חלק ג, סימן לד
בדין הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה
ובדין יצא חציו של עובר ע״י רוב אחד מן האבריםא*
איתא בחולין ע׳,א: בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא הלכו באברין אחר הרוב. היכי דמי אילימא כגון שיצא רוב במיעוט אבר (רש״י ד״ה הלכו באברים: ״כדמפרש ואזיל שיצא רובו במיעוט אבר, רוב העובר יצא ומיעוט אחד מן האברים השלים ליציאת הרוב, וכו׳ ״) וקא מיבעיא ליה האי מיעוט דבראי, בתר רוב דאבר שדינן ליה או בתר רובא דעובר שדינן ליה? פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר. אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר (רש״י ד״ה אלא שיצא חציו: ״של עובר ורוב אבר משלים אותו החצי, ואי שדינא למיעוטא דגוואי בתר רובא נפק ליה רובא דולד״), וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דבגואי מהו למישדייה בתר רוב אבר.
תא שמע יצא רובו הרי זה יקבר. מאי רובו, אילימא רובו ממש, עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר! לא כגון שיצא רובו במיעוט אבר, וקמ״ל דלא שבקינן רובו דעובר דבהמה ואזלינן בתר אבר.
בעי רבא כרכו בסיב מהו (רש״י: ״שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא, וכו׳ ״), בטליתו מהו, בשליתו מהו? בשליתו אורחיה הוא, אלא בשליא אחרת מהו? כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו? (רש״י ד״ה כרכתו: ״אשה בידיה והוציאתו והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם מי אמרינן כיון דאורחיה הוא לילד את בהמתה לא חציצה היא״), וכו׳.
הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו? (רש״י: ״נפטרה בהמה האחרת מן הבכורה או לא״), דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר או דלמא דלא דידיה נמי פטר? תיקו.
בעי רב אחא נפתחו כותלי בית הרחם מהו, אויר רחם מקדיש והאיכא או דלמא נגיעת רחם מקדשה והא ליכא?
בעי מר בר רב אשי נעקרו כותלי בית הרחם מהו? נעקרו הא ליתנהו (רש״י: ״ומאן נקדיש לא אויר ולא נגיעה דהא אין כאן רחם״)! אלא נעקרו ותלו ליה בצואריה מאי, במקומן מקדשי שלא במקומן לא מקדשי או דלמא שלא במקומן נמי מקדשי?
ובתוס׳ שם ד״ה כרכתו אחזתו: ״פי׳ בקונטרס האשה כרכתו לעובר ואחזו בידים והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם. וקשה לרבינו תם דבשום מקום לא איירי באשה מילדת עם הבהמה אלא רועה, וכו׳. ונראה לרבנו תם כגרסת רבנו חננאל כרכתו אחותו והוציאתו, שילדה נקבה עמו, וכו׳, והוא הדין דהוה מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהן בכור אלא נקט אחותו משום דליכא בכורה כלל״.
שיטת הרמב״ם בהדביק שני רחמים
ועפ״י הנ״ל [בסימן הקודם] נ״ל לבאר דברי הרמב״ם בפ״ד הי״ח דבכורות וז״ל: הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה, הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם, או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה, עכ״ל.
ויש לדקדק בדברי רבנו שבהלכה י״ז לענין כרכו בסיב וכן בהלכות י״ט וכו׳ לענין נפתחו ונעקרו כתלי בית הרחם כתב רבנו הרי זה ספק בכור, דהרי זה ספק אם נגיעת רחם מקדשת או אוירו, ובנעקרו הרי זה ספק אם במקומו מקדש או מקדש אף חוץ למקומו, והיינו דהספק הוא אי הוא קדוש או לא, וכאן בהלכה י״ח כתב דהספק הוא לענין לפטור את הבא אחריו ולא כתב הרי זה ספק בכורב. ולפמש״ל לחלק בין דין דלידה ודין דפטר רחם י״ל דאיבעית הגמ׳ בהדביק שני רחמים וכו׳ אינו לענין קדושת הבכור, דבודאי לא נתקדש ולד שאינה שלה, דהשאלה דהדביק שני רחמים הוא אפילו אם אינו בכור לרחם הראשון ואיך עולה על הדעת לומר שבכור כזה נקרא ראשון לולדות עי״ז שיצא מרחם של בהמה שאינה אמו. אלא צ״ל דהאיבעיא הוא לענין פטר רחם אי נקרא פטר רחם גם הולד דאינו שלה. ואולם מלשונו של רבנו גרשון מאור הגולה משמע שהבעיא היא גם לקדושת הולד היוצא ונכנס מרחם לרחם עיי״ש, והדבר צ״ע. ועכ״פ נלמד מכאן דלענין פטור דפטר רחם לא בעינן לידה של אם וכמש״ל, דאפילו לשיטת רבנו גרשון דהוא מתקדש ג״כ, מ״מ א״א לומר דהוא חשוב לילוד של אמו.
