×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאִי אִתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַבָּה אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב הוּנָא צְרִיכָא.
And if their dispute was stated only with regard to that case, when one-third emerged through the wall of the womb, one might have thought it is only in that case that Rabba says the animal is consecrated from that point forward, as that results in a stringency, i.e., the fetus is subject to firstborn status. But in this case, when after one-third emerged it was sold to a gentile, and where ruling that the animal is consecrated from that point forward results in a leniency, one might say that Rabba concedes to Rav Huna. Therefore, it was necessary for the dispute to be stated in both cases.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי איתמר בהא בהא קאמר רבה ביצא שליש דרך דופן ושני שלישין דרך רחם מיכן ולהבא קדוש דלחומרא אבל הכא ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים דאי אמר מיכן ולהבא קדוש [הוי] לקולא הוה אמינא מודי לה לרב הונא דלמפרע קדוש צריכא דכשם שאמרו לחומרא כך אמרו לקולא:
ערך בזגא
בזגאא(חולין ע) תיבנא ועביד ביזגא חיישינן פי׳ חבילה:
ערך גם
גםב(בפ״י דשביעית) אילן שנגמם והוציא חליפין (ובפרק ד׳) ב״ש אומר יגום ב״ה אומר ישרש ומודין במחליק עד שיגום פי׳ כורתו ומניח השורש בארץ. (ובפרק ב׳ בכלאים) אם רצה גומם עד פחות מטפח. (ובפרק ט׳ בתרומות) ואסורין מלאכל עד שיגום. (בכורות לא) במשנה על אלו מומין חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו. (פרק י״ז בכלים) נפרצו שיעורין כזתים נגממו שיעורן במה שהן. (חולין צב:) רב אסי גיים ליה פי׳ רבינו חננאל מניחו על הבשר כד עבד בר פיילי בגיד הנשה דהוה גיים ליה ואמר ליה שמואל חות ביה טפי מעשה דבר פיילי בגמרא הנוטל גיד הנשה פי׳ בר פיילי היה מנקר ירך של בהמה הוא קא גיים בגיד הגשה כלומר מניח שמנו בבשר ולא היה מדקדק עליו ליטול כולו כדרב אסי בלובן. כוליא דהוה גיים ליה חזיה שמואל א״ל חות טפי כלומר חטט אחריו אי לאו דחזיתך הוות ספית לן איסורא אירתת נפל סכינא מידיה א״ל דאורי לך כרבי יהודה אורי לך דאמר יקיים בו מצות נטילה כלומר אינו צריך לדקדק אחריו וכן עשה רב יהודה בקרום של טחול רבי יהודה אומר גוממו עם השופי פי׳ חותכו. (חולין מד.) לא קשיא הא דאיתעקור איתעקורי הא דאיגום איגומי פירוש נתעכלו כדאמר גיממו עם השופי. ובגמרא דניקבה הריאה אתגום שרי. מצא בהמה שפיה גמום. (חולין ע) המבכרת וגממו כותלי בית הרחם מהו פי׳ נתעכלו שפתי בית הרחם כדאמר בענין נפל לחי התחתון דאיגום איגומ׳. (בכורות מד) הא דאיתעקור איתעקורי הא דאיגום איגומי ודאיגום איגומי מי מפסלה והא תנן פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגום תירגמא זעירי לעיל מדכרותיהו (ובפרק ד׳ בשביעית) (בבא בתרא פ׳.) זיתים לקוץ קוצץ למעלה מעשרה או גומם מעל הארץ כשרוצה לומר ישמעאל ירדו אומר גוממו:
ערך הסס
הססג(שבת קמז.) אביי הוה קאים קמיה דרב יוסף א״ל הב לי כומתאי חזא דאיכא עלא עילוה והוה קא מהסס למיתבה ליה א״ל נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי (כתובות כ:) לסוף אידכר רב אשי ואסהיד ליה חזייה לרב כהנא דקא מהסס א״ל מי סברת עליך קא סמיכנא אנא דרמאי אנפשאי ואידכרי. (בבא מציעא) א״ל זיל שקול לנפשך חזייה דהוה קא מהסס אמר ליה זיל פלוג ליה לחייא ברי פי׳ מדקדק על עצמו מליגע בו שמתיירא מן העון (חולין ע) שמעיה דרבי חנינא הוה קאים קמיה דר׳ חנינא א״ל קמיץ והב לי דאיכול חזייה דהוה קא מהסס א״ל בבלאה את גום שדי פי׳ כיון שאת מתיירא מן העבירה חתוך זה החלב דאייתרא והשליכה (א״ב חסם כתוב בנוסחאות דידן ושם הביא בעל הערוך קצת מימרות אלו):
ערך כף
כףד(שבת פ:) חול כדי ליתן על מלא כף סיד (גמ׳) תנא כדי ליתן על מלא כך של סיידין (מדות פרק ג) ולא היו סדין אותו בכפין של ברזל וכו׳ פי׳ אותו ברזל של סייד שעשוי כמין כף. (פסחים כח.) כפא דחט נגריה בגויה נשרוף חרדלא׳ פי׳ כף שחקק האומן באותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק כלומר משל דרבי יהודה קשיא ליה השתא מה שאמר הוא בקבורה חטט וחקק אחד הוא. (כלים פרק י״ג) קולי גריפין שניטלה כפה שמאה מפני שינה פירושו בערך ק׳. מכחול שניטל הכף טמא מפני הזכ׳ פירשנו בערך מ׳. (כלים פרק כ״ו) כף לוקטי קוצים טהורה פי׳ המלקטין קוצין יש להן כמין כף והוא יד מעור כדי שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. מנח כפא אכיפי ומטלטל (שבת קמב) פי׳ מניח אדם תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר. פ״א מניח תרווד על עומרין. מהלכי כפים בחיה טומאתי לך. (חולין ע) פי׳ עובר טמא שהוא ממהלכי כפים שאין פרסותיו סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך. (שבת קיב) סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו שניטל כל הכף טמא שני אזניו או שני תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור (חולין נד) מודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא פי׳ מכף הקדקד ועד הירך:
א. [בינדיל.]
ב. [אבשניידען, טרענען.]
ג. [איבערלייגען.]
ד. [לעפעל פפאנע.]
ואי אתמר בהא בהא קאמר רבה – מכאן ולהבא דאי אמרת למפרע קולא הוא דלא קדיש.
חלק ג, סימן לד
בדין הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה
ובדין יצא חציו של עובר ע״י רוב אחד מן האבריםא*
איתא בחולין ע׳,א: בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא הלכו באברין אחר הרוב. היכי דמי אילימא כגון שיצא רוב במיעוט אבר (רש״י ד״ה הלכו באברים: ״כדמפרש ואזיל שיצא רובו במיעוט אבר, רוב העובר יצא ומיעוט אחד מן האברים השלים ליציאת הרוב, וכו׳⁠ ⁠״) וקא מיבעיא ליה האי מיעוט דבראי, בתר רוב דאבר שדינן ליה או בתר רובא דעובר שדינן ליה? פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר. אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר (רש״י ד״ה אלא שיצא חציו: ״של עובר ורוב אבר משלים אותו החצי, ואי שדינא למיעוטא דגוואי בתר רובא נפק ליה רובא דולד״), וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דבגואי מהו למישדייה בתר רוב אבר.
תא שמע יצא רובו הרי זה יקבר. מאי רובו, אילימא רובו ממש, עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר! לא כגון שיצא רובו במיעוט אבר, וקמ״ל דלא שבקינן רובו דעובר דבהמה ואזלינן בתר אבר.
בעי רבא כרכו בסיב מהו (רש״י: ״שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא, וכו׳⁠ ⁠״), בטליתו מהו, בשליתו מהו? בשליתו אורחיה הוא, אלא בשליא אחרת מהו? כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו? (רש״י ד״ה כרכתו: ״אשה בידיה והוציאתו והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם מי אמרינן כיון דאורחיה הוא לילד את בהמתה לא חציצה היא״), וכו׳.
הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו? (רש״י: ״נפטרה בהמה האחרת מן הבכורה או לא״), דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר או דלמא דלא דידיה נמי פטר? תיקו.
בעי רב אחא נפתחו כותלי בית הרחם מהו, אויר רחם מקדיש והאיכא או דלמא נגיעת רחם מקדשה והא ליכא?
בעי מר בר רב אשי נעקרו כותלי בית הרחם מהו? נעקרו הא ליתנהו (רש״י: ״ומאן נקדיש לא אויר ולא נגיעה דהא אין כאן רחם״)! אלא נעקרו ותלו ליה בצואריה מאי, במקומן מקדשי שלא במקומן לא מקדשי או דלמא שלא במקומן נמי מקדשי?
ובתוס׳ שם ד״ה כרכתו אחזתו: ״פי׳ בקונטרס האשה כרכתו לעובר ואחזו בידים והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם. וקשה לרבינו תם דבשום מקום לא איירי באשה מילדת עם הבהמה אלא רועה, וכו׳. ונראה לרבנו תם כגרסת רבנו חננאל כרכתו אחותו והוציאתו, שילדה נקבה עמו, וכו׳, והוא הדין דהוה מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהן בכור אלא נקט אחותו משום דליכא בכורה כלל״.
שיטת הרמב״ם בהדביק שני רחמים
ועפ״י הנ״ל [בסימן הקודם] נ״ל לבאר דברי הרמב״ם בפ״ד הי״ח דבכורות וז״ל: הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה, הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם, או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה, עכ״ל.
ויש לדקדק בדברי רבנו שבהלכה י״ז לענין כרכו בסיב וכן בהלכות י״ט וכו׳ לענין נפתחו ונעקרו כתלי בית הרחם כתב רבנו הרי זה ספק בכור, דהרי זה ספק אם נגיעת רחם מקדשת או אוירו, ובנעקרו הרי זה ספק אם במקומו מקדש או מקדש אף חוץ למקומו, והיינו דהספק הוא אי הוא קדוש או לא, וכאן בהלכה י״ח כתב דהספק הוא לענין לפטור את הבא אחריו ולא כתב הרי זה ספק בכורב. ולפמש״ל לחלק בין דין דלידה ודין דפטר רחם י״ל דאיבעית הגמ׳ בהדביק שני רחמים וכו׳ אינו לענין קדושת הבכור, דבודאי לא נתקדש ולד שאינה שלה, דהשאלה דהדביק שני רחמים הוא אפילו אם אינו בכור לרחם הראשון ואיך עולה על הדעת לומר שבכור כזה נקרא ראשון לולדות עי״ז שיצא מרחם של בהמה שאינה אמו. אלא צ״ל דהאיבעיא הוא לענין פטר רחם אי נקרא פטר רחם גם הולד דאינו שלה. ואולם מלשונו של רבנו גרשון מאור הגולה משמע שהבעיא היא גם לקדושת הולד היוצא ונכנס מרחם לרחם עיי״ש, והדבר צ״ע. ועכ״פ נלמד מכאן דלענין פטור דפטר רחם לא בעינן לידה של אם וכמש״ל, דאפילו לשיטת רבנו גרשון דהוא מתקדש ג״כ, מ״מ א״א לומר דהוא חשוב לילוד של אמו.
שיטת הרמב״ם ביצא חציו של עובר ע״י רוב אחד מן האברים
וביורה דעה סי׳ שי״ט ס״ד כתב המחבר: ואם יצא חציו של עובר על ידי רוב א׳ מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר הרי זה ספק ואסור למכרו לעובד כוכבים ולהשליכו לכלבים והבא אחריו ספק בכור. ועיי״ש בש״ך סקי״ב שכתב דמיירי שחציו השני יצא דרך דופן או כגון שהיו לה תאומים ויצא מתחילה חציו ברוב אבר וחזר ואח״כ יצא השני ואח״כ חזר ויצא הראשון כולו וכו׳, עיי״ש. ודברי הש״ך דמיירי דיצא חציו השני דרך דופן נשגבו ממני, דמה הועיל בכך, אפילו אם יצא כולו דרך דופן ג״כ פוטר ולמה יגרע אם יצא חציו דרך רחם והוא רובו של אבר וחציו השני דרך דופן. ואולי לא נתכוין הש״ך אלא לבאר מה שכתב המחבר ה״ז ספק ואסור למכרו, דדין זה לא משכחת אלא ביצא דרך דופן דאל״כ מה בכך שמתחילה יצא חציו ברוב אבר, סוף סוף אח״כ נולד כולו וכמש״כ לבסוף. אלא דלשונו הוא מגומגם דה״ל לפרט כן.
וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי פתרון אלא אם הולד הראשון היה נפל, ולפי מה שהעלנו שלנפל יש רק דין דפטר רחם ולא דין דלידה. ולפי״ז אולי יסבור הש״ך דביוצא דופן, הפוטר מטעם שהוא ראשון לולדות הוא דווקא בנולד שלם אבל לא בנפל שאינו וולד. וכן [נראה דכוונתו: אך – הערת העורך] ביצא דרך הרחם הוא פוטר, ולהכי אם יצא חציו דרך רחם וחציו דרך דופן אינו פוטר אלא מספק. או אפשר לומר דהש״ך מיירי בחתך את החצי הראשון ואח״כ יצא חצי השני דרך דופן. ומחותך אינו חשוב ילוד כמשכ״ל ואינו פוטר אלא מטעם הצטרפות, וכמשכ״ל, והצטרפות זו לא מהני אלא באם יצאו כולם דרך רחם דאז נעשים ע״י הצירוף פטר רחם אבל אינם נעשים עי״ז לילוד, ולכן כשיצא החצי השני דרך דופן אין כאן צירוף לפטור.
והנה הרמב״ם שבדרכו הלך המחבר כתב בהל׳ בכורות פ״ד הט״ז בלשון אחרת וז״ל: יצא חצי העובר והוא רובו של אבר היוצא, הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה או לא נפטרה, לפיכך הבא אחריו ספק בכור. והנה דקדק הרמב״ם בלשונו וכתב דהספק אם היא נפטרה וכו׳ ולא כתב הרי זה ספק בכור כמו בהלכה י״ז ובהלכה י״ט, דהפירוש שם שהספק הוא אם הוא קדוש וטעון קבורה או לא, וכאן לא כתב כן.
והנה דקדק הרמב״ם בלשונו וכתב דהספק אם היא נפטרה וכו׳ ולא כתב הרי זה ספק בכור כמו בהלכה י״ז ובהלכה י״ט, דהפירוש שם שהספק הוא אם הוא קדוש וטעון קבורה או לא וכאן לא כתב כן. ועלה בדעתי כי הרמב״ם סובר כסברת הרמב״ן דפטר רחם לא אמרינן דשדי בתר רוב אבר וכאילו יצא רוב עובר, דסוף סוף לא נגע רוב העובר ברחם ולא נתקדש ע״י נגיעת הרחם, עיי״ש בחידושי הרמב״ן והרשב״א וכן בהל׳ רמב״ן לבכורות פ״ג, אלא שהרמב״ם אינו מפרש הבעיא בגמ׳ כהרמב״ן [דהשאלה היא על גוף העובר אם נתקדש] אלא מפרש דלענין פטר רחם אין דנין דין רוב ולהכי לא נתקדש כלל, והבעיא היא רק אם נדון בו דין ילוד מטעם רובג, ולהכי הוא פוטר את הבא אחריו מטעם נולד ראשון, ומיירי שחצי הראשון נחתך ולא הוי אלא ספק ילוד לפטור את השני אבל הוא עצמו לא נתקדש. אבל חזרתי בי מתוך מה שאכתוב להלן. ודקדוקי בדברי הרמב״ם אינו מוכרח כ״כ בכדי לחדש את החידוש הנ״ל. ויותר מסתבר לי שהרמב״ם ג״כ מפרש את הבעיא לענין פטר רחם, וכמו שיבוא.
למה לרמב״ם אין בעיית הגמ׳ לגבי איסור יוצא?
והנה הרמב״ם העתיק בעיית הגמ׳ רק לענין בכור ולא לענין איסור יוצא [האם שחיטת האם מתרת את מיעוט האבר הנשאר בפנים]. ושאר הראשונים פירשו בעיא זו גם לאיסור יוצא, ועי׳ יורה דעה סי׳ י״ד סעיף ג׳, וכבר תמהו עליו. ואולי י״ל דהרמב״ם יפרש דבעיית הגמ׳ היא רק לענין דין דפטר רחם אבל לא לענין ילוד. דדין דפטר רחם הוא דין דקדושת הבכור ושייך בו לדון דין דרובו ככולו. אבל שאלת הלידה היא שאלה הטבע ובדברים שבטבע לא שייך לדון דין דרובו ככולוד. וכמש״כ הצל״ח במסכת ביצה ז׳,א ד״ה ודע, בביצה שיצא רובה מערב יו״ט וחזרה ואח״כ נשחטה התרנגולת, דאמרינן בגמ׳ דמותר לאכלה ביו״ט, אך ודאי לא אמרינן דביצה זו ראויה לגדל ממנה אפרוחים [ונפקא מינא לענין מקח וממכר, דאם תבעוהו למכור ביצים לגדל אפרוחים, אם מכר אלו הוי מקח טעות], דבדבר שבטבע לא שייך רובו ככולו, ולפי הטבע אינה נגמרת אלא ביציאת כולה.
והא דאמרינן גם בלידה רובה ככולה, כמו בנדה כ״ח,א, התם הלידה היא שאלה של דין טומאת לידה אבל בסתם לידה של בהמה אין זו שאלה של דין דהא דילוד אינו ניתר בשחיטת אמו אין זו שאלה של דין לידה, אלא שמכיון שיצא ממעי אמו, אפילו יצא דרך דופן או מחותך אין הוא ניתר בשחיטת אמו שהוא בהמה לעצמה ואינו בכלל כל בבהמה (ראה ויקרא י״א, ג׳, וחולין ס״ט,א וברש״י שם ד״ה אלא: ״לאו מבהמה נפקא וכו׳⁠ ⁠״).
והא דאמרינן בחולין ס״ח,ב לענין איסור יוצא דאם הוציא עובר את ידו וחתכה וכו׳ אי אמרינן הא נפיק לי׳ רובו או דילמא רובא בבת אחת בעינן, ומשמע דדנין גם באיסור יוצא דין דרוב, י״ל דרובו דהתם אינו משום רובו ככולו דבכל הש״ס, אלא כל שיצא רובו הוא עשוי לצאת כולו, וכמש״כ הרמב״ן בחידושיו לחולין דהא דבעי הגמ׳ בדף ע׳,א אי הלכו באברים אחר הרוב, אי אחר רובא דעובר שדיין לי׳ או בתר רובא דאבר, וקאמר פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רובא דאבר, משום שמיעוט שבחוץ אינו עשוי לחזור לפניםה. ומבואר דהטעם ברוב העובר הוא משום דעשוי לצאת כולו.
והא דבעי חולין ס״ח,ב הוציא את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מי אמרינן הא נפיק לי׳ רובא, עיי״ש, ומשמע לכאורה דיש דין רוב גם באיסור יוצא, אפשר דהוא מטעם חשיבות, דרוב העובר חשוב ככל העובר, ואינו מטעם רובו ככולו שבכל הש״ס (ועי׳ בכסף משנה הל׳ מאכלות אסורות פ״ה ה״י שהרמב״ם גרס שם למ״ד יש לידה לאברים).
ונמצא דאם יצא חצי עובר ורוב אבר עמו, דבמציאות אין כאן רוב עובר לפנינו ואין כאן חשיבות של רוב עובר אלא דאנו רוצים לדון דין רובו ככולו, דאז י״ל דזהו כן לענין דין דפטר רחם אבל לא לענין איסור יוצא, דהתם בעינן ילוד במציאות. ולפיכך השמיט הרמב״ם דין זה לענין איסור יוצא. ולפי הסברא הנ״ל מתיישב יותר מה דפשיטא לה לגמ׳ דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רובא דאבר, וכבר הבאנו מש״כ הרמב״ן בזה. ולפי הנ״ל הוא פשוט דעל רוב שבפנים לא שייך דין דרובו ככולו, דאין זה נוגע לדינאו, ורק על רוב שבחוץ יש לדון דין דרובו ככולו לענין פטר רחם.
