבות דשבות יותר משבות של מלאכה אלא באלו וכל שכן שלא במקום סרך מצוה שהרי בדליקה לא התירו לומר לגוי לכבות אע״פ שאלו היה הוא עצמו מכבה לא היה בו אלא שבות לדעת הפוסקי׳ במלאכה שאין צריכה לגופה פטור ומ״מ מצינו שהתירו שבות הנעשה על ידי ישראל במקום פסידא כגון צנור שעלו בו קשקשים שהתירו למעכן ברגלו אלא שהוא דבר שאינו ניכר כלל:
זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו לגלגל בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בשר עוף בחלב אסור מדברי סופרים ומ״מ יש נוהגים לאכל חלב וגבינה אחר בשר עוף ויש נזהרין אף מזה וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת חולין בפרק כל הבשר וכן מה שנתגלגלו בו מענין תפלין שלא לישן בהם ושלא להפיח בהם כבר ביארנו הענין במקומו במסכת ברכות:
מצות מגינות עליהם כו׳. היינו כמ״ש בפ׳ היה נוטל דמצוה אגוני מגנא מן הצרה אבל אצולי מן החטא לא מצלי וכפי׳ הר״ש בתוס׳ שלא עשה כהוגן במה שלא מסר עצמו לומר תפלין הן:
ושואלים: מאי שנא [במה שונות] כנפי יונה דווקא שאמר ליה [לו] אלישע לקסדור, ולא אמר ליה [לו] כנפי אחד משאר עופות? ומשיבים: משום דדמיא [שדומה, משולה] כנסת ישראל ליונה, וכפי שנאמר: ״כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ״ (תהלים סח, יד). והסבר המשל: מה יונה זו רק כנפיה מגינות עליה, אף ישראל רק מצות מגינות עליהן. ובכל אופן למדנו שרק אלישע בעל כנפיים לבדו הוא שנזהר במצוות תפילין, ולא שאר כל העם.
ו אמר ר׳ אבא בר רב אדא שכך אמר ר׳ יצחק: פעם אחת היו צריכים למול תינוק בשבת ושכחו ולא הביאו איזמל למול בו מערב שבת, והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות
The Gemara asks: And what is different about a dove’s wings, that Elisha specifically told him that he was holding the wings of a dove and he did not tell him he was holding the wings of other birds? The Gemara answers: Because the congregation of Israel is likened to a dove, as it is stated: “You shall shine as the wings of a dove covered with silver and her pinions with yellow gold” (Psalms 68:14). Just as a dove has only its wings to protect it, so too, the Jewish people have only mitzvot to protect them. Apparently, Elisha Man of Wings was vigilant in fulfilling the mitzva of phylacteries in the face of the decree, whereas the rest of the people were not.
Rabbi Abba bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said as follows: On one occasion they were supposed to circumcise a baby on Shabbat, and they forgot and did not bring a scalpel with which to circumcise him on Shabbat eve, and they brought it on Shabbat via roofs and via courtyards,
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״ראָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר רַב אַדָּא א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִיזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת וֶהֱבִיאוּהוּ בְּשַׁבָּת [דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ חֲצֵירוֹת]

Rabbi Abba bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said as follows: On one occasion they were supposed to circumcise a baby on Shabbat, and they forgot and did not bring a scalpel with which to circumcise him on Shabbat eve, and they brought it on Shabbat via roofs and via courtyards,
רי״ףראב״ןספר הנרר״י מלונילעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1והיכא דשכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, לא יביאוהו בשבת אפילו דרך גגות חצירות וקרפיפות וכל שכן דרך רשות הרבים. דאמר ר׳ יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת דרך חצירות ודרך גגות ודרך קרפיפות שלא ברצון רבי אליעזר ומחלוקתו, דלרבי אליעזר אפילו דרך רשות הרבים שרי ולרבנן אפילו דרך גגות וחצירות וקרפיפות אסור,
1. מכאן הינו המשך של סימן שע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא. אמר ר׳ אבין בר רב אמר ר׳ יצחק פעם וכו׳ והביאוהו. דרך גגות וחצרות, כלומר מחצר לגג ומגג לחצר ומחצר לקרפיף.
רי״ףראב״ןספר הנרר״י מלונילהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת קל. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת קל., עין משפט נר מצוה שבת קל., ר׳ חננאל שבת קל., רי"ף שבת קל. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת קל., רש"י שבת קל., ראב"ן שבת קל. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת קל., ספר הנר שבת קל. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת קל. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן שבת קל. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קל. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קל. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קל., מהרש"א חידושי הלכות שבת קל., מהרש"א חידושי אגדות שבת קל., גליון הש"ס לרע"א שבת קל., פירוש הרב שטיינזלץ שבת קל., אסופת מאמרים שבת קל.

Shabbat 130a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 130a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 130a, R. Chananel Shabbat 130a, Rif by Bavli Shabbat 130a, Collected from HeArukh Shabbat 130a, Rashi Shabbat 130a, Raavan Shabbat 130a, Tosafot Shabbat 130a, Sefer HaNer Shabbat 130a, Ri MiLunel Shabbat 130a, Ramban Shabbat 130a, Rashba Shabbat 130a, Meiri Shabbat 130a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 130a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 130a, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 130a, Gilyon HaShas Shabbat 130a, Steinsaltz Commentary Shabbat 130a, Collected Articles Shabbat 130a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144