שיטת הרמב״ם ביצא חציו של עובר ע״י רוב אחד מן האברים
וביורה דעה סי׳ שי״ט ס״ד כתב המחבר: ואם יצא חציו של עובר על ידי רוב א׳ מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר הרי זה ספק ואסור למכרו לעובד כוכבים ולהשליכו לכלבים והבא אחריו ספק בכור. ועיי״ש בש״ך סקי״ב שכתב דמיירי שחציו השני יצא דרך דופן או כגון שהיו לה תאומים ויצא מתחילה חציו ברוב אבר וחזר ואח״כ יצא השני ואח״כ חזר ויצא הראשון כולו וכו׳, עיי״ש. ודברי הש״ך דמיירי דיצא חציו השני דרך דופן נשגבו ממני, דמה הועיל בכך, אפילו אם יצא כולו דרך דופן ג״כ פוטר ולמה יגרע אם יצא חציו דרך רחם והוא רובו של אבר וחציו השני דרך דופן. ואולי לא נתכוין הש״ך אלא לבאר מה שכתב המחבר ה״ז ספק ואסור למכרו, דדין זה לא משכחת אלא ביצא דרך דופן דאל״כ מה בכך שמתחילה יצא חציו ברוב אבר, סוף סוף אח״כ נולד כולו וכמש״כ לבסוף. אלא דלשונו הוא מגומגם דה״ל לפרט כן.
וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי פתרון אלא אם הולד הראשון היה נפל, ולפי מה שהעלנו שלנפל יש רק דין דפטר רחם ולא דין דלידה. ולפי״ז אולי יסבור הש״ך דביוצא דופן, הפוטר מטעם שהוא ראשון לולדות הוא דווקא בנולד שלם אבל לא בנפל שאינו וולד. וכן [נראה דכוונתו: אך – הערת העורך] ביצא דרך הרחם הוא פוטר, ולהכי אם יצא חציו דרך רחם וחציו דרך דופן אינו פוטר אלא מספק. או אפשר לומר דהש״ך מיירי בחתך את החצי הראשון ואח״כ יצא חצי השני דרך דופן. ומחותך אינו חשוב ילוד כמשכ״ל ואינו פוטר אלא מטעם הצטרפות, וכמשכ״ל, והצטרפות זו לא מהני אלא באם יצאו כולם דרך רחם דאז נעשים ע״י הצירוף פטר רחם אבל אינם נעשים עי״ז לילוד, ולכן כשיצא החצי השני דרך דופן אין כאן צירוף לפטור.
והנה הרמב״ם שבדרכו הלך המחבר כתב בהל׳ בכורות פ״ד הט״ז בלשון אחרת וז״ל: יצא חצי העובר והוא רובו של אבר היוצא, הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה או לא נפטרה, לפיכך הבא אחריו ספק בכור. והנה דקדק הרמב״ם בלשונו וכתב דהספק אם היא נפטרה וכו׳ ולא כתב הרי זה ספק בכור כמו בהלכה י״ז ובהלכה י״ט, דהפירוש שם שהספק הוא אם הוא קדוש וטעון קבורה או לא, וכאן לא כתב כן.