והנה הרי״ף לא העתיק כלל בעיא זו דרבא, חולין ע׳,א ביצא חציו ברוב אבר, ואולי י״ל דסובר הרי״ף דבעיא זו היא רק למ״ד יש לידה לאברים, ולדידן דפסקינן דאין לידה לאברים אין כאן בעיא, והוא חולק בזה על הרמב״ן והרשב״א שמפרשים שבעיא זו אזלא אליבא דכו״ע. אך צ״ע דהגמ׳ פשיט מהא דתנא המבכרת המקשה לילד – יצא רובו הרי זה יקבר וכו׳, עיי״ש, ולשיטת הרי״ף איך יפרנס מ״ד אין לידה לאברים משנה זו.
כרכו אחיו – איזה מהם בכור?
ועפ״י כל הדרכים הנ״ל נ״ל לתרץ קושיא חמורה שעמדתי בה כמה שנים על דברי התוס׳ חולין ע׳,א בד״ה כרכתו אחותו, עיי״ש דגרס רבנו תם כגירסת ר״ח כרחתו אחותו והוציאתו שילדה נקבה עמו, ובסוף בדיבור ״והוא הדין דהוי מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהם בכור וכו׳⁠ ⁠״, עיי״ש. ויוצא מדברי התוס׳ דאם הראשון אינו בכור מטעם חציצה אז השני הוא בכור. וכן כתב בפי׳ רבנו גרשון מאור הגולה. ורבות נתקשיתי בזה. והנה ידידי מהר״ז רוזענגארטען רצה לומר דהבעיא היא בתאומים למ״ד דא״א לצמצם [עי׳ בכורות י״ז,א לענין רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת, דחכמים אומרים דא״א לצמצם, ואחד לו ואחד לכהן, ופירש״י דא״א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו], והבעיא היא דאי אין חציצה פוסלת שניהם בכורים מספק, ואי יש חציצה הוא אינו בכור והשני הוא בכור. וצריך להוסיף על דבריו ולומר דזה שכרכו אחיו אינו פוטר את אחיו מטעם שהוא ראשון לוולדות. דראשון לוולדות אינו אלא בלידה גמורה אבל לא ביציאת ראשו או רובו, דזהו פוטר רק מטעם פטר רחם, אבל לא לעשות ראשון לוולדות, דכ״ז שלא נגמרה לידתו לא הוי ראשון לוולדות.
וידידי הרה״ג ר״מ סולובייציג (שליט״א) [זצ״ל] שנתכוין ג״כ להאמור לעיל, הביא ראי׳ לזה מהא דרבה דסובר ביצא שליש דרך דופן הוא קדוש ברוב שבסוף [ראה בסימן: ״קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?״], ולכאורה קשה הא גם רבה מודה דהשליש הראשון הוא לידה של פטור, וא״כ כשיוצא אח״כ עוד חלק קודם שיצא כולו עדיין אינו קדוש בבכורה, וא״כ יש כאן רוב שאינו קדוש, וא״כ היוצא אח״כ יהא פטור משום שאינו פטר רחם שהרי קדמה לידה של פטור. ובע״כ שצ״ל דס״ל לרבה דכל דהוי לידה אחת הבא אח״ז לאו פטר רחם מכיון שלא נגמרה לידתוז.
ולפי מה שכתבתי (בסימן הנ״ל) אין ראייתו ראי׳, דלרבה קדושת הבכורה היא ע״י היציאה, והיציאה דרך הדופן לא שמי׳ יציאה ולהכי סובר דמתקדש ע״י הרוב שבסוף, משא״כ לרב הונא דמתקדש מאליו והיציאה היא רק תנאי בקדושה שפיר אמרינן דלאחר שיצא רובו בלתי מקודש שוב אינו מתקדש, וכמ״ש לעיל.
ואולם יש להביא ראי׳ מדברי הרמב״ן (הנ״ל) שכתב דבעיית הגמ׳ ביצא חציו של עובר ורוב האבר עמו הוא אפילו למ״ד יש לידה לאברים, דפטר רחם לא מהני משום דבעינן שיגע ברחם והכא לא נגע רק חציו, עיי״ש וברשב״א. וקשה דנהי דלא הוי פטר רחם אבל עכ״פ הוא ילוד מטעם רוב וא״כ יפטר השאר מטעם דקדמה לידה של פטור כמו ביוצא דרך דופן דפטור השני. והרמב״ן הא לא ס״ל מש״כ לעיל דלענין לידה לא אמרינן רובו ככולו, ועיי״ש בדבריו. ובע״כ מיקרי ילוד כל [נראה דצ״ל: הגם – הערת העורך] שלא נגמרה לידתו. אבל יש לדחות, דבבכור זה עצמו, בוודאי לא שייך לומר דהוא פטור משום שקדמה לידה של פטור [נראה דכוונתו דקדמה לידה של פטור כשיצא שליש דרך דופן ושליש דרך רחם – הערת העורך], דהא סו״ס הוא ראשון לולדות, משא״כ בוולד שני אפשר שהוא פטור אפילו אם הראשון יצא רובו דרך דופן או בחציצה משום שאינו ראשון לולדות. אבל אעפ״י שאין לי ראי׳ מפורשת מ״מ אפשר לומר שהתוס׳ סוברים כך, דע״י יציאת רוב ע״י חציצה או דרך דופן שאינו פטר רחם, אינו פוטר מטעם ראשון לולדות כל שלא יצא כולו ונגמרה לידתו.
ועוד י״ל דהתוס׳ מיירי שהראשון שכרכו אחיו יצא ואח״כ החזיר דאז לא מיקרי נולד ראשונה, דרק לענין איסור יוצא וגם לענין פטר רחם לא מהני חזרה, אבל לענין נולד ראשונה מהני חזרה. ועי׳ במהרש״א על התוס׳ חולין ס״ט,ב ד״ה רב הונא, שכתבו שם דאמנם אמרו דמותר להטיל מום בקדשים קודם שיצא לאויר העולם (בכורות ל״ה,א), אך ביצא רוב הראש אסור להטיל בו מום, והיינו דלא כרב הונא, דלרב הונא סגי במיעוט הראש ואסור להטיל בו מום דכשיצא אח״כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דהוא קדוש. ודקדק המהרש״א דמה שנשאר בפנים לא מתקדש למפרע ומותר להטיל בו מום, וכן דקדק במהר״ם מלובלין דלמפרע הוא קדוש הוא רק במקצת היוצא אבל לא במה שנשאר בפנים.
ואולם דברי המהרש״א תמוהים דא״כ מה הקשו התוס׳ שם מהא דתמורה כ״ה,א דא״ל רב עמרם לרב ששת: אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה וכו׳ (רש״י ד״ה אמר על הבכור: ״בעודו בבטן עם יציאת רובו דבעיא למיחל עליה קדושת בכור האי שעתא דתיחול עליה קדושת עולה ולא קודם דהשתא הוו תרתין קדושות למיחל בהדדי הי מינייהו חמורה וקדמא למיחל ודחי לחבירתה״), ומשמע קודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור והיינו דלא כרב הונא עיי״ש, ולדברי המהרש״א אין זו קושיא דגם לרב הונא צ״ל עם יציאת רובו דביציאת מיעוטו אין קדוש למפרע מה שבפנים וא״כ קדמה קדושת עולה לקדושת בכור. ואח״כ מצאתי ברי״ט אלגאזי בכורות פ״ג שתירץ בסברה זו דברי הרמב״ן עיי״ש באות ל״ג. אבל מדברי התוס׳ שהקשו מוכח דלא כדברי המהרש״א ז״ל.
ואולי יש לתרץ קושיית המהרש״א דבהחזיר לא אמרינן לרב הונא דקדוש למפרע ולהכי בעי יציאת רובו דאז לא מהני חזרה לענין פטר רחם. ואולי לתירוץ זה כיוון המהרש״א עיי״ש שכתב בסופו ועוד י״ל דברי התוס׳ למ״ד אין לידה לאברים עכ״ל. וכוונתו בלתי מבוארת. ונראה דכוונתו דלמ״ד אין לידה לאברים מהני חזרה וכאן מיירי בהחזיר דאז לא אמרינן קדוש למפרע. ומצאתי במהדורא בתרא שכתב ג״כ כנ״ל לפרש דברי המהרש״א ז״ל ושמחתי מאד. ואח״כ ראיתי בצל״ח חולין ס״ט,ב שנתקשה ג״כ בדברי המהרש״א ותירץ שם בחריפות גדולה עיי״ש. ואף הגאון ר׳ עקיבא איגר בחידושיו ליו״ד סי׳ שי״ט עמד בקושיא זו.
השגות על בעל האבני נזר
ואביא מה שהקשה הגאון אבני נזר יורה דעה סי׳ שצ״א לדעת הרמב״ן דבעיית הגמ׳ חולין ע׳,א ביצא חציו ברוב אבר דאף דחשוב ילוד מ״מ אינו קדוש דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשוהו לא כותלי הרחם ולא אוירו, וא״כ אמאי ביצא ראשו או רובו כולו מקודש, ובע״כ צ״ל דלא משום דחשבינן כאילו נגע כולו בכותלי הרחם אלא שממילא נתקדש השאר מכוח ראשו או רובו, וא״כ קשה ביצא שליש דרך דופן יתקדש אותו שליש אגב הרוב שיצא אח״כ. ועיי״ש שמתוך קושיא זו הכריח שהרמב״ן סובר דלמפרע הוא קדוש הפירוש שכולו מתקדש אגב המיעוט שיצא בתחילה. וכיון שהוא מתקדש ע״י המיעוט שיצא דרך רחם ע״כ כשיצא דרך דופן כולו חולין.
ואיני מבין מה הכריחו לומר כן. דלפי סברת רש״י הנ״ל [בסימן ״קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא״] אינו יכול להתקדש אח״כ דבתחילת לידה הוא צריך להתקדש, כלשונו של רש״י ז״ל, משא״כ ביצא רובו דרך הרחם מתקדש השאר שלא נגע ברחם ע״י התפשטות הקדושה של הרוב על המיעוט, ופשוט.
וכמו״כ תמוה בעיני מה שהעלה הגאון אבני נזר ביצא ראשו בחציצה דלא מהני מה שיצא אח״כ רובו בלא חציצה, ואמאי ביצא חציו ברוב אבר דהוי ילוד לדעת הרמב״ן אלא דלא הוי פטר רחם, ומ״מ מהני אם יצא אח״כ אע״ג דהוי כבר ילוד מתחילה, וה״נ נימא כן דיהי׳ קדוש ברוב שיצא אח״כ בלא חציצה. ועיי״ש שכתב לחלק דגבי יצא חצי ברוב אבר ולא נגע ברחם לא הוי לידה לגבי בכור כיון דלא משכחת שיתקדש באופן זה, משא״כ ביצא ראשו בחציצה, כיון דמשכחת שיתקדש באופן שיצא בלא חציצה ממילא הוי לידה ולא מהני מה שיצא אח״כ בלא חציצה, וכמו דלא מהני לרב הונא כשיצא שליש דרך דופן אם יצא רובו דרך רחם, כמו״כ לא מהני מה שיצא אח״כ בלא בלא חציצה כיון שיצא ראשו בחציצה כיון דלכו״ע יציאת ראשו הוי כילוד.
ולא זכיתי להבין דברי הגאון ז״ל שתלה ענין הלידה בקדושה. דבוודאי הוי אמת דאם יצא ראשו בחציצה או דרך דופן דלא מהני אח״כ יציאת רובו אפילו לרבה דסובר דמכאן ולהבא הוא קדוש, דראשו הוא כילוד לגמרי, כמו בגיורת שיצא פדחת (רש״י: ״מצח״) וולדה כשהיתה נכרית ואח״כ נתגיירה, דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה דלידה שאח״כ לא הוי לידה, כמש״כ התוס׳ בבכורות מ״ו,ב ד״ה לאתויי, דהלידה נגמרה ע״י יציאת ראשו שלא בקדושת בכור. משא״כ ביצא חציו ברוב אבר אע״ג דהוי לידה לשאר דברים מ״מ לא קדוש עדיין משום דחסר נגיעת הרוב ברחם, אבל כשיצא אח״כ דרך הרחם הרי הושלם החסר הזה. ואין להקשות שיהי׳ אינו קדוש משום שיצא חציו שלא בקדושה והחצי הזה הוא חשוב כלידה לדעת הרמב״ן – זו אינה קושיא שכבר הוכחנו לעיל דלענין דין דנולד ראשון בעינן לידה גמורה ושלמה ולא מהני לידה של רובו ככולו לעשותו נולד ראשון. ומכ״ש באותו ולד עצמו אין לפטור אותו מטעם נולד ראשון, דלא שייך לומר שקדמה לו לידה אחרת של ולד ראשון. ורק אפשר היה לפטור אותו מטעם שנפטר הרחם שלא ע״י קדושת בכור, וביצא חציו ל״ש לומר כן שהרי הוא ספק אם הוי פטר רחם או לא. וכמדומה לי שהגאון ז״ל עירבב ענין דלידה עם ענין דפטר ראשון ולא עמד על מה שכתבנו לעיל שהם שני דברים שונים.
ובכלל יש לערער נגד היסוד של הגאון ז״ל, דלפי דבריו יקשה דאמאי סובר רבה דבחותך ומניח הוא קדוש מיציאת רובו, והא מה שיצא וחתך אינו קדוש לרבה, וא״כ איך יכול להיות קדוש אח״כ הא פתיך בי׳ חולין, וכי יחלוק רבה על הא דבכורות ג׳,אח [עי׳ בסי׳ ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים״]? ואמנם אנחנו כתבנו מה שכתבנו רק לשיטת הרמב״ם ולפי דברינו יחלוק הרמב״ם על דברי התוס׳ ויסבור דלרבה אינו קדוש אף לאחר יציאת רובו. ואת קושיית התוס׳ (חולין ע׳,א ד״ה מאי לאו) מנדה כ״ח,א תירצנו לעיל [בסימן ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים״], אבל הגאון אבני נזר שלא ירד לכל מה שכתבנו ולא הזכיר כלל את דברי הרמב״ם איך יפרנס את הסוגיא בחולין? וצע״ג.
א. *) סימן זה הוא המשכו של הסימן הקודם: ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים, האם הבא אחריו קדוש?״, שהוא המשכו של הסימן ״קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?״, וראה שם מה שכתבתי בהערת הפתיחה. וראה גם שם בפתיח, וכן בפתיח של הסימן ״בדין המבכרת המקשה לילד״, המקורות בגמ׳ וכו׳ הנדרשים להבנת סימנים אלו.
ב. וכאן בהלכה י״ח כתב דהספק הוא לענין לפטור את הבא אחריו ולא כתב הרי זה ספק בכור. ועי׳ בתפארת יעקב לחולין ע׳,א ד״ה שוב ראיתי, שהבין שרש״י ורמב״ם הולכים בשיטה אחת שהשאלה היא רק לפטור את הבא אחריו, ולפי הבנתו בפשטות לשון הרמב״ם עסקינן בבכור, והוא מתקשה דלפי דעתם דהשאלה היא רק לפטור את הבא אחריו אין צורך לפרש דווקא בבכור, והוא מסיק לכאורה דלא כרש״י ודלא כרמב״ם, והשאלה היא לגבי המעמד של אותו ולד עצמו, אם הוא נחשב לבכור של הרחם השני.
ג. אלא מפרש דלענין פטר רחם אין דנין דין רוב ולהכי לא נתקדש כלל, והבעיא היא רק אם נדון בו דין ילוד מטעם רוב. והא דלא דנין בו דין רוב לענין פטר רחם, כלומר לקביעת מעמדו של העובר – שנתקדש בקדושת בכור, ניתן להתפרש בב׳ אנפין:
א. אין כוח ברוב ליצור מעלה של קדושה, כמבואר בספרים, והוי כעין רוב התלוי במעשה.
ב. אנו נזקקים כאן לעשות פעמיים ״כאילו״. ראשית, להחשיב את המיעוט שבפנים כאילו הוא בחוץ, ואזי כל האבר הוא בחוץ. ואז עלינו להתבונן על העובר, ולומר דעתה, בזכות ה״כאילו״ הראשון הרי כאילו יש לי רוב העובר בחוץ. ואמנם ה״כאילו״ השני הוא פועל יוצא של ה״כאילו״ הראשון, אך סוף סוף, מבחינה משפטית, אנו נזקקים לשני ״כאילו״, דא״א להסתפק בקביעת מעמד האבר, כי עלי לקבוע שהעובר נתקדש בקדושת בכור (העיר לי ר׳ צבי לוי נ״י).
ד. אבל שאלת הלידה היא שאלה הטבע ובדברים שבטבע לא שייך לדון דין דרובו ככולו. וצ״ל דזה שהתורה התירה את העובר בשחיטת האם, ולמדנו זאת מהקרא כל בבהמה (ראה ויקרא י״א, ג׳ וחולין ס״ט,א וברש״י שם ד״ה אלא: ״לאו מבהמה נפקא וכו׳⁠ ⁠״), היא הלכה הבאה לקבוע מעמדה של הבהמה עפ״י ה״מציאות״ שבתוכה, דכל הנמצא בתוך הבהמה מותר ע״י שחיטת האם. ומבחינה זאת הרי זה דומה לשאר ההלכות שבפסוק, שמתייחסות למציאות מסויימת: ״כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו״.
ונמצא, עפ״י מש״כ הגריי״ו, שיש צד משותף למה הרמב״ם הן בהל׳ ט״ז לגבי יצא חצי עובר, הן בהל׳ י״ח לגבי הדביק שני רחמים, דקדק לכתוב שהספק הוא על הבא אחריו, ולא שיש כאן ספק בנולד עצמו אי הוי בכור. בשתי ההלכות, יסוד הדברים בהבחנה שבין דין דפטר רחם ודין דילוד. ובהלכה ט״ז דין דפטר רחם פוטר אולי את הבא אחריו אך כדי שהוא עצמו יהיה קדוש בעינן שיהיה ילוד, וזה א״א דע״כ לא אמרינן רובו ככולו, דהוי דבר שבטבע. ובהלכה י״ח, אפשר שגם בולד שאינו שלה הוא פטר רחם, אך לגבי קדושת בכור א״א שיהיה קדוש, דסוף סוף במציאות אינו ולד שלה!
ה. משום שמיעוט שבחוץ אינו עשוי לחזור לפנים. וראה בשו״ת אבני נזר יו״ד סי׳ שצ״א, אות ד׳.
ו. דאין זה נוגע לדינא. כלומר דלגבי איסור יוצא, הרי זו שאלה במציאות, ומה שיצא יצא ואנו לא נאמר דמכיון שרוב האבר בפנים יותר גם מה שבחוץ ע״י שחיטת האם.
ז. דכל דהוי לידה אחת הבא אח״ז לאו פטר רחם מכיון שלא נגמרה לידתו. נראה דאולי צ״ל: דכל דהוי לידה אחת, כיון שלא נגמרה לידתו, השליש הבא אח״ז משלים לידתו, והבא אחריו לאו פטר רחם.
ח. והא מה שיצא וחתך אינו קדוש לרבה, וא״כ איך יכול להיות קדוש אח״כ הא פתיך בי׳ חולין, וכי יחלוק רבה על הא דבכורות ג׳,א. ואמנם בסוף הסימן ״בדין המבכרת המקשה לילד והשליך לכלבים״ הביא הגריי״ו דרך חדשה בהבנת הסוגיא בחולין ס״ט,ב ושם הציע דרק בשותפות עכו״ם י״ל דעריבי בו חולין. אבל בנחתך לא שייך לומר דפתיך בו חולין, דמה שלא נתקדש הוא מטעם שנפרד מן הגוף קודם שחלה על הגוף קדושת בכור ואינו שייך עוד לגוף הבכור. ובגוף הנשאר אינו מעורב שום חולין, עיי״ש.
ואי אתמר בהא [ואילו היה נאמר בזו], כשיצא שליש דרך דופן ושני שליש דרך רחם, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רבה שהוא קדוש מכאן ולהבא, מפני שהוא לחומרה, שהוא מחייבו בבכורה. אבל בהא [בזו], שיצא שליש ומכרו לגוי, וחזר ויצא שליש, שאם נאמר שמכאן להבא הוא קדוש הרי זו קולה, שנפטר מן הבכורה אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב הונא, שלמפרע הוא קדוש, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים. ומקשים על דברי רב הונא.
And if their dispute was stated only with regard to that case, when one-third emerged through the wall of the womb, one might have thought it is only in that case that Rabba says the animal is consecrated from that point forward, as that results in a stringency, i.e., the fetus is subject to firstborn status. But in this case, when after one-third emerged it was sold to a gentile, and where ruling that the animal is consecrated from that point forward results in a leniency, one might say that Rabba concedes to Rav Huna. Therefore, it was necessary for the dispute to be stated in both cases.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) תְּנַן הַמְבַכֶּרֶת הַמְקַשָּׁה לֵילֵד מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים מַאי לָאו מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ וְאִי אָמְרַתְּ לְמַפְרֵעַ הוּא קָדוֹשׁ יִקָּבֵר מִיבְּעֵי לֵיהּ.