והנה דקדק הרמב״ם בלשונו וכתב דהספק אם היא נפטרה וכו׳ ולא כתב הרי זה ספק בכור כמו בהלכה י״ז ובהלכה י״ט, דהפירוש שם שהספק הוא אם הוא קדוש וטעון קבורה או לא וכאן לא כתב כן. ועלה בדעתי כי הרמב״ם סובר כסברת הרמב״ן דפטר רחם לא אמרינן דשדי בתר רוב אבר וכאילו יצא רוב עובר, דסוף סוף לא נגע רוב העובר ברחם ולא נתקדש ע״י נגיעת הרחם, עיי״ש בחידושי הרמב״ן והרשב״א וכן בהל׳ רמב״ן לבכורות פ״ג, אלא שהרמב״ם אינו מפרש הבעיא בגמ׳ כהרמב״ן [דהשאלה היא על גוף העובר אם נתקדש] אלא מפרש דלענין פטר רחם אין דנין דין רוב ולהכי לא נתקדש כלל, והבעיא היא רק אם נדון בו דין ילוד מטעם רובג, ולהכי הוא פוטר את הבא אחריו מטעם נולד ראשון, ומיירי שחצי הראשון נחתך ולא הוי אלא ספק ילוד לפטור את השני אבל הוא עצמו לא נתקדש. אבל חזרתי בי מתוך מה שאכתוב להלן. ודקדוקי בדברי הרמב״ם אינו מוכרח כ״כ בכדי לחדש את החידוש הנ״ל. ויותר מסתבר לי שהרמב״ם ג״כ מפרש את הבעיא לענין פטר רחם, וכמו שיבוא.
למה לרמב״ם אין בעיית הגמ׳ לגבי איסור יוצא?
והנה הרמב״ם העתיק בעיית הגמ׳ רק לענין בכור ולא לענין איסור יוצא [האם שחיטת האם מתרת את מיעוט האבר הנשאר בפנים]. ושאר הראשונים פירשו בעיא זו גם לאיסור יוצא, ועי׳ יורה דעה סי׳ י״ד סעיף ג׳, וכבר תמהו עליו. ואולי י״ל דהרמב״ם יפרש דבעיית הגמ׳ היא רק לענין דין דפטר רחם אבל לא לענין ילוד. דדין דפטר רחם הוא דין דקדושת הבכור ושייך בו לדון דין דרובו ככולו. אבל שאלת הלידה היא שאלה הטבע ובדברים שבטבע לא שייך לדון דין דרובו ככולוד. וכמש״כ הצל״ח במסכת ביצה ז׳,א ד״ה ודע, בביצה שיצא רובה מערב יו״ט וחזרה ואח״כ נשחטה התרנגולת, דאמרינן בגמ׳ דמותר לאכלה ביו״ט, אך ודאי לא אמרינן דביצה זו ראויה לגדל ממנה אפרוחים [ונפקא מינא לענין מקח וממכר, דאם תבעוהו למכור ביצים לגדל אפרוחים, אם מכר אלו הוי מקח טעות], דבדבר שבטבע לא שייך רובו ככולו, ולפי הטבע אינה נגמרת אלא ביציאת כולה.
והא דאמרינן גם בלידה רובה ככולה, כמו בנדה כ״ח,א, התם הלידה היא שאלה של דין טומאת לידה אבל בסתם לידה של בהמה אין זו שאלה של דין דהא דילוד אינו ניתר בשחיטת אמו אין זו שאלה של דין לידה, אלא שמכיון שיצא ממעי אמו, אפילו יצא דרך דופן או מחותך אין הוא ניתר בשחיטת אמו שהוא בהמה לעצמה ואינו בכלל כל בבהמה (
ראה ויקרא י״א, ג׳, וחולין ס״ט,א וברש״י שם ד״ה אלא: ״לאו מבהמה נפקא וכו׳ ״).
והא דאמרינן בחולין ס״ח,ב לענין איסור יוצא דאם הוציא עובר את ידו וחתכה וכו׳ אי אמרינן הא נפיק לי׳ רובו או דילמא רובא בבת אחת בעינן, ומשמע דדנין גם באיסור יוצא דין דרוב, י״ל דרובו דהתם אינו משום רובו ככולו דבכל הש״ס, אלא כל שיצא רובו הוא עשוי לצאת כולו, וכמש״כ הרמב״ן בחידושיו לחולין דהא דבעי הגמ׳ בדף ע׳,א אי הלכו באברים אחר הרוב, אי אחר רובא דעובר שדיין לי׳ או בתר רובא דאבר, וקאמר פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רובא דאבר, משום שמיעוט שבחוץ אינו עשוי לחזור לפניםה. ומבואר דהטעם ברוב העובר הוא משום דעשוי לצאת כולו.
והא דבעי חולין ס״ח,ב הוציא את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מי אמרינן הא נפיק לי׳ רובא, עיי״ש, ומשמע לכאורה דיש דין רוב גם באיסור יוצא, אפשר דהוא מטעם חשיבות, דרוב העובר חשוב ככל העובר, ואינו מטעם רובו ככולו שבכל הש״ס (ועי׳ בכסף משנה הל׳ מאכלות אסורות פ״ה ה״י שהרמב״ם גרס שם למ״ד יש לידה לאברים).
ונמצא דאם יצא חצי עובר ורוב אבר עמו, דבמציאות אין כאן רוב עובר לפנינו ואין כאן חשיבות של רוב עובר אלא דאנו רוצים לדון דין רובו ככולו, דאז י״ל דזהו כן לענין דין דפטר רחם אבל לא לענין איסור יוצא, דהתם בעינן ילוד במציאות. ולפיכך השמיט הרמב״ם דין זה לענין איסור יוצא. ולפי הסברא הנ״ל מתיישב יותר מה דפשיטא לה לגמ׳ דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רובא דאבר, וכבר הבאנו מש״כ הרמב״ן בזה. ולפי הנ״ל הוא פשוט דעל רוב שבפנים לא שייך דין דרובו ככולו, דאין זה נוגע לדינאו, ורק על רוב שבחוץ יש לדון דין דרובו ככולו לענין פטר רחם.
והנה הרי״ף לא העתיק כלל בעיא זו דרבא, חולין ע׳,א ביצא חציו ברוב אבר, ואולי י״ל דסובר הרי״ף דבעיא זו היא רק למ״ד יש לידה לאברים, ולדידן דפסקינן דאין לידה לאברים אין כאן בעיא, והוא חולק בזה על הרמב״ן והרשב״א שמפרשים שבעיא זו אזלא אליבא דכו״ע. אך צ״ע דהגמ׳ פשיט מהא דתנא המבכרת המקשה לילד – יצא רובו הרי זה יקבר וכו׳, עיי״ש, ולשיטת הרי״ף איך יפרנס מ״ד אין לידה לאברים משנה זו.
כרכו אחיו – איזה מהם בכור?
ועפ״י כל הדרכים הנ״ל נ״ל לתרץ קושיא חמורה שעמדתי בה כמה שנים על דברי התוס׳ חולין ע׳,א בד״ה כרכתו אחותו, עיי״ש דגרס רבנו תם כגירסת ר״ח כרחתו אחותו והוציאתו שילדה נקבה עמו, ובסוף בדיבור ״והוא הדין דהוי מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהם בכור וכו׳ ״, עיי״ש. ויוצא מדברי התוס׳ דאם הראשון אינו בכור מטעם חציצה אז השני הוא בכור. וכן כתב בפי׳ רבנו גרשון מאור הגולה. ורבות נתקשיתי בזה. והנה ידידי מהר״ז רוזענגארטען רצה לומר דהבעיא היא בתאומים למ״ד דא״א לצמצם [עי׳ בכורות י״ז,א לענין רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת, דחכמים אומרים דא״א לצמצם, ואחד לו ואחד לכהן, ופירש״י דא״א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו], והבעיא היא דאי אין חציצה פוסלת שניהם בכורים מספק, ואי יש חציצה הוא אינו בכור והשני הוא בכור. וצריך להוסיף על דבריו ולומר דזה שכרכו אחיו אינו פוטר את אחיו מטעם שהוא ראשון לוולדות. דראשון לוולדות אינו אלא בלידה גמורה אבל לא ביציאת ראשו או רובו, דזהו פוטר רק מטעם פטר רחם, אבל לא לעשות ראשון לוולדות, דכ״ז שלא נגמרה לידתו לא הוי ראשון לוולדות.
וידידי הרה״ג ר״מ סולובייציג (שליט״א) [זצ״ל] שנתכוין ג״כ להאמור לעיל, הביא ראי׳ לזה מהא דרבה דסובר ביצא שליש דרך דופן הוא קדוש ברוב שבסוף [ראה בסימן: ״קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?״], ולכאורה קשה הא גם רבה מודה דהשליש הראשון הוא לידה של פטור, וא״כ כשיוצא אח״כ עוד חלק קודם שיצא כולו עדיין אינו קדוש בבכורה, וא״כ יש כאן רוב שאינו קדוש, וא״כ היוצא אח״כ יהא פטור משום שאינו פטר רחם שהרי קדמה לידה של פטור. ובע״כ שצ״ל דס״ל לרבה דכל דהוי לידה אחת הבא אח״ז לאו פטר רחם מכיון שלא נגמרה לידתוז.