The Gemara raises a difficulty with the opinion of Rav Huna. We learned in the mishna: If an animal that was giving birth to a firstborn male was encountering difficulty giving birth, and in order to alleviate the difficulty one wishes to terminate the birth, he may cut up the fetus limb by limb and cast it to the dogs. What, is it not teaching that one cuts each limb and leaves it outside the body, casting the limbs to the dogs only after he has already extracted a majority of its body? And if you say a firstborn is consecrated retroactively, then once the majority of the fetus emerges from the womb all of the limbs would be consecrated retroactively according to Rav Huna. Accordingly, the mishna should have said the limbs must be buried.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מחתך ומניח – עד שיצא הרוב ואע״ג שיצא הרוב והרי החתיכות לפנינו משליכו לכלבים אי אמרת בשלמא מכאן ולהבא הוא קדוש ומקמי יציאת רוב לא קדיש מידי הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו אלא אי אמרת דלמפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מלתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו.
מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע קדוש יקבר מבעי ליה – תימה דלמ״ד נמי מכאן ולהבא הוא קדוש אמאי משליך לכלבים כיון דכבר יצא רובו דהא ברוב מחותך נמי חשיב ליה לידה כדאמר בהמפלת (נדה דף כח.) דיצא מחותך מרובו אמו טמאה לידה ומתניתין נמי קתני ונפטרה מן הבכורה ובכל ענין קאמר בין שיצא אבר אבר בין שיצא רובו בבת אחת וי״ל דבשלמא אי מכאן ולהבא הוא קדוש כיון דאין קדושה חלה עליו עד יציאת רובו א״כ מה שנחתך קודם יציאת רוב אין קדושה חלה עליו כלל ויכול להשליכו לכלבים אף מאחר יציאת הרוב ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה למה שיצא וכן משמע לשון הקונטרס ואע״ג דקתני יצא רובו הרי זה יקבר ומשמע רובו בבת אחת כדמוכח בסוגיא ומשמע אבל אבר אבר לא היינו דוקא לענין המיעוט הראשון דאפי׳ אותו מיעוט טעון קבורה כשיצא רובו מאחר דאין מחותך אבל למ״ד למפרע קדוש שמתחלה הקדושה חלה עליו מתחלת הלידה א״כ במחותך נמי יקבר ואמאי דמחתך נמי לא קשיא ליה היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקומי בנפל שאינו ראוי להקרבה א״נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם.
תד״ה מאי לאו מחתך ומניח כו׳ ומיהו מכי יצא רובו ואידך טעון קבורה למה שיצא כו׳ עכ״ל דוקא למה שיצא אבל מיעוט שנשאר בפנים אי הוה כילוד או לא היינו הך דמבעיא לן לעיל הוציא העובר ידו וחתכה וחזרה והוציאה כו׳ כמ״ש התוס׳ לעיל שם וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנתנו]: המבכרת המקשה לילדמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. מאי לאו [האם אין] הכוונה היא שמחתך אבר אבר ומניח, ואחר כך משליך לכלבים כל מה שחתך? ואי אמרת [ואם אתה אומר] שבכור למפרע הוא קדוש, שכשיצא רובו מתברר כי כבר מתחילה היה קדוש, הלוא יקבר מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שאת כל מה שחתך יצטרך לקבור, כדין קדשים שאי אפשר להקריבם!
The Gemara raises a difficulty with the opinion of Rav Huna. We learned in the mishna: If an animal that was giving birth to a firstborn male was encountering difficulty giving birth, and in order to alleviate the difficulty one wishes to terminate the birth, he may cut up the fetus limb by limb and cast it to the dogs. What, is it not teaching that one cuts each limb and leaves it outside the body, casting the limbs to the dogs only after he has already extracted a majority of its body? And if you say a firstborn is consecrated retroactively, then once the majority of the fetus emerges from the womb all of the limbs would be consecrated retroactively according to Rav Huna. Accordingly, the mishna should have said the limbs must be buried.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ.