ולפי מה שכתבתי (בסימן הנ״ל) אין ראייתו ראי׳, דלרבה קדושת הבכורה היא ע״י היציאה, והיציאה דרך הדופן לא שמי׳ יציאה ולהכי סובר דמתקדש ע״י הרוב שבסוף, משא״כ לרב הונא דמתקדש מאליו והיציאה היא רק תנאי בקדושה שפיר אמרינן דלאחר שיצא רובו בלתי מקודש שוב אינו מתקדש, וכמ״ש לעיל.
ואולם יש להביא ראי׳ מדברי הרמב״ן (הנ״ל) שכתב דבעיית הגמ׳ ביצא חציו של עובר ורוב האבר עמו הוא אפילו למ״ד יש לידה לאברים, דפטר רחם לא מהני משום דבעינן שיגע ברחם והכא לא נגע רק חציו, עיי״ש וברשב״א. וקשה דנהי דלא הוי פטר רחם אבל עכ״פ הוא ילוד מטעם רוב וא״כ יפטר השאר מטעם דקדמה לידה של פטור כמו ביוצא דרך דופן דפטור השני. והרמב״ן הא לא ס״ל מש״כ לעיל דלענין לידה לא אמרינן רובו ככולו, ועיי״ש בדבריו. ובע״כ מיקרי ילוד כל [נראה דצ״ל: הגם – הערת העורך] שלא נגמרה לידתו. אבל יש לדחות, דבבכור זה עצמו, בוודאי לא שייך לומר דהוא פטור משום שקדמה לידה של פטור [נראה דכוונתו דקדמה לידה של פטור כשיצא שליש דרך דופן ושליש דרך רחם – הערת העורך], דהא סו״ס הוא ראשון לולדות, משא״כ בוולד שני אפשר שהוא פטור אפילו אם הראשון יצא רובו דרך דופן או בחציצה משום שאינו ראשון לולדות. אבל אעפ״י שאין לי ראי׳ מפורשת מ״מ אפשר לומר שהתוס׳ סוברים כך, דע״י יציאת רוב ע״י חציצה או דרך דופן שאינו פטר רחם, אינו פוטר מטעם ראשון לולדות כל שלא יצא כולו ונגמרה לידתו.
ועוד י״ל דהתוס׳ מיירי שהראשון שכרכו אחיו יצא ואח״כ החזיר דאז לא מיקרי נולד ראשונה, דרק לענין איסור יוצא וגם לענין פטר רחם לא מהני חזרה, אבל לענין נולד ראשונה מהני חזרה. ועי׳ במהרש״א על התוס׳ חולין ס״ט,ב ד״ה רב הונא, שכתבו שם דאמנם אמרו דמותר להטיל מום בקדשים קודם שיצא לאויר העולם
(בכורות ל״ה,א), אך ביצא רוב הראש אסור להטיל בו מום, והיינו דלא כרב הונא, דלרב הונא סגי במיעוט הראש ואסור להטיל בו מום דכשיצא אח״כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דהוא קדוש. ודקדק המהרש״א דמה שנשאר בפנים לא מתקדש למפרע ומותר להטיל בו מום, וכן דקדק במהר״ם מלובלין דלמפרע הוא קדוש הוא רק במקצת היוצא אבל לא במה שנשאר בפנים.
ואולם דברי המהרש״א תמוהים דא״כ מה הקשו התוס׳ שם מהא דתמורה כ״ה,א דא״ל רב עמרם לרב ששת: אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה וכו׳ (רש״י ד״ה אמר על הבכור: ״בעודו בבטן עם יציאת רובו דבעיא למיחל עליה קדושת בכור האי שעתא דתיחול עליה קדושת עולה ולא קודם דהשתא הוו תרתין קדושות למיחל בהדדי הי מינייהו חמורה וקדמא למיחל ודחי לחבירתה״), ומשמע קודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור והיינו דלא כרב הונא עיי״ש, ולדברי המהרש״א אין זו קושיא דגם לרב הונא צ״ל עם יציאת רובו דביציאת מיעוטו אין קדוש למפרע מה שבפנים וא״כ קדמה קדושת עולה לקדושת בכור. ואח״כ מצאתי ברי״ט אלגאזי בכורות פ״ג שתירץ בסברה זו דברי הרמב״ן עיי״ש באות ל״ג. אבל מדברי התוס׳ שהקשו מוכח דלא כדברי המהרש״א ז״ל.