The Gemara responds: No, here we are dealing with one who cuts each limb and immediately casts it to the dogs, before any consecration takes effect.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכא במאי עסקינן במחתך ומשליך לכלבים – כלומר דלא יצא רוב יחד:
לא מחתך ומשליך – דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? במחתך ומשליך מיד לכלבים כל אבר שהוא חותך, שבשעה שהוא עושה כן עדיין אינו קדוש.
The Gemara responds: No, here we are dealing with one who cuts each limb and immediately casts it to the dogs, before any consecration takes effect.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ מַאי יִקָּבֵר אַדִּתְנָא סֵיפָא יָצָא רוּבּוֹ יִקָּבֵר וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ אֵבֶר אֵבֶר אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ יִקָּבֵר.

The Gemara asks: But according to this, if one cuts the limbs and leaves them, what is the halakha? Each one must be buried. If that is so, rather than teaching in the latter clause of the mishna: If a majority of the fetus had already emerged it is considered to have been born and duly consecrated, and so if one cut it up it must be buried, and any future offspring from that animal is exempted from firstborn status; let the tanna instead distinguish and teach a case in which the limbs are consecrated within the context of the first case itself, in the following manner: In what case is this statement, that the limbs may be cast to the dogs, said? It is with regard to one who cuts pieces of the fetus and immediately casts them to the dogs limb by limb, before a majority has emerged. But if one cuts and leaves the limbs until a majority has emerged, each one of them must be buried.
רש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אדתני יצא רובו – דמשמע בבת אחת.
יצא אבר ממנו וחתכו ולא השליכו לכלבים אלא שהניח וכן יצא אחר וחתך והניח עד שנעשה כן ברובו הואיל ורובו מ״מ בפנינו בעין הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה כמו שביארנו במשנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אבל מחתך ומניח, מאי [מה] דינו, יקבר? אם כן אדתנא סיפא [עד שהוא מוסיף ושונה בסוף]: יצא רובו בבת אחת — יקבר, ונפטרה מן הבכורהליפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה בדין הראשון בעצמו]: במה דברים אמורים שמשליך לכלבים? במחתך ומשליך אבר אבר, אבל מחתך ומניחיקבר כל מה שחתך!
The Gemara asks: But according to this, if one cuts the limbs and leaves them, what is the halakha? Each one must be buried. If that is so, rather than teaching in the latter clause of the mishna: If a majority of the fetus had already emerged it is considered to have been born and duly consecrated, and so if one cut it up it must be buried, and any future offspring from that animal is exempted from firstborn status; let the tanna instead distinguish and teach a case in which the limbs are consecrated within the context of the first case itself, in the following manner: In what case is this statement, that the limbs may be cast to the dogs, said? It is with regard to one who cuts pieces of the fetus and immediately casts them to the dogs limb by limb, before a majority has emerged. But if one cuts and leaves the limbs until a majority has emerged, each one of them must be buried.
רש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָכִי נָמֵי קָאָמַר אבד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְחַתֵּךְ וּמַשְׁלִיךְ אֲבָל מְחַתֵּךְ וּמַנִּיחַ נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁיָּצָא רוּבּוֹ וְיִקָּבֵר.

The Gemara answers: That is indeed what the latter clause of the mishna is saying: In what case is this statement said? It is with regard to one who cuts and casts the limbs to the dogs before a majority emerges. But if one cuts and leaves the limbs until a majority emerges it is regarded as though a majority of it emerged at one time, and so it must be buried.
עין משפט נר מצוהרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נעשה כמי שיצא רובו – בבת אחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן הוא אומר], כלומר, כך אכן צריך להבין את הדברים: במה דברים אמורים שמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים? במחתך ומשליך, אבל מחתך ומניחנעשה כמי שיצא רובו כאחת, ויקבר.
The Gemara answers: That is indeed what the latter clause of the mishna is saying: In what case is this statement said? It is with regard to one who cuts and casts the limbs to the dogs before a majority emerges. But if one cuts and leaves the limbs until a majority emerges it is regarded as though a majority of it emerged at one time, and so it must be buried.
עין משפט נר מצוהרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בָּעֵי רָבָא הָלְכוּ בְּאֵיבָרִין אַחַר הָרוֹב אוֹ לֹא הָלְכוּ בְּאֵיבָרִין אַחַר הָרוֹב הֵיכִי דָּמֵי.

§ Rava raises a dilemma: Does one follow the majority with regard to limbs or does one not follow the majority with regard to limbs? The Gemara asks: What are the circumstances of this dilemma; what exactly is Rava’s question?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היכי דמי אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר כלומר שיצא רובו של עובר בכלל מיעוט אבר ורובו של אבר היה במעיה וקא מיבעיא ליה האי מיעוט אבר דבראי בתר רובא דבהמה שדינן ליה ויצא רובו ויקבר או דלמא האי מיעוט אבר בתר רוב אבר דבמעיה שדינן לה ולא יצא רובו ולא חל עליה קדושה וישליך לכלבו. אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר כלומר חציו דעובר בכלל רוב אבר וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוטא דלגואי מהו למישדייה בתר רוב אבר דבראי והוה ליה יצא רובו ויקבר או דלמא לא שדינן ליה בתר רובו ולא הוי אלא יצא חציו ולא חל עליה קדושה ומשליכו לכלבו:
הלכו באברים – כדמפרש ואזיל שיצא רובו במיעוט אבר רוב העובר יצא ומיעוט א׳ מן האברים השלים ליציאת הרוב וקא מיבעיא ליה הלכו באברים אחר הרוב דנשדי מיעוט אבר שיצא בתר רובו שבפנים והוי כמאן דלא נפק האי מיעוט וליכא יציאת רוב עובר ואם רצה מחתך ומשליך לכלבים ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו.
או לא הלכו – ושדינן ליה בתר רוב עובר דלא שבקינן רוב עובר וניזיל בתר רוב אבר.
בעי רבא הלכו באברים אחר הרוב או לא. היכי דמי, אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר וקא מבעיא ליה האי מיעוט דבראי בתר רוב אבר שדינן ליה או בתר רובה דבהמה שדינן ליה. פשיטא [דלא] שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר. אלא כגון שיצא חציו רוב [אבר] וקא מבעיא ליה ההוא מיעוטא דגואי מהו למשדייה בתר רוב אבר, ולא אפשיט ולחומרא עבדינן. והא דאמר רב יש לידה לאברים למיסר מיעוט אבר שבפנים לא שייך בבעיא דהכא כלל, דהתם לא איירינן כלל בעובר, ואין איסור העובר והיתרו תלוי באבר, אבל הכא שאיסור העובר והיתרו תלוי באבר [מבעיא ליה] אי שדי׳ ליה למיעוט בתרא בתר עובר, משום הכי פשיטא ליה בבעיא קמייתא דאזלינן בתר רוב עובר. ובעיא בתרייתא עלתה בתיקו.
בעי רבא הלכו באיברין אחר הרוב או לא היכי דמי כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פירש הרמב״ן ז״ל בין למאן דאמר יש לידה לאיברים בין למאן דאמר אין לידה לאיברים קא מיבעיא ליה. פירוש לפירושו מדלא קאמר למאן דאמר יש לידה לאיברים, אי נמי למאן דאמר אין לידה וקא בעי סתם, שמע מינה דלמר ולמר קא בעי, דלמאן דאמר יש לידה דלמא התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי, אבל הכא לא, שהרי לא יצא אלא מיעוטו של אבר, או דלמא אפילו למאן דאמר אין לידה, התם משום דרוב עובר בפנים, אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובדא שדינן ליה, ומהדרינן פשיטא דלכולי עלמא בת רוב עובר שדינן ליה, דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר והרי הוא כילוד, אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר, ותיבעי למאן דאמר אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו בחוץ, או דילמא אפילו למאן דאמר יש לידה לא אמרינן אלא שאין אני קורא בו בבהמה תאכלו וקורא אני בו ובשר בשדה טרפה, אבל מכל מקום לא איקרי לו, דלענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלא רחמנא, והרי לא קידשוהו כותלי בית הרחם ולא אויר, ולא איפשיטא, ואף על גב דלענין בכור מיבעי להו, נפקא מינה לענין היתר אכילה, והילכך בין יצא רובו במיעוט אבר בין יצא חציו ברוב אבר אפילו מה שבפנים אסור וכילוד חשבינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א בענין ששנינו במשנתנו שאם יצא ראשו של עובר מבכרת — הרי זה קדוש בבכורה, בעי [שאל] רבא: האם הלכו באיברין אחר הרוב, או לא הלכו באיברין אחר הרוב? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]?
§ Rava raises a dilemma: Does one follow the majority with regard to limbs or does one not follow the majority with regard to limbs? The Gemara asks: What are the circumstances of this dilemma; what exactly is Rava’s question?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִילֵּימָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא רוֹב בְּמִיעוּט אֵבֶר וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ הַאי מִיעוּט דְּבָרַאי בָּתַר רוֹב דְּאֵבֶר שָׁדֵינַן לֵיהּ אוֹ בָּתַר רוּבָּא דְּעוּבָּר שָׁדֵינַן לֵיהּ.

If we say it is referring to a case where the majority of the fetus emerged, but that majority includes the emergence of the minority part of one of its limbs, then Rava is raising the following dilemma: With regard to this minority part of a limb that is outside the womb, do we cast it, i.e., count it, together with the majority of that limb, which is still inside the womb, as if the entire limb was still inside the womb? If so, it would be regarded as though a majority of the fetus has not yet emerged. Or perhaps we cast it and count it together with the majority of the fetus that has already emerged, and so it is regarded as though a majority of the fetus has emerged and it is duly consecrated.
רמב״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פי׳א ותיבעי למאן דאמר יש לידה ותיבעי למאן דאמר אין לידהב, תיבעי למאן דאמר יש לידה, התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי, שאחר הרוב מיעוט הולך, אבל הכא לא שהרי לא יצא אלא מיעוט, ואחר רוב אבר שבפנים אין להטילו, שאין מיעוט שבחוץ עשוי לחזור לפנים כדי שנטיל אותו אחר הרוב, שאפילו אותו רוב עצמו שבפנים למיפק קאי. או דילמא אפילו למאן דאמר אין לידה, התם הוא משום דרוב עובר בפנים, אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובר שדינן ליה. ומהדרינן, פשיטא דלכולי עלמא לא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר לדון כעומד בפנים מה שיצא לחוץ, שכיון שיצא רוב עובר ודאי הרי הוא כילוד.
אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר. פי׳ ותיבעי למאן דאמר אין לידה, התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו מבחוץג, או דילמא אפילו למאן דאמר יש לידה, לא אמר אלא שאין אני קורא בו בבהמה, וקורא אני בו בשר בשדה, אבל מ״מ לא מיקרי ילוד לענין בכור עד שיצא, דבפטר רחם תלא רחמנא והרי לא קדשוהו לא כותלי רחם ולא אוירו. כנ״ל.
ויש אומרים בעיין למאן דאמר אין לידה, למיסר מיעוט אבר שבפניםד, דהלכתא כותיה כדעת הגאונים ז״לה.
א. כתב הרשב״א: ״פירוש לפירושו, מדלא קאמר למ״ד יש לידה לאיברים א״נ למ״ד אין לידה וקא בעי סתם, ש״מ דלמר ולמר קא בעי״ וכו׳. ועע״ש שנ״מ לענין היתר אכילה.
ב. לעיל סח, ב.
ג. כי״פ: בחוץ.
ד. ראה דברי רבינו לעיל סח, ב ד״ה ורבי יוחנן. וע״ע מהרי״ט אלגאזי הלכות בכורות פ״ג אות לד, וחידושי הגרי״ז זבחים קד, ב.
ה. ראה רי״ף כד, ב: ״והא מילתא לא איתותב בה רבי יוחנן הילכך הילכתא כוותיה דקי״ל רב ורבי יוחנן הלכה כר׳ יוחנן״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אילימא [אם תאמר] כגון שיצא רוב העובר במיעוט אבר, שיצא כמחצית מגוף העובר, ועוד אחד מן האברים יצא במיעוטו, ואותו מיעוט משלים לרובו של העובר, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו] לרבא: האי [אותו] מיעוט אבר דבראי [שבחוץ], האם בתר רוב דאבר שדינן ליה [אחר רוב האבר שנשאר בפנים אנו משליכים אותו], וכאילו לא יצא, ואם כן לא יצא רובו של העובר, או שמא בתר רובא דעובר שדינן ליה [אחר רוב העובר אנו משליכים אותו] — הרי
If we say it is referring to a case where the majority of the fetus emerged, but that majority includes the emergence of the minority part of one of its limbs, then Rava is raising the following dilemma: With regard to this minority part of a limb that is outside the womb, do we cast it, i.e., count it, together with the majority of that limb, which is still inside the womb, as if the entire limb was still inside the womb? If so, it would be regarded as though a majority of the fetus has not yet emerged. Or perhaps we cast it and count it together with the majority of the fetus that has already emerged, and so it is regarded as though a majority of the fetus has emerged and it is duly consecrated.
רמב״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) פְּשִׁיטָא בדְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבָּא דְּעוּבָּר וְאָזְלִינַן בָּתַר רוֹב אֵבֶר.

The Gemara rejects this possibility: In that case it is obvious that we do not disregard the majority of the fetus and go after the majority of the limb. Consequently, Rava would not have raised a dilemma about this.
עין משפט נר מצוהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר [פשוט הדבר שאין אנו מניחים את רוב העובר והולכים אחר רוב האבר]!
The Gemara rejects this possibility: In that case it is obvious that we do not disregard the majority of the fetus and go after the majority of the limb. Consequently, Rava would not have raised a dilemma about this.
עין משפט נר מצוהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ הָהוּא מִיעוּט דִּבְגַוַּאי מַהוּ גלְמִישְׁדְּיֵיהּ בָּתַר רוֹב אֵבֶר.

Rather, the dilemma is referring to a case where half of the fetus emerged, but that half includes the majority of a certain limb, and Rava raises the following dilemma: With regard to this minority part of a limb that is inside the womb, what is the halakha as to whether one casts it and counts it together with the majority of that limb and considers it as if that entire limb has emerged? If it is counted, it would be regarded as though a majority of the fetus has emerged, and it is duly consecrated.
עין משפט נר מצוהרש״יגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא שיצא חציו – של עובר ורוב אבר משלים אותו החצי ואי שדינא למיעוטא דגוואי בתר רובא נפק ליה רובא דולד.
גמ׳ חציו ברוב אבר. עיין עירובין דף טו ע״ב תוס׳ ד״ה פרוץ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מדובר כגון שיצא חציו של העובר ברוב אבר, שיצא כמעט חציו של העובר, ועוד אחד מן האברים יצא ברובו, ורוב האבר שיצא משלים לחציו של העובר, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו] לרבא: ההוא [אותו] מיעוט אבר דבגואי נשאר בפנים], מהו למישדייה בתר [להשליך אותו אחר] רוב האבר, ולהחשיבו כאילו גם הוא יצא?
Rather, the dilemma is referring to a case where half of the fetus emerged, but that half includes the majority of a certain limb, and Rava raises the following dilemma: With regard to this minority part of a limb that is inside the womb, what is the halakha as to whether one casts it and counts it together with the majority of that limb and considers it as if that entire limb has emerged? If it is counted, it would be regarded as though a majority of the fetus has emerged, and it is duly consecrated.
עין משפט נר מצוהרש״יגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שָׁמַע יָצָא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר מַאי רוּבּוֹ אִילֵּימָא רוּבּוֹ מַמָּשׁ עַד הַשְׁתָּא לָא אַשְׁמְעִינַן דְּרוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a statement of the mishna: If a majority of the fetus had already emerged, it is considered to have been born and duly consecrated, and so if one cut it up it must be buried. The Gemara clarifies: What is meant by a majority of the fetus? If we say it means literally the majority of the fetus, then the following difficulty arises: Until now had we not learned the principle that the majority of an item is considered like all of it? This is a well-established principle and it is not necessary to teach it again in this context.
רש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי נימא רובו ממש – ובבת אחת קא מיירי על כרחך דאע״ג דשנינן לעיל מחתך ומניח נעשה כו׳ שינויא בעלמא שני אגב דוחקיה ומתניתין במשמעותיה קיימא.
יצא שלישו דרך דופן על ידי סכין ואחר כך יצאו שני שלישיו דרך רחם אינו קדוש שלמפרע הוא קדוש והרי תחלת לידתו אינה בקדושה דבפטר רחם תלה רחמנא יצא רובו של עובר אלא שרוב זה הושלם במיעוט אבר אחד שנשאר רובו של אבר זה בפנים ואלו היה מיעוטו של אבר זה נידון אחר רובו שבפנים אין כאן רוב עובר יוצא ואם הוא נידון אחר היוצא הושלם היוצא לרוב הרי אנו דנין אותו אחר היוצא ויקבר ונפטרה מן הבכורה ולענין איסור נאסר אף מה שבפנים שכולו כילוד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: יצא רובוהרי זה יקבר. ויש לברר: מאי [מה] פירוש רובו? אילימא [אם תאמר] רובו של העובר ממש, וכי עד השתא לא אשמעינן [עד עכשיו לא השמיע לנו] התנא דין רובו ככולו? הרי כלל ידוע הוא, ואין חידוש בדבר!
The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a statement of the mishna: If a majority of the fetus had already emerged, it is considered to have been born and duly consecrated, and so if one cut it up it must be buried. The Gemara clarifies: What is meant by a majority of the fetus? If we say it means literally the majority of the fetus, then the following difficulty arises: Until now had we not learned the principle that the majority of an item is considered like all of it? This is a well-established principle and it is not necessary to teach it again in this context.
רש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא לָאו כְּגוֹן שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר.