ואולי יש לתרץ קושיית המהרש״א דבהחזיר לא אמרינן לרב הונא דקדוש למפרע ולהכי בעי יציאת רובו דאז לא מהני חזרה לענין פטר רחם. ואולי לתירוץ זה כיוון המהרש״א עיי״ש שכתב בסופו ועוד י״ל דברי התוס׳ למ״ד אין לידה לאברים עכ״ל. וכוונתו בלתי מבוארת. ונראה דכוונתו דלמ״ד אין לידה לאברים מהני חזרה וכאן מיירי בהחזיר דאז לא אמרינן קדוש למפרע. ומצאתי במהדורא בתרא שכתב ג״כ כנ״ל לפרש דברי המהרש״א ז״ל ושמחתי מאד. ואח״כ ראיתי בצל״ח חולין ס״ט,ב שנתקשה ג״כ בדברי המהרש״א ותירץ שם בחריפות גדולה עיי״ש. ואף הגאון ר׳ עקיבא איגר בחידושיו ליו״ד סי׳ שי״ט עמד בקושיא זו.
השגות על בעל האבני נזר
ואביא מה שהקשה הגאון אבני נזר יורה דעה סי׳ שצ״א לדעת הרמב״ן דבעיית הגמ׳ חולין ע׳,א ביצא חציו ברוב אבר דאף דחשוב ילוד מ״מ אינו קדוש דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשוהו לא כותלי הרחם ולא אוירו, וא״כ אמאי ביצא ראשו או רובו כולו מקודש, ובע״כ צ״ל דלא משום דחשבינן כאילו נגע כולו בכותלי הרחם אלא שממילא נתקדש השאר מכוח ראשו או רובו, וא״כ קשה ביצא שליש דרך דופן יתקדש אותו שליש אגב הרוב שיצא אח״כ. ועיי״ש שמתוך קושיא זו הכריח שהרמב״ן סובר דלמפרע הוא קדוש הפירוש שכולו מתקדש אגב המיעוט שיצא בתחילה. וכיון שהוא מתקדש ע״י המיעוט שיצא דרך רחם ע״כ כשיצא דרך דופן כולו חולין.
ואיני מבין מה הכריחו לומר כן. דלפי סברת רש״י הנ״ל [בסימן ״קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא״] אינו יכול להתקדש אח״כ דבתחילת לידה הוא צריך להתקדש, כלשונו של רש״י ז״ל, משא״כ ביצא רובו דרך הרחם מתקדש השאר שלא נגע ברחם ע״י התפשטות הקדושה של הרוב על המיעוט, ופשוט.
וכמו״כ תמוה בעיני מה שהעלה הגאון אבני נזר ביצא ראשו בחציצה דלא מהני מה שיצא אח״כ רובו בלא חציצה, ואמאי ביצא חציו ברוב אבר דהוי ילוד לדעת הרמב״ן אלא דלא הוי פטר רחם, ומ״מ מהני אם יצא אח״כ אע״ג דהוי כבר ילוד מתחילה, וה״נ נימא כן דיהי׳ קדוש ברוב שיצא אח״כ בלא חציצה. ועיי״ש שכתב לחלק דגבי יצא חצי ברוב אבר ולא נגע ברחם לא הוי לידה לגבי בכור כיון דלא משכחת שיתקדש באופן זה, משא״כ ביצא ראשו בחציצה, כיון דמשכחת שיתקדש באופן שיצא בלא חציצה ממילא הוי לידה ולא מהני מה שיצא אח״כ בלא חציצה, וכמו דלא מהני לרב הונא כשיצא שליש דרך דופן אם יצא רובו דרך רחם, כמו״כ לא מהני מה שיצא אח״כ בלא בלא חציצה כיון שיצא ראשו בחציצה כיון דלכו״ע יציאת ראשו הוי כילוד.