Rather, is the mishna not referring to a case where half of the fetus emerged, but that half includes the majority of a limb? If so, the mishna directly resolves Rava’s dilemma and teaches that the minority part of the limb inside the womb is regarded as though it had emerged.
רש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר – וקרי ליה רובו דשדינן מיעוט אבר דגוואי בתר רוב אבר והוה ליה רוב עובר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו [האם לא] מדובר כגון שיצא חציו ברוב אבר? ומכאן יש ללמוד שמיעוט האבר שבפנים מצטרף לרוב האבר שבחוץ, וכאילו יצא רובו של העובר!
Rather, is the mishna not referring to a case where half of the fetus emerged, but that half includes the majority of a limb? If so, the mishna directly resolves Rava’s dilemma and teaches that the minority part of the limb inside the womb is regarded as though it had emerged.
רש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא רוּבּוֹ בְּמִיעוּט אֵבֶר וקמ״לוְקָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבּוֹ דְּעוּבָּר דִּבְהֵמָה וְאָזְלִינַן בָּתַר אֵבֶר.

The Gemara responds: No, the mishna could be referring to a case where the majority of the fetus emerged, but that majority includes the emergence of the minority of a limb, and it teaches us that we do not disregard the majority of the fetus and go after the majority of the limb.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא כגון שיצא רובו במיעוט אבר – כלומר כדאמרינן לעיל:
לא – לעולם לא הלכו ולא שדינן מיעוט אבר בתר רובא ומתניתין ביצא רובו ממש ודקשיא לך למאי איצטריך כגון שהיה מיעוט אחד מן האברים משלים לרוב העובר ואיצטריך לאשמעינן דהוי רובא ולא אמרינן שדי מיעוט אבר שבחוץ אחר רוב שבפנים וליכא לידה אלא שדייה בתר רוב העובר הואיל ובהדיה נפיק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, אפשר לפרש שמדובר במשנה כגון שיצא רובו של העובר במיעוט אבר, וקא משמע לן [ומשמיע לנו]: דלא שבקינן [שאין אנו מניחים] רובו של עובר של בהמה, ואזלינן בתר [והולכים אחר] רוב אבר.
The Gemara responds: No, the mishna could be referring to a case where the majority of the fetus emerged, but that majority includes the emergence of the minority of a limb, and it teaches us that we do not disregard the majority of the fetus and go after the majority of the limb.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בָּעֵי רָבָא דכְּרָכוֹ בְּסִיב מַהוּ הבְּטַלִּיתוֹ מַהוּ.

§ A firstborn animal is consecrated by virtue of the fact that its birth is the first in which the womb of the mother opens, as indicated by the verse: “Consecrate to Me every firstborn, that which opens the womb” (Exodus 13:2). Concerning this condition, Rava raises a dilemma: If one wrapped the fetus in the bast of a palm tree while it was still in the womb, and it therefore did not come in contact with the opening of the womb directly when it emerged, what is the halakha with regard to whether it is consecrated? Likewise, if one wrapped it in his robe when it emerged, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי רבא כרכו בסיב מהו – כלומר רחם מקדש בכור והכי קמיבעיא ליה כרכו בסיב שלא נגע הבכור ברחם מהו שיקדש בבכורה ולאחר מיכן תהא האם פטורה מן הבכורה:
כרכו בסיב – שגדל ונכרך סביב הדקל כעין מרייל״א של גפנים.
מהו – שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא ולקמן בעי אימת כרכו. ואת״ל סיב הוי חציצה דמין שלא במינו הוא.
בעי רבא כרכו בסיב מהו, בשילייתו ארחיה הוא, אלא בשליא אחרת מהו, כרכתו אחזתו והוציאתו מהו. כך פירש רבינו שלמה ז״ל. ורבינו יעקב גריס כרכתו אחותו והוציאתו מהו. ופירש הדבר כגון שילדה נקבה עם הזכר, וכרכתו (הבהמה) [הנקבה] לזכר והוציאתו, ואמרינן עלה היכי דמי אי דנפקא נקבה דרך רישיה תחילה פטרתיה רישיה דנקבה לזכר, דקיימא לן יצא ראשו הרי הוא כילוד, ואין הזכר הבא אחריה פטר רחם. לא צריכא דנפקא הנקבה דרך מרגלותיה והזכר דרך ראשו, ויצא ראש הזכר קודם שיצא רוב הנקבה, וקא מבעיא ליה מי אמרינן נגיעת רחם מקדיש והא לא נגע, או דילמא מין במינו לא הוי חציצה. בלעתו חולדה והוציאתו מהו, הוציאתו הא אפקתיה, אלא בלעתהו והוציאתהו והכניסתהו והקיאתהו ויצא מאליו מהו. הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס בזה, דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר. או דילמא דלאו דידיה נמי פטר. בעי רב אחא נפתחו כותלי בית הרחם מהו, אויר רחם מקדיש והא איכא, או דילמא נגיעת רחם מקדיש והא ליכא. בעי מר בר רב אשי נעקרו כותלי בית הרחם מהו, נעקרו הא ליתנהו, אלא נעקרו ותלו ליה בצואריה מהו, במקומן מיקדשי שלא במקומן לא מיקדשי או דילמא שלא במקומן נמי מקדשי. בעי מיניה ר׳ ירמיה מר׳ זירא נגממו כותלי בית הרחם מהו, אמר ליה קא נוגעת (מי) [ב]⁠בעיא דבעי ר׳ זירא מר׳ אסי, עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך פרוץ, פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך העומד מהו, עד כאן לא מבעיא ליה אלא פרוץ מרובה על העומד דאיכא עומד בעולם, אבל נגממו, דלגמרי [ליתיה לא] קא מבעיא ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ועוד בענין האופן המדוייק שבו חלה קדושה על הבכור, בעי [שאל] רבא: הואיל ופתח הרחם הוא המקדש את הבכור כשהוא יוצא דרכו, שנאמר ״פטר רחם״ (שמות יג, יד ועוד), אם כרכו את העובר בסיב בעודו ברחם וכך הוציאוהו, וכך כשנולד לא נגע בפתח הרחם, מהו הדין? האם מהווה הדבר חציצה? וכן אם עטף אותו בטליתו והוציאו מהו?
§ A firstborn animal is consecrated by virtue of the fact that its birth is the first in which the womb of the mother opens, as indicated by the verse: “Consecrate to Me every firstborn, that which opens the womb” (Exodus 13:2). Concerning this condition, Rava raises a dilemma: If one wrapped the fetus in the bast of a palm tree while it was still in the womb, and it therefore did not come in contact with the opening of the womb directly when it emerged, what is the halakha with regard to whether it is consecrated? Likewise, if one wrapped it in his robe when it emerged, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בְּשִׁלְיָתוֹ מַהוּ בְּשִׁלְיָתוֹ אוֹרְחֵיהּ הוּא אֶלָּא ובְּשִׁלְיָא אַחֶרֶת מַהוּ.

Rava adds: If it emerged wrapped in its afterbirth, what is the halakha? The Gemara interjects: How could one suggest that being wrapped in its afterbirth would pose a problem? That is its natural manner of birth, and the afterbirth is consequently not considered an interposition. Accordingly, it is considered as though it was in direct contact with the opening of the womb. Rather, Rava’s dilemma must be as follows: If it emerged wrapped in the afterbirth of a different animal, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שליא – מי הוי חציצה או לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אם יצא כשהוא עטוף בשליתו (השק שבו הוא נתון) מהו? על הדבר האחרון תוהים: בשליתו? אורחיה [דרכו] הוא, הרי כך הוא נולד כרגיל! אלא כך שאל: אם יצא כשהוא עטוף בשליא אחרת, של עובר אחר, מהו?
Rava adds: If it emerged wrapped in its afterbirth, what is the halakha? The Gemara interjects: How could one suggest that being wrapped in its afterbirth would pose a problem? That is its natural manner of birth, and the afterbirth is consequently not considered an interposition. Accordingly, it is considered as though it was in direct contact with the opening of the womb. Rather, Rava’s dilemma must be as follows: If it emerged wrapped in the afterbirth of a different animal, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) זכְּרָכַתּוּ וַאֲחָזַתּוּ וְהוֹצִיאַתּוּ מַהוּ הֵיכִי דָמֵי אִי דִּנְפַק דֶּרֶךְ רֵישֵׁיהּ פְּטַרְתֵּיהּ אֶלָּא דִּנְפַק דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹתָיו.