ולא זכיתי להבין דברי הגאון ז״ל שתלה ענין הלידה בקדושה. דבוודאי הוי אמת דאם יצא ראשו בחציצה או דרך דופן דלא מהני אח״כ יציאת רובו אפילו לרבה דסובר דמכאן ולהבא הוא קדוש, דראשו הוא כילוד לגמרי, כמו בגיורת שיצא פדחת (רש״י: ״מצח״) וולדה כשהיתה נכרית ואח״כ נתגיירה, דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה דלידה שאח״כ לא הוי לידה, כמש״כ התוס׳ בבכורות מ״ו,ב ד״ה לאתויי, דהלידה נגמרה ע״י יציאת ראשו שלא בקדושת בכור. משא״כ ביצא חציו ברוב אבר אע״ג דהוי לידה לשאר דברים מ״מ לא קדוש עדיין משום דחסר נגיעת הרוב ברחם, אבל כשיצא אח״כ דרך הרחם הרי הושלם החסר הזה. ואין להקשות שיהי׳ אינו קדוש משום שיצא חציו שלא בקדושה והחצי הזה הוא חשוב כלידה לדעת הרמב״ן – זו אינה קושיא שכבר הוכחנו לעיל דלענין דין דנולד ראשון בעינן לידה גמורה ושלמה ולא מהני לידה של רובו ככולו לעשותו נולד ראשון. ומכ״ש באותו ולד עצמו אין לפטור אותו מטעם נולד ראשון, דלא שייך לומר שקדמה לו לידה אחרת של ולד ראשון. ורק אפשר היה לפטור אותו מטעם שנפטר הרחם שלא ע״י קדושת בכור, וביצא חציו ל״ש לומר כן שהרי הוא ספק אם הוי פטר רחם או לא. וכמדומה לי שהגאון ז״ל עירבב ענין דלידה עם ענין דפטר ראשון ולא עמד על מה שכתבנו לעיל שהם שני דברים שונים.
ובכלל יש לערער נגד היסוד של הגאון ז״ל, דלפי דבריו יקשה דאמאי סובר רבה דבחותך ומניח הוא קדוש מיציאת רובו, והא מה שיצא וחתך אינו קדוש לרבה, וא״כ איך יכול להיות קדוש אח״כ הא פתיך בי׳ חולין, וכי יחלוק רבה על הא דבכורות ג׳,א
ח [עי׳ בסי׳ ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים״]? ואמנם אנחנו כתבנו מה שכתבנו רק לשיטת הרמב״ם ולפי דברינו יחלוק הרמב״ם על דברי התוס׳ ויסבור דלרבה אינו קדוש אף לאחר יציאת רובו. ואת קושיית התוס׳ (
חולין ע׳,א ד״ה מאי לאו) מנדה כ״ח,א תירצנו לעיל [בסימן ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים״], אבל הגאון אבני נזר שלא ירד לכל מה שכתבנו ולא הזכיר כלל את דברי הרמב״ם איך יפרנס את הסוגיא בחולין? וצע״ג.
א. *) סימן זה הוא המשכו של הסימן הקודם: ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים, האם הבא אחריו קדוש?״, שהוא המשכו של הסימן ״קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?״, וראה שם מה שכתבתי בהערת הפתיחה. וראה גם שם בפתיח, וכן בפתיח של הסימן ״בדין המבכרת המקשה לילד״, המקורות בגמ׳ וכו׳ הנדרשים להבנת סימנים אלו.
ב. וכאן בהלכה י״ח כתב דהספק הוא לענין לפטור את הבא אחריו ולא כתב הרי זה ספק בכור. ועי׳ בתפארת יעקב לחולין ע׳,א ד״ה שוב ראיתי, שהבין שרש״י ורמב״ם הולכים בשיטה אחת שהשאלה היא רק לפטור את הבא אחריו, ולפי הבנתו בפשטות לשון הרמב״ם עסקינן בבכור, והוא מתקשה דלפי דעתם דהשאלה היא רק לפטור את הבא אחריו אין צורך לפרש דווקא בבכור, והוא מסיק לכאורה דלא כרש״י ודלא כרמב״ם, והשאלה היא לגבי המעמד של אותו ולד עצמו, אם הוא נחשב לבכור של הרחם השני.
ג. אלא מפרש דלענין פטר רחם אין דנין דין רוב ולהכי לא נתקדש כלל, והבעיא היא רק אם נדון בו דין ילוד מטעם רוב. והא דלא דנין בו דין רוב לענין פטר רחם, כלומר לקביעת מעמדו של העובר – שנתקדש בקדושת בכור, ניתן להתפרש בב׳ אנפין:
א. אין כוח ברוב ליצור מעלה של קדושה, כמבואר בספרים, והוי כעין רוב התלוי במעשה.
ב. אנו נזקקים כאן לעשות פעמיים ״כאילו״. ראשית, להחשיב את המיעוט שבפנים כאילו הוא בחוץ, ואזי כל האבר הוא בחוץ. ואז עלינו להתבונן על העובר, ולומר דעתה, בזכות ה״כאילו״ הראשון הרי כאילו יש לי רוב העובר בחוץ. ואמנם ה״כאילו״ השני הוא פועל יוצא של ה״כאילו״ הראשון, אך סוף סוף, מבחינה משפטית, אנו נזקקים לשני ״כאילו״, דא״א להסתפק בקביעת מעמד האבר, כי עלי לקבוע שהעובר נתקדש בקדושת בכור (העיר לי ר׳ צבי לוי נ״י).
ד.
אבל שאלת הלידה היא שאלה הטבע ובדברים שבטבע לא שייך לדון דין דרובו ככולו. וצ״ל דזה שהתורה התירה את העובר בשחיטת האם, ולמדנו זאת מהקרא כל בבהמה (
ראה ויקרא י״א, ג׳ וחולין ס״ט,א וברש״י שם ד״ה אלא: ״לאו מבהמה נפקא וכו׳ ״), היא הלכה הבאה לקבוע מעמדה של הבהמה עפ״י ה״מציאות״ שבתוכה, דכל הנמצא בתוך הבהמה מותר ע״י שחיטת האם. ומבחינה זאת הרי זה דומה לשאר ההלכות שבפסוק, שמתייחסות למציאות מסויימת: ״כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו״.
ונמצא, עפ״י מש״כ הגריי״ו, שיש צד משותף למה הרמב״ם הן בהל׳ ט״ז לגבי יצא חצי עובר, הן בהל׳ י״ח לגבי הדביק שני רחמים, דקדק לכתוב שהספק הוא על הבא אחריו, ולא שיש כאן ספק בנולד עצמו אי הוי בכור. בשתי ההלכות, יסוד הדברים בהבחנה שבין דין דפטר רחם ודין דילוד. ובהלכה ט״ז דין דפטר רחם פוטר אולי את הבא אחריו אך כדי שהוא עצמו יהיה קדוש בעינן שיהיה ילוד, וזה א״א דע״כ לא אמרינן רובו ככולו, דהוי דבר שבטבע. ובהלכה י״ח, אפשר שגם בולד שאינו שלה הוא פטר רחם, אך לגבי קדושת בכור א״א שיהיה קדוש, דסוף סוף במציאות אינו ולד שלה!
ה. משום שמיעוט שבחוץ אינו עשוי לחזור לפנים. וראה בשו״ת אבני נזר יו״ד סי׳ שצ״א, אות ד׳.
ו. דאין זה נוגע לדינא. כלומר דלגבי איסור יוצא, הרי זו שאלה במציאות, ומה שיצא יצא ואנו לא נאמר דמכיון שרוב האבר בפנים יותר גם מה שבחוץ ע״י שחיטת האם.
ז. דכל דהוי לידה אחת הבא אח״ז לאו פטר רחם מכיון שלא נגמרה לידתו. נראה דאולי צ״ל: דכל דהוי לידה אחת, כיון שלא נגמרה לידתו, השליש הבא אח״ז משלים לידתו, והבא אחריו לאו פטר רחם.
ח. והא מה שיצא וחתך אינו קדוש לרבה, וא״כ איך יכול להיות קדוש אח״כ הא פתיך בי׳ חולין, וכי יחלוק רבה על הא דבכורות ג׳,א. ואמנם בסוף הסימן ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים״ הביא הגריי״ו דרך חדשה בהבנת הסוגיא בחולין ס״ט,ב ושם הציע דרק בשותפות עכו״ם י״ל דעריבי בו חולין. אבל בנחתך לא שייך לומר דפתיך בו חולין, דמה שלא נתקדש הוא מטעם שנפרד מן הגוף קודם שחלה על הגוף קדושת בכור ואינו שייך עוד לגוף הבכור. ובגוף הנשאר אינו מעורב שום חולין, עיי״ש.