Another dilemma: If one wrapped it in one’s hands and held it and brought it out in that fashion, such that the fetus did not come in direct contact with the opening of the womb, what is the halakha? With regard to all these dilemmas the Gemara asks: What are the circumstances? If the fetus had already partially emerged headfirst and then one wrapped up the body, which was still inside the womb, the halakha in such a case is clear: Since its head emerged, it is already considered to have been born and to have opened up the womb, and it is duly consecrated. Rather, the dilemma is in a case where it partially emerged hind legs first, and the majority of the body, which was still in the womb, was wrapped before it emerged.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כרכתו אחזתו והוציאתו כו׳ – אשה כרכתהו בשום דבר אחזתהו והוציאתו מהו. היכי דמי אי דנפק העובר דרך רישיה תחילה ואח״כ אחזתו וכרכתו והוציאתו. פטרתיה רישיה מן הבכורה לאחר מיכן שזה חשוב כילוד וחשוב בכור ופטורה מן הבכורה לאחר מיכן:
כרכה – אשה בידיה והוציאתו והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם מי אמרינן כיון דאורחיה הוא לילד את בהמתה לאו חציצה היא.
היכי דמי – כל הנך בעיי.
אי דנפק דרך ראשו – ואחר שהוציאו אותו עשו בו אחד מן הדברים הללו.
פטרתיה – רישיה לרחם וקדוש מיד דהא יצא ראשו הרי זה כילוד.
דרך מרגלותיו – וקודם יציאת רובו כרכוהו.
כרכתו אחזתו – פי׳ בקונטרס האשה כרכתו לעובר ואחזתו בידים והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם וקשה לרבינו תם דבשום מקום לא איירי באשה מילדת עם הבהמה אלא רועה כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ורישא דהך מילתא נמי איירי ברועה כרכו בסיב לשון זכר הכי נמי הוה ליה למנקט כרכו ואחזו והוציאו ועוד דמאי פריך אי דנפק דרך רישיה פטרתיה וכי אין יכול להיות שאחזתו בידים בראשו ומפסיק בידיה בין ראשו לרחם וזה דוחק לומר דאין לרחם לפתוח קודם שיצא הראש ואין יכול להכניס ידו ועוד דמתניתין דהושיט רועה את ידו בלא הוציא כלל איירי דאם לא כן נטמא במה שיצא ואע״ג דיש לחלק בין מבכרת לאין מבכרת אי נמי התם כשילדה אחר׳ קודם לזה שנפתח רחמה כל זה דוחק ונראה לר״ת כמו גרסת ר״ח כרכתו אחותו והוציאתו שילדה נקבה עמו כדאמר נמי בפ׳ כל הבשר (לקמן דף קיד.) אין לי אלא אחותו הקטנה הגדולה מנין ופריך אי דנפק דרך רישיה וכן הנקבה הא פטרתיה ראש הנקבה שיצא ראשה תחלה שראש הזכר כרוך בין ברכיה ומשני דנפק מרגלותיו והוא כרוך בין ברכיה וה״ה דהוה מצי למימר כרכו אחיו לענין איזה מהן בכור אלא נקט אחותו משום דליכא בכורה כלל.
{שמעתא דהא דבעי רבה,⁠1 כרכתו וכו׳ מהו}
וכן הא דבעי רבה, כרכתו אחותו והוציאתו מהו – נשתבש בה הר״ר שלמה ז״ל בפירושו, מפני שיש ספרים משובשים שכתוב בהן, כרכתו אחזתו.
והגירסא הנכונה כך היא: כרכתו אחותו והוציאתו מהו – פי׳, כגון דאתילידא נקבה בהדי זכר וכרכתו הנקבה לזכר והוציאתו. ודייקינן עלה: היכי דמי. אי דנפקא נקבה דרך רישא, פטרתיה לרחם מפני שהיא הוציאה ראשה תחלה, ואין הזכר הכרוך בה פטר רחם. לא, צריכא, דנפקא איהי דרך מרגלותיה ואיהו דרך ראשו, דקדים ונפק ליה רישא דזכר מקמי דליפוק רובא דנקבה. מי אמרי׳, נגיעת רחם מקדש והא לא נגע, או דלמא מין במינו לא הוי חציצה.
כך הוא הפי׳ הנכון. ואף על פי שנאמר ענין זה בגמ׳ בלשון זכר - אי דנפק דרך רישיה פטרתיה. לא. צריכא. דנפק דרך מרגלותיו - על הנקבה נאמר הענין, כמו שפירשנו. ונקט לה בלשון זכר מפני שלשון זכר נופל על כל העוברים כולן.
1. גירסתנו: רבא
גירסת רש״י ז״ל כרכתו אחזתו מהו. ופירושו שכרכתו אשה רועה בידיה והוציאתו, והיכי דמי אכל הנך בעיי קאי. ואינו מחוורא, שהיה לו לומר כרכו והוציאו בלשון זכר, כדאמרינן כרכו בסיב, ותנןב הושיט הרועה את ידו, דלא תנינן אשה מילדת בבהמה בכולהו תנויי. ועוד שלא היה לו לומר אחזתו, אלא כרכו בידו והוציאו מהו. ומה זו שאלה אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה, דילמא בשהושיט ידו לפנים וכרכו בסיב או בידיו, וכענין ששנינו הושיט הרועה את ידו ונגעה בו.
אבל גירסת רבנו חננאל ז״לג כך היא, כרכתו אחותו מהו, היכי דמי אי דיצאה דרך ראשהד לא צריכא שיצתה דרך מרגלותיה, ולא גריסה כמו שנמצא בנסחאות שלנו אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיהו אלא דנפק דרך מרגלותיו. ובדין הוא דליבעי בשילדה שני זכרים וכרכוז אחד לחבירו איזה מהן קדוש, אלא מילתא דרויחא ליה נקט.
א. דברי רבינו יסודם בספר הישר סי׳ שנה ובתוס׳ ד״ה כרכתו, עיי״ש. וראה בעל המאור (כד, ב). וע״ע תוס׳ בכורות ט, א ד״ה אמר רב אשי, תוס׳ סוכה לז, א ד״ה כי היכי, הלכות בכורות לרבינו פ״ג (יג, ב) ובמהרי״ט אלגאזי שם אות לה, ואבני נזר חיו״ד סי׳ רסו.
ב. להלן ע״ב.
ג. הובאה גם בערוך ערך אחותו, ובמאירי בשם גאוני הראשונים.
ד. הגרש״ז העיר שצ״ל: אי דיצאה דרך ראשה פטרתיה. [וא״צ שרבינו נוקט כדרכו לשון קצרה].
ה. וכן בחידושי הר״ן. ומכאן ליתא בתוס׳ הנ״ל, עיי״ש. וראה ספר הישר שם שמפרש כן גירסת ר״ח. וכן פירשו תוס׳ ותוס׳ הרא״ש והמאירי. וכן מפרש בעל המאור, עיי״ש. וראה תוספות הרא״ש הערה 68.
ו. ראה דק״ס אות ב.
ז. כי״פ: ונכרכו. בנדפס: וכורכו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם כרכתו אשה בידיה ואחזתו והוציאתו כך שלא נגע בפתח הרחם, מהו הדין? ומבררים: היכי דמי [איך בדיוק מדובר] בכל המקרים הללו? אי דנפק דרך רישיה [אם שיצא דרך ראשו, שראשו יצא תחילה], ואחר כך עטפוהו — הלוא כבר פטרתיה [פטרה אותו], כלומר, הרי זה פטר רחם, שמשעה שיצא ראשו הריהו כיילוד אף שלא יצא רובו, וכבר נתקדש בבכורה! אלא צריך לומר דנפק [שיצא] דרך מרגלותיו (רגליו האחוריות), וקודם שיצא רובו עטפוהו.
Another dilemma: If one wrapped it in one’s hands and held it and brought it out in that fashion, such that the fetus did not come in direct contact with the opening of the womb, what is the halakha? With regard to all these dilemmas the Gemara asks: What are the circumstances? If the fetus had already partially emerged headfirst and then one wrapped up the body, which was still inside the womb, the halakha in such a case is clear: Since its head emerged, it is already considered to have been born and to have opened up the womb, and it is duly consecrated. Rather, the dilemma is in a case where it partially emerged hind legs first, and the majority of the body, which was still in the womb, was wrapped before it emerged.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) בְּלָעַתְהוּ חוּלְדָּה וְהוֹצִיאַתּוּ מַהוּ הוֹצִיאַתּוּ הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ אֶלָּא בְּלָעַתּוּ וְהוֹצִיאַתּוּ וְהִכְנִיסַתּוּ וֶהֱקִיאַתּוּ וְיָצָא מֵאֵלָיו מַהוּ.

Rava raises additional dilemmas: If a weasel entered the womb and swallowed the fetus there, and then exited the womb, bringing the fetus out in its stomach, what is the halakha? The Gemara interjects: Is there any doubt about a case where the weasel brought the fetus out in its stomach? In such a case it is the weasel that brought it out, and it is certainly not regarded as though the fetus opened the womb. Rather, the dilemma concerns a case where the weasel swallowed the fetus and brought it out, and then brought it back into the womb and vomited it out while inside the womb, and the fetus subsequently emerged of its own accord. What is the halakha in this case?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הוציאתו הא אפיקתיה – כלומר ואינו קדוש הכי גרסי׳ אלא בלעתו והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאיליו מהו מי אמרינן כיון דמתחלה בלעתהו והוציאתו אינו קדוש ולא פטרתיה מן הבכורה או דלמא כיון דאחר כן יצא מאליו אמרינן קדוש ופטורה מן הבכורה:
בלעתהו חולדה – בתוך הרחם והוציאתהו.
הא אפיקתיה – כשהיה בלוע ולא נגע ברחם והיינו כרכתו.
אלא בלעתו והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו – מי קדוש בהאי יציאה אחרונה או לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שאל רבא: אם בלעתהו חולדה את העובר בתוך הרחם, והוציאתו מן הרחם כשהוא במעיה, מהו? ותוהים: הוציאתו? הא אפיקתיה [הרי הוציאה אותו] במעיה, ובוודאי אין זה פטר רחם! אלא הכוונה היא: בלעתו והוציאתו, וחזרה והכניסתו והקיאתו ברחם, ואחר כך יצא מאליו, מהו דינו? האם נתקדש בבכורה בלידה זו?
Rava raises additional dilemmas: If a weasel entered the womb and swallowed the fetus there, and then exited the womb, bringing the fetus out in its stomach, what is the halakha? The Gemara interjects: Is there any doubt about a case where the weasel brought the fetus out in its stomach? In such a case it is the weasel that brought it out, and it is certainly not regarded as though the fetus opened the womb. Rather, the dilemma concerns a case where the weasel swallowed the fetus and brought it out, and then brought it back into the womb and vomited it out while inside the womb, and the fetus subsequently emerged of its own accord. What is the halakha in this case?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) חהִדְבִּיק שְׁנֵי רְחָמִים וְיָצָא מִזֶּה וְנִכְנַס לָזֶה מַהוּ דִּידֵיהּ פָּטַר דְּלָאו דִּידֵיהּ לָא פָּטַר אוֹ דִלְמָא דְּלָאו דִּידֵיהּ נָמֵי פָּטַר תֵּיקוּ.

Another dilemma: If one pressed together the openings of two wombs of two animals giving birth to firstborns, and a fetus exited from the womb of this animal and entered the womb of that animal, and then emerged from the womb of the second animal, after which the second animal gave birth to its fetus, what is the halakha with regard to whether the fetus of the second animal is consecrated as a firstborn? Is the womb considered to have opened only when its own fetus emerges from inside, but a fetus that is not its own is not halakhically considered to have opened the womb? Or perhaps even a fetus that is not its own is also considered to have opened the womb? The Gemara does not provide a resolution for these dilemmas and concludes: The dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הדביק ב׳ רחמים ויצא מזה [לזה] השתא מי אמרינן ולד דידיה פטר והא לאו ולד דידיה מן האחרונה ולא פטר את האחרונה מן הבכורה דלאו ולד דידיה הוה או דילמא כיון דרחמה מקדש הבכור פטר תיקו:
ונכנס לזה מהו – נפטרה בהמה האחרת מן הבכורה או לא.
שם הדביק שני רחמים. עיין כתובות דף ד ע״ב תוס׳ ד״ה עד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד, אם הדביק שני רחמים של שתי מבכירות, ויצא עובר מרחם זה ונכנס לזה, ולאחר מכן יצא דרך פתח הרחם השני מהו? האם נפטרה השניה מן הבכורה? וצדדי השאלה: האם הוולד דידיה פטר [רחם שלו, שהוא גדל בו, הוא פוטר], דלאו דידיה לא פטר [רחם שאינו שלו אינו פוטר]. או דלמא דלאו דידיה נמי פטר [שמא רחם שאינו שלו הוא גם כן פוטר]? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
Another dilemma: If one pressed together the openings of two wombs of two animals giving birth to firstborns, and a fetus exited from the womb of this animal and entered the womb of that animal, and then emerged from the womb of the second animal, after which the second animal gave birth to its fetus, what is the halakha with regard to whether the fetus of the second animal is consecrated as a firstborn? Is the womb considered to have opened only when its own fetus emerges from inside, but a fetus that is not its own is not halakhically considered to have opened the womb? Or perhaps even a fetus that is not its own is also considered to have opened the womb? The Gemara does not provide a resolution for these dilemmas and concludes: The dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) בָּעֵי רַב אַחָא טנִפְתְּחוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם מַהוּ אֲוִיר רֶחֶם מַקְדִּישׁ וְהָאִיכָּא אוֹ דִלְמָא נְגִיעַת רֶחֶם מְקַדְּשָׁה וְהָא לֵיכָּא.

Rav Aḥa raises a dilemma: If the walls of the opening of the womb opened and widened to such an extent that when the fetus emerged it did not touch them, what is the halakha? Does the airspace of the opening of the womb consecrate the fetus as it is born, and this situation exists here in this case; or perhaps it is the contact with the opening of the womb that consecrates it, and this situation does not exist here in this case?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי רב אחאי נפתחו כותלי בית הרחם מהו דק״ל רחם מקדש ועכשיו נפתחו כותלי הרחם שאין בבהמה בית הרחם מהו:
נפתחו גרסינן. נפתחו נתרחבו שכשיצא לא נגע.
יצא חציו של עובר והשלים לחצי זה רוב אבר אחד שנשאר מיעוטו בפנים ואלו היה המיעוט נגרר אחר רוב האבר כבר יצא רובו של עובר הדבר בספק אם טעון היוצא קבורה ושתפטר מן הבכורה אם לאו וכן לענין איסור אם נאסר מה שבפנים אם לאו ומתוך כך מה שבפנים נאסר מספק וכן הבא אחריו ספק בכור ויש פוסקים במוחלט שטעון קבורה ופטור מן הבכורה שהוא כילוד וכן לענין איסור ואף לדעת האומר אין לידה לאיברים שאף הוא לא אמרה אלא ברוב אבר אבל זה שיצא מחצה של עובר ברוב אבר יש לידה:
כירך את הולד בסיב או בבגד או בשיליא של ולד אחר או שכירכתהו המילדת בידה עד שכשיצא לא נגע גוף הולד בכותלי הרחם וזהו הרמוז כאן בכירכתו אחזתו לגירסת הספרים הרי זה ספק בכור וכן אם יצאה עמו נקבה תחלה ויצאה דרך מרגלותיה וקודם שיצא רובה יצא ראש הזכר כרוך בה הרי זה ספק ולדעת זה גורסים כאן כירכתו אחותו והוציאתו והיא גירסת גאוני הראשונים והוא ששאלו בה אי דנפק דרך רישא ר״ל הנקבה הא פטרתיה רישא והעמידה דנפקא דרך מרגלותיה ולגירסא האחרת אין זה נופל יפה:
יצא על דרך זה והחזירוהו ויצא אחר כן בלא כריכה אף זה ספק:
הדביק לפתחה של זו היולדת פתח של בהמה אחרת שלא ילדה מעולם והוציא מזו והכניס לזו ויצא מזו השניה הרי ספק אם נפקעה השניה מתורת פטר רחם אם לאו:
נפתחו כותלי בית הרחם ונרחבו עד שיצא בלא נגיעה או שנעקרו סביבות הכותלים מכל וכל או שנעקרו ממקומן ונכנסו בפנים ועבר הולד דרך בהם ונגע בהם מ״מ הואיל ונגעו בו שלא במקומן הרי זה ספק:
נגממו מבפנים ושפה חיצונה קיימת או שנגממו מיעוטן ונשתייר רובן אלא שיצא דרך הפרוץ או שנגממו רובן ונשתייר מיעוטן אלא שיצא דרך העומד כל אלו ספק:
מה שביארנו במשנה ובסוגית הגמרא שלה שכל זמן שהוא קדוש ואינו ראוי לאכילה יקבר שהדבר מוכיח שהוא אסור בהנאה יש שואלין בה והרי בכור מותר להאכילו לגוי ואם כן ימכרוהו לגוים והיאך אסרוהו בכאן בהנאה וכן בזבחים פרק טבול יום ויראה בשאלה זו שלא הותר לזמן גוי עליו או להאכילו לו אלא בזמן שמותר לישראל לאכלו אבל בזמן שאסור לישראל לאכלו אף הוא אסור בהנאתו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי [שאל] רב אחא: נפתחו ונתרחבו כותלי בית הרחם עד שבשעת הלידה אין העובר נוגע בהם, מהו? האם אנו אומרים שאויר, חלל פתח הרחם מקדיש [מקדש], והאיכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] נגיעת פתח הרחם מקדשה [היא המקדשת], והא ליכא [והרי אין כאן]?
Rav Aḥa raises a dilemma: If the walls of the opening of the womb opened and widened to such an extent that when the fetus emerged it did not touch them, what is the halakha? Does the airspace of the opening of the womb consecrate the fetus as it is born, and this situation exists here in this case; or perhaps it is the contact with the opening of the womb that consecrates it, and this situation does not exist here in this case?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) בָּעֵי מָר בַּר רַב אָשֵׁי נֶעְקְרוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם מַהוּ נֶעְקְרוּ לֵיתַנְהוּ אֶלָּא ינֶעְקְרוּ וְתָלוּ לֵיהּ בְּצַוְּארֵיהּ מַאי בִּמְקוֹמָן מְקַדְּשִׁי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן לֹא מְקַדְּשִׁי אוֹ דִלְמָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן נָמֵי מְקַדְּשִׁי.

Mar bar Rav Ashi raises a dilemma: If the walls of the opening of the womb were removed, what is the halakha? The Gemara interjects: The halakha in this case is clear, since if they were removed they are not there to consecrate the fetus. Rather, the dilemma is in a case where they were removed from their original place, recessed inside the womb, and as the fetus emerged, the walls lay on its neck. In such a case, what is the halakha? Do the walls of the opening of the womb consecrate a fetus only when they are in their natural place, but when they are not in their natural place they cannot consecrate a fetus? Or perhaps when they are not in their natural place they also consecrate the fetus.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נעקרו הא ליתנהו ולא מקדש הבכור ולא חשוב בכור – אלא נעקרו ותלו ליה בצואריה כלומר כשנולד הולד יצא ובא ממעי אמו ועקר כותלי בית הרחם ותלו ליה בצואריה:
נעקרו – קס״ד קודם לכן נעקרו ונפלו.
הא ליתנהו – ומאן נקדיש לא אויר ולא נגיעה דהא אין כאן רחם.
נעקרו – (קס״ד קודם לכן נעקרו) ונכנסו לפנים ונתלו לו בצוארו.
רש״י בד״ה נעקרו קא סלקא דעתא קודם לכן נעקרו ונפלו כצ״ל והס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי [שאל] מר בר רב אשי: נעקרו כותלי בית הרחם, מהו? ותוהים: האם במקרה שכבר נעקרו קודם הלידה אתה שואל? הלא במקרה זה ליתנהו [אינם], ואין כאן פתח רחם שמקדש בבכור! אלא הכוונה היא: נעקרו כותלי פתח הרחם ממקומם לתוך הרחם קודם הלידה, ויצא הוולד דרכם, ותלו ליה בצואריה [ותלויים הם בצווארו] מאי [מה] הדין? האם דווקא במקומן מקדשי [הם מקדשים], שלא במקומן לא מקדשי [אינם מקדשים], או דלמא [שמא] שלא במקומן הם נמי מקדשי [גם כן מקדשים]?
Mar bar Rav Ashi raises a dilemma: If the walls of the opening of the womb were removed, what is the halakha? The Gemara interjects: The halakha in this case is clear, since if they were removed they are not there to consecrate the fetus. Rather, the dilemma is in a case where they were removed from their original place, recessed inside the womb, and as the fetus emerged, the walls lay on its neck. In such a case, what is the halakha? Do the walls of the opening of the womb consecrate a fetus only when they are in their natural place, but when they are not in their natural place they cannot consecrate a fetus? Or perhaps when they are not in their natural place they also consecrate the fetus.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) בָּעֵי מִינֵּיהּ ר׳רַבִּי יִרְמְיָה מר׳מֵרַבִּי זֵירָא נִגְמְמוּ כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם מַהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ קָא נָגְעַתְּ בְּבַעְיָא דְּאִיבַּעְיָא לַן דְּבָעֵי ר׳רַבִּי זֵירָא וְאָמְרִי לַהּ בְּעָא מִינֵּיהּ ר׳רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִּי כעוֹמֵד מְרוּבֶּה עַל הַפָּרוּץ וְיָצָא דֶּרֶךְ פָּרוּץ פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד וְיָצָא דֶּרֶךְ עוֹמֵד מַאי.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma before Rabbi Zeira: If the walls of the opening of the womb were thinned [nigmemu] by removing the inner layer, what is the halakha? If the fetus then emerges through them is it consecrated? Rabbi Zeira said to him: You have touched upon a dilemma that was already raised before us, and that discussion provides the answer to your dilemma. As Rabbi Zeira raised a dilemma, and some say Rabbi Zeira raised that dilemma before Rabbi Asi: If a section of the opening of the womb was cut away, but the standing section, i.e., the part remaining, is greater in size than the breached, removed, section, and the offspring emerged through the breached section; or if the breached section is greater in size than the standing section and the offspring emerged through the standing section, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נגממו – שלא נפחתו על הכל אלא נחתכו כותלי בית הרחם למעלה:
עומד מרובה על הפרוץ – בבית הרחם:
נגממו – ניטל מעובי הכתלים מבפנים סביב סביב.
קנגעת בבעיא דאיבעיא לן – כבר ומשם אתה למד את תשובתך.
ויצא דרך פרוץ – מהו מי אמרינן כיון דעומד מרובה עליו הוה ליה כאילו כולו עומד. ל״א נגממו מבפנים ושפה חיצונה משמרת וקא מיבעיא ליה תורא ברא מקדש או לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי מיניה [שאל אותו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: נגממו (נחתכו) כותלי בית הרחם, שניטל מעובי כתלי פתח הרחם סביב סביב, מהו? אמר לו: קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן [נגעת בבעיה שנשאלה לנו כבר], ומשם תמצא תשובה לשאלתך. דבעי [ששאל] ר׳ זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ זירא מרבי אסי: אם נחתך חלק מכותלי פתח הרחם, והיה העומד. כלומר, מה שנשאר, מרובה על הפרוץ, ויצא הוולד דרך הפרוץ, או אם היה הפרוץ מרובה על העומד, ויצא הוולד דרך העומד, מאי [מה] הדין?
Rabbi Yirmeya raises a dilemma before Rabbi Zeira: If the walls of the opening of the womb were thinned [nigmemu] by removing the inner layer, what is the halakha? If the fetus then emerges through them is it consecrated? Rabbi Zeira said to him: You have touched upon a dilemma that was already raised before us, and that discussion provides the answer to your dilemma. As Rabbi Zeira raised a dilemma, and some say Rabbi Zeira raised that dilemma before Rabbi Asi: If a section of the opening of the womb was cut away, but the standing section, i.e., the part remaining, is greater in size than the breached, removed, section, and the offspring emerged through the breached section; or if the breached section is greater in size than the standing section and the offspring emerged through the standing section, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) עַד כָּאן לָא אִיבַּעְיָא לֵיהּ אֶלָּא פָּרוּץ מְרוּבֶּה עַל הָעוֹמֵד דְּאִיכָּא עוֹמֵד בְּעוֹלָם אֲבָל נִגְמְמוּ ללָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ.:

Rabbi Zeira explains how this dilemma can resolve Rabbi Yirmeya’s dilemma: That dilemma was raised only with regard to a case where the breached section is greater than the standing section, as there is at least some part of the womb still standing and therefore one can consider the possibility that it could consecrate the fetus. But a dilemma was not raised with regard to case where the walls were thinned, because in that case it is obvious that the fetus is not consecrated, as there is nothing left to consecrate it.
עין משפט נר מצוהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומכאן נלמד לשאלתך, שהרי עד כאן לא שמענו כי איבעיא ליה [נשאלה לו] השאלה אלא במקרה שיש פרוץ מרובה על העומד, דאיכא על כל פנים יש] עומד בעולם, אלא שיש שהפרוץ מרובה ממנו, אבל אם נגממו כותלי בית הרחם לגמרי, לא קא מיבעיא ליה [לא נשאלה לו], שבזה בוודאי אינו מתקדש.
Rabbi Zeira explains how this dilemma can resolve Rabbi Yirmeya’s dilemma: That dilemma was raised only with regard to a case where the breached section is greater than the standing section, as there is at least some part of the womb still standing and therefore one can consider the possibility that it could consecrate the fetus. But a dilemma was not raised with regard to case where the walls were thinned, because in that case it is obvious that the fetus is not consecrated, as there is nothing left to consecrate it.
עין משפט נר מצוהחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ע. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ע. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין ע., הערוך על סדר הש"ס חולין ע., רש"י חולין ע., תוספות חולין ע., בעל המאור חולין ע. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ההשלמה חולין ע. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין ע. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ע. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ע. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין ע., מהרש"א חידושי הלכות חולין ע., גליון הש"ס לרע"א חולין ע., חדושי בעל שרידי אש חולין ע. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ חולין ע.

Chulin 70a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 70a, Attributed to R. Gershom Chulin 70a, Collected from HeArukh Chulin 70a, Rashi Chulin 70a, Tosafot Chulin 70a, Baal HaMaor Chulin 70a, HaHashlamah Chulin 70a, Ramban Chulin 70a, Rashba Chulin 70a, Meiri Chulin 70a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 70a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 70a, Gilyon HaShas Chulin 70a, Chidushei Baal Seridei Eish Chulin 70a, Steinsaltz Commentary Chulin 70a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144